(לקבוצת הלגיונרים היהודים הראשונה בא"י).
הנאום הכי קצר והכי נמרץ, ששמענו במלחמה זו, הוא נאומו של הגנרל האמריקאי פּרשינג. כשהגיע עם המשלחת הצבאית האמריקאית הראשונה לצרפת, ויבקר הגנרל את קברו של לַפַיֶט: " לַפַיֶט, הננו!"
עמוק מובנן, גאה הטון ואצילי המעשה, ששתי המלים האלו מכילות.
לפני 142 שנה, כשאמריקה הצעירה נלחמה בעד חופשה ועצמאותה שלחה לה צרפת לעזרה אֶקספּדיציה צבאית תחת פקודתו של המרקיז אמיץ הלב לַפַיֶט.
צרפת היתה כבר אז חדורה ברעיונות החופש; ואם כי עוד טרם הגיע שם זמנה של המהפכה הגדולה, אולם כששמעו בצרפת על המלחמה לחופש שבעֶברו השני של האוקינוס האטלנטי, נמצאו מיד מתנדבים צרפתים, שאצו לשחרור העם האמריקאי, שנאבק על קיומו ברשות עצמו. לעזרה זו היה אותו הערך המוסרי גם אילו לא היו מנצחים. למעשה, תמיכתם זו של הצרפתים הועילה לאמריקאים. אמריקה לא שכחה מעולם חסד זה והרגישה תמיד הכרת טובה עמוקה לצרפת.
וכשנעץ, במלחמה האחרונה, הנשר השחור את צפרני הברזל שלו בגב צרפת והיא התבוססה בדמה, הרגישו הטובים שבעם האמריקאי, שעליהם לבוא לעזרתה. אין ספק שרגש הכרת־טובה היה אחד הגורמים שהשפיעו על אמריקה שתשתתף במלחמה. לאום אינו יכול לפשוט את הרגל, הוא מוכרח לשלם את חובותיו לא רק החומריים, אלא גם הרוחניים. גם להיסטוריה שטרות משלה, שהיא מגישה ל“מחאה” אם אין משלמים אותם.
ולכן היה בקורו הראשון של הגנרל פרשינג, מיד לבואו לצרפת עם היחידות הראשונות של הצבא האמריקאי, ללַפַיֶט גבור צרפת ואמריקה. הוא השתחוה לפני הקבר והמצבה ההיסטורית, ויפנה לנשמתו של לַפַיֶט, לעם הצרפתי ולעולם התרבותי ויאמר:
— “הננו!” — אמריקה שלחה את ילדיה, שיפרעו לך את חובם.
ובחורי אמריקה משלמים חוב זה באבירות ובאצילות. העולם כולו משתומם לאומץ־הרוח ולגבורה של הצבא האמריקאי, והנהו מלא הערצה והפתעה למעשיהם בחזית. רק ההיסטוריונים והאֶטנוגרפים יוכלו לבאר את העובדה המפליאה, כיצד נוער אמריקאי זה, האוהב שלום, קל הדעת ושטוף המשחקים נהפך פתאום לצבא־חילים למופת, חשול כפלדה ונכון לקרבנות; וזה כמעט בלי שום הכנות צבאיות. ודאי שיבואו לידי החלטה, שהחופש הנהו ההכנה הכי טובה בחיי הנוער. אולם הפסיכולוג והמורליסטן יוכיחו מתוך זה, שברוחו של האדם חיה הכרת חובותיו, גם כשנדמה כאלו שכחם לגמרי.
לא רק הגנרל פרשינג הצהיר: “הננו!”, קולו של דם האמריקאים אסירי התודה לצרפתים לפני 142 שנה הגיע עד לבם של אזרחי אמריקה הענקית. קולו זה של הדם משפיע, אפשר גם בלי יודעים, על הבחורים האמריקאים ומעורר אותם למעשי גבורה.
* * * * *
לפני 1786 שנה עשה אחד מגבורינו בשביל היהודים כמעט אותו הדבר — ואולי גם יותר — שעשה לפיֶט בשביל האמריקאים המורדים.
זה היה ששים שנה לאחר חורבן הבית השני. אחרי מלחמת־גבורים, שאין דומה לה, נקרע העם היהודי לגזרים ונרמס ע"י הלגיונות הרומאים; אולם באברים המרוסקים עוד רתח הדם היהודי ששאף לחופש.
ונמצא אז בתוך העם המנוצח בן נאמן; האהבה לעם ולמולדת הוסיפה לו עוז וגבורה. ומחזֵי־הלביא הרחב והאמיץ שלו, שהיה מלא רגשות חופש, צער, נקם וזעם התפרץ קול שקרא: “למלחמה! חופש או מות!…” הוא לא בקש חשבונות רבים ויעיז לדרוש מהקב"ה בכבודו בעצמו, שלא יתערב במלחמה אם הוא אינו רוצה, או אינו יכול, כביכול, לעזור לחלש ולצדיק נגד הרומאים החזקים.
לקריאה הזאת נהרו האברים המרוסקים מתחת לאפר החורבות. באו בני ישראל, שלבם פועם לעמם מכל פינות הארץ ומהארצות שמסביב, קרובות ורחוקות. לא כולם זכו אז להתקבל ללגיון היהודי. העם היהודי שמר אגדה מאותם הימים, שבר כוכבא אסף ללגיונו רק אותם הגבורים, שידעו לעקור ארז מהלבנון או לקטוע אצבע מידי עצמם.
ובכל זאת התרכזו סביב בר כוכבא בזמן קצר מאות אלפים יהודים נאמנים. הלגיונות הרומאים נאלצו לסוג אחור מפניהם. היהודים כבשו שוב חמישים מבצר וכאלף ערים וכפרים; הוקמה מחדש ממשלה יהודית. והרומאים שלחו את לגיונותיהם הכי מנוסים־במלחמה; אולם ליד מבצרי ביתר נאלצו לעמוד כמו בפני קיר־ברזל. ונדמה אז רגע שהיהודים לא יֵדעו יותר את טעם הגלות.
אולם נמצאו אז בוגדים בין בעלי־ה“ריפורמה” של הימים ההם, הלא הם השומרונים. הגבור נפל וצבאו נשמד. העם היהודי הלך שוב בגולה. נשמתו של העם כה שועבד, עד שהתחיל לחשוב את המלחמה לדבר חסר־הגיון ואפילו לפשע; בר־כוכבא המזהיר נהיה אצלו לבר־כוזיבא (הכזבן); ואם עוד נשאר אי־שם במסורת זכרון לעובדה היסטורית זו, זהו המנהג של משחק בקשתות עץ בל“ג בעומר. רק לפני זמן קצר בערך הגענו לההשערה שרבי עקיבא הגדול ידע לא רק לדרוש ולנאום על אותיות וצרופי־אותיות. הוא ידע גם לארגן צבא למלחמה בעד עמו, שאלפי תלמידיו, שלזכר מיתתם אסור להסתפר בימי ה”ספירה", לא מתו במגפה מקרית, אלא נפלו מתי־גבורים על יד חומות ביתר…
מאות בשנים היינו נאלצים להתחפש בפני רודפינו, עד ששכחנו בעצמנו את פנינו האמיתיים. הגלות המרה בלבלה כל כך את מחשבותינו וטמטמה כל כך את מוחותינו, עד ששכחנו כמעט את כל חובותינו וכמעט שפשטנו את הרגל ללאומיותנו ובגדנו בגבורינו ומורינו הגדולים.
אולם עם חי אינו יכול לפשוט את הרגל; הוא נאלץ לשלם את חובותיו.
יחד עם התעוררותו של הרגש הלאומי חי בקרבנו גם דמו של בר־כוכבא; וגבורנו הלאומי הזה היה שוב לכוכב מורה־דרך לנו, המבהיק כמו מגדלור ומנצנץ, מנחם וקורא…
וישמעו שוב בני ישראל בדמם את קולו של בר־כוכבא, וימלאו אהבה לעמם ונקמה לשונאיהם, ויתפרצו מתחת לחורבנות הגיטו וינהרו קדמה… הרגש הובילם וימצאו את המקום; הם עקרו שם ארזים, הפכו הרים, קטעו את אבריהם ויסכנו את חייהם, עד שזכו ליצור את תנועת־החרות וצבא השחרור.
העולם הכיר את הכפירים בקול־שאגתם ומראה ההוד שלהם. וגם את עם־ישראל העתיק הכירו לפי מעשיו ומולדתו ההיסטורית. הכירו שיש לנו הזכות ללכת בדרך בר־כוכבא ולקחת את המגיע לנו.
יורשיה של רומה מחזירים לנכדיו של בר־כוכבא וההולכים בעקבותיו את החרב שגזלו ממנו. אנו מרימים ברגש של קדושה את הדגל, שנפל מידי גבורינו בשעת אסוננו הלאומי; דגלם ורוחם של גבורינו מלפנים מנפנפים שוב מעל לראשינו ושוב מלהיבים את נשמותינו ברוח ואש…
כן, עוד נמצאו מאות ואלפים מבני ישראל הנוהרים לאותה ארץ… והם יוצרים את הלגיון היהודי בשביל המדינה היהודית הולכים הם לפרוע שם לגבורינו את החוב הישן ודורשים מהעולם את זכותנו הישנה־החדשה. הם הגיעו למחוז חפצם ולוקחים חלק בשחרורה של ארצנו ונושאים ברמה מתוך נצחון, את הדגל היהודי מעל להרי יהודה, אפרים והגלעד.
תהי דרככם צולחה, בנים יקרים. אנו, מחנכיכם, מתגאים בכם. אפשר שעוד נזכה להיות המאסף למחנכם. אולם, אם הוצאנו יותר מדי כוחות לחנוך שלכם ולא יקחונו עוד בתור חילים לעמוד במלחמה ונאָלץ להשאר כדי לחנך את הדור אחריכם, — גם אז תשתפו אותנו בנצחונכם.
קדימה, לכו! תחפשו שם את הפינה, שבה נפל בר־כוכבא. וכשירעד שם לבכם, זו תהי הרעדה של לב עמנו; הרכינו לפניו את ראשיכם הגאים ואמרו לו:
בר־כוכבא, הננו! ־ ־ ־
(תורגם מאידית).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.