רקע
מנחם שינקין
על הכחות ההולכים לאבוד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

ברגש של צער ודאגה, כאב ועלבון הנך עומד לפעמים על יד שטפי הזרם ומפלי המים של הנהרות והנחלים שבארץ ישראל, על יד הירדן והליטנוס, היבוק והירמוק, הזרקה והירקון, ברור לך, כי פה ושם יכולים לסרר ולכַוֵן את הכחות הזורמים להניע בהם גלגלים ומכונות, לתת עבודה לאלפי ידים ומחיה לרבבות נפשות.

זרמי המים האלה שבארצנו אינם מצטיינים בכמותם, כי אם בּכח האצור בהם, ברדתם מגבוה, בנפלם מגבעות יהודה ואפרים, מרוכסי הלבנון והחרמון ומפסגות הרי הגלעד. מצטברים הכחות במים בדרך רדתם והיו לכח אצור, לאנרגיה שוטפת הדורשת את תפקידה להסב ולהניע, להיות לכח פורה, עובד ויוצר.

ובעמדך על יד הזרמים הקטנים והאמיצים האלה, השוטפים ועוברים ללא פעולה ותועלת, ובנוחך ליד מפל מים צפוף אמיץ וסואן, – ונדמה לך כי נפתחו ורידי הדם בצואר החי וזורם משם הדם, שהיה צריך להגיע אל הלב ולהמסר לכל אברי הגוף, לפתח בהם את התנועה ואת החיים. ונתפש הלב בצבתים, וכואבת ודואגת הנפש על הכחות הרבים האלה ההולכים לאבוד ונעלמים בתוהו.

___________

כחות רבים אצורים בנפש כל עם ולאום, כחות עצמיים מטבע לידתם, כחות שנתוספו עם שטף החיים וזרמם. והנה בעת, שהעם חי את חייו החפשיים הוא משתמש במלוא כחותיו לפעולה ויצירה, למלא את דרישות חייו ולהוסיף ערכין חמריים ורוחניים לאוצר העולמי. ואולם אם נהרס הבנין הלאומי, הרי כחות העם הולכים ברובם לאבוד ללא יצירה טבעית, באפס מכונה מתאימה להסיעה ולהפעילה על פי דרכו ורוחו.

גם בעמנו נאצרו והתפתחו כחות טבעיים בשטף מרוצת חייו. “כי מראש צורים אראנו”, ובזרם העז מראש מקדמי ארץ הסיע עמנו גלגלי עולם והסב אותם לתנועה וליצירה לאומית ואנושית. גם אחרי שהרסו הכובשים את בנין חיינו הלאומיים לא פסק שטף הזרם, אלא, שמחוסר תעלה טבעית ערוכה ומסודרה ובאפס גלגלים מתאימים להניע, הלכו רוב הכחות לאבוד: יש שקולח הזרם בשאון וברעש ללא תנועה ופעולה, יש שנוגע במקרה ולשעה באיזו גלגלים הסובבים לבטלה, בריחים ריקניות הסובבות וחורקות ללא תועלת ממשית, ויש שמתפרץ הזרם לאיזה גבול זר לחַבֵּל ולהרוס בכחותיו הענקיים האצורים והשואפים לבא לידי גלוי.

הציונות היא השאיפה לסדר את כחות עמנו, להכניסם אל התעלה הטבעית ולהניע בהם את הגלגלים המתאימים, שיביאו לידי פעולה טבעית וליצירה בחיינו. ואמנם היו בעבודה הציונית הופעות של תנועה ומפעלים, המתאימות אל השאיפה הנשגבה ואל המטרה הנכונה: יסוד המושבות החדשות בא“י, ארגון ההסתדרות הציונית העולמית ומוסדותיה, בני “בילו” וקבוצות העובדים שבאו אחריהם, ה”שומרים" והגדוד העברי, הצעדים הפוליטיים להשגת הצהרת בלפור והחלטת סן־רימו, כניסת אלפי החלוצים והעולים אל הארץ בשנה האחרונה – כל אלו הן תוצאות של ההשתמשות בכחות האצורים בעם להפנותם אל הגלגלים המתאימים להניע, לפעול וליצור.

ואולם כל מה שראינו ב“חבת” ציון ובציוניות הן רק הופעות מקריות וזכיות, רק השתמשות חלקית בכחות העם לסמנין ולשעה; רוב הכחות האצורים בעם, כחות עזים ועצומים, עודם שוטפים לבטלה והולכים לאבוד ללא פעולה ותועלת.

מזמן לזמן באה התעוררות לנסות דבר אל העם שישתמש בכחו כיאות למטרה הנכונה; וקשה הדבר מאד לעם מדולדל בגולה לתפוס את עצם מהותו ולסדר את כחותיו לפי טבעו ורצונו; ולכן יש אשר ימהרו המעוררים והמנהיגים להתיאש, ועזבו את העם בכשלונו, והלכו לבקש פעולה וחיים באשר ימצאו; ויש אשר יתחיל העם להתעורר ולפעול ומנהיגים אין לארגן ולסדר את המרץ והתנועה, והלכו הכחות לאבוד או גם שיתפרצו לחבל ולהשחית.

כי הנה במשך דורות של חיי נדודים בסביבות זרות השתרשה בנו הנטיה לחקוי ולהתבוללות מאונס ומרצון, מדעת ומשלא מדעת. העלינו אתנו שמות של מלאכים מבבל ושל שדים ורוחות מפרס ונסינו להכניסם לאוצרנו הלאומי, הסתגלנו למנהגי עכו"ם, ללחשים וקמיעות והקדשנום בקדושת תורתנו הלוחמת נגד כל זה בטוהר כוחה; חקינו איזו כתה קטולית באצטלא דרבנן שלה, ונלחם עד כדי מסירות נפש על קדושת התלבושת המוזרה הזו, באנו לבקש את ההשכלה בת השמים להתאימה אל “האמונה הצרופה” והגענו עד כדי התבוללות ושמד. וגם כשהחלו הבנים לשוב לגבולם, נטו לחקות את הערביים בתלבושת, בשירים וברקודים; כי כך הוא טבע המעוט להסתגל אל הרוב שבסביבה.

וכמה מן החקוי יש גם בסיעות ובמפלגות שבציוניות: תורות והנחות לקוחות בהשאלה מן הסביבה מימין ומשמאל ונכנסו בתרגום רע לעברית. העם ברובו ובהמוניו שומע סביבו ומעל לראשו איזה קול שאון מוזר, שאיננו תופס אותו בלבו ובנפשו; אין זה “קול הדם” הדופק בלבו, אין זה הד הנפש הנובע מתוך עצמותה ומהותה של הלאומיות העברית.

אם עם ישראל חי באמת ואם לשאיפה הציונית הנשגבה והנעלה יש בסיס נכון בנפש האומה, כי אז יבא יום, ויתעורר העם בהמוניו ויקח את מושכות ההנהלה מיד אלה המשחקים בגורלו, ואז ישתמש בכל הכחות האצורים בקרבו להניע, לפעול וליצור כרוחו וכנפשו.

ולעת עתה, בהביטך אל זרם הכחות שבעם השוטף ועובר ללא פעולה ותועלת, – ונתפש הלב בצבתים; ודואגת ודואבת הנפש על הכחות הרבים האלה ההולכים לאבוד.


המלצות קוראים
תגיות