ו. קורלנקו נולד בז’יטומיר בשנת 1853. אמו היתה פולנית, ואביו הלקטיון ̶ מזרע הקוזקים, שרת בתור פקיד עני אצל הממשלה הרוסית והצטיין בישרנות בלתי רגילה, שלא היה לוקח שוחד ומגרש מעל פניו את המביאים לו מנחה.

ראשית לימודו היה בפנסיון, וממנו עבר לגימנסיה בז’יטומיר; וכפי שמסר בעצמו לכותב הטורים האלה, היו לו חברים גם מהיהודים וגם ידע את השפה היהודית. כאשר עבר אביו לרגלי משרתו עם משפחתו לרובנה, נכנס ולדימיר אל הגימנסיה שברובנה.

ו. ק. לא היה משבח כלל את לימודי הגימנסיה הרוסית שבימים ההם. המורים היו מפטמים את התלמידים בידיעות רבות ושונות, לא לפי כח הקליטה, ועוד היו מענישים קשה במכות ובחרופים את אלה, שלא ידעו את השיעורים. והוא, ו. ק. היה יושב תמיד באימה ופחד. ואולי זו היתה הסיבה, שנשמרה בלבו תמיד השנאה הגדולה לעריצות בכל תופעותיה.

שנת 1875 נכנס לבית־ספר עליון להנדסה, ומשם עבר למוסקבה, לאקדמיה של עבודת האדמה והיעור.

הוא נתייתם מאביו עוד בהיותו בגימנסיה במחלקה השישית, ומאז צריך היה כבר לדאוג לפרנסתו, והתפרנס משעורי הוראה ומהגהה בדפוס.

בשנת 1875 היתה אספה של סטודנטים, והחליטו לדרוש מהממשלה איזה הקלות. בחרו בו. ק. להתיצב בשמם לפני מיניסטר ההשכלה. ה“חוצפה” הזאת לא היתה נעימה לממשלה הצארית, ומאז התחילה לרדוף את ו. ק. ולא הרפתה ממנו כל הימים שהיה הכוח בידה. ראשית כל הגלתה אותו ממקום מושבו אל ערבות סיביר, ואחר כך האשימוהו באשמת־שוא כי הוא ביקש לברוח מארץ גלותו, והגלוהו שנית למקום יותר רחוק, ושם ישב כמעט עד 1884.

אולם הטלטולים האלה עם המאסרים לא הכשילו כוחו. להפך, הם עזרו לו להכיר את ענות העמלים הנדחים בקצוי רוסיה, אשר גם הוא היה כאחד מהם, כי אחרי שלא מצא שם ממה להתפרנס, למד את מלאכת הסנדלרות, ומזה היה מתפרנס בחורף (הוא שלח מתנה לאמו זוג סנדלים מעשה ידיו), ובקיץ התפרנס מעבודת האדמה.

בשנת 1885 נדפס בירחון “Pyccкая Mыcль” (“המחשבה הרוסית”) ציורו של ו. ק. “חלום מקר”. הציור לוקח מחיי האכרים שבערבות סיביר. הציור הזה עד הוא לאהבתו של ק. לעמלים ורחמיו המרובים לכל המעונים, ואפילו כשהם עומדים במדרגה תרבותית שפלה. הציור הזה תורגם על ידי לעברית, ולפני שנים אחדות יצא לאור בתל אביב.

בשנת 1884, אחרי שנשתחרר מהגיהנום הסיבירי, נתיישב בניז’ני נובגורוד והתחיל לכתוב בעתונים. אבל בעבודתו זאת לא ראה הרבה נחת, כי הצנזורה היתה תמיד באה ומקלקלת, ועל ידי הקלקולים כמעט שנשתנה התוכן. ואף־על־פי־כן מתוך סגנונו הנהדר ומתוך הרגש הטהור המפעם בשורותיו, מיהרו להכיר, כי כוכב מזהיר עולה על שמי רוסיה, כוכב ספרותי נוצץ ומושך את העין.

בימים ההם היה העתון היומי “Pyccкая Beдомости” (“הידיעות הרוסיות”) המכובד בצדק מכל העתונים שברוסיה ונקרא בשם הכבוד “עתון של הפרופיסורים”. אמנם, היה עוד עתון שהתחרה עמו, הוא העתון Голос (“הקול”) שהיה כביכול עתון ליברלי, אבל לפעמים אפשר היה לקרוא מעל עמודיו מאמרים אנטישמיים מתועבים. ורק העתון P.B. היה נקי מכל חלאה ציבורית, והיה מגלה את האמת, עד כמה שהיתה בזמן ההוא אפשרות לגלותה, ולכל הפחות נזהר מכל חנופה, שקר וכזב.

