רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לְשׁוֹן חֲסִידִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

 

א. עצבות ומרירות

(תורת הצדיק ר' אהרן מקרלין1).


העצבות אינה עברה. אבל אותו טמטום הלב שהעצבות גורמת אין גורמת שום עברה שבעולם. המקוה אינה מצוה, כי הלא “בטלוה רבנן לטבילותא”, אבל הטובה שמביאה המקוה אינה מביאה גם המצוה היותר גדולה.

מה שאנו אומרים שדרושה שמחה, אין פירושה שמחה של מצוה, כי שמחה של מצוה הלא היא “מדרגה”; וכי אפשר לדרוש שכל יהודי ויהודי יהיה בעל מדרגה? הכונה היא – רק לא עצבות. פשוט, יהודי שאינו שמח בזה שהוא יהודי, הריהו כפוי טובה כלפי שמים. סימן הוא, שמימיו לא הרגיש את טעם הברכה “שלא עשני גוי”. אך מה שהוא ממשש ובוחן את עצמו אם חסיד הוא – זהו כבר גאוה. למה זה חסיד? יהודי – ודי!

עצבות היא שאול תחתית, רחמנא ליצלן!

מהו ענין העצבות? עצבות – זאת אומרת: לי מגיע, נעדר ממני, הן בגשמיות והן ברוחניות – רק לי…

מה איכפת אם “לי” אין? העיקר ששם בשמים לא יחסר כלום! אילו היה אברהם אבינו רוצה להתחלף עמי, לא הייתי מסכים. כי מהו אברהם אבינו? צדיק בעל מדרגה, ואני יהודי פשוט. ואם אתחלף עם אברהם אבינו, והיה הוא יהודי פשוט, ואני בעל מדרגה. בשמים לא יתוסף מזה כלום, אלא לי עצמי תצא תועלת, שאנכי אהיה לבעל מדרגה; נמצא שכל הטובה היא רק לי לעצמי, ומה שטוב רק לי, רק לעצמי, לא צריך לחפוץ, אסור לחפוץ.

מרירות פירושה שבית הלב, רוצה לומר שעדיין עומד אני ב“בראשית”. כי אי אפשר לסגל גם משהו מישרנות בלי מסירות נפש, ואנכי הכי הגעתי לידי מסירות נפש? ואם כך הוא, הלא גם לא התחלתי, ואם לא התחלתי לא שייך לומר שמגיע לי או שנעדר ממני. ואף על פי שלא מגיע לי הריני שואף אויר ומשיג צרכי, ואני שמח. כי לי הלא באמת לא מגיע כלום. על כן יפה מרירות.

אך מעצבות עד מרירות כחוט השערה. והראיה: נשחט רובו כשרה, חציו טרפה. כמה הוא ממחצה עד רובו? – משהו.

אברכים חסידים – “יעלו שמים”. יש להם שבירות הלב; והם יכולים להיות גם “ירדו תהומות” ח"ו – זוהי עצבות.

אעפ"י שהאברכים בעצמם צריכים בעבודתם לעמוד על ההבדל (שבין עצבות ובין מרירות), הנני לבאר: מהיכן אפשר להכיר אם חשבון הנפש בא מעצבות? מזה שאחר כך הולכים לישון; מזה שבעל העצבות אינו סובל את עצמו ומכל שכן את אחרים, זועף הוא ומלא זעם. וזהו סימן של עצבות. אבל אחר מרירות אי אפשר לישון. כי מהי מרירות? ההכרה שעדיין אנו עומדים בראשית. ולפיכך ממהרים לעסוק בתורה, בתפלה. מרגישים בקרבנו את היהודי ונהנים כשרואים לפנינו יהודי, איננו זועפים ונחשבים בעיני עצמנו כאין.

ואעפי"כ המרירות היותר עדינה גובלת בעצבות ולהיפך, השמחה היותר פחות מקורה בקדושה.


 

ב. חשבון הנפש של יהודי כשר

אל טוב ומטיב!

אין לי כל טענות נגדך, אין לי כל תביעות אליך.

וכי חייב אתה לי מאומה? וכי לטובתך עשיתי כלום?

רבש"ע! הנני עושה חשבון עם נפשי, והנה מה שייצא מהחשבון:

נמנעתי מעשות עברה, וכי ראוי אני בעד זה לשבח?

ירא חטא אנכי. זועה תאחזני מִקִרבת החטא.

ואני נרתע לאחור בחזקת יד, אי אפשר לי לחטוא.

וכן גם כל מעשה מכוער, אף אם לא חטא גמור הוא;

עוד מרחוק אני מרגיש את הכעור ובורח ממנו.

יש שרוצים לחטוא, שיכולים לחטוא, והם כובשים את יצרם.

להם הגדולה והתפארת, להם השבח והתהלה. גבורים הם!

אבל אני מה? בלבי אין מלחמה. יראשת החטא לי תריס.

והבחילה מרחיקה אותי מן הכעור כמטחוי קשת.

אלא מאי? אני עושה מצוות… ומה אם אני עושה מצוות?

וכי איני נהנה מן המצוה! איזה תענוג לשמור שבת,

להתפלל, ללמוד תורה! מה נעימה, רבש"ע תורתך!

ואיזה שכר יוכל להיות יותר גדול מעונג התורה והמצוה?

אם אני רואה עני ועוזר לו בשעת דחקו –

וכי למענך, רבש"ע אני עושה זאת?

הלא לבי כדונג ימס מרחמים וחמלה,

איני יכול שלא לעזור לו, לאחי הנענה, איני יכול!

אין לי כל טענות נגדך, אב רחמן, ואין לי כל תביעות אליך.

*

ואם בכל זאת אני מקוה לראות באור הנצח,

לנחל עולם הבא ולהקיץ עם כל ישני עפר,

לא בשכר המצוות שקיימתי אני בוטח,

אלא רק בחסדיך המרֻבִּים,

כי חסדך ה' מעולם עד עולם.


 

ג. בבית דין של מעלה2

שלשה בתי דין יש בשביל הנשמות. אחד הוא מבני אלהים, מלאכי מרום. הם מחמירים מאד. תמהים הם: “ונפש כי תחטא?” – הנפש שהיא חלק אלוה ממעל איך אפשר כי תחטא? ואם חטאה – תרד לגיהנם, תזדכך בנהר די נור.

ואם יש מלאך מליץ הריהו מערער על פסק הדין של המלאכים ומגיש המשפט לפני סנהדריה של נשמות הצדיקים הנפטרים.

נשמות הצדיקים זוכרים ממה שהיה לפניהם בימים שהתהלכו עלי אדמות; יודעים הם פגעי בני אדם וחולשתם, והם מטים קצת כלפי חסד. אולם גם דינם די קשה: הם הלא כבר הזדככו לגמרה וגם הם דומים הרבה למלאכים, בני עליון.

ואם יש עוד מלאך מליץ – הוא מערער גם על פסק דינם של הנשמות הזכות של הצדיקים הנפטרים ומגיש המשפט לפני בית הדין העליון של הצדיקים שהם עדיין בחיים.

הצדיקים החיים רואים בעיניהם את התלבטות בני האדם, את יסוריהם שאינם פוסקים, את צרורות צרותיהם שהם נושאים וסובלים כולם, כולם מלידתם עד מותם, והם דורשים רחמים.

רחם, אלהי הרחמים, את יצוריך החלשים, הסובלים. “אל תפן אל קשי העם הזה, אל רשעו ואל חטאתו”!…

וקו אור יורד אז ממקור הרחמים והחסדים וממתיק את הדינים, והעולם מתבסם.


 

ד. מפסקי צדיקים

שני חסידים היו בעירה אחת בפלך וולין. שניהם עשירים ושניהם חסידי הסבא משפוֹלֶה. לאחד היה בחור יפה ולשני, בחורה יפה. ובהסכמת הסבא משפולה עשו ביניהם קנין וכתבו תנאים, כי הבחור החשוב שלמה ב"ר אברהם נשא במזל טוב את הבתולה המהוללה יוכבד בת ר' יצחק. אבי החתן מתחייב מצדו ליתן נדוניא לבנו סך אלף רובל במזומנים מלבד מתנות לכלה. וגם אבי הכלה מתחייב לתת מצדו נדוניא לבתו אלף רובל במזומנים, מלבד מתנות לחתן, כדרך קצינים ונגידים. והחתונה תהיה במזל טוב כעבור שלש שנים, כי גם החתן וגם הכלה היו בזמן התנאים צעירים מאד, כבני שלש עשרה, כדרך העולם בדורות הקודמים.

עד שהגיע זמן החתונה, נעשתה תמורה גדולה בחיי המחותנים. אבי החתן התעשר כפלים, ואבי הכלה נשה עני גמור, ממש חסר לחם. ולא הספיק ליתן נדוניא, ומכל שכן מתנות.

בא אבי החתן אל אבי הכלה ואמר לו: לא אכחד ממך שאני מתחרט בלבי על כל השדוך הזה. אבל אחרי שהסבא הקדוש הסכים לזה איני מעז לבטל את השדוך, אבל צריך איך־שהוא להשיא את הבחור, עוד מעט ויהיה בעל שפם, ולא נאה שיתפלל בלי טלית.

ענה אבי הכלה ואמר: אמנם צדקת, אחי, אבל אין לי מה להשליש נדוניא…

– אם כן, יהי בלי נדוניא. מה לעשות למי שאין לו?

– טוב – ענה אבי הכלה, – אבל הכלה צריכה בגדים. אי אפשר להוליכה אל החופה לבושה סמרטוט.

– אתן לך חמשים רובל ותתפור לה שמלות – ענה אבי החתן.

– אבל להשיא בלי נדוניא גם כן לא טוב, – אמר אבי הכלה. – הצעירים צריכים שיהיה להם כסף מזומן שיתחילו איזה מסחר, כדרך העולם. למה יהיו גרועים משאר החתנים והכלות?

– ובכן? – שאל אבי החתן.

– ובכן, תתן אתה את הנדוניא.

– הלא כבר נתתי…

– חכם שלי, – ענה אבי הכלה, – אתה נתת בשביל החתן, תתן עכשיו גם בשביל הכלה.

כעס אבי החתן ואמר:

– די לך שאיני תובע ממך לא נדוניא ולא בגדים. והנה אתה מעז לדרוש שאשלם את הנדוניא בעדך… הנשמע כדבר הזה?

בודאי, אם נלך לדין תורה, תצדק אתה, – ענה אבי הכלה, – אבל אני איני הולך עמך לדין תורה, אלא שגם לחופה לא אלך, אם לא תשליש נדוניא גם בעד בתי. אם אני הפסדתי את כספי, הצעירים אינם צריכים להפסיד.

ראה אבי הבן שאני הכלה הוא קשה עורף, מהר ונסע לא הסבא הקדוש. הוא יספר לפניו את עלבונו, והסבא בודאי יצוה לעשות החתונה.

אבי החתן בא אל הצדיק משפולה. בערב שבת קודם קבלת שבת יצא הצדיק מחדרו לתת שלום לכל החסידים האורחים שבאו אליו. וכשראה את ר' אברהם, אבי החתן, פנה אליו ואמר: “שלום עליכם! טוב, טוב לך מאד שאתה באת”… ויותר לא דבר עמו בכל יום השבת.

ר' אברהם היה תמה ולא ידע למה נתכון הרבי בדבריו. רוצה הוא מאד לדעת פירוש הדברים, אבל לא מן הנימוס הוא לשאול את הרבי דבר אלא ביחידות. רצה ר' אברהם להכנס אליו במוצאי שבת, והנה הרבי היה טרוד בענינים אחרים. ביום ראשון גם כן אי אפשר היה להכנס אליו. היו שם איזו רבנים גדולים, התיעצו בעניני כלל ישראל. לבסוף, ביום השני או ביום השלישי נדחק ונכנס. תמה הרבי ואמר:

– מה? אתה עוד הנך פה? הלא אמרתי לך: טוב לך שאתה באת…

– אבל, רבי, אנכי באתי להתלונן על המחותן שלי…

– נוּ, נוּ, – ענה הרבי בחפזון, מבלי תת למתלונן לכלות דבריו – הלא זהו מה שאמרתי: טוב, לך שאתה באת. הלא אפשר היה שיקרה ההפך, שאתה תהיה קבצן והוא עשיר, ושהוא יבוא להתלונן עליך… ועכשיו לך ותן נדוניא גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה. כך צריכים חסידים לעשות. חסידים אינם מעמידים דבריהם על דין תורה.

––––––––––––


  1. האוריגינל בעברי טייטש יצא לאור ע“י מ. קושניר בקבץ ”אהל".  ↩

  2. מעין מה שכתוב בספר “פונ'ם רבינס הויף” בעברי־טייטש, מאת יצחק אבן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות