רקע
מנחם שינקין
לשיטת העבודה המעשית בארץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

לא אשוב לדבר על המוסכם והמקובל, כי בלי אדמה של יהודים ובלי עובדים יהודים לא נתפוס מקום בא“י. אנסה להעיר על אופני רכישת האדמה ורבוי העובדים. שני העיקרים האלה כמעט שהתבררו אצלנו במחשבה ובדבור, ואולם למעשה עוד לא תפסו את המקום הראוי בסדר עבודתנו; ביחס לשני המניעים הישוביים האלה שוררת מקריות גמורה, בנוגע אליהם עוד לא קבעו את שיטת העבודה ולא מנו את המחויבים למלאותה. והלא גם העבודה לטובת הקרן הלאומית התנהלה בעצלתים, כל זמן שלא קבעו לה מדור מיוחד בעבודת הסתדרותנו, בין שקל למניה היו מוכרים גם איזו תוים של הנ”פ. שררו אי־סדר וערבוביה בהכנסות והוצאות הכספים. לא כן עתה, כשישנה פקידות מיוחדת, העובדת על ־פי שיטה מסוימת. גם לסדור קנית הקרקעות ומכירתן כמו גם להגברת מספר העובדים נחוץ ליצור מדור מיוחד בהנהגה המרכזית שלנו; צריך גם לקבוע שיטת־עבודה מסוימת ולמצוא את האנשים המסוגלים להוציאה אל הפועל.

א) סדור רכישת הקרקעות

כשנשים לב לקניות שנעשו על ידינו בעשרים שנות העבודה הראשונות, נדמה לנו, כאילו בחרנו בכונה את המקומות היותר גרועים לישוב. את פתח־תקוה בנו דוקא על שפת הירקון, וכשהתחילו לסבול מקדחת ברחו אל גבעות החול שביהודה, במקום שעומק הבאר הוא כחמישים מטרים. אדמת “ראשון לציון” היתה ברובה מהזבורית, בעוד שבסביבה הקרובה לה, בדרך מיפו, משתרע מישור של עשרות אלפים דונם, המסוגלים לזריעות ולנטיעות פרדסים, אדמה שמחירה אז היה נמוך מאד ושעתה קשה לקנותה אפילו במאות פראנק הדונם. רוב אדמת “רחובות” גם כן מסוגלת רק לנטיעות. חלוצי ביל“ו התישבו על אדמת הטרשים שבגדרה, ואת האדמה הראויה לזריעות ולנטיעות הגונות רכשו בשנים האחרונות במחיר גבוה. במחוז שומרון קנו דוקא את בצות חדרה ואת גבעות הסלעים בזכרון. בגליל העליון יסדו את יסוד המעלה בקן הקדחת על שפת ים החולה (מי מרום), ואת “משמר הירדן” בנו סמוך לה (הסמיכות הזאת שררה גם ביחס לקדחת). אם אחדים מפקידי הבארון הניחו יסוד לקניה גדולה של אדמה בגליל התחתון, הרי לא התעסקו שם בישוב עד שבא מר קלבריסקי והתחיל ביסוד מושבות על אפה של הפקידות הגבוהה. הוא שקל למטרפסיה, אבל הישוב בגליל התחתון הולך ומתפתח. בעבר הירדן מזרחה לא נמצא פקיד כקלבריסקי, והנה מונחים שם בלי כל תועלת ישובית “כאבן שאין לה הופכין” ששים וחמשה אלפים דונמים, מאדמת הברון; ואדמה זו היא מהמין היותר משבח שישנו בא”י: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר”.

אלה הן תוצאות חוסר השיטה בהתישבות.

