רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן (שעבר) – עוללות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לזכרו של ר' זלמו שז"ר במלאת תשע שנים לפטירתו.

תוך ריכוז חומר לעבודה מונוגרפית על זלמן שז"ר — דמות מרתקת בצבעוניותה המחשבתית והרגשית בין אנשי־הרוח של העליה השניה — נמצאו לנו בראש האמיר עוללות שכמצוות קצת מן הפוסקים ראוי לברך גם עליהן.

טעם העוללות האלו, הרשומות בפנקס־הזמן של קשרי עבודה ורעות במשך שנים, הוא בלווית־האותנטיות שהן מוסיפות לדמותו הססגונית. לקסמו, לברק החריפות היהודית, לחסד־ליבו — פעמים גם לתמהוניותו. שהרי בעצם נדירותה וייחודה של דמות כה רבת־אנפין טמונה גם תמהוניות כלשהי. אלא שיותר משהיא תמהוניוּת שלו היא תמהוּת שלנו. והיא התמהוּת שמטבע הדברים מתעוררת בנו למראה חזיון לא שיגרתי, שונה, מיוחד וסגולי בנוף האנושי המקיף אותנו. את התמהוניות הזו בוראים אנחנו, ראייתנו, הרגילה באפרורית ובשיגרה, היא הבוראת את התמהונים.

נקדים עוד ונאמר כי ככל שהדברים נדלים מנבכי הזכרונות האישיים, בעבודה ובשיחות טן־דוּ. הקושי העיקרי לכותב הוא במאמץ לעמעם את ה“דוּ” ולהניח סיפורו בטן־חד. כשה“דוּ” הזה — זולתך הוא, כמובן, ציר הסיפור ועיקרו. אלא טבעם של זכרונות אישיים הקשורים בזולת שעצם היבראותם היא בהיות הנפשות הפועלות, נפש הנכתב ונפש הכותב, כרוכות זו בזו בגוף התהוותו של הסיפור, פעמים ללא הפרד. זו אולי הסיבה העיקרית שלא נענינו עד כה לשום פניה לכתוב בהיקף מלא זכרונות העבודה והקשר בימיה הראשונים של מדינת ישראל עם דמות מופלאה זו בגלריה של אנשי־הרוח הבולטים בתנועת התחייה היהודית. קשר מימים ראשונים למדינה ומימים נמשכים של כהונת זלמן שזר כנשיאה השלישי.

לכן: עוללות בלבד, שבהן יבקש העט — ככל שיעלה בידו — להקפיד בליווי ובהשקפה מן הצד. ובקבצנו רק אחדות בלבד מן השפע הממלא את הרשומות, כמו ביקשנו לקשור לזכרו אגד־צבעונים בלולאה של אהבה.  

ושלי — היה?

יום אחד, באביב 1949, בשירותנו, בשלהי מלחמת השיחרור, במטה פידוד המרכז ברמלה, נקראנו אל אלוף הפיקוד, צבי אילון. ברגע זה, אמר, טילפן אלי אלוף שאלתיאל, ראש אגף כוח־האדם במטה הכללי, והודיע לי כי מר זלמן רובשוב־שזר, שנבחר זה עתה כשר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל, מבקש לשחרר אותך מיד כדי שתצטרף אליו בתפקיד מזכיר כללי למשרד החינוך ההולך ומוקם. התיבה “מיד” הודגשה חזור והדגש בפי אלוף הפיקוד כמובאה מדברי אלוף שאלתיאיל וכמובאה שלו מדברי ר' זלמן רובשוב, ברוח מפורשה של קוצר־רוח. מיד.

למחרת, כמו על דרך הציות לצו־תנועה צבאי, התייצבנו, עדיין במדי רב־סרן של צה"ל, ברחוב כלשהו — ה', אם איננו טועים — בקריה ליד אחד הבנינים השוממים, שנועד, ביחד עם קבוצת בנינים נוספת, לאכלס את משרד החינוך והתרבות. שר החינוך הגיע באיחור קל של שעה אחת — והוא, כפי שנסתבר לנו אחר־כך, איחור של חסד — אך במאור־פניו, שנתעלם לגמרי מן האיחור כמו היה כּלא־היה. פיזר מיד עגמומית הממתינים והתחלנו פוסעים ביחד לראות את הבנינים עד שהגענו לבית בן קומה אחת שאמור היה לאכלס את לשכת השר והמזכיר הכללי. באנו פנימה ומצאנו תרהוטת מושלמת של חדר־שרד לשר והלשכות הסמוכות — פרי דאגתו, יעילותו וקפדנותו של מזכיר הממשלה דאז זאב שרף בידי שלחיו.

עמדנו מהורהרים מעט בטבור החדר. ההגדרה, שבמרוצת הימים נשתגרה מאד ונתבלתה ולבשה מרכאות: “אחרי אלפיים שנה”, היתה בימים ההם, וברגע המסויים הזה, הרגשה מוחשית מאד, מרעידה. היה רגע של דממה ומבוכה קלה.

פתאום מקיש שזר במקלו העבה ברצפת החדר, כמו נקישה פסקנית של קבלת החלטה: “אין ברירה, צריך לעשות מיניסטריון”. כאן המקום להעיר כי כמעט כל ימי כהונתו כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל העדיף שזר בשימוש־לשונו את התיבה הלועזית “מיניסטריון” על פני תרגומה העברי “משרד”, שהרי משרדים היו קיימים בארץ־ישראל גם לפני קום המדינה (“די לי — אמר פעם — בזכר ‘המשרד לעבודות צבוריות’. שזרוע אחת שלו פשטה בזמנה את הרגל, כדי שלא אהיה מאוהב בשם הזה”) ואילו “מיניסטריון” הוא מחידושיה הבולטים של הרבונות. “משרדים היו לנו, מיניסטריונים — לא.”

עמדתי מהורהר, תוהה ונבוך ולא השיבותי לו. נקש נקישה שניה, כמו מבקש להקיצני, ואמר בהיפוך הסדר: “צריך לעשות מיניסטריון — אין ברירה.”

נטלתי ידו בידי ופניתי אליו, ספק בלחישה ספק באנחת־נואשים: לומר את האמת? אינני יודע איך עושים זאת. אבי לא היה מינסטר, סבי לא היה מיניסטר. אינני יודע איך עושים מיניסטריון.

“כך? — נעץ בי שזר עין אחת של תוכחה ועין אחת של חסד — ושלי — היה, הא?”

הנימוק המוחץ הזה שיכנע אותי, כמובן, מיד.

 

צריך רק לרצות

יש לדעת כי מערכת־החינוך גופה פעלה, כמובן, כסידרה, כמכונה משוּמנה, עם טובי המחנכים והמארגנים מימי כנסת ישראל והועד הלאומי, והמשיכה לפעול בלא כל הפרעה. הבעייה היתה בעית המבנה הכולל של מיניסטריון שנוספו לו פונקציות חדשות בתחום התרבות, העתיקות, ההכשרה הגופנית — וזה בצד התפקידים שעליו למלא כמוקד כל הפעילויות האלו וכגג להן.

הלכתי, איפוא, למחרת אל המועצה הבריטית וביקשתי לצייד אותי בתרשים המיבנה הפונקציונלי של המיניסטריון לחינוך באנגליה. עיינתי בזה ימים אחדים ישר והפוך — מתוך חוסר־אהדה מושרש לבריטים ביקשתי לבדוק דווקא מה ניתן לעשות להיפך מהם — נועצתי עם מזכירים כלליים של משרדים אחרים שכבר היו קיימים זמן־מה (משרד החינוך נכון רק עם קום הממשלה הקבועה הראשונה) ובתום שבוע ימים באתי אל שזר בתרועה, שחצייה כניעה וצידוק־הדין וחצייה נצחון: אני כבר יודע.

— הוא אשר אמרתי, הפטיר שזר לשון מורה ומוכיח: צריך רק לרצות.

מה היה לרצייה זאת, למדתי רק לפני שבועות אחדים בירושלים. כשהוּראה לי במקרה תרשים המיבנה של משרד החינוך והתרבות בימינו. מצאתי בו עקבות ברורים של התהיות שתהינו לפני שלושים שנים. רוב השיפורים, כמובן, של הבאים אחרינו, רוב התקלות — מקורן בחתום מטה ובמועצה הבריטית.

 

להכשיר עתודה של לוויים

ימים ראשונים היה המשרד מוצף מאות מכתבים ובקשות לראיונות. בעניני מדיניות או בבעיות מוניטאריות. למשל, אולי לא היו ליהודי ארץ־ישראל רעיונות מיוחדים להציעם למוסדות הממלכה החדשים שקמו זה עתה, אבל בעניני תרבות ורוח — לחם־חוקם וסוד־קיומם של אחינו בני־ישראל כל הימים — לא היה קץ לרעיונות ולהמצאות. משל, כל אחד שימר בגנזיו תכנית לשיפור חיי התרבות והרוח של ישראל ורק חיכה לבוא הממלכה. והנה באה. החל מן הרעיון להקים מיד קרקס תנ"כי שהטקסט בפי הליצן יהיה שאוב כולו מפסוקי משלי (ובאמת: מי חכם כמחברם?) ועד הרעיון לכונן אוניברסיטה ביבנה — תאום לאוניברסיטה העברית בירושלים. ובין אלה לאלה — פסטיבל מלכת־שבא באום־רשרש, היא אילת. (היום — בעידן הפסטיבלים — היה הרעיון בוודאי נקלט מיד); הקמה מידית של בית־ספר לזמרה “ליטוּרגית”, לנבחרים מבני־לוי בישראל, כדי להכשיר עתודה של לוויים להנעים זמירות בבית המקדש — שבוודאי תראה המדינה בראש מעייניה את הדאגה להקימו בהקדם. את הכהנים אמור היה לפי תכניתו של אותו יהודי, להכשיר משרד אחר, שהרי יש במעשי־הכהנים יסוד של מיומנות מקצועית ותבונת־כפיים, וענין ההכשרה הזאת שייך יותר לתחום ההתמחות המקצועית “PROPER”. מובן, בפיקוח אנשי־הלכה הבקיאים בעבודת הכהנים, מה שאין כן הכשרת הלווים שכל־כולה ענין של הכשרה מוסיקלית.

ותכנית, חשובה באמת, וערוכה לביצוע מידי: הוצאת קונקורדנציה מלאה של התלמוד והמדרשים, שכבר מוכנה לדפוס בידי הגאון ר' יהושע קוסובסקי. נקל לנבון דעת כי הדבר שקסם לזלמן שזר היה מיפעל הקונקורדנציה, ואמנם מיפעל־אדירים זה אומץ על ידי המדינה בחתימתם של זלמן שזר ודוד רמז ובתמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון. משך שלושים שנה הופיעו מטעם משרד החינוך בשיתוף הסימינריון התאולוגי בארצות הברית כל מ"ז הכרכים של הקונקורדנציה עצמה ועתה מוסיפים להופיע כרכים משלימים של שמות ומילואים והם מנכסי צאן־הברזל של הלכסיקוגרפיה והאנציקלופדיקה העברית. הרב יהושע קוסובסקי עצמו נסתלק בשיבה טובה אך בניו בנימין ומשה המשיכו במיפעלו והביאוהו עד סיום.

 

בין פורה לליתה

רוב הרעיונות וההמצאות האלו הושטו בליתה, הוא נהר־השכחה של היוונים, או נפלו בידי פּוּרה, שהוא שר־השכחה של היהודים, משום שפשוט אי־אפשר היה להשתלט על ערימות המכתבים. קל וחומר — לבחון ביסודיות כל הצעה והצעה. הדבר לא היה אפשרי גם מבחינה פיזית אלמנטרית משום שאחד העקרונות שזלמן שזר היה חוזר עליהם למן היום הראשון שבו דרכה רגלו על מפתן משרדו היה: רק לא פקידות. רק לא מקהלה של לבלרים.

הנה, למשל, כדבריו: “נחוצה מזכּירות לי, ונחוצה מזכּירות לך, נחוץ מישהו ליד הטלפון ומישהו שיודע להדפיס מכתבים — והנחוץ ביותר ובדחיפות הוא יועץ משפטי לשרטט טיוטה ראשונה של חוק חינוך חובה חינם, כי למן היום הראשון אין ב. ג. נותן לי מנוח בענין זה. אילו מצאנו אשה שגמרה משפטים ויודעת גם מלאכות־משרד, האמן לי שאפשר היה להסתפק בפקידה אחת. לא צריך יותר. וכי מה, למשל, יתנו לך שתי טלפוניסטיות? עם מי רוצים לדבר: אתי או אתך, נכון? ובכן, כך או כך לא תוכל לדבר שתי שיחות טלפון בבת־אחת. תוכל?”

על פי תפיסה כזאת — הנראית כה תמימה וכמעט אבסורדית ושבה טמון בעצם גרעין של ראייה־מראש לאיזה תמנון רב־רגלים יכול להתפתח מנגנון ממשלתי אם תוּתר רצועתו — בקושי ניתן היה לפתוח כל המעטפות שבהן שוּלח לחפשי דמיונם של אזרחים רבים שוחרי־טוב. וכמה מהם בוודאי צללו, מדוע לא נודה, בתהומותיה של בירוקרטיה עוד בטרם תקום. אחדות מהן ודאי יעמדו לגורלנו מקץ הימים וחלחלה תוקפת אותנו לעצם האפשרות של עימות פנים־אל־פנים עם דמיון היהודים שנקטע אולי, פה־ושם, באיבו, בעצם התלבלבותו.

לזכותנו, אולי נטען כי ח’וק ח’ינוך ח’ובה ח’ינם (הוא “חוק ארבעת הח’תים” כפי שאהב שזר לכנותו עד שבא היועץ המשפטי והוכיח שהתיבה הרלבנטית והמגדירה לחוק זה הוא “לימוד” ולא “חינוך”. המשפטן רצח ח' אחת וקילקל לשזר את כל ההברקה של ארבעת הח’תים. אף כי שזר לא נכנע והפטיר: אין דבר. הוא עצמו הוסיף ח' — זהו חטא השינוי שעשה) — חוק זה הוכן למועד. פקידות לא היתה ורק קצת מכתבים נענו אבל הטיוטה הראשונה של “חוק לימוד חובה חינם” היתה מוכנה לאותה ישיבת ממשלה שבה העמיד ב. ג. את הנושא על סדר־היום. נצחונו של זלמן שזר בעיני עצמו מבחינת הדיוק בהכנת טיוטת החוק למועד. לא היה קטן מן ההישג המהותי שבעצם הגשת חוק לימוד חובה חינם לילדי ישראל, וכמנין הימים ההם: “הראשון אחרי אלפיים שנה”.

עם אישור החוק בכנסת כתב נתן אלתרמן, שחושו היה מחודד למשמעות ההיסטורית הטמונה לפעמים באירועים של חולין. בטורו השבועי, “חוק חינוך חובה” — הח' השמוטה של היועץ לא הפריעה לו). בפּאראפראזה על “חדרו של ר' מאיר” מתוך “ספיח” לביאליק:

יָבוֹא יוֹם וְ“סָפִיחַ” יִכְתֹּב הוּא

וִיתָאֵר אֶת הַבֹּקֶר הַשָׁר

וִיסַפֵּר אֵיךְ הָלַךְ אָז בָּרְחוֹב הוּא

לְחַדְרוֹ שֶל רֶבּ זַלְמָן שַׁזָר.

— — — “הוא הכל יתאר, את התכלת/ את האור, את העץ בטלליו”

— מי שראה את זלמן שז"ר יורד מדוכן הכנסת לאחר נאום ההצגה של חוק חינוך חובה — לאה, שטוף זיעה, אך נוהר — יכול היה לחבר אליו בלי קושי את הדימוי “העץ בטלליו”. “בין חוקים שעברו לדובר ואושרו! בעצרת הכנסת — כתב נ. א. — אין עוד חוק מאושר יותר.” אכן, בין שרים שישבו אז בכנסת לא היה אז שר מאושר יותר. לימים אמר הוא עצמו: “את משק־הכנפיים האמתי — הרגשתי אז”.

 

ישראל־של־כל־הדורות

נערמו מכתבים ולא נבוא לספר בכולם שהרי אילו הספקנו, כמעט צילמנו ב“לייזר” מידגם מוחותיהם של יהודים — תחינתם, פיתוליהם, מעוף־דמיונם, הבריא או הממריא, וכל סערת־לבָּם האמתית, הכנה, נוכח קום תקוותם. והוא צילומם של ימים שלא יישכחו לעולם, כשם שלא ימושו לעולם מעיני רואם מראות המחולות הספונטניים בככר דיזנגוף עם מנין הקולות הנודע — ה“יאֶס” וה“נוֹ” — בעצרת האומות ב־1947. אך גם אילו ביקשנו — לא היינו מספיקים, וספק אם העט היה מסוגל להציב גדות לסמבטיון הנפלא הזה שהיו מעורבים בו קור־הרעיון וחום־הריגשה; התפרקות על הווית מלכות תנ"כית ארצישראלית מזה ועל מורשת סורא ופומבידיתא מזה ועל כל אשר נאסף בממגורת הרוח של העם דרך “תור הזהב” וההשכלה עד ימי התחייה בישראל. אין כמעט חוליה בתרבות ישראל שבה לא נגעו ההצעות והרעיונות. ובצד כל אלה: רעיון מרכזי בלבוש של ביצוע כמעט־קונקרטי, איך מחברים כל החוליות וממשיכים לנגד שלשלת. שהרי זה עיקר תפקידה של המסגרת הרבונית המחודשת: ליטול כל החוליות ולחברן, לשאוב מכל מכמניה של תרבות ישראל ולצקת אותם בדמות חדשה, סגולית, של ישראל־של־כל־הדורות.

אלא שרוב הרעיונות באו מפי זלמן שזר עצמו או הובאו אליו בעל־פה. וכבר היית יודע שאם שהה, למשל, למנוחה קצרה בסנטוריום של בודנהיימר על הכרמל (היה־היתה פנינת־יקרת כזו. לימים, כמדומה, נרכש המקום על ידי “משען” המקיים בו בית־אבות) והיה שבוע ימים במחיצתו של מרטין בובר, שגם הוא חיבב את המקום, בוודאי ישוב משם טעון רעיונות חדשים. וכך הווי. בוקר אחד קרא לי אל הכרמל לשמוע מפי שניהם את התכנית להקמת “בית מדרש למורי־עם” — ועיקר תפקידו של בית־מדרש זה להכשיר מורים למבוגרים נוכח הצורך הדחוף בפיתוח רשת השכלה כזו לגלי העליה החדשה שהגיעו אז לחופי הארץ. הרעיון— כמו השם “מורי־העם” — הלהיב את שזר וביחד עם בובר מצאו את האיש הנכון: דמות נדירה של מחנך מטוהר־סולתה של העליה הגרמנית הציונית, את ד"ר פרוידנברג מנהלל, לנהלו. בית־המדרש קם בירושלים וכמדומה קיים עד היום. וזה רק אחד הרעיונות שנולדו בשיח שזר, “בדרך הילוכו”. רובם — המופשט עלה בהם על המוחש, רעיונות שרק מיעוטם ראוי היה לקרום עור וגידים ורק מיעוט שבמיעוט אמנם קרמם.

 

הזמן שנכלא בתוך שעון

הכל מבקשים ראיונות. בעיני האזרח: כל הנושאים בתפקיד, אף הבכירים ביותר — פקידות. השר — כהונה. מבקשים את השר, פגישה עם השר היא ציון ביומנו של המבקש. חג. פגישה עם הפקיד, יהיה החשוב במעלה — חולין. עוד שורה ביומן. שום חשיבות. שהרי, לימים, כשאדם יבדוק יומן־עצמו או יוריש את היומן לנכדיו — והם יעלעלו בו וימצאו בין השורה ‘ישיבת ועד הורים’ או אסיפת איגוד יוצאי שטויבץ' את הציון: “בשעה 10 — עם שר החינוך והתרבות” ינעם להם ויכובד. הכל היו חייבים, כדרך הלשכות וכהלכות סדר ומדינה, לבקש מן המזכירה מראש מועד לפגישה עם שר החינוך והתרבות. הכל — חוץ מאחד שעליו לא חלו שום כללים ושום תקנות וכל גינוני מלכות נעשו עפר תחת כפות רגליו, והוא ר' פנחס אלטהויז, עליו השלום, איש חב"ד היושב דרך קבע בישראל, נציגו של הרבי מליובביטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, היושב כידוע, דרך קבע, בברוקלין.

כשהיינו רואים מבעד לחלון המרווח של הבית הקטן ברחוב ה' בקריה, צלליתו המתקרבת של אותו יהודי גבה־קומה, שפרקו נאה וזקנו השחור עובר לו על פי מידותיו, הבינונו כי הבוקר אבוד וסדר־היום משובש ללא תקנה ורק נכמרו רחמינו על קרבנותיו־בכוח של הלוח־המשובש הזה שיבואו בוודאי איש־איש למועדו וימתינו עד בוש. שהרי איך יכלו לדעת כי בחדר־השר הסמוך שקועים ר' פנחס אלטהויז ושר החינוך והתרבות בענינים העומדים ברומו של עולם חב“ד — בכללם גם ענינים שבהלכה, גם ענינים שבמעשה, כגון סיוע לפיתוח מוסדות חינוך והכשרה, שאמנם קמו אחר־כך לתפארת בתחומי כפר שפריר הוא כפר חב”ד. אלא שבינתיים היה חדר־ההמתנה רוחש ממתינים. איש־איש לשעתו שלו, עד שלבסוף היתה נפתחת לצדדין דלת־ההזזה הרחבה של זכוכית אטומה ור' פנחס אלטהויז היה פוסע משם בנהרה ועדיין מעלע מלים של חתימת־שיח ור' זלמן שזר מחרה אחריו, מלווהו וכבר הוא מחווה קידה ותרועה לממתינים, מתקשה מעט בקביעת סדר הנכנסים אך לבסוף קובעו לפי טעמו בלא שום קשר עם לוח־השעות שנקבע על ידי לשכתו. ושאר הממתינים משיבים לו — לפחות למראית עין — בחיוך של סלחנות. ור' זלמן נבלע עם בן־שיחו ושום דבר לא קבע אורכה של השיחה ומישכה זולת הענין שמצא שזר בבן־שיחו — והענין בלבד.

השעון היה במקרה זה המצאה מיושנת של קדמונים שכבר מזמן אבד עליה הכלח ורק האינֶרציה הטבועה באדם, או שריד הייצר האטאוויסטי של עבודת־אלילים, עדיין כופה את האדם לסגור ליצור מוכני שבסך הכל איננו אלא קוצב שעות. שניהם — השעון והלוח — כמו לא נבראו אלא לנגוס, אחד הממעיט ואחד המרבה, בתוחלת החיים שנקצבה לאדם. שים לב: דבר אינו מקצר את חיינו יותר מן השעון. הוא והלוח. איך הסכים הזמן, אחד מסודות הקיום וחכמתו, להיכלא בתוך מערכת גלגלונים ננסיים כאלה — לעולם לא נבין. שאפהאוּזן נעשה הבעלים של הזמן שלנו — האין זה מגוחך?

 

שני שגרירים

יום אחד כמעט חולל ר' פנחס אלטהויז משבר בין־לאומי.

כבן־בית במשרד חדל בכלל לקבוע עתים לפגישה ורק “השכים לבית השר”, הקדים בואו לבוא השר. והיה מקבל פניו בלשכתו בבוקר עוד בטרם יקדמוהו אנשי לשכתו. רק הגיע שזר מיד היו נבלעים שניהם בחדר השרד, אין יוצא ואין בא. ומי יעז להפריע להם כאשר בבואו טרח ר' פנחס אלטהויז לרמוז לאנשי הלשכה כי חזר רק שלשום מארצות־הברית. וארצות־הברית לענין זה לא היתה — נקל לנבון דעת — לא פסל־החירות ולא גבעת הקאפיטול רק הבית ברחוב איסטֶרן פּארקוויי מספר 770, חצרו של הרבי מלובביטש. מי יודע איזה מסר־של־מסתורין הביא הישר מברוקלין ומי יהין להפריע לשני חבד"ניקים הממתיקים סוד?

אלא שהשגריר הצרפתי — אם אין זכרוני מטעני, מר אדוארד פילים גיוֹן — לא שם בכלל לִבּו לכך והגיע בשעה היעודה, היא 09.30 בבוקר. לפגישה שנועדה לו עם השר.

עיכבתי מעט את השגריר בשיחה מקדימה. המעמד הזה לא היה לגבינו מעמד שיגרה. כל ימינו — ימחלו לנו גינוני הממלכה — לא הרבינו להיפגש עם אמבסדורים, גם מן הסיבה הפשוטה שמימי היותנו גרעין בקיבוץ מרחביה עד אמצע האביב של 1948 לא היו האמבסדורים ידועים כלל בארץ־ישראל, קל וחומר: נפוצים. המעט שידענו על ויקטור הוגו, על וולטר ומופסן; על בודליר ורש“י, על מאטיס, שאגאל ושרה ברנארד — הלך ונדלה בשיח־המתנה זה, אך מחוגי־השעון נעו והנושאים כלו ובשעה 09.55, עשרים וחמש דקות לאחר השעה היעודה, החלטנו להעיז, פתחנו חריץ בדלת ההזזה של לשכת השר והפטרנו בלחש: “השגריר הצרפתי”. “גם פה יושב שגריר” — הפטיר לעברנו זלמן שזר בעיצומו של דו־שיח ער עם שגריר חב”ד, והיה מובן שאין להפסיקו.

כעבור עשר דקות יצאו. ר' אלטהויז חמק הפעם מהר, מחשש, כנראה, שמא תצנח עליו השפה הצרפתית, ואילו ר' זלמן כמו עשה תפנית חדה מעולם אחד לעולם אחר, החווה ידו אל השגריר בתנועה של הזמנה אל הכניסה והכריז באקצנט צרפתי מלא־חן של שטויביץ: " VOTRE EXCELLENCE". נכנסנו בעקבות השגריר ובילינו כ־45 דקות בשיחה שוטפת שבה — יש לציין נדיבותנו — ניתנה רשות הדיבור גם לשגריר, וסוכם משהו על קשר ושיתוף־פעולה שעוד יטופל וינובר בו כדין במשרד החוץ. בעיני צרפת, אם אנו זוכרים כהלכה לא נחשבנו עדיין. וממילא גם לא יכולנו לחדול להיחשב. “ידידה ובעלת־ברית”, וימי דה־גול, שטבעו את המטבע הזה ושחקו אותו אחר־כך, עדיין היו רחוקים. צרפת, כזכור, בעל־כורחה ענתה “אמן” להקמת ריבונותנו ועננה קלה זאת לא משה מתודעתו של שר החינוך בשיחתו.

השגריר נפרד — ויצא. שזר, שהבחין בתרעומת קלה על פני בשל השהיית השגריר בהמתנה שעה ארוכה כזו: פנה אלי ואמר, ספק בבידוח ספק בכובד־ראש — והתכוון בפירוש להניח לשומעו להיטלטל בין שני אלה:

שגריר— אך — זה תפקיד חשוב. אבל בכל זאת — תפקיד ארעי, חולף. היום שגריר מחר “אויס”. רוצה ראש ממשלתו — מדיחו מחר. אבל הרבי מליובביטש שריר וקיים לאורך־ימים עד מאה ועשרים, ואין, ברוך־השם, שום כוח בעלמא־דארעא שיכול להדיחו. קבע ושאינו קבע — קבע עדיף. פסק.

 

האם כבודו רצח וגם ירש?

בהיבחרו נשיא המדינה מצאתי קושי מסויים בדרך הפניה אליו. הדיבור בגוף נוכח — “אתה” — לא נראה יאה בשיח עם נשיא, גם אם הוא ידיד, חבר. פתחתי, איפוא, שיחותי הראשונות עמו כנשיא בגוף שלישי והדברים היו מסתבכים ומתערפלים מעט כי בשעה שדיברנו בזולתנו קשה היה להבחין מתי ל“הוא” הנוכח, שזר, ומתי לאדם שאיננו כאן והוא באמת גוף שלישי.

הסחתי לפניו לבטי. הפטיר מניה־וביה: “למה תתלבט? תלמד מאליהו התשבי. זוכר את הסיפור על כרם נבות? ובכן, איך אמר אליהו לאחאב מלך שומרון? האם אמר לו: ‘האם כבודו רצח והאם כבודו ירש’ בגוף שלישי? — לא. אמר פשוט: ‘הרצחת גם ירשת’, בגוף שני. אתה, ואם אל מלך כך — אל נשיא על אחת כמה וכמה.”

עוד נימוק בנימוקיו המוחצים של זלמן שזר. וכרגיל — משכנע מאד. ומאז — “אתה”, בגוף נוכח. והשיחה החלה קולחת וכך אמנם קלחה בינינו בעשר שנות נשיאותו. אתה.

 

רגל

משכן הנשיא, עדיין בצריף ברחוב אברבנאל, המה אותו ערב אורחים מארצות־הברית — רובם, וותיקי פועלי ציון. העילה: סמנריון “הרצליה” מיסודם של “פועלי ציון” בניו־יורק, שזה לא כבר קיבל הרשאה משלטונות החינוך בארצות־הברית להעניק תואר שלישי, החליט לכבד את שזר, הנשיא השלישי של ישראל, בתואר דוקטור של כבוד.

בעבור הנשיא אל מושבו לקראת התחלת הטקס נעצר לידי באחת השורות והפטיר: תישאר כאן אחרי הטקס. דבר לי אליך.

ענין לעצמו הוא תיאור התהלוכה של כמניין וותיקי התנועה מארצות־הברית אל השורה הקדמית. חבושים מצנפות־אקדמיה חידודית ועטויים גלימות־שיראין שחורות, קמוטות ומקומטות כמו הוצאו זה עתה ממגרות בית־העבוט ועדיין לא גוהצו כל צרכן. נראו הצועדים יותר כשיירת־אבלים מאשר מיצעד־חג.

לבסוף מצאו הכל את מקומם והטקס נערך וסויים — ברוב נאום, כמובן שהרי לא כל יום מזדמן לאנשים לדבר מדוכן הנשיא במשכנו. במהלך הטקס — כמו מן ההזמנה אליו — נתחוור שבנוסף לנשיא המדינה, הזוכה בתואר הכבוד, הביאו וותיקי התנועה מארצות־הברית גם איזה עורך־דין משיקאגו שראו להכתיר גם אותו סימולטנית בתואר הכבוד דווקא במשכן הנשיא בירושלים, נוסח: “טובים השנים מן האחד”.

תם הטקס וכמצווה — עלינו עם שזר אל דירתו.

לא הספקנו להגיף את הדלת אחרינו ושזר לא יכול לכבוש את מריו: “שפוט אתה, האם היה זה בגבול הטעם הטוב לצרף לטקס של הענקת תואר לנשיא ישראל, עוד דוקטור אחד שאינני יודע בכלל מיהו ומהו, בנשיא לא די? מינהג משונה: רגל משיקאגו”.

לא הבינונו מה פירוש “רגל משיקאגו” אך שזר לא נתן לנו שהות לתהות הרבה.

“כידוע לך, לפי דיני ישראל, אבר שחותכים מגוף האדם יש להביאו לקבר ישראל. משקטעו, ר”ל, רגל לאחד מבני העיירה היתה חברה־קדישא מתלבטת איך להביא את הרגל לקבורה. הן לא יערכו לווייה מיוחדת לרגל. חיכו, איפוא, עד שתזדמן לוויה רגילה ולפני סתימת הגולל היו טומנים בקבר הבר־מינן גם את הרגל שחיכתה לקבורה.

אלא שזאת לא היו מעיזים לעשות לבר־מינן שהיה מנגידי העיירה. ואולם אם נפטר אחד הקבצנים, אחד מפושטי־היד של העיירה, אפשר היה לפעמים לשמוע בבית־העלמין, רגע לפני סתימת הגולל, איזו קריאה פתאומית של אחד הקברנים: חכו, חכו, יש רגל."

מדוע חשבו פועלי־ציון האמריקנים שלנשיא ישראל מגיע דווקא דינו של קבצן העיירה, מדוע הגיעה לו “רגל משיקאגו” — להם פתרונים. אבל בסך הכל: אין נחת — בלי עוגמה. “צויל טאָר מען זיך נישט פארגינען” (לערך: “אין אדם צריך לשאוף לעודף טובה”).

תלמיד־חכם שמחל על כבודו.

 

רוח קדשך

יום ששי אחד בשעה מוקדמת בבוקר טילפנה שולמית כהנא. חכמת־הלב, מנהלת לשכת הנשיא. שזר נמצא ב“גלי כנרת” בטבריה ומבקש לדבר איתך. אבל טוב שתפנה כבר עתה את בוקר יום א' ותבוא לירושלים. הדבר היה סמוך מאד לגמר הקדנציה האחרונה שלו כנשיא.

תוכנה של אותה שיחת־שחר פתאומית עדיין אפוף חידה בעיני עד היום. היה סיפור — ואולי, כביכול, סיפור — על חלום שחלם באותו לילה והחלום זרוע פרקי־מציאות שהכאיבו לו מאד. בגמר השיחה ניסיתי לפרום את חוטי־החלום אחד־לאחד, תפסתי קצת מפשרו והבינותי מה מבוקש ממני לעשות. והסיפור מורכב — ואינו ענין לכאן.

ביום הראשון הקרוב הופעתי בלשכתו בירושלים. מצאתיו עצוב מאד.

“יש שני פסוקים בתהלים — אחד אינו מדאיגני ואחד מדאיגני מאד. בפרק ע”א נאמר " אל תשליכני לעת זיקנה“. פסוק זה אינו מדאיגני עוד. אין מניחים עוד היום לנפשו זקן בככר העיר. וינר (הוא זאב וינר, ראש “משען” — י.) בנה בתי־אבות לתפארה, כמעט “ארמונות לזיקנה”. לא ישליכוני לרחוב. אבל פסוק בפרק נ”א — “ורוח קדשך אל תקח ממני” — מדאיג אותי החל מן השבוע שעבר עד דכא. ומדוע מן השבוע שעבר?

היתה עצרת־חג גדולה של ה“בונדס”. ישבנו ליד שולחן הנשיאות ולימיני דוד בן־גוריון. הוא הוזמן ממעונו בשדה־בוקר. זו היתה שנת־חייו האחרונה. ב. ג. נקרא לדוכן, נאם אנגלית, ציטט באנגלית פסוקים מן התנ"ך והשתמש במונח " LORD " לתרגום שם האלהים, פעם “לורד”, ושוב “לורד”. שמעתי זאת — וכבר לא מצא הדבר חן בעיני.

אבל אחר־כך בא דבר מכאיב יותר ב. ג. פתח בסיפור אחד, כעבור דקות אחדות חזר עליו ובתוך חמש־עשרה הדקות של נאומו עמד לחזור עליו בשלישית ואז רמז לו סֶם רוטברג, יו"ר העצרת, מה שרמז וב. ג. הפסיק נאומו והתיישב.

כל הלילה בכה ליבי. בן־גוריון, צלול המחשבה, בעל הניב הגבישי, הסלעי, שהגיונו חלמיש: הנה ענק זה חוט־המחשבה מתנתק לו פתאום בחדשים האחרונים — ואין שליטה, אין.

לא עצמתי עין כל הלילה, ורק מלמלתי בליבי: אלהים. “ורוח קדשך אל תקח ממני” — רגע אחד קודם עצום לי את עיני. בלי רחמים. שמעת — “בלי רחמים”.

ההשגחה נענתה לתפילתו — כמעט עד נשימת אפו האחרונה.

* * * * *

ברשומותינו נחתם הדף כך:

דמותו הנגלית של אדם הוא קצהו המועט. חוּדוֹ, של הקרחון, במעמקים. בכל הרבדים, רוגשים החיים האמתיים שבין אדם לבין עצמו. לגבי זלמן שזר לא היה צורך לנפץ מעטה של נוקשות או לקלוף קליפות הרבה כדי להגיע אל הגרעין, הקליפה עצמה היתה קליפה של משיים שכיסתה על גרעין של נודב־לב וגודל־רוח אצילי.

דומה, רק בסיפורי ר' נחמן מברצלב אתה מוצא רתק כזה של ענין־אחוז־בעניין וחן של לולאות־דברים הקושרות נושא בנושא — כפי שהיית מוצא בשיחו של זלמן שזר. רבדי שיחה הקשורים זה בזה בשלשלת־אסוציאציות: חולייה בתוך חולייה, דמות אחוזה בדמות, דיוקן אחד גורר אחריו סיעה מרהיבה של דיוקנאות. אור־האישים שהועלו ונוגה האיש המעלה אותם.

הלבבות החסידיים האלה: פתוחי אופק עד־אופק כערבה, נדיבותם ממיסה קפואים ומפיגה רגוזים ומנענעת אותך לשעה קלה כבערסל דמיוני — בורא מאורי הלב.

21 באוקטובר 1983


המלצות קוראים
תגיות