“אם הוא איננו עלינו להמשיך את עבודתו”.
“אם הפטיש הגדול חדל לדפוק, עלינו לחשל את עתידנו באלפי פטישים קטנים”.
אלה הם הרעיונות העיקריים, שמשמיעים לנו בכל הנאומים ביום הזכרון למותו של הרצל.
ולכן מענין מאד לשאול היום את השאלה: מה היה עושה עכשו ד"ר הרצל, אילו היה חי?
ראשית כל הוא היה דואג לזה שלא תשנה השגיאה, שבגללה סבל כל כך הרבה, שהביאה כמעט לידי אסון, שעלולה היתה לכסות את זוהר שמו בענן, ושסוף סוף שלם בכל זאת בעדה בחייו.
הטרגדיה הכי גדולה של הציונות באותה תקופה, וביחוד בפעולתו של הרצל, היתה, שבאותה שעה היו מוכרחים להגשים שתי עבודות, שכל אחת מהן היתה מוכרחה להיות הראשונה: העבודה המדינית יכלה להצליח רק אז, אם העם היהודי יתן את האמצעים הנחוצים; ואת האמצעים האלה אפשר היה להשיג רק עם הצלחתה של העבודה המדינית.
הטרגדיה הזו אפינית לא רק לציונות החדשה, כי אם לרעיון הגאולה היהודי בכלל; כיצד יוכל העם העברי, המפוזר ומפורד על שבעה ימים בחומר וברוח, לשוב לביתו ההיסטורי? הקושי הרב שבשיבת ציון הרס בהם את האמונה והפך את העם לפַּסיבי ואדיש ביחסו לרעיון הגאולה. המאמינים תארו להם גאולה זו רק בדרך נס, ע“י חבלי משיח משונים, ע”י מהפכת העולם וע“י משיח, שהקב”ה בעצמו יברכו בכוחות בלתי־מגבלים.
כשלו כחות בני דורנו לחכות לנס הזה, ויעיזו לחשוב על התאמצות כוחות עצמם. הם התחילו לצבור בעם את החומר לבנין ולהעבירו למקום הבנין העתיד. כל המסוגל לחיות חיים לאומיים, לקוות ולבנות צריך שיעבור לארץ ישראל.
ואפילו בין חובבי ציון עצמם קם מבקר, אחד העם, שטען, כי לא כל חומר מתאים לבנין, וכי הבית הקטן שנוכל להקים ע"י החומר המקרי אינו בהתאמה לתכנית הגדולה שלפנינו. אתו עוד אפשר היה להתפשר איך שהוא; ובכן יבחרו בחומר יותר טוב, ויתאימו את הבנין לעם – הרי לזאת אנו יהודים בעלי יכולת וכחות שונים מאד, ובעלי מח חריף.
אולם הנה באה הציונות החדישה וטענה חדשה בפיה: המקום אינו די בטוח בשבילנו, הארץ אמנם שלנו בירושה; עפ"י היושר היא גם כיום שלנו, וגם כיום הנה ריקה כמעט מישוב; אולם הרי פתאום יוכל לבוא הבעל החדש, שתפש אותו לרגע וישראל: מה מעשיכם כאן? ויבא בתביעות מתביעות שונות… ולכן יש מקודם לבוא לידי הסכם עם הממשלה השלטת.
ד“ר הרצל חשב בראשונה, כי עבודה זו קלה מאד, והוא כותב לאחד מידידיו שנה לפני הקונגרס הראשון: קבלתי ידיעות משביעות רצון מקושטא. ודאי יגיע לידי כך, שאבוא ובידי עובדה מסוימת ואשאל: מי ומי הולך עמדי?… להרצל היתה גם השגה אחרת על כוח הפעולה של העם העברי. ב”מדינת היהודים" הוא אומר: “אנו נפנה לעשירים היהודים; ואם הם לא יתנו את האמצעים הנחוצים נפנה לבעלי המעמד הבינוני, ואם גם אלה ידחו את פנינו – נלך לעם היהודי, ואקבל הלואה בת עשרה מיליארדים”.
הטעות המרה היתה לא בעובדות, כי אם בקשר שביניהן, בסדר השתלשלותן. אילו נתנו בעלי־הון גדולים אחדים את התמיכה הראשונה לד“ר הרצל, היה מקבל קונצסיות בשביל היהודים בארץ ישראל, והעם העברי היה נותן בטח את שאר המיליונים הנחוצים, ותכנית המדינה היתה מתגשמת עוד לפני הזמן שקבע ד”ר הרצל במחשבתו.