בעשר שנים האחרונות נעשו הקניות באופן יותר מתאים אל המטרה, בכל זאת שוררת עוד גם עתה במדה ידועה המקריות והשפעת הסרסורים הבאים להציע את היותר טוב ומתאים לעניניהם. על גבול המושבות “נס ציונה” ו“פתח־תקוה” היינו יכולים לקנות לפני שנים אחדות אדמה במחיר 30־40 פראנק הדונם ולא קנינו, ועתה משלמים שם יותר ממאה פראנק הדונם. על גבול “חדרה” עברה נחלת יהודי לבעל חוב נוצרי. היינו יכולים לפדות אותה בסכום קטן בערך, ועתה משלמים בעדה לנוצרי פי שלש. ואם כך הוא במרכז הישוב, ־ להתרשלותנו בנוגע להתנחלות בקצות הארץ אין גבול ואין גם כפרה.

טובה ומובנה היא השיטה של הרחבת מקומות הישוב הקיימים וחבור השטחים שהנם כבר בידינו; אולם יחד עם זה אסור לנו להסיח דעת מיסוד מרכזי ישוב חדשים. ודוקא עתה, כשמדברים ע“ד תוקף ההשפעה של הלאומים השונים בעותמניה, וההשפעה הלא הנה ותהיה תמיד בעיקר לבעלי־קרקע, דוקא בשעה זו עלינו לדאוג להרחבת הגבולים, כי נתקע יתדות במקומות שונים בא”י, כדי שנוכל למתוח עליהם את מסכת הארג של החיים הלאומיים החדשים. מרכזי ישוב חדשים נחוצים לנו בצפונה, בדרומה ובמזרחה של א"י, כי אם צר יהיה עתה חוג ישובנו הקרקעי, יתפסו הלאומים האחרים את החלל הריק.

וישנם עוד הרבה מקומות בא“י שהישוב שם אינו צפוף וישנם שטחים גדולים המסוגלים לעבודת אדמה אינטנסיבית, שאחינו בני ישראל התמחו בהם יותר מכל יושבי הארץ; וישנם שטחי ההרים הרבים שהפלחים ביהודה ובגליל אינם מסגלים לעבדם כהוגן; את השטחים האלו יכולים לרכוש במחיר זול מאד. ואם נוציא את הבדל המחיר לקנין אותם השטחים על מנת לבנות שם מדרגות (טערראַסען) לנטיעות, הרי נמצא בזה עבודה לאלפי פועלים עברים ונוסיף עושר רב לרכושנו הקרקעי; והערך המוסרי של כבוש זה ע”י עבודה הנהו גדול לאין שעור.

ומלבד השיטה בבחירת המקומות, שצריך ואפשר לקנות, נחוץ לעיין היטב גם בשתוף הכחות העוסקים בקניות. נהוג אצלנו לשתף בקנית קרקעות רק את החברות הרשמיות ולהרחיק את הכחות הפרטיים, אפילו אם האחרונים נכונים להכנע לסדרינו ולהשגחתנו. הטובה השיטה הזאת והמועילה היא לישוב?

אין ספק בדבר שצריכים אנו להזהר מאד מפני ה“ספקולציה הפרטית”. מי שנכוה ברותחין מנפח בצוננין. נכוינו לפני עשרים שנה בהפקעת השער ע“י התחרות. ובכל זאת הלא אין לכחד בתועלת היזמה הפרטית. ומהי “אגודת נטעים” אם לא יזמה פרטית, שהספיקה לרכז יותר ממליון פראנקים במשך זמן קצר בערך, בשעה אשר “גאולה” החצי־רשמית אספה רק את החלק הששי מזה, וחברת “הכשרת הישוב” הרשמית אספה רק את הרבע מזה לאחר תעמולה רבה. ו”תל־אביב" המהוללה מהי אם לא יזמה, שמשכה בכח אינטרסים פרטיים איזו מליונים פראנקים ויצרה דבר צבורי גדול, בעת אשר החברה הרשמית לרכישת הקרקעות עומדת זה שנים אחדות רק על סף היצירה בחיפה ובירושלים. ומהי הגימנסיה העברית ביפו אם לא יזמה פרטית, שמלבד ערכה הרוחני והחנוכי, נהיתה גם למניע ישובי גדול ע“י הקשר הממשי שהיא מקשרת אותנו לגולה וע”י זה שהיא מכניסה לא“י כחצי מליון פר' לשנה, (10 אחוזים מכל סכומי הכספים שמכניסים כל מוסדותינו שבא"י לאחר עבודה של עשרות בשנים!) אפשר מאד, שלו ידענו להשתמש כהוגן ביזמה הפרטית, היינו מוצאים בא”י עצמה כמה מליונים פראנקים וכמה1 עשרות אנשי מרץ הדרושים לעבודתנו; והשתתפות הכחות המקומיים היתה משפיעה אולי גם על אלה שבחוץ הרבה יותר מכל התעמולה הרשמית.

ולאידך גיסא, הלא החברות הרשמיות שלנו הן עסק של בעלי מניות פרטיים, שהם ובאי כחם אינם מתחשבים לפעמים עם עיקרינו הלאומיים. הנה למשל מנהלי ה“גאולה” אינם “מוצאים חשבון” למנות פקיד מיוחד בא“י, שיתעסק רק בעניני החברה הזאת. ולמרות מה שחברה זו יכלה להרחיב את חוג עבודתה הודות להונה וההלואה שהוקצב לה ע”י הבנק שלנו, הנה במשך שבע שנות עבודתה היא רכשה רק אי־אלו שטחים קטנים בערך, וגם בזה היא נספחה למוסדים אחרים, שהיו גומרים את הקניות האלו גם בלעדה. כן היא משתמשת לשם דיבידנדים ברוחים, שמוטב היה למוסדותינו שרשמיים שלא להשתמש בהם. חברת “הכשרת הישוב”, הרשמית, נמצאה בראשית עבודתה מול גרעון גדול, וכדי לכסותו, היא נאלצה למכור עתה חלק מקרקעותיה במחירים גבהים שאינם מתאימים כלל לעניני הישוב. והאם לא העלתה ה“אימוביליען־געזעלשאפט”, – שלשמחת בעלי מניותיה נתנה בשנה זו דיבידנדים גדולים, ־ את מחירי המגרשים בחיפה במדה כזו, שעושים את הרחבת הגבולים של הרכוש הקרקעי העקרי בעיר זו כמעט לאי־אפשרית?

והאם אין זה מתפקידו של בא־כח ההנהלה המרכזית של ההסתדרות, לבקר את פעולות החברות השונות? אבל בא־כח זה הנהו גם פקיד ועושה רצונן של הנהלות החברות, וכך נעשית ההנהלה הציונית המרכזית אחראית בעד כל המגרעות והשגיאות של החברות ההן. מראים לנו על הקמוץ בהוצאות, הבאה ע“י אחוד הפקידות בא”י, ואולם הקמוץ המדומה הזה איננו שוה בנזק הבא ע"י ערבוב התחומין. איזה סדר יכול לשרור בּמוסדות האלה אם אותו הפקיד עושה ומבקר את הנעשה; אם הוא הדורש את האשראי והוא גם המשפיע על נתינתם. הוא העושה את הגרעונות והוא גם המצדיק והמאשר אותם.

יוצא מזה הוא, שההנהלה המרכזית צריכה לכונן משרד, שתפקידו העקרי יהיה לאסוף ולסדר את כל הכחות, שיכולים להועיל לרכישת קרקעות בא“י, לסדר את העבודה הזאת עפ”י שיטה קבועה, באופן המתאים למטרתנו העקרית, ולהכניע לשיטה זו את כל החשבונות והענינים הפרטיים.

המשרד הא“י כיום הוא מצד אחד כללי ביותר, הוא תופס את הכל ומרפרף על הכל בפזור הנפש והכחות, ומצד השני הוא בעצמו נתפס ע”י החברות השונות ונסתבך בחשבונותיהן, באופן שהוא משולל האוביקטיביות הדרושה לעבודתנו הכללית. רכישת הקרקעות – יסוד היסודות של ישובנו בארץ. ולכן מן הראוי לקבוע לה מקום מיוחד בעבודתנו.

ב) סדור מכירת הקרקעות.

אמצעינו הכספיים הם מוגבלים מאד, וכמעט שאי אפשר לנו לגמור איזו קניה שהיא, מבלי שנמכור בעת זו בעצמה את הקרקע הנקנית, ובזה נכין את הכספים לגמר הקניה. ואם גם נשיג אמצעים הגונים לקנית קרקעות חדשות; אבל אם עלינו יהיה לחכות עד שיבואו הקונים מחו"ל, אז התקדמותנו הישובית תהיה אטית ביותר; כי הרבה אי הידיעה, ריחוק המקום גורם, טרדות האנשים, והרבה השתלשלות המאורעות גורמים.

ועד שיקנו קרקעות רבות במרכזים חדשים, ישנה עבודה רבה ומועילה ביסוד ישוב עברי על אדמת הברון שבעבר הירדן (בג’ילין). אפשר לרכוש אדמה זו מאת הברון במחיר זול מאד ובתשלומין לשעורין; אנשים פרטיים התענינו באפשרות הקניה הזאת, אולם הברון ירא להתחיל שם בישוב, שמא יהיו סכסוכים עם הערבים, היושבים שם בתור אריסים2. ליראה זו אין יסוד

נכון, כי מספר הערבים היושבים בשלשת הכפרים אשר ב־65 אלפים הדונמים האלו הם כ־300 משפחות. אם נתן להם לע“ע 25 אלף דונמים, נוכל להושיב על יתר השטח לכל הפחות 300 משפחות עבריות; ויש חשבון לקנות שטח גדול הרחק מן הישוב הזה, בקרבת קרק ומירבא, ולתתו במתנה גמורה להערבים היושבים עתה בג’ילין. הם ישמחו להעשות בע”ב גמורים ולהמצא במקומות הרחוקים, החפשים עוד במדה ידועה מעול המלכות וממסי הממשלה, ולנו תהיה הרוחה ליסד בשטח גדול ישוב הגון על היסודות הנאותים לנו. לו קבלה ההנהגה הציונית על עצמה את סדור הקניה הזאת, בטח שהברון היה מוסר לה את האדמה בתנאים הכי נוחים, ואפשר שהיה נותן את השטח כולו במתנה לקרן הקימת; והיה זה הנסיון הראשון של ישוב גדול על יסודות הלאמת הקרקע.

ג) הקלת תנאי ההגירה.

ישנם בערי התחום מאות ואלפי יהודים העובדים עבודת־פרך ומוצאים את לחמם בדוחק. האנשים האלה שואפים לעזוב את מקומות מגוריהם, אבל אינם יכולים לזוז ממקומם בלי כרטיס האניה, שהם משיגים בתשלומים לשיעורים.

האב או הבן מקבל את הכרטיס ונוסע להתם. המשפחה מתפרנסת בגולה באיזה אופן עד שהעובד מתחיל לשלח משם איזו סכומים, ולבסוף הוא קונה את הכרטיס בתשלומים לשיעורים ומביא את בני ביתו. אם תהיה לנו קופת הלואה להוצאות הדרך (כחמשים רו"כ) לעובד ה“חלוץ” של המשפחה אז יבאו לא“י הרבה מאות ואלפים יהודים, הרגילים בעבודה קשה ושיסתגלו בנקל גם למקצועות השונים של עבודת האדמה. הם יתפסו את מקומות העבודה ע”י כשרונם לעבודה ומעוט צרכיהם בערך. כעבור שנה או שנתים, כשישלם את מחיר כרטיסו, יקבל כרטיסי נסיעה בתשלומים להביא גם את ילדיו הגדולים המסוגלים לעבודה, ואח"כ, בעזרתם – את יתר נפשות ביתו. מוסד זה ידרוש הרבה טפול וזהירות. ביחוד בעת הראשונה, אבל שוה הוא הטורח הגדול בתועלת המפעל. עדים הם התימנים; הכחות העברים הפרודוקטיביים, שיבאו מאירופה יהיו עוד יותר מסוגלים לעבודה מפרכת ומתמידה זו.

ד) חוות לפועלים.

כבר אין איש מטיל ספק בתועלת החוות, רק צריך להביא תקונים אחרים בסדורם. והנה ועד חו“צ מקדיש למטרה זו כמאה אלף פר' לשנה, ובסכום זה יוכלו לקנות כאלף דונמים לשנה גם במחירים הגבוהים השוררים כעת במושבות המרכזיות ובקרבתן; אלא שאין לועד חו”צ כסף להספקת המים ולבנין בתים לפועלים, וע"כ אי־אפשר לו ליסד חוות גם באדמה שכבר קנה למטרה זו.

הלא מענין הוא שבכנרת, דגניה, חולדה ומרחביה הוציאה קה“ק בהלואות לבנינים יותר משלשת אלפים פר' לכל פועל עברי הנמצא שם, וב”נחלת יהודה“, נותן ועד חו”צ בהלואה לבתים רק אלף פר' לכל פועל. המתישבים נמצאים במבוכה ואינם יודעים במה להתחיל את העבודה; ולכן נמנעה הסתדרות הפועלים בראשונה מלסדר קבוצה בעד החוה ב“עין־חי” עם הלואה על 1000 פר' לאיש, ועד חו“צ נאלץ ע”י זה לקבל לחוה זו פועלים כאלה, שיש להם די כסף לקנין בתים, אבל שאין אנו בטוחים בהם, שישארו נאמנים לעיקר של עבודה עברית, או – מה שיותר נכון, להמנע מיסד את החוה עד שתמצא ההלואה הדרושה לבנין בתים. (ועד חו"צ החליט להוסיף על ההלואה; והחוה מתיסדת).

אולם לו הקדישה הקרן־הקימת בכל שנה כחצי מליון פר' בהלואה להספקת המים ולבנין הבתים, הלא יוכלו ליסד בכל שנה חוות אחדות ולהושיב בהן כמאתים פועלים. ועל סמך תקוה זה, היו הרבה מאות פועלים עברים באים לא“י בלי תעמולה יתרה. זה אולי הפתרון היותר נכון לעת עתה לשאלת הפועלים העברים בא”י.

ה) המשק הזעיר.

כל שאלה זו של הפועלים הלא יש לה מקום רק לפי המשטר השורר עתה, שהמתנהלים בא“י הם “בועזים” גדולים וקטנים, שאינם עוסקים כלל בעבודת השדה או שעבודתם אינה מספיקה והם נאלצים להשתמש בכחות עוזרים. אולם תקותנו בא”י תלויה לא בשלטון הבועזים, כי אם בהתנחלות העובדים.

“איש תחת גפנו ותאנתו”. “ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן” – זאת היתה משאת נפש העם העברי מאז ומעולם. משק זעיר לנהנה מיגיע כפיו: לכן אנו מוצאים עוד היום בא“י סימני תרבות חקלאית אינטנסיבית ועל כן רב היה מספר עם הארץ, המסחר והתעשיה אם כי לא התפתחו עוד אז בארץ והמקורות היחידים למחיתם היו עבודת האדמה וגדול הבקר והצאן. גם עתה כשאנו באים להתנחל בא”י עלינו להשתמש מצד אחד – בכל העושר הטבעי הצפון בא"י ובאקלימה, ומצד השני – בהתפתחותם השכלית של רוב היהודים, שידעו להשתמש בכל תוצאות הקדמה המדעית במקצוע החקלאות. לפי זה די היה בשטח של 20־15 דונמים אדמה כדי לפּרנס משפחה עובדת.

ושטה זו של המשק הזעיר מתאימה גם למצבנו הכלכלי והחברותי, כי לפי המשטר השורר כיום, הלא יוכל להתנחל בא“י בתור אכר עומד ברשות עצמו רק האיש, שיביא לכל הפחות 6000 רו”כ במזומנים, ואם נוסיף על זה את מה שהאיש הזה מפסיד בעת גמר עסקיו, הרי רכושו צריך להיות 9־8 אלפים רו“כ. בהון שכזה עושים עסקים טובים ברוסיה, מרויחים ומוצאים כחמשת אלפים רו”כ לשנה. ולכן בעלי־הון אלה אינם נוטים כלל להתנחלות בא“י מפני שדרישותיהם ודרישות בני ביתם הן גדולות מאד, שלא לפי ערך הכנסת האכר הבינוני בא”י, והיו להם אופני החיים החדשים כקרבן על מזבח הלאום. על ידי סדור אגודות הנוטעים נמעיט את הרעה, בתתנו את האפשרות לבעלי נכסים יותר קטנים לקמץ במשך שנים אחדות חלק מהכנסותיהם ולהתרגל עם זה לאט לאט לחיים יותר פשוטים ויותר מתאימים למצבם הכלכלי האמתי – באופן שלא יקשה עליהם אחרי כן המעבר לאופני החיים החדשים. וע“י שיטת המשק הזעיר, בהורידה את סכום הכספים הדרוש להתנחלות בא”י עד למינימום של איזו אלפי פרנקים (ביחוד אם יסודר הקרדיט הקרקעי אפילו בצורה הכי דלה) תפתח את דלתי הישוב החקלאי לאותם רבבות היהודים, שעפ“י מצבם הכללי הם נעקרים מתוך שדרות בעלי ההון ונדחקים לתוך שדרות העובדים. ואם לעבודת הגוף, הלא עבודת החקלאות בא”י היא יותר נעימה ויותר מתאימה לנו ולנפש היהודי מאשר שטת ה“זיעה” (סוועטינג־סיסטעם) ונטל המשא (פעדלעריי) ביתר ארצות ההגירה.

המשק הזעיר של העובד העברי הוא שיביא את המהפכה בישוב העברי בא"י, שאנו מחכים לה והוא שיתן את הפתרון הנכון לשאלת העבודה העברית. ההנהגה המרכזית של הציוניים צריכה לעבד את השיטה וליסד במקומות אחדים משקים זעירים לדוגמה והיא צריכה לתת את התמיכה החומרית (בהלואות) והמוסרית (בהוראות דרך) לאלה, שיאחזו בראשונה בשיטה זו.

לפני דור אחר באו חלוצי הישוב. המה יסדו מרכזי ישוב חדשים וסגלו לעצמם אופני עבודה חדשים. אל נא נהיה אנחנו כיורשי העשיר, המתפרנסים מן הרבית או גם לוקחים מעט מן הקרן. שדה־העבודה שלפנינו עתה היא הרבה יותר רחבה. כעת הרבה יותר קל ליסד מרכזי ישוב חדשים ולסגל לעצמנו אופני עבודה חדשים. אל נא נסתפק במה שנעשה במקרה. חובתנו היא לעורר את הכחות הנרדמים, לקבצם ולסדרם, ולסגלם לעבודה מסודרת ומטרתית: להרחבת הגבולים של האדמה העברית ולשלטון העבודה העברית בארץ־ישראל.

תל־אביב, ניסן תרע"ד.



  1. “וקמה”במקור המודפס, צ"ל: וכמה – הערת פרוייקט בן־יהודה.  ↩

  2. כשקנה הברון את האדמה בג'ילין התחייב שלא לגרש את הערבים היושבים שם בתור אריסים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות