רקע
חיים נחמן ביאליק
ספר האגדה: הקדמה
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: דביר; תשמ"ז 1987

האגדה היא התבנית הספרותית העקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החפשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית.

על פי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי עראי ועובר, אלא היא יצירה קלַסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קימת לדורות. בעקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגִלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שִקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כח יצירתם המעולה ואת כל עשר רוחם; כמה דורות טִפלו בבנינה ובשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו – אי אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להשאר קַיָּם כמו שהוא, בצלמו ובדמותו, כיצירת־מופת לדורות עולם.

מצד התכן – כוללת האגדה הרבה ענינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקניניה הלאומיים, על חיי־העולם וחיי־שעה שלה, על מאורעותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם ומעשיהם, דרכיהם ומדותיהם, על האדם והעולם, על הדעות והאמונות, על חכמת החיים ועל “כבשונו של עולם” (או “השאלות הנצחיות”, בלשון האחרונים), על “מלכותא דארעא” ועל “מלכותא דרקיע” וכו' וכו' – סוף דבר, אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה, מאלו שהגיע להם, כמובן, כח הדעת והדמיון בימים ההם – שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא.

ומצד הצורה – באו באגדה כמעט מכל הסוגים הספרותיים שהיו נוהגים בישראל במקצועות האמורים באותם הימים: ספורי מעשים ושיחות, ציורים ממשיים ודמיוניים, דרשות ומאמרים, משלים וחדודים, דברי פיוט ושיר, גוזמאות, דברי הבאי ודברי בדיחות, חכמה וחידות וכו' וכו'.

וסגנון הלשון של האגדה הגיע אף הוא – במבחר הדוגמאות, כמובן – לשלֵמות גדולה. זהו סגנון בהיר ופשוט, קל ונובע, נוח ומרֻוח, הרבה יש בו מן הקביעות והדיוק של לשון ספרותית מפותחת, הרבה – מן החמימות הפנימית, הכבושה והנאמנה של לשון־הלב, הרבה מן הציוריות וההפלגה של כח הדמיון העממי והרבה מן הצמצום והחריפות של לשון חכמים ומשלי־עם. במקצת מחלקי האגדה העתיקים ביותר (במשניות ובברַיתות) נשתמר עדין גם הרבה מן הלחלוחית החיונית והבריאות הרעננה של לשון־עם ממש, לשון שלא נִדַּף עדין מתוכה כל “ריח האדמה” ושהקשר הטבעי שבינה ובין עמה עדין עומד וקים במדה ידועה.

מי שרוצה איפוא להכיר את האומה הישראלית מן הצדדים האמורים – על־כרחו “ילך אצל אגדה”, מקצוע ספרותי זה הגדול בכמות ובאיכות, רב־הפנים ורב־הגוָנים, שהיא חטיבה מיוחדת לעם ישראל ובמשך כמה מאות שנים אחרי “חתום חזון” נתלבש בה רוח עמנו וכח־יצירתו בדרך מיוחדת כל־כך ובאופן מקורי שאין דוגמתו בדורות הבאים.

על־ידי האגדה אדם נכנס לבית־חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב“לפני ולפנים” שלה, מכיר הוא את רבונה של האומה ומציץ בעולמה כמו שהוא, במנהגו ובצביונו שלו, באורו ובאוירו המיוחד, כפי שהוא בנוי ומשוכלל בלב כל האומה, מקטניה ועד גדוליה. מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירה משותפת של כל האומה והכל שותפים בבריאות עולמה.

אמנם יש באגדה הרבה מן הטפל והעראי – אבל אלה אינם עולים בחשבון. בכל מקצוע של יצירה ספרותית, בשעת שלטונו, מתבצר מקום גם לבינונים ולקטני כשרון, עדת מחקים ומרדפי אמרים, שיש אולי לפרי רוחם ערך כל שהוא לשעתם, ועל זה אנו מזכירים אותם לשבח, אבל אין ערכם מרובה לדורות. ולעולם אין ה“עקר” הקַּיָּם שביצירה בא אלא עם הטפל. אף האילן יש לו סַדָן קים, פירות נאכלים – ועלים נושרים.

המעולה והמשובח באגדה – זה סדנה הקים, סדן שכל דור הוסיף עליו קלפה חדשה – והוא הוא החלק הנצחי שבתוכה, שאין לו גניזה עולמית, אלא עובר ומתנחל כ“נכסי צאן ברזל” מדור לדור ומאבות לבנים.

ובהיות האגדה באמת חביבה בשעתה חבה מיוחדת על “אבות ובנים”, לפיכך היו הרבה ידים מצויות אצלה ונתחברו בה – למטרות שונות ובאופני סדור שונים – ספרים למאות, הם וסרוסיהם וסרוסי־סרוסיהם, כצורתה ובשנוי צורה, בארמית ובעברית וכו' וכו' –עד אין סוף.

