רקע
מנחם שינקין
על היוקר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

פתאם נתעשרה ארץ־ישראל; שילינגים במקום פיאסטרים ופונטים במקום מג’ידות. ויחד עם זה אוקיה במקום קילו; וכתוצאה ישרה מזה בסביבתנו – חיים של מהומה, שעמום ובטלה במקום בנין ויצירה. זה ה“מצב”.

האחרים שיש להם קשר בלתי־אמצעי עם האדמה פרי האדמה, אלה המספיקים את הצרכים החיוניים האמתיים, הם ממלאים את חוריהם זהב; הם משתמשים בכל מקרה להחליף את הניר במטבעות של זהב וכסף היורדים לתוך הכר ונחבאים במעבה האדמה. אחדים משלנו מתחכמים גם הם למלאות את אמתחותיהם כסף; ואולם הישוב העברי ברובו, בכללו ובהמוניו הולך ומתדלדל בערכו החמרי והרוחני.

נדמה לנו שיש גם בנו שהתעשרו, – אלה שיש להם מגרשים ובתים העומדים למכירה (לגנים ולפרדסים אין ערך גדול); כן, למכירה לאחרים, ואחרים לאחרים עד – המשבר. ואולם כמדומה שאין זו עמידה על הקרקע, אין בזה בסיס לבנין לאומי, ואף לא כדי לשלם את החובות עם הרבית הקצוצה, הכפולה והמכופלת, שהכתה את שרשיה בארץ יחד עם המצב הנוכחי.

אמנם יש גם לנו איזו אחיזה בקרקע ומדוע באמת לא יבנה גם הישוב החקלאי שלנו מחורבנו של הישוב העירוני?

אם הירקות שקולים בזהב, מדוע לא יתעשרו מהם האכרים בעלי הגנות?

אם מחיר החלב פי שנים מאשר בעיר בעלת שבעה מליונים נפש באמריקה, ואם רבע הקילו חמאה במושבה בגליל מחירו כמחיר הקילו במרסיל אשר בצרפת ה“הרוסה”, – אם זה “המצב”, – מדוע לא יתרבו ולא יתעשרו בעלי המחלבות בסביבות אותן הערים ובתוך אותן המושבות?

אם סבת היוקר – חוסר בהמות העבודה ופרות החלב, האמנם לא היה “חשבון” להפריד מראש אלו עשרות אלפים פונטים, כדי להמציא לחקלאים שלנו – אפילו מחוץ לארץ – את ה“אינבנטר החי” הזה? הלא צרפת עשתה כזאת, והביאה ששים אלף פרות חולבות ועגלים לגדול מאמריקה.

אומרים, שנעשו אי אלו נסיונות ולא הצליחו, האמנם עלינו להוציא מסקנא, שאין אנו מסוגלים להמציא אוכל לפינו אפילו מפרי אדמתנו, וכי האחרים הם הצריכים תמיד להספיק לנו מזון ולהריק את אמתחותינו?

אם מחיר הביצים פה עתה פי עשרה משהיה לפני המלחמה, ואם בעבור אפרוחי תרנגולים משלמים בנקל חצאי פונטים ופונטים, האמנם לא יכלו הנשים הכפריות שלנו לזכות מן ההפקר הזה ולהמציא לנו מגדולי משקיהן? האמנם מסוגלות נשי ישראל רק “לעשות סחר־מכר” בשוק, לשלם לנכרי פי־שלשה ולמכר במחיר פי חמשה?

ולא במחיר הגבוה האסון, כי אם באי־הטבעיות שבדבר, בהפרעת שווי המשקל, הבאה לרגל זה בחיים הכלכליים והרוחניים, בהעדר הבקורת במצב החמרי ובהפקרות החודרת לתוך החיים המוסריים.

היוקר. הפועל העברי אינו יכול להתפרנס, אינו יכול לחיות בקבלו פי שלשה מהפועל הזר המתחרה בו (המתעשר דרך אגב על חשבון היוקר לבדו) ולהשאר חצי־רעב גם בשכר זה? אם כן – פטורים אנו מעבודה עברית? הותרה הרצועה, כי טובת הישוב דורשת זאת, כביכול? וכתולדה מזה – שנאה כבושה הדדית, בין ה“מעמדות” וקרע שלא יאחה…

בעלי המלאכה היו הבטוחים ביותר בשווי המשקל הכלכלי והמוסרי. עתה נתרבו הפונטים ובא היוקר; למה עבודה מדויקת ורצינית ומלאכה שלמה ונאמנה? העיקר לקבל יותר, כי הרבה פונטים דרושים להוצאה. גם בענינים הצבוריים שוטף זרם הפונטים. מתוך אי־הרגל הסתובבו הראשים, נתבלבלו המחות, אנשים ישרים נכשלו ומהם גם נפלו, ומכאן גם סכסוכים ופרוד.

והסוחרים! אלה ששחקה להם השעה, בזרם הפונטים, הרי הם כדגים במצולה. האי עלמא כבי הלולא, חטוף ואכול! פקטורה נמכרת מיד ליד בחמשים אם לא במאה למאה; והסחורה פי כמה? אין לזה גבול, כי בספסרות זו הלא יכולים גם להפסיד פתאם את הכל. על כן ממצרים לירושלים אין גבול, וגם כשתעבור מיפו לתל־אביב תשלם עודף של שלשים למאה.

הפקר – ועל כן יש שאתה רוצה לקרא מלב קרוע ומורתח: הצילו, כי נורא “המצב”.

אך כיצד? –

(ירושלים, תר"פ).


המלצות קוראים
תגיות