דבר טוב יש לנו הציונים בעולמנו: הדור הבא הולך בדרכנו. אשרי שזכינו לכך!

את אשר יגורנו לא בא לנו. לבנו היה מהסס: “אם לא האחרונים במשוררי ציון הננו”. חששנו: אולי רק העיירה והחדר העברי, הדת והספרות העתיקה, הד הסביבה העברית והמסורת העברית, הם הם שהיו יכולים למצוא את בטוים החדיש בחבת ציון ובציוניות; לא כן הדור שיחונך על לאומיות עברית גרידא.

והנה באה המציאות הנעימה וטפחה על פנינו: עוד בטרם שקפצה הזקנה עלינו, בעודנו צועדים צעדי־און ונושאים את הדגל ברמה הדביק אותנו דור חדש, מלא עוז וחיל, והוא אומר לעבור עלינו בדרך שהתוינו לפניו; הוא מתכונן לקחת את הדגל מידינו ולהחיש אתו קדימה ביתר שאת וביתר עז.

והדור החדש הזה הוא לא רק מרגיש, חש ושואף, כי־אם גם הולך, בא ועושה; הוא לא רק נותן הבעה גלויה ומוחשית לכל מה שהיה חבוי ותופס בעמקי נפשותינו, לכל מה שאצלנו המתחילים, המנסים והמעריצים היה בבחינת ליבא לפומא לא גליא, – אלא שהוא הולך ומתגבש בחטיבה של הגשמה. הדור הזה איננו מוצא את ספוקו בהתעוררות והתרוממות הרוח, כי־אם צועד ומתקרב אל מטרתו, הולך ותופס את המקום היותר חשוב “בארץ ובעבודה”.

אדם מתקנא בכל, חוץ – מבנו ותלמידו.

ואם גם הדברנים שבהם באים לפעמים בשטף מלולם לבטל את כל מה שיש בעולמנו בלעדיהם; ואם גם העזים שבהם מתחצפים לפעמים לבעוט ברגל גאוה בכל אלה, אשר התוו וסללו את הדרך והמיישרים עוד היום את ההדורים לדור החדש הזה – מה בכך? זאת היא היוהרה של כל שחרות ובחרות, ששמריה עודם תוססים בקרבה, וזאת תורת הקנאות לכל נושאי בשורה של דת חדשה, לפני היותה די בטוחה ביקומה. רק באופן זה מחדשים ויוצרים, בוראים ותופסים עולמות…

* * * * *

אלא שבשום אופן אין בקבוצות של ותיקים אלו לבדן די חומר מספיק לבנין ביתנו הלאומי. יש לנו פועלים ועובדים… והעם איפה הוא? היו מהתלים בעיירה זו שבליטה, כי כל תריסר בתיה עמדו מחוץ־לעיר. האם כעיירה זו נבנה את ביתנו הלאומי מחוץ־לעמנו?

פועלים ועובדים! ומה הדין אם הגלות הארוכה עשתה שמות בעמנו, רסקה את כל אבריו ותנתקם במשך דורות מפעולה ועבודה פרודוקטיבית, הפכה אותו לעם של מתווכים, סוחרים, חנונים ו“פדלרים”; מה מקומו וחלקו של העם הזה בבנין הלאום?

רבים מאתנו, בכל מה שיש טוב ונכון בקרבם, חשים במתק המלים “פועלים ועובדים”; ואולם מה נעשה אם דבר זה לא בשפתים יוקח? מה נעשה לאמת מרה זו, שמעטים אצלנו מאד־מאד הפועלים והעובדים, ומעטים גם אלו שיהיו עלולים להיות בעתיד הקרוב פועלים ועובדים אמיתיים? ומה נעשה לכל יתר העם?

תיתי לאלו המעטים, שהחליטו בעצמם ושמאמינים בעצמם שיהיו פועלים ועובדים בארץ־ישראל; הלואי שיעמדו בדבורם ובנסיונם זה; רווקים הם ברובם ובעלים לעצמם. אבל מה יעשו רבוא רבבות המוניהם, שהם בימי העמידה עם הרגליהם ומשפחותיהם, אשר אם גם יחליטו לשבר ולשנות את עצמם – דרוש יהיה כימי דור שלם, עד שיהיו הם ובניהם אחריהם בין הפועלים והעובדים? מה חלקם של אלו בתחיה ובבנין הלאום?

הלא אם לשמוע להכרזות אלו המדברים בשם שלטון הפועלים בארץ עתידנו, היינו צריכים לשער, כי כל מי שאיננו בטוחים בו, שיהיה פועל ועובד גמור, לא יתנו לו, ולכל הפחות לא יעזרו על ידו, לבוא אל הארץ. וכי הקריאה של שערים פתוחים פירושה, אם כן, רק לפועלים ועובדים?

ואולם הלא דרוש הרוב העברי הכמותי בארץ־ישראל. בזכות זה בודאי שיעברו בשתיקה גם על כניסת יהודים אחרים, אלא שהם יהיו מוגבלים בזכיותיהם – מין אזרחים ממדרגה שניה – עד שיסתגלו הם או בניהם אחריהם להיות פועלים ועובדים.

נניח כי נשתדל להקל על היהודים שבארץ את מצב המעבר; נצרף את המורים והפקידים לסוג העובדים; נרשה לכל מי שהוא; נער, זקן וטף להסתופף בדגל העבודה, ולאו דוקא שיעסקו בעבודה. ואולם כל אלו הלא יהיו על היותר רק מעוט דמינכר בתוך המוני העם בעת העליה הגדולה. שאר היהודים, אלו שלא יחפצו או לא יוכלו לשקר בעצמותם ומהותם, אלו הלא יודו, כי עוד אינם פועלים, כי ברוב או במעט מחויבים הם עוד להשתמש בעבודת אחרים. מה יהיה אז גורל שאר היהודים האלו, שהם הרוב המוחלט בדורנו זה? האמנם יהיו הם אצלנו אזרחים ממדרגה השניה?

* * * * *

“רק עבודה ועובדים!” ואולם אל נא נשכח כי נחוץ גם שדה לעבודה וגם מכשירי עבודה, ואת זה הלא צריכים להספיק כל היהודים האחרים.

וכלום אפשר לבוא ולומר לרבבות אלפי ישראל לאמר: שמעו נא אתם סוחרים ורוכלים, חדלי האישים, רקבון האומה. – אתם שאין לכם לא רגש היופי ולא היושר, אתם המתנגדים בעצמותכם ללאומיות העברית ולציוניות האמתית (כל אלו דברים שנאמרו בעל־פה ובכתב מצד מנהיגי הפועלים והעובדים כלפי כל יתר היהודים שמחוץ למחיצתם), אתם הבו נא את פרוטותיכם הטמאות ואנחנו כבר נדע איך לטהרן ולהשתמש בהן לבנין הבית הלאומי, שלא יהיה לכם בו חלק ונחלה. הלא לא יאבו ולא ישמעו ולא יתנו גם את פרוטותיהם שהן כל־כך נחוצות לעבודת הבנין.

והלא לא רק הפרוטות ישנן לרבבות היהודים האלו, כי־אם גם רכוש גדול של הרגלים, חריצות וכשרונות ליצור ולפתח מלאכות, אומנויות, תעשיה ומסחר, אשר בלעדיהם קשה, וכמעט אי־אפשר, להשתמש גם בעבודת הפועלים והעובדים.

מעשה ברבי שהחסידים באו להתאונן לפניו על מתנגד אחד שהוא מחרף ומגדף. אמר להם הרבי: השליכו את המנוול החוצה! – רבנו, קראו החסידים, הרי הוא עומד ומחרף בחוץ… – אם כן, ענה הרב, משכוהו פנימה, ואחר־כך תשליכוהו משם.

הרבה, הרבה עוד יש לנו למשוך ולהכניס פנימה עד כדי שיהיה לנו אחר־כך מה להשליך משם, עד כדי שיהיה במי ובמה להלחם שם. ואם נקדים לתרוע הלא יברח הדוב בטרם שנגש להסיר את עורו מעליו.

ולאידך גיסא, אל נא נחשוב, כי כל כך קל להוציא את הפרוטות מכיסיהם של אלו; גם הפרוטה אינה ניתנת לדברים כאלה של בנין לעתיד לבוא, אלא מתוך רגש והשתתפות נפשית; וכדי לעורר את הרגש הצבורי וכדי לפתח את היחס הנפשי בלב הרבים הנותנים, נחוצה עבודה רבה של הסברה, למוד וחנוך, נחוצים לזה כחות רבים שכליים ומוסריים. והלא ידוע לנו פרק בפדגוגיה, כי בשביל למוד וחנוך, בשביל נטיעת המדות בלבבות, בשביל התפתחות של כחות שכליים ומוסריים, לא סגי בדבור־פה בלבד, בספורים יפים על־דבר מעשי אחרים; אלא צריך שהחניכים והתלמידים יהיו מודרכים בהדרגה “הלכה למעשה”, יהיו פועלים ועושים, עד שההרגל נעשה להם לטבע; ונחוץ עם זה שהתלמיד ירגיש את היחס הנפשי של המורה, שהוא איננו מטפל בו רק משום דרוש וקבל שכר, כי־אם ובעיקר, מפני שהוא ידידו הנאמן והמסור המאמין בכחותיו ובעתידו.

וזהו אולי סוד אי־ההצלחה בהטפתנו דוקא בשנים האחרונות, לאחר הנצחונות הפוליטיים הגדולים ולאחר שהדרך היתה פתוחה לפנינו. כי הנה קבלו את ארץ־ישראל בעד עם ישראל, אבל אין נותנים לעם לנגוע בה. עומדים ומטיפים להמוני עם ישראל, כי הם אינם מסוגלים עוד ללכת ולבנות, כי חלשים הם יותר מדי, כי הם אינם מסוגלים לקיים שם את התורות החדשות, שנתקבלו עתה בעולמות היותר חדשים. ובכן יעמוד נא עם ישראל בחוץ ויתן את הפרוטות ויחכה עד אשר אלו המעטים, המעידים על עצמם ועל “חבריהם” שהם הטובים והמעולים שבאומה יכנסו ויסדרו את כל הענינים, ואז אולי ירשו גם לשאר היהודים להכנס אל הארץ.

אין קוראים את העם לפעולה, אין מושכים אותו לעבודה עצמית, למשוך בעול, לסדרו שילך ויעבוד ויסבול, באופן, שלרבים מן היהודים יהיו קרובים, עצמם־ובשרם, אנשים כערכם שיעבדו שם, שיספרו ויכתבו להם על אודות סבל חייהם ושמחת חייהם, על תוגת החרישה והזריעה ועל שמחת הקציר והבציר. באים ומספרים לעם על אודות מין מיוחד של פועלים ועובדים רמי המעלה העוינים אותו, הלועגים לו, החושבים אותו ברובו להולך למות עם הפסיכולוגיה שלו ועם כל סדרי חייו. והוא, כל יתר העם, צריך לתת את פרוטותיו ודיו. “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דינו”.

* * * * *

לא, אחי! אין לועגים כך לעם רש, השואף להציל את עצמו מן הדליקה ומרקבון הגולה. אסור לדחוף את אלו המוני העם השואפים לגאולה, אלא שהגולה עשתה שמות בגופם ובנשמתם, עד שקשה להם עתה לעמוד על רגליהם בפעם אחת.

האם הרחמניה והאח הנאמן, כשבאים להציל מן הדליקה מטפלים בבן החולה ובאח הנגוע, ואינם ממהרים לתפוס בידיהם את היותר קל לשאת ולהחלץ למרחב. גם אלה הטובים שבנו, השואפים להתפרץ מן הגולה וללכת קוממיות לארצנו, חלילה להם לנער מעל גבם את רבבות אלפי ישראל, שנפגעו בזוהמתה ובארסה של הגלות.

ואין בדברים אלו ובקריאה זו כלל וכלל משום בקשה ורחמנות; אין העם מבקש רחמים אפילו מאת טובי בניו. פשוט, לא סגי בלאו הכי. “השרידים היחידים” לבדם לא יבנו את הבית; ואם גם נדבות כל העם יאספו אליהם לא ימצא להם.

גאולת ישראל באה לא לשם יסוד ממלכת כהנים לבד, אלא כדי שישוב כל העם לתחיה.

הפועלים, העובדים ושאר היהודים – יחד.