¹

ערך ספרי לעווינזאהן (רי"ב) בימים האלה.

I    🔗

אדון נכבד! אל תקוה ממני מאמר גדול, אשר יביא במשפט את ערךְ ר' יצחק בער לעווינזאהן וּספריו בליטעראטוּר העברית, כי ראשונה לא אדע עדנה אם הדבר הזה לפי כחותי וכשׁרונותי, – ובשניה הן אין עוד עתותי עמדי להקדישׁ את עצמי לדבר גדול ונכבד כזה אשׁר ידרוש ימים רבים, שלות נפשׁ וּשקידה עצוּמה בּכל ספרי חכמת ישׂראל, ברצות ד' דרכי, יוּכל היות, אקדישׁ לזה כחותי בימים יאתיוּ, אךְ לעת עתה הנני להגיד דברים אחדים בכלל על פעולות רי"ב לעווינזאהן וספריו, על ערכם בימים האלה ועל הרעיון האחד המרחף על פני כלם, אשׁר מצאתי לנחוץ לדבר ממנוּ הפעם, כעל דבר בעתו.

אךְ טרם אבא לדברי על אודות ריב“ל וּספריו, לא אוּכל להתאפק מבלי הגיד לךְ דברים אחדים על אודות מ”ע “הכרמל” היוצא מתחת ידךָ, אשׁר לקח לו מהלךְ חדשׁ מראש צאתו לשנה הזאת, אשׁר שנה אותו לטוב על יתר המ"ע העברים בשפת עבר.

והנה, אדוֹן נכבד, אל תהיה עניו ביותר להשמיט את הדברים הטובים על אודות מכתב עתךָ, – כי לפי דעתי, טוב לו לאדם לשׁמוע תהלות מפי אחרים וללכת בּמהלכו אשׁר סל לו מראשׁ, מבּלי התגאות והתרומם, אךְ לאסוף עוז רוח וכחות חדשים לעבוד על שׂדה פעוּלותיו, בראותו כי יבינו אותן האחרים – מלקרא בגרון: עניו אני, קטן אני, שׁפל ברך אני, נפשׁי קצה בתהלות ותשׁבּחות ולשׁבת בחבוק ידים, מבלי עשׂות מאוּמה… אךְ מלבד זאת מי לא יודע, כי במקום ענונוּתם שׁל הענוים האלה, שׁם הוא גבה לבם ושׁם אהבת עצמם הנקלה! האנשים אשר ישׁפילו את עצמם בּקהל רב, ידמוּ בסתר לבם, כי מנהיגי הדור המה – העמוּדים אשׁר בית ישׂראל נשׁען עליהם. הרבנים הקטנים באמת יכתבוּ תמיד לפני שמם תאר “הקטן” כלומר: גדול אנכי! לכן כלל הוא לשׁפוט על ענות או גבה־לב שׁל כל איש ואישׁ: אם יהיה מי שיהיה יפתח פיו אף פעם אחת להגיד ברישׁ גלי, כי עניו הוא, אז שׁקר בּימינו; ואךְ אלה המה הענוים האמתים, אשׁר לא ידברו מאומה מכבודם ועצמם, יודעים את ערכם ומקשׁיבים לתהלות אחרים וישׂימו זאת על לב… הן פגשׁנו ענוים אשר יאמרו לא פעם ולא שׁתים “לזרה לנו תהלות ותשׁבחות”, ותוךְ כדי דבוּר יאמרו: “דברי הימים יביאוּ בחשבון מעשׂינו אם לא בצדק שפטנו על כל ענין, עד מקום שׁיד הבקרת האמתית (sic) ושׂכל ישׁר מגיעים” (המליץ 1866, עלה 37, הערת ה' צעדערבוים למאמר ה' לינאווסקי); עניו אחר יאמר פה: “אודה עלי פשׁעי, שׁאין אנכי קשה עורף לאמר לפניכם צדיק אנכי, תמים פעלי ולא שגיתי וכו‘, כי אין אדם אשר לא יחטא וכו’ את עניי זאת יגיע כפי ראה אלהים” (משׁפט שלום, בהקדמה); ופה יאמר העניו הגדול הזה: “הן באמת לא מצאתי בי עון אשׁר חטא ביגיעי ועמלי לטובת צעירי עמנוּ וכו' ויגיעי ואמתי (!?) לעולם יעמודו והיה הדור הבא לדיין” (המליץ 1866, עלה ג'). עניו אחר, אשר הציב בראשׁ ספרו תפלה מ“הדרת קודשׁ”: “אלהים אלי אתה תן לי לב טוב רוח נמוכה ונפשׁ שׁפלה” (מינים ועוגב), יאמר בּמקום אחר: “ד' נתן לי עין חודרת והרגשה דקה כעין נבואה קטנה לידע ולהכיר מה שׁבלב הסופרים והמחברים. דברים אחדים ושׁעה מועטת מספיקים לי להתחקות על שׁרשׁי דעות האנשים שמבקשים להסתיר אותן מזולתן” (הכרמל 1864, עלה 47, בשׁרון). זה לא כביר קם עניו אחר קדושׁ ונורא, הצדיק הגדול, חסידא וּפרישא, בּוֹצינא קדישא, אור העולם והדרו, יחיד בדורא, התנא האלהי, רשׁכבה“ג כבוד קדושׁת שׁם תפארתו אדונינו מורינו ורבינו אברהם בער בן חיים הכהן גאטטלאבער זי”ע, אשׁר יאמר: “והנני קורא בקול גדול אל כבוד הרבנים, אשר בּערי אמעריקא, מקצה ועד קצה, הן כלם מקוֹראי המגיד אתם (עפר אני תחת כפות רגלי רבינו הקדושׁ הזה, ופה טעה בּמחילת כבודו בשמושׁ הלשון, כי ראוּי הוא לאמר: כלכם מקוראי המגיד אתם, או: כלם מקוראי המגיד הם; אךְ בלי כל ספק יש בזה סוד גדול… וידעתם את שמי” (המגיד, 1866, עלה 30); ופה בא החכם הגדול, הבדחן הנודע, הגדול בּענקים, הצדיק הנורא, השוחט הנפלא, יסוד עולם, נר ישׂראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, אשׁר שמו הגדול והקדוש הולךְ מסוף העולם ועד סופו מרנא ורבנא ושׁחטנא אלעזר ליפמאן זילבּערמאן זצוק“ל, ויאמר בּרוב ענונוּתו: “ואל יתהלל עוד החכם בּחכמתו הגדולה – ואל יתהלל עוד הגבור בּגבורתו – ואל יתהלל עוד העשׁיר בּעשׁרו, כ”א בּזאת יתהלל המתהלל השׂכל וידוע אותי …” (המגיד 49, 1866), וזה הוא מפוזר גם אצל העניו הגדול הזה. יכלתי להביא לך ענוים כאלה חמרים חמרים, אךְ גם אלה יספיקו, – אוּלם אתה, אדון נכבד, הן ידעתיךָ, כי לא מהענוים האלה הנךָ, לכן אל תירא לנפשׁךָ, אם אומר לךְ דברים טוֹבים אחדים על מכתב עתךָ “הכרמל” לשנה הזאת.

II    🔗

בּמחברתי “חקר־דבר” במשׁפטי עד “הכרמל” אמרתי: “הכרמל לא סלל לו דרךְ חדשׁה, לא שם לו למטרה איזה דעות ומחשׁבות, חדשׁות או ישנות, אשר אליהן יהין כל היום, אךְ בלי חשׁבון יאסוף מן כל הבא בּידו וכו'”. הדברים האלה היו לפניךָ גם טרם נדפסה מחברתי, ואתה כמעט הודית לי אז ואמרת לי: “יוּכל היות, כי לקחתי עלי עבודה כבדה וּרחוקה ממני, עבודת מוציא לאור, אשׁר יוּכל היות שלא נבראתי לה”. אךְ בא וראה, כי שׁגית בּמשפטךְ על כבודךָ ועצמךָ! הן אךְ הפחת במכתב עתךָ רוח חיים, אשׁר לא היה בו מראשׁ – ואשׁר זה היה כל חסרונו – והנה נשתנה מעיקרו לטוב. זאת ידעתי תמיד, כי אם גם מכתב עתךָ לא יענוד עטרה לראשׁו “שלח אורךָ ואמתךָ המה ינחוּני”, כאשר עשׂה “המליץ”, או “האמת והשלום אהבוּ” כאשׁר עשׂה “המגיד”; בּכל זאת בּלי שפתי חנף אומר לךְ, כי האמת והשׁלום היו תמיד נר לראשךָ. אךְ מה יתנו ומה יוֹסיפו לנו אמת ושׁלום, אם אין בהם רוח חיים, אם לא נראה להביא אמת ולהביא שלום במקום שׁאין שלוֹם. הן אמת כי אם נביא בּליטעראטור העברית יסודות (принципьі) חדשים, הדרושים מאד בּימינו אלה, אז נעיר ונעורר עלינו חמת המחזיקים בישנות ונכעיס תמרורים את האוזים, אשר ירחצו את בשׂרם בּמי בצה וּמדמנה, – אךְ האוּמנם למען שלום כזה עלינו לסתום את פינו, מבלי העיר וּלעורר את הדור החדשׁ, כי בל ילךְ עצוּם עינים אחרי כל עקבות הדור הישׁן?… הן לא די עוד אם נודה על דבר שׁהוּא אמת, אךְ עלינו להביא אמת במקום שׁאין אמת. אם יבא רופא אל חולה, אז לא נסתפק בזה שׁהרופא יודה כי החולה בּאמת חולה הוא, אךְ נדרוש ממנו, כי יביא מזור וּתעלה. כן הוּא עם המ"ע! מכתב עתי אשׁר ישכון בטח על האמת והשׁלום, מבּלי הביא כל תועלת, טוב שׁלא נברא משׁנברא! ועל אודות מכתבי עתים כאלה, אשר תחת דגל האמת והשלום אהבוּ יטפיחו את האמת על פניה ויעוררוּ מדנים בין הדור הישׁן והחדש ויתגודדו על כל החפץ לגלות גם טפח אחד שׁל אמת – לא נדבר מאוּמה. עוד הפעם אומר לךְ, אם גם כן הוא שהאמת והשלום היו נר לראשךָ, אךְ הקוֹראים לא הרויחו מזה מאוּמה; לא כן הפעם, בּעת אשׁר ראית ונוכחת, כי לא לנצח נמצא ישׁועּתה אם נשׁמור את השׁלום ונודה על האמת כמו שׁהיא, מבּלי הביא כל דבר בּכור המשׁפט, והבאת בּמכתב עתךְ רוח חיים, החוקר ומביא כל דבר בּמשפט, מני אז נראה בּאמת אמת אור ושׁלום במכתב עתךְ, ותקותנו חזקה, כי ברבות הימים ילךְ למעלה להשׂכיל ולהועיל, והיה למוֹפת ליתר אחיו…

הדבר היותר יקר ונכבד אשר הבאת בּמכתב עתךְ בשׁנה הזאת הוא “המצפה” אשׁר קבעת לו יתד במקום נאמן בשׁרון, עד הלום הרחיקו כמעט כל המ“ע לישראל בשׂפת עבר את הבקרת מעל גבוּלם. את המעות הזה ראית לתקן, עשׂית עוד את הבקרת לאחד העמוּדים, אשׁר מכתב עתךְ נשׁען עליהם – לכן בּרוךְ תהיה לליטעראטור העברית, כי תפיח בה רוח חיים, רוח משׁפט ובאר. ובאמת אך הבקרת היא רוח החיים של הליטעראטור, היא המניעה את ליטעראטורי כל העמים ובזה הלא חיי העמים כלם. במחבּרתי “חקר־דבר” העירותי את אזני המו”ל מ“ע, על אשׁר לא יקבלו במ”ע דברים הדרושׁים מאד לחפץ הזמן כמו בקרת וכדומה, – והנה רחוק אני להאמין, כי דברי אלה פעלו – אך יהיה איךְ שׁיהיה, החסרוֹן הזה נמנה בּמכתב עתךְ, ולבּי ישׂמח בקרבּי, כי יצא הדבר הזה לפועל – ואחת היא לי אם דברי עשׂוּ את הפעוּלה הזאת או סבות אחרות, אךְ בּין כה נתענג על “המצפה”, אשר יביא תחת שׁבט בקרת ספרים רבים ושונים המתחדשׁים לבקרים. ומשפטךְ על כלם הוּא משפט אמת וצדק, משׁפט הנוסד על יסודות חזקים, אשר יתאמתו רק אחרי עיון רב ושׁקול הדעת. הן ישׁנם מבקרים, אשׁר בּפליטת קוּלמס אחת יוציאו משׁפט על חמרים חמרים ספרים, כלם טובים וישׁרים, כלם מאירים לארץ ולדרים. “הספר הזה, יאמר המבקר הגדול ה' צעדערבוים, מועיל, השׁני – ראינוּ והשׁתוממנו על חכמת המחבר; השלישי – כל קורא יתמה על רוחב תבונות המו”ל להוציא פנינים מתהום רבה; הרביעי ־ ידבר בשום שכל ובראיות בּנוּיות על מוסדי ההגיון עד להפליא; החמישי – מלא רגשות נעלות ומליצות נשׂגבות; הששׁי – הערות המו“ל מחוּכמות ומאירות; השׁביעי – שׂפת המחבר ורוממות הגיונו יעידוּ (תעדנה?) נא על מתת ד' אשר נתנה לו ועל חריצותו הרבה לקנות שלימות (?!) בֹלשונות וּמדעים (ואם גם לא יבין הקורא, איךְ שׂפה ורוממות הגיון תעדנה על חריצות רבה לקנות שלימות (sic) בלשונות ומדעים. לא בי האשם, כי לא שׁניתי מדברי המבקר הגדול הזה אף כקוצו של יוד!)” (המליץ, 1886, עלה 35). לא כן משׁפטיךָ, אדון נכבד, המה בּנויים על מוסדות חזקים, חקירה ודרישׁה רבה. וּבּיחוּד ימשׁכו עליהם עינינוּ דבריךָ על אודות הספרים “כור לזהב, והמפתח”, אשׁר שׁם באמת יצאת כאחד המבקרים האמתים, לבאר וללבן את דעות חכמי עמנו מנקודת הראות של קורות הימים ושׁל מעמד ומצב ההשכלה בכל דוֹר ודור. (לא ידענו מה היה לו לה' פין לפסוח על בקרת שׁני הספרים הנכבדים האלה, וּלהתחיל בּספרים אחרים?…)

בא וּראה עוד, כי רוּח החיים, אשר הפחת במ“ע, העיר גם את המשורר הנרדם ה' י”ל גארדאן אשר הביא לנו שׁירים אחדים לרוּח החיים, המתהלךְ כעת בּין אחינו העברים. שיריו האחדים, אשׁר הדפיסו במ"ע לשׁנה הזאת, כאבנים יקרות המה בליטעראטור העברית, כי בהם נראה חיי אחינו היהודים, תכונותיהם ועלילותיהם; וּביחוד יקר ונפלא השׁיר “ראשי עם הארץ בּקהלות הקטנות”, אשר לא בא עוד כבשם הזה כמעט בכל השׁירים החדשים כן בּהרוח הסאטירי המרחף עליו כן בּסגנונו החדש והפשוט, כן בּרעיונותיו היקרים המסולאים בכל שׁורה ושׁורה. לו זכנוּ ה' גארדאן עוד בּשירים כאלה, אשׁר בּלי ספק ישׁנם אתו, כי עתה היה שׁמו בּקרבנו לברכה, ונאמר לפניו תהלה חדשה: זה הוא נעקראסאוו העברי!

ומה אוֹמר לךְ על דבר שׁני המאמרים “קנקן חדשׁ מלא ישׁן” לה' פאפירנא, ו“בקרת נאמנה” לפלוני “ידעיה העברי”? תחת לשׁון הראשׁון דבש וחלב – וּמה שׁנוגע לידעיה העברי, אם גם כפי הנראה, לא שׂם המבקר הנאמן הזה עיניו על דרכי הבקרת החדשׁה, אשר תבט אךְ אל רעיון הספר ולא אל צוּרתו, כי לא יברר וילבן לנוּ את ערךְ ס' פויסט לכל העמים וּלכל הלשׁונות בּכלל וּלהעברים בּפרט; לא שׂם לב לרעיון ה' לעטעריס היקר, אשר הלביש את “בן אבוּיה” בּאדרת “פויסט” אשׁר באמת תואמים המה; לא שׁקל בּמאזני בּינתו את התועלת הגדולה, אשׁר הביא בספרים כאלה לבני עמנוּ הצעירים, ולרוֹב שׂם לב אל שגיאות בּדקדוק, בּנקוּדות וכדומה, אשר אחת היא לנו אם מנוּקד הוּא יפה או לא – בּכל זאת בּאוּ ונחזיק טובה גם להמבקר הנכבּד הזה, אשׁר בּדברים רבּים הצדק אתּו, כמו תלוּנתו על ה' לעטעריס ואבּ"ג אשר שׁניהם הריעוּ בחצוֹצרות על יקרת ההעתקה, וּבאמת בּמקוֹמוֹת רבּים מאד (כאשׁר הראה ידעיה העברי וכאשׁר ישׁ גם אתנוּ מוֹפתים לרוֹב על זה) השׁחית ה' לעטעריס את היוֹפי ואת הכונה בּשיר גאֶטהע, ועוֹד דברים כאלה, אשׁר העיר עליהם המבקר בּהשׂכל ודעת, וּבּכלל מי יתּן ורבּו מאמרים כאלה, כי המה יעירו ויעוֹררו בלב המשׂכילים הצעירים את החפץ לחקור ולדרושׁ, לחפושׂ ולשפוט על כל דבר אם הוּא אמת או שׁקר, טוב או רע, מועיל או משׁחת – ובזה תמעט אמוּנתם בּכל מליץ ומשׁוֹרר וּבכל יודע למשֹוֹךְ בּשׁבט סוֹפר.

עד כה הגיעו דברי אליךָ על אוֹדוֹת מהלךְ מ“ע לשׁנה הזאת, אשׁר תקותי וחפץ לבבי, כי ילךְ עוֹד למעלה להשׂכיל וּלהוֹעיל, והיה בּרבוֹת הימים לתהלה ותפארת. עתה אשוּבה אל מטרת מאמרי זה, אל ערךְ ספרי ריב”ל בּימים האלה.

III    🔗

זה כעשׂר שנים, אשׁר סופרים, כדגי הים לרוב, ירימוּ קולם כשופר לקרא אל העברים, כי יתעוֹררו מתּרדמתם. כל איש אשר יוּכל לכתוב שׁתים, שׁלש דלתות בּשפת עבר, והנה גם הוא בּמוֹכיחי עם ישראל, כי יצא מאפלה לאורה, מאמוּנת הבל להשׂכלה וכדוֹמה. אם נקח כמעט כל הספרים אשר יצאוּ מתחת ידי המשׂכילים במשׁךְ עשׂר שׁנים האחרונות, את כל המאמרים אשׁר נדפסו במכתבי העתים, – אז נשתומם לראוֹת, כי שׂפה אחת לכלם וּדברים אחדים להם לקרא: "עמי מה לךָ נרדם! הקיצה! קוּם לקראת מוצאי בקר! אל תהיה במוֹרדי אור! אל תטור משׂטמה להשׂכלה! ההשׂכלה לא תצוּר את האמוּנה! תורה וחכמה אחיות הנה, קבלה ודעת תואמים הנה! מה טוב פרי ההשׂכלה! מה גדלו פעוּלותיה! מה רבה תועלתה! כל מוצאה מצא חיים! וכו‘, וכו’, וכו'; אךְ לא אחד בהם שׂם לב להתבונן ולחקור אחרי הסבות העוצרות בּעד השכלת העברים בּרוּסיא. לפי דעת המרימים קולם כשׁופר, אךְ זאת היא סבת אולת העברים, כי המה ישנאו את ההשׂכלה, יאמרו מות בה, יחשבוּה לצרה לבוֹגדה, אשׁר דרכי שאול בּיתה וּמובלת היא אל גיהנום ודראון עולם – וּבמצאם, לפי דעתם, את המחלה שטוּ זה בּכה וזה בכה למצא רפאות תעלה. רבּים חשבוּ להוֹכיח כי ההשׂכלה לא תפר יראה, כי לא דרכי שאול ביתה, כי מוצאה מצא חיים, כי תביא רבבות דברים מועילים לצרכי החיים; ולכן קראו בקול גדול: אחזוּ בּקרנות ההשׂכלה למען ייטב לכם, למען תחיו, למען תתענגו על כל הפעולות תוצאות ההשׂכלה! אךְ בּאמת כל האנשׁים ההם שׁגוּ ברואה, כן בּמחשׁבתם שמצאו את המחלה, כן בהרפאות תעלה, אשׁר חפצו להביא להם.

היהודים בּרוּסיא, מלבד אשׁר לפי דעתנו, עולים המה בּמעלוֹת ההשׂכלה כיתר אחיהם בכל הארצות וככל העמים אשר בקרבם הם יושבים – ואם נקח את מספר היהוּדים המשׂכילים ונערכם למספר בני העמים האחרים המקיפים עליהם, אז יוּכל היוֹת כי עוד ירבו מהם. הן אמת הוא כי היהוּדים בּרוּסיא ילכו בעצלתים על סלם ההשׂכלה לעומת אחיהם בּיתר הארצות, מספר שׁוחרי דעת בקרבּנו בּרוּסיא מעט ממספר העברים שׁוֹחרי דעת בּגערמאניא וצרפת. אוּלם אם נשים לב אל האויר המקיף, אל תנאי החיים, אשׁר ליהודים פה ושׁם, אז לא נוסיף להפליא… ובאמת כאשׁר החל האויר המקיף להתנועע, כבר הרגשׁנו תנועה רבה גם בין העברים – אךְ מלבד כל אלה נניח ג"כ שׁהיהוּדים בּרוּסיא ישכבוּ בּעצלתים, אז הסבה לא בזה שהעברים שונאים את ההשׂכלה, אך בזה שיאמרו אין לנו חפץ בה; לא בשביל זה לא יבקשו העברים את ההשכלה, יען כי היא בוגדה סם המות, מובלת אל שׁאול ואבדון, תצור את האמונה, תפר מצות ד‘, תשחית נפש האדם וכדומה; אךְ יאמרו כי ההשׂכלה היא תאוה יתירה, כי איננה סם של חיים, כי לא תוביל אל גן עדן, כי לא תביא חיי נצח כהאמוּנה, לא תזכה את נפש האדם, כמצות ד’, לא תעלה את נפשׁ האדם אל מדרגת נפשׁות הצדיקים והחסידים (האמתים).

והנה אל ישׁכחוּ הקוֹראים, כי אם נדבר פה מן העברים, כונתנוּ על המוֹן העם ולא על פרטים האומרים כי באמת מות בהשׂכלה, או יחידי סגולה, אשׁר כבר התנערו מעפר אולתם, והכלל הזה יקח הקורא לאמת את דברינוּ.

ע“פ סבות שונות כמו אבדת ממשׁלת העברים המדינית, התגוררם בארצות רבות כמה וכמה מאות שנה, רדיפות רבות על כל צעד ושׁעל, אכזריות נוראות, אשׁר נעשׂו למו מכל צר ואויב – ע”פ הסבות האלה ודומיהן נהיו חיי העברים בּרבות הימים לחיי רוח ולא חיי בּשר. בּכל מעשׂי היהוּדים ומחשׁבותיהם, בשׁבתם וקוּמם, בּלכתם וצאתם נראה החפץ לחיות חיי רוח ולא חיי בשר. הדבר הזה איננוּ זר ונפלא. ידוּע כבר וּמפוּרסם, כי כל הרעות המתרגשׁות לבא על העולם, יביאוּ רגשׁות תוּגה בּלב ההמון, אשר לבוֹ רחוֹק מדעת: רעב כי יהיה בּארץ, שדפון, דבר, מגפה, הרג ואבדן, רעידת האדמה, שטף מי הים, אש זלעפות אשׁר יריקו ההרים וכדומה, – אז יתעטף רוח ההמון בקרבו ויחשוב, כי שׁבט זעם המה המקרים האלה ליסר בהם את בני תבל שׁבע על חטאתיהם. בּעתות כאלה ימצאוּ אנשים, אשר לפי תומם, או למען המטרה הידוּעה להטות לבב ההמון אליהם ולינק מהם את חלבם ודמם, ידרשׁו מעל בּמותיהם, או יכתבוּ ספרים רבים להשׁקיע את ההמוֹן בּמצוּלת אולת עמוק עמוק, יבוֹאוּ עליהם בענן כבד הרת חזיזים ואבני אלגביש, ירעמוּ עליהם לטהר חטאת לא ידעוּ שׁחרה ולהתם פשע, אשר לא שיערוּהוּ מעולם – וּבזה ימיתוּ בקרבם את חפץ החיים, יעשׂום לנפשׁ בלי גו, לדונג אשׁר כל חפצם יצרוהו; וחפצם זה יצליח בידם, עד כי יקוּץ העם בּחייו, לא יעשׂה מאוּמה לחפצו ולהנאתו, אךְ ישב בּדד ודוּמם, כי נטל עליו… ואם רחוקים אנחנו לאמר, כי מאשׁרי היהודים ומוריהם (עד הצדיקים בּימים האלה, ולא עד בּכלל…) היו גם המה חברים לאנשי משׁחית כאלה, החפצים להחשׁיך מאור עיני העם להנאת עצמם; זאת לא זאת! אךְ קרוב לאמת, כי גם מורי ישׂראל, אשׁר נבהלו מאימת המקרים הרעים אשׁר מצאו אותם, נמס לבבם גם הם וימאסו בחיים, קראו לצוֹם ולתפלה, ללמוד התורה וספרי מוּסר ולא פנוּ אל מחסורי החיים ואל פעולות האדם – ובזה גמרוּ אמר להמית את חפץ החיים בּקרב העם, למען יוּכל לשׂאת ולסבול; אךְ יהיה איךְ שׁיהיה העם נעשׂה לנפשׁ בלי גו – בכל מרבּית הספרים אשׁר נולדו על ברכי הליטעראטור העברית בּימי הבינים, נראה אך את הרוּח האחד והחפץ האחד הזה, לטהר ולחנךְ את נפש האדם לעוֹלם הבא בּשׁנות תראה רעה בּעולם הזה. כל התקנות, כל הדרשׁות, כל הגזירות הובילוּ אל המטרה הזאת להזכיר את האדם כי צל הוא על הארץ וכי כל רוּחוֹ ומחשׁבוֹתיו, פעוּלותיו ועלילוֹתיו, דרוּשׁים לו לפנות דרךְ אל חיי העולם הבא. גם הפיליסוּפיא העברית בּימים ההם, גם היא הביטה על החיים ההוים בשׁאט נפש, ותקדיש כל כחותיה להביא את האדם אל השׁלמות האפשׁרית לפי הבנתה, בּעולם נעלה ונשׂגב מעוֹלם הזה.

והזיק האחד, אשר התעורר עוד בּלבּוֹת העברים, ובאוֹר כהה חגר שארית אונים להכיר ערך יקרת האדם בּחיים ההוים ולחיוֹת – הזיק האחד הזה כבו בלי חמלה המוני ספרי מוסר, אשר נתרבו ונפרצוּ בּמאד מאד בימים ההם, נוספות על דברים רבּים הנזכרים בּתלמוּד – ואשר אין להם כל יסוד נאמן – והנבנים אךְ ברוח דמיונם. על פי ספרי מוּסר אלפי מלאכי משחית וחבלה ילוו את האדם תמיד, אשׁר ישׁמרו את צעדיו ואשׁר בּכל רגע ורגע יאבו להפילו בּמהמורות בל יוּכל קום; מתחתיו שׁאול ואבדון, תפתה וּבוֹר תחתית; שׁדים וּשׂעירים ישׁוקו לנפשׁ האדם על לא חמס בכפו. על פיהם אין להאדם לאכל לחמו בּלב טוב, לשתות מימו, לשׁאוף רוח, לדבר, לישון, – בּקיצוּר ישׁללוּ ממנו גיוו, רוּחוֹ, מחשבוֹתיו וּלבבוֹ. המה עשׂוּ את האדם החוטא המדומה לעצם איוֹם, אשׁר קללת אלהים רובצת עליו, אשר האדמה תרגז תחתה בכל מקום מציאותו, אשׁר ינוּדו לו כל רוֹאיו ואשׁר מראהוּ לזועה ולחרדת לב. האדם, ע“פ ספרי מוּסר, לא יוּכל ללכת בקומה זקופה, אךְ ראשׁו כפוּי כאגמוֹן, אסוּר לוֹ לראוֹת בּעיניו, אךְ ישׂים אותן בּארץ; על כל מלה וּמלה יתירה, על כל מראית עין יתירה, אלפי מלאכי משׁחית, מכאוֹבים קשים וּמרים. ספרי מוּסר יקשיחוּ לב אבוֹת על בּנים ולב בּנים על אבותם, יפרידוּ בין איש ואשתו, בּין לבּות אהוּבים. העברי, ע”פ ספרי מוּסר, לא יוכל להתענג על נעימות החיים אשר לא ירעו לחברת מין האדם, לא יוּכל לשמוח בּפרי בטנוֹ, להתעלס באהבת רעים כי על כל זה יביא אלהים בּמשׁפט – ואת האלהים הזה תארו רבים מהם, כמו שׁוקק הוא לדמי האדם, כמו יתענג על מכאובים קשים וּמרים, אשר יביא על יצוּריו, כמו ברא את היקוּם לכלותו ולהטביעוֹ בּמצוּלת גפרית ואש לוֹהט. שבעה מדורי גיהנם פתוּחים תמיד לבלוע כרגע את כל מי שׁיחפוץ ליהנות מעט מעוֹלם הזה; ספרי מוּסר ימציאוּ לחוטאים (מדוּמים) החוזרים בּתשׁוּבה ענוים כאלה, אשׁר ענויי האינקוויזיציאן לא נופלים מהם כמו למצא קן נמלים, או דבורים, בקיץ ולתת את בשׂרו לשׁניהם, להתגולל בחורף ערוּם מבלי לבוּש בּין כפור וקרח, לצום שׁמוֹנים ימים ויותר, – בּקיצוּר ספרי מוּסר מררו את חיי האדם בּעוֹלם הזה ולא יתנוּ לו להתענג על נעימות החיים הישׁרות והתמימות, ולשׂמוח בשמחות, אשר נתן אלהים לאדם בּחיים חייתו. כל החפץ לאמת את דברינוּ יפתח את אחד מספרי המוסר – ויראה כי לא הגדנוּ אף החצי מכל האימות וּפחדים, אשׁר הביאוּ עלינוּ…

IV    🔗

והנה כבר אמרנוּ, כי הספרים והדעות ההם היוּ אך תוצאות המקרים הרבים אשׁר עברו על ראשׁי ישׂראל בּימים ההם. ובאמת בּעת אשר אכלו את ישׂראל בכל פה, בּעת אשׁר הרגוּ ולא חמלוּ אלפים וּרבבות מהם, בּעת אשר הוא היה תמיד השׂה לעוֹלה – אז קמוּ הרועים וימיתוּ בּקרבּם את חפץ החיים, את חפץ העשׂיה והתנועה, ויפיחו בקרבם תקוה לחיים נצחים, וּבזה נתנו למו עוז ותעצוּמוֹת לעמוד על נפשׁם לעלות על המוקד, לשׁמור את מצות ד', – וברבוֹת הימים קבע לו רעיון השלילה והפחד יתד בּמקום נאמן בּלבּוֹת בּני ישׂראל ויהי המוֹן בני ישׂראל גם היום, בעת אשר חדלוּ הסבות, לאנשׁים אשׁר יחשׁבו את העולם הזה אךְ לפרוזדור המּוֹליךְ לחיים נצחים, לחיי עוֹלם, ולכן אין להביט כ"א על הדרכים המוֹבילים אל החיים ההם, המה תורה ומצוֹת, תפלה וצוֹמוֹת וכדוֹמה, והעוֹלם הזה אינו כדאי לעבוֹד ולעמוֹל בּשׁבילוֹ, כי לא הוא מטרתנוּ…

אחרי ההשׁקפה הזאת על החיים ההוים, נראה בּרוּר, כי אם גם היהודי לא ישנא את ההשׂכלה, בכל זאת לא יעסוק בּה, יען כי איננה מובלת אל חיי העולם הבּא – לא כן עסק התורה, או אמירת תהלים, אף מבלי הבין פתרון המלות – יזכו את האדם למלכות שׁמים ויהנוּ אותו מזיו השׁכינה לפי מחשׁבתם. לכן משׁגה היתה אצל המשכילים, אשׁר חפצוּ להפיץ דעת בּין אחיהם, בּהריעם בּחצוֹצרוֹת, כי ההשׂכלה תחיה את בעליה, כי תגלה עמוּקוֹת מני חושׁךְ, כי תעשׂ אלפי מכונות מוֹעילות להאדם, ושׁכחוּ כי עם אנשׁים מתים ידברוּ. לראשׁונה היה להם להפיח רוח חיים בּקרב אחיהם, להראות להם, כי מטרת האדם גם לחיות על פני האדמה, ובהשׂיגם זאת אז יחפשׂוּ העברים את ההשׂכלה בּלי כל מעיר וּמעוֹרר. לא אחת ולא שׁתים שמענו, כאשר יתוכחו אנשים משׂכילים עם אנשׁים פשוּטים ויראים, ותמיד יד האחרונים על העליונה; יען מה? יען כי תשׁובּה אחת להיראים והיא שאלתם: מה בכךְ? מה בכך, ישׁאל הירא, אם גלה קאלוּמבּוּס את אמעריקא? מה בכךְ אם בנה קופערניקוס שטת התכונה החדשׁה? מה בכךְ אם מצא ניוטאן את החוק הגדול, הוא כח המושךְ? מה בכךְ אם המציא גוּטטענבערג את חכמת הדפוס? מה בכךְ אם המציאוּ חכמים אחרים את מסלות הברזל, טעלעגראף, מגדלים הפורחים באויר ועוד אלפי מכונות? ההועילו כל אלה החכמות וההתגלות אל תחלוּאי הנפשׁ? הנוּכל להעלות את שׁעקספיר, הומבאלד, באקל, עם הצדיקים החסידים והישׁרים, אשר עזבוּ אחריהם כמה וכמה ספרים, המתקנים את הנפשׁ לחיות חיי נצח? א"כ, אם גם יודוּ החסידים והיראים שרבות פעלו ועשׂו החכמים הרבים, אך פעוּלותיהם לא נחשבו למאום נגדם, יען כי המה אךְ עלי אדמות.

א"כ אחת משתי אלה לעשׂות להחכמים החפצים להביא מזור למחלת עמם, או להפיח רוח חיים בלבות עם העברים, אשר אךְ אז יבינו את תועלת ההשׂכלה והכרחה, או לשׂים מסוה קדוּשׁה על פני ההשׂכלה ולאמר, כי העוסק בה זוֹכה ורוֹאה פני השכינה ועושׂים לו ז' חופוֹת לעתיד לבא… ויען כי הדבר האחרוֹן אי אפשׁר, כי לא נוּכל בשוּם אופן לאמר שׁהתגלות הטעלעגראף עשׂתה רוֹשׁם בפמליא של מעלה, וכן כל פרי הציוויליזאציאן מימות עולם עד היום הזה, הלא המה דברים, אשר בארץ יסוּדתם; לכן נשׁארה לנו העצה האחת והישׁרה להפיח רוח חיים בלבב המון אחינוּ, להראות למוֹ, כי השׁמים שׁמים לד' והארץ נתן לבני האדם לעבדה ולשׁמרה; כי מטרת האדם ותעודתו גם לחיות עלי אדמות, לעשׂות טוב וחסד למען הטוֹב שׁבו ולא רק למען עוֹלם הבא – וכל זה להראוֹת במוֹפתים נאמנים ברוּח האמונה והתורה מפי נביאינוּ וחוזינוּ, מפי חכמינוּ וסופרינוּ. את זה ראה ר' יצחק בער לעווינזאהן במבטו החודר ויבאר וינתח את הרעיוֹן הזה בכל ספריו.

V    🔗

לא נדבר מן הספרים הרבים אשר יצאוּ מתחת ידי ריב“ל בקורות לשׁון עבר, בוכוחי האמוּנה וכדומה; אךְ נדבר ביחוּד מספריו: “תעודה” “בית יהודה” והאחרון הכי נכבד “זרובבל”. בכל הספרים הגדולים האלה יפיח לעווינזאהן חיים חדשׁים בלבות העברים, יראה להם במוֹפתים נאמנים, כי חיינוּ לא צל עובר, אשר אינם שׁוים לדאג להם, אך מטרה וּתעודה בפני עצמם. ריב”ל הראה במופתים נאמנים, כי גם חכמינוּ חכמי התלמוד, העמודים אשׁר בית ישׂראל נשען עליהם, חיו ועבדו לצרךְ החיים; לזאת אסף בחפניו כל המאמרים, הנפוּצים על פני התלמוד, אשר יראוּ ברור, כי דרוּשׁים אנחנו לחיות על האדמה, כמו: “וחי בהם ולא שימות בהם, חייב אדם ללמד את בנו אוּמנות, לא המדרשׁ עיקר אלא המעשׂה” וכדומה. (עי' “תעודה בישראל” צד 159, ו“בית יהודה” פרק נ“ז, אשר שׁם יראה לעווינזאהן מפי חז”ל, כי תקון הגוף קודם בזמן ובטבע לתקוּן הנפש). וביחוּד יקר ונכבד עד מאד הספר “זרובבל” אשׁר בו יוכיח ריב“ל בהשכל ודעת, כי כל קוֹרוֹת חכמת ישֹראל ודתו על אדני החיים יסודתם, כי גם התלמוד מוכרח היה להיות בימים ההם לברר וּללבן את התורה שׁבכתב, כי חיי היהוּדים בימים ההם הוציאוּ את התלמוּד לאור עוֹלם. אי אפשר לאמוּנה ודת בלי פרוּשים, אי אפשׁר לספר ודעות שׁיעמדו לעולמי עד, כי העת המבלה כל, תשנה תמיד את דעת האנשׁים, – ולכן יראוּ החכמים, העוֹמדים בראש כל עם ועם לעשות תקונים חדשים לפי העת והזמן, לפי תנאי החיים, הדורשים חדשׁות. ככה עשו באמת חכמי התלמוד: לו לא אספו רבינא ורב אשי את התלמוד, כי עתה נאסף בימים אחרים, – וּבימים האלה ישׁ לנו רבבות ספרים אחרי התלמוד, אשר בשם תלמוד נוכל לקראם, כי גם המה הוסיפו דברים רבים וחדשׁו לפי העת והתנאים השונים. הן הקראים יתפארוּ, כי שׁומרים המה תורת משׁה בכל דקדוקיה ופרטיה בלי שוּם תלמוד, אך באמת גם להם תלמוד גדול ורחב ידים, אף כי שׁם תלמוּד לא נקרא עליהם. והחקירה והדרישׁה בשׁטה החדשה הזאת עשׂה ריב”ל ברוּח איש יהודי, ברוח אמוּנתו וקבלתו – ובזה הוא באמת הראשׁון בכל חכמי ישׂראל, אשׁר אין ערוךְ אליו, ובצדק נוּכל לכנהו בשׁם “מאיר עיני העם”.

והנה כבר אמרתי בראשׁית מאמרי, שׁאין את נפשי לתת פֹה משפט ובקרת על ספרי החכם הגדול הזה, אשׁר דרוש לזה עיון רב וספר גדול הכמות והאיכות – אך מטרתי להעיר על שׁלשׁה דברים:

א) כי החכמים החפצים להפיץ דעת בין המון היהוּדים, אךְ אז יעשׂוּ פרי, אם ילכו בעקבות ריב"ל, להפיח ראשׁונה רוח חיים בלבבם, ובהשׂיגם המטרה הזאת, אז יבקשו היהודים בעצמם את ההשׂכלה בלי כל מעיר וּמעורר, כי כחות החיים לא יתנו להם מרגוע אז ויניעום ללמוד ולעשות…

ב) להעיר את אזן קוראי ספרי ריב"ל על הרוח החיים המרחף על כל ספריו,

ג) להעיר את חברת “מפיצי השכלה”, כי אם תחפוץ באמת לאמת את השׁם הנכבד הנקרא עליה, אז אין לך דבר טוב מזה, כמו הרחבת ספרי לעווינזאהן בין היהוּדים, אין לךְ דרךְ קרובה וּפשׁוטה להפיץ דעת בין המון היהוּדים, יושבי תנור וכירים בבתי מדרשים וישׁיבות, כמו ספרי ריב"ל.

הן לא ארהיב בנפשׁי עז להביא בּמשפט את כל מפעלות החברה הנכבדה, אך אקח לי הרשות לאמר משׁפטי אךְ על דבר “הקהלת”, אשׁר תוציא החברה, כי לא יביא התועלת הגדולה הזאת, אשׁר יוכלו ספרי לעווינזאהן להביא. אודה בפה מלא, כי “הקהלת” הזה טוב ומועיל באיזה אופנים, אךְ אינו כי אם ממתקים יתרים, אשר נוכל לחיות בלעדם ואשׁר ימתקו אךְ לחיךְ אחדים, המבינים בשפת רוּסיא, – ולכן אין כל זכות לתת מעדנים וממתקים לאחרים, בעת אשר ההמון ירעב ללחם… ספרי לעווינזאהן המה לחם, אשר עליו יחיה העם, לא כן מאמרים בשׂפת רוסיא, ובפרט כאלה אשר נקדשׁו ל“קהלת” המה אךְ ליחידי סגוּלה ובעד הרוּסים. הן אוכל לאמר בפה מלא, כי לע"ע יתרון לספרי לעווינזאהן גם על ספרי ידיעות הטבע וקורות העולם, אשׁר החברה תשׁחד מכחה לכותביהם… לכן חובה מוטלת, לפי דעתי, על החברה הנכבדה להוציא כעת הוצאה שלמה מספרי לעווינזאהן, אשׁר ישׁנם בדפוס ואשׁר לא ראוּ עוד אור הדפוס, ותחלקם לעניי עם בישיבות ובבתי מדרשים בחנם, וגם לאחרים לא תרבה במחירם, – ובזה תפיץ באמת השכלה בין העברים ברוּסיא, אשׁר זה כל ישׁעה וכל חפצה;

ד) כי,תצב החברה בזה מצבת עולם להחכם הגדול הזה, אשר מנעוּריו עד יומו האחרון לא משׁ מאהל התורה והעבודה, עמל ועשׂה הרבה יותר מכל ההולכים לפניו, אשׁר כל ימיו היו מצוּקים ומכאובים, והוא באמת חליינוּ נשא וּמכאובינו סבלם, בעמל נפשׁו ראה ושבע, וחפץ ד' בידו הצליח להצדיקנו לפני העמים; לכן חובה מוטלת עלינוּ לחלק לו ברבים שׁם תהלה עד עולם, תחת אשׁר הערה כמעט למות נפשׁו בעד דעותיו הנשגבות ובעד אמוּנתו הטהורה; ומי איפו יוכל לעשות כדבר הגדול הזה, מבלעדי החברה?… זה לא כביר קראנו במ"ע “המליץ” (עלה 29, תרכ"ו), כי ספרי לעווינזאהן מונחים בעבוט ואין לאל יד היורשׁ לפדותם. ספרי לעווינזאהן שוכבים למעצבה, וספרים חסרי תועלת ושכל ישׁר מחסרי לב יוצאים לאלפים ורבבות!… גנזי ישראל, ספורי מעשיות עתיקים, חקרי מלים, חקירות ודרישות שׁל הבל, אשר אין להחיים עמדם מאומה ואשר אךְ יוסיפו אשׁפתות ודמן על ערמת ההבל שיש אתנו תהלה לאל – יוצאים לרוב בימינוּ אלה, ומאספיהם הנבערים נקראים “מאורות גדולים” “חכמים כוללים” וכדומה, – וספרי לעווינזאהן, אשׁר ממנו יצא אור לישראל מונחים בעבוט, ואין דורשׁ ואין מבקשׁ אותם!… אוי לאזנים שׁכךְ שומעות!