ולפיכך רבה היתה שמחתו של ו.ק., כאשר קיבל בשנת 1886 הזמנה מאת מערכת העתון הזה להשתתף בו בעבודתו.

בשנה זו נשא ק. אשה את ייבדוקיה סימיונובנה ונסע עמה לחודש ימים למוסקבה. שם התודע אל גדולי הסופרים, ומסר למערכת “Pyccкая Mысль” חלק מסיפורו “המנגן העיור”; המערכת מיהרה להדפיס את הסיפור בטרם הספיק המחבר לגמור אותו (תרגום הסיפור הזה לעברית נעשה ע"י מר א. דרויאנוב ויצא לאור בשתי מהדורות).

בשנת 1886 קרה ברוסיה מאורע, שהסב רעש בעולם. על המולטיאנים (שבט ידוע, שאיננו מאמין בנצרות הפּרבוסלבית, שהיתה דת הממשלה), העלילו שהם מקריבים קרבנות אדם לאליליהם. מהמעלילים הצטיין ביחוד כומר אחד פראבוסלבי. ו. ק. מיהר לנסוע שמה, חקר ודרש ומצא, כי זוהי עלילת שקר, והתחיל להרעים בעתונים נגד העלילה הזאת, ואחר כך השתתף גם בבית־המשפט כסניגור. סוף סוף הצדיקו השופטים את הנאשמים, גם הטילו אשמה על חוקרי־הדין, שהתנהגו עם הנאשמים במנהגי האינקביזיציה, באכזריות נוראה. בזה קנה לו ו. ק. שונאים רבים מצד פקידי הממשלה.

בשנת 1890 רבו מאוד הרדיפות של הממשלה הצארית נגד היהודים. אז נתעורר הפילוסוף ולדימיר סולובייב, ועמו גם ו. קורולינקו ועוד סופרים רוסים ליברלים, לצאת במחאה נמרצה נגד הרודפים. אולם הממשלה לא נתנה רשות להדפיס את המחאה בפנים רוסיה, והיא נדפסה בחוץ־לארץ.

בשנה זו כתב ו. ק. את ציורו “יום כפור”.

בשנת 1893 התחיל הפוגרום הנורא בעיר קישינוב (שהיתה אז תחת ממשלת רוסיה) העומדים בראש הממשלה, המיניסטר פלבה בעצמו ועמו חבריו מגדולי העם, נתנו יד בסתר לעושי הפּוגרום. וכשבאה השמועה אל ו. ק., מיהר לנסוע שמה, וחקר ודרש חקירה נמרצה ומדויקת על כל הנעשה שם ביהודים, וגם הכיר מי היו הרוח החיה במעשה הנבלה הזאת. אז פרסם מאמרים חריפים לא רק נגד ההמון הנבער והאכזר, שעשה את הפּוגרום, כי אם ביחוד נגד אלה האנשים הקולטוריים, כביכול, שהציתו את להב השנאה בלבות הפורעים והכינו את הכל שלא יהיה מפריע.

אז כתב ו. ק. את הציור ״הבית מ׳ 13״, שבו נתן תיאור לפוגרום הקישינובי. אולם הממשלה לא נתנה רשות להדפיסו, והוא יצא לאור רק אחרי שבאו חליפות ותמורות בממשלה החטאה.

בשנת 1892 התחיל ו. ק. להשתתף בירחון Pyccкoe бoraтcтвo (“העושר הרוסי”) ואחר כך נעשה לעורכו הראשי. הירחון הזה נודע לשבח, כי הפיץ חכמה ומוסר בארץ.

היה רעב בפלך ניז׳נינובגורוד. ו. ק. מיהר לנסוע אל המקומות הנגועים ברעב והשתדל מאוד להביא להם עזרה. הוא פרסם בעתונים את האסון הגדול, שקרה לאוכלוסים הרעבים וביחד עם זה תיאר את האדישות של פקידי הממשלה, הרואים בני־אדם גוועים לעיניהם בראש חוצות ואינם נוקפים אצבע להושיעם, ועוד מניחים מכשולים על דרכי אלה הרוצים לעזור. וכמובן, שגם דבר זה נחשב לו לק. לחטא. תמיד היו עושים חיפושים בביתו, אף־על־פי שלא מצאו כל דבר אסור. בעמל רב, ביסורים ממש, עלה בידו להוציא לאור את ספרו “בשנת הרעב”.

