רקע
מנחם שינקין
שיטה כלכלית חדשה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

בכונה רצויה מאוד נגשה חבורת אידיאליסטים לעשות מהפכה בחיים החברותיים והכלכליים ברוסיה ולתקן עולם במלכות של צדק ויושר. איזו אלפים או גם איזו רבבות חברים מסורים ונאמנים לרעיון הקדישו את כל כחותיהם לעבודת הקדש הזו, נוסף על זה היו איזו מאות אלפים בצבא האדום, שברובם הגינו על המצב החדש אולי לא מפני מסירותם לרעיון, כי אם מפני שזה היה האמצעי היותר בטוח להנצל מקור, מרעב ומכל מחלה ופגע. הנצחון היה מלא, הממשלה תקיפה והעתיד, כמדומה, בטוח.

ואולם לא איכשר דרא, עוד לא הגיעה השעה.

אל המעוט המסור והנאמן לרעיון התחברו רבוא רבבות מן הגרועים אשר במשטר הקודם; הארץ נמלאה שוד ורצח, דם נקיים ואנקת אומללים; והתוצאות בכללן: חורבן, הרס וכליון. אלו שידעו להרוס לא היה בכחם לבנות העם והמדינה – על עברי פי פחת,

המנהיג הגדול, הנביא והמורה היה הראשון שהכיר בטעותן של התורה והמצוה, ולו היה די כשרון ומרץ להכריז על פשרות ותקונים, בהוכחו שאין הדין יכל לקוב את ההר. תבדה הבולשביות – ובלבד שרוסיה תקום לתחיה.

ובזה גדול ביותר כחו של לנין אשר התרומם מעל לראשו כדי להעלות את רוסיה מן התהום. אולי לא בגופו בלבד חלה לנין, כי אם גם בנפשו… הגיעה שעתו להפטר מעולמו, מ“גן־העדן” שלו. תבדינה התורות, יבדו המנהיגים ובלבד שלא תשוב הארץ לתוהו. קובעים ברוסיה הבולשבית שיטה כלכלית חדשה, (N.E.P.) New Economic Policy השבת רכוש, רשיונות למסחר, חוזים עם הממשלות הבורגניות, קונצסיות לחברות עשירות בנכסי הלאום, והן יכולות להעסיק פועלים כרצונן; מעמד חדש של בורגנים ברוסיה המועצית. כי כך הוא כח החיים; אי אפשר לעשות פסיעות גסות יותר מדי בסולם ההתפתחות החברותית והכלכלית.


* * * * *

והרבה יש לנו ללמוד בענין זה מרוסיה. אמנם שקר עונים בנו אלו האומרים, כי מרבים לבוא לא"י אנשים במטרה בולשביסטית; ואולם המהפכה החברותית והכלכלית שברוסיה השפיעה לא מעט על הסדור הצבורי בישוב העברי בארצנו, ביחוד במה שתלוי בהנהלה הציונית. ההד הבולשביסטי חדר לארצות יותר רחוקות מרוסיה בגשם וברוח והשפיע על ממשלות יותר מסודרות ואמיצות מארצנו ומהנהלתנו; ואין כל פלא אם גם אצלנו נשמע ההד והורגשה ההשפעה, בשגם כי תנאים מיוחדים היו אצלנו להכשיר את הקרקע להשפעה שכזו.

הרעיון של שיבת ציון היה קשור מתחילתו עם השאיפה לתקון הנפש העברית על ידי סדרי חיים חדשים המיוסדים על הצדק והיושר האנושי; נביאי ישראל היו אור לנתיבתם של חלוצי הישוב הראשונים. כשהיו הסוציאליסטים מונים בנו על עבודתנו המשותפת עם הרכושנים היינו משיבים להם: נחיה ונראה, איזה סדר ומשטר יהיה לנו בארץ העברים אז, כשנבא שמה והכל יהיה תלוי בנו. גם הד"ר הרצל הכריז באחד הקונגרסים הראשונים, כי אין אנו שואפים לחברה חדשה סתם, כי אם לחברה יותר טובה; ועדים המה העממיות שבהסתדרות הציונית, עקרי התקנות בבנק הלאומי וביחוד בקרן הקימת לישראל.

והנה כשהגיעה השעה של הצהרת בלפור ולהנהלה הציונית היה צל של ממשלה, ועל ההסתדרות הציונית היה להניח את היסוד לסדור החברה החדשה, – מובן הדבר, כי הטובים שבנו מהרו אל משאת נפשם, אל הצדק והיושר האנושי אשר חזו לנו נביאינו, אל החופש ואל השויון המוחלט, אל העבודה הפוריה ואל היצירה החפשית ורצו לקבוע את כל אלו כאבני פנה למוסדות בבנין הבית הלאומי. ואם באותו הזמן קבעו ברוסיה הבולשבית מדות ומשקל לצדק וליושר האנושי ודמות לסדרי חברה נכונה וחפשית, אז אמרו בנינו־בונינו להשתוות להם לכל הפחות בעבודתנו בארצנו. האומנם לא תהא כהנית כפונדקאית? ונכדי הנביאים האומנם יעמדו במדרגת ההתפתחות האנושית למטה מהעם הרוסי. רבים מאלה, שנפל בגורלם עתה לפקד על הבנין, עמדו לפני שנים בקשרי מלחמה עם הסוציאליסטים שהתנגדו לציוניות, ומה שמחו הם עתה להראות למתנגדיהם הקודמים, מה יפעל ישראל כשהגיעה שעתו לבנות.

השאיפה היתה בלי שום ספק רוממה והכונה רצויה מאוד אלא – אלא שאצלנו על אחת כמה וכמה שלא איכשר דרא, והתנאים עוד אינם מתאימים כלל וכלל לשמים החדשים ולארץ החדשה אשר חזו לנו נביאינו. יבא יום ובנינו אחרינו יגיעו אל המטרה שאנו שואפים אליה, והם עוד יציגו לעצמם מטרה ממנה והלאה; ואולם לעת עתה עלינו לבנות רק בחמרי הבנין אשר לפנינו.

הפסיעה הגסה לקחה הרבה ממאור עינינו. הלכנו בסנורים, ועתה הננו מגששים למצא את הדרך הנכונה לפנינו. הבה נעשה כמתוקנים שבאומות להודות על עותתנו ולהכריז על שיטה חברותית וכלכלית חדשה, המתאימה לנו ולמצבנו.


* * * * *

ברוסיה הלאימו את כל הקרקעות וגם אנו הכרזנו על הלאמת הקרקע. אלא שממשלת המועצות לקחה בכוח את הקרקעות מאת האצילים ותחלקם לאכרים העובדים; ואנו, אשר בכסף מלא ובקושי גדול נאלצים אנו לקנות כל צעד ושעל של אדמה, אם אנו הכרזנו על ההלאמה, הלא פרושו הוא שלא יעיזו יהודים פרטיים לרכוש לעצמם בכספם אדמה בארצנו כי אם בפרוטות הנדבות אשר לקרן הקימת לבד נגאל את ארצנו; איזו עשרות אלפים דונמים בשדות ואיזו מאות אלפים אמות בערים בכל שנה ושנה – צאו וחשבו, כמה יובלות שנים דורשים לנו, בכדי לגאול לכל הפחות חלק הגון מארצנו.

ועוד יותר מזה. שם לקחו אדמה מאציל אחד ויחלקו למאות עובדים, ופה אנו מאספים איזו אלפים דולרים ממאות מנדבים עניים וקונים בעד זה כברת ארץ של מאה דונמים ויותר לתתה בחכירה עולמית, כלומר כמעט במתנה גמורה לאיש אחד; והלא עוד מן הנחוץ לתת ליחיד זה בהלואה כהנה וכהנה לבנינים ולסדור המשק. אם כן, איפא, מה היא ההלאמה?

ילכו נא רבים מבני הלאום העברי לרכוש לעצמם קרקעות בארצנו, כל איש בכספו כפי מדת יכלתו האמתית, נעורר, נמצא ונסדר את היהודים האלו למאותיהם ולאלפיהם, נעזור להם בעצה ובהוראה ברכישת הקרקעות ובישובה; כברות ארץ גדולות תעבורנה בכל שנה ושנה לבני הלאום העברי, וזו תהיה ההלאמה הנכונה כיום.

יש שואלים: מדוע לא יתן כל אחד את כספו לקופת הלאום ויקבל אחרי כן את חלקו מן הקרקע הלאומית. ואולם פשוט מאוד; “לא איכשר דרא”! עוד אין איש בטוח, כי הוא או קרובו יקבל מאדמת הלאום אף החלק ממה שנתן; כי מכיון שנפלה פרוטה לקופת הלאום, הרי היא לא ברשות הלאום כי אם ברשות הפקידים והממונים; ובדורנו זה, אף במשטר היותר צודק וישר, הרבה מפלגתיות עושה והרבה “יחוסים” טובים עושים; פשוט כל אחד מכיר היטב רק את אשר סביבו והקרוב אליו.. על כן נותן היהודי רק נדבה קטנה בערך לקרן הקימת וביתר כספו הוא חפץ לעשות כרצונו. מדוע לא נשים לב ליהודים אלו ולכספם זה, שבו נוכל לגאול את ארצנו?


* * * * *

ברוסיה הלאימו את המסחר ואת החרושת, ואצלנו בארץ ישראל גם כן החלו לדבר על ההלאמה המוחלטת של החרושת, כי עליה להבנות רק בכספים הלאומיים, והביטו בעין רעה על כל אלה, אשר אמרו לבוא ולפתח את החרושת על חשבון עצמם כרצונם; ועל אנשי המסחר הביטו בלעג ובבוז, כי הלא הם באים לטמא את הארץ.

אלא ששכחו דבר קטן. הממשלה המועצית החרימה את הבנקים ביחד עם זהבם, ואת בתי החרושת ביחד עם המכונות העובדות; עם זה תפסו גם את מקורי העושר: את הפחם, את הברזל, את הזהב ואת הפלטינה. ולאחר כל זה היה חורבן והרס בארץ, כעבור רק שנה ושנתים.

ואצלנו הבהילו את הדוב בטרם שבא אל הפח. הארץ ריקה ושוממה; אלו אשר בכחם לבנותה בודאי שלא ילכו אל המקום אשר קראו עליהם שם מלחמה עוד בטרם בואם. יש אשר בכל זאת חפצו ללכת ולעבוד תחת ההשגחה הלאומית והיו נכונים להסכים מראש להגבלות ידועות, אלא שראשי המדברים שבנו לא הסכימו לפשרות: הלאמה מוחלטת או אפס. יש אשר בכל זאת באו “ויטמאו” את הארץ, ויעשו בה איזה דבר; אבל מי ישים אליהם לב להורותם, לסדרם, לעזור להם בעבודתם הקשה. ואם יכשלו, ואם ישברו – מה טוב; הלא זאת תהיה ההוכחה היותר טובה, כי אין האיש הפרטי יכל לבנות את הארץ.

הכל יבנה אצלנו בכספי הלאום. המוני היהודים שהם ברובא דרובא אותם הפסולים, התגרנים, המנצלים כביכול (כי הלא גם בעל המלאכה המעסיק איזה פועל הלא חמסן הוא עפ"י התורה החדשה), הם ימסרו את כספיהם אל המעטים הכשרים לבנות את הבית הלאומי כרצונם. ואם אחרי כן יחפוץ הנותן לבא אל הארץ, עליו יהיה לקבל רשיון והכשר מאת הבונים האלה.

ואולם העולם איננו גולם. אם ראשי המנהיגים ושליחיהם משפילים את עצמם לרדת לתוך טומאת ההמונים האלו ולבקש מהם כסף, נותנים להם כדי נדבה פחות או יותר הגונה ותו לא. הלא בפרוש אומרים להם המנהיגים, כי לא הם דרושים בארץ, כי אם כספם הוא הדרוש, והם נותנים את אותו המעט שהם יכולים לקמץ מצרכיהם העצמיים; כי כך הוא המנהג בנדבות הנתונות לטובת אחרים ולא לצורך עצמי. בנתינות האלו יש כדי ההוצאות היותר נחוצות וכדי חלוקה קטנה, אבל אין בהן כדי בנין בית לאומי לעם בארץ.

זוהי סבת המשבר החמרי הנורא שאנו נמצאים בו כיום; השיטה המוטעית החברותית והכלכלית היא שהיתה בעוכרינו.


* * * * *

והמשבר הרוחני? כלום אין אנו מרגישים באיומו ובסכנה הכרוכה בו. וגם הוא ביסודו תוצאה ישרה מהמהפכה שברוסיה.

שם נוסדה ממשלת האכרים והפועלים, שלטון העובדים. רק העובדים והיוצרים יש להם הזכות להתפרנס; כל יתר העם הוא מחוץ לחוק ולמשפט, ודי להם אם מניחים להם להתפרנס כעורבים וככלבים עד שיתפסום ויעלום לגרדום. אשרי העם הרוסי, שיש לו מליונים של אכרים ופועלים, ועל ידם יכולים “להסתדר” עוד איזו רבוא רבבות בתור פקידים ומפקדים.

ועמנו האומלל? אלפי שנות גלותו עקרו אותו מן האדמה, ומנדיו הרחיקוהו מן העבודה הפוריה; רק המועט שבמועט ממליוני היהודים שברוסיה זכו להתיחס על העובדים ועוד מעט מהם הצליחו לחדור לתוך מערכות הפקידים. המוני העם העברי, התגרנים ואנשי הרוח נשארו מחוץ לתחום. את אשר לחרב ולביזה ואת אשר לרעב ולדבר, ויתרם – חייהם תלויים להם מנגד: חרפת אדם ובזויי עם. זאת נחלת יעקב ברוסיה המחודשת; אין רחמים בהיסטוריה ובמהפכה.


* * * * *

וגם בארצנו החלו להכריז על הזכיות המיוחדות של הפועלים (האכרים שלנו פסולים הם, מפני שברובם הם מעסיקים גם אחרים, וגם רובם של בעלי המלאכה אינם מן הכשרים מפני שהם מעסיקים עמהם גם פועלים). האלפים האחדים של הפועלים הם סלתה ושמנה של האומה, תקות העם כלו; יתר המוני היהודים, תשעים ותשעה למאה, אלו שעוד לא זכו או שאין להם תקוה להיות לפועלים, הכל פסולת, קש וסובין, רקב שאין להשתמש בו בבנין האומה.

מה לנו ולתוכן חייהם האנושי והעקרי, למדות התרומיות שבהם, לכל קדוש וטהור שבהם? סוחרים הם, מעסיקי פועלים הם, פגול הם לא ירצו לבנין הלאום. אם הם באים ומתישבים – מהיכא תיתי, אבל אין מן התכנית שלנו לעוררם, לאחדם, לסדרם ולהשתדל להביאם אל הארץ; וגם כשבאים, אין להם הזכות לשימת לב מיוחדת מצד המנהיגים; כי מה לתבן את הבר?

והתוצאות? גאוה יתרה והתנשאות נפרזה מצד המועט הנבחר, פסיעה גסה על ראש העם, התפקדות של דגל הנבחרים מצד רבים מאלו, שאינם כלל וכלל מן המעולים ושבלי ספק נפגשם בקרוב בין המעסיקים והמנצלים. ולאידך גיסא – מרירות ומפח נפש מצד הרוב, התועה בלי דרך והמאבד כחות רבים חמריים ורוחניים באין מורה ומנהל תומך וסועד; ומכיון שהרוב הזה הוא עזוב לנפשו, הרי האחריות המוסרית מתמעטת, אין בפני מי לצאת ידי חובה, ועל כן איש כל הישר בעיניו יעשה. אולי שמח המעוט המעולה גם לזה, כי יכול הוא להוכיח שאין הרוב הפשוט אותו החומר המתאים לבנין; ואולם אוי לה להוכחה שכזו. עוד נצחון שכזה ואבדנו כולנו.

כד רגיז רעיא על אנא עביד ליה נגידא סמותא. כלום כך חזקה עלינו קללת הגלות עד שאין מנהיגינו רואים, כי בסביבה רוחנית שכזו אי אפשר לבנות איזה בנין לאומי שהוא.


* * * * *

טובי המנהיגים שברוסיה השגיחו בנזק שהביאה שם הקצוניות ולא התבישו להכריז על הפשרה, אל נא יתבישו גם מנהיגינו לעמוד על טעותם ולעשות פשרה עם דרישות החיים.

“שיטה כלכלית חדשה” ואתה גם שיטה חברתית, המתאימה לתנאי חיינו הממשיים ולצורך השעה.


המלצות קוראים
תגיות