רקע
מנחם שינקין
נסיון שהצליח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(לגמר הבחינות בגימנסיה העברית ביפו)


בעשרה באב תגמרנה בחינות המחלקה העליונה של הגימנסיה, והמחזור הראשון של בית־הספר התיכוני הראשון, שתלמידיו לומדים את כל למודיהם בעברית, יחוג את חג ה“סיום”.

כאדם, שזכה לעזור לנסיון זה, מרשה אני לעצמי לאמר דברים אחדים בנוגע לעבר, להוה ולעתיד של בית־הספר הזה.

זה היה לפני עשר שנים בערך. המלחמה בין הציונים ה“קולטוריים” ומתנגדיהם היתה בכל תקפה. הללו שאלו מעל במת הקונגרס: “אבל הגידו נא, בבקשה, קולטורה עברית מה היא?” והללו ענו מעל אותה הבמה דברים כמתלהמים. ואולם בין קונגרס לקונגרס לא עסקו בעבודה “קולטורית” לא אלו ולא אלו, ואף לא הועדות הקולטוריות שהיו קובעים בקונגרסים.

אחרי אחד הקונגרסים האלה נזדמנתי לארץ־ישראל. שם נפגשתי עם הד“ר מטמן, שהיה מנהל בית־ספר במושבה וחלם כבר על דבר הגימנסיה העברית. הוא הראה לי גם רשימות לתכנית הלמודים של בית־ספר תיכוני, ובכחות משותפים המצאנו את ה”אמצעים", שהיו דרושים כדי להדפיס את הרשימות הדפסה הקטוגרפית ולשלוח איזו עשרות מכתבים לאנשים, שהיינו יכולים לחשוד בהם, כי יתענינו בדבר.

כששבתי מארץ־ישראל מצאתי גם אצלי קול־קורא כזה ועניתי להד"ר מטמן, כי נכון אני להקדיש שנה שלמה לעבודת תעמולה ולקבוץ כספים בשביל המוסד החדש. תמימות היתה בנו לחשוב, שדי בעבודת שנה אחת להעמיד את המוסד על בסיס נכון. ברם אלמלי אותה אמונה תמימה, אפשר שהחלום לא היה מתגשם במשך זמן קצר שכזה.

כשבאתי אחרי עבור שנה אחת, כבר נפתחה ה“גימנסיה”.

כשאני עובר עתה במסדרוני הגימנסיה ואולמיה בבנין הנהדר המתנוסס בתל־אביב היפה, אני נזכר לפעמים בבקורי הראשון בבית־הספר של הד"ר מטמן; בסימטה צרה ומרופשה סרתי לחור שיש לו צורת הפתח, ובמדרגות זקופות עליתי ונכנסתי לדירה קטנה, שרוב חדריה – שנים – היו מוקדשים למחלקות (המכינה בשתי כתות והראשונה; ובכולן 14 תלמיד ותלמידה). שני מורים המנהל ועוזרו – היו עסוקים בהוראה, וחברתם המורה השלישית אשת המנהל – השתמשה בשעה הפנויה מלמודים וטפלה במטבח. למרות הסביבה הדלה הכל העיד כאן על אומץ־הרוח ומסירות־הנפש לדבר החדש שהולך ומתהוה.

רגשי עצב תקפוני, דכאתני עגמת־נפש: האמנם זוהי התחלת הגימנסיה העברית הראשונה? האומנם אין עמנו הקם לתחיה יכול ליצור לו את יצירותיו וקניניו הרוחניים באופן יותר מתאים? “יהי רצון מלפניך, עמי החביב והדל” – אמרתי בלבי – והחלטתי להספח לעבודה רבת האחריות הזאת.

מסעי בארץ ישראל ואסון משפחה הסיחו את דעתי מענין זה. כששבתי בעוד חצי שנה ליפו מצאתי שנויים רבים לטובה: הגימנסיה עברה לדירה הגונה, מספר התלמידים כבר הגיעו ליותר מארבעים, עוד מורה אחד בעל השכלה גבוהה, בעל נפש ובעל מרץ, התחבר לד“ר מטמן. חברת אנשים מקרב האינטיליגנציה המקומית ומקרב ההורים נגשו גם הם לעבודה. נוסדה “אגודת הגימנסיה העברית” ונבחר ועד מפקח, וכך התחילה העבודה המסודרת לטובת המוסד החדש. ועד חובבי־ציון שבאודיסה היה המוסד הראשון, שבא לעזרתה של הגימנסיה, והיחידי, שלא מנע ממנה את עזרתו במשך כל הזמן. חברת ה”עזרה" של יהודי גרמניה נתנה פעם לגימנסיה תמיכה של איזו אלפים פרנק למכשירי למוד, אבל בקרוב נוכחה, שאין המוסד הזה לפי רוחה, וחדלה מתמוך בו. הועד הפועל הציוני אמר לתמוך בגימנסיה אלא שלא אסתייעה מילתא מחוסר אמצעים. בשנת תרס"ח נתן מר י. מוזר מברדפורד את נדבתו הגדולה לבנין הבית בשביל הגימנסיה, ואז נתנה הקרן הקימת את הסכום הדרוש לקנית המגרש בשביל הבנין והגן לגימנסיה.

אפשר שיבוא עוד לידנו לספר על־דבר העבודה הקשה, המועילה והאי־נעימה של בקשת אמצעים חמריים בשביל הגימנסיה. ואולם, הרבה יותר מענינת היתה העבודה הפנימית, העבודה במקצוע הלמוד והחנוך.

אחד אחד נתוספו המורים, מעירים שאולי לא היה להם עוד שם על פני חוץ, אבל בקרב נפשם פנימה הבהב הניצוץ האלהי, והוא שאמץ את לבבם לבקש את הדרך הנכונה. שנה שנה נתוספו מחלקות, ומספר התלמידים התרבו למאות. והעבודה הלכה והתרבתה, – זו עבודת הדבוֹרים לצבוֹר אבק פרחים ממקומות שונים, לבנות תאים בתכנית לאומית על־פי הנטיה הטבועה בנפש האומה ולמלאות אותם נופת־צופים למזון ולמחיה לנפש הישראלית, לא רק לשון הלמודים כולם, אלא גם נפש הלמודים היתה עברית. והשלטון הבלתי מוגבל הזה של הלשון העברית והרוח העברי בגימנסיה – הוא שהציל אותה מן השניות המקוללה של חלוקת הלמודים לעבריים ואנושיים, – אותה שניות, שבעטיה כל הנוגע ליהדות נדון בכסוי ראש ונדחה למחיצת הקודש, שאנשים מן הישוב אינם נזקקים לה, ובחיים משליטים אותה ה“אנושיות” הזרה והעוינת לנו. ואמנם הלמודים היותר “כלליים” נעשו בגימנסיה העברית עבריים, כדרך שהם מקבלים צביון לאומי בבתי־הספר של כל עם החי חיים טבעיים ומתפתח התפתחות טבעית.

ואולם, קלים כנשרים הדברים וקשים כקריעת ים־סוף המעשים. היו רגעי אושר של יצירה וברכה, אבל היו גם שעות קשות ורעות.

ידענו מראש, כי הדרך שהננו אומרים לעבור בה איננה סלולה, ואולם נפגשנו במעצורים שלא פללנו להם כלל. לצערנו מצאנו את המכשולים היותר גדולים בשאיפתנו להשאר נאמנים ליהדות ולרוח העברי. החלוצים הראשונים של הישוב העברי בארץ־ישראל מצאו את שדמות מולדתנו, שהיו לפנים דשנות ופוריות – עזובות ושוממות, גם שדות עבודתנו התרבותית העלוּ שמיר ושית. קשה להבדיל בין זרע התבואות ובין גדולי הפרא, קשה להפריש את הבר מן התבן. מי שרוצה לסול לעצמו מסלה בשדה עזוב זה – צריך להזדיין לא לבד בידיעות רחבות ובדיוק ההשקפה ההיסטורית, כי אם גם ברגש קודש, בטוהר המחשבה והרגש, ועיקר בתום־לב, זה שליחה הנאמן של האמת המבוקשת. והנה למעשה נמצאו לנו “ידידים ורעים” רבים מבין העסקנים והסופרים הנכבדים, שבאו ליעץ וגם לדרוש מאתנו בשם היהודים והיהדות, כי נאחז בדרך הצביעות וההתחפשות.

אחת השאלות העיקריות בענין זה היה בנוגע לקיום המצוות המעשיות של התלמידים וההשגחה על זה מצד מורי הגימנסיה, שבכל אופן אינם כולם אדוקים במצוות המעשיות ולא הרשו לעצמם להיות מורים ומדריכים בדרך זו לאחרים. גלוי וידוע, כי השאלה על־דבר הדת המעשית היא “עקב־אכילס” של היהודים הלאומיים הצעירים בכלל ושל יהודי ארץ־ישראל בפרט; עוד זמן רב יעבור עד שימצאו את הפתרון הטבעי לשאלה זו. הגימנסיה הצעירה לא חפצה לנגוע במקום הפצע הזה. מן השעורים רכשו להם התלמידים הרבה ידיעות על־דבר תוכן היהדות ומהותה וגם על דבר המנהגים והמסורות, שהיו וישנם בישראל, ובשעת הלמודים התיחסו לכל זה ברגש הכבוד הראוי. ואולם, את ההשגחה על קיום המצוות המעשיות מסרו כולם להורים ולהאפוטרופסים של התלמידים. כי כלל גדול הוא, שאין המסורות והמנהגים נקנים בדברים, אלא מתוך מעשה והרגל קבוע בשעתם ובמקומם. היחס בדברים אלו תלוי ברוח השורר בסביבה; לא משמע־אזנים ופקודת הרב הם כאן העיקר, אלא מראה־עינים והלך־נפש בסביבה המקיפה.

מכשולים רבים פגשנו גם בלמוד התנ“ך בגימנסיה. אוצר נחמד זה של האנושות כולה, ספר הספרים, מופיע לפעמים לעינינו, “כשושנה בין החוחים”. על יד הפסוקים, שהם פרי יצירה רוחנית ושירה שאין דוגמתה והמפליאים אותנו ביפים העולמי, בבהירות המחשבה ובעומק הרגש, – על יד פסוקים כאלו ובתוכם אנו מוצאים שורות שאינן מובנות לנו כל עיקר. עוד בדורות ראשונים בקשו דרכים לבאר את המקומות האלה והשתמשו גם בשנוי נוסחאות, שלא הקטינו, כמובן, את ערך התנ”ך ולא העיבו את זהרו. ואולם נמצאו שונאים לישראל ולתורתו והם השתמשו במקומות הללו, כדי להוריד את ערך התנ“ך ולתת אותו ספר שאיננו מקורי וקובץ שלא עלה יפה. כלום אפשר היה להטיל ספק אף רגע, כי המורה לתנ”ך אשר בגימנסיה העברית ישתמש בכל כחו ומרצו להפיץ אור בהיר על התנ“ך ולהעמידו בביה”ס בגובה הדרוש? ובאמת, מי שבּקר את שעורי התנ"ך בגימנסיה היה יכול להסכים או להתנגד לפרושן של איזו מלות, או לבאור הפילולוגי של איזה פסוק, אבל על־כל־פנים אי אפשר היה לו לבלי להודות כי עבודת הלמוד נעשית מתוך אהבה, מתוך רגש עמוק של כבוד לתורה הנלמדת – רגש קודש למיטב הספרים, שנשאר לנו למורשה מימות עולם.

ואף־על־פי־כן נמצאו אנשים שהפיצו שמועות, כי בגימנסיה העברית מלמדים את התנ“ך על־פי שיטת וולהויזן ויתר חכמי הגוים, המקטינים את ערך כתבי־הקודש. מפיצי השמועות האלו הם אנשים שלא היו כלל בא”י, או שהיו בא“י ולא בקרו את הלמודים בגימנסיה, או שבקרו את יתר הלמודים, אבל לא את שעורי התנ”ך. קשה לתאר את הכאב העמוק, שאשמה כזו גרמה להלב העברי הרוחש אהבה וכבוד למורשת אבות. קשה היה גם להצטדק, כמו שקשה ומעליב בכלל לאדם להצטדק, כשמעלילים עליו איזו עלילה.

ואולם עכשיו אין עוד מקום לוכוחים: עכשיו יבואו החיים ויעידו. התלמידים גומרים את למודם במחלקה השמינית; על־פי יחוסם לערכים הלאומיים יוכלו לדון, אם צדקו המורים בגימנסיה, או אותם שנבאו לתוצאות רעות.

עוד שאלה אחת בעבודת הגימנסיה היתה מנסרת במשך כל הזמן, – זוהי שאלת הלמוד המשותף של נערים ונערות. בבתי־הספר היותר מתקדמים באירופה עוסקים בשנים האחרונות בנסיון זה של הלמוד המשותף בתור אמצעי נכון ומועיל לתקן את יחוסי המינים בין הצעירים. על־ידי חנוך זה אומרים להסיר את הזוהמה, שההתבדלות הנפרזה והצביעות מטילה בנפשות הצעירים והצעירות. באמצעי זה בקשו להשתמש גם במוסד החנוכי החדש בארץ־ישראל, בשגם הנסיון הזה עלה יפה בבתי־הספר שבמושבות בא"י, שהלמוד המשותף נהוג שם עד הגיל של ארבע־עשרה וחמש־עשרה שנה. אבל גם ביחס לזה נמצאו אנשים, שנבאו לנו עתידות לא־טובות. ותקלה היתה זו, שהמשא־והמתן בדבר, כמו בכל הנוגע לעבודת הגימנסיה, התנהל בעתונים, שחניכי הגימנסיה קוראים בהם.

ואולם, הצעירים והצעירות, הגומרים עתה את למודם בגימנסיה, בהנהגתם המצוינה וביחוסים הטהורים והטבעיים שביניהם, נתנו תשובה מספיקה לשאלה זו, – תשובה המתאימה לכבודו ולערכו של הדור העברי הצעיר.


* * * * *


כך התנהלה העבודה במשך שמונה שנים מתוך יסורי יצירה ושמחת נצחון, מתוך התלהבות שאינה פוסקת של עשרות נפשות, שאידיאל אחד ממלא את כולן מתוך חרדת צפיה לעתידות טובות ותקוות מעוררות ומעודדות לתוצאות המפעל הלאומי היקר להם – זו הגימנסיה העברית הראשונה, העברית בשלמותה, בלי שום התפשרות עם הגלות, עם זעזועיה וספקותיה.

עתה נגמר הדבר. לצערי לא זכיתי להיות בגימנסיה ביום הגדול של “סיום התורה” למחזור הראשון. אבל במכתבה של אחת התלמידות, המספרת בהתלהבות־עלומים קדושה על היום הזה, קראתי על־דבר “שמחה ואושר”, על “יום נצחון” ועל “הרגע הקדוש, שירד עם הצלצול האחרון למחלקה השמינית”, רגע שכמוהו לא היה ולא יהיה עוד".

כן, רגע כזה לא ישוב עוד, אולי רק בשעת גמר המחזור בגימנסיה שבירושלים, אבל זוהי כבר הגימנסיה השניה. רגע כזה יהיה לנו ודאי שעת גמר המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית בארץ־ישראל.

מה יהיה עתה גורל הגומרים את הגימנסיה?

אודה ולא אבוש, כי מההשקפה החנוכית אינני מוצא שום חובה לגימנסיה לענות על שאלה זו. כבר הגיעה השעה, שיחדלו לראות בבית־הספר התיכוני מין מוסד להכנת סטודנטים. מטרת ביה"ס התיכוני היא לפתח את כשרונות חניכיו ולתת להם סכום של ידיעות ונסיונות שעל ידם יוכלו החניכים להכיר הכרה נכונה את הסביבה ולמצוא את דרכם בחיים בהתאמה לנטיותיהם הטבעיות. מן הצד החנוכי אחת היא, אם תהיה דרך זו המשכת הלמודים בבית־ספר גבוה או באופן פרטי, דרך של עבודה מעשית, פרטית או צבורית, או גם של מלאכה או מסחר.

מכל־מקום הביאה הגימנסיה בחשבון גם אותו צורך והשתדלה לתת לחניכיה את האפשרות להכנס לבתי־ספר הגבוהים, גם דאגה לתמיכה חמרית בעד קצת מן התלמידים, שיבקרו את בתי־הספר בתורכיה ויוכלו להועיל אחר־כך בידיעותיהם ובמצבם לעבודה הישובית בא“י. ואולם אפשר ואפשר, שהיפות בתקוותיה של הגימנסיה תבאנה דוקא על־ידי אותם ה”מסיימים", שלא ישתמשו בתעודותיהם.

ולגימנסיה שביפו הגיעה עתה שעת עבודה מתוך שלוה ושקט, שעת עבודה אזרחית־אטית. הגיעה השעה לעבור בהשקפה כללית על הנעשה, לתקן טעיות, למלאות חסרונות, לגמור ולסדר את התכנית, לאסוף את חומר הלמודים, לסדר ולערוך ספרי למוד. עוד גדולה ורבת־אחריות היא העבודה; אבל הנסיון שהצליח יקל את העבודה ויוסיף מרץ ואמונה להעובדים. עבודה חרוצה מתוך שלוה ובטחון יש בה ערובה גמורה להתקדמות רצויה בעתיד.

ובכן, הגימנסיה העברית הראשונה בארץ־ישראל נגמרה והיא הולכת ומשתכללת.

עכשיו הגיעה השעה להתחיל ביסוד אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל.

יפו, כ' בתמוז, תרע"ג, “העולם”.


המלצות קוראים
תגיות