בשנת 1893 נסע ו. ק. לאמריקה לתערוכה. בהיותו בשיקאגו, עשתה עליו רושם קשה מאוד התעשיה לנקניקים ולבשר מעושן, שנשלחים משם לכל קצוי־הארץ. הוא ראה כיצד מביאים עדרים עדרים של בהמות וחזירים חיים, ואיך מסודר הכל בשביל להמית את בעלי־החיים ולהכין מבשרם מאכל לבני אדם, ו. ק. צייר את העבודה “היפה” הזאת בציורו “עיר המות”, שמביא את הקורא, שיש לו לב רגש, לידי בחילה באכילת בשר ושנאה לכל אכזריות, אפילו ביחס לבהמה ולחזיר.

רשמי נסיעתו לאמריקה מתוארים בסיפור שלו “בלי לשון”. בו תיאר את ההרפתקאות המוצאות את האמיגרנטים הרוסים מבני האכרים, כשהם באים לאמריקה ואינם יודעים את שפת הארץ; וגם יש בו תיאורים יפים מחיי אמריקה. בדרך אגב הוא נוגע גם בחיי היהודים שם: כיצד יהודי זקן יושב בדד בחדרו בליל השבת, ומקדש לו על החלות, ומזמר לו בלחש זמירות, ובאותה שעה יושבים בניו ובנותיו וחבריהם, שכבר נתאמרקו, ומשוחחים בקול רם וצוחקים, ואין להם עוד כל ענין במנהגי עמם העתיקים, שאליהם קשורה נפש הזקן הבודד במשפחתו. לב קורולנקו הרחמן נרגש ממראה עיניו. לענות היהודי הזה נמצא ביטוי לבבי בסיפור. אנוכי תרגמתי את הסיפור הזה לעברית, והוא נדפס בתל־אביב בתרפ״ח.

ו. ק. ביקר אז גם במושבה היהודית ואודביין שבאמריקה.

בשובו לרוסיה, עוד טרם ירד מהספינה —והנה “זכה לכבוד יוצא מהכלל, כראוי לסופר נעלה וחביב”. פקידי הבולשת באו לקבל פניו ולחפש בכל כליו ובכל ניירותיו חיפוש מעולה. הסיבה היתה, שבאמריקה נפגש עם אחד המהפכנים, והבלשים אשר שם מהרו להודיע זאת לרוסיה. אולם הז׳נדרמים לא מצאו בכליו שום דבר אסור ויצאו בפחי נפש.

בשנת 1894 יצא לאור סיפורו “פּרדוכס”. אני תרגמתיו, וי. ח. ברנר ז״ל הוציאו בקובץ “פרורים”.

בתקופה זו היו חליפות מכתבים בין ו. ק. ובין הסופר היהודי נחום כהן המכונה בשם נאוּמוֹב. סופר זה שלח את כתב־ידו לקורולנקו, והלה עבר על סיפורו (“בעיר הנדחת”) והדריך אותו בכתיבה; אחר־כך דאג, שהסיפור יצא לאור באחד הירחונים המפורסמים. כהן זה לא האריך ימים, כי מת ממחלת השחפת, וק. דאג לאלמנתו וליתומו. המכתבים האלה מעידים על גודל נפשו של ק. ורחמיו המרובים לחבר בספרות. אני תרגמתים לעברית והם נדפסו ב״מאזנים״ כרך ב׳ ע׳ 203.

ו. ק. נבחר בפטרבורג לחבר האקדמיה. אחרי זמן־מה נבחר גם הסופר מכסים גורקי לחבר האקדמיה. הצאר ניקולי השני שלח פקודה לבטל את הבחירה של מ. גורקי. וכשנודע הדבר לק., נצטער מאוד על עלבון הסופר ועל זה שהקיסר המטומטם מתערב בעניני האקדמיה — במי לבחור ובמי לא לבחור — ועל־כן שלח ק. מכתב להנהלת האקדמיה, שהוא מתפטר מהיות בה חבר.

בשנת 1901 נתיישב ק. עם משפחתו בפּולטבה. על דבר ביקורי אצלו כבר כתבתי בזכרונותי (בכרך השלישי של הכתבים שלי, ע׳ 392). ידעתי שהוא ממש ברח מפטרבורג מפני המבקרים המרובים שהפריעוהו מעבודתו, ולפיכך נמנעתי מלבקר אותו עוד.

