אי־ אפשר להחריש יותר, הלב מתפקע. מה שם? האמנם נכון הדבר? האמנם כך מרגישים את עצמם המתנדבים העברים שם בארץ־ישראל?
האמנם נכון הדבר, שאין נותנים למתנדב העברי להשאר בארץ, אם אין בידו חמש מאות ליטרות במזומנים או שאין לו עבודה בטוחה לשנה? ואם יש דרישה שכזו, האמנם אי־ אפשר ליהודים שבארץ ולההנהגה הציונית שם להבטיח עבודה שכזו לכל הפחות לאלף הצעירים הראשונים? ואם אלף דולרים דרושים, כדי להבטיח את העבודה בשביל מתנדב אחד, ואם מליון דולרים דרושים בשביל אלף הצעירים הראשונים, האמנם לא ישיגו את המליון האומלל הזה בין קהל היהודים?
לוא הודיעו, לוא קראו, לוא דרשו מאת העם העברי מליון או שנים, כדי להמציא עבודה למתנדבים העברים; ביחוד, לוא דרשו זאת לא בתור נדבה, כי אם בשביל רכישת קרקע, בשביל בנינים לבהמות ובשביל מכשירי עבודה, לדברים שכאלה, הרחוקים מהפסד והנותנים עבודה וכלכלה לאלפי פועלים עברים, האם לא יתן העם? האם לא יאבו אלפי היהודים להשקיע מעט מזעיר מכספם לקרן קימת זו, לגאולה הממשית?
אבל למה נדבר על־אודות מיליונים לאלפי מתנדבים, האם בשביל מאות כבר הבטיחו? הלא יום־יום כותבים המתנדבים שבארץ־ישראל להוריהם ומכיריהם באמריקה, שאינם רואים ושאינם מרגישים שם, שדאגו באופן מספיק אפילו בשביל מאות. האמנם? —
ואם שקר הדבר; אם אין גזרה רעה שכזו, או אם דואגים להם במדה ידועה, אם מעבדים תכניות, מדוע אינם מודיעים זאת לא לנו ולא להם, שם? ואם חושבים למותר להרגיע את רוחנו אנו, מדוע אינם משתדלים לכל הפחות להרגיע את רוחות הצעירים המתנדבים? ואם עושים כזאת, מדוע אינם מודיעים לנו, כדי שנדע להשיב לשואלנו דבר? הלא קוראים שם את הידיעות הנדפסות פה! מדוע אינם ממהרים להכחיש באופן מוחלט ורשמי? יוציאו מאה, מאתים דולר על מברקים ונדע שלא נעשו נבלות כאלו בארץ־ישראל.
בטוחים אנו באחינו אשר בארץ, כי אינם מוכשרים לדבר כזה, כי הלא גם להם לב יהודי. ואם נאמר, כי המנהיגים הרשמיים, “הזקנים”, חשודים על קרירות הלב ועל רשלנות, אבל הלא ישנם בין בני הארץ גם “צעירים” ו“רדיקלים” שאינם נושאים פנים; ולוא היתה “כצעקתה”, האם היו הם עוברים על זה בשתיקה?
מר ז’בוטינסקי, זה אבי הגדוד העברי, האם לא היה מרעיש עולמות, אילו היו חיי המתנדבים העברים באמת כה עצובים, בודדים, דלים ורעים?
ואלא מה? מדוע כך מתאוננים ומתמרמרים רבים מהמתנדבים? קראו נא את מכתביו של ז. ברכות בה“טאג”. הוא אמנם איננו מתנפל, איננו מחרף, איננו יודע את מי להאשים, אלא הוא רק שואל: “מדוע כל ההתחלות צריכות להגמר בלא כלום? מי אשם בדבר? מי יוכל להגיד לנו פשר דבר? אבל לעת־עתה, הוי, מה כבד לנשוא!” איזה יאוש קהה ועם זה חד וחותך כאיזמל…
והלאה הוא אומר: כארבעת אלפים מתנדבים עברים הננו עתה בארץ־ישראל והננו כמו במדבר. אין לנו סביבה של יהודים… האנגלים, האוסטרליים, השוטלנדים, הניו־זילנדים — כל אלה שנקרעו מבתיהם ונדו לארץ־ישראל, להם יש בית גם בארץ־ישראל. ישנם מוסדים, המוכרים להם את הכל בזול־הזול, יש להם מטבח משלהם לאכול ולשתות, הם מקבלים עתונים; שונים הם המוסדות, המשתדלים להקל לחיילים האלה את כובד חיי המלחמה ועבודת הצבא. אנחנו המתנדבים העברים, בלי הבדל, אפילו המתנדבים מבני ארץ־ישראל, מרגישים את עצמנו כמו אבודים; הכל סביב קר וזר, אין סביבה של עברים, אין מי שישמע לנו ברגעי הסבל והיאוש"…
וידיעה אחרת באה, כי רק מאות אחדות מהמתנדבים הוזמנו ל“סדר”; ומאות אחדות נשארו בליל־פסח בודדים בסוכותיהם במחנה הצבא.
האמנם כך הוא הדבר? אנא, מנהיגים נכבדים, פה ושם, ענונו!…
ניו־יורק. 6 ביוני 1919, התרן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.