רקע
שלמה שפאן
ארכילוכוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

מקום מיוחד וראשון במעלה בממלכת הפיוט תופס המשורר אַרכילוֹכוֹס, יליד האי פארוֹס. הוא שייך לשורה הראשונה של משוררי האֶלגיה בתקופה הקדומה, אף יש שמקדימים אותו לקאלינוֹס ורואים בו את הפותח בסוג ספרותי זה. אולם יותר משנתפרסם ארכילוֹכוֹס בשיריו העשויים בתבנית האֶלגיה נתפרסם כראשון למשוררי היאמבּוֹס. במשקל זה ובמשקלים קרובים לו חיבר את רוב שיריו.

ארכילוכוס1 נולד באי פארוס לאביו טאֶלאֶסיקלס, שהיה מן האצילים וממשפחת כוהנים לאֵלה דמטר, ולאמו אֶנִיפּוֹ, שהיתה שפחה בבית טלסיקלס. יחוס פגום זה שלל ממנו, כנראה, מעמד אֵיתן בחברה המכובדת שבמולדתו והטביע את חותמו על כל מהלך חייו ועל חיי נפשו גם יחד. זמנו ידוע לנו על־פי אחד הפראגמנטים ששרדו משיריו, שבו הוא מזכיר ליקוי חמה. לפי חשובי האסטרוֹנוֹמים היה ליקוי חמה באותה סביבה ביום ששה באפריל 648 לפני סה“נ. על־פי הרמז הזה ועל־פי שיקולים היסטוריים אחרים נקבע אפוא זמן פריחת יצירתו לאמצע המאה השביעית לפני סה”נ.2

אפשר, כי מחמת מצבו המיוחד במשפחתו ובחברה, או עקב רוח הנדודים שפעמה בו, עזב ארכילוֹכוֹס את אי מולדתו ונדד לאי תאסוֹס, שם יסדו בני פארוֹס מושבה חדשה. החיים בתאסוֹס היו, כנראה, קשים ביותר, ועל המשורר עברו ימים של סבל ומצוקה. בחרוז בודד שנשאר במקרה משיר אחד שלו הוא אומר:

‘אֵיךְ סִבְלוֹת יָוָן כֻּלָּהּ אֶל תַּסוֹס נִקְהֲלוּ יַחְדָּו!’

מתאסוֹס יצא המשורר לנדודיו ברחבי יוון, כשהוא נדחף ממקום למקום על־ידי רוחו הסוערת. הוא ביקר בתראקיה, באֶובּוֹיה, בספּארטה, באולימפּיה ועוד. בנדודיו עבד כחייל שכיר והשתתף בקרבות שונים. המאורע המכריע בחייו היתה בוודאי אהבתו לניאוֹבּוּלי בת ליקאַמבּאֶס. בהתרגשות לירית עמוקה הוא מתאר את יפיה:

'תָּשׂישׂ בְּבַד הֲדַס אֲשֶׁר בַּיָּד תֹּאחַז

וּבְפֶרַח שׁוֹשַׁנָּה נֶחְמָד, בִּנְפֹל כְּצֵל

עֲלֵי עָרְפָּהּ וְעַל כְּתֵפֶיהָ שְׂעָרָה'.

אולם אהבה זו הנחילה למשורר אכזבה קשה: האב, אשר בתחילה הסכים לשידוך, סירב בסוף לתת לו את בתו, אפשר מחמת יחוסו הירוד. מרירותו של המשורר עברה כל גבול בעוקצנות חריפה ובלתי־מרוסנת הוא מחבר שירי גינוי וגידוף נגד האב ונגד בנותיו. לפי מסורת מאוחרת איבדו את עצמם לדעת האב ובתו, או האחיות לבית ליקאמבאֶס, מחמת פגיעתם הגסה של השירים האלה. את מותו מצא ארכילוֹכוֹס במלחמה, בקרב בין תושבי פארוֹס ובני האי נאקסוֹס. לפי האגדה נקם אפוֹלוֹן את דמי המשורר הגדול, אף־על־פי שהרוצח טען, כי הרגו במלחמה, דבר שאין בו משום פשע. בני מולדתו כיבדו את זכרו בטכסים, למרות סלידתם מחירופיו וגידופיו.

מן הנאמר נראה, כי מעטות ביותר הן הידיעות על חייו של ארכילוֹכוֹס, ורובן בא ממקור שירתו עצמה מן הרמזים שנשתמרו בקטעים המועטים ששרדו ממנה.3 ולא רק מקרי חייו הקוֹנקרטיים, אלא גם אָפיו ותכונתו, מערכי רוחו ורגשותיו ודעותיו, אהבתו ושנאתו, יחסו לחיים ולאנשים – כל זה עולה מקטעים אלה בהדים חזקים וברורים, שכן היה משורר אישי מובהק, ליריקן אינדיבידוּאליסטן ששר את חייו, את כל חייו. וכבר אמר אחד החוקרים, כי אילו נשתמרה לנו יצירתו של ארכילוֹכוֹס בשלימותה, היינו יכולים להכיר את קורות חייו ואת רחשי נפשו עד אחרון הפרטים שבהם. אך, כאמור, לא הגיעו לידינו אלא שרידים מועטים ומקוטעים, המובאים בכתביהם של סופרים שונים. אבל גם בקטעי השירים וקטעי החרוזים של ארכילוֹכוֹס אפשר להכיר יצירה פיוטית חריפה ושנונה, עשירה ומגוונת בתכנים ובצורות, בנטיות רוח ובתהפוכות רוח, ברגשות ובדעות, באמנות של לשון וסגנון. שירתו משקפת את חוסר הסיפּוק שבו, את יצר הנדודים וההרפתקנות שלו, את סבלותיו ואת עניו, את רוח ההפקר החיילית, את יחסו לידידיו ולרעיו, את השקפותיו על חיים ומוות.

את שירי הלעג וההיתול חיבר במשקלי היאמבּוֹס והטרוֹכיאוס. היאמבּוֹס היה מקצב עממי ששימש להלצות שנונות ולבדיחות, ביחוד בתהלוכות פולחן לכבוד האֵלה דמטר. בשירים אלה השתמש המשורר באמנות רבה בלשון עממית, בלשון דיבור פשוטה, בנתקו את כבלי הסגנון ההוֹמירי הקפוא. משקל זה של היאמבּוֹס והסגנון העממי הלמו יפה את רוחו התוססת, את מהלך מחשבותיו, את חריפות כשרונו. אולם באֶלגיות שלו ידע לשמור על המסורת הסגנונית של האֶפּוֹס ההירוֹאי, אף כי גם לתוכה הכניס הרבה מן המקוריות שלו. את האֶלגיות חיבר, כנראה, בשעת סעודות במסיבות ידידות, והן הושרו בליווי של מנגן על אבוב.

בניגוד לאֶלגיה הקדומה, שהיא, בדרך כלל, בלתי־אישית, הרי היסוד האישי של שירת ארכילוֹכוֹס פורץ בחזקה גם לתוך מסגרת פיוטית זו. באֶלגיה הוא מכריז את הגדרת עצמו כחייל וכמשורר, באֶלגיה הוא שר על חניתו הנותנת לו את לחמו ואת יינו, ואנו רואים כמו חי את המשורר השר שירו במסיבת משתה של חיילים, כשהוא שותה את יינו בהישענות על החנית. בתראקיה מילט את נפשו ממוות, בנטשו את מגינו בין השיחים. בגילוי־לב שיש בו מן הציניוּת הוא מספּר על ה“מאורע” הזה, שלפי מושגי המלחמה והגבורה של היוונים נחשב לשיא של חרפּה ואסון לחייל. אין המשורר אוהב התחסדות ורומאנטיקה מזויפת. בשיר אחר, כתוב בטאֶטראמטרים טרוֹכיאיים, הוא שׂם ללעג קצין צבא מתנפח ומתגנדר. נסיונו בחיים, נדודיו וסבלו חישלו את רוחו ונטעו בלבו הגוּת “סטוֹאית” של הכרת המציאות, פגעיה ותהפוכותיה, ושל הבלגה והתגברות על רגשי צער וכאב. אין מועיל בקינות ובאבל ואין תועלת במניעת תענוגות ומשתאות (שיר 7). יחד עם האחרים הוא כואב את כאב אבדן הקרובים שניספּו במצולות ים (שיר 5), אך הוא מציע לדחות את רגשי היגון ו“הצער הנשי” ודמעות החולשה ולהמשיך בסדרי החיים הרגילים. מצוין ביותר הוא הקטע הלירי־הגוּתי, שבו נותן המשורר ביטוי מלוטש לתכונות הרוח היווניות: אומץ־לב, הבלגה, שמירה על חוש המידה בגילוי הרגשות, הכרת ההוויה האנושית.

לֵב, הָהּ לֵב נִסְעָר בְּצַעַר, אֵין מוֹצָא לוֹ וּמַרְפֵּא,

הִתְאוֹשֵׁשׁ וּמוּל אוֹיְבֶיךָ אֶת חָזְךָ הַבְלֵט בְּעֹז!

הִתְיַצֵּב קָרוֹב אֵלֵימוֹ כְּצָמוּד עַל עָמְדְךָ,

אַל תִּצְהַל לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, אִם תִּנְחַל הַנִּצָּחוֹן,

וּבַבַּיִת – אִם נֻצַּחְתָּ – אַל תִּצְנַח בִּמְרִי קִינָה.

אַל בַּטּוֹב תָּשִׂישׂ רַב־יֶתֶר, וּבָרָע, עֵת יִקְרְךָ,

אַל מְאֹד תִּרְגַּז – הַכִּירָה חֲלִיפוֹת חַיֵּי אֱנוֹשׁ! 4

עשירות ומגוּונות הן צורות שירתו של ארכילוֹכוֹס. הוא חיבר את יצירותיו במשקלים שונים ובתבניות שונות.5

בכל ניכרת בו בריחה מן השיגרה, מקוריות וחיפוש דרכים חדשים. בצד עומק הרגש וכנוּתו אתה מוצא אצלו חיוּת של ציור, הברקות בלשון ובסגנון, צירופים פיוטיים מקוריים ומפתיעים.

שרדו משיריו חרוזים של הימנונות לכבוד הראקלס, דמטר, היפייסטוס וכן קטעים משני משלי חיות (“קופים”, “השועל והנשר”). סוג ספרותי זה בוודאי היה הולם את רוחו הסאטירית של המשורר, ושני המשלים נתחברו, כנראה, על רקע של יחסים אישיים. בחיבור משלים הוא אפוא המשורר היווני השני אחרי הסיוֹדוֹס, אשר השתמש במשל בדבריו על התנגשותו עם אחיו בריב הירושה.6

עם כל הכרת חולשותיו האנושיות ועם כל ההסתייגות משנינותו הצינית שאינה יודעת גבול, ראוהו היוונים כמשורר הגדול ביותר אחרי הומירוס, והשפעתו על השירה היוונית התמידה הרבה מאות שנים והתפשטה גם על השירה הרומית. ביחוד רבה השפעתו על הקוֹמדיה הקלאסית, שינקה מחריפותו העממית. בעולם היצירה הספרותית כאילו ריחפה ההרגשה, כי כהוֹמירוס בראש האֶפּוֹס כן ארכילוֹכוֹס בראש השירה הלירית האינדיבידואלית.



  1. פירוש השם: ראש פלוגה.  ↩

  2. אחדים מן החוקרים החדשים מקדימים את זזמנו לסוף המאה השמינית לפני הספירה. ליקוי חמה היה באותם המקומות ם בשנת 711 לפי ספה"נ. לפי זה יש להקדים גם את הופעתה של השירה האֶלגית ולראות בארכילוכוס את המשורר הראשון הידוע לנו כמחבר שירים במשקל זה.  ↩

  3. כ־200 חרוזים וקטעי חרוזים,  ↩

  4. השווה שירי תיאוגניס 1029.  ↩

  5. פלוטארכוס (“על המוסיקה”) מיחס לו המצאתם של משקלים ושל צורות פיוטיות רבות.  ↩

  6. מעשים וימים, 202–212 (שירת הסיודוס, עמ' 46).  ↩

המלצות קוראים
תגיות