בשנת 1906 השתתף ו. ק. בעתון הליברלי שבפולטבה Полтавщина. בזמן ההוא היתה התקוממות בכפר אחד בפלך פולטבה. שר־הפלך שלח שמה פקיד מיוחד, — פילונוב שמו, עם גדוד קוזקים ליסר את המתקוממים, והם הלכו והלקו מלקות אכזריות את כל הגברים ואת הנשים בלי הבדל, בלי משפט ובלי דרישה וחקירה. אז יצא ו. ק. בעתון המקומי במכתב גלוי לפקיד פילונוב: על איזה יסוד לקח לעצמו רשות ליסר בני־אדם באופן אכזרי בלי חקירה ודרישה ולא חס גם על כבוד הנשים. בינתיים התעורר שם סטודנט אחד קיריל (בן המשומד קיריל, שהיה כומר ראשי בכנסיה), ירה בפילונוב זה והרגו. אז העלילו על ו. ק., כי הוא הסית את קיריל להרוג את פילונוב. ו. ק. נמסר למשפט. החקירה והדרישה ארכה ימים רבים, ועל ידה נתגלו מעשיו המכוערים של פילונוב הרבה יותר מאשר גילה קורולנקו. האשמה, שהאשימו את ק. בשיסוי נתבטלה.

בשנת 1906, כשהחלו המהומות והשביתות ברוסיה, ביקשו השחורים להטיל את האשמה על היהודים והסיתו המון לעשות פרעות ביהודים, וגם בפולטבה היה הדבר קרוב מאוד, שיתחולל שם פוגרום. אז עבד ו. קורולנקו ממש במסירות נפש ושלושה ימים רצופים היה מתהלך בשוקים, ששם נתאספו הפוחזים, והיה מדבר על לבם שלא יעשו כדבר הרע הזה, עד אשר השקיט את רוחם, ופולטבה ניצלה מפוגרום.

בשנת 1913 העלילו בקיוב על מנדל בייליס, כאילו רצח ילד נוצרי בשביל להשתמש בדמו לחג הפסח. במשפט הזה מצד הקטיגוריה השתתפו גדולי האנטישמיים, שמצאו בעלילה מסמר חזק לתלות בו את השנאה ליהודים. ומהצד השני, מלבד גדולי חכמי ישראל, שבאו להגן על כבוד עמם ודתם, השתתפו גם חכמי הנוצרים הליברלים, שהכירו, כי זוהי עלילת שוא, ובראשם, כמובן היה ו. קורולנקו, שמיהר לבוא לקיוב והתענין בכל מה שהיה מדובר בבית המשפט, וברגש היושר והצדק המפעם בו פרסם מאמרים בעתונים שונים. הוא גם בקש לעמוד במשפט בתור סניגור, אך היה חולה בזמן ההוא, והרופאים מנעוהו מעשות כדבר הזה. וכמה שמח ו. ק. אחר־כך, כאשר בייליס ועמו כל עם ישראל יצאו זכאים במשפט, וגם העם הרוסי לא נכתם בעיוות הדין.

בשנת 1914 נדפסו כל כתביו של ו. ק. בתשעה כרכים. הוא קיבל בעד זה הון רב אבל לא שמר על הונו, כי פיזר אותו לצדקה ועזר להרבה קשי יום.

בשנת 1915, בשובו ממסעו לביתו בפולטבה, מצא שם המון גולים, כי המצביא הצורר ניקולי ניקולייביץ׳ ימ״ש נטה אוזן לעלילה, שהעליל באזניו משומד אחד על אחיו היהודים, כי הם תומכים בידי הגרמנים אויבי רוסיה.

ולפיכך צוה המצביא להושיב את ראש הקהילה במאסר וגם להגלות את כל היהודים מהערים הקרובות אל גבול גרמניה. הגזירה יצאה באכזריות רבה ובחפזון, והיהודים הגלו לכמה מקומות בפנים רוסיה, ומהם גם לפולטבה. אחרי־כן חלה המשומד והתודה לפני מותו, כי כל מה שדיבר נגד היהודים היתה עלילת שוא. אז שחררו את ראש הקהלה מן המאסר, אבל את הגולים אי־אפשר היה להחזיר, ורבים מהם נספו בענויי הדרכים. הדבר נגע עד לב ו. ק. והוא כתב מאמר חריף נגד העלילה הזאת, שממנה אפשר ללמוד גם על שאר העלילות, שהעלילו על היהודים. את מאמרו זה תרגמתי וראה אור בעתון “דבר”.

עבודה כבירה היתה לו לו. ק. אחרי שנפלה ממשלת הצאר ותחתיה קמו במקומות שונים ממשלות של בנדיטים, שהרסו, ושללו ובזזו, והרגו נפשות רבות לאין מספר, וגם אחרי־כן, כאשר עלה ביד הבולשביקים לתפוס את רסן השלטון בידם, לא היו הג. פ. או והצ’קה מדקדקים הרבה בשמירת חיי אדם, אלא כל מי שהיה חשוד בעיניהם — המיתוהו בלי חקירה ודרישה ומשפט. אז היה קורולנקו משתדל בעד הנלכדים, וכמו שהעיד בעצמו, אמנם, לא תמיד הצליח בהשתדלותו, אבל בכל־זאת הצליח להציל כמה נפשות.

כאמור הרבה ו. ק. לפזר כספו לזקוקים, והרבה אנשים וחברות נעזרו על ידו. אבל אחרי המהפכה, כמובן, לא נשאר לו כלום, והוא, הסופר הזקן החולה, היה צריך להתפרנס מהמנה (פאיוק בלע״ז), שהושיטה לו הממשלה בחסדה. בראשית החורף באו סטודנטים והביאו עצים וקרדומות בידם לחטוב עצים ולהכין לסופר לימות החורף. מאוד מאוד היה קשה בעיניו לקבל את הנדבה הזאת. אבל, כמו שהעיד בעצמו, היא נעשתה בלבביות כל־כך חמה, עד שאי־אפשר היה להתנגד לה.

בשנת 1918 נבחר לנשיא הכבוד לחברת הצלת ילדים, כי גם לה הושיט יד לעזרה והאציל עליה מכבודו.

כוחותיו הגופניים הלכו ונחלשו, אבל כוחותיו הרוחניים התגברו. הוא לא היה יכול לנוח בעת שראה לפניו כל־כך הרבה בני־אדם גולים ושבויי־מלחמה הזקוקים לעזרה. ובפרט בשעת חירום, בזמן שהחיה שבבני־אדם נתגברה ופרצה כל חוקי המוסר, וצריך היה להתריע תמיד על הקלקלה ולהחזיר למוטב את אלה, שבלבם עוד נשאר זיק יושר.

למרות פקודת הרופאים, שאסרו עליו כל עבודה שהיא, לא היה יכול לעצור ברוחו והרבה לשלוח מאמרים לעתונים שונים. לעורר את העם לצדק ולרחמים. המלחמה העולמית, שהיתה בית־חינוך גדול לאכזריות ולשפיכות דמים, השפעתה לא פסקה גם אחרי שביתת הנשק ואין מספר לקרבנות אדם, שנפלו גם אחרי־כן. וביחוד פגעה האכזריות ביהודים, בפוגרמים הנוראים, וגם ידי פקידים ממשלתיים נגואלו בדמי נקיים. האדם נעשה הפקר. ובזמן שכזה לא חדל ו. ק. מהטיף מוסר, להגיד, כי השחית האדם דרכו, וקרא לכל אלה שהרצח והשוד תועבה בעיניהם, שלא ימשכו אחרי ההמון הנבער, ששקע בטומאתו.

נחמדים הם ששת המכתבים, ששלח ו. ק. לקומיסר ההשכלה בממשלת הבולשביקים — לונצ׳רסקי. הוא האמין, כי בלונצ׳רסקי עוד לא כבה זיק אהבת האדם. ועמו היא יכול לדבר ככל העולה על רוחו ולהשמיע באזניו את כל המעשים הרעים הנעשים בארץ. מטבעו היה ק. מגנה את העריצות בכל הצורות שהיא לובשת — בצאריזם, בפאשיזם, בקומוניזם, בדתיות ובנציונליזם. מובן הדבר, שהממשלה הבולשבית התנהגה עמו, כמו שמלפנים היתה מתנהגת עמו לעתים ממשלת הצאר: היא לא נתנה רשות להדפיס את המכתבים האלה ברוסיה, והם יצאו לאור בחוץ לארץ.

מלבד הספרים והמאמרים הרבים, יצא מיד ו. ק. ספר בן ארבעה כרכים: “תולדות בן דורי”. ואולי היה לו בזה גם טעם ספרותי, כי על ידי שינוי השם ניתנה לו האפשרות לכתוב באופן חפשי יותר. את הספר הזה כתב כמעט עד יום מותו, אבל לא הספיק לגמרו. ״ברשותי — כתב ק. בסוף ימיו — נשאר רק הראש, העינים והידים, ואני ממשיך לעבוד".

ביום 25 בדצמבר 1921 נפטר קורולנקו והובא לקבורה בפולטבה.

“במעלה” 12, תרצ״ה.

א. עצבות ומרירות

(תורת הצדיק ר' אהרן מקרלין¹).

העצבות אינה עברה. אבל אותו טמטום הלב שהעצבות גורמת אין גורמת שום עברה שבעולם. המקוה אינה מצוה, כי הלא “בטלוה רבנן לטבילותא”, אבל הטובה שמביאה המקוה אינה מביאה גם המצוה היותר גדולה.

מה שאנו אומרים שדרושה שמחה, אין פירושה שמחה של מצוה, כי שמחה של מצוה הלא היא “מדרגה”; וכי אפשר לדרוש שכל יהודי ויהודי יהיה בעל מדרגה? הכונה היא – רק לא עצבות. פשוט, יהודי שאינו שמח בזה שהוא יהודי, הריהו כפוי טובה כלפי שמים. סימן הוא, שמימיו לא הרגיש את טעם הברכה “שלא עשני גוי”. אך מה שהוא ממשש ובוחן את עצמו אם חסיד הוא – זהו כבר גאוה. למה זה חסיד? יהודי – ודי!

עצבות היא שאול תחתית, רחמנא ליצלן!

מהו ענין העצבות? עצבות – זאת אומרת: לי מגיע, נעדר ממני, הן בגשמיות והן ברוחניות – רק לי…

מה איכפת אם “לי” אין? העיקר ששם בשמים לא יחסר כלום! אילו היה אברהם אבינו רוצה להתחלף עמי, לא הייתי מסכים. כי מהו אברהם אבינו? צדיק בעל מדרגה, ואני יהודי פשוט. ואם אתחלף עם אברהם אבינו, והיה הוא יהודי פשוט, ואני בעל מדרגה. בשמים לא יתוסף מזה כלום, אלא לי עצמי תצא תועלת, שאנכי אהיה לבעל מדרגה; נמצא שכל הטובה היא רק לי לעצמי, ומה שטוב רק לי, רק לעצמי, לא צריך לחפוץ, אסור לחפוץ.

מרירות פירושה שבית הלב, רוצה לומר שעדיין עומד אני ב“בראשית”. כי אי אפשר לסגל גם משהו מישרנות בלי מסירות נפש, ואנכי הכי הגעתי לידי מסירות נפש? ואם כך הוא, הלא גם לא התחלתי, ואם לא התחלתי לא שייך לומר שמגיע לי או שנעדר ממני. ואף על פי שלא מגיע לי הריני שואף אויר ומשיג צרכי, ואני שמח. כי לי הלא באמת לא מגיע כלום. על כן יפה מרירות.

אך מעצבות עד מרירות כחוט השערה. והראיה: נשחט רובו כשרה, חציו טרפה. כמה הוא ממחצה עד רובו? – משהו.

אברכים חסידים – “יעלו שמים”. יש להם שבירות הלב; והם יכולים להיות גם “ירדו תהומות” ח"ו – זוהי עצבות.

אעפ"י שהאברכים בעצמם צריכים בעבודתם לעמוד על ההבדל (שבין עצבות ובין מרירות), הנני לבאר: מהיכן אפשר להכיר אם חשבון הנפש בא מעצבות? מזה שאחר כך הולכים לישון; מזה שבעל העצבות אינו סובל את עצמו ומכל שכן את אחרים, זועף הוא ומלא זעם. וזהו סימן של עצבות. אבל אחר מרירות אי אפשר לישון. כי מהי מרירות? ההכרה שעדיין אנו עומדים בראשית. ולפיכך ממהרים לעסוק בתורה, בתפלה. מרגישים בקרבנו את היהודי ונהנים כשרואים לפנינו יהודי, איננו זועפים ונחשבים בעיני עצמנו כאין.

ואעפי"כ המרירות היותר עדינה גובלת בעצבות ולהיפך, השמחה היותר פחות מקורה בקדושה.

ב. חשבון הנפש של יהודי כשר

אל טוב ומטיב!

אין לי כל טענות נגדך, אין לי כל תביעות אליך.

וכי חייב אתה לי מאומה? וכי לטובתך עשיתי כלום?

רבש"ע! הנני עושה חשבון עם נפשי, והנה מה שייצא מהחשבון:

נמנעתי מעשות עברה, וכי ראוי אני בעד זה לשבח?

ירא חטא אנכי. זועה תאחזני מִקִרבת החטא.

ואני נרתע לאחור בחזקת יד, אי אפשר לי לחטוא.

וכן גם כל מעשה מכוער, אף אם לא חטא גמור הוא;

עוד מרחוק אני מרגיש את הכעור ובורח ממנו.

יש שרוצים לחטוא, שיכולים לחטוא, והם כובשים את יצרם.

להם הגדולה והתפארת, להם השבח והתהלה. גבורים הם!

אבל אני מה? בלבי אין מלחמה. יראשת החטא לי תריס.

והבחילה מרחיקה אותי מן הכעור כמטחוי קשת.

אלא מאי? אני עושה מצוות… ומה אם אני עושה מצוות?

וכי איני נהנה מן המצוה! איזה תענוג לשמור שבת,

להתפלל, ללמוד תורה! מה נעימה, רבש"ע תורתך!

ואיזה שכר יוכל להיות יותר גדול מעונג התורה והמצוה?

אם אני רואה עני ועוזר לו בשעת דחקו –

וכי למענך, רבש"ע אני עושה זאת?

הלא לבי כדונג ימס מרחמים וחמלה,

איני יכול שלא לעזור לו, לאחי הנענה, איני יכול!

אין לי כל טענות נגדך, אב רחמן, ואין לי כל תביעות אליך.

*

ואם בכל זאת אני מקוה לראות באור הנצח,

לנחל עולם הבא ולהקיץ עם כל ישני עפר,

לא בשכר המצוות שקיימתי אני בוטח,

אלא רק בחסדיך המרֻבִּים,

כי חסדך ה' מעולם עד עולם.

ג. בבית דין של מעלה²

שלשה בתי דין יש בשביל הנשמות. אחד הוא מבני אלהים, מלאכי מרום. הם מחמירים מאד. תמהים הם: “ונפש כי תחטא?” – הנפש שהיא חלק אלוה ממעל איך אפשר כי תחטא? ואם חטאה – תרד לגיהנם, תזדכך בנהר די נור.

ואם יש מלאך מליץ הריהו מערער על פסק הדין של המלאכים ומגיש המשפט לפני סנהדריה של נשמות הצדיקים הנפטרים.

נשמות הצדיקים זוכרים ממה שהיה לפניהם בימים שהתהלכו עלי אדמות; יודעים הם פגעי בני אדם וחולשתם, והם מטים קצת כלפי חסד. אולם גם דינם די קשה: הם הלא כבר הזדככו לגמרה וגם הם דומים הרבה למלאכים, בני עליון.

ואם יש עוד מלאך מליץ – הוא מערער גם על פסק דינם של הנשמות הזכות של הצדיקים הנפטרים ומגיש המשפט לפני בית הדין העליון של הצדיקים שהם עדיין בחיים.

הצדיקים החיים רואים בעיניהם את התלבטות בני האדם, את יסוריהם שאינם פוסקים, את צרורות צרותיהם שהם נושאים וסובלים כולם, כולם מלידתם עד מותם, והם דורשים רחמים.

רחם, אלהי הרחמים, את יצוריך החלשים, הסובלים. “אל תפן אל קשי העם הזה, אל רשעו ואל חטאתו”!…

וקו אור יורד אז ממקור הרחמים והחסדים וממתיק את הדינים, והעולם מתבסם.

ד. מפסקי צדיקים

שני חסידים היו בעירה אחת בפלך וולין. שניהם עשירים ושניהם חסידי הסבא משפוֹלֶה. לאחד היה בחור יפה ולשני, בחורה יפה. ובהסכמת הסבא משפולה עשו ביניהם קנין וכתבו תנאים, כי הבחור החשוב שלמה ב"ר אברהם נשא במזל טוב את הבתולה המהוללה יוכבד בת ר' יצחק. אבי החתן מתחייב מצדו ליתן נדוניא לבנו סך אלף רובל במזומנים מלבד מתנות לכלה. וגם אבי הכלה מתחייב לתת מצדו נדוניא לבתו אלף רובל במזומנים, מלבד מתנות לחתן, כדרך קצינים ונגידים. והחתונה תהיה במזל טוב כעבור שלש שנים, כי גם החתן וגם הכלה היו בזמן התנאים צעירים מאד, כבני שלש עשרה, כדרך העולם בדורות הקודמים.

עד שהגיע זמן החתונה, נעשתה תמורה גדולה בחיי המחותנים. אבי החתן התעשר כפלים, ואבי הכלה נשה עני גמור, ממש חסר לחם. ולא הספיק ליתן נדוניא, ומכל שכן מתנות.

בא אבי החתן אל אבי הכלה ואמר לו: לא אכחד ממך שאני מתחרט בלבי על כל השדוך הזה. אבל אחרי שהסבא הקדוש הסכים לזה איני מעז לבטל את השדוך, אבל צריך איך־שהוא להשיא את הבחור, עוד מעט ויהיה בעל שפם, ולא נאה שיתפלל בלי טלית.

ענה אבי הכלה ואמר: אמנם צדקת, אחי, אבל אין לי מה להשליש נדוניא…

– אם כן, יהי בלי נדוניא. מה לעשות למי שאין לו?

– טוב – ענה אבי הכלה, – אבל הכלה צריכה בגדים. אי אפשר להוליכה אל החופה לבושה סמרטוט.

– אתן לך חמשים רובל ותתפור לה שמלות – ענה אבי החתן.

– אבל להשיא בלי נדוניא גם כן לא טוב, – אמר אבי הכלה. – הצעירים צריכים שיהיה להם כסף מזומן שיתחילו איזה מסחר, כדרך העולם. למה יהיו גרועים משאר החתנים והכלות?

– ובכן? – שאל אבי החתן.

– ובכן, תתן אתה את הנדוניא.

– הלא כבר נתתי…

– חכם שלי, – ענה אבי הכלה, – אתה נתת בשביל החתן, תתן עכשיו גם בשביל הכלה.

כעס אבי החתן ואמר:

– די לך שאיני תובע ממך לא נדוניא ולא בגדים. והנה אתה מעז לדרוש שאשלם את הנדוניא בעדך… הנשמע כדבר הזה?

– בודאי, אם נלך לדין תורה, תצדק אתה, – ענה אבי הכלה, – אבל אני איני הולך עמך לדין תורה, אלא שגם לחופה לא אלך, אם לא תשליש נדוניא גם בעד בתי. אם אני הפסדתי את כספי, הצעירים אינם צריכים להפסיד.

ראה אבי הבן שאני הכלה הוא קשה עורף, מהר ונסע לא הסבא הקדוש. הוא יספר לפניו את עלבונו, והסבא בודאי יצוה לעשות החתונה.

אבי החתן בא אל הצדיק משפולה. בערב שבת קודם קבלת שבת יצא הצדיק מחדרו לתת שלום לכל החסידים האורחים שבאו אליו. וכשראה את ר' אברהם, אבי החתן, פנה אליו ואמר: “שלום עליכם! טוב, טוב לך מאד שאתה באת”… ויותר לא דבר עמו בכל יום השבת.

ר' אברהם היה תמה ולא ידע למה נתכון הרבי בדבריו. רוצה הוא מאד לדעת פירוש הדברים, אבל לא מן הנימוס הוא לשאול את הרבי דבר אלא ביחידות. רצה ר' אברהם להכנס אליו במוצאי שבת, והנה הרבי היה טרוד בענינים אחרים. ביום ראשון גם כן אי אפשר היה להכנס אליו. היו שם איזו רבנים גדולים, התיעצו בעניני כלל ישראל. לבסוף, ביום השני או ביום השלישי נדחק ונכנס. תמה הרבי ואמר:

– מה? אתה עוד הנך פה? הלא אמרתי לך: טוב לך שאתה באת…

– אבל, רבי, אנכי באתי להתלונן על המחותן שלי…

– נוּ, נוּ, – ענה הרבי בחפזון, מבלי תת למתלונן לכלות דבריו – הלא זהו מה שאמרתי: טוב, לך שאתה באת. הלא אפשר היה שיקרה ההפך, שאתה תהיה קבצן והוא עשיר, ושהוא יבוא להתלונן עליך… ועכשיו לך ותן נדוניא גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה. כך צריכים חסידים לעשות. חסידים אינם מעמידים דבריהם על דין תורה.

––––––––––––