רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן (שעבר) - עוללות שאגאל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

כשאתה קורא בשמו של אדם בחייו – כאילו משכת בפעמונה של דלת. כשאתה קורא בשמו לאחר מותו – כאילו נגעת במיתרו של כינור. כל אדם כך – כל־שכן אדם שבאחד מצמתי־חייך כמו נקשרה נפשך בנפשו.

אנו מעלעלים בפנקס שדפיו מצהיבים מעט. רישומי־יעף של פגישות, שיח, התבוננות. וויניאֶטות קלות, כשם שנרשמו בזמנן סמוך להתרחשויות. ללא יומרות הערכה או ניתוח; ללא הרגשה של בלעדיות כלשהי על ידידות, על קשר. ללא הגזמה בעמקותם. רק נקודות־חיבור תוך גילויי ריעות כפי שעלו בפרקי־זמן שונים בזימונים שונים בישראל, בפאריס, בניו־יורק. עוללות בלבד. הבהקים החוזרים אל אדם ממיפגש עם מקור־אור.

ביקשנו לפתוח מיד בפרקים מן העבר, אך העתונים של הימים האחרונים־דווקא דוחקים עצמם אל מבוא הפנקס וכמו מבקשים לטבוע חותמם עליו. ולא רק בעצב העמוק הנוׂשב מהם עם מותו של אחד גאוני היהודים. שהרי אי־אפשר לכתוב אפילו שורה אינפורמטיבית אחת על מות שאגאל בלי להעביר לקורא את ההרגשה כי נעקר משהו מנוף־הרוח היהודי וכמו נטרף אחד המיפרשים שעימם הפליגה רוח־היוצר של האדם אל מרחבים בלתי־מושגים, אל נצורות.

אבל הידיעות – המעורפלות משהו – ממהלך טקס הלוייה, ממקום הטמנתו של שאגאל, ממה שנאמר ושלא נאמר שם, כמו מעמיקות את התוגה – מזווית אחרת.

מדוע לא מגיע לעם היהודי קורטוב הכבוד הזה ללוות אל בית־עולמו את אחד מגאוניו בסימן השייכות של “עצם מעצמנו ובשר מבשרנו”? מדוע צריך היה אותו יהודי ישיש לבקש רשות לומר “קדיש” על הקבר ולקבל רשות כזאת רק אחרי שקלא וטריא משפחתית מול הגולל? וכפי שאנו יודעים עתה, היתה זו אלמנת האמן, האשה האצילה לבית ברוצקי, שהכריעה את הכף ובזכותה הידהד – בכל זאת – ה“קדיש” היהודי בבית־העלמין העירוני של סן־פול־דה־וואנס כשנכדו של שאגאל חוזר מלה־במלה על תפילת הפרידה הארמית של היהודים. מדוע מגיע לנו העלבון הצורב שבעצם הצגת השאלה: מותר או אסור לומר “קדיש”? האם היה משהו טבעי יותר מהורדת היהודי־המרחף מגגות ויטבסק אל פיסת האדמה, הנכרית אף היא, שבה נטמן משיצר דמותו הסימלית כל־כך, השמימית כל־כך, של אותו יהודי?

כך תגובת־הלב הראשונית, הטבעית עד אין טבעית ממנה. מבחינה זאת כאובים הדברים שעלו מטקס הפרידה בסן־פול־דה־וואנס. ואולי יתבהרו יותר במהלך הימים ויוקל מעט כובדם. אלא ככל שהדברים אמורים בדמותו של מארק שאגאל עצמו כיהודי, נראים כל הרימוזים – מהם גם מרושעים־מעט – כחסרי אחיזה, אם לא כהבל. לא היה יהודי “יהודי” ממנו. המושג “בכל רמ”ח אבריו" אינו ממצה זאת. שהרי זיקתו היהודית של מארק שאגאל היה בה גם משהו מיטפיסי היצוק בתודעה, בדמיון, בחלומות – בכל עורקי־הרוח של יצירתו.

עוד נשוב אל הנושא בחיתום הפרקים. נאמר אולי רק זאת: מחיצתו של שאגאל היתה מחיצה של אמן מופלא ושל יהודי גדול.


 

“אפשר לכבות את הפנסים”

בדירה צנועה ברחוב דיזנגוף נאספו בערב כמנין אורחים מבאי־הבית. נוספו עליהם מארק שאגאל, שלכבודו כל ההתכנסות; שלום אש, שבא – אם אין זכרוננו מטענו – לחנוך את ביתו בבת־ים, וזלמן שז"ר שכיהן כשר החינוך והתרבות. בשעה מאוחרת יותר הופיע הצייר חיים גליקסברג, ניצב בדלת הכניסה, הבחין בשלושת הענקים, תלמיד חכם כפי שהיה – הפטיר בהדגשת החרוז מלרע: “הנה פמליה של נהורא מעליא. כל המאורות. אם הם כאן, אפשר לכבות את הפנסים ברחוב דיזנגוף”.

