רקע
מנחם שינקין
המעפילים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(רשמי מסע)

 

א. למרחב.

המיתולוגיה היונית היתה מספרת על כרונוס אלהי הזמן, כי הוא בולע את ילדיו; זהי הציור המוחשי לאותו המושג, שהזמן בולע בשטף הזרם את הימים, השנים, הדורות והתקופות.

גם האדם בולע לפעמים את מיטב ילידי רוחו והגות לבו. וישנם רעיונות עצורים שהאדם כובש ואוצר בתוכו, מפני שאין הסביבה מתאימה להם, וכרה להם קבר במחו ובלבו. ויקרים הקברים האלו לאיש, אוצר שמור לבעליו, להעיר געגועים עזים ונעימים, לרכך ולהפרות את הנפש; וצצו מסביב לקברים האלו בנפש האדם פרחים עדינים, הנותנים לחייו טעם וריח מיוחד.

רעיונות עצורים ורגשות צפונים כאלה היו לאחדים מאתנו בארץ־ישראל על־אדות הכבוש והישוב באותם חלקי הארץ הפנוים כמעט מאדם: בנגב, בעמק הירדן, בעבר הירדן מזרחה ובמדה ידועה גם בקצות הצפון.

“אם תחפצו אין זו אגדה”. ומדוע אין אנו חפצים לעלות ולרשת? הלא כל הארץ לפנינו; כל מקום אשר תדרוך כף־רגלנו בה, לנו הוא לנחלה; ומדוע אין אנו דורכים בצעדי גבר, מדוע אנו זוחלים בצעדי צב?

הראשונים (חלוצי “פתח תקוה”, בני “ביל”ו" ו“יסוד המעלה”), העפילו לעלות לפני עשרות בשנים; לא ידעו ולא הבינו, ויתישבו באשר מצאו, ויהי ישוב עברי חדש בארץ האבות. כעבור עשר שנים העפילו אחרים לעלות; מחשבות ושאיפות גדולות פרשו על־פני הארץ; מקרה פתאומי הפסיק את עבודתם; אנשי־המעשה נערו את חצנם ותלו את הקולר בצואר החולמים וההוזים. שם האחד (יהושע חנקין) היה לשמצה ובשם השני (מר טיומקין) קראו לתקופה ההיא לדראון. ובכל זאת השאירה לנו התקופה ההיא את המושבות רחובות וחדרה. כעבור עשר שנים העיז איש אחד (פקיד חברת יק"א מר ח. קלבריסקי), ולמרות שיטתם של הממונים עליו הניח את היסוד לישוב העברי בגליל התחתון. ומדוע לא נעיז גם אנחנו לכבוש ולהתנחל, לתפוס את עמק הירדן הריק מאדם ולהעפיל לעלות לרמות הגלעד ואל הגולן אשר בבשן?…

ואולם אז, כארבע שנים לפני המלחמה, השעה לא היתה עדיין ראויה לכך. טרודים היו אז מוסדותינו ברכישת כברות ארץ פעוטות פעם או פעמים לשנה בסביבות מקומות מושבותיהם ולא יכלו לשים לב לחלומות שכאלו של שאיפה ל“מרחקים”. תיתי לו לפקיד הציוני (הד"ר רופין), שבעצת ה“הוזה והחולם” מר חנקין העיז לתפוס עמדה בלב עמק יזרעאל, ויעשה נסיונות עם “קבוצת כובשות” של פועלים עברים במרחביה ועל שפת הכנרת; הלאה לא העפיל גם הוא לעלות… ומכל אלה, שעסקו בישוב הארץ, בקרו רק אחדים את עבר הירדן מזרחה, אשר במרחק שעות אחדות של רכיבה או של נסיעה מירושלים או מטבריה לצפת. אולם אותנו, המעפילים בארץ־ישראל, משך כח מיוחד לדעת את הנעשה מעבר לירדן ולרמות הגלעד והגולן.

כשהייתי עומד על הר הזיתים ורואה תחתי את עמק הירדן, המשתרע לארכו מערבות יריחו עד לצוק הר סרטבא מזה ומן העבר השני מעמק השיטים ועד לאשד נחל היבוק, – היה אותו העמק מושך את כל ישותי; הלא לפנים היה “כולו משקה, כגן ד' כארץ מצרים”; ומדוע הנהו עתה ריק ושמם? האם ידים עובדות אין לישראל? האם כסף אין אַף לחובבי הארץ ולמחונני עפרה?

וכשהייתי משקיף אל הרי מואב והגלעד אשר ממולי, היו מחשבותי ורגשותי חודרים כקרני־משוש דרך הנחלים והעמקים אשר בין הכיפים ההם ואומר בלבי: הלא השטח שם כל־כך גדול והישוב כל־כך דל; ומדוע אנו נדחקים ומתכווצים לנקודות אחדות של רצועה אחת, עד כדי להצר את צעדי עצמנו? מדוע אין אנו עוברים את הירדן לחקור ולדעת את אשר יכול להעשות שם?

כשהייתי מהלך בראשי הר נפתלי אשר בגליל ומביט משם לתוך התכלת השקופה הפרושה על־פני המרחב האין סופי אשר בגולן ובבשן מעבר לכנרת ולירדן, היה נדמה לי, כי הארץ תובעת את עלבונה מאתנו ומכל “עבודתנו” הפעוטה. ולעת ערב, כשהחמה היתה נוטה לצלול בים הגדול והיתה שולחת את קרני אורה האחרונות לראש החרמון ולתל־אל־פרש, ושפע הצבעים היה שוטף ומקסים ומטשטש את הגבולים שבין המציאות וההזיה, – ברגעים אלו היה נראה לי עבר־הירדן הזה בדמות צעירה יפהפיה ורעננה, אשר דודה עזבה והיא נושאת את חרפתה ומבקשת את נפשה למות… הלב היה נלחץ בצבתים. “כי קנאת ביתך אכלתני”.

את מחשבותי ורגשותי אלה הייתי קובר בתוך לבי, כי אסור היה לתת להם מהלכים על־פני חוץ, לבל יחשבוני אנשי־המעשה המושבעים לבעל־הזיות ואיש־חלומות.

אולם אין לך דבר העומד בפני הרצון. וביום קיץ בהיר והנני בתוך חבורה של מעפילים לעבור את הירדן: אורח נכבד אחד שמצא ענין ב“טירא־אינקוגניטא” זו, אשר במרחק כמהלך יום ממרכזי ישובנו; פועלים עברים אחדים, שחלמו על אדות כבוש החורן; מורים אחדים מהגימנסיה העברית שהשתמשו במקרה זה לראות את טבע הדוממים והצמחים אשר בצלעות החרמון; ואתנו אגרונום מומחה ואחד מאכרי הגליל, שעבד לפנים על אדמת הנדיב אשר בגולן ויודע את תנאי המקום. קבוצה “גדולה” שכזו של תירים עברים לא ראה עבר הירדן זה כבר, מיום שנעשה הנסיון שלא הצליח ליסד שם ישוב עברי, לפני כעשרים שנה, ומלפני כעשר שנים, כשבאו יהודים אחדים לתור את אדמת מידבא.

בתשעה־באב, אחרי שקראנו “איכה” ו“ציון הלא תשאלי”, יצאנו מיפו; בבוקר למחרתו כבר התאספה כל החבורה בתחנת מסילת־הברזל סמוך לחוף ים טבריה על־יד המושבות כנרת ודגניה; ובעוד שעה כבר נשאה אותנו הרכבת למרחב לעבר הירדן מזרחה.

 

ב. בהרים.

כרבע שעה החליקה הרכבת בעמק הרחב לאטה, כאילו התכוננה לתת לנוסעים את האפשרות להשקיף על־פני כל ככר הירדן, מאשדות הירמוק ועד מעבר לבית־שאן.

במזרח בקעה רחבה, עמק ישר, בלי כל סימן של ישוב תמידי; עדרי צאן נפוצים פה ושם כטלאים שחומים ואפורים על־פני הזוהר הצהוב של קציר הקמה ועל החציר היבש ובינות לירק הדשא ושיחי העצים אשר על חופי הירדן, המתפתל שם לאורך הככר מתוך עצלות והזיה כחם היום. רק במערב קבוצת בתי חומר של הכפר “עבדיה” ועל־ידה חורשת זיתים פעוטה ובודדה; הלאה לרגלי ההרים שורת בתי האבן עם הגגות האדומים של המושבה “מלחמיה”; ובקצה הדרום – שרידי חומת בית־שאן עם ניצוצי עיר חדשה, המתחילה לצמוח מתחתה. פה כר נרחב לישוב צפוף, שיעסוק במטעי צמר־גפן או קנה־הסוכר, שיבנה בתי־חרושת לתעשיה ושישתמש במי הכנרת, הירדן והירמוק להשקאה ולתנועת המכונות.

והנה החלה הרכבת להתפתל בין ההרים ולזחול במעלה הירמוק. מזה ומזה תלי הרים גבנונים מעוטרים בעצי אלה ואלון ירוקים ורעננים. במקומות היותר צרים עוברת המסילה מצלע הר אחד למשנהו בגשר הנמתח על־פני תהום; וקופצת הרכבת פעמים אין מספר מצד אחד לשני משני עברי הנחל, ועם זה היא הולכת ומתרוממת מול שטף הנהר, היורד לעומתו. הקטר אוזר את כחותיו, והד נחרתו נשמע בין צלעות ההרים, המתרוממים מזה ומזה עד לעבים… כמה היינו מתענגים למחזות שכאלה כשעברנו בהרי שוויצריה, ולא ידענו, כי כזה יש לנו בארצנו “מאחורי כתלנו”.

תחנת “חמה”. אויר חם ולח, ריח גפרית; שאון והמולה מאחורי חורשת התמרים הנהדרה. פה מקוה־המים ממעינות הרפואה החמים; אין בית ואין אוהל, אין גיגית ואין צנור. אנשי המקום רוחצים תחת כפת השמים; את מי המעינות האלה שותים בתור מי־רפואה.

עוד כשעה של זחילה והתרוממות אטית בצלעות ההרים, בין צוקי צור ומתחת למנהרות וכיפי סלעים על פני תהומות ומעברות, והנה עוד תחנה. פה אהלי בד וקרשים לקבוצות פועלים ופקידים של חברה מסחרית, המשרבבת פה צנורות לתוך בטן האדמה לבקש נפט. מבין השכבות אשר בצלע ההר מטפטפים מים אשר טעם וריח מיוחד להם, על־פני שטח הסלעים מתהוים גבשושיות ובדולחים (סטאלאקטיטים) נהדרים. מי יודע, איזה עושר טבעי צפון בקמטי־ארץ אלו. והנה עוד תחנה: מקום פגישת הרכבות. שמש צהרים שופכת את אורה המעוֵר והלוהט על־פני העמק הרחב אשר משני עברי הנחל. מראש אחד הצורים נופל אשד מים שקוף ובהיר כבדולח; באמצעיתו הוא נוגע בצוק, מתפצל ומשתבר לרסיסים, יז כקצף; וקרני השמש טובלות בתוכו ומקשטות אותו בצבעי הקשת אשר בענן. מתנת הטבע היא לנוסעים בשתי הרכבות,שיצאו מקרונותיהם אל הרחבה שלפני התחנה.

