רקע
מנחם שינקין
"פונטים"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

פיליטון

פונטים, פונטים. מהומה של פונטים. הפקרות של פונטים…

באמריקה העשירה יש דולרים, אבל גם “ניקלס” וסנטים; בלונדון יש פונטים, ואולם הצבור חי שם בשילינגים ובפנסים; במצרים – אֵם הפונטים שלנו – יש גרשים גדולים וקטנים וגם במילימים תפגשו. ופה, בא“י הקטנה, הריקה, השוממה, אפס המיל, שוא ה”טריפא" (הגרש הקטן), כלה הגרש הגדול, במה נחשב השילינג, בוז לרבע הפונט וגם למחציתו; הלירה היא המטבע היחידה העוברת; “פונט” אחד, שנים שלשה…

יש אמנם דקדנטים האומרים, כי לכל מחשבה ומפעל צלצולו וצבעו המיוחדים, אם כן הדבר, כי עתה הנה הצלצול המיוחד לארץ ישראל – רשרוש נירות־הפונטים, והצבע המרפרף על פני החיים הפרטיים, הצבוריים והלאומיים – צבע חום־אפור של ה“פונט” המצרי.

אם תעמוד רגע ותנסה להסיח דעת מכל המלים המצלצלות הנאמרות מן השפה ולחוץ, מן הסיסמאות שחוזרים עליהן דרך אגב– להלכה ולא למעשה, – ואף מקצת דברי הבקורת הנאמרים ברשלנות ובטוב־לב כדי לטבל הם את הבטלה, אם תסיח לרגע את דעתך מן האבק הצבורי הפורח הזה ושמת את לבך לדופק החיים האמתי בחברתנו, אל שיחו והגיונו, אל משאת נפשו, ־ ושמעת דפיקה ברורה ונאמנה:

לירה מצרית, פונט…

ושואל אתה את יושבי הארץ העלובים האלה, שטפלו מימיהם במטליקים, בגרשים קטנים ובבשליקים, בנירות תורכיים, שלא היו ראויים לצור על פי צלוחית, – אימתי הספיקו להתמחות בפונטים? וראו גם ראו, באיזו שגרה הם משליכים את השילינגים, וגם את הפונט הנה מוצאים כלאחר יד, כאלו לא ידעו מעולם מטבע קטנה מזו.

עגלות, רכבות, תיאטרון, ראי־נוע, – הכל במחיר פי־שנים ושלשה מאשר בערים הגדולות בתבל.

מאין באו אלינו הפונטים? ומי הוזיל כל כך את מחירם?

הכובשים שנכנסו אינם מבזבזים את ממונם כלל וכלל. אמנם היו קצת פונטים מצויים אצל אנשי־החיל, אבל זהו מעין יוצא מן הכלל. בכל מוסדות הממשלה מקמצים עד כמה שאפשר במשכורת, וכמעט כל החמרים יש להם מן המוכן.

תושבים לא נתוספו בארץ, מכרות זהב לא מצאו, יבול הארץ ומרכולתה לא נתרבו במדה שאפשר להביא זהב חליפתם. מאין, איפוא, בא שפע הפונטים ומדוע כה דל ערכם?

ליצני הדור אומרים, כי בעיקר, הוזלו הפונטים אצלנו, בני הישוב העברי הדל והפעוט; והראיה, כי יש הבדל גדול במחירים בין המקומות שאין שם שום ישוב עברי לבין נקודות הישוב העברי, וההבדל הוא בשלשים למאה אפילו בין העיר יפו לבין תל־אביב העברית.

אומרים, כי לאחר השחרור השפיעו עלינו רוב טובה. מוסדות הסיוע החלו לחלק “על ימין ועל שמאל”; היהודים קבלו הרבה והתרגלו להוציא הרבה; לא היה הפונט נחשב למאומה; ומכיון שנתרבו ההוצאות הוסיפו על המשכורת – וחוזר חלילה. עתה כששבים הנה מאמריקה או מאנגליה האמללות, הרי עומדים פה כעניים בפתח מבלי למצא איש את ידו ואת רגליו בממלכת הפונטים.

עוד אנו מבינים, איך נתפשט המנהג לשלם פי שלשה ויותר בעד הסחורות המובאות מחוץ לארץ; יש גבולים ורשיונות וספסרים. הסוכר 12–24–36 גרש הרוטל; מילא, הכל לפי הספסרות. האורז מחירו במצרים 250 פונט מלא קרון הרכבת ובא"י 450 פונט הקרון; מילא, מונופולין וספסרות… אפשר יכולים היו לסדר את המכירה בכחות מאורגנים, ואולי קשה הדבר יותר מדי, עד שתפתח הארץ.

ואולם יבול הארץ – הלא כמותה גלויה וידועה לכלנו! ופה מתגלה הפקרות הפונטים בכל נוולה. אין חשבון. משלמים ככל אשר יעלה על דעת איש לבקש.

לא נשאל ולא ננסה לחקור, מדוע לא סדרנו במושבותינו, בחוותינו ובקבוצותינו מחלבות וגדול עופות; מדוע לא נקח בידינו את ציד הדגים. כלום לא היו לכך די פונטים עם המיליונים שפזרו לצדקה ולחלוקה?

הא לכם פונטים! את שלנו עשינו, קבלנו וחלקנו; ואתם – הוציאו, השליכו בלי שיטה, חשבון וסדר, בקלות ראש, בקלות דעת ובפזרנות. הפונטים מתגלגלים לארץ. ומה נעשה ליום פקודה, כשיפסק המשלוח מן החוץ, כשיוטל עלינו לשוב ולחיות על חשבון הכנסותינו המקומיות והטבעיות? הלא נמצא אז כלנו באותו המצב של רוב בעלי־המלאכה והפועלים העברים, המתנונים מכפן תמידי.

אמנם כן, נסגור את דלתות הארץ בפני אחינו; נזהיר, נאיים עליהם שלא יבואו. ואולם הלא גם התושבים ילכו ויתנונו בסדר־חיים כזה.

לכאורה, דברים פעוטים הם, פרוזאיים ביותר אולי אין בהם גם משום ספרות ומאמר. ואולם הלא – דןקא פעוטיות זו כה מרעילה את החיים, עושה את החיים לבלתי אפשריים, מנצלת מחיי ארצנו את כל עדים.

הולכים ונבנים עולמות סביבותינו – ואנחנו יהודי הארץ כאלו פג לבנו ואין לנו אלא –

פונטים, פונטים.

(“חדשות הארץ”, ירושלים 24 אוקטובר 1919)


המלצות קוראים
תגיות