שאגאל ואַש סוקרים את ארון־הספרים. אַש מוצא שם מדרש “בראשית רבה”, מעלעל, מספר כי הוא שקוע עתה בכתיבת יצירתו על ארבע האמהות והוא עומד עתה “בפרק שרי (שרה), הדמות הטראגית ששפחתה היתה פילגש לבעלה. ועדיין לא ירדתי לכל עומק נפשה של אשה מורכבת זאת. ובכלל קשה ל”אנש" את הדמויות התנ“כיות. הנה, לכאורה, בשר־ודם כמונו. עם יצרים, תאוות – אש־אוכלת. ופתאום – יצורים מעולם אחר. שפחה מצרית מסתובבת עם מלאכי־עליון כמו היו חברים מנוער. והכל מדברים עם האלהים. כל אחד מהם טופח לאלהים על השכם (“א גאנצער ‘פּאַן בראַט’ מיט גאט”). לך פענח אותם. צריך ללמוד מלוא־עולם כדי לרדת לעומקן של דמויות אלו”.

מחזיר “בראשית רבה” למדף. שולף “מורה נבוכים” עתיק, דפוס ונציה. מתפעל מהשתמרות הדפוס ומן ההדפס הברור של חיתוכי העץ. פונה לשאגאל: “ביננו לבין עצמנו, מארק: שנינו רחוקים מלהיות למדנים גדולים. הרב שלי מקוטנו (עירו של אש) ומורה־ההוראה שלך מוויטבסק (עירו של שאגאל), היו למדנים גדולים מאתנו. הבה לא נרמה את עצמנו”. שאגאל נותן בו מבט קונדסי: “איננו למדנים גדולים – אמרת? ובכן, תמחל לי, זה לא בדיוק כך. איננו עם־הארצים קטנים – כך צריך לומר”. “ובכלל למי יש כוח להררי־ספרים כאלה? יהודים אהבו לכתוב ספרים. מראשית־ ראשיתם”.

ומה רצית – עונה לו שלום אש – שיציירו תמונות? הרי הדבר הראשון שאסר עליהם משה, הוא־ הוא הדבר שאתה, מארק, עושה כל ימי חייך. פשוט, יושב כל הימים ועובר עבירות. מזל גדול. דמה בנפשך מה היה קורה אילו כל אותן ארבעת אלפים שנה מאז מתן תורה היו היהודים יושבים ומציירים תמונות? את כל העולם היו מציפים. רק זה חסר לנו: עולם מלא שאגאלים. שאגאל אינו נשאר חייב: “ועולם מלא שלום־אש’ים – יותר טוב?”

משה מוקדי, זכרון לברכה, האמן האציל והנשכח־מעט, שהחל אז לעבור מציור פיגורטיבי לאבסטרקט, לוחש על אוזן שכנו: “חשוב רגע. בעצם, משה רבנו אסר רק על הציור הפיגורטיבי: ‘לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה’. פחד מפני הסגידה לדמות. אבל מה שאין בו דמות – אינו אסור. כך התחיל האבסטרקט אצל יהודים לפני ארבעת אלפים שנה. ה’גויים', מסתבר, איחרו קצת”.

באולם האורחים תלוייה היתה תמונה עזת־צבעים של הצייר היהודי מ.כ. שליט בה הצהוב החריף ודומיננטי בה דיוקנו של יהודי שזקן עבות יורד לו על פי מידותיו. המארח הושיב אותנו כאשר הושיב אך הבחנו כי שאגאל אינו מרגיש עצמו נינוח, פונה לצדדין, נועץ עיניו תוך בהייה באיזו נקודה סמוייה, לבסוף כמו מסתנן אל העבר השני של השולחן “נדמה לי כי כאן נוח יותר. בין החברים”. במושבו החדש היתה התמונה הצהובה מאחוריו.

בשובנו למלונו היתה דעתו של שאגאל זחוחה עליו וכמו בלי שום קשר עם סדר־הישיבה שעות אחדות קודם לכן, החל לספר: "יום אחד בא לראיין אותי אחד מעורכי מדור האמנות של עתון צרפתי נודע. שעה ארוכה ישב ו’פרם את גידיי' ודיבר, כמו כל מבקר אמנות, בידענות מופלגת עם הרבה מלים רומיות. חמישים שנה אני מצייר ולא שמעתי עוד שטפון כזה של מלים זרות כפי ששמעתי בשעת־ראיון קצרה בסן־פול־דה־וואנס מפי אותו מומחה קוקֶטי.

