הכנסת תתקן חוק לשון־הרע למנוע הוצאת לעז על מפלגות.

[מן העתונות]

השבוע נשטפנו פתאום רגש גואה של צער בעלי־חיים. כמעט טבענו בשלולית של מידת־הרחמים. היא המידה המתעוררת באדם למראה צב מהופך על גבו או למראה יצור אחר חסר־ישע. ומי הוא שהעלה ממצולותינו את סערת־הרחמים הזאת? – המפלגות. כן, המפלגות. לא ידענו כלל כמה הן בודדות. כמה הן גלמודות. כמה הן חשופות לכל לץ, לכל מוציא דיבה, לכל מורט גידים. יתומות־עגולות.

ולא היינו יודעים זאת עד היום אילמלא – הכנסת. כן, אילמלא בית־המחוקקים של ישראל שככל שכבודו גדול – מידת הרחמים שלו, כנראה, גדולה ממנו.

ב    🔗

ובכן, הכנסת, בהצעת התיקון שלה לחוק לשון־הרע, היא־היא שגילתה לנו שלא זו בלבד שאיש מאתנו אינו נזעק על־פי מצפונו הפרטי לעזרת מפלגה בשעת דחקה הציבורי, אלא שגם המצפון הקולקטיבי של האומה אינו יכול לראות עצמו נקי מאשם. מסתבר, שגם החוק של מדינת־היהודים, האמור, כידוע, להגן קודם־כל על החלש ועל אזל־היד, גם הוא כמו התעלם עד כה כליל ממצוקתן הנפשית של מפלגות והניח חֵלֵכה זה ללא שום הגנה. הפקר.

וכך יכול אדם במקומותינו לקרוא למפלגה – כל מפלגה – בכל שמות־הגנאי שבעולם, ולא ייסגר תחת מנעול ובריח. כי אין דין וממילא אין דיין. ויען כי אין דיין – יש כפיות טובה: המפלגות בוראות את החוקים והבּרוּא – הוא החוק – אינו עושה מאומה כדי להגן על בוראיו.

ג    🔗

מתבקשת איפוא, מאליה ברכה מעומק הלב לצירי הבית שמנעו מאתנו כלימה זאת ברגע האחרון ממש והספיקו להכניס לתוך חוק לשון־הרע גם את ההגנה על מפלגה. כדי שלא תהא הפקר. כדי שאדם בארץ הזאת ידע שמפלגה איננה רק תא חיוני בתאיה של חברה דמוקרטית, אלא שהיא חלק ממערכת הטאבּוּ שלה – מבוצר ומוגן על־פי דין המדינה. מעתה ואילך, אדם יגנה מפלגה – והמשטרה תעננו בקול.

ואולם שבעתים יש לברך את הבית הרם ואת יושביו על – האחדוּת. גילוי כזה של התלכדות יהודית שמור, כנראה, לבית רק לעתות־השראה מיוחדות – כגון עת החוק הזה. הרבה ויכוחים יודע בית־המחוקקים הישראלי על כל תג ותג בהצעות חוקיו, אך בדבר אחד התלכד כחומה: בביצור המפלגה כאֶלמנט לשׂכר או לעונש במערכת החוקים של המדינה. הוכח שוב כי על אף כל הפילוגים העוברים עלינו – המכנֶה המשותף של כל המפלגות היהודיות היה ונשאר מידת הרחמים. על עצמן.

ד    🔗

יכולנו להמשיך ברוח הגרוֹטסקה, אלא שגרעינו של הנושא כאוּב בהרבה. גרעינו הוא האוֹטם הגמור, לפעמים, של נבחרים למנסר סביבם. גרעינו הוא הנרקיסיוּת הזאת שבה מטפלים חברי הכנסת בעצמם ובמפלגותיהם בנוסח הגיבור בקומדיה הצרפתית הטוען, כי “לעולם אינו עסוק מדַּי כדי שלא יוכל לטפל בעצמו”. גרעינו הוא קידוש נוסף, מעמיק ומחמיר, של מושג המפלגה בארץ, שבה אין עוד ממילא פינת־חיים פנויה ממנה.

כי אם יש דבר המוציא דיבת־המפלגות רעה, זו איננה הדיבה המושמעת פה ושם מפי יחידים כדי להקניטה. האמת, ככל שהיא מתגלית כפעם בפעם מחייהן של מפלגות בארץ ומועידותיהן, חמוּרה לפעמים בהרבה מן הדיבה. אך הדבר המוציא יותר מכל לעזן של מפלגות הוא דוקא המאמץ הפרלמנטרי הזה להבטיח להן בהתגוננותן מפני מבקרים – שתמיד ניתן לקרוא להם מוציאי־דיבה – גם את כוחו ותמיכתו של החוק; המאמץ להעמיד על משמר כבודן או עלבונן לא רק עתונות יומית ושבועית ורדיו ואסיפות ודרכי שכר וענישה אחרים המקובלים מאוד – אלא גם את בית־הדין ואת שוטריו. ואם יש דבר העלול לעוות עוד יותר דמותן של מפלגות כפי שהן מצטיירות בימינו בעיני הציבור, זהו המאמץ המרוכז להתיצב מול כל צל־של־עלבון ולהבטיח שלא תפול שׂערה משערות כבודה של מפלגה ארצה בימים שבהם כה מרובים וכה חמורים עלבונות־אדם ועלבונות־ציבור, שהרבה מהם בכוח המפלגות למנוע אותם.

ה    🔗

כי אם יש עלבון אמיתי, המוציא דיבת כל המפלגות בישראל, זה איננו עלבונה של המסגרת המפלגתית אלא עלבון האדם הפשוט העומד, לפעמים, אין־אונים מול לחץ המסגרת הזאת ומנגנונה; זהו עלבונו של אותו עולה חדש מארץ־גזירה שביקר בביתנו רק שלשום והמספר בהזדעזעות נפשית כי עוד בטרם נשאל לשלום ילדיו, להרגשתו, להתאקלמותו המקצועית לשיכונו ולפרנסתו – הוא נשאל למבואו המפלגתי. או בלשון המספּר עצמו: “סבור הייתי בבואי לכאן כי אני נופל לתוך חיק, ואני חושש כי נפלתי לתוך לוע”; זה עלבונו של תינוק שנופח נשמתו בישוב־ספַר מרוחק מפני שכל המפלגות הנכבדות בכנסת, בכל כוח־החקיקה שבידן, אינן יכולות להביא לשם רופא אחד. הן יכולות. גם על־פי חקיקת חוק. אלא שעלבון אנושי זה אינו צורב, כנראה, כל־כך כפי שצורב איזה לעז או אמת על חייה וארחותיה של מפלגה בישראל.

ו    🔗

הרבה דברים ראויים היום בישראל למידה אמיתית של חסד אנושי – מהם דברים שבידי החוק לחוננם. ואין לך אולי עדוּת ניצחת יותר להיפוך־מושגים ועדיפויות השורר היום בחברתנו מן העובדה כי בראש סולם העדיפויות למידת החסד הזאת הועמדה המפלגה.

1966