“… שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”.

על גאולתנו אין לדבר הרבה; הנה היא באה. יש שמתוכחים עתה, אם מנהיגינו פעלו באופן דימוקרטי כל־צרכו או לא, אם דרשו די הצורך או שקמצו בדרישות, – כל זה הוא ענין לתורת הדימוקרטיה בהוה ולחנוך העממי בעתיד. אבל אין ספק בדבר, שהגאולה באה, אותה הגאולה הגדולה שקוינו לה, או יותר נכון: במדה שלא העזנו לקוות לה בשנים האחרונות, בדור האחרון.

הגאולה באה, מכיון שהגשנו את דרישותינו לפני אספת־השלום. מכיון שאמרנו לכל עמי העולם באופן גלוי וברור, שלא בדרך אגב ובסגנון וכוחי, כי־אם באופן רשמי ובסגנון מוחלט, כי עם אנחנו, כי זה מקומנו בעולם, כי אלו גבולות ארצנו, כי זאת תכנית עבודתנו למחר ולעתיד הקרוב והרחוק; מכיון שזכו מנהיגינו להופיע על בימת העולם, להודיע על ישותנו ולהכריז על זכויותינו, – הרי גאולתנו באה.

הסוחרים הפעוטים יכולים למוד את הכל רק באמת המדה והמשקל של שוק הדגים; התגרנים בבורסה אינם בטוחים בקניתם בטרם יכריזו: “מכור לך, מכור לך”. לא כן בהליכות־עולם ובכתב־עמים; פה נקודת־הכבוד היא על פי רוב ביחוסים לא־משקליים: Imponderabilia.

עם כי יולד, כי יתעורר, כי יעיז להוציא את צוחתו הראשונה ולהודיע לעולם, כי הוא חי וכי הוא אולך לתפוס את מקומו בעולם, – הרי הוא חי ופועל, מבלי היותו תלוי בתשובה שניתנה לו. אם לא הסכימו לו עד היום – יסכימו מחר, ומה שלא נתנו לו עתה – יקח בעוד זמן.

אנו הודענו לעולם, מי אנו מה חוג פעולותינו. באמת תפסנו את מקומנו זה כבר. עוד לפני ארבעים שנה מצאנו את עצמנו ואת ארצנו, הלכנו ובנינו לפי הכחות הטמירים שהיו בנו ושהתגלו בהמשך יצירתנו. אלא שעד עתה היו לנו דברים עם התוגר לבדו; ועתה הגיעה שעת הכושר לאמר לכל עמי העולם: הננו ועלינו!

הם ישבו כסאות למשפט, ומנהיגינו באו בשם העם העברי ואמרו: במחילה, רבותי, חתמו על המקנה, על הגאולה ועל התמורה. אין ספק בדבר, שיאשרו בחתימתם; יש לנו לזה די אותות והוכחות, למרות ההתעקשות והעקיפין מצד ערביים פוליטיקנים אחדים שבארץ־ישראל, מצד אימפריאליסטים ומשמרים קצונים אחדים שבארצות אירופה ומצד מספר קטן של מתבוללים מדעת ושלא מדעת אשר בתוכנו.

הודענו לעולם, ועתה נלך ונבנה את הבית הלאומי בארץ־ישראל. מי יעיז להפריע מעבודתו את העם החש בנפשו ובכל ישותו, כי גאולתו הנה באה?

כן, גאולת עם הוא חשבון העם הקם לתחיה עם העמים האחרים, שהיה כפוף להם. חשבוננו זה נכון וברור. גמרנו אותו, ועתה יתחילו יחוסים חדשים בינינו, כי גאולתנו באה.

* * * * *

הקושי שבדבר הוא, כשאנו באים לחשוב על פדות נפשנו. זהו חשבוננו עם עצמנו.

בית לאומי אנו באים לבנות, מקלט לאומי חפשי; והגלות אורבת לנו מבפנים, מטילה בנו את זוהמתה ומסכנת להטיל את חותמה על כל אשר יעשה.

רבים ממבשרי הגאולה וממניחי היסוד בבנין הלאומי, אנשים ישרים ונכוחים, המסורים לעבודתם בלבם ונפשם, מקדימים להכריז על עצמם, כי לא להם דרושה הגאולה והתמורה, כי־אם מקלט הם מבקשים לאחיהם הסחופים והדוויים. לאשרם – עוד ישנם יהודים סחופים ודוויים בעולם; וגם השלום העולמי לא יביא שלום לישראל ברוב ארצות אירופה, וגם בארצות, שכבר תוקנו במלכות שדי של החיים החברתיים, עוד פורעים פרעות בישראל. כי לולא זאת, לוּ חס ושלום נתנו ליהודים בכל ארצות תבל לחיות בשלום ולהתבולל, – למי היה נחוץ אז המקלט הלאומי?… האין מקדימי ההקדמות האלו זקוקים לפדות הנפש?

וכלום לא פדות הנפש דרושה לנו, לבל יעמידו צבאות הגולה בגלילותיהם אמרכלים וגזברים, שדבר אין להם עם ענין הגאולה? מה עלובים הם אלו, שהיו לפנים, בשנים הרעות לציוניות, פועלים חרוצים ונלבבים, – ועתה בבוא הגאולה הם עומדים נכנעים לפני הרחוקים שנתקרבו כביכול! והעיקר הוא הנימוק, כי עתה דרוש לנו כסף… היש עבדות יותר גדולה מזו בגאולה?

ושלומי אמוני ישראל החרדים – כמה מהסס עוד לבם בקרבם! צועדים הם כלפי הגאולה צעד אחד לפנים ושנים אחורנית, פן יחטאו ואשמו.

כי באמת איך יתפללו “ובנה ירושלים” לאחר שירושלים תבנה ותכונן, ואיך יורידו דמעה על “בראותי כל עיר על תלה בנויה”, אם עיר האלהים לא תהיה עוד מושפלת עד שאול תחתיה? שומעים הם בשורות טובות על ארץ האבות שקמה לתחיה – ואינם חפצים להאמין לשמועות אלו; כי איך זה תחיה ארץ־ישראל ללא צדקה וחלוקה? אנחה כי באה משם – היא תנעם לנפש; איש כי בא משם לספר על חורבן והרס, עוני ומחסור – הוא האיש הרצוי והנעים. והבאים לקרוא לעבודה ובנין, לחיים פוריים בארץ האבות, חשודים הם על יהדותם. הוי, מה זקוקים הם היהודים הטובים האלו לפדות הנפש!

ואלו החרדים, שערבו את נפשם להשתתף בבנין, מלמדים זכות על עצמם, כי עיקר כונתם להשגיח על קיום התורה ושמירת המצוות, ולא, חס ושלום, שילכו בעצמם לארץ־ישראל לבנותה על־פי תורת ישראל. הם, רובם ככולם, ישארו בארצות הגולה, “יאָנסו” פה לפתוח את חנויותיהם בשבת, לגלח לפעמים את זקנם ולגדל את בניהם ללא תורה ומצוות. הם לא ילכו, פן תמעטנה ח"ו הכנסותיהם, פן יחסר להם דבר ממנעמי החיים; אלא – שמתנדבים הם להשגיח מרחוק על הכשרות בחיי אלו שאולצו ללכת לארץ־ישראל. האם לא היינו צריכים ליעץ להחרדים האלו לדאוג לפדות נפשם תחילה?

וכמה משעבוד־הנפש יש גם בעבודה הגדולה והמועילה של הנשים העדינות, המספיקות רפואות ובגדים לעניי ארץ־ישראל. כי הנה ברך אלהים את הנשים הרחמניות האלו בעוני ובמחסור. לפני המלחמה היו צריכות כל נשי העברים באמריקה למצוא ספוק רק בשתי עלמות הפולות את ראשי ילדי התימנים בירושלים; עתה, תהלה לאל, יש צורך לא לבד בלבנים ובבגדים חדשים, כי־אם גם בשמלות בלות ובנעלים מטולאות, – וכל הידים עסוקות במעשה הצדקה. בכל עת ובכל שעה, בכל פנה ועבר מכריזים על העוני ועל המחסור אשר במקום המקלט הלאומי, על הצדקה והחסד בשביל חלוצי הישוב בארץ האבות; ונמצא שכל איש, המכבד את עצמו ודואג לאחריתו, נמנע מלחשוב על־אדות הליכה לארץ זו, שעניותה מנוולתה. הוא משליך את נדבתו – ויוצא בזה ידי חובת גאולה.

הוי, הנדבה והצדקה, המשחיתות גם את הנותן וגם את המקבל! הנותן המתפטר בפרוטה שאינה צריכה לאכילת כלבו והמיַשֵן את מדת ישרו וטובו בשאון ההמולה המופרזת, והמקבל – המאבד לאט לאט את ערכו ואת כשרונו ליצירת ולעזרת עצמו.

אם חפצים אנו בפדות נפשנו, עלינו לחלוץ את ארץ־ישראל מן “המתנדבים בעם” בחומר וברוח. אסון קרה בזמן המלחמה – ולא היינו יכולים להפטר מן הצדקה; עתה צריכים אנו לשים לה קץ.

אם אין מקלט לאומי יכול להבנות בלי צדקה חמרית ורוחנית, מוטב שלא יבנה.

ארץ־ישראל עשירה בחומר וברוח; היא צריכה ויכולה להבנות בלי צדקה. הגיע הזמן שיחדלו לנדב בשבילה, אלא שישתמשו בעשרה.

“ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית, שמן ודבש” – ועוד כהנה וכהנה מצאו בה במשך דורות.

“ארץ נחלי מים, עינות ותהומות” – ונפלאות נעשות עתה בעולם על ידי הסידור הנכון של המים.

“ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת” – גם את זה וגם את יתר חמרי המתכת בודאי נמצא גם עתה, אם נבקש.

“חיי נשמות אויר ארצך” – גם בזה נוכחנו במשך הדור האחרון, דור של עבודה ויצירה.

רק חדלו לכם מן הצדקה! חדלו לתת! יקח־נא כל איש מישראל לעצמו, כפי כחו וערכו, מטוב הארץ, מעשרה הטבעי, החמרי והרוחני. משכו וקחו לכם מנות בחנוך הדור, בסדור חיים צבוריים ישרים ונכונים. יקח כל איש מישראל לעצמו ככל אשר יחסר לו לגאולתו ולפדות נפשו.

רק אז נוכל לשיר בפה מלאה ובלבב שלם את השיר החדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

ניו־יורק, 11 באפריל 1919, “התרן”.