בגמר הראיון שאל אותי בזהירות מתחנחנת: מר שאגאל, מה דעתך על בן־דורך מ.כ., צייר יהודי מפורסם היושב גם הוא בפאריס?

עניתי לו בכובד ראש: דע לך שהזכרת ברגע זה אחד מגדולי הציור בימינו. אם אתחיל למנות מעלותיו – לא אספיק. בקיצור: גדול מכל גדול!

המראיין רשם תשובתי מלה במלה, לבסוף כיחכח מעט בגרונו והעז: סלח לי, מר שאגאל, אם אשאל אותך שאלה לא דיסקרטית אבל בעקבות תשובתך – היא מענה אותי מאד: לפני שבועות אחדים ריאיינתי את הצייר מ.כ. ובסיומו של אותו ראיון שאלתי גם אותו: מה דעתך על בן דורך, צייר יהודי מפורסם אף הוא, מארק שאגאל? בן־שיחי פתח בטיראדה של בקורת עליך, כפר בכל גאונותך ולא אחזור כאן על כל מה שאמר בגנותך. איך אפשר להסביר זאת: אתה מפליג בשבחו עד רקיעים והוא עושה אותך כעפרא דארעא.

אין דבר – מספר שאגאל – אמרתי לו. אל תתרגש, איש צעיר. שנינו שקרנים."


 

בין האמת והחסד

לאחר הפצרות מרובות נאות לבקר בתערוכה של אמנים ישראלים בביתן התערוכות, ברחוב אלחריזי שבתל־אביב. פנים הביתן, לפני שלושים שנה ומעלה, היה – אם לנקוט לשון המעטה – צנוע מאד (הוא עומד, כמדומה, בצניעותו עד עצם היום הזה). ירדנו בשלוש המדרגות – ריצפת הביתן נמוכה היתה ממיפלס הרחוב – ונגלה האולם האפלולי על מחיצות ה“יוטה” שלו. שאגאל נעצר וקרא בהתפעלות: “איזה עוני יפהפה! בדלות כזאת צריכה – חייבת! – לצמוח אמנות גדולה. האמנים בארץ הזאת הם חלוצים אמיתיים. הכל כאן מייבשים ביצות. גם הציירים”.

עברנו מחיצה אחר מחיצה – כל אמן או כל צמד אמנים, קיבלו תא כזה לעצמם. האמן מלווה אותנו בסיור, מסביר, מאריך ומצפה בקוצר־רוח לפסק־דינו של שאגאל. אך שפתיו של שאגאל חתומות וכווצות במין העווייה שאגאלית טיפוסית שיש בה גם תום ילדותי, גם כובד־ראש וריכוז אמתי וגם שביב של אירוניה “ממזרית”.

בהמשך הסיור כמו “נפתח” והחל להפטיר הערות: “אמרתי לכם כי בעוני כזה מוכרחה לצמוח אמנות גדולה. ובכן, היא צומחת. רואים בעליל: צומחת וצומחת ואיננה חדלה לצמוח”.

לך דע טיבה של מחמאה זו.

נעצר ליד אחד הציורים. האמן לצידו. מחכה למוצא פיו. “כשאתה מצייר – אתה מתגרד. (מדגים) נכון? רואים. זה מציק ומציק ואתה אינך מפסיק להתגרד. כן, רואים. אין דבר, גם אני הייתי מתגרד בפטרבורג. בכל זאת – אני יודע? כך אומרים אנשים – יצא משהו, אין דבר. ייצא. גם בתל־אביב. נחוץ רק אורך־רוח. ראית עם יותר ארך־רוח מן היהודים?”.

נעצרים בתא אחר. גם כאן האמן לצידו. הכרת־פניו של שאגאל ענתה בו בעליל כי הפעם אינו מרוצה ממראה עיניו. “דלקרוּאָה! פּוּנקט דלקרואה. נו, אז הרי דלקרואה כבר עשה זאת פעם.” רצה לומר: עוד אחד, דמוי דלקרואה, לא נחוץ.

היה יותר מקורטוב של רשעות בהערה זו. לחשנו באזנו: “שאגאל, טיפת חסד!” “בעונג”, הפטיר ברחבות־לב, “רק אמור לי מה אתם אוהבים בארץ־האבות יותר: חסד או אמת?”

שאגאל ומלוויו לא יכלו, כמובן, לפני שלושים שנה להעלות על הדעת כי יום יבוא ולא נאהב בארץ לא את זה ולא את זו.


