ו. קורלנקו נולד בז’יטומיר בשנת 1853. אמו היתה פולנית, ואביו הלקטיון ̶ מזרע הקוזקים, שרת בתור פקיד עני אצל הממשלה הרוסית והצטיין בישרנות בלתי רגילה, שלא היה לוקח שוחד ומגרש מעל פניו את המביאים לו מנחה.

ראשית לימודו היה בפנסיון, וממנו עבר לגימנסיה בז’יטומיר; וכפי שמסר בעצמו לכותב הטורים האלה, היו לו חברים גם מהיהודים וגם ידע את השפה היהודית. כאשר עבר אביו לרגלי משרתו עם משפחתו לרובנה, נכנס ולדימיר אל הגימנסיה שברובנה.

ו. ק. לא היה משבח כלל את לימודי הגימנסיה הרוסית שבימים ההם. המורים היו מפטמים את התלמידים בידיעות רבות ושונות, לא לפי כח הקליטה, ועוד היו מענישים קשה במכות ובחרופים את אלה, שלא ידעו את השיעורים. והוא, ו. ק. היה יושב תמיד באימה ופחד. ואולי זו היתה הסיבה, שנשמרה בלבו תמיד השנאה הגדולה לעריצות בכל תופעותיה.

שנת 1875 נכנס לבית־ספר עליון להנדסה, ומשם עבר למוסקבה, לאקדמיה של עבודת האדמה והיעור.

הוא נתייתם מאביו עוד בהיותו בגימנסיה במחלקה השישית, ומאז צריך היה כבר לדאוג לפרנסתו, והתפרנס משעורי הוראה ומהגהה בדפוס.

בשנת 1875 היתה אספה של סטודנטים, והחליטו לדרוש מהממשלה איזה הקלות. בחרו בו. ק. להתיצב בשמם לפני מיניסטר ההשכלה. ה“חוצפה” הזאת לא היתה נעימה לממשלה הצארית, ומאז התחילה לרדוף את ו. ק. ולא הרפתה ממנו כל הימים שהיה הכוח בידה. ראשית כל הגלתה אותו ממקום מושבו אל ערבות סיביר, ואחר כך האשימוהו באשמת־שוא כי הוא ביקש לברוח מארץ גלותו, והגלוהו שנית למקום יותר רחוק, ושם ישב כמעט עד 1884.

אולם הטלטולים האלה עם המאסרים לא הכשילו כוחו. להפך, הם עזרו לו להכיר את ענות העמלים הנדחים בקצוי רוסיה, אשר גם הוא היה כאחד מהם, כי אחרי שלא מצא שם ממה להתפרנס, למד את מלאכת הסנדלרות, ומזה היה מתפרנס בחורף (הוא שלח מתנה לאמו זוג סנדלים מעשה ידיו), ובקיץ התפרנס מעבודת האדמה.

בשנת 1885 נדפס בירחון “Pyccкая Mыcль” (“המחשבה הרוסית”) ציורו של ו. ק. “חלום מקר”. הציור לוקח מחיי האכרים שבערבות סיביר. הציור הזה עד הוא לאהבתו של ק. לעמלים ורחמיו המרובים לכל המעונים, ואפילו כשהם עומדים במדרגה תרבותית שפלה. הציור הזה תורגם על ידי לעברית, ולפני שנים אחדות יצא לאור בתל אביב.

בשנת 1884, אחרי שנשתחרר מהגיהנום הסיבירי, נתיישב בניז’ני נובגורוד והתחיל לכתוב בעתונים. אבל בעבודתו זאת לא ראה הרבה נחת, כי הצנזורה היתה תמיד באה ומקלקלת, ועל ידי הקלקולים כמעט שנשתנה התוכן. ואף־על־פי־כן מתוך סגנונו הנהדר ומתוך הרגש הטהור המפעם בשורותיו, מיהרו להכיר, כי כוכב מזהיר עולה על שמי רוסיה, כוכב ספרותי נוצץ ומושך את העין.

בימים ההם היה העתון היומי “Pyccкая Beдомости” (“הידיעות הרוסיות”) המכובד בצדק מכל העתונים שברוסיה ונקרא בשם הכבוד “עתון של הפרופיסורים”. אמנם, היה עוד עתון שהתחרה עמו, הוא העתון Голос (“הקול”) שהיה כביכול עתון ליברלי, אבל לפעמים אפשר היה לקרוא מעל עמודיו מאמרים אנטישמיים מתועבים. ורק העתון P.B. היה נקי מכל חלאה ציבורית, והיה מגלה את האמת, עד כמה שהיתה בזמן ההוא אפשרות לגלותה, ולכל הפחות נזהר מכל חנופה, שקר וכזב.

ולפיכך רבה היתה שמחתו של ו.ק., כאשר קיבל בשנת 1886 הזמנה מאת מערכת העתון הזה להשתתף בו בעבודתו.

בשנה זו נשא ק. אשה את ייבדוקיה סימיונובנה ונסע עמה לחודש ימים למוסקבה. שם התודע אל גדולי הסופרים, ומסר למערכת “Pyccкая Mысль” חלק מסיפורו “המנגן העיור”; המערכת מיהרה להדפיס את הסיפור בטרם הספיק המחבר לגמור אותו (תרגום הסיפור הזה לעברית נעשה ע"י מר א. דרויאנוב ויצא לאור בשתי מהדורות).

בשנת 1886 קרה ברוסיה מאורע, שהסב רעש בעולם. על המולטיאנים (שבט ידוע, שאיננו מאמין בנצרות הפּרבוסלבית, שהיתה דת הממשלה), העלילו שהם מקריבים קרבנות אדם לאליליהם. מהמעלילים הצטיין ביחוד כומר אחד פראבוסלבי. ו. ק. מיהר לנסוע שמה, חקר ודרש ומצא, כי זוהי עלילת שקר, והתחיל להרעים בעתונים נגד העלילה הזאת, ואחר כך השתתף גם בבית־המשפט כסניגור. סוף סוף הצדיקו השופטים את הנאשמים, גם הטילו אשמה על חוקרי־הדין, שהתנהגו עם הנאשמים במנהגי האינקביזיציה, באכזריות נוראה. בזה קנה לו ו. ק. שונאים רבים מצד פקידי הממשלה.

בשנת 1890 רבו מאוד הרדיפות של הממשלה הצארית נגד היהודים. אז נתעורר הפילוסוף ולדימיר סולובייב, ועמו גם ו. קורולינקו ועוד סופרים רוסים ליברלים, לצאת במחאה נמרצה נגד הרודפים. אולם הממשלה לא נתנה רשות להדפיס את המחאה בפנים רוסיה, והיא נדפסה בחוץ־לארץ.

בשנה זו כתב ו. ק. את ציורו “יום כפור”.

בשנת 1893 התחיל הפוגרום הנורא בעיר קישינוב (שהיתה אז תחת ממשלת רוסיה) העומדים בראש הממשלה, המיניסטר פלבה בעצמו ועמו חבריו מגדולי העם, נתנו יד בסתר לעושי הפּוגרום. וכשבאה השמועה אל ו. ק., מיהר לנסוע שמה, וחקר ודרש חקירה נמרצה ומדויקת על כל הנעשה שם ביהודים, וגם הכיר מי היו הרוח החיה במעשה הנבלה הזאת. אז פרסם מאמרים חריפים לא רק נגד ההמון הנבער והאכזר, שעשה את הפּוגרום, כי אם ביחוד נגד אלה האנשים הקולטוריים, כביכול, שהציתו את להב השנאה בלבות הפורעים והכינו את הכל שלא יהיה מפריע.

אז כתב ו. ק. את הציור ״הבית מ׳ 13״, שבו נתן תיאור לפוגרום הקישינובי. אולם הממשלה לא נתנה רשות להדפיסו, והוא יצא לאור רק אחרי שבאו חליפות ותמורות בממשלה החטאה.

בשנת 1892 התחיל ו. ק. להשתתף בירחון Pyccкoe бoraтcтвo (“העושר הרוסי”) ואחר כך נעשה לעורכו הראשי. הירחון הזה נודע לשבח, כי הפיץ חכמה ומוסר בארץ.

היה רעב בפלך ניז׳נינובגורוד. ו. ק. מיהר לנסוע אל המקומות הנגועים ברעב והשתדל מאוד להביא להם עזרה. הוא פרסם בעתונים את האסון הגדול, שקרה לאוכלוסים הרעבים וביחד עם זה תיאר את האדישות של פקידי הממשלה, הרואים בני־אדם גוועים לעיניהם בראש חוצות ואינם נוקפים אצבע להושיעם, ועוד מניחים מכשולים על דרכי אלה הרוצים לעזור. וכמובן, שגם דבר זה נחשב לו לק. לחטא. תמיד היו עושים חיפושים בביתו, אף־על־פי שלא מצאו כל דבר אסור. בעמל רב, ביסורים ממש, עלה בידו להוציא לאור את ספרו “בשנת הרעב”.

בשנת 1893 נסע ו. ק. לאמריקה לתערוכה. בהיותו בשיקאגו, עשתה עליו רושם קשה מאוד התעשיה לנקניקים ולבשר מעושן, שנשלחים משם לכל קצוי־הארץ. הוא ראה כיצד מביאים עדרים עדרים של בהמות וחזירים חיים, ואיך מסודר הכל בשביל להמית את בעלי־החיים ולהכין מבשרם מאכל לבני אדם, ו. ק. צייר את העבודה “היפה” הזאת בציורו “עיר המות”, שמביא את הקורא, שיש לו לב רגש, לידי בחילה באכילת בשר ושנאה לכל אכזריות, אפילו ביחס לבהמה ולחזיר.

רשמי נסיעתו לאמריקה מתוארים בסיפור שלו “בלי לשון”. בו תיאר את ההרפתקאות המוצאות את האמיגרנטים הרוסים מבני האכרים, כשהם באים לאמריקה ואינם יודעים את שפת הארץ; וגם יש בו תיאורים יפים מחיי אמריקה. בדרך אגב הוא נוגע גם בחיי היהודים שם: כיצד יהודי זקן יושב בדד בחדרו בליל השבת, ומקדש לו על החלות, ומזמר לו בלחש זמירות, ובאותה שעה יושבים בניו ובנותיו וחבריהם, שכבר נתאמרקו, ומשוחחים בקול רם וצוחקים, ואין להם עוד כל ענין במנהגי עמם העתיקים, שאליהם קשורה נפש הזקן הבודד במשפחתו. לב קורולנקו הרחמן נרגש ממראה עיניו. לענות היהודי הזה נמצא ביטוי לבבי בסיפור. אנוכי תרגמתי את הסיפור הזה לעברית, והוא נדפס בתל־אביב בתרפ״ח.

ו. ק. ביקר אז גם במושבה היהודית ואודביין שבאמריקה.

בשובו לרוסיה, עוד טרם ירד מהספינה —והנה “זכה לכבוד יוצא מהכלל, כראוי לסופר נעלה וחביב”. פקידי הבולשת באו לקבל פניו ולחפש בכל כליו ובכל ניירותיו חיפוש מעולה. הסיבה היתה, שבאמריקה נפגש עם אחד המהפכנים, והבלשים אשר שם מהרו להודיע זאת לרוסיה. אולם הז׳נדרמים לא מצאו בכליו שום דבר אסור ויצאו בפחי נפש.

בשנת 1894 יצא לאור סיפורו “פּרדוכס”. אני תרגמתיו, וי. ח. ברנר ז״ל הוציאו בקובץ “פרורים”.

בתקופה זו היו חליפות מכתבים בין ו. ק. ובין הסופר היהודי נחום כהן המכונה בשם נאוּמוֹב. סופר זה שלח את כתב־ידו לקורולנקו, והלה עבר על סיפורו (“בעיר הנדחת”) והדריך אותו בכתיבה; אחר־כך דאג, שהסיפור יצא לאור באחד הירחונים המפורסמים. כהן זה לא האריך ימים, כי מת ממחלת השחפת, וק. דאג לאלמנתו וליתומו. המכתבים האלה מעידים על גודל נפשו של ק. ורחמיו המרובים לחבר בספרות. אני תרגמתים לעברית והם נדפסו ב״מאזנים״ כרך ב׳ ע׳ 203.

ו. ק. נבחר בפטרבורג לחבר האקדמיה. אחרי זמן־מה נבחר גם הסופר מכסים גורקי לחבר האקדמיה. הצאר ניקולי השני שלח פקודה לבטל את הבחירה של מ. גורקי. וכשנודע הדבר לק., נצטער מאוד על עלבון הסופר ועל זה שהקיסר המטומטם מתערב בעניני האקדמיה — במי לבחור ובמי לא לבחור — ועל־כן שלח ק. מכתב להנהלת האקדמיה, שהוא מתפטר מהיות בה חבר.

בשנת 1901 נתיישב ק. עם משפחתו בפּולטבה. על דבר ביקורי אצלו כבר כתבתי בזכרונותי (בכרך השלישי של הכתבים שלי, ע׳ 392). ידעתי שהוא ממש ברח מפטרבורג מפני המבקרים המרובים שהפריעוהו מעבודתו, ולפיכך נמנעתי מלבקר אותו עוד.

בשנת 1906 השתתף ו. ק. בעתון הליברלי שבפולטבה Полтавщина. בזמן ההוא היתה התקוממות בכפר אחד בפלך פולטבה. שר־הפלך שלח שמה פקיד מיוחד, — פילונוב שמו, עם גדוד קוזקים ליסר את המתקוממים, והם הלכו והלקו מלקות אכזריות את כל הגברים ואת הנשים בלי הבדל, בלי משפט ובלי דרישה וחקירה. אז יצא ו. ק. בעתון המקומי במכתב גלוי לפקיד פילונוב: על איזה יסוד לקח לעצמו רשות ליסר בני־אדם באופן אכזרי בלי חקירה ודרישה ולא חס גם על כבוד הנשים. בינתיים התעורר שם סטודנט אחד קיריל (בן המשומד קיריל, שהיה כומר ראשי בכנסיה), ירה בפילונוב זה והרגו. אז העלילו על ו. ק., כי הוא הסית את קיריל להרוג את פילונוב. ו. ק. נמסר למשפט. החקירה והדרישה ארכה ימים רבים, ועל ידה נתגלו מעשיו המכוערים של פילונוב הרבה יותר מאשר גילה קורולנקו. האשמה, שהאשימו את ק. בשיסוי נתבטלה.

בשנת 1906, כשהחלו המהומות והשביתות ברוסיה, ביקשו השחורים להטיל את האשמה על היהודים והסיתו המון לעשות פרעות ביהודים, וגם בפולטבה היה הדבר קרוב מאוד, שיתחולל שם פוגרום. אז עבד ו. קורולנקו ממש במסירות נפש ושלושה ימים רצופים היה מתהלך בשוקים, ששם נתאספו הפוחזים, והיה מדבר על לבם שלא יעשו כדבר הרע הזה, עד אשר השקיט את רוחם, ופולטבה ניצלה מפוגרום.

בשנת 1913 העלילו בקיוב על מנדל בייליס, כאילו רצח ילד נוצרי בשביל להשתמש בדמו לחג הפסח. במשפט הזה מצד הקטיגוריה השתתפו גדולי האנטישמיים, שמצאו בעלילה מסמר חזק לתלות בו את השנאה ליהודים. ומהצד השני, מלבד גדולי חכמי ישראל, שבאו להגן על כבוד עמם ודתם, השתתפו גם חכמי הנוצרים הליברלים, שהכירו, כי זוהי עלילת שוא, ובראשם, כמובן היה ו. קורולנקו, שמיהר לבוא לקיוב והתענין בכל מה שהיה מדובר בבית המשפט, וברגש היושר והצדק המפעם בו פרסם מאמרים בעתונים שונים. הוא גם בקש לעמוד במשפט בתור סניגור, אך היה חולה בזמן ההוא, והרופאים מנעוהו מעשות כדבר הזה. וכמה שמח ו. ק. אחר־כך, כאשר בייליס ועמו כל עם ישראל יצאו זכאים במשפט, וגם העם הרוסי לא נכתם בעיוות הדין.

בשנת 1914 נדפסו כל כתביו של ו. ק. בתשעה כרכים. הוא קיבל בעד זה הון רב אבל לא שמר על הונו, כי פיזר אותו לצדקה ועזר להרבה קשי יום.

בשנת 1915, בשובו ממסעו לביתו בפולטבה, מצא שם המון גולים, כי המצביא הצורר ניקולי ניקולייביץ׳ ימ״ש נטה אוזן לעלילה, שהעליל באזניו משומד אחד על אחיו היהודים, כי הם תומכים בידי הגרמנים אויבי רוסיה.

ולפיכך צוה המצביא להושיב את ראש הקהילה במאסר וגם להגלות את כל היהודים מהערים הקרובות אל גבול גרמניה. הגזירה יצאה באכזריות רבה ובחפזון, והיהודים הגלו לכמה מקומות בפנים רוסיה, ומהם גם לפולטבה. אחרי־כן חלה המשומד והתודה לפני מותו, כי כל מה שדיבר נגד היהודים היתה עלילת שוא. אז שחררו את ראש הקהלה מן המאסר, אבל את הגולים אי־אפשר היה להחזיר, ורבים מהם נספו בענויי הדרכים. הדבר נגע עד לב ו. ק. והוא כתב מאמר חריף נגד העלילה הזאת, שממנה אפשר ללמוד גם על שאר העלילות, שהעלילו על היהודים. את מאמרו זה תרגמתי וראה אור בעתון “דבר”.

עבודה כבירה היתה לו לו. ק. אחרי שנפלה ממשלת הצאר ותחתיה קמו במקומות שונים ממשלות של בנדיטים, שהרסו, ושללו ובזזו, והרגו נפשות רבות לאין מספר, וגם אחרי־כן, כאשר עלה ביד הבולשביקים לתפוס את רסן השלטון בידם, לא היו הג. פ. או והצ’קה מדקדקים הרבה בשמירת חיי אדם, אלא כל מי שהיה חשוד בעיניהם — המיתוהו בלי חקירה ודרישה ומשפט. אז היה קורולנקו משתדל בעד הנלכדים, וכמו שהעיד בעצמו, אמנם, לא תמיד הצליח בהשתדלותו, אבל בכל־זאת הצליח להציל כמה נפשות.

כאמור הרבה ו. ק. לפזר כספו לזקוקים, והרבה אנשים וחברות נעזרו על ידו. אבל אחרי המהפכה, כמובן, לא נשאר לו כלום, והוא, הסופר הזקן החולה, היה צריך להתפרנס מהמנה (פאיוק בלע״ז), שהושיטה לו הממשלה בחסדה. בראשית החורף באו סטודנטים והביאו עצים וקרדומות בידם לחטוב עצים ולהכין לסופר לימות החורף. מאוד מאוד היה קשה בעיניו לקבל את הנדבה הזאת. אבל, כמו שהעיד בעצמו, היא נעשתה בלבביות כל־כך חמה, עד שאי־אפשר היה להתנגד לה.

בשנת 1918 נבחר לנשיא הכבוד לחברת הצלת ילדים, כי גם לה הושיט יד לעזרה והאציל עליה מכבודו.

כוחותיו הגופניים הלכו ונחלשו, אבל כוחותיו הרוחניים התגברו. הוא לא היה יכול לנוח בעת שראה לפניו כל־כך הרבה בני־אדם גולים ושבויי־מלחמה הזקוקים לעזרה. ובפרט בשעת חירום, בזמן שהחיה שבבני־אדם נתגברה ופרצה כל חוקי המוסר, וצריך היה להתריע תמיד על הקלקלה ולהחזיר למוטב את אלה, שבלבם עוד נשאר זיק יושר.

למרות פקודת הרופאים, שאסרו עליו כל עבודה שהיא, לא היה יכול לעצור ברוחו והרבה לשלוח מאמרים לעתונים שונים. לעורר את העם לצדק ולרחמים. המלחמה העולמית, שהיתה בית־חינוך גדול לאכזריות ולשפיכות דמים, השפעתה לא פסקה גם אחרי שביתת הנשק ואין מספר לקרבנות אדם, שנפלו גם אחרי־כן. וביחוד פגעה האכזריות ביהודים, בפוגרמים הנוראים, וגם ידי פקידים ממשלתיים נגואלו בדמי נקיים. האדם נעשה הפקר. ובזמן שכזה לא חדל ו. ק. מהטיף מוסר, להגיד, כי השחית האדם דרכו, וקרא לכל אלה שהרצח והשוד תועבה בעיניהם, שלא ימשכו אחרי ההמון הנבער, ששקע בטומאתו.

נחמדים הם ששת המכתבים, ששלח ו. ק. לקומיסר ההשכלה בממשלת הבולשביקים — לונצ׳רסקי. הוא האמין, כי בלונצ׳רסקי עוד לא כבה זיק אהבת האדם. ועמו היא יכול לדבר ככל העולה על רוחו ולהשמיע באזניו את כל המעשים הרעים הנעשים בארץ. מטבעו היה ק. מגנה את העריצות בכל הצורות שהיא לובשת — בצאריזם, בפאשיזם, בקומוניזם, בדתיות ובנציונליזם. מובן הדבר, שהממשלה הבולשבית התנהגה עמו, כמו שמלפנים היתה מתנהגת עמו לעתים ממשלת הצאר: היא לא נתנה רשות להדפיס את המכתבים האלה ברוסיה, והם יצאו לאור בחוץ לארץ.

מלבד הספרים והמאמרים הרבים, יצא מיד ו. ק. ספר בן ארבעה כרכים: “תולדות בן דורי”. ואולי היה לו בזה גם טעם ספרותי, כי על ידי שינוי השם ניתנה לו האפשרות לכתוב באופן חפשי יותר. את הספר הזה כתב כמעט עד יום מותו, אבל לא הספיק לגמרו. ״ברשותי — כתב ק. בסוף ימיו — נשאר רק הראש, העינים והידים, ואני ממשיך לעבוד".

ביום 25 בדצמבר 1921 נפטר קורולנקו והובא לקבורה בפולטבה.

“במעלה” 12, תרצ״ה.