רקע
יעקב אורלנד
פִילוֹסוֹפְיָה חֲדָשָה?
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עקד; שבט תשל"ח – ינואר 1978

קראתי זה לא כבר מאמר ב“ניו־יורק טיימס”, מאת כתבו בצרפת, על ראיון שהעניק לו המדען הקשיש זַ’אן רוֹסטַאן, החוקר זה עשרות שנים את סודות התּורשה. “מסתבר – אומר הוא – כי נגזר על הגזע האנושי להיעלם אי־פעם מן העולם”, אלא שאפעלפיכן מאמין הוא בהשגחה עליונה המכוונת ומסדירה את הליכי הקיום ומעניקה מקום לאדם כּסובּלימציה מיוחדת בסולם ההתפתחויות. אין הוא גורס דעת ידידו, הביולוג הצרפתי הנודע זַ’אק מוֹנוֹ, הסבור כי היקום אינו תוצאה של “תּכנית־אב” גדולה ומקפת, אלא התפתחות מקרית לחלוטין.


האם זו פילוסופיה חדשה שעלינו ללמוד ולהסתגל אליה אט־לאט? כיצד נתיחס אל סיכום מדכּא זה של שתי גישות נוגדות במדע, שהמכנה המשותף שלהן מנבּא את קצו של “בחיר הבריאה”? אין זה עוד סימנו של שְׁפֶּנְגְלֶר על תרבות שוקעת, זהו סימנו של עולם שוקע, אחד העידנים בקוסמוס המגיע אל סופו – עידן האדם. התפישה ההרקליטית ש“הכל זורם” מקבלת היום, כ־2500 שנה לאחר הופעתה, משנה־תוקף באור הגילויים המצביעים על אפשרות שהעולם והחיים אינם מחזוריים, כפי שהיינו סבורים, אלא הם מתקדמים ומשתנים. אין הֲוָיָה (שהיא אחד מכינוייו של הבורא במיתוס היהודי) אלא יש התהווּת מתמדת שאינה חוזרת על עצמה (בחינת “אהיה אשר אהיה”, שגם הוא מכינוייו של הבורא, “המחדש בכל יום מעשה־בראשית”, בתפישה היהודית). עד כדי כך מרחיקה מחשבה זו לרמז, שאפילו חוקי־הטבע עצמם אינם עמידים לעולם, ומשתנים אט־אט בקצב ההתקדמות. מכאן שאין בכלל להעלות על הדעת תופעות חוזרות, או דברים גזורים מראש, בחינת “סובב סובב הולך הרוח…”, או “אין חדש תחת השמש”. מסתבר שהכל חדש, ואם לא תחת שמש זאת (שהיא עצמה מתחדשת), הרי תחת שמש אחרת, או התהוויות חדשות. “ריבוע המעגל” אינו עוד היפותזה מופרכת, כי אם “קיום לוגי” בתמורות ובאיבולוציות האין־סופיות. אם נגזר על גזע האדם להיעלם, אין גם מקום עוד לתפישה הפרוטגוראית כי “האדם הוא מידת כל הדברים”.


ואפעלפיכן איני יודע אם לא צדק אותו סופיסטיקן קדמון. יותר ז’אק מונו (“המקרה, או הבלתי־נמנע”), יותר מן האיבולוציוניסטן תומאס ה. האַקסלִי (“אילו ניתן לי לבחור דודן לעצמי, הייתי מבכר קוף צעיר על כומר רברבן”), לא משום כלל תפישתו ורק משום חלק מתפישתו הכופרת אמנם באמת המוחלטת, אך המעמידה – עם כל זאת – את האדם כקנה־מידה. מבחינה זאת מקובל עלי גם חלק מדעתו של רוסטאן, זה המשריין מקום מיוחד לאדם באיבולוציה האין־סופית, אף כי “נגזר עליו להיעלם”. אולי מושפע חלק זה של דעתו מעובדת היותו צאצא של משורר, והמשוררים הלא הם בעלי “האמת האידיאלית”, לא “המדעית”. אחר הכל באמרנו “עידן האדם”, או “אחד העידנים” בקוסמוס, האין אנו מאשרים בעצם אמירה זו את תפישת המחזוריות השבה ומתגלה בטבע (בחינת וַייטְהֶד, הסבור כי ההתקדמויות הגדולות בתרבות הן תהליכים ההורסים את החברה בה הם מתרחשים)? מחזוריות זו נעה במעגל־ענקים קוסמי, כשזרועות המחוגה הנצחית משנות את הרדיוס בלי הרף וכן את אורך עצמן. במעוף־אדירים זה, שבו נעים במשותף גם המעגל המשתנה וגם המחוגה המשתנה, יש רק דבר אחד קבוע והוא הציר המרכזי, שבו נעוצה מחטה העיקשת של זרוע המכשיר. אם אתה נוטל את המחט מן הציר, חדל מיד מלהתקיים החישוב הגיאומטרי ואין עוד כל משמעות מושגת לתנועה. אבל העובדה היא שאין מחט־המחוגה נחלצת לעולם מן הציר והמעוף המחושב־והחופשי־כאחד ממשיך ומתקיים. הקוסמוס מתעצם ומתפּשט עד שהוא מגיע לנקודת־הרוויה שלו, לקלימַאקס של עצמו, עד שאין ביכולתו לשאת עוד את המוכני שבו, הנתון על קו המעגל – והוא שב וחוזר אל צירו, אל עיקרו, אל האנושי שבתוכו. ברגע מסוים מגיעה אל קיצה ונחרבת מציאות אחת ומתחילה מציאות שניה, עם רדיוס אחר ודיאמטרים אחרים, אבל ציר־המרכז שהוא חלק בתנועה האדירה – אינו זז ממקומו. החומר מגיע אל קצה מיצויו והאנרגיה חוזרת אל נשמתה. בני־האלֹהים יורדים בשעה זו לקחת להם נשים מבנות־האדם כדי להציל עולם מכליונו ולמלא ריקנותו של החומר. זו השעה בנצח שבה נהרסים מגדלי־בבל והיכלות־סדום עולים באש. אל תביטו לאחור אם חפצי חיים אתם, ואל תפתחו חלון ודלת כי המבול יורד גשם על הארץ. חכו מעט, אל תמהרו להרוס ואל תחושו לבנות. הניחו לאש לשקוע ולמים לשכוך. איני יודע בבירור מה יקרה, אבל המחט תישאר נעוצה בציר המעגל, ואם זה לוֹט ואם זה נֹחַ – מישהו ישוב לפרות על פני האדמה ובני־אלוהים ישובו לחייך אל בנותינו.


(ניו־יורק 1971 )

המלצות קוראים
תגיות