לדאבוננו דרשו מקודם מד"ר הרצל שיביא את הסכמת השולטן; והוא הלך בדרך מסוכנה זו. הענין נהפך בשבילו לענין של רהב. הוא הקדיש לזה את רוב כוחותיו; ויבטיח לפעמים יותר ממה שיכול לממש. וכל מה שעבר יותר זמן, כן הרגיש יותר את הצורךבאיזו הצלחה שתהי; וכל מה שהענין נמשך יותר, נחלש האמון, ומוכרחים היו לחזקו ולאמצו בכל תוצאות שהן. הציונות הרגישה את אשמתה בפני היהודים המחכים והסובלים. וככה הגיעו לקטסטרופה של אוגנדה.
ישנן הוכחות, כי ד"ר הרצל היה שבע רצון מכשלונה של הצעה זו, ושעצרו בעדו מעשות את הצעד הבלתי נכון. איך שהוא, והעבודה הענקית שלמעלה מן הטבע ששברה את רוחו, הכניעה את גופו ותחלישנו; וכשחלה בדלקת הריאות, לא יכול לבו לעמוד בפני מחלה זו.
אולם יכול היה לקרות גם אחרת, והרצל היה נשאר בחיים. ושואלים אנו: מה היה עושה הוא בעשר השנים האחרונות?
ודאי שהיה ממשיך בתהליכים דיפלומטיים שונים; אבל ודאי גם זה, שהוא, כמו ההולכים בעקבותיו, היה מקדיש את רוב כוחותיו לעבודה המעשית בארץ ישראל: להכין את העמדות הצריכות לשמש בתור בסיס למ“מ דיפלומטי ולבצרן. ואילו היה מקדיש את כוחותיו לעבודה המעשית, ודאי, שזו היתה יותר רחבה ויותר מצליחה. קרן הקימת, האגודות הקואופרטיביות, תנועת הפועלים והשומר שבארץ ישראל, תחית השפה העברית ובתי הספר העברים, כל אלה היו מוסיפים לו עוז ומרץ, ותחת חסותו הכל היה מתקדם ב”טמפו" הרבה יותר מהיר. הפעולות הפיננסיות שבארץ ישראל היו נעשות בקנה־מדה יותר גדול. הרבה יותר עבודה מעשית – בתור תנאי קודם והכרחי – היתה נעשית במרץ, שלו זכה רק הרצל. ויותר מזה; הוא היה מושך לעבודה הציונית כוחות יהודים גדולים (האפשר לשער את התוצאות, למשל, אילו היה ברון רוטשילד בבקורו האחרון בארץ ישראל (בשנת1914) נפגש עם ד"ר הרצל). ואין ספק שהרצל היה יודע להוציא את המסקנות הפוליטיות מהתוצאות של העבודה המעשית והתרבותית הזאת.
עתה, בימי המלחמה, כשהישוב היהודי החדש עמד באופן מזהיר בבחינתו הפוליטית, היה ד“ר הרצל מופיע בכל כוחו ובכל זהרו בתור מדינאי, מנהיג ומסדר. כיום היה נמנע כבר מהסכנה להכנס במו”מ פוליטי בידים ריקות. כיום, בשעת המלחמה, היה מארגן ומרכז את הכוחות החמריים והרוחניים, כדי לגשת לעבודה מיד לאחר המלחמה באמצעים מספיקים. הוא עבד בלב ונפש, בשעה שהכל היה פחות או יותר שקט; הוא הקריב הכל, בשעה שהקרבנות היו דבר נדיר מאד. כיצד היה עובד עכשיו ד"ר הרצל בעד העם היהודי כיום, כשמאות אלפים יהודים נתונים בצרה ומצוקה, או שוכבים בחפירות ההגנה? –
והאם עלינו להרבות בדברים על מה שיש לעשות עכשיו רק מתוך תשלום חוב לזכרונו לשם מנהיגנו הגדול?… העיקר לא לדחות לאחר כך, לאחר שמנהיגינו הנוכחיים יבואו והזכויות בידיהם. אפילו בשביל העינים הכה יפות ומקסימות של ד"ר הרצל לא נתנו כלום מראש, כשבא בידים ריקות; והוא כרע ונפל. הרוצים אנו, כי זה יארע גם לאלה הרוצים ללכת כעת בשמנו?
כיום הזה נשארו עוד ארבע שנים עד לשנת 1920 שנקבעה ע“י ד”ר הרצל בספרו “אלטניילאנד” להגשמת “מדינת היהודים”. אילו היה חי, ודאי שהיה שואף להגשים את תכניתו לשנה הקבועה. יכולים אנו למַמֵש אפילו חלק גדול ממנה בשעת המאורעות ההיסטוריים הנוכחיים, מכל מה שראה בדמיונו בחיפה, כרמל, עמק יזרעאל וסביבת ים כנרת, בירושלים וביריחו.
ממנו ומעבודתנו תלוי הדבר, אם “מדינת היהודים” תהיה אגדה או תהפך לעובדה: “אם תרצו – אין זו אגדה!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.