“דבר מזעזע הוא, לדעתי, כאשר שני בחורים שלנו נמצאים בתעלה או בבקעה ובמרדפים ואחד מהם השאיר בביתו משפחה שאיננה חייבת לדאוג לפרנסתה ואילו השני השאיר בית עם אחים ואחיות קטנים, אב חולה או חסר־מקצוע שאינו משתכר מספיק לכלכלת בני המשפחה. — אני בטוחה שהבדל כזה אי־אפשר לשאת”.

[ראש־הממשלה גולדה מאיר]

״השאיפה שלי? שהילדים לא יעשו בושה למשפחה של אבא שלי. אני רוצה שיגדלו. שיהיו חיילים טובים. ילמדו מקצוע. יתחתנו. אבל אני לא יודעת אם מה שאני רוצה יבוא. אולי גם הם יסבלו כמוני. אני מפחדת מפני המחשבה הזאת כמו מפני החושך".

[אם לתשעה ילדים בראיון ל״מעריב"]

הימים ימי חזית וכל מה שעולה אלינו מן החפירות משליט עצמו על הוייתנו. אנו נוסקים עם הבנים ואנו נרעדים יום־יום מן הפלאים ומן הקרבן. אל מול אלה נראה אולי כל השאר מעוט־משמעות. כל השאר — פרט לדבריה של אם התשעה מחפירות העוני, “המפחדת מפני מצב כזה כמו מפני החושך”.

ב

איננו יודעים היכן מתחברים הדברים. אבל אין לנו ספק שהם מתחברים. אין לנו ספק כי באיזה מקום ישנה — מוכרחה להיות — נקודת־חיבור בין היכלות שאנו מקימים, אולמות־ראוָה שאנו בונים, תיאטראות גדולים וחשובים שאנו חונכים בתרועת־פאר — ובין צריף־העוני המט ליפול ותשע הילדות הישנות בחדרו האחד, הפרוץ. כשם שאין בלבנו שמץ ספק כי יש — מוכרחה להיות — חולית־חיבור בין השפע הבזבזני, המתיהר, המלגלג עלינו מעט, של הילולות־ערב ומכוניות־פאר ומסעדות מפוארות, המזינות את היבואנים והמפיקים והתעשיינים והפקידים הרמים, לבין חמישים וששה אלף המשפחות, כחמש מאות אלף נפש, המתגוררות בצריפים או בבקתות מטות והמסוגלות לתת לילדים רק כוס חלב אחת בבוקר — ועתים אף לא אותה. ואין לנו ספק בחיבור הזה לא משום שמקובלת עלינו איזו תורה סוציאליסטית או משום שאנו מסתייעים בחכמת “ערך מוסף”. אין לנו ספק בכך משום שבמשק קטן כשלנו, שחוליותיו מחוברות זו בזו, ובמעגלו המצומצם, יש אולי הרבה פלאים — אך אין נסים. ואין בזבזנותו של האחד יכולה להתקיים אלא על חשבון מצוקתו של האחר. וכך אמנם היא מתקיימת.

ג

אך יותר מכל אין לנו ספק כי הטיית הלב לעוני ומצוקה איננה ניגודו של מאמץ המלחמה אלא, בסופו ובתחילתו של דבר, טעמו ותמציתו. כי אולי אין הציבור יכול להכיל שני מתחים הסותרים זה את זה, אך הוא יכול — גם חייב — להכיל שני מתחים המשלימים זה את זה. מתחים שבהם כל אחד לא זו בלבד שאינו גורע מכוחו של האחר אלא מוסיף עליו ומחזקו. כי המתח המעַוות את מאמץ המלחמה ומקפחו איננו מלחמתם של עובדים בעיירות־פיתוח בתחתית סולם המחיָה והקיום על שיפור חייהם ומעמדם, על מעט תוספת לתפריט הילדים ועל עוד מחיצה או פרגוד בחדר האחד, הכפוי לשַׁכּן יחדיו הורים וילדי־גן ונוער בעצם פריחת התבגרותו. הדבר המשבש את מאמץ־המלחמה איננו זעקתה של אותה אם לתשעה הנבלעת בתוך זעקת־הקרב של בניה. לא היא ולא הדוָרים ולא השדרנית הקטנה והנשכחת מבית־שאן מעוותים את המאמץ הזה ולא קולם הוא הדיסוֹנַנס הצורם בין קולות המלחמה של הימים. זעקת־מצוקה העולה מעריסתם של תינוקות אכולי־זבובים ונשוכי־חולדות, אפילו היא מושמעת בניגוד לכל סולמות התוים, אין מנגינה ואין סולם שבו אין היא רשאית או חייבת להשתלב.

אך אם יש דבר המעוות את מאמץ־המלחמה זוהי הבהילות ללקט את נסורת הרוָחים המצטברת מסיבובו האדיר של משוֹר־המלחמה. מי שרואה בכך סימנה של נורמליות, מי שמבקש לראות במהלך זה של “איש לעסקיו” קיום האִמרה: ״באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח״ — אולי לא איבד עדיין הבנת משמעותוֹ של “שלח”, אך איבד הבנתה של “מלאכה” ויותר מכל איבד את כוח־האבחנה בין גילופין לטירוף.

ד

כי העובדה שגם הבזבזנות וגם המצוקה יכולות לדור בכפיפה אחת משום שאנו שקועים במערכה על בטחוננו — איננה הסבר או תירוץ המישבים חומרה זאת, אלא נימוק המחריף אותה ומעמיקה. אם יש זמן שאינו יכול לשאת אף קוצה של אפליה בין שכבה לשכבה ובין חלק אחד של העם לחברו, זהו הזמן שבו אין הסכנה נוהגת בהם איפה ואיפה. תקופה שבה שוים הכל לפני החרב, יהיו בה, קודם־כל, הכל שוים לפני הלחם. לא לחם כפשוטו. אנו יודעים כי עדיין אין — ונקווה כי לעולם לא יהיו — רעבים בארץ הזאת. אנו יודעים גם מה אדיר המאמץ שהושקע כל השנים על־ידי הנהגת המדינה עם שר־הכספים בראשה, כדי שאמנם לא יהיו רעבים. כדי שיתנשאו ארובות ויימתחו תלמים ויורחבו בסיסי חרושת וחקלאות ושלא יחסרו עיסוק ופרנסה למבקשיהם. אך שוים לפני החלב ולפני החמאה ולפני המגורים ולפני החינוך ולפני ההזדמנויות לתקומה חמרית וחברתית — לפני המעט הזה שאם בו מקפחת חברה את היסוד האלמנטרי של השויון כאילו קירקרה כל חומת חייה. חברה המערערת אמונת חלק מאזרחיה בקיום שויון הזכות, עלולה לאורך־ימים לעורר את ספקם גם לגבי צדקוֹ וכרחוֹ של שויון החובה. ויותר מאשר שלום ישראל איננו יכול לשאת גילויי־אפליה אלה — מלחמת ישראל אינה יכולה לשאתם. ואם יכפו על המלחמה לשאת ימים ארוכים עיווּת חברתי זה — ספק אם יוכל העיווּת לשאת לאורך ימים את המלחמה.

ה

איננו יודעים אם במציאות, ולא רק להלכה ולאמירה, עדיין יש היום חיבור מהותי וישיר בין כל מעמד העובדים השכירים לבין חצי מיליון עניים ויותר, בתוכו או מחוצה לו, הנתונים במצוקה ומהם חלק — בתת־תזונה. להיפך: אנו חוששים כי חיבור זה הולך ונחלש, לא מפני שהנתונים בדחקות אינם רוצים בו אלא מפני ששכבות ניכרות בין העובדים פועלות, מדעת או שלא מדעת, להחלישוֹ — אם לא לנתקו. ואנו חושבים כי למעשה הולך ומתהווה בארץ חתך לא לשני מעמדות, של מעבידים ושל עובדים, אלא לשלושה והמעמד השלישי הוא מעמד הדחקות, העוני, ריבוי הילדים והניוון החברתי — וכמו היו שני המעמדות הראשונים, או לפחות שכבה ניכרת גם בתוך מעמד השכירים, הולכים ומתרחקים ממעמד זה איש לדרכו, איש לתביעותיו, איש ליצריו החמריים.

אבל אנו יודעים היטב כי מעיקרה ובמהותה שכבת־העוני הזאת — וכל דקדוקי־העניות של מומחים המתאמצים להבחין אבחנה סטטיסטית בין תת־עוני לעל־עוני ערכם כקליפת־השום לגבי תפריט המזון הממשי של מי שאינו אוכל לשובע — שכבה זאת לא נגזרה לא מיבואנים, לא מיצואנים, לא מחרשתנים ולא ממתווכים אלא מעדת אנשים החיים על עמלם. היא איננה כולה שכבה של אוכלי לחם־סעד. חלק ממנה הם אנשים שנצטרפו בהם ברכת הריבוי וקללת המיעוט: ברכת ריבוי המשפחה וקללת מיעוט השכר.

מזויות שונות פורצת כפעם בפעם הלבּה הסוציאלית החבויה הזאת: מן הנשירה בבתי־הספר, מן העבריינות, מן השידולים בקרנות־הרחוב, מן הניוון ומן הפשע. אך כל טובי המוחות, בארץ שטופת־מחקר כארצנו, עדיין לא חיברו חוליה לחוליה ותופעה לתופעה כדי לראות את החזיון הסוציאלי כולו גם על סכנותיו, גם על מקורו ולהצביע על מוקד־ההתלקחות המרכזי שאליו יש להפנות את מכשירי־הכיבוי של החברה: מוקד העוני.

ו

בחידונים החברתיים הנפוצים באחרונה בארץ, שאפשר לכנותם "חידוני מיהו — מה?״: מיהו נץ ומי יונה; מי יהודי ומי אינו יהודי; מי רואה את הנולד ומי צופה מראש את העבר — נשתרבבה גם השאלה: "מי היא, ככלות הכל, תנועת־העבודה״? הציגה את השאלה, כמדומה, ידידתנו שולמית אלוני, שאיננה, כידוע, סתם מקשן. הקוֹנטכּסט שבו נשאלה השאלה — המלחמה בעד הטלויזיה בשבת או בעד הזכות לרשום אנדרוגינות לאומית או דתית בתעודת־הזהות — אפשר לחלוק עליו. ההנחה כי תמצית הקִדמה של תנועת־העבודה היא המלחמה לנוחות, לקריעת חוליות משרשרת מסורתה של היהדות — היא עצמה בעינינו הנחה רדודה, אבל איש, כמדומה, לא יחלוק על כך כי אם יש משהו מיוחד, טובע־חותם, הקובע כל מהותה ויִחוּדה של תנועת־העבודה בארץ — זוהי מצוה להיאבק בלי־הפוגה על שויון כל אדם לפני מינימום הקיום האנושי. שויון האדם וילדיו וכל אשר לו לפני המינימום הנקבע לא רק על־ידי מודדי הקַלוריוֹת בשברים עשרוניים, אלא לפני המדד הנקבע, באופן מעשי ופסיכולוגי, גם על־ידי המַכּסימוּם החמרי ההולך ומתגבה, של שכבת האמידות בארץ. אם יש עדיין לתנועת־העבודה תפקיד בימינו זו תמציתו. בשעה שתחדל לראות אותו בראש מטרותיה לא יושיעו אותה לא הרוָחים המפליגים של מאזני הבנקים שלה ואפילו לא הכשרון המסחרי העילאי של צרכנותה. היא תסוּף מן הבמה החברתית של ישראל עוד בטרם תתמוטט ההגמוניה הפורמלית שלה.

אדם נוטה להתנוון בחיי בקתה — גופים ציבוריים מיטיבים להתנוון בארמונותיהם. ואם תוסיף ההסתדרות להיות שקועה בתאוָתה להרבות נכסים בלי להרבות דאגה לנחשליה, בלי להתיצב בראש המלחמה למענם ־לא רחוק היום ואפשר יהיה בוַדאוּת לדבר עליה כעל תנועה חברתית נושאת בשורה — בלשון עבר. ועבר מתרחק.

ז

ויש כמדומה סיכוי להסתדרות להתיצב בכוח ובנחרצות בראש המלחמה לעקירת העוני לא רק משום שזה תפקידה וזו שעתו אלא מפני נושא החובה והתפקיד הזה. מבטיח את הסיכוי הזה — נאמר מפורשות: יצחק בן־אהרן. והוא מבטיח אותו משום שהדברים נשמעים מפיו בקוצר־רוח של הרגשת זעם השעה ואחרוֹנוּתה, תוך זלזול בשיקולי יוקרתה שנהפכו לדאבון־הלב אסונם ומכשולם של רבים וטובים בהנהגה הציבורית שלנו. ועובדת היותו איש קיבוץ לא זו בלבד שאיננה גורעת מכוחו במערכה זאת אלא מוסיפה לה ממד של קנאוּת והכרת־יעוד שבלעדיהן היתה גם קריאת־תגר שלו נבלעת בחלל הציבורי כהיבלע סיסמאות־עסקנים שגורות. ואם מנגנון ההסתדרות — ולא רק המנגנון — יבזבז נכס אישי זה של הנהגה וניווט בדרך הביזוי הקרתני שבו נוהגת הארץ כלפי הנועזים במנהיגיה — ייתכן שיבוזבז אחרון הסיכויים להתחדשות ההסתדרות ולתקומתה.

אלא אם כן כופר מי בעצם הנחיצות של תקומה כזאת או נואש מן האפשרות לחוללה.

ח

הטוען למלחמת־תנופה לשם ביעור העוני דוקא עכשיו, בעיצומה של המערכה על הגבולות, לא למלחמת מעמדות הוא קורא אלא לאי־התגבהות מעמדות; לאותו גרעין מהותי ואלמנטרי של צדק חברתי שלמענו לא פחות מאשר למען התחיה הלאומית קם כל הטורח הזה של בנין מדינת היהודים.

כי אם להוציא מונח זה של מלחמת־המעמדות ממשמעותו הווּלגארית אין אדם צריך להעמיק בקורות ישראל כדי להיוָכח שכל־כולן רצופות מלחמה כזו. אם הדאגה לחלש, לגר ולנתון במצוקה היא ביטוי למלחמת־מעמדות, כי אז לא עשו ישעיהו ועמוס והושע וחבריהם כל הימים דבר זולת ההטפה למלחמה כזאת — ולא היו אלא גדולי מסיתיו ומחרחרי־ריבו של העם בכל הדורות. ואם ליטול בחשבון כי את תוכחתם החמורה, הקיצונית והמאיימת ביותר, השמיעו בעיצומם של נצחונות ובעיצומן של סכנות — כמעט ניתן להאשימם בהסחת דעת־העם — אם לא בבגידה.

אך האמת היא שכוחו של העם היה תמיד בכך שצדקתו בעמים לא היתה נתוקה מצדקו בבית, ומוסר מלחמתו נשען קודם־כל על מוסר־חייו, ובשום תקופה לא הגיע לשיא כוחו ועָצמתו כּמו בתקופה שבה היה צלמו האנושי והחברתי מבית יתרון מכריע על־פני צלמם של הצרים עליו מבחוץ.

ט

לענין עיתוי המאבק על ביעור העוני דוקא לימי קרב, אי־אפשר שלא להיזכר בלבטיו של אותו יהודי שגגו היה דולף והיה טוען כי לעולם, כנראה, לא יוכל לתקן את הגג: בעיצומו של הגשם הן לא יעלה על דעתו של אדם שפוי לטפס על הגג כדי לתקנו, ואילו באין גשם — לשם מה התיקון? ובכן, אין למדינה ברירה אלא לנסות לתקן את דליפת גגה בעצם המטר הסוחף, בעצם סערות. אין לה ברירה אלא לטפס על הגג עם כל כלי אומנותה, כשהיא נרטבת עד לשד־עצמותיה ומטולטלת מסופה, ולסתום — בשיכון, בחינוך, בעיסוק לנוער — את נקבות העוני והמצוקה שדרכן מחלחל היום טיפין־טיפין אך בהתמדה קילוח של יאוש וסִכּלוֹן.

ושבעתיִם אין לה ברירה — בימי מלחמה. גם להב המלחמה המושחז ביותר אינו יכול בלי ניצב חברתי איתן. הם תלויים זה בזה תלות של גורל.

1970

במחזהו “הפרשים” שׂם אריסטופנס בפי גיבורו הדֶמוס בדמות זָקֵן אִמרה אחת שכדרך הרבה אמרות של חכמי־קדם וחכמי־יוָן במיוחד כוחה עומד עד היום. ״תכנית בנינו של נמל פיראוס — אומר הזקן למוכר־הנקניקיות מוקף הפרשים — היתה המצאה גאונית של תֵמיסטוקלס, אך שום דבר אינו דומה לכותונת ששרווליה ארוכים". ואין לפרש אמירה זו של זקן אתונאי פירוש צר כאילו נתכוון למעט בערכו של נמל פיראוס, זה סמל המעוף והפיתוח של אתונה הימית בפריחתה, ולהעדיף עליו דבר כה אֶגוֹצנטרי וכה חסר־חשיבות כמו כותונת לעורו. ההכרה האזרחית המפותחה של תושבי אתונה הספיקה בודאי גם לאותו זקן להבין שערכו של נמל להתפתחותה של מדינת אתונה חשוב לא פחות מערכה של כותונת בעלת שרוולים ארוכים לאחד דלת־העם שלה. אלא שנתכוון לומר כי הבעיה של כותונת ששרווליה ארוכים היא לפעמים מסובכת יותר מבעיית בנין נמל, וחכמת־האדמירלים של תמיסטוקלס, בונה הצי האתונאי, איננה מחויבת לעמוד לו כדי עשיית כותונת ששרווליה ארוכים.

הטלנו את המשל על מפתן דברינו לא רק כדי לתרום לאוירה האריסטופניסית ששלטה באחרונה על במותינו ולהוכיח כי חכם יוָני זה טיפל בבעיות חברה לא רק מזוית העריות, אלא כדי להראות כי בעיית “הנמל והשרוול” לא נולדה עם הרצאותיהם של מצביאים יהודים בימינו וכי האנושות, וביותר: הדמוקרטיה, התלבטה בה מאז ומקדם. ואף שקשה היה לדמוס להחליט בוַדאוּת מה עדיף, הוא הבין בחוש כי, כך או אחרת, נמל ושרוול הם שני דברים שונים מן הקצה עד הקצה. האדמירל והאורג — איש וחכמתו לענינו ולעתו.

ב

יש לנו דרך־ארץ בפני כל לובש־מדים בישראל. גם מפני שהוא מסמל אולי יותר מגילויים אחרים של חיינו את תקומתנו הממלכתית, גם משום שהוא מבטא אולי יותר מכל גילוי אחר את הרנסַנס הכולל של הדור בזקיפת הקומה והרוח ובנכונות כמעט מובנת־מאליה להגן במו חייו על ערכים. יש לנו דרך־ארץ עמוק בפני מצביאים יהודים גם משום שעצם התואר הזה מעלה מנבכי העבר הרחוק דמויות מופלאות שעליהן התרפקו דורות יהודים. גם משום שאנו מסוגלים להציץ מעבר למחיצת־הימים ולראות איך שמותיהם של מצביאים צעירים של ימינו הם עצמם נהפכים לסמל ומהם — לאגדה. דורות מרובים של יהודים יעלו שמותיהם ויגלגלו בהם מתוך השתאות והפלאה. ההיסטוריה היהודית, אולי תקפח פה ושם בציוּניה הפורמליים שליח־ציבור נאמן שעסק בענינים אפרוריים של חיינו, אך חזקה עליה שלא תקפח מצביאים. זה דרכם של דברי־הימים שתמרורי־צבא הם תמרוריהם, והמלחמות, אולי יותר מכל אירועים אחרים, הן העוקרות אותם מן השעמום. בקיצור: אם טוב הדבר ואם רע אלה הם הצירים שעליהם דברי־הימים סובבים. לגבי ההיסטוריה העברית, שהיתה חסרה אותו תבלין חריף של גייסות, מערכות וכיבושים, שבו נילושה עיסתם של עמים אחרים, נכונים הדברים שבעתים. עלילותיהם של מפקדים יהודים בימינו, שחרצו גורל עם, הולכות ונחרתות בדפי־הזמן לימים ארוכים. אבל אנו רוחשים הוקרה למצביאים יהודים לא רק מפני כבוד ההיסטוריה בעבר ומפני מוראם של דברי־הימים בעתיד. יש לנו דרך־ארץ בפניהם קודם־כל וראשית לכל מפני שאנו חָבים להם דברים שביסוד, אולי את עצם הקיום ואת יכלתנו הפיסית הפשוטה לכתוב שורות אלו. חוב החיים כפשוטם. זה הגדול בחובות שבשר־ודם יכול להיות חייב לזולתו. לגדוֹל המצביאים היהודים בימינו — אנו חָבים את גדול החובות.

ואולם גם אם המושג דרך־ארץ הוא מן המושגים הפרימריים בהליכות איש יהודי, וחכמים אפילו הקדימוהו לתורה, אין הוא הערך הראשון בסולם־הערכים לא האנושי ולא היהודי. ערך אמירת האמת עולה עליו. כי אם דרך־ארץ פירושו שמטעמים של כבוד למושיעים אין אנו צריכים לומר אשר המצפון — תאוֹמה של האמת האישית שלנו — ממריץ אותנו לומר, כי אז אין לנו דרך־ארץ בפני איש. אפילו לא בפני גדולי מציליו של העם. ועל כמה דברים נבוא, במלוא הכרת כבודם, בדין אִתם.

ג

שתי סגולות־היכר מיחדות את צבאנו בצבאות העולם: הגבורה והענוָה. אין דבר שמבליט יותר זיווגם של שני יסודות אלה בצבא־ההגנה־לישראל משילוב המגל והחרב. לובשי־המדים שלנו ענןָתם אינה נופלת מגבורתם ומידת המעטת־ערך־עצמם היא כמעט מידה־נרדפת לאומץ־לבם ולכושר־התושיה שלהם. גם בשובם ממערכות כמנצחים, כאשר כל אחד נושא להם בלבו חפנים של תודה ויקר, הם האחרונים המנופפים אלינו בנצחונותיהם. הם האחרונים האומרים לנו: אנחנו העשרנו את אברם. אולי משום כך גדולה חיבת העם אליהם שבעתיִם.

אך אולי משום כך אנו נכזבים שבעתיִם לכל גילוי של עודף־בטחון — אַל נחשוש לומר זאת — שאחדים ממצביאינו מגלים בעת הזניקה אל הזירה המורכבת לא פחות, היא זירת החיים האזרחיים. זירה זו איננה מטפלת בקטע אחד של החיים, ואפילו הוא חשוב וראשון במעלה, אלא בכל סוד ההתקיימות היומיומית של חברת בני־אדם, על רקמותיה האנושיות הדקות ועל שלל הרקמות האחרות של מאויים, צרכים, התנגשויות שמהן היא ארוגה. חיי בני־אדם וחיי הכלל האנושי נבדלים מחיי צבא בכך שאין בהם משימה ואין בהם חד־פעמיות של מטרה. יש להם יעוד, אך אין להם יעד. לכן מפליא שבעתיִם שמול הצמאון־לדעת, שמפקדים אלה מגלים בצבא, ניכר איזה שובע־דעת־גמור בשעה שהדברים אמורים במערכת החיים האזרחיים. ושובע זה גילוייו בשלושה: ראשית: עורבא פרח, אין בכלל מה לדעת. הכל פשוט בתכלית הפשטות. שרוול ותו לא — נוסח קוהלת; שנית, מה שאין־בכלל־מה־לדעת, אנחנו יודעים מזמן — נוסח בן־סירא; שלישית, מה שאין־בכלל־מה־לדעת ואנחנו יודעים מזמן, אנחנו יודעים יותר טוב מאחרים — נוסח גורגיאס מן הסופיסטים.

מיעוט־הענוָה הזה, המתלווה אל הפריצה הסוערת לזירת החיים האזרחיים, גורם לכך שצמאוננו לבשורה חדשה לא זו בלבד שאינו מתרווה אלא שהוא מחריף. כי אפילו אִסתרים של אמת אם מטלטלים אותם בלגין של יהירות, סופם שאינם משמיעים אלא את הדו של הלגין.

ד

אין אנו באים לשים עצמנו פרקליטיו של הקיבוץ. ראשית, אין אנו חיים בו; שנית, אין אנשי עין־גדי או שדמות־שיזף צריכים לפרקליטות שלנו כי יותר משהם חבים לנו אנחנו חבים להם. עצם קיומו של חזיון אנושי וחברתי שקיבוץ שמו בתוך סביבה הנתונה לתהליך פרוגרסיבי של התפרקות מערכים, הוא דבר המעיין במקצת את המאזנַיִם המוסריים של חיינו. אילו חיפשנו אחרי אב־החומר של דמותנו המיוחדת כחטיבה לאומית ואנושית ייתכן כי היינו מגלים אותו ברועים של “להבות־הבשן”, ובמתישבים של יטבתה. בזכותם עדיין לא נתעוותו פני החברה שלנו כליל וייתכן שרק לעומתם מסוגלים עוד להתכרכם נערי־הפז ונערות־התסריט הממלאים את מדרכות־הכרך ומבקשים שנאמין כי הם־הם בבואתו האמיתית של הדור. לא נגזים אם נאמר שאם יש עדיין לישראל כמה נקודות־ארכימדס שעליהן תוכל אי־פעם להציב מנוף להתחדשות חברתית ומוסרית, הקיבוץ הוא אחת הנקודות הארכימדיות הללו. מכל־מקום: שום מנהלים מיעִלים, מומחים ואנשי־יֶדע לא השכילו עד כה לברוא אפילו משהו בדומה לזה שברא רצונו החפשי של עובד בן־חורין.

אילו היתה נהירה המונית לקיבוץ וכושר־הקליטה שלו היה מתמלא, הן מבחינה פיסית והן מבחינת צרכי העם, כי אז נחוץ היה להציב לה סכר ולהטות את זרמי־האדם הנוהרים אליו אל ערוצים חשובים אחרים שאינם מעטים בארצנו. אך כל עוד אין נדחקים בתור לקיבוץ וכל עוד לא תמה — ולא תִּתם עוד, כנראה, ימים רבים — השליחות המיוחדת שהקיבוץ ממלא בחיינו, מה טעם חינוכי הוא להכריז כי “אין הקיבוץ עוד המקום האחד שבו אפשר להגשים חלוציות”? לא נמהר לגלות בקריאה זו פנים שלא כהלכה. נאמין כי הכוונה היא להוסיף ולא לגרוע, ולתת לכל מי שנכון ללכת למדבר או לאזורי־פיתוח טעם־של־שליחות. אלא שקריאה זו כפשוטה יותר משנוטים להישמע לחיוב שבה נשמעים לשלילה שבה. אין הכרח ללכת לקיבוץ — את התיזה הזאת יאמץ לו נוער בנפש־חפצה. ממילא לא נהר ליטבתה. אלא שעתה יכול לטעון כי גם בשבילו הקיבוץ איננו חלוצי־למהדרין. הוא יישאר בקיום מחצית־המצוה, ביחוד בחלק “הלא־תעשה” שלה. הוא לא ילך לקיבוץ — אך ספק אם ילך לנגב.

ה

איננו יודעים כמה מובטלים או רעבים נחוצים למדינה כדי להגיע לעצמאות כלכלית וכמה עמל נחוץ כדי להשיג מספר־מושיע זה. הסטטיסטיקה מסוגלת בודאי לאכול מנה בלתי־מוגבלת כמעט של רעבים או מובטלים, אך שום מובטל או רעב אינו יכול לאכול סטטיסטיקה. כי המונח רעב או מובטל איננו רק מונח קולינארי או כלכלי־משקי. הוא קודם־כל מונח של גורל. יכול אדם בכושר ההסברה התמה להשתמש בכל דבר, רק לא לעשות את הרעב והאבטלה דגל להוליך בו אנשים אל יעדו, או לכפות על זולתו כפן כדי שלא תהיה לו ברירה וילך באשר יוליכנו הרעב. כי בתוך כל אדם, גם בעל הכרה אזרחית מפותחת ביותר, יש תחושה עמוקה של התקוממות נגד יסורים הכפויים עליו, אפילו בגזירת־טובתו, על־ידי אחרים. רבים נכונים לעלות בעצמם על מוקדות, אך מעטים מאוד מוכנים שמי שהוא ידחף אותם אפילו לתוך מי־ישועה.

ו

נכון, הציפיה להתעוררות ווֹלוּנטרית, לקרבן, היא תוחלת ממושכה מאוד. היא מחייבת חינוך, הסברה ומעל לכל — מופת אישי ותזמור כל המעשים האחרים כדי להוכיח שאינם עומדים בסתירה לקרבן המבוקש מן היחיד. זה מאריך מאוד את הדרך. זה מחייב ללכת סחור־סחור כדי לעקוף את זיזיו של הטבע האנושי. זה מוליד קוצר־רוח. אך אין ברירה. הדבר איננו בגדר מס לרגשות הוּמַניטריים, הוא מתחייב מעצם הטעם של קיום חברה שאיננה שוכחת כי בעיקרו של דבר היא צירוף של בני־אדם וכל אדם בתוכה — מלוא־עולם. רצונך: כל חכמת ניהוגם של חיים דמוקרטיים, לא במשמעותם הפורמלית אלא במשמעותם העמוקה ביותר של חיי אנשים בני־חורין, טמונה בנקודת־קולומבוס זו: הכושר להתגבר על התאוה האדירה לקיצור־הדרך או הכניעה לתאוה זו.

אלא שאין זו בעיה מוסרית בלבד. גם מבחינת התכלית עדיין לא הוכח כי דרך רפודה סבל אנושי ומצוקה, שיסודה בצו ובכפיה, היא־היא הדרך הקצרה ביותר אל המרה. כל הנסיון ההיסטורי של הדור האחרון מפריך את ההנחה הזאת. ארץ גדולה ורחבת־ידים חרתה את הכפיה על דגלה כאמצעי להשגת אידיאל גדול, אך ככל שהכבידה את הכפיה כן התרחקה מן האידיאל. וגם ביבשת עצומה אחרת, שניסתה זה עתה לקצר דרכם של מיליונים אל הקומונות בדרך הכפיה וההרעבה, מסתמנים במפורש אותות־האכזבה. מכל הערוגות של מאות־הפרחים רואים שם לפי שעה מעט מאוד פרחים, אך הרבה מאוד הרוגים. כי כלל אחד הוא: אין הרע המכוּון מוליד את הטוב אלא את הרע ממנו, כשם שאין ערך שלילי מסוגל להוליד ערך חיובי. ואין עבדות, בכל היקף שהוא ובכל גילוי שהוא, בונה אלא עבדות.

לא היינו משתהים ביותר בסוגיה מורכבה זו אילמלא הגיע לאזננו אותו ציוץ מוזר וצורמני שמשמיעים עתה כמה צַבָּרים חשובים בחיים האזרחיים שעיקרו: תמה ונשלמה תקופת הרצון והגיעה תקופת הצו. אם אין להשיג מטרות — ומטרות חשובות, כמובן — בדרך של התנדבות, של קרבן־מרצון, יש להשיגן בדרך הכפיה, כקרבן־חטאת. ולא היינו משהים אזננו על הציוץ

הבודד הזה, אילולא נשמע לנו כראשיתה של מקהלה שניסורה המתמיד בחללנו נראה לנו מסוכן לא פחות מאשר מוזר.

ז

כי אנחנו נרעדים מאוד לפילוסופיה הזאת של “פחות סנטימנטים”, שהתחילה מרחפת בחיינו ושכמה מבני־הנעורים שלנו נעשו לנושאי דגלה, מין קשיחות חמוּרה הולכת ונאחזת בחיינו שהמונח צער־אדם מתחיל להיות זר לה. שום דבר אינו מעיד כל־כך על הינתקות ממורשת האצילות שבאופי היהודי, מאשר הנוסח הקישח הזה. יש קוראים לזה בלשון לוטפנית: חספּוּס, מעין זיזי־צורה גרידא שהם ביטוי למרד בַּחֲלקות והם נמשי־החן של הדיבור הישראלי הצעיר. דברים כדרבונות שחינם בזיזם. אילו היו הדברים אמורים במישור היומיומי של רשות־היחיד ובמפגשי אדם עם חברו אולי היינו מעלים נוסחה זאת, אף כי לא היינו רואים בה ישועה מופלגת. כי גם בחיי יום־יום חספּוּס זה, המוּכר לנו היטב, מתרחק מן הפשטות ומתקרב אל העזוּת ואין זו המידה התרומית ביותר גם במגע יומיום שבין אדם לחברו. אלא שבמישור החיים הציבוריים חספּוּס זה יוצא מגדר צורה ונהפך למהות ומתחיל לעצב לא רק קליפתה של החברה אלא גם עקרונות חייה. קונדסיות מחוספסה זאת, שגורסים אותה כעין גומת־חן, נהפכת בתרגומה הסוציולוגי לקהות, לאטימות, לקשיחות. אנו פשוט יראים אותה. הרגלי היעילות, הקפדנות והדיוק עדיין רחוקים מלשלוט בחיי המעשה שלנו, אך הקשיחות ואוטם־הלב כבר הולכים לפניהם, כאילו הם התנאי ליעילות ורק עליהם היא תִכּוֹן. אם אומרים לנו: “שיפטרו חמשת אלפים, שיעבירו עשרים אלף, אין רע: כמה אלפים ירעבו, כמה אלפים יישברו, כמה אלפים בכל־זאת ייקלטו”; אם בארץ שבה נגזרת החברה שתי־וערב על־פי כל מיני חתכים סוציאליים, שבטיים, תרבותיים ואחרים רק לא על־פי החתך של לוחמים ושאינם לוחמים יען כי אין בה — ולא על דרך־המליצה — שום אדם שלא לחם או שאיננו לוחם; אם דוקא בארץ זאת מנסים לעשות גיזור חדש של זוחלים־בין־טרשים ושל יושבים־על־מִלֵאת, כי אז אין לראות בכך חספוס או נמש־של־חן או ניב חדש של מליצה אלא גילוי של זרמי־מחשבה ונסיון, מדעת או שלא מדעת, לעצב ריבוד חדש ומהות חדשה לחברתנו. איננו רוצים להביא הקבּלוֹת לא מארצות שונות ולא מחבלי־ארץ שונים כדי להוכיח לאן עשוי להוליך אותו “בלי־סנטימנטים” בפירושו המתפתח והקיצוני, אך חושינו מזהירים אותנו מפניו — אפילו אם רבים וחשובים בתוכנו עדיין מעדיפים לראות חספוסים וסיקוסים אלה בסלחנות ובחיוך אבהי.

ח

בין תנועות־הנוער החלוציות אנו מכירים תנועה אחת שבחרה לה כהמנון שירו של אחד מטובי משוררינו: “אנו עולים ושרים; על חרבות ופגרים”, כביכול, בפחות מזה אי־אפשר. ואולם תנועת־העבודה העברית בכללה רחקה מגירסה כזו ת״ק פרסה. היא ביקשה לבנות את העם תוך בנין האדם בתוכו ולאו דוקא על חרבותיו. אפילו הנוסח המרוכך יותר של משורר דגול אחר: ״אם כּשל הנחשל ויפול בעבודת־פרך — עזבנו עצמותיו היגעות בדרך", אף הוא לא נקלט בפשטות. שרו אותו הרבה, אך איש לא ניסה לעשותו תורת־חיים לחלוצים. וגם היום, על אף תמורות המושגים, היינו רוצים ללכת, באשר ניקרא ובאשר נלך, עם כל העצמות היגעות שלנו ושל אחרים — ולא להניחן בדרך. ואם בשל כך תארך הדרך במקצת — אין רע. בתהפוכות ימינו גם מבעד לדרך הנראית קצרה לא קל לראות בבהירות ובוַדאוּת את מחוז־החפץ. לכן צריך להישמר שבעתים מחפזון בכפיית הקרבן. חכמת ילדי ירושלים על דרך ארוכה שהיא קצרה עדיין עדיפה בעינינו מיצר קיצור־הדרך אפילו של דגולים בקרב הנוער העברי בימינו.

1959

אל נוף המרמה נוסף כמעט מדי שבוע שיח אחד וכבר נראה נוף זה בארץ כנוף יער. הגלוי מתחרה בסמוי והסמוי מעמיק שלוחות וכמו לופת בחניקה שרשי חברה ומדינה.

אמר לנו פעם משורר חכם־לב שאינו עוד עמנו: אילו אפשר היה לסגור את המדינה לשעה אחת ולטאטא אותה כראוי — זה הדבר שנכון היה לעשותו. אך מצערת לא רק הידיעה כי מן הצד המוכני אי־אפשר כלל להעמיד מלכות מסיבובה, אלא העובדה כי עשרים וחמש שנים בלבד אחרי הקמתה כבר זקוקה המדינה — ומדינת היהודים דוקא — ל“רָמוֹנט” מוסרי כזה. רבים חלמו חלום המדינה הזאת. איש בודאי לא חֲלָמָהּ כך.

כי כל “שיח” כזה כשהוא מבצבץ ועולה מן הקרקע, כמו מבקע אדמה שאתה עומד עליה. כמו מנפץ חלום. וגרוע מכל — כמו מוזג טיפה של ספק: חירות לשם חירות הערמה והביזה — מדוע יהודית דוקא?

ב

מזויות שונות הואר — או הוחשך — ענין הנפט ונתיביו בישראל כמו ענין ההילולה הגדולה של ישראלים, רבים כנראה ככל האפשר, סביב הזבח הגדול באבו־רודס. המשפטנים והחוקרים למיניהם¹ ייקראו כבר קרוב לודאי לקבוע לא את קיומה או אי־קיומה של תרמית אלא את היקפה ומידותיה — מידות טובת ההנאה ומספר הנהנים.

לא נקדים את השופטים ולא נבוא להוסיף על המקהלה הגדולה של מוכיחים ומיסרים — שככל שהיא מתרחבת ומתגוונת אתה עשוי למצוא גם בה עצמה קצת בני־לוָיה קבועים הנסחפים תמיד אל ה״מצליחים״ — לפני הילכדם, כמובן — והמשמשים להם לא פעם שופר בציבור. הטיסות והסיורים והחינגות ומדורי הדיווּח והשיבּוּח וההתפעלות של עתונאים למיניהם כל הימים — אינם יוצאים מכלל גדול זה והם רק גוון בפסיפס צבעוני או שובל משָׁבלי גלימתה של השחיתות.

עוד ניחד בסיום הדברים שורות אחדות לטעמה של השחיתות הסמויה, אך נפנה אל זוית שונה מעט של הנושא. זוית שמעצם טבעה אינה יכולה כלל להשתבץ במערכת החיים התקינים וענינה בסוגיה של עמק עָכוֹר — הוא המקום שנקרא על שם עוכר ישראל אחד, שנרגמו בו הוא וביתו.

לא היום. היום אין רוגמים. בימי־קדם.

ג

והסוגיה היא, כידוע, סוגית הביזה.

אנו כובשים — לבטחוננו, אד למען מה — הבוזזים? זוהי שאלה חמורה מאוד ונוקבת עד עומק הוייתנו המוסרית, אך אי־אפשר שלא לשאול אותה בעקבות סיפורים מאבו־רודס, אום־בוגמה ואבו־זנימה ומקומות אחרים במדבר — הוא אותו מדבר שבטרם כל חשיבותו כארץ־מחצבים הוא קודם־כל מדבר הגנה לישראל.

מַלקוֹח שלוקחת המדינה לצרכיה החיוניים הוא אחת מתוצאותיה של מלחמת־המגן ושל הנצחון בה. ואולם כיבוש המלוּוה שוד של בוזזים להנאתם — הוא דבר שאין לו שֵם. ׁשבעתיִם כך כאשר הדברים אמורים לא בהתפרצות חד־פעמית, כדברים שאירעו לא פעם במלחמת־השחרור, אלא בביזה שיטתית ומוצצת־לשד, ביזה תוך הנאה. ואם יש דבר שקשה למצוא לו הסבר, זו העובדה כי בסמוך למסירות־נפש עילאית, הבוקעת מן הטהורים במעיינות אדם והמולידה את הנצחון, מבצבצת אצל קצת מאותו עם עצמו — כמו מן הדלוחים במקורותיו — תאוה פרועה לנכסים, להוללות, לביזה אישית של פירות המוסרים את נפשם.

כאילו אין הארי יכול בלי הסרטן.

ד

יניקת הנפט המצרי — ועדיין הוא נפט מצרי — שנועדה להזין את בטחוננו ולהבטיח את הקיום כפשוטו — חיונית ומוצדקת. זהו חלק מן ההתבצרות מול הסכנה להישמד. זוהי העברת מוקד־כוח מידי הבא להרוג לידי העומד על נפשו. הקוד המוסרי של חברה שחייה מתנהלים על מי־מנוחות יוכל, אם ירצה, למצוא פגם גם בכך. אך כללי המלחמה, כמאמר הצרפתים, אף שאינם משנים את יסודות המוסר האנושי, כמו מכתיבים דרכי התנהגות משלהם.

אם כבשנו נפט מצרי ומילאנו בו צרכינו וחסכנו מעט מן הנפט לרכוש עוד קנה ועוד כנף להגן על עם שמילט עצמו משדה־קטל אחד ואינו רוצה להיקטל עוד — ספק אם יש איזה שולחן־ערוך מוסרי בעולם שיכול לדוננו על כך.

אך אם כבשנו נפט מצרי — נכס מנכסיו של עם מרוד, מורעב, שקוע בעוני, בחולי ובמדוים — כדי לבוֹז אותו ולהנות ממנו יחידים בישראל, אין לנו כפרה. אם נטלנו מרכושו של עם זה — יהיה היום אויבנו כאשר יהיה — כדי שימלאו ממנו כיסיהם של הוללים מישראל, קיא חברה לוחמת, נרכין ראשנו בחרפה. לפני עצמנו וגם לפני אויבים — אף שאין אולי כמשטרם בוזז ומרושש את עמם שלהם עצמם.

ומי שאינו מסוגל לראות את מעשיו כאן גם ראיה שמן הצד השני של קו החזית — לא יוכל לעולם להגיע לשיפוט נכון ומאוזן של טעם המעשים ומשמעותם — לא לטוַח היום ובודאי לא לטוַח העתידות.

ה

כי יש דברים שהמלחמה מעלה אותם והם נשכחים ויש דברים במלחמה שרודפים כצל אחרי ימי השלום ואינם מרפים והם כחותמם לאורך ימים. מהם שנעשים סמל. אנו ספונים בקונכיתנו ואין הד מעשינו או בת־קולם בסמוך או במרחקים חוזר אלינו. גם מפני לשון שאיננו שומעים גם מפני תוף־האוזן שלנו שהורגל לסנן דברים לפי מידת נעימותם.

