I

עוד לא נאלמו דומיה המון המתמרמרים נגד מחברתי העניה “חקר־דבר”, עוד רבים יחרקו שׁן בגלוי ובסתר על דברים אחרים, אשׁר כצנינים המה בעיניהם, עוד אשׁמע מכל עברים צהלת סוּסים, נחרת חמורים, אנקת ינשׁופים, שׁריקות עכברים, כי שׁודד רבצם; אךְ אנכי הבטתי עד הלום שׁקט ובוטח על הסערה (בצלוחית שׁל מים) שׁהטלתי בין סופרי העברים, לא שמתי לב להמונם וּשׁאונם. עתה הנני עומד עוד הפעם על שדה צופים, יודע אנכי מראשׁ, כי חצים וברקים (חרפות וגדופים) יתמוללו על ראשי גם בדבר מחברתי הזאת, – אך טרם אתן את גוי למכים שׁנית, הנני להשיב דבר את חורפי עד היום.

רב יתר מאשר קויתי פעלה מחברתי “חקר־דבר” על הקוראים! נבאתי מראשׁ כי סער גדול יתחולל על ראשׁי, ונבואתי זאת (אם גם לא מדרכי הענוה היא) נתמלאה עוד ביתר שאת וביתר עז. כקטן כגדול, כנער כזקן, כבער כנבון – כלם ידו אבן בי; וכל אלה אשׁר זכיתי לראות בדפוס, אךְ כמה לא זכו להראות בשער? כמה ימים שׁל דיו נשׁפכו לחנם, יען שלחו מאמריהם למכתבי העתים והשׁיבו פניהם ריקם! בקיצור, כמעט כל סופרי ישראל ברוסיא קראו את מחברתי, כמעט כלם נשאו ונתנו בה, ואם לשׁבט או לחסד – אחת היא לי! בין כה בשׁביל מחברתי זאת נתעוררו שׁאלות רבות, סופרים צעירים רבים התעוררו ללכת על הדרךְ, אשׁר סלותי בחרף נפשׁ; המה הלכו עוד הלאה – ולבי ישׂמח בקרבי לראות, כי עמלי לא אבד בתהו, וכי דרכם נכון לפניהם. אחד מחורפי העיד בעצמו, כי “המצא ימצאון גם משכילים מהבילים (לשיטתו!) עומדים לימין המחבּל און הזה, וברנה ותוֹדה יקדמו פני המהרס והמנפץ הלזה, וכל תעלוליו יקדישו ויעריצו, ויקראו לפניו “צפנת פענח” (שׁרש דבר, בהקדמה); א”כ שכרי כבר עמדי, ומקטרגי זה מבלי דעת העיר בקרבי רוח עז ואומץ ללכת רומם על דרכי מבלי פנות ימין ושׂמאל, יען כבר ישׁנם כאלה הנותנים אזן קשֹבת לדברי, ויקדישׁו ויעריצו עוד אותם – א"כ רב לי רב!…

ראוי לשׂים לב כי כמעט כל מחרפי אשׁר זכיתי לראות בדפוס, נוגעים בדבר הם, כמעט כלם מרוב שיחם וכעסם ידברו על אשׁר נגעתי אנכי ראשׁונה בהם בקצה עטי: ה‘. ה’. אבראמאוויץ, גאטטלאבער, לערנער, הארקאווי, גורלאנד, צעדערבוים, צד“ה, הירשׁבערג, “המגיד” אשׁר יצאו לקראת מחברתי, כמעט כלם נוגעים בדבר ופסולים לעדות, מלבד ה' הארקאווי, הירשׁבערג וצד”ה, אשׁר התעוררו מעצמם לנפול עלי ראשׁונה. מה שנוגע לה' הארקאווי, אשׁר התנפל עלי “בהמגיד” (1866, עלה 30) ואשׁר עליו יוכל הקורא באמת להשׁען, יען כי הוא באמת אישׁ נכבד, יודע ומבין – הנה ישׁ אתי מכתב ממנו, אשׁר בו יתן לי הרשׁות לכתוב בשׁמו, כי כתב את דבריו “בהמגיד” טרם קרא את מחברתּי ודן אךְ מפי השׁמועה; אולם אחרי אשר קרא את מחברתּי ולא מצא בה ככל העלילות אשׁר שמו עליה חורפי, הוא מתחרט על דבריו. אחרי ההודאה הזאת צא וקרא את דבריו “בהמגיד” ותשׁתומם; הלא כה דבריו: “בהצופה עלה 24 העיר הרב המו”ל כי החוב מוטל על ראשׁי חברת מרבי השכלה בפעטערסבורג לסתום את פי הבער (N. B.), אשׁר יצא לחרף מערכות הספרות העברית במחברת “חקר־דבר”. אולם יסלח לי כבוד ידידי זה, כי לא כן דעתי, כי אין משׁיבין על הקלקלה הזאת, כי כלכלה מלאה דברי בלע ולעג היא, המעידה על מחברה, כי רוצה הוא בקב נערות (יען ששמי קאוונער?) ותפלות וכל רוח אין בהם. והיה אם נסתּם (בלשׁון רבים?) את פי הבאר הזה, אשׁר אין בּו מים (תורה וחכמה), אבל ישׁ בו נחשׁים ועקרבים, יפתח עלינו את פי האתון או המזיקין, כי כלם (?) נבראו בע“שֹ בין השׁמשׁות.” ע"כ. והנה אם יפלא בעיניךָ, קורא יקר, איךְ אישׁ נכבד באמת כזה הרשׁה לעצמו לדבר קבל־עם אודות מחברת שׁלא קרא אותה ולקרא עוד את מחברה בשׁם “בער” – גם בעיני יפלא, בכל זאת הנני סולח לו נגדה נא לכל הקוראים מקרב לב עמוק, כי הודאתו בפה מלא שׁשגה, מלמדת עליו זכות ותראה לעין כל, כי אישׁ ישׁר ותמים דרך הוא. אין אישׁ אשׁר הכריחו להודות, הוא יכל לאמר שׁקרא את מחברתי, מצא בה שׁגיאות, אשׁר לא נקיתי מהן באמת, ועליהן בנה את משׁפטו; אולם הוא לא כן עשׂה והודה על האמת, לכן אסלח לו בכל לבי ואודנו בקהל רב.

ומה שׁנוגע לה' הירשׁבערג ולצד“ה, הנה הראשון אשׁר התנפל עלי “בהמליץ” (1866 עלה 2) אינו אשׁם בדבר, יען כי הוא תלמיד הכרוךְ אחרי רבותיו ה' לערנער וה' גאטטלאבער, ובלי כל ספק חפץ בזה שזרק אבן בי למצא חן בעיניהם; – והשׁני שׁיצא נגדי במחברת שׁלמה, הנה הוכחתי במאמרי “אין דבר” (עי' להלן), כי מבעלי הלהפךְ הוא, ר”ל, אשׁר יאמרו על כל דבר שׁעיניהם רואות: “להפך”; א“כ כונתו היתה אךְ לאמר: להפךְ ולא לצאת נגדי ולהכחיש דעותי במופתים נאמנים. נשׁארו א”כ המתנגדים האחרים – אךְ המה כלם נוגעים בדבר ועדותם פסולה, והיה ראוי ונכון שלא להשׁיב מאומה על כל דבריהם, ובפרט שׁכלּם יצאו אךְ בחרפות וגדופים וכל רוח אין בקרבם. אולם לא תמיד יפה השׁתיקה! אם המתנפל אחד הוא, וגם הוא אינו מקובל בעיני דעת הקהל לסופר נכבד – אז באמת השתיקה משׁובחת, אבל אם רבים יתנפלו, וכל אחד ואחד מהם נודע מעט או הרבה בליטעראטור העברית, ואחדים מהם עוד יתפארו, כי עומדים המה בראשׁה – אז באמת החובה להצטדק לפני דעת הקהל, אשׁר היא עדנה אתּנו כיונה פותה להאמין לכל אשׁר יאמרו סופריה, מבלי חקור ודרושׁ אם ישׁ בהם בנותן טעם, או לא. אךְ אשאלךָ, קורא נבון, איך תאמר להצטדק לפני אישׁ, אשׁר יאמר עליךָ “נער נעור וריק, כסיל ובער, עז פנים” וכדומה? התקום עליו ותאמר לו “שׁמע נא! אינני נעור, אינני ריק, אינני כסיל אינני עז פנים”? הטרם תדע, כי בזה לא תצטדק בעיני דעת הקהל, וגם המחרף לא יכלם ולא יבושׁ מזה, כי כונתו היתה להשליך עליךְ שקוצים בראשׁונה, וידע מראשׁ, כי לא יהיה לך במה להצטדק, ואם גם תצטדק לא ישים לך לב.

ומלבד כל אלה הנה המחרפים לא ידעו בעצמם את מה יחרפו ומדוע יחרפו, כן רואה אתה סופר אחד מתקצף ומתגעשׁ, מחרף ומגדף, מקלל ומנדה, – והיה כי תבא אליו בלאט ותשׁאלהו: ידידי, מה אתה חפץ? מה החרדה הזאת אשׁר חרדת? אז תראה, כי לא ידע להשׁיבך על השׁאלה הפשוטה הזאת, יען כי רוב המחרפים מתחילים בהודו ומסיימים בכושׁ, ובפרט בעניני פאלעמיק, אשר שׁם כל ישׁעם וכל חפצם להוליךְ את הקוראים שולל, לסמא את עיניהם ולהסיר את לבם מעל הרעיון העקרי, אשר אדותיו ראוי לדבר. ראה למשׁל מה היה לו לה' צעדערבוים (המליץ, 1866, עלה 15 בהערה) אשר בא לסתור את דברי על אודות ווייזיל, לספר כי האחרון היה נצר מגדולי הפרתמים בעמנו, תלמיד ותיק להגאון הגדול רשׁכב“הג מוה' יונתן אייבשיץ, אוהב ואהוב להרמבמ”ן, תלמיד ותיק להמדקדק המפואר זלמן הענא וכו'? הגידה נא, האין זאת מלאכת רמיה חדשׁה לסמא עיני הקוראים ולבא עליהם בענן כבד, בקולות וברקים, למען יבהלו (ועי' פרח 18 ב')?…

גם זאת ראיתי אצל סופרי העברים: הן בא פלוני ובנה שׁטה חדשׁה, הגיד דעות חדשות, והנה בא האחד, אשׁר לא ידע בשׁכבו ובקומו וחפץ להתקומם נגד השׁטה ההיא או הדעות ההן ויפער פיו בלעג ולהג כמים, – אז אוי לו להכותב להשׁיב להאויל כאולתו ולהראות לו כי אין בכל דבריו כל יסוד, יען כי האויל ההוא לא יחפש בתשׁובת החכם יתר באור על דבריו, כי הוא בעצמו לא ידע מה שׁיחפוץ, אך יבקשׁ עוד הפעם באיזה מקום להתנפל עליו, והיה כי ימצא למשל אומר אחד, אשׁׁר אמר החכם בשׁטפא דלישׁנא, אשׁר אין לו דבר עם הרעיון העיקרי, אז יצא הסכל ההוא עוד הפּעם בקולוֹת וברקים על המלה ההיא ויקרא מלחמה חדשׁה וכה בלי קץ. כל מה שׁמוסיף החכם לענות, יוסיף האויל להתנפל – והאויל ינצח תמיד, יען כי מקור אולתו בל יבשׁ ויוכל לאמר על כל דבר טוב ונכון היוצא מפי החכם אלפי דברי אולת – ואז יאמר: שישׂו בני מעי שישו, כי נצחתי את החכם פלוני!…

II

כמקרה הזה קרני עם כל המתמרמרים נגד מחברתי “חקר־דבר”! מה יכלתי למשׁל להשׁיב לה' לערנער, אשׁר יצא הראשׁון לנקום ממני (יען אמרתי שׁספרו “מורה הלשׁון” לא יוביל אל המטרה הדרושה בלמוד שׂפת עבר ואת דברי חזקתי במופתים נאמנים) בחימה שׁפוכה, בפטפוטי מלים ובתקון טעותי הדפוס? על הדבר האחרון הנני משׁיב לו תודה, יען כי אנכי חשׁבתי למותר לעשׂות “תקון הטעות” והוא ברב חסדו וכיד הדקדוק הטובה עליו תקן כל טעותי הדפוס, למען בל יטעו עוד קוראים כמוהו???

להשׁני, ה' אבראמאוויץ, אשׁר יצא נגדי בקולות וברקים, בהמצאות וחדודים (אשׁר ישׁ להם ריח בית המדרשׁ) עניתי אךְ על איזה דבריו ולא על חרפותיו וגדופיו, כאשׁר יראה הקורא בפרח 5.

לה' צעדערבוים אשר קם עלי בהערותיו למאמר ה' מרגליות (המליץ, 1866 עלה 15), עניתי ג"כ מעט מזעיר בפרח 18 ב'.

ומה אומר ע"ד “המגיד”? חי אני, כי לחרפה יחשׁב לכל בר דעת לבא בדברים עם השׁוחט הזה. הוא יצא נגדי כמוסר גמור לאמר, כי במחברתי כניתי את התלמוד גל שׁל הבל וכי התפּארתי במּחברתי שׁהגשתי מכתב בקשׁה לאסור את למוד התלמוד על בני ישראל, וזה דברים שלא היו ולא נבראו, כאשׁר הראיתי לדעת “בהמליץ” (1866 עלה 28, ועי' פרח 35). ומה שׁנוגע להחרפות והגדופים שׁׁשׁפךְ עלי, הנה מלבד שׁלא יוכלו לנגוע בכבודי אף כמלא השערה – ישפילו עוד את כבוד שׁופכם (אם ישׁ לו כבוד) הרבה יותר.

להמגיסטער החי בעולם התהו, לא השׁיבותי ג"כ מאומה, כי גם הוא אךְ יחרף ויגדף וידרושׁ תלי תלים דרשׁות שׁל הבל ושׁל דופי (כדרכו תמיד) על שׁמי קאוונער; ולא ידעתי מה עשׂה הפילאלאג הנורא הזה אם היה שׁמי גורלאנד, צדוק, מללי, גללי וכדומה?…

ועל דבר אב"ג אשר יצא “במשליו” נגדי למותר לדבר. כל אישׁ היודע את האישׁ הזה ואת שׂיחו אף מעט מזעיר, יודע, כי הוא אחד מאוחזי עינים המצוינים, אשר יתהפכו לכמה וכמה גונים ברגע אחד. פה יאמר, כי הוא “זורע אור בישׂראל” (ע' מאמרו “קול מבקר”). ופה ילמד זכות על הצדיקים (עי' המליץ 1886 עלה 2); פה יתרועע עם הצעירים וכלם אהובים, כלם ברורים, כלם ישרים בעיניו, ופה ישׁפוךְ עליהם בוז וחרפות מרבה להכיל יכנה אותם ברׁיש גלי “צרינו” ויאבה להתחבר אל הרבנים הזקנים (עי' המליץ 1867 עלה 11)… את מחברתי “חקר־דבר” נתתי לו בידי, הוא שמח בי שמחה גדולה, נשׁק לי באהבה (כאשׁר יודה בפה מלא במכתבו הנמצא בידי, אשׁר יכנני בו ידידי, אוהבי ויברכני בו בברכת כהן), ופתע עבר עליו איזה רוח ויכתוב “משׁלי מהללאל” מלאים חרפות וגדופים, נאצות וקללות נמרצות – ותחת ידידי יכנה אותי “כלב, בער, אויל, פתי, חסר לב” וכדומה.

ומה אומר ע“ד הסארקאזמים והסאטירות, אשׁר יעופו על ראשׁי מכל עברים מבני בלי שם? האוכל לענות לכל אישׁ ואישׁ כאולתּו או כחכמתו?… אךְ פה המקום להעיר, כי כל אשׁר יוסיפו לדבר ולהתל בי, ירעו הרבה יותר להם בעצמם, כי בין כה יודע שׁמי ושׁם מחברתּי ויתרבו הקוֹראים אותה. ויפה אמר אחד ממיודעי: אם באמת כן הוא, אשׁר החקר־דבר עומד מטה מכל בקרת, אז הטיבו מאד הסופרים העברים אם שׁתקו ממנו. הן בהקדמת החקר־דבר נאמר: “מראשׁ אראה את הסער הגדול אשׁר יתחולל על ראשי, בצאת מחברתי הקטנה לאור”, והיה אם שׂמו סוֹפרי ישׂראל מחסום לפיהם ולא דברו ממנו מטוב ועד רע, כי עתּה המיתוהו בשׁתיקתם זאת; אולם הם לא כן עשו, ומלבד שׁלא שׁתקו לגמרי, עוד התקצפו והתמרמרו, כנראה מכל דבריהם, א”כ ברור כשמשׁ שׁדברי החקר־דבר בוטים אותם כמדקרת חרב; א"כ למה להם להתחפשׁ ולאמר, כי אינו שׁוה לדבר אודותיו, בעת אשׁר אנחנו רוֹאים, כי מרוב שׂיחם וכעסם ידברו. לכן עצתי אמונה לסופרי ישראל אם יאבו, כי דברי לא יעשו כל פּרי, אז ישתקו מהם ולא ידבּרו מאומה וייטב להם… ואת העצה הנאמנה הזאת ישׁמרו בצאת מחברתי “צרור פרחים” הזאת…

III

והנה טרם אכלה את דברי ע“ד ה”חקר דבר" אספר אנעקדאטע אחת אשׁר קרני אודותיו עם נער אחד ל–ר.

אחרי אשׁר יצאה מחברתי לאור קבלתּי מכתּב מנער לא ידעתּיו מתּמול שׁלשׁום, אךְ שׁמו שׁמעתּי (מאיזה מאמרים שׁל דופי, אשר נדפסו ממנו במליץ) כדברים האלה:

"הרויתי שמחה שׁאין למעלה הימנה מדי קראי את מאמריךְ, אשׁר כותליהם יעידו, כי אהבת אמת נטועה בקרבך והיא הביאתך להגיד ברישׁ גלי דברים כאלה, אשׁר לא שמענו עוד יוצאים מפורשׁ מפי מחבר עברי בזמננו זה. ובאמת קשׁה היה בעיני להאמין, כי בדור זה וכו' אשׁר לדגל פרינציפים בלים מזקן נשׁבעו כמעט כל סופרינו המתפארים להרים קרנינו בכבוד, ימצא אישׁ, אשׁר יחרף נפשׁו להוציא מפּיו הכחשות רעות כאלה, אשׁר מסוה קודשׁ על פניהן, מבלי הבט על הסכנה הנוראה החופפת על ראשׁו, בהעירו עליו חמת האנשים אשר כשׁאול קנאתם וכו‘, והנה בלי פה חנף אגיד לךְ, כי דבריך מצאו מצאו חן בעיני עד למאד מצד משׁפטך הבנוי על חוק הגיון ישר ודעותיךָ הנעימות המעידות, כי חיךְ לךְ לטעום כל ערב ומועיל ולתעב הבל ולעג הרבה, אשר יקוץ בו כל בעל נפש היפה. כן ידעת לכלכל דבריך מבלי לחטוא נגד נמוסי דרךְ ארץ, כאשׁר עשה ביעלינסקי העברי אשׁר קלל יתר את המבוקר מאשׁר הביאו במשׁפט, עד כי בקורתו תכלכל בתוכה מלתא דבדחותא וליצנות בעלמא; אולם אתה לא התנהגת במידת הדין כזאת! דבריך בנחת נשׁמעים, לא קבוֹת אף לא ברכת, אךְ הפלאת לירוֹת חציך השׁנונים, אשׁר ירדו חדרי בטן אנשׁי ריבך כעת ויפלחו כבדם וכבודם המדומה ואֹהבת עצמם, כאשר נכיר מצעקתם, אנקת חלל, הבאה אלינו מן המחנה. סוף דבר דים המה שׁני מאמריך, אשׁר מתוכם נראה אופן חריצת משׁפטך ואומץ רוחךָ העשוי לבלי חת, להיות עדים נאמנים על הכשׁרונות שׁחננך ד’ כמבקר אמתּי. ולו הניפות את ידךָ לבקר את הספרים שיצאו לאור בשפת עבר במשׁךְ השנים האחרונות, כי עתה עשית חסד שׁל אמת בעלותךָ ככורת על ראשׁ אבטריטטים חדשׁים מקרוב באו. ולפי דעתּי אין אישׁ אחר יתר מוכשׁר ממך לעבודה כבדה כזאת הדורשׁת משׁפט צדק בלי משוא פנים, כי ימינך עושה חיל וכו'. הגדתּי לךְ את כל אשׁר עם לבבי אודות מחברתּךָ, ועדי בשחק כי שׁקלתי היטב דבריך במאזני משׁפט בטרם חויתי דעתּי, אשׁר נתאמתה אצלי רק אחרי עיון רב.

ויהי אחרי הדברים האלה אנה המקרה כי בא ל–ר למקום מושׁבי והתודענו פנים אל פנים, משכתי לו חסד, וברבות הימים היה נאמן ביתי, ולא היה דבר אשׁר כסיתי ממנוּ. והנה קבלתי מכתב מאחד מקרובי, כי פלוני מ–רן כותב על מחברתי “חקר־דבר” בקרת נוראה. את המכתּב הזה הראיתי לל–ר ואמרתּי לו כי לא יפול לבי בקרבי לבקרת מ–רן, אם גם נוראה היא, כי אם יחרף ויגדף אז לא אענה לו, כאשׁר לא עניתי לכל חורפי דבר, ואם ידבר בצדק ובמשׁפט ויורני שׁגיאותי, אז אודנו בקהל רב. כעבור ירח ימים נגלה לפני מכתּב ל–ר אשר כתב אודותי בלאט למ–רן, כדברים האלה.

“ובאמת האיש הזה הוא בור וגס רוח ורק עזות מצחו הביאתהו לכתוב מה שׁכתב, בין כךְ קראתי את כל המאמרים אודות מחברתּו, וארא כי אין אישׁ אשׁר ישׂים עינו עליה כראוּי, ולהכחיש דעותיו במופתים נאמנים, ולכן שׂמחתּי בראותי ביד ה' קאוונער מכתּב ובו הודיעהו כי אתּה כותב על מחברתו “בקרת נוראה” לפי דבריו. לזאת אבקשׁךָ, שתוֹדיעני אם באמת כתבתּ בקרת כזאת ואז מובטחני בךְ שתעש בו כלה, כי אין בהספר הזה לא תּורה ולא חכמה”.

ל–ר בכל זאת התהלךְ עמדי עוד כרע כאח, ולא ידע כי נגלתה כבר תרמיתו. ויהי היום, כאשׁר נאספו אלי אחדים ממכירי, ול–ר בתוכם, הוצאתי מחקי את מכתבו הראשׁון ושאלתּי את פיו, אם מסכים הוא עוד לכל דבריו אשׁר כתב אז או לא? – האוכל מבלי להסכים? שׁאלני הוא בתום רוח. “א”כ, הכירה נא למי המכתּב הקטן הזה?" שׁאלתּיו אנכי, בהראותי לו את מכתּבו השׁני למ–רן. פני ל–ר חפו ויאנק דום. ומני אז בקשׁתּיו כי יעשׂה לי החסד הקטן הזה, כי לא ישׁחר עוד את ביתי.

כעבור ימים אחדים קבלתּי מכתּב ממ–רן, אשׁר יכתּוב לי בין יתר הדברים: "דע לךְ כי סמרו שערות בשׂרי לדברי ל–ר, וצחוק מכאיב לב עשׂה לי בבקשׁו אותי להכחישׁ את דבריךָ, ובאמת שׁגה בחשׁבוֹ, כי צודה אנכי (כצד"ה) את נפשׁךָ לבזותה, ונהפוךְ הוא: בקרתי על ספרך איננה מפץ וחץ שׁנון לנגוע בךְ לרעה, כי אם חץ תשׁועה, כי בה הוכחתּי, שׁכל דבריךָ בעצם תומם חזקים ומוצקים, והמודיע לךְ לא ידע פתרון בקרת, בחשׁבו, כי כל בקרת לרעה היא.

מן המעשׂה הזה נוציא את המוסר הפשׁוט, לבל נהיה אצים להאמין לדברי כל אישׁ, אם גם יכתּוב לנו תהלות ותשׁבחות כאלה; כל המוסיף להלל יוסיף לטמון פחים, ואם האמין אישׁ בתּומתו לדברי נבל ואויל משׁרישׁ, ינהום באחריתו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע ישׁקר באמונתוֹ – ואם לא נזהר, נלכד כצפור בפח…

עתה אבא אל מטרת מחברתּי הזאת!

IV

מחברתי “צרור פּרחים” הזאת תּכיל בקרבה אךְ מאמרי בקרת. לדבר עוד הפעם ע“ד הבקרת אחשׁוב למותר, יען כי נוכל לאמר בפה מלא, כי הבקרת נעשׂתה כבר לאזרח נאמן בליטעראטור העברית, והאות על זה, כי הצועקים חמס עליה לא יצאו נגדה לעין השׁמשׁ, אך יתחפשׁו תחת שׂמלה חדשׁה והיא – בקרת אמתּית, ובה יכסו שנאתם להבקרת בכלל. ימים היו לישׂראל, ולא רחוּקים המה ממנו, אשׁר כמעט כל הסופרים קמו יחד חברים להמית את הבקרת אשׁר החלה להוציא צמח עוד טרם התפתּחה, למען בל תהיה לאבן נגף על דרכם אשר ילכו בה; את המבקר קללו קללה נמרצת ועל הבקרת שפכו בוז וקלון; אולם הפעם, הודות לאל, המתמרמרים יראים לקלל את הבקרת על פניה, לכן התחפשׁו כמו מבקשׁים המה בקרת אמתית, והבקרת הנראית בגבול ישׂראל, יאמרו, כי בקרת חצופה היא. ואם גם המה יכנו כל בקרת, אשׁר תעיז לנגוע בכבודם כמלא השׂערה, בקרת חצופה, ולא היה עוד מקרה אחד, אשׁר יסכימו עם איזה בקרת (יען כי כלן חצופות בעיניהן) – אך יהיה איךְ שׁיהיה, הרמיה הזאת בעצמה לכנות כל בקרת בשׁם בקרת חצופה דיה להורות לנו, כי הבקרת שׁלחה כבר שׁרשׁיה בּליטעראטור העברית; ההתחפשׁות הזאת הִנֶהָ כבר לאות נאמן שׁהבקרת תתערה בקרבּנו כעץ רענן, וצעקת הסופרים הזקנים תּשׁוּב לדממה, בּראותם כי צעקתם ללא הועיל וכי הצעירים ילכו הלאה ולא ישימו להם לב. צא וּראה כי המשׁורר הגדול ה' מיצקון נהיה ג”כ למבקר, ולא הסתּפק עוֹד בּבּקרת פשׁוּטה, אךְ כמשׁורר העומד למעלה מן הטבע כתב “בקרת הבקרת” בּמליצוֹת ראמות ונשגבוֹת ובמלים שׁקולים וגם חרוזים… ואם גם בקרתו ושירתו אחיות הנה, כשׁם שׁהוא נאה מזמר, כךְ הוא נאה מבקר – אךְ יהיה איךְ שיהיה שׂמחים אנחנו לקראת המופת הזה, כי גם משׁוררים נשגבים ומאד נעלים כה' מיצקון יצאו בבקרת…

אךְ עוד רעה גדולה ראיתי בליטעראטור העברית, אשׁר לא שׂמו עליה לב עד הלום ולא נשׁמע עוד קול מבקר אודותה. אדבר על המ“ע בשׂפת עבר, ר”ל על דבר המוציאים לאור מכתבי עתּים בשׂפת עבר.

ידוע ומקובל שׁמוציא לאור מכתב עתי דרושׁ להיות אישׁ אשׁר שׁאר רוח לו בחכמה בידיעות העולם, במבט נאמן על כל דבר, באמת, בצדק ובמשׁפט. מוציא לאור מכתב עתי, מלבד שׁמקבל עליו אחריות דבריו בעצמו, עוד ישׂא עליו חטאת סופריו, כי הוא הוא באמת האשם, אם יבא דבר זר והבל בעליו, אם גם מאחרים, כי עליו לברור האוכל מן הפסולת ולתת לפני הקוראים. כן הוא, בנוהג שׁבעולם, אם ישׁגה איזה מוציא לאור מכתב עתי בשׂפת איירופא במשׁפטו, אז דעת הקהל תודיע את משׁפטה במ“ע השני, או גם במ”ע זה, ובין כה יתבררו ויתלבנו הדברים ויצא כנוגה משׁפט; אולם לא כן המוציאים לאור מכתבי עתים בשפת עבר! המה נקיים מדעת הקהל, כלומר אינם יראים אותה; המה ידברו ככל העולה על רוחם ולקחו למו הכח לעשׂות סדרים כטוב בּעיניהם. מ“ע אחד לא יקבל על מ”ע שׁני גם דברים נחוצים מאד, כנים ואמתים; ואם גם חזקה עליהם בקשת אחד הסופרים להדפיס את דבריו נגד דברי איזה מוציא לאור, אז מלבד, כי לא יוציאו מפורשׁ את שׁם המ"ע ואת שם המוציא לאור, אךְ ישׁנו בדברים ההם עוד כטוב בעיניהם, עד אשׁר יאבד כח החיים אשר בקרבם ולא יביאו כל תועלת, כי הקוראים לא ידעו כונת הכותב ואת מי שׂם למטרה. הן אם חתם מי שיהיה שׁמו על דבריו, אז ישׁ לכל אדם, אשׁר איננו מסכים עם האישׁ ההוא, הרשׁות לפרושׁ בשׁמו ולשׁפוט אותו לשׁבט או לחסד; בּין כה הסופרים העברים יראים לפרושׁ שׁמות המחבּרים, אשׁר רוחם איננה נוחה מהם, וידבּרו תמיד בּחדות, ובּפרט אם הדבר נוגע אל אחד המוציאים לאור, אז לא יאבו להציג גם את ראשׁי תיבות משמו, וזה הוא האות על קלות דעתם ופחד לבם לצאת לעין השׁמשׁ ביד רמה…

והנה מכתב העתי “המליץ” יתפאר תמיד, כי יקבּל דברים נגדוֹ; אךְ מלבד שלא כל דבר יקבּל נגדו, ולא כל מה שׁיקבּל ידפיס, כאשר יצא מעט הכותב – אךְ גם את שידפיס יקיף פנים ואחור בהערות, ולקץ כל הקצים הוא תמיד הצדיק. והמערער – או לא הגיע אל עומק כונתו, או לא ידע בעצמו מה שׁידבר. וּלפי דעתי מה שׁאיזה מ“ע יקבל דברים נגדו, הוא ג”כ מין ערמה ומרמה, כדי לעור את עיני הקוראים הפשׁוטים ולהראות להם, כי כל כלי יוצר עליו, על המ“ע, לא יצלח וכי הוּא תמיד הצדיק בּריבו. ייטיב נא הקוֹרא להראות לי על מקרה אחד, שיוֹדה המ”ל כי שׁגה בּדבר מה! בּכל מקום אשׁר יביא דברים נגדו, הנה הוא תמיד הצדיק והמערער לא הבין דבריו האומנם מלאךְ אלהים הוא, כי לא יצא מעולם מתחת ידו דבר שׁאינו מתוקן?… ראה הערות ה' צעדערבוים למאמר ה' אבראמאוויץ “עין משׁפט” אשר בא להוכיחו בדברים אחדים, ותראה איךְ על כל מלה ומלה, הנוגעת אל עצמו ובשׂרו עשה חבילות חבילות שׁל הערות לבלבל את הקורא ולהשׁליךְ שׁקוצים על הכותב (ועי' “צרור פרחים” פרח 7, 18 ג', 54). בקיצור מו“ל מ”ע עברי חפשׁי מדעת הקהל: אם יבא אישׁ לערער עליו, אז אם לא יאבה, לא יקבל דברי המעיר לגמרי, ומה שׁיקבל ינפץ לרסיסים, עד כי אוכל לאמר בפה מלא שׁאינו מקבל כי אם דברים, אשר יוכל להשׁיב עליהם, ולהשׁיב שׁבעתים אל חיק הכותב, אם גם בדברים זרים מאד; אולם דברים שׁל טעם, דברים אשׁר יראו לעין כל, כי שׁגה ברואה, לא יקבל – והאות כי לא ראינוּ עוד מו“ל מ”ע שיוֹדה על האמת שׁשׁגה באיזה דבר.¹

בין כה המוֹציאים לאוֹר מכתּבי עתים עברים, יציפוּ עלינוּ מבוּל של מאמרים והערוֹת, המבלבלוֹת את מוֹח הקוֹרא – ואין איש, אשׁר יוּכל להשׁיב עליהם. הקוֹראים הפשׁוּטים, אשר הסכינוּ להבּיט על המוֹציאים לאוֹר כעל שׁרידים אשׁר רוּח הזמן מפעם בקרבם ואשׁר בידם לישר ארחוֹת בני ישׂראל לפלס להם דרךְ ישׁרה באֹרח החיים, יאמינו בהם ובדבריהם ולא יטו מהם ימין ושׂמאל, מבלי שׁקול את דבריהם בּמאזני השכל, אם ראוים המה לקבלם או לא; בין כה מלבד שׁהמוֹציאים לאור אינם שלמים בתכלית השׁלמוֹת, אךְ ישגו לרוֹב הרבּה יוֹתר מאנשׁים תמידים וּפשׁוּטים… א"כ מובן מאליו, איזה רעה יוֹצאת מזה להמוֹן הקוֹראים, ההוֹלכים עצוּמי עינים אחרי מדריכיהם אלה.

את זאת שמתי אל לבי, לקחתי שׁנה אחת “מהמליץ” (1866), ירדתי לגנוֹ עברתי על תלמיו וקטפתי מהם פּרחים, והנה יצא “הצרוֹר פרחים” הזה, אשׁר אביאהוּ אל קוֹראי “המליץ”, ואקוה כי יהיה להם לריח נחוח (פה אראה כבר צחוק איזה מבקר, אך בל ישׁכח, כי ה“פרחים” האלה לא אנכי זרעתים…). ומטרתי ב“פרחי” אלה להראוֹת להקוֹראים, כי גם מוֹציא לאוֹר מכתב עתי, יוּכל לחטוֹא גם נגד האמת, היושׁר והצדק עוד יותר ממנוּ. פה תראה איך מו“ל מ”ע לא ידע לפעמים גם קרוא עברית (פרח 18 ד', 39), איךְ אינוֹ יודע בין ימינוֹ לשמאלו וירבה לעג ולהג כמים מבּלי דעת מה הוא חפץ (פרח 7, 12, 18, א, ב, ג, ד, 32, 39, 40, 43, וכדומה). איךְ רגע הוא מצדד בזכוּת הצדיקים (פרח 1 )ורגע הוּא יכחישׁ את זה (פרח 48); איךְ יכחישׁ את עצמוֹ בּדברים ידוּעים ומפוּרסמים (פרח 13, 23); איךְ הוא אוֹמר כי אךְ למעננו ולא למענוֹ יוציא את המ“ע ואיךְ הוא מכחישׁ את עצמוֹ תוֹךְ כדי דבּוּר (פרח 28, 52); איךְ הוּא משׁבּח וּמפאר את עצמו (פרח 48, 52); איךְ ישׁתמשׁ במ”ע להשׁליךְ שׁקוצים על אנשים אשׁר אין להקוֹראים עמהם מאוּמה ואשׁר בלי כל ספק יחפוֹץ הוּא להנקם מהם (פרח 43); בקיצוּר פה תפגוֹשׁ דברים רבים אשׁר ימעיטוּ מעט אמוּנתךָ במוֹציא לאוֹר מכתב עתי ותחל לשׁקוֹל מן הוּא והלאה את דבריהם במאזני שכלךָ ותמצא עוֹד יוֹתר…

V

והנה ידעתּי גם ידעתּי, כי יתלוננו עלי איזה קוראים, מדוּע הראיתי אךְ את הצד הרע ב“פרחי” אלה. האוּמנם, ישׁאלוּ המה, לא נמצא בכל דברי ה' צעדערבוֹים גם דברים טוֹבים? על זאת הנני להצטדק מראשׁ. יוֹדע אנכי, כי ישׁ בדברי ה' צעדערבּוֹים גם דברים טוֹבים (על איזה מהם הראיתי), יוֹדע אנכי ג“כ שאם עושׂה אדם איזה שׁגיאה (אם גם גדוֹלה), בּכל זאת לא נוכל לשׁלוֹל ממנוּ את ידיעוֹתיו ואת כשׁרוֹנוֹתיו, ולא בּזה שׁשׁגה מי שּיהיה פעם או שׁתּים נוּכל להשׁכין כּבוֹדוֹ לעפר; אךְ במה דברים אמוּרים אם האישׁ הזה הוּא אישׁ כמוֹני, אשׁר אוּכל להביאוֹ תּמיד במשׁפט על דבריו וּלהראוֹת לוֹ את שׁגיאוֹתיו וחסרוֹנוֹתיו, והוּא יוּכל ג”כ לעשׂוֹת כזאת עמדי, אז בּאמת החוֹבה עלי להראוֹת על שׁני הצדדים, הטוֹבים והרעים. אבל אם יבא אישׁ ויאמר על כבוֹדוֹ ועצמוֹ “דברי הימים יביאוּ בּחשׁבּוֹן מעשׂינוּ אם לא שׁפטנוּ על כל ענין עד מקוֹם שׁיד הבקרת האמתּית מגעת (עי' פרח 48)” ובאמת בּמקוֹמוֹת רבּים אינוֹ יוֹדע בין ימינוֹ לשׂמאלוֹ ולא יבין דברי אחרים, ולזה בּידוֹ עוֹד חרב חדה להכוֹת על קדקד אנשׁים תּמימים וישׁרים ככל העוֹלה על רוּחוֹ, ואנחנוּ לא נוּכל לצאת עמדו כפעם בּפעם למלחמה, אז החוֹבה, לפי דעתּי, להראוֹת על הצדדים הרעים, המביאים הרבּה הפסד ונזק… ובפרט כי הצדדים הרעים בּאמת מרוּבּים על הטוֹבים… לכן מצאתי לנחוץ להראוֹת בּשׁעת הכּוֹשׁר הזאת על הדברים הזרים הנמצאים “בּהמליץ” לשׁנת 1866, כי לא בּכל יוֹמא אתרחיש ניסא להוֹציא מחבּרת ולא בּכל יוֹם ישׁ המקרה הזה לפתּוֹח עינים עורוֹת (עוד הפעם צחוֹק על שפתי הקוֹרא החכם…) ולהראוֹת לשׁוֹגה ומשׁגה, כי שׁוגה וּמשׁגה הוּא…

וּלבל יחשׁוֹב הקוֹרא, כי שׂנאה פּרטית מדבּרת מתּוֹךְ

גרוֹני לה' צעדערבּוֹים, עברתי גם על יתר המאמרים המפוזרים על פני “המליץ” ובכל מקוֹם אשׁר מצאתי נחוּץ להעיר העירוֹתי, וגם שׁם ימצא הקוֹרא דברים רבּים הראוּים לשׂים עליהם לב.

והנה ידעתי, כי המלחמה הזאת אשר ערכתּי עם ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה כבדה מאד, וידם תּהיה על העליונה, כי ה' צעדערבּוֹים יוּכל לשׁפוֹךְ עלי חרפוֹת וגדוּפים בכל עלה ועלה ממכתב עתּו, וּמי יאמר לו מה תּעשׂה? ואנכי הלא לא יהיה לאל ידי להשיב לו כפעם בפעם; לכן הנני מוֹסר פה מודעה, כי לא אשׁיב מאומה על כל החרפוֹת והגדוּפים אשׁר ישׁליךְ עלי ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה. יקללו המה ואני אשחק בּקרבּי, יחרפוּ ויגדפוּ ואנכי אדוֹם… ולמען הקל מעליהם את מלאכת החרפוֹת והגדוּפים, הנני נוֹתן לפניהם א"ב שלם מחרפוֹת וגדוּפים, כאשׁר עשׂה בּערנע, וזה החלי בּעזרת ד'²

א.

אוילים, אילים, אכזרים, אלמים, אנשׁי בליעל, אפקוּרסים, ארוּרים.

ב.

בּוֹגדים, בּוערים, בורים, בזוים, בני בקר, בני מרעים, בּעלי מדוֹן.

ג.

גאים, גדיים, גזלנים, גמדים, גנבים.

ד.

דובים, דגים, דוֹברי כזב, דלים.

ה.

הוֹלכי רכיל, הוֹללים.

ז.

זבובים, זדים, זוֹחלי עפר, זוֹללים.

ח.

חברי משׁחית, חזרים חוֹטאים, חללים, חמוֹרים, חסידים, חסרי ל, חרשׁים.

ט.

טמאים, טפשׁים.

כ.

כבשים, כוזבים, כלבים, כסילים, כרים.

ל.

לצים.

מ.

מבישים, מדיחים, מהגים, מוֹקשׁים, מוֹרדי אוֹר, מכוּערים, מנוולים, מצוֹרעים, מצחי נחושה, מסיתים, מקנאים, מרעים, משׁוּגעים, משׁחיתים, מתעים.

נ.

נבזים, נבוּבים, נבלים, נוֹכלים, נוֹגשׁים, נחשׁים, נמרים, נערים, נפלים, נקלים, נרגנים, נשחתים, נתעבים.

ס.

סוֹבאים, סוסים, סיגים, סכלים.

ע.

עגלים, עורים, עזי פנים,עטלפים, עכבּרים, עלגים, עמי הארץ, עקרבים, עקשׁים עריצים.

פ.

פגרים, פוחזים, פושׁעים, פראים, פרים, פריצים, פתאים, פתנים.

צ.

צבועים, צוררים, צלמים, צפעונים.

ק.

קוֹצים, קלים, קשׁי עורף.

ר.

רוגנים, רופאי אליל, רוצחים, רקים, רמשׁים, רעים, רשׁעים.

ש.

שׁבטי זעם, שדים, שׁוֹבבים, שׁוֹדדים, שׁוֹטים, שׁורים, שׁכורים, שׁעירים, שׁפלים, שקצים, שׁרצים.

ת.

תּולעים, תּועים,תנים, תּנינים, תעלולים.

ויהי רצון מלפני ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה, שׁאם חלילה פגמתּי ושׁכחתּי חירוף וגידוף אחד מן הא"ב הקדוֹש הזה, שׁיקוּבּל כאילו כתבתיו בכל פרטיו ודקדוקיו אמן סלה.

והנה ידעתי גם זאת, כי ימצאוּ גם אנשׁים כאלה, אשׁר יאמרו, כי למותר הוּא להרחיב בדברי ה' צעדערבּוֹים וכת דיליה, לבררם ולנתחם, – כי מי ישׂים להם לב?… כן ה' צעדערבּוֹים בעצמו וכת דיליה, בּלי כל ספק, יתבּרכוּ בלבם ויתענגו לראות שׁדבריהם זכו לבקרת. – אךְ לו היתה כל עדת הקוראים מהאנשׁים הראשׁוֹנים, כי עתה באמת למותר היה לכתוב; לו היתה כל עדת הקוֹראים מהאנשׁים כה' צעדערבּוֹים וחבריא, כי עתה היה קולי כקול קורא במדבּר… אולם הודות לאל, ישׁ בּקרבּנו כבר קוראים מבינים כל דבר לאשׁורו, – אךְ לדאבון נפשנוּ רבוּ עוד מאד (תּשעים ממאה) הקוראים, אשׁר ילכו אחרי ההבל ויהבלו; לכן ישׁ היכלת וההכרח להבדיל בין אמת לשׁקר, בין טוב לרע, בין אור לחֹשׁךְ…

בקצה “פרחי המליץ” יבואו מאמרים אחדים ממנוּ, אשר כבר נדפסו במ“ע ואשׁר לא נדפסו עוד. את הראשׁונים הדפסתי עוד הפעם למען אצא מתחת ידי אפוטרופוס של מה”ע, אשׁר שׁנו בהם כרצונם והקיפו עליהם פנים ואחור הערות רבות; כן שניתי בהם מעט אוֹ הרבה. ובזה אצא מאת פני מאמרי הזה.

(לשנת 1866)

1.

לראשית “המליץ” משנת 1866 יבא מאמר ה' צעדערבוֹים “העמד המצפה” המתחיל בפרחי מליצה כאלה:

“עוד מר אחד מדלי העת נפל בים הנשיה, גם שׁנת 1865 למנין האזרחים נגוזה ועברה; בטן הנצח בלעה אותה ולא נודע כי בא אל קרבה. אךְ טרם תתבולל עוד במי מלא קורות הימים, נחישׁה נא להביא את נטף הזמן הזה אל תחת בדולח מלוטשׁ המגדיל ומבדיל חלקי מים הנאחזים (במה?) כיד פלס האור הטובה עלינו בדורנו זה, נמרחהו על פני זכוכית החלוֹן מבית והקרח מחוץ יקפיאהו לחזות את הציורים אשׁר ישׁוו לעינינו כוכבי המשושׁים, נביאהו אל כור המבחן (כעמישׁע רעטארטע) לדעת הרכבתו כמה מיסוד החמוצי ויסוד החנקי (סוד גדול השׁמיענו ה' צעדערבוים, כי בנטף מים, אשׁר ממנו הוא מדבר, ישׁ גם יסוד החנקי… אשׁרי הדור שזכה להתגלות כזאת!) מעורבים בו וכמה דבקו בו שיד ומלח ממערת רבצו (ממערת רבצו שׁל מי?), נדע מהותו וכחו, במה הצליח לכבות להבות קנאת אישׁ מרעהו (?), אום מלאום, וכמה הרתיח לבבות בקיטוּריו, להריץ כסופה גלגלי איבה ונקם במדת טפח הזמן, אשׁר סבבה השׁמש את מעגלה בחוג השמים (התבינו? גלגלי איבה ונקם במדת טפח הזמן אשׁר השׁמשׁ סבבה את מעגלה בחוג השׁמים!), נשכיל נא אל מקצתו, אשר שׁתו ממנו בני האדם לרוות צמאוֹנם ולהשׁיב נפשׁ, להחלים רוחם וגיום, ואל תערובותיו אשר באו אל קרבם להחלישׁ ולבלע סדר מרוצת רגשׁותיהם ונטות רוחם. ואז נבין לקחת מוסר לימים יוצרו לזקק ולצרף המושׁגים טרם נבלעם, ולהשׁמר מכל מסךְ לא טהור, לטוב לנו כל הימים”.

זאת היא מליצה! מר אחד מדלי העת נפל בים הנשׁיה, ולמען לא יתבולל במי מלא קורות הימים, יביא אותו תחת בדולח מלוטשׁ המגדיל ומבדיל, ימרחהו על פני זכוכית החלון והקרח מחוץ יקפיאהו, יראה כמה בו יסוד החמוצי ויסוד החנקי!!! כפי הנראה חרותות המליצות האלה על לב ה' צעדערבוים בעט ברזל, כי גם לראשׁית שׁנת תרכ"ד (המליץ שׁנה שׁלישׁית 33) ישׁתמש בהן: "עוד מר אחד מדלי העת נוטה לנפול בים הנצחי, עוד מעט וגלי השכחה יבלעוּהו ולא יודע כי בא אל קרבם. אךְ ננסה נא טרם תמהל במי השטף להבּיט בּקני ראות המגדיל ומקרב לעיני בשר על הטפה הנופלת, אשׁר עינה כעין הבּדולח (?) ונשתומם לראות וכו' וכו'.

עתה נפסח על הליכוֹת עוֹלם, כי לא פאליטיקים אנחנו, ונבא אל דברי ה' צעדערבוים, הנוגעים לחיי עמנוּּ.

“אללי לנו, יקרא ה' צעדערבוים בּמאמרוֹ הזה, אם נפל חלקנו להיות מטיף לבני עמנו בעת הזאת, אשׁר יתגעשׁו הנטיוֹת הפנימיוֹת והדעוֹת השׁוֹנוֹת בלב אחינוּ”.

אךְ אנחנוּ לא נוּכל לעצוֹר ברוּחנוּ מבלי שׁאוֹל את השׁאלה הקטנה הזאת: מי יבקשׁ זאת מידוֹ? מי כפה עליו הר כגיגית להיוֹת “מטיף לבני עמוֹ”? אם אללי לו, אם רע וּמר גוֹרלוֹ להיוֹת מטיף, הלא יוּכל להשליךְ אחרי גיוו את המשרה הזאת! אך הוּא לא כן יעשה, א"כ הקריאה “אללי לנוּ” למוֹתר… אך נבא נא ונראה את הישׁוּעוֹת הגדוֹלוֹת, אשׁר עשה אתנוּ ה' צעדערבוים עד הלוֹם ואשׁר עוֹד בדעתּוֹ לעשוֹת!

“למה נדבר בחדות, יאמר ה' צעדערבוים, יקומו יעידו בנו כל יודעינו מאז היינו לאישׁ, אם לא התאמצנוּ בכל יכלתנו לקנוֹת לנו אוֹהבים נאמנים באהבתנו הנאמנה לאמוּנתנוּ וּלכל בני בריתנוּ וּבעמלנוּ להיות להועיל לכלל וליחידים (זאת היא ענוה!). וגם עתה אחרי אשׁר נתן ה' בלבנו להיות “המליץ” לעמו, האם פגענו חלילה באומר ומלה אחד מעקרי הדברים המסורים אל הלב ונטועים בנפשׁ המאמין (א“כ מה עשׂה, ומה התועלת אשר הביא לכלל וליחידים? הלא גם תועבת החסידים מסורות אל הלב ונטועות בנפשׁ המאמין? ומה א”כ המעלה הזאת כי לא פגע חלילה בהן?…). לא יצאנו בזרוע רמה (sic) נגד דעות המהרסים והמכחישׁים, אף כי המה כרקב בעצמינו מדעתנו כי נגע לריק (א"כ במה יתפאר? הלו יודע ומורה הוא כי יגע לריק!) ולמה נביא לחנם את דעותיהם הנפסדות לחלוק עליהם, מדאגה פן יקראום אלה שׁלא שׁמשׁו כל צרכם ויטעו אחריהם”?!

הלא צחוק יעשׂה לנו ה' צעדערבוים! הוא יאמר, שׁלא יביא לחנם דעות נפסדות לחלוק עליהן, מדאגה פן יקראום אלה שׁלא שׁמשו כל צרכם ויטעו אחריהם; א“כ בכח הדאגה הזאת לשׁוא כתב הרמב”ם את ספרו “מורה נבוכים”, לשׁוא לחם הרמב"ן מלחמת תנופה עם מורדי אור, לשוא קמו לאלפים ורבבות חכמים ונבונים לסתור דעות נפסדות ולהאיר אור בחשׁכה; מדוע לא שׁמעו כלם לחקי הגיון שׁל ה' צעדערבוים, כי לא נכון להביא דעות נפסדות לחלוק עליהן, מדאגה פן יקראום אלה שׁלא שׁמשׁו כל צרכם ויטעו אחריהן? אךְ בלי כל ספק לא חפצו המה “להיות להועיל לכלל וליחידים” לכן עשו מה שׁעשו. בין כה יוכל הקוֹרא לשער בנפשׁו את הפעולה אשר יפעל ה' צעדערבוים על קוראיו, בעת אשׁר הוא בעצמו יודה כי אם יביא דעות נפסדות לחלוק עליהן, אז יטעו בהן אלה שׁלא שׁמשׁו כל צרכם.

“כן לא שמנו את ידינו את לוצצים על חכמת הקבלה ועל ההולכים בעקבותיה, יתפאר ה' צעדערבוים בהמשךְ דבריו. גם לא הטחנו דברים כלפי שׁטת החסידות החדשׁה אתנו בעצמה, לא על דרכי הצדיקים ואמונת החסידים והעם בנפלאותיהם, כי אין לנו עסק בזה, אם יבטחו על אחד קדושׁ (?!) להעריצו ולהפקיד עתותיהם בידו, ובשׂכר זה ישׁחדו מכחם בעדו, למען יוכל לשׁבת בשׁלוה להקדיש חייו לתורה ועבודה, לעשות שׁלום בין אישׁ לאשׁתו, חתן וחותנו, אישׁ לרעהו, באמרנו, למה יגרע נחלתם מכל שׁופט, יועץ ורופא הלוקחים שכר משׁלם”.

שׂישׂו ושמחו צדיקים וחסידים! כי הנה בא מליץ יושׁר, אשר יאמר כי אין לו עסק בזה אם יבטחו עליכם, קדושׁים, להעריצכם ולהפקיד עתות בידכם ואשׁר יאמר בפה מלא קבל עם, כי לא נגרע חלקכם מכל שׁופט, יועץ ורוֹפא, הלוקחים שׂכרם משלם. מהרו והריקו ברכות על ראשׁ מליצכם יושׁר, אשר בהמשׁךְ דבריו יאמר עוד “למה לא תתנו חופשׁ לעמיתכם להאמין באחד קדושׁ (sic.), אשר יבחר לו, הצדיקים רובם חכמים מחוכמים אמונים לאמונתנו ועמנו”.

האף אין זאת, קורא יקר, כי מ"ע במהלך כזה יעשה רבות לתועלת ישראל?..

2.

עוד בגליון זה נמצא פרח נחמד אחד והוא מכתב ה' אבראמאוויץ, אשׁר כדי היה להביאהו כלוֹ פה, אךְ חס אנכי על הנייר והזמן, לכן אספר בקצרה מה הגיע לה' אבראמאוויץ לכתוב מכתב כזה. בגליון 46 להמליץ שׁנה חמישׁית בא פלוני גאלובאוו במאמר “עצה טובה” אשׁר יתן בו באמת עצה נבערה לה' אבראמאוויץ כי יכתוב ספרי בוכהאלטעריא. והנה לוּ חכם ה' אבראמאוויץ, כי עתה החרישׁ ולא ענה מאומה, ובזה הראה לה' גאלובאוו, כי לא ישים לב לחלומותיו ודבריו; אך ה' אבראמאוויץ, מיראתו כי גם ה' גאלובאוו יוכל להרע לו ולהמעיט את גדולתו, בא במכתב לה' צעדערבוים להשיב לה' גאלובאוו, ובזה בזה את עצמו הרבה יותר, כאשׁר נראה ממכתבו הלא כה דבריו:

… אנכי אל משׂכילי בני עמי אדברה, אדבר אל משׂכילים אנשׁי אמת, אשר בחנוני גם ראו פעלי בספרותנוּ ואדרושׁ מהם דין ומשׁפט, לדון אותי בצדק ולשפוט על ספרי ומאמרי במשׁרים, ובכל לבי ונפשׁי אדרושׁ מהם להגיד לי באמונה, האם הועלתי מעט בעמי, או אולי הפסדתי וגרמתי נזק לספרותנו ולצעירי בני עמנו ואשׁליךְ את עטי מידי ולא אוסיף לכתוב מעתה ועד עולם."

מי לא יראה כי בדברי ה' אבראמאוויץ האלה נראה שׁרירות לב ילד שׁעשועים, אשׁר הוריו הכלימוהו במשׁגה, והוא ירים תאניה ואניה, אם גם ידע, כי לא חשׁבו להכלימו, יען הוא חפץ שׁיפייסו אותו במגדנות או בכלי משחק… בלי כל ספק חפץ ה' אבראמאוויץ, כּי יקומו כל סופרי ישׂראל כאישׁ אחד חברים, יכרעו ברךְ לפניו ויתחננו אליו, כי בל “ישׁליךְ עטו מידו” והוא ברוב ענותנותו וחסדו הגדול יעתר להם, ולאשׁרנו ולאושׁר כל מין האנושי “יוסיף לכתוב מעתה ועד עולם”… מי לא יראה כי לבו בל עמו בכתבו כדברים האלה! האמנם ישים ה' אבראמאוויץ יד לפה ולא יכתוב מאומה, אם יאמרו איזה אנשׁים, כי לא הביא תועלת? האומנם לא יבין בעצמו לפעולתיו, כי יחשׁוב עוד שׁגרם נזק לספרות העברית?… לפי דעתי, אׁיש אשׁר כתב מעט מזעיר ונגע בשׁאלות החיים, כבר נתבררו ונתלבנו דעותיו ופעולתיו אצלו, אשֹר לא תמוטנה מרוח קל הנושבת בהן. – בין כה זה האישֹ אבראמאוויץ, אשׁר יבא עלינו כפעם בפעם בקולות וברקים, נפל פתע תחת מהלומות היתוּשׁ הזה והוא נכון להשׁליךְ עטו מידו!… לכן, ברור הוא כשׁמשׁ לפי דעתנו, שׁה' אבראמאוויץ יחפוץ להיות ילד שׁעשׁועים, אשׁר כל סופרי ישראל יקריבו לו מכתבי תהלות ובקשות.

והנה אוסיף עוד עד אחד אשׁר יראה כי ה' אבראמאוויץ אינו ענו כזה וכי להפךְ הוא לא יחפוץ אפילו להודות על האמת, אם אךְ זה יוכל לנגוע בכבודו אף כמלא השׁערה. כבר ידוע שה' אבראמאוויץ שׁגה בהעתקתו “ביננען ווירמער” תולעי הדבורים; ה' גאלובאוו במאמרו הנזכר העיר את אזן ה' אבראמאוויץ עוד הפעם על השׁגיאה הזאת. והנה לו חפץ ה' אבראמאוויץ להודות על האמת כי אז כבר הודה, שׁשׁגה בהעתקת המלה הזאת, וזה לא פגם בכבודו אף כמלא השערה, כי שגיאות מי יבין, ולא בשׁביל שׁגיאה אחת או שׁתים, נוכל להקטין את פעלו; אך לא כן ה' אבראמאוויץ! הוא לא יחפוץ בשום אופן להודות על השגיאה הזאת, ויתהפךְ כחומר חותם, כדי שלא יפול מכבודו אף כחוט השערה, ולא יבין כי בזה הוא משפיל את עצמו הרבה יותר מאשׁר יחשׁבו מעירי על השׁגיאה להשׁפילהו. גם במכתבו הזה יאמר: “ובסוף מכתבי אתמה מאד על המו”ל אשר לא העיר אזן צעיר הצאן בעל העצה הטובה, כי טעות הדפוס “תולעי הדבורים” הנה טעות הדפוס הזה כבר תקנתי בעצמי בהמליץ נומר 35 שׁנה שׁלישׁית!!! איךְ שׁכח להעיר דבר כזה הנדפס והנתקן כבר בהמליץ? הלא דבר הוא!… על זה אמנם השׁיב לו ה' צעדערבוים בהערתו להמכתב הזה, כי אין לו לזכור מה שנדפס לפני שׁלשׁ שׁנים, כן לא התקין בנומר הנ“ל כראוי ואךְ במקום “הדבורים” כתב צ”ל “הדברים”, ובאמת ראוי להיות “הפנימים”, אךְ אנחנו נוסיף על ה' צעדערבוים “כי לא טעות דפוס הוא, אךְ בלתי ידיעה, ולראיה נביא את דברי ה' אבראמאוויץ בעצמו בגליון הנ”ל. שׁם במאמרו “שׁלשׁה ענינים עולים בקנה אחד” הענין הראשׁון הוא לתקן טעותי הדפוס, אשׁר נמלטו בספרו “תולדות הטבע”; והנה בכל מקום אשר יתקן יאמר, תחת… צ“ל…, אולם כאשׁר בא אל תקון השׁגיאה הזאת יאמר למותר, כי הרגישׁ הכונה הזאת (שביננען הוא לא דבורים) בלוח המפתחות ולכן החליט לעת עתה לקרוא אותם בשׁם “הדברים” עד אשר ישׁית עצות בנפשׁו לבקשׁ להם שׁם אחר בחלק השׁלישׁי וכו'. מי לא יראה א”כ, כי חסרון ידיעה הוא ולא טעות הדפוס, כי לו היתה זאת טעות הדפוס, כי עתה תקן בקיצור תּחת “הדבורים” צ"ל “הדברים” ולא יותר; אךְ הוא לא כן עשׂה ויוסיף ללא צורךְ, כי הרגיש הכונה, כי לעת עתה יקרא אותם כךְ, וכי ישׁית עצות בנפשׁו לבקשׁ להם שׁם אחר, בין כה כל תינוק של בית רבו, היודע שפת עבר ושׂפת אשכנז יעתיק בפעם אחת “תולעים הפנימים” בלי כל עצות בנפשׁ. ועוד הפעם אני אומר, שׁיען שׁה' אבראמאוויץ לא יחפוץ להודות על השׁגיאה הקטנה הזאת, לכן מדקדקים עמו כחוט השערה.

אגב אעיר את אזן הקורא, כי העניו הגדול ה' אבראמאוויץ, אשׁר יחפוץ להשׁליךְ את עטו מידו, אם אךְ ה' סלאנימסקי יסכים לזה, שׁם במאמרו “שׁלשׁה ענינים” איננו עניו כזה, ולהפךְ רוח גאות יתירה תלבישׁהו לאמר: “החלק השׁני (מתולדות הטבע) נקרא על שׁמי, כי אנכי בעמלי פארתיהו ורביתיהו וסדרתי ענינו במערכי לב (!), אקוה כי חכמי עמנו יוקירו ערכו (!!) ויאמרו, כי ראוי הוא להעתיקו (!!!) גם בלשׁונות העמים”… זאת היא ענוה! מחבר עברי, אשׁר לקט (לפי דבריו עצמו, שׁם) מעל ספרי העמים תולדות עוף השׁמים, יקוה, כי חכמי עמנו יאמרו שׁראוי הוא להעתיקו שׁנית ללשׁון העמים!… אךְ חכה לי קורא יקר, בהמשך דברינו תראה עוד יותר את ענות ה' אבראמאוויץ.

3.

הגליון הזה מן “המליץ” מלא הוא פרחים מראשׁו ועד סופו. בראשׁונה יבא באמת פרח נחמד והוא מאמר “משׂא הוראדנא” המתאר לפנינו בדעת והשכל ובלי משׂוא פנים את חיי העברים כמו שׁהם; אחריו יבא מאמר ה' גאטטלאבער המתחיל במדרשׁ ותהלה רבה לה' צעדערבוים, ותוכן דבריו ללמד זכות על הרב מזיטאמיר, אשׁר מת בחלי־רע ואשׁר כל המ“ע הרוסים ספרו אודותיו, כי יושׁבי זיטאמיר רצו לפדותו מרדת שׁחת בכסף, אשׁר שׂמו מראשׁותיו, ובחלק שׁנות חייהם, אשׁר נתנו לו במתנה; אך מלאך המות לא אבה כל כופר (כי התחת צדיקים הוא?). והנה אחרי תלונות ה' גאטטלאבער, מדוע יפרסמו העברים את מנהגיהם הנבערים בשׂפת רוסיא, יפזר תהלות אין קץ להרב המנוח (אם גם יודה בעצמו שׁלא ידע את הרב המנוח, אך שמעו שׁמע מפי ה' צווייפעל…) ויאמר, שׁהיה אישׁ חכם ונבון, אהב את ההשׂכלה וכו‘, וכו’. “והאות היותר גדל ונאמן שׁלא היה הרב הנ”ל רועה רוח, יאמר ה' גאטטלאבער, הוא שׁידידי ורעי הרב החכם המצוין הנודע הרר”א הכהן צווייפעל ני' היה מאוהביו ואהוביו כנודע לכל באי שער עירנו“. אשרי האיש המאמין! נאמר אנחנו, אךְ אלה אשׁר מקטני אמנה הם יוכלו להסתפק גם במופת החותךְ הזה, כי כבר נודע שׁה' צווייפעל נוטה לחסידות, ובפרט ליוצאי ירךְ הרב מליובאוויטשׁ כנראה משׁירו והערותיו על מות הרב הנ”ל (עי' המגיד שנה עשׂירית, עלה 23). בקצור מכתב ה' גאטטלאבער נחשׁד מכמה טעמים וכפי הנראה חפץ לאחוז את החבל בשׁתי הקצות, כי הזאב יהיה שׂבע והצאן שלמים… אךְ נפלאה עוד יותר הערת ה' צעדערבוים על המכתב הזה:

“רב תודות לךְ אישׁ משׂכיל ואוהב אמת, יאמר ה' צעדערבוים, כי יצאת להסיר חרפה מעל אישׁ יקר והולךְ בלי עתו, אשר חרפו פלוני במ”ע רוסים. אךְ מתוךְ דבריךָ יוכלו חלילה אוהבי שטנה שׁלא קראו או לא יזכרו את דברינו להאמין, כי דברנו דופי באחד קדושׁ (sic!) אחרי עלותו למרום וכו‘, ואנחנו רק על אלה תלונתנו אשר יצאו לחרף אותנו במ“ע רוסים, כאשׁר אמרנו, אנחה שברה לבנו, ונאמר, עד מתי לא ישׂבעו עוד מבשׂרנו המוציאים דבתם רעה עלינו על הנייר במ”ע בלשׁון המדינה והמה רובם מבני בריתנו וכו’. אולם בזה הקדמנוךָ לא אחת ונוכיח את הדוברים סרה בנו על פניהם, מדוע יחמדו לצון על מנהגים ואמונות טפלות בהמון עמנו, בעת אשׁר לא חפשׁים מכמו אלה ועוד מגרועים גם העמים הנאורים? ורוחנו יעצב רק לכל דבר המחלל שם ישׂראל בפרהסיא".

אךְ בער אנכי ולא אבין, מדוע תשבר אנחת לבות חכמינו אלה, אם יראו כי ישׂימו לשׁמצה את הבלי העברים בּשׂפת רוסיא? ולפלא כי התלונות האלה נשׁמע לרוב אךְ מפי המתפארים, כי זורעים המה אור בישׂראל, כי יבקשׁו קרבת הרוסים, כי יחפצו שׁשפה אחת ודברים אחדים יהיו לנו עם הרוסים?… ה' גאטטלאבער ידבר כזאת במכתבו הנוכחי וה' צעדערבוים ישׁנה וישלשׁ זאת בכל עלה ועלה, ובכל זאת שׁניהם יתקצפו ויתמרמרו על הפורעים לשמצה את הבלי העברים, בשפת רוסיא, ולא יתנו אל לב, כי בזה סותרים המה את דבריהם הנשגבים אודות התאחדות העברים עם הרוסים. מה הוא העונשׁ לאיש עול, נוכל, צבוע וכדומה, אם נסיר מעל פניו את הלוט ונגלה את ערותו לעין השׁמשׁ? הלא איש כזה יודע הוא שׁעושׂה עול ואון! אך הפּורעים לשמצה ישׁ להם שׁתי כונות:

א) יחשבו כי אם יגלו ערות מי שׁיהיה על פני השׁמשׁ, אז יבושׁ האישׁ ההוא ולא ישנה עוד נבלותו, כי לא כל מה שיעשה האדם בסתר, עושה הוא בפּרהסיא, לכן יזהר;

ב) כי אם גם הפרוע לשׁמצה לא ישׁנה דרכו לטוב, אךְ למצער האנשׁים המקיפים עליו ידעו להזהר ממנו ויביטו מעתּה והלאה בשבע עינים על עלילותיו.

א“כ אם יגלו איזה כותבים חסרונות העברים בשפת רוסיא, אז לא משנאה יעשו זאת, כאשׁר ידמו חכמינו הגדולים, אךְ חפצים המה להביא אותם לפני משפט דעת הקהל אשר בשפתו הוא כותב, וכונתם רצויה להועיל להיטיב, להתם חטאת ולכלות פּשע. ולפי דעתנו ברוכים המה הפורעים לשׁמצה בשפת רוסיא, יען כי יראו שכל חכמינו הגדולים יצעקו חמס על זה “ובוטה הוא בלבם כמדקרת חרב”; א”כ כל אשר יוסיפו להכאיבם ולמררם (אם אךְ האמת נגד פּניהם) הרי זה משׁובח…

אך מה נפלאת שׁאלת ה' צעדערבּוֹים: “מדוּע יחמדו לצון על מנהגים ואמונות טפלות בהמון עמינו, בעת אשׁר לא חפשים מכמו אלה ועוד מגרועים מהם גם העמים הנאורים”? אם ישׁ אצל העמים הנאורים גרועים, לכן לא נוכל לחמוד לצון על מנהגים ואמונות טפלות בהמון עמנו? הלא בזה שיש אצלם עוד גרועים, לא נעשו עוד מנהגינו ואמונותינו הטפלות לחכמות, אשׁר בהן נוכל להתפאר? הן ישׁ לכל אדם הצדקה לדרוש מהפורעים לשמצה, כי לא יחטאו נגד האמת, אולם לצעוק עליהם חמס, מדוע יעשׂו זאת בשפת רוסיא הוא אולת וזדון לב, ואךְ אישׁ אשׁר “אין לו עסק בזה אם יאמין העם באחד קדושׁ להעריצוֹ” יוכל להתמרמר נגד הפורעים לשׁמצה הבלי העברים בּשפת רוּסיא, ובזה יאמת את המשׁל הנודע хата покрьішка, ויראה לדעת כי לבּו בל עמוֹ בּכתבו על דבר התאחדות העברים עם הרוסים…

4.

אחרי כן יבא מאמר “עצה תחת עצה” מאת פלוני ה' הירשׁבּערג, והוּא תשׁובה לה' גאלובּאוו על “עצתו הטובה”. והנה כבר אמרנוּ כי ה' גאלובּאוו שגה בּמאמרו ההוא, כי ספרי בּוּכהאלטעריא בּשפת עבר לא יביאו כל תועלת ואבוד הזמן הוא לא יותר; אולם החכם הגדול הירשׁבּערג לא מנקודת הראות הזאת יתנפל על ה' גאלובאוו, אךְ מצא מקוֹם אחר במאמרו ומשׁם יצא עליו למלחמה. ה' גאלובּאוו יאמר במאמרו הנ"ל: “קשה מאד על צעיר הצאן כמוני לבקר דברים שׁוֹנים, ואנכי מה אענה אחרי אבּראמאוויץ אשׁר קטנו עבה ממתני, ומי אנכי, כי אגיד דעתי אודות מחבר, אשׁר קוראי ספרו ביראת הכבוד יזכירו שם אבראמאוויץ, אשׁר האיר לארץ במחברותיו, אשׁר בּאמת מכל מליצותיו אךְ לצון חמד לו”. והנה כל בר דעת יראה, כי דברי ה' גאלובאוו פה המה דרךְ שחוק והיתול, אבל החכם הגדול הירשבּערג הבין דברים כמו שׁהם ועשׂה חבילות חבילות קושׁיות של הבל, ולאחרוֹנה דמה בלבּו, כי נצח את ה' גאלוּבּאוו. הלא כה דבריו: “מלבד זאת אתפלא עליךְ הפלא ופלא, בעצמךָ תּתודה פעמים רבּוֹת כי נער אתּה, תלמיד שׁלא שׁמשׁ כל צרכו, ואיךְ ערבתּ את לבּךָ להיות כיועץ ומורה דרךְ למי שׁגדול ממךְ? מי בקשׁ זאת מידך צעיר הצאן לחונן את אבּראמאוויץ בּעצותיך הטובות”? חכם הוא ה' הירשׁבּערג, ומי ידמה ומי ישוה לו?!

אךְ מלבד כל הדקדוקי עניות, אשׁר מלא מהם כל המאמר, לא ידענו בּאיזה פלא, יבא שׁם מכתב פרטי מה' אבראמאוויץ אל ה' גאטטלאבּער ע"ד מאמר ה' גאלובּאוו, – ויען כי המכתב הזה זכה בּאיזה נס לבא בדפוּס, הנני להביא פה ממנו דברים אחדים לשׂמחת לב הקוראים, כי הוא יוכל להיות הפרח היותר נחמד בּליטעראטור העברית.

“ד' עדי וכל אנשי ביתי עדים, יכתּוב ה' אבראמאוויץ לה' גאטטלאבּער, כי בּשחוֹק גדול (!) קראתי את דברי הנער (!) גאלוּבּאוו וכל היום (גוּזמא קתני!) לא פסק חוכא מפי. הן באמת לא מצאתי בּי עון אשׁר חטא בעמלי וביגיעי לטוֹבת (sic) צעירי עמנו, וכל דברי מחרפי עוד יעלוני מעלה מעלה (?!) תחת אשׁר חשׁב להשפילני מטה. אורי קאוונער ורעיו המתקנאים (מה ענין אורי קאוונער ורעיו המתקנאים לה' גאלוּבּאוו לא זכיתי להבין!) עוד יאזרוני חיל לכתוב, לעשׂות ולהועיל (sic), ד' אורי וישׁעי ממי אפחד, ובקרוב עלי מרעים לאכול את בשׂרי (לפי דעתם) אךְ המה יכשׁלוּ ויפולוּ. המה ומאמריהם הריקים כלבושׁ יחלופו ויגיעי ואמתי (!?!) לעולם (sic) יעמודו, והיה הדור הבּא לדיין! (יחי ה' אבּראמאוויץ! כל זה יאמר הוא בכבודו ובעצמו, ואנן מה נענה אבתריה? עלינו אךְ להודות ולהלל את ה' על כל הטוב שגמלנו ולא מנע ממנוּ גם בדור הזה נביא, או חכם עדיף מנביא, אשׁר ידע מראש, כי יגיעו ואמתו לעולם יעמודו… והנה ארהיב עז בנפשׁי לשאול את ה' אבּראמאוויץ הגדול והנורא, איךְ יסכימו דבריו אלה עם מכתבו הנדפס בעלה הראשׁון, אשׁר בו ישׁער כי הביא עוד נזק לספרות העברית?… לאיזה מדבריו נתן היתרון, יבא בעל החידה ויפתר אותה!..), סוף דבר קאוונער ואחוזת מרעיו (עוד הפעם קאוונער ואחוזת מרעיו!! טוביא חטא וזיגד מנגד!…) כקליפת השׁום בעיני (ואיךְ הוא בעיניהם?) ושריקת עטם כאשר ישׁרוק הזבוב וכו‘. גם אויבי (?) קאוונער וגאלובאוו אומרים כי בני עמנו יעמיסו עלי טיטלען!! (מה ענין שׁני אותות הקריאה האל, לא זכיתי לדעת), לדעתי טוב ויפה(!?) הדבר הזה יותר מלקחת בעצמו שם ותהלה בשׁערים בדור אשׁר כל החפץ יבא ויטול את השם בדברי רוח וכו’.”

“מעתה, יסיים החכם הגדול הירשׁבערג, יאמרו נא מסטיניו מה שיאמרו!” ובאמת מסטינים, מעתה, אחרי שה' אבּראמאוויץ בכבודו ובעצמו אמר, כי “יגיעו ואמתו לעולם יעמּודו” והחכם הגדול הירשׁבערג הסכים לזה. – מעתה עליכם באמת לתת יד לפה ולדום מהדר גאונוֹ…

והנה ה' הירשׁבּערג לא הסתפק בזה שׁה' אבראמאוויץ הכניס גם אותי בּ“עצת” ה' גאלובּאוו, אם גם לא ידעתי מזה מאומה, וידה גם הוא אבן בי.

“לא אגיד לךְ פה מאומה, יאמר ה' הירשׁבערג בהמשׁךְ מאמרו, אודות ה' קאוונער, אשׁר התנפל גם הוא על אבראמאוויץ בהכרמל, כי ראשׁונה דיה לו תשׁובת אבראמאוויץ בּעצמו (הכרמל ש"ז), והשׁנית מי לא יראה כי אין אות אמת בּמאמריו של מה?”

האומנם כן? ומדוּע לא נתן כל מוֹפת לדבריו? ילךְ ויקרא את דברי ה' אבראמאוויץ בעצמוֹ בהכרמל, אז יראה, כי ה' אבראמאוויץ בעצמו יפזר לי שׁם, על אפי ועל חמתי, תהלות לאמר: "ולכן קשׁה לי מאד לפגוע בכבוד איש כמוךָ, אשר באמת אכבדך בלבי (ולעיל אמר כי הנני כקליפת השום בעיניו…), מפני שׁהנני רואה בךְ היכולת להיות כאחד המשכילים ההם וכו' ". אךְ אנכי לא שמתי להן לב, יען ראיתי שבאמת אין אות אמת בכל מאמרו ההוא, כן בדבר הביבליאטיק, כן בכל חלומותיו ודבריו, ולכן לא השׁיבותי לו מאומה, יען ראיתי שגם שם עוד הפעם יתהפךְ כחומר חותם.

“וכי חפץ הוא, יוסיף ה' הירשׁבערג, רק להתרומם למעלה למשׂכיל על כל מחברי ישׂראל החדשׁים (אף כי הקטן שׁבהם (וגם אתה בתוכם?) פעל ועשׂה יותר ממנו), ולהשפיל כבוד כלם לא בראיות צודקות כ”א בדברי לצנות שׁאינם דורשׁים שום למוד רק רוּח כביר בלבד".

שׁקר גמור! כמעט לכל דברי אביא מופתים נאמנים, והוא הוא אשר יעיר עלי חמת הסופרים, כי קשׁה להם האמת יותר מספחת… הסופרים העברים לא ישׂימו לב אם יגעו בכבודם בלי מופת נאמן, אך אם יתנו להם אות ומופת אז יתקצפו ויתגעשׁו, כי לא יאבו מעולם להודות על האמת. צא וראה, כמה יגיעות יגע ה' צווייפעל להצדיק את עצמו נגד מופתי ה' אבראמאוויץ אשׁר הביא נגדו! כמה יגיעות יגע זה האישׁ אבּראמאוויץ בעצמו להצדיק את עצמו בדבר השגיאה “ביננען־ווירמער” ולא יחפוץ עד היום להודות על האמת! ולכן נתכה גם עלי חמת כל הסופרים יען כי הבאתי להם מופתים נאמנים, אשׁר ינקרו עיניהם. כמה זלזולים חרפות וגדופים שׁפךְ עלי ה' גאטטלאבער על אשר נגעתי בכבודו (לפי דעתו) בהמופתים הנאמנים אשׁר הבאתי מדבריו בעצמו ע“ד פאסטעלס (עי' מאמרי “לא שׁלום ולא אמת”), ע”ד תארו הגדול והנורא לה' צווייפעל (עי' “חקר־דבר”) וע"ד תהלות פיו, אשר יאמר כי מקצה אמעריקא ועד קצה נודע שׁמו (עי' מאמרי “רוח חיים”)! כמה יגיעות שׁל הבל יגע ה' לערנער להשׁיב את דברי פינסקער, הנאמרים באמת ובמשׁרים! צא וחשׁוב ותמצא עוד יותר… אך נבא נא גם אל הערת ה' הירשׁבערג המחוכמת.

“מדי דברי בה' קאוונער, יאמר ה' הירשבּערג בהערה, ראיתי להעיר את הקוראים המשׂכילים על ספרו “חקר־דבר” אשׁר יצא זה לאור מקרוב. צחוק עשׂה לי ה' קאֹוונער בספרו וכו'.”

הלא תשתומם קורא יקר, על העזות הזאת, כי התלמיד שלא שׁמשׁ כל צרכו הזה יעיז להגיד קבל עם, כי צחוק עשׂיתי לו בספרי “חקר־דבר” כמו כתבתי את מחברתי אךְ בשׁבילו, ואךְ הוא השׁופט הראשׁון בספרות העברית!

הוא אומר שהחכמים המשׁוררים: שׁד"ל גאטטלאבער וכו' לא עשׂו ולא כלום ואינו מביא ראיה לדבריו. וכו'.

ואיךְ נוכל להביא ראיה שׁלא עשׂו ולא כלום? אם לא עשו, אז לא נוכל להביא ראיה; אךְ ייטיב נא לראות את מאמרי “רוח משׁפט” הנדפס פה ויראה, כי מלבד שׁשׁד"ל לא הביא תועלת ולא עשׂה כלום, אךְ עוד הֵרַע הרבה, ועל זה אביא שׁם ראיות ומופתים נאמנים לפי דעתי.

“ככה ישׁ להתפלא על ה' קאוונער, האומר, כי באה לפני כבודו צעקת תלמידי בית המדרשׁ, על אשׁר הרח”ץ לערנער יכביד עליהם את אכפו בספרו “מורה הלשון”. יגד לי ה' אוונער, הטוב מזה להעמיס עליהם את התל“ע או המסלול?”;ואם לא טוב ממנו התל"ע, לכן “מורה הלשׁון” טוב?…

“ובנוגע לכל הספר ח”ד נראה לי שׁהדברים המעטים והטובים אודות שׁירי מיצקון (פליאה מני, הלא מורו החכם הגדול לערנער יאמר כי גם דברי אודות מיצקון הבל הבלים?!) בטלים ברוב הסכלות(!) שׁבו, ומניח אני לאישׁ גדול ממני לְאַמֵת את דברי".

נאה ויאה לה' הירשׁבערג משפט קצר כזה על מחברתי כלה, ולהפךְ לו אמר משפט אחר כי עתה השתוממתי הפלא ופלא…

5.

האישׁ הגדול, אשר הניח לו ה' הירשבּערג לאמת את דבריו ע"ד החקר־דבר, הנה בא בא טרם כלה עוד לדבר והוא מיודענו ה' אבראמאוויץ במאמר "דברים אחדים על דברי המחברת “חקר דבר” הנדפס בעלה זה ונמשךְ בעלה 8,6,3.

והנה טרם אשׁיב לה' אבראמאוויץ על דבריו במאמרו הזה הנני נותן בקצרה את טענותיו עלי, ואלה הן:

א) מדוע אתהלל ואתפאר בהקדמתי, כי מראשׁ אראה את הסער הגדול אשׁר יתחולל על ראשי, וזה לא מדרכי הענוה.

ב) בהקדמתי מצא אי הגיון, באמרי: “והנה לא אשפּוךְ פה רוחי בהמון מליצות, כיתר הסופרים, למצא חן בעיני הקוראים, כי אחת היא לי מה שׁלא יענו בי המה; אם משכילים ע”ד אמת הנמו, הלא בלי מליצות רמות ונשגבות ימשכוני חסד, ואם בחשׁכה יתהלכו, הלא אלפי הקדמות לא יועילו." א“כ, ישׁאל ה' אבראמאוויץ בצדק, או “כי אחת היא לי” למותר, או התנאי השׁני “אם משׂכילים ע”ד אמת” למותר.

ג) מדוע אשים עליו עון השׁגיאה “תולעי הדבורים” בעת אשׁר הוא בעצמו תקן את טעות הדפוס הזה בהמליץ שׁנה שׁלישׁית נומר 35?

ד) יעיר על שגיאה גדולה אשר נמלטה ממני, באמרי במאמרי “כמה שׁני מציאות האדם על פני האדמה” שׁקלומבוס גלה את אמעריקא בקצה המאה הארבע עשׂרית, ובאמת היתה זאת בקצה המאה החמשׁ עשׂרית.

ה) במאמרי הנ"ל מצא איזה שׁגיאות בגעאלאגיא.

ו) בקצה מאמרו הוא אומר כי את דברי על המשׁוררים האידעאליסטען והרעאליסטען לקחתי ממ"ע “סאוורעמעניק” ותוכן דברי בראשׁ “תשׁובתי” לוקח מראש מאמרו “עמק יהושׁפט” ומדברי דוד על הספרות העברית בספרו “למדו היטב”.

וההערות המעטות האלה נמשׁכו בארבעה המשׁכים גדולים! ומה איפו ידבר ביתר דבריו? על השאלה הזאת ישׁיב גם ה' צעדערבוים בהערתו לקצה מאמר ה' אבראמאוויץ (1866 עלה 8) לאמר: “ואךְ אחת נאמר לךְ כי בכל חריפתךָ ובקיאתךָ במלאכת הבקרת לא מצאנו ברוב מאמרךָ “דברים אחדים” לא חריפות, אךְ חרופים וגדופים ודקדוקי עניות”. ואם ה' צעדערבוֹים יעיד על הרוב, אז נוכל אנחנו להגיד כאלה כמעט על כל המאמר, כי מלא הוא חרפות וגדופים, המצאות מבית המדרש ולא יותר. ומלבד זאת במאמרו הזה הראה ה' אבראמאוויץ לעין כל, כי עשׂה פרי אצל רבו ואלופו ה' גאטטלאבער במלאכת החרפות והגדופים: במאמרו זה יכנני “מצפצף, שה בן תרבות, נפש שׁחורה כעורב, נכנסה בו רוח שטות, אינו יודע מימינו לשׂמאלו, כל דבריו הבל הבלים ודברי בלע ועוד, ועוד, ועוד.” והנה כבר אמרתי, כי לא אענה מאומה על השׁקוצים אשׁר ישׁליכו עלי אויבי (באמת, כנראה מדבריהם), יען כי לא יוכלו לנגוע בכבודי אף כמלא השערה, וישׁפילו את כבודם הרבה יותר; אךְ באתי כעת להראות לו כי אין כל יסוד בדבריו הרבים. אךְ טרם אשיב לו על הערותיו כסדרן אביא לפני הקוראים את הקדמת ה' אבּראמאוויץ למאמרו זה, הנפלאה מצד כמה וכמה ענינים.

“זה לא כביר, יתחיל ה' אבראמאוויץ, הגיע לידי המחברת “חקר־דבר” ובקראי כל הכתוב שׁמה, מצאתי לנכון לעשות בהמחברת ההיא (צ"ל בה) משׁפט כתוב ולבקר אותה במאמר ארוךְ, לא מפני שהיא ראויה לכךְ אלא מפני שׁהשׁעה צריכה לכךְ; ויען אשׁר לא בידי עתותי כעת להשׁלים את המאמר הארוך ההוא ולקבעו בדפוס וכו', לכן אמרתי (אני בכבודי ועצמי!) לדבר עד כה ועד כה דברים אחדים על המחברת הזאת ולהגיד להמחבר פשעו ושמץ משׁגיאותיו, פן יהי חכם בעיניו ובעיני אנשים כגילו עד צאת מאמרי הארוך לאור.”

מן ההקדמה הזאת תראה, קורא יקר, את ענות ה' אבראמאוויץ, כמו כל הליטעראטור העברית על כבודו הגדול עומדת, הוא הבונה והסותר ובלעדו לא ירים אישׁ את ידו ורגלו; כל קוראי מחברתּי דרושׁים ליחל למוצא פיו ולמשׁפטו, אשׁר בלעדו יוכל לטעות ולאמר כי ישׁ דבר טוב במחברתי, לכן, למען אשר לא אהיה חכם בעיני ובעיני אנשׁים כגילי, מהר להאיר עיני הקוראים במאמרו הזה, – ועתה, אחרי דעתו ומשׁפטו, אם גם בקצרה, לא יעיז אישׁ לחשוב חלילה אחרת, כי מי מבקר כמוהו?… אך בא וראה, ידידי הנחמד, כי לא יכלת לכסות את השנאה והקנאה המדברות מתוךְ גרונךְ, ולאות אביא את דבריךָ בעצמךָ. הלא לפי דבריך “נפשי שחורה כעורב, נכנסה בי רוח שׁטות, לא אדע בין ימיני לשמאלי” א“כ גם האנשׁים כגילי נפשותיהם שׁחורות כעורב, נכנסה בהם רוח שׁטות וכו', א”כ בעד אנשׁים כאלה ועל עת קצרה כזאת שִׁחַתָ דבריך הנעימים, והשׁפלת את כבודך הגדול?… כמדומה לי שאין בוז וקלון מזה לשחת דברים ברבים אודות אנשׁים, אשר נכנסה בהם רוח שׁטות וכו',!… כלום ישׁ לךְ לדבר ממרום גדולתךָ אודות אנשׁים אשׁר נפשׁותיהם שׁחורות כעורב? ומה אכפת לךְ אם אנשים אשׁר נכנסה בהם רוח שׁטות יאמינו כי חכם אני? חי אני! כי אם יבאו כל האנשׁים אשׁר נכנסה בהם רוח שטות ויאמרו כי מבקר גדול הנך, כי חוקר, טבעי, משׁורר, מבאר אתה, אז לא יחרה לי כמעט… ולמה א“כ לא נחת ולא שׁקטת, אם גם אנשים שנפשותיהם שחורות כעורב יאמינו כי חכם אני?… אךְ בלי כל ספק גם האנשים האלה לא יתנו לךְ מנוח, יגרשו שׁינה מעיניך, לכן קמת נגדם – א”כ מה לךְ לדבר גבוהות גבוהות, רדה אלינו ונתראה פנים! א"כ ברור כשׁמשׁ, שׁהשׂנאה מדברת מתוךְ גרונךָ, לכן הנני בא להשׁיב לךְ כפעולתךָ.

א) הן אם צדקת מאד, בצעקך חמס עלי, על אשׁר נבאתי בהקדמתי, כי סער גדול יתחולל על ראשׁי מעבר מזה ומעבר מזה, וזה הוא באמת התהללות והתפארות; אבל איךְ לא שמת לבך, כי נבואתי זאת נתמלאה עוד ביתר שאת? הראה לי איזה ספר חדשׁ בימים האלה הביא סער כזה, אשׁר התחולל עלי מעבר מזה ומעבר מזה? כמה התנפלו עלי מנקודת מורדי אור (ה“ה לערנער, גאטטלאכער, המגיד, צד”ה, גורלאנד, צעדערבוים וכו') וכמה יצאו לשטן לי מאלה אשׁר במשכילים ימנו!… א“כ נבואתי נהיתה, – ואם אודה כי שגיתי מאד בכתבי אז כדברים ההם, אךְ בא וראה, כי שנאתך עורה עיניך לראות, כי דברי נתקיימו. אךְ מלבד כל אלה, מי הוא המוכיח? אתה, אשׁר כל מלה ומלה היוצאת מפיךָ היא התהללות והתפארות!… על דברי בהקדמתי “אם משכילים ע”ד אמת הנמו (הקוראים) הלא בלי מליצות רמות ונשגבות ימשׁכוני חסד” אמרת חדוד בית המדרשׁ, כי זה “לעילא ולעילא מן כל תשבחתא והתהללות דאמירן עד כה בעולם הספרות” – ואנכי לא אבין, האומנם חטא גדול מנשוא הוא, אם אקוה, כי משכילים ע"ד אמת ימשׁכוני חסד, כלומר יסכימו לדברי? יעידו נא הקוראים, איפו יותר התהללות, בדברי ההם, או בדבריךָ "יגיעי ואמתי לעולם יעמודו, והיה הדור הבא לדיין “אשׁר באמת לא נשׁמע עוד כזאת מכל סופר שׁבעולם… א”כ, ידידי הנחמד, לשוא הכברת מלים, כי לא כצעקתה כן הוא וטול קורה מבין עיניך…

ב) ע“ד האי הגיון אשר מצאת בהקדמתי, הצדק אתךָ, וכונתי היתה באמת להגיד זה וזה, כלומר שלמותר לשׁפוךְ מליצות, יען לראשׁונה “אחת היא לי מה שׁלא יענו בי הקוראים, ובשׁניה, כי אם משׂכילים ע”ד אמת הנמו, הלא בלי מליצות ראמות ימשׁכוני חסד, ואם בחשיכה יתהלכו, הלא אלפי הקדמות לא יועילו”. אך אנכי לא בארתי זאת יפה, ואתה באת עלי בקולות וברקים, בליצנות וחדודי ביהמ"ד על עלה גדול, כמו חפצתי להרוס תבל ומלואה…

ג) בנוגע לתלונתך וחרון אפךָ על אשׁר פרסמתי במחברתי את שׁגיאתךָ “ביננען ווירמער”, הנה אם צדקת בזה שׁהוצאתי משׁפט על ספר שׁלם משׁגיאה אחת, וכן לא יעשה, אולם איך תעשה לנו צחוק בשׁנותךָ את טעמךָ כי “טעות הדפוס”הוא, בעת אשׁר כלנו ידעים שׁטעית, ואתה לא תאבה להודות על האמת עד היום.

ד) הערתך ותּלונתךָ ע“ד קאלומבוס נאמנה עד מאד, ואודה ולא אבושׁ להגיד בקהל רב, כי שׁגיתי לאמר, שׁקאלומבוס גלה את אמעריקא ואוסטראליא בקצה המאה הארבע עשרית, בין כה הוא היה בקצה החמשׁ עשרית, ואוסטראליא גלה לראשׁונה מאגעללאן ואחרי כן קוק; אולם ידידי הנחמד! אם כתבת את מאמרך זה בלי איבה ונקם, בּלי חרפות וליצנות שׁל הבל, כי עתה לא העמסת עלי את החטאת הזאת מפאת גדלה באמת. כל הנערים יודעין שׁקאלומבוס חי בשׁנת 1492; יודע אתה ג”כ שגם אנכי יודע וידעתי זאת גם טרם כתבי המאמר ההוא, אךְ אתה מצאת מקום לשׁפוךְ עלי כל זעמך, ותשמח על זה כמוצא שׁלל רב, תשנה ותשׁלש בלי מספר “בראת קאלומבוס חדש”; ובאמת סבת השׁגיאה הזאת היא, כי לא כתבתי באותיות המספר: לו כתבתי באתיות המספר, כי עתה לא הצבתי 1392 תחת 1492, אךְ בכתבי אז נדמה בעיני ששנת 1392 היא קצה המאה הארבע עשרית, ולכן יצאה השגיאה ההיא, אולם מעולם לא חשׁבתּי שקאלומבוס חי וגלה את אמעריקא בשנת 1392; ובנוגע להתגלות אויסטראליא, לא באתי אז להעמיק חקר מי ומי המגלה, אך דברתי על אודות ההתגלות ולא יותר, וקאלומבוס היה המגלה הראשׁון ואחריו החרו החזיקו עוברי ארחות ימים אחרים. ועתה ישׁפטו הקוראים בלי משׂוא פנים גם בדבר השגיאה הנוראה הזאת…

ה) למאמרי "כמה שׁני מציאות וכו' " תעיר על דברי שׁאמרתי שׁם “האדמה היתה באיזה זמן מן הזמנים, במצב כזה אשׁר נקראהו מצב הקפאון או במצב אבני, אשׁר יעידו על זה כמה וכמה בעלי חיים נקפאים או מאבנים, הנמצאים בחפירות הרבה מקומות”, כדברים האלה: "מאש מאש השתוממתי אני הצעיר לשמוע מבעל “חקר־דבר” הרוצה לברר מאמר שליידען, חדשׁות ונצורות כאלה: א) כי כל האדמה היתה במצב הקפאון. ב) במצבה זו היתה פעם אחת בזמן ידוע, ג) מצב הקפאון נרדף עם מצב האבני!!! – קודם מתן “חקר־דבר” היו סבורים וכו' ".

והנה כמה יגיעות שׁיגעתי להבין יתר דבריךָ ולא עלתה בידי, כי אין להם דבר עם יתר טענותיך, ובלי כל ספק חפצת לזרוק אבק בעיני הקוֹראים הפשוּטים, כי הנךָ גם געאלאג גדוֹל… אך זאת הבנתּי, שׁתּביא ראיה מדברי שׁליידען, שׁהאדמה לא היתה כלה במצב הקפאוֹן ואךְ חלקים ממנה, ותסיים בדברים האלה " ועוֹד נראה, כי במצב הקפאוֹן לא היתה כל האדמה פעם אחת בזמן ידוע." אךְ מלבד שׁהוספת בדברי מלה קטנה “כל” בזדוֹן, אשׁר לא נאמרה במאמרי, ואמרתּי שׁהאדמה היתה, א“כ יוכל היות כי חלקים ממנה היו במצב הקפאוֹן, מלבד זאת הנה הוא אךְ דעת שליידען, אבל הגעאלאגים האחרים יאמרו ברור, כי האדמה היתה במשׁךְ אלף שׁנה במצב הקפאון, לדוּגמא ראה גם דברי ביכנער (פיזיאלאגישׁע בילדער) אשׁר יאמר כדברים האלה: “קוֹר זמן הקפאון, אשׁר האריךְ ימים אלף על פּני כדור ארצנוּ, רדף על צואר את החיים בעלי האברים אל מקוֹם קצר משׁני עברי קו המשׁוה, והוא היה הסבּה לקץ משׁפחוֹת צמחים וחיים שׁונים, אשר ספוּ תמוּ אז מן הארץ, ואךְ בּעת אשׁר הקור נמעט, אךְ אז החלוּ החיים עוֹד הפעם לפרוֹת וּלרבוֹת על פני כל הארץ מאיזורים החמים, ואךְ על ההרים הגבוֹהים נשׁארוּ תּמוּנוֹת החיים ההם, אשׁר יעידוּ לנוּ, כי היה מצב כזה.” ע”כ. א“כ יעיד ביכנער שׁהיה מצב הקפאוֹן כמעט על כל האדמה מלבד האיזורים החמים, כי הזמן הזה נמשׁךְ כאלף שנה, א”כ אין מקום לשׁתּי טענותיך הראשׁוֹנוֹת, – ומה שׁנוגע לטענתך השׁלישׁית, כי עשיתי את מצב הקפאוֹן נרדף עם מצב – האבני, הצדק אתךְ ואתי תּלין משׁוּגתי. אוּלם הלא ידעת כי לא באתי במאמרי ההוּא להראוֹת את ידיעוֹתי בגעאלאגיא, אךְ להשיג מטרה אחרת, ולמטרתי ההיא לא ירע המשגה הזה מאוּמה. והבן…

ו) עתּה אבא ליתר דבריך! אחרי אשׁר תּוֹסיף לעג ולהג הרבה בסגנון ה' גאלובאוו, אשׁר מהם נראה כי תחשדני שׁהייתי עמדוֹ בעצה אחת, וּבאמת לא ידעתי ממנה מאוּמה, תאמר, כי במאמרךָ הארוךְ תּוֹכיח, כי דברים אחדים מחקר־דבר לוקחו ממ“ע Cовременикъ, ממאמרך “עמק יהושׁפט” וּמספרךָ “למדוּ היטב”. והנה, ידידי הנחמד, מלבד כי לא הוֹאלתּ בחסדךָ הגדוֹל לציין את השׁנה, את החוֹדש ואת הדף מהמ”ע ההוּא, מלבד כי בזה נראה את שׂנאתךָ, אשׁר הוֹדעתּ דבר כזה ברבים מבלי אַמֵת את דבריך ותמכת יסודוֹתיךָ על מאמרך הארוךְ, אשׁר ד' אלהים יוֹדע מתי נזכה לאוֹרוֹ; מלבד כי דברים רבים שׁכתבתי נשׁנו ונשלשׁו באמת כבר בכל ספרי העמים, וּמעוֹלם לא חפצתּי להגיד כי אני בראתים, אךְ אני הבאתים בשׂפת עבר; מלבד כי דברים כלליים כאלה, כמוֹ ע“ד האידעאליסטען והרעאליסטען, ע”ד פעוּלוֹת הליטעראטור וכדוֹמה, ידוּעים וּגלוּים לכל, וּלכל אחד ואחד ישׁ הרשוּת לספר מה שׁראו עיניו, מבלי הגיד שראה זאת באיזה ספר; מלבד כי ישׁנם דעוֹת רבּוֹת ברוּרוֹת וּמקוּבלוֹת אשר כל הסוֹפרים ידברו מהן ולא יזכירוּ איה איפו ראוּ אוֹתן, כמוֹ כי האדם דרוּשׁ ללמוֹד, לדעת ולעשׂוֹת, כי ראוּי ונכוֹן לסמוֹךְ נוֹפלים, להשׂביע רעבים וכדוֹמה, ובכללם גם הדברים על דבר הליטעראטור וּפעוּלוֹתיה; מלבד כי גם בעת אשׁר כתבתי מאמרי ההם לא זכיתי לקרא את מאמריךָ הנחמדים וּספריך היקרים – מלבד כל זה הן תסתור את דבריך בּעצמך! פעמים אין מספר תאמר במאמרך ההוא, כי “כל דברי הבל הבלים ודברי בלע”, א"כ איךְ תאמר שׁלקחתי דברים ממךְ? בזה הלא תוֹדה, כי גם דבריךָ “הבל הבלים ודברי בלע” ראה איךְ נוֹקשׁת באמרי פּיך!…

ובקצה דברי אומר לךְ, ידידי הנחמד, בדברי ה' צעדערבוים בהערתו למאמרךָ הזה, כי “לא נאה ויאה לאישׁ מצוּין (?!) כמוךְ לחרף וּלגדף את מתנגדיךָ כי לא באלה יורם כבודךָ.” הגד נא איזה תועלת הבאת להקוֹראים בּמאמרךָ “דברים אחדים” אשר אין בו כל רעיוֹן חדשׁ ודעה טוֹבה וּנכוֹנה והמלא חרפוֹת וגדוּפים, ליצנוֹת וּבדחנוֹת ולא יוֹתר? לאשׁרךְ המו“ל “המליץ” הוּא ה' צעדערבוֹים אשׁר יודה בפה מלא כי “לא מצא ברוֹב דבריךָ לא חריפוֹת וּבקיאוֹת, אךְ חרוּפים וגדוּפים ודקדוקי עניוֹת” ובכל זאת קבל את מאמרךָ, אבל לו היה מו”ל אחר, כי עתה, חי אני! שׁלא קבל את דבריךָ, אשׁר אין בהם כל תּוֹעלת להקוֹראים. כן אשׁאלךָ: הזאת היא בקרת? האוּמנם לא מצאת בכל מחבּרתּי אף רעיוֹן אחד טוֹב וּבריא, כי הוֹצאת משפּט חרוּץ כזה, שׁכל דברי “הבל הבלים ודברי בלע”? שׂים־ידךְ על לבּךְ, אז תראה כי רע עין הנךָ, ולכן עשׂית מעשׂים, אשׁר לא יעשׂו;..

6.

פסחתי על מאמרי “השׁקפה קטנה” אשר הדפסתיו עוד הפעם והנני לעבור על יתר המאמרים.

בגליון 5 יבא כותב אחד מלאחוויץ, אשׁר יפזר לכותב אחר פרחי תהלות כאלה:

“כותב כוזב, עוד הרהבת בנפשךָ להעיד שקר ולבזות עיר מוֹשב בישראל ולהיות כמשחק מבן (?) רב אחד אשׁר עפר רגליו לא תשווה (!?), בוז לךְ, לעג לךְ משׂכיל להרע, דובר שׁקרים ומפיח כזבים, הוי! נבער מכל דת ודין, הוי חוטא! ועוד, ועוד, ועוד.”

“והמליץ” ברוב חסדיו קבל את המכתב הזה ואספהו אל קרבו, אם גם יטיל בעצמו ספק (בהערה) באמתת הכותב הזה…

7.

בגליון הזה יבא מאמר קטן אחד “אולת שׂמחה לחסר לב”. ויען כי ה' צעדערבוים עשׂה עליה הערה גדולה, הראויה לנתחה לנתחים למען יראה הקורא עד כמה מגיע כח הגיון שׁלו, הנני להביא גם את כל המאמר הקטן הזה. ואלה דברי המאמר:

אךְ שׂמתי עיני על העלה 47 מן “המליץ” וּמחזה שוא נגלה לפני, ראיתי איש אחד וּשמו יצחק ראזאווסקי פער פיו לבלי חוֹק לפאר וּלרומם, לעלה וּלקלס בדברי בּן ישׁי את מפעלוֹת העת החיה, את מצב העברים בקיעוו וביחוּד את אדוֹנוֹ ה' יוֹאל נתן טולטשׁינסקי, אשׁר, לפי דבריו “עת חגג השׂר הג”ג בעזאק אחד ממוֹעדי בּיתוֹ, בין קרוּאיו היוּ גם הגבירים ר' יוֹאל נתן טולטשׁינסקי ור' משה וויינשׁטיין, ולפניהם הוכן שלחן מלא מטעמים ומגדנות לפי דתנו – עוד הוסיף השׂר להראות לעין העם" כי דין אחד ומשׁפט אחד בעיניו ליהודים ונוצרים, כי בראותו כי אחרו פעמי הגביר טולטשׁינסקי שׁלח אליו את שׂר צבאו (?) לחלותו שׁנית. “הגידה נא סופר מהיר, מי שם בפיךָ דברי הבל ורעות רוח האלה, ואיזה רוח נשאךָ לשלוח דבריךָ אל “המליץ”? אם מטרתךָ היתה לרומם את העברים, כי גם המה נתכבדו להיות בין הקרואים, א”כ מדוע פסחת על הסוחר הנודע ה' קופערניק, הראשׁ והראשׁון לכל דבר טוב ומועיל בקיעוו אשׁר גם הוא היה בין הקרואים ואשׁר נתכבד לא פעם ולא שׁתים, עוד טרם השׁתקע אדונךָ בקיעוו, להקרא אל מועדים כמו אלה? ואם אמרת בלבךָ: הן המ“ע פתוח לפני, אצא בתהלות אין חקר לאדוני, למען ירצע את אזני במרצע והייתי לו עבד עברי כל ימי; אולם הטרם תדע, כי לחרפה היא בעיני אנשים משׂכילים בעת הזאת להתפאר בדברים כמו אלה, ורק החסידים והבטלנים, המבלים כל ימיהם בספורי מעשׂי הבל תחת התנור והכיריים בבית המדרשׁ, אךְ המה ישׂמחו שׂמחה בלי מצרים מדברים שלא היו ולא נבראו. אךְ מלבד כל אלה, הלא מאמרךָ הקטן מלא מן הקצה אל הקצה שׁקרים וכזבים, באמרךָ בשׁמחת עגל לא לומד כי “לפניהם הוכן שׁלחן מלא מטעמים ומגדנות לפי דתנו וכי בראות הג”ג כי אחרו פעמי הגביר טולטשׁינסקי שׁלח אליו את שׂר צבאו (?) לחלותו שׁנית”. הלא צחוק עשׂית לנו בזה! האמנם תדמה, כי בבית הג“ג נקבצו חסידים ואנשי מעשׂה, ושׁם הכינו להם תבלין וחמים למען יזמרו זמירות?.. וכי לסעודת מצוה נקרא אדונךָ כי ישׁלח אחריו הג”ג פעם ושׁתים, אשׁר לא כן יעשׂה גם להשׂרים הגדולים ע“פ חוקי העטיקעטע. ומה תעשׂה ליום פקודה? אם יודעו דבריך אלה להג”ג מפי עושׂי רצונו, היודעים שפת עבר, וידרושׁ ממךָ לאמת את דבריךָ?..

והנה בל אתמה על האישׁ ראזאווסקי, אשׁר בחפצו להתראות בשער ולהתאבק תחת רגלי אנשׁים, אשר מצנפתם היא תוֹרתם וחכמתם, ובגדיהם הארוכים – צדקתם וישׁרת לבם, יצא בדברים בדוים; כי לפניהם יוכל לכתוב, להגיד ולספר כטוב בעיניו, כי המה גם במופתים יאמינו וכל בינת אדם רחקה מהם; אולם צר לי מאד, כי המו“ל אשׁר עיניו בראשו יקבל מאמרים נבערים כאלה במ”ע, אשׁר מלבד כי לא יביאו כל תועלת להעברים, עוד יוכלו להרע להם; כי מה יאמר הג"ג, אם תקח אזנו שמץ מדברי הבל כאלה, אשׁר העברים יתפארו נגדה נא לכל עם, שׁנתכבדו להיות קרואים על המועד ויוסיפו עוד שׁקרים ופתיות, שׁהוכן לפניהם שלחן מלא מטעמים לפי דתנו, וכי שׁלח את שׂר צבאו (?) שׁנית לחלות את טולטשׁינסקי? הלא בזה עוד יקלו בעיניו ויראה שׁגם “נשׂיאי ישׂראל”, לא ראו אור השׂכלה מימיהם ובחשׁך יתהלכו, ומה יאמר על עמא דבר?..

ועל דבר מצב היהודים בקיעוו, הלא שחוק עשׂה לנו הסופר הגדול ה' ראזאווסקי בהכחישׁו את החי וספר דברים שׁלא היו מעולם ע“ד שׁווי הזכיות. הלא המ”ע “קיעווליאנין” כמעט בכל נומר ונומר ישׂים כבוד העברים לעפר, ומלבד כל אלה אף כל הזכיות, שׁנתן לנו הקיר“ה אין להם מקום בשׁלימות בקיעוו, כמו ע”ד הבעלי מלאכות, אשׁר לא יתנום לע"ע להאחז בקיעוו, וכפי הנשמע נשׁאלה שׁאלה אודות זה – ובכל זאת האישׁ ראזאווסקי בשׂמחת עגל יצהיל ויקרא בגרון "האח! מה זאת תראינה עינינו וכו‘, שווי הזכיות ירומם מאשׁפות וכו’ ". ובכן

יראה כבודו, כי האישׁ ראזאווסקי, מלבד ששׁבחיו ותהלותיו הבל ורעות רוח הנה, עוד יוכל בשׁקריו להרע להכלל, ולכן מוטל על כבודו להדפיס את הדברים האלה, ולהראות לעין כל, כי שגגה יצאה מלפניו, באספו את מאמר ראזאווסקי, מבלי חקור אם אמת הדבר; ובימים הבאים ישמור את מ“ע מלצבור בקרבּו דברי הבל וחלומות, אשׁר נער יכתבם, כי מלבד שׁיפגום בכבודו, עוד ימשוךְ עליו לזות שפתים, ובזה שׁלום.”

מן המאמר הזה נראה, כי הכותב יתנפל על ה' ראזאווסקי:

א) כי שׁקר ענה בספרו, כי הג"ג הכין להקרואים העברים שלחן לפי דתנו;

ב) כי לו גם אמת היה, כי עתה אין שׁוה הדבר להתפאר בו, כי מה בכךְ אם נקראוּ איזה עברים? וההתפארות הזאת תראה, כי עומדים אנחנו עוד בשׁפל המדרגה… כלום מתפארים האחרים?..

ג) כי שׁקר ענה בכבוד הג“ג לאמר “כי שׁלח שׁנית את שׂר צבאו (שׁמעו נא, שׂר צבאו!) לה' טולטשׁינסקי לקרא לו” וכן לא יעשׂה! אחרי כל אלה יעיר הכותב את אזן המו”ל כי לא נכון לקבל מאמרים כאלה בכלל “יען כי לא יביאו כל תועלת להעברים” ואת מאמר ה' ראזאווסקי בפרט, המלא עוד שׁקרים ופתיות, על זה עשׂה ה' צעדערבוים את ההערה המחוכמת הזאת.

“מה שׁקראת תגר על הכותב הבדאי צדקת, כי אם שׁקר בפיהו, כאשר תעיד אתה ואיש אמונים אחר לפנינו, מלבד שׁלא עשׂה בזה כבוד לאדונו, נבלה היא לבדות מלבו ולכזב בכתב. אךְ בהתלוננךָ עלינו על אשׁר אספנו דבריו, אתךְ תלין משׁוגתך, כי אם מתנגד הוא למושׁגךְ, אין בזה שׁום דבר מתנגד אל רוח הסבלנות השוררת כעת בלב מלכים ושׂרים, וכאשׁר שׁמענו, נמנה בהם גם השׂר הג”ג, והוא בחפצו לקרא אל שלחנו מכל אום ואמונה וידע מראש, כי היהודים השנים (מדוע אךְ שנים? הלא הכותב הוסיף גם שׁלישׁי!) מחזיקים מעשׂי אבותיהם בידיהם ולא יאכלו מאכלות אסורות להם עפ“י דתם, ולמען לא ישׁבו בטלים להביט אל לוע המסובים, הכין להם מאכלים מותרים להם.”

מה החלום הזה אשׁר חלמת, ה' צעדערבוים? מי הגיד לךְ, כי מתנגד הוא למושׁג הכותב? הלא הכותב יאמר שׁשׁקר הדבר, א"כ זה מופת נאמן, אשׁר גם אתה תאמין בו; אךְ הכותב יוסיף עוד, כי לו היה גם אמת, כי עתה אין במה להתפאר, כי כלום שׁפלים אנחנו מיתר האנשׁים? וכל אשׁר נוסיף להתפאר נוסיף להראות, כי אין אנחנו ראוים לזה… אךְ מלבד כל אלה מדבריךָ “למען לא ישׁבו בטלים להביט אל לוע המסובים” נראה, כי לא תדע אף מנהגי משׁתה ושׂמחה אצל שׂרים נכבדים, כי הקרואים לא יבואו אךְ לאכול ולשׁתות, אךְ להתרועע את אדוני המשׁתה או את הקרואים, וכל אחד ואחד יוכל לאכול כאות נפשׁו או לחדול, והעברים, היודעים מראשׁ, כי אי איפשׁר להם ליהנות מהסעודה הכללית, ילכו לביתם ולא יחכוּ על מאכלים המותרים להם…

“הן הכותב לא אמר, כי שׁלח לקרא אליו שוחט ומלצר עברי וקנה כלים חדשׁים למעניהם; או צוה באכסניא יהודית להכין להם בשׂר ודגים וקוגעל כאשׁר אהבו, ומטעמים ומגדנות יוכלו להיות גם צוננים, לפתּן, פירות וכדומה – ובפרט כי כפי שׁידענו בבירור תהלוכות שׁני הגבירים הנכבדים לא נגעו בתבשׁיל ובצלי שׁאינם משל יהודי, ומדוע איפוא לא נאמין, כי הושׁיטו להם המותר להם?”

אךְ ה' ראזאווסקי אמר בפה מלא, כי לפניהם הוכן שלחן מלא מטעמים ומגדנות לפי דתנו, א“כ שלח הג”ג אחרי שׁוחט ומלצר ועשׂה להם דגים וקוגעל כאשׁר אהבו! כי אם תמצא לומר שׁלא כן היה, מאי לפי דתנו? ואם זה קאי על פירות ולפתן המותרים להעברים, מאי קא משמע לן; ובמה יתפּאר ה' ראזאווסקי בהמליץ? הלא הדברים האלה עומדים הכן לפני כל הקרואים! וּמי אמר לךְ כי הגבירים האלה נגעוּ חלילה בתבשיל וּצלי שׁאינם משׁל יהודי?

“וּבּפרט כי רוּח סבלנוֹת כזאת לא חדשה הוּא אתנו ולא אחת פגשׁנו במה”ע כי הכינו שׂרים ואלוּפים משתה ליהוּדים ע“פ דתם”.

פשׁיטא! אם שׂרים ואלוּפים יעשׂו משׁתה ליהודים, הלא על כרחם לעשׂות עפ“י דתם; אולם אם יעשׂה ג”ג משׁתה לא ליהודים ואךְ בקרבם היו איזה יהודים, אז לא שׁמענו עוד כי יכינו למענם שׁלחן מיוחד!..

“וגם פה בעירנו הנאורה קרה לפני שׁלשׁ שׁנים למועד הזה, כי עשׂה הבאנקיר המילליאנער, הנאור קאנסיל פרס, יוני מבטן ה' ראללי, משׁתה לבוחרים להיות ראשׁ הסוחרים, וידע כי נמצאו ביניהם יהודים אחדים שׁמקפידים על מאכל כשׁר וימן להם מאכלי כשׁר כדת וכדין.”

גם משׁם אינה ראיה! כי אינה דומה משׁתה אשׁר יעשׂה הסוחר לסוחרים, אשר ביניהם נמצא עברים, למשׁתה אשר יעשׂה ג"ג לאחרים ובתוכם שנים (לפי דבריך) שׁלשה עברים.

“וּמה כל החרדה הזאת אשר תחרד לנו, פן יודע הדבר להג”ג: כי לוּ היה אמת כאשׁר יכלנו להאמין אחרי אשׁר חתם עצמו הכוֹתב, וכאשׁר הוּא איננוּ יוֹצא מדרךְ הטבע, לא לבוֹשׁת ולא לכלמה הוּא לוֹ; ואם טפל שׁקרים, יצחק השׂר לפתיות הכוֹתב, כאשר יצחק על כל דבר בוֹדה דבר במ“ע, ולא יאנף על המו”ל, שׁאינו נביא (האף כי מו"ל עברי אינו אלא שׁומם, כי למה יעמול לבהלה ותודה אין לו לא מן המתפלספים ולא מן המתחסדים), ואינוֹ מחוּיב להחזיק לוֹ חוֹקר דין לשׁלחוֹ לדרוֹש ולחקוֹר אחרי מוֹצא כל דבר."

מה החלוֹם אשׁר חלמת, ה' צעדערבוים? מי חרד לךְ חרדה? מי הגיד לךְ כי הג“ג יחרד עליךָ? הלא אין כל רמז לזה בדברי הכוֹתב! ואךְ צל ההרים אתה רואה כהרים. בלי כל ספק חשבת, כי דברי הכוֹתב “ומה תעשה ליום פקוּדה אם יוֹרעוֹ דבריךְ אלה לה”גג מפי עושׂי רצוֹנוֹ, היוֹדעים שׂפת עבר, וידרוֹשׁ ממך לאמת את דבריךְ” נאמרוּ אליךָ, וּבאמת נאמרים הם לה' ראזאווסקי, ולא חרדה היא אךְ שׁאלה. וּמה שׁאמרת בּמאמר המוּסגר, כי מו“ל עברי אינו אלא שׁוֹמם וכו' ותודה אין לו וכו' – כבר אמרתי, כי קריאוֹת כאלה למוֹתר! “הדג יבקש מים עמוּקים, והאישׁ – את הטוֹב לו” יאמר משׁל הרוּסי, והמו”ל העברים יתאוֹננוּ פעמים רבּוֹת “למה נעמול לבהלה” ובכל זאת לא ישׁליכוּ הלאה את מלאכתם זאת, הלא דבר הוא!… ואם נאמר כי יחידי הדוֹר המה, אשׁר יקריבו את גוּפם ונפשם עוֹלה כליל על מזבח הטוֹב והמוֹעיל – אךְ כבר ראיתי בני עליה והמה מעטים: אם שׁנים הם, לא מוֹציאי לאוֹר מ“ע עברים הם, אם מאה הם לא מוֹציאי לאוֹר מ”ע עברים הם, אם אלף הם לא מוֹציאי לאוֹר מ"ע וכו' ואפילו אם רבבה הם…

“המעטים שׁקרים. ותהפוכות בכל מ”ע, ורק על המו“ל העברי יזעף לבוֹ? וּמדוּע לא יתאנף בכל מה”ע, אשר האמינוּ לדברי הכוֹתב מרעטישׁצע כי נס גדוֹל היה שׁם, כי הנער הנוֹצרי אשׁר תפשוּהו היהוּדים והביאוּהוּ במכורת בריתם, שׁב לאמוּנתוֹ בּיוֹם קדשוֹ הוּא יוֹם איוואן הקדוֹש? וּמי דבר תוֹעה על האד' וויעסטניק, כאשׁר הדפיס מקרה שׁקרה בקישׁינוּב, כי אשׁה נוצרית אחת אשׁר חלתה מחלת האיצטוּמכא ימים רבים ורק בחכמת הרוֹפא וו… הקיאה צפרדע חי לעיניו? האף כי הוּא נגד הטבע, כאשׁר הוֹכיחוּ אחרי כן? ועוֹד כמה וכמה ענינים המתנגדים אל השכל ואל הטבע, ואין בכךְ כלום, ורק על המו“ל העברי יצא הקצף, כי האמין דברים שׁאינם מתנגדים לא אל השׂכל ולא אל הטבע, ואין בהם משׁום מכשול להשכלת העברים, כי לאו בארנבת וחזיר תליא מילתא (מי דבר פה ההשׂכלת העברים, ואיזה מילתא תליא בארנבת וחזיר, לא זכינו להבין…)”.

אחרי אשׁר ה' צעדערבוים ישׁנה וישׁלשׁ, כי הכותב אמר שהג“ג יזעף עליו, עברנו עוד הפעם על המאמר הזה ולא מצאנו מלבד הדברים האלה מאומה “אולם צר לי מאד כי המו”ל, אשׁר עיניו בראשׁו (בלי כל ספק לא ידע עוֹד הכוֹתב כי יכתוב המו"ל הערה נפלאה כזאת…) יקבל מאמרים נבערים כאלה במ”ע, אשׁר מלבד כי לא יביאוּ כל תוֹעלת להעברים עוֹד יוּכלוּ להרע להם. כי מה יאמר ה“גג, אם תקח אזנוֹ שמץ מדברי הבל כאלה, אשר העברים יתפארוּ נגדה נא לכל עם שׁנתכבדוּ להיוֹת קרוּאים אל המוֹעד ויוֹסיפוּ עוֹד שׁקרים וּפתיות, שׁהוּכן לפניהם שלחן מלא מטעמים וּמגדנוֹת לפי דתנוּ, וכי שׁלח את שׂר צבאו (?) שׁנית לחלוֹת את ה' טוּלטשׁינסקי. הלא בזה עוֹד יקלוּ בּעיניו” וכו‘. ובקצה המאמר נאמר “וּבימים הבאים ישׁמוֹר את מ”ע מלצבוֹר בקרבוֹ דברי הבל וחלוֹמוֹת, אשׁר נער יכתבם, כי מלבד שׁיפגוֹם בּכבוֹדוֹ, עוֹד ימשׁוֹךְ עליו לזות שׂפתים." א“כ כל אישׁ אשר עיניו בראשׁו, יראה, כי הכוֹתב לא אמר דבר וחצי דבר מקצף הג”ג על המו"ל העברי, וה’ צעדערבוֹים ברא לוֹ זאת ברוּח דמיוֹנוֹ הכביר. אךְ לוּ יהי כדבריו, כי הכוֹתב אמר, שהג“ג יאנף עליו, גם אז צדק הכוֹתב. האוּמנם לכבוֹד הוא לגענעראל – גוּבערנאטאר, אשר יאמרוּ עליו שׁקר בּמ”ע, כי הכין מטעמים לפי דת העברים וכי שלח שׁנית את שׂר צבאו לבקשׁ איש עברי אחד? אין לך בזיוֹן מזה, וכדי בוז וקצף! שר צבא הגענעראל–גובערנאטער, הוא ג“כ שׂר גדול ונכבד, ואיךְ לא יזעף לב שׁניהם, אם איזה כוֹתב יטפוֹל שׁקר לאמר, כי הג”ג שׁלח את שר צבא (?!) לחלות שׁנית, אשׁר לא היה מעולם מקרה כזה, כי ישׁלח ג“ג שנית לבקש על המשׁתה, ומי הוא עוד השליח? שׂר צבאו! א”כ ישׁ הזכות והמשׁפט לקצוף על שקרים והבלים כאלה… ומה ענין זה לההבלים הרבים, הנמצאים בכל מה“ע? מה לג”ג עם הקאת צפרדע חי? אוּלם בּמקוֹם ששׁקר והבל נוגע בכבוֹדם, כמוֹ המקרה הזה לאמר, שׁהג“ג שׁלח את שר צבאו לחלות שׁנית את אחד הקרואים, אז ישׁ לו הזכוּת והמשׁפט לקצוף וּלהביא במשׁפט את הכותב ואת המו”ל, אשר לבו לא יבין, כי הוא דבר הנמנע וקבל זאת במ“ע, ולא עשה על זה כל הערה. עתה בא וראה, כי מלבד שׁבראת לךְ קצף הג”ג ברוח דמיוֹנךְ, תחטא עד כה נגד ההגיון עד כי התאדמוּ גם פני… אך נבא נא אל יתר הערתךְ.

“ועל השׁנוֹת הקריאה, לא נכחד, כי היה לפלא גם בּעינינו (ומדוע לא הערות מאוּמה, כדרכך תמיד?), אךְ אמרנוּ, אוּלי שׁכחוהו בראשׁונה וישלח אחריו שׁנית.”

חי אני! כי לא תשׁמע בעצמך מה שׁתכתוב! הן אם שׁכחוהו בראשׁונה א"כ איךְ שׁלחוּ אחריו שנית? הלא אז יהיה זה הפעם הראשׁונה!… וּמדוּע לא היה לפלא בעיניךָ אשׁר שׁלחוּ אחריו שר צבא? וּמדוּע תעשה את עצמךְ כלא יודע בדבר הזה גם כעת? הבה ענה על השׁאלות האלה! הצדק את עצמך ואת ה' ראזאווסקי על השׁקר הנראה לעין כל הזה! הלא עמדך חבילוֹת חבילוֹת שׁל תשׁוּבוֹת ותירוּצים…

“ובכן הרגיעה אישׁ יקר, יאמר ה' צעדערבוים, ואל תדאג לכבודנו כי יחולל ואתו גם כבוֹד ישראל (הניחא על כבודו! אבל איךְ ימחל על כבוֹד ישראל?) כאלו אנחנו ערבים בּעד כל לוקח לשׁוֹנוֹ וינאוֹם נאוּם שׁקר ותּרמית לבּו (וּמי ערב? אם אךְ תקבל שׁקר ותרמית לב!). וכבר אמרנוּ לא אחת כי נחשוב את מה”ע למראוֹת הצוֹבאוֹת, יבא כל אישׁ ויראה פניו ונפשׁוֹ ויכירוּ אחיו את מעלותינו ושׁגעוֹנוֹ, ואם ענה כחשׁ יבא רעהו וחקרו."

מלבד כי אין כל קשׁוּר וחבוּר בּאלה הדברים האחרוֹנים, כי איךְ “יכירוּ אחיו את מעלותיו ושׁגעוֹנוֹ בּמראוֹת הצוֹבאוֹת”? ואיךְ יענה האחד כחשׁ במראות הצובאות ורעהו יבא וחקרו? ומה לנו מראות הצובאות להבּיט על אחרים? אךְ מלבד כל אלה לא ידענוּ מה היא המדה הקדוֹשׁה, אשר יתפאר בה ה' צעדערבוים, כי “חק שׂם לוֹ והבטחה נתן לאסוף דברי כל אישׁ ואישׁ”? א“כ יוּכלוּ כל החייטים, סנדלרים, פחמים וכדומה להיוֹת מוֹציאים לאוֹר מכתבי עתים! הלא כל אחד מהם יוּכל לאסוֹף מן כל הבא לידוֹ, ואם האחד ישׁקר, או ידבר הבל ורעות רוח יבא השני וחקרו… בין כה נמנה ומקובל בעיני כל מביני דעת, כי מו”ל מ“ע דרוש להיוֹת אישׁ חכם ונבון, אשר עיניו בּראשׁוֹ להבין דבר מתוך דבר, להבחין בין הבל ורעות רוח ובין דברים נכבדים, לשקוֹל כל דבר בּפלס שכלו אם ראוי הוא לדפוס או לא, אם יביא תועלת או הפסד וכדומה; אולם לעשׂות מ”ע “למראות הצובאוֹת” אשׁר בו יראה כל אישׁ את פניו, או לבית מרזח, שׁשׁם יתאספו אנשׁים שׁונים רחוֹקים מן הקצה אל הקצה, וכל אחד ואחד מהם יקרא בקולו – יוכל אךְ אישׁ, אשׁר לא ידע מימינו לשׂמאלו, ולא יבין ערךְ מכתב עתי ופעולותיו… אך מזה נדבר עוד בהמשׁךְ דברינו.

"והלואי, כי ישמוֹר ד' אותנו מספורים מחללים באמת כבוד עמנו וקדושת אמונתנו, כדברים המשׁחיתים את מוסר העם, ולא יבואו כותבי פלסתר להבאישׁ ריחנו במאמריהם בשׂפת נכר בעיני שׁכנינו (ע"ד “כותבי פלסתר בשׂפת נכר” עי' פרח 3), ולא נבושׁ באספנו מאמרים כאלה (כמו מאמר ראזאווסקי, כבוד ותהלה לך!) ואולת חסרי לב אל חיקם תשוב ואנחנו נקיים.

בהדברים האחרונים “ואולת חסרי לב אל חיקם תשוב ואנחנו נקיים” נוכל ללמוד שׁני פנים:

א) כי זאת נאמר אל הכוֹתב הזה, כי הוא חסר לב על תלונוֹתיו, והוּא ה' צעדערבוים, נקי;

ב) כי זאת נאמר על ה' ראזאווסקי, אשׁר כתב מאמר נבער, וה' צעדערבוים קבלו, בכל זאת הוא נקי, יען כי “אולת חסרי לב (ה' ראזאווסקי) אל חיקם תשׁוב (ע"י הכותב), ואנחנו נקיים”,

לפי שׁטתו הראשונה: “ואם ענה כחשׁ יבא השׁני וחקרוּ”. אך בין כה וכה לא צדק ה' צעדערבוים: באופן הראשׁון, לא ידענו אם הכותב זכה לשׁם “חסר לב” – ובאופן השׁני איננו נקי ה' צעדערבוים, כי לו אמר “וכזב חסרי לב אל חיקם תשׁוב” אז יש לו עוד מליץ אחד מני אלף (אם גם חכם עדיף מנביא…); אולם אם יאמר “ואולת חסרי לב אל חיקם תּשׁוב” – אז אךְ בו העון, כי למה יקבל אולת במ"ע, למען אשׁר תּשׁוב אחרי כן אל חיק כותבה,הלא טוב הוא שׁלא תבא לעולם לגמרי…

8.

בגליון 6 יבא מאמר קטן מאת הד"ר קולישׁער. אל המאמר הזה עשׂה ה' צעדערבוים את ההערה הזאת:

“ראשׁית מאמרך נאמר בהשׂכל ודעת, בתום ואמונת אמון, אך אתה יקירי סלח אם החלטנו לגנוז אותו, כי עוד לא בא מועד, לגלות יותר מטפח. גם אנחנו כמוךָ ידענו כל זאת, ודברינו אשׁר השגת עליהם רגילים בפי הפוסחים על שתי הסעיפים. אךְ גם על זאת אנחנו מצטערים, כי הרבינו שׂונאינו ומנדינו ותמורתם לא יבא הצד שׁכנגדם לתמוךְ בידינו (זה הוא העיקר! זה הוא האבן פנה כי יבואו לתמוךְ בידו!…, ועליךָ לשׁקול, כי המליץ הוא הראשׁון בין מ”ע לעמנו בלשׁוֹננו,אשר יצא בחרב נטויה (מתי?) נגד המימינים (וגם זאת לצדקה תחשׁב לו? ונגד המשׂמאילים. עד יבא מועד, כי יותן דרור לכל אישׁ להוציא את כל לבו ולא יוסיף המדבר והמו“ל לדאבה עוד. מי יתן והיתה זאת בימינו”.

מי יתן! נאמר גם אנחנו; אךְ ההערה הזאת תורנו למדי, כי ה' צעדערבוים לא יחשׁוב את מ“ע למראות הצובאות, אשׁר כל אישׁ יוכל לראות בו, והאות, כי גם דברי ה' קוֹלישער לא קבל, אם גם הודה בפה מלא שׁנאמרו “בהשׂכל ודעת, בתום ואמונת אמון”, וכל זה מפני “שׁלא יבא הצד שׁכנגד לתמוךְ בידו”.. בין כה מזה נוכל לראות ג”כ, כי “מצטער הוא ה' צעדערבוים” על הטוב אשׁר עשׂה (לפי דעתו), יען כי לא יבא הצד שׁכנגדם לתמוךְ בידו, והבן…

9.

שׁם יבא מאמר קטן “בשׂורה טובה” המתחיל בדברים כאלה: “קראתי דבר נפלא אשׁר כמעט הייתי כנדהם משׂמחה פתאומית.” ומה הוא הדבר הנפלא, אשׁר בקרא אודותיו ה' ניימאן היה כמעט כנדהם, – הוּא כי מצאוּ חמשׁה חומשי תורה במעבה האדמה במקוֹם אחד!… “תקותי בטוחה, יסיים המבשר הנדהם כי הבּשוּרה הזאת תרנן ותשמח את לבב כל אישׁ דורשׁ תושׁיה ואמת, ויודה לה' כי לעוֹלם חסדוֹ, להיטיב עמנוּ ולשמוֹר אוֹתנוּ (מאי אותנו לענין הזה?) ושפתנוּ בל ידח ממנוּ נדח (איזה נדח? הלא ישׁ אתנוּ ת"ל חמשׁה חוּמשׁי תוֹרה!…)” וידוע תדע, כי הדבר הזה הוּא שקר גמוּר, כאשׁר כתב דאקטאר לעווי מלונדון (עיין הכרמל שנה זאת).

10.

הילד שעשׁועים ה' אבראמאוויץ לא טעה במחשׁבתו, כי יבוֹאוּ סופרי ישראל לבכות ולהתחנן אליו כי לא ישׁליךְ את עטו מידוֹ. ה' סלאנימסקי אשׁר לפניו בכה ה' אבראמאוויץ, כי יגיד לוֹ את משפטו על פעולותיו וּספריו, הנה בא בא במכתב נעים ונחמד, המתחיל “לידידי החכם המפואר סופר מהיר ודוֹבר צחוֹת מוֹה' שלום יעקב אבראמאוויץ ני' " והמסיים! “אחת היא על כן אמרתי אל תרף ידךָ מלעבוד עבוֹדת הסוֹפרים וכו' “, א”כ שׂישוּ ושמחו סופרי ישׂראל, כי לא הודח מכם נדח, ובפרט ילד שׁעשׁוּעים כזה… אךְ בּאמצע מכתב ה' סלאנימסקי פגשנו מקום אחר אשר יחשׁוֹד את ה' סלאנימסקי, כי יהתל בה' אבראמאוויץ. שׁם הוא אומר: “ולמה איפו יקל בעיניךָ העתקות ספרי תּולדוֹת הטבע, אשׁר תועלתם רבה, ובפרט אשׁר בספרךָ זה נמצאו הערוֹת רבּוֹת וּמוּשׂכלות הנוגעות לידיעות הארניטהאלאגיע אצל חז”ל בתלמוד ומדרשׁים, והם ישׁרים למוצאי דעת.” האף אין זאת כי צחוק הוא, אשׁר בספר “תולדות הטבע” יהי הפרט הערות הנוגעת לדברי חז”ל בּתלמוּד ומדרשׁים?…

אךְ על אחת נתפלא על ה' סלאנימסקי. הוא אומר לה' אבראמאוויץ, “שׁלבבוֹ לא ידאג בקרבוֹ, כי אינוֹ חכם מומחה בידיעה הזאת” ויביא לו לראיה את ה' בערנשׁטיין, שׁהוא אוטודידאקט ולא ראה מעודו את פני האוניווערסיטעט, בכל זאת שׁנה הרבה וכתב ספרים הרבה, עד כי שׁמו יצא לתהלה ותפארת בארץ אשׁכנז כיום". האומנם, נשׁאל אנחנו, שׁה' בערנשׁטיין, החכם הטבעי המפורסם הזה לא שׁחר את בית הרכבת הכעמיא לאבאראטאריא) ולא עשׂה בעצמו נסיוֹנוֹת? האוּמנם כל הספרים הרבים והעצוּמים שׁכתב ה' בערנשׁטיין המה אךְ ילידי קריאת ספרים הרבה, ובלי כל נסיונות הגיע עד הלום? לא טבעים אנחנו, אךְ כמדומה לנו, שׁאי אפשר ללמוד וללמד חכמת הטבע מבלי עשׂות נסיונות בלאבאראטאריום; בין כה חכמינוּ הגדולים ברוסיא, יכתבוּ אנאטאמיא, אם גם לא ראו מעודם עצמות אדם מת. לכן כמדומה אין להביא ראיה מה' בערנשׁטיין על ה' אבראמאוויץ, כי הראשׁון עשׂה בלי כל ספק הרבה נסיונות, אם גם לא שׁחר את האוניווערזיטעט, – והאחרון…

11.

בגליון הזה, למאמר אחד “קול קורא”, אשׁר כותביו, תלמידי בימה“ר בזיטאמיר, יפנו אל נדיבי עמנו לעזור להתלמידים העניים בבית המדרשׁ ההוא, יבא המו”ל בהערה, אשר בה יאמר, כי ראוי ונכון לתמוך בידי התלמידים מכמה טעמים, ובתוכם גם הטעם הזה: כי אם לא יתמכו בידם אז יבואו רחמנא ליצלן אל בית האוניווערזיטעט. הלא כה הם דבריו:

“כי בראות הצעירים האלה את מצבם הנוכחי, כי ברע הוא וכי כבד עליהם לשׁבת על התורה והעבודה, יוסיפו לראות אל תכליתם למרחוק ויעצב רוחם למחזה גורל אחיהם הרבנים והמורים כי ברע הוא (מה ענין מצב הרבנים והמורים לזה? הלא בתלמידים, החפצים להיות מורים ורבנים, הכותבים מדברים!..) ויאמרו אל לבם, “למה אנחנו עמלים”? ויעזבו את בימד”ר הרבנים לבקשׁ להם דרך אחר, אשׁר ייטב להם בהוה ובבא (האין זאת רעה גדולה?), או עכ"פ אם ירעבו ללחם עתה (ר"ל בבקשם הדרך האחר), ידעו כי תקוה נשקפת להם לימים יוצרו. וכה עינינו אורות, כי מבחר התלמידים ילכו להאוניווערזיטעטין (גם זה אסון גדול!); לא כן אם תושיטו להם יד עזר, לא ידאגו לפיהם, וינעם להם להקדישׁ ימיהם לתורה ותעודה.

שׁמע מינה, כי תלמידי האוניווערזיטעטין לא יקדישׁו ימיהם “לתורה ועבודה” א"כ חובה על כל אישׁ לתמוךְ בידי תלמידי בית מדרש הרבנים, למען בל יבקשו להם חלילה “דרךְ אחר, אשׁר ייטב להם בהוה ובבא”..

12.

בגליון 9, 10 ישׁ “בקשה” ובגליון 11 “אזהרה אחרונה” מאת ה' צעדערבוים אל החתומים, כי ישׁלמו בעד “המליץ” אשׁר נשׁלח להם עד הלום. והנה אם כי באמת דבר נבזה הוא, אשר החתומים לא ישׁלמו בעד המ“ע עד החודש השׁלישי (ועד בכלל, כנראה “מאזהרה האחרונה” בגליון 11), ומה גם אם ישׁלחו (לפי דברי המו"ל בעצמם) את ציריהם לנגושׁ בם בכל פעם; בכל זאת, לפי דעתנו, אךְ המו”ל אשׁם בזה ולא החתומים. הן לא שׁמענו עוד, אשר מו“ל מ”ע בשפה אחרת ישלח את עליו לאשׁר לא שלמו בעדו עד שני חדשׁים ויותר בין כה מוציאי לאור מכתבי עתים עברים יעשו כזאת, א“כ חטאתם בראשׁם ולמה איפו יתאוננו רע באזנינוּ?… ובפרט אשׁר המו”ל יאמרו בעצמם: “ואלה אשר גם בפעם הזאת ישׁכחוּ אוֹתנוּ, נלמוֹד ממשׁפטם לדעת, כי לא יתנוּ לב למ”ע (זאת יכלוּ לדעת גם אחרי חודשׁ ימים, ועוד לפני העת ההיא, ומדוע אחרוּ עד שׁלשׁה חדשׁים?…) ולא יהיה בנו חטא, אם לא נאבה להיות להם למס, ונחדל מהיוֹם והלאה לשׁלוֹח להם את העלים, עד אם יחסרוּ להם ויפשׁפשׁוּ במעשׂיהם וימצאוּ הפשע באמתחותיהם (?) ויתקנוּ שׁגיאתם וייטב גם לנו.

כבוד ותהלה למו“ל מ”ע עברי, כּי ישׁלח את עליו שלשה חדשׁים בלי כסף, ישׁלח בכל פעם את צירוֹ לנגוֹש בם, ואחרי כן יכתוב בקשׁוֹת ואזהרוֹת אחרוֹנוֹת, ועוֹד יקוה, כי יפשפשׁוּ לוֹקחי “המליץ” עד הלוֹם בעל כרחם במעשׂיהם, ויתקנוּ שגיאתם וייטב לוֹ… בין כֹה פֹה המקוֹם להעיר על דבר אחד! מדברי המוֹ“ל נראה, כי עד הלוֹם “היה למס” על לוֹקחי “המליץ” ושלח בכל פעם את צירוֹ לנגוֹש בם”, בין כֹה צא וּראה, קוֹרא יקר, את דברי ה' צעדערבוֹים במאמרוֹ הנפלא והמחוּכם “משׁען סוֹפרים” (המליץ 1867 עלה 3). אשׁר יאמר שׁם כי קצר כח מה“ע להוֹציא לאוֹר בקרת אמתית (sic) על כל ספר שׁיצא מבית הדפוּס” מפאת כמה וכמה סבוֹת וּמהן גם זאת: “כי אם לא יוֹסיף המוֹ”ל להגיד עליהם (על הספרים החדשׁים) כּל השבחים המפורשׁים בלפיכךְ, יקדישוּ עליו (המחברים) מלחמה, ויקראוּ מלא על מה“ע היוצא מתחת ידוֹ, וידם בכל עת על העליונה, כי חציפתם (?) עצוּמה ונכליה (?!) אדירים מכבוֹד המוֹ”ל, המתכבד לשּׁבת בביתוֹ, ולא יעמיס עליו לא שׁר לא ישאלם מאתוֹ. ע“כ. בלי כל ספק שׁכח ה' צעדערבוֹים את דבריו בגליוֹן הזה, אשׁר אמר בפירוּשׁ: “שׁאלתנוּ וּבקשׁתנו מאת היחידים ממכירינוּ בעירנוּ, אשׁר חלקנו להם הכבוד הראוי להם, לשׁלוֹח להם העלים משׁנה זאת טרם שלחוּ המחיר, כי יאבוּ בטוּבם לשׁלוֹח לנוּ כעת” א”כ “העמיס עליו גם לאשׁר לא שׁאלם מעתוֹ”. אךְ אין מקפידין על דברים קלים כאלה – וּבפרט את ה' צעדערבוֹים!…

מדי דברי על אוֹדוֹת המאמר הנפלא “משׁען סוֹפרים”, הנני להרחיב מעט הדבור אוֹדותיו ועל המטרה הקדוֹשׁה, הצפוּנה בקרבוֹ; ותקותנו חזקה, כי בל יחרה להקוֹראים אם הבאנו פרח אחד משׁנת 1867 בין הפרחים לשנת 1866, כי השׁעה צריכה לכך.

בעת אשר כל בר דעת יוֹדע וּמוֹדה שׁרבוּי הספרים בליטעראטוּר הוּא סימן טוֹב, וכל אשׁר יפרצוּ הספרים, תפרוֹץ הדעת בעם, בא ה' צעדערבוֹים במאמר “משׁען סוֹפרים”, אשׁר בו הוּא מעוֹרר ליסד חברת “משׁען סוֹפרים”, אשׁר מטרתה תהיה להמעיט מספר הספרים, אשׁר נתרבו, בעונוֹתינו הרבים, בשפת עבר. ואם גם ה' צעדערבוֹים לא יאמר כזאת ברוּר ומפורש, להפךְ הוא אומר עוֹד, כי מטרת החברה תהיה:

א) "לתמוךְ בידי סוֹפרים הגוּנים;

ב) להוֹזיל מחיר הספרים לכל אנשי החברה וּלהפיץ בעם ספרים מוֹעילים במחיר מצער;

ג) להכין באדעססא בית מקרא ספרים עברים."

א“כ לפי ההשקפה הראשׁוֹנה הרעיוֹן הזה יקר מאד ותוֹעלתוֹ מרוּבה; אבל בא ואראה לךְ את הכונה הרצוּפה בזה. “להגיע אל המטרה הזאת, יאמר ה' צעדערבוֹים, נחוץ לבחוֹר ועד ראשׁי ועוֹד ועד שׁני לעבוֹר על כתבי יד המחברים והמה יחווּ משׁפט צדק בלי משׂוא פנים אם ראוּי לתמכם או לא”. והנה אם גם בזה לא תמצא עון אשׁר חטא, אךְ בסוֹף דבריו, הסיר ה' צעדערבוֹים בבלי דעת את המסכה הנסוּכה על החברה הזאת: “כי מבלי הצר (בידים) למחברים להוֹציא ספריהם, יאמר ה' צעדערבוֹים, אךְ ממילא לא ימצאוּ קוֹפצים על ספריהם, אשׁר לא השיגו משען מהחברה, כי לא יארכו הימים והועד יקנה לוֹ אמון העם לדעת כי באמוּנה הוּא עֹשׂה; ועוֹד מי מהמחבּרים יוּכל עמוֹד נגדם בממכר הספרים”? א”כ בּרוּר כשׁמש כי מטרת ה' צעדרבוֹים איננה לתמוֹך בּידי מחבּרים הגוּנים, אךְ ליסד כעין אינקוויזיציאן על ספרי עבר, והיה אם המחבר ימצא חן בעיני הועד, אזי יהיה מחבר הגון וספרוֹ מוֹעיל ויזכה לראוֹת אוֹר הדפוּס; אוּלם אם מאיזה סבה מן הסבות (אשר רבות הנה מאד) לא ימצא איזה מחבר חן בעיני הועד, אז יוכל לשׂרוף את ספרו בידו, כי “לא ימצאו קופצים על ספרים, אשׁר לא השׂיגו משׁען מהחברה ועוד מי יוכל לעמוד נגדם בממכר הספרים”? את המטרה הזאת נראה גם בראשׁית המאמר “משׁען סופרים”, אשׁר אביא לךְ ממנו אפס קצהו, למען תראה ישרת לב ה' צעדערבוים, מחשבתו הרצויה, דבריו המחוכמים וּמשׁפטוֹ הצדק.

"עינינוּ הרוֹאוֹת יאמר ה' צעדערבּוֹים, כי בּזמנינוּ זה גברה קנאת סוֹפרים בישׂראל, המחבּרים יפרצוּ לרוֹב וּספרים ירבּו לאין קץ (זה הוּא אסוֹן גדוֹל!!). אךְ הישׁ אדונים לאלה להבּיט אל פעלם וּלהיטיב תעוּדתם אל תכלית נרצה? מי יכחישׁ כי אין משׂים! (איךְ אין אדונים? הלא ת"ל הבקרת (цензура) עוֹדה חיה וקיימה, וגם דעת הקהל לא תחריש…). כל הרוֹצה לטוֹל את השׁם יבא ויטול, אף אם לא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים, וּבלבד שירהב בּנפשו עז לאמר “מחבר אני”.

אךְ מה לךָ ולהמחבּרים הנבערים האלה? אם ישׁנם באמת “פרחי המחברים אשׁר ישחיתוּ (לפי שׁיטתךָ) רגשׁות הדוֹר החדש ונטיותיו וכח משׁפטוֹ, אשׁר לא קראוּ ולא שׁנו ולא שׁמשו תלמידי חכמים, וכי כל רעיוֹן בריא וכל הגיוֹן ישר אין בּקרבּם” – אז הלא המה בעצמם ישׂבּעוּ קלוֹן מכּבוֹד, ואין אישׁ אשׁר יקרא את ספריהם, והוּא הוּא ענשם, ולמה עוד לךְ לשׁחת דבריךְ הנעימים? אךְ נבא נא אל יתר חכמוֹתיו!

“ידענוּ כי ימצאוּ כאלה אשׁר ישׂימו אשׁם את מה"ע על אשר לא יוֹציאוּ לאור בקרת אמתית (sic) על כל ספר שׁיצא מבית הדפוּס, למען ידעוּ הקוֹראים לקרב או לרחק (כונת ה' צעדערבּוֹים במלת מה"ע, הוא המו“ל, כי מ”ע לא יוציא לאור בקרת אמתּית, אךְ המוציא לאור הוא הוא המוציא לאור בקרת במ“ע; א”כ שׂים לבךָ, קורא יקר, אל ענות רוח ה' צעדערבּוֹים, האומר כי יאשׁימו אותו על אשׁר לא יוציא לאור בקרת אמתית על כל ספר, כמו אשׁר ישׁ לאל ידו להוציא בקרת אמתית על כל ספר…). אוּלם הטרם תדעוּ כי קצר כח המ”ע בישׂראל לתקן את המעוּות. מלבד אשׁר רבים מהמחבּרים יחשבו את עצמם לעוֹמדים למעלה במצב הדעת ממה“ע, וספריהם למביאים יותר תועלת ולא לכּבוד להם לשׁלוֹח ספרים למשפטם (פה ג“כ תחת מה"ע יבין ה' צעדערבּוֹים את המו”ל, כי אין מצב הדעת למה“ע, ואין אישׁ אשׁר ישׁלח ספר למשׁפט מ”ע; א“כ שׂים לבּך עוד לענות רוּחוֹ, כי רבים יחשׁבו את עצמם לעוֹמדים גבוֹה, כמו הוא דבר הנמנע… ומלבד כל אלה ראה כח הגיוֹן של ה' צעדערבּוֹים, כי אם רבים יחשׁבו את עצמם לעוֹמדים גבוֹה במצב הדעת ממה”ע ולא לכבוד להם לשׁלוֹח ספריהם למשפטם, לכן לא יוכל המה"ע להוציא בקרת אמתית על כל ספר?!…); ואלה אשר ישׁפילוּ את עצמם לכבד את המו”ל (פֹּה נאמר ברוּר וּמפוֹרשׁ: המו“ל, א”כ גם שׁם המו"ל, כאשׁר הוכחנוּ.) בתשורה – חוברת אחת, אשר מחירה עולה מספר קאפ‘, וּמה גם אם כתבוּ עוֹד בכתב ידם בשער ספרם טוּרים אחדים להחניף את המו“ל וּמכתב עתהוּ וּלהללוֹ בפניו, הלא יאמינוּ כי קנוּ אוֹתוֹ כעבד להם, ולא ידעוּ, כי נוֹח לו להמו”ל לשׁלם להם המחיר הקטן משׁנה כנדבה הגוּנה ולא יצטרכוּ לבלוֹת עתותם (?) היקרה להם למקרא הבליהם (sic); והיה אם לא יוֹסיף המו"ל (עוד הפעם המו"ל) להגיד עליהם כל השׁבחים המפוּרשׁים בלפיכךְ וכו’. יקדישׁוּ עליו מלחמה ויקראוּ מלא על מה“ע היוצא מת”י וידם תמיד על העליונה, כי חציפתם (!) עצוּמה ונכליה (?!) אדירים מכבוד המו“ל, המתכבד לשּבת בביתו ולא יעמיס עליו לאשר לא ישׁאלם מאתוֹ (התבינוּ? יד המחבּרים אשׁר לא הגיד עליהם המו“ל כל השׁבחים המפורשׁים בלפיכךְ, על העליוֹנה, יען כי המו”ל מתכבד לשבת בביתו ולא יעמיס את עליו לאשר לא ישאלם מאתוֹ!… זה הוא הגיוֹן וזה הוא שׂכל ישר!…); אךְ מלבד זאת מה יועיל המו”ל (ברור וּמפורש המו"ל) בבקורתו? הן עולם הפוךְ היה בימינו: אם יוסיף מ“ע (עוד הפעם מ“ע! הלא מהמו”ל ידבר?…) לפאר וּלרומם ספר יקר ממחבר רב תוּשׁיה לא יעלה על לב אישׁ לקנותו; אךְ כאשׁר יוציא משפט חרוּץ על ספר שׁאין בּו לא טהרת הלשון ולא רעיוֹן נאמן, לא מטרה נכונה ולא סדר ישׁר, ומה גם אם יעיד עליו כי משׁחתו בו לחבל כרם האמונה ולהתעוֹת את הצעירים; או אז ירבוּ הקוֹפצים על הס' הזה והסוֹפר הנבער והקל שׁבקלים יורם וימנה במחברים מצוּינים, או גם במשׁליכים את נפשׁם מנגד בשׁביל קדושׁ ספרוֹת העברית ומצוה לקרבם וּלתמכם, וכל המוֹסיף ללעוֹג ולחרוֹץ לשׁוֹן על עתיקים וכן שׁלמים, הרי זה משובח”.

לכן, יען אשר ישׁנם מחברים עזי פנים, אשׁר יחשׁבוּ את עצמם לעומדים גבוה מהמו“ל ולא ישׁלחו את ספריהם למשפטו, ויען אשׁר המוֹ”ל מתכבד לשׁבת בביתו ולא יעמיס את עליו לאשר לא ישׁאלם מאתו, ויען אשׁר יודה בפה מלא כי אין לו כל פעולה על עדת הקוראים, ולהפךְ המה יעשׂו אךְ ההפךְ – א"כ לא יוכל לתת בקרת אמתית על כל ספר היוצא מתחת הדפוס – לכן בא הא' צעדערבוים אל הרעיון הנפלא הזה, ליסד חברת “משען סופרים”, אשר מטרתה תהיה לתמוךְ בידי מחברים הגונים, ואז למותר יהיה לכתוב בקרת אמתית על כל ספר, כי יצאו אךְ ספרים יקרים, אשר ישׂיגוּ משׁען מהחברה – וספרים אשׁר לא השיגו משׁען מהחברה לא יראו אור “כי מבלי הצר (בידים) למחברים להוציא ספריהם, אךְ ממילא לא ימצאו קופצים על ספריהם אשׁר לא השׂיגו משׁען מהחברה – ועוד מי מהמחברים יוכל עמוד נגדם בממכר הספרים”? אנחנו מצדנו נברכהו מקרב לב עמוק, כי החברה היקרה הזאת תעלה ותצליח בידו, למען כבוד קדושׁת ספרותנו ולמען הצלחת כלל ופרט ישׂראל…

13.

עוֹד בגליון הזה יבא פרח נחמד אחד והוא מכתב ה' ריבקין אל המו"ל אשׁר בו יאמר: “מקצר רוח ומעבודה רבה, אשר לא אוכל לקרא לי דרור, הייתי כאלם לא יפתח פיו ולא הודעתיךָ מכל הנעשה תחת שׁמש עירנו (אם תחפוץ לדעת, קורא יקר, מה שם העיר הגדולה הזאת, אשׁר ה' ריבקין יצטדק, כי לא הודיע מכל הנעשה תחת שׁמשׁה? ידוע תדע, כי העיר הזאת היא בערעזאווקע הבירה, רבתי במדינות ושרתי ברוסיא!), ויען כי שׂנאה נפשׁי להיות מוכיח בשׁער לא היה עם לבי להתעבר על ריב לא לי; אךְ שׁמעה אזני ותבן לה, כי האמת מקיר תזעק: למה אתה מחשׁה? גם עלה באזני קול אחי צועקים אלי: “היה אתה לנו לפה” ואען ואומר”:

והנה עד שׁאנחנו משׁתוממים, איך “שׁמעה אזנו ותבן לה כי האמת מקיר תזעק: למה אתה מחשׁה?” כי אם האמת מקיר תזעק, הלא היא בעצמה תזעק, ולמה לה לזעוק אל אוהבה ריבקין: למה אתה מחשה“? אך נניח שׁהאמת מקיר תזעק: למה אתה מחשׁה, אךְ מה היא הצעקה והזעקה, הסכת ושׁמע קורא יקר! הרב מבערעזאווקע, אשׁר קבל עד הלום שׁשׁה רו”כ לשבוע “יפער פּיהו לבלי חק ומבקשׁ כי יוסיפו לו עוד שׁני רו”כ לשבוע"!!! “שׁמע ידידי (הוא ה' צעדערבוים, אשׁר אליו נכתב המכתב הזה) והשׁתומם” יקרא ה' רבקין. אךְ ה' ריבקין לא יאמר עוד די, ישׁפוך מליצות אין קץ ויצב בדבריו בעצמו (sic) ואותיות הקריאה למכביר והנה ראוּי ונכון היה להביא כל המכתב פה, אךְ נסתפק באיזה מקומות:

“וירא הרב כי הוא קורא ואין עונה (לתת לו עוד שני רו"כ לשבוע) ויחשׁוב את עדתו לעדה קשׁה עורף (sic) הזה לא לי הוא, אךְ מעשׂה ידי הכותב בעצמו), ובתחבולות אשׁר לא יעשׂה (עאכ“ו רב ומו”ץ!!) (גם המאמר המוסגר הזה ושׁני אותיות הקריאה לא לי המה), התאמץ כי ישׁיבו השׁוחטים את תעריהם (?) אל תעריהם ולא ישׁחטו וכו‘. אךְ בפיהם דברו (השוחטים) וברגליהם נסו ואין רודף אותם. הן באין תפונה פחד ורחב לבם (אם פחד מאי רחב? ואם רחב מאי פחד? אין פחד ורחב אלא שׂמחה פתאומית, אשר תביא גם פחד בלב האדם ברגעים הראשׁונים, ולשׂמחת השׁוחטים מה זו עושה?) מחמת הרב וכו’. ויהי רעב בעיר, לא רעב ללחם, כי אם רעב לבשר, כי קרא הרב הרהב לרעב וגם בא אל העיר; שׁני שׁבועות ובשר לא בא אל פי יושׁבי העיר (שׁני שׁבועות! אי שׁמים!) (גם הקריאה הזאת לא לי היא); אז ראו כל בשר יחדיו כי אין בשר לכל בשר, וכל האנשׁים בשׁבתם על סיר הבשר בשׁכבר הימים אמרו בלבם: מה יעשה הבשר לנו? (השמעתם? האנשים אשר ישׁבו על סיר הבשר בשכבר הימים ורעבים עתה לבשר, אמרו בלבם: מה יעשׂה הבשר לנו?), ולהם עיני בשר ולא ראו מה תלד השעה אם הרב ישׁפוךְ חמתו וקץ כל בשר (לאכול) בא! ועתה בשרם עליהם יכאב, כי הרב אכל בשרם ומחה פיהו ואמר: דבקה עצמי לבשרי! אשאל גם אני: איךְ הדבר הזה לא יהיה לדראון לכל בשר”??

ואנחנו ג“כ נשאל: איךְ הדבר הזה לא יהיה דראון לכל בשר, כי קאלאמבורי בשר כאלה יבואו בדפוס?… אך נפלא הוא ג”כ קץ המכתב הנפלא הזה.

“וחלילה לךְ, ידידי, (גם זה מוסב לה' צעדערבוים) להעיר אזנו שׁל הרב למוסר, הס כי לא להזכיר, כי מה בצע אם נחבירה עליו מילין ואזנו מילין לא תבחן וישים לאל מלתנו!!! (כל השׁלשׁה אותות האלה מידי ה' ריבקין בעצמו יצאו), אךְ זאת מגמתי: אשים דברי בפי מליצךְ, למען דעת כל רבני הארץ, כי בדורנו זה (דור דעה) (גם זאת לה' ריבקין) יציץ פועל און (?!) (זאת לנו!) אמנם בעיר מצער ואנשׁים בה מעט, אשר ליהודים חשׁךְ במושבותם”!

אשׁרי ה' צעדערבוים! כי לו כותבים כאלה, אשׁר יכנוהו עוד בריש גלי: ידידי!…

14.

קורא יקר! אם תפגושׁ בעלה 10 מאמר “ניוטאן” לפני המאמר כתובת גדולה ורחבה “מבחינת עולם”, המתחלת בדברים כמו אלה “השמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר, היכלכל לב שמים וכו‘, וכו’, ואחרי כן עוד לכבוד אוהבי ואהובי רע יקיר לי החכם הנכבד ה' יוסף יהודא לערנער בב”ד" – ואחרי המאמר תפגשׁנה עיניך פראזען כאלה: “זאת תורת האדם הגדול בענקים, אשׁר לכבוד שמו יקר יתן כל אוהב חכמה, כי לו החכמה לו הדעת, לו שׁם геній, לו הבינה, לו התפארת – כי לו נאה.” אחרי כל אלה אל תקוה לשׁמוע חדשות ונצורות מפּי ה' ריבקין אודות החכם הגדול הזה (ולך היה הזכות לקות כמו אלה, אחרי כתובת גדולה מבחינת עולם, ובפרט אשׁר ה' ריבקין יקדיש את המאמר הזה להחכם הנכבד ה' יוסף יהודה לערנער מבערדיטשוב…), – חלילה! כי איה איפו יקח ה' ריבקין חדשׁות ונצורות על אודות ניוטאן, אךְ הלא כבר ידעת את ה' ריבקין לפראזיאלאג, לכן אילן גדול מצא ותלה בו בוקי סריקי (פרחי מליצותיו), ויספר על אודות ניוטאן אך את המקרה שׁקרה לו עם התפוח, הנודע כבר לכל – ואת הספור הנודע הזה הלקוח משפת רוסיא הקיף פנים ואחור במליצות נשׂגבות וראמות (כמו: בּן אדם שׂא עיניך וראה! השמים מספרים כבוד אל ומעשׂה ידיו יגידו השׁמש הירח והכוכבים, איה סופר ואיה מונה נפלאות הטבע? וכו') ועוד לא אמר די ויביא מליצות קשׁות מס' בחינת עוֹלם – ואת כל זה הקדיש להחכם הנכבד ה' י. י. לערנער… ובלי כל ספק אחרי הדפסת מאמרו הזה, אמר ה' ריבקין: שׂישׂו בּני מעי שישו, כי קניתי עולמי בשׁעה אחת; על אודות ניוטאן, דברתי במאמר קצר אחד, וגם הוא מלא מראשׁו ועד סופו בפרחי מליצות ובכן מי ידמה לי ומי ישׁוה לי?…

15.

על המאמר היקר “משא הוראדנא” אשׁר כבר הזכרנוהו (פרח 3) בא בגליון 11 מכתב אחד מאת פלוני ה' ליב בירגער, אשׁר ישליךְ שׁקוצים על כותב המאמר ההוא, יכנהו בשׁם “עמלק” ויבטלו כעפרא דארעא. ולמען תדע, קורא יקר, עד כמה יקרה האמת לה' בירגער אביא מקום אחד ממכתבו. בּעל המאמר “משא הוראדנא” בּהערה אחת (גליון 3) יספר חדושׁ אחד מרובי תורותיו שׁל איזה צדיק (מבלי הזכרת שמו) בהוראדנא וכה דבריו: אציג נא בזה אחד מרוּבי תורותיו (שׁל הצדיק) למען יתענגוּ גם הקוֹראים, וּלמען ישמע בּערינשׁטיין ויבושׁ, סלאנימסקי – ויחורו פניו, כי הצדיק הראה לעין כל, כי כל חכמתם תתבלע וכלם מהבל המה יחד; הן המה יעמיקוּ חקר בחכמת הטבע, וּביד הצדיק לשׁדד מערכוֹתיו, ונתן ע“ז אות ומוֹפת חותךְ מיניה ובּיה: הן ידענוּ כי ילדה פחוּתה מן ג' שנים בתוּליה חוזרין וזה ע”פ דרך הטבע, אךְ כאשר ימלאוּ לה ג' שׁנה, שׁוב אין בתוּליה חוֹזרין ואין כל חכמי הטבע יכולין לשׁנוֹת מזה אפילו כקוצי שׁל יוד; לא כן הוא הצדיק, כי ישׁ לאל ידו לעבר את השׁנה עוד חדש אחד, ובזה החדשׁ מוכרחין בתוליה לחזור, כי הוא נחשׁב בג' השׁנים, עכ“ל. וידעתי כי רבים מקטני אמנה לא יאמינוּ, כי יצאוּ הדברים האלה מפיו של אוֹתוֹ צדיק. ואנכי אשר אזני שׁמעו ולא זר, הנני לתת דין וחשבון לפני דעת הקהל אם יכחישוּני על פני”. ע"ז ישיב ה' בירגער כדברים האלה:

“כן גם במאמר הזה אשׁר מצא המלגלג על דברי חכמים מקוֹם להתגדר בו, הוּא מאמר ר' אבין בירוּשׁלמי (כתובות פרק א' הלכה ב'), לא נמנע גם הגר”א זצלה“ה להביאוֹ בחדוּשׁיו במשׁניות (בנתיה דמר שמואל), ובלי תפונה אם יחיה המלגלג ימי תרח (מי הגיד לו כי תרח חיה הרבה?) לא יגיע עד קרסליו בתורה; וללגלג על דברי חכמים וחדותם ימצא הרבה – וזאת השׁגגה אשׁר יצאה מת”י מליץ טוב, כי מהראוּי להעלות על דעתךְ כי איש כר“נ (הוא בלי כל ספק הצדיק, אשׁר ידבר אודותיו כותב “משׂא הוראדנא”), לא יבטה דברים כאלה, אם אין בתלמוד מקורם, ור”נ מה כי תלינו עליו?".

א“כ גם בירגער מודה שׁהצדיק ר”נ דבר דברי הבל וּרעות רוח ההם, אבל הוא אומר, כי בתלמוד מקורם, א“כ אין להתלונן על ר”נ. אךְ מלבד שׁבתלמוד נמצא אךְ המאמר הזר הזה, ולא השׁקלא וטריא שהוציא מזה ר“נ, והכוֹתב “משא הוראדנא” לא ילגלג על התלמוּד, אךְ על ר”נ שׁהוציא הבל ורעות רוּח כזה, שׁהצדיק יוּכל לעבר את השׁנה ובזה ישׁנה את השׁנה, ועוד תמךְ יסודותיו על התלמוד, ועל זה היה לו הצדקה והזכות ללגלג כלל העולה על רוחו. ופה המקום להעיר, כי בכל מקום אשׁר מאמרי התלמוד (ומה גם שלא בדבר הלכה) מתנגדים לחוקי הטבע, אינם הלכה, וכבר דברוּ מזה קמאי דקמאי, והאחרון ריב"ל בספרו “זרובבל”; ולהוציא מהדברים הזרים ההם הלכה למעשׂה הוא אולת ורעוּת רוח, כי בכל עת יד האמת, או הטבע, על העליונה.

ומדי דברי בזה לא אוכל לעצור משׁחוק פי בהעלותי על זכרוני את אשׁר ספרו לי עוד כשׁהייתי תינוק שׁגאון אחד התיר ולד אחד, הנולד אחר שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, אחרי אשר הלךְ בעל האשה למדינת הים, מן התורה ר“ל: מן התלמוד. ויען כי הדבר הזה נכבד מאד מצד עצמו, אספרה בסגנון הספור ובלשונו. מעשׂה שׁהיה כךְ היה: אשׁה אחת שׁהלךְ בעלה למדינת הים, ילדה בן אחרי שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, והיו מרננין אחריה, כי לא מבעלה נתעברה; אבל האשׁה היתה כשׁירה וצנועה ותבךְ על הלעז שׁהוציאו על בנה, ותקם ותלך אל גאון הדור אחד (הללו אומרים: הגאון מוה' פלוני ז“ל, והללו אומרים: הגאון מוה' פלוני ז”ל), ותבךְ לפניו לאמר: רבי יודעת אנכי שׁכשׁירה אני והולד הזה הוא מבעלי שהלךְ למדינת הים זה שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, וכאשר שמעתי מגאון תורתו ועוצם קדושׁתו, הנני באה אל מעלתו, כי יוכיח מתורתנו הקדושׁה (אשׁר בה כל רז לא נעלם וכל החכמות נכללות בה) שׁאשׁה תוכל ללדת אחרי הריון משלשׁה עשׂר חדשֳים: שׁלשׁה ימים ושׁלשׁה לילות חפשׁ הגאון ההוא בכל הספרים ולא מצא. נחלשׁה דעתוֹ עליו וזלגוּ עיניו דמעות ונתנמנם. בחלומו נתגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו אל תצטער הרבה בני, לךְ אל ארגז ספריך והוציא משׁם איזה ספר, אז על הדף הראשון שיזדמן לידךָ, ובשׁורה הראשונה תמצא פתרוֹן הסוד הזה. הגאון הקיץ משנתו והנה חלום! וימהר אל ספריו, ויוציא משׁם ספר קטן, והנה הגדה שׁל פסח, ויפתחה, ולפניו נגלו על הדף הראשׁון, בשוּרה הראשׁונה הדברים האלה: “דנת מלךְ גרר בחלום לילה” ופני הגאון צהלו מרוב שׂמחה. וזה פתרון החדה: דנת מלך גר בחלום לילה, אימתי היתה זאת? בפסח! ואיתא בגמרא (ר“ה דף י”א ע"א) “בפסח נולד יצחק” ואיתא במדרשׁ (פ' תולדות) “ואלה תולדות יצחק, אברהם הוליד את יצחק, מלמד שׁהקב”ה צר קלסתר פניו של אברהם בקלסתר פניו שׁל יצחק; לפי שהיו ליצני הדור מרננין מאבימלךְ נתעברה, מה עשׂה הקב”ה צר קלסתר וכו' “; ואיתא ג”כ (ר“ה דף י”א), תנא אותה שנה מעוברת היתה (ר"ל השׁנה מיום שאברהם היה אצל אבימלך עד שׁילדה שׂרה את יצחק); א“כ ברור כשׁמשׁ, שׁאשׁה תוכל ללדת אחרי הריון משׁלשׁ עשׂרה חדשׁים, שׁאם תמצא לומר שהוא דבר הנמנע, למה היה לו להקב”ה לצייר קלסתר פנים שׁל אברהם בקלסתר פנים שׁל יצחק, מפני שׁהיו ליצני הדור מרננין מאבימלךְ נתעברה שרה? אימתי היתה שׂרה אצל אבימלךְ? בפסח! אימתי ילדה את יצחק? בפסח השׁני! והשנה ההיא היתה עוד מעוברת, א“כ איךְ יכלוּ ליצני הדור לרנן, הלא עברו כבר שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, ולמה היה לו להקב”ה לצייר וכו‘? שׁמע מינה שׁאשׁה תוכל להיות הרה שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, ולכן היו ליצני הדור מרננין, ולכן הוכרח כביכול הקב"ה לצייר קלסתר פניו וכו’ ".

נודה בפה מלא, כי אךְ גאון יוכל להוציא מדברים רחוקים כאלה תוכן כזה; אולם ספרי הטבע יורונו למדי, כי הוא דבר הנמנע שׁאשה תהיה הרה שׁלשׁה עשׂר חדשים, ולא היה עד מקרה כזה בעולם, ואחרי אשׁר נקח את הטבע לחוק קים, אז באמת יפלא אחד מהמקומות ההם… ומניחים אנחנו לבעלי התלמוד לישׁב את הדוחק הזה שׁהטבע מתנגד להגמרא בר"ה ולהמדרשׁ.

16.

לפלא כי בגליון זה (11) כן ביתר הגליונות יבא מאמר “השמשׁ והכוכבים” מאת ה' ליפאווסקי – בין כה המאמר הזה ומאת הכותב הזה נדפס כבר בלי כל שׁנוי בהמליץ לשׁנת 1864 (עלה 22, 23, 25)!?… האומנם פרח כזה דרושׁ להיות שׁתי פעמים?…

17.

לא לחנם קרא ה' צעדערבּוֹים את מ“ע בשׁם “המליץ”, יען כי הוא באמת מליץ יושר בין אנשׁים שונים ולמטרוֹת שׁונות. בגליון 12 יספר לנוּ ה' צעדערבּוֹים, כי ביום השׁני לחג הפסח שמע באיזה ביהכנ”ס זמרת אברךְ אחד, אשׁר ירד שׁם לפני התבה; והנה אחרי התהלות הרבות, אשׁר יפזר לו שם יאמר: “ובהלךְ נפשׁ אמרנו, מה טוב היה, לו הואיל קהל אחינו בשׁוק חדש לשׂום משׂרת שׁ”ץ בבּית כנסתם על שכם האברךְ הנחמד לשׁמים ולבריות הזה“. האף אין זאת, כי זה קול מליץ יושׁר? כן ימליץ לפעמים המליץ גם בעד מעשׂה אופה, ומעשׂה שהיה כך היה: בגליון 48,49, 50 משׁנה עברה נדפסה הודעה מרבני המו”ץ באדעססא, כי מעשׂה אופה של הנוצרים, העשׂוים על חמאה, אסורים; ולכן יפנו אל אנשׁי העיר, כי יקחוּ מאפה חמאה אצל ר' ליב שׁטיינער, הטובים ג“כ. על זה עשׂה ה' צעדערבּוֹים את ההערה הזאת: “אין לנו להתערב בד”ת, אך טעמנוּ מהפת מאפה חמאה שׁל שׁטיינער הנ”ל, ומצאנוּ כי לא נופל הוא משל נחתום אינו יהודי (א"כ אכל לחם אסור עד כה?…)

18.

בגליונות 12, 13, 15, 16, 17, 18, תבא בקרת ה' מרגליות על מחברתי “חקר דבר”. והנה ישׁ אתנו גם להעיר רבות על הבקרת הזאת, אךְ פה נדבר אךְ מן הערות ה' צעדערבוים, אשר הקיף בהן את כל מאמר ה' מרגליוֹת, ואשׁר תכלנה להחשׁב להפרחים היותר נחמדים בין כל “פרחי המליץ”.

א) ה' מרגליות יאמר בהמשךְ דבריו (גליון 12) “כל אשׁר קרא מאמרי ה' אבראמאוויץ והופכי בזכותוֹ נגד הארקאווי, יסכים אתנוּ, כי בכל דבריו, אשׁר נמצא בהם גם דברים טובים, מרוב שׂיחו וכעסו ידבר”. על זה עשׂה ה' צעדערבוים את ההערה הזאת:

“רב לכם מבקרים צעירים (?!) להתקלס בה' אבראמאוויץ, כי גם אנחנו לא נשׂאנו פניו במקום שׁמצאנו לנחוץ להעיר עליו, אך לא שכחנו כרגע כשרונותיו הטובים, ולו גם התרגז עלינו ויכתוב מרורות נגדנו, נסלח לו בגלל הטוב אשר פעל”.

אךְ אנחנוּ לא זכינו להבין מה יחפוץ ה' צעדערבוֹים בזה? האומנם שׁכח ה' מרגליות את כשׁרונות ה' אבראמאוויץ? הלא באותו צד אמר בפירוש “ה' אבראמאוויץ, אשׁר באמת ישׁ לו כשרונות טובות, אשׁר יוכלו להביא רב תועלת, חפץ לעמוד בראש המבקרים”. א“כ לא שכח ה' מרגליות את כשׁרונות ה' אבראמאוויץ – אך מלבד זה, מה לכשׁרונות ה' אבראמאוויץ עם דעת ה' מרגליות, כי הראשון “מרוב שׂיחו וכעסו ידבר” נגד ה' הארקאווי? הן ה' צעדערבוים, הלא לא יכחישׁ את דברי ה' מרגליות בּזה; א”כ מי בּקש זאת מידו להיות מליץ יושר לה' אבראמאוויץ לפני המבקרים הצעירים? כן מי בקש מידו לזכור לו עונות ראשׁונים, כי כתב מרורות נגדו? בלי כל ספק חפץ להראות, כי רב סליחות הוא וכי לא יקום ולא יטור לה' אבראמאוויץ. אךְ מי לא יראה, כי לא פה המקום ולא עתה שעת הכושר!…

ב) בגליון 15 יאמר ה' מרגליות: וביחוד יקרו דבריו (שׁל החקר־דבר) על אודות “שׁירי תפארת” ואלה הם:" ופה המקום להעיר עד כמה שׁגה ווייזיל לנטוע הכרם הזה בשׂפת עבר למען התדמות אל ליטעראטורי העמים, ולא נתן אל לב, כי ישׁ כבר על שדמת ליטעראטור העברית כרם חמד כזה, אשׁר אין ערוך לפניו, הלא המה ספרי תנ“ךְ, ומה לנו לעשׂות עוד כמעשׂה העמים, אם כבר ישׁ בידינו אבן יקרה כזאת (ח"ד. צד 41)”.

מעולם לא אמרתי קבלו דעתי בנדון זה, לכל אדם יש הזכות להסכים עמדי ולהכחישני בדבר משׁפטי על רעיון “שׁירי תפארת”. (ובפרט ה' צעדערבוים, אשׁר בּרכהוּ ד' במ"ע ויוכל לכתוב בוֹ ככל העולה על רוחו…); אולם כל איש יודה, כי בדברי ההם לא אשׁמתי, לא זדתי, לא פשׁעתי – אךְ אמרתי כי לעשׂות “העלדענגעריכט מאזעס” על תבנית שׁירי העמים, למותר, יען כי ישׁ אתנו ספרי תנ“ךְ, הגבוהים הרבּה יותר בשׁיריהם וברעיוניהם מכל שׁירי העמים בדרךְ זה. – אךְ לא כן ידמה ה' צעדערבּוֹים! בהערתו הנוראה לדברי ה' מרגליות יאמר, כי דברי אלו במחברתי “חקר־דבר” המה “חלול כבוד גדולי ישׂראל שׁוכני מרומים בּצל כנפי השׁכינה”, אחרי כן יכנס עוד “דברי פלסתר על ראשׁי עם קודשׁ”; אחרי כן יספר כי ווייזיל היה “נצר מגדולי הפרתמים (?) בעמנו, תלמיד מובהק לרב שכב”ה מוה' יהונתן אייבשׁיץ ז”ל, תלמידו שׁל המדקדק המפואר ר' זלמן הענא ז“ל, אוהב ואהוב להרמב”ן נ"ע, כמו אשׁר חפצתי אנכי להגיד בדברי ההם כי ווייזיל לא היה "נצר מגדולי הפרתמים, תלמיד מובהק וכו' ", ועוד לא יסתפק בזה ה' צעדערבוים ויבא עוד לסתור את דברי בדברי יאסט, המרבה לספר בּשׁבח “שׁירי תפארת” ואשׁר יכנם "גראססעס העלדענגעדיכט מאזעס “שׁירי תפארת”; ומלבד כי ה' צעדערבוֹים כתב את הדברים האלה באוֹתיוֹת גדוֹלוֹת וּמרוּבּעוֹת, יוסיף עוד בשׁני חצאי לבנה: "השׁמעת מבקר “העלדענגעדיכט”? ברוּסיא (כלוֹמר בּשׂפת רוּסיא?!) Ироическая Позма ואם גם יכול להעתיק Ґероическая Позма או גם מבּלי להעתיק מאומה – אךְ בּזה חפץ בּלי כל ספק להראות לי:

א) שׁיוּכל היוֹת, כי לא אבין מה הוא “העלדענגעדיכט”;

ב) כי מאימת המלה Ироическая חיל וּרעדה יאחזני; ואחרי כל אלה יתן עלי בּעז קוֹלוֹ לאמר:

"ועל איש כזה ירשׁה לעצמוֹ אישׁ צעיר לימים (אהה! ד' אלהים!) לחוות דעה ולהקטין פעלו, על גבר חכם בעז כמוֹהוּ, אשׁר ספרי הקודשׁ היו שׁעשׁוּעים כל ימיו יאמר מבקר חדשׁ, כי לא נתן אל לב, כי כבר על שׁדמת ליטעראטור העברית ישׁ כרם חמד כזה וכו' “, אין זאת כי אם שׁלא קרא “שׁירי תפארת” בעת כתבו בּקרתו (?), כי לולא זאת הבין לערוךְ מליצות המשׁוֹרר האלהי הזה, אשׁר גלה מצפונות בּלשׁוֹנוֹ וכח מליצתוֹ בספרי הקדשׁ”.

ומה אעשׂה אנכי האוּמלל אחרי אימוֹת וּפחדים כאלה יוֹצאים מפוֹרשׁ מפי ה' צעדערבּוים? הלא עלי להטמן בּמחילת עפר מפני הדר גאונו!… אךְ הידעתם אדוני הקוֹראים, כי אישׁ צעיר לימים אנכי (כאשׁר הודיע לכם ה' צעדערבוים ברוֹב חסדו זה פעמים רבוֹת), וּכבר נמנה ומקוּבּל, כי הצעירים בּימינו אלה עזי פנים המה! ולכן אתפאר לפניכם, כי גם אני עז פנים, וּמלבד שׁלא נפל לבּי מכל קריאות ה' צעדערבּוֹים, אךְ אעיז לאמר גם אחרי שהשׁמיענו, כי ווייזיל היה “נצר מגדולי הפרתמים, תלמיד מוּבהק לרשׁכבּה”ג ר' יונתן, אוהב ואהוב להרמבּמ“ן”, כן אחרי תהלוֹת ותשׁבּחות יאסט, וכל יתר הפחדים – כי כבר יש כרם חמד כזה (כשׁירי תפארת) על שׁדמת ליטעראטור העברית, והמה ספרי תּנ“ךְ, אשׁר אין ערוךְ עליהם, וכי לשׁוא עשׂה ווייזיל את ההעלדענגעריכט, או Ироическая Позма , כי חיי משה וזמנו, כבר מתוארים בּספרי תּנ”ךְ.

אךְ בּא נא וראה, קורא יקר, איךְ לא הבין ה' צעדערבּוים (בּמחילת כבוֹדוֹ הגדוֹל) את דברי ב“חקר דבר” ולכן בּא עלי בּרעם ורעשׁ. הן בּמחבּרתּי לא אמרתּי משׁפטי על ספר “שׁירי תפארת”, לא כתבתי עליו שׁם בּקרת, אךְ אמרתּי שׁם בּדרךְ אגב, כי רעיון “שירי תפארת” לעשׂות ”העלדענגעדיכט" (או Ироическая Позма ) כמתכונת שׁירי העמים, למותר, יען כי יש אתּנו ספרי תנ“ךְ העומדים גבוֹה הרבּה מכל “ההעלדענגעדיכטען” שנכתּבוּ בּשׂפוֹת אחרוֹת. א”כ לא חפצתּי מעוֹלם “להקטין פעל” ווייזיל, – כי יוּכל היוֹת שׁשירוֹ בּעצמוֹ מאד נעלה, אךְ הרעיון “העלדענגעדיכט” למוֹתר; ומה א“כ כל קריאוֹתיו: “ועל איש כזה ירשׁה לעצמוֹ אישׁ צעיר לימים לחוות דעתּו ולהקטין פעלו וכו‘, וכו’? אבל עכשׁיו כיון שׁבּא לידי לדבּר אוֹדוֹת “שׁירי תפארת”, הנני אוֹמר בּפה מלא, מבּלי הבט שווייזיל היה “נצר מגדוֹלי הפרתּמים, תּלמיד מוּבהק לרשׁכבה”ג וכו' " מבּלי הבט על התהלוֹת ותשׁבּחוֹת שׁפזר יאסט להשׁירי תפארת” – כי השׁירי תּפארת אינם בשוּם אוֹפן “גראססעס העלדענגעדיכט”, וכי לבד שׁלמוֹתר המה, עוֹד עוֹמדים המה בּשׁפל המדרגה בּערךְ הרעיוֹנוֹת ובערךְ הרוח החיים אשׁר בקרבּם. “שירי תפארת” המה אך מליצות ראמות ונשׂגבוֹת, מראשׁיתם ועד אחריתם מלאים המה תהלות ותשׁבּחוֹת לאלהים, אשׁר בּלי מספר נפזרו על כל ספרי תּנ”ךְ ואשר לא יגיעו לקרסולם בּיוֹפי ונוֹעם. חרוז אחד מהשׁירה הנשׂגבה “שׁירת הים”, יכריע את כל “השׁירי תפארת”. בכלל רוח שׁירה מרחפת על כל קורות העברים בספר תּורת משה, רוח אשׁר ממנו ימלא לב הקוֹרא ויצהל – ורוח עכרון וכהה יחלוף על פני כל “שׁירי התפארת”, עד אשׁר לא ידענו אם יוּכל בּעל נפשׁ היפה לקחת אותם להחילם ולגמרם עד תּומם בפעם אחת, כי המה יפזרו קרחם על הקוֹרא (המבין) בּהרוח הכהה המרחף עליהם ובהמליצוֹת הדוֹמוֹת זו לזו ואשׁר נשׁנו אךְ בּמילים שונים. הרעיוֹן האחד, אשׁר יעבור בּכל “השׁירי תפארת” הוא כי אלהים גדול ונורא, עוֹשׂה נפלאות וכדומה; אוּלם כל זה ידענוּ מספרי תנ"ךְ, אשׁר כל דבריהם מלאים שלהבתיה, גאוֹן אל ועוזו.

והנה ידענו, כי רבּים יקוּמוּ עלינו, יכחישו אותנו, ויאמרו, כי “השׁירי תפארת” נעלים ונשׂגבים, כי שׁיריהם נעימים לאזן שׁומעת, ועונג אין קץ שׂבעה נפשם לקרא אותם, אךְ כבר נודע, כי לא חיךְ כל אדם יתענג על מה שיתענג משׁנהו; ובדבר הזה נאמר:

о вкусахъ не спорятъв; את אשר ערב בעיני זה מגונה ונתעב בעיני משׁנהו; לכן לא נוּכל מעולם לאמר משׁפט חרוץ על דבר התלוי בטעם. הן ה' מיצקוּן, בכתבו שיריו, חשׁב בלי כל ספק כי משׁורר הנהו וכי שׁיריו נעלים ונשׂגבים, – והנה באתי אנכי ואמרתי למשׁל, כי חרוז כזה: (“כנור דוד”, שׁיר “תשׁועת עולמים”, בית 7)

הם עליה את אלה ישׁרי דרךְ

לחצו עשׂות רעה עמם הכבירוּ,

ובהכנעם עת למוֹ כרעוּ ברךְ,

עת נכחדו, אז אותה פה השׁאירוּ,

השׁאירו אותה הה! וכלמזכרת

כי היוּ (!) פה דרכם כסל נכרת

חסר טעם וריח הוא, ואין בו כל יופי ולא שׁירה; אךְ שׁאלו נא את ה' מיצקון, אם לא יאמר לכם, כי גם השׁיר הזה נעים ונשׂגב?… ולא די שׁה' מיצקון יחשׁוב כזאת, אךְ ישׁנם הרבה מיצקוּנים החושׁבים כמוהו, וה' לערנער יכנהוּ על אפי ועל חמתי “המשׁורר הנכבד”, ובן בלי שם אחד צד“ה יאמר, כי יקום במהרה בימינו סופר אחד, אשׁר יראה "צדקת המשׁורר הזה”… א"כ בדברים כמו אלה אין להתוכח…

עתה נשׁוּב אל הערת ה' צעדערבּוֹים!

“ועוד נשׁאלהו ברוּח אישׁ איירופי, יאמר ה' צעדערבוֹים, מה עשׂה געסנער בהאידיליען שלו, ודומיהם רבים בכל הלשׁוֹנות העתּיקות והחיות, האם אין גם להם העתקת התנ"ךְ? ולמה אחזת בקרנוֹת המזבח לכסות על פשׁעיךָ”?

הבּחלום או בהקיץ תדבר ה' צעדערבוֹים? על איזה פשעים חפצתי לכסות? איה איפו המה? וּבאיזה קרנות המזבח אחזתי? ומה להעמים והלשׁונות עם העתקת התנ“ךְ? העברים יסתפקוּ בתנ”ךְ, יען כי בהם כל חיי רוחם ועמם, אבל איךְ יסתפקו העמים האחרים בהעתקת התנ"ךְ?…

“ובכלל הרשה ה' קאוונער לעצמוֹ, יוסיף ה' צעדערבּוֹים, לבקר גדולים חקרי לב, ומה גם את הוגי התלמוד ומפרשיו, בעת אשר לפי שׁנותיו (עוד הפעם שנותי כעצם בגרונו!) לא יוכל להתפאר, כי קרא ושׁנה אך חלק האלפי מכל ספרי מאורי ישראל בכל ענפי הדינים והחכמות במשׁך אלפים שׁנה ויותר, ואיה מבקר איירופי, טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים”?…

ואנכי ג“כ אשאלהו “איה מבקר איירופי טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים”? איה איפו מצא במחברתי, כי יצאתי לבקר הוגי התלמוד ומפרשיו? הלא אין כל רמז לזה במחברתי! א”כ, מלבד שׁלא בא ה' צעדערבּוֹים בכבודו ובעצמו אל תכלית דברי, לא קראם אפילו… כן לא אבין, מה היא העזות לבקר (כדבריו) את הוגי התלמוד ומפרשׁיו? הגם הוגי התלמוד כלם קדושׁים, כי כל הנוגע בהם ירה יירה?…

“וכן שׁגה מאד בהשׁערתו על ריב”ל ז“ל, יוסיף ה' צעדערבּוֹים, כאשׁר העיר בצדק מבקרו”.

שׁקר גמור! מבקרי ה' מרגליות (באותו צד) לא יאמר, כי שׁגיתי מאד, להפךְ הוא יאמר שׁם “ואם גם היה הרשׁות להמחבר, לפי דעתו, להוציא משׁפט כזה על אודות לעווינזאהן, בכל אלה לא יפה עשׂה, בראותו כי לעווינזאהן עמל בכל עז לכסות על מטרתו”. א“כ, מבקרי יאמר שׁהיה לי הרשׁות להוציא משפט כזה על אודות לעווינזאהן, אךְ, לפי דעתו, לא יפה עשׂיתי, יען כי לעווינזאהן חפץ לכסות מטרתו. אך בזה אינני מסכים גם עם ה' מרגליות, יען כי לעווינזאהן בעודו בחיים חייתוֹ, ובהיותו בתנאים אחרים עמל בכל עז להסתיר מטרתו; אולם אנחנו, אחרי מות האישׁ הדגול מרבבה הזה, נוכל לגלות מטרתו בספריו הרבים לעין השׁמש, למען יראו רבים ויחכמו… אך יהיה איךְ שׁיהיה, גם לפי דעת ה' מרגליות לא שׁגיתי מאד, אךְ לא יפה עשׂיתי, בין כה ה' צעדערבּוֹים יאמר בקול מושׁל וּמצוה, ובלי כל אות ומופת לדבריו, כי שׁגיתי מאד, ויתמוךְ עוד יסודותיו על מבקרי… א”כ עוד הפעם נשׁאלהו בשׁאלתו: “איה איפו מבקר איירופי, טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים”?

“וכה חטא חטאה גדולה (?!) בהמעיטו יקרת שׁירי המליץ הנפלא אייכענבוים נ”ע, ראשון לדוברי צחות בקצרה בשפתנו, וחרוזיו מעטי הכמות רבי האיכות (?) הן העתקותיו נפלאים (נפלאות?) והגיוֹני רוחו מזוקקים, עד כי הרבו להללם כל כותבי העתים הגדולים באשׁכנז וישתוממו גם רוסים על העתקת “הקרב” בשׂפת ארצנו".

לא ידעתי מה היה לו לה' צעדערבוים, כי בכל מלה ומלה יחטא נגד האמת והצדק? כפי הנראה יבא עלי בעקיפין וישת עלי חטאת לא אדע שׁחרה בזדון, – כי מלבד שאיננה חטאה גדולה להמעיט יקרת שׁירי משׁורר איזה שׁיהיה, אךְ אנכי לא עשיתי כּזאת מעולם, וּלמען תראה, קורא יקר, עד כּמה יטפח ה' צעדערבּוֹים את האמת על פּניה, אביא פה כּל דברי אוֹדוֹת אייכענבּוֹים. “לא נוכל מבּלי להזכּיר את שׁם החכם הנכבּד אייכענבּוֹים נ”ע, אמרתי בּמחבּרתי “חקר־דבר” (צד 47), האישׁ הגדול הזה היה נכבּד בּעמוֹ, דורשׁ טוב לכל אדם ומהיר בּמלאכתּו מלאכת החנוךְ, אךְ בּכל זאת לא נראה לעין את פעולותיו, כי רובם ככלם ילדי חריצות (קונסט) יתירה המה אשׁר לא הביאו תועלת נראית לעינים. ספרו “קול זמרה” מלא הוא שׁירים ערבים ונעימים מאד, אךְ אין איש אשר הוציא מהם תּועלת לצרכי החיים; “הקרב” מעשה ידי יוצר נפלא, אך כראשׁון בּלי תועלת. ואת שׁירו האחרון “הקוסם” לא אבינה, – הן נפלא הוא מאד מאֹד, אך לא ידעתי מדוע לא בחר לו המשורר הגדול הזה מחזה מחיי אחינו העברים? וילך לשׁיר על ארצות מצרים, על אנשׁים גדולים כאלה, אשר יש לאל ידם לעשות ולא יעשו, ירבה עוד הקצף והחימה. – הלא זה האישׁ אייכענבוים אם אךְ חפץ, אז הביא לנו תועלת רבה ושׁמו וזכרו היה בּקרבנו לברכה עד עולם."

א"כ כל איש אשר עיניו בראשׁוֹ יראה, כי לא נגעתי בכבוד אייכענבוים אף כמלא השערה, אדרבה הרבתי יתר מדאי לספר בשבחו; ומה שׁאמרתי שספריו לא הביאו תועלת. הלא אין אישׁ אשׁר יכזיבני על פני! אין אישׁ אשׁר יואל לאמר, כי “הקרב” הביא תועלת. כל אישׁ יסכים אתנו, כי אייכענבוים הועיל הרבה יותר, אם בחר מחזה מחיי העברים לשׁירו, מאשׁר שׁר על אדמת מצרים. עתה צא וראה, קורא יקר, מה היא החטאה הגדולה שׁחטאתי בזה… חי אני, כי לא אוּכל לעצור מצחוק פי למראה הפראזען האלה! אךְ כן הוא דרךְ ה' צעדערבוים תמיד להתנפל על הכותב, מבלי להתבונן על מובן דבריו, ולכן ינפץ תמיד את מצחו… ועוד הפעם אשׁאלהו: איה איפו מבקר איירוֹפי, טרם בא עד תכלית המבוקרים?…

אחרי החכמות, האמת והצדק, אשר נמצאו בהערה זאת יאמר ה' צעדערבוים ברוחב פה:

“ובכן אם אתה לו שׁמענו (הימצא אויל כזה?) כלךְ מדרךְ זו, ואם תתאו להתחרות בסופרים, קום פשוט בגדודי המחברים חדשות לבקרים צעירים כימיךָ דבאךָ, וקח מהם את חליצתם, המה ישׁיבו אמרים וימודו לךְ אל חיקךָ גדפותם. (אפונה! אם יוכל מי להתחרות עמדך וה' גאטטלאבער בחכמה הזאת…) והגדולים יאמרו “יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו”, אךְ בגדולי אנשׁי שׁם, החיים אחרי מותם, אל תגע לרעה”.

מהערתךְ זאת אשׁר נתחנוֹה לנתחים, ברור נראה למי לצחוק לפני מי? לא ידענו אם אחד מהצעירים מוכשׁר להלאות את הקוֹראים בחכמוֹת כאלה, אשׁר נמצאו בהערתך היקרה, אשׁר תשׁאר לדורות “ודברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂה” אם לא שפטת על כל ענין עד מקום שׁיד הבקרת האמתית מגעת". אשׁרי הדור שׁזכה לךְ ולחכמותיך!…

ג) בגליוֹן 16 יאמר ה' מרגליות: “והנה ה' קאוונער שכח להראוֹת על חסרון אחד במליץ וקו”מ, והוא: כי אין רוח אחר במהלכם ומטרתם וכו', ואם גם המו“ל המליץ יראה לתת רוח אחד למכתב עתו בהערותיו אל כל המאמרים, אולם לא בכל מקום תעלה זאת בידו, ופעמים רבות ישׁחית בחפצו לתקן; ומלבד כל אלה המו”ל יגע אךְ בשאלות הקהל, אולם כל המאמרים המדעיים, או קורות הימים אשר יביאו אליו, המה יבואו במ“ע כמו שהם, אם גם אין בהם רעיון אחד ומטרה אחת”.

“בנוגע לענין מה”ע, יעיר על זה ה' צעדערבוים, כבר השיבונו בעתו לידידנו האי“ש, אךְ על המבקר נתפלא אם ישׁמיענו חדשות (sic), כי לחסרוֹן יחשׁב למ”ע בקבלו דעות שׁונות (אין כל רמז לזה בּדברי ה' מרגליות; הוא יאמר כי אין רוח אחד, וזה הוא באמת חסרון, כאשׁר נדבר מזה להלן), ולדעתנו הוא להיפךְ, ומ“ע מתנבא בסגנון אחד, אינו אלא נוטה לצד מן הקצוות, וכל המרבה לאסוף דעות מתנגדות הרי זה משׁובח (הני מילי ברוח אחר ומהלךְ אחר, אבל במהלכים שׁונים, הרי זה גרוע ביותר, כי א“כ, אין זה מ”ע אךְ אסיפות דעות מתנגדות, ולמה לנו המו"ל?..), כי יצא כנוגה משׁפט, ורשׁות להמו”ל לחוות דעתו כאיש פרטי, ובלבד שלא יאמר קבלו דעתי".

כפי הנראה לא הבין ה' צעדערבּוֹים גם פה את דברי ה' מרגליות, לכן נבא ונבאר לו יותר: כל אישׁ אשׁר עיניו בראשׁו יודע, כי מוציא לאור מכתב עתי דרוש להצב לו מטרה מראש, אשר אליה יהין, ואם יפגוֹש על דרכו אבני נגף אז עליו להסירן וללכת רומם אל מטרתו, למען לא יכשלו בהן ההולכים בעקבותיו; לכן יראה המו“ל, אשר לפניו מטרה ידועה מראש, כי העובדים אתו בעבודה הזאת ילכו עמו שׁלובי זרוע ולא יעוף האחד השמים, והשׁני לא ירד המים, והשׁלישי לא ילךְ אחורנית כמשׁל הנודע Лебд, Щука и Ракъ והנה במטרה אחת ומהלךְ אחד יוכלו להיות דעות שונות; זה יאמר למשׁל, כי להשׂיג המטרה הזאת דרושים אלה האמצעיים, והשׁני יאמר כי האמצעיים האלה לא טובים המה ויתּן לפי דעתו אמצעיים אחרים טובים מהראשונים, – ואז אם המו”ל יקבל דברי האחד ולא יקבּל דברי השׁני, אז יהיה באמת “נוטה לאחד מן הקצוות”; אולם אם לא יקבל דברים נגד מהלכו ומטרתו, תבא עליו ברכה, – כי זאת היא תהלתו. נבאר את דברינו עוד יותר: נניח כי איזה מ“ע שם לו למטרה מראשׁ להראות כי היעזואיטים (או החסידים) יָרֵעו וישׁחיתו מאד, אז יתאספו המון סופרים, אשר דעתם ג”כ כי היעזואיטים רעים למין האנושי, וכל אחד ואחד ישתדל להביא עצות איךְ לברוח מהם ואיךְ להתיצב להם לשׂטן; אז החובה על המו“ל לקבל דעוֹת מתנגדות, איךְ לעצור בּעד רעת היעזואיטים, – ואם יקבּל דברי האחד ודברי השׁני לא יקבל, יהיה “נוטה לאחד מן הקצוות”, יען כי כל סופריו הלא בדעה אחת, כי היעזואיטים צרעת ממארת בבשׂר האדם, לכן עליו לקבל כלדברי סופריו, למען יצא כנוגה משפט. אולם אם יבא אישׁ, אשר לפי אולתּוֹ או לפי תּנאים אחרים ימצא, כי היעזואיטים מוֹעילים הרבה מאד והמה פאר מין האנושי, – אז כל אישׁ יודה כי אין כל הצדקה להמו”ל לקבל דברים כאלה במכתב עתו, ואם יבואו במכתב עת אחר, אז עליו להתקומם נגדם, יען כי המה נגד מהלכו ומטרתו; ואם יאבה המו“ל לקבל דברים נגד מהלכו ומטרתו ולעשות הערות דמשׁתמען לתרי אנפין, אז ירמה את הבריות, או אין לו כל מטרה ואךְ את נפשׁו ישׁמור… והנה לךְ עוד משׁל אחד: זה כמה שׁנים אשׁר יתוכחו החכמים איזה שׁטה היא משׁובחת להפיץ השׂכלה בין המון העם, אם שׁטת ההכרח ללמוד או שׁטת החופשׁ והדרור; הללו אומרים זאת משובחת והללוּ אומרים זאת משׁובחת, אבל כונת שׁני הצדדים, כי ההמון יראה אור ההשׂכלה; אולם אם יבא איש ויאמר, כי מות בהשׂכלה לההמון, כי טוב הוא אשר יהיו עורים וכדומה, – הגם אז תאמר, כי המו”ל דרוש לאסוף דעות מתנגדות?… ברוח זה אמר ה' מרגליות, כי אין רוח אחד במטרת “המליץ” ומטרתו: זה בא וצועק מרה על תועבות החסידים, וזה בא (ה' צעדערבוים בכבודו ועצמו, עי' פרח 1) ואומר “אין לנו עסק בזה אם יאמין העם באחד קדושׁ (!!), הצדיקים רובם חכמים מחוכמים וכו'; זה בא ואומר, כי המשׂכילים הצעירים אנשים טובים וישׁרים המה, כי ישׁ להם מטרה מועלת, אשׁר אליה יהינו, – וזה בא ואומר, כי “הצעירים מוכשרים אך לגלח את זקנם לצאת במחול משחקים עם בנות עם הארץ ורוחם לא נאמנה עם אל ועם קדושׁיו” (עי' המליץ 1865 עלה 9, 10) וכדומה. זה הוא באמת משׁגה גדולה לאחד במ”ע שתי קצוות רחוקות כאלה… “ואם גם המו”ל “המליץ”, יאמר ה' מרגליות, יראה לתת רוח אחד למכתב עתו בהערותיו על כל המאמרים, אולם לא בכל מקום תעלה זאת בידו, ולפעמים רבות ישחית בחפצו לתקן“; אולם אנחנו נפונה, אם יחפוץ ה' צעדערבוֹים לתקן… הערותיו לכל המאמרים אינן “לתת רוח אחר למכתב עתו” כי הבעל דין בעצמו יאמר, “שׁמ”ע מתנבא בסגנון אחר אינו אלא נוטה לצד מן הקצוות” אךְ הוא יחפוץ לאחוז את החבל בשתי הקצוות, לצאת ידי כל הצדדים, כאשׁר יאמר ההמוני. אךְ מי לא יסכים אתנו, כי כל אישׁ מחויב ללחום בעד דעות נבררות וקשׁורות בנפשו בכל לבבו ומאודו, אבל לא להשׂביע את הזאב ולשמור את הצאן, כי זאב עם כבש לא יגור לעולם, והאדם החפץ לכרות ברית ביניהם אינו אלא טועה, ולחנם ידמה בנפשו, כי יצליח בידו להונות את אחרים…

“וכל זאת רק בשקלא וטריא של עסקי הכלל, יאמר ה' צעדערבּוֹים, אבל על דברי חכמות קבועות וקורות הימים אין להעיר, כי המה ע”פ רוב העתקות, ועל המו“ל רק לשׁפוט אם טובים הם אם רעים, ואם קבלם כבר הסכים עליהם. ובכל זאת יש לפעמים גם הערות על מאמרים כאלה”.

הלא צחוק הוא איךְ יסתור ה' צעדערבּוֹים את דבריו בעצמו תוךְ כדי דבור? פֹה יאמר כי על דברי חכמות קבוּעוֹת אין להעיר, ואחרי כן יאמר כי יש לפעמים גם הערות על מאמרים כאלה, א“כ ישׁ להעיר, וישׁ סבות המסבבות את ההערות גם על דברי חכמות. אךְ למען לא תחזור בךְ לאמר עוד הפעם אין להעיר, אבאר לךְ, כי יש וישׁ להעיר גם על דברי חכמות וקורות הימים. ישׁ השקפות שונות על דבר אחד ויש הבנות שׁונות במעשׂה שהיה. ישׁ אנשׁים אשׁר האיקוויזיציאן תמצא חן בעיניהם עד הלום ויביאו ראיה לדבריהם, כי האפיפיור ומחנהוּ הסכים לזה; אולם הודות לאל, כי נתרבו האפקורסים ולא יאמינו עוד בקדושׁת האפיפור וטהרתו, ויאמרו, כי האינקוויזיציאן היתה הרעה היותר הגדולה בתבל. חכמים רבים יראו לךְ לדעת מן קורות הימים כי הסבלנות הביאה רעה גדולה מאד ליושבי תבל בכלל ולהכריסטענטהום בפרט; אולם כל אישׁ נבון יודע ויראה לך מן קורות הימים, שׁהסבלנות הוא עמוד העולם, מקור החיים ואושר גופני ורוּחני; א”כ גם בקורות הימים ישׁ מהלךְ מיוחד והשׁקפה מיוחדת, – וגם לעינינו יולדו מופתים רבים המאמתים את דברינוּ. מה רבו למשׁל הדעות אודות נאפאלעאן הגדול! אלה אומרים, כי היה אישׁ אכזר עריץ וחפץ לדכא עמים רבים תחת רגליו; ואלה ישׂימו בשמים תהלתו, יאמר כי חפץ להצליח את כל יושׁבי תבל, לרוממם משׁפל מצבם ולעשׂות למענם את הארץ לגן עדן – ואיךְ נוכל לתּוךְ את הסתירות האלה? אךְ לכל אדם יש השׁקפה מיוחדת, כל אישׁ יביט מנקודת הראות שׁלו; הקאנסערוואטאר יביא לךְ ראיוֹת אין קץ מקורות העולם, כי דעותיו נאמנוּ עד מאד, – והפרוגרעסיסט יראה לךְ ההפך. א“כ נחוץ לדעת איךְ להבין מעשׂה שהיה בקורות העולם ואיךְ לבררוֹ וללבנו… ומה שנוגע לחכמות קבועות, הן ישׁנן רבות אשׁר באמת אין להעיר עליהן כמו חכמת החשבון, פהיזיק, כעמיא וכדומה; אולם ישׁנן חכמות אחרות, אשׁר לא יחפוץ שׁומר הבלי שׁוא לקבלן, כמו המופתים שׁיביאו חכמים רבים שׁהעולם נברא זה כמה אלפי מילליאן שׁנה, שהאדם הוא נצר מקופים וּבעלי חיים אחרים וכדומה. צא וּראה כי לפני שנות מאות אחדות שׂרפו את האנשׁים חיים, יען כי אמרו שׁהארץ תסוב את השׁמש ולא השמשׁ את הארץ; בין כֹה אין פוצה פה וּמצפצף נגד זה כעת. א”כ ישנן גם חכמות קבועות, אשׁר ישׁ להן רוח אחד ומטרה מיוחדת, אשׁר לא תמצא חן בעיני רבים… והבן אם תוכל…

ד) בגליון 17, 18 תאר לפנינו ה' מרגליות בדעת והשׂכל את היחס בין הזקנים והצעירים ויתן לפנינו מחזה נאמן מהריב אשׂר התגלע ביניהם. ייטיב נא הקורא לקרא את דבריו וימצא נחת (הן רואה אנכי את הסארקאזם, העומד לפתחי פי השועלים הקטנים לאמר, כי אנכי אהלל את ה' מרגליות, יען כי הוא יהללני בבקרתו… אולם הן נשׂאתי וסבלתי חרפות וגדוּפים, אשׁר השׁליכו עלי אויבי לרוב, ואיךְ יפלוּ פני לסארקאזם קטן כזה?… לכן אסלח מקרב לב עמוק להמהתל ההוא, ייטיב לבו ומה מני יהלוךְ?…). על דברי ה' מרגליות בשׁני גליונות ההם עשׂה ה' צעדערבּוֹים את ההערה הזאת:

“תמה תמה נקרא! כי המבקר הנבון באמת הזה, אשׁר כל מגמתו להטות את הסופרים הנחשׁבים בעיניו לזקנים (ביחוסם אל בר בי רב דחד יומא) כי לא יתעברו על ריב הבקורת האמתית אם תגע בהם, ובמתינות ובהכחשת אהבת עצמם יקבלו עליהם את הדין; המבקר הנכבד הזה המשׁבח ומפאר מעלת בני הדור החדש, המדברים בלי שׁום איבה ושׂנאה, לא ברעשׁ ולא בהתלהבות וחרון, רק את אשׁר תשׂים האמת בפי תּבונתם המזוּקקה אותו ישׁמרוּ לדבר; המבקר היקר הזה בעצמו יעיד בהישׁישים (שׁקפצה אולי עליהם זקנה) לבלי ירגיזו את הצעירים, פן יצאו לקראתם במלחמת תנוּפה. ואם כן קשׁה ממה נפשׁך: אם יתרגזו גם הצעירים ויחגרוּ ראשׁית אונם וכח עלוּמיהם לקחת נקמה מהחלושׁים מהם, הלא יעזבו דרכם המשוּבח ויהיו כהזקנים האלה המתעברים על ריבם לבד, ואם רק ילחצוּ לדבר מה שעצרו עד כה במילין, הלא יודה כי גם לפניהם משׂוא פנים, ורק קנאת הנצחון תלהיבם להוציא את כל לבם”. –

אחרי אשר קראנו את השׁורות האלה השׁתּוממנוּ באמת על ה' מרגליות מה היה לו לנפול במשׁגה כזאת? אולם מה מאד השתוממנו, כי לא מצאנוּ, אחר חפוש רב, אף זכר להאשׁמה הזאת בדברי ה' מרגליות; ומה השׁתוממנו עוד יותר, בהגלות לעינינו, כי ה' צעדערבּוֹים, השׂמח לאי הגיוֹן הזה, אשׁר מצא בדברי ה' מרגליות, לא ידע פשׁוּט קרוא את דברי ה' מרגליות, ולכן בא לכלל טעות ולההערה הזאת… עתה אבאר את דברי. ה' מרגליות, יאמר בהמשׁךְ דבריו:

“הן הצעירים נראו עם דעות חדשׁות, עם שאלות חיים חדשׁות, אשׁר אליהן יהינוּ בכל לבם ונפשׁם, ויחפצו לתאחד יחד עם הזקנים ללכת למעלה להשׂכיל שׁלוּבי זרוע; אולם איךְ נפלוּ משמים ארץ, בראותם כי הזקנים, תחת לשׂאת יחד את דגל ההשׂכלה, יתנפלו עליהם בלי כל אשׁמה ופשׁע, קמו כלם חברים להחזיק מוסדות יהדות העברים, כמו אשׁר הצעירים יחפצו להרסם. אולם הצעירים בראותם כי האויטאדידאקטים לא יבקשׁו את האמת, יצאו לקראתם במלחמת תנופה וישׁתיקו אותם. המלחמה הזאת עודנה באבה, אם גם בלי משטמה כזאת; עד הלום שומעים אנחנו קוֹל ענות נגד הצעירים, אולם לא קול גבורה אנחנוּ שומעים, לא קול נצחון, אך קול ענות מלחמה האחרון, קול מבשׂר, כי רפו ידי הלוחמים”. (עלה 18, צד 218).

על זה תמך ה' צעדערבּוֹים את יסודותיו, כי קרא והבין את הדברים: “אולם הצעירים בראותם, כי האוֹיטאדידאקטים לא יבקשו את האמת, יצאו לקראתם במלחמת תנופה וישתיקו אותם בעתיד, ואת המלה יצאו קרא בצירה היוד, ולכן יאמר בהערתו: המבקר היקר הזה יעיד בהישׁישׁים לבלי ירגיזו את הצעירים פן יצאו לקראתם במלחמת תנופה, וא”כ קשׁה ממה נפשך וכו' “. אבל מה יאמר ה' צעדערבּוֹים אם נגלה את אזנו, כי כונת דברי מרגליות המה לא בעתיד אך בעבר, ותחת המלה יצאו דרושׁ להיות קמץ תחת היו”ד כלומא יָצְאוּ כבר; וישתיקו אותם, פֹה ג“כ הוא”ו בפת“ח והוא יהיה וא”ו המהפךְ מעתיד לעבר, ולא וא“ו החבור – ובכן תהיה כונת ה' מרגליות: “אולם הצעירים בראותם (כלומר, ראו כבר) כי האוטאדידאקטים לא יבקשו (הוא עתיד במקום בינוני ור"ל: אינם מבקשׁים) את האמת, יָצְאוּ לקראתם במלחמת תנוּפה וַיַשְׁתִּיקוּ אותם” כלומר כבר יצאו וכבר השׁתיקו אותם; א”כ אין כל מקום לפליאתו וּקריאתוֹ “תמה! תּמה!” כי ה' מרגליות לא יעיד בהישישׁים שלא יצאוּ, אךְ יספר ממעשׂה שׁהיה… עתה עוד הפעם נשׁאלהו: "איה איפו מבקר איירופי טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים?…

והנה ה' צעדערבּוֹים בקצה הערתו הזאת יאמר “ונקוה כי המבקר המבין הזה יודה לדברינוּ”. ואנחנו ג"כ נקוה כי ה' מרגליות מאהבתו לה' צעדערבּוֹים יודה כי כיון יֵצְאוּ ולא יָצִאוּ…

19.

בגליונות 13, 15, 16, 17, אחרי מאמר ה' מרגליות, כרוךְ מאמר אחר “עת לחשׁות ועת לדבר” מאת זעירא דמן תלמידי בית מדרש הרבנים בזיטאמיר היילפערין, אשר בא לטעון נגדי בדבר מאמרי “לא שׁלום ולא אמת”, הנדפס בהמליץ שׁנה חמשית (עלה 18, 19), ובדבר מאמרי השׁני “השׁקפה קטנה וכו' " והנה על דבר מאמר היילפערין לא אדבר מאומה, כי לכבוד יהיה לו אם אדבר אודותיו שׁנים שׁלשׁה מלים, וזאת היתה בלי ספק מטרתו מראשׁ, כי אבא עמו בדברים, – והוא אחד מן חברת “בעלי הלהפךְ” (עי' מאמרי “אין דבר”) אךְ יען ה' צעדערבּוֹים, בהערתו לראשׁ מאמר היילפערין, אמר כי “המליץ עליו (על היילפערין) אחד מן הגדולים”, ואנחנו אשׁר לא זכינו לדעת מי הוא הגדול הזה, לכן נחקור את גדלו ע”י מליצתו על היילפערין; ובזה אביא מקום אחד מהמאמר המחוכם “עת לחשׁות”, למען יראה הקורא, מי הוא היילפערין ומי הוא הגדול, אשׁר המליץ עליו, ומי הוא צעדערבּוֹים, אשׁר אסף את המאמר הזה.

במאמרי “לא שׁלוֹם ולא אמת” הנזכר אמרתּי בהמשׁךְ דברי: “שׂמח לבנוּ לראוֹת כמה דברים טוֹבים וּנכוֹחים ב”קוֹל מבקר" לה' גאטטלאבער, ונפש היפה תקוץ לשׁמוֹע, איךְ המחנךְ הנכבד הזה יתפאר, כי “האדוֹן פאסטעלס הרבה לדבּר עמוֹ בּיחוּד יוֹתר משׁלשׁ שׁעוֹת רצוּפוֹת וגם כבדהוּ וישׂגבהוּ כּי ידע שמוֹ” (המליץ 31 שׁנה רביעית), “כי ברוֹב חסדו (שׁל האדוֹן פאסטעלס) וטוּבוֹ גלה רצוֹנוֹ לבקרוֹ בּבּיתוֹ, אבל לדאבוֹן לבּוֹ הוּכרח להגיד לוֹ כי צר לוֹ המקוֹם וכו' כן מסר לו את האדרעססא כתוּב בּעצם ידו (חשיבוּת גדוֹלה!), למען יוּכל לכתוֹב אליו לפעטערבורג” (שם) וכו‘. הראיתם שׂמחת האישׁ הנכבּד הזה, כשׂמחת ילד, אשר הבטיחוּ לוֹ, כי יביאו לוֹ איזה כלי משׂחק – וּראוּ, כי השׂמחה הזאת לא יכלה למצוא לה גבוּלים בלב ה’ גאטטלאבער, אךְ פרצה ותעבוֹר חוֹק ותבא גם בדפוס…"

כל אישׁ ישׁר הוֹלךְ יבין, כי לא חפצתי בזה להשפיל את כבוֹד ה' גאטטלאבער, להפךְ אקראהוּ “המחנךְ הנכבּד” “איש נכבּד” וּכדוֹמה; אךְ הראיתי לעין כל את הילדות אשׁר בסוֹפרים כאלה להתפאר בּרבּים, וכן לא יעשׂה בּליטעראטורי העמים. והנה עוד בקצה מאמרי ההוּא עשה ה' צעדערבוֹים הערה גדוֹלה וּרחבה, וּבין יתר הדברים אמר שׁם להצדיק את ה' גאטטלאבער לאמר: “ולמה נחשבהוּ כיהורא, בעת אשׁר נוּכל להצדיקו, כי בקשׁ להלל ענונותו שׁל השר”. אךְ הקורא המבין הלא יבין מה היתה כונת ה' גאטטלאבער בהתהללוֹת ההן… עתה בא היילפערין והשׁמיענוּ דבר חדשׁ לאמר:

“ומה גם שפה (ר“ל ע”ד התפארוֹת ה' גאטטלאבער) נוּכל לאמר שׁאךְ להלל את ענות ה' פאסטעלס היתה כונתו, כי לא בזה ולא שׁקץ מעון עני ויוֹאל בּטוּבוֹ לבקר את סוֹפרי ישׂראל בּמגורם, אשר לא רבּים מגדולי העמים יעשוּ כן”.

אךְ כבר יוֹדע הקוֹרא, כי ההצטדקוֹת הזאת לה' צעדערבוים הוא, והיילפערין אמרה בשׁם כבוֹדוֹ ועצמוֹ… אך מה ישׁתוֹמם הקורא על ההערה, אשר הביא היילפערין בעצמוֹ לדבריו, לאמר:

“אחרי אשׁר הוֹאל הנכבד ה' אב”ג לשׁבת כבוֹד בּתוֹכנו ואחרי הראוֹתי לו את מאמרי זה, אמר לי שׁהצטדקותי זאת לא מצאה חן בעיניו, וכי באמת יודע הוא בעצמו כי שׁגגה יצאה פה מתחת עטו, אךְ היה מצטער על אשר נתן מקום לבעל דין לחלוק".

מה תגיד לזה, קורא יקר? הבעל דין בּעצמוֹ יוֹדה, כי "שׁגגה יצאה מתחת עטו, תלמידו מצדיקו בדרךְ זר, אשׁר לא מצאה חן בעיניו, אישׁ גדול אחד ימליץ טוֹב על התלמיד – וה' צעדערבוֹים יקבל את המאמר הזה וידפיסנו… אלה מליציךְ יוֹשר, ישׂראל! אלה גדוליךָ ואלה מוֹציאי לאוֹר מכתבי עתך!

20.

ה' צעדערבוֹים הנהוּ נאמן תמיד למטרתו ולמהלכוֹ בּמכתב עתוֹ להיוֹת “המליץ” בּין אנשׁים שׁונים. הן בא אישׁ צעיר אחד לאדעססא, מילידי איטאליא, לפרוֹט על פי הנבל; והנה ה' צעדערבוים (בגליון 18) יאמר:

“והנה חשבנוּ לחוֹב קדוֹשׁ (?) עלינו להעיר אזני אחינו פה, כי כל איש מישראל אשר לב לו להבין וכבוֹד עמוֹ יקר לוֹ, יחיש לבוא ליום המועד, ולבנו נכון וּבטוּח, כי יתנוּ לנוּ אחרי כן תודות אלף (אות באות ככל יתר הסרסוּרים) על אשר העירונו אזניהם לדבר הזה.”

בּגליוֹן 19 יספר לנוּ ה' צעדערבוים, כי היה על הקאנצערט, כי נפשׁו שבעה לראוֹת את כל הקהל הגדוֹל וכו‘. ואחרי תהלוֹת רבוֹת להמנגן יספר, כי “מעיני רבּים וּבּפרט מעפעפי נשׁים עדינוֹת התנוֹצצוּ פניני דמעה כשׁהם ואחלמה (?) על לחייהם”; איךְ עלתה ביד ה’ צעדערבוֹים לראוֹת פניני דמעוֹת מתנוֹצצים על לחיי נשׁים עדינוֹת, פליאה מנו! אחרי כן יתאר לנו את הוֹד תאר קאנסאלא (שׁם המנגן), כמוֹ יחפוץ לשׁדךְ אותו לפני בת תלמיד חכם, – ואלה דבריו:

“נוֹסף לזה חוֹפשׁ מצבתוֹ לפני קהל ועדה וחמדת תארו ישוו הוד והדר על זמירוֹתיו; על פניו אשר שׁמשׁ קדים שׁזפתם ועל חוֹטמו הישׁר ישכוֹן טהוֹר נפשׁ אישׁ יהוּדי, על מצחוֹ ילינו קרני שׂכל טוֹב וּמחשׁבה עמוּקה (ובגליון 21 יכנהו, לא ידענוּ מאיזה סבה, בּשׁם “קל הדעת”…), עיניו השחוֹרים ירוצצוּ ומפיקים רוּח חיים למעלה להשׂכיל ושפתיו נוֹטפות צחוֹק מרחיב לב”.

מי צַיר כה' צעדערבּוֹים?… אךְ לאחרוֹנה לא יכל עוד ה' צעדערבּוֹים להתאפק ויבא אל מטרתו לְהַמְלִיץ, וכה דבריו:

“לבנוֹ נכוֹן וּבטוּח, כי בּפעם השנית יוסיפו רבּים מאחינו ויהיו זריזים להכין להם אוֹתוֹת המבוא טרם ימכרום”.

21.

בגליוֹן 16 יבא מאמר יקר אחד בשם “קוֹל קוֹרא” מאת יצה“ל ב”ר ב"ר, אשר בּוֹ יעיר ויעוֹרר הכותב את אזן סוֹפרי ישׂראל לפתח את שדמת הבעללעטריסטיק, ויראה בּהשׂכל ודעת את התוֹעלת, אשׁר תצמח מזה, ובקצה מאמרו יאמר, כי ראוי ונכון ליסד חברה, אשר תתמוךְ בידי הכוֹתבים חזיוֹנות, למען יצאו חזיוֹנוֹתיהם לאוֹר וישיגוּ המטרה הדרושׁה, ולא יהיו ספריהם וחזיוֹנוֹתיהם כנפל אשׁת בל חזה שמשׁ, כאשר לדאבוֹן נפשנו רוֹאים אנחנו, כי החוזה חזיוֹנות הראשׁוֹן מאפו לא הוציא עוד את חלק מסיפורו הנפלא “עיט צבוּע”, יען כי אין לו לכסף מוֹצא. ועל זה עשה ה' צעדערבוים הערה נפלאה, ובין יתר הדברים יאמר:

“ולדבר הזה (ר"ל להרחיב את הבעללעטריסטיק), אךְ למוֹתר לעשות חברה מיוּחדה (אם לא להחזיק בידי מחברי ספרים מועילים), כי לוּ רבו לוֹקחי מה”ע אז היה ביד המו“ל להוסיף כהנה וכהנה, כאשׁר אמרנו זה כמה, ובכן אחרי אשר צלחה עליךָ רוח קנאוֹת לקנא לשׂפתנו ולמה”ע, קום נא ואסוף בעירךְ וּסביבוֹתיה חתומים רבים על “המליץ” וּממךְ יראו אחרים ויעשׂו כמוךָ, ואז תראה מה נעשׂה למלאות חפצךְ וחפץ כל שׁוֹפטי פעוּלוֹת המו"ל (בטרם הגיעו למקוֹמם), ואף כי רבּו הדעוֹת בישׂראל נתאמץ לצאת חפץ כלם.

יחי ה' צעדערבוֹים! פה הסיר מעליו את הלוֹט, פה הראה לעין השמש את חפצו ומטרתו במ"ע. המטרה הראשׁית הוּא לאסוֹף חתוּמים הרבה על “המליץ”, ואז נראה מה יעשׂה לנוּ למלאוֹת את חפצנו: “אף כי רבו הדעות בישׂראל נתאמץ לצאת חפץ כלם” הדברים המעטים האלה המה המפתח לבא אל מטרת “המליץ” וּמהלכוֹ; הוּא אשר דבּרנוּ (18 ג) כי הערוֹת ה' צעדערבוים לכל המאמרים אינן “לתת רוּח אחד וּמהלךְ אחד למכתב עתו” כאשׁר חשׁב בתוּמוֹ ה' מרגליוֹת, אךְ יחפּוֹץ “לצאת כל הצדדים” – וּדבריו פה כמאה עדים דמי לדברינוּ. וּפליאה מנו, מדוע הציב ה' צעדערבּוֹים על דגל מכתב עתו “שׁלח אוֹרךָ ואמתךָ המה ינחוּני” ולא הציב את הדברים הקדוֹשׁים והטהוֹרים האלה: אף כי רבו הדעוֹת בישׂראל נתאמץ לצאת חפץ כלם"?…

22.

בּגליוֹן 19 יבא מאמר “ציון תמרוּרים” מאת צבי הכהן שׁערשׁעווסקי, אשׁר בוֹ יוֹדיע, כי בין לילה עזבנוּ הרב הגאוֹן הגדוֹל נזר עמוֹ ותפארת לאומו הנוֹדע וּמפוּרסם לתהלה מוה' שׁמוּאל אביגדוֹר תוֹספאֹה". הכוֹתב בּהתלהבוֹת רוּחוֹ יאמר: “מי לא שׁמע את שׁמעוֹ, ומי לא ידע את שׁמוֹ. וגם בלעדי זאת (בלעדי מה?) הן תהלתוֹ על ארץ רבה” כן הוא אמנם, כל הארץ מלאה תהלת הרב הגאוֹן הגדוֹל: בּאנגליא, צרפת, איטאליא וגערמאניא שׁמו כשׁמן תורק; בכל ארצוֹת הברית באמעריקא הציבו לו ציוני עד (Moнументы) – כי גדוֹלים היו מעשׂיו ועלילוֹתיו בעד המין האנוֹשׁי בכלל וּבעד העברים בּפרט. הוא עזב אחריו ספרים רבּים (תנא תוספאה, מנחת בכוּרים, מצפה שמוּאל, שאילות שׁמואל ועוד עמדו בּכתובים “כלילוֹת שׁמוּאל” אשׁר לפי דברי הכוֹתב “הוא מקוֹר נפתח בדרכי החריפות והבקיאות מסודר ע”פ א"ב בטוּב טעם ודעת), אשׁר האירו לארץ ולדרים אשׁר הפילו פני ניוטאן, גאליליי, שׁפינוזא, מענדעלסאהן, דארווין וכדומה; לכן “קנה לו שם עולם עדי עד, וזכרו יחיה עדי נצח”.

23.

בגליונות 20, 21, 22, 23, 24 יבא מאמר ה' צעדערבּוֹים “השׁקפה כוללת על חברת מפיצי השׂכלה בין היהודים ברוסיא, משׁנת 1865”. המאמר הזה יקר ונכבד, ודברים רבים בו נאמרוּ בּהשׂכל ודעת, אךְ על אחת אעיר את אזנו. בהערתו להמאמר הזה (גליון 24) בהביאו דברי “החשׁבון” על דבר “הצפירה” אשׁר לא יכלה, לדאבון לבב, לצאת אל הפועל, מסבות שאינן תלוּיוֹת בהועד, יאמר:

“עוד הפעם עלינו להעיר, כי גם אנחנו נקיים בדבר הזה. מצדנוּ עשׂינוּ כל יכלתנוּ ונקדיש חצי הגליון למאמרי “ידיעות העולם והטבע”, אך כאשׁר נבאנו מראשׁ, כּי לא נצלח באופנים כאלה לבא למחוז החפץ, כן היה עמלנו לריק”.

וזה ללא אמת! מי לא יזכור את הבשׂוּרה,“אור חדשׁ” להתחלת החלק “ידיעות העולם והטבע” אשׁר שׁם אמר בפירושׁ, כי השׁנוי הזה יביאוּ אור חדש אל העברים, והרבה שׁם להלל את הדבר החדשׁ, אשר הביא במ"ע, כמו הביא גאולה לעולם; בין כה יתהפךְ פה כחומר חותם לאמר “כי נבא מראשׁ, אשר לא יצלח”, ובאמת עמלו אשׁר היה לריק, הוא הוא אשר אכף עליו להשׁליךְ אחרי גו את המחלקה “ידיעות העולם והטבע”…

24.

בגליון 20 יבא מאמר אחד מאת ג“ר א”ר, המתחיל בדברים כאלה:

“דיניוויץ. זה כשׁמונה ירחים אשׁר עזבתי עיר מגורי ואת אנשיה עיר קטנה היא בפלךְ פאדאליען, ובאתי הלוֹם לשׁקול בפלס האמת (מה?) ולתור ולדרוש את מסבות הזמן מראשׁ ועד סוף”.

איך הוא בעיניךָ, קורא יקר? אישׁ אחד בא לדיניוויץ לתור ולדרושׁ את מסבות הזמן מראש ועד סוף?!! כל חכמי תבל ילאוּ זה כמה לדרושׁ אף חלק האלפי ממסבות הזמן, ואישׁ אחד בא לדיניוויץ לתור ולדרושׁ את מסבות הזמן מראש ועד סוף!…

“לאשׁר ראיתי, יוסיף הכותב, דור הולךְ ודור בא על ארץ רבה והימים מסבותם יתהפכו ולא ידע אנושׁ ערכם, עד שכל היצירים למדו לשׁונם שקר ואון ועמל בקרבם, ועל הצדק ישליכו חרבם”.

זאת היא מליצה! הימים מסבותם יתהפכו ולא ידע אנושׁ ערכם עד שכל היצירים למדו לשׁונם דבר שקר וכו'. כמדומה שהמליץ הנשׂגב הזה בעצמו לא ירד אל עומק כונת מליצותיו הנשׂגבות…

"ואומר עם לבבי אחרי ראותי אנשׁי מגורי כי בוזי חכמה המה, גם עלי נטרו איבה בלבבם (מכלל שׁאני אוהבי חכמה…) אלךְ לי אל עיר ק.. .ץ, אולי אמצא פה אוהבי החכמה ומנוח לנפשׁי. ואבא ואראה הה! (בלי הה! לא יוכל כל כותב להניע יד ורגל), גם פה עיר הגדולה לא זרח עוד נוגה המאה התשׁע עשׂרית (גם בלי המאה התשׁע עשרית כותבים כאלה כגוף בלי נפשׁ); גם פֹה ישׁתרר כח הפאנטאיזמוס וכו' וכו' ".

ואחרי אשׁר יעלה גרה אשׁר נשׁנה ונשׁלשׁ בכל ספרי העברים החדשׁים, כי אין איסור לישׂראל ללמוד שׂפות זרות, ואחרי אשׁר יאמר כי “רשׁ”י הצרפתי היה בקי בטוב לשון צרפת" (חדושׁ נפלא?), ואחרי אשר “יפער פיו לבלי חוק” (דברי הכותב בעצמו) ליסר אנשי ק…ץ שׁבע על חטאתיהם, ישׂים אל חכו שופר" ויקרא:

“אךְ למה זה אנכי? מדוע אכביר מלין ללא יועיל, ומדוע אתן את נפשׁי להרים עטי נגדם. לכן אמרתּי חיש מהר אצא מאת פני העיר (פנה זיוה, פנה הודה!) יען שׁקול ענות גבורה (!?) נשׁמע אלי למרחוק לאמר: לךְ לךָ אל עיר מולדתךְ. אל הקול הזה הקשׁבתי ובאתי אל עיר מגורי ופה מצאתי מפלט לי ליום כי יעבור עלי זעם”.

בלי כל ספק שׁכח הכותב הנפלא הזה כי כתב בראשׁ מאמרו “שׁאנשי עיר מגורו בוזי חכמה המה, וגם עליו נטרוּ איבה בלבבם”… או אולי אנשׁי עירו שׁמעו ג"כ את קול ענות גבורה הנשמע (משׁמים, מארץ, מים? לא זכינו לדעת!) אליו כי ישׁוב לעיר מולדתו, לכן השלמו עמו…

אךְ צא וראה כי ב“תיבת נח” להעלה הזה נאמר בהשׂכל ודעת: “ובכלל נאמר לסופרים שׁלא שׁמשו כל צרכן ושׂפת קודשׁ איננה שׂגורה בעטם בדקדוקה ובסגנונה, ועשתנותיהם לא נזדככו עוד, לדעת, כי לא כל הנטפל בפה יוכל לבא בכתב ומכ”שׁ בדפוס, וכי אך למחסור הקדמות רחבות וכנפי מליצות חידות, וכי רק תוכן הענינים יבוקשׁ כיום במשׂכילים". ובכל זאת עוד בעלה הזה נאסף המאמר מדיניוויץ, המלא רעות רוח כאלה…

25.

בגליון 22 יבא מאמר “מפקד היהודים” הנעתק מהמ"ע. Cъв. ΠoЧт. בין יתר הדברים הנעתקים יבואו הדברים האלה:

“בין היהודים נמצאוּ שׁם (בּאדעססא) 13 מחברים מהם 3 בשׂפת רוסיא, 3 בשׂפת אשכנז, 2 בשׂפת צרפת. 2 בשׂפת איטאליא (?), 3 בלשׁונות (?) עבריות”.

על זה יאמר המעתיק בשׁני חצאי לבנה: "באמרו לשׁונות נראה, כי כונתו לשׂפת יהודית, והיא איננה עברית אךְ גערמאנית וכו' ".

אך באמת שגה פה המעתיק; הכותב לא אמר בלשונות עבריות, אךְ на еврейскoмъ языкахъ, והמלה языкахъ מוסבת על כל השׂפות האחרות ג"כ, כי כן הוא כלל בדקדוק שׂפת רוסיא, אשר שׁם העצם אחרי תארים שונים רבים יבא בסימן הרבים, כמו למשׁל הרוסי יאמר

oнъ им(¹Ђетъ красный, черный и бвлый

כן אמר שם הכותב במה"עCЂв. Πoчт. כי ישׁ סופרים עברים באדעססא: изъ кoтoрыхъ 3 пишутъ на русскомъ языкЂ, 3 на нЂмецкoмъ, 2 на Французскомъ, 2 на

Языкахъ; италіанскoмъ и 3 на ебрeϋскмӧ

א“כ כיון הסופר אך לשפה אחת, והראיה כי אמר: языкахъ на ебрeϋскмӧ ולא eбрeϋскυхӧ на; א”כ אין כל מקום להערת המעתיק, אשׁר לא הבין דברי הכותב…

26.

בגליון הזה יבא מאמר יקר אחד “עמילן של סופרים” מאת ה' סלאנימסקי, אשׁר בו יספר לנו איךְ מוֹרא מצב המחברים העברים, כי לרוב לא ימכרו הספרים ולא יוציאו גם כסף ההוצאות, כי הסוכנים ישׁלמו אךְ החצי או השׁליש, ולפעמים לא רחוקות לא ישׁלמו כלום. “מן יגיעת הסופרים בארצנו יאכלו רק המדפיסים, המו”ס ותגריהם, יאמר ה' סלאנימסקי, והמחבר ישבע עמל ותלאה לאסוֹף ולכנוס על הוצאות הדפוס ולא יותר“. ובאמת אין רע ומר מגורל סופר עברי! צא וראה, כי זה האיש סלאנימסקי, אשׁר רוח המשׂכילים, המתנגדים, החסידים והפרושׁים נוחה הימנו, ובכל זאת ישׂבע (לפי דבריו) עמל ותלאה ולא יצא שׂכרו בהפסדו. “ספרי “כוכבא דשׁביט” מהדורא תנינא, יאמר ה' סלאנימסקי, הנדפס בשׁנת תרי”ד, בעת אשׁר פחד הקאמעט נפל על המון העם בארצנו, וּמכל עבר וּפנה שׁאלוּ אחריו, מסרתי ג”כ להמדפיס בעד 200 עקזעמפליארין; הוא מכרו לאלפים, ואנכי שלחתי הר' עקזעמפליארין לעיר ב'. ושׁמה נמכרו כלם במחיר יקר, אבל לידי לא הגיע רק כ“ה רו”כ, מה שׁשׁלח לי גביר אחד ממכבדי, אשר ידע כי מחיר הספרים, נבלעו שׁמה בידי הסוכן".

זו תורה וזו שׂכרה! אךְ אחת זרה בעינינו, בקצה דבריו יאמר ה' סלאנימסקי:

“אך זה חלק טוב נתן אלהים לבני האדם והם המבקרים (מפוזר גם אצל הכותב). כי המה יירשׁוּ להם העטרה להתגדל על המחברים, בלי יגיעת נפש ודאגת כסף”.

אולם אנחנוּ לא נבין, במה יפלא המבקר העברי מהמחבר? הלא יאמר, כי המחבר ישׂבע עמל וּתלאה מספריו, והאומנם מבקרים אינם מחברים? הלא כראשׁונים כאחרונים ישׁוחו מעוצר רעה ויגון בדבר מכירת ספריהם (אם ידפיסוּ ספריהם)! ואיזו עטרה ירשׁו להם המבקרים להתגדל על המחברים בלי יגיעת נפש ודאגת כסף? הלא ישׁ גם להם יגיעת נפשׁ ודאגת כסף, וגורלם עוד רע ומר מגורל המחברים, כי הם מורדפים עוד בלי חשׁךְ מהאחרונים הנוֹקמים ונוטרים כנחש ויורדים לחיי המבקרים, אם לא יסכימו עמדם באיזה דבר! ומה ענין יגיעת נפש ודאגת כסף לעטרה שירשׁו להם המבקרים? ואם כונת ה' סלאנימסקי שׁהמבקרים לא ישׁיתו לב “ליגיעת נפשׁ ודאגת כסף” המחברים, ויבקרו את ספריהם; אךְ לא נוכל לחשׁוד את ה' סלאנימסקי כי יחפוץ שׁיגיעת נפשׁ ודאגת כסף המבקרים, תהיינה מעוז ומחסה נגד הבקרת, אם גם האמת עם המבקרים… כן לקח ה' סלאנימסקי את הוראת המלה “מבקר” לרעה לא בצדק; יען כי מדבריו נראה שׁהמבקרים יתגדלו על כל המחברים – ובאמת המבקרים יתגדלו אךְ על שׁועלים קטנים ומחברים נבערים, אולם לפני מחברים חכמים יכרעו ברךְ ויבררו וילבנו את דעותיהם ויתנו להם כבוד ותהלה.

27.

בגליון הזה יצעק אישׁ ת"ם אחד בתומתו “קול אומר קרא”! את העתקת שני ספורי ה' יוסף ראבינאוויטשׁ: траФной и НаслЂдствеиныйШ אשׁר העתיקם ה' קאנעלסקי, ויקרא את שם האחד “המנורה” (לא ידענו מדוע לא קרא את שׁמו “מנורת הירושׁה” כראוי?…) ושׁם השׁני “בן עונשׁ”. הנה מלבד אשׁר ה' קאנעלסקי לא הבין מטרת ה' ראבינאוויטשׁ בספוריו אלה, אשׁר כתבם בעד הרוסים, למען יראו וידעו את אנקת העברים ותלאותיהם, למען יראו איךְ נאמן לב העברי לארץ מולדתו ולמלכו, ובכל זאת ישׁוח מעוצר רעה ויגון ולא יתנו לו הזכיות אשר ישׁ לכל אדם באשׁר הוא אדם – ודבריו עשׂו באמת פרי ורושׁם גדול, ומאז נשׁתנו עלינו העתים לטובה; א“כ הספורים האלה נכתבו למען הרוסים ולא למען העברים, א”כ למותר היה להעתיקם לשׂפת עבר, אשׁר אין להם ערךְ גדול כזה בשׂפת עבר, – אךְ מלבד כל אלה ההעתקה בעצמה נשחתה ונמאסה, ואין בה אף זכר מהעונג אשׁר תשׂבע נפשנו בקראנו את ספורי ה' ראבינאוויטש בשׂפת רוסיא. כל ההעתקה מלאה מליצות גבוהות וראמות, על כל מלה ומלה כמה וכמה פסוקים מספרי תנ"ךְ, כמה וכמה מליצות במילים שׁונים? עד כי תקוץ בהם נפש היפה וישׁליךְ את ההעתקה בשׁאט נפשׁ. מודעת היא לכל שׁשפת עבר עמוקה וקצרה ותכיל במלה אחת כמה וכמה מלות משׂפות נכריות, בין כה העתקת ה' קאנעלסקי תחזיק פי שׁנים בכמותה, לעומת הספורים בשׂפת רוסיא; מזה יוכל הקורא לשׁפוט על יקרת ההעתקה ועל בינת האישׁ התם הצועק “קול אומר קרא!”…

28.

בגליון 24 לראשׁ העלה תבא “מודעה” כזאת: “להמציא לקוראינו חדשׁות מקרוב ישׁ את לבבנו לחלק את פעלינו ולהוציא את “המליץ” בּיום ב' בּכל שׁבוּע ושבוע, ואת “הקול מבשׂר” ביום ה'.”

והנה כל תינוק יוכל להבין את כונת המו“ל, אשׁר יחפוץ בלי כל ספק, כי החתומים על “המליץ” לבד, או על “הקול מבשׂר” לבד, יחתמו על שניהם, למען יהיה להם שׁתי פעמים בשׁבוּע החדשׁות השונות, הדוחקות זו את זו – ובזה אין כל עון וחטא, כי כל איש יחפוץ למצא יותר קונים על סחורתו; אבל לא כן יבארו המו”ל בעצמם בגליון 25.

“מזה יראו קוראינו, יאמרוּ המו”ל, כי כל חפצנוּ ומגמתנו להיות להועיל לאחינו בכל מה דאפשׁר ולא נחוֹס על העמל הרב אשׁר נעמוס על שכמנו ועל הוצאות משנה אשׁר נקח עלינו בחלוקת העלים פעמים בשׁבוע, ולבנו נכון ובטוח כי יבינו אחינו יותר אל פעולתנו, וידעוּ כי באמונה אנחנו עושים עמם (ומי הטיל ספק בזה?…) וישׁיתו אל לב, כי לא למענינו, רק למעניהם, לטובתם ולהנאתם ולתועלת הכלל, ראוי וישׁר, כי כל איש אשר חננו ד', יאציל את המחיר המצער לשׁנה לחתוֹם על שׁני מכתבי העתים האלה, המקודשים רק לדברים נחוצים לכל בּן ישׂראל לדעתם ובזה יתמכו בידינו ויחזיקו לבבנו להוסיף אומץ ולבצע חפץ נפשׁנו, להגדיל את העלים ולעשׂוֹת בהם שׁנויים מועילים ולהביאם לתכלית השׁלימות (sic), ככל אשר יורנו הנסיון והבקיאות בענין אשׁר הקדשנו לו עתותינו וכוחותינו וכשׁרונותינו."

מה תגד לזה, קוֹרא יקר? מוציאי לאור מ“ע “המליץ וקו”מ” יאמרו בפה מלא, כי כל חפצם ומגמתם להיות להועיל, וכי לא למענם, אךְ למעניהם, לטובתם והנאתם ולתועלת הכלל ראוי לכל אישׁ, אשר חננו ד' להאציל את המחיר המצער (שׁמונה רוֹ"כ לשׁנה הוא מחיר מצער?!…) לחתום על שׁני מכתבי העתים האלה, ודוקא האלה, ולא על מכתבי עתים אחרים, יען כי המו“ל מכתבי עתים אחרים רעים וחטאים המה, אשׁר יבקשׁו גם איזה תועלת עצמם בפעולתם; לא כן הם יעשׂו אךְ לטובת הכלל – ובפרט, כי שׁני מכתבי העתים האלה מקודשים רק לדברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתּם, כמו: “אין לנו עסק בזה אם יאמינו העם באחד קדושׁ”, מכתב ה' ראזאווזסקי והערת ה' צעדערבוים על מכתב מכחישׁו, מאמר ה' אבראמאוויץ “דברים אחרים” ומאמר היילפערין “עת לחשות ועת לדבר”, קריאת יֵצאו תחת יָצאו ולעשׂוֹת על זה הערה גדולה, מליצות ה' ריבקין והכוֹתב הפיליסוף מדיניוויץ וכדומה לאלפים, – כל אלה, קורא נכבד, דברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתם, לכן ראוי וישׁר באמת כי כל איש אשׁר חננו ד' יחתום על שׁני מכתּבי העתים האלה דוקא, אשׁר בהם אךְ פרחים נחמדים ולא על אחרים, המלאים אך קוֹצים. ואתם בני ישׂראל, מאמינים בני מאמינים, רחמנים בני רחמנים, מהרו והביאו את שׁני מכתבי העתים האלה אל בתּיכם, למענכם, לטובתכם והנאתכם ולתועלת הכלל, כי המוציאים לאור ימלאום מן הקצה אל הקצה בדברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתם – ואם תוסיפו כהנה וכהנה לחתום עליהם אז יביאו המו”ל את מכתבי העתים האלה לתכלית השׁלימות, השומעים אתם, לתכלית השׁלמות? כי אם עד הלום נראו על שדמותיהם גם איזה קוצים, אךְ אם כל אישׁ אשׁר חננו ד' יחתום על המ"ע, אז תמצאו בהם אךְ פרחים נעימים ונחמדים כמו מאמרי ה' ה' ראזאווסקי, היילפערין, ריבקין, גאטטלאבער, לערנער וכל כת דיליה, – ועל כלם תבאנה הערות ה' צעדערבוים, אשׁר תהינה לריח נחוח בּאף כלכם…

29.

בגליון 26 יודיעונו המו"ל, כי “מסבה לא נודעה מראשׁ ובלתי תלויה בהם תתעכב חלוקת העלים והוצאתם פעמים בשבוע כאשׁר חפצו, עד אשׁר יודיעו בּמוֹעדוֹ.”

והנה כמעט שתי שׁנים חלפו מעת אשׁר הודיעו זאת המו"ל, ולא ידענו מה נעשׂה עם דבריהם הקדושׁים בגליוֹן 25, כי רק למענינוּ הם עושׂים, וכי יביאו את העלים לתכלית השׁלמות… בלי כל ספק לא אכשׁר דרא…

30.

עוד בגליון זה יבא מאמר ה' צעדערבוים “קץ ממלכת הכהנים”; והנה בקצה מאמר הזה נאמר “סוף יבא” ושמחנו מאד, כי יבא קץ להמאמר הזה, אשׁר דבר אין לו עם העברים ואשׁר לא יביא כל תועלת, כי מה לממלכת הכהנים עם העברים? אך מה מאד נעצבנוּ אל לבנוּ לראוֹת בּנומער הבא “המשׁך יבא”, והמאמר הזה הלךְ ונתמשׁךְ בעשׂרה עלים, אחרי כן שׁנה ה' צעדערבּוֹים את שׁמו (כי שׁנוי השׁם קורע גזר דין) וקרא אותו “ממשלת הכהנים” ונתמשךְ עוד הפעם בּעלים רבים, עד אשר נגמר בכי טוֹב. ועל מה לא ידבר ה' צעדערבוים בהמאמר הארוךְ והנורא הזה? על מה לא ישׂא מדברו? בתחלה ידבר ממלחמת פרוסיה ועסטרייךְ, אחרי כן הוֹריד בּרוח נבואתו את האפיפיור מכס מלכותו המדינית; אחרי כן יספר מעלילות היעזואיטים, איך חפצו לאחד כנסת היונית עם הכנסיה הרוֹמית־הקאטאלית ולא עלתה בידם; אחרי כן בא אל החסידים, המתנגדים, הדרשׁנים, המתקנים; אל בני ליטא, אל בני פולין וכו' וכו' וכו‘. והנה אם גם בכל המאמר הגדול והארוךְ הזה נמצאו מפוזרים כה וכה גם דברים טובים, אךְ בכלל כל המאמר הנהו משׂא לעיפה, אין חוט מקשׁר חלקי המאמר זה בזה, ישנה וישלשׁ כל דבר עד אשר תקוץ בם נפשׁנוּ; מה שיכל אישׁ אחר לכתוב בשתים שלש דלתוֹת ימלא הוא כמה וכמה גליונות; בּאמצע המאמר לא נדע מראשׁיתו, וּבאחריתוֹ לא נדע מה אמר באמצע. כפי הנראה הבין ה’ צעדערבוים את שׁגיאתו באמצע המאמר כי כל דבריו אינם נוגעים כלל וכלל לכלל ישׂראל, אשׁר אין להם דבר עם הכנסיה היונית והקטולית ביחד, אשׁר אחת היא להם אם יהיה שלטון מלוּכה להאפיפיור או לא; לכן ראה לתקן והשׁתדל בכל עז למצא איזה אנאלאגיא בחסידים עם היעזואיטים, ומן החסידים דלג וקפץ על יתר המאמרים והשׁאלות, אשׁר אין להן כל קשׁור וחבור עם “קץ ממלכת הכהנים” או עם “ממשׁלת הכהנים”, כי מה למבטא בני ליטא עם חפץ היעזואיטים לאחד את שׁתי הכנסיות? מה להמתקנים בבערלין עם מלחמת פרייסען ועסטרייךְ? מה לחסידי לוּבלין וקאצק עם ממשׁלת האפיפיור המדינית? אךְ ה' צעדערבוים כבר בא בסבך, וידבר על העצים והאבנים תחת השׁמות המוזרים “קץ ממלכת הכהנים” “וּממשׁלת הכהנים”, ויצא מן המאמר הגדוֹל הזה עיף ויגע ושמח בחלקו כי גדולות עשׂה… והנה לא פה המקום להביא במשׁפט את כל דברי ה' צעדערבוים במאמרו הזה, וּבּפרט כי ה' צעדערבּוֹים הבטיחנוּ להוציא המאמר הזה בּחוברת מיוּחדה, ואז נדע מה לעשׂוֹת, לדבר אוֹדותיו או לחדול; אוּלם פה בין הפרחים חשׁבנו לחובה להביאוֹ, יען כי יוּכל להחשׁב בּיניהם בערךְ סדרו, יפיוֹ וּשׁמוֹ הגדוֹל והנוֹרא, וּבערךְ

עוֹד דבר אחד, אשר ראינו להעיר עליו, והוּא – כי ה' צעדערבוים ידבר על גוי ואדם יחד כנביא ד‘, כמוֹ אשׁר נגלוּ לפננו כל ספרי קוֹרוֹת הימים, ולא יזכיר אף מקור אחד, אשׁר ממנוּ שׁאב את דבריו; בקצוּר ה’ צעדערבוֹים בוֹנה וסוֹתר ככל העוֹלה על רוּחו בּמאמרו זה, יוֹריד את האפיפור בּרוּח פיו מכס ממלכתוֹ, ינבא על גוֹים רבים כאות נפשׁו, יספר מה שהיה מבּלי הראוֹת כל מקוֹר לדבריו וכוֹתב כמוֹ אשׁר היה מכתב עתי “המליץ” אךְ למענוֹ וּלמען מאמריו המחוּכמים ולא למען הקוֹראים.

32.

בגליון 27 יבא מאמר אחד “משׂא הבלי שׁוא” בּין יתר הדברים יאמר שם הכותב: “האחד הוא “המגיד” אשׁר אחרי תשׁע שׁנים הוּא הראשׁון בעמו אשר זכהוּ הזמן הטוֹב לראוֹת איזה פרי בּיגיעוֹ, יען יחניף את תועי עמוֹ וּבחלקות ידבר אתם, ואךְ מחוצה לו מתנוסס נס האמת והשׁלום, אכן לא באו עקבוֹתם פנימה”. הדברים האלה כנים ואמתים, כאשׁר יבין כל משׂכיל ע"ד אמת, וּלמוֹתר להרבּוֹת דברים אודות זה, כי מי לא ידע את “המגיד” הריק, אשׁר אין בּקרבּוֹ מלבד הבל וּרעוּת רוּח? אוּלם לא כן ידמה ה' צעדערבּוֹים! לא נדע אם מסבּת דעתּוֹ הפנימית, או מחפצוֹ “לצאת ידי כל הדעות”, אוֹ מיראתו את “המגיד” – אךְ בין כה וכה יצא בּהערה נחמדה אשׁר תוכל להכתב על קוֹרוֹת הליטעראטור העברית, בּערךְ האמת וההגיוֹן אשׁר בה.

“הפרזת על המדה, יאמר ה' צעדערבּוֹים בּהערה, ואם אספנוּ דבריךָ אלה נגד רצוֹננוּ ודעתּנוּ (?), הוא מפני החוֹק שׁשׂמנוּ לנוּ לתת לכל איש להוציא משׁפטו, אךְ בּאמת שׁגית בּמשׁפטך על “המגיד”. אם הצליח ד' פעלוֹ בידוֹ, הוּא לא מפני שׁהוא עושׂה חנף בחלקוֹת, רק לאשׁר בהתחילוֹ היוּ הוֹצאוֹתיו מוּעטין מאד, בּשבתּוֹ בּעיר קטנה בּפרוסיא, וּפרנסתוֹ מצא מכהוּנה אחת אשר מצא שׁמה, וגם בחר לוֹ מקוֹם מוּרכז טוֹב, אשׁר משׁם יוצאים הרצים לכל קצוי תבל ואינוֹ תלוּי בּבני מדינה אחת (?), וכה נתפשׁטוּ עליו בּכל כנפי חלד”.

איךְ הוּא הטעם הזה בעיניךָ, קוֹרא יקר? יען כי ישׁב המו“ל בעיר קטנה והוֹצאוֹתיו מוּעטין, לכן נתפשׁטו עליו בּכל כנפי חלד? וּמי מעכב בכל המו”ל לשׁבת בעיר קטנה? כן לא זכינוּ להבין, האם מאדעססא אוֹ מווילנא לא יצאוּ הרצים לכל קצוי ארץ?… וּמה כונתוֹ בּאלה הדברים “ואינוֹ תלוּי בבני מדינה אחת”? האם הוּא אוֹ “הכרמל” תלוי בּבני מדינה אחת? בקיצוּר הטעם הזה הוּא טעם ריר חלמות… אךְ מלבד כל זה מאן יימר לייה כי טעמוֹ עדיף, דלמא טעמא דההוא גברא עדיף? וּמי נתן לוֹ הרשׁוּת לאמר בּפה מלא להכוֹתב “שׁגית במשפטך”! וּבּפרט אשר מעשׂים בכל יוֹם מאמתים את דברי הכוֹתב: הן נוֹדע הוּא לכל, כי דרךְ החוֹנף, הנוכל, הרמאי, הצבוּע וּכדוֹמה צלחה הרבּה יוֹתר מדרך אנשׁים תמימים וישׁרים… אךְ נבא נא אל יתר דברי ההערה.

“ואם יעצור בּרוּחוֹ לבּלי הגד לעמוֹ פשעם גלוּי לכל העמים בּקצה הארץ, אין עוֹד להאשׁימוֹ כי חלקוֹת ידבר, והוּא לשׁטתוֹ כי כאשׁר ירבּה העם לקרא מאמרי חכמה ושׂפת משׂכילים (?), יפקחוּ עיניהם ממילא וייטיבוּ מעלליהם, מבלי אשׁר יצטרך להכלימם ומה בּזאת אם לא ייאבה לדחוֹת את הקץ”?

לא ידענו מי נתן לוֹ הרשׁוּת להכחישׁ את דברי הכוֹתב האומר, כי “המגיד יחנף תועי עמוֹ וּבחלקוֹת ידבר אתם” ולאמר כי “המגיד” יעצור ברוחו מבלי הגד? הן ישׁ זכוּת לה' צעדערבוים לבקשׁ את הכוֹתב, כי יביא עדים נאמנים לדבריו ש“המגיד” יחניף תועי עמו ובחלקות ידבר אתם; אך כיון שׁהדפיס את דברי הכותב, קבל אותם כמו שׁהם, א“כ איךְ יכנה את החניפות לתועי עמוֹ והחלקות, אשׁר יאמר הכותב, לדברים בעלמא והוא יאמר מעצמוֹ, כי “המגיד” יעצור אך בּרוּחוֹ וימצא עוד עליו זכוּת?… האוּמנם חניפוֹת וחלקות משוּתפים המה לעצירת ברוח מבלי הגד? אם הכותב אמר מפורש כי “המגיד” יחנף את תוֹעי עמוֹ ובחלקות ידבר אתם בלי כל ספק ישׁ עמדו מופתים נאמנים, ולא כיון בּזה, “שהמגיד” יעצור ברוחו, א”כ איךְ עשׂה ה' צעדערבוים מזה דבר אחר?… כן איךְ הוא בעיניךָ, קורא יקר, שיטת “המגיד” כי כאשר ירבה העם לקרא מאמרי חכמה (האם “בהמגיד”?…) ושׂפת משכילים יפקחו עיניהם ממילא וייטיבוּ מעלליהם, מבלי אשׁר יצטרךְ להכלימם“. כמדומה לנו שאם נחכה כי העם יפקח עיניו ממאמרי חכמה שׁל “המגיד”, אז יחלופוּ תתקע”ד דורוֹת אחרי האלף השׁשׁי ולא נראה את הקץ… ומה נפלאה שׁאלת ה' צעדערבוים: “מה בזה אם לא יאבה לדחות את הקץ”! הן הכותב לא יתאונן על זה כי “המגיד לא ידחה את הקץ”, אך הוא מתעצב אל לבו כאישׁ ישׁר שׁהמגיד “יחניף את תועי עמו” – ואז מלבד שלא ידחוק את הקץ, אךְ ישׁוב עוד אחוֹרנית וראוי לשים לב לזה…

“ומה שכר אלה, יוסיף ה' צעדערבוים אשׁר באהבתם העצוּמה (למי? או למה?) ולא ישׂאו פנים, ולא יכסו על פשׁעי קהל ויחידים, האם ישׁיתו לב לפעולתם גם המועט הזה המבינים והמקנאים להשׂכּלה. כי לו אבו כל הצועקים ככרוכיא רק דעת והשכלה, לו אבו המה לתמוךְ (במה?) בידי המו”ל (איזה?) כי אז רב להם (למי רב?), יען מספרם יעלה הודות לאל יותר על מחזיקי מ“ע לגוייהם.”

לא ידענוּ מי המה אשׁר באהבתם העצומה לא ישאו פנים? האם מכבוֹדוֹ וּמעצמוֹ ידבר ה' צעדערבוים?… וּמה יאמר כי מספר הצועקים ככרוכיא רק דעת והשכלה יותר ממחזיקי מ“ע לגוייהם? מי לא יודע כי מחזיקי מ”ע לגוייהם עד אלפי אלפים אישׁ? האוּמנם יש בקרבנו צועקים ככרוכיא רק דעת והשכלה יותר ממספר מחזיקי מ“ע לגוייהם? כן האין להצועקים ככרוּכיא רק דעת וההשׂכלה אלא לתמוךְ בידי המו”ל ולא יותר?… רב להם להמו“ל, אם הצועקים ככרוּכיא רק דעת והשכלה (אמתית) יתנו מנוח לאיזה מו”ל ולא יתיצבו להם לשטן…

33.

ברוך ד' כי לא השׁבית מהגליוֹן הזה אחד מבעלי הלהפךְ (עי' מאמרי “אין דבר”) אשר יבא בתשובה לדובר אמת אחד וסותר את דבריו בלי מופתים וראיוֹת, אך בכח הלהפךְ לבדו. והנה אביא לךְ מן התּשׁובה הזאת פרחים אחדים לריח ניחוח.

"בקראי “המליץ” נומער 18 רעדה אחזתני וּפיק ברכים תקפני (צר לי מאד, כי לא הייתי אז אצל הכותב הזה, כי עתה נתתּי לו טפות של תחיה להחלימו ולהחזיקו…) בראוֹתי בו מאמר אחד מאיש “דובר אמת”, אשר רגל על לשׁונו (!) ועושה לרעהו רעה (!!!) את יראי ד' לא יכבד (!!!) וּפיו פער לבלי חוק לחרף את מערכות עירו וכו'. הוי! כותב כזב! רוח השׂנאה והקנאה מדברת מתוךְ גרונךְ להחזיק במחלוקת קרח לעורר על הכהונה (?). אך אם אוצרות קרח לךְ, הכסף יענה את הכל(sic), ואם עני אתה ותענה עזות (!), דע כי אתה וכל עדתךָ הנועדים על הרב ידוקרו בחרב פיפיות (אהה! ד' אלהים!), חרב הסופרים.

אלה סופריךָ ישראל! ואלה מליציךָ!

נפלאה ג"כ חתימת הכותב:

“הדובר אמת, וחותם בשׁמו אמת (אברהם מרגליות), איש וויטבּעסק, המכונה (איפו? ומי יכנה אותו כן?) אברהם העברי”.

סימן בתוךְ סימן מסר לנו הכותב הזה שׁלא נחליפהו בּשׁד…

34.

לראשׁ גליון 28, 29, 30, 31, 32 יבא “חשׁבון של החברה הגעאגראפית ברוסיא משׁנת 1865”. והנה עוד שׁאנחנו משׁתוממים למה לנו לדעת חשׁבון החברה הזאת – קראנו את הדברים האלה: “בימים האלה הגיעה לידינו מחברת כוללת בתוכה חשׁבון פעולות החברה חוקרי תכנית ותכונת הארץ בּפעטערסבורג, ובדעתנו, כי ינעם לבטח לקוראינוּ לשמוֹע מפעולות החברה הזאת (מאין ידע זאת הכותב?) וכו', חשבנו לא למותר (ולעיל אמר, כי ינעם לבטח!) להוציא מהמחברת את היותר נחוץ ולתתו לפני אחינוּ, לבעבור יראו את כבוד החברה וידעו, כי אם רוח אחד לכל החברים אז ישיגו מטרתם וחפצם בידם יצליח”.

אך רוּחנוּ לא נתקררה עוד בּדברים האלה, ושׁאלתנו במקומה עומדת: למה לנו “חשׁבון” גדול כזה, אשׁר אין לו דבר עם העברים? האוּמנם למען הדבר הנודע הזה, “כי אם רוח אחד לכל החברים אז ישיגו מטרתם וחפצם בידם יצליח” נחוּץ הוּא להביא חשבון גדול כזה?… וּבפרט כי אין להקוראים שׁום ידיעה מהחברה הזאת, מתכליתה ומטרתה, והכותב יפטם להם את “חשׁבון” החברה,אשר לא ידעו על מה הטבעה. בלי כל ספק שׁכח הכותב לבאר את הדבר הקטן הזה… אך מלבד כל זה, לפי דעתנו, אין להעברים כל תועלת מזה: ישׁנם דברים הרבה העומדים ברומו של עולם ונחוצים מאד להעברים, ו“המליץ” לא יזכיר ולא יפקוד אותם – ואודות החשׁבון הזה ידע הכותב מראשׁ, כי ינעם לבטח להקוראים לקרא אותו! יודע הוא את נפש הקוראים!…

והנה עד גליון 32 חשׁבנו כי החשׁבון הזה הוא מעשה ידי המו“ל, אשׁר יש לו הרשׁות לפטם את קוראיו בכל אשׁר ימצא חן בּעיניו, ואנחנו הקוראים האומללים כשׂה לא יפתח פיו נקבל הכל באהבה; כן מהרבה מקומות נראה לנו (כמו: ובדעתנו כי ינעם לבטח לקוראינו), לפי ההשקפה הראשׁונה, כי המו”ל הוא כותב החשבון; אך מה מאד השׁתוממנו לראות בקצה החשׁבון שם “יוסף יהודא לערנער”! והנה לא נתפלא מה היה לו לה' לערנער להעתיק “חשׁבון” כזה, יען כי לכךְ נוצר… אוּלם לא ידענוּ מה היה לו להמו“ל לאסוף את “החשׁבּוֹן” הזה ב”המליץ" ולתת לו עוד המקוֹם הראשׁון בכל החמשׁה עלים שׁנדפס בהם… כן מדוּע לא בא ה' לערנער על החתום עד העלה האחרון, וגם בתוכן הענינים לא נזכר שׁמו הלא דבר הוא!… על כל השׁאלות האלה חשׁבנו למצא פשר בהערת המו"ל לקצה החשבון – והנה אם גם דברים רבים נבררו לנו, אך גם איזה שׁאלות נוספו – והנני להביא את ההערה היקרה הזאת…

"רב תודה ממנו להאברךְ המשכיל ה' לערנער, אשר הואיל בּטוּבוֹ לקחת המעמסה על שׁכמו להוציא קיצור החשׁבון היקר (?!) הזה ולהעתיקו לשׂפתנו (לא ידענו מה ראה על ככה המו“ל להודות את ה' לערנער על אשׁר העתיק לשפתנו חשׁבון פשוט כזה, אשר לא יביא כל תועלת להעברים, ולא קרה עוד מקרה אחד אשׁר יתן תודה לעמל סופרים אחרים, אשׁר הביאו לפעמים מאמרים יקרים באמת ב”המליץ"?…) והנה מלא את עבודתו על צד היותר טוב (חכמה גדולה(?!) כאשר ראינו העתקתו בגוף החשׁבון; וּבזה הקל מעלינוּ העבודה, אשר חשׁבנו לחובה לעשותה (א"כ, לא נוסיף עוד להפליא…) כן לאשׁר אנחנו חברים בהחברה המעולה והנכבדה הזאת (אךְ מה אשמים הקוֹראים?), וכן להיותה אחת מן הגדולות והיותר מועילות בארץ, וראוי לכל (?) יליד רוסיא לדעת פעולותיה הרבות אשׁר תעשה לארץ אחוזתנו. ועוד ישׁ בזה תועלת פרטי (פרטית?) ליהודים, כי ילמדו לדעת איךְ יבינו אחינו הרוסים להחזיק בּמעוז חברה מועילה אלה בכספם, אלה בחכמתם, אלה בעמלם, אולי יקחו אחינו מוסר ויתנו לב להכין ולהחזיק חברות מועילות להכלל ולא יעשו רק למען התפארת והכבוד, ולא יתקוטטוּ על דברים של מה בכךְ, מקנאתם באחיהם, רק יכונו לשׁם המטרה שׁאליה כוֹננה החברה.

אךְ כבר אמרנו, כי למען המוסר הפשׁוט הזה למותר העתקת חשׁבוֹן גדול כזה; אך מלבד זה, האוּמנם אין חברות מוֹעילוֹת בישראל? כמדוּמה לנו, שׁאין גוי אחד בארץ שׁתהיינה בקרבוֹ חברות רבות כבקרב אחינו. בּכל עיר ועיר, בכל כפר, בכל משׁפחה ישׁנן חברות לרוֹב, וכלן תביאנה איזה תועלת – ולמה לנו להביא ראיה מחברה למודית אחת, אשר העברים לא ידעו ממנה מאומה? אךְ בּלי כל ספק נדרשׁ המו"ל לאחת ממטרותיו להעתיק קצוּר החשבון אךְ מיראתו את ליצני הדור שלא ירננוּ אחריו: למה לנוּ חשׁבוֹן חברת הגעאגראפית? לכן הכביר במלים, אבל ללא הועיל, כי העיני האנשים ההם ינקר?…

35.

בגליון הזה יבא מאמר קטן בשׁם “התנצלות” מאת עבדכם הנאמן א.א. קאוונער, והוא תשׁוּבה “להמגיד” על השׂטנה שׁכתב עלי בגליון 24 לשׁנת 1866. והנה אם יפלא בעיניכם שׁם “התנצלות”, ואנכי לא חטאתי במאוּמה, אשׁר אתנצל, אךְ דברתי משׁפטים עם השׁוחט מליק, אשׁר שם עלי עלילות דברים, – אךְ כה חפץ ה' צעדערבוֹים, והוא באחד וּמי ישׁיבנוּ… ומעשׂה שׁהיה כךְ היה: כאשר נדפסה העלילה עלי ב“המגיד” כי במחברתי אכנה את התלמוד בשׁם “גל הבל” וכי אתפאר בה שׁהגשתי מכתב בקשה לאסור את למוד התלמוד על בני ישׂראל – ונוסף על העלילות האלה שפךְ עלי השׁוֹחט הזה חרפות וגדוּפים אשר לא נשמעוּ עוד כמוֹהם (כמוֹ: שוֹטה, רשׁע, גס רוּח, אב בעזוּת ורךְ בחכמה, עז פנים, הנער הנעור והריק, כסיל ובער, בחשׁךְ שׁמוֹ יכוּסה לדראוֹן עוֹלם, וכדוֹמה) ואחרי כל אלה יפנה עוד השׁוחט כמוֹסר גמוּר אל חברת “מרבי השׂכלה בּישׂראל” כי תסתום את פי כראוּי לי – אז הכינוֹתי מאמר קטן, לא להשׁיב ל“המגיד” (כי כלוּם מקפידין עם שׁוֹחטים קלים כאלה..וּמה מני יהלוךְ אם איזה צבוּע ישׁפוךְ עלי בּוז וחרפה – ולא לכבוֹד הוא לבר דעת להשׁיב על הלוֹמוֹתיו ודבריו), אךְ להראות להחברה הנכבדה, כי שקר בפי “המגיד” וכי נבלה עשׂה בישׂראל לשׂים עלי עלילות דברים כאלה, אשׁר לא ידעתי שׁחרם. והנה לו הבין ה' צעדערבוים את ערךְ מכתב עתי, יקרת מהלכו וּמטרתוֹ, כבוֹד סופריו ועוזריו – אז חשׁב הוּא בעצמוֹ לחוֹבה, מבלי כל מעיר ומעוֹרר, להצדיקני, כאחד מסופרי “המליץ”, לפני דעת הקהל וּלהשׁיב אל “המגיד” חרפתו אל חיקו וּלהראוֹת לעין כל, כי שקר בפיו – וּבּפרט כי ה' צעדערבוים היה הראשׁון, אשר בקשני להיות בּין סוֹפריו, וכה דבריו:

"והשׁבע נשביע אותו כי ישׁלח לנו כפעם בּפעם מאמרים בשׂפת קדשׁנו, ואנחנוּ נאספם ולא נחמיצם, כי מהם נכיר את המעלוֹת אשׁר יעלה בסלם ההשׂכלה, ושׂפת קדשׁנו לא תאבד אחד מסופריה היקרים אשׁר יהי בידו הכח להרים כבודה ולהרבות תועלתה. (“המליץ שנת תרכ”ד, עלה 14, בהערה למאמרי “דבר אל סוֹפרי ישׂראל”).

א“כ אם “המגיד” יכנני “נער נעור וריק כסיל ובער” וּכדוֹמה, אז ישפיל גם את כּבוֹד “המליץ”, אשׁר כתבתּי שׁם תּמיד, ואת כבוֹד ה' צעדערבוֹים בּעצמוֹ… אךְ ה' צעדערבּוֹים מלבד שלא תּבע עלבּוני (וּבזה גם עלבּוֹנוֹ) מהשׁוֹחט מליק, אם גם הודה בפה מלא שאתי הצדיק – אךְ לא חפץ עוד בתחלה לקבל גם את דברי תשׁובתי, ואךְ אחרי זמן נעתּר לי לקבל את דברי בשׁנוּי השׁם מתשׁובה להתנצלות, הוֹסיף וגרע בהם כרצונו, ואנכי הוכרחתי לשים אז בעפר פי ולדוֹם, כי מה יכלתי עשו אם ה' צעדערבוֹים לא חפץ כלל וכלל לקבל את דברי?… אוּלם פה בּמחברתי, אשר הנני אדון לעצמי, אוכל לעשות כטוב בעיני וּלהשיב ל”המגיד" חרפתוֹ ושקריו שבעתים אל חיקו, – אךְ כבר אמרתי, כי האישׁ המכבד את עצמו אף מעט מזעיר לא יבא בדברים עם השׁוֹחט הזה, אשר אין כחוֹ אלא בפיו לחרף וּלגדף, להשליךְ שקוצים ע“י הגרף של רעי אשׁר ברכהו בוֹ ד', ויוֹשב הנהו מחוץ למדינה, איפוֹ חוקי הבקרת (צענזור) לא יגבילוּהוּ, ויוּכל למלא את פיו חרפות וגדוּפים כּאשׁר עם לבבוֹ. וּבּפרט כּי גם החברה הנכבדה לא שמה לב לחלוֹמוֹתיו ושקריו וכבדתני בּמכתּב מיוּחד, אשר בו תתן לי תּודה על שלחי לה מחברותי; לכן למעני ולמען כּבוֹדי כי בל יחוּלל לא אשׁיב מאוּמה ל”המגיד" ולא אוֹסיף לדבר אוֹדוֹת השוֹחט הזה מטוֹב ועד רע.

36.

אחרי מאמרי זה יבא מאמר “אוהב ישׂראל” מה' מאנדעלקערן, אשׁר בו יקרא בשם את הסופרים והשׂרים הגדולים, אשׁר היו אוהבי ישׂראל. והנה אם גם המאמר הזה יקר ונכבד, אךְ לא ידענו מדוע הדפיסו ה' מאנדעלקערן שׁנית “בהמליץ”, אחרי אשׁר המאמר הזה כבר נדפס ממנו ב“המגיד” (עלה 23, 24)? האומנם יקר הוא עד כה, עד כי דרושׁ הוּא להיות בשׁני מכתבי עתים כאחד?… כן נעיד עוד על שני דברים;

א) “בהמליץ” נאמר בשולי המאמר בהערה: “בּעקבות הכותב קורוֹת ישׂראל עמנואל העכט”, בין כֹה ב“המגיד” לא הזכיר מזה.

ב) מדוע הוסיף ב“המגיד” עוד שׁמות אוהבי ישׂראל, כמו פיראגאוו, באקל וכדומה, בין כה “בהמליץ” יפקד מקומם?… והנה ע“ד הראשון נסכים עמדו, כי ידוע החכם פיראגאוו לאוהב ישׂראל גמור, כנראה ממאמרים רבּים הנדפסים ממנו, ומפעולותיו הגדולות אשר יעשׂה עד הלום לטובת חולי ישׂראל והבריאים. אולם מה לבאקל עם אוהב ישׂראל? באקל הוא כותב קורות הימים מצוין ע”פ שׁטה חדשה, אשר לא ידעוּ ממנה כל כותבי קורות הימים עד הלום, – אךְ איה איפו דבר טובות על ישׂראל? הן בלי כל ספק האיש הדגול מרבבה הזה אהב ישׂראל, כי אי אפשר שׁחכם כולל כמוהו יבדיל בין עם ועם לאהבה או לשׂנאה, ובלי כל ספק אהב את העברי ככל האדם, אשר נשׁמת חיים באפו, אולם לקרוא אותו אוהב ישׂראל לא נוכל, יען כי לא נדע איה איפו הראה את אהבתו ביחוד לישׂראל. וּבפרט כי במקומות אחדים מצאנו להיפךְ, אשר באקל יכנה את העברים בשם שודדים וכדוֹמה. הלא כה דבריו:

בלי כל ספק חפץ ה' מאנדעלקערן לזרוק אבק בעיני הקוראים, כי יודע הוא ג"כ שׁם האישׁ הגדול הזה, אשׁר מלא ממנו כל פה…

37.

בגליון 30 יבא מאמר קטן בשם “יד האמת רוממה”! מאת המליץ הנודע מאדילעווסקי, ואלה מליצותיו:

“כשׁמש הנאספה בערב על זהב הרקיע, או כבא עננה לכסות פניה המזהירים לא תחגור עצבת (חדושׁ נפלא!), בידעה (מאין ידע המליץ הזה, כי השׁמש יודעת?), כי למחרת מחכה לה יד מעיר (האם תישׁן ׁהשׁמש שׁנת נעימים?… אךְ בלי כל ספק המליץ הזה הולךְ לשׁיטת המשורר הגדול מיצקון האומר, כי השמשׁ ראתה קרי, א“כ תישן ג”כ…) או העבים יריקו גשׁמיהם, עד כי יטהרו השמים ותשוב השמשׁ להגיה אורה, כן”…

הנמשל תוכל למצא בעצמך, קורא יקר, כי למה אינו דומה המשל הזה, – לשׁכור אשר מרוב סבאו בקרבו יתנודד וראשׁו עליו כגלגל, אךְ בישׁנו שׁנתו יקום כאחד האדם; לעגלון אשׁר עמדו סוסיו מלכת מאין כח, עד כי נתן למו תבן ומספוא ויעשׂו דרכם; לאישׁ מזוהם ומלוכלךְ, עד אשׁר הלךְ אל בית המרחץ ורחץ את בשׂרו וטהר… וכו'. אולם המליץ הזה יתן לנו נמשל אחר, והוא:

“כן אור האמת אם יכוסה במשאון וענן השקר יעיב זהרה, עד כי יאמינו רבים, כי האמת נעדרת, אך היא במנוחה שׁאננה תחכה עד יקום מעורר לצדק וחשרת כזב תער חלאתה (לא זכינו להבין), אז תשׁוב לעשׂות שלטת בבני האדם ובאורה יראו אור כל נדכא ונענה מפגעי התרמית”…

וכל החזון הזה הוא כי קמו ארבעה עשׂר אנשים ויזימו שני עדים, אשר נשבעו לשוא! ה' מאדילעווסקי במליצותיו יזכיר אותנו דברי

38.

המליץ הנפלא מדיניוויץ ג.ר., אשׁר בא שׁמה “לשקול בפלס האמת ולתור ולדרוש אחרי מסבוֹת הזמן מראש ועד סוף” (עי' פרח 24) בא עוד הפעם בשׁערי “המליץ” במכתב גדול ורחב ידים מלא מליצות כיד ה' הטובה עליו, והנה טרם נביא איזה פרחים מפרחי מליצותיו, נזכיר את הקורא, כי המליץ מדיניוויץ כלה את מכתבו בגליון 20 בדברים האלה: “לכן אצא מאת פני העיר הזאת, יען שׁקול ענות גבורה נשׁמע אלי למרחוק: לךְ לךָ אל עיר מולדתךָ”. בדברים האלה יתחיל את מכתבו פֹה:

“כקול הרעם בגלגל, כן הקול: לךְ לך אל עיר מולדתךָ פלח (?) קרב לבי. לזאת אמרתי אלךְ! אך אנה אלךְ ואנה מפּניהם אברח? ויהי מה אלךְ וביד ד' עתותי והוא הטוב בעיניו יעשׂה; אולי בדרךְ אלהי אבי יקרני, שׂשׂון ישמיעני ודבר מה יראני והגדתי לעמי (השׁמעתם? המליץ הזה יקוה כי אלהים יקרה לו בדרך, ישׁמיענו ששׂון…). וכגבור ירוץ ארח כן מחשׁבותי ורגלי ללכת תאיצנה וחישׁ מהר חומות עיר קאמעניץ עזבתי, לא הבטתי מאחרי (ומה היה אם הביט מאחריו?…), הלךְ הלכתי כאיש מורדף משד (!?), רצתי מלא הגות, ראיתי אךְ ישימון. אדמה שׁוממה (זאת היא פאנטאזיע!). עדי באתי אל כפר אחד רחב ידים. אמרתי פֹה אשׁב, אמצא בית מנוחות ותערב עלי שנתי (אחרי טלטול הדרךְ?) פֹה בין האכרים עובדי אדמה אעבוד, אם אמנם נכריה לי העבודה הזאת לא נסיתי בה, להיות אישׁ שׂדה, לשׁכב על רצפת דשׁא (גם בזה לא נסה?), דמיתי כי פֹה בוגדים לא יבגדו בי בגד ולא תחרידני לשׁון שׁקר ואמרי כזב”…

הן נכספה מאד נפשנו לדעת מי הוא האיש הנפלא הזה, אשׁר אליו קולות כקול רעם בגלגל יקראו: לךְ לךָ אל עיר מולדתךָ, אשׁר יקוה כי ה' יקרה לו על הדרך וישׁמיענו דבר שׂשׂון, אשׁר יצא מקאמעניץ כאישׁ מרדף משׁד… אשׁר יפחד על כל צעד מבגד בוגדים, אשׁר לפי דבריו בעצמוֹ “מפחד הוא ממראה עיניו”, אשר יספר כל זאת בקהל רב – ואשׁר ה' צעדערבוים יחשׁוב לו לחוב קדושׁ להביא חלומותיו בדפוס ולעשׂות בהם נחת רוח לקוראיו?…

39.

בגליון 32 יבואו שני מכתבים מביאליסטאק וקארלין, המספרים מהבלי המגיד מקעלם הנודע, המקלל ומנאץ את המשׂכילים ואת המ"ע בישׂראל. להמכתבים האלה עשׂה ה' צעדערבּוים, כדרכוֹ תמיד, הערה גדולה, אשׁר יטפח בה את המגיד הזה על פניו. והנה בקצה ההערה מצאנו דברים מוזרים מאד, אשׁר לא יכלנו להבינם מראשׁ, ואךְ אחרי כן נגלה לנוּ כונתם – אך בין כה נודעה לנו שגיאה גדולה ועצומה, אשׁר שגה ה' צעדערבּוֹים, מבלי הבין את דברי הכותב. הכותב יאמר:

“גם בעירנו דרשׁ דרשׁ המגיד, הסכל מלידה ומבטן הזה בחורף העבר דרשׁות שׁל הבל ברבים וצוח ככרוכיא על הבילדונג שׁנתרבה בימינו אלה, ואשר הוא קורא בשׁם “בילינג”, וכל איש משׂכיל הוא קורא בשׁם “פישטשׁאק”, עוד יתן קולו קול עז בשׁעה שׁהוא דורשׁ: “אוי לנו כי כךְ עלתה בימינו, ומי הוא מאורי מתעים צעירי עמנו? הלא המה ארבעה נגעים: המגיד, הכרמל, המליץ, הצפירה. שׁמעו נא רבותי, יתלהב כצרעת ממארת וינגן בקול כידוע לכל שׁומעיו: אם תבואו לבית המדרש ותראו נער שׁהוא קורא את הגאזעטען האלו ר”ל, בלי שׁום ספק אפקורס הוא כשׁהוא נער, אפקורס הוא כשׁהוא אברךְ, אפקורס כשהוא זקן, ומקצץ בנטיעות הוא: והמוציאים לאור את הגאזעטען האלו, מובטחני בהם כי אין להם חלק לעולם הבא. ובהמשׁך דבריו סיים: גם אין להם חלק בסעודה של לויתן”. יען המגיד הזה רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל נתח בשׂר ודגים כידוע".

על זה עשׂה ה' צעדערבוים הערה גדולה ובסוף דבריו יאמר:

“אךְ לאחת נשׁתומם, אם מצא בהמגיד עון אשׁר חטא שׁהוא רעבתן (מנא ליה? לא ידענו) (הדברים האלה בשׁני חצאי הלבנה לא לי המה אךְ לה' צעדערבוים) לבשר ודגים וע”כ מובטח הוא שׁלא יהיה לו חלק בסעודה של לויתן, מדוע לקח גם מאתנו, יתר המו“ל, תקות העונג הזה לימים יוצרו? האם ראה באספקלריא המאירה, כי כל מו”ל בישׂראל זולל דגים? – אולי יאמין כי המו“ל מפונקים גדולים וכאשׁר יראו מנוולים כמוהו יושׁבים בראשׁ ונוגעים בידיהם כדרכו את בשׂר הדג המלוח, יהי לזרא באפם ולא יאבוּ לטעום ממנו”.

מלבד חדודי ה' צעדערבוים העמוקים והנעימים בהערה הזאת לא ידענה מה לשאלתו: “מנא ליה? לא ידענו”, מה ליתר דבריו: “מדוע לקח מאתנו, יתר המו"ל, תקות העונג הזה לימים יוצרו”, ומה לשאלתו האחרונה: “האם ראה באספקלריא המאירה, כי כל מו"ל בישׂראל הוא זולל דגים”? ובאמת אין זכר ורמז בדברי הכותב ובדברי המגיד מקעלם, כי איזה מו“ל יהיה זולל בשׂר ודגים!… אךְ הנני לפתור לכם את החדה הזאת ותראו עד כמה מגיע כחה שׁל בקרת אצל ה' צעדערבוים: ה' צעדערבוים חשב, כי הדברים האחרונים אצל הכותב, “יען המגיד הזה רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל נתח בשׂר ודגים כידוע” המה עוד דברי המגיד מקעלם, והמגיד הנזכר בדברים האלה הוא מ”ע “המגיד” א"כ יבואו דברי ההערה על מקומם:

“אךְ לאחת נשׁתומם, אם מצא (המגיד מקעלם) בהמגיד (מ"ע “המגיד”) עון אשר חטא שׁהוא (ר“ל מ”ע המגיד) רעבתן (ולכן ישׁאל ה' צעדערבוים: מנא ליה? להמגיד מקעלם שׁהמגיד הוא רעבתן. לא ידענו) לבשׂר ודגים, וע”כ מובטח הוא (המגיד מקעלם) שׁלא יהיה לו (למ"ע “המגיד”) חלק בסעודה שׁל לויתן, מדוע לקח גם מאתנו, יתר המו"ל, תקות העונג הזה לימים יוצרו? האם ראה (המגיד מקעלם) באספקלריא המאירה, כי כל מו"ל בישׂראל זולל דגים? וכו' ":

אולם באמת שׁגה ה' צעדערבוים, כי הדברים “יען המגיד הזה רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל נתח בשׂר ודגים כידוע” אינם דברי המגיד מקעלם אךְ דברי הכותב, אשר הוסיף מעצמו לאמר בדרךְ סאטירא, כי לכן “סיים (המגיד מקעלם): “גם אין להם (להמו"ל) חלק בסעודה שׁל לויתן” יען כי המגיד הזה (ר"ל המגיד מקעלם) רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל בשׂר ודגים, כידוע: א”כ תרע עינו בהמו"ל ולא יתן להם חלק בסעודה שׁל לויתן, יען כי הוא רעבתן ויחפוץ לבלוע הכל. עתה יקרא הקורא את הערת ה' צעדערבוים וישתומם!…

40.

בגליון זה יבא מכתב מקאוונא, אשׁר בו יודיע הכותב, כי הסופר הנודע מאפו ישׁכב על ערשׂ דוי ואין איש חולה עליו. בהגיגי בהאישׁ היקר הזה יחם לבי בקרבי, כי יגע ועמל לריק והוליד לבהלה ספריו הנחמדים, ואין אישׁ אשׁר יסעדהו על ערש דוי! זה חלק סופרי ישׂראל אשר הקריבו ימיהם, כחותיהם וכל אשׁר יקר להם על עבודת עמם, ומה חלקם בעמלם? הן לא נוכל להאשׁים את עם ישראל, אשר יעמדו מרחוק לסופריהם הנכבדים, כי עוד לא נשׁתלמו כראוי ולא ירגישׁו חסרון בספרי שפת עבר, יען כי אין בהם רוח חיים. סופרי העמים יראו ברכה בעמלם, יען העם אשׁר בעדו יכתבו ירגישׁו חסרון בספרים, לכן יתנפלו על הספרים הטובים לקנותם, ובזה ימלאו כיס הסופרים כסף לא כן אתנו! העברים לא ידרשו עוד ספרים טובים, לכן יגועו הסופרים ברעב. לשוא א“כ יצעקו הסופרים מרה על גורלם המר, כי מי אשׁם בדבר? הן המה נבראו טרם הוכנה להם אדמה פוריה; המה יזרעו את פרחיהם אל קוצים ולא ישׁיתו לב. כבר אמרנו “לשׁוא נחפוץ לטעת כרם חמד על צחיחו סלע, לא יוסיפו ולא יתנו כל צמחי שדה, כל פרחי חמד אם אך האדמה תחתם מלחה, ציה וחרבה”. כן היא אדמת הסופרים מלחה, ציה וחרבה, לכן לא יראו הסופרים ברכה בעמלם. על הסופרים לשׁדד ולפתח את אדמתם תחתם, ר”ל לעשׂות את העברים מוכשרים אל ספריהם, להפיח בהם רוח חיים ואךְ אז יצליח חפצם בידם ויראו ברכה בעמלם.

תחת המכתב הזה עשׂה המו"ל הערה גדולה ויקרה במטרתה לעורר את כל אישׁ, אשר רוח עמו מפעם בקרבו לחושׁ לישׁע מאפו. אךְ כדרכו תמיד להרבות לעג ולהג כמים, הוסיף גם פה דברים יתרים, חסרי כונה ורעיון.

“מושׁכי קשׁת מאחינו בלשונות איירופא, יקרא המו”ל מנהמת לבו, זכרו דברי דוד בקינתו על שׁאול: אל תגידו בגת אל תבשׂרו בחוצות וכו' פן תשׂמחנה כו' פן תעלוזנה כו' כי חרפה גדולה תהי לכל ישׂראל ומשׂטיננו ילעגו לנו; ויתנו עדיהם כי אין בנו שׁום רגשׁ לדעת להוקיר ספרות שׂפת קודשׁ, מקור אמונתנו ולאומתנו, ומה יקוו עוד ממנו סופרי חול"?…

הגידו מה יחפוץ המו“ל ממושכי קשׁת מאחינו בלשׁונות איירופא? מה להקריאות “אל תגידו בגת” למחלת מאפו? ואם כונתו כי בל יספרו אחינו מושׁכי קשת בלשׁונות איירופא (אם גם לא דבר מהם הכותב מאומה), כי חרפה גדולה תהי לכל ישׂראל וכו'; א”כ מה יסיים “ומה יקוו עוד ממנו סופרי חול”? כמה יגיעות שׁיגענו למצא פשׁר הדברים האלה ולא עלתה בידינו, ונניח את הדבר הזה לאישׁ גדול ממנו כי יבא אל עומק כונתם.

“והיתה זאת להם לאות חדשׁ, יוסיף המו”ל, כי אין אנו ראוים לזכיות אזרחים ביניהם (sic), כי אך את התועלת לעצמנו נוציא מהן ולטובת הכלל (איזה כלל?) לא נבין מאומה, כטענותיהם בכלל הנודעים (?) לכם ממה“ע היוצא בגלילותיכם”?

אפונה אם בדעת ברורה דבר זאת המו"ל! מה לזכיות אזרחים עם לחץ מאפו? ובאיזה כח ההגיון יאמרו כי אין אנו ראוים לזכיות אזרחים, אם מאפו ישׁכב על ערשׂ דוי? ואיזה תועלת לעצמנו נוציא? ולאיזה טובת הכלל לא נבין? זה הוא הגיון; זה הוא שׂכל ישר! וזאת היא דעת ברורה וצלולה!…

“עד מתי עוד לא תתנו לב, יאמר המו”ל בהמשׁךְ דבריו, כי הסופרים הגדולים בקרבנו רע ומר גורלם רב יתר מאחד המחברים הריקים והפוחזים, נערים חסרי דעת המתנבאים במחנה, כי הם יסבו בבתים ויעשׂו חונף וימצאו די שׂכר, וישׁ אשׁר יפנו אליהם בכסף מלא, אחרי קראם רק מודעה אחת במ“ע. ונבונים מצוינים אשר ירבו (מי?) לספר בשׁבחים במה”ע, ישבו בדד וידמו באהליהם אוהל התורה ואין אישׁ חולה מהם על חלים".

לא ידעתי אם דברי המו“ל נוסדים פה על מעשׂים בכל יום, או ברוח הדמיון יסדתם! אךְ בין כה וכה מדוע לא יבאר לנו המו”ל סבת הדבר הזר הזה? מדוע יפנו בכסף מלא להמחברים הריקים והפוחזים, אם גם הנערים הריקים והפוחזים האלה הודיעו אך במה“ע? ומדוע אין אישׁ חולה אם נבונים מצוינים חולים, אם גם ירבו לספר בשׁבחם במה”ע? האומנם משׁוגעים הם הקונים והקוראים? וא“כ אין להביא ראיה ממשׁוגעים… אך בלי כל ספק ראה זאת המו”ל בחלום, כי בהקיץ לא תקרינה זרות כאלה, אשׁר יפנו אל נערים ריקים ופוחזים, חסרי דעת בכסף מלא אחרי מודעה אחת, ולנבונים מצוינים לא ישיתו לב…

41.

שׂימו יד לפה כל האפקורסים, זעומי אלהים! כי בא ה' צעדערבוים ברוב גאונו במאמרו “תכלה השׁנה וקללותיה” (גליון 33) המתחיל בדברים נוראים כאלה: “עוד גרגיר חול אחד מהר הנצח נפל בתהום העבר, ואם נעמיד המצפה על קנה הראות המגדיל” וכו' (עי' פרח 1), ואחרי כן יאמר:

“ועתה ישחקו להם קלי הדעת, אשר בהפקירא ניחא להם, על המאמינים כי שׁופט עליון יקצוב מראש תעודתו כל שנה ושנה מה תבוא לבריאי עולם; יאמרו להם נביאי שׁקר (?) כי כל הימים שׁוין ואין יתרון לאחד מן השׁני להגיד עתידות לארץ ולדרים (התבינו? איךְ יש יתרון ליום אחד מן השני להגיד עתידות לארץ ולדרים?…); הן כל אשׁר לב לו להשׂכיל עלי דבר יבין, כי השנויים והתמורות בכל פרק זמן הקפת השׁמשׁ והירח על צירם (השמעתם? הקפת השׁמשׁ והירח על צירם?…), לא במקרה יבואו, ורק בהשגחה גבוהה ובכח רצון נשׂגב”.

האף אין זאת, כי כל הספקות וכל הספרים הרבים והעצומים שׁנכתבו בענין זה, כלם נמלחו כעשן מפילוסופיא של ה' צעדערבוים הגוזר ואומר בלי כל מופתים וחקירות כי השנוים והתמורות בכל פרק זמן הקפת השׁמשׁ והירח על צירם יבואו לא במקרה אךְ בהשׁגחה גבוהה… אךְ אין מקפחין שׂכר שיחה נאה: בקצה דרשׁתו (כפשׁוטה וכמשׁמעה) יעיר ה' צעדערבוים, כי ראוי הוא לתמוךְ בידי האלמנות והיתומים, אשׁר נותני לחמם מתו מחולירע. אולם לא נדע למה היה לו למען הרעיון הזה להכביר במלים ומליצות, לגלות עמוקות כי יש יתרון ליום אחד מן השׁני, לדרוש תלי תילין דרשׁות שׁל הבל במשׁנת “בארבעה פרקים העולם נידון”? מדוע מוציאי לאור מכתבי עתים בשפות איירופיות, בחפצם להעיר את אזן הקוראים אל דבר טוב ונכון, לא ירקדו כאילים על הררי הפילוסופיא, לא יעופו במרום לראות איך השׁמש תסוב על צירה, לא יבואו בעמקי הסחאלאסטיק, אךְ יבררו את הדבר הטוב מצד הטוב הנמצא בקרבו, וכל אישׁ אשׁר לב אדם בקרבו יתן ידים למחשׁבותיו ויתמוךְ בכל אשר לאל ידו.

42.

בגליון הזה בהערה למכתב אחד מבערדיטשוב יעיר המו“ל את אזן הרב ר' יוזפא מב”ד, כי יצא לישׁע עמו וכו' ובעד זה יאמר “ואנחנו נפרסם שׁמו בכל הארץ, כי גדולות עשה”.

היו נכונים כל ממלכות תבל והכינו אותות כבוד (медалъ) לה' יוזפא מב"ד, כי עוד מעט יבא “המליץ” ויפרסם את שׁמו בכל הארץ כי גדולות עשׂה (ר"ל יעשׂה)!!…

43.

מה נשתנה מ"ע עברי מכל מכתבי העתים שׁבעולם? שׁבכל מכתבי העתים אם יבא חג או מועד, לא יזכירו מזה כלום המוציאים לאור, לא יעוררו את העם למוסר בימיהם הנוראים, לא יצוו להעם לשׂמוח בימי שׂמחותיהם, לא יעוותו את פסוקי העוואנגליום, לא ירבו לעג ולהג כמים, אך הולכים המה תמיד במהלכם, ולא יחפצו להעשׂות כהני האמונה; לא כן מכתבי העתים העברים (וביחוד “המליץ”), בהגיע איזה חג או מועד, או יום זכרוֹן בקורות ימי עמנו – ואהה! אלהים, המוציאים לאור יהפכו לדרשנים, בבלי דעת ובלי חשבון יעשׂו ערב רב ממדרשׁים, ילקוטים, פסוקי תהלים וכדומה, אשׁר אין בהם כל קשׁור וחבור, לסמא את הקורא – והנה דרשׁה לפניהם; ונוכל לאמר בפה מלא, כי הדרשן בעצמו לא ידע מה שידרושׁ. אךְ התשובה היא באמת, כי עבדים אנחנו אל מוציאי לאור מכתבי עתים ברוסיא ולא נוכל לצאת חפשי מהם אפילו ביד חזקה וזרוע נטויה, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משׁועבדים לדרשות ה' צעדערבוֹים, כי אפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים הרבה יותר מה' צעדערבוים בעצמו, מחויבים אנחנו לקרוא דרשותיו; וכלה מרבה לקרותם הרי זה מבלה זמנו בתהו…

דרשׁות כאלה הנה “שׁבת שׁבתון” אשׁר נדפסה בגליון 34 ו“בסוכות תשׁבו”, אשר לא קמה כמוה לרוע מיום נבראו דרשׁות לישׂראל; אין זאת כי אם בריאה יברא ה' וישׂים בפי ה' צעדערבוים דרשׁות כאלה ליסר בהן את החוטאים שׁבע על חטאתיהם. ולא אזכר מתי ראיתי ערב רב כזה: פה תפגושׁ, קורא יקר, מליצות אשׁר תקהינה שׁיניך בהן, חקירות, אשר לרוב רוממותן לא תבין אף שמץ מהן, פה תמצא פסוקי תהלים, מדרשׁים, הזוהר גם האושפיזין – וכל אלה סבוכות ואחוזות זו בזו בלי כל רעיון המקשׁר אותן, בלי כל דעה חדשה ובריאה, בלי כל מטרה; אך קול דברים אתה שומע ולא תדע ראשׁית, אחרית ותכלית. לולא יראתי את קוראי, כי יתאוננו עלי אשׁר אביא מופתים יותר מדי ואשׁר תקוץ כבר בהם נפשם, כי עתה הבאתי את כל הדרשׁה, אשר נדפסה בגליון 35, והיתה לנס! אךְ אסתפק במועט מן המועט ואביא לךְ גרגיר מליצה אחת, גרגיר דרשׁה וגרגיר חכמה. וידוע תדע, כי לא חפשתי את הגרוע, אךְ לקחתי כסדר, ומה שׁעלתה בידי הבאתי לךְ.

המליצה מדברת: “יעבוד (היהודי) בחריצות בכרם לבבו שנה שׁנה בקרוב ימי נצניו; יעזקהו יסקלהו (בר"ה) מכל אבן נגף וקמשונים, יכרות הזלזלים הגרועים במזמרות התשׁובה, ישׂים לשטף רגשׁותיו תעלה, להרטיב אדמת לבבו הצחיחה, בדמעות עיניו (התבוננו נא היטיב: לשׁטף רגשׁותיו יעשה תעלה להרטיב אדמת לבבו, בדמעות עינים, ולא נדע במה ירטיב את אדמת לבבו הצחיחה בשטף רגשותיו או בדמעות עיניו…)”.

הדרשׁה תדרשׁ: “ומה יקרו דברי חז”ל בהביטנו על המשׁךְ הכתובים (שׁויתי ד' לנגדי תמיד, תודיענו ארח חיים, שׂובע שמחות את פניך נעימות בימינךָ נצח) שׁבהם נוכל למצא רמז כדרךְ חז"ל לשלשׁת מועדים בחדש השׁביעי: אחרי שׁהכיר (בר"ה) רוממות שׁדי, כמו שׁאמר “שויתי ד' לנגדי תמיד” (איךְ, שויתי ד' לנגדי תמיד, יורה על ר"ה, לא זכינו לדעת…), יבקשׁהו להודיעו ארח חיים לתקן מדותיו, לשׁמור פקודי ה' ולהתנהג בנחת עם בריותיו (ביו"כ) (וכל זה יורה הפסוק תודיענו ארח חיים?…), ואז ישׂבע שׂובע שׂמחות (בסוכות) וחייתו ינעם לו לנצח (?).

החכמה תקרא: (בדברו ממעלות האושׁפיזין) “יעקב שׁגר את לבן ותרי”ג מצות שׁמר" ובזה תמו כל הליכות יעקב…

לא אלמן ישׂראל בדור שׁה' צעדערבוים בו! ובכל זאת לא נוכל להתאפק ולאמר בדברי קרילאוו: Бвда колъ пирoги начнетъ печъ сапoжникъ, а сапoги точитъ пирoжникъ.

45.

בגליון זה יאמר ה' פעלדשטיין במאמרו “עין בקרת” כדברים האלה:

"ועתה אשׁובה אליךָ אדון נכבד, ארז רם ונשׂא, גם אתךְ אדבר משׁפטים, אם אמנם יקר ואהוב אתה לי ובעליךָ היוצא (היוצאים?) לאור אשׁתעשע תמיד כאשר ידעת זאת מכבר (א"כ למה היה לו לשׁנות הדברים הידועים האלה בפומבי?.) וביחוד הראיתי לךְ זאת לדעת במכתבי אשׁר שׁלחתי לכבודךָ ביום מלאת לךְ חמשׁים שנה וכו' "

מה מאושׁרים המה המוציאים לאור מכתבי עתים עברים! להם יכתבו מכתבים ביום מלאת להם חמשׁים שׁנה, הכותבים יתפארו בזה ברישׁ גלי והמוציאים לאור בעצמם ידפיסו הדברים האלה לשׂמחת לבבינו ולעונג רוחנו. ולפלא בעינינו כי לא ידפיסו גם את המכתבים…

46.

אשׁרי המחברים שה' צעדערבוים מבקרם! ה' צעדערבוים הוא בטבע אישׁ טוב וּמטיב, לכן יהלל כל הבא לידו… ליצני הדור אומרים אפילו, כי יפזר מלא חפנים תהלות להמחברים, יען המחברים יכתבו לו על שׁער ספריהם: להארז הגדול, הרב והנשא, מאור הגולה, רבן שׁל ישׂראל וכו' וכו' (עי' “המליץ” שׁנת 1867, עלה 3, במאמרו “משׁען סופרים”); אךְ מי ישׂים לב לליצני הדור? וּבפרט, כי ה' צעדערבוים בעצמו יאמר “דברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂנו אם לא שׁפטנו על כל ענין עד מקום שׁיד הבקרת האמתית ושׂכל ישר מגיעים (המליץ 37, 1866)”. א"כ הנוכל עוד לתת אוזן קשבת לליצני הדור, בעת אשׁר ה' צעדערבוים בכבודו ובעצמו יאמר כי דברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂיו… אךְ בּין כה וכה המחברים שׂמחים בה' צעדערבוים וה' צעדערבוים שׂמח וטוב לב עם המחברים. ראה למשׁל את “בקרת ספרים” לה' צעדערבוים, ותראה, כי כל הספרים יקרים, כי כלם טובים וישׁרים והמחברים מאירים לארץ ולדרים… אךְ ביותר מצא חן בעיני משׁפט ה' צעדערבוים על הס' “שמע שׁלמה” לה' זעלקינד.

“המשׁורר המלומד והנכבד הזה, יאמר ה' צעדערבוים, כבר נודע בספרות העברית בספרו “שירים לשׁלמה” וגם “קול שׁלמה” אשׁר נתהללו בפי מבינים בארץ ובחוץ לארץ. ועתה לעת זקנתו עוד רוח השׁיר תפעמהו וישורר עוד חדשׁים וגם תקן את הישׁנים למלאות חפץ השׁוקקים (הרבים הם?) לשׁיריו ומליצותיו. שׂפת המחבר ורוממות הגיונו יעידו (תעדנה?) על מתת ד' אשׁר נתנה לו ועל חריצותו הרבה לקנות שלימות (!?) בלשׁונות ומדעים”,

שאל נא את ה' צעדערבוים ויגד לךְ איך שפה ורוממות הגיון תעדנה על חריצות לקנות שׁלמות (sic) בלשׁונות ומדעים?…

47.

המליץ הנודע ממאחנאווקע (לא ה' ריבקין, אךְ ה' מאדילעווסקי) עשׂה לנו חסד שׁל אמת, בהביאו לנו פרחי מליצה אחדים בגליון 37, אשׁר כבר נכספה, כלתה, השׁתוקקה, כמה, צמאה, ערגה, עיפה ושׁאפה (יותר אין עמדי, יוכל היות מליץ אחר יודע עוד, יגד נא ותברכנו נפשׁי) להם נפשי הצחיחה, היבשׁה, הצמאה והחריבה.

"דור הולךְ ודור בא והארץ לעולם עומדת, יתחיל ה' מאדילעווסקי. אל העלים אשׁר על העצים אדמה את בני האדם, בהריחם (מי יריח? האדם, העצים או העלים?) כי החורף מתעתד לבא ישׂגשׂגו (איךְ ישׂגשׂגו האנשׁים, או העצים או העלים, בהריחם את החורף מתעתד לבא?…) יבוֹלוּ ויחרגוּ ממסגרותיהם (השמעתם? בהרף עין ישׂגשׂגו יבולוּ ויחרגוּ ממסגרוֹתיהם!…) ואם ישׁב עלימוֹ רוּח קל מהרה יעופוּ אל ארץ גזרה ועקבותיהם לא נודעוּ. כן נבקעוּ מעינות גיא צלמות ומחלת החלי רע בעירנוּ וכו' ".

יחי המליץ מאדילעווסקי! אל העלים אשׁר על העצים ידמה את האדם, בהריחם את החורף מתעתד לבא וכו' וכן נבקעוּ מעינוֹת גיא צלמות ומחלת החלי רע… אךְ כבר ידענוּ את ה' מאדילעווסקי לממשׁל משׁלים (עי' פרח 37).

48.

בגליון הזה תבא קארעספאדענץ אחת מווילנא מאת ה' לינאווסקי. הכותב הזה, “בהציגו כף רגלו בפעם הראשׁונה על שדמת הליטעראטור” (לשׁון מליץ אחר) אמר להקריב מנחת עני לה' צעדערבוים והוּא: קב של חנופה; אבל מנחתוֹ זאת הביא מלא חפנים ובמדה גדוּשׁה מאד, – ואלה הן קצוֹת חניפוֹתיו.

“מלה אחת ממכתב עתךְ היקר המליץ בארצנו תרעישׁ ותרגיז עולמות סכלות אין מספר”; “לוּ ראית איךְ בני עמךְ יאהבוךָ עבור עמלךְ זה בעדם ובעד גאולתם ממ”ט שׁערי סכלות, איךְ יוקירו את יקרת שׁמך, איךְ כל (!?) קורא מכתב עתךְ היקר יחרות את שׁמךָ על לוּח לבו למזכרת אהבה, כי יראה כי הוא השׁם הראשון אשׁר קורא לו “אוהב עמי בּאמת” אשׁר החזון הזה אין נפרץ כעת בּימינו… וּבתפלה חרישית יתפלל אל ד' כי יחזקךְ ולא ירפךְ וכו' וכו' ".

והנה לא ידענוּ מה אכף עליו, על הכותב הזה, לפזר לה' צעדערבוים תהלות ותשבחות כאלה נגד האמת והצדק ונגד הידוע וּמפורסם; אך נסלח לו, יען כי תוכן מכתבו נכבד, ויצא הפסד החניפות בשׂכר הדברים הטובים, הנמצאים במכתבו – אךְ ה' צעדערבוים שׂמח על המקרה הזה ויאסוף בשתי ידיו את החניפות ועשׂה הערה גדולה, אשׁר לא זכינו להבין ממנה מלבד ענותנותו הגדולה והישוּעוֹת אשר יביא לנוּ במכתב עתו.

“ואף כי לזרא לנוּ (האוּמנם?…) יאמר ה' צעדערבוים, להדפיס במ”ע שׁלנו תהלות ותשׁבחות עלינו ועל המ“ע היוצאים על ידינו, אךְ הזמן גרם להחפיר (במכתב הבר בי רב דחד יומא הזה?…) פני הלוקחים לשׁוֹנם וינאמו נאום שקר להוציא עלינוּ לעז לאמר, כי “המליץ והקו”מ” מלמדים זכות על הסכלות והחסידות והארז בעצמו יסךְ בצל דליותיו על מורדי אור, ואם יוכרח לפעמים לדבר סרה על הצדיקים ועל החסידים, מליו משתמעין לתרי אנפין, ונקל לפרשׁם לשבח".

אוּלם אנחנו נוסיף, כי הארז בעצמו באמת יסךְ בצל דליותיו על מורדי אור (המה החסידים) ולא ידבר במילין משתמעין לתרי אפי, אךְ יאמר ברור כשמשׁ, שהצדיקים חכמים מחוכמים וכו'. והנני להביא איזה ראיות.

א) בגליוֹן 43 (שׁ"ע), יאמר ה' אבראמאוויץ בהמשךְ מאמרו “עין משפט” כדברים האלה:

“כשׁם שׁאי אפשר לכל עם בעולם, שׁיהיו כלם חכמים וּנבוֹנים כךְ אי אפשׁר שׁיהיו כלם אנשׁי מדות ואוֹכלים רק יגיע כפיהם. וּבכל זאת אנחנו בטוּחים, כי לוּ נשׁתנוּ עלינוּ העתים לטוֹבה, נתמעטו גם מיוּחסינוּ הצדיקים והבטלנים שׁבּדור, ולא נופלים היינו מכל היהודים שבממלכות גערמאניה, צרפת ואנגליא וּבארצוֹת הברית בּאמעריקא”.

על זה העיר ה' צעדערבוֹים ההערה הנפלאה הזאת:

“צא וחשׁוב את מספרי כהני האמונה (איזה?…) ועוֹזריהם ויתר הפקידים והמתווכים בכל עיר וּכפר, החיים על חשׁבוֹן העם ואינם עוזרים בּשום אופן (!?) לזכךְ המוּשׂגים בקרב עדתם, לתקן המדוֹת וּלהעיר רגשוֹת מוּסר, ותמצא כי לחנם הוצאת את הצדיקים מהכלל ותציגם במספר הפועלים בטלים (מה הוּא פועל בטל?). וּבאמת לא ראי אלה כראי המיוּחסים שׁבאוּמוֹת, בּאלה האחרונים נמצאוּ רבים החיים על חשבון זיעת עבדיהם, בּשׁרירוּת לבּם ילכו יצחקוּ בקוּביא לאבד אלפים ורבּוּאוֹת וישׁחיתוּ ויתעיבוּ עלילה, יען הכנסותיהם מרוּבוֹת ואת ד' ואמוּנתם, או תכלית העם ותועלתו לא ידעו, כי אינם חושבים מאוּמה ורק בהפקירא ניחא להם. וּמה מאד רחקוּ מהם הצדיקים. המה לא יעותו מוסר (לא תמיד! אלפי נסיונוֹת יעידו, כי יעותו ויעותוּ בעת אשׁר נחוּץ להם.) ואם יש בּיניהם החיים חיי נחת ולא מנעוּ מבּשׂרם כל טוּב (על חשׁבון מי?), אךְ לא כזוֹללים וסוֹבאים ולא בלעגי מעוג את לוֹצצים (אך כל זה הוא על חשׁבּוֹן ההמוֹן, וּמה לנוּ אם כזוֹללים וסובאים, אם לא?…), אךְ בּמסבת עניים ואביונים (ר"ל הולכי בטל זוללים וסוֹבאים, העוֹזבים נשׁיהם בּניהם ואבוֹתיהם ולא יעשׂו מאומה), ולא יבלוּ ימיהם בּהבל וריק, אחד המרבה ואחד הממעיט יעיינו בּספרים (איזה? אם “ילקוטי מהר”ן" “מגן דוד” “ספוּרי מעשׂיוֹת” וּכדוֹמה, א"כ טוֹב שׁלא יעיינוּ כלל…) יפנו לבם לתפלה (וּמה בכךְ?), יתיצבוּ כשופטים בין העם (וּמי בקשׁ זאת מידם? הלא על זה אנוּ מצטערים!) ויש להם מטרה, אם טובה אם לא, ישׁפטוּ אחרים, אך לבם נאמן לאלהים ועמם וכל מעשׂיהם ע”פ שׁטה קשׁורה בנפשׁם! (אךְ הלא גם להיעזואיטים ישׁ מטרה ושטה קשׁוּרה בנפשׁם, וּבכל זאת רעים וחטאים הם…) ואם אין כונתנו ללמד זכות על הצדיקים ועל שׁטתם

(ומה א"כ כונתו?…) יודעים אנחנו עד מאד כמה רעות וזלזולים נצמחו לכלל עמנו בגללם, וביחוד בגלל המקנאים להם ומחרחרים ריב על הדבקים בּאחרים, עד שׁיגישׁוּ משׁפטם בערכאות ויחולל על ידם שם ד' ועמו (וכל רעת החסידים הוא אך בזה שיחרחרו ריב ויגישו משפטם בערכאות?… מכלל, אם לא הגישו משפטם בערכאות, כי עתה לא מצא ה' צעדערבוים כל דבר רע בהצדיקים, אם גם שׂונאים המה תכלית שׂנאה להשׂכלה, יפיצוּ חשׁךְ ואפילה בין העברים וירבו אביונים בישׂראל – וכל הרעה הגדולה שׁיגישׁו משׁפטם בערכאות!…); כן לא נעלם מאתנו כי יקבצו כסף תועפות מדלת העם בעד הבטחוֹתיהם תקותיהם ותנחומותיהם. אולם על כל אלה תוכל לכנותם בשׁם אחר, אך לא בשׁם “בטלנים” כי פעולתם רבה ועצומה וכל העם נצב עליהם מן הבקר עד הערב לשׁמוע עצתם ותורת פיהם (א“כ רעים הם עוד מהבטלנים, למה א”כ יתבע עלבונם?…) וכחם אינו כח גשמי לקחת בחזקה, רק רוחני, כי נמשׁך אחריהם לב העם המאמין בפלאותיהם וכמעט כלם יתנו להם ברצון טוב, בתקותם למצא עי“ז חן בעיני ד' (אךְ בכל זאת אךְ הצדיקים חייבים בדבר. אם כלם יתנו להם ברצון טוב, הוא יען שכלם טועים וחושׁבים בּלבם שׁיש בהצדיקים ממש, אך האמונה הנשׁחתה הזאת הלא נטעו ויטעו הצדיקים בעצמם ע“י ספריהם, ע”י גבאיהם וע“י עושׂי רצונם. האדם הלא לא יולד חסיד אךְ בּהיוֹתו לאישׁ יפתוהו אחרים, או נפתה לבבו אחרי ספריהם הנשׁחתים; א”כ יהיה איךְ שׁיהיה בכח גשׁמי או בכח רוחני, בכל זאת ימלאו הצדיקים בתיהם זהב, אוכלים ושותים כבהמות, אינם עושׂים מאוּמה, יצאו במלחמת תנופה נגד ההשׂכלה ומפיצים עוד חשׁךְ ואפילה). וזה לךָ האות, כי לו הואילו המה בכחם הגדוֹל לעזור למפיצי השכלה, להשׁגיח על ביה”ס ובתי מדרשׁ הרבנים וּלהתיר לשׁומעם בקולם לבקרם, ולהקהלות לבחור להם רבנים כאלה, כי עתה לא היה פוצה פה ומצפצף עליהם, וגם אתה לא מניתם בין הבטלנים (חכם גדול. אם עשו כמו אלה, אז לא היו צדיקים, ואיךְ יכלנוּ למנוֹתם בין הבטלנים? הלא דבר נמנע הוא זה והוא נגד טבעם ומטרתם, – וזה כמו אם נחפוץ לאמר: לו היו להחמור כנפים, כי עתה הגביה עוף השׁמים; איש העוזר למפיצי השכלה, לא יוּכל היות צדיק ולא יכסה חמס על לבושו לאכל חיל אביוני אדם, אשר בנפשׁם יביאו לחמם).. ועתה אם יפעלו ההיפךְ, ופעולתם עצומה, הרשוּת בידךָ להאשימם אךְ לא להבזותם (הרשׁוּת בידינוּ להבזוֹתם וּלהאשימם כאבן נגף…). וּבאמת אין בּקרבּנוּ כמעט שום אחד, זולתי המחזירים על הפתחים אשר יחיוּ בלי שוּם פעוּלה על חשׁבון הכלל, ולא נופלים מכל הרבנים והדיינים ונושאי משרה בקהלות גם הצדיקים".

עתה ראה, קוֹרא יקר, איךְ ידבר ה' צעדערבוים סרה בהצדיקים! הן מודה הוּא שיפעלו ההיפךְ, ר“ל לא יעזרו למפיצי השׂכלה, לא יתירו לשׁומעי בקולם לבקר את בית מדרשׁ הרבנים, ויאסרו על הקהלות לבחור להם מתוכם רבּנים; כן מוֹדה הוא שׁפעולתם עצומה, א”כ הרעה היוצאת מהם ג"כ עצוּמה, – וּבכל זאת יסיים בפה מלא: “ולא נופלים מכל הרבנים והדיינים ונושאי משׂרה בקהלות גם הצדיקים”…

ב) בגליון א' לשׁנה זאת יאמר ה' צעדערבּוים בפה מלא: אין לנו עסק בזה אם יאמינו העם בּאחד קדושׁ להעריצו ולהפקיד עתותיהם בידו, וּבשכר זה ישׁחדוּ מכחם בּעדוֹ למען יוּכל לשׁבת בשלוה, להקדישׁ ימיו לתורה (?) ועבוֹדה, לעשׂות שׁלום בּין איש לאשׁתו, בּין חתן וחותנו, אישׁ לרעהו – בּאמרנו למה יגרע נחלתם מכל שופט יועץ ורופא, הלוקחים שכרם משלם“. א”כ ידמה את הצדיקים לשׁופט יועץ ורופא, אם גם האחרונים מביאים תועלת והראשׁונים הפסד ונזק…

ג) לא את הצדיקים בּלבד, כי גם את בנות הצדיקים יקח תחת כנפיו. בגליון 32 מ“הקוֹל מבשׂר” בּמאמרו “שעלטין אונטר דיא אוֹיגין” יאמר, כי החסידים דרוּשׁים לשכור לבת הצדיק, אשׁר באה לאדעססא, עגלת צב לנסוע מדי יוֹם בּיוֹמוֹ לרחוץ בּים, יען כי אצל אביה נוֹסעת בכרכרות ועגלות צב יותר טובות. וזה לשׁונו הטהור והקדוש:

“וואס פסקיט איהר אזוֹ אפ דעם רעבּינס טאכטער? (הוא, כי אישׁ אחד הביא במשפט בשפת רוּסיא את תעלוּלי החסידים, אשׁר ישכרוּ לבת הצדיק עגלת צב.) זאלל זיא צוּ פוס געהן זיךְ בּאדען אין ים (ומדוּע לא? ואם לא תוּכל, אז תשכור בּכספה ולא על חשבוֹן אחרים…) זיא איז אפשר בייא איהר טאטין אין שענערע קאליסען געפאהרען (ועל חשבון מי ישׁ אצל אביה עגלות צב יותר טובות?). וויא געפעללט אייךְ דער חטא!”

א"כ לא יחשׁב לחטאת, אשׁר החסידים ישׂכרוּ עגלת צב לבת הצדיק… והנה יכלתי להביא ראיות לרוֹב, אך אדמה, כי הקורא יסתפּק גם בזה…

בקצה הערתו למכתב ה' לינאווסקי, מתחרט ה' צעדערבוים על ענותנותו הגדולה, אשׁר אמר “לזרא לנו תהלות ותשבחות” ועתה הוא בא ואמר:

“ודברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂינו, אם לא בצדק שׁפטנו על כל ענין עד מקום שׁיד הבקרת האמתית (sic!) ושׂכל ישׁר מגיעים”.

כן הוא! דברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂיו כי שׁפט על כל ענין עד מקום שיד הבקרת האמתית ושׂכל ישׁר מגיעים – ולאות עי' פרח 7, 18, 32, 39, 40 וכדומה לרוב…

49.

כבר נודע האישׁ התם לנותן עצוֹת טובות וישרות. בגליון 22 נתן לנו התם הזה עצה טובה לקרות את העתקות ה' קאנעלסקי – והנה לא ידענו כמה שׁמעו לעצתו, ואם הם משׁיבים לו תודה… עתה בא התם הזה בעצה חדשה, לא לכלל הקוֹראים, אךְ לשׁני סופרים, האחד ה' צווייפעל והשׁני ה' שׁאצקעס ויאמר להם: “לכו בכחכם זה להוציא מתעלומות חשׁך ספרים מועילים כאלה”, כמו ה'

צווייפעל וה' שאצקעס לא ידעו מה לעשׂוֹת בלתי עצתו. והנה עד היום חשבנו (כנאמר בהגדה שׁל פסח) שהתם ישאל, אךְ “מה זאת?” בין כה בריאה ברא ד‘, שׁהתם הזה יתן עצות שלא כדרכו… אך למען הסיר הפליאה הזאת אומר שׁהולך התם הזה לשיטת ה’ לערנער, אשׁר ברא (בהקדמתו לס' “מורה הלשון”) לו ברוח דמיונו ארבעה בנים: חכם, רשע, לץ ושׁאינו יודע לשאול, וכלם בשׁאלות שׁונות, וגם השאינו יודע לשאול, אשׁר ראוי היה לפתוח לו, גם הוא ישאל ע“פ נס “בשׁלמי הספר הזה?”; א”כ, אם השׁאינו יודע לשאול ישׁאל, אז התם יתן עצות… מצא מין את מינו ונעור…

50.

אוי לו למ“ע שנערים (בשׂכל ובשׁנים) ימשלו בו! אוי לו לנער, אשׁר נראה לו בחלום כי איש גדול הוא ויחפוץ לחות דעתו! איךְ המה לצחוק הנערים, אשׁר חלב אמם לא נתיבש עוד מעל שׂפתותיהם ויתברכו בלבם, כי כבר הגיע להם עדנה, הנערים האלה, אשר באו באיזה נס בחברת הבונים ויפתחוּ פיהם לחות דעתם על ענין מה יתנגפו ויכשׁלו על כל צעד ושׁעל; בכל הגה והגה היוצא מפיהם שומעים אנחנו, כי הם בעצמם אינם יודעים אודות מה ידברו. בגליון 39 נדפס מאמר קטן מב”ד, אחרי המאמר הקטן הזה באה הערה גדולה אחת מאת פלוני יוסף יהודא לערנער, וזה דבריו:

“כאשר עשׂיתי עבודתי בהרעדאקציאן (בזה קא משמע לן, שׁעושׂה הוא עבודתו בהרעדאקציאן, חשׁיבות גדולה!) בא לידי (?!) המכתב הנוכחי, וזכרון עיר מולדתי התעורר בקרבי (כל אלה דברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתם) וכו‘; לא אכביר מילים (אני בכבודי וּבעצמי!) אודות ה’ אבראמאוויץ המתואר אצל הקורא כאישׁ נושׂא עליו משׂא הצבור ועיניו פקוחות על כל צרכי העדה, אף לא אזכיר (עוֹד הפעם אני בכבוֹדי ובעצמי!) מאומה מדברי הסופרים, אשׁר יצאו בימים האחרונים לשׁבח וּלפאר ולרוֹמם מפעלוֹתיו ולאמר לפניו כל שׁירי התשׁבחות, יען כי אנו חיים במאה כזאת, אשׁר חזון תהלות שׁוא נפרץ, ורבים המה כעת הבוֹראים להם ברוח דמיונם אנשׁי השם ויספרו צדקתם בשערים; וּבעיני (פשׁיטא!) הם כהמבקרים החדשים מקרוב באו, אשׁר ללצים יליצו וידמו כי ירעישׁו תבל ומלואה”.

זה הוא הגיון! האנשים, הבוֹראים בּרוח דמיונם אנשׁי השם, ויספרו צדקתם בשערים נדמו להמבקרים החדשים זה מקרוב באוּ, אשׁר ללצים יליצו וידמו כי ירעישו תבל ומלואה!… ובעלי הגיון כאלה עושים עבודתם בהרעדאקציאן, כותבים בשׁם עצמם הערות, וּממלאים בוז וקלון פני אנשים אשר לא יבינו אל חקרם – והרעדאקציאן תתן הרשות להעושׂים עבוֹדתם לעשות כטוב בעיניהם… אשׁרי הרעדאקציאן שׁעושי עבודתה כאלה, ואשׁרי עושׂים עבודתם כאלה שישׁ להם רעדאקציאן כזאת!..

51.

לראשׁית גליון 41 יבא ה' צעדערבוים ויקרא “קרבה שׁנת השבע”! במאמרו זה יתפאר כי “לא עמל לריק, כי עמקים עטפו בר, כי הבשילו אשׁכלות קהלות רבות ענבי חסד ואמת, כי לא חמל על סרבים וסלונים אשר הכאיבו כל חלקה טובה ויסעף פארה במערצה ועל סעפות סעפים הרים יד”. והנה אם גם לא נדע איזה עמקים יעטפו בר, ומאי רבותא אם לא יחמול איש על סרבים וסלונים, ואיזה פארה סעף במערצה ואיזה ישׁועה צמחה מזה שׁעל סעפות סעיפים הרים יד? אךְ בּעד זאת יודיע לנו ה' צעדערבוים הלאה, כי עשׂה כל אלה "רק בקנאתו לשׁם האמת וּלתועלת אחיו, אשׁר יקרה לו מנפשו“; א”כ עלינו להודות לד' כי לא אסף ממנו גוֹאל, וישלח לנו מלאךְ מושׁיע, אשר תועלת אחיו יקרה לוֹ מנפשו, ואשר למען התועלת הזאת יוציא למעננו את “המליץ”… אךְ ה' צעדערבוים לא יאמר עוד די, ויבטיחנו כי לאשרנו וּלטוֹבתנו “לא יאבה לצאת לחפשי” – ולקץ כל הקצים יאמר:

“יובל (?) השׁנים שחלפו יתן תקוה בלבנו כי ישיתו אחינו לב ויבינו, כי תמים אנחנו עמם וּכל מגמתנו רק (sic) להועיל להם ולעוררם להרים כבוד ישׂראל ותורתו בלאומים (ע"י “המליץ”?), ומשׁנה טובה נשׁיג: נפשׁנו תשבע עדן לראות כי רבים יבואו לשׁבור בר (ר"ל לחתום על “המליץ”…) לשׁבור רעבונם לדעת, וגם אנחנו נמצא חית נפשׁ, ולא נוסיף לדאבה עוד”.

ואם גם דבריו האחרונים סותרים מעט את דבריו הראשונים, אשר אמר כי מגמתו רק להועיל לאחרים, אךְ אין מקפידין על דברים קלים כאלה…

52.

פסחנו על שמוֹנה עלים “המליץ” מבלי העיר עליהם מאומה, יען כי רוח אחד בהם, וּכבר קצה נפשׁ הקורא, בלי כל ספק, בהלעג ולהג הרבה, אשׁר נביא פֹה… היוצאים מן הכלל המה: קצה המאמר “ממשלת הכהנים” לה' צעדערבוים, “והמחול לקראת המות”. מה שׁנוגע להמאמר הראשון, כבר אמרנו (פרח 31), כי בדברים רבים יקר ונכבד הוא, ובפרט בהמשכים האחרונים, איפו יספר לנו ה' צעדערבוים ממסתרי חסידי פולין, אשר היו זרים לרוב הקוראים, – וכן בנגעו שם בקצה עטו בשׁאלות חיים אחדות; אך כבר אמרנו, כי לא נאבה לדבר ברחבה מן המאמר הזה, טרם שיצא כלו מבית הדפוס, כאשׁר שׁמענו. ומה שׁנוגע להמאמר השני “המחול לקראת המות”, לא נדבר ממנו מאומה, יען כי העתקה הוא, ואין אחריות המעתיקים עלינו. עתה אבא אל העלה האחרון, אשר שם מצאתי איזה דברים הראוים להעיר עליהם, ובזה נשׂים קץ לפרחינו אלה.

53.

נפסח על המכתב מפאוולאגראד, אשר בו יאמר הכותב, “עתה לא נשׁאר לי כי אם להרים כשופר קולי”, ונבא אל מכתב ה' סמאלענסקי, אשׁר בא להעיר על המאמר “קץ ממלכת הכהנים” בדבר אחד, והוא: ה' צעדערבוים יאמר שׁם במאמרו, כי הליטים שׂונאים את הפולאנים, ויבא ה' סמאלענסקי, כאיש ליטי ויאמר כי להפךְ, שהפולנים ישׂנאו את הליטים… כן ה' צעדערבוים אמר שׁהליטים לא יבטאו כנכון, ויאמר ה' סמאלעסקי “מבטא בני ליטא נכון מאד (?) כי המה יבטאו נכונה כל האותיות, לא כן בני פולין – המה לא יבינו לדבר אות ה‘, כי ה’ וא' בפיהם נשתוו”. ומזה הוציא שׁמבטא בני ליטא נכון מאד! והנה ה' סמאלענסקי לא הסתפק עוד בזה ויעשׂ מלמטה הערה כזאת: "אולי משפת איטלקית באה זאת להם, כי גם להם אין אות ה' ". כלומר, דעו רבותי! שׁיודע אנכי שיש שפת איטלקית בעולם, וידיעתי גדולה כל כךְ, עד כי יוֹדע אנכי שׁאין בשפת איטאלקית אות ה‘; שאם תמצא לומר שלא זאת כונת ה’ סמאלענסקי, מדוע לא הביא ראיה משׂפת רוסיא, הקרובה בפינו ובשפתנו, אשׁר גם בה אין אות ה'?… הלאה יאמר: “בני פולין יקראו את הקמץ כמלאפום”, על זה עשׂה עוד הפעם הערה ואמר: "זאת להם משפת צרפת, אשר על הרוב (sic) הברת o כהברת ou בפיהם, כמו recevoir יאמר recevouar. למראה ההערה הזאת לא יכלתי עוד לעצור מצחוק פי! תאותו העזה להראות לעין כל שׁפילאלאג גדול הוא הביאתהו לשגיאה גדולה באמת. כל בר בי רב דחד יומא יודע שׁהברת o בשׂפת צרפת היא כהברתו הלאטיני o, ואךְ באיזה פרטים הוא יוצא מן הכלל, כמו לפני i, בין כה הפילאלאג הזה יאמר שׁהברת o בשפת צרפת על הרוב הוא ou, והביא ראיה מיוצא מן הכלל…

אךְ כל זה, קוֹרא יקר, דברים קטנים, ואנחנו נבוא עמדךָ אל הערת ה' צעדערבוים למכתב ה' סמאלענסקי.

“חלילה, חלילה לנו, יאמר ה' צעדערבוים, לעצור בעד מי שירצה להשׂיג עלינו ולשׂים לאל מלינו, כאשר ראו קוראינו פעמים רבות, כי אמונים אנחנו לנס דגלנו לבקשׁ אור ואמת, למרות עיני שׁוטנינו ומקנאינו (השטן והמקנא אני הוא, אשׁר העזתי פנים לאמר בהכרמל (24 שׁנה שׁשׁית), כי הדגל הזה הוא דגל כוזב ומזויף, ובזה בטה אותי במדקרת סאטירתו הנמרצה…), אך אתה ידידנו המבקר תסלח לנו, אם נשיבךְ אמרים”…

ובזה יבא ה' צעדערבוים וסותר את דברי ה' סמאלענסקי; ופה המקום להעיר על שׁני דברים:

א) כבר בא מועד לבער את הידידות והאהבה מליטעראטור העברית; אין ידיד ואין אוהב בדברים ליטעראטורים! הידידות בליטעראטור מביאה לידי רבוי תארים, אשר כבר צוחו עליהם קמאי דקמאי, כי הכותב לאישׁ אחד ידידי, אז יעניק עליו כל התהלות והתשׁבחות, הישׁנות והחדשׁות, למען יאמרו: ראו איש פלוני כמה מכובד הוא שׁישׁ לו ידיד כזה…

ב) פעמים אין חקר יתפאר ה' צעדערבוים בהמדה הקדושה אשׁר יעשׂה אתנו לפנים משׁורת הדין שיקבל דברים נגדו. ולפי דעתנו המדה הקדושׁה הזאת בעצמה מין ערמה חדשה היא להוליך את הקוראים שׁולל ולסמא את עיניהם. והאות, כי לא היה עוד מקרה אחד אשר יודה ה' צעדערבוים שׁצדקו דברי המשיג; בכל מקום הוא יצא נקי בהצדקו, כלומר הוא חושׁב כן; יתנפל על הכותב שׁלא ירד לעומק דבריו, יחפושׁ בדברי עצמו כונות אחרות, ירבה לעג ולהג כמים ויבלבל את הקורא, אשׁר קולות וברקים הוא שׁומע וקול רעיון איננו שׁומע; בקיצור הוא תמיד הצדיק בריבו… הלא דבר הוא!! ועד כמה צדק הוא בכל מקום נגד מעיריו עי' פרח 7, 18 ג' וכדומה.

55.

בגליון זה יבא מכתב ה' שׁולמאן לה' צעדערבוים, אשר בו יאמר על מרבית בני הנעורים כי “כל חכמתם וכל תבונתם וכל מדעם הלא הם: להיות מלעיבים במלאכי אלהים, להיות מתעתעים בנביאי האמת והצדק, להבזות אם כל קודש – היא שׂפת ד' אלהים ושׂפת משׁה ועבדיו הנאמנים” – אחרי כן יכנה ה' שׁולמאן ברוב טובו את מרבית בני הנעורים בשם “בנים כחשׁים” ולכן יאמר: “המשׂכיל בעת הזאת ידום” ולא יכתוב במ"ע “עד אשׁר יערה עלינו (ergo גם אני משׂכיל) ממרום”. אךְ תוךְ כדי דבור הדר ביה ה' שׁולמאן מההיא ויאמר: “ואם כי לא משׂכיל אנכי אךְ כמקרהו (ר"ל כמקרה המשׂכיל, אשׁר ידום בעת הזאת) קרה גם אותי, וכמוהו אשׂים יד לפה ולא אשׁמיע בחוץ קולי להגיד לבני בלי בינה (המה מרבית בני הנעורים…) פשעם ולמתחכמים עונם”.

ואם צר לךְ מאד, קורא יקר, כי הסופר הנודע הזה, אשר לו מוקטר ומוגשׁ תהלה מכל אפסים ואשׁר ברוב ענותנותו יאמר, כי איננו משׂכיל, ישׂים יד לפה ולא ישׁמיע בחוץ קולו להגיד לבני בלי בינה פשׁעם (כמו זאת היא מטרת כל סופר, ומבלעדי זה אין מה להגיד ולכתוב), – אז שובה למנוחתיךָ, כי ה' שׁולמאן ברוב רחמיו וחסדיו יבטיח לנו, כי “יִנָער גם הוא, ידבר במר נפשׁו וירוח לו, והיה בהניח לו ד' מעצבו ומרגזו ויתן לו כל מחסורו, ישמיע גם הוּא את קולו במ”ע “המליץ” ולע“ע הוא שולח לכבוד המו”ל “המליץ” מכתב אחד, אשר שׁלח אליו המליץ היקר מוהר’ר נפתלי קעללער ז“ל, ובזה יבקש את מעלת המו”ל, כי יאבה בטובו להדפיסו “בהמליץ”.

והנה בלי כל ספק תחכה ממכתב קעללער, כי גם הוא יגד לבני בלי בינה פשעם, או הוא ידבר מדברים אחרים העומדים ברומו של עולם – חלילה! מכתב קעללער הוא מכתב פשׁוט אשר יכבד וינשׂא את ה' שולמאן עד גבהי שחקים וישמח שׂמחה גדולה על “המסתרי פאריז”. ויען כי דבריו על אודות “המסתרי פאריז” ראוים למי שׁאמרם ולמי שׁנשלחו אליו, לכן אביאם פֹה, וגם ישׁ בהם תוכחת מוסר ליתר הסופרים, כי מקעללער יראו וכן יעשו לשמוח בספרים “כמסתרי פאריז”, ולמען ידעו מעתיקים כאלה להתפאר אחרי כן בזה במכתב עתי…

"את מסתרי פאריז שׁלך (?), יכתוב ה' קעללער, קראתי זה לא כביר ואשנה ואשׁלשׁ בם (ישׁ להפליא באמת על אומץ רוח כזה!), ושׁבעתי די עונג. האח! האח! ראתה עיני (היוכל מליץ לכתוב בלי האח!…), כי הפלאת במלאכתךָ ולא קם במעתיקים כמוֹךָ (איזה מעתיקים לא נאמר, אך בלי כל ספק כונת ה' קעללער על המעתיקים האחרים בשפות החיות, א"כ הפריז מעט על המדה)…

"פן ידעת אולי ממכתבי בהמגיד, כי ישׁ לי חיךְ לטעום למאוס ברע ולבחור בטוב (אךְ אנחנו מסופקים בזה,

א) כי מעיקרא דדינא פירכא,

ב) הן ה' מיצקון נמנה אצלו בין המשׁוררים הגדולים; בין כה אשׁמע תלונות מכל עברים, מדוע לקחתי במחברתי “חקר־דבר” לבקר אישׁ כזה, אשר כבר נמנו וגמרו, כי אינו יודע אף כקוצו שׁל יו“ד מרוח השׁיר. ואם גם ישׁ שׁני יוצאים מן הכלל והמה: ה' לערנער וה' גאטטלאבער, אשר יכנו את מיצקין בשם “המשורר הנכבד” אךְ אין מקפידין עליהן, יען כי הראשׁון יאמר כזאת אךְ על אפי ועל חמתי, – והשני לא קרא את שיריו, כאשׁר יודה בּפּה מלא (עי' המליץ 12 שׁנה שביעית) וג”כ על אפי ועל חמתי כנזכר שם בפירושׁ.) ובעת אעמיד לפני מאמרים לבקרת, אז אמצה מהם עומק הדין, ונקה לא אנקה גם חסרון קל. אולם בכל ספרךָ לא מצאתי גם פגימה קטנה שבקטנות, כלו (!) זהב סגור הן מצד הלשון והן מצד קשׁור המליצה, ועליו ראוּי לאמר, לא בא כבושם הזה מאז נסתם חזון (!?)".

לא פה המקום לבקר את העתקת “מסתרי פאריז” ולהראות את ערכם הקטן לכל העמים בכלל ולהעברים בפרט, אך מפני כבוד קעללער וכבוד עצמו, ראוי היה לה' שולמאן לדין את הדברים האלה בגניזה…

56.

אחרי כן יבא מאמר “משפט צדק” מאת האישׁ החי בעולם התוהו ה' גורלאנד. והנה מדי דברי בהאישׁ הזה לא אוכל לחשות מחתימתו על כל מאמר ומאמר; וכה סדר חתימתו: "אני, כמו אשׁר נסתפק עוד בזה שׁהוא הוא, ואם לא תדעו מי הוא האני ומה הוא האני, אז יוסיף: אישׁ, אךְ גם זה מעט לכן יוסיף: ח"י; אולם בּהוספה הקטנה הזאת נוכל לדרושׁ שלשה פנים:

א) חי ולא מת;

ב) שאף על פי שׁאני איש (כלומר אני אמרתי לכם) בכל זאת הנני חי ולא יותר;

ג) שׁחי המה ראשׁי תיבות חיים יונה, אךְ לפעמים לא רחוקות פגשׁנו כי יכתוב חי בלי נקודות עליהם, א“כ יחפוץ לכוון כל השׁלשׁה ביחד… אךְ עוד מעט הוא להקוראים, לכן יוסיף באותיות גדולות: גורלאנד, ועוד לא יסתפק, לכן יוסיף: מאגיסטראנט (ועתה מאגיסטר), ואם לא ידעתם מאיזה בית מדרשׁ, אז יוסיף: מהאוניווערסיטעט, ואיזה אוניווערסיטעט? אז יענה: בס"ט פעטערבורג, – וכל כי האי למה? כדי לאיים את הקורא הפשוט, כי ידעו עם מי ישׁ להם הגדולה לדבר… כי מי זכה לדבר בחייו עם איש חי מאגיסטראנט (ועתה מאגיסטר) מהאוניווערסיטעט בס"ט פעטערבורג; בין כה אני אישׁ חי גורלאנד מאגיסטראנט מהאוניווערזיטעט בס"ט פעטערבורג; לכן כרעו והשתחוו לפני, כי מאין כמוני… והנה האישׁ הח”י הזה מלבד שׁיזכירנו תמיד שׁהוא איש וחי בּשׁולי מאמריו, עוד יציב את שמו הגדול והנורא, ברוב מאמריו גם בראשׁם; ועוד מעט לו, עד כי תחת כל הערה והערה במאמריו יחתוֹם “אני אישׁ ח"י”. את הדבר הנפלא הזה נוכל לבאר, או בזה שה' גורלאנד אוהב מאד לראות את שׁמו נדפס פעמים רבות. או בזה שׁיודע הוא נפשׁ הקורא, לכן יזכירבו תמיד כי הוא אישׁ וחי… אךְ נשׁוּבה נא אל ה“משׁפט צדק”! והנה אם תקוה מן האישׁ החי הזה חכמת שׁלמה, אז תוחלתךְ נכזבה, כי הטרם תדע שׁפילאלאגים חיים כאלה מחבבין דברי הבל, אם אךְ עתיקים המה – וּדברים העוֹמדים ברוּמוֹ שׁל עוֹלם נחשבו בעיניהם להבל וּרעוּת רוּח, אם אךְ בחיים יסודתם; גרגיר חול אחד, אשׁר אבד עליו כלח, טוֹב בעיניהם ממרגליות אם לא עברו עליו שׁנות אלפים; ועליהם נאמר משל קרילאוו “התרנגול והמרגליות”. כן הפילאלאג דנן מצא מציאה גדולה ונפל עליה – והוא כתב יד ישׁן נושׁן או “פסק דין”, המספר, כי הקראים החרימוּ אישׁ אחד בשׁנת 1688, יען כי כחש בפקדון ממאה זהוּבים. המציאה הגדוֹלה הזאת נתנה שמחה בלב האישׁ החי, ויתן לה שׁם חדשׁ: משׁפט צדק, וּלתוֹעלת כל העולם כלו הוֹציא אוֹתה בדפוס, הקיפה פנים ואחוֹר בחכמות תרנגוליות; – וּלמען תּתענג קוֹרא יקר, על חכמוֹת התרנגול הזה, אם לא עלתה עוד בּידךָ לקרות בהמליץ, אביא אותן פה עם איזה הערוֹת –. וזה לשׁונו הטהוֹר והזה ב…

“רבו כמו רבו הדעות הישׁנוֹת והחדשוֹת בדבר הקראים, דתם ותורתם, תּהלוּכוֹת רוּחם ומעשׂה ידם, וּמעת הוֹפיע מוּל עינינוּ הספר היקר האחד בזמנינו בארצנו, מעשה ידי הרב החכם ר' שׂמחה פינסקער ז”ל, הבכירוּ אשכלות ידיעתנו בדבר ספרות הקראים ויהי (מה?) לגפן אדרת, כידוּע לאנשׁי סגולה בעמנוּ; והנה לא באשׁ דת ולא בּרוּח קדים ובער אבוֹא היום לפני הקוראים לא לעטר את קרנות החכמה שׁל בני מקרא ולא להשׁפיל גאונם כדרךְ הרבים מגמת פני עתּה, אבל ברצוני לחזק בראיה חדשׁה, כי מאז ועד עתה (?) בין קהלות הקראים לא תפרוצנה ולא תרבינה המחלוקת והמפלגות כבין אחיהם המתנגדים להם, וכי מעוֹלם דאגוּ לשרשׁ מתוכם אנשים סוֹררים ורעים וּכקוץ מונד השליכוּ מעל גיום עקשׁי פה אוֹהבי בצע וּמכחישׁי פקדון".

ואחרי הפראזען האלה יביא לנוּ את המציאה הגדוֹלה, שאיש אחד כחש בפקדון מאה זהוּבים, ובשביל זה החרימוּהוּ אנשׁי עדתוֹ, לקחוּ ממנו חלקוֹ לעולם הבא ויכנוהו “פּושׁע ישׂראל”. והנה לו ראה מציאה כזאת לא פילאלאג, כי עתה החליט אחרת, כי הקראים להפךְ אנשׁים קשׁים ופראים המה, אשׁר יוּכלוּ להחרים ולקחת חלק לעוֹלם הבא מאיש שׁכחשׁ בפקדון ממאה זהוּבים, והחרם והחרפות והגדוּפים הם המה העדים, שׁהקראים עמדו אז על מעמד השׂכלה שׁפל מאד ולא נפלאו מיתר שׁכניהם הטאטארים, יוֹשׁבי קרים; אבל הפילאלאג החי שׂמח על המקרה הזה, כנהו עוֹד בשׁם “משׁפט צדק” וישׂימהו עוד לנס להעברים לקחת מוּסר, כמו העברים רעים וחטאים מלידה וּמבּטן, יכחישׁוּ ממוֹן אחרים בזדוֹן וּכמוֹ אין בנו אף מדה אחת טוֹבה, אשר שׁקולה נגד המדה המשׁוּברת הזאת אצל הקראים… כמדוּמה לנוּ שׁקטנה מן המדות הטוֹבוֹת, אשׁר העברי דשׁן בעקביו שׁקוּלה נגד אלפי מדוֹת טובות ונחמדוֹת כאלה אשר מצא הפילאלאג החי. יקח הפילאלאג החי הזה את מצב הנשים וחנוּכן אצל העברים ואצל הקראים ויראה (אם ישׁ לו עינים) למי היתרון וּלמי נאוה תהלה! וגם בּדבר הזה שאנו דנין בו, האין טוב סבלנות העברים, אשׁר לא ימהרוּ להחרים על דברים קטנים כאלה ואשׁר יאמרו כי אפילו פושׁעי ישׂראל מלאין מצוֹת כרמון?… העברים יאחזוּ בקרנוֹת החרם לנגח בּהם אךְ במקרים מיוּחדים, וזאת היא תהלתם!

אךְ מלבד כל זה, הנה הפילאלאג החי הזה לא הבין פשׁוּט את דברי הפסק, כי הקראים לא החרימוּ את האישׁ יוסף על כחשׁו בפקדון לבד, אךְ על אשׁר “דבר ד' בזה חרף וגדף והרים יד בתורת משה ע”ה“, כנאמר בפירוש שם בּהפסק. א”כ מאי רבוּתא מהקראים? הלא גם העברים יחרימוּ אנשׁים כאלה! בין כה הוּא ידבר אךְ מהכחשׁת הפקדון, בעת אשׁר מן הפסק נראה כי החרימוּהוּ, יען “כחשׁ בפקדון קדשׁים, דבר ד' בזה וחרף וגדף והרים יד בתורת משה”? כן מיתר דברי הפילאלאג הזה בקצה הפסק נראה ג"כ שׁאךְ הכחשׁת הפקדון אצלו העיקר, הלא כה דבריו:

"אלה הם דברי הפסק שהעתקתי אות באות מישׁן לחדשׁ (הפלא ופלא!) וּמהם אנוּ לוֹמדים:

1) כי הקראים מתאמצים בכל עזם ויכלתם לבער מעל אדמת קהלתם את הקוֹצים ואת הברקנים – הלא המה האנשׁים הרעים המכחישׁים פקדון אחרים (ולא יותר?);

2) כי הנבלה (?) הזאת לא נשׁמעה בקהל הקראים חדשׁים לבקרים והכחשׁת פקדון אין דבר נפרץ בהם (אךְ מאין הוציא כל זה? אם מהפסק, הלא כבר אמרנו, כי הפסק הזה שאני,

א) כי כסף קדשׁים הוא ולכן התעוררוּ עליו ביותר,

ב) כי לפי דברי הפסק, בּזה וחרף וגדף דבר ד' והרים יד בּתורת משׁה" ג“כ, א”כ אין להביא ראיה מזה, כי יוּכל היוֹת בינם לבין עצמם הוא דבר נפרץ…);

3) וכי שׁם יוסף המכחישׁ (מזה עוד הפעם נראה כי לקח את ההכחשׁה ליסוד מוסד החרם…) הרשום בשׁטר וכו' לאות דראון לזכר עולם, יוּכל להתנוסס לשבט מוסר מול עיני רבים גם בּזמננוּ זה – וּממוֹן של אחרים יהיו חביבים עליהם כשלהם"…

כן המה הפילאלאגים שׁלנו! וּבכל זאת השוחט מליק יכתוב עליהם “המאורות הגדולים”… אולם מה שנוֹגע אל המוסר, אשר חפץ הפילאלאג החי להוציא מן הפסק הזה, אז נאמר שׁעמלו לריק. הן רואים אנחנו שׁגם אנשׁים, אשׁר למדו ש“ס וּפוסקים (ושׁם בּלי כל ספק יש המוסר הזה…), אשׁר זכוּ גם לבנים תלמידי חכמים, וּבכל זאת ממוֹן אחרים חביבין עליהם כשׁלהם, כלומר אוֹהבים את כסף אחרים כשׁלהם וישׂימו אותו בתוך כליהם כשׁלהם, וּבכל מקוֹם בּוֹאם יטמנוּ מהם כפות כסף למען בל ישימוּ בצלחתם… א”כ מוסר קל כזה לא יועיל להם, ובשׁביל זה אינו כדאי הפסק דין הזה לבא בדפוס, להקרא בשׁם “משׁפט צדק” כמו חכמה עמוּקה טמונה בו ולהיות עוד לשׁבט מוּסר ולנס להתנוסס לאחינוּ העברים…

¹

I

לרגל הדפסת מחברתי “חקר־דבר” ועוד סבות אחרות נאלצתי לשחר את עיר מולדתי ווילנא ואת העיר ווארשא, – והנה מקרה יקר היה לפני בנסיעתי זאת להשׁליךְ עין בקרת על מצב אחינו העברים במקומות האלה; את אשר חזיתי בעיני הבאתי על הגליון ואותה אתן לפניך היום, קורא יקר.

והנה לא אלךְ אתךְ מעיר לעיר ומפלךְ לפלךְ, כי תקצר היריעה מהכיל, ובכבדות יתנהג שבט סופר לתאר את כל הליכות חיי העברים, יושבי הערים הקטנות, יען כי לא התנערו עוד אלה משׁנת אולתם, אשר נסך עליהם זמן אלף שׁנה ויותר, ונפש הכותב תקוץ במחזות ומראות תמידים, במנהגים ישנים, אשׁר לא עברו עליהם כל שנוי ותמורה. העוני והלחץ, המעיקים יושׁבי פלכים ההם, יטביעו את העברים עוד יותר במצולות אולת וימיתו בקרבם את רוח העז והאומץ אשר ליושבי וואלין ובעסאראביען. ובכלל אומר לךָ: כל אשר תשׁמע חדשׁים לבקרים מהמודיעים בכתבי העתים, כי מלאו המקומות האלה דעת, כי העברים השליכו מעליהם את בלויי הסחבות, אשׁר התכסו בהם זה כמה – כל אלה ואלה המה דברים בנוים על רוח הדמיון; ובאמת אין כל שׁנוי ותמורה, אין כל תנוּעה ורגשׁ חיים חדשׁים במקומות העברים, יושׁבי הערים הקטנות, – ישנים הם שׁנת נצח, ומי יודע מתי יתעוררו!… ידעתי וגם ידעתי, כי קצרה ידי להעירם ולעוררם, לכן לא אדרכם מנוחה, ישׁכבו שׁמה בתוֹךְ הרפש והטיט וערבה עליהם שנתם… אךְ אנכי אנהגךָ אביאךָ על רגע קטן אל הערים הגדולות: לווילנא, בירת ליטא, ולווארשׁא, בירת פולין, ונראה מה עושׂים שׁם אחינוּ העברים.

בלי כל ספק תאבה לדעת, מה פעולות בתי הספר לעם, אשׁר יסדה הממשלה בעד העברים, – הסכת ושמע! אךְ שוא נתנה הממשלה צו כי כל בני ישׂראל ישׁחרו את בתי הספר האלה אי– נקי, – האחרונים ישתדלו בכל עז, כי לא תבא רגל בניהם שׁמה, יחרכו רמיה צידם עד כמה שׁידם מגעת ועמל הממשׁלה תשׁאר מעל. הן לא אוכל לכחד תחת לשׁוני כי רבים המה המבקרים את בתי הספר לעם, אמנם במה נחשׁבו לעומת מספר העברים הגדול בתוךְ העיר הזאת? גם אחד למאה לא יגיע! סבת הדבר הזה, לפי דעתי, המה המלמדים, העומדים כחומה בצוּרה בין העברים ובין ההשׂכלה. הצרעת ממארת הזאת תשׁחית בקרבנו כל חלקה טובה, ומי יודע מתי נצא מעקת אויבי ההשׂכּלה ןעוכרים בנפשׁ כמוהם? במה נפלינוּ אנחנוּ מכל העמים אשׁר על פני האדמה? הישׁ עם או ממלכה, אשׁר יהיה בקרבו שורש פורה ראשׁ ולענה כמוהו? ומתי החל הנגף הזה בנו? הלא מימות עולם בתי ספר היוּ לישׂראל, ומתי איפו נשׁרצוּ המלמדים בקרבנו? והנה רחוקים אנחנו לאמר, כי המלמדים האלה נוכלים ואנשׁי בליעל, רעים וחטאים כהיעזואיטים, חלילה! להפךְ יודעים אנחנוּ כי רוּבם אנשׁים תמימים וישׁרים וכל פעולותיהם ועלילותיהם קשׁורות בלבם ונפשׁם; אך בכל זאת רעים וּמשחיתים הם כהיעזואיטים ועוד יותר מהם; כי אם נגלה תרמית לב האחרונים, הלא נוכל להזהר מהם, – לא כן המלמדים. העוינים להשׂכלה לא מאהבת עצמי, אךְ מאמונת הבל יתירה, המה יוכלו לפעול תמיד לרעה. על כן אחת היא אשר נאמר, אךְ לשׁוא תחגור הממשלה שארית אונים להפיח רוח השׂכלה בין העברים, כל עת אשׁר תתן להמורים לפחת בלבות בני הנעורים קנאה ומשטמה אל כל דעת וחכמה; הצעד היותר גדול אשר תוכל הממשׁלה לעשׂות בעדנוּ לקרבה אל ההשׂכלה יהיה: הרחקת המלמדים מגבול ישׂראל. בתי ספר יהיוּ לנוּ, תחתונים, אמצעים וגבוהים אךְ רגל המלמדים לא תבא בקרבנוּ, ומבלעדי זאת אפסה כל תקוה.

בכל זאת בתי הספר לעם הביאו תועלת לא מעטה אל המורים, אשר השלימו חקם בבית מדרשׁ הרבנים ועומדים עתה במשׁמרת מורים בבתי ספר האלה; ולוּ לא נתקנה התקנה הזאת אלא בשׁביל המורים דיה – כי באמת רע ומר גורל המשׁלימים חוקם בבית מדרש הרבנים בתור מורה ואשר לא ישׁחרו אחרי כן את בית מדרשׁ החכמות. ואם גם כעת לא יתענגוּ על רב טוב, אךְ בכל זאת ישׁ להם משׁען כמעט. אךְ גם שם אי סדרים נורא מאד: עליונים למטה ותחתונים למעלה, ומזה ישׂאו ויסבלו התלמידים המעטים…

II

גורל סופרי שׂפת עבר רע ומר כבראשׁונה, ובימים האחרונים נהפך עוד לרוע; המה ייגעו לריק וילדו לבהלה וכל מבחר עתותיהם יאכל מחסור, עוני, כעס ומכאובים. בכלל אומר כי ליטעראטור העברית עומדת עתה על הפרק, ועוד מעט תפול ולא תוסיף קום. העומדים ירחיקוה בשאט נפשׁ מכבר, וההולכים ישׁליכוה אחרי גיום כדבר אין חפץ בו. והנה לא נשׁפוט עד כמה צדקו האחרונים, בכל אלה פה המקום להעיר על תלונות רבות, אשׁר נשׁנו ונשׁלשׁו במ“ע, על המשׂכילים הצעירים, אשׁר גמרו חוק למוּדם בבית מדרשׁ הרבנים, או משחרי בתי מדרש החכמות, כי ירחיקו מהם את שׂפת עבר; לפי דעתי, יפה הם עושׂים, כי מה גורל הסופרים בשׂפת עבר, ומה חלקם בעמלם? הלא עוני ומחסור, כעס וּמכאובים, אי־כבוד ושבע אוֹיבים בנפשׁ על כל צעד ושׁעל, – א”כ איפו איךְ נוכל להאשׁים את אלה, אשׁר יקרה נפשׁם בעיניהם ואשׁר יחפשו דרך מחיה אחרת ומטרה יותר נאמנת!…

ומלבד כל אלה, הליטעראטור העברית, בהביאה תועלת לא מעטה להעומדים, הרעה הרבה מאד להמהלכים. כמה כשרונות טוֹבוֹת עלו בתהוּ! כמה ימים ושׁנים האבידו רבים על שׁירי שפת עבר אשׁר טעמם כריר חלמית, על ספרי דקדוק אשׁר אין להם כל ערךְ וסדר, על חקירוֹת ודרישׁוֹת, פרוּשׁים וּבאוּרים אשר מהבל כלם יחד! וכל זה אךְ שפת עבר עורה עיניהם ותביאם עד הלום. אנשׁים גדוֹלים באמת, אשׁר יכלוּ לעשׂות רבוֹת לתוֹעלת העברים, השׁחיתוּ את הזמן היקר מכל יקר במליצוֹת ושׁירים חסרי רעיוֹן, בנו על שׂפת עבר שׂיח שוא ותפל, ובחלוֹמם הכוזב הזה, כי יעשׂוּ רבּוֹת לתועלת העם, שׁגו כל ימיהם. ומעבר מזה שׁועלים קטנים עשׂו את שׂפת עבר קרדום להתגדר בה: המה בהיוֹתם ריקים מכל חכמה ודעת, מכל רעיון חדש וידיעות העולם, ובחפצם להתנוסס בשער, יקראוּ את שׂפת עבר לישוּעתה, יתיפו בנוצוֹת זרוֹת, ודעת הקהל, אשׁר לא תדע עדנה לערוךְ כל דבר לפי ערכו, תקריב בשׁתי ידיה את המליצים והמשׁוררים האלה ומתפארת בהם. וּלמען תדע ותבין עד כמה תשׁחית שׂפת עבר את שׂכל הסופרים, אביא לפניךָ דברי אויטאדידאקט אחד ה' לערנער, (אשׁר נערים חסרי לב יתנו כבוד לשׁמו, כי “ממזרח שׁמש ועד מבואו מהולל ומבורך שמו”), אשׁר אמר בּהקדמתו לספרו “מורה הלשׁון” כזאת: “הן כל עמלינוּ אךְ לכהנה (ר"ל את שׂפת עבר) פאר, אם זה בא בביאוריו וזה בשׁיריו, זה במחברתו וזה בבקרתוֹ, הלא על דגל כלם יתנוֹסס שׁם שפה עבריה, כלם מעריצים וּמקדישׁים את שׁם הגבירה הזאת וכלם במנחה פניה יחלוּן” ע“כ. השׁמעת, קורא יקר, דברי תוהוּ כאלה בליטעראטור חיה? חי אני, כי המחבר הזה, בכתבו כדברים האלה, לא הרגישׁ מאוּמה מה שכתב –, ומחברים כאלה כמכוֹנוֹת המה, אשר ידם כותבת מה שלבּם לא יבין. מה היא שפת עבר בפני עצמה? האוּמנם גבירה היא? הלא כמוה בכל השׂפות נסדרה מאוֹתיות מתות, אשר אין להם כל קדושׁה, ואך הדברים הקדושׁים, הנכתבים בשׂפה הזאת נקראים “קדושׁים”, – א”כ מדוע איפו יתנוֹסס שׁם שפת עבר על כל המחברים ככפרת על קדשׁי קדשים, אשר לא יזיד מבקר לבא פנימה? כבר אמרו הקדמוֹנים “דברים שׁל חול אסור לאמרם בלשׁון הקודש ( (לענין הפסק בתפלה וּכדומה), ודברים של קודש מוּתר לאמרם בלשׁון חול”. א“כ גם המה הרגישׁו כבר, כי אין לשׂפת עבר כל קדוּשׁה ורעיון פנימי ואךְ הדברים הנאמרים בשׂפה הזאת הם הם הקדושׁים. אוּלם לא כן דעת סוֹפרינוּ בימים אלה! המה עשׂוּ את שׂפת עבר, את אוֹתיותיה המתות, לקדושׁים, ועל השׂפה בעצמה יתלו כל שׁלטון הגבורים… זה ישיר לה שׁירי תהלה ועז, זה יקריב לה מליצות לריח נחוח, זה יקח אותה למגן וצנה נגד חצי בקרת, זה יעשׂה אותה לאדרת שער, אשׁר יכסה בה את ערומו, וזה יאמר, כי כלם מקדישים ומעריצים את שם הגבירה הזאת”, – ולא יתנו אל לב, כי ספריהם ודבריהם בעצמם יורו למדי לדעת, כי אין כל קדושה בשׂפה הזאת, וכי להפך תשׂא ותסבּוֹל עוֹד, אם גם יעשׂו ממנה בלויי סחבות…

הוא הדבר אשׁר אמרתי, שׂפת עבר (ר"ל ההבנה הזרה, אשׁר נשׁרשה אודותה בלבות רוב סופרי ישראל בימים האלה) הרעה הרבּה מאד להעברים בימים האחרונים, אם גם הביאה איזה תועלת; לא נוּכל לכחד תחת לשׁוננו, כי יש אתנו אנשים בעלי כשׁרוֹנוֹת טובות, אשׁר יוּכלו להתחרות עם חכמי וגדולי איירופא; אולם על מה נאבדו הכשׁרונות האלה? על שׁירים מי“א תנועות, על השׁערות ופלפולים שׁל הבל בּספרי תנ”ךֱ, מחזורים, חקרי מילין וכדומה, על גימטריאות ונוטריקון, אשׁר נתנו להם שׁם חדשׁ: פילאלאגיא… כן לא נוכל לשׂים עון על ראשׁ סופרי העברים, כי נרפים הם במלאכתם, – להפךְ הם יציפו עלינו מבּול ספרים; אולם לו עבדוּ סופרי העברים על שדה ליטעראטוּר אחרת, כי עתה אין קץ להמון התועלת אשׁר יכלו להביא למין האנוּשׁי בכלל ולהעברים בּפרט. הלא חרפה שׁברה לבנוּ, כי בארץ רוסיא אשׁר מספר העברים היושׁבים בה יתר רב ממספר העברים בכל ממלכות איירופא, ובכל זאת לא נמצא כמעט אף אישׁ אחד (מלבד ה' סלאנימסקי), אשׁר יהיה לו מקום נכבד בעולם המדעים ואשׁר הביא תועלת כללית. הן מתפארים אנחנו, כי בנו בחר ד' מכל העמים, כי עם חכם ונבון אנחנו – אךְ איה איפו חכמתנו וגדולתנו? איה איפו ההתגלות בעולם המדעים, אשׁר גלו חכמי וסופרי העברים ברוסיא? איה התועלת אשׁר הביאו להכלל? ראשׁיתם בתלמוד ומפרשׁיו ואחריתם בתלמוד ומפרשׁיו – זה כל חיי רוחם ומזה לא ילכוּ אף צעד אחד הלאה, וזאת היא חכמתם וּגדולתם אשׁר יתפארו בהן לעיני העמים!… והמשׂכילים מה עשׂו? ראשׁיתם בשׁיר מן י“א תנוּעות ואחריתם בפלפול ארוךְ בשׁמות הנרדפים, במלה ארמית או כשׂדית ובזה התמו!… הן אמנם על כל השׁאלות האלה נוכל להשׁיב, כי אך זה מעט אשׁר נפתחו עיני העברים, זה מעט אשר שערי המדעים נפתחו לפניהם, אך שנים אחדות, אשר נודעו העברים, כי גם המה אנשׁים, כן האנשׁים המקיפים עליהם עומדים בשׁפל המדרגה לעוּמת העמים אשׁר בחוץ לארץ… אמנם התשׁובה מספקת! אך א”כ לא בצדק יתלוננו האויטאדידאקטים על הצעירים כי האחרונים נסוגו אחור מליטעראטור העברית. הניחו להם להצעירים ללכת על דרכם, אשׁר בּחרו להם ותראו כי ברבות הימים יביאו הרבה יותר תועלת להם ולהכלל מהאויטאדידאקטים. לפנינוּ הפּעם בּרוּסיא כר נרחב על שדמת כל המדעים, אשר לא פותח ולא שודד עדנה; הבה! נחלץ חוּשׁים ונפתח ונשדד אותו, ואז יכירו אחינוּ הרוסים, כי גם אנחנו נוּכל להביא תועלת להכלל, כל כמוהם בתוךְ כת המדעים נחלק נחלה; אז לא יאמרו עוד, כי צרעת ממארת המה העברים בקרבּם, בּראותם, כי העברים יוּכלוּ לפקוח גם עיניהם בּדברים רבים… לא כן עד הלום חשׁבו הרוּסים (וּבצדק), כי עם לא בּינות אנחנוּ, בּראותם, כי לא נודע אישׁ עברי אחד ברוּסיא בּעולם המדעים, המביאים תּועלת כללית…

III

ומה אומר על יתר מחלקות העם? אלה יושׁבים עד הלום כלואים בתוךְ בתיהם וראשׁם יתפוצץ עליהם למצוא איזה קוּשׁיא בתלמוד ומפרשׁיו, ואחרי כן לתרץ ולבנות אלפי מגדלים הפורחים באויר, – ויחשׁבוּ כי בזה הגיעוּ אל המטרה, אשׁר למענה נבראוּ; ואלה ירדפוּ רוח כל היוֹם, להוֹריד את גאון האדם בשם ד‘, להמית בקרבו תאות החיים ורוּח יקרת האדם, לברא אלפי מלאכי משׁחית, אשר שבע עינים להם להפיל על האדם כל צרה ומצוּקה, על אשׁר הלךְ ד’ אמות בלי נטילת ידים, או בלי כובע ועוֹד הבלים כאלה. אלה בונים בתי מדרשות ויכתבו ספרי תוֹרוֹת לעשׂרות – ולאסון אחיהם לא ישׁיתו לב, ואלה מדקדקים על מצוה קטנה, אךְ מעיקרים שׁבתורה ימשׁכוּ את ידיהם… מה מאוּשר הוא הגביר המורם מאחיו בנדבו ספרי שׁ"ס אל איזה בית מדרשׁ, אשׁר בו יהגו ויצפצפו בגרונם, כיודעים וכלא יודעים, חדלי אנשׁים כמוהם, לאלפים; ומה מאד יזעף פני הגביר הזה, מה גדלה העננה המכסה את מצחו, בבוֹא אליו אישׁ לבקשׁ אותו כי יחוש לעזרת משפחה גועת ברעב, לתמוךְ את מט לנפול, למען בל ימעדו קרסוליו תחתיו, לקנות ספר אשר עמל כותבו בו זה כמה ואשׁר יוכל להביא תועלת להכלל. שם יושב אישׁ אשׁר יאמרוּ עליו כי בביתו תורה וּגדוּלה בּמקוֹם אחד, תורתו מודעת בפלפלא חריפתא אשר עשׂה על התלמוד, עשׁרו נודע, יען כי בנעוריו עשׂה עושׁר ולא במשׁפט… עתה הוא מורם מעם, ביתו בית ועד, הוא חרד על מצוה קטנה ויהרג וּבל יעבוֹר, – אךְ מה נורא האישׁ הזה תחת המסכה הנסוכה עליו! מוזר הוא לאחיו מלידה ומבטן, נכרי לבני משׁפחתו, ואם יגע מי בכבודו בפּה, או גם בהרהור, אז יתקצף ויתגעשׁ, ירדוף אותו וירד לחייו… אישׁ כזה יקנה אתרוג בעד כמה שׁקלי זהב, ונפש אביו או אחיו הנענה לא ישיב, ועינוֹ רעה אם יהנוּ ממנוּ האחרוֹנים בּכוס חמין, – ובכל זאת בוֹ יתברכו רבּים, על בניו בנוֹתיו ונכדיו יפילוּ גורל ויקחוּם אחרי כבוֹד כאבני יקר… כן שׁם ראיתי איש, אשר כבר הפיח עליו רוח הזמן, אשר בביתו ישכנוּ חכמה והשׂכלה, רחוק הוא כבר מהבלי שׁוא; לבּו לב טוב, לא יקפוץ ידיו מאביון ויתמוךְ בידי מט לנפול – אךְ בן ואח אין לו, בלתי אב זקן שׁקנה חכמה, אב אשר בו יתברכו רבים וכן שׁלמים, אשׁר מלאה העיר תהלתו – והבן היחיד והטוב לכל אדם הזה יקשיח לבו מאביו, יתנהו לסבול רבבות מכאובים בימי שׂיבתו, עמל ותלאה! ועוד יתרה יעשה האישׁ הזה: הוא לקח לו לבת ילדה בת אישׁ זר, ישׂכור למענה מורים לעשרות ולא ימנע ממנה כל חפץ לבה – ומבּני אחותיו הדלות משךְ את ידיו ועל צוארי אביו הזקן היו כלנה… אין חקר לרוּח האדם ואין קצה לעלילוֹתיו!…

IV

עתה לא אוכל לחשות מנגע אחת, אשׁר פשתה בחבל ליטא ואשׁר לפי צור חרבה יפלו לאלפים כעמיר אחרי הקוצרים; הן אדבר מן הישׁיבות.

בּווילנא רבוּ מספר הישׁיבות ושׁוחריהן יתר רב מבכל ערי רוּסיא; כל אשׁר תגרשׁנה מקרבן הערים הקרובות והרחוקות, כל פוחז וריק, כל עצל וחדל אישׁים – תקבל ווילנא בידים פשׁוטות ותן להם מקום בבתי ישיבותיה. סלח לי, קורא יקר, אם אתאר לפניךָ את מחזה הישׁיבות ואכביר מעט במילים, כי חם לבי בקרבי וכאבי נעכר, בּראותי אלפי אנשים יאבדוּ בתוהו ועוד ישׁחיתוּ וירעוּ מימינם וּמשׂמאלם. בתי הישיבות רובם בּמקום צר ואוֹפל, צחנה וּבאשׁה; כל בית ובית יכיל בקרבו מארבעים עד שׁשים איש, אשׁר שׁם יאכלוּ, שׁם ישׁנוּ, שׁם יעשוּ כל צרכיהם. מעתה תוכל לשׁית נגד עיניךָ את האויר הצח והנקי אשׁר שׁם… אךְ מלבד זאת, כל בית ישׁיבה הוא בּית תפלה ג“כ, א”כ ירב עוד הרפש והאי נקיון מהבאים להתפלל שׁמה שלׁש פעמים בּיוֹם, – ובלי שׂפתי שׁקר אומר לךְ, כי אי אפשׁר לנפשׁ היפה, לבא אל איזה ישׁיבה, אם לא יסתום את חוטמוֹ מרבוי האויר המחמיץ והאויר החונק אשר שׁם. מסבה זאת צרעת ממארת כמעט בכל בּני הישׁיבה, כמעט כלם מצורעים מכף רגל ועד ראש, כמעט כלם מוכי שׁחין ומכה טריה. אךְ מה מעשׂה בּני הישׁיבה? הסכת ושׁמע קורא יקר! בכל בּית הישׁיבה ישׁ ראשׁ הישיבה, אשׁר ילמוד עם בני הישׁיבה בכל יום דף אחד תלמוּד עם מפרשים. והנה אל תקוה, כי ראש הישׁיבה יתן להם להבין איזה סוּגיא בתלמוּד, יערוךְ לפניהם כל הספקות והטענות והמענות ויבאר כל דבר על אופניו והתלמידים יושׁבים ושׁומעים ויוסיפו לקח, כאשׁר יעשׂה בכל בּתי מדרשׁי החכמות – חלילה! אךְ כה סדר הלמוּד! הראשׁ ישיבה יבא, וכל בני הישׁיבה יתקבּצוּ סביב שׁלחן אחד, אשׁר מראהו מגואל מחלב, שעוה וכדוֹמה, איש אישׁ יקח לו את מקומו הנקרא “חזקה”, אשר רכש לו בּכחוֹ ובעוצם ידוֹ בראשׁית הזמן, והמורה ביניהם. הראשׁ ישיבה ירזום לשנים מן התלמידים, כי יגידו את השׁיעור; והנה לא השנים האלה לבד יגידו, אך אחריהם יענוּ בקול כל יתר בני הישיבה, עד כי תחרשׁנה אזנינוּ לשׁמוע קול שׁריקותיהם; איש לא ידע מרעהוּ, זה יצעק “חד גדיא” ומשנהוּ “יום זה מכובּד” – והשׁלישׁי יענה בקוֹל “צדקה תציל ממות” והרביעי “כל חולי וכל מדוה על ראש ראש הישיבה” – וכלם ממוללים ברגליהם, סופקים בכפיהם, ומתנוֹעעים בכל אבריהם… וּמה תענה אשׁה כשירה בשמעה את הקולות ואת הרעשׁ הזה, הלא תתברךְ בהם, כי ירבו כמותם בישׂראל… כה ישבו בני הישׁיבה צפופים לערךְ שלשׁים או ארבעים אישׁ סביב לשׁוּלחן אחד משׁתים ועד שלשׁ שעות רצופוֹת… שׁעת הלמוּד נגמרה, והתלמידים יוצאים בהמולה מן השלחן, כתנותיהם רטוּבוֹת מנחלי זיעה, ואיש איש יפנה לעבודתו: זה לספר ניסים ונפלאות מגאוני עולם, וזה ספוּרי מעשיות ממנהגי ונמוּסי המלכים; זה ירוץ לראות פקודת הצבא, וזה לשׂוּח, לרחוֹץ בּמי הנהר וכדוֹמה – בחוֹרף לשׂחוק בשׂחוק הדאם, “עז וזאב” ולפעמים גם בשׂחוק הקארטי,…

אך איה איפוֹ מוצא למחית קהל אנשׁים כאלה? כבר היו אנשים, ועד הלום ישנם, אשׁר יעזבו אחרי מותם על הישׁיבוֹת בתי חומה, או מכסת כסף, אךְ מן המקור הזה ישׁתוּ אךְ מעט מזעיר בני הישׁיבה, יען כי רבו מאד האפוטרופסים, הגבאים ויתר העוסקים במלאכת הקודשׁ, והמה לא יטמנו ידם בצלחתם וחפצים ליהנות מעט מעולם הזה… לכן יחפשו למו התלמידים מקורי חיים אחרים. כל אחד מבני הישׁיבה בבואו לווילנא יקנה לו ימים בכסף מלא ר“ל יתן לאיש עתי כסף, אשר ישיג למענו יום אחד לשׁבוע, יום אחד לשבוע אצל תושבי העיר אשׁר שם יאכל מדי שבוע בשׁבוע. אך הרוה לא יספות את הצמאה (כי רבים הם בחורי עוני בווילנא, עד 2000 אישׁ). לכן מאוּשר הוא הבחור עוני, אשׁר ישׁ לו כל ימי השבוּע, אוּלם אךְ מעט מזעיר יזכוּ לזה, ויתרם יש להם אךְ שׁלשׁה או ארבּעה ימים, –וּבמה איפוֹ ימלאוּ לחם חקם בּיתר הימים? כל צרה אשר לא תבא על העברים, כל חולי כל מדוה כי ישׂיגוּם, יבואו בהמולה ורעשׁ אל בתי הישׁיבות, שם ישׂכרו למוֹ מתפללים מבני הישיבה להתפלל בעד החוֹלים. מי שלא ראה שׂמחת בחורי עוני, בבוא מי אל בית הישׁיבה בעינים דומעות, בּידים סופקות, בפנים חמרמרו מבּכי, אשׁר כל אלה יעידו כי תפלה מוּכנה, לא ראה שׂמחה מימיו…הבחורי עוני ירוּצוּ בּחפזון אל ארון הקודש. בּמרוּצה יעברו על הקאפיטאליךְ תהלים אשר נוֹסדו לזה ועל התפלה המיוחדה ואחרי כן יחלקו בּיניהם משנים עד שלשׁה קאפ'. וכל זה יעשׂו כמו במכונה… המקור השני למחיתם, הוא לכתם להתפלל בבית האבל, אשׁר יחסר לו מנין; המקור השלישי, כי מדי שבּת בּשׁבּתו ישׁוטו אנשים יראים וחרדים, או שׁנים שנים מן בני הישׁיבה ללקט לחם, ואחרי כן יחלקו ביניהם במדה ובמשקל. ומלבד כל אלה יש להם עוד מקורים רבּים, אשׁר מהם למו תוצאות למחית נפשם. זה ילך בימים הנוראים על שׂדה הקברים לאמר “אל מלא רחמים” בּעד הנשׁים, הבּאות שׁמה להתפלל, וזה ישׂא משׁלוח מנות לפורים; זה קורא בּכל השׁנה, וזה אךְ ה”מגלה" זה עושׂה כלי משׂחק לחנוכה והמן קלעפליך לפורים, וזה ישׂא אתרוג וּמכשיריו בּסוּכוֹת אל הנשׁים לברךְ; זה יתקע בשוֹפר וזה משורר אצל החזנים הקטנים; זה לומד א"ב עם נערים קטנים וזה קובץ על יד… ומה אחריתם? רובּם יעשוּ מלמדים ורבּים מהמה יקחוּ למו נשׁים מדלת העם, המכלכלות אותם, והמה ילכו בּטל כבראשׁונה…

והנה בּהמחזה אשׁר תארנו לא חפצנו להבזות את בני הישיבה ולגול עליהם את כל האשם, – כי לא בהם החטאת, אך באנשים המקיפים עליהם, אשר הביאום עד הלום. אלה אשר יחפצו להיטיב להם ירעו למו הרבּה יותר. איה איפו עיני ראשי העם ומאשריו, איך לא יראו כי מרבּים הם עניים בישראל, כי יכריתו מכמה אלפי אנשים לחם, כי יעשום לאובדים וחדלי אישים. אם יחמלוּ עליהם, מדוע לא יכינוּ להם בעד כסף ההכנסה בּתי ספר וּבתי מלאכה להמעיט מספר האביונים, לתת מלאכה לכל החפץ לאכל מיגיע כפו… אךְ מה נדבר, עורים המה ולא יראוּ, וּמי יודע מתי נצא מעקת אפוטרופסים האלה, אשר ייגעוּ לריק וילדוּ לבהלה…

V

עתה נבא אתךָ, קורא יקר, אל העיר ווארשׁא. שׁם תראה את הליכות אנשׁי העיר הזאת ותשׁתומם. מה רבו עשיריה, מה גדלוּ ארמנותיה וּמה נהדרוּ היכליה – אךְ מה נורא פירוּד הלבבות בּין יושׁביה העברים! יש לאל יד אנשׁי ווארשׁא לעשות רבות לתועלת הכלל ולתועלת ישׂראל בּפרט, אך איש אישׁ לבצעו מקצהוּ. מקצה מזה עומדים המחזיקים בהבל אשׁר לא קרבו עוד אל ההשכלה אף על צעד אחד, תכלית שנאה שונאים המה את כל החפץ ליהנות ממנה וירדפוהוּ על צואר; ומקצה מזה עומדים הבאנקירים, העשׁירים, הרחוקים מן היודענטהום כרחוק מזרח ממערב. פה תפגושׁ על כל צעד חסידים ואנשׁי מעשה, הולכים הלוךְ וּטפוּף בּחוּצות ווארשׁא עם פאות עד קרסוּליהם ומהם נוטפים מים נסרחים מן המקוה, כובעות שעירים (שׁטריימלין) על ראשיהם, שערותיהם פרועות, בּגדיהם הארוּכים נגואלו מכף רגל ועד ראשׁ ברפשׁ וטיט; סבלנוּת הממשלה בּפולין אל בּגדי היהוּדים וּמנהגיהם תוסיף עוד להשׁקיע אותם ביון מצוּלה ורפש; בּפלךְ ליטא לא נמצאוּ כבר אנשׁים כאלה, ומה גם בּוואהלין וּבעסאראביען. אך לדעתי יבּיטו עליהם הפולנים בּשאט נפש, היהוּדי נבזה בּעיניהם נמאס, לכן לא יאבוּ לדבר אודותיו, – אוּלם החסיד השׁוטה הזה אינו מרגיש, ויחשׁוב שכל העולם לא נברא אלא למענו… כאשׁר התבוננתי בּדרכי החסידים ומנהגיהם נולד בקרבי הרעיון לדמותם לאפקורסים גמורים, ואך בזאת נפלאו מהם, כי לא יסתפקו בּתענוגי העולם הזה לבד אךְ יחפצו לרשׁת גם את העולם הבּא. אהבת עצמם שׁל החסידים הגיעה עד הלום, עד שיאבוּ שׁני העולמות בּיחד. האפקורסים, בעשותם כל מה שׁלבם חפץ, הלא בּעד זה אין להם חלק לעולם הבּא, רצוני הם בּעצמם יאמרו כי אין עולם הבּא ואין השארת הנפש; הפרוּשׁים, בּתקותם לאכל כל נתח טוב משׁור הבּר, מלויתן, מהאווזים השׁמנים ולשׁתות יין המשוּמר בּענביו לעתיד לבא, הלא יחסרוּ נפשם מטוֹבה בּעוֹלם הזה. לא כן החסידים – המה אוכלים ושותים כאפיקורסים גמוּרים, טובי לב משׁתה תמיד. ישׁתוּ יין ענוּשׁים והוֹלכים אחרי כל חפץ לבּם – ואחרי כל אלה יקרוּ למוֹ גם כל תּענוּגי עוֹלם הבּא. ובמה? יען כי אוכלים ושׁוֹתים כזוללים וסוֹבאים ואוֹמרים כי בזה יעשׂוּ נחת רוּח לד'; עוֹשׂים כל דבר רע ואוֹמרים לשׁם שמים נתכונו. א"כ מי מאוּשׁר מהם? ולפי דעתי האהבת עצמית הבּהמית הזאת היא היא האבן פנה, אשר עליה נבנה כל היכל החסידות… ולכן אין דבר אשר ישׁדד רבצם, שׁוֹקטים קוֹפאים הם על שׁמריהם, וכה יעברו עליהם ימים אין קץ. ומי יודע מתי תבא היד העזה, אשׁר תנחת עליהם להעירם ולעוררם מאהבת עצמית הבהמית הזאת?

אך אם נורא מחזה החסידים, אז גם מחזה המהלכים לא ירגיע נפשׁ אוהב עמו באמת, ובדברים רבים יכאיבו וימררו אלה האחרונים את לבו עוד יותר מהחסידים. עשירי ווארשׁא לא ידעו כמעט מאוּמה מהחיים הפנימים שׁל העם הזה, כמו זר נחשבו למו כל ההשׁתדלות, אשׁר ישׁתדלו בעד העברים משכילים רבים, אשׁר הזמן קרא למו. המסחור הוא כל חיי רוחם, ומנקודת המצב ההוּא יביטו על כל דבר. כמו החסידים שׁקטים ושׁלוים הם תמיד, עומדים בשפל המדרגה בסלם ההשׂכלה ולבם בל יכאב עליהם; מלבד חוג המסחור לא ידעו מכל הנעשׂה על פני תבל. אנשׁים כאלה גרועים עוד יותר מהמון העם אשׁר בזעת אפם יאכלו לחמם יען כי האחרונים יכירו את ערכם, יודעים את מקומם, מכבדים ומוקירים תלמידי חכמים, ולפעמים לא רחוקות יתעורר בקרבם גם רגשׁ יקר ונשׂגב – לא כן הסוחרים! המה, בהאמינם כי חכמים המה, כי ידעו את רוח הזמן ואת אשר הוא דורשׁ, יתענגוּ על רב טוב, יאמרו שישוּ בני מעינו שׂישׂוּ, ויחשׁבוּ ג“כ, כי כל העוֹלם לא נברא אלא בשׁבילם, –והשׂמחה הזאת כחרבות היא בלבב המשׂכילים ע”ד אמת. המה לא יראוּ מעולם מ"ע עברי (אפילו בלשׁונות איירופא), יען כי כלי אין חפץ הוא בעיניהם ואינו שׁוה לאבד עליו מכסת כסף, אשׁר יוכל להביא ריוח, ריוח וריוח. ובכלל היהדות תתראה אצלם אךְ ביום הכפורים, שׁאז יבואו להתפלל, ויחשבו כי בזה ימלאו חובתם למין האנושׁי ולד'. הן יש להם בית הכנסת עם מקהלה (Xоръ), גם דרשן בּשׂפת פולין, אךְ כל זה אךְ לעינים. הן לקחה אזנם שמץ כי מחוּץ למדינה ישנם בתי כנסיות עם מקהלות ודרשנים ויעשׂוּ ככה בווארשא; אולם אין כל תכן ורוח פנימי בבתי כנסיותיהם; רק רוח הפאליטיק שורר בכל תהלוכותיהם וארחות חייהם. אך רב אודותם! הן מאבדים אנחנו דברים לריק, איש אישׁ מהם שׁוֹקט בטח על מקומו, ולא נוצרה עוד יד אדם אשר תדריכם מנוּחה.

ומה רע ומר איפו גוֹרל המשׂכילים האחדים, אשׁר לבם יכאב עוד אל כבוד עמם, אשׁר למו יקרו עוד ההרגשׁות הפנימיות של העם הזה, בין שתי הקצות האלה. מעבר מזה ירדפום על צואר החסידים המתנכלים בנפשם, ומעבר מזה המתקנים יבזום בשׁאט נפש ויחשׁבום לחדלי אישׁים, למשוגעים – ומי משׁוגע כאיש הרוּח! לכן יקרו אנשים כאלה בווארשׁא ולא יגיעו אחד לאלף. הנה האחד היה החכם וואלפזאהן נ"ע, אשר חפץ לאחד בזרוע שׁתי הקצוות האלה ולתת שׁארית לאלה המשׂכילים האחדים, אשׁר יחפצו לעבוד עבודת ישׂראל; אך לדאבון נפשׁנו ולדאבון נפשׁ כל יודעיו ומכיריו, נלקח ממנו פתאום, בימי שׁבתי בווארשא, ואיננו… עתה המשׂכילים האחדים בווארשא כשׂה פזוּרה, כי מגינם ומחמד לבם הלךְ ולא ישוב…

אלה תכונות כלליות אנשׁי ווארשׁא, אשׁר תארתי לפניךָ, קורא יקר, אולם מפרטים לא נוכל להכביר במילים, כי הגליון יכלה והם לא יכלו. פה איש, נכבד בעמו מתימר בכבוד אבותיו, עשׁרו ותורתו, חובב את ההשׂכּלה רחים תלמידי חכמים ולוקח חתנים לבנותיו משכילים וּנבונים, – אךְ מבניו ימנע אור ולא יתן להם לנגוע בהשׂכלה. האיש הזה שם לו את הסבלנות לקו, ביתו בית ועד לכל מפלגות העם, בכל אלה הוא בעצמו כסלע מוצק, אשׁר לא יזיזוהו כל הרוחות שׁבעולם מדעוֹתיו ומחשׁבותיו… ופה אישׁ אשׁר עמוד החסידות נשען עליו, הוא עשׁיר כקרח, עושׂה מעשׂה זמרי ומבקשׁ שׂכר כפנחס: אשתו יוצאת בשערות פרועות, והוא לא יסיר כובעו מעל ראשׁו; לו חתן אשר תוצאותיו מארץ ענגלאנד ושׁרשו מבערלין, גם בקר בית מדרשׁ החכמות, ובכל זאת הוא מדקדק במצות כר' צדוק, – אךְ יוכל היות כי חוסן ישוּעות חותנו יכביד עליו את אכפו ללבושׁ אדרת שער למען כחש… דברים זרים ותמידים כאלה נפגשׁ על כל צעד ושׁעל בעיר הגדולה הזאת, אךְ לא עתה העת ולא פה המקום לדבר מהם.

מאמר “שׁרש דבר” מדבר בצדקת ספרות העברית נגד משנאיה ומנדיה בימים האלה. מאת צד“ה, ווילנא שׁנת תרכ”ו.

שונים המה דרכי קוֹראי שפת עבר מקוראי שׂפות זרות! הקוראים האחרונים אם גם לפעמים לא רחוקות יאמינו גם המה בדברי כל כותב, בכל זאת לרוב ישפטו על כל דבר לפי ערכו וּתכונתוֹ, ישׁקלוהו במאזני בּינתם, אם ראוי לשׂים לב עליו או לא. לא כן קוראי ספרי שׂפת עבר! כחומר ביד היוצר הם בּיד הסופר להטותם לכל אשר יחפוץ, יכרעוּ ברךְ לפני כל כותב, ולא יעיזוּ לשפוט ברוח בּינתם מטוב ועד רע. הן בא פלוני וכתב ספר, הקורא ישׂמח עליו – והנה בא השני וחקרו, נתחהו לנתחים והראה בצדק או בערמה, כי אולת ורעוּת רוּח בּקרבּו – הקורא ישׁתומם רגע קטן, אךְ בּכל זאת מן הוא והלאה יאמין כי אין הספר הזה שׁוה לקרות בו; פתע בא שׁלישׁי וּבדברים אמתים או נבערים נפץ אל הסלע דברי השני, – אז הקורא עוד הפעם עם הכותב האחרון, וכה חוזר חלילה… לכן מטרתי בּמאמרי הזה להעיר ולעורר את בינת הקורא משׁנתה, אשר השׁכיב אותה עד הלום כל כותב, ומן הוא והלאה לא יהיו לו דברי כל כותב כדברי האוּרים והתומים, אךְ יחקור וישפוט בעצמו על כל מה שׁעיניו רואות.

מן כלל הקוֹראים המאמינים יצאו שׂרידים אחדים, אשר עיניהם בראשׁם לדעת ולשׁפוט על כל דבר לאשׁורו, ובעלי הריב באיזה דבר. אוּלם בימים האחרונים נוֹלדו קוראים רבים, אשׁר גם המה לא יאמינו בדברי כל כותב, והמה “בעלי הלהפךְ”. והנני לבאר את השם החדשׁ הזה: השׁועלים הקטנים, אשׁר לבם ריק מכל חכמה ודעת, ובכל זאת יחפצו לראות את שׁמם נדפס, זאת יעשׂו, ישׁמרו לפתחי כל ספר חדשׁ, אשר יתראה בגבול ישראל, או לפתחי כל מאמר היוצא במכתבי העתים. ויכתבו להפךְ. השוּעלים הקטנים האלה, מבּלי ידעם אל איזו מטרה יהינו, יכתבו תמיד להפךְ, לפי רוח הספר וּמהלכו. אם המאמר או הספר ידבר ברוח ומהלך ישׁן נושן אז יצאו השׁועלים הקטנים האלה במלחמת תנופה בשׁם העת החיה, אשׁר לא ידעוּ ממנה מאוּמה, יריעוּ בּחצוצרות בשׁם ההשכלה, הנודעה להם אךְ מפי השמועה, ויחלו לקרא את קריאותיהם, אשׁר יצאו כבר מאף כל קורא ואשׁר נהיו כבר למשל; אוּלם אם ספר או מאמר אחר בּא ברוּח הזמן, אשר יעיר ויעורר את דעת הקהל לאיזה תקון יפה, לאיזה סדרים חדשים, לשׁרשׁ איזה דעה או קבלה ישנה ונשחתה – אז בעלי הלהפך האלה יקומו חברים ויעוררו תאניה ואניה על “כבוד שׂפת עבר כי גלה, על עלבונה של תורה, על עלבון חכמי התלמוד”, אשר לפי דעתם נשׁפל כבודם וערכם הרם, וכדומה. אך באמת כל זה לא היה ולא נברא, כל אלה בראו למו בעלי הלהפךְ ברוח הלהפךְ, ואין כאן לא גלות השׁכינה, לא אי כבּוֹד התורה, לא חוּרבן השפה ולא חרפת חכמי התּלמוּד. בעלי הלהפךְ גרועים עוד מדון קישׁוט, אשׁר ילחם עם רחיים של רוח, כי זה האחרון יחשׁוב בּלב תמים וּבידיעה פנימית (אם גם כוזבת), כי יעשה גדולות וּנצוּרות, כי הרחיים של רוּח המה מבצרים חזקים וכדוֹמה; אבל בעלי הלהפךְ אינם כן – הם יודעים כי יכתבו דברי הבל ובכל זאת כותבים! יודעים המה כי אין בּכל דבריהם לא אות אמת אחד, לא רעיון בּריא אחד, לא דעה חדשׁה אחת ולא מטרה נכונה וּברוּרה, זאת לא זאת, יודעים הם ג"כ שׁהשׁחיתו בּזדון את הספר או את המאמר אשׁר דברו ממנו, בּצדיה יחפאו עליו דברים לא היוּ מעולם, למען הטעות את הקורא; יודעים המה כי בעל הספר או המאמר יקום ויתבע עלבּונו,יראה לעין כל כי נבערים משׂכל המה, בּקיצור כי מבּעלי הלהפךְ המה – ובכל זאת יכתבו, למען התענג על דבריהם הנדפסים, למען למשוך עליהם עיני הקוראים… שכרם אתם אם ידבּרו מהם בשׁער גם לרעה. אין חקר לרוח האדם ואין קצה לתאות כבודו הנקלה!…

בּעל המאמר “שרש דבר” צד“ה (אנכי הכרתיו באזניו…), אשר בּא לדבר בּצדקת ספרות העברית נגד משנאיה ומנדיה בימים האלה, כנאמר בּשׁער מאמרו, ואשר יצא אךְ נגדי, כנראה מכל מאמרו, יצא ראשׁונה נגדי, בּעת אשר כל מחרפי האחרים יצאו לי לשטנה, יען נגעתי אנכי בהם ראשונה לרעה, – א”כ הלא יכלתי לקות ממנו, כי ידבר בלי משׂוא פנים על אודות ספרי, – אךְ מה מאד השׁתוממתי, כי מלבד שׁמאמרו זה מלא חרפות וגדופים עוד יותר ממאמרי חורפי האחרים, אשׁר ידברו מרוב שיחם וכעסם – מלבד זה יטפח צד“ה את האמת על פניה ויקללני קללה על דברים אשר לא עלו מעולם על דעתי. והנה כאשׁר יגעתי למצא פשׁר הדבר הזה, מצאתי, כי גם הוא אחד מחברת “בעלי הלהפךְ”; ואם גם יאמר לא פעם ושתים: “אהבת עמי תאכלני, קנאת השׂפה התורה והתלמוּד בוֹערת בקרבי” – כל אלה אךְ דברים בעלמא, והאבן פנה לכל דבריו הוא רוח הלהפךְ, כאשׁר נראה מכל דבריו. אךְ טרם אביא מופתים לדברי, הנני להגיד לךְ, קורא יקר, את הפעולה והרושׁם שׁיעשה מבקר כצד”ה על המבוקר.

שלש הנה הפעולות בכלל, אשׁר יפעלו המבקרים על המבוקרים:

א) פעולה לא טובה, בעת אשר המבקר ינפץ כל דעות ומחשׁבות המבוּקר. ויאמת כל זה בטענות ומופתים נאמנים, אשׁר אין להשיב עליהם. עד כמה שׁאהבת האמת קדושה ויקרה אצל האדם, בכל זאת לבּו עליו יכאב לראות כי שגה, וכי הוא למשל ולשנינה קבל עם;

ב) פעולה טובה, בעת אשׁר המבקר לא הבין דברי המבוּקר וטעה כשׂה אובד, אז ישׂמח המבוּקר, כי ישׁ לאל ידו להראות את אולת מבקרו וּלטפחו על פניו;

ג) פעולה חלשׁה או פעולה נבערה, בעת אשר המבקר ירבה לעג ולהג כמים יצפצף ויהגה בּגרונו, בלי כל דעה חדשׁה ורעיון בריא, יכביר דברים שׁל מה בכךְ, אשׁר תקוץ בהם נפשׁנוּ, ואין על מה להשיב.

תערובת משתי הפעולות האחרונות עשׂה עלי המאמר “שׁרשׁ־דבר” וּבּפרט כי רוח הלהפךְ מרחפת עוד על כל דבריו, כאשׁר נראה, וזה החלי:

א) בהקדמתו יאמר צד“ה: “זה לא כביר קראתי קונטרס “חקר־דבר” וכו' ויהי בּעיני כסלון ממאיר לבית ישׂראל, וכן הוא בּעיני חכמי לב גדולים וטובים (א"כ, גם אני חכם לב גדול וטוב!…), כי שם יתן המחבר את בית יעקב לשׁמצה וכל קדושׁיו (?) לבוז ונאצה וכו', לא יחון ולא יחמול כל קודשׁ ויקר”. והנה חלילה לך קורא יקר להאמין בתומתך, כי צד”ה יקנא קנאת ד' צבאות, אךְ מטרתו להתחפש תחת שׂמלת האמונה ולאמר: להפך, כי אם תקח את מחברתי “חקר־דבר” אז תראה כי אין כל זכר לזה, וצא וראה, כי צד"ה בעצמו לא יביא כל מופתים לדבריו. בּהמשךְ דבריו יאמר: “אי לזאת לא שׁפכתי חמתי כליון חרוץ (sic) על המחבר הלזה ועל כבודו, ולא קראתי דרור לשׁוט לשׁוני בקונטרס זה”; בין כה שם עוד בּהקדמתו יאמר “מעוצר עמל וכעש” (כלומר: מחפץ לאמר להפךְ): "הוי סופר נמהר! הוי מחבל און! הוי מסוס נוסס בהשׂכלת עמי (sic)! וכו' כן יכנני שׁם “מחבל און, מהרס ומנפץ” ובכל מקוֹם אשר יזכיר את שׁמי יאמר: “:מבקר פוחז, מר ונמהר, זד, חוקר שקר, עד שׁקר, בוז לךְ, לעג לךְ!” וכדומה. הגם, זאת מחוקי בעלי הלהפךְ לסתור את דבריהם בעצמם תוךְ כדי דבור?…

ב) בצד 8 ישׁאלני צד"ה: “אל (?) מי כתבת מאמרךְ (כמה שני מציאות האדם) זה?” אך הטרם ידע, כי אם אחד מאלף ינער ממנוּ את ערמות הקבלות הטפלות שכרי כבר עמדי? וּבּפרט כי הוא בּעצמו יעיד בהקדמתו, כי "המצא ימצאון גם משׂכילים מהבילים (לשׁטתו) עומדים לימין מחבל און הזה, וּברנה ותודה יקדמו פני המהרס והמנפץ הלזה וכל תעלוליו (עוד הפעם לשיטתו) יקדישו ויעריצו ויקראו לפניו “צפנת פענח”; אם באמת כן הוא, אז רב לי רב! שׂכרי כבר עמדי ורב מאשׁר קויתי שׁמעתי מפי מקטרגי זה…

ג) כח הלהפךְ גדול כל כך אצל צד“ה, עד כי גם נגד החכם הנודע שליידען יכתוב להפךְ. מופתי שליידען אשׁר הבאתי, כי האדמה בשטאקהלם וּסביבותיה, באנגליא ושׁאטלאנדיא, תתנשׂא לאט לאט, ועל פי חשׁבון ברור נראה, כי עקבות האדם נראו שׁם כבר לפני מאת אלף שנה, לא מצאו חן בעיני “בן הרב הגדול” (כאשׁר יכנה הוא את עצמו) “החכם” (כאשר יכנהו על אפי ועל חמתי השוחט מליק) צד”ה, ויתן עצה לשליידען, כי יביא מופתים אחרים, הידועים לו לצד"ה, כו יאמר שם, כי “שׁכחתי אל מי דבר שליידען ואל מי אדבר אנכי”, וּבאמת לא שׁכחתי, אך הרבתי להטעים דברי שׁליידען לעדת קוֹראי שׂפת עבר, ומכל עברים אשׁמע שהקוראים יבינו את דברי – ואם ראשו עליו כברזל, לא בי האשׁם…

ד) בצד 10 יביא צד"ה עדים כי “אין מוּבן והמשךְ בּמקומות רבים בהעתקתי “החום והחיים” וכי מהעתקה רוּסית לקחתי את המאמרים השׁנים”, כמו חפצתי אנכי להכחישׁ את הדברים האלה. והנה בין העדים שהעתקתי את מאמרי משׂפת רוסיא יבא העד הנפלא הזה:

“צד 85 מלותיךָ העבריות “שׁטת המתרים” העתקת לאשכנזית אךְ במלת “נערווען” ולא נערווען סיסטעם כראוי, ולו האשכנזי לפניךָ לא חטאת (?) גם להעתקת המלה השנית. בלי כל ספק היה זה עוֹן גדול מנשׂוא (!?) על החכם אבראמאוויץ, לו לא העתיק נכונה (?)”!

הגידה נא, קורא יקר, אם יבין “החכם” צד“ה בעצמו מה שׁידבר? האם היתה תעוּדתי להעתיק המלות “שׁטת המתרים” לשפת אשכנז, או להעתיק את דברי בּיכנער לשפת עבר? את המלה “מתרים” פרשׁתי “נערווען” יען אדמה כי לא כל הקוראים יודעים מה המה “מתרים”; אולם "שׁטה" לא פרשתי, יען הכל יודעים שׁשׁטה הוא “סיסטעם”… עתה הגידה נא, מה הרבה צד”ה לעג ולהג? כן מה נפלאה סאטירתו “בלי כל לספק היה זה עון גדול מנשוא (?) על החכם אבּראמאוויץ לוּ לא העתיק נכונה (?)”, כלומר על ראשׁ אחרים מגלגל אשׁמות קטנים כאלה, ונאמר כי זה עוֹן גדול מנשׂוא; אוּלם זה שקר גמור, כי את ה' אבראמאוויץ נחייב שׁלא יבין את האשׁכנזי ויעתיק לשפת עבר במשׁגה, אבל מעולם לא עלה על דעת אישׁ לחייב את ה' אבראמאוויץ, מדוע לא יעתיק את דבריו העברים לשפת אשׁכנז… אךְ שכחתי, כי ישׁ לי דין ודברים עם אחד מבעלי הלהפךְ…

הראיה, כי אין מובן במקומות רבים בהעתקותי נפלאה ג"כ; ופה עוד תראה איךְ לא הבין הוא פשוט.

“צד 95, יוסיף צד”ה, “כי הראשונות נוסדו יותרו (צ“ל יותר ולא יותרו, כאשׁר נדפס במחברתי בטעות – והחכם צד”ה לא יכל ברוחב בינתו לתקן את השׁגיאה הקטנה הזאת בעצמו ולראות כי שם הו' למותר, ויביא בדבריו שתי פעמים יותרו ולא יותר) על תוצאות יסוד החמוצי וכו' הראשונות שהם פה משׁפחות החיים. הלא בשׁאיפת היסוד החמוצי ותוצאות החנקי אךְ יחיו; ואולי שנית את טעמךְ פתאום, ואת הצומח האחרון על שׂפתיךָ תשׁוב תושיבהו ראש? פליאה דעת ממני, ואולי צ”ל נוסדו וגם יותרו פי' הבנותם והריסותם (מאן דמפרש לי זאת אוביליה מאני אבתרי' לבי מסותא…) – מי יודע? ואתה הוא המאטריאליסט (sic) הצועק מרה על מליצות ונשׂגבות, ושפתיךָ ברור ימללו. אך קאוונער שׁמךָ ולא אבראמאוויץ ולא נשא עליךָ חטא!"

מלבד, אשׁר אין כל קשור וחבור לדברי החכם הגדול צד“ה, הנני להראות לךְ, קורא יקר, איךְ טעה פה צד”ה כשׂה אובד. במאמרי “החום והחיים” נאמר: “ולא לבד להאדם והחי ישׁ חום עצמי, כי אם גם להצומח, אם גם פעולות הכעמיות, אשר בהן יחיה האחרון (ר"ל הצומח) מתנגדות מעט לפעולות הכעמיות, אשר בגוף החיים; כי הראשׁונות (כלומר פעולות הכעמיות, אשר בּהן יחיה הצומח) נוסדו יותר על תוצאות יסוד החמוצי ולא על בליעתו”. א“כ כל דבר יבא על מקומו הראוי, ולא דברתי מעולם ממשׁפחות החיים; אך צד”ה במחילת כבודו הקטן לא הבין, ולכן הרבה לעג ולהג כמים, ויכנני מאטריאליסט. אלה תולדות בעלי הלהפךְ!

ה) על כל החרפות והגדופים ברוח ר' צדוק, שיצא נגדי צד“ה לא אשיבנו אף אחת מני אלף; אם גם אלפי פעמים יקרא: “תשית קציר לכל קדשׁי בני ישׂראל, לכל שׁרשׁי בני אמונתנו, מאמרךְ אוֹצר כל צורי מכשׁול לישׂראל, שׁבע על כל משנאינו ומנדינו תבאישׁ ריחנו בעיני הממשלה” וכדומה, לא אשׁית לו לב, כי כלום ישׁ לדבר ולהצטדק לפני אנשים חנפים וצבועים, או שׁומרי הבלי שׁוא באמת, אשׁר לא ידעו מה תורה, מה אמונה, מה יראה ומה קודשׁ, – אך על זדון לבו אשפוט עמו, על אשר ידלג בכונה על שׁורות שׁלימות, ויוציא מקרבם ככל העולה על רוחו, להעיר עלי חמת הקוראים הפשׁוטים, אשר נרפים המה להוכח אם כנים דבריו אם לא. אם ככה הוא עושׂה, אז יוכל לאמר, כי משׁה צונו לעבוד אלהים אחרים, שנאמר “ועבדתם אלהים אחרים והשׁתחויתם להם”, אם אךְ לא יביא את הדברים הנאמרים לפניהם ואחריהם. בין כה עמדי יעשׂה צד”ה כזאת באמת. הלא כה דבריו:(צד 14)

“והנה הנסתרות לד' אלהינו יבא הוא במשׁפט עמו והנגלות לנו ולעינינוּ בדברים האלה: זמן מענדעלסאהן וכו‘, הופיע אור חדשׁ וכו’, בין כה עדת שׁוגי התלמוד ומפרשׁיו וכו', כי יבלו ימיהם בתהו בשבתם תמיד על התלמוד ומפרשיו ויאספו עוד גל דברים של הבל על גל הבל הגדול אשר נאסף עד הלום”. אי שׁמים! אחד השׁועלים הקטנים יתחרה לחבל כרם ד' צבאות כלו".

והנה לו נאמר במחברתי אךְ כדברים האלה, כי עתה היה באמת הצדקה אף לחדל אישים כצד“ה להוכיחני על פני ולחרפני ולגדפני; אולם צד”ה בזדון לבו דלג על דברי למען עור את עיני הקוראים, לכן חובה עלי להביא כל דברי, למען יראו הקוראים מי ומי המה בעלי הלהפך, ומה גדלה זדון לבם. במחברתי נאמר:

"בין כה עדת שׁוגי התלמוד ומפרשׁיו הקדישה מלחמה על הוגי שׂפת עבר, הראשׁונים קראו מלא על האחרונים, כי ישחיתו את שׂפת עבר ויורידו אותה מקדושׁתה, בהערותם בה דברים של הבל, והאחרונים קראו מלא על הראשׁונים, כי יבלו את ימיהם בתֹהו, בשׁבתם תמיד על התלמוד ומפרשׁיו ויאספו עוד גל דברים שׁל הבל על גל הבל הגדול אשר נאסף עד הלוֹם.

א“כ פה גם העור יראה (אךְ לא הזד ולא אחד מבעלי הלהפךְ), כי אדבר מדעות ומחשבות שׁתי הכתות, ולא הגדתי פה את דעתי ומשׁפטי בעצמי; אך הבן בלי שם צד”ה, בצדיה ובזדון פסח על כמה וכמה שׁורות, ויאמר, כי זה משׁפטי ודעתי, למען יוכל לקרוא בגרון: אי שׁמים! ועתה ברור כשמשׁ שאחד מבעלי הלהפךְ הוא, כי מדוע לא הפך בזכותי לאמר שאכנה גם את דברי המשכילים “דברים של הבל” כנאמר שׁם? אך הוא הבין כי זאת לא דעתי העצמית, א“כ ידע שׁגם בדבר התלמוד ומפרשׁיו לא דעתי העצמית היא, א”כ מבעלי הלהפךְ הוא!…

עתה אביא עוד ראיות אחדות כי צד"ה מבעלי הלהפךְ הוא, ונשים קץ למאמרנו זה.

א) צד 14 יאמר: “מעתה ישׁפוך בוז ונאצה על כל (?!) סופרי ישראל מימות הרמבמ”ן עד הנה, וירבה (!?) לספר בגנות (sic) הרב רנ“ה ווייזיל ז”ל וילאה את שׂרי הממשׁלה בלהג הרבה מתכונת השׁירי תפארת, איךְ תעה ווייזיל להתחרות את האמער ואת ווירגיל לעשׂות כמעשה האיליאדע, העניאידע המעססיאדע, ושגה ווייזיל עד מאד וקאוונער לא יוכל סלוח לו".

גם זה בכח הלהפךְ, כי מעולם לא הרבתי לספר בגנות ווייזיל, אך אמרתי כי למותר עשה ווייזיל את “שׁירי התפארת” למען התדמות אל שׁירי העמים בעת אשׁר אתנו יש כבר ספרי תנ“ךְ, העומדים גבוהים הרבה מאד מכל שיריהם. אך כבר דברתי מזה ברחבה ב”פרחי המליץ" (פרח 18 ב).

ב) ידוע, כי הראמאנען יביאו תועלת גדולה, יטעו מטעי חמד בלבות בני הנעורים ויפיצו בקרבם דעות חדשׁות ומועילות! כן צוחו כבר קמאי דקמאי על העקסיגעזין אשר ימלאו אותם את מה“ע, על המודעות הרבות מבתי מדרשים ומרחצאות, וכדומה; אולם צד”ה בכח הלהפךְ יראה ההיפךְ.

“וע”ד המ“ע, יאמר צד”ה (צד 21), הנה המטרה הישׁרה בספרתנו בביאורי המקראות והגדות הלא גם במו, הוא והמטרה הישׁרה בה ובכל ליטעראטורי העמים להבעיר חשק העם לכל חסד וצדקה, הנה היא המטרה הישׁרה במה“ע האל בהמודעות מבתי מדרשים ובתי חסד אשׁר יבנו נדיבי עם בכל עת למען מהם יראו אחיהם וכן יעשו!”

והנה אם קצרה בינתךְ, קורא יקר, להבין קשׁר דברי החכם הגדול צד“ה, אשר לא שׁניתי בהם אף כקוצו של יו”ד, אך למצער תדע את כונתו, כי המטרה הישׁרה במה"ע המה המודעות מבתי מדרשׁים!…

ג) במחברתי “חקר דבר” הראתי אולת התארים, אשר קצה בהם כבר כל נפש היפה ואשׁר צוחו עליהם קמאי דקמאי; אולם רוח הלהפךְ לא יתן מנוח לצד"ה גם בדבר הזה:

“ואשר צחוק עשה לךְ מנהג התהלות כי מצא לו קן בקהל סופרינו, יאמר צד”ה ברוחב פה (צד 21, 22). שמע נא חוקר מר ונמהר! אם כי לא חדש הוא זה לעגךְ למו, ולא מחכמתךְ דברת זאת, בכ“ז (?) הלא לךְ מדברותינו! הנה אישׁ אחד יבא על שכרו וכו' הלא כֹה חלק כל סופרי העמים גם הוֹן גם כבוד ויקר ירכשׁו למכביר למו ואךְ סופרי ישראל כל מחיר כסף לא ישיגו בעד פעולתם וכל תודה בעבודתם, ובעד אשׁר חרפו חייהם וכבודם לטובת עמם – כל מחיר אין להם על כל אלה בארץ החיים, ולמה תרע עינךָ הרעה באלהים (sic) ואנשׁים גם בהתגמול הקט והמצער הזה על כל פעולתם וחכמתם ושאר רוחם, האות הדל והאחרון לכל כשׁרונם ועמלם – וגם בּזה תרע עינךָ הרעה? בוז לך, לעג לךְ, חוקר שׁקר!”

בוז לי, לעג לי, חוקר שׁקר! אומר לכבודי ועצמי, כי מבלי שום לב לחכמת צד“ה ולדעתו הרחבה, אומר כי הבל ורעות רוח המה התארים אשׁר יעניקו סופרינו זה את זה, ואךְ בני בלי שׁם כצד”ה יחשׁבו אותם לתגמול על כל פעולתם וחכמתם ושׁאר רוחם, – בוז לי, לעג לי! בוז לי, לעג לי, חוקר שקר!… בוז לךְ, לעג לךְ, ה' פאפירנא, אשר גם אתה כמוני בין האנשים אשׁר רעה עינם באלהים ואנשׁים, ובמחברתך “קנקן חדש מלא ישׁן” תאמר כי התארים נאים ויאים אךְ לראש חכמים כצד"ה…

ד) בקצה המאמר “שׁרשׁ־דבר” נקרא בהערה אחת כדברים האלה:

“הערה. אחרי התּימי הדפסת קונטרסי זה שמח לבי לראות את ידינ”… (ולכן) החכם המדקדק השׁלם מוה' ירחמיאל קלאצקי נ“י יוֹצא גם הוא במלחמת חובה (?) נגד הספר חקר דבר והוא בהיות לאל ידו עבר גם על פני הספר היקר (sic) כנור דוד להמליץ והמשׁורר השׁלם (על אפי ועל חמתי) מהרמ"ד מיצקון נ”י, וירא ויבחון את כל השׁירים אשר קרא ה' קאוונער בשם. והנה (זמרוּ כל עצי יער!) כלם מתאימים וכל מום אין בם – מי יתן וראו בני ישׂראל גם את צדקת (?!) המשורר השׁלם הזה קרב ימים, וכי שׁוא הלאנו בלהג הרבה גם אודותיו;

יחי צד“ה! על יסוד שיצא ידי”נ החכם המדקדק השלם קלאצקי ויראה כי שירי מיצקון כלם מתאימים וכל מום אין בם, יאמר הוא כבר “ששוא הלאנוּ בלהג הרבה גם אודותיו”, אם גם הודה בפה מלא (צד 12), כי “ס' המשורר מיצקון היה בידי אך רגעי מספר ולא יכלתי לנסות דבר אודותם”… כן נפלאה תפלת החכם הגדול צד"ה “מי יתן וראו בני ישׂראל גם את צדקת המשורר השׁלם הזה קרב ימים!” כמו אשׁר שמתי אנכי אשם בראשו, כי גנב גזל וכדומה. הן אנכי אמרתי כי ה' מיצקון איננו משׁורר והוכחתי זה, לפי דעתי, במופתים נאמנים; עתה יתפלל צד"ה כי יראו בני ישׂראל צדקת המשורר הזה!… אךְ חפצתי לראות, איךְ יראה ה' קלאצקא צדקת המשׁורר מיצקון גם בדבר הקרי שׁראתה השׁמשׁ ואיךְ היא נגאלה בטיט ורפש?…

וּבטרם נצא מאת פני החכם הגדול צד"ה נברכהו מקרב לב עמוֹק, כי יעלה ויצלח בדרךְ זה ורוח הלהפךְ לא ימוֹש ממנו מעתה ועד עולם…

אי אפשׁר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי;

אשׁרי למי שׁאוּמנתו בסם, אוי לו למי שׁאוּמנתו בורסקי.

(קדושין פ:)

І

שׁמעתי דבת רבים והתרגזם עלי, מדוע נגעתי בּמחברתי “חקר־דבר” בכבוד שד“ל, אשׁר לפי דבריהם היה אחד בּדורו, ולא אלמן ישראל בּדור שׁשׁד”ל בו וכו' וכו‘. סופרים רבים, אשׁר חפצו לנקום ממני נקמת כבודם הנקלה כי גלה, תלו את עצמם באילן גדול (לפי דבריהם) שׁד"ל, ובשׁמוֹ השׁליכו עלי שׁקוצים; עזות גדולה היא, אמרו המתמרמרים, “לנער נעור וריק” לדבר על גאון ההשכלה, על אישׁ אשׁר אין על עפר משׁלו, על פרופיסור בפאדוא וכו’ והנה יען דברתי אנכי במחברתי על אדות שׁד“ל כלאחר יד ובלי מופתים נאמנים, כן המתלוננים לא הביאו מופתים מתנגדים, אךְ ידברו גדולות ונפלאות משד”ל, כמו מדבר מאושׁר ומקוים מכל חכמי תבל, לכן אחשוב עלי לחובה לדבר ברחבה מעט על אודות שׁד"ל.

יודע אנכי ככל הסופרים שׁאנשׁים, אשׁר יחקרו קדמוניות, יחפרו בתהומות העתיקות, יבואו בעמקי האדמה למצא שׁמה פליטת ימי קדם וכדומה, מביאים לנו הרבה תועלת; יען המה יבארו לנוּ עמודים רבים בקורות העולם, אשׁר כמה וכמה מהם עד הלום כספר החתום. יודע אנכי ג“כ שהפילאלאגים, אשׁר יחפשׂו אחרי מקורי הלשונות, ידמום זה לזה, יוציאו מהם ראיות מתנגדות או מסייעות לשטות ידועות, ינתחוּ כל מלה ומלה על אותיותיה וירבו לחקור על כל קוץ וקוץ – יקרים ונכבדים, כי ע”י פעולותיהם יתבררו ויתלבנו לפעמים לא רחוקות דברים רבים זרים ונפלאים; א"כ גם הפילאלאגיא היא אחד מהעוזרים הנכבדים לידיעת קורות העוֹלם.

אבל במה דברים אמורים, אם החופש בקדמוניות או הפילאלאג יודע להפיח בחקירותיו ודקדוקיו רוח חיים, כלומר, יראה באותה שׁעה התועלת אשׁר תצא מחקירותיו, ואז ימצא הקורא עונג ומועיל בדבריו; אך הארכעאלאגים והפילאלאגים אשׁר יצללו בתהומות לא למען הוציא מקרבם איזה מרגליות טובה, אךְ למען הראות לעין כל, כי יודעים המה לצלול במים אדירים, כי יכולים לעשׂות כונים שׁונים – אז הפילאלאגים האלה נדמו בעיני להאקראבאטים בבמות ישׂחק, אשׁר יראו שׁם את חריצותם להתגלגל כאופן, לשבת או לעמוד על נקודת מוט אחד לדלג ולקפוץ במהירות יתירה וכדומה. המון העם, אשׁר זרה רוחו לדברים גבוהים ונעלים מזה, יריעו ויצהלו למראה הגימענאסטיק, ימחאו כף ויקראו הידד! אולם האישׁ, אשר כבר נתפתח מעט והכין את לבו לדברים נכבדים, יביט על האקראבאטים בשאט נפשׁ, יען כי לא יוציא מזה כל תועלת גופנית או רוּחנית, ויראה בזה אךְ אבדת כוחות האדם וכשׁרונותיו, אשׁר יכלו להביא יותר תועלת. כן המה הפילאלאגים האקראבאטים, אשׁר יסכסכו שׁבעים לשונות זו בזו, יריעו יצריחו וידרשו תלי תלים של דופי ושׁל הבל, כדי לסמא את עיני הקורא התם לאמר: ראה מה גדלו מעשׂינו! מי כמונו יודע לדמות מלות זרות מלשונות הרבה? מי כמונו יודע לצלול בחקר הלשון? אין בלתם! יקרא התם בתומתו. אולם איש נבון, היודע להבדיל בין פילאלאג גמור וּבין פילאלאג רמאי, יבין מי שׁיביא באמת תועלת בפילאלאגיותו ומי חפץ אךְ לזרוק אבק בעיני ההמון, ולכן יביט על האחרון בשׁאט נפש, יאמר שׁאבוד הזמן הוא, יען כי ישׁפוֹך מכלי ריק אל כלי ריק, ונצח לא יראה אור בחקירותיו הנבערות, – ולו בלה את העת הזאת על חטיבת עצים ושׁאיבת מים, כי עתה הרבה להועיל, ולא היה מן האנשים הרקים, החיים בלי כל מטרה והדוֹמים לדון קישוט…

אך גם הפילאלאגים והחוקרים האמתים, אשר יש בחקירותיהם מטרה ותועלת, גם המה, לפי דעתי, עומדים בשׁפל המדרגה לעומת החכמים האחרים, אשר יפתחו וישדדו את שדה הידיעות האחרות כמו: ידיעות הטבע, ידיעות הרפואה, ידיעות כלכלת המדינה:

( кономія (Политическая וכדומה; כי החכמים האלה בידיעותיהם יפקחו עיני אלפי רבבות אנשׁים וישׁנו מצבם לטוב. אין לךְ יום שלא תהא ברכתו מרובה מחבירו, אין לך יום שלא יגלה לפנינו דבר חדשׁ המביא תועלת להקל על האדם למצא לחמו, לרפא חליו, להקל עולו וכדומה. מה שעשו לפנים אלפי ידי עושׂים במלאכה תעשׂה היום מכונה קטנה אחת; על דבר אשר האדם היה דרוש לשחת זמן רב, יעשה היום ברגעים מעטים; תחת אשר עד הלום רבבות אנשים נפלו כעמיר אחרי הקוצרים על כל צרה הבאה לעולם, – אולם היום ימצא רפאות לנפשׁו, עזר בצרה ומפלט ביום אסוֹן. ואם אינני מקלי האמונה לאמר, כי בגן עד נחיה כעת, כי פסו כל המקרים הרעים, כי כל הטבע ביד האדם להטותו לכל אשׁר יחפוץ, – להפך ידעתי וגם ידעתי, כי עד הלום רבבות בני חלד יגועו מעוצר רעה ויגון; עד הלום יביאו בני האדם את לחמם בזעת אפם ובנפשם; עד הלום דבר, חרב ורעב יאכלו בכל פה מתי חלד, – אך בכל זאת האיש אשר עיניו בראשו, בּבוֹאוֹ לדמות את הימים הראשׁונים עם הימים האלה, יראה ובעל כרחו יענה, כי המקרים הרעים נתמעטו, רבים מהם כבר תמו ע“י חריצות האדם וידיעותיו; נגד רבים יש אמצעים שׁונים, אשׁר לא יתנו להם לנגוע בנו לרעה, ואלה אשר לא נוכל להמלט מהם נחלשו מעט מעט; עול האדם כבר הוקל מעט, והרבה הרבה יעשׂה הטבע למענו, אשׁר הוכן ג”כ ע"י תחבולות שׁונות בידי האדם לעשׂות מלאכתו. הדברים החדשים הרבים, אשׁר יגלו לפנינו בכל יום ויום, יתנו תקוה בּלבּנו, כי בּרבוֹת הימים תעלה יד האדם על הטבע ותשעבדו, עד כי לא יוכל להרע ולהשחית, ואז כל בני תבל יחיו יחד בשלום ושלוה, ישׂמחוּ בּנצחונם על פגעי המקרה ויתענגו על רוב טוב ואושׁר…

והנה כל איש יודה, כי הטבת מצב האדם בזמן הזה על ימים עברו, כן האושר אשׁר נבראהו ברוח דמיוננו, לא נעשׂה ולא יעשׂה בעזרת הפילאלאגים, אךְ בעזרת החכמים, אשׁר בזיעת אפם ישׁדדו ויפתחו את חכמות הטבע ויוציאו מהן כלי חפץ למעשיהם, ימצאו חוּקים קימים ונאמנים, אשר על פיהם ידעו לשׁמור את עצמם מכל פגעי הזמן ומכל צרה שׁלא תבא. עוד הפעם נאמר, כי הפילאלאגים וחוקרי קדמוניוֹת יביאו הרבה תועלת, אם אך יפיחו בחקירותיהם רוּח חיים – אך בּכל זאת נכבדים ויקרים מהם החכמים האחרים, אשׁר ילכוּ ישׁר אל המטרה, אשׁר יגלו לנו תעלוּמות מחיק הטבע ויצילוּ אותנו מכף שׂטן ומשׁחית ופגע רע, אשׁר יפקחו עינינו לדעת טוב ורע, מועיל ומשׁחת, חכמה ואולת. מי יוּכל להכחישׁ, כי כל השׁנוּים הטובים שנעשו על פני תבל מימות עולם, כל הכחשׁות אמונוּת טפלות ונפסדות, אשר הרעו והשחיתו למין האנושׁי – כי המה אך פעולות החכמים הגדולים אשר פקחו עינינוּ לדעת טוב ורע, אור וחשׁךְ. לא היה עוד פילאלאג אחד, אשר הועיל לשׁרשׁ ממנוּ דעות נשׁחתות ואמונות נפסדות – להפךְ יודעים אנחנו הרבה פילאלאגים מאמיני שׁוא ותפל. בקיצור אושר מין האדם תלוּי בחכמים, המפיצים ידיעות הטבע, הרבה יותר מבפילאלאגים אם גם אמתים; אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי אשרי מי שׁאומנתו בסם, אוי לו למי שׁאומנתו בורסקי…

II

עתה נבא אל מטרת דברינו! לא נוּכל לכחד תחת לשׁונינו, כי שׁד“ל היה יודע לשׁונות הרבה, עמל ועשה, היה בעל כשרונות טובות, ולפעמים הביא איזה תועלת בספריו ומאמריו הרבים; אולם בּכל זאת נאמר בּפה מלא, כי שׁד”ל הרע הרבה מאד לעם העברים. אךְ נבאר נא את דברינו. שׁד“ל איננו פילאלאג־אקראבאט ואיננו פילאלאג גמור, היודע להפיח רוח חיים בּחקירותיו: הוא כמו תערוּבוֹת משני אלה ביחד. איזה פעולותיו הביאוּ תועלת, כמו העתקותיו איזה מספרי תנ”ךְ לשפת איטאליא, באורים אחדים אשר הפיצו אור על מקומות רבים בליטעראטור העברית; אךְ רוב פעולותיו – אקרבאטיות המה. כל דרשׁותיו וחקירותיו בדבר הפיוטים, מחזורים, רוב דבריו על שׁמות הנרדפים, רוב שׁיריו בעצמם לא הביאו כל תועלת והרעו עוד הרבה, א) בתוכנם, ב) באבדם זמן כמה וכמה מבני הנעוּרים. לוּ עשה כמעשׂה שׁד“ל אישׁ אחר, – כי עתה לא שׂמו להם לב ולא רבו ההולכים בעקבותיו; אולם אם עשׂה זאת שד”ל אישׁ בעל כשׁרונות גדולות, תושב איטליא, פרופיסור בפאדוּא – אז הרע הרבה מאד, יען רבו ההולכים בּעקבותיו, ר“ל אנשים אשר אבדו את זמנם לריק ולא הביאו כל תועלת. איש כשׁד”ל אם יצלול בתהומות הפילאלאגיא יוּכל להוציא פעם אחת ביובל מרגליות טובה, אבל הפילאלאגים האחרים, אשׁר לא הגיעו עד קרסולי שׁד“ל, המה לא ימצאוּ דבר טוב אחד אפילו פעם אחת ביוֹבל… אולם לא בשׁד”ל לבד האשם, אךְ אשׁמים הסופרים הרבים, אשׁר שׂמו בּשמים תהלתו, אשר אמרו כי הוּא יחיד בּדוֹרוֹ, כי אין על עפר משׁלו וּכדומה. הדור החדש, אשׁר ראה נפלאות שד“ל ותהלותיו על פה כל הסופרים, השׁתדל בכל עז לעשׂות כמעשהו, לברא באור מקרא אחד, לבנות מגדלים הפורחים באויר על שׁמות הנרדפים, לצלול בתהומות התרגומים והפיוטים, לכתוב שׁירים כשירי שד”ל, אשר תוכנם עבודת כהן גדול ביום הכפורים וכדומה – ובזה חשׁבו לקנות להם שׁם תהלה, וּלצרכי החיים לא שתוּ לב. בין כה נתגדלוּ ונתחנכו המון אנשׁים אשר לא יצלחו למאוּם, אשׁר יבלו ימיהם על מחזורים פיוטים, שׁמות הנרדפים שׁירים נבערים וכדוֹמה… אין איש שׂם על לב, כי אם שׁד“ל בנה מגדלים הפורחים באויר, הנה יש להצדיקו, א) יען כי כבר זקן ובא בימים ואין זמנו שׁל זה כזמנו שׁל הדור החדש, ב) כי הוא פרופיסור ואין לו מה לעשׂות יותר, לחמו נתן, מימיו נאמנים, ע”כ צלל בתהומות החקירות הנבערות, כי זאת מלאכתו, ובעד זה קבל כסף ותהלה וחונף מאלפי סופרים נבערים; אוּלם האנשׁים הצעירים, העוֹמדים בתנאי חיים אחרים, אשׁר קולר, אשה ובנים, תלוי על צואריהם, אשר בזיעת אפם ימציאוּ לנשיהם לחם צר וּמים לחץ וירבוּ אביונים בישראל – גם המה הלכו עצוּמי עינים אחרי שׁד“ל, וּלמען כבוֹד נקלה מפי סופרי ישראל התנפלוּ ג”כ על חקירוֹת וּדרישוֹת שׁל מה בכךְ, או שׁל הבל, השׁליכוּ את עצמם אחרי כן על הצבור, יען כי לא יכלו לעשׂות מאומה לנפשׁם, כי לא הסכינוּ, ושׁכחוּ כי לא כל אדם זוֹכה להיוֹת פראפעסאר.

שׁד“ל יתפאר, כי שפת עבר שגוּרה על שׂפתיו כשפה חיה, אשׁר יוּכל להטוֹתה לכל אשר יחפּוֹץ; והנה לא נכחיש גם אנחנוּ את הדבר הזה, אךְ הבה נראה מה עשׂה שד”ל בשׂפה החיה לו הזאת? האם באר בשׂפה החיה הזאת מראות הטבע, המתחדשׁים לבקרים, למען תפקחנה עיני העברים וישׁליכוּ מעליהם את האמוּנוֹת הטפילות והנפסדוֹת? הכתב בשׂפה החיה לוֹ הזאת קוֹרוֹת ימי עבר, למען ידע גם העברי קוֹרוֹת ימי חייו, אשׁר זרוּ לו עד הלוֹם, אם אך לא ידע שפה אחרת? ההעביר עין בקרת על קורות ימי העברים, למען יהיה לכל עברי השקפה ברוּרה ובריאה על קוֹרוֹת עתותיו, על תולדות הכתות, על הדברים הרבים אשר השׁחיתוּ את היודענטהום ואשר נתנוּ לו מהלך אחר? הכתב שד“ל בשפה החיה לו הזאת קוֹרוֹת הליטעראטוּר העברית, הדרוּשׁים מאד אל העברים? ההשׁתדל שד”ל לעקוֹר אמוּנוֹת טפלוֹת, בידיעתוֹ הרבה בכל מקצעוֹת הליטעראטור, מלב העברים, כאשר עשׂה ריגיו, לעווינזאהן (י"ב), סלאנימסקי וכדוֹמה? ועוֹד מעט אשׁר שׁד"ל לא עשה אחת מכל אלה, עוד להפךְ, בידיעתו את שׂפת עבר כשפה חיה, פעל הרבה לטעת אמוּנוֹת טפלות בישראל, עשה מזמוֹרים על אשר עבר לו שׁנתו מיום הכפורים שראה בלילו קרי (עי' המגיד, שנה שׁנית, תולדות שׁד“ל, עלה 16, זכרון ע”ה), על אשׁר נזרקה לו נבואה בתוךְ פיו שׁיגיע עד זקנה ושיבה (שׁם, זכרון ע"ב). בשפה החיה הזאת ספר דברים זרים ומהבילים מאד (עי' זכרונות: ק“ג, קל”ט, קמ"ג); כתב בשפה החיה לו הזאת שירים על עבודת כֹהן גדוֹל ביום הכפוּרים וכדוֹמה, וחקירות כאלה:

“דוד המלךְ בחיר ד' חטא חטאה גדולה במעשה בת שׁבע ואוּריה, אךְ עונוֹ הוֹסיף עטרת זהב גדולה בראשׁ היודאיזמוס, ולא עטרה אחת אבל שׁתים. האחת היא ההוכחה שׁהוכיח נתן הנביא את המלךְ, וּתשוּבת המלךְ חטאתי לד' (ולא לאנשׁים?), והשׁנית הוא מזמוֹר בבוֹא אליו. וחטא עצמוֹ היוֹתר גדוֹל והוּא הריגת אוריה, הוּא גם הוא עטרת זהב לישראל כלו, כי בשׁאר ארצות כמה וכמה מלכים אהבוּ נשׁים בעוּלוֹת ולא הוּצרכוּ להרוג את בעליהן, כי לא היה הדבר נמאס ומתוּעב כל כךְ בעיני העם, ולא היוּ מוֹרדין במלכם, אף אם יתפרסם הדבר שאשת אחד העם הרתה בבית המלךְ, אבל דוד היה יוֹדע (מנא ליה?) כי המעשה ההוּא יקציף עליו את הגוֹי כלו, וּלהסתיר חטאתו הוּצרךְ להוֹסיף על חטא הניאוּף פשׁע הרציחה”. (המגיד, שׁנה שׁמינית, עלה 7).

האף אין זאת, כי שׂפתים יוּשׁק?… ואישׁ כזה הוא יחיד בדוֹרוֹ – אךְ יוּכל היות כי הוא יחיד בדוֹרוֹ אבל בדברים אחרים…

III

והנה כבר היוּ אחדים, אשׁר הטילו ספק בגדוֹלוֹת שׁד“ל ונפלאוֹתיו. ה' פיניליש יאמר (המגיד, 1864, עלה 19): חסתי על כבודךְ ידידי הנכבד, הזקן שׁקנה חכמה יתירה במקרא, בדקדוּק וּבשאר ענינים, לבלתי השׁב לךְ בדברי תוכחה ונאצה, וּבכ”ז אני מוכרח לאמר לךְ: מה לךְ שׁד“ל אצל הלכות נגעים ואֹהלוֹת, כלךְ מדברותיךָ אל תקוני המקרא, הדקדוק והנגינה כי בלות בהן רוב ימיךָ, וּברוךְ ד' כי עשית חיל, אך בהלכות התלמוּד לא מצאה ידך די ספק המתאוים לשׁמוע דבר ד', ואם קרית הרבה לא שנית ולא שׁמשת ת”ח כראוּי“. כן יאמר הר”מ (המגיד, 1864, עלה 33): את שׁד“ל אינני מכיר ואם הוא אוֹהבי או שונאי אינני חושׁש לו וכו', מה לי ולו, אני לא נכנסתי בגבולוֹ ואוּלי הוא אמן גדול, ובעל סברוֹת ישׁרוֹת בחכמת הנגון והרקוד (?!) ובחכמות אחרות, בכ”ז ניכר מתוךְ דבריו שלא עסק בהלכה בתמידות בּימי נעוּריו ולא מצא את ידיו ורגליו בּבית המדרשׁ וכו‘. כן הוכיח כבר ה’ ראבין בּספרו “תשובה נצחת” ובמאמריו בהשׂכל ודעת, כי קטנו ידיעות שד“ל גם בפילוסופיא וכי תעה כשה אוֹבד בשׁיטת שׁפינוזא; – אךְ כל אלה לא הפילו אור פני שׁד”ל בּעיני הצעירים, אשׁר המלות “לא אלמן ישראל בדור שׁשד”ל בו" נפלו עמוק עמוק בחדרי בטנם, וכל הראיות והמופתים כי אלמן ואלמן ישראל בדור ששׁד“ל בו לא יוּכלו להוציאם משׁם. זה לא כביר שמעתי מפי פילאלאג־אקראבאט אחד, אשׁר אמר כי לעווינזאהן (י"ב) לא נחשׁב למאום נגד הדר כבוד שׁד”ל וּגאונו; ועתה אם לא צחוק מכאיב לב הוא זה! לעווינזאהן, אשר עמל כל ימיו על חכמת ישׂראל, אשׁר השׁיב רבּים מאולת, אשׁר פקח עיני עורים ונתן למו מבט נאמן וּבריא על התלמוּד ועל כל רוח היודענטהום, לא יגיע לקרסולי שׁד“ל, אשׁר בנה תלי תלים דרשׁות שׁל הבל על קוצו שׁל יו”ד, אשׁר כתב שׁירים מעבודת כהן גדול, ואשר יאמר כי חטא דוד הוא: עטרת זהב גדולה לכל ישראל… אקראבאטים־פילאלאגים כאלה ישׁ אתנו רב מאד, ואחריהם ימשׁכו המון צעירים לימים, אשׁר יתקנאו בשד“ל ובתהלוֹתיו הגדולות מפי כל סופרי ישראל; יעשו דברים זרים ומהבילים רבים וסוֹמכים את עצמם על שׁד”ל: אם שׁד“ל היחיד בדורו עשה מזמורי תהלים על חלומות, אנחנוּ על אחת כמה וכמה; אם שׁד”ל הפרוּפיסוּר יאמת אמונות טפלות רבות, אנן מה נענה אבתריה? ובאמת רבים נפלו במצודת שׁד"ל, והמה כעת אנשׁים לא יצלחו למאוּם.

ועד כמה נשׁחתה פעוּלת שׁד"ל על הצעירים אעיד לכם את כבודי ועצמי. זה כשׁשׁ שׁנים, טרם נפקחוּ עיני לדעת טוֹב ורע, כתבתי אל אחד מאהובי ה' א.ב. וואלף כדברים האלה:

“וכמו כן אנכי שמתי לי לחוב קדוש וזה כל מטרתי לעבוד עבודתי על הרי ישראל (במרוצת הדברים תראו מה העבודה הזאת), למו אקדישׁ כחי ואוני, במו אשׁגה יומם וליל, אם יחייני ד'; וזאת חקרתי כי שׁאר רוּח הוא באנוש, כי מי לנוּ גדול (שׁמעוּ נא!) מחכם דורנו הפרוּפיסר הגדול (?), אשר אין דומה לו בכל החכמות (?!?) וכל השפות החיות, המתהלכות לרוּח הזמן, שׁד”ל ד' יחייהו לתפארת בני עמנו, אשׁר לא יפלא ממנו כל דבר (!?) – ועל מה עתותיו נתונים? הלא עמו ושפתו קדושׁ לו, לא יבוש בביאור מקרא ופניו בל יחורו מפלפול ארוךְ בדברי תרגום, כאשׁר מלאים מזה כל ספריו, אשׁר ראיתמו בלי כל ספק, איש כזה הוא לנס עמים (?!?) וכו' ".

חי אני! כי לא אוכל עצור פי מצחוק מכאיב לב למראה דברי בעצמי לפני שש שׁנים; וכזאת מצאתי בהקאפיא, ומי יודע כמה הוספתי אל ידידי הנ“ל?… ידעתי בבירור, כי צעירים רבים למאד, עד הלום מלאים בדעות ומחשׁבות כאלה על אודות עבודתם על הרי ישׂראל ועל גדולת שׁד”ל. כמה וכמה עובדים עבודתם על הרי ישׂראל, “בביאורי מקרא ובפלפול ארוךְ בדברי התרגום” עד היום הזה. אשׁרי העובדים האלה, אשׁרי יולדתם ואשׁרי העם, אשׁר בקרבו נולדו ונתגדלו ונתחנכו אנשׁים כאלה…

IV

אך מי אשׁם בדבר? מי השׁחית דעות הפילאלאגים האקראבאטים האלה? מדוע ילכו אחריהם עצומי עינים הצעירים? מדוע לא יבררו וילבנו את פעולות הסופרים הזקנים אם ראוי ונכון לקבלם, או לזרקם בשׁאט נפשׁ? אךְ כן הוא רוח האדם, כי הולךְ הוא אחרי הרוב, אם גם יודע הוא שׁהרוב הזה שׁוגה ומשגה. האדם אוהב ללכת בדרךְ סלוּלה, אשר סללוּ בשבילו הראשונים, אם גם הדרךְ ההוא מלא אבני נגף וצורי מכשול, והאישׁ הבא להראות לו דרךְ סלולה, קרובה ונאמנה, יחשב לפושע, לבליעל, לצורר ומשׁחית; כי איךְ יוכל איש אחד לצאת נגד הרוב? איךְ יעיז אישׁ אחד להגיד כי דרכו נאמנה, בעת אשׁר אלפים יכזיבו אותו? ובכח ההגיון הזה ילכו תמיד האנשׁים אחרי הרוב, אם גם האמת עם האחד ואם גם בסתר לבבם יתגנב לפעמים לא רחוקות הרעיון, כי הצדק עם האחד… הסופרים הצעירים יולדו על ברכי הסופרים הזקנים; רוח האחרונים, מהלכם ומטרתם, אופני מחשבותיהם ודעותיהם יעמדו תמיד לפני הסופרים הצעירים, אשׁר יורגלו בהם – ואז קשׁה וצר להם לשרש מקרבם דעה ישׁנה וּלהוציאה מפני הדעות החדשׁות, אשר יביאו סופרים אחדים בליטעראטור העברית ובחיי בני ישׂראל, – ובפרט כי הסופרים הזקנים יתעוֹררו תמיד גם לקראת חפץ קטן מן הצעירים, אשר יוכל לנגוע כמעט בכבודם ובגדולתם, ימיתו רעיון חדשׁ טרם יעשׂה עוד שרשׁ, את הסופר החדשׁ יקללו קללה נמרצת, ישׁפכו עליו בוז וקלון, ישׁליכו עליו שׁקוצים, ובשׁם האמונה – החרב המתהפכת מימות עולם – ינדוהו, יחרימוהו ויבדלוהו מקהל ישׂראל. בּרור וידוע לכל אישׁ אשׁר עיניו בראשו, כי לב הזקנים בל עמם, כי עושׂים המה כל תועבה בסתר, יעברו על כל מצות ד' אשׁר לא תעשׂינה, ובדברים רבים עוד גרועים המה אלפים מוֹנים מהצעירים; ובכל זאת בעת אשׁר הזקנים יחשבו לחובה להשליךְ שׁקוצים על הסופרים הצעירים, אז ישׂימוּ עליהם כל האשׁמות והחטאים שישׁ בהם ויבזו אותם בעיני דעת הקהל. כזקנים כצעירים לא ידקדקו לפעמים בדברים רבים, אך זה ההבדל ביניהם: הראשונים יסתירו את פעולותיהם ועלילותיהם ויעשׂו בחשׁךְ מעשׂיהם; לא כן הצעירים, המה יעשׂו זאת בפרהסיא. אך לפי דעתנו כל איש יודה, כי האישׁ, המכסה חמס על לבושו בסתר ויתחפשׂ באדרת שׂער למען כחשׁ, הוא גרוע ביותר מאלה אשׁר לא ירמו את הבריות ומחשבותיהם ופעולותיהם ישאו במאזנים יחד… סופר פלוני מכחש, מנאף, מרגל, מנאץ, שׁותה שׁכור כל היום ויתגולל בבית המרזח ככל הסובאים, ובכל זאת כשׁישׁב לכתוב איזה מאמר יחשוב להמנוֹת בין רבנים בין תופשׂי תורה, יריע יצריח על הצעירים יחרפם ויגדפם בכל המדות הטובות שׁיש בו עוד במדה גדושה – ואת עצמו ישׂים לחרד על דבר ד' ותורתו, כמו לא משׁ מימיו מאהל של תורה, כמו לא עבר אף על מצוה אחת מדרבנן וכמו יניח בכל יום ויום תפילין של רשׁ"י ושל רבינו תם ביחד. וסופר פלוני עושׂה בביתו כל תועבה, בולע חיל זרים יחרוך רמיה צדו, ישׁליךְ שׁקוצים על אנשׁים אשר לא ידע שיחת חולין שלהם, ויצא נגדם כמוסר גמור, – בכל זאת במאמריו הוא אישׁ מצניע לכת, דורשׁ טובת הכלל, אשר יקרה לו מנפשׁו, לפי דבריו, יקדיש כשרונותיו ועמלו לטובת העם, אשר לא ידרוש זאת ממנו. לכן יד הנוכלים והחנפים תמיד על העליונה והקוראים הצעירים בראותם תורת היהדות והיהודים יוצאת מפי אנשׁים צבועים וּבורים כאלה, אשׁר לא ידעו מימינם לשמאלם, אשר ידברו מה שׁעולה על רוחם, מבלי דעת גם המה בעצמם מה שיחפצו, ואשׁר ידעו בתרמיתם ותועבת נפשם להביא בדבריהם המלים: תורה ואמוּנה, ולהשׁליךְ שׁקוצים על הצעירים, – אז ילכדו הקוראים במצודתם, יחשׁבו כי המה בּאמת אנשים שׁל צורה ויאבדו דרךְ, – והסופרים החייטים האלה יתרוממו ויתגדלו בעיני הקוראים הפשׁוטים.

V

אך לא לנצח תגבר יד השרלאטאניזם! לא לנצח יצלח ביד החנפים והצבועים לכסות את תועבת לבם ואת נכליהם – בתורה ואמונה! תהלה לאל, כי קמו אנשים אחדים, עזי פנים, אשר יטילו ספק בגדולת המקדישׁים את עצמם לטובת הכלל ובטהרת מחשׁבתם הרצויה. רבים מהם כבר הראו לדעת, כי הכותבים ע"ד היהדות והיהודים צבועים גמורים הם, אשׁר לא ידעו מימינם לשׂמאלם, כי כל דבריהם מהבל ותהו ואךְ לסמא את עיני הקוראים הפשׁוטים כונתם ולמען ימלאוּ כיסם זהב, – ובאמת ידיעתם בתפירת מכנסים גדלה מידיעתם אפילו בשׂפה שׁהם כותבים בה. הן אמנם עזי הפנים האלה מעטים עוד המה, אךְ ברוח אמיץ וחזק עומדים על שׂדה המלחמה, לא ישׂימו לב על החצים הרבים, אשׁר יתמוללו על ראשׁם מבין מחנה החנפים והצבועים, ובלב מלא אהבתם להאמת והצדק יעמדו על נפשם וילחמו עד נטף דמם האחרון, –ויש תקוה כי הצעירים המעטים ירימו דגל הנצחון, וחמשׁה מהם יניסו אלף מתחסדים וצבועים…

כל זמן שהסופרים ידברו בלב ולב בספריהם, כל זמן שׁשבע תועבות בלבם ולעין הרואים יתכסו בטלית החנפים והצבועים, – אין כל תקוה להשׂכלת ישׂראל, כי דברים אשר אינם יוצאים מן הלב אינם נכנסים אל הלב. סופרים תמימים וישׁרים, סופרים בעלי דעת יתירה, סופרים שׁלבם ודבריהם שוים דרושׁים לנו בימים האלה. לפנינוּ הפעם ברוסיא דור חדש, צעירי ימים, בעלי כשׁרונות טובות; חובה על כל אישׁ, אשׁר אהבת עמו מפעמת בקרבו להעיר וּלעורר את הדור הזה משנתו ולעשׂותו מועיל לו ולאחרים. על הסופרים מוטלת החובה לקרב את בני הדור החדשׁ למלאכה המחיה את בעליה, חומרית או רוחנית, למען בל ירעבו ללחם ולא יטילו את עצמם על הצבור, מבלי עשׂות מאומה. רב לנו להבעיר חשׁק בלבות בני הנעורים לכתוב שירים נבערים, לבנות אלפי מגדלים הפורחים באויר; רב לנו להאמין בלב ונפשׁ, כי אךְ בזה נביא את העברים אל השׁלמות וכי בזה נעשׂה לנוּ שׁם עולם לא ישׁכח… רבים עוד מאמינים אמונה שׁלמה, כי בלעדי שׁיריהם התהפכה תבל, בלעדי פילאלאגיותם אספה השׁמשׁ נגהה וכל צבא השמים שׁנו את משׁטרם – אולם עם העורים האלה לא נדבר דבר, כי קולנו יהיה כקול קורא במדבר; אך נשׂים פנינו אל יתר הסופרים, אשר כבר זרח עליהם אור קטן, אשׁר כבר נבקע זיק אחד באשׁון חֹשךְ המקיף עליהם, כי בל ימהרו לכבות את הזיק הזה. הזיק הזה יוכל לעשׂות גדולות ונפלאות, הזיק הזה יוכל להתעודד ולהעשׂות לשלהבת יה, אשׁר תצית בערמת האולת והיתה לבער, ואור חדשׁ אוֹר צח ויקרות יבקע לפניהם. ישׁ סופרים רבים אשׁר כבר נפקחוּ עיניהם לראות, כי דרכם היה חשךְ לפניהם, כי בכל ספריהם ומאמריהם לא הביאו כל תועלת, – ובכל זאת יוסיפוּ ללכת על דרכם זה, יוסיפו לתת לנו שירים נבערים וּמאמרים מלאים הבל ורעות רוּח; יען כי צרה עינם בבני הדור החדשׁ, אשר לקח לו מהלךְ אחר, מהלךְ אשׁר בכל פעוּלוֹתיו נראה רוּח חיים וּמוֹעיל – לכן מקנאה יחרישׁו, לא יחפצו להוֹדוֹת על האמת, ובכח אהבת עצמם הנקלה, יבעירו עוד החשׁק בצעירים ללכת על דרכם. רבים נפלו במצוּדתם, אוּלם אם נמלטוּ מהם שׂרידים אחדים דיינוּ! כי השׂרידים האלה לא ייעפוּ ולא ייגעוּ וימצאוּ מהלכים בקרב הצעירים כמוהם, לא ישׂימו לב אל הקללות אשׁר יקללום וילכוּ רוֹמם אל מטרתם, וזה האות כי נוכח האמת דרכם, כי צדק אזור מתניהם ותום לב אור לנתיבתם. יקללו הסופרים – הזקנים והצעירים לא יתנו להם לב, – ותקותנו חזקה, כי האחרונים יעשׂו חיל…

עתה אומר עוד הפעם, כי שד"ל בחקירותיו של מה בכךְ לא הביא כל תועלת; הוּא הרבה ספריו וּמאמריו להראות כשרוֹנותיו וכל פעוּלוֹתיו לא נחשׁבו למאום נגד הפעולות הרבות אשׁר יכל באמת לעשׂות בכשׁרוֹנותיו הגדולות; ובצנוֹר של שׁופכין “המגיד” הרבה לעג ולהג כמים בדרשותיו וחקירוֹתיו הנשחתות והנפסדות! עתה יאמרו חורפי מה שׁיאמרוּ, ואני לא אזוּז ממחשׁבתי ודעתי זאת.

¹

ערך ספרי לעווינזאהן (רי"ב) בימים האלה.

I

אדון נכבד! אל תקוה ממני מאמר גדול, אשר יביא במשפט את ערךְ ר' יצחק בער לעווינזאהן וּספריו בליטעראטוּר העברית, כי ראשונה לא אדע עדנה אם הדבר הזה לפי כחותי וכשׁרונותי, – ובשניה הן אין עוד עתותי עמדי להקדישׁ את עצמי לדבר גדול ונכבד כזה אשׁר ידרוש ימים רבים, שלות נפשׁ וּשקידה עצוּמה בּכל ספרי חכמת ישׂראל, ברצות ד' דרכי, יוּכל היות, אקדישׁ לזה כחותי בימים יאתיוּ, אךְ לעת עתה הנני להגיד דברים אחדים בכלל על פעולות רי"ב לעווינזאהן וספריו, על ערכם בימים האלה ועל הרעיון האחד המרחף על פני כלם, אשׁר מצאתי לנחוץ לדבר ממנוּ הפעם, כעל דבר בעתו.

אךְ טרם אבא לדברי על אודות ריב“ל וּספריו, לא אוּכל להתאפק מבלי הגיד לךְ דברים אחדים על אודות מ”ע “הכרמל” היוצא מתחת ידךָ, אשׁר לקח לו מהלךְ חדשׁ מראש צאתו לשנה הזאת, אשׁר שנה אותו לטוב על יתר המ"ע העברים בשפת עבר.

והנה, אדוֹן נכבד, אל תהיה עניו ביותר להשמיט את הדברים הטובים על אודות מכתב עתךָ, – כי לפי דעתי, טוב לו לאדם לשׁמוע תהלות מפי אחרים וללכת בּמהלכו אשׁר סל לו מראשׁ, מבּלי התגאות והתרומם, אךְ לאסוף עוז רוח וכחות חדשים לעבוד על שׂדה פעוּלותיו, בראותו כי יבינו אותן האחרים – מלקרא בגרון: עניו אני, קטן אני, שׁפל ברך אני, נפשׁי קצה בתהלות ותשׁבּחות ולשׁבת בחבוק ידים, מבלי עשׂות מאוּמה… אךְ מלבד זאת מי לא יודע, כי במקום ענונוּתם שׁל הענוים האלה, שׁם הוא גבה לבם ושׁם אהבת עצמם הנקלה! האנשים אשר ישׁפילו את עצמם בּקהל רב, ידמוּ בסתר לבם, כי מנהיגי הדור המה – העמוּדים אשׁר בית ישׂראל נשׁען עליהם. הרבנים הקטנים באמת יכתבוּ תמיד לפני שמם תאר “הקטן” כלומר: גדול אנכי! לכן כלל הוא לשׁפוט על ענות או גבה־לב שׁל כל איש ואישׁ: אם יהיה מי שיהיה יפתח פיו אף פעם אחת להגיד ברישׁ גלי, כי עניו הוא, אז שׁקר בּימינו; ואךְ אלה המה הענוים האמתים, אשׁר לא ידברו מאומה מכבודם ועצמם, יודעים את ערכם ומקשׁיבים לתהלות אחרים וישׂימו זאת על לב… הן פגשׁנו ענוים אשר יאמרו לא פעם ולא שׁתים “לזרה לנו תהלות ותשׁבחות”, ותוךְ כדי דבוּר יאמרו: “דברי הימים יביאוּ בחשבון מעשׂינו אם לא בצדק שפטנו על כל ענין, עד מקום שׁיד הבקרת האמתית (sic) ושׂכל ישׁר מגיעים” (המליץ 1866, עלה 37, הערת ה' צעדערבוים למאמר ה' לינאווסקי); עניו אחר יאמר פה: “אודה עלי פשׁעי, שׁאין אנכי קשה עורף לאמר לפניכם צדיק אנכי, תמים פעלי ולא שגיתי וכו‘, כי אין אדם אשר לא יחטא וכו’ את עניי זאת יגיע כפי ראה אלהים” (משׁפט שלום, בהקדמה); ופה יאמר העניו הגדול הזה: “הן באמת לא מצאתי בי עון אשׁר חטא ביגיעי ועמלי לטובת צעירי עמנוּ וכו' ויגיעי ואמתי (!?) לעולם יעמודו והיה הדור הבא לדיין” (המליץ 1866, עלה ג'). עניו אחר, אשר הציב בראשׁ ספרו תפלה מ“הדרת קודשׁ”: “אלהים אלי אתה תן לי לב טוב רוח נמוכה ונפשׁ שׁפלה” (מינים ועוגב), יאמר בּמקום אחר: “ד' נתן לי עין חודרת והרגשה דקה כעין נבואה קטנה לידע ולהכיר מה שׁבלב הסופרים והמחברים. דברים אחדים ושׁעה מועטת מספיקים לי להתחקות על שׁרשׁי דעות האנשים שמבקשים להסתיר אותן מזולתן” (הכרמל 1864, עלה 47, בשׁרון). זה לא כביר קם עניו אחר קדושׁ ונורא, הצדיק הגדול, חסידא וּפרישא, בּוֹצינא קדישא, אור העולם והדרו, יחיד בדורא, התנא האלהי, רשׁכבה“ג כבוד קדושׁת שׁם תפארתו אדונינו מורינו ורבינו אברהם בער בן חיים הכהן גאטטלאבער זי”ע, אשׁר יאמר: “והנני קורא בקול גדול אל כבוד הרבנים, אשר בּערי אמעריקא, מקצה ועד קצה, הן כלם מקוֹראי המגיד אתם (עפר אני תחת כפות רגלי רבינו הקדושׁ הזה, ופה טעה בּמחילת כבודו בשמושׁ הלשון, כי ראוּי הוא לאמר: כלכם מקוראי המגיד אתם, או: כלם מקוראי המגיד הם; אךְ בלי כל ספק יש בזה סוד גדול… וידעתם את שמי” (המגיד, 1866, עלה 30); ופה בא החכם הגדול, הבדחן הנודע, הגדול בּענקים, הצדיק הנורא, השוחט הנפלא, יסוד עולם, נר ישׂראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, אשׁר שמו הגדול והקדוש הולךְ מסוף העולם ועד סופו מרנא ורבנא ושׁחטנא אלעזר ליפמאן זילבּערמאן זצוק“ל, ויאמר בּרוב ענונוּתו: “ואל יתהלל עוד החכם בּחכמתו הגדולה – ואל יתהלל עוד הגבור בּגבורתו – ואל יתהלל עוד העשׁיר בּעשׁרו, כ”א בּזאת יתהלל המתהלל השׂכל וידוע אותי …” (המגיד 49, 1866), וזה הוא מפוזר גם אצל העניו הגדול הזה. יכלתי להביא לך ענוים כאלה חמרים חמרים, אךְ גם אלה יספיקו, – אוּלם אתה, אדון נכבד, הן ידעתיךָ, כי לא מהענוים האלה הנךָ, לכן אל תירא לנפשׁךָ, אם אומר לךְ דברים טוֹבים אחדים על מכתב עתךָ “הכרמל” לשנה הזאת.

II

בּמחברתי “חקר־דבר” במשׁפטי עד “הכרמל” אמרתי: “הכרמל לא סלל לו דרךְ חדשׁה, לא שם לו למטרה איזה דעות ומחשׁבות, חדשׁות או ישנות, אשר אליהן יהין כל היום, אךְ בלי חשׁבון יאסוף מן כל הבא בּידו וכו'”. הדברים האלה היו לפניךָ גם טרם נדפסה מחברתי, ואתה כמעט הודית לי אז ואמרת לי: “יוּכל היות, כי לקחתי עלי עבודה כבדה וּרחוקה ממני, עבודת מוציא לאור, אשׁר יוּכל היות שלא נבראתי לה”. אךְ בא וראה, כי שׁגית בּמשפטךְ על כבודךָ ועצמךָ! הן אךְ הפחת במכתב עתךָ רוח חיים, אשׁר לא היה בו מראשׁ – ואשׁר זה היה כל חסרונו – והנה נשתנה מעיקרו לטוב. זאת ידעתי תמיד, כי אם גם מכתב עתךָ לא יענוד עטרה לראשׁו “שלח אורךָ ואמתךָ המה ינחוּני”, כאשר עשׂה “המליץ”, או “האמת והשלום אהבוּ” כאשׁר עשׂה “המגיד”; בּכל זאת בּלי שפתי חנף אומר לךְ, כי האמת והשׁלום היו תמיד נר לראשךָ. אךְ מה יתנו ומה יוֹסיפו לנו אמת ושׁלום, אם אין בהם רוח חיים, אם לא נראה להביא אמת ולהביא שלום במקום שׁאין שלוֹם. הן אמת כי אם נביא בּליטעראטור העברית יסודות (принципьі) חדשים, הדרושים מאד בּימינו אלה, אז נעיר ונעורר עלינו חמת המחזיקים בישנות ונכעיס תמרורים את האוזים, אשר ירחצו את בשׂרם בּמי בצה וּמדמנה, – אךְ האוּמנם למען שלום כזה עלינו לסתום את פינו, מבלי העיר וּלעורר את הדור החדשׁ, כי בל ילךְ עצוּם עינים אחרי כל עקבות הדור הישׁן?… הן לא די עוד אם נודה על דבר שׁהוּא אמת, אךְ עלינו להביא אמת במקום שׁאין אמת. אם יבא רופא אל חולה, אז לא נסתפק בזה שׁהרופא יודה כי החולה בּאמת חולה הוא, אךְ נדרוש ממנו, כי יביא מזור וּתעלה. כן הוּא עם המ"ע! מכתב עתי אשׁר ישכון בטח על האמת והשׁלום, מבּלי הביא כל תועלת, טוב שׁלא נברא משׁנברא! ועל אודות מכתבי עתים כאלה, אשר תחת דגל האמת והשלום אהבוּ יטפיחו את האמת על פניה ויעוררוּ מדנים בין הדור הישׁן והחדש ויתגודדו על כל החפץ לגלות גם טפח אחד שׁל אמת – לא נדבר מאוּמה. עוד הפעם אומר לךְ, אם גם כן הוא שהאמת והשלום היו נר לראשךָ, אךְ הקוֹראים לא הרויחו מזה מאוּמה; לא כן הפעם, בּעת אשׁר ראית ונוכחת, כי לא לנצח נמצא ישׁועּתה אם נשׁמור את השׁלום ונודה על האמת כמו שׁהיא, מבּלי הביא כל דבר בּכור המשׁפט, והבאת בּמכתב עתךְ רוח חיים, החוקר ומביא כל דבר בּמשפט, מני אז נראה בּאמת אמת אור ושׁלום במכתב עתךְ, ותקותנו חזקה, כי ברבות הימים ילךְ למעלה להשׂכיל ולהועיל, והיה למוֹפת ליתר אחיו…

הדבר היותר יקר ונכבד אשר הבאת בּמכתב עתךְ בשׁנה הזאת הוא “המצפה” אשׁר קבעת לו יתד במקום נאמן בשׁרון, עד הלום הרחיקו כמעט כל המ“ע לישראל בשׂפת עבר את הבקרת מעל גבוּלם. את המעות הזה ראית לתקן, עשׂית עוד את הבקרת לאחד העמוּדים, אשׁר מכתב עתךְ נשׁען עליהם – לכן בּרוךְ תהיה לליטעראטור העברית, כי תפיח בה רוח חיים, רוח משׁפט ובאר. ובאמת אך הבקרת היא רוח החיים של הליטעראטור, היא המניעה את ליטעראטורי כל העמים ובזה הלא חיי העמים כלם. במחבּרתי “חקר־דבר” העירותי את אזני המו”ל מ“ע, על אשׁר לא יקבלו במ”ע דברים הדרושׁים מאד לחפץ הזמן כמו בקרת וכדומה, – והנה רחוק אני להאמין, כי דברי אלה פעלו – אך יהיה איךְ שׁיהיה, החסרוֹן הזה נמנה בּמכתב עתךְ, ולבּי ישׂמח בקרבּי, כי יצא הדבר הזה לפועל – ואחת היא לי אם דברי עשׂוּ את הפעוּלה הזאת או סבות אחרות, אךְ בּין כה נתענג על “המצפה”, אשר יביא תחת שׁבט בקרת ספרים רבים ושונים המתחדשׁים לבקרים. ומשפטךְ על כלם הוּא משפט אמת וצדק, משׁפט הנוסד על יסודות חזקים, אשר יתאמתו רק אחרי עיון רב ושׁקול הדעת. הן ישׁנם מבקרים, אשׁר בּפליטת קוּלמס אחת יוציאו משׁפט על חמרים חמרים ספרים, כלם טובים וישׁרים, כלם מאירים לארץ ולדרים. “הספר הזה, יאמר המבקר הגדול ה' צעדערבוים, מועיל, השׁני – ראינוּ והשׁתוממנו על חכמת המחבר; השלישי – כל קורא יתמה על רוחב תבונות המו”ל להוציא פנינים מתהום רבה; הרביעי ־ ידבר בשום שכל ובראיות בּנוּיות על מוסדי ההגיון עד להפליא; החמישי – מלא רגשות נעלות ומליצות נשׂגבות; הששׁי – הערות המו“ל מחוּכמות ומאירות; השׁביעי – שׂפת המחבר ורוממות הגיונו יעידוּ (תעדנה?) נא על מתת ד' אשר נתנה לו ועל חריצותו הרבה לקנות שלימות (?!) בֹלשונות וּמדעים (ואם גם לא יבין הקורא, איךְ שׂפה ורוממות הגיון תעדנה על חריצות רבה לקנות שלימות (sic) בלשונות ומדעים. לא בי האשם, כי לא שׁניתי מדברי המבקר הגדול הזה אף כקוצו של יוד!)” (המליץ, 1886, עלה 35). לא כן משׁפטיךָ, אדון נכבד, המה בּנויים על מוסדות חזקים, חקירה ודרישׁה רבה. וּבּיחוּד ימשׁכו עליהם עינינוּ דבריךָ על אודות הספרים “כור לזהב, והמפתח”, אשׁר שׁם באמת יצאת כאחד המבקרים האמתים, לבאר וללבן את דעות חכמי עמנו מנקודת הראות של קורות הימים ושׁל מעמד ומצב ההשכלה בכל דוֹר ודור. (לא ידענו מה היה לו לה' פין לפסוח על בקרת שׁני הספרים הנכבדים האלה, וּלהתחיל בּספרים אחרים?…)

בא וּראה עוד, כי רוּח החיים, אשר הפחת במ“ע, העיר גם את המשורר הנרדם ה' י”ל גארדאן אשר הביא לנו שׁירים אחדים לרוּח החיים, המתהלךְ כעת בּין אחינו העברים. שיריו האחדים, אשׁר הדפיסו במ"ע לשׁנה הזאת, כאבנים יקרות המה בליטעראטור העברית, כי בהם נראה חיי אחינו היהודים, תכונותיהם ועלילותיהם; וּביחוד יקר ונפלא השׁיר “ראשי עם הארץ בּקהלות הקטנות”, אשר לא בא עוד כבשם הזה כמעט בכל השׁירים החדשים כן בּהרוח הסאטירי המרחף עליו כן בּסגנונו החדש והפשוט, כן בּרעיונותיו היקרים המסולאים בכל שׁורה ושׁורה. לו זכנוּ ה' גארדאן עוד בּשירים כאלה, אשׁר בּלי ספק ישׁנם אתו, כי עתה היה שׁמו בּקרבנו לברכה, ונאמר לפניו תהלה חדשה: זה הוא נעקראסאוו העברי!

ומה אוֹמר לךְ על דבר שׁני המאמרים “קנקן חדשׁ מלא ישׁן” לה' פאפירנא, ו“בקרת נאמנה” לפלוני “ידעיה העברי”? תחת לשׁון הראשׁון דבש וחלב – וּמה שׁנוגע לידעיה העברי, אם גם כפי הנראה, לא שׂם המבקר הנאמן הזה עיניו על דרכי הבקרת החדשׁה, אשר תבט אךְ אל רעיון הספר ולא אל צוּרתו, כי לא יברר וילבן לנוּ את ערךְ ס' פויסט לכל העמים וּלכל הלשׁונות בּכלל וּלהעברים בּפרט; לא שׂם לב לרעיון ה' לעטעריס היקר, אשר הלביש את “בן אבוּיה” בּאדרת “פויסט” אשׁר באמת תואמים המה; לא שׁקל בּמאזני בּינתו את התועלת הגדולה, אשׁר הביא בספרים כאלה לבני עמנוּ הצעירים, ולרוֹב שׂם לב אל שגיאות בּדקדוק, בּנקוּדות וכדומה, אשר אחת היא לנו אם מנוּקד הוּא יפה או לא – בּכל זאת בּאוּ ונחזיק טובה גם להמבקר הנכבּד הזה, אשׁר בּדברים רבּים הצדק אתּו, כמו תלוּנתו על ה' לעטעריס ואבּ"ג אשר שׁניהם הריעוּ בחצוֹצרות על יקרת ההעתקה, וּבאמת בּמקוֹמוֹת רבּים מאד (כאשׁר הראה ידעיה העברי וכאשׁר ישׁ גם אתנוּ מוֹפתים לרוֹב על זה) השׁחית ה' לעטעריס את היוֹפי ואת הכונה בּשיר גאֶטהע, ועוֹד דברים כאלה, אשׁר העיר עליהם המבקר בּהשׂכל ודעת, וּבּכלל מי יתּן ורבּו מאמרים כאלה, כי המה יעירו ויעוֹררו בלב המשׂכילים הצעירים את החפץ לחקור ולדרושׁ, לחפושׂ ולשפוט על כל דבר אם הוּא אמת או שׁקר, טוב או רע, מועיל או משׁחת – ובזה תמעט אמוּנתם בּכל מליץ ומשׁוֹרר וּבכל יודע למשֹוֹךְ בּשׁבט סוֹפר.

עד כה הגיעו דברי אליךָ על אוֹדוֹת מהלךְ מ“ע לשׁנה הזאת, אשׁר תקותי וחפץ לבבי, כי ילךְ עוֹד למעלה להשׂכיל וּלהוֹעיל, והיה בּרבוֹת הימים לתהלה ותפארת. עתה אשוּבה אל מטרת מאמרי זה, אל ערךְ ספרי ריב”ל בּימים האלה.

III

זה כעשׂר שנים, אשׁר סופרים, כדגי הים לרוב, ירימוּ קולם כשופר לקרא אל העברים, כי יתעוֹררו מתּרדמתם. כל איש אשר יוּכל לכתוב שׁתים, שׁלש דלתות בּשפת עבר, והנה גם הוא בּמוֹכיחי עם ישראל, כי יצא מאפלה לאורה, מאמוּנת הבל להשׂכלה וכדוֹמה. אם נקח כמעט כל הספרים אשר יצאוּ מתחת ידי המשׂכילים במשׁךְ עשׂר שׁנים האחרונות, את כל המאמרים אשׁר נדפסו במכתבי העתים, – אז נשתומם לראוֹת, כי שׂפה אחת לכלם וּדברים אחדים להם לקרא: "עמי מה לךָ נרדם! הקיצה! קוּם לקראת מוצאי בקר! אל תהיה במוֹרדי אור! אל תטור משׂטמה להשׂכלה! ההשׂכלה לא תצוּר את האמוּנה! תורה וחכמה אחיות הנה, קבלה ודעת תואמים הנה! מה טוב פרי ההשׂכלה! מה גדלו פעוּלותיה! מה רבה תועלתה! כל מוצאה מצא חיים! וכו‘, וכו’, וכו'; אךְ לא אחד בהם שׂם לב להתבונן ולחקור אחרי הסבות העוצרות בּעד השכלת העברים בּרוּסיא. לפי דעת המרימים קולם כשׁופר, אךְ זאת היא סבת אולת העברים, כי המה ישנאו את ההשׂכלה, יאמרו מות בה, יחשבוּה לצרה לבוֹגדה, אשׁר דרכי שאול בּיתה וּמובלת היא אל גיהנום ודראון עולם – וּבמצאם, לפי דעתם, את המחלה שטוּ זה בּכה וזה בכה למצא רפאות תעלה. רבּים חשבוּ להוֹכיח כי ההשׂכלה לא תפר יראה, כי לא דרכי שאול ביתה, כי מוצאה מצא חיים, כי תביא רבבות דברים מועילים לצרכי החיים; ולכן קראו בקול גדול: אחזוּ בּקרנות ההשׂכלה למען ייטב לכם, למען תחיו, למען תתענגו על כל הפעולות תוצאות ההשׂכלה! אךְ בּאמת כל האנשׁים ההם שׁגוּ ברואה, כן בּמחשׁבתם שמצאו את המחלה, כן בהרפאות תעלה, אשׁר חפצו להביא להם.

היהודים בּרוּסיא, מלבד אשׁר לפי דעתנו, עולים המה בּמעלוֹת ההשׂכלה כיתר אחיהם בכל הארצות וככל העמים אשר בקרבם הם יושבים – ואם נקח את מספר היהוּדים המשׂכילים ונערכם למספר בני העמים האחרים המקיפים עליהם, אז יוּכל היוֹת כי עוד ירבו מהם. הן אמת הוא כי היהוּדים בּרוּסיא ילכו בעצלתים על סלם ההשׂכלה לעומת אחיהם בּיתר הארצות, מספר שׁוחרי דעת בקרבּנו בּרוּסיא מעט ממספר העברים שׁוֹחרי דעת בּגערמאניא וצרפת. אוּלם אם נשים לב אל האויר המקיף, אל תנאי החיים, אשׁר ליהודים פה ושׁם, אז לא נוסיף להפליא… ובאמת כאשׁר החל האויר המקיף להתנועע, כבר הרגשׁנו תנועה רבה גם בין העברים – אךְ מלבד כל אלה נניח ג"כ שׁהיהוּדים בּרוּסיא ישכבוּ בּעצלתים, אז הסבה לא בזה שהעברים שונאים את ההשׂכלה, אך בזה שיאמרו אין לנו חפץ בה; לא בשביל זה לא יבקשו העברים את ההשכלה, יען כי היא בוגדה סם המות, מובלת אל שׁאול ואבדון, תצור את האמונה, תפר מצות ד‘, תשחית נפש האדם וכדומה; אךְ יאמרו כי ההשׂכלה היא תאוה יתירה, כי איננה סם של חיים, כי לא תוביל אל גן עדן, כי לא תביא חיי נצח כהאמוּנה, לא תזכה את נפש האדם, כמצות ד’, לא תעלה את נפשׁ האדם אל מדרגת נפשׁות הצדיקים והחסידים (האמתים).

והנה אל ישׁכחוּ הקוֹראים, כי אם נדבר פה מן העברים, כונתנוּ על המוֹן העם ולא על פרטים האומרים כי באמת מות בהשׂכלה, או יחידי סגולה, אשׁר כבר התנערו מעפר אולתם, והכלל הזה יקח הקורא לאמת את דברינוּ.

ע“פ סבות שונות כמו אבדת ממשׁלת העברים המדינית, התגוררם בארצות רבות כמה וכמה מאות שנה, רדיפות רבות על כל צעד ושׁעל, אכזריות נוראות, אשׁר נעשׂו למו מכל צר ואויב – ע”פ הסבות האלה ודומיהן נהיו חיי העברים בּרבות הימים לחיי רוח ולא חיי בּשר. בּכל מעשׂי היהוּדים ומחשׁבותיהם, בשׁבתם וקוּמם, בּלכתם וצאתם נראה החפץ לחיות חיי רוח ולא חיי בשר. הדבר הזה איננוּ זר ונפלא. ידוּע כבר וּמפוּרסם, כי כל הרעות המתרגשׁות לבא על העולם, יביאוּ רגשׁות תוּגה בּלב ההמון, אשר לבוֹ רחוֹק מדעת: רעב כי יהיה בּארץ, שדפון, דבר, מגפה, הרג ואבדן, רעידת האדמה, שטף מי הים, אש זלעפות אשׁר יריקו ההרים וכדומה, – אז יתעטף רוח ההמון בקרבו ויחשוב, כי שׁבט זעם המה המקרים האלה ליסר בהם את בני תבל שׁבע על חטאתיהם. בּעתות כאלה ימצאוּ אנשים, אשר לפי תומם, או למען המטרה הידוּעה להטות לבב ההמון אליהם ולינק מהם את חלבם ודמם, ידרשׁו מעל בּמותיהם, או יכתבוּ ספרים רבים להשׁקיע את ההמוֹן בּמצוּלת אולת עמוק עמוק, יבוֹאוּ עליהם בענן כבד הרת חזיזים ואבני אלגביש, ירעמוּ עליהם לטהר חטאת לא ידעוּ שׁחרה ולהתם פשע, אשר לא שיערוּהוּ מעולם – וּבזה ימיתוּ בקרבם את חפץ החיים, יעשׂום לנפשׁ בלי גו, לדונג אשׁר כל חפצם יצרוהו; וחפצם זה יצליח בידם, עד כי יקוּץ העם בּחייו, לא יעשׂה מאוּמה לחפצו ולהנאתו, אךְ ישב בּדד ודוּמם, כי נטל עליו… ואם רחוקים אנחנו לאמר, כי מאשׁרי היהודים ומוריהם (עד הצדיקים בּימים האלה, ולא עד בּכלל…) היו גם המה חברים לאנשי משׁחית כאלה, החפצים להחשׁיך מאור עיני העם להנאת עצמם; זאת לא זאת! אךְ קרוב לאמת, כי גם מורי ישׂראל, אשׁר נבהלו מאימת המקרים הרעים אשׁר מצאו אותם, נמס לבבם גם הם וימאסו בחיים, קראו לצוֹם ולתפלה, ללמוד התורה וספרי מוּסר ולא פנוּ אל מחסורי החיים ואל פעולות האדם – ובזה גמרוּ אמר להמית את חפץ החיים בּקרב העם, למען יוּכל לשׂאת ולסבול; אךְ יהיה איךְ שׁיהיה העם נעשׂה לנפשׁ בלי גו – בכל מרבּית הספרים אשׁר נולדו על ברכי הליטעראטור העברית בּימי הבינים, נראה אך את הרוּח האחד והחפץ האחד הזה, לטהר ולחנךְ את נפש האדם לעוֹלם הבא בּשׁנות תראה רעה בּעולם הזה. כל התקנות, כל הדרשׁות, כל הגזירות הובילוּ אל המטרה הזאת להזכיר את האדם כי צל הוא על הארץ וכי כל רוּחוֹ ומחשׁבוֹתיו, פעוּלותיו ועלילוֹתיו, דרוּשׁים לו לפנות דרךְ אל חיי העולם הבא. גם הפיליסוּפיא העברית בּימים ההם, גם היא הביטה על החיים ההוים בשׁאט נפש, ותקדיש כל כחותיה להביא את האדם אל השׁלמות האפשׁרית לפי הבנתה, בּעולם נעלה ונשׂגב מעוֹלם הזה.

והזיק האחד, אשר התעורר עוד בּלבּוֹת העברים, ובאוֹר כהה חגר שארית אונים להכיר ערך יקרת האדם בּחיים ההוים ולחיוֹת – הזיק האחד הזה כבו בלי חמלה המוני ספרי מוסר, אשר נתרבו ונפרצוּ בּמאד מאד בימים ההם, נוספות על דברים רבּים הנזכרים בּתלמוּד – ואשר אין להם כל יסוד נאמן – והנבנים אךְ ברוח דמיונם. על פי ספרי מוּסר אלפי מלאכי משחית וחבלה ילוו את האדם תמיד, אשׁר ישׁמרו את צעדיו ואשׁר בּכל רגע ורגע יאבו להפילו בּמהמורות בל יוּכל קום; מתחתיו שׁאול ואבדון, תפתה וּבוֹר תחתית; שׁדים וּשׂעירים ישׁוקו לנפשׁ האדם על לא חמס בכפו. על פיהם אין להאדם לאכל לחמו בּלב טוב, לשתות מימו, לשׁאוף רוח, לדבר, לישון, – בּקיצוּר ישׁללוּ ממנו גיוו, רוּחוֹ, מחשבוֹתיו וּלבבוֹ. המה עשׂוּ את האדם החוטא המדומה לעצם איוֹם, אשׁר קללת אלהים רובצת עליו, אשר האדמה תרגז תחתה בכל מקום מציאותו, אשׁר ינוּדו לו כל רוֹאיו ואשׁר מראהוּ לזועה ולחרדת לב. האדם, ע“פ ספרי מוּסר, לא יוּכל ללכת בקומה זקופה, אךְ ראשׁו כפוּי כאגמוֹן, אסוּר לוֹ לראוֹת בּעיניו, אךְ ישׂים אותן בּארץ; על כל מלה וּמלה יתירה, על כל מראית עין יתירה, אלפי מלאכי משׁחית, מכאוֹבים קשים וּמרים. ספרי מוּסר יקשיחוּ לב אבוֹת על בּנים ולב בּנים על אבותם, יפרידוּ בין איש ואשתו, בּין לבּות אהוּבים. העברי, ע”פ ספרי מוּסר, לא יוכל להתענג על נעימות החיים אשר לא ירעו לחברת מין האדם, לא יוּכל לשמוח בּפרי בטנוֹ, להתעלס באהבת רעים כי על כל זה יביא אלהים בּמשׁפט – ואת האלהים הזה תארו רבים מהם, כמו שׁוקק הוא לדמי האדם, כמו יתענג על מכאובים קשים וּמרים, אשר יביא על יצוּריו, כמו ברא את היקוּם לכלותו ולהטביעוֹ בּמצוּלת גפרית ואש לוֹהט. שבעה מדורי גיהנם פתוּחים תמיד לבלוע כרגע את כל מי שׁיחפוץ ליהנות מעט מעוֹלם הזה; ספרי מוּסר ימציאוּ לחוטאים (מדוּמים) החוזרים בּתשׁוּבה ענוים כאלה, אשׁר ענויי האינקוויזיציאן לא נופלים מהם כמו למצא קן נמלים, או דבורים, בקיץ ולתת את בשׂרו לשׁניהם, להתגולל בחורף ערוּם מבלי לבוּש בּין כפור וקרח, לצום שׁמוֹנים ימים ויותר, – בּקיצוּר ספרי מוּסר מררו את חיי האדם בּעוֹלם הזה ולא יתנוּ לו להתענג על נעימות החיים הישׁרות והתמימות, ולשׂמוח בשמחות, אשר נתן אלהים לאדם בּחיים חייתו. כל החפץ לאמת את דברינוּ יפתח את אחד מספרי המוסר – ויראה כי לא הגדנוּ אף החצי מכל האימות וּפחדים, אשׁר הביאוּ עלינוּ…

IV

והנה כבר אמרנוּ, כי הספרים והדעות ההם היוּ אך תוצאות המקרים הרבים אשׁר עברו על ראשׁי ישׂראל בּימים ההם. ובאמת בּעת אשר אכלו את ישׂראל בכל פה, בּעת אשׁר הרגוּ ולא חמלוּ אלפים וּרבבות מהם, בּעת אשר הוא היה תמיד השׂה לעוֹלה – אז קמוּ הרועים וימיתוּ בּקרבּם את חפץ החיים, את חפץ העשׂיה והתנועה, ויפיחו בקרבם תקוה לחיים נצחים, וּבזה נתנו למו עוז ותעצוּמוֹת לעמוד על נפשׁם לעלות על המוקד, לשׁמור את מצות ד', – וברבוֹת הימים קבע לו רעיון השלילה והפחד יתד בּמקום נאמן בּלבּוֹת בּני ישׂראל ויהי המוֹן בני ישׂראל גם היום, בעת אשר חדלוּ הסבות, לאנשׁים אשׁר יחשׁבו את העולם הזה אךְ לפרוזדור המּוֹליךְ לחיים נצחים, לחיי עוֹלם, ולכן אין להביט כ"א על הדרכים המוֹבילים אל החיים ההם, המה תורה ומצוֹת, תפלה וצוֹמוֹת וכדוֹמה, והעוֹלם הזה אינו כדאי לעבוֹד ולעמוֹל בּשׁבילוֹ, כי לא הוא מטרתנוּ…

אחרי ההשׁקפה הזאת על החיים ההוים, נראה בּרוּר, כי אם גם היהודי לא ישנא את ההשׂכלה, בכל זאת לא יעסוק בּה, יען כי איננה מובלת אל חיי העולם הבּא – לא כן עסק התורה, או אמירת תהלים, אף מבלי הבין פתרון המלות – יזכו את האדם למלכות שׁמים ויהנוּ אותו מזיו השׁכינה לפי מחשׁבתם. לכן משׁגה היתה אצל המשכילים, אשׁר חפצוּ להפיץ דעת בּין אחיהם, בּהריעם בּחצוֹצרוֹת, כי ההשׂכלה תחיה את בעליה, כי תגלה עמוּקוֹת מני חושׁךְ, כי תעשׂ אלפי מכונות מוֹעילות להאדם, ושׁכחוּ כי עם אנשׁים מתים ידברוּ. לראשׁונה היה להם להפיח רוח חיים בּקרב אחיהם, להראות להם, כי מטרת האדם גם לחיות על פני האדמה, ובהשׂיגם זאת אז יחפשׂוּ העברים את ההשׂכלה בּלי כל מעיר וּמעוֹרר. לא אחת ולא שׁתים שמענו, כאשר יתוכחו אנשים משׂכילים עם אנשׁים פשוּטים ויראים, ותמיד יד האחרונים על העליונה; יען מה? יען כי תשׁובּה אחת להיראים והיא שאלתם: מה בכךְ? מה בכך, ישׁאל הירא, אם גלה קאלוּמבּוּס את אמעריקא? מה בכךְ אם בנה קופערניקוס שטת התכונה החדשׁה? מה בכךְ אם מצא ניוטאן את החוק הגדול, הוא כח המושךְ? מה בכךְ אם המציא גוּטטענבערג את חכמת הדפוס? מה בכךְ אם המציאוּ חכמים אחרים את מסלות הברזל, טעלעגראף, מגדלים הפורחים באויר ועוד אלפי מכונות? ההועילו כל אלה החכמות וההתגלות אל תחלוּאי הנפשׁ? הנוּכל להעלות את שׁעקספיר, הומבאלד, באקל, עם הצדיקים החסידים והישׁרים, אשר עזבוּ אחריהם כמה וכמה ספרים, המתקנים את הנפשׁ לחיות חיי נצח? א"כ, אם גם יודוּ החסידים והיראים שרבות פעלו ועשׂו החכמים הרבים, אך פעוּלותיהם לא נחשבו למאום נגדם, יען כי המה אךְ עלי אדמות.

א"כ אחת משתי אלה לעשׂות להחכמים החפצים להביא מזור למחלת עמם, או להפיח רוח חיים בלבות עם העברים, אשר אךְ אז יבינו את תועלת ההשׂכלה והכרחה, או לשׂים מסוה קדוּשׁה על פני ההשׂכלה ולאמר, כי העוסק בה זוֹכה ורוֹאה פני השכינה ועושׂים לו ז' חופוֹת לעתיד לבא… ויען כי הדבר האחרוֹן אי אפשׁר, כי לא נוּכל בשוּם אופן לאמר שׁהתגלות הטעלעגראף עשׂתה רוֹשׁם בפמליא של מעלה, וכן כל פרי הציוויליזאציאן מימות עולם עד היום הזה, הלא המה דברים, אשר בארץ יסוּדתם; לכן נשׁארה לנו העצה האחת והישׁרה להפיח רוח חיים בלבב המון אחינוּ, להראות למוֹ, כי השׁמים שׁמים לד' והארץ נתן לבני האדם לעבדה ולשׁמרה; כי מטרת האדם ותעודתו גם לחיות עלי אדמות, לעשׂות טוב וחסד למען הטוֹב שׁבו ולא רק למען עוֹלם הבא – וכל זה להראוֹת במוֹפתים נאמנים ברוּח האמונה והתורה מפי נביאינוּ וחוזינוּ, מפי חכמינוּ וסופרינוּ. את זה ראה ר' יצחק בער לעווינזאהן במבטו החודר ויבאר וינתח את הרעיוֹן הזה בכל ספריו.

V

לא נדבר מן הספרים הרבים אשר יצאוּ מתחת ידי ריב“ל בקורות לשׁון עבר, בוכוחי האמוּנה וכדומה; אךְ נדבר ביחוּד מספריו: “תעודה” “בית יהודה” והאחרון הכי נכבד “זרובבל”. בכל הספרים הגדולים האלה יפיח לעווינזאהן חיים חדשׁים בלבות העברים, יראה להם במוֹפתים נאמנים, כי חיינוּ לא צל עובר, אשר אינם שׁוים לדאג להם, אך מטרה וּתעודה בפני עצמם. ריב”ל הראה במופתים נאמנים, כי גם חכמינוּ חכמי התלמוד, העמודים אשׁר בית ישׂראל נשען עליהם, חיו ועבדו לצרךְ החיים; לזאת אסף בחפניו כל המאמרים, הנפוּצים על פני התלמוד, אשר יראוּ ברור, כי דרוּשׁים אנחנו לחיות על האדמה, כמו: “וחי בהם ולא שימות בהם, חייב אדם ללמד את בנו אוּמנות, לא המדרשׁ עיקר אלא המעשׂה” וכדומה. (עי' “תעודה בישראל” צד 159, ו“בית יהודה” פרק נ“ז, אשר שׁם יראה לעווינזאהן מפי חז”ל, כי תקון הגוף קודם בזמן ובטבע לתקוּן הנפש). וביחוּד יקר ונכבד עד מאד הספר “זרובבל” אשׁר בו יוכיח ריב“ל בהשכל ודעת, כי כל קוֹרוֹת חכמת ישֹראל ודתו על אדני החיים יסודתם, כי גם התלמוד מוכרח היה להיות בימים ההם לברר וּללבן את התורה שׁבכתב, כי חיי היהוּדים בימים ההם הוציאוּ את התלמוּד לאור עוֹלם. אי אפשר לאמוּנה ודת בלי פרוּשים, אי אפשׁר לספר ודעות שׁיעמדו לעולמי עד, כי העת המבלה כל, תשנה תמיד את דעת האנשׁים, – ולכן יראוּ החכמים, העוֹמדים בראש כל עם ועם לעשות תקונים חדשים לפי העת והזמן, לפי תנאי החיים, הדורשים חדשׁות. ככה עשו באמת חכמי התלמוד: לו לא אספו רבינא ורב אשי את התלמוד, כי עתה נאסף בימים אחרים, – וּבימים האלה ישׁ לנו רבבות ספרים אחרי התלמוד, אשר בשם תלמוד נוכל לקראם, כי גם המה הוסיפו דברים רבים וחדשׁו לפי העת והתנאים השונים. הן הקראים יתפארוּ, כי שׁומרים המה תורת משׁה בכל דקדוקיה ופרטיה בלי שוּם תלמוד, אך באמת גם להם תלמוד גדול ורחב ידים, אף כי שׁם תלמוּד לא נקרא עליהם. והחקירה והדרישׁה בשׁטה החדשה הזאת עשׂה ריב”ל ברוּח איש יהודי, ברוח אמוּנתו וקבלתו – ובזה הוא באמת הראשׁון בכל חכמי ישׂראל, אשׁר אין ערוךְ אליו, ובצדק נוּכל לכנהו בשׁם “מאיר עיני העם”.

והנה כבר אמרתי בראשׁית מאמרי, שׁאין את נפשי לתת פֹה משפט ובקרת על ספרי החכם הגדול הזה, אשׁר דרוש לזה עיון רב וספר גדול הכמות והאיכות – אך מטרתי להעיר על שׁלשׁה דברים:

א) כי החכמים החפצים להפיץ דעת בין המון היהוּדים, אךְ אז יעשׂוּ פרי, אם ילכו בעקבות ריב"ל, להפיח ראשׁונה רוח חיים בלבבם, ובהשׂיגם המטרה הזאת, אז יבקשו היהודים בעצמם את ההשׂכלה בלי כל מעיר וּמעורר, כי כחות החיים לא יתנו להם מרגוע אז ויניעום ללמוד ולעשות…

ב) להעיר את אזן קוראי ספרי ריב"ל על הרוח החיים המרחף על כל ספריו,

ג) להעיר את חברת “מפיצי השכלה”, כי אם תחפוץ באמת לאמת את השׁם הנכבד הנקרא עליה, אז אין לך דבר טוב מזה, כמו הרחבת ספרי לעווינזאהן בין היהוּדים, אין לךְ דרךְ קרובה וּפשׁוטה להפיץ דעת בין המון היהוּדים, יושבי תנור וכירים בבתי מדרשים וישׁיבות, כמו ספרי ריב"ל.

הן לא ארהיב בנפשׁי עז להביא בּמשפט את כל מפעלות החברה הנכבדה, אך אקח לי הרשות לאמר משׁפטי אךְ על דבר “הקהלת”, אשׁר תוציא החברה, כי לא יביא התועלת הגדולה הזאת, אשׁר יוכלו ספרי לעווינזאהן להביא. אודה בפה מלא, כי “הקהלת” הזה טוב ומועיל באיזה אופנים, אךְ אינו כי אם ממתקים יתרים, אשר נוכל לחיות בלעדם ואשׁר ימתקו אךְ לחיךְ אחדים, המבינים בשפת רוּסיא, – ולכן אין כל זכות לתת מעדנים וממתקים לאחרים, בעת אשר ההמון ירעב ללחם… ספרי לעווינזאהן המה לחם, אשר עליו יחיה העם, לא כן מאמרים בשׂפת רוסיא, ובפרט כאלה אשר נקדשׁו ל“קהלת” המה אךְ ליחידי סגוּלה ובעד הרוּסים. הן אוכל לאמר בפה מלא, כי לע"ע יתרון לספרי לעווינזאהן גם על ספרי ידיעות הטבע וקורות העולם, אשׁר החברה תשׁחד מכחה לכותביהם… לכן חובה מוטלת, לפי דעתי, על החברה הנכבדה להוציא כעת הוצאה שלמה מספרי לעווינזאהן, אשׁר ישׁנם בדפוס ואשׁר לא ראוּ עוד אור הדפוס, ותחלקם לעניי עם בישיבות ובבתי מדרשים בחנם, וגם לאחרים לא תרבה במחירם, – ובזה תפיץ באמת השכלה בין העברים ברוּסיא, אשׁר זה כל ישׁעה וכל חפצה;

ד) כי,תצב החברה בזה מצבת עולם להחכם הגדול הזה, אשר מנעוּריו עד יומו האחרון לא משׁ מאהל התורה והעבודה, עמל ועשׂה הרבה יותר מכל ההולכים לפניו, אשׁר כל ימיו היו מצוּקים ומכאובים, והוא באמת חליינוּ נשא וּמכאובינו סבלם, בעמל נפשׁו ראה ושבע, וחפץ ד' בידו הצליח להצדיקנו לפני העמים; לכן חובה מוטלת עלינוּ לחלק לו ברבים שׁם תהלה עד עולם, תחת אשׁר הערה כמעט למות נפשׁו בעד דעותיו הנשגבות ובעד אמוּנתו הטהורה; ומי איפו יוכל לעשות כדבר הגדול הזה, מבלעדי החברה?… זה לא כביר קראנו במ"ע “המליץ” (עלה 29, תרכ"ו), כי ספרי לעווינזאהן מונחים בעבוט ואין לאל יד היורשׁ לפדותם. ספרי לעווינזאהן שוכבים למעצבה, וספרים חסרי תועלת ושכל ישׁר מחסרי לב יוצאים לאלפים ורבבות!… גנזי ישראל, ספורי מעשיות עתיקים, חקרי מלים, חקירות ודרישות שׁל הבל, אשר אין להחיים עמדם מאומה ואשר אךְ יוסיפו אשׁפתות ודמן על ערמת ההבל שיש אתנו תהלה לאל – יוצאים לרוב בימינוּ אלה, ומאספיהם הנבערים נקראים “מאורות גדולים” “חכמים כוללים” וכדומה, – וספרי לעווינזאהן, אשׁר ממנו יצא אור לישראל מונחים בעבוט, ואין דורשׁ ואין מבקשׁ אותם!… אוי לאזנים שׁכךְ שומעות!

I

יסר יסרני יה, כי כל דבר היוצא מתחת עטי יעיר עלי חמת המכוּנים משכילים, והמה ימהרו לשׁפוך עלי חרפות וגדוּפים כיד ד' הטובה עליהם. גם מאמרי “רוח חיים”, אשר אךְ יצא יצא מבית הדפוּס, והנה סבוני וגם סבבוּני עדת המחרפים ויתנפלו עלי זה בכֹה וזה בכֹה. השׁוחט מליק שמח על המקרה למלא את הצנור שׁל השׁופכין שלו בחרפות וגדוּפים; הצבוע הנודע התקצף גם הוא בי וימלא פיו מסירות וּרכילות, אשׁר אין להם כל שייכות עם המאמר “רוח חיים”, – והנה בא מורינו ורבינו חסידא קדישׁא ופרישא כבוד קדושׁת שׁם תפארתו אבּ"ג גם הוא להתנפל על מאמרי הנזכר וכֹה דבריו הקדושׁים (המליץ, 1867 עלה 11):

“יאמר נא ידידי המו”ל מ"ע “הכרמל” אם זולת הסבה הזאת (כדי שלא להוציא הנייר חלק) היה מקבל מאמר המכונה “רוּח חיים” שׁכל רוח חיים אין בקרבו, בעבור אשׁר לא הבין כלל (sic) בעל המאמר מה הוא רוח החיים שׁחכמי הזמן (כמוהו?) דורשים מאת כל תופש עט, והוא כאשר יאמר משל ההמוני:

את קול הפעמון הנהו שׁומע

ולשיר כמוהו איננו יודע.

כאשר הארכתי במקום אחר להראות לו סכלותו (דברו חכמים בלשון נקיה…) ואין כאן מקומו".

והנה, קורא יקר, אם גם לא שׁמעה עוד אזנךָ שירי הפעמון, בכל זאת חובה מוטלת עליךָ להאמין בדברי רבינו הגדול והקדושׁ הזה, כי הפעמון ישׁיר, ויען אנכי האומלל אינני יודע לשׁיר כהפעמון לכן קבל ידידו המו“ל “הכרמל” את מאמרי “רוח חיים”, אךְ כדי שלא להוציא הנייר חלק, וכל דברי במאמרי ההוא סכלות המה… אולם עפר אני תחת כפות רגלי הקדוש אב”ג ואעיז פני לשׁאול אותו: מדוע לקח אךְ את מאמרי למשל ולא מאמרים אחרים? האומנם אין בכל “הכרמל” מאמר יותר נבער ממאמרי ההוא? האומנם כל הסופרים הקטנים והגדולים בכל המ"ע יודעים לשׁיר כהפעמון, ולכן דבריהם נחוצים, אךְ אנכי האומלל, אינני יודע לשׁיר כהפעמון, ולכן דברי סכלות המה? ומה בכך אם לא זכיתי עוד לשיר כהפעמון (כי לא כל אדם זוכה לזה, ואךְ יחידי סגולה כמוהו יוכלו לשׁיר כהפעמון) – האומנם זאת היא הסבה, כי דברי במאמרי סכלות המה?…

אךְ אם נחפוץ נוכל להשׁיב על השׁאלות האלה ולדין את רבינו הגדול והקדוש לכף זכות. ידוע כבר וּמפורסם שרבינו אב“ג עניו גדול הוא ושונא הוא תכלית שנאה לא לבד להתפאר בעצמו, אךְ גם את האנשים המרבים לספר בשׁבחו; בין כֹה אנכי, אשׁר כבוד רבּי גדול בעיני ככבוד שמים, ספרתי במאמרי הנזכר, כי רבינו הגדול ראה בחלום שׁשמו מפורסם “מקצה אמעריקא ועד קצה” – וכונתי היתה רצויה לספר בשׁבחו; אך העניו הגדול הזה התקצף בי וענונותו של רבינו אב”ג קלקלה את השורה ואת השׁיר; אקוה כי ה' אב“ג בעצמו ידינני גם כן לכף זכות, כאשׁר דנתיו אנכי… ומאת המו”ל “הכרמל” ועדת הקוראים אבקש מצדי, שׁיאמרו בלי משוא פנים, אם קבל את מאמרי “רוח חיים”, אך כדי שׁלא להוציא הנייר חלק, או מצא בו גם איזה דברים טובים, ולכן קבלהו..

אךְ באמת ראוי לחוס על אבוד הזמן ולבלתי ענות למתמרמרים כאלה. כי מה מני יהלוךְ אם יבא אחד ממורדי אור, ולמען מטרה ידועה לו ידלג ויקפץ על דברי ויוציא מהם כלי חפץ למעשׂהו? מעולם לא קצפתי אם יבא אחד מהשׁועלים הקטנים, אשׁר לא יבינו לחקר דברי, וישפכו עלי בוז ונאצה – כי כן דרכי מורדי אור להביט בעין משׂטמה ועברה על כל החפצים להגיה אור על צפונותיהם; כן דרכי השועלים הקטנים לחרוץ לשונם על כל דבר נמנע מהם, על כל דבר העומד גבוה מעל רוח בינתם. – מורדי אור המה, ובחשׁךְ כל גבורתם וגדולתם; שׁועלים קטנים הם, לכן זה חלקם בחיים לחרוךְ רמיה צידם, ובראותם כי אזלת ידם, ירבו לעג ולהג כמים, וּבזה התמו… אולם אם אנשים של צורה, אנשׁים שׁישׁ בהם דעת ושׂכל, אנשים נכבדים וישׁרים יבואו אתי למשׁפט, אז אשמח מאד, – כי בין כֹה יתבררו ויתלבנוּ דברים נכבדים וּדרוּשׁים להחיים.

על מאמרי “רוּח חיים” העירוּ ג"כ שני סופרים והמה, האחד מאנדעלקערן והשׁני החכם “ידעיה העברי”, והנני בא להשׁיב למו, או יותר טוב לבאר להם, כי שגו במחילת כבודם בדברים אחדים – ובין כה יתבררוּ שני דברים נכבדים, הראוּים לתת להם לב.

II

ע"ד “הקהלת” אשׁר תוציא החברה “מפיצי השכלה בּישראל” אמרתי במאמרי “רוח חיים” כדברים האלה.

“אקח לי הרשׁוּת לאמר על דבר “הקהלת” את משפטי, כי לא יביא התועלת הגדולה הזאת, אשר יוּכלוּ ספרי לעווינזאהן להביא. אודה בפה מלא כי “הקהלת” הזה טוב ומוֹעיל בּאיזה אופנים, אךְ אינו כי אם ממתקים יתרים, אשׁר נוּכל להיוֹת בּלעדם ואשר ימתקו אך לחיךְ אחדים, – ולנו אין כל זכות לתת מעדנים וּממתקים לאחדים, בּעת אשׁר ההמון רעב ללחם… ספרי לעווינזאהן המה לחם, אשר על פיו יחיה העם, לא כן מאמרים בּשׂפת רוּסיא, ובפרט כאלה אשר נקדשו להקהלת, המה אךְ ליחידי סגולה וּבעד הרוּסים”.

על זה העיר ה' מאנדעלקערן בּמאמרו “ארח חיים”, כי "אין נכונה בפי בדבר “הקהלת” “לא ממתקים יתרים לנוּ הקהלת, יאמר ה' מאנדעלקערן, כי אם לחמנו הוא, ממנוּ נאכל ונשׂבע אנחנוּ וכל בּית ישׂראל כלו!” אחרי כן יפרשׁ שיחתו לאמר: כמו שׁמחוּיבים אנחנו לרפאות משׁוּבת בּני עמנו פנימה וּלהוֹריד טל של תחיה על עצמוֹת העברים היבשׁות, כן החוב עלינו לכתוב בשׂפת ארצנו מאמרים, אשׁר יוכיחו כי לא כצעקתה הבאה על העברים עשׂו, ובעשׂותנו ככה נוכל לקות, כי בימים יוצרו יפול הקיר והטיח הטפל בּינינו ובין הרוּסים אדוני הארץ. “וּבדבר הקהלת, יסיים ה' מאנדעלקערן, הנה צדקה החברה מאד מאד, כאשׁר בררתי, ואיננו כפרפראות לחכמה וכממתקים יתרים, אךְ כגופי הלכותיה וכלחם, אשׁר יהיה לאכלה לכל ישׂראל בעריהם”.

והנה אם גם כל דבריו נאמרו בהשׂכל ודעת, אךְ העיקר שׁכח, כי הקהלת" לא נועד בשׁום אופן לזה שׁאמר, ולא דק בדברי במאמרי הנ"ל, לכן בא לכלל טעות וקרב בּזרוע שני דברים רחוקים זה מזה, – לכן אבאר את דברי יותר, למען יבין…

יודע אנכי כמהו שׁספרים ומאמרים כתובים בשׂפת רוסיא מועילים ודרושים מאד אל העברים, – אולם השׁאלה היא בזה: איזה ספרים ואיזה מאמרים? מכתב עתי כ“השחר” היה באמת מעין חיים לבני ישׂראל, כי הוא נגע כמעט בכל שׁאלות החיים, והוא היה באמת אישׁ הבינים בין העברים והרוסים. פעולת מכתב עתי כזה לברר וללבן את שׁאלת היהודים היתה עצומה מאד ונרגשׁת לעין, – וּמכתב עתי כזה בּמהלכו או ספרים אחרים ברוחו, יוּכלו באמת להחשׁב ללחם, אשר ממנוּ נאכל ונשׂבע; אוּלם ספרים ומאמרים בשׂפת רוּסיא, אשׁר ישׁ להם מהלךְ למוּדי ועיוני, אם גם המה מועילים וטובים, בּכל זאת לא יוּכלו עדנה להחשב ללחם לאכלה. תעוּדת “הקהלת” איננה, לפי דעתנו, להסיר הקיר המבדיל בּינינו וּבין הרוּסים, להאיר את עיני האחרונים, שׁגם אתנו תלין חכמה, שגם ספרותנו תכיל בּקרבה דברים יקרי ערך וכדומה – אךְ תעודתו ומטרתו: לירות אבן פנה לחכמת ישׂראל בשׂפת רוסיא, כאשׁר יעידו על זה כמעט כל המאמרים הנדפסים ואשׁר הוכנו לדפוס ב“הקהלת”, כמו: “אבני זכרון לישׂראל מארץ קרים” מאת הפראפעסאר חוואלסאהן; “קורות הפילוסופיא אצל העברים” מאת מונק, בהעתקת ה' הארקאווי; “ע”ד משפטי הירושה לפי דת משה והתלמוד, ביחוסם אל משׁפטי הרוסים" מאת ה' מרגליות; “קורות המשׁל אצל העברים” מאת ה' ל. גארדאן וכדומה. א“כ ברור לעינים, כי המאמרים האלה מיוּחדים המה ליחידי סגולה, ולא יוּכלו בשׁום אופן להיות לחם לאכלה לכל בית ישׂראל, – ולא מאמרים כאלה יסירו הקיר המבדיל בינינוּ ובין הרוּסים. עוֹד הפעם אני אומר, כי תועלת “הקהלת” גדולה מאד, כי הרעיון לירות אבן פנה לחכמת ישׂראל בשׂפת רוסיא יקר ונכבד מאד – כל זה לא כחדתי תחת לשׁוני גם במאמר הנ”ל; אךְ בכל זאת אני עומד על דעתי, כי לעת עתה ישׁ אתנו דברים הרבה יותר נחוצים מזה. הן אם החברה הנכבדה תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידה, אז יודה לה כל אישׁ ישר שׁבעתיים; אוּלם אם אין לאל ידה לצאת ידי שׁניהם, אז, לפי דעתנו, היתרון להמטרה הגדולה להפיח רוח חיים בלבות המון העברים. ולה משפט הבכורה. ואת המטרה הגדולה הזאת נוּכל להשיג על ידי הרחבת ספרי לעווינזאהן, כאשׁר בררתי במאמרי הנ“ל. ולו גם היה ל”הקהלת" מהלךְ מכתבי העתים “השחר והציון”, גם אז לא יכולנו להקטין ערך ספרי לעווינזאהן נגדו; אוּלם בּמהלכו העיוני והלמודי, אם גם טוב ומוֹעיל הוא בהרבה אופנים, בּכל זאת איננו כי אם ממתקים יתרים לעוּמת ספרי לעווינזאהן בימינו אלה, אשר יוכלו להעיר ולעורר לתחיה את המון העברים; השׁוכבים שקטים ושׁלוים בשׁנת נצח…

עתה אשׁוּבה אל המעיר והמשׂיג השני, הוא ה' ידעיה העברי.

III

ע"ד המאמר “בקרת נאמנה” מאת “ידעיה העברי” אמרתי במאמרי “רוח חיים” כדברים האלה:

“ומה שׁנוגע לידעיה העברי, אם גם כפי הנראה, לא שׂם המבקר הנאמן הזה עיניו על דרכי הבקרת החדשׁה, אשׁר תבט אךְ אל רעיון הספר ולא אל צוּרתו, – כי לא יברר וילבן את ערךְ ספר “פויסט” לכל העמים וּלכל הלשׁונות בכלל ולהעברים בפרט; לא שׂם לב לרעיון ה' לעטעריס היקר, אשׁר הלביש את “פויסט” בּאדרת “בן אבויה”, אשׁר באמת הוא כמעט תואמים עם פויסט האשכנזי; לא שקל במאזני בינתו את התועלת הגדולה, אשׁר יביאו ספרים (ולא סופרים כנדפס בטעות ב“כרמל”) כאלה לבני עמנו הצעירים, ולרוב שׂם לב אך אל השׁגיאות בדקדוק; בכל זאת בּאו ונחזיק טובה גם להמבקר הזה אשר בדברים רבים הצדק אתו, כמו תלונתו על ה' לעטעריס ועל ה' אב”ג אשר שׁניהם הריעו בחצוצרות על יקרת ההעתקה, כי מאין כמוה – ובאמת במקומות רבים מאד השחית ה' לעטעריס את היופי ואת הכונה בשיר גאֶטהע".

על דברי האלה שאלני (השרוֹן, 28, שנת 1866) ה' ידעיה העברי בתומו: "מי היא הבקרת החדשׁה? ומי הולידה? ומתי? “על זאת אשיבהו בּקצרה: הבקרת החדשׁה היא היא, אשׁר תביט אךְ אל רעיון הספר ולא אל צורתוּ, כמבואר שׁם, הולידו אותה חכמי לב, אשׁר נוכחו לדעת כי העיקר הרעיון ולא הצוּרה – ונולדה בּימים האחרונים, בעת אשר דעות חדשׁות ועולם עיוני חדשׁ נגלה לעיני החכמים ההם. אךְ הלאה ישׁאלני ה' ידעיה העברי: “הלא גם עתה בקורות רבות יוצאות בכל לשׁון גם על צורת ספרים”? על זאת אשיב לו ג”כ בקצרה, כי אין משגיחין בבקורות כאלה, אם גם יוצאות הן עתה, ובקורות כאלה אינן מהחדשׁות. הן באמרי “הבקרת החדשה” לא היתה כונתי החדשה בזמן אךְ החדשה במבטה על כל דבר. וּפה המקום להעיר, כי אם הסופרים ירוממו ויפארו את העת החדשׁה, אז אין כונתם, כי כל דבר, אשׁר נפגשׁ בהעת החדשׁה הזאת טוב ומועיל הוא – חלילה! כלנו יודעים כי רבו כמו רבו הדברים הנבערים, אשר יולדו חדשׁים לבקרים, גם במאה התשע עשׂרית הזאת, אשר היתה כבר למשׁל בפי כל הנערים עוד נוכל לאמר בפה מלא, כי רבו הדברים הנבערים כפלים (ויותר) על הדברים הטובים גם במאה התשע עשרית הזאת, – אךְ בּזאת נתפאר בהעת החדשׁה, כי יש בה גם דברים טובים, והדברים הטובים אינם מקרה זר ונפלא, כאשׁר היתה זאת בימים הראשונים, אךְ נפגשׁם לא לעתים רחוקות מאד…

בסמן ג' יאמר ה' ידעיה העברי: “הלא יקח קו המדה בידו וימוד ויראה, הכי לא דברתי על רעיון ספר בן אבויה, יותר מעל צורתו”. פה חטא ה' ידעיה העברי נגד האמת ונגד עצמו. על רעיון ספר “בן אבוּיה”, ר"ל פויסט, לא דבר מאומה, כאשׁר הודה הלאה בפה מלא, ונדבר עוד מזה.

בסמן ד' הוא אומר: “הלא כבר אמרו חכמי הטבעים, כי צורה נשׁחתה תעיד גם על הנפש” על זאת אלחוש לו באזנו, כי אין משׁגיחין כבר בחכמי הטבעים כאלה, כי כבר נמנו וגמרו, כי נפשׁ האדם ותכונותיה הטובות או הרעות אינן תלויות בּצורת האדם, ולהפךְ, הצורה לא תעיד בשום אופן על הנפש.

אךְ כל אלה המה דברים קלי ערךְ (אם גם המה צריכים למוד), ולא על זה אבא עם ידעיה העברי במשפט; אוּלם מטרתי בוכוּחי זה לנגוע בּשאלה אחרת, הראויה כי ישׂימו אליה לב, וּלבררה וּללבנה.

במאמרי “רוח חיים” אמרתי: כי ה' ידעיה העברי “לא יברר ולא ילבן את ערךְ ס' “פויסט” לכל העמים וּלכל הלשונות בכלל ולהעברים בּפרט”. על זה העיר ה' ידעיה העברי כדברים האלה:

“ע”ז אענהו, הכי את ספר “פויסט” בּאתי לבקר, אשׁר כבר בררו ולבנו את חין ערכו רבים מחכמי העמים בספריהם לעיני כל העמים וגם לעיני העברים, יודעי לשׁון וספר, הלא ספר בן אבויה, שׁהוא רק העתקתו בּקרתי, ומה נשׁאר לבקר בהעתקה (מפוּזר גם אצל הכותב) יותר מערךְ הלשון והרעיון שׁל המעתיק (איזה רעיון יש למעתיק, לא ידענו!), ולא של המחבר, ואת אלה עשׂיתי למדי".

אוּלם בּזה לא נוּכל בשׁום אופן להסכים עם ה' ידעיה העברי. לפי דעתנו, על המבקרים לבקר גם בהעתקה אךְ רעיון המחבר, וערךְ הלשׁון שׁל המעתיק הוא דבר טפל. כשׁיראה ספר חדש בּאיזה ליטעראטור, אז אם יהיה הספר הזה העתקה, או חדשׁ בּאמת. אז המבקרים, העומדים בראשׁ הליטעראטור וּמביטים בעין פקוחה על ספר חדש אשׁר יראה בגבול הליטעראטור ההיא, ינתחו ויבררו את הספר הזה, והיה אם ימצאו בו דעות חדשׁות ומועילות, אז יעשו מהן מטעמים להמון הקוראים, יעירום ויעוררום לאכל לשבעה; אוּלם אם ימצאו בו דעות ישׁנות ונשחתות, אז יעידו בהמון הקוראים להזהר מהם. ככה נעשה בליטעראטור הרוסית, עת הופיעו העתקות רבות מספרים גדולים ונרחבים בּכל ענפי הליטעראטור. לא אחד מהמבקרים שם לב ביחוד על לשׁון מעתיקי מאקאליי, באקל, גערוויניוס, דארווין וכדומה, – אךְ כל אחד ואחד מהם ברר ולבן, לפי מבטו המיוּחד, את הדעות והידיעות החדשׁות, אשר הביאו הספרים הנעתקים להם, – וכן הוא דרושׁ להיות! כל עם ועם עומד על מצב השׂכלה מיוחד; לא ראי הליטעראטור האנגלית כראי הליטעראטור הגערמאנית, לא ראי שׁתיהן כראי הליטעראטור הצרפתית, לא ראי שׁלשׁתן כראי הליטעראטור הרוסית ולא ראי ארבעתן כראי הליטעראטור העברית! מה שׁמועיל וטוב לאחת, משׁחת ורע לשׁניה; מה שישׁן נושׁן לאלה, חדשׁ לשניה – לכן יראו המבקרים בכל הליטעראטורן לקרב את המועיל ולהרחיק את הנפסד ואת הנשחת. ואם בשׂפות העמים כך, בשפת עבר על אחת כמה וכמה!…

IV

ליטעראטור העברית עניה עוד מאד בספרים יקרי ערךְ, וּבפרט בספר גדול ונכבּד כ“פויסט”; לכן מחזה יקר הוא לראות את “פויסט” נעתק בשפת עבר יען כי ספר כזה יגלה לפני העברי עולם עיוני חדשׁ, עולם אשׁר לא שזפתו עוד עינו. “פויסט” יכונה בצדק בשׁם “טראגעדיא־עולמית”, יען כי בה נראה מלחמת האדם הפנימית, מלחמת האור עם החשׁך, הטוב עם הרע, החומר עם הכח, הרצון עם הנמנע – והמלחמה הזאת איננה בנפשׁ איש אחד, אךְ מלחמה כללית, מלחמה מדור דור, ולא רבים יצאו בדגל נצחון משׂדה המערכה. “פויסט” איננו איש פרטי בן עם פרטי, אךְ איש עולמי, אשׁר נפגשהו בכל העמים – כי פויסט הוא הוא המלחמה בין הכחות המתנגדים, בין יסודות וסודות הבריאה, בין החיים הרוחנים והגשמים, – ובהם אווּ לשׁבת שתי נפשׁות מתנגדות כאמור:

צווייא זעעלען וואהנען אך! אין מיינער ברוסט,

דיא איינע ווילל זיךְ פאן דער אנדערן טרעננען, א.ז.וו.

ואנשׁים בעלי שתי נפשׁות כאלה ישׁנם בכל עם ועם. א“כ מה נואלו האנשׁים הפשוטים, החושׁבים שׁפויסט הוא נחלת האשׁכנזים ואין ליתר העמים חלק בו, יען כי נוסד על אגדה אחת מחיי האשׁכנזים. זאת יראה לנו, כי קצרה רוח בינתם להבדיל את הרעיון מהצוּרה, וכי אצלם הצורה היא העיקר, ולא ידעו כי הרעיון הוא חבל כל העמים, וכל עם ועם יוכל להלבישׁ את הרעיון בצורה הנאותה לו והישׁרה בעיניו. כבר אמר וויקטאר הוגא, שׁהאנשׁים הגדולים אינם אךְ סגולת עם אחד, אשר על ברכיו נולדוּ; אך המה בני תבל, בני כל העולם. שעקספיר וניוטאן אינם בני אנגליא לבד, אך בני כל העולם כלו. כזאת יאמר על גאֶטהע, אביר חכמי האשׁכנזים, ובפרט על ספרוֹ “פויסט”, אשׁר הוא באמת ספר כללי, ספר עולמי, אשר בו נראה את מלחמת האדם האיומה עם נפשו ועם הכחות הסובבים אותו. ואם פויסט הנהו חבל כל העמים, אז ישׁ להעברים עוד חלק גדול בו, כי בין חיי הגערמאנים והעברים יש – למורת רוח סמאלענסקי – שׁווי ודמיון גדול: העמים השׁנים האלה יחיו בחיי רוח יתר מכל העמים האחרים; גם היינע יאמר: “עס איזט אין דער טהאט אויפפאללענד, וועלכע אינניגע פערוואנדשׁאפט צווישׁען דען ביידען פעלקערען דער זיטליכקייט, דען יודען אונד גערמאנען, הערשט. דיעזע ווא הלפערווואנדשׁאפט ענטשׁטאנד ניכט אויף היסטארישׁעם וועגע, ווייל עטווא דיא גראססע פאמיליען – חראניק דער יודען, דיא בּיבעל, דער גאנצען גערמאנישען וועלט אלס ערציהונגס בוךְ דיענטע; אויךְ ניכט ווייל יוּדען אונד גערמאנען פאן פריה אן דיא אונערביטטליכסטען פיינדע דער ראֶמער, אונד אלזא דיא נאטורליכע בּונדעסגענאססען ווארען; זיא האט איינען טיעפערן גרונד, אונד ביידע פאלקער זינד זיךְ אורשׁפרינגליךְ זא אֶהנליךְ, דאס מאן דאס עהעמאליגע פאלעסטינא פיר איין אריענטאלישעס דייטשלאנד אנזעהן קאנטע, וויא מאן דאס הייטיגע דייטשלאנד פיר דיא היימאטה דעס הייליגען ווארטעס, פיר דען מוטטערבאדען דעס פראפהעטענטהומס, פיר דיא בורג דער ריינען גייסטהייט האלטען זאללטע”. ובאמת לשני העמים האלה יד ושׁם בקורות הפיליסופיא שׁכם אחד על העמים האחרים, – ואךְ במשך המאה השׁנים האחרונים יצאו הגערמאנים מגבול חיי רוחם ויקבעו למו יתד במקום נאמן בעולם המדעים הנסיונים. לו היו העברים בתנאי חיים טובים כהגערמאנים, אז עשׂו גם המה חיל על שדה המדעים הנסיונים; אךְ תנאי חיי העברים לא יתנו להם עד הלום היכלת לעמוד ג”כ בראש הידיעות החדשות ולכן יסתפקו בחיי רוח. א“כ פויסט, ר”ל הרעיון הרצוף בקרבו, לא רחוק הוא מאדמת היהדות, והדעות החדשות שׁימצאו בו העברים תפעלנה עליהם פעולה עצומה מאד, כי המלחמה הזאת ידועה ומפורסמת כבר אצל העברים, – לכן מחזה “פויסט” בשׂפת עבר, מחזה יקר ונכבד.

והנה ה' לעטטעריס הרחיק מעל העתקתו את האנשׁים, אשר,לא מלאו כרסם בידיעות וחכמות" – אךְ מי ישמע לו? להפךְ ההרחקה הזאת תמשוךְ אליו קוראים לרוב (כאשׁר כן הוא באמת), כי מים גנובים ימתקו… א“כ מבקר נאמן, אשׁר יראה זאת מראשׁ, מחויב לברר וּללבן את ערךְ ס' פויסט לכל העמים בכלל ולהעברים בפרט, למען יבינו הקוראים ולמען יוכלו להוציא התועלת הגדולה שיביא ספר כזה. ולהצטדק בזה, כי “רבים מחכמי העמים כבר בררו ולבנו את חין ערכו לעיני העמים ולעיני העברים יודעי לשׁון וספר” הוא דבר זר מאד, כי כלום העתיק ה' לעטטערעס את “פויסט” למען העברים, יודעי לשׁון וספר? ואם גם ה' לעטטעריס יאמר כזאת, אך המבקר הנבון לא יאמין לו – ואחת היא לו, אם גם באמת היתה כונת ה' לעטטעריס להתיפות במליצות ולהראות רוב גדולתו במלאכת ההעתקה, – המבקר הנבון יבט הלאה מהמעתיק בעצמו וישמח לראות את ס' פויסט נעתק בשפת עבר, והוא יעשה את אשר מוטל עליו לברר וללבן את דעותיו למען יבינו כל קורא, ואת ה' לעטטעריס יודה אך על מלאכתו הגדולה… א”כ לא היה להם להמבקרים לשמוח שמחת עגל על יפעת ההעתקה, כי מאין כמוה, כאשר עשה ה' גאטטלאבער, אשר העלה (ללא צדק) לשמים שיאה – ולא לקבץ כחול ימים שגיאות בדגשים ונקודות, כאשר עשה ה' ידעיה העברי; אך החובה היתה לתת לפני הקוראים בקרת רחבה על ס' פויסט, אשר היה למו זר עד הלום ולהטעים את דעותיו הנשגבות העומדות ברומו של עולם העיוני והרוחני, כי לא דבר ריק הוא מאתנו…

V

אך ה' ידעיה העברי מתאמץ להראות, כן במאמרו “בקרת נאמנה”, כן בהערותיו על מאמרי “רוח חיים”, כי בן אבויה לא ישׂא בד בבד עם פויסט. כן יצא זה לא כביר מאמר אחד “בקרת תהיה” מאת ה' סמאלענסקי, אשר גם הוא יאמר, כי פויסט ובן אבויה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. והנה לא אבא פֹה לסתר את כל מאמר ה' סמאלענסקי, אשר אין לו כל יסוד, כי לא פֹה המקום, אךְ אראה לו, איךְ שׁגה, לפי דעתי, בדבר “פויסט”.

לפי דעת ה' סמאלענסקי, “פויסט הולךְ מדחי אל דחי, משכרון לניאופים, מנאופים אל רצח, עד אשׁר יסרתו רעתו בבוא ימי הרעה, ימים אשר לא מצא עוד חפץ בחפצי התבל, אשר אז ירדה גויתו שׁאולה ונפשו לא חיה וגם זכרו היה לדראון עולם” (בקרת תהיה צד 6); “האגדה האשׁכנזית תורה דעת להגות בחכמה, רק לבלי תור אחרי שׁרירות הלב, כי יקחו מוסר מפויסט, אשר השׂכיל וגבר מאד בחכמתו ובכל זאת נפל פלאים על ידי התאוה אשׁר באה בלבו” (שׁם, 8) וכו'. אולם לפי דעתנו פויסט איננו אישׁ “הולךְ מדחי אל דחי”, אךְ הנהו האישׁ, אשׁר מלחמת נפשׁו הפנימית לא תתן לו מנוח ותכריחהו ללכת מדחי אל דחי. פויסט איננו שׁבט מוסר להורות דעה, כי בל ילכו החכמים אחרי שׁרירות לבם, אךְ הנהו תולדה ופעולה מוכרחת, תוצאת המלחמה הנוראה אשר בקרבו. וגם בעת אשר יעשׂה תועבה, גם אז איננו משׁחת ומגואל, אךְ רוח הַנוֹחַם מפעם בלבו תמיד, ויעשׂה מעשׂהו ע“פ הסבות הרבות, אשׁר תאלצנה אותו לעשׂות כן, – ואהבתנו לא תסור ממנו כמעט, בראותנוּ, כי כלי משחק הוא ביד המלחמה האיומה אשׁר בקרבּו וביד המקרים השׁונים. אהבתו למארגאריטהא לא נאלחה ונמסאה היא, אךְ אהבה טהורה ונאמנה, – והאות כי בכה והתחנן אליה להוציאה מבית האסורים ולאהוב אותה אהבה טהורה וקדושׁה – ואז היה מוכן לנתק את מוסרותיו עם השטן ולחיות חיים נעימים עמדה, יען כי אהב אותה באמת. כן שקר הוא אשׁר “נפשו לא חיה וזכרו היה לדראון עולם”, להפךְ גאֶטהע יספר לנו בחלק השׁני, כי פויסט התאחד אחרי כן עם העלענא היפהפיה, ואחרי מותו נצחו המלאכים את השטן ויצילו את נפשו ממנו, ויחסה בסתר כנפי עליון בצל אהובתו מארגאריטהא, אשר נהפכה ג”כ למלאךְ. א"כ פויסט איננו אות דראון לכל בשר, אךְ איש אשר רוח יתירה בו, איש אשׁר לא ישקוט ולא ינוח ויחקור אחרי סבת כֹל דבר, איש אשׁר לא יסתפק בהחיים התמידים, אךְ יחפוץ לגלות סוֹדוֹת הבריאה, לאַחֵד את הקצוות ולעשׂות שׁלום בין שתי נפשותיו. איש כזה יוכל להתיאש ולעשׂות מעשׂים זרים – אבל הוא לא ילךְ לדראון עולם, לא יפול לשׁאול תחתיה, ואם לא תמיד יצא מן המלחמה הנוראה אשׁר בנפשו, אךְ ימצא כופר ונפשׁו תדרךְ עז. נקוה, כי כל קורא דברי פויסט בשום לב יסכים אתנו.

איש כזה הוא בן אבויה! גם לו לא נתנה מלחמת נפשׁו הפנימית מנוח! גם הוא חפץ להשיג סודות הבריאה ונכשל ויצא לתרבּות רעה, מנקודת הראות של בעלי התלמוד. הן אם שׁונות מעט הצורות שׁנתלבשׁו בהן פעולות בן אבויה ופעולות פויסט, – אךְ אין שמין לזה לב, כי העיקר הוא הרעיון, המלחמה הכבדה שבנפשׁ האדם – והמלחמה הזאת היתה בקרב שניהם. פויסט דאה על כנפי רוח, בסבת מלחמת נפשׁו, ועשׂה מעשׂים זרים רבים, ובן אבויה נתק בסבתה מוסרות ההרגל מבלי הסתפק עוד בחוקים וגדרים, ויחפשׂ אחרי מושׂג ופנימיות שׁל כל דבר. הזיק האחד מהאור הגנוז, אשׁר התגנב בּלבו בפרדס לא נתן לו מנוח, ואז החלה מלחמת נפשו, ויהפךְ לאישׁ אחר, לאיש אשׁר רוח חופשׁ החל לפעם בקרבו, והבין כי לא הצורה היא העיקר, אךְ הפנימיות שׁל כל דבר; ובכל זאת רוח הספק לא הרף ממנו, כאשׁר נראה מתשׁובתו “כבר שׁמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בּנים שׁובבים חוץ מאחר”, – כן בשׁאלו את פי הילדים הקטנים בבית המדרש; א“כ נראה שׁהוא לא כחשׁ בעיקר, אךְ מלחמה איומה היתה בקרבו ולא ידע אנה יפנה… אחרי כן נתיאשׁ ועבר בזדון על מצות התורה, ובכל זאת נפשו לא ירדה שאולה עד נצח. לא היה לדראון עולם, אךְ עלה אחרי כן משׁפל המדרגה, ותורתו ר”ל: רוח העיון והמחקר אשר הוליכהו כל ימי חייו, עמדה בעדו להעלהו משׁאול תחתיה לחסות בסתר עליון. עתה יראה כל אישׁ, כי יש ויש לנו הרשות לתת בפי בן אבויה את הדעות והחקירות, אשׁר שם גאֶטהא בפי פויסט, – ואם גם בדברים אחדים לא יעלו בד בבד, כמו ברחוק זמנם ובשנוי מקומם, אךְ אין מקפידין על אנאכראניזמים קלים כאלה, בעת אשׁר הרעיון הראשׁי והעקרי חי עמנו, ויותר אין אנו דורשים; ולפי דעתנו למותר היה לה' לעטטעריס לעשות בהעתקתו גם את השנוים הקטנים שעשׂה, כי בזה חטא נגד גאֶהטע…

בּקצה מאמרי הנני להעיר עוד על דבר אחד. ה' ידעיה העברי יאמר, כי גודל ערךְ ס' פויסט הוא בחלקו השׁני, וס' בן אבויה הוא אךְ העתקת חלקו הראשון, ובזה יצטדק, כי לא הרחיב הדברים אודותיו. והנה אם גם הצדק אתו, ותלונתו בצדק חזקה מאד על המעתיק והמהלל בלא דעת, שׁכחדו זאת תחת לשונם; אוּלם בּכל אלה, לפי דעתנו, הרבה רעיונות חדשׁים, גבוהים ומאד נעלים ישׁ גם בחלק הראשׁון, וביחוד להעברים, אשׁר לא ידעו מאומה, א"כ ישׁ די ומדי להרחיב הדבור גם אודות החלק הראשׁון, ולבאר להעברים בּכלל את רעיון “פויסט”.