את הפנים האחרות של האֶלגיה הקדומה ואת מבטה המופנה אל האדם כשהוא לעצמו, אל חייו ועל רגשותיו, מגלה לנו מימנאֶרמוֹס מקוֹלוֹפון, שבאסיה הקטנה. זמנו – מחציתה השניה של המאה השביעית לפני ספיה"נ. נראה, שהסערות הפוליטיות כבר שככו באותה שעה, וסכנות המלחמות התרחקו או חלפו, ואז, בימים של שלוה ושל שפע, נפנה האדם להסתכל בהווייתו, במקרי חייו הטבעיים, בגורל תענוגותיו ושמחותיו. הארוֹס עולה בחשיבותו וממלא את כל מערכות קיומו של האדם. בעקבותיו מתגנבת המחשבה הקשה המדכאת את הרוח, והיא הכרת קוצר ידו של האיש, כניעתו לחוקי טבע אכזריים, שעל־פיהם חולפים ימי הנעורים ונגוזים חיש מהר, כשהם משאירים בלב געגועים צורבים, ותחתיהם מגיעים ימי הזיקנה המביאים אתם מדווים וסבל וכיעור. כך נוצרת בלב הרגשת “יגון העולם”, וצלילים נוגים ממלאים את שירתו של המשורר הרגיש. המסקנה ההגיונית היא אפוא מעין סיסמה של “שמח בחור בילדותך”. את שירו של מימנרמוֹס מלווה נימה פיוטית־לירית הכרוכה בעצבת רכה. הוא מביע את הרעיונות הכלליים האוֹבּיקטיביים באינטימיות עדינה ובאמנות דקה של ביטוי ריתמי.

המוטיב היסודי של שירתו הם תענוגות האהבה, ופחדו הגדול הוא הפחד מפני הזיקנה. בדיסטיכוֹן אחד הוא אומר:

קֹדֶם יָפֶה הֵן הָיָה, וְאוּלָם הַשָּעָה כִּי חָלָפָה,

אַף מִבָּנָיו לֹא יֵשִּׂיג אָב אַהֲבָה וְכָבוֹד.

ובדיסטיכון אחר הוא מעלה את זכר המיתוֹס על תיטוֹנוס, שזווס חננו חיי עולם על־פי בקשתה של אֵאוֹס, אלת השחר, אשר שכחה לבקש בשבילו עם זה גם נעורי נצח:¹

שַׁי מִידֵי זֶוְסְ תִּיטוֹנוֹס קִבֵּל וְהוּא רַע מִנִּי מָוֶת:

גִּיל שֶׁל זִקְנָה עֲדֵי עַד, זֹקֶן אֲשֶׁר לֹא יָסוּף.

ההשקפה ההידוֹניסטית כבשה עד כדי כך את לבו של המשורר, עד שבא להתפלל על מוות מוקדם:

צַעַר מִבְּלִי שֶׁאֵדַע, דְּאָגָה וּמַדְוֶה וּקְשִׁי חֹלִי –

לוּ בִּשְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים בּוֹא יְבוֹאֵנִי מוֹתִי.

באֶלגיה השתמש מימנאֶרמוֹס גם ליצירות סיפּוריות בעלות תוכן היסטורי, או תוכן מיתוֹלוֹגי. לפי המסורת חיבר יצירה בעלת היקף גדול בשם נאנוֹ, על שם אהובתו. יצירה זו הכילה את הנושאים ההיסטוריים והמיתולוגיים. הוא מספּר שם על המלחמה שבין תושבי סמירנה ומלך לידיה והוא מעלה על נס את סגולות הגבורה. הוא שר את המיתוֹס על גיזת הזהב, הארגוֹנאוּטים; מיתוֹס זה בוודאי היה קרוב לרוחו מצד יסודות האהבה החזקים המונחים ביסודו. אולם מכל זה שרד מעט מאד, פראגמנטים בודדים, קטועים ומצומצמים. קאלימאכוֹס, המשורר ההליניסטי, החשיב יותר את שיריו הקטנים, שהיו מקובצים בספר הראשון של כתביו.

מימנרמוֹס היה מהולל בעולם העתיק לא רק כמשורר אלא גם כמוסיקאי, כמנגן בחליל. מנגנת בחליל היתה, כנראה, גם אהובתו, נאנוֹ.

השפעתו על השירה המאוחרת, ההליניסטית והרומית, היתה השפעה מפרה ומעוררת.