אדמה ועבודה! זוהי הקריאה הגדולה היוצאת עתה מפי מאות משפחות של עולים שהתארגנו באגודה אחת בשאיפה נמרצה להתישב על הקרקע ויהי מה.

אדמה ועבודה, הלא זה הוא העיקר בישוב קרקעי, את שני אלה אין להשיג לפעמים אפילו בכסף. השאר: בנינים, בהמות וכלי עבודה, – רק שאלה של כסף היא, ואפשר לצמצם בהם במדה מרובה; בית – אף צריף, אף אוהל במשמע, בהמות וכלי עבודה יכולים להיות משותפים לרבים.

אדמה פנויה יש לנו לעת עתה למאות עובדים בתוך המושבות ועל יד המושבות. כשלשים אלף דונמים אדמה לכל הפחות נמצאים במושבות וב“אחוזות” שאינה מעובדת כלל או שנמסרה בחכירה לזרים, בעת אשר אלפי עובדים מאחינו כלתה נפשם לשעל אדמה, להרטיבה בזעתם, בחלבם ובדמם.

המושבה עקרון מכריזה על 1400 דונמים העומדים להמסר בתנאים נוחים. על גבול ראשון לציון 1200 דונמים (אדמת אפשטיין) שאכר אחד מטפל בהם ומוסר אותם בחכירה לנכרי זה עשרות שנים. במרכז המושבה פתח־תקוה נמצאים 800 דונמים השייכים למוסד צבורי והאפוטרופסים שבחו“ל אינם דואגים לעבדם על יד עשרות הפועלים העברים ההולכים תמיד בטל במושבה. בחדרה דואגים לגורל 8000 הדונמים של מתנחלי החוץ, שזה שלשים שנה השקיעו כספים בקרקע, ולא עבדוה, ורובם לא שלמו גם את המסים. בקסריה וסביבותיה יש ליק”א כאלף וחמש מאות דונמים וגם בתים אחדים ומחסנים בעיר, ואדם אין לעבודה. בסביבות זכרון יש כאלפים דונמים מאדמת יק“א, הראויים לזריעה ולנטיעות שאינם תפוסים עוד בידי האכרים. גם במושבות הגליל התחתון והעליון מציעה פקידות יק”א לאכרים להמעיט א חלקי אדמתם, להיטיב את משקיהם ע“י עבודה יותר אינטנסיבית ולהגדיל את מספר תושבי המושבות ע”י אלה שיתישבו על יתר שטחי הקרקע.

ובמרחביה יש לחברת הכשרת הישוב וקרן הקימת אלפי דונמים קרקע בלתי מיושב; גם בחיטין, על יד טבריה, יש לקרן הקימת אלפים דונמים, שרק ע"י העבודה יוכלו להחזיק בהם באופן מוחלט.

ו“האחוזות”, אלה שנוסדו לפני המלחמה על סמך של חשבונות אחרים לגמרי, הן תאולצנה עתה לשנות את חשבונותיהן ושיטת העבודה, באופן שתוכלנה לתפוס עתה רק את חלק האדמה שהכינו. עפ“י התנאים שנשתנו עתה הלואי ויוכל חצי מספר החברים להתנחל, וגם אלה יאולצו למצוא ספוק בחלקים יותר קטנים של קרקע שיעובדו באופנים יותר אינטנסיביים. באופן זה דם ברוחמה, בכפר אוריא, בכרכור, ברמה (שרונה) ובמגדל ישאר לכל הפחות שליש הקרקע, שלא יעובד ע”י בעלי האחוזות וזהו 1000–2000 בכל אחת מהן. גם המשפחות האחרות מסיביריה, שקנו בשנה שלפני המלחמה מהברון רוטשילד כשבעת אלפים דונמים בגזר (אבו שושה) לא יוכלו לעבד בתנאים הנוכחים אפילו את החצי מזה: גם מר שלזינגר שרכש אז לבדו 5000 דונמים בכרכור יאולץ עתה לותר על 1000–2000 דונמים לאחרים שיתישבו עליה

ובהר כנען אשר בין ראש פינה וצפת רכשו להן שלש אגודות כעשרים אלף דונמים. מהם אפילו בני א"י, הלואי ויעבדו את החצי מחלקם (כשלשת אלפים דונמים); השאר בני מריופיל ובני בסרביה – בודאי שישאירו חלק מאדמתם. באופן זה אפשר לרכוש גם שם כאלף דונמים אדמת זריעה וכאלפים דונמים אדמת נטיעה טובה, מלבד אלפים דונמים, אדמת מרעה מצוינה לגדול בקר וצאן, ושטח גדול של כמה מאות דונמים לבנין מבראה ובתי קיץ, שגם זה מקור לכלכלה למתישבים החדשים.

ובכן יש לנו עשרות אלפים דונמים אדמה בתוך המושבות, על ידן ובקרבתן: ויש יותר חשבון לרכוש את הקרקעות האלה אפילו בכסף, מאשר לקבל קרקעות מאת הממשלה בחנם מטעמים אלה: 1) מפני שהקרקעות האלה הן כבר מן המוכן ואין צורך לחכות חדשים ושנים למנדט ולאשור, 2) מפני שבישובים האלו על יד המושבות לא יהיה הצורך להשקיע סכומים גדולים לסדור המים, ליסוד בתי ספר ולשרות הבריאות, כי כל זה יעלה הרבה יותר בזול כשיסודר ביחד עם המושבה הקימת.

מן הנכון היה שהקרן הקימת תגאל את כל הקרקע במקומות שהזכרנו ותמסור אותה לחכירה למשפחות עובדות, כי גם זאת היא גאולה לשם עבודה עברית. אלא שאם לפי המקובל אין הקה"ק רשאית בשום אופן לרכוש קרקע מידי יהודים, גם אז יש חשבון למשפחות העובדות בעצמן לקנות את הקרקע, אם רק יוכלו לרכוש אותה בתנאי תשלומים נוחים (לשיעורים במשך 10 שנים) או אפילו רק בחכירה למשך שנים רבות (18־15 שנים).

אם מסבות שונות אין עוד בכחנו ובאמצעינו להלאים שטחי קרקעות הנמצאים בידי נכרים, ניהד נא לכל הפחות את השטחים הריקים הנמצאים ברשותנו ונמסור אותם לעבודה לאותם האלפים מאחינו השואפים כל כך להתישב על הקרקע.

אדמה ישנה. ועבודה?

עשרות משפחות מאלו שהתארגנו עתה פה לשם התישבות על הקרקע עסקו בעבודת אדמה גם בגולה, מהם שהיו אכרים במושבות העברים בנגב רוסיה ומהם שטפלו בגננות באדמה חכורה בסביבות הערים בליטא ובפולניה. האמנם זה הוא גורלם של כל העולים בעלי המשפחות (הם הלא ההמונים) להדחק אל הערים ולאכול איש את בשר רעהו בהתחרות במסחר הפעוט, בחנויות או בבתי קפה ומרזח? היש בזבוז כוחות האומה יותר גדול ונורא מזה שאלפי ידים חרוצות המושטות לעבודת הקרקע לא תוכלנה לגעת בשטחים הריקים של הקרקע אשר ברשותנו?

אדמה ועבודה; ומה חסר עוד? בנינים, בהמות וכלים.

ראשית כל נחוץ לעשות מהפכה במושגים השוררים אצלנו ע"ד בנינים לאכרים עם מספר חדרים של אבנים שלמות, רצפות של לוחות מלט מנונית, תקרות מטויחות או משוחות בששר וגנות של רעפי מרסיליה, רפתים ומחסנים הדומים לבתים וגדר של אבנים כעין מבצר סביב החצר, – אלה הם בנינים העולים עתה קרוב לאלף לירות לכל אכר.

והלא רואים אנו בארצות אחרות אכרים המסתפקים בהרבה פחות מזה. הפרמרים העשירים בארצות הברית ובקנדה, אלה שיש להם אלפי דונמים אדמה, בונים לעצמם תחלה בתי עץ קטנים; קרשים מטויחים מבית או מבחוץ עם גגות קרשים דקים מצופים ניר מזופת, וזו היא גם התקרה. והרצפה – טיט, גיר וסיד. וזהו בצפון הקר עם השלגים והסופות בחורף. גם לעשרות הבהמות, הסוסים, הפרות והעגלים יספיק בזמן הראשון צריף של קנים וקש. נדמה לנו, כי גם חלוצינו הראשונים בגדרה מצאו ספוק בכעין זה או בם בפחות מזה. ואם בפשטות זו נסתפק גם עתה בראשונה, אז די יהיה רק במאות לירות לבנינים, כי בבנינים הפשוטים תוכל גם משפחת המתנחל לקחת חלק בהכנת לבנים ובהנחתן, בטיוח ובסיוד, ומעט גם בעבודת הנגרות אשר בבנין.

הלא בדגניה השניה והשלישית עלו הבנינים אולי בחלק העשירי מה שעלו הבנינים בדגניה הראשונה, והעובדים מוצאים שם די ספוק בשעת הדוחק הזאת.

בבהמות וביחוד בכלי עבודה דוקא, צריך לדקדק שיהיו מן המובחר והמחודש; אבל גם על אלה לא תגדלנה ההוצאות ביותר, אם יסדרום למאות משפחות בבת אחת ובאופן משותף ככל האפשר. די יהיה באופן זה 200–250 לי"מ לכל משפחה.

ובכן מלבד האדמה והעבודה תחסר לכל המשפחה הלואה בסכום 500–600 לי“מ ברבית קטנה ובתשלומם למשך שנים רבות (10 שנים לתשלום בעד האינבנטר ועוד עשר שנים לתשלומים בעד הבנינים). בעד שלש מאות משפחות (או מאתים משפחות ומאתים רוקים) דרושה הלואה של מאה וחמשים אלף לי”מ שזהו כחצי מליון דולרים.

את הסכום הזה מחויבים להשיג עתה, אחרי אשר במשך שלש השנים שלאחר גמר המלחמה ושחרור הארץ, אחרי הכרזת בלפור והחלטת סן־רימו לא התישבה אף משפחה עברית אחת על הקרקע בביתנו הלאומי.

צריך לשים קץ למחלת השינה שתקפה אותנו במקצוע ההתנחלות; ואם רוצים אנו שלא תעבור עלינו גם השנה החקלאית הבאה (תרפ"ב) באפס מעשה, עלינו להשיג את ההלואה הזאת לכל המאוחר בעוד שנים שלשה חדשים.

ישמעו נא המנהיגים והעם את הקול הקורא היוצא מפיות מאות משפחות ואלפי נפשות לאמור: הנה אדמה ועבודה; תנו לנו את האפשרות להשתמש ברכוש הלאומי הזה לבנין ארצנו.

“הארץ”, ירושלים תרפ"א.