הולכים אנו וקרבים לרמת המישור אשר בקדקדי ההרים. פה מורגשת תנועה ועבודת האדם אשר במרחבי הככר. נמצאים אנו פה בקרבת אדמת היהודים, תחנתנו הראשונה. יכולים היינו לעזוב פה את הרכבת ולהתרומם במעלה הפלג. ואולם אין אנו חפצים למחול על התענוג לעבור במסילת הברזל את החלק היותר נאה שבדרך זו. קטן הוא המרחק מתחנה זו למזריב אשר במישור, אלא שהרכבת צריכה לעבור על־פני תהום הירמוק ופלגיו ולהתרומם עם זה בשפוע גדול. כנחש תתפתל הרכבת בצלעות ההרים במדרגה על־גבי מדרגה, גם במנהרות תעבור שמה ומתחת לצוקי צורים וסלעים, על־פני אשדות מים כבירים ולמעלה מהם במקום רדתם. הלב רועד מתוך תמהון ודופק בחזקה מתוך שמחה על יופי זה של ארצנו.

כעבור חצי שעה יצאנו מנקרות הצורים בתל־אל־שעב ונגיע אל מול תחנת מזריב.

 

ג. במישור.

רגעים אחדים עמדה הרכבת בתחנה ותזוז הלאה, בהחליקה, על פסי־הברזל הנוצצים מול ברק השמש. התחנה נתרוקנה. הפקיד היחיד וסגנו השומר נעלמו. הבריה השלישית מתושבי המקום, הכלב, נגש אלינו להריח; וכשלא מצא, כנראה, שום ריח של חשד, הלך לו לנום תחת קרון משא. אנחנו וחפצינו נשארנו בחוץ בצל הבית.

מישור. מרחב־יה מסביב. אין אותן שרשרות ההרים המגבילים את תפיסת עינינו שם במערב. מעל לראשינו אופק כחול אינסופי, שמתחתיו גלים עמוקים שכאילו נקפאו פתאום עלי ידי איזה כח טמיר. בצפון ובמזרח, גבעות בודדות צרות ומהוקצעות כלועי הרי־געש שכָּבו, ושם, בקצה הצפון, מתרומם איזה כתם אפור לבנבן על־פני שולי הרקיע: האם זוהי עננה עולה, או ראש החרמון השב עם המצנפת הלבנה על קדקדו?

אנו בעבר הירדן מזרחה…

“עטרות ודיבון ויעזר – ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה… גדרות צאן נבנה למקננו ובתים לטפנו… האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה?… חלוצים תעברו לפני אחיכם… עד אשר ינחיל ה' לאחיכם ככם”…

כל שברי הפסוקים האלה כאילו התרקמו לפני פה באויר, וכאילו שמעתי את געית הבקר, את המית הטף, ואת צלצול החרבות. זה היה שם בדרום, ונחלתם הגיעה “עד סלכה ואדרעי” אשר שם, מאחורי הגבעה.

ופה הנה החורן: “ממלכת עוג מלך הבשן”, “ששים עיר כל חבל אַרגוב”. פה היה אחרי־כן אוסם התבואה של ארץ יהודה וישראל וגם של ממלכת רומי בשעתה. הלַבה, שפרצה בזמן קדומים מתוך בטן באדמה ושטפה ועברה על־פני כל הככר, התפוררה ותהי לקרקע אדמדמת פוריה, שהזינה בשפע רבבות אלפי תושבים ועובדים חרוצים. עדים הם תלי החרבות הרבים מסביב בכל פנה ועבר.

עם חורבן העם, אדוני הארץ, החלו שבטי הנודדים לחדור הנה מארץ ערב וישימו את העדן למדבר ואת גן ה' לערבה. פה ושם פזורים עתה כפרים מצערים בודדים; יושביהם נחשלו ונרפו, באשר לא היו בטוחים בחייהם וברכושם, כי הבידואים היו פושטים על העדרים ושוסים את הגרנות. מיום שנבנתה מסילת־הברזל היתה כתריס בפני שודדי המדבר; העזים שבהם (השבט ענזי) עוד פושטים גם עתה בסוף הקיץ אל הערב ועד הירדן יגיעו; ואולם גם הם אינם מעיזים עתה לחדור צפונה לירמוק ולתחנות מזריב ואדרעי, אם לא בדרכי־שלום לשם חליפין, בהחליפם את המקנה, העורות והצמר תמורת יבול האדמה ואיזו מן הסחורות, הצעצועים והקשוטים, המובאים ממרכזי התעשיה ומערי החוף.

עתה החלה להתפתח פה שוב עבודת האדמה. גם היהודים נסו להחזיק פה מעמד; ואם כי נסיון הישוב לא הצליח, נשארו פה פנות ידועות הנושאות את שם “אדמת ישראל” (ארץ־אל־יאהוד). והנה פנינו נשואות עתה אל מקום ה“פקידות” אשר פה בסביבה, בחוה אשר על־יד הכפר גילין הקרוב.

* * * * *

אחדים מאתנו הלכו אל הכפר מזריב, הרחוק כקילומטר מהתחנה, להשיג שם בהמות לרכיבה; הנשארים ישבו על הכלים, בכל הכפר לא מצאו די סוסים טובים לרכיבה לכולנו. לאחר שתי שעות של חקירה ומשא־ומתן הביאו סוסים אחדים, שני חמורים ופרדה להעמיס עליה את חבילותינו. בסוסה היותר טובה כבדנו את האכר, מורה דרכנו; והאורחה זזה ממקומה.

דרכנו התפתלה בראשונה על־יד יאור ונחל, פלג הירמוק; מעבר לגשר הקטן והשבור סבונו על־פני מבצר עתיק בנוי בסגנון רומי, ונבוא אל דרך המלך: דרך רחבה וסלולה, מרוצפת אבנים; זוהי דרך הרומאים הקדומה ודרך “המתפללים”, שהיו עולים ברגל מדמשק למֶכה לפני הבנות מסילת הברזל.

כשעה הלכנו לאטנו לרגל שני הערביים בעלי הסוסים שלוו אותנו. כולנו שקועים בזכרונות מהתקופות, שעברו על החבל הזה מראש מקדמי ארץ.

אפשר פה שמע אברהם העברי את פקודת הגבורה “לך לך אל הארץ אשר אראך”? אולי פה עבר יעקב וביתו בשובו מארם־נהרים? פה התנחלו צבאות ישראל בראשונה, בבואם לרשת את ארצם. פה נחו בטח גבורי ישראל, בלכתם לכבוש את ארם־דמשק, אולם פה עברו גם אלה שהגלו מארצם לאשור ולבבל? פה התגודדו אולי גם המוני היהודים, שמרדו ברומי, גבורי ישראל האחרונים, שהתבצרו במבצר גמלא אשר שם במערב… והנה כעבור אלפים שנה, שבנו, אנו, בני־בניהם של אלו, מקצוי ארץ ובאים הנה וחולמים על תחיה לאומית.


פה, בארץ חמדת אבות,

תתאמתנה כל התקוות.

פה נחיה, גם פה ניצור

חיי אושר, חיי דרור…

האחד החל בשיר, כאילו נחֵש את מערכי לב כולנו, ואנחנו מלאנו אחריו:

שירו שיר, נירו ניר…

כבר הנצו הנצנים…

עוד יבואו זרעונים…

ורגש חם ועליז, רגש “ארץ־ישראל”, רגש־המולדת, חלף על כולנו.


 

ד. על־אדמת ישראל.

עברנו על־פני גשר־אבנים ארוך ועתיק. פה על יד חרבות “עשתרא” (עשתרות־קרנים) עלינו לסור מן הדרך אל המסילה ההולכת מערבה. הנה תלם וחפירה עמוקה – גבול אדמת היהודים. אמרנו לנוח קצת ולסעוד את לבנו.

ויהי אך עבר האכר העברי אשר אתנו את “הגבול”, דפק בסוסתו הערבית האצילית, ותשא אותו כברק, הלאה־הלאה במסילה, בתוך ענן האבק, שהתרומם סביבו בעמודים גבוהים ורחבים; מהרה שב אלינו עיף ונרגז, וכמצטדק החל לשפוך את שיחו לפנינו:

– הידעתם את אשר עבר עלינו פה? – החל האכר בקול נרגש – לפני עשרים שנה היה הדבר. עוד בטרם נבנתה פה מסילת הברזל הראשונה. הגיעתנו השמועה הטובה, כי “הנדיב” נתן צו לפקידיו לגאול את אדמת ישראל אשר בעבר הירדן מזרחה. אנכי שאפתי זה כבר לארץ רחבת־ידים ולמקום מרעה בקר הצאן. צעיר הייתי ואתחבר לאחת הקבוצות (היו שלש קבוצות" רוסית־בֶּסַרֵבית, רומינית ואמריקאית), שהחליטו לעבור ולהתנחל פה. במרץ וברוח עז נגשנו לעבודתנו. נוסדו שלש מושבות שלא בריחוק־מקום אחת מחברתה. ארץ טובה ורחבה; נחלי מים, עינות ובארות; מזג האויר קריר ונעים. ונאמר: אך זו היא נחלה לישראל: לאלפים ולרבבות יעלו אחרינו אחינו היהודים מכל קצות תבל.

עודנו שמחים ומלאים תקוות, והנה פני פקידינו זועפים. לא ארבה עליכם דברים ואומר בקצרה: פקידי הנדיב, קוני האדמה טעו קצת: כי בשטר הקניה )הכתוב ערבית או תורכית) נכתב בפירוש, שאין להקונה החדש רשות להרחיק מן האדמה את החוכרים הקודמים (הערביים), אם אך ישלמו את ה“חומש” כמקדם. אפשר שרמו את הקונים (שלא תרגמו להם את הסעיף הזה כהוגן), או שהפקידים לא נתנו ערך מיוחד לתנאי הזה, בחשבם ש“הכסף יענה את הכל”, כנהוג בכל עסקיהם; אם כה ואם כה – הערביים הגישו את הדבר למשפט ודרשו, שיגרשו אותנו מעל אדמתם.

ולו לפחות, ידעו להשתוות עם הערביים. הפקידות קנתה יותר ממאת אלף דונמים. רק רבע מזה היה מספיק לשלוש מאות משפחות הערביים. ולו נתנו להם את החלק הזה במתנה, בודאי שהיו אסירי תודה לנו במשך כל ימי חייהם, הם ובניהם אחריהם.

ואולם הפקידים חפצו דוקא לבוא בערכאות. האפנדים (העשירים והמכובדים בין הערביים), הנוצרים והמושלמים, עזרו לערביים נגד היהודים, בידעם שאם יתישבו פה היהודים, ימצאו גם הערביים אצלם עבודה ומלאכה, ולא יוכלו עוד לעשקם בנשך וברבית ולנשל אותם מעל אדמתם. פקידי הממשלה גם כן התנגדו לישוב העברי החדש. ויצא המשפט לגרש את היהודים (בשגם כולם לא היינו נתיני תורכיה).

רוב המתנחלים החדשים לא חכו לפקודה ויעזבו את המושבות האלו (ואת ארץ־ישראל). מתי מספר נשארנו. בליל־אופל אחד בא שר־הפלך עם אנשי־צבא ויאסרו אותנו באזיקים וישלחו אותנו למערב הירדן. רק החוה של הפקידות נשארה בגילין, ומיתר בתי המושבות לא נשארה אבן על אבן.

העל זה לא יכאב הלב ולא ירתח הדם! – גמר האכר את דבריו וירם את אגרופו באויר כמאַיֵם. אולם זה היה איום של מר־נפש, מחאה של חיים עלובים ושל תקוות נכזבות, איום ומחאה כלפי הפקידות, כלפי כלל ישראל, ואולי גם כלפי הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, כביכול, כלפי אותו האב, שאינו יודע לרחם על בניו שהגלה מעל שלחנו.

דרך הלוכנו, בשמענו שיחה זו, הגענו בנטות צללי־ערב עד לפני שער החצר.

* * * * *

חות גילין בנויה בסגנון ה“חצרות” של האצילים בעלי האחוזות הגדולות באירופה. שדרות ארוכות של עצים נטועות משני צדי הדרך, המובילה אל שער החצר. ברחבה, שבפנים החצר, בנוי מצד אחד בתוך גנת פרחים בית־הפקידות, בית גדול רחב ידים עם מסדרונים, אולמים וחדרים מרווחים; ומן הצד השני – בנין מרובע של תאים נמוכים – מעונות לפועלים, אסמים ורפתים – מסביב לחצר פנימית גדולה. מאחורי הבנינים מצד אחד גן גדול של עצי פרי וחורשה של אקליפטים, וביניהם שביל נטוע שיחי פרחים משני עבריו, ומן הצד השני יער של צפצפות לאורך כל הגבול הצפוני של מגרש החוה, להגנה בפני הרוחות הקרות בחורף. ממול השער שנכנסנו בו – עוד שער, ומשם נמשכת דרך רחבה בין שדרות עצים וקני־ירקות משני עבריה עד לחורשת זיתים צעירה, ועד ליער במערבו של מגרש הפקידות. בכל הככר לארכה ולרחבה נמשכות תעלות ואמות־המים להשקות את העצים, הפרחים והירקות. שגשוג, פריחה ורעננות כאילו הסתתרו והתבצרו פה בארמון־קסם באמצע המישור הגדול אשר מסביב, הריק מכל עץ ושיח.

הפקיד היהודי, ספרדי מדמשק, וסגנו, יהודי צעיר, אשכנזי מיפו, קבלו אותנו בסבר פנים יפות. אם כי אורחים לא־קרואים היינו. הם היהודים היחידים בכל המחוז, ומבלים את כל ימיהם בין קבוצות הפועלים והחוכרים הערביים, על כן שמחו לקראתנו במהירות פנו וסדרו את המקומות לנו ולבהמתנו; ועד שהספקנו להתרחץ, לנוח קצת מעמל היום ולשתות מכדי החלב הטרי והחם שהגישו לנו, כבר היה הכל כמוכן לסעודת הערב; מצות לחם מעשה מחבת, שמנת וגבינת הערביים (לבן) ולאחרונה – יונים צלויות, פירות ויין, הכל מתוצרת החוה.

השלחן היה ערוך בגן תחת כפת השמים, לאור הירח ונוגה הכוכבים, להמיָת העצים וזמזום היתושים. האחרונים אמנם הטרידו אותנו הרבה, וגם ידענו, כי עלולים הם להטיל בנו את ביצי הקדחת; ואולם הטרחה לגרשם היתה שוה לנו ברוח הקרירה ובריח הנעים אשר בין העצים ושיחי השושנים.

עד שעה מאוחרת בלילה טיילנו בין שדרת העצים והפרחים. הזוהר המקסים של הסהר המלא, הצל המסתורי של הגן והחורשה, ניצוצות האור המתעה של תולעי־יוחנא אשר בינות לשיחים וצפרות־האש, המבריקות באופל כנשמות תועות, ־ כל זה עורר והשליט בנו את הלך־הרוח הפיוטי, את הגעגועים, השאיפות והתקוות, המפעפעים במח ובלב כל איש עברי בארץ־ישראל, את השמחה הנכונה תמיד להתפרץ מתוך היגון הכמוס, כצפורת רבת־צבעים זו, בקומה לתחיה מתוך גולם התולעת הנרדמת….

נתנו חופשה להזיותינו ולחלומותינו על־אדות ישוב עברי גדול בחבל־ארצנו זה, הריק כמעט מאדם; כל מאויינו החבויים יצאו מחביוני לבותינו, ומבלי מצוא בטוי נכון בדברים הפשוטים, התלכדו בשיר ובזמרה:

שחקי, שחקי על החלומות…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ישוב יפרח עוד גם עמי…

לא שבעה נפשנו מן הקרירות הנעימה ומן העדן והרעננות; ולמרות חפצנו שבנו הביתה, כי ירד הטל על הארץ. ועוד עבודה רבה לפנינו: מחר עלינו לבקר את כל הסביבה הגדולה באדמת היהודים.

 

ה. בגולן אשר בבשן.

אחרנו לקום, ולאחר ארוחה קצרה מהרנו לצאת. הפעם הגישו לכולנו סוסים טובים לרכיבה, כיד פקידות הברון.

בראשונה עלינו אל המעין אשר במרחק קילומטרים אחדים לצפונה של החוה. מים רבים מפכים מתחת לגבעה נמוכה ויורדים בשלולית רחבה, המסתעפת לתעלות שונות ומסוגלה להשקות אלפי דונמים אדמה. הפקידות והערבים החוכרים משתמשים עתה רק בחלק משפעת המים האלה להשקאת שדות־תבואות, ירקות ועצים; ואולם אפשר לנטוע פה גם צמר־גפן, כתנה וטבק בשטחים גדולים לתעשיה רחבה וגם מטעי עצים שונים. מהשלולית, שאינה חפורה כהלכה, מתהוות גם בצות אחדות; ועל יד הכפר הקטן (אשר בו כשלשים משפחות של ערביים כושים) יורד זרם המים ברעש לתוך הגיא העמוק, ־ ובנפלו הוא מניע גלגל של טחנה קטנה ופשוטה.

גיא זה אשר בתחתיתו זורם אחד מפלגי הירמוק, עמוק מאד ורחב. יש אשר כתליו זקופים, ומבינות לשכבות הצורים מחלחלים זרמי מים רבים, ויש אשר שפתותיו יורדות בשפוע או גם במדרגות רחבות. על מדרגות נטועים עצי תפוחים ואגסים, אגוזים, תאנים, רמונים וגפנים, ובינות לעצים – ירקות שונים. שאר המקומות בשפוע ובמדרגות מכוסים קנה־סוף גבוה וסמיך, אשר בו יקננו צפרי־הבר וחיות שונות. לפעמים נפגוש פה גם חזיר היער, ולפעמים רחוקות – גם הדוב והנמר המקומי מהמין הדק; טובים הם לציד, אבל צריך לשמור מפניהם את הבקר, הרועה באחו הדשן והרענן אשר בצלעות העמק.

הפלג מתחיל למעלה, הרחק במישור; מסביב לעשתרות־קרנים, על גבול אדמת החוה, הוא נופל באשד אל תהום עמוק ונוהר בקרקעית הגיא בין צורים וסלעים. רבים ועזים מאד המים בימות הגשמים שבחדשי החורף1 הם הם שנקרו את הצורים שכבות־שכבות במשך יובלות שנים וחרטו צורות שונות בסלעים הזקופים, המתרוממים כבריות פנטאסטיות בתוך התהומות ומשמשים ליושבי הסביבה חומר לאגדות על־אדות מלחמת ענקים (אחד מהם אולי היה גם עוג מלך הבשן שלנו), על התאבנותם ועל קללת אלהים, הרובצת עליהם.

קטן הוא האשד בימות הקיץ ובנפילתו הוא משמיע שאון רך ועמום, כאגדה מישנת. מלמטה נחל הפלג לאטו ברצועה צרה שקופה. פה הוא מתחלק על מרצפת האבן בשתיקה סודית, כאילו ירא הוא לגלות לעולם את סוד התהומות. אבל בעברו על אבני החצץ, הוא צוחק בצלצול של פעמון־כסף, כילד בריא הצוחק משנתו מתוך חלום טוב. ויש אשר הוא נפגש במעצור והיה למקוה־מים, אשר בו ישרצו, יפרו וישחקו הדגים הקטנים. והנה חתר ומצא לו דרך, וקופץ ורץ עד אשר יתפוס אותו בעל הטחנה בסכר וישעבדנו לסובב באחד מזרועותיו את הגלגל ואת הריחים. ואולם גם ממוקשו זה יתחמק השובב בצחוק פרוע, והתגלגל עד אשר יפגוש ברעהו הפלג, וספרו איש לרעהו את אשר קרם בדרך, והתלכדו שלובי זרוע וירוו בשאון שמחה וצהלה אל הירמוק ואל הירדן

־־־־־־־־־־־־־־־

חליפות עברנו בעמקים ובככר הגדולה למעלה, על־יד מעינות ואפיקי נחלים, שדות־תבואה רחבים ומרעה בקר וצאן. והבקר כל־כך יפה וטוב – פרות הבשן, ותבואות־הקיץ כל כך דשנות ורעננות. אכן, זהו מקום לישוב גדול. והכפרים כל כך מדולדלים, מעטים וקטנים, וכל־כך הרבה אדמת־בור מצפה ומתגעגעת לידים עובדות…

– נקנה־נא את האויר במשיכת קולנו! – קרא אחד מאתנו מתוך מחאה נסתרה.

– תדע־נא הככר, כי העברים באו! – קרא השני.

– יזכור־נא גם “אותו זקן”, כי לא נחשה ולא נניח לו עד אשר נהיה מושרשים פה בארץ – תמך בהם השלישי.

ותשפך השירה באויר הצלול:

פה בארץ חמדת אבות….

לנו זאת הארץ תהיה, ואנו – בבונים…

נדמה, כי הגיע לאזנינו מתחת חרבות מבצר גמלא איזה הד.. כי גבעת תל־אל־פרש אשר במרחק לפנינו קלטה את השירה החדשה… כי החרמון השב אשר שם בקצה הצפון חייך מתוך קמטי צוריו לשובבים האלו, שהעירוהו משנת הצהרים…

ומן העמק הרחוק נשמע שאון שקשוק הגלגלים וצפירת הרכבת – בשורת העתיד.

בצהרים הגענו אל הכפר היותר גדול שבסביבה, סכם־גולן. זקן הכפר קבל אותנו בכבוד ובאהדה, ביחוד שמח לקראת האכר מורה־דרכנו, מיודעו מימים; גם תבן, גם מספוא נתנו לסוסינו, ולנו – מים לרחוץ.

בעלית הבית, במקום קריר, מצאנו מנוחה על מצע של מרבדים רכים ויפים – מטוה דמשק ומלאכת הבית. לכבודנו קראו לזבח משפחה: ערכו שלחן וכסאות. כמנהג אירופה; אבל עד לשמוש בכפות ובמזלגות עוד לא הגיעו. על השלחן העמידו ערמה של אורז מבושל על טבלאות עשויות מקלעת קש יפה; ממנה צריך כל אחד לקחת באצבעותיו ולטבול במרק המתוקן לזה. וכן יעשו גם לעוגות המצות המקופלות כמַפיות; טובלים אותן ברוטב הערבי את המנות הראשונות טובל בעל־הבית בעצמו ומגיש לאורחים. ואם כי ראינו, שכולם רחצו את ידיהם היטב קודם לאכילתם, בכל־זאת קשה היה להתגבר על רגש התעוב אפילו משום נמוס ודרכי שלום. לעומת זה נזהרים הם בשתית המים מתוך הכד; כל אחד יוצק אל פיהו, מבלי נגוע בקצהו; ויש גם שהם שופכים מעט מן הכלי קודם לשתיתם, כנהוג לפנים בישראל, “מפני רוח רעה”.

הערבים יעצו לנו ללכת הלאה מערבה, באמרם, כי לא נדע להעריך את אדמת היהודים ואת הסביבה כולה, אם לא נראה את הככר אשר במערב ואת אדמת המרעה אשר בסביבות הכפר נאפא. ואולם עלינו היה לשוב באותו יום אל החוה, כי ביום מחר צריכים אנחנו ללכת לדמשק והלאה משם, אל החרמון.

שבנו בדרך אחרת. עוד הפעם אדמת בר ומרעה, ואין כפרים, ורבה העזובה. ובנטות צללי ערב, המעוררים תמיד געגועים ומחשבות נוגות, החלה עוד יותר לנקר במח ובלב השאלה החמורה: איה הם אחינו העברים?

כששבנו בין הערבים אל החוה “העברית” הגדולה, העשירה והיפה, וראינו את כל קבוצת העובדים, ואין אף יהודי אחד ביניהם, נזכרנו מבלי משים ב“קבוצות” שם במערב הארץ, המתחכמים “לכבוש” את העבודה, למצוא כברת ארץ ופרוטות לאהלים, לבהמות וכלים…

פה יש הכל, כיד הברון הנדיב… אולם יהודי עובד – אין.

וכשישבתי בשעה מאוחרת בלילה מאחורי החורשה על שפת הגיא והקשבתי להמית מפלי המים שם באשד ובנקרות הצורים, נהמה בקרבי בת־קול כיונה:

אוי לו לאב שהגלה את בניו,

ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם1

 

ו. בחבל ארגוב.

רק יומים שהינו בחות גילין. ואולם כל־כך הורגלנו לסביבה “העברית” הזאת ולתקוות שנשקפו לנו בעתידה, עד כי קשה היתה עלינו פרידתה. בהתרגשות פנימית נפרדנו מאת שני היהודים הבודדים פה. כולנו ידענו, מה אנחנו רוצים ולמה אנו מקוים, כי מאמינים אנחנו וכי בטוחים אנחנו, שהכל בוא יבוא; יש ש“לבא לפומא לא גלי”, ולחיצת היד היא שמעבירה אז באופן היותר בטוח ונאמן את זרם הרגש והמחשבה ללב ולנפש. בחריצות מיוחדה קפצנו על הסוסים, שחכו לנו על יד השער המזרחי, עשינו סבובים ועגולים אחדים ועמדנו בשורה ישרה, כדי להפרד בחגיגיות מהמגרש היפה אשר לפנינו. הדאבה המפעפעת בלב הולכת ונמסה לאורן של קרני שמש הצהרים; מרגישים אנו במבט הרך והענוג של ראשי החרמון והלבנון הנשקפים אלינו מעל לחורשה בצפון. שלום לכם, סבא וסבתא, אנו הולכים אליכם בדרך דמשק.

מוזרים היו לנו עתה רעש הרכבת בתחנת מזריב ושאון קהל הנוסעים בפנים הקרונות. וגם הנוסעים הביטו בתמהון עלינו ה“אירופים” (פרנג’י), שבנקל הכירו בנו את יהודי “המושבות” (“קומפניאט־אל־יהוד”). רואים הם שאנו מתבוננים אל שדות התבואה אשר מסביב; אחדים מהם משתדלים להכנס אתנו בדברים אל־אדות טיב הארץ ופריונה, על־אדות הישוב המדולדל והכפרים המעטים; האחד מנסה לרמז לנו גם על אפשרות של רכישת קרקעות; אלא שלנו לא רצוי משא־ומתן זה, ולא נחה דעתנו עד שהפסקנו את השיחה – בהגיענו לתחנת דיערה (אדרעי).

חורבת כפר אדרעי נהפכה עתה לעיר הגונה (פה תחנת מסילת־הברזל על פרשת הדרכים לדמשק ולמכה, לחיפה ולבצרה) עם עשרת אלפים תושבים וארבעת אלפים אנשי־צבא, בכֹּל מורגשת עזובה; בערבוביה של הבתים והרחובות, בשוקים ובתחנה עצמה – לכל אלה צורה של חצר־האשפה אשר לבעל־בית עשיר. בכֹּל מורגש, כי נתבכרו התנאים להתפתחות הכחות, אלא שאין מי שישתמש בזה כהוגן; נדמה, כאילו החל לפכות מעין, אלא שאין מי שירוה ויפרה בו את הסביבה. אין בעלים ואין יד חרוצה.

התישבו פה רק משפחות אחדות של יהודים. אם יכולים אנו לשמוח על שלא באו היהודים להתחרות פה בחנונות הפעוטה ובסרסרות, הנה קשה לנו לענות על השאלה, מדוע לא באו היהודים לתפוס את הככר הגדולה של אדמת זריעות ונטיעות אשר בסביבה? הלא שדות רבים מסביב כל כך ריקים ושוממים. אולם הרכבת באה, ונושאת אותנו עם מחשבותינו הנוגות הלאה לדמשק…

שדה, שדה, שדה! שדה ריק, שדה ניר! – נדמה, שכך לוחשים והומים גלגלי הקרוונת לפסי המסילה. שדות עזובים,שדות־בור רצים לקראתנו ובורחים מאחורינו משני עברי המסילה, כאותן העלמות הבוגרות בבית העני, שאינן לבושות כהוגן, הבורחות ומסתתרות בבוא האורח. גם התחנה הקטנה שוממה ועגומה כאם עניה ועלובה זו, שלבה נשבר על כבוד בנותיה. הלא היא יודעת את טיבן וערכן של מרגליות ואבני־חן אלו, כי יש בידן להשביע ברכה ואושר… “ואדם אין לעבוד את האדמה”.

והנה אנו עוברים על־פני ה“לדשה” אשר בחבל ארגוב.

השם ארגוב בא אולי מרגבי הבדולח, שנתהוו משכבת הלַבה, אשר הריקו הרי־הגעש בעת רעידת האדמה הגדולה. לאט־לאט התפוררו הרגבים ויהיו לעפר תחוח אדמדם, שָמֵן ומפרה; רק בקרן צפונית־מזרחית של הככר, בשטח כאלף קילומטרים מרובעים, עוד נשארו הרגבים בצורת צורים וסלעים – אוצר בלום של חמרי זבול, לדַשֵן ולהפרות בהם את חולות המדבר אשר בקרבתם. חליפות האויר פעלו גם פה על השכבה ולהפרות בהם את חולות המדבר אשר בקרבתם. חליפות האויר פעלו גם פה על השכבה העליונה לפוררה, להזריעה ולהצמיחה דשא רענן; ואולם אין זה עוד מקום ישוב, רק בידואים בודדים תועים בנעצוצי הצורים ובנקיקי הסלעים, ולזה “לדשה” יקראו, כלומר, מקום מקלט ומחבוא לחומסים ולשודדים, שהיו מצויים פה בטרם נבנתה המסילה ושהיו מתנפלים על שיירות המתפללים, בלכתן מדמשק למֶכה בדרך המלך אשר ממזרח לערבות הסלעים האלה על גבול המדבר.

ממול ה“לדשה”, ממערב המסילה, כרים נרחבים ריקים מאדם. רק פה ושם כפר ערבי קטן ודל, ולפעמים מושבה צ’ירקסית פעוטה.

“ששים עיר כל חבל ארגוב ־ ־ כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה, דלתים ובריח, לבד מערי הפרזי הרבה מאד…” מתי זה היה? מי החריב והשמיד את כל אלה? ומתי שוב תבנינה? חלל העולם סביבותיך מלא שממון וגעגועים.

דואב הלב והנפש מבקשת פתרונים…

 

ז. בבקעת דמשק.

אם רוצה אתה לראות ול“מַמֵש” אגדה, לך לבקעת דמשק. שם תתגבש לנגד עיניך אגדה מקסימה, שהתרקמה בערבות החול בקצה המדבר מפתילי התכלת של יובלי־המים, היורדים מראשי אמנה ומשחור העפר, הנגרר מצלעות ההרים, משזרה בזהב פרוים של קצות קרני השמש, בברק הירח המכסיף ובאגלי טל־בוקר. מתנת־אלהים היא לאדם העובד, ברכת הטבע ליודעיה.

כי שכבת החול הצהוב אשר על פני “מדבר ערב” היא עפר צורים המעורב במדה הגונה של אבקת חמר; והיה אם נוסיף עליה מעט עפר, ואם יבואו המים במדה ובזמנם – והדשיאה הארץ דשא והצמיחה גם שיחים, והספיקה די מזון גם לשרשי עצים הנטועים בה; והיה המדבר לעדן והערבה לגן.

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר אמנה יורד מן החרמון אל העמק, והביא אתו עפר תחוח מצלעות ההרים וחמרי הזנה אחרים, אשר יביאו אתם מי המעינות הנוזלים דרך העורקים בשכבות האדמה השונות; והתפתל ברשת פלגיו במישור להשקות, להזין ולהפרות.

ובאו הנודדים בערבה לרעות פה את עדריהם; אחרי כן החלו גם לחרוש, לזרוע, ולנטוע, ויהי המקום למקום מושב. ובעבור אורחות המסחר מארם־נהרים דרך המדבר אל הים, ראו מנוחה כי טובה בנוה שאנן בקצה המדבר הזה, ויקבעו להם מקום פה לאסמים ולמרכולת. אחריהם באו דרך המדבר גם צבאות הכובשים; הם השכינו את מחנותיהם בכר נרחב, דשן ורענן זה, ויפשטו אל המערב ואל הנגב בדרך מצרים.

שבטי העברים היו פה הראשונים שהתחילו בישוב, והם שקראו בשמות לנהר (אמנה) לעיר (דמשק). אחריהם באו הכובשים השונים אשור, בבל וארם. יש שעלה בידי העברים להסב את הנחל אליהם, ויש שנסו העברים לבנות דמשק חדשה בתדמור אשר במדבר, בדרך לנהר פרת. בימי הכובשים הערביים היתה זמן ידוע גם תקופה מזהירה לדמשק, בהיותה משכן הכַּליפים שתמכו במדע, באמנות ובמרכולת. עקבות התקופה ההיא ושרידיה נכרים עוד עתה בפנות בודדות שבעיר, כסימני נוי, הנשקפים בפני אשה יפה שנזדקנה. בתקופה האחרונה בודאי שהיתה העיר דמשק הולכת ונחרבת, כיתר ערי המזרח, באשמת הרפיון והעצלתים וההזיה הנסוכים עליהן, לולא צלצול זרמי המים שבכל פנה ועבר המעורר לעבודה, ולולא הרעננות השופעת בכל גן וגינה בככר הגדולה מסביב, המרקמת את האגדה המקסימה והמושכת את האדם לפעולה ומרץ.

הנה הככר לפנינו, כולה משקה. גני ירקות ודשאי־מספוא, גנים ופרדסים, חורשות ושדרות עצים, עצי פרי ואילני סרק; זיתים ותאנים, תפוחים ואגסים, אפרסקים ושזיפים, דובדבניות ואגוזים, צפצפות ואלונים – הכל רץ מול הרכבת, נוצץ ומזהיר לאור חכלילי של קרני השמש השוקעת.

והנה גם העיר העתיקה, המתחדשת; סמני זקנה ובחרות מכל עברים; רחובות עקומים ומבואות צרים על־יד השדרות הרחבות והנהדרות: שוקים אטומים ומרופשים על־יד המגרשים הנטועים לתפארה; הגמלים והחמורים הטעונים משא לעיפה משרכים את דרכיהם על־יד רכבת החשמל; כוכב נוגה בדמדמי שמי המזרח מעל למאור החשמלי אשר ברחובות ההומיות…

והנה התחנה – דמשק.



  1. בשובי מנסיעתי זו נכנסתי במשא־ומתן עם הפקידות של הברון והציונים על־אודות סדור קבוצה עברית לעבודה בחות גילין, ולא פגשתי ביניהם נטיה יתרה לזה. בשנה שלפני המלחמה מצאתי ציוני עשיר אחד מרוסיה, שקנה מפקידות הבארון חלק הגון מאדמתו שבעבר הירדן במחיר נמוך ובתנאים נוחים מאד, ורק התחייב להושיב על האדמה כמה מאות משפחות במשך זמן ידוע. החוזה נעשה, אולם המלחמה הפריעה בדבר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות