רקע
מנחם שינקין
עיר־החוף העברית הראשונה בארץ ישראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

 

(ראשון לציון)

למה זכה עמרי למלוכה? –

על שהוסיף עיר בא"י!

המפעל הזה שאנו באים לעשות עתה – לבנות עיר חדשה עלי החולות אשר על חוף הים, מול מושבתנו ראשון־לציון – הוא דבר היוצא מגדר הרגיל. בנינו שכונות בערי א"י; הן היו צומחות מהערים הישנות והיו תוצאות של גידול ושגשוג, מתוך הכרח של התפשטות, שהיה כרוך במצב הפוליטי והכלכלי. בנינו מושבים; וכל מושב היה תולדה טבעית מהעבודה החקלאית שבסביבה. הפעם אנו באים לבנות עיר חדשה במקום פנוי לגמרי. וטבעי הוא אם שואלים: מה גרם לכך? מהו היסוד הרוחני ואיזה הם הסכויים החומריים?

גם עתה, כשהכירו בזכויותינו ההיסטוריים על ארץ אבותינו, התנו אותנו בפירוש, שלא נגע בזכויות הקבוצים הקימים של הלאומים השונים והדתות השונות. הכירו בזכותנו ויתנו לנו את האפשרות לבנות את ביתנו הלאומי בארץ במקומות שלא נתפסו באופן מוחלט ע“י אחרים. זה הוא אשרנו, שעד היום עוד לא נתפסה כל הארץ ע”י “האחרים”, לפחות שלשה רבעים משטח הארץ עודם פנויים וריקים מישוב מסודר, עובד ויוצר; ויש לנו מקום לבנות מושבות למאות וערים לעשרות, שיהיו בעתיד הקרוב למקום עבודה ויצירה לרבבות עמנו, ולרוב ישובי בארץ.

מובן הדבר, שאם בתפיסת מקומנו זה נדָחֵק דוקא תוך הישובים הקימים והצפופים, יבָטלו תמיד היהודים הנוספים ברוב שאינו יהודי, וזמן רב יעבור עד שנהיה רוב מוחלט בארץ. זהו המצב בישוב הכפרי וכך יהיה, ואולי עוד במדה יותר גדושה, בנוגע לישוב העירוני. עלינו לקבוע נקודות ישוביות חדשות ולסדר מרכזים פוליטיים במקומות שנהיה פחות נטפלים לישובים ולמרכזים האחרים; בזה נקמץ כחות רבים ההולכים עתה לאבוד בחכוכים ובהתחרות עם “האחרים”; וכך נשמור לטובתנו הלאומית את כל כחותינו ומרצנו, הנחוצים לנו כיום בשביל בנין הארץ וסדורה.

מטפלים אנו ביחוד בישוב עירוני חדש בארץ־ישראל. אם כי רוצים אנו שההתישבות היהודית בערים הקימות תתרחב, בתקוה שגם שם נהיה במשך הזמן הרוב הישובי והפוליטי, עלינו בכ"ז ליסד ערים חדשות במרכזי הישוב העברי הקים וגם במקומות אחרים בארץ המסוגלים לישוב עברי צפוף. אם ננסה להביט בעין פחות או יותר חודרת אל תוך הצפון לנו בעתיד הקרוב, נכיר כבר עתה שלמקומות אחדים בפנים הארץ וביחוד על חוף הים, יש ערך מיוחד, והסכויים ליסוד מרכז יהודי עירוני שם, גדולים מהצד הישובי וחשובים מהצד הפוליטי. אחד המקומות האלה, לדעתנו הראשון במעלותיו לפי תנאי המקום והזמן, הוא חוף הים אשר על גבול ראשון־לציון והנמצא מול המושבה הזאת.

ישוב עירוני עברי על חוף הים, במרחק קילומטרים אחדים מנמל יפו, יהנה מכל המעלות של עיר־הנמל, ועם זה יהיה מובדל בתור נקודה עירונית מיוחדת עם הנהלה עברית אדמיניסטרטיבית, אזרחית ומדינית. הישוב העברי שיתפשט מדרום ליפו, מגבול העיר והלאה, כבר יהיה נטפל לא ליפו של “האחרים”, כי אם לעיר החוף העברית. הנמל שיבנה בקרוב ביפו יתפשט בלי ספק עד לתוך הגבול העירוני העברי. לפחות יוכלו לבנות בעיר העברית גשר על החוף, באופן, שאנית־קיטור קטנה תוכל לקבל את הנוסעים והמשאות מהאניה הגדולה ולהביאם אל החוף העברי. נמל פרימיטיבי ובית מכס עברי קטן, אבל תחת הנהלה עברית ועם שלטון השפה העברית יהיו הראשונים מלאחר החורבן והיחידים עתה בכל כדור הארץ; זאת תהי פרסומת חיה לעיני העמים על ידי האניות הרבות, הבאות מכל קצוי תבל, להודיע לעולם כלו, שהעם העברי החל בבנין ביתו הלאומי בארץ אבותיו.

רצועת – חוף זו תוכל להתפשט בנקל לאורך כעשרים קלומטרים ולחדור אל תוך השפלה, לשטחי קרקעות של המושבות העבריות (מקוה ישראל, ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב, רחובות ועקרון), כמעט בלי הפסק. עם גמר הקניה של שטח הגון שכבר החלו היהודים ברכישתו, תוכל להספח למחוז זה גם המושבה גדרה; עם החולות, שכבר זכו בהם היהודים, שטח זה ישתרע על מאתים קלומטרים מרובעים, שיוכל לשמש מחוז עברי עם מרכז אדמיניסטרטיבי ומדיני בעיר החוף העברית.

 

העיר החדשה מקום העליה לשבי־ציון

מצב הרוח ורגשי הלב הם גורמים חשובים מאד בחיי האנשים הבאים להתישב בארץ חדשה. גם המהגר הרגיל הבא לאיזו ארץ, כדי לבקש פרנסה והמחליף עפ"י רוב את ארצו בארץ יותר מפותחה במובנה המדיני ויותר נוחה בנוגע לתנאים הכלכליים, ־ גם עבודתו והצלחתו של מהגר זה במקום החדש תלויות הרבה במצב רוחו וביחוסו הנפשי בזמן הראשון לבואו; יש שהוא נעשה אזרח יוצר ובונה; ויש שהוא נשאר מהגר “ירוק” ויסוד ישובי זר לשנים רבות או לכל ימי חייו; יש שקשה לו אפילו להתפרנס בכבוד ולחיות חיים אזרחיים הגונים, ויש שהוא מספיק לסדר יפה את חייו הפרטיים, אלא שבכל זאת איננו מתפתח לכח ישובי ומועיל, פורה ויוצר.

על אחת כמה וכמה חשוב הוא מצב רוחו של היהודי הבא להתישב בארץ ישראל, העובר על פי רוב מארצות עשירות ומפותחות במובן הישובי והאזרחי למדינה, שצריכים רק להתחיל בהתפתחותה ובבנינה. הלא גם אלה, שבאו אל הארץ מתוך משא רוח ובתור חלוצי העם, בעלותם על חוף ארצנו ובהאלצם לבנות ולבסס את חייהם הפרטיים, קשה להם לעמוד בהשקפתם המקיפה והכוללת; הנם כצרורות חצץ שנתפוררו מן הצור ונסחפים בגלים. הרבה אומץ לב ומרץ דרושים גם לאיש שכזה, כדי שיעמוד על דעתו וישמור על קיומו. ואלה שיבואו עתה להתישב בארץ הלא ברובם יהיו יהודים פשוטים, בעלי־בתים בינונים, שלא הורגלו בסדור לאומי וביצירה לאומית; בחייהם הכלליים שלט על פי רוב המקרה, ובחייהם הלאומיים שרר על פי רוב בלבול אנרכי, אם לא אפס גמור. נחוץ רוח אמיץ, כדי שהאטומים הנפרדים האלו, בהפגשם יהיו מסוגלים להסתדר לגוף צבורי לאומי פעיל ויוצר, אחוד על פי התכנית הלאומית הכללית. מצב נפשי שכזה יוכל להתהוות ולהתגלות, רק אם שבי ציון בכניסתם אל הארץ ובזמן הראשון לישיבתם, ימצאו בסביבה לאומית טהורה, מוחשית ומקיפה, פועלת ויוצרת.

לפי התנאים השוררים בארץ כיום צריכים שבי ציון להכנס דרך חופי יפו וחיפה; שתיהן ערים, שרוב תושביהן לא יהודים; והלואי שנזכה שם לרוב יהודי אחרי עבור חמש או גם עשר שנים. היהודי נופל לתוך סביבה זרה; בסירה על החוף, בבית המכס וברחוב שהוא צועד בראשונה שולטת שפה זרה, שורר שלטון זר. מקיפים אותו אנשים זרים שמבטי עיניהם אי־ידידותיים. פגישה ראשונה זו באוירה של אי־חבה מקהה את הרגש של העולים. גם הסביבה העברית היא עירונית־תגרנית; עשרות (ובמשך הזמן אולי גם מאות) בעלי מלון וחנונים, המבקשים להתפרנס על חשבון אי־בקיאותו ו“זריותו” של “המהגר”. בסביבה זרה זו, שאי אפשר לשעבדה לסדור הלאומי שלנו, קשה וכמעט שאי אפשר להנהלה הלאומית להגן בפני הפקעת השער בדירות וביתר צרכי החיים ולמנוע את האזרחים היהודים מעסקים מחפירים (בתי מרזח וכו') המתפתחים במרכזי הגירה גדולה; כל נסיון של תקון וסדור מצד ההנהלה הלאומית נוגע בעניניהם של מספר אנשים פרטיים, והם משתדלים ומספיקים להפיץ דבות, לעורר חשדים ולנטוע איבה בלב העולים ביחס לאלה, המשתדלים להכניס את הסדרים והתקונים בחיי הצבור. אלה מהבאים, שאינם מוצאים את מחיתם בעיר החוף והולכים לבקש את פרנסתם בעיר אחרת או במושבות, עוזבים את נשיהם וילדיהם בסביבה זרה. וכל זה כרוך בהוצאות יתרות. הנקל לשער עד כמה כל התנאים האלו מורידים את “החום” הלאומי, ממעיטים את המרץ החלוצי ומחלישים את הכוחות החיוניים, החומריים והמוסריים של העולה?

לא כן הדבר, אם תוָסדנה ערים עבריות על חוף הים שלנו. המתישב החדש בראשית כניסתו יעלה לחוף עברי, יעבור דרך בית־מכס עברי ויבוא לסביבה שכולה עברית ולאומית בסדריה האזרחיים והחברותיים; בתי־המלון הצבוריים שיוכנו בשביל שבי־ציון ימצאו בתוך סביבה עברית עובדת ויוצרת; את צרכי כלכלתם יוכלו להמציא להם בסדור לאומי ובמחירים זולים כפי שאפשר. מספר גדול של בעלי מלאכה ופועלים בין העולים יוכלו למצוא עבודה ומחיה במקום כניסתם. האחרים ישלחו משם אל המושבות והערים. אולם הם יעזבו את משפחותיהם במרכז ישובי עברי ובתנאים נוחים תחת השגחת פקידי ההנהלה הלאומית. בסביבה זו ובתנאים שכאלה ישתמרו, יתעודדו ויתחזקו הכחות הפועלים של המתישבים החדשים לעבודה הצבורית וליצירה לאומית בארץ.

ולדעתנו, שטח החולות של ראשון לציון על שפת הים הוא המקום היותר מסוגל לבנין עיר החוף העברית הראשונה.

 

היסוד הכלכלי

בנוגע ליסוד הכלכלי צריכים אנו רק להוכיח, כי במשך השנים הראשונות, בתקופת בנינה והתהוותה של העיר החדשה תהי, במקום הזה עצמו, אפשרות של פרנסה וכלכלה למספר הגון של משפחות. ברור הדבר, שלאחר חמש־שש שנים, מכיון שיסודר חבור הדרכים בין העיר החדשה ובין הנמל שביפו, בין עיר החוף החדשה ובין המושבות הקימות ושעוד תוסדנה במשך הזמן בסביבה ההיא, לאחר שתגָמֵר עבודת רצוף־הרחובות והעברת צנורות המים והשופכין, של נטיעת השדרות והגנים במגרשי העיר וכו' וכו', לאחר שיבנו כמאתים הבתים הראשונים ותתישבנה כמה וכמה מאות משפחות – כבר יתפתח הישוב העירוני במקום הזה מאליו. נתבונן אם כן למקורי הכלכלה שבעיר החדשה הזו בתחלת הוסדה.

א. העיר החדשה בתור מקום למנוחה ומרפא.

משפחות עבריות לעשרות באות כבר עתה בכל שנה ושנה בחדשי הקיץ מירושלים ומהמושבות ליפו לרחוץ בים; ומספר עוד יותר גדול מזה עוזבים בקיץ את מושבם בערים ומבקשים מנוחה באיזו מושבות עבריות, מקומות שאין שום תקון וסדור למטרה זו. מאות משפחות עבריות עשירות במצרים הקרובה עוזבים בחרבוני קיץ את ארצם ונדים אל הלבנון שבסוריה ולערי אירופה התיכונית לבקש להם מנוחה וצל. אלפי תּיָרים היו מבקרים לפני המלחמה את ארצנו בכל שנה בחדשי החורף ומספרם יגדל פי כמה עתה, כשיבואו תקונים בחבור הדרכים; התירים האלה נאלצים, באין להם מקום למנוחה, לעבור בחטיפה על ארץ ישראל היפה עם אוירה הנעים והמחלים בחדשי החורף. האם לא ישמחו רבבות יהודים, שנפשם ורוחם עיפו לרגלי השוד והשבר, שעברו עליהם בארצות מולדתם ושעצביהם נרגזו ונחלשו לרגלי המצוקות הנוראות שסבלו במשך השנים האחרונות, ־ למצוא מנוחה ארעית ומרפא לגוף1 ולנפש על חוף ים התכלת של ארצנו הברוכה?…

והיה כשיבָּנה בעיר החדשה מקום נאות לרחיצה בים, לאמבטיות קרות וחמות, לרפואה בקרני שמש וחשמל, וכשיסודרו בתי מלון מתוקנים ומקומות לטיול, ואם אפשר יהיה להגיע בנקל ובנוחיות ישר מן האניה או מן הנמל הקרוב למקום שכזה – אפשר לחשוב בבטחה, שכבר במשך השנה הראשונה יבואו לשם אורחים למאות, ועשרות משפחות תספקנה לאורחים האלה את צרכיהם ותמצאנה בזה את מחיתם. ברבות השנים יעלה מספר האורחים האלה לאלפים ולרבבות, ותירים אלה ישמשו יסוד כלכלי למאות ואלפי תושבים שבעיר החדשה הזאת.

יהודים אמידים לרוב, אשר לבם ער לציון, אלא שאין תנאי חייהם ומצבם מרשים להם לבוא ארצה על מנת להשתקע בה ושמטעמים שונים אינם רוכשים בה נחלת שדה וכרם, ־ יחפצו להתקשר אל הארץ לכל הפחות בקשר ישובי וממשי של אחוזת בית וגינה בנוה־שאנן זה, באופן שיוכלו לבוא פעם לשנה או שנתים הם ומשפחותיהם למשך חדשים אחדים, בשביל לנוח מעמלם בגולה ולשאוף רוח בארץ אבות. גם מזה תהי הרוחה והקלה ולפעמים גם מקור מחיה לתושבי העיר.

ב. פרנסת העולים מבנין העיר.

כניסת שבי־ציון וישיבתם הארעית הראשונה במקום שתבנה העיר החדשה גם הן תשמשנה יסוד כלכלי להתפתחותו של ישוב המקום. כמאתים משפחה תתישבנה בדירות הארעיות ובצריפים שיכינו למטרה זו מיסדי העיר. ואם צר יהיה המקום לכל העולים, ונוספו עוד בתים על המגרש הגדול שיקצו למטרה זו. התחנה הזמנית של איזו מאות משפחות במקום זה, ששם תמציא גם היא עבודה ומחיה לעשרות משפחות של תושבים, שתכלכלנה את הקהל הזה. נוסף לזה – פקידי העליה והמכס, העובדים בחנויות הצבוריות, בעלי מלאכה, מורים, רופאים וכדומה; משפחות אחדות תוכלנה להתעסק בגדול ירקות על השטחים הטובים לזריעה, שיהיו פנוים במשך השנים הראשונות, בגדול עופות ובסדור מחלבות לצרכי המקום. וכמה מהעולים יוכלו להרויח את לחמם על המקום בעבדם בבנינים החדשים.

מדי שנה מחמש שנות יסודה של העיר החדשה צריך יהיה להוציא לנטיעות, לסלילת דרכים ולהקמת הבנינים איזו עשרות אלפים לירות. רוב הכסף ישאר בתוך העיר המתהוה. אולם צריך יהיה לסדר את הספקת הצרכים ולהבטיח את התושבים החדשים נגד כל מיני ספסרות והפקעת השער. כל משפחה עובדת בינונית לא צריכה להוציא לכלכלתה יותר ממאה וחמישים לירות לשנה; לפי זה תספיק העבודה תמיד למחיה לאיזו מאות משפחות מן המתישבים החדשים, שיכנסו דרך חוף זה.

גם בתי חרושת אחדים לתעשית חמרי הבנין יוָסדו באופן טבעי במקום שתִּבָּנֶה העיר החדשה. הקלות מיוחדות תנתנה לכל מי שיחפוץ ליסד בתי חרושת מתאימים למקום הזה; וכך תמצא עוד עבודה להרבה פועלים ואומנים שיתישבו שם באופן קבוע.

ג. תכנית העבודה וסדורה.

את תכנית העבודה בבנין העיר החדשה יכולים אנו לתאר לעצמנו בסדור ובהדרגה שכזו:

א) נטיעת עצים וצמחים שונים ביחוד במקומות הדורשים הגנה מפני הרוחות וכדי לעצור בפני החולות. כבר בשנה הראשונה צריכים לכבוש שטח של אלף דונמים לפחות. יחד עם זה צריכים לסדר תחנת נסיון לכל מיני הצמחים, העלולים לגדול בשטחי החולות (באדמת־החמר צריך לזרוע ירקות לצרכי הפועלים ומספוא לבהמות העבודה. צריך יהיה לסדר גם מחלבה ולולים גדולים בשביל עופות, לצרכי המקום).

ב) סלילת כביש מהמושבה עד הים. אפשר יהיה לבנות גם מסלת־ברזל צרה (ממול יעזור או מתחנת רחובות).

ג) אחרי שהמושבה ראל“צ ויתר המושבות שבסביבה תתחברנה ע”י כביש לחוף הים, תבקשנה המושבות (ובודאי תקבלנה) רשיון מהממשלה לבנות גשר על חוף הים, כדי שסירות־מפרש ואניות־קיטור קטנות תוכלנה להוליך את יבול המושבות ישר אל האניות הגדולות, העוגנות בחוף יפו ושתפרוקנה מהאניות את כל הסחורות המובאות בעד המושבות שבסביבה. נחוץ יהיה לבנות שם, כמובן, גם בית מכס קטן, וצריך יהיה לערוב לממשלה שהוצאות בית המכס לא תעלינה על ההכנסות מתשלומי המכס, ושהאחרונות תספקנה עד כדי החזקת בית המכס.

ד) הגשר ובית המכס יוכלו לשמש גם בשביל הנוסעים שירצו לעלות שם. במשך הזמן אולי תעגנה האניות הגדולות מול המקום הזה, כדי להוריד שם אנשים ומשאות. האניות הקטנות, השטות בין חופי סוריא, א“י ומצרים, תבקרנה גם את החוף החדש הזה; וכך אפשר יהיה לסדר חבור תמידי בסירות קיטור בין יפו ובין ראל”צ.

ה) את הקמת הבנינים צריך יהיה לסדר בשטה ובהדרגה: 1) כעשרה צריפים גדולים למושבה ארעית של מאה משפחות מן הבאים החדשים; 2) כחמשים צריף של שתי דירות לישיבת עוד מאה משפחות; 3) בתי־אוכל, בתי־ועד, אמבטאות וכדומה, לצרכי המתישבים החדשים; 4) בית מסחר ושוק כללי משותף לתושבי המקום. וכבר בשנה הראשונה צריך יהיה לכרות באר ולהתחיל בהעברת צנורות למים ולשופכין.

ו) הבּניה במקום החדש תביא את הנחיצות להקים שם איזו בתי חרושת לחמרי בנין: 1) לבנים מחול וסיד (סיליקאט), 2) לבנים, אבנים חלולות, לוחות, עמודים, מדרגות, צנורות וכו' ממלט לבנין הבתים ולרצוף הרחובות והמדרכות, 3) לבנים ורעפים מן החמר האדום שעל המקום ובסביבה, 4) הכנת דלתות, חלונות ויתר חלקי העץ בבנינים, 5) בית מלאכה של נפחות ומסגרות.

ז) קרוב לודאי, שגם בתי חרושת אחרים (למשל: בית חרושת לרחיצת וטוית צמר, בית חרושת לכבושי ירקות וכדומה) יוסדו במרכז החדש הזה, הקרוב אל החוף ושבו ימצאו תנאים נוחים, כגון מגרשים בזול (או גם בחנם – הספקת מים קלה, פועלים על המקום וצרכי אוכל לפועלים במחירים זולים. על יד כל בתי החרושת אפשר יהיה ליסד בתי ספר מלאכה, שבהם יתרגלו הצעירים, בני המתישבים החדשים, בעבודה.

ח) כעבור שתים־שלש שנים מהתחלת העבודה, אחרי שיגמר בנינם של מספר הגון מהבתים ובתי החרושת, כשרוב שטח האדמה המיוחד לבנין העיר כבר יהיה מכוסה במטעים וצמחים שונים, יוכלו להתחיל ברצוף הרחובות והמדרכות ובהעברת צנורות מים ושופכין לכל ארכו ורחבו של שטח המגרשים הפרטיים, לאורך הרחובות (שבעה קילומטרים מרובעים בערך) יספיק עבודה להרבה מאות עובדים במשך שנים אחדות.

ט) באחד מקצות העיר החדשה ליד חוף הים יהיה מקום לחוה של דיגים יהודים, שקשה להם להסתגל ולתפוס מקום במרכזי הישוב הנכרי. ציד הדגים והמלחתם יוכל להעסיק איזו עשרות משפחות נוספות של מתישבים חדשים.

י) עם התרבות הישוב המקומי ומספר האורחים שיבאו לבקר את העיר החדשה יהיה מקום גם לבנין גשר לטיול על שפת הים וכן אולם לתזמורת, לבית־מחזה, לראי־נע וכדומה. גם בפנים העיר יבנו מוסדות צבוריים: עיריה, בתי־ספר, ספריות וכו'. גם זה יועיל להתרבות מספר משפחות המתפרנסות על המקום.

כן תמצאינה מאות המשפחות הראשונות עבודה ומחיה בעיר החדשה, אח"כ יתרבה ויתפשט ישוב העיר מאליו.


התקציב

לפי הרשימה המפורטת הרצופה בזה2 ושנערכה לאחרי שיחות והתיעצות עם מומחים לדבר בכל מקצוע ומקצוע תעלינה התוצאות של יסוד העיר במשך 6־5 שנים הראשונות לארבע מאות אלף לירה מצריות ועם הוספה של 25%, בשביל הוצאות שאינן נראות מראש, מגיע הסכום בסה"כ עד לחצי מליון לירות מצריות.

הסכום הזה יושג ממכירת 2500 מגרשים (3־2 דונמים כל מגרש) במחיר ממוצע של מאתים לי"מ המגרש. המחיר הזה של מגרש בעל 5000־3000 אמות מרובעות כולל רצוף הרחובות והמדרכות, הספקת המים והמאור עם כל התקונים ומוסדות הצבוריים.

היסוד הרוחני

א) ישנן ערים בארץ ישראל שרוב תושביהם עברים, ובכל זאת לא רק שאין היהודים שליטים בהנהגת העיר, אלא שקשה להם לקבל שם אפילו את זכיות המועט. אפילו בזמן הזה לא זכו היהודים שימנו אחד מהם לראש־העיריה בירושלים ומה קשה להם להלחם בעיריות האלו בעד שויון השפה העברית במוסדות העיריה. בטבריה, שכמעט כולה עברית, עומד לא יהודי בראש הנהגת העיר. הסבה לזה היא מפני שלא אנחנו יסדנו את הערים האלו, כלומר לא אנחנו הקימונו את הערים האלו מחרבותיהן; ואם גם השתתפנו אח“כ בבנינן ובהתרחבותן, היינו בעיני ה”מקומיים" כאורחים לא קרואים, שמביטים עליהם בעין זעומה, או לכל היותר כשכנים טובים, שצריכים לדעת את מקומם ולא להדחק ביותר לעסקי בעל הבית הערבי.

המחיר, שנקבנו למעלה הרי הוא נמוך מאוד בהשואה עם המחירים הגבוהים, שמשלמים עתה בעד מגרשים בערים ואפילו במושבות המרובות באוכלוסים. וצריך לשער, כי גם בלי תעמולה יתרה ורק ע“י הודעת ההצעה ופרטיה בעולם העברי ימצאו במשך שנה או שנתים הקונים למגרשים בעיר החוף העברית הראשונה בא”י; וזה יהיה למופת ולדוגמא לבנין ערים אחרות.

ב) ההוצאה אל הפועל של בנין העיר במשך חמש שנים הראשונות להוסדה תמסר לועד, שבו יכנסו: שנים מועד המושבות, שני המיסדים, העוסקים זה כבר בהצעת התכנית ועבודה ועוד שלשה מאנשי הישוב המעשי, שיחפצו להשקיע בענין זה את עבודתם בצרוף איזו סכומים כסדרם. שלא לשם עסק פרטי, כי אם לשם השגחה על המפעל הישובי הגדול, יכנס להנהלה ב"כ אחד מהבנק היהודי ויצרפו גם חבר אחד או שנים מההנהלה הציונית. לאחרי מכירת המגרשים יוָספו עוד אל ההנהלה חברים מכל מספר מסוים של בעלי המגרשים ושל המתישבים בעיר. כתום עבודת היסוד תמסר ההנהלה ליושבי העיר 3.



  1. “לגו ולנפש”.במקור המודפס, צ"ל: לגוף ולנפש – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. השמטתי את הרשימה מטעמים מובנים. – א. ח.  ↩

  3. כתב היד של הצעה מענינת זו היה מעוך וקרוע בדפיו האחרונים. המסדר לדפוס מלא את המלים החסרות, לשם הבנת ההצעה, לפי רוח הכ“י. להצעה זו רצופים גם 2 דפים של חוזה (הראשון והאחרון) עם הועד המיסד. על הדף האחרון של חוזה זה אנו קוראים בין יתר הדברים: לסעיף י”ט. החליטו שלא לשלם למיסדים הראשונים מר שיינקין ומר פוגלסון את הוצאותיהם. לראשון לציון כן לשלם 50 לירות מצריות בעד נטיעותיהם……אדון שיינקין מציע לבני ראשון־לציון לקבל גם בנוגע לאדמתם אותן ההגבלות נגד הספיקולציה, שהועד המיסד קבל על עצמו…  ↩

המלצות קוראים
תגיות