רקע
מנחם שינקין
חדש וישן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

מנחם שיינקין

שיינקין.png

לזכר הרמב"ן

השאיפה לארץ־אבות היתה חיה תמיד בלב העם. מתחת לשכבת האפר ותלי־הרמץ שנצטברו במשך ימי הגלות, היתה עצורה השאיפה לארץ־המולדת והיו לוחשים הגעגועים לארץ־ישראל. ורק במקרים ידועים נגלו אותותיהם בחיים, ע"י פעולותיהם ומעשיהם של אנשי האומה.

הרמב“ם נשא בלבו את רעיון העליה לא”י, ורק מפני סבות שונות לא עלה בידו לעלות לארץ ולשבת בה.

רבי יהודה הלוי – לבו בער באש האהבה והגעגועים לכל מדרך כף רגל אשר בציון. הוא עזב את הגולה ועבר ארחות ימים “לתת לבתרי לבבו לנוד בין בתריך”; ומפני שהביע את אשר הרה והגה לב כל האומה, נעשה חביב־העם יותר מהרבה משוררים שקדמוהו ושבאו אחריו; והמסורה העממית קשרה לראשו כתרים של אגדות נפלאות.

והנה הרמב"ן. הוא לא בא לבקש ולמצא ספוק לצרכי עצמו הרוחניים; בו מצאה השאיפה הלאומית את בטויה ליסוד ישוב עברי חדש בארץ ישראל. אין ארץ ישראל בלי ישראל, ולכן מחויבים בני ישראל לעלות לארץ ולהתישב בה ולהושיב בה גם אחרים. זו היתה העליה הראשונה שלאחר החורבן השני. וזוהי התחלת הישוב החדש בארץ ישראל.

הישוב החדש של הרמב“ן! והלא בשבילנו ישוב ישן הוא, ישׁן־נושׁן; והאירוניה של ההיסטוריה היא שמתנגדיו של הישוב החדש בא”י יצאו מבין שרידי הישוב של הרמב"ן!

זהו אסון הזקנה. בישישים חכמה, אבל תש כחם לחדש ולשנות את הערכים, ונס ליחם לגבי שאיפות; ולפעמים הם לועגים אפילו לחלומות נעורי עצמם. הזקנה – זהו, במקרה הכי טוב, חורף יפה, קר ושקט; מעטים הם המאושרים, שעלה להם לשמור על חום הנפש לאחר ששיבה נזרקה בהם. יחיד היה בדורו רבנו עקיבא, שהשתתף לעת זקנתו עם בר־כוזיבא המתפרץ; יוצא מן הכלל היה גם רבי יהודה הלוי, שנמשך אחרי בת שירתו ציונה; ומיוחד במינו היה הרמב“ן, שהיה בו די אומץ רוח, לעבור בשנות השבעים, מן הדבור אל המעשים, ו”לשוב אל ארץ אבותינו“, ולגרום ע”י זה לעין מהפכה בחיי־הגולה של עם־ישראל.

מחשבתו הגדולה היתה לא רק לעסוק שמה בתורה, ולא רק לקים את המצוות התלויות בארץ, כי אם גם לגאול את הארץ מידי הגויים, לשלוט בה, להושיבה, לעבדה ולשמרה. כצעיר רודם היה בר נחמני. זה היה רגע של התגלות הרוח הלאומי, עת פקודה.

ואולם בני הדור לא ירדו לסוף דעתו ולא הלכו בעקבותיו. פה ושם נמצאו שהחזיקו מאז במעשה הרב. לעבור לעת זקנה לארץ הקדושה, בכדי להנצל, לאחר אריכת ימיהם, מרמה ותולעה ומגלגול מחילות. וכך מתבארת העובדה שאחר מאות בשנים של הגרת הזקנים קשה היה למצא עדה עברית בערי הקדש; בקושי נתקימה אפילו “חורבת” רבנו יהודה החסיד.

כשפרצה מלחמת־הדעות בין המתנגדים והחסידים ברוסיה, היא השפיעה גם על יחס שתי הכתות לארץ־ישראל. שני מפקדי המחנות: הגאון מווילנה והרב מלאדי, השתדלו לחזק את מעמדם בארץ הקדושה; ביחוד הוקירו החסידים את מקום שבתם של המקובלים הגדולים: האר“י ור' חיים וויטל. אז הסתדרה התמיכה ו”החלוקה" מקופת הרמב"ן (רבי מאיר בעל נס) – סמל הישוב החדש שנתישן.

ברבות הימים ניטלה הנשמה מתוך רעיון הישוב של הרמב"ן ונשארה קופסא של צדקה, חלוקה מעיקה וממיתה. כי מי האיש, העוסק בישובו של עולם, שיחפוץ לעלות אל המקום, שהיה לסמל של קבצנות וצדקה. רק אלה, שכבר גמרו את כל חשבונותיהם עם העולם הזה ומבטיהם היו פנויים כלפי הקבר, רק הם שמו את עיניהם בהר הזיתים וביתר קברות הקדושים; רק אלה, המצפים לשלחן בניהם וקרוביהם עלו לארץ הקדושה, להתפלל בעד מטיביהם ומפרנסיהם.

ומכיון שמקור הצדקה הוא מדת הרחמים, והרחמנות מתעוררת ביותר ע“י הצרות, הרי כל צרה שלא תבא ליושבי א”י היתה למקור־הכנסה. שנת בצורת כי באה, מחלה כי נדבקה, טפסר כי התאכזר והיה זה תוכן ל“קול קורא מעיר” ול“קול קורא מהיכל”. וממשלת תורכיה, שהיתה פרועה, אז ביותר, ועצלות הערביים, שהרבתה את העזובה בארץ, הן הן שסיעו לחלוקה זו. לוּ היו מביאים מים חיים לירושלים מן המעינות אשר בסביבותיה, כמעט בתחומה של עיר; לולא היו הדרכים בחזקת סכנה; לו הוציאו מן הארץ הברוכה הזאת את יבולה; לו השתמשו בברכת האלהים אשר בכחות הטבע, העצורים באדמה ובאוירה של הארץ, – כי אז הלא אבדו הצדקה והחלוקה את כל ערכן וחנן. הממונים על גבית הצדקה וחלוקתה הוכיחו תמיד, כי קללת אלהים רובצת עתה על הארץ, כי אי אפשר לו לאיש מישראל לצאת שם מקיר החומה וחוצה; כי אי אפשר לעסוק שם בישובו של עולם… וככה היו מתארים את הארץ עוד לפני איזו עשרות בשנים.

ולא הרגישו היהודים הטובים האלה, כי על אוצר בלום הם יושבים, אשר יוכל להעניק להם טובה וברכה יותר מכל מיני חלוקות שבעולם, אם רק ידעו להשתמש בו כראוי. היאָמן אם יסופר, כי לפני חמשים־ששים שנה, בראות הממשלה כי הארץ ברובה אינה נעבדת ואינה מכניסה מכס לממשלה, מאשר אין לה בעלים קבועים, הוציאה פקודה, כי הרשות לכל איש לזכות באיזה שטח אדמה שיחפוץ ולרשום על שמו; והרבה ערבים זכו אז מן ההפקר. אולם היהודים לא עטו לרכוש את נחלת האבות. היאָמן, כי לפני ארבעים שנה, כשנוסד ביה“ס “מקוה ישראל” על יד יפו, הציעו השכנים הערביים לפקיד “חברת כל ישראל חברים” את שטח האדמה אשר בין ביה”ס לבין העיר יפו – כמה אלפי דונמים – במחיר שנים־שלשה פר' הדונם!… הפקיד לא קנה את האדמה, באשר לא ידע מה יעשה בה ומי יתישב עליה. ועתה עלה מחיר האדמה ההיא למעלה ממאה פר' הדונם, ושם נטעו את פרדסי יפו המהוללים, מקור העושר ליושבי יפו הנכרים. (ומחירם עתה – מאות לא"י הדונם, אבל רוב הקרקעות הללו אין לקנותם בכל מחיר. – המביא־לדפוס).

זוהי הקללה הרובצת על התמיכה, הבאה מן החוץ בתורת נדבה.

יוצאים מן הכלל היו, במדה ידועה, היהודים ה“ספרדים” המעטים. אצלם נתנת החלוקה רק לתלמידי חכמים, שתורתם אומנותם, ויתר הקהל עסק בישובו של עולם. בעקבותם יצאו מתי מספר גם מאחינו האשכנזים להתעסק במסחר, קנין ומלאכה. בין המעטים האלה, מבני הישוב הישן, התעוררה התנועה, לחדש את הישוב העיקרי בארץ ישראל, לצאת מקירות העיר וחוצה ולרכוש לעצמם ולבניהם נחלות שדה וכרם.

אמנם בעת ההיא היו גם סבות חיצוניות לדבר; מצד אחד נסו המסיתים הנוצרים, בחצי השנה של המאה הי“ט, להטות אחריהם את לב בני ישראל בירושלים, בנתנם לכמה מהם עבודה ומחיה בשדות ובגנים אשר מחוץ לעיר; מצד השני הועילו בקוריו של היהודי המצוין במינו, השר משה מונטיפיורי בארץ ישראל, לעורר את אחיו לעזוב את חומות הערים ולנסות את ידיהם בעבודה בשדה. ואולם אין ספק בדבר, כי ביסוד התנועה החדשה מונחת הנטיה הפנימית, הטבועה בלב עם ישראל, לשוב ולחיות חיים טבעיים בא”י.

בימים ההם התעוררה גם בארצות הגולה, ביחוד ברוסיה וברומיניה, תנועה גדולה לישוב ארץ־ישראל. רבים מטובי בני ישראל ומצעיריהם עלו להתישב בארץ־האבות. הם לא שמו לב לכל הקושי שבדבר: במעוף־דמיונם הנשגב התרוממו מעל לתנאי הזמן והמקום, כאילו באו להתישב לא באחת המדינות אשר לתורכיה, כי אם בארץ ישראל שבתקופת התנ"ך. פסוקי התורה ויעודי הנביאים, שדומה כאילו שזורים ותלוים המה באוירה של ארץ זו, התגבשו יחד עם מאויי הנפש ורגשות הלב, ויהיו לאוירה מוחשת, הפועלת על עצבי המח ועורקי הדם, ולמניעים עקריים בחיי יום יום.

תנועה עזה ונמרצה היתה זו בבני ישראל, תנועה שלא ראתה ארץ ישראל זה הרבה מאות בשנים. מיום שמעדו רגלי הגבורים על גבעותיה. ניצוצי נשמותיהם של המכבים, של הקנאים ושל בר כוכבא וסיעתו, נתגלגלו בבני בניהם. נשמע הד קול הקריאה של הלוי ושל הנחמני, ויקומו ויעלו “להושיב ערים נשמות”, לקום לתחיה יחד את הארץ או… ואולם לא היה להם שום “או”; כי דרך אחת היתה לנגד עיניהם, הדרך קדימה, ויקראו את הקריאה הגדולה ללכת בדרך הזאת: “בית יעקב לכו ונלכה!” (ביל"ו).

רק כחות טבעיים עצומים, כחות היסטוריים, איתני ארץ, יכלו להשפיע באופן כה עז ונפלא ובאופן כה ממשי.

ברם, דבר אחד לא יכלו להביא עמהם החלוצים הנפלאים: חסר להם הרכוש החמרי; אשר בלעדיו לא ירחיקו ללכת כל המתישבים החדשים באיזו ארץ שהיא, ואשר בלעדיו גם החומר האנושי היותר טוב הרי הוא כזרע באדמה פוריה אשר לא יצמח ולא יתן כל יבול, אם לא יבואו המים להפרותו.

עם ישראל ברובו לא שם לבו לדבר הגדול שנעשה בקרבו; רק מתי מעט, שרידים יחידים, אולי אף לא אחד מאלף, נתנו את פרוטת נדבותיהם ל“ישוב ארץ ישראל”; ולולא “הנדיב הידוע”, שמהר לעזרת החלוצים הראשונים, כי אז לא היתה להם תקומה בארץ.

ואולם גם על נדבות הנדיב רבצה קללת הצדקה, היהודי הטוב הזה נכשל באנשים שאינם מהוגנים בתור פקידים. רובי נדבותיו עלו בתוהו, ובמותר השתמשו רוב הפקידים לרעה, בשוגג או בזדון, להרעיל את הנפש ולטמא את הקודש אשר בישוב החדש, לעשות גם אותו לישוב ישן, החי על תמיכה והחלוקה. רק תקפו ואצילותו של הרעיון הלאומי, הוא שעמד לו, לישוב החדש, שלא התישן כלו.

והנה הגיעו הימים הגדולים של התנועה הציונית הכבירה: נתגלו אופקים רחבים ושאיפות גדולות. העם מרבה לבוא ולעמוד תחת הדגל. אבל עומד הוא עם דגלו מרחוק – בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל.

שרים שירי אהבה ותקוה לציון­ – ורואים חיים בגולה. בארץ ישראל יוצרים מוסדות – בשביל האחרים, שילכו שמה האחרים “לסבול”; וכך קמו כוללים חדשים שונים, ממונים ושדרי"ם שונים, המכריזים על הצדקה והעוסקים בחלוקתה; והאחרונים עוינים מעט זה את זה וקצת מתחרים זה בזה; הכל כמנהג ישן נושן, רק באופן מודרני קצת; כי הלא במאה העשרים אנו חיים.

שלום כי יהיה בארץ, והתענגו כל הציונים במקומות מושבותיהם המה ומנהיגיהם בחצרותיהם ובטירותיהם, והשליכו מזמן לזמן את פרוטתם אל הקופסא המקשקשת, והתענגו על הצלצול הנעים, פעם לשנים נוסדה איזו קופת־מלוה פעוטה בארץ אבותינו ע"י האנשים התמימים, שנואלו לקיים בעצמם את אשר הטיפו לכל העם.

והנה בא אסון המלחמה ותתגבר מדת הרחמים. כל הידים מלאות עבודה, וההכנסה גדולה היא פי עשרה מאשר בשעת שלום, כי הלא “צדקה” היא, דבר המובן לכל נפש מישראל.

זאת תורת הצדקה וזה גורלו של הישוב החדש, ההולך ומתישן.

לסוף הגיעה השעה הגדולה. כל העולם תוקע ומריע על ארץ ישראל לעם ישראל. וכשהנך פונה לעם ישראל, לאלה, היושבים איש בארצו ובעירו, ושומע את שיחם והגיגם – והנה מבין אתה מתוך דבריהם, שאין איש מהם, אף מהציונים היותר “נלהבים”, חושב לעלות בכבודו ובעצמו ולהתישב שמה או להשתתף באופן מעשי בבנינה. כולם בטוחים משום איזה טעם, כי אם תגיע השעה והכל יהיה מוכן לסעודה, אז ימצאו כמה וכמה יהודים, הסובלים בארצות רחוקות אחרות, והמה יעלו להתישב בארץ האבות. ואז ימצאו גם מנדבים לרוב, שיואילו לעזור לאחיהם האומללים.

כשרואה אתה מסביב לך את הרשלנות, קלות־הדעות וקרירות הלב, וכשמסתכל הנך בעם הזה שכאילו נתאבן כולו, הנך זוכר את אבותינו הראשונים אשר אהבו את הארץ אהבה עזה ותמימה, אשר חרפו נפשם עליה, והנך מתמלא רחמים על השיות הנדחות האלו, על שה פזורה ישראל.

“כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא”.

כי איך ילכו הנהוגים, אם אין המנהיגים הולכים לפניהם להורותם הדרך…

ובשעה שכזו יקר וקדוש כפלים זכרונו של אותו הזקן הנחמני, אשר עוד לפני שש מאות וחמשים שנה בא ליסד ישוב חדש בארץ ישראל; אותו צדיק תמים, שהתאים את מעשיו למחשבותיו לדבוריו.

הוא דרש בשבחה של ארץ ישראל, כי הוא האמין בקדושתה, ויקם וילך שמה. הלך ונתקדש בה.

ובזה נתן את הדחיפה הראשונה לישוב עברי חדש בארץ ישראל.

ניו־יורק, 17 באוגוסט 1917.


המלצות קוראים
תגיות