ובכן, מה שעשה לנו בזמנו כפר ערבי אחד באזור ירושלים בתחום הנפשות, הולך ועושה לנו עתה אבו־רודס בתחום הממונות והחומר. קשה היה מאוד — ועדיין בלתי־אפשרי לצייר את הישראלים כצמאי־הרג; לא קשה לצייר יושבים בישראל ־ ובהכללה מרושעת את ישראל כולה — כצמאי־בצע חסרי־מעצורים. יום המפגש עם המצרים — על אף המחנות הערוכים זה מול זה — אולי רחוק פחות משהוא נשקף לרבים מאתנו. עם מוכה ומורעב לא ייתכן כלל שלא יצמא בעומק לבו לשלום. הרבה דברים יישכחו, אך השוד הזה, ירידת קבוצה קטנה של עיטים ישראלים על פגרי הנכסים של מצרים — לא יישכחו במהרה.

וכל מה שנאמר במוסר היהדות על שוד עניים ואנקת אביונים — חל גם על אביון מצרי או סורי או כל אביון אחר במשפחת האדם. גם אם היום הוא אויבך.

ו

נוכח התרחשויות אלו — שמוטב לראותן כּמוֹת שהן מאשר לנסות להַורידן — לא די עוד בעֵרנוּת חד־פעמית לתועבה העולה פה ושם על־פני השטח. נחוצה משמרת רצופה של התודעה המוסרית והציבורית. נחוצה תפנית. והיא נחוצה משום שכל מה שהתרחש, כנראה, במדבר לא היה בא לעולם אילולא ניזון מקרקע דשנה ומזובלת בארץ הנושבת; אילולא ניזון מאוירה של סלחנות ושל מגמה לא־מודעת אולי של אי־חסימת השוָרים. השחיתות הסמויה מסוכנת שבעתים מפני שהיא הולכת ונארגת באורח־החיים כחלק ממנו וזורמת בזרמם ואתה מתרגל לנשום אותה ביחד עם אויר החברה וחמצנה. יש קשר — אומר ד״ר דויד ניב, האזרח עז־הרוח — בין התעשרות במצב מלחמה לבין מה שקורה ב״נתיבי־נפט״. נפרש ונאמר: יש תלות הדוקה בין מפגני־הראוָה והמותרות והבזבוז המתיהר של החברה הישראלית, הפרטית והממוסדת, לבין מה שמצמיח פתאום המדבר. ויש גם תלות בין מעשים והרגלים שאנו נוטעים ביודעין, אך בלי שיקול מספיק ובלי זהירות חינוכית וחברתית נאותה (כגון ההימורים) לבין התופעות הצומחות אחר־כך גם במדבר גם בחצר ביתנו.

ז

העלינו בראשית הדברים ספק שאלה ספק הרהור: חירות לשם חירות ההונאה — מדוע יהודית דוקא?

יהיו בודאי משיבים וטוענים כי קיומו הריבוני של עם מוצדק מצד עצמו, הַינוּ הך מה מעלתו המוסרית. וכשם שעמים רבים אחרים מתקיימים במעלת המוסר שלהם, בין רמה היא בין נמוכה, כך אין ישראל צריכה להעמיד ריבונותה למבחן או לספק על־פי מוסר חייה.

גישה אכזיסטנציאליסטית זאת אינה חסרת־הגיון, כבר מן הטעם הפשוט שכל עוד קיימת מסגרת הריבונות — רבות ופתוחות הדרכים לתיקון פני עם וחברה ושום עיקום־דמות של היום איננו סוף־פסוק. דורות כלתה נפשנו לריבונות ולא חטאיה של תקופה אחת או של פלג מעַוות בדור אחד עירערו אמונתנו בה. אפילו כך — רק מעטים, כמדומה, יראו נחמה בכך שאחד היתרונות החשובים שתתן לנו הריבונות היהודית יהיה הזכות לשדוד — גם את עצמנו — בעברית.

1971

בכלכלה הישראלית, אומרים, שליטים החוקים הפועלים בכל כלכלה לאומית. אך כל כלכלן בישראל יוסיף מיד: חוקים אלה — אבל לא רק הם. במדינה־דוד־רותח כמדינתנו אף גורמים אחרים מעלים רעידות של גאות ושל שפל, והם, אולי יותר מן החוקים, מעצבים פני הכלכלה — לפעמים: עצבון גמור.

מדינה שכזאת.

בין הגורמים האלה נוכל מעתה למנות גם גורמת אחת: חתונה. כן. חג־הכלולות. לא רק כאֶלמנט־של־אישות. כגורמת כלכלית. עוד ימים רבים יסובו, כנראה, גלגלי תעשיה ומסחר שהונעו עם חגיגת־הנישואין המפוארה על־גבי משטח של אברזין (מה זה אברזין?) שנמתח לצורך לילה אחד של כלולות על־פני הדשא של מלון בשרון. אין עוד ספק: אנו עומדים על סף פריחה כלכלית, כמעט — טוטלית. אין לך ענף בענפי הכלכלה שחבצלת־השרון הזאת לא תתן בו אותות. אין.

תעשית־הבשר, למשל, שנקראה ליַצר ביום אחד “חצי קילומטר נקניקיות” בשביל מִפקד העולים־מנכסיהם בישראל, כמו עברה בבת־אחת לפסים של יִצוּר המוני, המשַׁנה מן הקצה אל הקצה כל מושגינו גם על פריון־יִצוּר גם על הרגלי־הצריכה ומעלה אותה למעלת תעשיה־כבדה שהיא, כידוע, אבן־פינה בסטרוקטורה הכלכלית של כל מדינה מתוקנת. מוכר־הנקניקיות בשערי אתונה העתיקה צריך היה, לפי תוקידידס, לעשות מהלך של עשרה קילומטרים כדי למכור צמד אחד של נקניקים. הפונדקאים על הדשא בשרון הוכיחו כי אפשר בברית־נישואין של צמד אחד למכור — וגם לכלות — חצי קילומטר נקניקיות. כמות שנהפכת — לכמות. כושר יִצוּר וצריכה כזה, גם אם אין בו עדיין כדי להביאנו לשוק האירופי, כבר יש בו כל סימני־ההיכר של שוק. פרסי, כלומר.

כוחה של גורמת אחת: חתונה.

ב

וחרושת־הפלדה? קריה שלמה עומדת כעשר שנים למעצבה ואינה יודעת מה בדיוק תיצר כדי שתזכה למעט רווחיות. באו אמידי־השרון והעמידו ביצת קולומבוס: ¹ שפודים. חרב־האבירים של האמוּדה הישראלית החדשה. אלף ומאתים פגיונות לדקירת האומצה נתבעה תעשית־הפלדה שלנו להכין בשביל דיביזיה אחת של העשירוּת הישראלית הממונעת שחנתה לילה אחד בשרון. עוד כמה הילולות משופדות כאלו ואנו עולים על פיטסבורג. לא בדימונה. במלון השרון. איך אמר זקנו של וינסטון צ׳רצ׳יל: חכמת היצרן היא לדעת מה השוק רוצה ומה איננו רוצה. והשוק של ישראל בימינו איננו רוצה צנורות־פלדה נבובים. הוא רוצה שפודים. עם אומצה, כמובן. נביבות יביא משלו.

אך מעל לכל — ניצל, כנראה, משק הלול. אם להאמין לסטטיסטיקה הרשמית של עתוני־הערב — היה זה לילם הנשחט ביותר של בעלי־הכנף. באלפיהם נפלו. ארץ קליפורניה, אוהבת העופות, אינה נוקמת בתרנגולי־ הודו שלה ערב חג־המולד נקמה גדולה מזו שנקמנו כאן בשארי־בשרם, בעלי־הכרבולת הפשוטים, בליל־ירח בשרון. עוד כמה אפריונים כאלה והגזירות שנגזרו בזמנן על הלולים היו כלא היו. האפרוחים המתחתנים של האצולה הישראלית יצילו את התרנגולות. את הלול, כלומר.

כמעט שכחנו את המחצבים. שתי תחנות־כוח באשדוד ביחד עם כור גרעיני לא ימריצו כל־כך פיתוחם של מחצבי־הדלק במדינה כפי שתמריצם חופה ממוכנת אחת, אפילו תיערך רק פעם בשבועים. הנרי פורד הראשון היה טוען כי את השפע הכלכלי בארצות־הברית תוליד המכונית. כאשר אתה רואה צי של אלף מכוניות נמתח כחוט־עקלתון לכל אורך נתיב־הנישואין קשה לך לקבוע מי הוליד את מי: המכונית את השפע או להיפך. דבר אחד אתה יודע בוַדאוּת: צי־כלולות כזה איננו ילידו של העוני. מכל־מקום: לא בישראל.

ואולם יותר מכל צפויה, כנראה, פריחה כלכלית ל…יפאן. כן. ליפאן. לארץ השמש העולה. היפאנים אולי אינם יודעים זאת עדיין. אנחנו — יודעים. כאשר נשאלה כלת הערב לאן יסע הזוג לבלות את ירח־הדבש — השיבה בכל מידת הצניעות: ״מה פירוש לאן? — לאן שכולם נוסעים: ליפאן״. פשוט, בקרבת מקום: ליפאן. לאן שכולם נוסעים. שכולם.

אם לקבל הודעה זו של צעירה בת־ימינו כפשוטה — עומדת ממלכת המיקאדו לפני ירח־דבש כלכלי שכמוהו לא ידעה מימי הדומפינג הגדול. חמישים אלף זוגות ישראלים נכנסים מדי שנה לחופה. חמישים אלף ירחי־כלה כאלה בטוקיו — והשמש ביפאן תעמוד. מרוב זריחה. אמנם, לא דייקנו מעט. חמישים אלף — פחות אחד. בבית־ההחלמה שבו בילינו את ימי־הפסח פגשנו בכל־זאת זוג צעיר חינני מאוד משדות־מיכה בחבל עדולם שבא לבלות את ירח־הדבש שלו על הכרמל. כאשר שאלנו את בני־הזוג בתמיהה: מה פתאום מיַרחים כאן את הדבש — הן כולם נוסעים ליפאן? נבוכו. ארצנו גדולה. עדולם רחוקה. הדואר — דואר ישראל, והידיעה על יפאן עדיין לא הגיעה לעדולם. לכן: ליפאן. כולם — פרט לעדולם. אבל גם יוצא־מן־הכלל אחד אין בו עוד כדי להסיר את חרב־הלבלוב התלויה מעל יפאן כגורל והכל בזכות ירחי־הדבש מאגן־הירכַים של ישראל.

אף־על־פי־כן: אין אַליה בלי קוץ. אין רוטב בלי מים. ואין אברזין בלי סרח־העודף. ובסרח־העודף של האברזין הגדול שנמתח, כאמור, על הדשא בהרצליה — היה גם מעשה־אונס. נאנסה שם ללא־רחם כל מערכת הנימוסין של החברה הגבוהה. כרגיל — ללא תקנה.

שלוש מאות ששים וחמש פעמים בשנה מתפרסמים בעתוני הארץ. ובשירות השידור הממלכתי פרקי תלמוד בבלי של הנימוס, קוֹדֶכּס ההתנהגות של החברה לימי מבחן. אך כל התורה המהוקצעת, שנבנתה בשקידה ובאלגנטיות כזו, לא עמדה בפני המבחן האנושי הפשוט ביותר: מבחן הנחיריִם, תל אחד של קורקבנים ברוטב, ולא רק התל ־ ריחו בלבד, הספיק כדי למוטט את כל מגדל הנימוסין שהתחיל לפאר טבור חברתנו כמו פסל מינרוָה את האקרופוליס. במקום כל תקנות הנימוס השתרר כאן החוק הקדמון של דארוין: כל דאלים יטרוף. גבר מקדים את הגבירה. נער את הזקן, גיבור את החלש, וכל המשתה דומה יותר לתחרות מי יגיע ראשון ־ אל השפודים. ובעיית הנימוסים הקולינאריים של חברתנו איננה עוד איך לאכול דגים בלי סכין אלא איך למנוע רצח המונים מול ירכו הצלויה של תרנגול הודו. כל המאמץ האינטלקטואלי של העתונות והרדיו הממלכתי יצטרך להיות מופנה אל מטרת־חינוך הרבה יותר אֶלמנטרית, ראשית החינוך של כל אדם ביער: איך לאכול (בציבור) בלי שפיכותדמים.

עוד לכוחה של אותה גורמת: חתונה.

ג

יכולנו להמשיך בקו הגרוטסקה אל תחומים לאו דוקא כלכליים של חיי החברה הישראלית. אך אין טעם להיתלות בסימפטום אחד של העוית ולהתיחס אליו במקום אל מקורותיו. החברה הישראלית החדשה צריכה, כנראה, למופעים אישיים ציבוריים כאלה כרמון לפַצָץ, כבלוֹן־ניפוחים לאויר. כאפס לחישוקו.

כי נישואים של זוג בני־טובים ־ מכל השכבות בישראל – חדלו מכבר להיות ענין שבינו לבינה. זהו ענין שבינם לבינינו, לבין הציבור הרחב. חג העצמאות הפרטי של אפרוח ופרגיה המאמנים כנפיהם לעוף – הולך ונהפך לחג העצמאות של העיירה, של העיר – וביחסי ציבור כהלכתם ־ של האומה כולה. מומחים לפולקלור ולהוי עדיין מתלבטים בנסיון להפוך את חגי־העם הלאומיים לחג המשפחה. אך המומחים ליחסי־ציבור כבר הצליחו להפוך כל חג משפחתי להילולה של העם. כאילו העם כולו נכנס לחופה, לבר־מצוה או לברית־מילה. וזה הַינוּ הך. כי בימינו ברית־מילה דומה לבת־מצוה ובת־מצוה לחתונה וחתונה ־ כבר אמרנו – לחג הריבונות על כל סממניו של החג. מפגן הרכב הממונע, מפקד העתודים וטור השפודים השלופים.

ד

אך האמת היא שמידת הניפוח איננה רק מידתו של הפרט בישראל. היא מידתו של הכלל, ושל הכלל המאורגן. וכבר אין לדעת מי סיבה ומי מסובב והעם כולו סובב במעגל־הניפוחים וכמו עט על הסעודה המפסקת שלו ברעבתנות של מי שצם אתמול ואולי של מי שיודע כי הוא עתיד לצום מחר. והסעודה המפסקת הזאת, במשמעה הפשוט ובמשמעה המושאל והמדאיג, היא נחלת הכלל כנחלת הפרט ונחלתנו על הים ־ לא פחות מאשר על היבשה.

נאמר מראש: אין חטא למדינה כשהיא מבקשת להיראות גדולה משהנה. מדינה שבידודה הוא חלק בתכנית־הכחדה של אויביה, צריכה למעט רעש של יחסי־ציבור כדי שלא יושתק קיומה ולא תושתק ההתנכלות לו. אַלפּיִם שנה לא הופענו ביריד העמים ואין רע אם אנו מהַמים קצת יותר מעמים אחרים כדי להדגיש עובדת קיומנו. טוב לדגלנו שלא יחסר בשום מקום שבו מתבדרים דגליהם של עמים חפשים. אך בשעה שאנו מנסים לחבוש מצנפות שלא לפי מידת ראשנו ־ ראשנו נבלע ונראית רק המצנפת ונראה כל הגיחוך של מי שחובש אותה והיא איננה לפי מידתו.

אחת המצנפות האלו היא בעינינו האניה – אשר כבר למדנו בכנות לאהוב אותה כנכס של גאוה לאומית ־ האניה “שלום”.

מעט מאוד דברים בארץ נבנו בעמל שקדני ומאוּפּק־פרסומת כזה כפי שנבנה צי־הסוחר של ישראל. והוא עמלם של קבוצת הוזים. והוא משענתו של עם מנותק מכל יבשה. אך כמו מערבולת־בים כן נראה לנו הסחרור הפתאומי הזה שבו נסתחררנו כולנו עם אניית־הדגל. עם הארכיטקטורה הראויה לכל תהילה. עם ציוריו של טאמאיו הגדול ועם ברק־השפע הנוצץ כמראה שאתה יכול לראות בה כל דבר ־ רק לא את עצמך. אלף קישוטים מקוריים להפליא ואלף תמונות־נוף מרהיבות מקשטים את הספינה. אף־על־פי־כן אין זו תמונתה של ארצך. בערפל הכשרות והטריפה נדון כלי־השיט הזה רק מזוית השולחן־ערוך של ר׳ יוסף קארו אך לא מזוית השולחן הערוך הכולל של העם. ובודאי לא מזוית העוית של פאר וניפוח הלופתים אותנו כבמלתעות של סרטן. ובשולחן הכולל של העם כמו ערוכה השאלה המנקרת בלב ואיננה נשאלת בפה: האומנם כה גדולה ומכרעת חשיבותו של כלי־השיט המוביל־במים הזה עד שהוא ראוי לחלק הששי של ההשקעה במוביל־המים הארצי — תקוַת המדינה ופיתוחה? כאשר אתה מוסיף אל הספינה עצמה את ארבע הפלגות־הבתולים שלא על־מנת לקבל פרס ולא על־מנת לשלם מס עם כל בכורי־ישראל (וגם כאן לפי הכלל: כולם — חוץ מעדולם) אין אתה יכול שלא לבוא למסקנה כי ציוצה הנון־שאלנטי של כלת השרון: "לאן שכולם נוסעים: ליפאן״ — איננו כל־כך מחוץ לענין גם כאשר הדברים אמורים בכלל הישראלי המאורגן — בו ובמאשריו.

יובן: ניגודו של ניפוח זה איננו צניעות חסודה. ניגודו: תגובות נורמליות לפי מידת היכולת. בטוב הטעם, אך לא בהתנוצצות מזויפה. ייתכן כי אניית־הדגל שהיתה מסמלת את ישראל יותר מכלי שיט אחר היא אניית־מפרשים המפליגה עם הרוח. אך המדאיג איננו רק כלי המפואר למעלה ממידתנו ומסע־הנסיון של ראשי הישוב לבדוק אם הוא יסכון לשיט־תענוגות של האמידים היהודים האמורים למלא את תאיו. מדאיגה אוירה הסעודה המפסקת שבה אנו חוטפים ואוכלים פאר בשפודים כאילו מתוך הרגשה עמומה כי מחר — מחר יהיה צורך בשפודים לא כדי לאכול. כדי להתקיים.

1964

מי שלא שיער כי בין האלים ההולכים וניתצים של התקופה תגיע גם שעתה של העליה — אינו מבין ברמזי הזמן, גם אם הם ניתנים לו במכת־אגרוף הפוחסת את אפו. תהליכים חברתיים ומוסריים אינם מנותקים זה מזה. וכאשר שכבת־שומן מטפסת על כרסה של חברה, דרכה שתעלה על לבה וסופה שתעפיל אל צור־מחשבתה ותערפל מוחה וסוף־סופה שייטרפו על חברה זו דעתה, מוסרה ואפילו חשבונה שלה עצמה. ומבין העיקומיס השונים של התקופה — הטלת הדופי בעליה ובעולים, המטופחת על־ידי הסַלוֹן הישראלי ולא רק על־ידיו, היא מן החמורים ביותר.

האמירה כי בענין העליה החל הציבור הישראלי לצאת מן הכלים איננה מדויקת. הוא פשוט קרוב ליציאה מן הדעת. כי רק אי־שפיות לאומית ואישית יכולה להביא ציבור לנסר בתאוה כזאת את השורש המזין לא רק את חזון חייו אלא גם את עצם קיומו.

ב

אך בטרם קטרוג — מלים אחדות של זכות על הדור הצעיר של ישראל.

זהו בעיקר דור לא ציוני. לא רק מפני שחינוכו בארץ הריבונה לא הביא בחשבון יסוד זה כיסוד חיוני בעיצוב דמותו. על כך נאמר עוד דברים אחדים בהמשך הטורים. זהו דור לא ציוני כי באופן מעשי ואוביקטיבי ניטלה ממנו השאיפה לציוֹן וחלום השיבה אליה. זהו דור שהעצמאות הלאומית היא לגביו דבר מובן מעצמו וטבעי כנשמת־אפו. הוא אינו צריך לחלום על הכותל־המערבי — הוא גר בסמוך לו; הוא איננו צריך להיכסף אל כנרת — הוא רואה יום־יום יפעתה; הוא אינו הוזה את שובו לציון ברחמים — הוא צמח מתוכה ומתוך סלעיה. רצונך: הוא־הוא ציון.

היעדר הצורך לבנות מעבורת רגשית מציון־שבחלום אל ציון־שבמציאות עושה אולי את יליד הארץ עני יותר בכיסופים מבן־דורו בגולה שרקם בלבו את חלום הארץ הזו שנים. צעיר הארץ איננו זוכה גם בטראומה האדירה שבהיתקלות אומה עם ארץ־כיסופיה, כפי שזוכה בה המגיע כעולה בספינה אל חופה או הנוחת אל נופה ממרומים. ואם נשארה לו פיסת־ציונות לערוג עליה, גם לאחר קום מדינתו, בדמות העיר ירושלים — באה מלחמת ששת־הימים, שצעיר ישראלי זה עשה אותה במוֹ־ גופו, ו“נטלה” ממנו גם חוף זה. הכל כמעט, מצד החלום הציוני, נתון לו.

המפגש של צעיר זה עם בן דורו הציוני מברית־המועצות הוא מבחינה זאת כמפגש בין חולם למפוכח, בין מי שנתון עדיין בעצם חלומו לבין מי שהקיץ ומצא, או עשה, את חלומו — בשר וגידים.

