רקע
יעקב אורלנד
עַל הַשֵּׁם וְעַל כֹּחַ הַשֵּׁם
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עקד; שבט תשל"ח – ינואר 1978

“וּלְשֵׁת גַם־הוּא יֻלַד־בן וַיקְרָא את־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה”. (בראשית ד, כו)


תמיד תהיתי מה לסופו של פסוק זה באמצע הכרוניקה הגנטית של סיפור תולדות אדם. “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְשֵׁם יְהֹוָה” מופיע כביטוי להלך־רוח פילוסופי במקום שאיננו תואם לפילוסופיה. אפילו נֹאמר שרושם־התולדות הקדמוני נתכוון לפשוטו של מקרא, אין ביטויו זה מתישב עם דברים שאמר לפני כן. שהלא כבר דיבר אלהים עם אדם וערך עמו דושיח בראשית ימיה של הבריאה, ואין ספק שאדם הכיר את בוראו ומה גם שהספיק כבר לחטוא לפניו, להתחבא מפניו ולהיעָנש על ידו. קין והבל הקריבו לו קרבנות, משמע ידעו לפני מי הם מקריבים, ולא עוד אלא שקנאתו של קין לאלהיו הביאתו לידי רצח ראשון. תחושת חטאו של קין ושׂיחוֹ עם קונו הן תעודות ראשונות של אתיקה אנושית. יש להניח שפעמים לא מעט קרא קין לאלהיו על דרך נדודיו הארוכה, בשאתו את אות הדמים על מצח. אין זו, אפוא, פעם ראשונה של זקיקת האדם לבוראו. תיאור התולדות שלאחר מעשה קין והמוצאות אותו הנו טבעי ביותר – עד לאותו פסוק המופיע בפתאום ונשמע כיוצא־דופן. בלית ברירה אתה מקיש מן הכתוב שאפשר היה אלהים ידוע לאדם עד אותה שעה, בלי שידע לכנותו בשם. כלומר, היתה ידועה לו המהות האלהית, ככל שנתגלתה לפניו, מבלי שידע להגדירה כמו.

פתאום, בכל מטען המאגיה הבְּרֵאשִׁיתִית, פורץ בתולדותיו של האדם כוחו של השֵׁם האלהי, ההגדרה הראשונה של המהות הראשונית. הצירוף העליון של המחשת הנעלם – הַהֲוָיָה הופכת ליְהֹוָה. אני משער כי משהו מתחושת ההתרחשות הזאת ידעו אנשי המסתורין שבכל הדורות, עושי־הנס והאובות ונביאי הפלא. בבקשם לממש את האין ולהפוך ליש את חזונם הערטילאי, אכפו את רצונם בכוח הלשון וחיפשו את סוד היצירה בצירוף הנסתר של ההיגוי האלהי, בחינת “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר”. כל גינוני הקמיעות, ההשבעות, המזוזות, מיוסדים על כוחו של הצירוף השֵׁמִי, ולא במקרה אנו מוצאים אותם במיתוסים השונים של עמי העולם. “הקבלה המעשית” שלנו מלאה מהם והשפעתם מחלחלת בספרותנו התורנית והחילונית כאחד עד עצם היום הזה.

אין כוונתי לחזור בזה על רעיונות שכבר מצאו להם ביטוי ממַצה אצל אנשי המקצוע שתורתם בכך. אולם כקורא מן השורה אני נשאר תמיד תוהה על כוחה של הלשון בתיאורים המִיתִיִים של המקרא. ככל הזכור לי לא הרבתה הפילוסופיה לעסוק בבחינתם האתימולוגית. ודאי, יש דברים כוללניים בכל שיטה מחשבתית, בהתיחסותה לענייני לשון, החלים גם על המקרא, אלא שחסרה בהם תחושת הלשון העברית המקורית, שפּלאיה ונִסיה מיוחדים רק לאלה שזכו לדעת אותה מכלי ראשון. משום כך דומה עלי שכל חכמיה בלשון לועז לא השיגו בה אפילו קורטוב־של־משהו, ככל שהשיגו בה חכמי “המדרש” היהודי. אלא שדא עקא, מעולם לא נתמשלה “דרשת” המקרא לפילוסופיה החילונית, ולא נלקחו מ“מדרש” זה ההקבלות הראויות להילקח לצורך העיון הכללי.

בדיאגרמה הנודעת של השיטה ההגליאנית, מתחלק הרעיון (“האידיאה”) לסעיפים וסעיפי־סעיפים שונים של ההוויה, בתפישתה החומרית והרוחנית כאחד. בסעיפים הדנים בדִמיוֹן ובזִכּרוֹן, אומר הגל כי כל דמות העולה בתת־מודע1 שלנו, מייצגת משהו מעבר לעצמה, הווה אומר משהו אוניברסלי. על ידי כך נעשית, למשל, דמותו המיוחדת של האריה לסימן של כלל האריות. מתוך כך נוצרת שיטת סימנים, שבפיתוחה המלא היא הופכת להיות לשון. בלשון זו מתחילים השם, או המלה, לשמש את עצמם בתפישתנו השִׂכלִית, ועושים את מלאכתו של הדמיון. אומר הגל: “מיד בהינתן לנו השם אריה, אין אנו נזקקים לחזותה הממשית של החיה, ואף לא לדמותה. השם לבדו, אם אנו רק מבינים אותו, הוא מייצגהּ הפשוט וחסר־הדמות של החיה. אנו חושבים בשמות.”


אני מעוסק בימים אלה בחיבור פואמה בשם “מַעֲשֵה הָעֵגֶל”, על יסוד אגדה מן התלמוד. ר' אוֹשַׁעְיָה ור' חֲנִינָא, אמוראים מדור שלישי, משוקעים ב“ספר יצירה” ומבקשים להעלות בצירופיהם את השם הקדמון, שבכוחו לחולל נסים. באחד מלילות שבת הם מצליחים לעשות זאת. נדהמים ומסוחררים מרגע הגילוי, הם משתמשים בכוחו של השם שלא כהלכה, ובוראים לעצמם עגל משולש ואוכלים אותו ברעבונם.

אגדה נפלאה זו כבשה אותי כליל. איני מבין איך לא גירתה את דמיונו של מישהו מן הסופרים עד כה. אשלכותיה הרעיוניות מרובות כל־כך, ואווירתה שופעת דראמאטיות ומסתורין. הרחקתי לכת כבר בכתיבתה, אולם ככל שאני מתקרב לפרק התיאור של שעת־הגילוי הלילית, וככל שעלי למצוא פורקן לשוני לפיצוצו הגרעיני של השם־המפורש בתודעתם של שני האמוראים – אוחז בי פחד משונה, ואני עצמי כחושש מפּני מצב של הזיה.

זה כמה ערבים שאני משוקע ב“סֵפֶר הַבָּהִיר”, בעיקר לשם הבהרת עולם ה“ספירות” ומשמעותן. אלֹהים, איזה דמיון פאנטאסטי. אני קורא גם ב“רָזִיאֵל הַמַּלְאָךְ”, ומנסה לצלול באווירת־הלחשים־וההשבעות המהלכת עלי אימים ופליאה, ונוטעת בי תחושת כוחם של שמות ורמזים שלא מעלמא הדין. נטלתי אתמול כמה פרטים מספרו של קוֹרְדּוֹבֵירוֹ, בעיקר מן הפרק העוסק בצירופי השמות. רובה של עבודתי נעשה בשעות הלילה, ואני מפסיק מדי פעם כדי להתאושש ולחזור אל צלילות־הדעת, שאי־אפשר בלעדיה. לגמרי איני בטוח אם אצליח למסור את התחושה הזאת, ואם תוכלנה מלים לתאר את רגע התפרקותן ותחייתן מחדש בפורמולה אחרת. בחיבורו של אֶרְנְסְט קַסִּירֶר “לשון ומיתוס”, מנסה אמנם המחבר לפרש את כוחם המאגי של גילויים כאלה, אבל גישתו המדעית־מדי – עם כל דקדקנותה – נוטלת מן הפירוש את עוקצו המיסטי ומנסה להשליט הגיון במקום שאין לו שליטה. אני נזכר עתה שקראתי לפני כמה שנים חיבור של פְרַאנץ רוֹזֶנְצוַוייג (שהופיע באמריקה, אם אינני טועה), ובו נסיון לעמוד על כוחו של השֵׁם, כנגד המהוּת שמעבר לו, והוא מבקש לנגוח בו את הפילוסופיה ה“אידיאית”. הספר עשה עלי רושם חזק בשעתו. אפשר שעכשיו מחלחלים בי הדברים.


  1. מונח ה“תת–מודע” היה זר להגל והופיע לראשונה רק עם משנתו של פרויד, אבל אני מביאו כאן כמושג המקובל כבר על הקורא המודרני.  ↩

המלצות קוראים
תגיות