(אגדה)
בחן רב ומלאתי פנטסיה משתרעת ראש־פינה בגליל העליון לרגלי הר־כנען הנהדר. בעקשנות היא נאחזה למעלה על יד המעין הגדול באחת הגבעות היפות ביותר, וכמשתובבת הנה מתחלקת ברחובות יפים אחדים למטה עד לדרך שבעמק הרחב.
כשיוצא אתה בשחרית קרה על המרפסת הקטנה של בית המלון הכפרי, מתגלה לפניך מחזה מלבב: מזרחה ־ השטח הישר והנרחב של העמק, שהירדן חותר בתוכו וחוצה לו דרך; מהצד השני – הרמה הגבוהה של עבר הירדן, שמראהו כמראה ים אין־סופי, שקפא כולו על גליו; לצפון, מעבר למי־מרום, בוקע הענק החרמון את האופק, ושם רחוק, בדרום, משתקפת פינה של ים הכנרת. השמש קרעה רק זה את צעיף ענניה הקלים מנוצות, כילד המתעורר וקופץ מתוך שובבות מהכסתות הלבנות והרכות; קרניה הרכות והחמימות צונחות מעל להרים והעמקים ומתעדנות בראשו הלבן של החרמון; הן מתפזרות כפנינים על המים החלקים והכחולים של המרום והכנרת. בשעה זו תבין ותרגיש, מדוע כה אהבו אבותינו את ארץ ישראל הקטנה והיפה, מדוע רבים מהם מוכנים היו להקריב עשר פעמים את חייהם בעד שעל אחד באדמה זו, בעד מבט אחד על נוף זה, בעד נשימה אחת של אויר זה.
וכשיושב הנך ביום קיץ לוהט בצל הקריר של הגן מעצי האקליפטוסים ועצי הפלפל מרובי־הענפים, הברושים הגאים והרציניים והארזים הקודרים והמכודנים, עצי התות המבריקים, עצי התאנה העסיסיים, ההרדופים הפורחים ושאר עשרות הצמחים והפרחים, – כששומע אתה שם את שירת הצפרים ואת רשרוש המעינות, ־ תוכח לאיזה גן עדן אפשר להפוך את ארץ ישראל ע"י המדע, המרץ והעבודה.
וכשעומד אתה לפנות ערב, כשמסביב שקט, לקיר המזרח בבית הכנסת ומשקיף דרך החלונות הגבוהים והפתוחים על המורד הזקוף של הר כנען הגבוה והערום, שנדמה לך כה קרוב, למוּלךָ ממש, ־ ומרגיש אתה כאילו התאחדת וגדלת ביחד עם הטבע האמיץ והענקי הזה להרמוניה אחת, ליצור אחד, להוי אחד; נדמה שאפילו שם בקברים שבבית־העלמין הקטן והיפה לא מונחים גופות מתים שגמרו את חייהם, אלא גבורים שעיפו מהחיים ומהרפקאותיהם והלכו לחפש להם קצת מנוחה בחיק האם־האדמה, בחיק הטבע הנצחי.
זו היא ראש־פינה, הפינה הקטנה היפה שליד המעין הגדול, לרגלי הר הענק, הר כנען, המונח מקופל כחית־מסתורין ונרדם במבוא הדרומי לגליל העליון, בין טבריה, צפת והמושבות היהודיות שם.
* * * * *
קטנה היא ארץ ישראל, אולם עוד קטנים מזה נטיתם וכשרונם של בניה היהודים לחקור אותה כראוי. חושבני שבלב אפריקה ישנם, ביחס, פחות מקומות, שאפשר לסמנם בתור בלתי־חקורים מאשר בארץ ישראל, מקומות שטרם צעדה עליהם רגלם של המתישבים שלנו.
בעבר הירדן, העמק הגדול והעשיר ביותר של ארץ ישראל, חדרה רגל יהודית לעתים רחוקות מאוד במשך ארבעים השנים האחרונות של ההתישבות היהודית. מזרח הירדן נשאר כה זר לנו, שכאשר קרעו את מחצית גופה זו של ארץ ישראל והקרע עבר בדיוק דרך הלב עם חציו של ים הכנרת, חציו של הירדן וים המלח – עם־ישראל לא הרגיש כלל בזה ולא הוציא אפילו אנחה, ואפילו המנהיגים המדיניים כמעט שלא עוו את שפתותיהם. אנו, העם החכם והנבון, לא ידענו כיצד להשתמש ברגע הנכון להושיב את אלפי הלגיונרים שלנו בעבר הירדן השומם. ודוקא האמיר עבדלה התישב עם גדוד הבידואים הקטן שלו בהרי הגלעד ההיסטוריים שלנו. הוא מיסד שם את ממשלתו המיניאטורית וחולם על עטרת ירושלים.
בלבה של ארץ ישראל עצמה, לא רחוק מירושלים ובסביבות שכם נמצאות כברות אדמה גדולות, שאילו היו יהודים רואים אותן ולו היו יודעים את ערכן, בטח שהיו כבר מעובדות מזמן ואלפי משפחות יהודיות היו יושבות עליהן.
ביחוד “לא־חקוּר” הוא בשבילנו הגליל העליון, מצפון לחיפה ולעכו ובמזרח עד למבצרינו הידועים. הלא הם המצבות ההיסטוריות לחיינו המדיניים והרוחניים: צפת, גוש חלב וקדש־נפתלי. מפני כך קרעו גם שם ממנו צלע, בגבול בין שני מחוזות־המנדט של אנגליה וצרפת. אמנם היתה אפילו סכנה שיגזרו מארץ־ישראל “אבר מן החי”, את המושבות היהודיות שבגליל העליון, לולי הגנתם הגבורית ומותם הטרגי של נכדי המכבים שבתל־חי.
אולם האם יאומן שבמרכזו של ישוב יהודי בין טבריה, צפת וראש פינה ישאר, במשך עשרות שנים, שטח אדמה גדול המכיל עשרות אלפי דונם, “בלתי־חקור”; והרי קוריוזי הוא בזה, שכברת אדמה זו שיכת אפילו באופן משפטי ליהודים לפי תעודות הערכאות. מתכונים אנו לשטח הגדול של הר כנען, שהיה עד לפני זמן קצר לא ידוע לגמרי, ושגם עכשיו נשאר מלא סוד ומסתורין.
* * * * *
כל פעם שהייתי בא לגליל העליון מצד דרום היה הר “בלתי־ידוע” זה מושך את לבי. מיד לאחר שיוצאים מעמק יזרעאל לעמק הירדן, וכשהרכבת עוברת את גשרי הירדן והירמוק, טרם שרואים עוד את הראי הצלול של מי הכנרת ולמעלה הימנו, בצפון הרחוק, את החרמון השב והגאה ענוד בכפת שלג לבנה בחורף ובאביב או בתלתליו הלבנים בקיץ ובסתיו, ־ רואים כבר מעל לכנרת רוכסי הרים אפורים מלאי הוד עם חריצים של קמטים ורבדים, ביניהם. נדחקים המה האחד על יד השני והאחד מעל לשני עד לעננים, מימין עד לאשד הירדן העמוק ומשמאל עד לצפת, שנאחזה כקן צפור בראשו של הר סמוך.
זה הוא הר כנען. הוא נמוך הרבה מאחיו הבכור החרמון; אולם כאן, מקרוב, אינו פחות מלא הוד והדר; גבוה ורחב, גבה למדי לפי קנה־המדה של הארץ עד כדי להיות ללבנון בזעיר ענפין בגן הלאומי שלנו; שפועיו מכוסים יער ובו צפרים וחיות; עמקיו נטועים גנים, זרועים נאות־קיץ יפות. כבישים יפים לנסיעה ולתיור, מענינים ומקסימים, בקמטים הצרים והעמוקים של הר מסתורי וסודי זה…
כך חולם אתה, ביחוד כשהנך יושב בסירת הקיטור או בסירת המפרשים, המתחלקת על הראי הצח של הכנרת בין ההרים הירוקים הנשאים, שקפצו כשובבים יחד עם החרמון והכנען עם ראשיהם למטה להתרחץ במים הזכים והשקופים עמוק עמוק עד לתחתית שלהם של השמים הכחולים־כהים…
והאם באמת זה הוא רק חלום, דמיון מוח מחומם ומגורה על ידי געגועי מולדת חזקים? או אפשר, שלהפך זו היא הבנה נורמלית בריאה, מבט חד מלפני אלפי שנה דרך הוֶה מלא פלאים, רק באֶחור של דורות אחדים?
כן! זו היא הממשיות הנכונה של אותו גוש אפור – הכנען וכל הרי הפלא שסביבו; זה הוא הלבנון העתיד שלנו, נוף־המקרר של ארצנו, נאות־הקיץ השכנה לעמק גנוסר החם, ליד נאות־החורף של מעינות טבריה החמים. כאן יהיה מקום המנוחה ומקום המרפא של הבית הלאומי הקטן והיפה של עמנו המעונה; כאן יבקשו במשך הזמן מנוחה ומרפא גם אלפי אנשים רבים, בני עמים אחרים ואורחים, שיבואו מארצות אחרות רחוקות…
* * * * *
… וכשהיית בא אפילו לראש פינה עצמה, היית שומע מספרים על הכנען רק אגדות מוזרות ורחוקות כמו על הסמבטיון או על הרי החושך. ידעו שלמטה לרגלי ההר, ממזרחה לו, מתפתלת הדרך מטבריה לראש פינה, לדרומו ולמערבו – הדרך מטבריה לצפת, מצפוֹנוֹ – הדרך מראש־פינה לצפת; כמו כן ידעו שאפשר לטפס ולהגיע בקמט עמוק של הר הקרוב לקצהו המערבי ולקצר לחצאין את הדרך לצפת. אבל מה נעשה שם למעלה על שטחו הגדול של ההר – זאת לא ידעו היהודים.
הרועים הערבים מכל הכפרים שבסביבה היו הולכים להר עם עדרי הכבשים והצאן הגדולים שלהם; והם היו מספרים שלעשבים הגדלים שם טעם עָרֵב מיוחד וריח נעים, שהצאן משמין שם מהרה ושאצלם נוצרת “כותרת כסף” על השנים; ערבים אחרים היו מקצרים את הדרך אל ההר, ברכבם בשבילים הצרים של הרי הגליל המובילים לכנרת ולירדן. אולם הדרכים המתפתלות האלה לא משכו את היהודים, את ה“בעלים החוקיים” של ההר הזה (הכנען מהוה חלק גדול מאדמת ראש פינה). להם נראות הדרכים “מלמטה ומסביב” יותר קלות, שאפשר לעבור ב“נוחיות” יותר גדולה.
רק אכר אחד בראש־פינה, מר פ. הצעיר, בקר את הר כנען והוא ידע אותו, אולם היה לו יסוד לשמור את ידיעותיו בסוד; פקידות הברון (הקונה הראשון של אדמת ראש־פינה) מסרה את כל הר כנען למר פ. בתור “פיצוי” בעד איזה מאה דונם אדמה, שהוא צריך היה לקבל בעמק. מר פ. “שלט” בהר; הוא שלח לשם עשרות אחדות פלחים, בתור אריסים, והם היו נותנים לו חלק מתבואתם; וגם מהרועים הערבים היה מקבל כעין מעשר מהצאן; גם הוא עצמו עסק שם בגידול צאן ביחד עם הערבים; הוא ניסה שם אפילו, בהצלחה, לזרוע טבק. ידעו שמר פ. מתעשר מהכנען; אולם שום איש לא התקנא בו אפילו בגלל שהיה מטפס על ההר.
רק בשנה האחרונה שלפני המלחמה נודע ליהודי צפת, “שקרוב לחוטמם” נמצא שטח גדול ויפה של אדמת־הר השיכת ליהודים. ויבינו יפה, שבמקום להחנק בסימטאות הצרות והמזוהמות של צפת העתיקה, יכולים הם לבנות קרוב למקום מושבם עיר גנים יפה וחפשית, מין תל־אביב. הם קנו מפקידות הברון במחיר נמוך מאד אלפים דונם אדמה, חלקו לחלקות בנות דונמים אחדים לבית, גינת־ירקות ומטעים. חלק מהאדמה השאירו לאלה, שיבואו אחר כך להתישב בעיר־גנים זו או שירצו לבנות לעצמם נאות קיץ.
כך “גלו” יהודי צפת לראשונה את ההר לפני עשר שנים.
* * * * *
באותו זמן, בערך, נפגשתי בראש פינה עם שנים מידידי (האחד סוחר מר ש. והשני הרב פ.), חברים לקבוצה ידועה של יהודים ארץ־ישראליים מקומיים, שהתענינו ברצינות בהתכוננות להתישבות היהודית. “גמרנו אומר” לטפס ולחקור את כל הר כנען.
היה בוקר רענן רטוב של יום חשון נעים, שאפשר לחכות, שבצהרים ירד בו גשם קליל או שתזרח השמש בחמימות רכה. לקחנו אתנו סוסים טובים, מעילי גשם וצידה ליום שלם. כשהשמש העולה התחבאה קצת בעננים, היינו כבר באמצע שיפוע ההר; הסוסים חשו את קרבת הגשם והחישו את צעדיהם וכאילו טפסו על “הקירות הישרים”. כשעלינו כבר לגמרי למעלה, בלע אותנו הענן שירד כאן על האדמה בגשם חזק. במרחק של צעדים אחדים לא יכול כבר האחד לראות את השני, וגם את השבילים ואת המשעולים שלפנינו לא ראינו עוד. במנוחה גמורה בטחנו בסוסים המנוסים, שיצעדו בזהירות ובבטחון ויובילונו בּאופן אינסטינקטיבי למקום הישוב הקרוב שבסביבה. השתדלנו רק לדעת אם הסוסים הולכים על הר או בעמק, על קרקע טרשים או על אדמה רכה, חרושה או בלתי חרושה.
לאחר שעה והעננים מעל לראשנו זרקו עלינו את כל המים, שאצרו בתוכם, ונראה שוב את שמי ארץ ישראל הכחולים העמוקים עלינו; קרני השמש הרכים הידידותיים חדרו עמוק לכל אברינו עד לנשמה; אויר ההר, אחרי שטבל במים, היה צח וקל ומשיב נפש, ונבלע את ריחותיו העדינים במלא הריאות שלנו. זה הוא אחד מרגעי הפלא שבארץ ישראל שלא היית מסכים למסור דק אחד ממנו בעד שנים רבות באיזה מקום אחר שהוא, ולא היית נותן שעל ממולדתך הנחמדה הזאת בעד עולמות שלמים באיזה מקום שהוא בנכר. והסביבה – עולם של פלאים! מראה נהדר ומקסים על עשרות מילים מסביב. סרט עשיר־הצבעים והגונים מתגולל לפניך עד לחרמון ולבנון, מהצד האחד, ועד להרי אפרים והרי מואב, מהצד השני. מזוינה בשפופרת־צופים תחדור בטח עינך עד למדבר שבמזרח ועד לים התיכון שבמערב. וכאן למעלה – הכנען עצמו, שטח נפלא לחרישה, לנטיעה ולבנין. ושם, קרוב לראש־פינה וצפת, רמה שכאילו נוצרה לשם בית־הבראה וגן, מקום המנוחה הכי טוב ויפה שבארץ.
עיפים מאוד בגוף ובנפש, ירדנו מאוחר בערב מההר לצפת, לאור הירח המלא קסם; הענקים מלמעלה רמזו לנו בכובעיהם בסודיות; מלמטה רעשו המעינות; ועצי הזית והתאנה שסביבנו לחשו מתוך תרדמתם אתּ “קריאת שמע” המאוחרת שלהם. כחולמים ישבנו על סוסינו, כשהם עברו דרך הרחובות הצרים, העקומים והמשופעים של צפת הישנה. לא יכלנו להרדם, באותו לילה. ונחלום בעינים פקוחות על עברו המעורפל־סוד של הכנען ועל עתידו האפשרי.
ותראינה עיני את פסוק־הזהב: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה” מאיר בחושך.
ניו־יורק, 30 לח' מרץ 1923. (תורגם מאידית)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.