ג

אך בעוד אין הוא חולם עוד חלום של שיבת־ציון, הוא נושא על כתפיו כל עומס מציאותה. הוא מחרף חייו על כל תלם ואמה של ארצו. שלא כשום נוער אחר בעולם הוא נותן פרק מכריע של חייו לחפירות. מעטות הדוגמאות לתעוזה ולגבורה אישית כמלחמתם של השובתים־רעב ליד הקרמלין. אך התצפית הדרוכה על הירדן ועל סוללות הסואץ איננה מפגרת אחריה.

מידת הקשיחות הנראית בפניו של הצעיר הישראלי היא, במידה לא־מועטה, גם תולדה של המתח האדיר הזה. זהו מתח הנוצר גם מעצם השירות המפרך, גם מתוך התחושה כי בהצלחתו או בכשלונו תלויים לא רק שגשוגנו המדיני אלא עצם קיומנו.

לא הרבה דורות יהודיים נעמסו אחריות כזאת. לא הרבה נוער יהודי נעמס תמצית האחריות הזו. לא היה לו אח להישג. אין לו אח למשא.

זה להבנת דמותו של הצעיר הישראלי, שבו פוגש העולה החדש. והוא גם הרקע להצדקה מפורשת של תביעתו לביסוס ולנחלה, כל עוד אין הוא מעמיד אותה בניגוד למעשים למען העולה. ואולם אילו ביקשנו להסביר ברקע זה בלבד את ההתנכרות הגואה לעליה ולעולה, היינו מתעלמים מתהליכים עמוקים יותר, חינוכיים ואחרים, המתהווים בחברה הישראלית כולה. תהליכים אלה אינם יכולים שלא להוליך אל ההתנכרות.

ד

בתוך תהליכים אלה מזדקרת באופן אכזרי התפתחות האֶגוֹצנטריות היהירה של הישוב הזה.

אין לך כמעט רגע — בחיי־שלום או בימי־חירום — שבו לא תבענו מיהודי העולם גילויים של אחריות ואחדות וערבות הדדית של יהודים. את שדותינו אנו משקים בכוח התביעה הזאת. את ארובות החרושת שלנו אנו מנשאים בכוחה. את קופות הציבור שלנו, כמעט בכל תחום ותחום, הפכנו לאבן־שואבת בכוח הצו הזה ששליחינו הניפו אותו בכל קצוי עולם ובכל פינה שבה בני ישראל נמצאים. הסברנו חובתה של אחדות זאת לקהילה נידחת באיים הקאריביים כמו לאמידי היהודים ביוֹהנסבורג. את קני־התותחים שלנו יצקנו במפחת האחדות הזאת. לא היה כמעט תחום בחיינו, מהחזקת “תלמוד תורה”, שפעמים אינו קיים כלל, עד הבנינים הרבים והמפוארים, מהם מיותרים, שבו לא ראינו זכות לפנות אל יהודים בשם “אחדותיות העם היהודי” ולבקש את עזרתם.

אך ככל גוף המתרגל להיות במצב של תובע דהינו את האפשרות להיות אנו עצמנו נתבעים. פירשנו באופן הנרחב ביותר את המושג אחדות־ישראל, מצד חובת היהודים בעולם כלפינו, אבל רק לעתים נדירות נזדעקנו לקיים חובתנו, מאותה בחינה עצמה של אחדות ישראל, כלפיהם. וכאשר שבתו יהודים בברית־המועצות שביתת־רעב ליד הקרמלין, במאבק על זכויותיהם האלמנטריות, יכולנו לאסוף רק תמהוניים מעטים להצטרף אל שביתת־רעב מקבילה בארץ, כי העם הישראלי כולו היה — ועדיין הוא נתון — בשביתת־השובע הגדולה והממושכת בתולדותיו.

ה

ואולם בצד התפיסה החד־צדדית של מושג האחדות היהודית, אנו הולכים ומאבדים גם את חוש החסד האלמנטרי כלפי הגר, באשר הוא גר.

כי בהמשך לדרמה האישית שעובר כל עולה ועולה מברית־המועצות במלחמתו על זכות העליה שם — עדיין צפויה לו הדרמה העיקרית של התערות והיקלטות בארץ חדשה. עקוּר ככל שהוא היה מן החברה הסובבת אותו בברית־המועצות, הוא היה רקום בתוכה, הוא צמח עמה מגן־הילדים עד בית־הספר הגבוה והיה בא עמה בקומוניקציה אישית יום־יום, שעה־שעה, במשך השנים. מלחמת־הקיום של יהודי, החמרית והרוחנית, אף־על־פי שהיא מבודדת ומתישה, היא יוצרת בכל־זאת מערכת של מושגים משותפים עם הסביבה. היא מבליטה את הפרדוֹכּס המוזר, שאיננו בלתי־מוּכר לסוציולוגים, שבעוד אדם נלחם על ניתוקו ועקירתו מן החברה שבה הוא חי, הרי בעצם מלחמתו הוא גם מוסיף ומתערה בה.

העקירה הפתאומית מאורח־חיים, משפה, מחברה, אל עולם אחר, אפילו זה עולם נשאף, כשהיא באה בגיל היציבות והעמידה, היא דרמה אנושית חריפה של עקירה מזה והתערות מזה, שבכל דיבורינו על עליה ובכל חישובינו הלאומיים עדיין לא עמדנו, ואולי גם לא ניסינו לעמוד, על מלוא משמעותה.

מידת האדישות שאנו מגלים לדרמה האינדיבידואלית הזאת היא אחד הגילויים של אבדן החסד היהודי המציין את הישראלי, הצעיר והותיק והמבוסס כאחד, ויען כי יש בכך משום טשטוש קו אחד מקוי־היסוד של האופי היהודי — מתקבל הדבר בתדהמה כזאת על־ידי כל עולה הנפגש עמנו לראשונה והגורר אחריו עדיין את שובל־החסד המרהיב של המסורת היהודית עתיקת־היומין.

והעובדה הנחרצת כי ארץ זו הולכת ומאבדת את מידת־הרחמים ואת מידת־החסד; את נודב־הלב של יהודים ואת הטעם האמיתי של היותם ערבים זה בזה, היא מן הדברים המצערים ביותר שהנחילה לנו התקופה — והיא דוקא תקופת הריבונות הישראלית.

ו

הדבר נעשה פרדוכסלי שבעתים מול התעוררותו המודגשת של הוּמַניזם ראוי לציון כלפי שכנינו. בעוד הוּמַניזם ראוי־לברכה זה הולך וחזק ונעשה רגיש יותר ויותר כשהדברים אמורים ביחס אל שכנים — הוא הולך ומתפוגג ונעשה מגומגם מאוד כשהדברים אמורים ביחס אל יהודים שמקרוב באו. אולי משום שהשני מחייב יותר. אולי משום שבעת הדיבור על הצבת או אי־הצבת גדרות בפתחת־רפיח — הויכוח הוא עדיין בתחום המופשט שאינו נוגע אישית לנוקט עמדה זו או אחרת. בעוד שהוּמַניזם ביחס אל העולה החדש איננו יכול להיות סַלוֹני ואיננו יכול כלל להיות מופשט, וביטויו עשוי להיות ויתור, התחלקות, וקרבן חמרי־אישי של ממש. ובמבחן התכליתי והמשמעי הזה, העשוי לנגוע בו במישרין, אין הישראלי, כנראה, מוכן לעמוד.

ז

ואולם שום דבר אינו מעיד כל־ כך על מידת הצביעות שבטענות על אפלית העולים לטובה — מעדותו של העבר הלא־רחוק.

יכולנו לשאת בשלוָה ובלי פציית־פה את העובדה כי רבבות ומאות אלפי עולים נשכנו באוהלים, בפחונים ובמעברות, בעוד שאנו ישבנו כבר אז בדירות מרוּוחוֹת. משום חוג הטוען עתה נגד האפליה, כביכול, בשיכון לא שמענו אז זעקה נגד המגורים האלה. מכל־מקום: הסַלֹון הישראלי, שהיה אז רק בראשית התהוותו ועדיין לא תפח למידותיו ולעזותו הנוכחית, לא השמיע ציוצו נגד עיוות ואפליה אלה. הוא היה עובר על־פני המעברה והבדון ולא נתקף כלל מוסר־כליות כלשהו על העולה המופלה לרעה, כשם שאין הוא נתקף היום שום הרהורי־תשובה כשהוא חולף במכוניתו על־פני פרברי העוני והדחקות. ואילולא מדיניות ממשלתית נועזה ומכוונת, שבענין זה הקדימה את רגשותיו של הציבור והנחתה אותם, ייתכן כי היינו רואים עד היום עוד מאות אלפים יושבים בבקתותיהם.

כפל־מוסר זה של הישראלי הותיק הוא מן החמורים בגילויי הזמן. יכולנו לשאת את קליטת העולים בבדונים, אך איננו יכולים לשאת קליטתם במגורי־אנוש מיד לבואם לארץ — אף כי כספם הוא זה שאנו אוספים בעם היהודי ואף כי זכותם על ישראל — לתמהונו של הישראלי הותיק — איננה נופלת מזכותנו.ׂ

ח

בתוך תרגילי ההתחמקות אתה שומע גם אנחה שוברת־גוף על העול הגדול שמטילה עלינו הציונות ועל הכריעה שאנו כורעים תחת נטל משאה.

הרבה דברים נאמרו על הציונות — בזכותה ובחובתה — מן הצד הרעיוני, אך נוכח הקינה על הציונות המרוששת ישראלים מנכסיהם הגיעה אולי השעה לומר משהו עליה גם מן הצד העסקי.

אילולא חששנו לפתוח פה לשטן היינו אומרים כי בצד היות הציונות אידיאה לאומית כּוֹנפת שמעטות דוגמתה בעמים — היא היתה גם אחת העסקות המצוינות שעשה העם היהודי מעודו. ויושבי ישראל במיוחד. לפי כל מה שנשאב ממנה במשך השנים היא שקולה כנגד הרבה בארות־נפט ומכרות־זהב ועדיין היא מכרה לא אכזב מן הבחינה העסקית. יתר על־כן: הרבה עסקוֹת שהיו נכשלות כשלון חרוץ מבחינה חמרית ניצלו בסופו של דבר על־ידי הציונות או על־ידי שימוש בציונות כתחליף לנימוק כלכלי. איש לא הפסיד עליה. לא הנותן במקום נתינתו, אך בודאי לא המקבל במקום קבלתו. היא היתה קרן־המטבע הגדולה של היהדות. לא הפסיד עליה לא הפועל ובודאי לא הקבלן; לא המתישב הישר בעמקים ובודאי לא המסרסר בקרקעותיה, שייתכן כי הוא־הוא דוקא המצוות היום יותר מאחרים על כל אשר מעמיסה עליו הציונות בחובת הקליטה.

דומה, בארץ הזאת צריך אדם לקום כל יום ולומר תפילת “מודה אני” לציונות העסקית שהוכיחה עצמה כאחת ההשקעות הטובות ביותר בבורסה היהודית.

ט

התפתחותו של אכּסיסטנציאליזם ישראלי מגושם והתבססותו הם סימן מבשר רעות. העוֹינוּת לעליה ולעולים היא רק אחד משפלי מדרונו, אם כי לא אחרון בהם. רדיפת הבצע חסרת־המעצור, הבולמוס לשעשוע והאטימות המתעבּה לכל מצוקה אנושית הם המדרגות האחרות בשיפוע זה.

הופעתו החריפה של אֶכּסיסטנציאליזם זה, המשיל מעליו כל משאת־נפש אידיאית, היא בסתירה גמורה לדמות האדם היהודי, לכל מסורת העם ולסולם־העדיפויות שגיבש בכל שנות חייו; הוא אנטי־מוסרי בעיקרו, משום שהוא תובע מן העם היהודי לעזור לנו בהכשרת החרמון לצרכי הסקי שלנו, אך איננו מודה בחובה האלמנטרית שאנו מצדנו חייבים ליהודים המחפשים מחסה וקורת־גג במדינתם.

אך מעל לכל הוא מסוכן גם מן הבחינה האֶכּסיסטנציאליסטית גופה. כי אך שטות היא להניח שבזכות הסיסמה של קיום מסגרת של שנים וחצי מיליונים יהודים נוכל להמשיך לגייס מן העם היהודי ומחוצה לו את כל הנחוץ כדי לקיים גן שוטים־מרוצים־מעצמם זה. ועל תוחלת־חייו של גן אטום כזה בתוך כל המדבר והצמחיה שמסביבו — אין אולי צורך להרחיב את הדיבור.

י

מידה גדולה של קדרות יורדת עליך כשאתה מנסה להרהר מה הדרך או הסיכוי לעצור את הנכר הזה ואת תהליך עיווּתם של פני עם וסגולותיו. השורות שאנו ושכמותנו כותבים — ככלות הכל אינן אלא השׂחה מן הלב שבין כותב לקורא.

כי יש לסתום מקורות אמיתיים לטענות נוער — ודאי. כי נוער השב ממלחמה זכאי לתכנית נועזת לקורת־גג, מחוץ לכל המושגים המקובלים שלנו בתחומי השיכון ותנאיו — ודאי וודאי. ככלות הכל: מבחינה זאת גם הוא עולה — הוא עולה מן החפירות אל בנין־חייו, כשהוא נושא עליו עוד ימים רבים את חותם המלחמה.

כי יש צורך לגדוע את ההתעשרות המקרעת פני חברתנו, במדיניות תקיפה הנושאת בין השאר סימנו של שלטון־עובדים — ודאי וודאי. כי יש כוח לכך — אף בכך אין ספק.

אך עיקרה של המהפכה המבוקשת ועיקר המלחמה נגד הפילוסופיה האֶכּסיסטנציאליסטית המתפתחת של ישראלים הוא במקום אחר — בחינוך.

השוקת שבורה כאן בכל דפנותיה. ולאו דוקא בתחום המוגדר של בית־הספר. מערכת־ניכור חריפה פועלת יום־יום שנים ארוכות באופן מוחץ בכל אמצעי־התקשורת — ברדיו, בטלויזיה, בחינוך התיכון וביותר בחינוך האוניברסיטאי — וההתקוממות נגד העליה היא רק אחת מתוצאותיה. ועדיין לא אחרונה. הציונות נתונה מכבר במרכאות, אך למראה דמות החיים המתהווית בארץ לא רחוק היום והמדכאות יולבשו גם על עצם המושג יהדות. ואם יש שביתת־שובע, המסוכנת לארץ עוד יותר מן השאננות החמרית, זוהי שביתת־השובע הקיימת בשדה החינוך היהודי. היחס לעליה ולעולים — הוא רק בּיכּוּרים בפירותיה של שביתה מסוכנה זאת.

1972

אל מצוקת־הנפש היהודית הרגילה נוספה לנו בשנים האחרונות עוד עגמה אחת — היא עגמת החרמון. ספק אם יש בעולם עוד הר בלתי־יציב ומסוכסך עם עצמו כהר זה. בבוקר משליג — בצהריִם מפשיר; בלילה מבהיר — ביום מקדיר. יום אחד יש לו רכבל וכולו תנועה — יומים אין לו וכולו תנומה. יש שאלפי ישראלים צמאי־סקי יוצאים בשבת בהמוניהם אל החרמון — ואל פסגתו לא יגיעו. עד שהספיקו לחגור מגלשיהם, נמס השלג וחסל סדר החלקה. כביכול, הר־נבו בהיפוכו. מן הארץ תראה את ההר, אך אליו לא תבוא. אנו חרדים מעט לתחרות סקי־השלג הארצית שהוכרזה — כך קראנו השבוע — ברוב חגיגיות על־ידי מר בוכובזה לעשרים ושבעה במַרס. עם ההר הקאפריזי הזה לא היינו קובעים ויעודים. בשלהי מַרס הקרוב אתה עשוי לקטוף בו סיגליות. תהפוכותיו של הר סורר.

קשה לדעת תעלוליו של מי כישפו את ההר הזה, אך ראוי — כמדומה — תאומו של שׂניר שניחד בו מלים אחדות.

ב

ההחלקה על החרמון — אומרים לנו — היא חלק מ“אקט הנוכחות” שלנו ברמת־הגולן. חמישה־עשר אלף כלי־רכב, או יהודים, הנאספים להחליק על ההר הם ראָיה־של־ברזל שאנחנו שם. לכאורה, טיעון שאין עליו עוררים, אלא שלאחר בחינה קלה מתברר כי אין בו משמעות. כי לא במצהלות־שלג מכניעים הר. לא במגלשי־סקי קונים בעלות. ולא במחליקים האדמה נבעלת.

אלף מכוניות “פולקסואגן” עם נוער שַׁבתּי מתרונן, לא יעמידו לפנינו, לפני שכנינו ולפני העולם כולו עובדת־נוכחות מַסיבית יותר משיעמיד טרקטור אחד ביום חול. כי דבר אחד הוא הנחָלָה, ודבר אחד הוא החלקה, ואין להחלקה משמעות גדולה ועמוקה יותר מפשוטה. גם אם תחליק אלף פעם ממרום־ההר עד מורדו וגם אם יחליק כך כל העם כולו בשבתותיו — עדיין איננו אלא מחליק. ושום דבר אינו מנוגד יותר להכאת שורש מן ההחלקה, שיש בה גם מאי־היכולת לעמוד יציבוֹת במקום אהד וגם מן הגלישה מפסגות.

אחת מן השתים: יקום לנו ההר הזה לצמיתות בבוא היום — ונקווה כי אמנם יקום — ניצמד אליו בכל אפני ההתוַדעות אל נוף הארץ הזאת ואל הריה ועמקיה, ובדורות שיבואו יהיה אולי הסקי לאחד האפנים המרובים שבהם אירשנו לנו את הארץ. לא יקום לצמיתות — כלום כה להובים יצרי הגלישה שלנו עד שאיננו יכולים לכבוש אותם תקופת־בינים קלה? האומנם כל אבותינו כולם — מן העיירה באירופה ועד צנעה וחצרמוות — לא הוציאו שַׁבּתם בלי סקי, בלי מגלשים?

ג

אילו היינו ספורטאים, היינו בוחנים ענין זה גם מצדו ותכליתו הספורטיביים. ככל שנתרפק על השלג — אין השלג מקוי־הדמות האמיתיים והטבעיים של הארץ הזאת. רק פסיכוזה המונית יכולה לעוות כך מושגי־ספורט ובריאות־הגוף ולהטות רבבות אנשים מחיים ספורטיביים טבעיים, הנובעים באופן אורגני מאקלים הארץ הזו, אל סנסציה שלגית בקרחת־שלג מרדנית שאיננה אלא ענין ליחידים ולא נועדה אלא לטפח בישראל עוד גוון של אריסטוקרטיה מזויפת. טבעה ונופה הספורטיביים של הארץ קרובים יותר לנהריה מאשר לאינטרלאַקן והנסיון לצייר דמות הארץ הזאת, לפני יושביה או לפני תייריה, כארץ השלגים והסקי, יכול להיות רק נסיונם של אלופי פרסומת או של נוכליה. מכל־מקום — כטעמם היא מצוירת.

ד

אולי גם נחליק. אולי תבוא גם שעת־הסכמה ונשב על ההר הזה בטוחות. אז נחליק ונבוא אל ההר במצהלות נעורים וזקנים כדרך שאנו באים אל גופיה האחרים של הארץ. לא עכשיו. לא נעמיד כניגוד חריף כל־כך בינינו לבין שכנינו, הצופים חלקת־אדמתם מקרוב ובלי משקפת, מצהלות־סקי ישראליות מזה ופליטים נוטשי־ביתם מזה. גם אם הם אויבינו.

בטרם צאתנו בשבת, רתומים אל הווּלגאריה הישראלית ההומה לצהול בחרמון, נזכור כי מלכתחילה באנו אל הגלישה הזאת עייפים ויגעים מדרך ארוכה מאוד. דרך שתחילתה התלולה אינה מתחילה במג׳דל־שמס ואפילו לא באילת־השחר. באנו אל החרמון עטורי גבורה כאשר הננו בשארית כוחו של עם פצוע, כמעט בנשימתו האחרונה. לא העפלנו אליו לשם תרגיל אלפיניסטי. נאחזנו בו כבאחת היתדות שבהן — כמאמר המשורר — נאחזים בעת חלחלה שלפני תהום. בסך כל הדברים אין ההר הזה קיים בתודעתנו כהר לשמו. הוא נחרת בה במשך שנים כהר־מִִתקף והוא מתבסס עתה בהכרתנו יותר ויותר כהר־מגן. ואף כי עברו כבר כמעט שש שנים מאז נכבש, עדיין מהותו כהר המגן על כל אשר בתחתיתו ובדרומו — חריפה וצורבת כשהיתה. באוירו עדיין נישאים לא רק עשן המלחמה שעברה וריחו החריף של הדם מלפני שש שנים. באוירו עדיין תלויה הסערה העלומה ולמרגלותיו עדיין נופלים הנופלים.

ה

אולי נניח לו מעט כהר־שעשועים. אולי נתן לו לעמוד קצת בהוד הימים הנוראים ההם — ולהמתין לנו מעט. להמתין לשעטת הרכב המטייל, לברק המחליקים ולתרועות־השמחה המגושמות. שכרון־החושים שבו שמחה זו אוחזת בנו מפחיד לפעמים לא פחות מעלפונו של העצב או מסיוטו של הייאוש.

