רקע
שלמה שפאן
האלגיה היוונית העתיקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

התגלותה הראשונה של השירה היוונית, שהיא גם פּטר ראשית לספרות האירופית בכלל, נמצאת בשירת האדירים של האֶפּוֹס ההומירי הגדול, אֶפּוֹס הגיבורים של האיליאס והאוֹדיסיה. שירה זו יצאה לאוויר העולם מתוקנת ומשוכללת בכל יחוד סגולותיה ובשגב הפיוטי שבה, ולא ניכרו בה חבלי לידתה וגלגולי ההתפתחות הספרותית שקדמו לה. באֶפּוֹס זה נעלם המשורר מאחורי היצירה ולא נודעה לנו מיהותו ומהותו האינדיבידואלית. הוא שר תהילת גיבורי קדומים ותפארת זכרם של מלכים מפוארים, עלילות עוזם ופלאי מפעלותם בחיים. דיקלום האֶפּוֹס בוצע בראשיתו בלוויית כלי־נגינה בחצרות מלכים בפני קהל שומעים מבני החצר, שיחסו עצמם על הגיבורים הקדומים ונתמלאו גאווה ועונג למשמע מהללי אבותיהם ותיאורי מעשיהם ונצחונותיהם בימי קדם. במרכז סיפור האֶפּוֹס עומד תמיד הגיבור היחיד, שרצונו וצרכיו הם המניעים למלחמה ולשלום, וגבורתו האישית מביאה עמה נצחונות וכיבושים. האֶפּוֹס הגדול, אֶפּוֹס הגיבורים, הוא איפוא פרי המשטר הקדום ביוון, משטר המלכים ששרר בה עד המאה השמינית לפני ספיה"נ. ניצוצות רפים של אישיות משורר ושל צרכיו ודאגותיו הפרטיים אנו מוצאים רק באֶפּוֹס הדידאקטי של הסיוֹדוֹס, במאה השמינית לפני הספירה.1

מן התקופה שעד המאה השמינית, ועד בכלל, לא שרדה אפוא שום צורה פיוטית אחרת ושום משקל שירה אחר מלבד צורת האֶפּוֹס ומשקלו ההכּסאמטר הדאקטילי, “מלך המשקלים”. תבנית זו היתה כנראה הדפוס היחידי ליצירתם של המשוררים הקדומים. אין ספק, כי עַם בעל חוש פיוטי ואמנותי עמוק, בעל חוש מפותח לנגינה, לריתמוּס, לריקוד, כעם היוונים העתיקים, בוודאי יצר גם שירים עממיים, שליוו את שמחתו ואת יגונו, את עמלו ואת מעשי מלחמתו. זכר לשירים כאלה נשאר באֶפּוֹס ההוֹמירי, בסצינות הווי, שגילף האל היפייסטוֹס ברוב אמנות על מגינו של אכילאֶווס.2 שיר פולחן נזכר בהימנון “אל אפּוֹלוֹן מדילוס”,3 אולם מכל זה לא נשארו אלא רמזים ולא שרידים של ממש. אפשר כי סיבת הדבר נעוצה בכך, ששירים אלה, אשר עיקרם היה מילוֹדי והם לוּוו בנגינה ובריקודים, לא יכלו להשתבץ במשקל האֶפּוֹס, שהיה בעיקרו משקל של רציטאטיב, או של דיקלום, ולא ניתן, לפי המסורת, לשינוי ולגיוון בשטף הביצוע. לא הגיעה איפוא שעתה של השירה הפרסוֹנלית ושל השירה הלירית ביוון אלא בסוף המאה השמינית או בתחילת המאה השביעית לפני הספירה.

בסוף המאה השמינית ובמשך המאות השביעית והשישית התחוללו ברחבי העולם היווני, באיאוֹניה, באיי הים וביוון המקורית, חליפות ותמורות חריפות בכל שטחי החיים: במשטר הפוליטי, במבנה החברה וסדריה, בחיים הכלכליים, תחת ונלחמים למענה, אולם במרוצת הזמן הם נהפכים בעצמם לשליטים עריצים, לרודנים, המנצלים את שׂררתם ואף מנחילים אותה לצאצאיהם אחריהם. באותו זמן מתפשטת הקוֹלוֹניזאציה היוונית, מתרחבים דרכי המסחר ועם זה מתרבות גם מלחמות של התחרות בין שבטים יוונים שונים ומלחמות של כיבושים ומלחמות מגן נגד כובשים ופולשים מבני שבטים זרים. החיים חורגים ממסגרתם האַרכאית ונעשים עֵרים ותוססים. הנוסח האֶפּי, שיסודו סטאטיוּת ורחבות, אצילות ושׂגב, שוב אין בו כדי לשמש ביטוי לרוח החדשה, לזרמי החיים, לגילוייהם ולצרכיהם. המשקל ההירוֹאי, משקל ההכּסאמטר הקפוא ומוצק בתבניתו המסורתית, שוב אין בו משום סיפוק לרוחו של הפרט, המתעורר לחייו האישיים ולעמדתו

העצמית בתוך החברה. ושוב אין הוא מספיק ככלי הבעה לרגשותיו, להסתכלויותיו, לתביעותיו מן החברה – לחשבון נפשו של היחיד, או למגעו עם הזולת. כך איפוא עלה וצמח הצורך בצורות חדשות של שירה, במשקלים חדשים ומגוּונים יותר, במבנה פיוטי מחודש. פרוֹזה טרם תהיה בארץ, והשירה היתה חייבת להסתגל לתפקידים חדשים, להיענות לתביעות השעה וצרכיה. כך הגיע הזמן להופעתו של משורר, המדבר בשם עצמו ומשמיע את קולו האישי ושר את שירו באזני קהל שומעיו. המשורר עומד עתה מול חברתו, מגיב על צרכיה ותובע ממנה את מילוי חובותיה. מצד אחר, הוא נותן ביטוי להסתכלותו בחיי האדם באשר הוא אדם ובמקרי חייו עלי אדמות, ומוסר בשירו את רשמיו, את רגשותיו, את מחשבותיו. גם אינו נמנע מלתת מבע בשיר למאורעות חייו הפרטיים, לחוויותיו האינטימיות – נושאה של הליריקה הטהורה.

עצם השם ליריקה לא נודע ביוון העתיקה והוא הוטבע רק בתקופה מאוחרת, בתקופה ההליניסטית,4 על שם הלירה (נבל), כלי הנגינה שליווה בדרך־כלל את השירה, שירת היחיד ושירת המקהלה. המוסיקה והריקוד היו יסודות בלתי־נפרדים של השירה היוונית, והמשורר היה מחברם של השיר והתנועה הריתמית גם יחד. משקלים ומנגינות ומקצבים שונים היו בוודאי מותאמים למצבי־רוח ולהלכי־נפש שונים. המונח ליריקה נקבע כניגוד לאֶפּוֹס, והוא בא לציין את כל היצירות שנתחברו שלא במשקל ההכּסאמטר הדאקטילי, משקלו של האֶפּוֹס. מבחינה זו היתה הגדרת הליריקה מיוסדת לא על תכנה ומהותה של השירה, אלא על הצד הפוֹרמאלי שלה, וגם חלוקתה של הליריקה נעשתה לפי התבניות הפורמאליות: האֶלגיה, היאמבוֹס, המאֶלוס. למושג המוֹדרני של ליריקה קרובה ביותר שירת המאֶלוס, ביחוד השירה האינטימית, כגון של אלקייאוֹס וסאפּפּוֹ. שירת המילוֹס, גם נשארה צמודה לזמרה ולביצוע המוסיקאלי, בשעה שהאֶלגיה והיאמבּוֹס הפכו במשך הזמן לשירה של דיקלום ושל קריאה.

עמדת בינים בין האֶפּוֹס ובין הליריקה הטהורה תופסת האֶלגיה היוונית העתיקה, שעל־פי מהותה ותכנה אינה שירת קינה או שירת יגון דווקא. סופרים יוונים קדמונים ראו בה קרבה לאֶפּוֹס ושייכוה אליו.5 ואמנם, היא כאילו נתבקעה מתוכו בבואה לספּק את הצרכים החדשים, לשמש כלי־ביטוי להלכי־הרוח האקטואליים של החברה ושל המשוררים. עריסתה, כמו עריסת האֶפּוֹס, עמדה באיאוֹניה, ומשם, מן היוונים שבחוף אסיה הקטנה או מאיי הים האיגיאי, עברה ליבשת היוונית. מן האֶפּוֹס באו לה לאֶלגיה המשקל, הדיאלקט, הסגנון. הדיאלקט האיאוֹני, זה שבו נוצר האֶפּוֹס ההוֹמירי וההסיוֹדי, נעשה לדיאלקט הקבוע והמסורתי של האֶלגיה ברחבי יוון, גם אצל משוררים שלשונם היוונית היתה אַטית או דוֹרית.6 הסגנון ההוֹמירי, על החומר הלכּסיקאלי שלו ועל ניביו וצירופיו, הוא השליט בשירת האֶלגיה העתיקה. מחמת קרבה זו חיברו משוררים בתבנית הפיוטית של האֶלגיה גם יצירות אֶפּיות־סיפוריות בעלות תוכן היסטורי או מיתולוגי.7

גם מבחינת אָפיה הפּיוטי יש לראות את האֶלגיה הקדומה כשלב בינים בין האֶפּוֹס ובין הליריקה הטהורה. שירת האֶפּוֹס הרחבה, שירת האומה, היא בבחינת שירת הגוף הנסתר, היא מוסרת בדרך סיפּורית עלילות מימים עברו. הליריקה האמיתית, לעומת זה, היא שירת המדבר בעדו והמדבר אל נפשו. היא הסתכלותו של המשורר בחוויותיו וברגשותיו הפרטיים־אינטימיים והיא משמשת ביטוי ובבואה למתרחש בתוכו פנימה. זוהי שירת הגוף הראשון, שירת האדם בינו לבין עצמו, ואין היא מביאה בחשבון את השומע, את נטיותיו, את צרכיו, את רצונו. היא בדרך־כלל מופשטת, גם אם מניעה או מוצאה הוא מאורע קונקרטי מסוים, ובאותה מידה היא רמזנית, מקמצת בדיבורה וחריפה בליטושה. לא כן האֶלגיה היוונית הקדומה. זו ביסודה שירת הנוכח. היא פונה אל קהל שומעים, או אל שומע יחיד, ומשתמשת בדרך־כלל בגוף שני. היא מדברת פנים אל פנים ומתכוונת לעורר את החברה, או את הפרט, ולהביא בלבם הכרה מסוימת, רעיונות כלשהם או הלך־נפש מסוים. האֶלגיה מטיפה, מעוררת, מוֹרה בינה ומאַלפת, תובעת תביעות פוליטיות או מוסריות. מכאן גם האופי הריטוֹרי שלה, דבּרנותה ומליציוּתה. גם הצורות המאוחרות של האֶפּיגראמה (המכתם) והאֶפּיטאפיה (כתובת על קבר) ושיר האהבה הקצר,8 שהשתמשו בתבנית האֶלגיה, שמרו על־פי־רוב על אָפיה היסודי הזה מבחינת הפניה במישרין אל שומע בגוף שני, מעין “שיחה באזני…”.

משקלה של האֶלגיה, כאמור, נמצא בקשר אמיץ עם משקל האֶפּוֹס. מבנֶהָ דו־טורי (דיסטיכוֹן), שמהם הטור הראשון עשוי הכּסאמטר דאקטילי, בדומה לשורה ההומירית; והטור השני הוא במשקל הפאֶנטאמטר, הבנוי משני חלקים שווים המובדלים על־ידי צאֶזוּרה. כל אחד מחלקי הטור מכיל שני דאקטילים שלמים ושלישי קאטאלאֶקטי, היינו דאקטילוֹס שחסרות בו שתי ההברות הקצרות.

– ᴗᴗ – ᴗᴗ – // – ᴗᴗ – ᴗᴗ–

חצי הטור של הפּנטאמטר הוא אפוא חלקה של השורה ההכּסאמטרית עד הצזוּרה החדה, החלה אחרי ההברה הראשונה של הדאקטילוס השלישי (פּנתאֶמימרס). השם פּנטאמטר אינו אלא שם מלאכותי, שכן הוא רואה בשני הדאקטילים הקאטאלאֶקטיים שני חצאים העולים במניין כדאקטילוס אחד שלם, מכאן ½2+½2=//5 מידות. מניין זה הוא פורמאלי בלבד, הואיל ובשורה הפנטאמטרית ישנם לא חמישה, אלא שישה מקצבים. משקל הדוּטוּרים של האֶלגיה הוא אפוא בנוסחתו היסודית

– ᴗᴗ – ᴗᴗ – ᴗᴗ – ᴗᴗ – ᴗᴗ –

– ᴗᴗ – ᴗᴗ – // – ᴗᴗ – ᴗᴗ –

שני החרוזים האלה החוזרים בקביעות בצמידותם הריתמית, מהווים מבנה של “בית”, ה“בית” הקצר ביותר בשירה. בשינוי הטור ההכּסאמטרי לפּנטאמטר ובצימודם הקבוע של שני המשקלים הבאים לסירוגים, כאילו פרצה השירה היוונית את חומת המשקל ההירואי, שסגר עליה עד אז, ופסעה פסיעה קלה בדרך פריקת עולו הכבד והמקודש של משקל זה.9

מוצאו ופשרו של השם אֶלגיה לוטים בערפל. ברור, שבתקופה העתיקה מציין המונח έλεγείον רק את המבנה, את המשקל, ולא את תכנו של השיר. על כך מעידים כל שירי האֶלגיה של התקופה הקלאסית, החל מראשית הופעתם במאה השביעית או בסוף המאה השמינית לפני הספירה. אין האֶלגיה העתיקה קשורה בשום פנים ברגשות אבל ויגון או בהספּד וקינה על מתים. אפילו האֶפּיטאפיות הקדומות אינן מביעות צער על מות האיש, אלא מדברות בשמו ומספּרות עליו באזני עוברי־אורח.10 אולם המלה λεγος έ שממנה נגזר בלי ספק השם אֶלגיה (έλεγείον) מופיעה ביצירות אֶווריפּידס11 ואַריסטופאנס בהוראה של קינה, או שיר יגון, וכאן בלי קשר למשקל או לצורה מסוימת. בהתאם לזה פירשו הגרמאטיקאים היוונים את השם הזה כמין נוטריקון:έ λέγείν έ היינו “אמירת אוי־אוי”. אולם פירוש זה אינו, כנראה, אלא מעין אֶטימולוגיה עממית. החוקרים החדשים רואים במלה אֶלאֶגוֹס שורש זר הלקוח מלשונות אסיה הקטנה. בלשון האַרמנית, שהיא גלגול הלשון הפריגית, נמצאת המלה אֶלגן, שפירושה קנה חלול. לפי זה נשתלשל השם אֶלגיה משם כלי הנגינה, החליל, או האבּוב, שבלווייתם בוצעו יצירות אלה. באסיה הקטנה גם ניגנו בחליל בהלוויית מתים. מותר איפוא להניח, כי בימים קדומים היה השם הזה מיוחד לשירי קינה, ומסתבר שהללו חוברו לאו דווקא במשקל של האֶלגיה הספרותית היוונית, ובהוראה זו נשתמרה המלה “אֶלאֶגוֹס” בלשון היוונית. אולם, כאמור, העובדה ההיסטורית בעינה עומדת, כי בשירה היוונית הקלאסית אין האֶלגיה משמשת שיר קינה ואבל; אדרבה, היא מלאה עוז ועצמה, חיוּת והתעוררות.

כפי שנרמז למעלה, היה הדיסטיכוֹן האֶלגי בראשיתו שיר מוּשר בלוויית החליל כפוּל הקנה, האבּוּב,12 ורק בתקופה מאוחרת נעשה חרוז של דיקלום או של קריאה, בדומה לאֶפּוֹס. על היוֹת שיר האֶלגיה מלוּוה נגינה בחליל יש כמה וכמה עדויות בדברי המשוררים הקדומים עצמם.13 החליל ליווה ביוון העתיקה את סיומי הסעודות והמשתים (Komos) וכן את מערכי הצבא. האֶלגיה העתיקה משמשת את שני אלה. אין לנו כמובן שום ידיעה על טיב המנגינה, המילודיה, שנצטרפה לאֶלגיה. מן הסתם היתה פשוטה וחדגונית, בהתאמה למקצב הקבוע והמוצק של השירה הזאת. וכן קשה לשער, כי מצעדי חיילים נעשו בלוויית שירת האֶלגיה, שכן על־פי קצבה אין היא מתאימה לכך.14 כן יש לציין, כי בניגוד לשירה המאֶלית, שהיתה קשורה בנגינה על נבל, והמשורר יכול היה לשיר את המלים וללוות את עצמו בנגינה, אין אפשרות כזאת בנגינה בחליל, ומשורר האֶלגיה היה זקוק לליווי של מנגן מיוחד. תפקיד זה מילאה לעתים גם נערה מח ללת בחליל, שהנעימה למסובים במשתה. כזאת היתה בוודאי גם אהובתו של מימנאֶרמוֹס, נאנו.

כשאנו פונים אל תכנה של האֶלגיה העתיקה, אנו יכולים לסמן בה שני קווים עיקריים: קו פאטריוטי־חברתי־מלחמתי, וקו של הסתכלות בחיים מבחינת ההנאה והתענוגות שבהם ומבחינת המוסר וארחות היושר שילך בהם האדם. מן הקווים האלה מסתעפים נושאי “התעוררות” והטפה לגבורה במלחמה, אמרי מוסר והדרכה, הערכת האדם הן מבחינת קוצר ידו כשהוא לעצמו והן מבחינת תלוּתו באלים ובגורל. האֶלגיה משׂרטטת לפנינו דמות האדם במציאות ודמות האידיאל שאליו יש לשאוף בחיים. כך איפוא משקפת האֶלגיה העתיקה את המנטאליות של היווני, את השקפותיו היסודיות ואת יחסו אל העולם, ושזורים בה יחד פיוט והגוּת ודידאקטיקה.

ביצוע האֶלגיה נערך במסיבות רעים, בסעודות ובמשתאות, בהתחלה הוּשרה, כאמור, בלוויית חליל, ובמרוצת הזמן הפכה לשיר דיקלום או קריאה. תבנית פיוטית זו האריכה ימים בשירה היוונית יותר מכל צורה אחרת, והיא מגיעה עד ימי הבינים. המבנה המלוטש של הדיסטיכוֹן האֶלגי נראה במשך השנים מתאים ביותר ליצירות בעלות אופי אַפוֹריסטי, והרבו להשתמש בו בהקדשות, במכתמים, בשירי אהבה חריפים, בכתובות שונות ובכתובות על מצבות. בשירה הרומית החלו לראות באֶלגיה שיר עצב, שיר של געגועים וערגון־ הנפש, ובמשמעות זו נתקבל השם אֶלגיה בספרות האירופית, בלי קשר למבנה של הדיסטיכוֹן האֶלגי הקלאסי.15

חוץ ממשורר אחד (תיאוֹגניס), שעל שמו נשתמר שירים אלגיים, לא שרדו מן האֶלגיה העתיקה אלא שירים יחידים בלבד, שהגיעו אלינו על־ידי הבאות בכתביהם של סופרים יוונים או מתוך אנתולוגיות ישנות. רק מעטים מהם הם בעלי היקף ניכר ויכולים להתקבל כשירים שלמים, או כקטעים בעלי חשיבות ספרותית. השאר אינם אלא פראגמנטים מצומצמים, שמשום קטיעותם וסתימותם אפשר לראות בהם רק ערך היסטורי או פילולוגי.



  1. ראה O.R. Gurney, The Hittites, pp. 191, 194  ↩

  2. איליאס י“ח, 490–496; 567–572; 593–606. תיאורים דומים של חתונה ושל מחולות נמצאים גם ב”מגן היראקליס", המיוחס להסיודוס, חרוזים 275–285 (שירת הסיודוס, עמוד 168.  ↩

  3. חרוזים 157–164 (“שירים הומריים”, עמ' 40).  ↩

  4. [המילים הראשונות לא נראות] בפואטיקה עדיין מסווג את השירים לפי משקליהם: טרימטרים,??? אלגיים וכדומה (ראה “הפואטיקה” בתרגום מ. האק, עמ' 8–9).  ↩

  5. הם כינו גם את האלגיה בשם έπη  ↩

  6. סוגי השירה השונים ביוון היו קשורים בדיאלקטים, שבהם חלה ראשית יצירתם. כן נשאר הדיאלקט הדורי בשירת המקהלה בדראמה היוונית. אף־על־פי שהדיאלוג נתחבר בלה האֵטי, הלה של אתונה.  ↩

  7. ראה להלן: קאלינוס ומינרמוס.  ↩

  8. ראה “מערכות ארוס” בתרגום ב"צ בנשלום.  ↩

  9. ק. א. מילר. לפי דעתם של החוקרים החדשים, אין הפנטאמטר ואריאציה של הטור ההכסאמטרי, אלא משקל עצמי הבוי מתוך הכפלת מקצב עממי קדום שהכיל את הנוסחה: – ᴗᴗ – ᴗᴗ –. ראה Lypa Graeka (הוצאת L.C.L.), כרך ג‘, עמ’ 600–601, וכן Elegists C.M. Bowra, Greek EarIy עמ  ↩

  10. Bowra כ"ל, עמ' 5.  ↩

  11. ראה “מערכות ארוס” בתרגום ב"צ בנשלום.  ↩

  12. החליל עצמו בא ליוון מאַסיה הקטנה, וכן גם רוב כלי הנגינה. החליל היה קשור בפולחן קיבלי, באלה האם, אלת הפריון באַסיה הקטנה. הוא שימש גם בפולחן דיוניסוס אל היין. לפי אגדה יוונית אחת המציאה את החליל האלה אתיני, אולם היא השליכה אותו מעל פניה, בראותה כי הוא מנפח את לסתותיה ומשחית את יפי תארה. מארסיאס, סאטיר (שכיר) פריגי, מצאו, התאמן בנגינתו, והגי למדרגת אמות גבוהה, עד שהעז להזמין להתחרות בנגינה את האל אפולון, המנגן על נבל. לאחר שאפולון ניצח, פשט, לפי תנאי מוקדם, את עורו של מארסיאס מעליו בעודו חי. באגדה זו נשמר הד מהתחרות כלי הנגינה בתקופה קדומה.  ↩

  13. ראה, למשל, תיאוגניס, 237, 241, 251, 825, 934.  ↩

  14. שיר לכת צבאי שחובר על ידי טירטאיוס (ראה להלן) נעשה במקצב אנאפסטי.  ↩

  15. אדוארד קניג רואה בחליפות של טור ארוך (הכסאמטר) וטור קצר (פטאמטר) שבאלגיה (הרומית) סמל לרעיון של עליה וירידה, של התאזרות והתעייפות, של התקדמות בחיים ונסיגה לאחור. ובזה מביעה האלגיה את הטראגיות ואת הצער שבהוויה האנושית. סמל זה הוא רואה גם בקינה שבמקרא, הבנויה, לפי בודה, טור ארוך וטור קצר לסירוגין ראה Eduard König, Hebräishe Rhytmik

    וכן עמ‘ 54 Die Poesie des AltenTestaments עמ’ 15.  ↩

המלצות קוראים
תגיות