רקע
מנחם שינקין
על חלומותיו ועל דבריו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(לזכר תיאודור הרצל)

בילדותי שמעתי מספרים על הרב הגדול בעל הש“ך, שהיה רב בעיר ואם בישראל בליטה, והיה מן המקובלים הגדולים, מחשבי הקצין, כי ביום הכפורים שנת ה’ת”ח, לפני תפלת נעילה, נעץ את ראשו לתוך ארון הקודש, ולא זז משם שעה תמימה. היום פנה, השמש נטה לערוב, כל הקהל עומד, משתאה לדעת את הדבר, אשר יפול בישראל. והנה הוציא הרב את ראשו וצעק מרה: “קויתי לקץ, והנה לכם חץ!”

שנת פקודה היתה, אלא שלא הוכשר הדור – ובאה גזירת ת"ח הנוראה.

וכמה שנות פקודה כבר עברו עלינו לרעה. וכמה נשמות טהורות, נצוצות מנשמת הגואל, כבר ירדו לעולמנו; גצים נתזים מן הלהבת, אלא שאין בכחם להאיר את חשכת הגלות, והם יורדים וכלים בתוך התהום הנורא.

והנשמות האלה מחוללות מפשעינו ואת עוונותינו הן נושאות.

וגם הוא היה מחולל מפשעינו ואת עוונותינו נשא.

מה גדול ורם היה, בהתיצבו לפנינו, מה נקי וטהור היה, בהרימו את הדגל, כמה התאמץ בכוחותיו הענקיים לעמוד על הגובה הדרוש, כמה תקלות עמדו לו על דרכו, בעברו בתוכנו ובהפגשו עם המציאות העלובה שלנו, – עד שנשבר הכד על המבוע, והדגול מרבבות ישראל הסתלק בזמנו, טרם בלעה אותו הבצה הקופאת שלנו.

מסביבה זרה בא אלינו, ואולם מה קרוב היה לכנסת ישראל בכמה מנצוצות נשמתו! ובזה גדל כחו לעמו, כי הוא בקש, חפר ומצא בתוך נפשו את היהודי שבו. במשך השנים המעטות של חייו העבריים באות אצלו לידי גלוי התכונות היותר עיקריות של הנשמה העברית בשלמותה ובלקויה. הנה הוא חובק זרועות עולם, כחוזה העברי; הנה הוא אמיץ ברוחו להלחם מלחמת עמו, כאחד מגבוריו מקדם; הנה נפש היהודי, המפרפרת בכבלי הגולה ומרגישה, כי אין לה מוצא אחר מאשר לקנות את חופשתה בזהב ובכסף; והוא יורד מעולמותיו העליונים ומשפיל את עצמו לחזר אחרי בעלי הכיס ולמצוא את החומר הנבזה – והנה הגולה הנצחי, הרובץ תחת משאו; עיפה נפשו להורגים, והוא שואף לרגע של מנוחה – ויהי מה.

היה זמן שלא הודה הד"ר הרצל בלאומיות העברית. בשנת 1894, בכתבו בקורת על אחד הספרים, הוא אומר “היהודי הטוב (דניאל) חפץ למצוא את מולדת שבטו ולהשיב שמה את אחיו המפוזרים; אבל הוא יודע היטב, כי אי אפשר להועיל להיהודים במולדתם ההיסטורית. הלא מעשה ילדות הוא לבקש את מצבה הגיאוגרפי של ארץ זו. ואם אמנם ישובו שמה היהודים, יוכחו ביום המחרת, כי אין שום שייכות ביניהם ובינה. במשך מאות שנים הכו שרשים במולדות חדשות, חדלו להיות לאום, נבדלו איש מרעהו, ורק על ידי הלחץ המשותף, עדיין דומים הם איש לרעהו באיזו מדה”.

במקום אחר הוא מדבר בימים ההם על המושג “לאום” בכלל: “מה זה לאום? קבוצת אנשים המכירים, שיש ביניהם יחס הדדי, המקורבים על ידי אויב משותף. האויב עושה אותנו ללאום נגד רצוננו”. זהו כבר צעד קדימה; פה לא הוציא את היהודים מן הכלל.

כעבור שנתים – והוא כבר דורש במחברתו “יודענשטאאט”, כי יפתרו את שאלת היהודים בתור שאלה לאומית: “לאום אנחנו, עם אחד”. בתור גורמי הלאומיות הוא רואה בפעם הזאת לא את האויב המשותף בלבד, כי אם גם את הרגשות החיוביים: “הרגש הדתי והגעגועים למולדת ימשכו לשם את ההמונים”. בנתנו את הערך העיקרי לרגש הדתי, הוא חושב, כי “הרבנים יהיו הראשונים, שיבינו את תכניתו, והם ילכו בראש האגודות, שתעבורנה לארץ החדשה”.

מקום המולדת החדשה לא היה קבוע אצלו מראש. במחברתו “יודענשטאאט” הוא מדבר רק על כברת ארץ, אחת היא אם פלשתינה או ארגנטינה. ובאספת הועד הפועל שהיתה אחרי הרעש של אוגנדה, הוא אומר: “במשך השנים למדתי הרבה, הכרתי את היהודים… באתי גם לידי הכרה, כי גאולתנו היא רק בארץ ישראל”.

הרצל לא הכיר בערך השפה העברית בתור גורם לאומי חיובי. במחברתו “יודענשטאאט” הוא אומר: “באשר אין אנחנו יכולים לדבר עברית, ידבר נא כל אחד בלשונו, כמו שעשו בראשית יסוד ממלכת שוויצריה. אנחנו באים לידי הכרה לא על ידי השפה, כי אם על ידי הדת, מורשת אבות”. ובשנים באות כבר תמך במוסדות התרבותיים שבארץ ישראל, ויש לשער, כי לו זכה לראות את תחית השפה בארצנו, היה חוזר גם בזה מדעתו הראשונה.

גורם חדש הכניס הרצל לתוכן הלאומיות העברית – את הדגל העברי. במכתבו להבארון הירש הוא אומר: “שכחתי להגיד לך על אודות הדגל, שאני חושב להרים. וכי תשאלוני בלעג: ‘דגל? מה זה? מטה וסמרטוט!’ – אז אענך: לא, אדוני! דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים את האנשים לכל מקום שרוצים, ואפילו לארץ, שהבטיחו לתת לאבותינו; בשביל הדגל חיים ושואפים האנשים, וההמונים נכונים למסור את נפשם עליו, אם יחנכו אותם לכך”…

פה מרים הרצל לפנינו את המסך מעל קדשי הקדשים על חזיונותיו וחלומותיו, וכך הוא גומר את מכתבו לאיל־הכסף הזה: “היודע אתה, ממה התרקמה הממלכה הגרמנית? מחלומות, שירים, הזיות וסרט שחור־אדום וצהוב. וזה נעשה בזמן קצר. ביסמרק קטף את הפרי מן העץ, שנטעו בעלי החלומות. כן, – מסיים הרצל את מכתבו – רק ההזיה תופסת את רוח האדם, ומי שאינו יודע להשתמש בזה, יוכל אולי להיות איש מצוין, ישר ומיושב, יוכל להיות בעל טובה גדול, אבל מנהיג לא יהיה, וזכר לא ישאר אחריו”.

במקום אחד במכתביו הוא אומר: “החלומות והמעשים אינם נבדלים ביותר זה מזה, כמו שנוטים רבים לחשוב. כל מה שבני אדם עושים, היה קודם לכן חלום ויהיה חלום גם לאחר זמן”.

גם בעצם עסקנותו היותר מוחשית, בזמן המשא־והמתן על אדות כברת ארץ (על־עריש) הוא כותב לוַרבורג: “מהחלומות האלו נארוג שטח אדמה להעמיד עליו את רגלינו”.

“בראשית היה הרעיון”. – אומר הד“ר הרצל, בדברו על־אדות יסוד הקופה הלאומית. – והוא מזהיר אז את הציונים, שישמרו, לבל יכנסו לתוך המוסדות אותם “בעלי המעשה”, שאינם עוסקים ב”חלומות".

ההזיות והחלומות, זה הקיטור, העולה מן החמרים הגשמיים ונעשה לכוח דוחף ומניע, הם הם שדחפו והניעו את הד“ר הרצל לעבודתו הגדולה. הוא מספר במקום אחד על־דבר אופן עבודתו בעת עריכת ה”יודענשטאאט": “בעמדי, בלכתי, בשכבי, בחוץ, בבית, על־יד שלחני, בלילה, בהתעוררו משנתי, – אני מוכרח לכתוב”. ובמכתב לאחד מידידו הוא כותב בזמן ההוא: “זוהי עבודה ענקית, שבראשונה לעגו לי בשבילה, עתה שונאים אותי, ואחר כך ישלמו לי בכפית־טובה. זה היה, הוה ויהיה. אבל אני עומד על דעתי, ואני עושה את זאת בעצם מתוך נטיה פנימית; אני מוכרח לעשות זאת”.

“ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול”… זהו קול משק כנפי המלאכים על ראשי הגאונים בעת שהם משתתפים ביצירת העולמות. תופשים הם אז בנפשם את כלליות הדברים בשלמותם, טרם שיוכלו עוד להשיג בעצמם את הפרטים, המסתעפים מהם.

וכך תפס הרצל בחזון את רעיון הגאולה של היהודים והיהדות, בטרם אשר ידע לבאר לעצמו מה היה לו; וגם אחרי כן נשאר הרבה בלתי מבורר לו לעצמו, רק תפוס ומורגש אצלו באופן שיכול למסור את נפשו על זה.

מזה, שהספיק המנהיג הגדול לאמר דרך־אגב, אנחנו רואים אפס קצה של המהפכה, העתידה לבוא בחיי האנושיות על־ידי הגאולה והתמורה, שתבוא בחיי העברים.

כשדבר על אדות הטובים שבאומות, הרוצים לעזור לציוניות, אמר, כי רוצים הם לא רק לתת מולדת להמוני־אדם תועים ואומללים, כי־אם גם “להפיץ תרבות, להיטיב את המצב בארץ חרבה, להרבות בזה את האושר האנושי ואת המדות האנושיות”. בקונגרס השלישי אמר: “אנחנו חפצים לברוא לא רק חברה חדשה, כי־אם חברה יותר טובה”. הוא דבר גבוהה־גבוהה על עתידות העם העברי בנאומו ב“המנורה”, וביחוד השתמש בספרו “אלטנוילנד” לתאר את סדרי החיים העבריים הצבוריים בעתיד המקווה. שם הרחיק כל־כך ללכת באמרתו “אדם היה אחי”, עד שנתן מקום למבקריו להאשימו בותורים על הלאומיות העברית.

והלא את האמת עלינו להגיד, כי רבים שואפים לגאולה לא רק לשם הצלה מצרות הגולה, ואף לא לשם קיום האומה סתם, כי אם גם לשם תקון נשמת עמנו ותקון העולם בכלל. רבים מרגישים, כי גאולה צריכה לבוא לעולם, תקון אישי וחברתי, ועל כן חפצים הם ומקוים, כי הגאולה הזאת תבוא על־ידי עמם, שישוב לחיות חיים טבעיים בארצו. הרעיון המשיחי הזה חפף על הד"ר הרצל וענד זר־תפארת לראשו בשעות יצירתו.

* * * * *


מגיעים אנו להטרגידיה האיומה שבחייו. הרעיון היותר נשגב, שעודד אותו, לא היה יכול לצאת אל הפועל בלי האמצעים היותר חמריים, – ומה לכהן בבית הקברות? בן מלך זה קללה רבצה עליו, שיתרפס מזמן לזמן לפני עבדים נרצעים.

בראשונה דבר עמהם בגאוה ובגאון; וכשענהו הבארון הירש שלא באופן המתאים, הגיד לו את מחשבת־לבו ואמונתו: “אני אשיג הלואה לאומית של עשרה מיליארדים מארק”. הוא חשב את העבודה הזאת לקלה ביותר. במכתבו לאחד מידידיו בזמן ההוא הריהו כותב: “בודאי יתגלגל הדבר כך, שאני אפתיע את העולם ב”מעשה שנעשה“, ואחר כך אשאל: מי ילך עמדי?”

הוא ידע מראש, כי לא כל העם ילך עמדו. אחריו ילכו רק אלה, שאינם רוצים או שאינם יכולים להתבולל בין העמים. ואולם די היה לו גם באלה, ובטוח היה, כי זה יהיה רוב העם, ההמון הגדול.

העובדות דברו בשפה אחרת. במקומות הגבוהים קבלו אותו בסבר פנים יפות, ולפעמים דברו גם על עצם הענין; אבל, כנראה, בקשו ממנו הוכחות, כי יש בידו אמצעים לקבל את מה שיתנו לו. השאלה הארורה: מי יתן ראשונה – היא שעמדה לשטן בדרך. יש שבמשך ימים – מספר הוא – נקלע פעמים ושלש כבכף הקלע ממזרח אירופה למערבה – ואין עוזר. הדרישות כבר נתמעטו מ“פעלקער־רעכטליך” ל“עפענטליך־רעכטליך”, ומזה – לרעכטליך" וצ’ארטיר סתם, אבל גם לזה דרושים אמצעים. וגם מדת האמצעים כבר נתמעטה מעשרה מיליארדים לארבעים מיליונים מארק. פנה אל המון העם, וזה נתן יותר מכפי הרגיל עד עתה, אבל הנתינה לא הגיעה לרבע הסכום הדרוש.

בזמן ההוא הריהו שופך את לבו לפני רעהו הטוב:

“עיף אני במרוצתי. בני־בליעל, שהכסף בידם, לא רצו לשמוע גם את דברי. אם לא אמטיר גפרית ואש, לא תתרככנה האבנים האלה”.

“הנשמע כזאת? בעוד חמשים שנה יטביעו ברוק את קברי האנשים האלה, כשיודע, כי כמעט שגמרתי עם… (רמז לעבדול חמיד) ולא יכולתי להשיג את הכסף הנבזה. כמובן, אין אנו יכולים להביע ברבים את צערנו, כדי שלא תודע חולשתנו ל… ואני צריך להחזיק בו, להשתמש בזמן, להוציא מים מסלע וזהב מרפש”.

“יותר נעים היה לי להחליט היום להוציא קול קורא לאמר: שמעו יהודים! אני, העתונאי הדל, הבאתי את הדבר במשך חמש שנים לידי כך, שבאתי בדברים באופן ישר עם… עשיתי מה שהיה תלוי בי, ועוד יותר מזה, ואולם אתם עוזבים אותי לנפשי. אמנם חבורה טובה אתם, יקחכם אופל! אינני דואג יותר לכל זה”.

“אולם אינני יכול להרשות לעצמי מעשה שכזה. מוכרח אני לשאת הלאה את משאי”…

והוא נושא הלאה את משאו בסבלנות ובתקוה. בעוד שנה אנו מוצאים במכתבו לבנו יחידו, והנה הוא מביע רצון על שזה הקטן עושה חיל בלמודו בשפה התורכית: סימן לאמונתו, כי יהיה צורך לבנו להמשיך את עבודת אביו.

התקוות נכזבות באפס מעשה, והצרות מתרבות; פרעות וגזירות על כל היהודים ורדיפות מיוחדות על הציוניים במקום אשר רוב אחינו יושבים. הוא רץ שמה – אולי יוכל להועיל ברב או במעט. כמובן, אין כחו גדול במערת־פריצים זו, והוא רק מוסיף שבר על שברון לבו הכואב.

כאור מתעה באה הצעת אוגאנדה. כמעט שנכשל הארי הפצוע ונפל לתוך הבור הכרוי לפניו. לאשרו קפץ לעתו לאחוריו ונשאר בגבולות מחשבתו הגדולה. לחיות לא יכול עוד, כי “נפשו שספגה לתוכה את מלוא צער העולמי של עמו האומלל, היתה כולה לפצע אחד זב דם”. בשעות האחרונות לפני מותו אמר לאחד מידידיו: “מסור שלום לארץ ישראל, את דמי שפכתי בשביל עמי”.

“והיה כי יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם”.

“התרן”, ניו־יורק, כ' בתמוז, תרע"ו.


המלצות קוראים
תגיות