קאלינוס מאֶפאֶסוֹס באסיה הקטנה מקובל כמשורר האֶלגיות הראשון בספרות היוונית.¹ ודאי קדמו לו משוררים שהשתמשו בצורה פיוטית זו, אבל לא נשאר מהם כל זכר. הוא חי במחצית הראשונה של המאה השביעית לפני ספיה"נ. בראשית המאה השביעית לפני הספירה התנפלו הקימאֶרים, שבט שבא מעבר לקאווקאז, על אסיה הקטנה. הם כבשו את ממלכת לידיה, תקפו ישובים יווניים שונים על החוף המערבי והרסו את הערים מאגנאֶסיה ומאיאנדרוס. באמצע המאה צרו גם על אֶפאֶסוס. נוכח סכנת הכיבוש וההרס מתעורר קאלינוס ושר שיר תוכחה, להוציא את בני עירו משאננותם ומאדישותם ולהניעם לצאת להגנת עיר המולדת. הוא פונה אל בני הנוער, המבלים את ימיהם במשתים ואינם רואים את האסון המתקרב ובא.² זהו איפוא שיר משתה המיועד למסיבת סעודה, אלא שתכנו פאטריוטי־מלחמתי. מן העובדה הקוֹנקרטית של האסון הצפוי לעיר, ומן הקריאה לצאת להגנתה, עובר המשורר לרעיונות כלליים על תהילת הגיבור הנלחם להגנת המולדת ועל גורל האדם, שאין ממנו מפלט, ומשום כך אין טעם לפחוד מן המוות ולהתחמק מסכנות הקרב.

השיר הוא בעל ביטוי פיוטי עז, אף־על־פי שאין המשורר משתמש בציוריות אלא בדרך של הבעה מופשטת. הדימוי היחידי, שבו הוא מדמה את הגיבור לחומה מבוצרת, הוא כנראה דימוי מסורתי ונמצא באודיסיה. גם לשונו נשענת כולה על לשון האֶפּוֹס.³

חוץ מפראגמנט זה,⁴ בן 21 חרוזים, שחלקו הראשון לקוי בחסר, לא נשארו מיצירתו של קאלינוֹס אלא עוד שנים־שלושה משפטים או קטעי משפטים. מהם אחד:

'חֵיל הַקִּימֶרִים נוֹשֵׂא הַחֻרְבָּן הִנֵּה בָא וּמַגִּיעַ,

שנאמר, כנראה,על הסכנה הצפויה לעיר סרדיס, בירת לידיה.