ערכם הספרותי של אותם הקבצים ושל מה שבתוכם אינו שוה. האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית – היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששמשו בהיכלה כהנים גדולים ויש ששמשו בו כהנים הדיוטים. על כל פנים, הקבצים הללו, אף־על־פי שאי־אפשר ל“מדרש” בלא חדוש כל שהוא, בכל זאת לא כולם העשירו את אוצר האגדה עושר ממשי אפילו בזמנם. הרבה מהם לא היו אלא חזרה על הראשונות בחלוף הסדר, בסרוס הלשון וגם בערבוב הענינים: עקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב.

בזמן חיותה ושלטונה של האגדה – הפזור המרובה היה יפה לה. רבוי הספרים והקבצים, מכיון שנתפשטו בעם –היו לה לסמן כח וברכה. ואם יש בזה מה שיש בזה, ואם העקר המועט מתערב בטפל מרובה – מה בכך? כך דרכה של כל ספרות חיה בשעתה: ענינים חביבים או חשובים ביותר – נדרשים בכמה פנים, הופכין ומהפכין בהם ולא במהרה יהיו למשא על הצבור.

ואפילו משנסתם מעינה ויבש מקורה לגמרי בתור כח יצירה מקורית – מכל־מקום, כל־זמן שלא פסק כח־כחה בחיי האומה, כל־זמן שאותו העולם המיוחד שנתנה בלב האומה עדין היה בכללו קים – אף היא היתה עדין חשובה כחיה.

ובאמת, אפילו בדורות האחרונים, ימים רבים אחרי “סתימת המעין” – השפעתה לא פסקה וכח־כחה לא תשש. כל העם בקטניו ובגדוליו היה מתפרנס עדין ימים רבים מקרנה ומפירותיה ושותה מבארה בכלי ראשון ובכלי שני. הפלטין הנאה שבנתה ושכללה האגדה בכח יצירה של כמה דורות – לא היה בעיני העם כבית־שכיות של עתיקות, שהאדם נכנס בו לשעה, מסתכל – ויוצא, אלא היה משמש כעין דירת קבע לרוחה ולנשמתה של האומה. מערכי הפלטין, תכניתו וצורותיו – הן הן היו גופי החיים הרוחניים של האומה, סדרי עולמה הפנימי וציורי מחשבותיה ורגשותיה על כל מעשה ועל כל חזיון שבעולם.

אין תימה אפוא אם גם בזמן ההוא קמו הרבה סדרנים, שהיו מרבים להפוך באגדה כמו שהיא1 על פי דרכם הם. עבודה זו היתה בעקרה עבודה של לקוט מתוך הישן עם סדור הדברים וצרופם באופן מתאים לצרכי דורם (עין יעקב, הילקוטים) וגם ספרי לקוטים אלו היו הולכים ומתפשטים בישראל ונעשו ל“ספרי עם” במלוא משמעם.

אבל אותו ה“פזור” ורבוי הספרים שהיה יפה לאגדה בשעת חיותה ושלטונה – עכשו, בבוא חליפתה בתור צורה ספרותית שלטת, נעשה קשה לה והביא לידי תוצאות הפוכות.

בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תלי־תלים שנצברו כהררים במשך כמה דורות – על מנת למצוא מרגליות תחתם. וכל שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות לבנין. האגדה, כמקצוע חפשי של יצירה, היתה כל ימיה כעין שדה של הפקר וחורשה עזובה, שגידולי־הבר והספיחים פרים ורבים בהם מאליהם. ואדם בן זמננו שרגיל לבקש סדר, שטה ושלמות אפשרית בתלמודו, כשיכנס לתוך חורשה עזובה זו – לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו ולעולם תהא יגיעתו מרובה משכרה.

האגדות שבשני התלמודים באות קרעים קרעים, מין בשאינו מינו סמוכים זה אצל זה בדרך ארעי ואין כל סדר להם. רוב המדרשים והילקוטים סדורים על־פי פרשיות כתבי־הקדש בלא כל יחס וקשר פנימי בין גופי האגדות. הצד השוה שבכל אותם הספרים, שלעולם לא תמצא בהם ענין שלם במקום אחד. צרף לזה ערבוב העקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב, ערבוב הסגנונים והלשונות, סרוסים וסתירות, הכפלות והשמטות, שבושי לשון ונוסחאות וכו' וכו' – כל אותם הדברים שספרים עתיקים מצוינים בהם – ותבין מיד עד כמה קשה על אדם בזמננו ללמוד עקר האגדה מתוך גופי המקורות.

קושי זה שבא מחמת פזור, גרם לידי כך, שאף האגדה, המעולה ושאינה מעולה, כמעט שנדונה לגניזה על־ידי החיים, וככל מקצוע שנתישן ונגנז – יצאה אף היא מרשות הספרות העממית החיה ועברה לרשות אנשי המדע וסופרים “מְעַבְּדִים”, והללו, כידוע, רואים אותה לא כעולם קַיָּם וכגוף חי, אלא כעולם בטל וגוף מת, שצריך להעשות מדרס לחקירה וכמין חמר ל“עבוד” במקום גופי הענינים והמקורות של האגדה – באו אפוא הספרים על אדות אותם הענינים והמקורות; ובמקום עצם היצירות של האגדה כצורתן וכלשונן – באו מיני “עבודים” שונים בשנוי צורה ולשון – “יצירות” מחודשות כביכול מעין אותן האגדות. והיוצא מזה – שהאגדה כהויתה הולכת ונעשית כמין “אור הגנוז” ליחידי סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשבריריה המועטים, שמגיעים אליו בדרך עקיפים על־ידי צנורות שונים.

אמנם גם בדורות האחרונים ובימינו נתחברו בלעז ובעברית כמה ספרים – ומהם חשובים – שכונתם לעזור לאלו שרוצים להכיר את האגדה; אבל עם כל חשיבותם של אלו לצרך מטרות שונות – מדעיות, שמושיות, חנוכיות ופדגוגיות – סוף־סוף אין בכללם עד היום ספר אחד של “כנוס” בשביל כל העם, ספר שיהא כולל ומקיף את כל המקצועות החשובים של האגדה המעולה כצורתם וכלשונם ועם זה יהא מסודר בסדר הראוי לספר עממי בזמננו. באופן שיקום לעיני המעיין כל ארמון האגדה בנוי בנין שלם כפי האפשר, ערוך ונצב במלא קומתו ותכניתו, בפרטותיו ובכללותיו מן המסד ועד הטפחות.

ולמלאות כפי האפשר את החסרון הזה נתכונו מסדרי “ספר האגדה”. רוצים היו שספר זה יתן את היכלת לכל אדם יודע ספר מישראל “לילך אצל אגדה” בדרך ישרה ומתוקנת, כלומר: דרך שיש בה הכרת עקר הענין על בוריו מצדי צדדיו החשובים, בכללותו ובפרטותיו ומתוכו גופו, מכלי ראשון, ועם זה לא יהא בה אבוד זמן ויגיעה לבטלה.

רוצים היו המסדרים, שהקורא והמעיין היהודי ימצא בספרם זה את כל “האגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם” מכל אוצרות האגדה באשר הם – התלמודים, הבריתות והמדרשים – אבל בלא אותו ה“יתר כנטול”, שרובו אינו מעלה, אלא מוריד.

כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו, לדעת המסדרים ולפי טעמם, גרעין של מחשבה ורגש מצד התכן או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר חשיבות מצד שהוא (כגון פרסום באומה) ואם יש בו כדי להצטרף לענין שלם – אותו השתדלו המסדרים לאסוף לתוך ספר זה.

והאגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצורתן וכלשונן, בלא “עבוד” צורה שיש עמו גם אבוד צורה וזיופה ובלא הוספת פוך של שוה פרוטה מצד המסדרים. מלבד תקוני הנוסחאות והלשון על פי גופי המקורות ולפי השערה מתונה, תקונים מוכרחים למטרת הספר וסדורו ולתועלת גוף הענין, כמו שמבואר עוד בפרוטרוט להלן – לא התירו לעצמם המסדרים לשנות כלום מן המטבע שטבע רוח העם לאגדותיו. האגדה המעולה, ככל יצירה עממית קלסית, שהגיעה במבחר דוגמאותיה לידי שלמותה האפשרית, אינה זקוקה לשום מיני פרכוס מ“שלנו”. פרכוס זה לעולם שבחו ספק ופגמו ודאי. נאה האגדה ויעלת־חן כמו שהיא דוקא וטבעיותה ומקוריותה – הן כל שבחה וכחה. אדרבא, “האמנים והיוצרים” שבדורנו הרבה יש להם ללמוד ב“סוד היצירה” הישראלית מן האגדה, ולא להפך – וגם זו היתה אחת מכונת המסדרים.

והכנוס עצמו שב“ספר האגדה” – אינו כנוס של גבוב או של סדור חיצוני וארעי, מעין זה של ספרי השמוש (כגון על־פי א"ב או על־פי שמות החכמים בעלי האגדה, וכדומה לזה מן הסדורים הטכניים והמכניים) – אלא הריהו סדור שיש עמו בנין. והוא הוא עקר העבודה שבספר האגדה.

ואיזהו סדור שיש עמו בנין? כל שיש בו צירוף חוליות לפרקים, ופרקים – לגוף אחד בעל דמות שלמה, כל שיש בו התאמה פנימית ואחדות בין החלקים וכל שאפשר על ידו לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כלו.

ולסדור כגון זה שאפו בעלי “ספר האגדה”.

כל החמר האגדי המרובה, הצבור תלי־תלים כחרבות היכל עתיק בתלמודים, בבריתות ובמדרשים וכו‘; כל אלפי המאמרים והספורים, השיחות והשמועות, הפתגמים והמשלים וכו’ וכו' המפוזרים כ“אבני גיר מנֻפצות” במקומות שונים – כל אלה נתלקטו ברוב יגיעה דבר דבר ממקומו, אגדה לאגדה, מאמר למאמר, נתנקו ונתנפו תחלה מן הפסלת והטפל, נתחלקו אחר־כך על־פי עניניהם ו“נושאיהם”, הכל לפי טיב המאמר הניטל, ולבסוף חזרו ונסדרו שוב לפי הענינים וה“נושאים” על־פי שטה מסוימת ערוכה מראש, כמבואר להלן – שטה שיש בה “מוקדם ומאוחר” הגיוני והתאמה פנימית בין החלקים ושנותנת להקורא את האפשרות לא רק להכיר בדרך מתוקנת את פרטי האגדה, אלא גם – מה שחשוב ביותר – לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כלו ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שעור קומתו והיקפו ומצדי צדדיו העיקריים.

שברי אבנים נצטרפו על־ידי סדור כזה לנדבכים, נדבכים לכתלים וכתלים – לבירה שלמה, בירה שכל הנכנס לתוכה מוצא כל דבר ערוך ומתוקן במקומו. ענין ענין שלם במדור מיוחד לו. חלקי הענינים ערוכים אף הם בזה אחר זה בסדר מסוים, באופן שהקורא יעלה לו מתוך עיונו השגה מלאה וברורה כפי האפשר על כל ענין בפני עצמו. ומתוך כל הענינים – יעמוד לבסוף גם על אותה השקפת העולם והסתכלות החיים, שברוחה נוצרה ונתפתחה האגדה בתור חטיבה מיוחדת לעם ישראל.

ומפני שהוכנס לתוך ספר זה גם הרבה מן האגדה ההלכית, שברובה היא כוללת, בפירוש או מכללא, ציורים יפים מן החיים הממשיים של ישראל בימים ראשונים ותאור מנהגיהם ודרכיהם בחול ובקודש – ממילא יקנה לו הקורא דרך־אגב גם מושג ידוע ע"ד עולמם וחייהם החיצוניים של אותם הדורות יוצרי האגדה.

לבסוף יש להטעים שוב את האמור כבר מכללא, ש“ספר האגדה” בעקרו לא נועד להיות ספר שמושי שצריך לנצל את כל אוצרות האגדה עד תמם; הוא אינו גם ספר “מדע” במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד ה“גיניזיס” שלה או או מצד התפתחותה ההסטורית במקום, בזמן ובאישים; ואין צריך לומר, אינו “מדעי” במשמעו המצומצם, הארכיאולוגי, שעוסק בדקדוקי סופרים ובבדיקת נוסחאות וכדומה. מבחינה ידועה, יש אמנם ב“ספר האגדה” ממה שיש בכלם – אבל לפי שלא מטרתם מטרתו ממילא לא דרכיהם דרכיו. לצרך מטרתו שלו חשוב לא ה“מתי” וה“מי” שבאגדה, אלא ה“מה” וה“איך”. לו אין בעולם האגדה אלא ענינים ספרותיים שונים בצורות שונות, שעולות כלן לצורה אחת כללית ומסוימת ששמה “אגדה”. כל ימי יצירת האגדה הרי הם לפניו כיום אחד ארוך, ששמו “תקופת האגדה” וכל יוצריה – שם אחד להם: “בעלי האגדה”. ומתוך השקפה זו – שהיא באמת יותר “עממית” או ספרותית משהיא “מדעית” – דנו המסדרים על כל החמר האגדי שהיה בידיהם בשעת הלקוט והסדור.

“ספר האגדה” הוא לפי זה בעקרו מעין אנתוֹלוֹגיא ספרותית גדולה ומלאה, הכוללת בסדר נאה את הטוב והמובחר ואת כל האופיי והטפוסיי מכל המקצועות החשובים של האגדה, וזהו כל מה שרצו המסדרים לברר כאן.


וכעין מלואים לכל האמור למעלה – על המסדרים לבאר עוד ביתר פרוטרוט את עקרי הכללים שאחזו בהם בבחירת החמר וסדורו, ואלו הם:

א) המקורות. מקורות החמר שנכנס ל“ספר האגדה” אלו הם: משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, מסכתות קטנות, אבות דר' נתן, מכילתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרש רבה (על התורה וחמש מגלות), מדרש תנחומא, תנחומא הקדום, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, פרקי דר' אליעזר, שוחר־טוב, מדרש משלי, מדרש שמואל, אגדת אסתר, ספר יצירה, תנא דבי־אליהו, תרגום־שני, עין יעקב, ילקוט שמעוני, ושאר מדרשים קטנים וספרים קדמונים.

יצאו מהם אלה הספרים שלא נמצא בהם דבר חשוב למטרת המסדרים, או אלו שבאו בהם האגדות לא בצורתן הראשונה, הטבעית, אלא מעובדות ובשנוי צורה (כגון ספר הישר, יוסיפון, ספר המעשיות לרבנו נסים וכדומה). לאגדות מלוקטות מן המין האחרון מקוים המסדרים לקבוע ספר מיוחד, שיבוא כעין תוספת לספר האגדה.

ב) מהות החמר. מן האגדות הבאוריות, העוסקות בפירושי פסוקים של “כתבי הקדש” לא נכנסו ל“ספר האגדה” אלא אלו שיש בהן חדוש אגדי חשוב בפני עצמו. משאר האגדות השתדלו המסדרים ליטול כל מה שיש בו, לפי דעתם וטעמם, ערך חשוב מצד התכן והצורה לענין עקר מטרתם המבואר למעלה.

ג) הסדור. האגדות שנאמרו על מאורעות ואישים הסטוריים, גמורים או מדומים, סדורות ברובן2 לפי סדר הזמנים של “נושאיהם”, שאר האגדות – סדורות לפי הענינים כגון אגדות על ישראל לבד, על התורה לבד וכו'.

אלו מן האגדות ההסטוריות, שבמקומן הן פוגמות את שלמות הפרקים ואחדותם הכללית, וכן אגדות בודדות על דבר חכמים שאין בהם כדי צרוף דמות שלמה, או אגדות אפוקריפיות ביותר, או אגדות “יתומות”, שאין להן “נושא” וזמן מסוים, וכן אגדות של תערובת – מקצתן, אלו שאפשר להן בכך, נתפזרו בין האגדות הסדורות לפי הענינים, ומקצתן – אלו שאי אפשר להן – באות בפרקים מיוחדים לכך.

אגדות שקולות, השיכות לפי תכנן לכמה מקומות – נקבעו על־פי רוב רק במקום אחד, ובלוחות־הציונים, הנספחים לסוף הספר, ימצא הקורא “מראי מקומות” לכל המאמרים המפוזרים בכמה מקומות ושיכים לענין אחר. ואולם יש מהן כאלה – והן מעטות – שהוכפלו בשני מקומות, הכל לפי הצורך.

מקצת אגדות שסותרות זו את זו – נתנו זו בצד זו, לפי שבדברי אגדה אין מקום ל“ורמינהו” כידוע.

בהסכם עם סדור זה של החמר – נחלק “ספר האגדה” לשלשה כרכים וכל כרך לשני ספרים. בכרך הראשון באות האגדות על נושאים תולדתיים (ספר אחד – לאגדות מבריאת העולם ועד חרבן בית שני, ואחד – למעשי חכמים, אגדות על ראשי התנאים והאמוראים) בכרך השני – על נושאים לאומיים ודתיים (ספר לאלה וספר לאלה) ובכרך השלישי – על נושאים כלליים (ספר אחד לאגדות על האדם והחברה, ואחד – על עולם ומלואו), בספר האחרון הוקצה מדור מיוחד גם לאגדות מן הסוג הנקרא “פולקלור” (עניני נחוש ורפואות, משלים ופתגמים וכו') וכן לאגדות בנות תערובת, אלה שבאו בהן ענינים שונים מעורבים יחד, ומצד טיבן לא נתנו להתחלק לפי הענינים. כל ספר נחלק אף הוא לשערים, השערים – לפרקים ואלו – לסעיפים; כל סעיף הוא מאמר בפני עצמו, שמקורו רשום בצדו בתוך שני חצאי־עגולים.

ד) זקוק החמר ותקונו. האגדה יש שהיא עניה במקום זה ועשירה במקום אחר; וכן יש הרבה אגדות שנויות בכמה מקומות בנוסחאות אחרות, בחסר וביתיר וכדומה. ובאגדות ממין זה – השתדלו המסדרים לתפוס מכל הנוסחאות את השלם והיפה שבהן, ובמקום שיש צורך ותקנה בכך – גם להרכיב כמה נוסחאות זו בזו ולמזגן יחד או לצרף שברים מפוזרים של אגדה אחת לדבר שלם. המסדרים סבורים, שלגבי ספר עממי אין בזה משום “שליחת יד” בגוף האגדה. אדרבה, אם הדבר נעשה כתקונו ובזהירות הראויה, פעמים שיש בזה משום “החזרת עטרה ליושנה”; כי כידוע, הרבה נשתבשו ונסתרסו האגדות על־ידי לבלרים ומעתיקים בזמנים שונים וכל המתקן ומשלים בזהירות ובטעם הרי זה משובח3.

ומטעם זה עצמו, שהספר נועד לכל העם, התירו המסדרים לעצמם “לכנות” לפעמים “מפני הכבוד” או להשמיט בטוי שפוגע יותר מדי ברגש הצניעות של הקורא בן זמננו, וסמן להשמטה כזו – שלשה קוים רצופים.

במקום שהיה הכרח מיוחד להוסיף, לשם הבהירות, מלה אחת או יותר בגוף הפנים – נסגרת ההוספה בשני אריחים כזה [ ].

ה) הלשון. האגדות שהן עבריות במקורן – ואלו הן הרוב הגדול – באות ב“ספר האגדה” בלשונן ממש, בלא שנוי כל שהוא; ושהן במקומן ארמיות – ואלו הן המועט – באות בו מתורגמות ללשון האגדית העברית כצורתן ממש, מלה במלה, באופן שיעמדו בהן כל טעמן ורוחן בזהירות שלא לטשטש מהן אפילו כקוצו של יו"ד. הלשון האגדית העברית, כידוע, נסתגלה בשעתה כל כך אל אחותה הארמית שבימיה ונעשתה כל כך קרובה ודומה לה בתוכה ובברה, בכל בנינה ודרכי שמושה, עד שאפשר לכל מתרגם בר־כך לעמוד באותו נסיון. ואף כאן סבורים המסדרים, שיש בכך משום “החזרת עטרה ליושנה”4, על כל פנים, תקנה גדולה הוא וצורך השעה גמור. בימינו לשון סורסית לאגדה ישראלית בספר עממי למה? ומה צורך ומה טעם בערבוב שתי הלשונות בספר אחד? בלא כך מטופלים רוב בני ישראל בימינו בכמה לשונות, ולא כל לב פנוי גם לסורסית. העקר הוא שלא יהא בתרגום משום “עבוד” ושנוי צורה – ומזה נשמרו המסדרים כפי האפשר להם5.

ובנוגע לאחדות הלשון מן הצד הדקדוקי – השתדלו המסדרים לתקן את כל השבושים שנשתרבבו באשמת מעתיקים ומדפיסים שונים וקבעו לעצמם שטה אחת תדירית לענין ה“כתיב” (טרנסקריפציון) והתמונה הדקדוקית של המלים6. כל הלשון שבספר זה תצא על־ידי כך מתוקנת ומדוקדקת ולא משובשת ומרושלת, כפי שהיא ברוב ספרי אגדה.

המלות שאפשר לטעות בקריאתן, וכן המלות הלועזיות ורוב שמות עצם פרטיים, מנוקדים נקוד מספיק, שמוציא מידי טעות הקריאה.

ו) הפירוש. דברי אגדה, או מלים בודדות שבהם, הצריכים באור – נתפרשו בשולי הגליון פירוש קצר ומספיק, בלשון מצומצמת אבל קלה ומובנת לכל אדם יודע ספר. כל עקרו של הפירוש אינו אלא לבאר את האגדה לפי פשוטה, על דעת האומרה, ולא להכניס כונות שאין בה.

ז) מראי מקומות. בסוף כל מאמר ומאמר באים מוקפים בשני חצאי עגולים ציוני המקורות שנשתמשו בהם המסדרים; ובשולי הגליון רשומים באותיות רש“י מקומות הפסוקים המובאים בגוף הספר מתוך כה”ק7.

ח) נספחות. בראש “ספר האגדה” ובסופו, לאחר יציאת כל חלקיו, ימצא הקורא: מבוא כללי לכל האגדה; ראשי פרקים בדקדוק הלשון האגדית ודרכי שמושה; מלון מפורט של הלשון האגדית, ולבסוף, לוחות שמושיים, רשימות שונות וציונים לפי הענינים, השמות וכו' בסדר א־ב לתועלת המעיינים.


––––––––––


מכל האמור – אפשר שיעמוד המעיין על טיב העבודה של המסדרים. “אפשר” – לפי שלעבודת הסדור יש, כמאמר חכם אחד בזמננו, תכונה מיוחדת: “יותר שתגדל היגיעה בה – יותר יסתתרו עקבותיה”. וכל־שכן במקצוע עזוב ונטוש, מפוזר ומפורר באגדה, שפעמים היו המסדרים גופם רואים בה את עצמם בבחינת “אפשילו לי חבלי מפארי” (בכורות ח:). בכל אופן אין זו עבודה של מלאכה גרידא, כמו שהיא נראית לכאורה. הרבה מן המאמרים – והם מגיעים לאלפים – היו טעונים לפני נטילה ולאחר נטילה נקור וחטוט עם עיון וקריאה, בדיקה וחפוש עם הבחנה והבדלה, ברור ותקון עם שקול דעת והכרעה. המסדרים היו צריכים להכנס שוב לאותה “חורשה של קנים” ששמה אגדה, “שכל הנכנס לתוכה טועה”, להכנס ולעבור על פני כלה עם “המגל ביד, מכסה ונכנס, מכסה ויוצא”. ואם נכנסו ויצאו אין זאת אלא מפני שהיתה כונה רצויה בלבם: להשיב את האגדה העברית לעם העברי, והיא שחזקה את ידיהם בכניסתם, וכשתתקים תהא למיטב שכרם ביציאתם.


הקדמה למהדורה שניה

מיום שיצא “ספר האגדה” במהדורתו הראשונה עברו עשרים ושתים שנה. בתוך הזמן הזה חזר הספר ויצא בשמונה עשרה הוצאות סטיריאוטיפיות כמעט בלי שנויים ונתפשט בכל העולם ברבבות טְפסים. ספר האגדה נעשה לספר־עם במיטב משמעו של השם הזה. תמיהנו, אם יש בית עברי יודע ספר בישראל שלא נאסף אל תוכו ספר האגדה. חבה יתרה זו שנודעה ל“ספר האגדה” מצד העם כלו לכל פְּלַגותיו, היא שחִיְבה את מסדריו לעבור שוב על פני הספר מתחלתו ועד סופו בעיון הראוי, לתקן את פגימותיו, למלאות את חֲסֵריו ולהביאו לידי שכלול אפשרי.

ואת פרי עמלם בתקון הספר ובשכלולו מביאים עתה המסדרים לפני הקהל במהדורה החדשה היוצאת עתה לאור על־פי סדור חדש בדפוס. מהדורה זו נבדלת מן הקודמות לה לא בחלוקת החומר וסדורו בתוך הספר ולא בשנוי תכניתו ומערכת בנינו. בנוגע לזה לא שנו המסדרים הרבה מן הטבע שטבעו לספר בתחלה. במה היא נבדלת? – בשפע החומר האגדי החדש שנאסף אל תוכה. בספר הראשון הזה בלבד, היוצא עתה, ימצא הקורא חומר חדש נוסף על זה הקודם יתר מכדי שליש. ובשעור זה, הן פחות והן יתר, יבואו מלואים והשלמות גם ביתר חלקי הספר. מלואים מרובים אלה יש שהצריכו, כמובן, גם הוספת פרקים וסעיפים חדשים בפנים הספר. ואולם תוספת זו אף היא אינה אלא של הרחבה ושכלול פנימי, בלי שנוי עצם הצורה מבחוץ. בלשון אחרת: עם הרחבת החומר והִתרבותו הנִכֶּרת במהדורה זו לא נשתנתה בכל זאת צורת סדורו וחלוקתו לפי הענינים כמו שהיתה תחלה, על־פי הכללים והיסודות שנקבעו במהדורה הראשונה.

ברם, חדוש אחד חיצוני יש במהדורה זו: שהיא יוצאת כפולה, אחת מנוקדת נקוד מקוטע, כזו הקודמת, ואחת מנוקדת נקוד שלם. אל החידוש הזה הגיעו המסדרים לא רק בהשמעם לבקשת רבים ולעצתם, אלא גם מתוך הכרעת דעתם הם. המסדרים חשבו, כי ספר־עם כספר האגדה, המיועד לכל איש מישראל קורא עברית, ושהוא, חוץ מזה, גם כולל בתוכו תמצית נבחרת של דברי ספרות לאומית, פרי רוח הקדש של העם כלו ושל בחירי אישיו ומוריו הגדולים בפנת היצירה החפשית בתקופות הקרובות לכתבי הקדש, דברי ספרות שזכו להעשות לנחלת האומה הישראלית כלה וכל הדורות התחנכו, ועדייו מתחנכים, עליהם – ספר כזה לפי ערכו ומקומו בשורת ספרי האומה המקובלים ביותר – הגיעה שעתו להדמות גם בצורתו הכְּתָבית אל ספרי המופת ההם ולכסות סוף־סוף כמוהם את מערומי אותיותיו במחלצות הנקוד השלם. עם זה, אין ספק בדבר, כי הנקוד השלם יוסיף עוד להרחיב גבולות התפשטותו של הספר גם בין המתקשים בקריאת ספר בלתי מנוקד – וכאלה רבים – ויועיל הרבה לתקון הקריאה בכלל, זו שהולכת ומשתבשת על־ידי “מסורת” ושגרה רעה גם בפי “לומדים”.

ודבר שאין צורך לומר, כי במהדורה חדשה זו נבדק שוב בדיקה מעולה גם כל החומר הקודם, הושוה שנית אל גופי המקורות הישנים, וגם החדשים שנזדמנו בינתים לפני המסדרים8, הוחלף נוסח פגום בטוב ממנו, הוסרו שבושי הדפוס ופליטות הקולמוס שנפלו בגוף הפְּנים ובתוך הפירוש, באופן, שמהדורה חדשה זו היא לא רק ממולאת ומושלמת, אלא גם מתוקנת ומשוכללת מן הקודמת.

ואף זה מובן מאליו, כי כל ההשמטות, התוספות והמלואים שבאו במהדורה הקודמת כנספחות בסוף הספר – הוכנסו עתה כלם אל הפנים, דבר דבר במקומו הראוי לו לפי ענינו.

ובתת המסדרים בזה את תודתם הנאמנה לכל אלה שסיעו בידם לשכלול הספר ולתקנתו על־ידי הערותיהם הנכונות – הם מודיעים מראש כי גם מכאן ולהבא יקבלו בתודה ובברכה כל הערה נכונה, תבוא ממי שתבוא, בנוגע לתקנתה של המהדורה החדשה.


מרחשון תר"ץ, תל־אביב.


הקדמה למהדורה השלישית

מהדורה זו של “ספר האגדה” הותקנה רובה בחיי י“ח רבניצקי ז”ל, ומעוטה אחרי מותו. שוב נבדקו מקורות, תוקנו במקום־הצורך גרסאות, הוספו או הורחבו פירושים במקומות שנראו סתומים, הוגהו טעויות־דפוס בגוף הפנים ובנקוד, ביחוד בנקוד מלים ארמיות, וצורפו כמה וכמה מראי־מקומות, פתגמים וכו'. כל המלאכה הזאת נעשתה בפקוחו ובהכרעתו של י“ח רבניצקי ז”ל, ואחרי מות רבניצקי – על־פי הכללים והיסודות שנקבעו על־ידיו ועל־ידי חברו הגדול ח“נ ביאליק ז”ל במהדורות הקודמות.

גם במהדורה זו, כמו במהדורה שלפניה, נשמרו שמירה מעולה “חלוקת החומר וסדורו, תכניתו ומערכת בנינו”, ולא שוּנה כלום מאפיוֹ העממי של הספר ע"י דקדוקי מדעיות יתרה.


תל־אביב, תש"ח

הוצאת דביר


  1. “כמו שהיא” – מפני שבימים ההם נתפשטה ידיעת האגדה גם ע“י ”ספרי דרוש" – צורָה ספרותית חדשה שנשתקע בה כח החדוש של אותם הדורות; אבל אלו אינם מענינינו.  ↩

  2. “ברובן” – מפני שיש אגדות נסמכות על נושא היסטורי אבל מרכז הכובד שבהן הוא ענין אחר, סופרי וכדומה.  ↩

  3. מתוך מראה־המקומות שבסוף כל סעיף ולפי סדרם – אפשר לעמוד על הנוסחאות שהשתמשו בהן המסדרים.  ↩

  4. הרבה אגדות ארמיות נמצאות עוד במדרשים וספרים קדמונים גם בעברית.  ↩

  5. אלו מן המאמרים שאינם מתרגמים כצורתם בשום פנים או שהם מפורסמים באומה ושגורים על הפה בלשונם הארמית – הניחו המסדרים כמו שהם ונתנו את תרגומם האפשרי בצדם.  ↩

  6. פרטי הכללים יבואו ב“כללי הלשון האגדית” שיסופחו אל הספר, לאחר יציאת כל חלקיו.  ↩

  7. פעמים שהשמיטו המסדרים מטעמים שונים, כגון קצור והשבחה וכדומה, את הפסוקים מתוך גוף המאמרים.  ↩

  8. ביחוד נבדק שוב החומר הלקוח מבראשית רבה ותוקן על־פי ההוצאה המדעית שנתפרסמה חוברות חוברות על־ידי האקדמיה למדעי היהדות בברלין (בראשית רבה, צרוף ומזוקק וכו' ומפורש על־ידי יהודה תיאודור ז"ל).  ↩

המלצות קוראים
תגיות