 

בכל זאת נצטרך לנסוע לסן־פול־דה־ונס

בשבת בבוקר יצאנו לטיול ל“בית דניאל” בזכרון־יעקב. היו בקבוצה הצייר משה מוקדי ז"ל ורעייתו. המשורר סוצקובר ורעייתו, רות קליגר (לימים: עליאב). מארק שאגאל ובת לוויתו וכותב הטורים עם הרעיה. בדרך גילה לנו כי היום יום הולדתו. העמדנו פני מופתעים אף כי הסוד הזה טופטף לאוזננו ימים אחדים קודם לכן על־ידי בת־לוויתו.

עמדנו גם אנחנו להפתיעו.

יש להזכיר כי ביקורו של שאגאל בארץ עורר גלים של חום והוקרה והוא חש זאת – כפי שעוד יסופר מפיו בפרק אחר – על כל צעד ושעל. שלוש שנים בלבד לאחר קום המדינה עדיין ראו עצמם היושבים בה כמשפחה גדולה אחת שימינה פשוטה לקבל שבים מבין דגולי היהודים, לכבדם, להתכבד בהם ולהמריצם להשתקע דרך קבע במדינת היהודים שזה עתה קמה. רעיונו של דוד בן־גוריון להציע לאלברט איינשטיין את כתר נשיא ישראל היה כמו מסקנה טבעית מהלוך־רוח זה, שהיה נחלת יושבי הארץ כולם בראשית ימי ריבונותה. היו אלה ימים שבהם המטבע “עם סגולה”, – שבן־גוריון שאלו מספר “דברים” והטילו לחללה של ישראל הצעירה, הנערצה בגויים – לא נשמע כלל כמליצה אלא כשאיפה בשאיפות העם שסיכוייה להתמלא נראו מוחשיים למדי. מכל מקום, שאיפה זו לא נראתה דמיונית יותר מעצם הכמיהה לעצמאות שהיתה, בסופו של דבר, למציאות ממשית, או משאיפות לצדק חברתי ולשוויון, שהקיבוץ, למשל, היה גישומן המוחשי. מדינה, שנראתה ב“חלום באספמיה” – כן; חברה שוויונית, שנראתה כאוטופיה לקוחה מן הספרים – כן; עם סגולה – לא?

ברוח השאיפה התמימה הזו הועלה רעיון להציג לשאגאל – כמתנת המדינה – כברת־אדמה של דונם או שנים באחת הפינות היפות והמבודדות בצלע הכרמל של זכרון־יעקב, לבנות לו מעון־משכן ואטלייה כצרכיו ורק לצפות שיעשה את ארץ ישראל מעון־מגורים, תאוֹם למעונו בריביירה הצרפתית. יבלה בארץ שלושה ארבעה חדשים בשנה, יחיה וייצור דרך חירות כאוות ליבו.

רעיון כזה אין מעלים, כמובן, אלא לאחר בדיקה קפדנית אם אמנם נכונה המדינה למעשה נאצל ומשמעותי כזה של נדיבות והוקרה. ימים אחדים לפני צאתנו לזכרון־יעקב נועדנו, איפוא, עם משה שרת, זכרו לברכה, שכיהן אז, באיזו תקופת־בינות קצרה מאד של שבועות אחדים, גם כממלא־מקום שר החינוך והתרבות.

שרת נכבש לרעיון, אך שקול ואחראי כאשר היה, ביקש שהות להתייעצות. מדייק וקפדן, כדרכו, הביא כעבור יומיים תשובה חד־משמעית: “אתה רשאי להציע לו זאת”. “אבל – כדרך האריסטוקרט שבו – תדגיש: שום תמורה. התמורה היא היותו עימנו. התמורה היא עילוי כבוד ישראל בעיני עצמה גם בגויים”.

בידענו משמעותו של דיבור זה, האחריות וההתחייבות הנובעות ממנו, ובשביל שלא לחפש אחר־כך סימוכין בזכרון, רשמנו בפנקסנו – בדפים שמהם אנו דולים עתה פרקים אלה: “מ. שרת: אתה רשאי להציע לו זאת”. הראינו לשרת את הכתוב ולא זו בלבד שלא נפגע אלא שהפטיר “כך נכון לעשות. זו מידה של אחריות”.

בשבת בין השמשות, סמוך למוצאיה, הסבנו בצילו של כליל־החורש בגינת בית־דניאל בזכרון־יעקב לחגוג את יום הולדתו. רות קליגר־עליאב “גירדה” איזו מחצלת שהספיקה למושב כל החבורה. מאי־שם נשלף בקבוק יין כרמל אדום (השגות השתייה והגילופין של הימים ההם!) והרמנו כוס לחיי שאגאל. מלאו לו ששים וארבע.

בתוך שיחת רעים על דא ועל הא השחלנו את ה“סוד”. באיפוק מופלג. בזהירות. בהרבה “אולי” ו“יש רעיון”, בלי שמץ של אכיפת־טובה אבל בהדגשה ברורה כי הדברים נאמרים “בשם ובמלכות”.

חיכינו בדריכות לתגובתושל חתן המסיבה.

עיניו התכולות והעמוקות מרצדות בתוך בתי־העין, מצטמצמות, מתבדרות כשני מפרשים כחלחלים. חכמה גדולה ניבטת מהן ומשובת־נעורים. ואולם תחת להתייחס להצעה שהובאה לפניו, פתח במשא על – – – “האהבה הזורמת אלי מכל עבר”. "נראה כי אוהבים אותי כאן. אפילו הנהג אמר שהוא אוהב אותי. אני מבין שאפילו הממשלה אוהבת. ראיתם מימיכם ממשלה בעולם שיודעת לאהוב? אבל, בעצם, מה הפלא בדבר? כשיושב בה מאהב מופלג כמו זלמן שזר? איך הוא מסוגל בכלל ל’משטר' ענינים – הרי תוכו רצוף אהבה, רוחניות (‘גייסטיקייט’)?

“נו, במה ישיב לב דל כמוני לכל כך הרבה אהבה? (אל בת־לווייתו) מה דעתך וו – ה?”

עם הכוסית השניה והשלישית נעשתה השיחה מפכה, חופשית יותר, מצד כל המשתתפים: כיוון שעלינו הוטלה החובה להביא תגובתו לרשויות, העמדנו פני גילופין ואמרנו “אהבה – לכאן, אהבה – לשם, סוף דבר אתה בא או אינך בא?”

דממה. ואחר־כך אנחה שהיה בה כדי לשבור חצי גופו – – – של הזולת: “הוי, וויל איך! (הוי, כמה אני רוצה!).”

הבינונו כי חסל סדר זכרון־יעקב וכי אם נרצה לראות את שאגאל, נצטרך. בכל יום שהוא מימות השנה, לנסוע לסן־פול־דה־וואנס.


 

“ליברטה”, טור־עופל ומשה רבנו

פרק זה חזר ונחתם סופית בהזדמנות מאוחרה יותר.

עשר שנים חלפו ושליחות ציבורית־מדינית השהתה אותנו בניו־יורק. שאגאל הגיע לארצות־הברית לביקור קצר – אם איננו טועים: לפתוח במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק את תצוגת הויטראז’ים שנועדו לבית החולים “הדסה” בירושלים, לפני העברתם קבע לישראל. הזמיננו לסעודת צהרים טן־דוּ על סיפון אוניית הפאר הצרפתית “ליברטה”, שבה הגיע לניו־יורק ובה עמד להפליג ממנה באותו ערב.

לאחר המהומה הגדולה של המטרופולין האמריקנית, הרגיש עצמו נינוח מאד בהיותו שוב על להפליג ממנה באותו ערב.

לאחר המהומה הגדולה של המטרופולין האמריקנית, הרגיש עצמו נינוח מאד בהיותו שוב על טריטוריה צרפתית. האניה “ליברטה” היתה, כמדומה, נושאת הכתר באניות הפאר של אותה תקופה ואפילו “המלכה אליזבת” לא יכלה להתחרות בעידון הצרפתי. בפאר המאופק, במסורת האסתטית של הצרפתים.

עיינו בתפריט שהיה גדוש מאכלים שמעולם – למה נכחד? – לא שמענו שמותיהם. “אתה בטוח – שאלנו את המארח בחיוך – שהכל כאן על טהרת הכשרות?”. “הכל? – אינני בטוח. אלא שאם אין זכרוני מטעני לא היתה אמא בוויטבסק מגישה בסמוך לחמין־של־שבת דווקא מרק־צבים.”

היתה זו שיחה של חום וחביבות. בסיומה שלף דפי־הגהה אחרונים של ספרו “חיי”, שעמד להופיע במהדורה צרפתית חדשה, רשם הקדשה וצייר את שלושת תמרורי המקומות שבהם נפגשנו עד כה: טור־עופל – והוא סימלה של פאריס; הספינה “ליברטה”, והיא מסמלת את ניו־יורק שבה עגנה הספינה באותה שעה, ואחרון אחרון: משה רבנו עם הלוחות – והוא, לדבריו, סימלה של ארץ ישראל “של תל־אביב” – דווקא.

כיוון שהזכיר את משה רבנו ואת תל־אביב ובהיות רוח־השיחה קלילה ושובבת מעט וידנו בתוך ידו לפרידה העזנו: “אתה זוכר מה שהצענו לך לפני כעשר שנים בזכרון־יעקב – אולי היה לך הרהור שני?” “הרהור שני – אתה אומר? בענין כה נדיב, כה נאצל (‘noble’) מהרהרים רק שני הרהורים? מהרהרים ולא חדלים להרהר.” ושוב: “הוי, וויל איך (הוי, כמה אני רוצה!)”.

הבינונו כי אין ברירה ובכל זאת נצטרך לנסוע לסן־פול־דה־וואנס.

בעוד אנו מנפנפים אליו מן הרציף והוא נשען על מעקה הסיפון, הבחנו כי הוא “מתעסק” באיזה דף נייר שבידיו, מקפל וחוזר ומקפל לבסוף עושה ממנו דמות ציפור מכונפה, כדרך שהיינו עושים כילדים בבית־הספר, ומעיף אותה מן הסיפון אלינו, מעשה שובבות נערית ואלף־חן. ובבטן־“הציפור” מלים אחדות של ידידות ושל פרידת ההפלגה.

פרידה – וחלום השתקעותו, ולו גם החלקית, בארץ, נגוז סופית.


 

*“לצרפת יש רק שאגאל אחד”

הוא אהב את צרפת – וצרפת אהבה אותו. הוא היה בעיניהם צרפתי לא פחות ממאטיס, מסיזאן – ומפיקאסו הספרדי, שאף הוא אומץ כצרפתי, אם כי לא יצא מעולם מכלל ספרדיותו. “אתה יכול לתאר לעצמך את פאריס בלי טור־עופל? כך לא תוכל עוד לתאר אמנות צרפת של ימינו בלי שאגאל.” הוא היה מסימני־ההיכר של הגדולה בנוף התרבות והאמנות של צרפת.

כאשר השלים את הויטראז’ים בשביל בית־החולים “הדסה” על הר הצופים, הציגם – לפני העברתם לירושלים – בפאריס ובניו־יורק. בניו־יורק הוצגו במוזיאון לאמנות מודרנית בצפיפות כלשהי שלא הבליטה כראוי את היצירה המונומנטלית של שאגאל. בפאריס, לעומת זאת, הוקם לצורך התצוגה הזמנית הזו ביתן מיוחד רחב־מידות בחצר ה“לובר”, כנספח למוזיאון המהולל. רק שם אפשר היה לראות כל יפי הויטראז’ים הן מצד כיווני־האור ומינוּנו, הן מצד המרחב והפרספקטיבה הנחוצה לעין הצופה. אם יישארו לנצח במאפּליית המיבנה בבית־החולים “הדסה” בעין־כרם, בלי תיקון יסודי בתנאי התצוגה – לא ייראו הויטראז’ים לעולם כפי שנראו בביתן הארעי המיוחד שממשלת צרפת ראתה להקים להצגתם.

כאשר היפנה אחד מקוראי “לה מונד” שאלה אל שר התרבות של צרפת: איך מבזבזת ממשלה כסף־ תועפות כדי להקים ביתן לתצוגה ארעית של חדשים אחדים – השיב אנדרה מלרו, שר התרבות של צרפת באותם הימים, באופן לאקוני, קצר וחד:

“לצרפת יש רק שאגאל אחד”.


 

תוכו רצוף אהבה

התיבה “אהבה” שזורה היתה בשיחו ובדברים שכתב – בין מכתב, בין הקדשה, בין הודעה לציבור. תוכו היה רצוף אהבה. אהבה כמושג של חסד, של פיוס אנושי גדול. אהבה שהיא כמו אפיריון לכל מערכת היחסים בין אדם לאדם, בין אדם לטבע – רצונך, אפיריון ליקום כולו. אולי יסוד־האהבה הזה, שהיה כמו יצוק בעורקיו של שאגאל, הוא־הוא שריסן פה ושם את הזדעקותו, הזדעקות של חרון וזעם, שנתבקשה, לפעמים, נוכח עוולות. קשה לנו לדמות לעצמנו את האדם ש“תוכו רצוף אהבה” כלוחם זעוף, כ“נביא נושא חרב”. גם מריו הוא מרי מאופק, עצור, שיש בו מיסוד העצב והתוגה יותר מאשר מיסוד הזעם. את ציוריו היהודיים הנוגים עוטפת דמעה, לא חרון.

בדבריו בירושלים, עם חנוכת הוויטראז’ים שלו, העיד על עצמו: “אני יודע כי נתיב חיי הוא נצחי וקצר. ולמדתי, מיום צאתי מרחם אמי, ללכת בנתיב זה יותר מתוך אהבה מאשר מתוך שנאה.”

בשיחה נינוחה בבית שלום אש אגב איזכור השם שאגאל אמר לנו שלום אש: “שמת לב איך מהגה שאגאל את האות ל' במילה “ליבע' (אהבה)? באיזה רוך והתנגנות. הוא אינו צריך אפילו להגות את המלה כולה. אופן ההיגוי של ה’ל' המיוחדת הזאת – אינו יכול להטעות. מדובר בפיוס, במיקצב מתמשך, Lentissimo, ל – – י – – בע. לעולם לא אהיה מסוגל להגות תיבה זו כך. ואיך אוכל? – אם אני עסוק כל הימים ב”אל נקמות” והוא כל ימיו מתנה עם האלהים אהבים. עם אלהים, עם אדם, עם היקום. הוא עובד את אלהי האהבה. שפינוזה היה נהנה ממנו מאד. פאנתאיסט שכזה. אבל לא סתם פאן־תאיזם. רק “פּאן־אַמוּר”. הכל נישא אצלו אל שמי עליון. ובעצם, האם בראשו של עגל אין אלהות? ואתה, אני וכל ה’הומו סאפיאֶנס' שלנו כבר יודעים בדיוק מה זה, מה זה, ראש של עגל?

רק להציץ לתוך המוח של השאגאל הזה – מה אין שם: כנורות, עגלים, גגות, שעונים, זקנים, תרועת־חיים, לווייה, ישו, משה רבנו, צלב, תפילין – אל אלהים! וכל הניגודים האלה יוצאים אחר־כך על הבד באיזו הרמוניה מופלאה, הרמוניה טבעית, לא מחושבה אבל נובעת גם מאיזו הרמוניה שכלית פנימית, מנבכי השכל־הבלתי־מודע, אם אמנם קיים דבר כזה. "

עד כאן שטף שיחו של שלום אש – כמו היה אחוז יקוד וסער־לב.


 

“בסימן של מסירות־עד־כלות”

עם נעילת התערוכה הרטרוספקטיבית בתל־אביב – לפני שלושים וארבע שנים – הירבה להתלבט איזו מיצירותיו יותיר לישראל. הצייר משה מוקדי, סיפר לנו כי יום־יום היה שאגאל מענה אותו ושואל מה, לטעמו, נחשב כאן ביותר ומה ראוי להניחו כאן “אבל, לא באופן החלטי. לא קטיגורית. משאלה. לשם קבלת מושג. כמו ששואלים ילד: מה היית רוצה, אבל עדיין אין פירוש הדבר שזה בדיוק מה שיקבל” – נאום שאגאל.

סיכמנו בינינו כי לא נייעץ לו דבר כדי שלא להבין אותו – אם עצתנו לא תיראה בעיניו – ואותנו, אם יחליט בהיפוך ממנה.

יום לפני נעילת התערוכה זימן לארוחת בוקר במלונו – אז: גת־רימון – את זלמן שזר, הצייר משה מוקדי וכותב־הטורים. ופתאום: “מה דעתכם על המיספר שלושים ותשע – מיספר יפה?”

ר' זלמן שזר, עם נטייתו לקבלה ולגימטריות, צירף, כנראה, מספר למספר ומשמעות למשמעות ופסק מיד: ודאי. שלושים ותשע, מנינו “טל”, כנאמר בישעיהו: “כי טל אורה טלךְ”.

בעוד שז“ר מעמיק בדרוּש ובגימטריה העמקנו – מוקדי והח”מ – בהרהורים למה בעצם התכוון שאגאל? לבסוף, שלף את קטלוג התערוכה ואמר: “חפשו!” מצאנו כי במספר שלושים ותשע רשומה התמונה “בדידות” – מפאר יצירותיו של שאגאל. רק כילה שזר את דרושו, קראנו אל שאגאל כמעט ביוניסון: “שלושים ותשע? – מספר נהדר!”

“Solitude” לחש שאגאל בצרפתית בדידות. “שלכם היא. היש עוד בעולם אומה Solitaire (בודדה) יותר”.

שלף מכיסו אגרת מוכנה כתובה יידיש וממוענה אל מ. מוקדי ואל כותב הטורים ונאמר בה, בין השאר:

" – – – היה זה חפצי כל הימים שלא להוציא מידי תמונה זו לארצות אחרות עד שנוצרה עתה מלוכה יהודית. אני עושה זאת עתה גם כסימן של מסירות־עד־כלות (‘מיין נשמה איבערגעבנהייט’) לארץ בפסיעותיה הראשונות – – –.

אני מניח עמכם, כנציגי שר התרבות של ישראל. את האחריות להשגיח ולהחליט באיזה מוסד רשמי ולאיזה קיר יאה התמונה הזאת, בהרמוניה אסתטית וסוציאלית ובהסכמה עמי. – – –

המסור לכם,

מארק שאגאל".

“Solitude”. בדידות, במוזיאון תל־אביב. עם לבדד.


 

“הצבעים והקווים זולגים כמו דמעות מעיני – אף כי אינני בוכה”.

אל שורה אחת באגרת זו יתחברו אולי הדברים שבהם נחתום פרקים אלה והם כחוליית חיתום המקשרת אותם אל ראשיתם.

פעמים נדמה כי זה שנים אנו עומדים ואורבים בפינה לשאגאל היהודי באיזה מאזוכיזם שאין להבין פישרו. כמו היינו רוצים לשכנע את עצמנו כי הוא מתרחק מן היהדות ומבקש להבליט את אי־שייכותו. מרוב מאמץ להוכיח זאת קשה כבר להבחין מי באמת נגוע בתכונה גלותית: הוא או אנחנו.

ודאי יכלה להכאיב למי שיכלה להכאיב העובדה שצייר את המושיע בסמיכות לדמויות התנ"כיות, בחלק מן העיטורים בבית התפילות של הנוצרים. אלא שבתחום הציור, בתחום הגאונות של הציור, נכון יהיה לומר כי היתה לשאגאל שכינה, רוח־קודש, משלו. ספק אם היה עוד אמן שהמיסטיקה של עצם אמנות הציור, החלומיות העל־גשמית, כה טבועות בכל אשר העלה מכחולו כפי שהן טבועות ביצירתו של שאגאל. “אלי שבשמים! קרא פעם באנחה – אילו הבינותי את שאגאל אולי הייתי נראה אחרת – ואפשר הייתי חדל בכלל לצייר.”

אלא שיש לנו, כנראה, מידפסות מסויימות, שלפיהן, על פי שיגרת מחשבתנו, צריך להתנהג יהודי שקנה לו שם בעולם. ודאי, כה הושפל העם וכה מתעמרים בכבודו עד שכל גילוי גאוני בתוכו כמו בא לפצותו, בעיני העולם ובעיני עצמנו. גם נסיונם של זרים, המוכר לנו ממקורותינו, לגזול

נכס כזה מאיתנו ולאמצו ברבות הימים כחלק מנחלת־הגאונות שלהם; ליטול ממנו חותם־מוצאו ולטבוע בו חותם של אוניברסליות על־לאומית בלבד – מטבעו מעורר בנו כוחות הדיפה ותנגודת.

אלא שחשדנות זו, שיש עמה כמו מעקב־צמוד אחרי כל איוושה הנראית לנו כסטייה מכל מה שאנחנו, לפי אמות־מידה שלנו, קבענו כנורמה של נאמנות ליהדות; חשדנות זו עושה צל־הרים כהרים, מהלכת עלינו אימים ללא־צורך ופעמים מרחיקה מאיתנו. אך רב מזה: היא עושה, לפעמים, עוול לאחד גדולי הגניוס היהודי והאנושי בדורותיו. ואין גם להתעלם ממידה של צרות־עין לגאונים. יש כזאת. שהרי ביזוי הנפילים הוא, לעתים, חלק מן ההגנה העצמית של הננסים.


וכך כתב מארק שאגאל המשורר:1

"אני במדבר עומד לפני ערמות

של מגפים,

בגדים – אשפה ואפר – וממלמל את קדישי"


ובמקום אחר “על הארץ החדשה”:


– – – ארצי החדשה היא בת

שנים ספורות

מה צעיר הוא בני דוד

כל השנים את הדמעות ספרתי

חפשתיך בשמים ועל הארץ – – –


ובשיר קדום יותר, ששאגאל לא פירש מענו ובוודאי שלא ננסה אנחנו לפרשו, כמו ביקש על נפשו:

"כועסת את עלי ארצי?

"כמים בתוך כד אני פתוח לפניך.

"טלטלת אותי מכבר אל מרחקי אפסים,

"ואני לישון לעד אבוא אליך.

"ואת קברי באפר תכסי.


“נדמה לי כי הצבעים והקווים זולגים כמו דמעות מעיני – אף כי אינני בוכה” – כך אמר שאגאל בירושלים. בקידה של יגון ודרך־ארץ לפני אחד גאוני היהודים אגדנו שורות אלה כזר צנוע על קברו בנכר.

3 במאי 1985



  1. מרק שאגאל, שירים. עברית ק.א.ברתיני. הוצאת “מעריב”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות