I    🔗

יסר יסרני יה, כי כל דבר היוצא מתחת עטי יעיר עלי חמת המכוּנים משכילים, והמה ימהרו לשׁפוך עלי חרפות וגדוּפים כיד ד' הטובה עליהם. גם מאמרי “רוח חיים”, אשר אךְ יצא יצא מבית הדפוּס, והנה סבוני וגם סבבוּני עדת המחרפים ויתנפלו עלי זה בכֹה וזה בכֹה. השׁוחט מליק שמח על המקרה למלא את הצנור שׁל השׁופכין שלו בחרפות וגדוּפים; הצבוע הנודע התקצף גם הוא בי וימלא פיו מסירות וּרכילות, אשׁר אין להם כל שייכות עם המאמר “רוח חיים”, – והנה בא מורינו ורבינו חסידא קדישׁא ופרישא כבוד קדושׁת שׁם תפארתו אבּ"ג גם הוא להתנפל על מאמרי הנזכר וכֹה דבריו הקדושׁים (המליץ, 1867 עלה 11):

“יאמר נא ידידי המו”ל מ"ע “הכרמל” אם זולת הסבה הזאת (כדי שלא להוציא הנייר חלק) היה מקבל מאמר המכונה “רוּח חיים” שׁכל רוח חיים אין בקרבו, בעבור אשׁר לא הבין כלל (sic) בעל המאמר מה הוא רוח החיים שׁחכמי הזמן (כמוהו?) דורשים מאת כל תופש עט, והוא כאשר יאמר משל ההמוני:

את קול הפעמון הנהו שׁומע

ולשיר כמוהו איננו יודע.

כאשר הארכתי במקום אחר להראות לו סכלותו (דברו חכמים בלשון נקיה…) ואין כאן מקומו".

והנה, קורא יקר, אם גם לא שׁמעה עוד אזנךָ שירי הפעמון, בכל זאת חובה מוטלת עליךָ להאמין בדברי רבינו הגדול והקדושׁ הזה, כי הפעמון ישׁיר, ויען אנכי האומלל אינני יודע לשׁיר כהפעמון לכן קבל ידידו המו“ל “הכרמל” את מאמרי “רוח חיים”, אךְ כדי שלא להוציא הנייר חלק, וכל דברי במאמרי ההוא סכלות המה… אולם עפר אני תחת כפות רגלי הקדוש אב”ג ואעיז פני לשׁאול אותו: מדוע לקח אךְ את מאמרי למשל ולא מאמרים אחרים? האומנם אין בכל “הכרמל” מאמר יותר נבער ממאמרי ההוא? האומנם כל הסופרים הקטנים והגדולים בכל המ"ע יודעים לשׁיר כהפעמון, ולכן דבריהם נחוצים, אךְ אנכי האומלל, אינני יודע לשׁיר כהפעמון, ולכן דברי סכלות המה? ומה בכך אם לא זכיתי עוד לשיר כהפעמון (כי לא כל אדם זוכה לזה, ואךְ יחידי סגולה כמוהו יוכלו לשׁיר כהפעמון) – האומנם זאת היא הסבה, כי דברי במאמרי סכלות המה?…

אךְ אם נחפוץ נוכל להשׁיב על השׁאלות האלה ולדין את רבינו הגדול והקדוש לכף זכות. ידוע כבר וּמפורסם שרבינו אב“ג עניו גדול הוא ושונא הוא תכלית שנאה לא לבד להתפאר בעצמו, אךְ גם את האנשים המרבים לספר בשׁבחו; בין כֹה אנכי, אשׁר כבוד רבּי גדול בעיני ככבוד שמים, ספרתי במאמרי הנזכר, כי רבינו הגדול ראה בחלום שׁשמו מפורסם “מקצה אמעריקא ועד קצה” – וכונתי היתה רצויה לספר בשׁבחו; אך העניו הגדול הזה התקצף בי וענונותו של רבינו אב”ג קלקלה את השורה ואת השׁיר; אקוה כי ה' אב“ג בעצמו ידינני גם כן לכף זכות, כאשׁר דנתיו אנכי… ומאת המו”ל “הכרמל” ועדת הקוראים אבקש מצדי, שׁיאמרו בלי משוא פנים, אם קבל את מאמרי “רוח חיים”, אך כדי שׁלא להוציא הנייר חלק, או מצא בו גם איזה דברים טובים, ולכן קבלהו..

אךְ באמת ראוי לחוס על אבוד הזמן ולבלתי ענות למתמרמרים כאלה. כי מה מני יהלוךְ אם יבא אחד ממורדי אור, ולמען מטרה ידועה לו ידלג ויקפץ על דברי ויוציא מהם כלי חפץ למעשׂהו? מעולם לא קצפתי אם יבא אחד מהשׁועלים הקטנים, אשׁר לא יבינו לחקר דברי, וישפכו עלי בוז ונאצה – כי כן דרכי מורדי אור להביט בעין משׂטמה ועברה על כל החפצים להגיה אור על צפונותיהם; כן דרכי השועלים הקטנים לחרוץ לשונם על כל דבר נמנע מהם, על כל דבר העומד גבוה מעל רוח בינתם. – מורדי אור המה, ובחשׁךְ כל גבורתם וגדולתם; שׁועלים קטנים הם, לכן זה חלקם בחיים לחרוךְ רמיה צידם, ובראותם כי אזלת ידם, ירבו לעג ולהג כמים, וּבזה התמו… אולם אם אנשים של צורה, אנשׁים שׁישׁ בהם דעת ושׂכל, אנשים נכבדים וישׁרים יבואו אתי למשׁפט, אז אשמח מאד, – כי בין כֹה יתבררו ויתלבנוּ דברים נכבדים וּדרוּשׁים להחיים.

על מאמרי “רוּח חיים” העירוּ ג"כ שני סופרים והמה, האחד מאנדעלקערן והשׁני החכם “ידעיה העברי”, והנני בא להשׁיב למו, או יותר טוב לבאר להם, כי שגו במחילת כבודם בדברים אחדים – ובין כה יתבררוּ שני דברים נכבדים, הראוּים לתת להם לב.

II    🔗

ע"ד “הקהלת” אשׁר תוציא החברה “מפיצי השכלה בּישראל” אמרתי במאמרי “רוח חיים” כדברים האלה.

“אקח לי הרשׁוּת לאמר על דבר “הקהלת” את משפטי, כי לא יביא התועלת הגדולה הזאת, אשר יוּכלוּ ספרי לעווינזאהן להביא. אודה בפה מלא כי “הקהלת” הזה טוב ומוֹעיל בּאיזה אופנים, אךְ אינו כי אם ממתקים יתרים, אשׁר נוּכל להיוֹת בּלעדם ואשר ימתקו אך לחיךְ אחדים, – ולנו אין כל זכות לתת מעדנים וּממתקים לאחדים, בּעת אשׁר ההמון רעב ללחם… ספרי לעווינזאהן המה לחם, אשר על פיו יחיה העם, לא כן מאמרים בּשׂפת רוּסיא, ובפרט כאלה אשר נקדשו להקהלת, המה אךְ ליחידי סגולה וּבעד הרוּסים”.

על זה העיר ה' מאנדעלקערן בּמאמרו “ארח חיים”, כי "אין נכונה בפי בדבר “הקהלת” “לא ממתקים יתרים לנוּ הקהלת, יאמר ה' מאנדעלקערן, כי אם לחמנו הוא, ממנוּ נאכל ונשׂבע אנחנוּ וכל בּית ישׂראל כלו!” אחרי כן יפרשׁ שיחתו לאמר: כמו שׁמחוּיבים אנחנו לרפאות משׁוּבת בּני עמנו פנימה וּלהוֹריד טל של תחיה על עצמוֹת העברים היבשׁות, כן החוב עלינו לכתוב בשׂפת ארצנו מאמרים, אשׁר יוכיחו כי לא כצעקתה הבאה על העברים עשׂו, ובעשׂותנו ככה נוכל לקות, כי בימים יוצרו יפול הקיר והטיח הטפל בּינינו ובין הרוּסים אדוני הארץ. “וּבדבר הקהלת, יסיים ה' מאנדעלקערן, הנה צדקה החברה מאד מאד, כאשׁר בררתי, ואיננו כפרפראות לחכמה וכממתקים יתרים, אךְ כגופי הלכותיה וכלחם, אשׁר יהיה לאכלה לכל ישׂראל בעריהם”.

והנה אם גם כל דבריו נאמרו בהשׂכל ודעת, אךְ העיקר שׁכח, כי הקהלת" לא נועד בשׁום אופן לזה שׁאמר, ולא דק בדברי במאמרי הנ"ל, לכן בא לכלל טעות וקרב בּזרוע שני דברים רחוקים זה מזה, – לכן אבאר את דברי יותר, למען יבין…

יודע אנכי כמהו שׁספרים ומאמרים כתובים בשׂפת רוסיא מועילים ודרושים מאד אל העברים, – אולם השׁאלה היא בזה: איזה ספרים ואיזה מאמרים? מכתב עתי כ“השחר” היה באמת מעין חיים לבני ישׂראל, כי הוא נגע כמעט בכל שׁאלות החיים, והוא היה באמת אישׁ הבינים בין העברים והרוסים. פעולת מכתב עתי כזה לברר וללבן את שׁאלת היהודים היתה עצומה מאד ונרגשׁת לעין, – וּמכתב עתי כזה בּמהלכו או ספרים אחרים ברוחו, יוּכלו באמת להחשׁב ללחם, אשר ממנוּ נאכל ונשׂבע; אוּלם ספרים ומאמרים בשׂפת רוּסיא, אשׁר ישׁ להם מהלךְ למוּדי ועיוני, אם גם המה מועילים וטובים, בּכל זאת לא יוּכלו עדנה להחשב ללחם לאכלה. תעוּדת “הקהלת” איננה, לפי דעתנו, להסיר הקיר המבדיל בּינינו וּבין הרוּסים, להאיר את עיני האחרונים, שׁגם אתנו תלין חכמה, שגם ספרותנו תכיל בּקרבה דברים יקרי ערך וכדומה – אךְ תעודתו ומטרתו: לירות אבן פנה לחכמת ישׂראל בשׂפת רוסיא, כאשׁר יעידו על זה כמעט כל המאמרים הנדפסים ואשׁר הוכנו לדפוס ב“הקהלת”, כמו: “אבני זכרון לישׂראל מארץ קרים” מאת הפראפעסאר חוואלסאהן; “קורות הפילוסופיא אצל העברים” מאת מונק, בהעתקת ה' הארקאווי; “ע”ד משפטי הירושה לפי דת משה והתלמוד, ביחוסם אל משׁפטי הרוסים" מאת ה' מרגליות; “קורות המשׁל אצל העברים” מאת ה' ל. גארדאן וכדומה. א“כ ברור לעינים, כי המאמרים האלה מיוּחדים המה ליחידי סגולה, ולא יוּכלו בשׁום אופן להיות לחם לאכלה לכל בית ישׂראל, – ולא מאמרים כאלה יסירו הקיר המבדיל בינינוּ ובין הרוּסים. עוֹד הפעם אני אומר, כי תועלת “הקהלת” גדולה מאד, כי הרעיון לירות אבן פנה לחכמת ישׂראל בשׂפת רוסיא יקר ונכבד מאד – כל זה לא כחדתי תחת לשׁוני גם במאמר הנ”ל; אךְ בכל זאת אני עומד על דעתי, כי לעת עתה ישׁ אתנו דברים הרבה יותר נחוצים מזה. הן אם החברה הנכבדה תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידה, אז יודה לה כל אישׁ ישר שׁבעתיים; אוּלם אם אין לאל ידה לצאת ידי שׁניהם, אז, לפי דעתנו, היתרון להמטרה הגדולה להפיח רוח חיים בלבות המון העברים. ולה משפט הבכורה. ואת המטרה הגדולה הזאת נוּכל להשיג על ידי הרחבת ספרי לעווינזאהן, כאשׁר בררתי במאמרי הנ“ל. ולו גם היה ל”הקהלת" מהלךְ מכתבי העתים “השחר והציון”, גם אז לא יכולנו להקטין ערך ספרי לעווינזאהן נגדו; אוּלם בּמהלכו העיוני והלמודי, אם גם טוב ומוֹעיל הוא בהרבה אופנים, בּכל זאת איננו כי אם ממתקים יתרים לעוּמת ספרי לעווינזאהן בימינו אלה, אשר יוכלו להעיר ולעורר לתחיה את המון העברים; השׁוכבים שקטים ושׁלוים בשׁנת נצח…

עתה אשׁוּבה אל המעיר והמשׂיג השני, הוא ה' ידעיה העברי.

III    🔗

ע"ד המאמר “בקרת נאמנה” מאת “ידעיה העברי” אמרתי במאמרי “רוח חיים” כדברים האלה:

“ומה שׁנוגע לידעיה העברי, אם גם כפי הנראה, לא שׂם המבקר הנאמן הזה עיניו על דרכי הבקרת החדשׁה, אשׁר תבט אךְ אל רעיון הספר ולא אל צוּרתו, – כי לא יברר וילבן את ערךְ ספר “פויסט” לכל העמים וּלכל הלשׁונות בכלל ולהעברים בפרט; לא שׂם לב לרעיון ה' לעטעריס היקר, אשׁר הלביש את “פויסט” בּאדרת “בן אבויה”, אשׁר באמת הוא כמעט תואמים עם פויסט האשכנזי; לא שקל במאזני בינתו את התועלת הגדולה, אשׁר יביאו ספרים (ולא סופרים כנדפס בטעות ב“כרמל”) כאלה לבני עמנו הצעירים, ולרוב שׂם לב אך אל השׁגיאות בדקדוק; בכל זאת בּאו ונחזיק טובה גם להמבקר הזה אשר בדברים רבים הצדק אתו, כמו תלונתו על ה' לעטעריס ועל ה' אב”ג אשר שׁניהם הריעו בחצוצרות על יקרת ההעתקה, כי מאין כמוה – ובאמת במקומות רבים מאד השחית ה' לעטעריס את היופי ואת הכונה בשיר גאֶטהע".

על דברי האלה שאלני (השרוֹן, 28, שנת 1866) ה' ידעיה העברי בתומו: "מי היא הבקרת החדשׁה? ומי הולידה? ומתי? “על זאת אשיבהו בּקצרה: הבקרת החדשׁה היא היא, אשׁר תביט אךְ אל רעיון הספר ולא אל צורתוּ, כמבואר שׁם, הולידו אותה חכמי לב, אשׁר נוכחו לדעת כי העיקר הרעיון ולא הצוּרה – ונולדה בּימים האחרונים, בעת אשר דעות חדשׁות ועולם עיוני חדשׁ נגלה לעיני החכמים ההם. אךְ הלאה ישׁאלני ה' ידעיה העברי: “הלא גם עתה בקורות רבות יוצאות בכל לשׁון גם על צורת ספרים”? על זאת אשיב לו ג”כ בקצרה, כי אין משגיחין בבקורות כאלה, אם גם יוצאות הן עתה, ובקורות כאלה אינן מהחדשׁות. הן באמרי “הבקרת החדשה” לא היתה כונתי החדשה בזמן אךְ החדשה במבטה על כל דבר. וּפה המקום להעיר, כי אם הסופרים ירוממו ויפארו את העת החדשׁה, אז אין כונתם, כי כל דבר, אשׁר נפגשׁ בהעת החדשׁה הזאת טוב ומועיל הוא – חלילה! כלנו יודעים כי רבו כמו רבו הדברים הנבערים, אשר יולדו חדשׁים לבקרים, גם במאה התשע עשׂרית הזאת, אשר היתה כבר למשׁל בפי כל הנערים עוד נוכל לאמר בפה מלא, כי רבו הדברים הנבערים כפלים (ויותר) על הדברים הטובים גם במאה התשע עשרית הזאת, – אךְ בּזאת נתפאר בהעת החדשׁה, כי יש בה גם דברים טובים, והדברים הטובים אינם מקרה זר ונפלא, כאשׁר היתה זאת בימים הראשונים, אךְ נפגשׁם לא לעתים רחוקות מאד…

בסמן ג' יאמר ה' ידעיה העברי: “הלא יקח קו המדה בידו וימוד ויראה, הכי לא דברתי על רעיון ספר בן אבויה, יותר מעל צורתו”. פה חטא ה' ידעיה העברי נגד האמת ונגד עצמו. על רעיון ספר “בן אבוּיה”, ר"ל פויסט, לא דבר מאומה, כאשׁר הודה הלאה בפה מלא, ונדבר עוד מזה.

בסמן ד' הוא אומר: “הלא כבר אמרו חכמי הטבעים, כי צורה נשׁחתה תעיד גם על הנפש” על זאת אלחוש לו באזנו, כי אין משׁגיחין כבר בחכמי הטבעים כאלה, כי כבר נמנו וגמרו, כי נפשׁ האדם ותכונותיה הטובות או הרעות אינן תלויות בּצורת האדם, ולהפךְ, הצורה לא תעיד בשום אופן על הנפש.

אךְ כל אלה המה דברים קלי ערךְ (אם גם המה צריכים למוד), ולא על זה אבא עם ידעיה העברי במשפט; אוּלם מטרתי בוכוּחי זה לנגוע בּשאלה אחרת, הראויה כי ישׂימו אליה לב, וּלבררה וּללבנה.

במאמרי “רוח חיים” אמרתי: כי ה' ידעיה העברי “לא יברר ולא ילבן את ערךְ ס' “פויסט” לכל העמים וּלכל הלשונות בכלל ולהעברים בּפרט”. על זה העיר ה' ידעיה העברי כדברים האלה:

“ע”ז אענהו, הכי את ספר “פויסט” בּאתי לבקר, אשׁר כבר בררו ולבנו את חין ערכו רבים מחכמי העמים בספריהם לעיני כל העמים וגם לעיני העברים, יודעי לשׁון וספר, הלא ספר בן אבויה, שׁהוא רק העתקתו בּקרתי, ומה נשׁאר לבקר בהעתקה (מפוּזר גם אצל הכותב) יותר מערךְ הלשון והרעיון שׁל המעתיק (איזה רעיון יש למעתיק, לא ידענו!), ולא של המחבר, ואת אלה עשׂיתי למדי".

אוּלם בּזה לא נוּכל בשׁום אופן להסכים עם ה' ידעיה העברי. לפי דעתנו, על המבקרים לבקר גם בהעתקה אךְ רעיון המחבר, וערךְ הלשׁון שׁל המעתיק הוא דבר טפל. כשׁיראה ספר חדש בּאיזה ליטעראטור, אז אם יהיה הספר הזה העתקה, או חדשׁ בּאמת. אז המבקרים, העומדים בראשׁ הליטעראטור וּמביטים בעין פקוחה על ספר חדש אשׁר יראה בגבול הליטעראטור ההיא, ינתחו ויבררו את הספר הזה, והיה אם ימצאו בו דעות חדשׁות ומועילות, אז יעשו מהן מטעמים להמון הקוראים, יעירום ויעוררום לאכל לשבעה; אוּלם אם ימצאו בו דעות ישׁנות ונשחתות, אז יעידו בהמון הקוראים להזהר מהם. ככה נעשה בליטעראטור הרוסית, עת הופיעו העתקות רבות מספרים גדולים ונרחבים בּכל ענפי הליטעראטור. לא אחד מהמבקרים שם לב ביחוד על לשׁון מעתיקי מאקאליי, באקל, גערוויניוס, דארווין וכדומה, – אךְ כל אחד ואחד מהם ברר ולבן, לפי מבטו המיוּחד, את הדעות והידיעות החדשׁות, אשר הביאו הספרים הנעתקים להם, – וכן הוא דרושׁ להיות! כל עם ועם עומד על מצב השׂכלה מיוחד; לא ראי הליטעראטור האנגלית כראי הליטעראטור הגערמאנית, לא ראי שׁתיהן כראי הליטעראטור הצרפתית, לא ראי שׁלשׁתן כראי הליטעראטור הרוסית ולא ראי ארבעתן כראי הליטעראטור העברית! מה שׁמועיל וטוב לאחת, משׁחת ורע לשׁניה; מה שישׁן נושׁן לאלה, חדשׁ לשניה – לכן יראו המבקרים בכל הליטעראטורן לקרב את המועיל ולהרחיק את הנפסד ואת הנשחת. ואם בשׂפות העמים כך, בשפת עבר על אחת כמה וכמה!…

IV    🔗

ליטעראטור העברית עניה עוד מאד בספרים יקרי ערךְ, וּבפרט בספר גדול ונכבּד כ“פויסט”; לכן מחזה יקר הוא לראות את “פויסט” נעתק בשפת עבר יען כי ספר כזה יגלה לפני העברי עולם עיוני חדשׁ, עולם אשׁר לא שזפתו עוד עינו. “פויסט” יכונה בצדק בשׁם “טראגעדיא־עולמית”, יען כי בה נראה מלחמת האדם הפנימית, מלחמת האור עם החשׁך, הטוב עם הרע, החומר עם הכח, הרצון עם הנמנע – והמלחמה הזאת איננה בנפשׁ איש אחד, אךְ מלחמה כללית, מלחמה מדור דור, ולא רבים יצאו בדגל נצחון משׂדה המערכה. “פויסט” איננו איש פרטי בן עם פרטי, אךְ איש עולמי, אשׁר נפגשהו בכל העמים – כי פויסט הוא הוא המלחמה בין הכחות המתנגדים, בין יסודות וסודות הבריאה, בין החיים הרוחנים והגשמים, – ובהם אווּ לשׁבת שתי נפשׁות מתנגדות כאמור:

צווייא זעעלען וואהנען אך! אין מיינער ברוסט,

דיא איינע ווילל זיךְ פאן דער אנדערן טרעננען, א.ז.וו.

ואנשׁים בעלי שתי נפשׁות כאלה ישׁנם בכל עם ועם. א“כ מה נואלו האנשׁים הפשוטים, החושׁבים שׁפויסט הוא נחלת האשׁכנזים ואין ליתר העמים חלק בו, יען כי נוסד על אגדה אחת מחיי האשׁכנזים. זאת יראה לנו, כי קצרה רוח בינתם להבדיל את הרעיון מהצוּרה, וכי אצלם הצורה היא העיקר, ולא ידעו כי הרעיון הוא חבל כל העמים, וכל עם ועם יוכל להלבישׁ את הרעיון בצורה הנאותה לו והישׁרה בעיניו. כבר אמר וויקטאר הוגא, שׁהאנשׁים הגדולים אינם אךְ סגולת עם אחד, אשר על ברכיו נולדוּ; אך המה בני תבל, בני כל העולם. שעקספיר וניוטאן אינם בני אנגליא לבד, אך בני כל העולם כלו. כזאת יאמר על גאֶטהע, אביר חכמי האשׁכנזים, ובפרט על ספרוֹ “פויסט”, אשׁר הוא באמת ספר כללי, ספר עולמי, אשר בו נראה את מלחמת האדם האיומה עם נפשו ועם הכחות הסובבים אותו. ואם פויסט הנהו חבל כל העמים, אז ישׁ להעברים עוד חלק גדול בו, כי בין חיי הגערמאנים והעברים יש – למורת רוח סמאלענסקי – שׁווי ודמיון גדול: העמים השׁנים האלה יחיו בחיי רוח יתר מכל העמים האחרים; גם היינע יאמר: “עס איזט אין דער טהאט אויפפאללענד, וועלכע אינניגע פערוואנדשׁאפט צווישׁען דען ביידען פעלקערען דער זיטליכקייט, דען יודען אונד גערמאנען, הערשט. דיעזע ווא הלפערווואנדשׁאפט ענטשׁטאנד ניכט אויף היסטארישׁעם וועגע, ווייל עטווא דיא גראססע פאמיליען – חראניק דער יודען, דיא בּיבעל, דער גאנצען גערמאנישען וועלט אלס ערציהונגס בוךְ דיענטע; אויךְ ניכט ווייל יוּדען אונד גערמאנען פאן פריה אן דיא אונערביטטליכסטען פיינדע דער ראֶמער, אונד אלזא דיא נאטורליכע בּונדעסגענאססען ווארען; זיא האט איינען טיעפערן גרונד, אונד ביידע פאלקער זינד זיךְ אורשׁפרינגליךְ זא אֶהנליךְ, דאס מאן דאס עהעמאליגע פאלעסטינא פיר איין אריענטאלישעס דייטשלאנד אנזעהן קאנטע, וויא מאן דאס הייטיגע דייטשלאנד פיר דיא היימאטה דעס הייליגען ווארטעס, פיר דען מוטטערבאדען דעס פראפהעטענטהומס, פיר דיא בורג דער ריינען גייסטהייט האלטען זאללטע”. ובאמת לשני העמים האלה יד ושׁם בקורות הפיליסופיא שׁכם אחד על העמים האחרים, – ואךְ במשך המאה השׁנים האחרונים יצאו הגערמאנים מגבול חיי רוחם ויקבעו למו יתד במקום נאמן בעולם המדעים הנסיונים. לו היו העברים בתנאי חיים טובים כהגערמאנים, אז עשׂו גם המה חיל על שדה המדעים הנסיונים; אךְ תנאי חיי העברים לא יתנו להם עד הלום היכלת לעמוד ג”כ בראש הידיעות החדשות ולכן יסתפקו בחיי רוח. א“כ פויסט, ר”ל הרעיון הרצוף בקרבו, לא רחוק הוא מאדמת היהדות, והדעות החדשות שׁימצאו בו העברים תפעלנה עליהם פעולה עצומה מאד, כי המלחמה הזאת ידועה ומפורסמת כבר אצל העברים, – לכן מחזה “פויסט” בשׂפת עבר, מחזה יקר ונכבד.

והנה ה' לעטטעריס הרחיק מעל העתקתו את האנשׁים, אשר,לא מלאו כרסם בידיעות וחכמות" – אךְ מי ישמע לו? להפךְ ההרחקה הזאת תמשוךְ אליו קוראים לרוב (כאשׁר כן הוא באמת), כי מים גנובים ימתקו… א“כ מבקר נאמן, אשׁר יראה זאת מראשׁ, מחויב לברר וּללבן את ערךְ ס' פויסט לכל העמים בכלל ולהעברים בפרט, למען יבינו הקוראים ולמען יוכלו להוציא התועלת הגדולה שיביא ספר כזה. ולהצטדק בזה, כי “רבים מחכמי העמים כבר בררו ולבנו את חין ערכו לעיני העמים ולעיני העברים יודעי לשׁון וספר” הוא דבר זר מאד, כי כלום העתיק ה' לעטטערעס את “פויסט” למען העברים, יודעי לשׁון וספר? ואם גם ה' לעטטעריס יאמר כזאת, אך המבקר הנבון לא יאמין לו – ואחת היא לו, אם גם באמת היתה כונת ה' לעטטעריס להתיפות במליצות ולהראות רוב גדולתו במלאכת ההעתקה, – המבקר הנבון יבט הלאה מהמעתיק בעצמו וישמח לראות את ס' פויסט נעתק בשפת עבר, והוא יעשה את אשר מוטל עליו לברר וללבן את דעותיו למען יבינו כל קורא, ואת ה' לעטטעריס יודה אך על מלאכתו הגדולה… א”כ לא היה להם להמבקרים לשמוח שמחת עגל על יפעת ההעתקה, כי מאין כמוה, כאשר עשה ה' גאטטלאבער, אשר העלה (ללא צדק) לשמים שיאה – ולא לקבץ כחול ימים שגיאות בדגשים ונקודות, כאשר עשה ה' ידעיה העברי; אך החובה היתה לתת לפני הקוראים בקרת רחבה על ס' פויסט, אשר היה למו זר עד הלום ולהטעים את דעותיו הנשגבות העומדות ברומו של עולם העיוני והרוחני, כי לא דבר ריק הוא מאתנו…

V    🔗

אך ה' ידעיה העברי מתאמץ להראות, כן במאמרו “בקרת נאמנה”, כן בהערותיו על מאמרי “רוח חיים”, כי בן אבויה לא ישׂא בד בבד עם פויסט. כן יצא זה לא כביר מאמר אחד “בקרת תהיה” מאת ה' סמאלענסקי, אשר גם הוא יאמר, כי פויסט ובן אבויה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. והנה לא אבא פֹה לסתר את כל מאמר ה' סמאלענסקי, אשר אין לו כל יסוד, כי לא פֹה המקום, אךְ אראה לו, איךְ שׁגה, לפי דעתי, בדבר “פויסט”.

לפי דעת ה' סמאלענסקי, “פויסט הולךְ מדחי אל דחי, משכרון לניאופים, מנאופים אל רצח, עד אשׁר יסרתו רעתו בבוא ימי הרעה, ימים אשר לא מצא עוד חפץ בחפצי התבל, אשר אז ירדה גויתו שׁאולה ונפשו לא חיה וגם זכרו היה לדראון עולם” (בקרת תהיה צד 6); “האגדה האשׁכנזית תורה דעת להגות בחכמה, רק לבלי תור אחרי שׁרירות הלב, כי יקחו מוסר מפויסט, אשר השׂכיל וגבר מאד בחכמתו ובכל זאת נפל פלאים על ידי התאוה אשׁר באה בלבו” (שׁם, 8) וכו'. אולם לפי דעתנו פויסט איננו אישׁ “הולךְ מדחי אל דחי”, אךְ הנהו האישׁ, אשׁר מלחמת נפשׁו הפנימית לא תתן לו מנוח ותכריחהו ללכת מדחי אל דחי. פויסט איננו שׁבט מוסר להורות דעה, כי בל ילכו החכמים אחרי שׁרירות לבם, אךְ הנהו תולדה ופעולה מוכרחת, תוצאת המלחמה הנוראה אשר בקרבו. וגם בעת אשר יעשׂה תועבה, גם אז איננו משׁחת ומגואל, אךְ רוח הַנוֹחַם מפעם בלבו תמיד, ויעשׂה מעשׂהו ע“פ הסבות הרבות, אשׁר תאלצנה אותו לעשׂות כן, – ואהבתנו לא תסור ממנו כמעט, בראותנוּ, כי כלי משחק הוא ביד המלחמה האיומה אשׁר בקרבּו וביד המקרים השׁונים. אהבתו למארגאריטהא לא נאלחה ונמסאה היא, אךְ אהבה טהורה ונאמנה, – והאות כי בכה והתחנן אליה להוציאה מבית האסורים ולאהוב אותה אהבה טהורה וקדושׁה – ואז היה מוכן לנתק את מוסרותיו עם השטן ולחיות חיים נעימים עמדה, יען כי אהב אותה באמת. כן שקר הוא אשׁר “נפשו לא חיה וזכרו היה לדראון עולם”, להפךְ גאֶטהע יספר לנו בחלק השׁני, כי פויסט התאחד אחרי כן עם העלענא היפהפיה, ואחרי מותו נצחו המלאכים את השטן ויצילו את נפשו ממנו, ויחסה בסתר כנפי עליון בצל אהובתו מארגאריטהא, אשר נהפכה ג”כ למלאךְ. א"כ פויסט איננו אות דראון לכל בשר, אךְ איש אשר רוח יתירה בו, איש אשׁר לא ישקוט ולא ינוח ויחקור אחרי סבת כֹל דבר, איש אשׁר לא יסתפק בהחיים התמידים, אךְ יחפוץ לגלות סוֹדוֹת הבריאה, לאַחֵד את הקצוות ולעשׂות שׁלום בין שתי נפשותיו. איש כזה יוכל להתיאש ולעשׂות מעשׂים זרים – אבל הוא לא ילךְ לדראון עולם, לא יפול לשׁאול תחתיה, ואם לא תמיד יצא מן המלחמה הנוראה אשׁר בנפשו, אךְ ימצא כופר ונפשׁו תדרךְ עז. נקוה, כי כל קורא דברי פויסט בשום לב יסכים אתנו.

איש כזה הוא בן אבויה! גם לו לא נתנה מלחמת נפשׁו הפנימית מנוח! גם הוא חפץ להשיג סודות הבריאה ונכשל ויצא לתרבּות רעה, מנקודת הראות של בעלי התלמוד. הן אם שׁונות מעט הצורות שׁנתלבשׁו בהן פעולות בן אבויה ופעולות פויסט, – אךְ אין שמין לזה לב, כי העיקר הוא הרעיון, המלחמה הכבדה שבנפשׁ האדם – והמלחמה הזאת היתה בקרב שניהם. פויסט דאה על כנפי רוח, בסבת מלחמת נפשׁו, ועשׂה מעשׂים זרים רבים, ובן אבויה נתק בסבתה מוסרות ההרגל מבלי הסתפק עוד בחוקים וגדרים, ויחפשׂ אחרי מושׂג ופנימיות שׁל כל דבר. הזיק האחד מהאור הגנוז, אשׁר התגנב בּלבו בפרדס לא נתן לו מנוח, ואז החלה מלחמת נפשו, ויהפךְ לאישׁ אחר, לאיש אשׁר רוח חופשׁ החל לפעם בקרבו, והבין כי לא הצורה היא העיקר, אךְ הפנימיות שׁל כל דבר; ובכל זאת רוח הספק לא הרף ממנו, כאשׁר נראה מתשׁובתו “כבר שׁמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בּנים שׁובבים חוץ מאחר”, – כן בשׁאלו את פי הילדים הקטנים בבית המדרש; א“כ נראה שׁהוא לא כחשׁ בעיקר, אךְ מלחמה איומה היתה בקרבו ולא ידע אנה יפנה… אחרי כן נתיאשׁ ועבר בזדון על מצות התורה, ובכל זאת נפשו לא ירדה שאולה עד נצח. לא היה לדראון עולם, אךְ עלה אחרי כן משׁפל המדרגה, ותורתו ר”ל: רוח העיון והמחקר אשר הוליכהו כל ימי חייו, עמדה בעדו להעלהו משׁאול תחתיה לחסות בסתר עליון. עתה יראה כל אישׁ, כי יש ויש לנו הרשות לתת בפי בן אבויה את הדעות והחקירות, אשׁר שם גאֶטהא בפי פויסט, – ואם גם בדברים אחדים לא יעלו בד בבד, כמו ברחוק זמנם ובשנוי מקומם, אךְ אין מקפידין על אנאכראניזמים קלים כאלה, בעת אשׁר הרעיון הראשׁי והעקרי חי עמנו, ויותר אין אנו דורשים; ולפי דעתנו למותר היה לה' לעטטעריס לעשות בהעתקתו גם את השנוים הקטנים שעשׂה, כי בזה חטא נגד גאֶהטע…

בּקצה מאמרי הנני להעיר עוד על דבר אחד. ה' ידעיה העברי יאמר, כי גודל ערךְ ס' פויסט הוא בחלקו השׁני, וס' בן אבויה הוא אךְ העתקת חלקו הראשון, ובזה יצטדק, כי לא הרחיב הדברים אודותיו. והנה אם גם הצדק אתו, ותלונתו בצדק חזקה מאד על המעתיק והמהלל בלא דעת, שׁכחדו זאת תחת לשונם; אוּלם בּכל אלה, לפי דעתנו, הרבה רעיונות חדשׁים, גבוהים ומאד נעלים ישׁ גם בחלק הראשׁון, וביחוד להעברים, אשׁר לא ידעו מאומה, א"כ ישׁ די ומדי להרחיב הדבור גם אודות החלק הראשׁון, ולבאר להעברים בּכלל את רעיון “פויסט”.