על הצלת קיומנו נריע גם בחביון הלב גם בראש חוצות. אך הסִקי על החרמון איננו חלק ממצהלות ישראל בחופתה העצמאית. הוא משהו גלמי מאוד, מגושם מאוד, לא־שייך לנו מאוד ־ ואין לו ולשמחת ההתקיימות וההצלה ולא־כלום. ויותר משהוא מראה אותנו טורחים ברעדה על בנין ביתנו שלנו ־ הוא מראה אותנו מחליקים על ביתם החרב של אחרים.

1973

[עם דין־וחשבון המבקר על ההימורים]

לפני כעשרים שנה, בראשית משרד־החינוך, בא אחד משוחרי הספורט בארץ והציע לדויד רמז, אז שר החינוך והתרבות, להקים מערכת ניחושים בספורט ולתת על־ידי כך דחיפה להתפתחותו. קומץ התקציבים הציבוריים, טען הטוען, לעולם לא ישביע את הארי הספורטיבי ותמיד יימצאו צרכים עדיפים.

המדינה עדיין היתה בחיתוליה והאוזן היתה כרויה לכל הצעה, לכל רעיון חדש ־ שלא להחמיץ חלילה איזה ברק־ השראה של יהודים ואיזו תושיה לישראל. אף־על־פי־כן דחה ד. רמז את הרעיון בלי שום הנמקה סבירה והיה מסיים תמיד שיחה עם אותו דובר מכובד בתיבה אחת שלא היה בה לא מן ההסכמה ולא מן הדחיה: שמעתי. פעמים אחדות חזרה הפנייה ונשנתה וכמספר הפעמים הזה בהברות מתמשכות אך קצובות: שמעתי.

כאשר שאלנו באחד הערבים את ד. רמז, מפני מה הוא דוחה־לא־דוחה את הרעיון, היה משיב בדרך שהיתה אָפיינית לו: אין נַחַש ביעקב. הניחוש, ההימור איננו לפי אָפיוֹ של העם הזה, לא מן הצד הטוב ולא מן הצד הרע של הענין. יהודים יהמרו, אך יחפשו פרצות להבטיח את הימורם. אני לא אעמוד כזקיף עליהם ואינני חייב לפתוח סדקים לכל מי שמחפש לבוא בהם. פּיִס, אמר — ניחא. הוא עיור. אבל “טוטו” הוא הימור פעיל, מפוכח וחריף־יצרים. אינני רוצה בו. המדינה עצמה היא הימור גדול. הבאים אחרי — כרצונם. אני — לא.

ב

יאמרו חסידי הספורט אשר יאמרו — חינוכו של העם לא יצא נשכר מן המהומה ההימורית הסדירה הזאת אחת לשבוע. אין אנו יודעים עדיין, אם הגוף הבריא כתוצאה מפעילות מופלגת במגרשים, אך הנפש חלתה. בכך אין ספק. והפתגם הלאטיני המפורסם, שהוא נר לרגלי ספורטאים, רחוק מלהתקיים כאן בשלמותו, ובתחום הכדורגל מכל־מקום פשט את הרגל לחלוטין.

אילו ניתנה הדעת יותר על הצד החינוכי שבדבר, בודאי היו מגיעים למסקנה, כי אין להגיש לעם — בהתהוותו, ברופסותו החברתית, בעניוֹ ובמרדותו — עוד אפשרות לפרנסות אוריריות ואין להוסיף על כל מתחיו גם את מתח ההימור. בזיעת אפיך תאכל לחם — הוא עדיין הכלל שלפיו, בין רוצה בין לא רוצה, תצטרך החברה הישראלית לערוך את חייה עוד ימים רבים. והדבר האחרון שיש להגישו לה הוא שלל אפשרויות להשתכר לא על־פי העמל והטורח אלא על־פי הניחוש והנס. ואם אין הנס נוטה לך חסד — הטה את הנס אליך, דבר שעשוהו מהמרים בכל הדורות ומהמרים בּישראל אינם יוצאים מכלל מהוגן זה.

הטוטו והלוטו, או יקראו להימורים האלה כאשר יקראו, כמו דוחפים חלק של העם לפעילות של סרק ומטים אֶנרגיה מחשבתית של מנחשים ומהמרים לאלפיהם אל אפיק שלילי, עקר. וכל המהומה העסקית והעסקנית הזאת של תחנות גירוּלים ואיסוּפים וממיינים וזקיפים וסוכנים — ולצדם גם קצת צדיקים־יסוד־עולם העוסקים ביחוס הציבור — היא וכל אלה הם דוגמה מובהקת לתעשיה־של־כלום. ציבור המתחיל לראות בפעילות כזאת חלק מן המערכת הכלכלית והתעסוקתית שלו — כמו נמצא בתהליך מובהק של ניוון והתאפסות.

ג

שלטון, אמר החכם, משחית. כסף, כנראה, משחית ממנו — אולי משום שפעמים הכסף מזכה גם בשלטון.

בעוד יש עוני פרטי בארץ, שאיש אינו חולק על קיומו, יש — מכל־מקום לפי הגילויים החיצוניים — עושר ציבורי רב. שפעת ממון משייטת בקערות־הציבור השונות ואין כשפעה הזאת קוראת לשחיתות. לא העכבר גנב אלא החור — אמרו קדמונים. וזקננו הנבון היה משפר אִמרה זאת ואומר: לא העכבר גנב ולא החור, רק חריץ הגבינה שמעבר לחור. תהיה גבינה — יבואו עכברים. ואמנם הם באים.

ד

לא צריך היה להיות נביא כדי לדעת, למשל, כי המס המפלגתי שהונהג לפני שלוש שנים ושהזרים כמו מקרן־שפע כספים לכל בדל מפלגה בישראל, סופו להוליד גם גילויי שחיתות. כיתות ופלגים התחילו טובלים בכספים ובמקום הדאגה כיצד לכלכל פעולות באין כסף, אפשר היה להבחין אצל כמה פלגים התלבטות כיצד לכלכל כסף באין פעולות. וכך המציאו וכילכלו פעלתנות ומסעות ובתי־לשכה מפוארים — על־פי החוק של הטבע האנושי שאין עניוּת במקום עשירוּת. וגם — על־פי טבען של קופות־כספים גדולות, שככל שהן מתמלאות ומתרבות — התולדה הישרה של ריבוין הטבעי הוא קופה נוספת: של שרצים.

כך בכל מקום — כך בספורט. פתאום ניתן בידי עסקנות גדולה ובינונית — וגם גמודה — מקור־כספים מתוך הימורים, הזורם כאשד והראשים עדיין לא עמדו מסחרורם. ובעצם הדיש הגדול והמתרחב הזה מי — עד בוא שר־החינוך עצמו — העֵז לחסום שוָרים?

ה

בתוך מהומת הכספים והקנוניות הממלאת באחרונה קצת מחלל הארץ, ולא רק בספורט, אנו מתחילים להתגעגע מעט על העניות. לא עניות המשקעת עצמה בחוב ובעבוט ובלבד להעמיד פני נגידות, אלא עניות כפשוטה. עניות של מחסור. המצוקה הפרטית, האישית, היא פגם אנושי וחברתי שיש לעקרו, אך המחסור הציבורי, או נאמר: חוסר השפע בקופות־ציבור הוא, ככל שיהיה הדבר מוזר, ערך חיובי. אמת: הוא מרבה דאגה ומעמיק קמיטות המצח ומכפיל יגיעתם של פרנסים — אך הוא מרבה נקיוּת. הוא מרבה ענוָה. הוא מרבה שמחה אמיתית על כל הישג, ודברים שנבראים מתוך המחסור כמו נבראים בטהרה והם בני־קיימא. גם תרבות־הגוף.

ואם אין אנו מסוגלים להאדיר ספורט אלא אם כן נגדיל רמיה —שמא נוַתר על כמה בעיטות רגלים לטובת נקיון־הכּפּיִם.

1971

כל חברי ההסתדרות יחויבו במס מפלגות — והמסרב יודיע.

[מן העתונות]

יש לברך תוך הפתעה על תמימות־הדעים הגמורה שהושגה בשלב זה במפלגת־העבודה לגבי צעד בעל אופי סוציאלי מובהק, שהוא מעיקרי חובתה של תנועה ציבורית מתקדמת: ביעור העוני. על דברים רבים, עקרוניים פחות או עקרוניים יותר, עוד יהיה, כנראה, הויכוח נטוש ימים רבים, אך בענין דחוף אחד כמו הוקם גשר־ביילי מהיר כדי לעבור על־פני חילוקי־דעות אפשריים, הוא ענין הרפורמה הסוציאלית החשובה שהארץ מצפה לה מכבר: עקירת הדלוּת. לא של שכונת שפירא. לא של מחנה־יהודה. לא של מרודי־יום באפקים או בדימונה — של המפלגות.

כי כל אדם בארץ הזאת — עובד בימי מיתון, חקלאי בשעת בצורת או תעשיין בעת שפל, יכול להיות חשוף מזמן לזמן לטרדות הפרנסה והקיום. מפלגה אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו יום אחד להיות קשת־יום. מפלגה אינה יכולה לעמוד כל יום שני וחמישי בלשכת התעסוקה או לפשוט ידה בגדוד. הדברים שמפלגות בישראל טרודות בהם בין השאר הם בספירות כה נעלות של האצילוּת האזרחית עד שאין לך עוול גדול יותר מאשר להעסיקן בענינים כה גשמיים כמו דאגת פרנסה — של עצמן.

עני, נאמר, חשוב כמת, מפלגה עניה — כמוה, חלילה, כבית־עלמין. והתקנה העומדת להיתקן שכל חברי ההסתדרות למפלגותיהם יחויבו — או כלשון המחליקים: יזוּכּו בחובה — לשלם בתוך מסיהם גם את מס המפלגות באה, כנראה, בין השאר כדי להסיר ממפלגות סכנת השממון הזה.

כך נראים הדברים בראי החיוך. אך הם אינם נראים הרבה אחרת גם בראי החומרה. אנו יודעים כוונתו של אחד מרענני המחשבה הציבורית שהעלה הצעה זאת וגם תום־לבם של כמה מראשי התומכים בה, אך הדרך הזאת לא זו בלבד שאין בה כדי להטות את תקציבי המפלגות אל אפיקים של נוהג ומשטר, אלא שגם אינה צופה מראש את כל המשתמע מאותו כלל מסוכן ההולך ונשתל בדמוקרטיה הישראלית: הכל מצוּוים, אך כל המסרב — יודיע.

ואין לך דבר המכרסם יותר בשרשיו של אורח־חיים חפשי מן הכלל התמים או המיתמם הזה.

ב

כיון שאנו שומעים כבר רשרוש חבלי־הפשתן שמהם קולעים קולר לצוארנו — אולי נקדים ונאמר:

אין צורך להסביר לאיש חשיבותה של מפלגה במערך החיים המדיניים. הארגון המפלגתי, בין נאהב אותו בין לא, הוא אחד התאים החיוניים לקיומה של חברה מתוקנת, לבירור שאיפותיה ולהכרעות. הרתיעה — וגם הסלידה — שאנו עדים להן לפעמים אינן מפני התא החשוב הזה כשלעצמו אלא מגידולו הבלתי־טבעי ומהתפשטותו המוגזמת לתוך ועל חשבון רקמות ותאים חיוניים אחרים. אך שום איש החושב במונחים של חברה חפשית, בנויה על הסכמה ציבורית, לא יכפור בעצם חיוניותו של תא יסודי זה לארגון תקין של חיי ציבור.

יתר על־כן: חוק מימון המפלגות שהועלה באחרונה על הפרק הוא אולי מן החוקים הדחופים שעל המדינה לתקן. לא כדי להקטין מצוקתן של מפלגות ולהקל על גזבריהן, אלא כדי להכביד עליהן. כדי לקבוע לא רק כמה כסף תקבל המפלגה ומאין תקבלנו אלא גם כמה תוציא ולמה ומאין לא תקבל ולאיזו מטרה לא תוציא. בארץ של פיתוח סוער, שבקערתה הציבורית נערמים בהיקף כזה כאן ובחוץ־לארץ גם מסי העם גם נדבותיו, תקנות כאלו הן סייג חיוני. הן לא יפתרו הכל. ריבוי המפלגות יישאר גם להבא מקור העיוּותים. אך כוחן העיקרי של התקנות יהיה לא רק במה שיינתן למפלגות אלא גם במסכת שלמה של הגבלים שתמנע את עיקופן. זה כוחם וזה יִחוּדם של חוקי־מדינה שיש להם לא רק שיני־בינה אלא גם שיני־עונשין.

ואולם מי שמקיש מן החיוב שבחוק ממלכתי מסדיר ומוַסת גם על תקנה של גוף ציבורי הקובעת רק את חובת התשלום ואותה בלבד, והמטילה אותה למעשה גם על ציבור גדול שאינו חייב בה; מי שעושה גזירה־שוה כזו, או שנתן לתום־לבו להעביר אותו על דעתו או שנתן לנוחיוּת להעביר אותו על תום־לבו.

ג

כי להבדיל מחוק ממלכתי למימון מפלגות, התקנה שעומדים לחוקק בהסתדרות, אין בה מאומה — ומטבע הדברים לא יכול להיות בה — כדי לפקח על הוצאותיהן או להגבילן. והגבולות בסופו של דבר ייקבעו בנקודת־בינים איזו־שהיא בין מה שמפלגות טוענות כי נחוץ להן לבין מה שגוזרי המסים והגובים יהיו סבורים — ולא פעם בטעות — שאפשר להעמיס על הציבור. והם ייקבעו כך בלי לבחון אם מה שהמפלגות — בהיקפן ובהרגליהן הנוכחיים — רואות כהכרחי לפעולתן הוא־הוא אמנם התקציב המוצדק, או אולי רק האופי המסורבל שקיבלה הפעילות המפלגתית במשך השנים הוא המכתיב תביעות נפרזות אלו. יתר על־כן: תשלום־חובה, אפילו באמצעות בול מצויר יפה, בו כשלעצמו אין עדיין שום מחסום בפני כל אותם העיווּתים שתומכי ההצעה מתכוונים להעבירם מן העולם. בלי משטר מוסרי אחר של חיים מפלגתיים ובלי חוקים מפורשים, עשויים להתקיים גם להבא זה בצד זה — ותוך שכנוּת טובה להפליא — גם הסֵדר החדש וגם עקיפותיו החמורות.

ד

מה שנחוץ עתה בארץ איננו דוקא חיזוק עַצמתה של מפלגה. הדבר שדחה שכבה ניכרת של דור צעיר מעצם המונח מפלגה, הוא לא חולשת כוחה אלא עודף כוחה. אין המפלגה, בשום פנים, המקרה הסוציאלי של חיינו ואין צורך להיתפס לעודף של מידת־הרחמים לגורלה. ליחה לא נס וקרוב לודאי שלא ינוס עוד ימים רבים גם משום שבעיקרו הוא הכרחי ואולי גם מן הסיבה הפשוטה, שאם אמנם ינוס הלֵֵיח — יצטרכו אולי רבים לנוּס בעקבותיו.

ליחהּ לא נס, אך תפקידה אינו דומה כלל לתפקיד שאותו מילאה, ובתוקף הנסיבות אולי חייבת היתה למלא, בעבר. כי היתה גם־היתה תקופה שבה שימשו מפלגות גם מסגרות של חינוך אנשיהן לתביעה מעצמם, להגשמות. מכמה מהן הוליכו שבילים ישרים אל התחייבויות עצמיות חמורות של חבריהן בין אם היתה זו ההתחייבות הכבדה של מישבי השממה, שהולידו מפלגות־העובדים, ובין אם היתה זו — ובפרספקטיבה היסטורית אנו רואים זאת צלול יותר — ההתחייבות האישית החדה כחרב שנטלו עליהם לוחמים מגזע “חירות”. תקופה זאת, בתוקף אלף נסיבות, חלפה. החלום לעשות דוקא את המפלגה סדן לריקוע חובה של התנדבות אישית לסוגיה השונים — נכשל, או נגנז.

והדבר ששעתו הגיעה בחריפות הוא איזון מקומה של המפלגה בחיי המדינה. תיחום גבוליה. העמדתה כערכה במקומה הנכון. ראייתה כמכשיר חיוני לקיום חיים פוליטיים סדירים, אך לא כתבלין שבלעדיו לא ניתן כלל להעלות שום תבשיל — מדיני, חברתי וגם תרבותי — על הכּיריִם הציבוריים. ובודאי לא ככפות־מאזנַיִם שבהן משוּקלל כל מעשה ומעשה בחיי הציבור קודם־כל למשקלו הסגולי מבחינת הכימיה המפלגתית.

והמעשה שנחוץ היה לעשות הוא לא לחפש דרך איך להקטין את לבטי הקיום החמרי של המפלגות, אלא איך לגזם את התפקידים המרובים והמדוּמים שהעמיסו על עצמן ולהתאימם אל צרכיה האמיתיים של דמוקרטיה מודרנית ולא לצרכים מיושנים של התגודדויות, מארזים עד אזוב.

ה

ואולם צד אחד בתקנת המס החדש מטריד ואינו מרפה, והוא השיטה שלפיה מחייבים ציבור גדול בהיטל מסוים ומחייבים את מי שמסרב לשלם — להודיע על סירובו. אם יש ארץ שבה נחוץ היה להישמר משיטה מוזרה זאת — זוהי הארץ שבה אנו יושבים.

כי זוהי ארץ של עולים. זוהי ארץ שאליה באים אנשים מארצות שבהן כל נקיפת־אצבע היא נקיפה של חובה, או שבלי חובה כזו לא יכלו כלל לנקוף אותה. זוהי ארץ שבה אפוף אדם ממילא מערכת שלמה של חובות — בלחץ התקופה ובלחץ היעד היסודי של המדינה וגם בלחץ התנאים החמורים של התאקלמות והשתרשות. כלום לא חייבים היו להרהר אם נכון הוא להטיל עליו גם את חובת הביטוח המפלגתי האוטומטי, בנוסף על המצוות המרובות שהמיסוד הישראלי המשוכלל ורב־הדמיון הספיק להמציא?

על אחת כמה וכמה אין לצפות — אם אמנם מצפה מישהו לכך בלב תמים — כי בארץ שבה כה מפותחים רַתּוֹקי הארגון והמסגרת יימצאו רבים מאוד שירהיבו עוז להצהיר על סירובם. יהיו רתיעתם או פחדם מוצדקים או חסרי־יסוד — הם קיימים ומושרשים וסופם להביא לידי כך שרבבות יפרישו משׂכרם לא משום שזה רצונם אלא משום שזה פחדם.

ובשולי כל אלה מתעורר ספק חמור אם אמנם ניתן ומותר לכרוך בצרור אחד כל־ כך הרבה חובות ושירותים שונים זה מזה, עד כדי כך שלהלכה, לפחות, אם אדם לא ישלם מס־המפלגה במועדו הוא יהיה משולל גם עזרה רפואית, משום שהחכמה הארגונית והסוציאלית ראתה לכרוך אותם יחד. וחיבור זה של דיני־נפשות עם ענינים משניים, חשובים כאשר יהיו, אם הוא כופה עצמו עליך — אינו מותיר לך מבחר רב ולא נותר לך אלא לקבלו, ולוּ גם במשיכת־כתף של אין־אונים.

ו

בכל המסכת הזאת בולט ומצער אולי יותר מכל אבדן חוש־ההאזנה לרחשי הציבור. כה רפוף הקשר עד שלעתים נדמה כי יותר משנחוצים לצמרת קצינים ליחסי־ציבור, נחוצים, כנראה, לציבור, להסברת עצמו. קצינים ליחסי־צמרת. אין לך דבר פשוט יותר מלהחליט ברוב קולות על מס ווֹלוּנטרי־של־חובה לטובת המפלגות. הוא יותקן — וישולם. אך מבחן מתמיד זה של צייתנות מתוך צידוק־הדין איננו מוסיף למאגר־הכוח של שום ציבור. הוא מחליש אותו ולאורך ימים הוא עלול גם למוטטוֹ.

לגבי הענין שבו אמורים דברינו, יסתבר בסופו של דבר כי חומת־הכספים שתוקם על־פי המס החדש, יותר משתיבנה על היענותו של המתנדב, היא תיבנה על שתיקתו של המסרב. ספק אם נתן מישהו את דעתו על חָזקה המוסרי של חומה כזאת, יגביהו אותה הגובים כאשר יגביהו.

1968

[הרהורים לטעמה של ביקורת]

בשירותנו לפני שנים אחדות מעבר לים, טרודים כל הימים בנסיון שלא החל עמנו ולא נסתיים עמנו, להסביר עצמנו ללא יהודים, היינו סרים מזמן לזמן לצורך נשימה יהודית עמוקה דוקא לעיר המכוניות דטרויט. היה שם ידיד לא־יהודי גדול של ישראל, שנספּה לפני זמן־מה באסון־תעופה, כולו דבוק באהבת ישראל עד כי לא פעם קשה היה אפילו לישראלי להתחרות עמו באהבת־עצמנו. והיה שם יהודי אחד שפגישה עמו היתה כמו רוָיה בישימון. היה זה ראש קהילת “שערי־צדק” במקום, הרב מוריס אדלר, אחד הרבנים הבולטים בזרם הקונסרבטיבי של יהדות ארצות־הברית (אף הוא, לרשעוּת הגורל, נספּה לפני שנים אחדות בנסיבות טרגיות: סטודנט יהודי מופרע ירה בו בעת דרשה ולאחר שבועות של יסורים נפח הרב את נשמתו).

הרב מוריס אדלר היה מנהיג מוּכּר ונאצל של קהילה יהודית, הנושא יהדותו לא במופגן ולא במוצנע אלא כחלק מובן־מאליו של תרכַּבתוֹ הרוחנית והמוסרית. אישיותו ראויה היתה, מצד עצמה להיות מסוּפּרת — ולוּ מן הסיבה הפשוטה כי רב זה, בהליכותיו ובמִדבַּרוֹ, הוכיח שהמאבק על קיום היהדות בימינו ועל רציפותה אין לו מתכונת אחת דוקא, וכי הכל תלוי באור שבלב נושא המורשה ומעבירה. אלא שלא בכך עניננו הפעם. עניננו באותו רב — מזוית אחרת.

ב

רב זה כיהן בין השאר כראש הועד המבקר של האיגוד הארצי לפועלי המכוניות בארצות־הברית, המונה כשני מיליונים חברים. חבריו האחרים בועד המבקר היו כומר פרוטסטנטי, כהן קתולי, וקרוב לודאי גם רואה אחד או שני רואים של חשבון.

מה — שאלנו — ענינו של הרב ואיש־הרוח בביקורת של איגודי מכוניות היה משיב: יתרוננו, שלי ושל אנשי־הכהונה האחרים, שאיננו מבינים דבר במכוניות ואם לא תגלה לאיש — גם לא בכספים. אבל הבריות נוהגים משום־מה לחשוב כי רועי העדה, שמגעם עם אנשים ועם וידויים, יש להם חושים מחודדים וחושים אלה טובים לביקורת. ואם תשאל מה בדיוק תפקידי — אענה לך: להרגיז. אחת לשנתים, עם הגשה הדין־וחשבון לועידה הכללית, עלי להרגיז את טובי ידידי בהנהגת שני מיליונים פועלי המכוניות. ואם אנו מגישים לפעמים דו״ח שאיננו מרגיז אותם דיָם — אני, לפחות, מתחיל לפקפק אם מילאנו את תפקידנו כהלכה; ״הכפור הזה, הביקורת — אמר הרב — מטבעו אינו יכול להיות חם".

ג

נאמר מיד: היו לנו, בשעתו, ספקות אם ההדר הנלוה לכינון הביקורת בהסתדרות הוא כורח לה. לא גרסנו לא את גינוני הטקס, לא את ההשבעה ולא את הצהרות האמונים. אדם מצהיר אמונים לאשת־חיקו, למדינתו ולכל המרובה גם לאיזה ארגון־סתרים או מִִסדר־מחתרת. אבל ארגון ציבורי שיש לו חוקה ויש לו תקנות — נושא התפקיד ממילא מחויב בהן ואין הוא צריך לקוֹנָמות. הפֶטישיזציה של דברים איננה תמיד עדות למידת הרצינות שמיחסים להם. גם ההמולה האדמיניסטרטיבית המוגזמת שנכרכה בהקמת מוסד־המבקר בישרה משהו שנראה לנו גמלוני ומעומלן מדי. ביקורת ענינה יותר בטביעת־עין מאשר בטביעת־חותמות של לשכה הבנויה דיוטות על־גבי דיוטות, ואפילו מעט סיגוף אינו מזיק לה. ראשונים בתחום זה נתנו מופת.

ואף שהדברים לא לבשו את הצורה המקוּוה ויש אולי עודף שרד, הרי עצם כינון מערך־ביקורת מיוחד היה בגדר תפנית והעזה, ומחוללי התפנית ראויים לכל ברכה.

ד

ואולם תהא דעתנו על הגינונים החיצוניים אשר תהיה, דבר אחד, כמדומה, אינו נתון לויכוח: מעשה הביקורת הוא רשות נפרדת.

היא איננה נפרדת מן האחריות. היא איננה נפרדת מן השכל הישר. היא איננה נפרדת מן ההכרה שאף כי עיסוקה העיקרי בעניני נכסים וממונות — בעיקרו של דבר היא מהפכת גם בדיני־נפשות של אנשים ושל ציבור. אבל היא איננה נפרדת גם מן ההכרה כי ראשית לכל היא חייבת בדין־וחשבון לציבור, וכי מצפים ממנה כי הדבר הדוֹמינַנטי בכל פעולותיה ושיקוליה יהיו תקינות המִנהל, נקיונו וטוהר כפיו. ויען כי איננה נפרדת מחובתה הראשונה הזאת — היא בפירוש נפרדת ובדוּלָה מן הרשויות האחראיות, במישרין או בעקיפין, על המעשים המבוקרים — וכל כוחה של ביקורת בהיבדלות זאת.

אמת, זוהי אחריות כבדה ומבחן תמידי לתבונת השיפוט, אך משעה שבוחרים בקפידה כזאת את הרשות המבקרת, צריך לקבל מראש את ההנחה כי ברכת־האלוהים של התבונה והאחריות הציבורית לא ניתנה למנהלים ולממונים עליהם יותר משניתנה לביקורת וביחוד — לועדה ציבורית מיוחדת המלווה את מעשיה.

מכל־מקום: אין לך דבר מוטעה ומסוכן יותר מערבוב מעמדם של אישים עם מעמדם של עקרונות, וכל הנימוקים הנזעמים שהובאו באחרונה אינם מתמודדים עם כללי־היסוד החברתיים והציבוריים שמנינו,

ה

אב־הנימוקים וגם אב־הפחדים הוא, כמובן, הפרסום. אלף ואחת בדיחות מהלכות, כידוע, בפולקלור היהודי בנושא זה, החל מסיפור נעלי־הזהב שרוטשילד נועל אותן לשם נוֹי, אך מעלה עליהן ערדלים להסתירן מפני הפרסום ועד לאותו סגפן שטען כי זה שלושים שנה הוא נוהג פרישות אך מבקש לא לפרסם את הדבר משום שאשתו איננה יודעת על כך. אלא שהנושא שלנו חורג מתחום הפולקלור ונכנס לתחום המוסר הציבורי והוא מתחדד כמעט אל הנוסחה המוזרה שכביכול, חומרתה של העבירה עצמה אינה שקולה כנגד חומרת פרסומה.

והפחד הזה מפני הפרסום אינו ערטילאי. הוא אחוז, כך אומרים בעצם טובתנו ורווחתנו. התנועה, כידוע, מוקפת אויבים וכל מום שמגלים בה בפומבי נעשה נשק בידי אויבים ונמצאת כל דמותה מתעקמת — וקץ כל בשר הסתדרותי.

ואולם מי שאומר זאת אינו מביא בחשבון כי שום דבר אינו מקים יותר אויבים מן הלחש הנזלף מפה־לאוזן כי אם מסתירים דין־וחשבון, אפילו מטעמים מסחריים או משקיים, משמע יש מה להסתיר. נזלת — אומר לנו ידיד — אין מסתירים, שחפת — כן. ואם לא יובאו הדברים במלואם לידיעת הציבור, אף המחליק בפרשנים לא יוכל להוכיח כי המחלה המסתורית שנגנזה היא — נזלת.

ו

אך האמת היא כי מאז ומתמיד האויבים או הידידים הגדולים ביותר לכל גוף ציבורי לא קמו כתוצאה מפרסום או אי־פרסום מעשים אלא כתוצאה מן המעשים עצמם.

התקשורת היא דבר חשוב. התקשורת “המתוחכמת” (כך קרוי היום כל דבר שהוא שָׁכֵן לחכמה אך בשום פנים איננו החכמה עצמה) חשובה מאוד, אך אפילו היא לעולם לא תבוא במקום המעשים. אפשר לנפּח מעשה רע, אך אי־אפשר לסלף לחלוטין מעשה טוב וּוַדאי שאי־אפשר לעקם לאורך ימים שרשרת של מעשים חיוביים, שברכה מפורשת בהם לציבור, באמצעות תקשורת. גם מערכת־הסילוף המשוכללת ביותר יש לה נקודות־שיא וסופה שהיא מגיעה, כנוסחתו של הוגה־דעות אחד, ל“נקודת ההתהפכות”. מזכיר ההסתדרות עצמו, המנסה בכנוּת לטלטל את ההסתדרות לקראת תמורה ושכמעט נטרף על־ידי רשעותה וסילופיה של תקשורת, הוא, כמדומה, דוגמה לנכונותה של נוסחה זאת. ולא נטעה, כמדומה, אם נניח כי בענין זה רבים מן הכתבים מתביישים עתה לקרוא מה שהעלה בזמנו עטם. מסתבר, כי גם תאוַת־הטרף מעייפת. מתעייפים הטורפים לא פחות משמתעייף מהם הציבור. התקשורת חולפת — המעשים שרירים ועומדים. ושום פרסום לא הֵרַע או לא היטיב לאדם או לגוף ציבורי יותר ממעשיהם שלהם עצמם.

ז

אלא שכל בעיית זהותם של האויבים להסתדרות, שכה חוששים מפניהם, טעונה הבהרה והגיעה אולי השעה להגדיר מי הם ככלות־הכל האויבים האלה.

ובכן, כל עוד הדברים אמורים ביריבים על־פי עצם מעמדם — אין כלל סיבה לנסות לחבב את ההסתדרות עליהם. אם אילי התעשיה והממון בארץ יתחילו לחבב את ההסתדרות יתר על המידה — ייתכן כי דוקא אז תצטרך לפשפש במעשיה. הסכנה האמיתית של אוֹיבוּת להסתדרות היא אם אוֹיבוּת זאת תפקוֹד את חבריה, את אלה שבלעדיהם אין קיומה קיום. אהדתם או עוֹינוּתם של אלה עשויה להיות מכרעת, אך, כאמור, גם את יחסם של החברים להסתדרות יקבעו מעשיה שלה — ומעשיה בלבד.

לא נבוא למנות מעשים שיש לתהות עליהם. נסתפק אולי בדוגמה אחת: מה שעושים בתודעת חברי ההסתדרות שלטי־הפרסום של חברה דיוּר של ההסתדרות באזור בַּבלי בתל־אביב ובמקומות אֶכּסקלוזיביים אחרים, המבשרים בנינן של “דירות עילית” במחיר מאה ועשרים אלף לירות או יותר, וכנגדם — ההודעה על סגירת צרכניה מִסכֵּנה במצפה־רמון מפני ההפסדים הקורעים לב, מה שעושים אלה להרגשתם של חברי הסתדרות לא יעשו לעולם פרסומי מִמצאיו הקשים ביותר של המבקר.

דברים אלה נשמעים אולי פשטניים מאוד. גובלים כמעט בבערוּת פיננסית. אך אולי הגיעה שעתה גם של קטנוּת־מוחין חברתית להשתלב במעשיו של משק־אדירים המתנהל, כמדומה, על־פי כללים מופגנים מדַי של מִנהל־העסקים.

ח

כי בתוך המהומה שנתעוררה סביב הביקורת, פעולתה וחוקתה, אינך יכול שלא להיתקל בדבר תמוה אחד: הכל בציבור מותר לדיבור, לגילוי, לבירור מפורש ולפרסום עד פרטי הפרטים — רק לא בנק שבו רוחשים כספים. כאילו היה זה חדר־המיטות של העיסוק הציבורי וכאילו היתה הילה של קדוּשה אופפת דוקא את החומר הנחשב כמעט מראשית ימי חלד לטמא מעט. מותר לנבור בכל אִמרה ומעשה של מדינאי, מנהיג, עסקן; מותר לרדת לחייהם, אך אסור, מפחד התחרות העסקית, לנבור במעשי השוּלחָנִים, כאילו ריבונותם נתונה מראש ולעולם לא ייתכן לפניהם מכשול.

עמלם והישגם ראויים לכל שבח, אך פעמים אתה תוהה: מי הטיל עלינו את מוראם? מי אינו מבחין בכך שאין לך דבר מסוכן יותר מן האפשרות הנראית קרובה, שכללים מסחריים, היפים כשלעצמם לעניני המרכולת, יופקעו מתחומם ויהיו לאַמוֹת־מידה בענינים שאָפיַם ציבורי וחברתי? ואיך לא יוזכר לתנועה, שהיא חברתית במהותה, כי הקו המנחה של חייה ופעלה הוא בכל־זאת שער החברה ולא שער הבורסה?

ט

נימוק אחר הוא הרטרואקטיביוּת של הביקורת והמסקנות חסרות החשיבות, כביכול, של בדיקה לאחר המעשה.

ודאי, אין לך דבר מועיל יותר מביקורת המתלווה למעשים ומדריכה אותם. אף־על־פי־כן אין לפסול חשיבותו של “פּוֹסט מוֹרטם” בתחום הביקורת. טעמה של ביקורת שהיא באה לא רק ללמד מן הפרט על עצמו אלא גם מן הפרט על פרטים אחרים. “ניתוח שלאחר המוות”, שהרפואה בימינו כה נהרגת עליו ושכמעט הִפִּיל ממשלות בישראל, איננו מכוּון, כידוע, להחיות את המת. אך הוא מכוּון למצוא שורש הרע כדי להציל חייהם של אחרים. זה טעמה של הביקורת.

מכל־מקום: איש עדיין לא נתן סטירת־לחי על מחמאה רטרואקטיבית. בחיי הציבור מסתובבים לא מעט אנשים שכל עיסוקם הוא איסוף מחמאות על העבר. מדוע, איפוא יצא הקצף על תוכחה רטרואקטיבית? הן ממנה, לפחות, אפשר להפיק מוסר־השׂכּל על המעשים אשר יבואו ולכוונם.

י

ולסיום: ציבור של מיליון איש מאורגנים איננו עוד כת של איסיים. הוא איננו כך לא על דרך המספר ובודאי לא על־פי אורח־החיים הסיגופי של כת. הוא עושה מצוות בפומבי ועובר עבירות בפומבי וכל מעשיו ממילא בספר נכתבים. אם לא בספרי עצמו — הרי בספרי הציבור. הפתיחוּת, הפומבי, אפילו החשָׂפון הם חלק מן העָצמה החברתית והמוסרית שלו. כל עוד אין עניניו עניני בטחון ־ אין סודותיו סוד. הַגַליוּת, הפרהסיה של החלטותיו ומעשיו, הפתיחוּת התמידית — גם של עסקיו! — למשפט הציבור, הן סוד כוחו. הסוד — חולשתו.

ואשר לסכנה שהפרסום ירגיז — אין ברירה. זהו חלק ממהותה של ביקורת. איך אמר ידידנו הנאור מדטרויט: הכפור מטבעו קר.

1971

שׂרים. ראשי שׂרים. מנהיגים גדולים ומנהיגים אחרים. שבו כאן. שבו מעט בבית. בתוך עמכם. כל החזיתות חשובות. הבית קודם לכולן.

לא מפני שאין המדינה צריכה לידידים מבחוץ. אין עוד עם שצריך לידידים כעם הזה. אבל המדינה צריכה קודם־כל לידידים מבית — יושביה. לא ידידים לממשלה. ידידים למדינה. לא ידידים לצמרת. ידידים לשורש. לא יהיו למדינה ידידים בבית – לא יעמדו לה ידידים בחוץ. והמדינה רוצה להיות וַדאית ובטוחה כי הנסיעות המרובות האלו, מהכא להתם ומהתם להתם, אינן באות מפני שמתחת לסף־ההכרה פועל הקושי או הרתיעה להתמודד עם הבעיות בבית.

ב

חשוב להיות בשוק המשותף. אולי חשוב הדבר במפגיע. אולי חשוב הדבר באופן חיוני. אך אין פשוטי־העם בטוחים – ואולי לא הוּשׂכּל להסביר ולהוכיח להם זאת – כי עוד פגישה פנים־אל־פנים של ראשי מדינה עם ראשי מדינה היא מפתח־הקסמים אל השוק. ייתכן שגם המפתח לשוק באירופה הוא יותר בחרושת של לוֹד מאשר בארמון בלוּכּסמבורג. איננו כלכלנים. יש לכך מומחים. ומומחים מופלגים. אבל ייתכן כי תוצרת משובחה ולא יקרה, אפילו עם מכס גבוה, היא פתח טוב יותר לשוק מאשר מכס מוזל על תוצרת ירודה ויקרה. איננו יודעים. אבל אין לנו הרגשה כי עוד נסיעה אחת – עם או בלי פמליות – תפתור זאת. להיפך, מקונן בנו החשש כי יהיו פגישות, יהיו כותרות, אבל עלולה להיות אכזבה. אמנם לא כל אירופה – אוּגנדה. ואף־על־פי־כן.

ג

שבו מעט בבית – כי יש בבית אבטלה. אבטלה של מאה אחוזים. כן. כל מובטל יחיד, אמר פעם דויד רמז, הוא מובטל במאה אחוזים. משפחה של מובטלים, כפי ששמענו זה לא כבר סיפורה ברדיו, היא כדור־אש אנושי בוער ומבעיר. איננו יודעים אם האנשים מובטלים כתוצאה ממיתון מכוּוָן, או מראשיתו של משבר הבא מעצמו, או מחוסר עליה היוצר תגובת־שרשרת כלכלית. אבל נדמה לנו כי הכלכלה ממַתנת את עצמה וממַשבֶּרֶת את עצמה, עוד לפני שדימו למַתֵּן אותה. היינו מתקוממים למיתון מכוּון בידי אדם שרואה אבטלה, ולוּ גם זמנית, כמרפא. אולי בכל ארץ. לא בארץ הזאת שבה הספָר עָמוּס על העוני וכיבוש המדבר – על מטופלי הילדים. איננו כלכלנים, אך נדמה לנו, ברוב בּוּרוּתנו הכלכלנית, כי בשיפוע הזה יורדת הכלכלה מכוח עצמה, ויותר משיהיה צורך למַתֵּן אותה, אין היום רחוק שבו יהיה צורך לרסן את מיתונה. יש עמכם תכניות. העם, כמדומה מוכן לתת עתה כתף. גם מלאכה זאת אפשר לעשותה רק בריכוז מתמיד ועקשני בבית.

הזגוגיות נשברות ברעש, אך את הבקיעים בעמודים אין שומעים. נַסוּ לחזק אותם. דבּרוּ פחות אל העם ויותר עמו. הניחו מעט ליחסי ציבור ולקציניהם. דַבּרוּ עם הציבור עצמו. קצת פחות התנַסעוּת ויותר התישבות. התישבות בבית. לזמן־מה. למעט התכנסות פנימית כדי להבין פשר חזיונות חמורים ומאיימים המתחוללים כאן.

ד

תנו גם לידידים בחוץ־לארץ לנוח מעט – מידידותנו. גם לצרפת. אם לא לפי הכללים של הטקט הדיפלומטי – יהא־נא לפי הכלל הפשוט של החכם מכל אדם: הוקר רגליך מבית רעך. גם לארצות־הברית. היתה לישראל זה עתה נקודת־שיא ורוֹממוּת בביקור ממלכתי בכדור המערבי, כאשר לא היתה לה מימי מסעו של אדריכל המדינה עם קומה. ננשום מעט אויר־פסגות של השיא הזה. וננשום אותו מכאן. אַל נאפיל אותו בביקורים אחרים נוסח: אנחנו אחריך. בנעורינו ובזקנינו.

ה

חשוב לנסוע ולראות שכלוּל כבלי־הדואר הטרנס־אטלנטיים בשוייץ. חשוב יותר למסור מכתב מהרצליה לתל־אביב בפחות משלושה ימים. חשוב מאוד לראות איך אנחנו מדריכים חקלאים בפֵרוּ. חשוב יותר לא לחדול להביט בעין דואגת בחקלאי שעל הספַר הישראלי ובלבטיו. חשוב להאזין לדיוני־בריאות בז’נבה. חשוב יותר להבטיח רופא ב“נתיבות”. חשוב מאוד לדבר אל אוזן גדולי־עולם ונכבדיו. חשוב יותר להטות אוזן כל יום ובלי הפוגה לשיח אדם בישראל. לא מעל במות. בבית. להאזין לרוח המנשבת כאן והיא כהד מבשר של רוח־זלעפות חברתית. חשוב מאוד לדבר שלום אל כל זרעו של העולם. חשוב יותר למַתֵּן מעט את השנאה המתפרצת כאן.

לכן שבו מעט כאן. הזמן הישראלי אינו דוחק. הוא בוער. ולא כסנה. הוא אוּכּל. בכל העולם זמן הוא כסף. בישראל הזמן הוא גורל.

שבו מעט כאן.

1966

הכנסת תתקן חוק לשון־הרע למנוע הוצאת לעז על מפלגות.

[מן העתונות]

השבוע נשטפנו פתאום רגש גואה של צער בעלי־חיים. כמעט טבענו בשלולית של מידת־הרחמים. היא המידה המתעוררת באדם למראה צב מהופך על גבו או למראה יצור אחר חסר־ישע. ומי הוא שהעלה ממצולותינו את סערת־הרחמים הזאת? – המפלגות. כן, המפלגות. לא ידענו כלל כמה הן בודדות. כמה הן גלמודות. כמה הן חשופות לכל לץ, לכל מוציא דיבה, לכל מורט גידים. יתומות־עגולות.

ולא היינו יודעים זאת עד היום אילמלא – הכנסת. כן, אילמלא בית־המחוקקים של ישראל שככל שכבודו גדול – מידת הרחמים שלו, כנראה, גדולה ממנו.

ב

ובכן, הכנסת, בהצעת התיקון שלה לחוק לשון־הרע, היא־היא שגילתה לנו שלא זו בלבד שאיש מאתנו אינו נזעק על־פי מצפונו הפרטי לעזרת מפלגה בשעת דחקה הציבורי, אלא שגם המצפון הקולקטיבי של האומה אינו יכול לראות עצמו נקי מאשם. מסתבר, שגם החוק של מדינת־היהודים, האמור, כידוע, להגן קודם־כל על החלש ועל אזל־היד, גם הוא כמו התעלם עד כה כליל ממצוקתן הנפשית של מפלגות והניח חֵלֵכה זה ללא שום הגנה. הפקר.

וכך יכול אדם במקומותינו לקרוא למפלגה – כל מפלגה – בכל שמות־הגנאי שבעולם, ולא ייסגר תחת מנעול ובריח. כי אין דין וממילא אין דיין. ויען כי אין דיין – יש כפיות טובה: המפלגות בוראות את החוקים והבּרוּא – הוא החוק – אינו עושה מאומה כדי להגן על בוראיו.

ג

מתבקשת איפוא, מאליה ברכה מעומק הלב לצירי הבית שמנעו מאתנו כלימה זאת ברגע האחרון ממש והספיקו להכניס לתוך חוק לשון־הרע גם את ההגנה על מפלגה. כדי שלא תהא הפקר. כדי שאדם בארץ הזאת ידע שמפלגה איננה רק תא חיוני בתאיה של חברה דמוקרטית, אלא שהיא חלק ממערכת הטאבּוּ שלה – מבוצר ומוגן על־פי דין המדינה. מעתה ואילך, אדם יגנה מפלגה – והמשטרה תעננו בקול.

ואולם שבעתים יש לברך את הבית הרם ואת יושביו על – האחדוּת. גילוי כזה של התלכדות יהודית שמור, כנראה, לבית רק לעתות־השראה מיוחדות – כגון עת החוק הזה. הרבה ויכוחים יודע בית־המחוקקים הישראלי על כל תג ותג בהצעות חוקיו, אך בדבר אחד התלכד כחומה: בביצור המפלגה כאֶלמנט לשׂכר או לעונש במערכת החוקים של המדינה. הוכח שוב כי על אף כל הפילוגים העוברים עלינו – המכנֶה המשותף של כל המפלגות היהודיות היה ונשאר מידת הרחמים. על עצמן.

ד

יכולנו להמשיך ברוח הגרוֹטסקה, אלא שגרעינו של הנושא כאוּב בהרבה. גרעינו הוא האוֹטם הגמור, לפעמים, של נבחרים למנסר סביבם. גרעינו הוא הנרקיסיוּת הזאת שבה מטפלים חברי הכנסת בעצמם ובמפלגותיהם בנוסח הגיבור בקומדיה הצרפתית הטוען, כי “לעולם אינו עסוק מדַּי כדי שלא יוכל לטפל בעצמו”. גרעינו הוא קידוש נוסף, מעמיק ומחמיר, של מושג המפלגה בארץ, שבה אין עוד ממילא פינת־חיים פנויה ממנה.

כי אם יש דבר המוציא דיבת־המפלגות רעה, זו איננה הדיבה המושמעת פה ושם מפי יחידים כדי להקניטה. האמת, ככל שהיא מתגלית כפעם בפעם מחייהן של מפלגות בארץ ומועידותיהן, חמוּרה לפעמים בהרבה מן הדיבה. אך הדבר המוציא יותר מכל לעזן של מפלגות הוא דוקא המאמץ הפרלמנטרי הזה להבטיח להן בהתגוננותן מפני מבקרים – שתמיד ניתן לקרוא להם מוציאי־דיבה – גם את כוחו ותמיכתו של החוק; המאמץ להעמיד על משמר כבודן או עלבונן לא רק עתונות יומית ושבועית ורדיו ואסיפות ודרכי שכר וענישה אחרים המקובלים מאוד – אלא גם את בית־הדין ואת שוטריו. ואם יש דבר העלול לעוות עוד יותר דמותן של מפלגות כפי שהן מצטיירות בימינו בעיני הציבור, זהו המאמץ המרוכז להתיצב מול כל צל־של־עלבון ולהבטיח שלא תפול שׂערה משערות כבודה של מפלגה ארצה בימים שבהם כה מרובים וכה חמורים עלבונות־אדם ועלבונות־ציבור, שהרבה מהם בכוח המפלגות למנוע אותם.

ה

כי אם יש עלבון אמיתי, המוציא דיבת כל המפלגות בישראל, זה איננו עלבונה של המסגרת המפלגתית אלא עלבון האדם הפשוט העומד, לפעמים, אין־אונים מול לחץ המסגרת הזאת ומנגנונה; זהו עלבונו של אותו עולה חדש מארץ־גזירה שביקר בביתנו רק שלשום והמספר בהזדעזעות נפשית כי עוד בטרם נשאל לשלום ילדיו, להרגשתו, להתאקלמותו המקצועית לשיכונו ולפרנסתו – הוא נשאל למבואו המפלגתי. או בלשון המספּר עצמו: “סבור הייתי בבואי לכאן כי אני נופל לתוך חיק, ואני חושש כי נפלתי לתוך לוע”; זה עלבונו של תינוק שנופח נשמתו בישוב־ספַר מרוחק מפני שכל המפלגות הנכבדות בכנסת, בכל כוח־החקיקה שבידן, אינן יכולות להביא לשם רופא אחד. הן יכולות. גם על־פי חקיקת חוק. אלא שעלבון אנושי זה אינו צורב, כנראה, כל־כך כפי שצורב איזה לעז או אמת על חייה וארחותיה של מפלגה בישראל.

ו

הרבה דברים ראויים היום בישראל למידה אמיתית של חסד אנושי – מהם דברים שבידי החוק לחוננם. ואין לך אולי עדוּת ניצחת יותר להיפוך־מושגים ועדיפויות השורר היום בחברתנו מן העובדה כי בראש סולם העדיפויות למידת החסד הזאת הועמדה המפלגה.

1966

ובכן: אין עוד מצנפת ואין לולאות ואין עוד קוסמים השולפים מן המגבעת הריקה כל שׂכיוֹת־החמדה שבעולם. אין. תם עולם הדמיון. חלום ארוך של יום־קיץ ישראלי מגיע, כנראה, אל קצוֹ. כנראה – כי אין כלל גבול לכשרוֹ של אדם מישראל להונות את עצמו. ואין שום וַדאוּת שמתוך הקורים של גאוּת מדומה, הנראים להוזים רבים כקורי־כסף, לא ייטוה חלום־תעתועים חדש. לא. אין וַדאוּת. אך היום – יש מציאות, והמציאות הזאת כמו נחתכה לילה אחד בתער־גלבים ונחשף תוכה האמיתי. והוא – למרבה האפתעה – חלול.

הנה ההגדה לבית ישראל ההוזָה, פרק בית:

הפרק הראשון – הצבאי – גילה מה עלולה לעשות לעם תנומה קלה של עָצמתוֹ האמיתית; הפרק השני – הכלכלי – מגלה טפח־אחר־טפח מה מסוגלה לעשות לעם הזיה של עָצמה מדומה. מה עושה מגבית המתחפשת לרוַח; מה עושים מלווֹת המתחזים כהכנסה; מה עושה אומה עניה שיחידיה מתנשאים כנגידים; מה עושה ישורון כשהוא משמין.

ועל העוית שאחזה את הארץ עם ברק האמת – השורות הבאות.

הרבה יותר משלושה דברים מתחייבים מתוך הרמת־המסך הזאת, אך שלושה נראים עיקריים: נטילה, נדיבות, גיזום.

אלף: נטילה מן האמידים. באמצעים חוקיים, חד־משמעיים ומובנים לכל בן־תמותה. בלי פרשנות סבוכה. ונטילה לאלתר. מול כל התחבולות המחוכמות, שהומצאו עד כה על־ידי נגידים של ישראל בעזרת מצווים מן הרשות כדי לשאוב מן המדינה – תבוא־נא נוסחה פשוטה אחת של שאיבה מהם. לא בעקיפי־עקיפין, ולא כיד־שמאל שמבקשת לגרד אוזן־ימין ואיננה משיגה אפילו את התנוך, אלא בדרך הקצרה ביותר המגיעה עד התוף. כדי שנראה בעליל: כך וכך נלקח מפלוני שהעשיר במופלג. או סיפסר, או בנה עצמו על יסורי עמו ומצוקותיו.

יש משהו חמוּר וצורב בכך שכל אמצעי כלכלי שנועד להבריא את המדינה – כמו מחַלה עוד יותר את החברה: מרושש את העני ומרומם את העשיר. אין לך מהלומת־מרפא כלכלית מאלה שהונחתו בשנים האחרונות, שלא העמידה עוד נחשול של עשירוּת או שלא העלתה את האמידוּת שלב גבוה יותר בסולם השפע: מתן סובסידיות או ביטולן, פיחות או יִסוּף, תמריצים חיוביים או שליליים (מתי שליליים?) – אלה ואחרים היו תמיד כמקל־חובלים לשכבה אחת וכמטה־נועם לשכבה אחרת. זאת צללה יותר, זאת צפה ועלתה.

לוּ כל דיירי הארץ פַּקחים – לא ימנו את המלאי החבוי שאגרו תגרים בשלוש יממות של בהלה; לוּ כל הארץ חשבונאים, לא יוכלו לעולם לקבוע כמה בתוך מחירה של חפיסת־שוקולדה – שחציה ממתק וחציה גבב – כמה בו עליית מחיר הסוכר בעולם וכמה מחיר ההתעשרות הנוספת של בעלי־המניות. העם היהודי הנבון, צר להודות, איננו חסר כשרון להונות כראוי גם את שלטון עצמו.

אף־על־פי־כן – מלאכת הנטילה איננה כה סבוכה כפי שהיא נראית. הכלכלנים יודעים היטב היכן כל הכלבים קבורים ואין כל קושי לאתר את קברות־התאוָה האלה: הלוָאות פיתוח, מפעלים מאושרים ובעליהם המעושרים עוד יותר, תמריצי־יצוא והפרשי־שער – כל אוצר־הניבים הזה שמקורו במצוקות ישראל ושממנו צמחו גם העיווּת הכלכלי, גם התועבה החברתית.

לא ייתכן, למשל, שאם נתכנת עבודת ביצורים במאתים מיליון לירות בגולן הסלעי והרווּי־מלחמה – כבר אפשר יהיה על־פי משוָאה פשוטה לדעת כמה חוילות ייבנו בסביון. את המִשוָאה הזאת חובה לשבש שיבוש חד, וחותך, וחסר־רחמים.

מטה־המלחמה בביזה הזאת – ביזת יהודים מעצמם – חייב להיות נפרד מכל מערכה אחרת. הוא־הוא פיקוד־המרכז החברתי של התקופה. ואל דאגה: איש מאלה לא יברח. גם לאחר נטילה זאת עדיין לא יהיה זה עינוי גדול מדי להיות עשיר בארץ הזאת.

נמצא כי ככל שנראה יותר הפגנותיהם של יבואנים ושל קבלנים ושל נושכי־נשך – נדע כי לא רק רפורמה נעשתה בארץ במוצאי־שבת של שלהי חשון אלא שהחל להיעשות בה צדק. לא חלילה במערפת ולא בניפוצי־זגוגית, רק באִזמל החד של הדין. הוא דינה של חברה ושל אנשים הבונים עצמם מהריסות.

בית: נדיבות לחלשים. לא מיקוח על קוצה של פרוטה. לא התמקחות על רבע החודש או על רבע הילד. שום דקדוקי־עניות בפיצוי. מצער הדבר להגידו, אך אין ברירה: כמה שלא נטעה במתן פיצוי מוגזם לחלשים עדיין לא נגיע לקצה סיכומיהן של ואדוּז או של “ורד”. הדברים אינם עומדים זה מול זה אצל כלכלנים או אצל מדינאים, אך הם עומדים ערוכים זה מול זה מערך של אימה ושל כאב בביתו של העוני.

והנדיבות הזאת צריכה וחייבת לגלוש מעט מעבר למתהווה מן הפיחות הנוכחי ומביטול ההקצבות למצרכי־יסוד. הוא צריך לתקן משהו גם למעלה מזה, ובשעה זאת דוקא. בעצם המטר הסוחף – לעלות ולתקן את הגג הדולף מכבר. אולי זה יצרום אזנם של כלכלנים, אך תיקון זה הוא גם חלק מהבראה כלכלית. מובן, אם אנחנו מבינים נכון שכלכלה איננה רק מושג מופשט הנלמד באוניברסיטאות אלא גם תפריט על שולחן העוני או רוחו של נוער הגדל במצוקה, – בקיצור: מושג אנושי שמעורבים בו בני־אדם חיים, מהם נמקים בעָניָם. כיוצא בזה, אם אנו מבינים נכון כי הגשמתה של מדיניות חריפה וחיונית זאת צריכה להתבסס לא רק על דיוק החישובים הכספיים אלא גם על חשבון סטטי מדויק של כוח־העמידה והעמיסה של בני־האדם האמורים לשאת אותה על גבם.

נדיבות – ובדחיפות. לא לתת לרגשי־חרדה – חרדת־קיום אמיתית – להשחית אפילו את הפיצוי הטוב ביותר, אם יתמהמה. להביא את מעט הישועה – במהרה. במינימום של נייר. במינימום של לשכה. בלב נדיב. כדין הנהגה של פועלים. ובאיזור אנושי זה: בחשבון גמיש מעט. דבר לא יאונה לאוצרות המטבע הזר של המדינה, לא למאזן המסחרי ולא להשקעות־חוץ צפויות, אם בשל מיליונים אחדים נוספים יוצת זיק של תקוה ואמונה בלבבות דעוכים־מעט. דבר לא יקרה? – יקרה אולי הדבר שמִמשל ומדינה יכולים רק ליחל לו: לבם של רבבות אזרחים – שמצטרפים אצלם לפעמים עוני וספר וכל מצוקה אנושית אחרת – יוכל ללחוש לקברניטים אולי אפילו בשמץ של הכרת־הטובה: עִמכם.

והדבר השלישי במנין – אך לאו דוקא בסדר הדברים, הוא: גיזום. גיזום ברמת החיים של שכבת־הבינים, בכללה כמה רבדים של עובדים. קיצור: אנחנו בכללם.

נחמה ליבוביץ, מפרשת בהירה של תורה, אמרה פעם כי בשעה שאנו קוראים את הנביאים – וביחוד את נביאי־הזעם החברתיים – אנו נוטים להזדהוֹת הזדהוּת גמורה עם המטיף, אך לעולם לא יעלה על דעתנו לשייך עצמנו אל הציבור שעליו – או אליו – הטיף הנביא.

בכוח אבחנה נבונה זאת היינו רוצים לומר היום: אַל תניחו לנו – משמע לשכבה רחבה של ישראלים שהגאוּת המזויפה גרפה גם אותם והם נישאים על גליה בשיט נינוח מאוד, כעל־גבי גונדולה אגדית מ“סיפורי הופמן”. שום תביעה לגדוע את ההתעשרות בשכבות העילית של ישראל אינה יכולה לפטור שכבה שלמה אחרת של ישראלים, מרויחי לחמם ביושר, בעמל־כפם או בעמל־רוחם – החל במנהל, דרך הקואופרטיב ועד האקדמיה והמנופאים – מן החובה לרדת מעט מן הסולם שאליו עלו בכוח העמל או בכוח הסִחרוּר. אם יאבו – לרדת; אם ימאנו – להורידם.

זו איננה רק תקנה כלכלית. זוהי תקנה מוסרית וחברתית שאין חשובה ממנה. יש לראות נכוחה ולהבין כי אוירה זאת, שהחכם־מכל־אדם הגדירה: “לפני שבר – גאון”, אינה נוצרת רק על־ידי שכבת הוללים מבין חרשתני המלחמה והקבלנים והספסרים. האחרונים הם אבותיה של החינגה הכלכלית והם־הם הטובעים על מצחה של חברתנו את חותם רדיפת הבצע שבו היא נחתמת באחרונה. כך לדאבון־הלב נראים בעינינו גם משתאות־הנישואין הנערכים בתוך בריכות־השחיה של מלוני־פאר לאור הנרות המשייטים בתוך המים; או טקס בר־מצוה, מאותו סוג חגיגי עצמו, הפותח לפני הנער קודם־כל את שער העבירה החברתית.

אלא שאוירת ה“גאון” הזה נוצרת לא על־ידי אלה בלבד, היא נוצרת – וכלשון הימים: באופן “מַסיבי” מאוד – גם על־ידי שכבה גדולה של בכירים ובחירים – מן הממשל והמנהל עד הנמל – המרופדים בהטבות “סוציאליות” נרחבות ונושאות מִגוָן של “שמות יתרו”. וגם מתוך המערכת המגוונת הזאת עולה קטורת של רוחב־יד ואמידות מזויפת והיא המערפלת את החושים, והיא המסייעת לסלול את התוַאי המעוקם לכיווּנה של החברה כולה.

אם גם אנחנו משתייכים במישרין או בעקיפין אל המעגל הזה – תבוא המדינה ותפרוץ אותו. גם אם תקום צעקה. זו לא תהיה בשום פנים זעקתו של גוף הנחתך בבשר החי. זו תהיה תגובה המוּכּרת היטב לרופאים: רֶפלכּס של זעקה למראה האִזמל בלבד, אף כי הדבר שעומדים לנתחו הוא יבלת. במקרה זה: יבלתה של החברה.

וכדי לומר מפורשות: שכבה רחבה זו – הכוללת גם פקידי־בנקים עם “חודש ארבעה־עשר”, גם אקדמאים עם שבתון במטבע־חוץ, גם עתונאים, גם מנהלים בכירים – יכולה, וחייבת, לשדד את רמת קיומה, וקיום רכבה, או כפל־רכבה, בלי שתפוצה בשלמות קפדנית כל־כך, בחלקיק של פסיק, על עליית האינדכס, בין עלה מן העבר בין עולה מן ההוֹוה. יש אולי הרבה סיבות לעשות זאת, אך אין בעינינו אף לא צידוק אחד להזרים לתוך שכבה זאת אמצעים חדשים רק כדי שתוכל לקיים אותה רמת־חיים שקיומה מלכתחילה היה בגדר עיווּת וסילוף.

ואנו מצוּוים לעשות כן – הַינוּ־הך מה יעשו בינתים בנק ארץ־ישראל־בריטניה, או אשפי “צים” או חכמי החברה הכלכלית. יש ללחום באלה עד חרמה, עד רדתם, עד יימחה חותמם המעוות מעל פני המדינה. אך אין לך עיקום מוסרי גדול יותר מלומר כי משום שנתאפשר לאחד בן־ציון או אחד טיבור או אחד ג’ימי לוי לחַבּל במדינה כפי שחיבל – אין רע אם גם אנחנו נקטוף ממנה מעט על־פי דרכנו – אפילו על־פי צדקתנו – ועל־פי אפשרותנו הצנועה.

יש לשפוט במלוא מידת־הדין פשעיהם של אחרים, אך בשום פנים אין בפשעם אלה כדי להצדיק טיפוח של מידת־רחמים וסלחנות לעוונות עצמך.

יש איזו דרמתיות כנה בהופעת ההסתדרות במערכה הזאת. זוהי זעקה אמיתית של שליחי־ציבור שהם פה נאמן למצוקת ציבורם ולרחשי רוחו. הטענה כי אלה ואלה – בממשלה כבהסתדרות – הם נציגי פועלים, היא בודאי נכונה. אך יש אחריות חריפה ומושחזת בשליחות המיוחדת מטעם הפועלים לענינם, והדגשת היחוד הזה היא חובתו של כל נציג בהסתדרות בעצם היבחרו לתפקיד זה.

אך בצד הנאמנות הזאת לשולחים אין ברירה אלא למתוח בלי הרף קו דיפרנציאלי, מבחין מאוד, בין שכבה לשכבה בתוך הרבדים החברתיים והכלכליים המגוּונים שבתוך הסתדרות־העובדים עצמה. מצוַת ריסון החזקים – חשיבותה החברתית, המוסרית – וגם ההנהגתית – בימים אלה אינה נופלת כחוט השׂערה ממצוַת חיזוק החלשים.

אפשר יישמע הדבר פרדוכּסלי מעט, אך גם בעשיית הגיזום הזה מחויבת דוקא ממשלת־פועלים – בעזרת הסתדרותם. מובן, כל עוד חרותים על דגלה של זו כמו על דגלה של זו לא רק החובה להרבות מטבעות בארנקנו אלא גם הכורח לראות תמיד את פניה המצולקים של מדינת־היהודים ולצקת מידה של שויון גם בדפוסיה של חברת־עובדים מתהווה. כן. מעט שויון וצדקה גם בין האנשים העובדים לבין עצמם.

אולי לא נטעה הרבה אם נשער כי בביתה הגדול של תנועת־הפועלים עוד יימצאו רבים שיתנו למהלך מבחין זה גם מלוא חלקם הממשי, גם מלוא תמיכתם המוסרית. הקולות בוקעים פה ושם. יש להבחין בהם, לשעות אליהם, להוליך אותם ולעשות בכוחם צדק למדינה בשעה זאת, כשם שבכוח תמיכתם של רבים מאוד משכבות מצוקה ועוני תסייע ההסתדרות לעשיית מלוא הצדק לחלשים.

1974

קִרעו את המדינה לגזרים – שלכם היא.

קרעו אותה, הרופאים. כלומר: לא הרופאים העושים יום־יום להצלת חיינו. לא ענקי הרפואה והאדם שהוליכו את העם דרך בצות העמקים והאנופלס וחיסנוהו וזקפו את גוו ועשו את ילדינו דור תמיר וגלוי־עין. לא הם. אלא קטני עסקניהם המסוכסכים בתוך נפשם והמבקשים לגבות מאתנו – מכל הנזקקים לישועת־אל שהופקדה בידיהם – את חשבונה המר של נחיתות מדומה. נחיתות במעמד ציבורי, כביכול, מול הילתה של עסקנות היושבת ראשונה לשולחן, ונחיתות במעמד חמרי מול מתעשריה של התקופה; המבקשים להוכיח לנו דבר – שאף הפשוט בבני־תמותה יודע אותו – כי איננו יכולים אף לא יום אחד לחיות – או למות – בלעדיהם, כשם שאיננו יכולים בלי מוכסים ובלי משמרת בתחנת־הכוח ובלי מנופאים בעונת ההדרים.

לא את עלבונה של שבועת היפוקראטס נתבע מכם. רק עלבון ההגיון האלמנטרי של מאבקכם. קרעו את הוייתנו לגזרים – אך למען השם: לא בגלגול־עינים רפואי או הוּמַניטרי אלא במערומת היצרים הקטנים של עסקנים, אף כי עסקנים נושאי תעודה ותואר.

ב

וקִרעוּ אותה אנשי ההסעה הציבורית, אנשי “אגד” – ראשוני חלוציה של התחבורה ומבקיעי דרכים למדינה עוד בטרם קמה – שהפכו חברת הסעה ציבורית לחרושת של תיירות; היודעים להוליד חברות־בת וחברות־נכד, רק דבר אחד אין לאֵל־ידם לעשות: לנקות את האוטובוס. להסיענו לא כהסע דגי־שֶׁמך מעושנים אלא כהסע עמלים לקראת יומם. לראות בשירות ליהודי וליהודיה מרודים, על זקנם וטפם, לא איזה מִפגע המפריע לקואופרטיב לפתח מלוא עָצמתו הכלכלית במזנונים, בתחנות־שירות ובמלונות אלא את לוּזוֹ ותמציתו של התפקיד שלשמו נברא כל המפעל הכלכלי והחברתי הזה. להביא למי שעדיין לא זכה למכונית משלו מעט נוֹחוּת, נקיון ורוגע בדרכו אל יום מפרך או בשובו ממנו סחוט עצבים ולשד.

קרעוּ אותה לגזרים – כי המדינה הזאת יכולה לעמוד מול כל המדינות סביב, להתמודד עם מעצמות־על, רק דבר אחד אינה יכולה – בשום פנים אינה יכולה־ להתמודד עם רכב “אגד” ומסיעיו. ששת אלפים בוחרים אתם ולעומתכם מאות אלפים נוסעים – בוחרים כמותכם. אך ההגה בידכם. ומוראכם עד עצם היום הזה גם על האמיצים בניווּט המדינה.

העלו מחירים, הקפיצו שכר, השביתו תנועה – רק דבר אחד אַל תעשו: אַל תמנו לנו כרוכלים את זכויות העבר. הבקעתם דרכים, השלכתם נפשכם מנגד. אין זכות גדולה מזו. עשינו זאת כולנו. גם כדי להקים מדינה. גם כדי לקיים עצמנו. את יתרת־זכותכם זאת, כיתרת זכותו של כל אחד מאתנו, רושמים – או לא רושמים – דברי־הימים. אין לזה כל שייכות למחיר הכרטיס. אף לא אגורה אחת – לא לנו, לא לכם – על העבר. ככלות הכל עדיין לא ברור מי בנה את מי יותר: אנחנו את ישראל או ישראל אותנו; “אגד” – את המדינה או המדינה את “אגד”.

ג

וקִרעו אותה, עובדי הבנקים ובכיריהם – החלכאים בחברת העבודה הישראלית. הרואים הון־עתק לפניהם – בכללו הונם של סרסורים ומבריחים וגורפי רוָחים מן המלחמה – ומדמים כי זה עָשׁרהּ האמיתי של ארצם. המונים מכבר שלושה־עשר חדשים בשנה – לוח שונה מן הלוח של כל החיים על יגיעם – ואינם יכולים, כנראה, אלא אם כן יונהג בתשלומי השכר שלהם הלוח האצטֶקי. כולנו נחיה ונמשיך לקבל את שכרנו על־פי לוח בריאת־העולם או, להבדיל, על־פי לוח הולדת־משיחם ורק עובדי הבנקים, העומדים ליד המבוע של שטרות־הכסף, יקבלו שכרם במדינת ישראל על־פי הלוח שעוצב אי־פעם בעמק מכסיקו. מדוע? מפני שהם רואים יום־יום עין־בעין את ברק האור המתעה של העושר המדומה של ישראל.

ולא עשה איש מהם – בנקאים ומחשבי חשבונות ואקטוארים על־פי משלח־ידם – נסיון לערוך חשבון ולדעת, כי בעצם אני שובת נגדך ואתה שובת נגדי; אני נוטל ממך ואתה נוטל ממני ועד שאנו מגיעים לנגוס בקצה פירות רווחיהם של מתעשרי התקופה – אנו אוכלים קודם־כל איש את שכר רעהו ומשלמים, כמעט במישרין, איש את שביתתו ואת עליית שכרו של רעהו במקולין, בחנות־המזון; במנעל ובבגד – ובבנק החסכונות הדלים שחסכנו לילדינו.

ד

וקִרעו אותה בהזדמנות עולזת זאת איטרים רוחניים, בני שמאל חדש ושמאל מיושן, הרואים את כל מומי העם הזה ופגעיו – זולת העיווּת הנפשי הגדל שלהם עצמם; המגלגלים חסדם וכפרתם על מבוכות העולם כולו באין עמם קורט־של־חסד למבוכת עמם שלהם וגם – לטעויותיו.

קִרעו אותה “נמרודים” קטנים ומבולבלים, ינוקות של אומה גדולה ונבוכה, שרק בזכות הזוכרים – שאתם כה מתקלסים בהם – לא תטעמו עוד לעולם טעם שואה וטעם כבשנים וטעם סיוטי־זכרונם. אך אתם אולי יותר מאחרים זכאים לקרוע רקמתה היום, כי מחר תעמדו בחפירותיה כטובים במגיניה, על צדקתה ועל עיווּתה גם יחד.

ה

כך או כך – קרעו אותה מהר. כל עוד שוקטים הגבולות. כל עוד הנשק נצוּר וכל עוד ילדי בית־שאן ודגניה ישנים מחוץ למקלטים. כל עוד מודעות־האבל בודדות והמאמרים ארוכים ויגעים. כל עוד לא העמידו אותנו מבחוץ על הסכנות ולא הראו לנו את ברק־החנית ואת כתב־האש. כל עוד אנו יכולים לקטום איש את אף רעהו בכל זירות־הקרב החמריות או הציבוריות והאישיות שלנו – בפנים. כל עוד לא קוראים לנו הדמים.

קִרעוּ אותה – כי כאשר אתם קורעים אותה אין שומעים את קריאתם של המשוועים לסעד, של מרובי הילדים, של הנלבטים בתחתיות סולם־השכר, של הנאבקים בחשבון הפשוט של חיבור וחיסור – על הרוב: חיסור – בקיום היומיומי. ואף אם ילך קולם מסוף העוני ועד סופו – אלינו לא יגיע בשל המצלתיִם המחרישים של החלכאים האמיתיים כאמור: הרופאים, הקואופרטיבים ופקידי הבנקים של החודש הארבעה־עשר.

בקיצור: קִרעוּ את רקמת המדינה – כי מה טעם יש לריבונות אם אין אתה ריבון להעביר אותה על־פי רצונך – או על־פי טירופך – מן העולם?

1972

מי שביקש לראות איך קורא עמי דרור בכלי־התקשורת שלו ליוהרה אישית ולריקות חברתית, חייב היה להאזין לחקירתו של טורקוימַדה קטן, אחד עמידרור, בקבוצת המדיינים על הקיבוץ בטלויזיה של ישראל לפני זמן־מה. רק לעתים נדירות הצדיקה כל־כך התכנית את שמה כ“בומרנג” במובן של היות השאלות אספקלריה לשואל יותר מאשר אתגר לנשאל.

דברינו נאמרים כך לא משום שנושא הקיבוץ הוא בעינינו “טאבו” מצד החקר, הבחינה או אפילו הכפירה. אין לך כלל נושא כזה בחייה של חברה. דברינו נאמרים כך משום שטיפול רדוד כזה בענין שהוא מן המקוריים והמרתקים בנוף החברה הישראלית – היה עלבון לשומע ומעל לכל לנושא עצמו. וגם אם הסמכנו קבוצה של מתבגרים לגולל לפנינו מערבונים וחזיונות מעָבשן של כל התחנות שבעולם, לא הסמכנו אותם לשים אותנו ללעג בעזרת “סתם מקשן”, שמכל שואלי ישראל נבחר דוקא הוא להיות התוהה על הקנקן המוסרי והחברתי של הקיבוץ בעשור השביעי לקיומו.

ב

לא מפני שאין מה לתהות על קנקן זה. גלגולים רבים עברו על הקיבוץ והקבוצה מאז א. ד. גורדון ומאז ראשית ימיהם של יצחק טבנקין, שלמה לביא ומאיר יערי וניכרים גם בו – במידותיו שלו – עקבי המהפך הקיצוני בסולם־הערכים שפקד את החברה הישראלית כולה. ואולם מידת־הענוָה שלנו בתהייה זאת מתחייבת כבר מכך, שבבואנו לבקר את הקיבוץ ואת אָרחוֹת־חייו בדור האחרון, אנו לוקחים כנקודת־מוצא את עקרונותיו של הקיבוץ עצמו. איננו מבקרים אותו על־פי התקנים של אורח־החיים שלנו אלא תובעים ממנו למצות את המוסר החברתי שלו על־פי מערכת הנורמות שהוא קבע לעצמו.

ניתוח אוביקטיבי של חזיון חברתי אינו מחייב אמנם את המנתח להיות שותף פעיל בעיצובו של חזיון זה. אך ככל שהדברים אמורים בביקורת מלעיגה או בהטפה מסוג להגו של אותו עמידרור, יש לזכור תמיד שאנו באים להטיף מוסר לאנשים מדוע אין הם חיים לפי הנורמות הגבוהות מאוד שהם הציבו לעצמם, בעוד שאנו עצמנו לא גילינו כל יכולת – או רצון – לטפס אפילו מעלות בודדות בסולם־התקנים הזה.

אין זו רק בעיה של קשוֹט עצמך בטרם אתה קושט אחרים. הבעיה היא, שבעוד שיש עדיין ספק רב אם אתה נאה דורש – אין שום ספק כי הם עדיין נאה מאוד מקיימים.

ג

מתוך הכרה מפורשת זאת בעליונות הערכית של החברה הקיבוצית אנו מחפשים את הקיבוץ בכמה מצוות לאומיות וחברתיות: אנו מבקשים למצוא אותו יותר במאמץ לקליטת עולים במסגרתו; בהחרפת הרגישות הסוציאלית של חבריו אל הסובב אותם ובמצוה החינוכית להעמיק שרשי יהדות בתקופה של ניכור ותלישות, בקיצור: בהחתמה מפורשת יותר של כמה ממעשי הקיבוץ וחבריו בחותם ההלכה שהם עצמם קבעו אותה כנר לרגליהם. כיוצא בזה היינו רוצים לראות את הקיבוץ בהתפתחותו הכלכלית הנוכחית יוצר תבנית תעשיתית־חברתית משלו. תבנית שתוכיח כי אפשר גם להעביד אנשים, גם לחלק עמם בדרכים מקוריות את כל השפע המתהווה מתוך עמלם וממוּספוֹ.

ואולם כל זה – בספירות ההשוָאה שלהם ואילו בספירות ההשוָאה של החברה הישראלית עדיין זה העץ המוריק ביותר. ונחוצה מידה גדולה של ענוָה בכל מגע עם הנטע האנושי הנדיר הזה שהולידה תחיית העם בארצו – או אולי הוליד הוא את ממשות התחיה, וכבר אין לדעת מי חב למי יותר.

ד

ומידה של דרך־ארץ נחוצה קודם־כל משום שאין עוד חברה אנטיפרזיטית בחברה הישראלית מן הקיבוץ. ואנטיפרזיטיות זאת מהותה לא רק בכך שהכל עובדים, איש כפי יכלתו, ושאין לך בקיבוץ אדם שאינו תורם מיגיעו. מהותה גם בכך, כי אין הוא ואנשיו נותנים יגיעם אלא לשרשי הקיום ולא לענפי־הסרק שלו. בראשית היתה זאת עבודת־האדמה, אך אפילו התמורות בעשור האחרון העבירו את המוקד אל צורות חדשות של יִצוּר, אך לא גררו את הקיבוץ אל השוּליִם הטפיליים המתרחבים בחברה הישראלית וההופכים את הפירמידה של חברה יצרנית על פיה. העובדה, כי הקיבוץ הוא אולי החטיבה החברתית היחידה שאיננה מפרישה כוחות לענפים כה ראשוניים כמו יחסי־ציבור או תיווּך מסחרי; לתעשית ההימורים המשגשגת ואפילו לא למקצוע פרודוקטיבי כל־כך כמו דוגמנות, למשל, מעידה אולי על הפיגור הגדול שמפגרת תנועה זו אחרי אָפנת הימים ועל השחתת עמל על דבר כה פרימיטיבי כמו הוצאת לחם מן האדמה, אך בשום פנים אינה עושה את הקיבוץ לפרזיט גמור. אולי חי הקיבוץ חיי עמל סיזיפיים מאוד בעסקו מדי שנה שוב ושוב בדברים כה מיותרים כמו גידול ירקות וחיטה ופטריות וטלאים ועזים ופרות, אך מוגזם יהיה להעניק לו בזכות זאת בלבד את כתר הטפיל השמור למכובדים מאוד מחוצה לו.

ה

ומידת הדרך־ארץ מתחייבת גם משום שמאז היצירה הגדולה של העם בימי חירותו לפני הרבה מאוד שנים, ספק אם תרמנו למשנה החברתית האוניברסלית של העולם דבר מקורי יותר, נועז יותר מצד הקפת כל חיי האדם כולם בחישוקים של מצוות הכרתיות ומעשיות – מן הקיבוץ. כל הימים – וגם בימינו.

את תיאטרון־האבסורד עשו טובים מאתנו; את המין הווּלגארי והמתירנות המציאו רעים מאתנו; את הסמים המשכרים התחלנו רק עתה לאמץ לעצמנו, אך את המופת החברתי במובן נכונותו היומיומית של האדם לשעבד הרבה ממאוייו הבסיסיים למטרותיה של חברה שהוא שותף לה ולקבל עליו מרצון עוּלהּ של מטרה זאת – מופת זה הבאנו אנחנו לעולם בדמות הקיבוץ.

וכשם שדברים גרעיניים מאוד במשנתו המוסרית של העולם ייזקפו עוד ימים רבים על שם העם שאנו שרידיו, כך אין ספק שהמופת החברתי של הקיבוץ בימינו יישאר עם סמליו הנאצלים של העם עד רבות הימים.

ויען כי מעט מאוד דברים המסוגלים להתמודד עם העָצמה המוסרית של חיים אלה יצרה החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות, הרי כבר נדירוּת וחד־פעמיוּת אלו מחייבות מידה גדולה של ענוָה בעת ניתוחו של חזיון אנושי זה – אפילו בעת משברו.

ו

כי יהיה כאשר יהיה המשבר העובר על הקיבוץ, הן מצד התפוגגות האדיקות לעקרונות והן מצד מספר הנוטשים אותו – הפער המהותי בין אורח־החיים השויוני שלו לבין אָרחה של החברה הישראלית כולה בעיקרו לא נשתנה. יכלה אולי התנועה הקיבוצית, כצורך התקופה, לעשות הרבה יותר מעשים טובים משהיא עושה, אך עדיין היא עושה הרבה פחות מעשים רעים משאוירת הארץ מסוגלת להוליד עתה. ואפילו פנה הקיבוץ פה ושם מדרכי־המלך האידאיים אל כמה מקריצות התקופה, הן פנתה החברה הישראלית כולה בסטיה חדה ומהפכנית הרבה יותר אל מערכת־מושגים שונה בקיצוניות מזו שידעה מימיה.

היא פנתה בסטיה כזאת גם אל המותרות – גם אל הפשע; גם אל הראוָה – גם אל התרמית; גם אל העושר הנאגר ללא עמל – גם אל קשיחות־הלב. ואפילו פקדו את הקיבוץ כמה מפיתוייה של הרוָחה וכמה מספקותיהם של השבים מקו המלחמה, עדיין אצור בו ובכל אורח־חייו השויוני אותו יסוד סמוי המיַשר – ללא כל יחס אל מספר ואל כמות – את קוי־פניה המתעוותים של החברה הישראלית בימינו. ועדיין אצורה בו באותה מידה התקוה הגדולה לעתיד.

ז

ותקוַת העתיד אצורה בו מפני שקו חריף מיחד אותו מסביבו והוא התהליך המתמיד של חשבון־הנפש.

יהיו קשייה של תנועה זאת בהגשמת עקרונותיה אשר יהיו, הרי ככל שניתן למתבונן מן הצד להבחין – אין היא חדלה ללוות אותם בלבטים, בהתיסרות, בויכוחי חברה עם עצמה.

בעיצומה של השאיפה לרוָחה ולנוֹחוּת, העוברת באחרונה גם על הקיבוץ, בוקעים כפעם בפעם קולות ברנריים מבפנים והקול הולך וחזק ומשמיעים אותו טובי העומדים בראשו והמכוונים דרכו. ואין אתה מבחין בחברה זו בשום ניסיון של העלמת הקשיים או חיפוי עליהם והיא חושפת פגמיה בלי חמלה על עצמה. ואולי אחד הדברים המעוררים השתאות הוא, שכשם שהתביעה ליתר נוֹחוּת ולפחות סיגוף עולה מחוגי דור צעיר, כך גם התביעה ליתר אדיקות בעקרונות וליתר כנות בהגשמתם עולה מאותו חוג צעירים עצמו והיא כמו לולאה מחברת בין שרשיותם של ותיקים לבין נקיון־חלומם של צעירים. ואולי חיבור זה, יותר מכל דבר אחר, ישוב ויגזור את חייו של הקיבוץ בעתיד לחסד חברתי ולמופת.

ח

לא ביקשנו בטורים אלה להקל כלשהו בחומרת המגמות והמשברים המסתמנים בחברה הקיבוצית. גם לא ביקשנו לתאר ראשוניה כמלאכים. אך אולי אין זה מיותר לומר – דוקא בימי עמידרור ושכּמוֹתוֹ – ליושבים בהיאחזויות ובנח"לים; למאיישים שייטות וטייסות ואפילו לאיכרים חרושי־עמל ותיקים, כי עדיין אנו, שמחוץ למעגלם, רואים בהם – ולא בשום ארגונים רבי־פאר ועָצמה ובנכסי־חומר אדירים – את נזרה האמיתי של התקופה וכי עדיין זו הפינה שאליה מופנית העין בעת עגמה וקדרות חברתית. לומר להם כי אנו מתכבדים בהם בבית לא פחות משאנו מתהדרים בהם בחוץ.

ט

ואין לומר נואש גם מאחד עמידרור ומן הדומים לו. אין זה מן הנמנע שגם דרורים אלה יגיעו בסוף מעופם אל הקיבוץ – אך בדרך אחרת, עקיפה. ואין הדבר פרדוכסלי כל־כך כפי שהוא מפתיע את אזננו במִשמע ראשון.

פני החברה הישראלית בימינו ותרבותה מעוצבים, כידוע, על דרך החיקוי. אך כדרכה של פרובינציה – מעשי הכרכים מגיעים אליה באיחור קל. בתקופה זו עדיין אנו רכובים על זנבה של אמריקה חמרנית ומגושמה, אך ראשה של אמריקה עצמה כמו נטוי אל תמורה. ומי שבילה במחיצתו של נוער אמריקאי – שטוף קטורת ושפע – יכול היה לשמוע את התיבה “קיבוץ” ארוגה כמעט בכל שיחה של תהייה, לבטים וחיפוש־דרך.

אם תמשיך החברה הישראלית בעקיבות בחקיינותה, אין זה מן הנמנע כי גם אם לא תמריא אל הקיבוץ על כנפי האידאה, היא תגיע אליו רכובה על זנבו של החיקוי. ואולי נמצא ביום מן הימים את בנימין עמידרור ושכּמוֹתוֹ קוטפים תפוחים באזור הפרזיטים של דגניה, עין־חרוד ומרחביה. מובן, על־פי המתכונת המקובלת של מחצית יום־עבודה ומחצית יום־לימודים – היא המחצית העיקרית החסרה, כנראה, באופן נואש להשכלתם החברתית האלמנטרית של הרבה עמיעופות ישראלים.

1971

“בדרך שהיא (המדינה – י.) הולכת אין לי ספק שהיא הולכת יפה לקראת נפילה”.

מאמר אחד, שכותרתו בלבד היה בה להטיל חלחלה,¹ העלה אל דוכן הויכוח הציבורי שֵׁם ואישיות שעל־פי התגלותם בכתובים ובהרצאת דברים מעל המסך הקטן יש רק להצטער שלא הופיעו בציבורנו קודם־לכן. מסתבר כי לפעמים גם החיים הפובליציסטיים, לא פחות מן החיים הפוליטיים, עשויים להעלות על־פני השטח אישיוּת בעלת דיוקן סגולי, להוציאה מנשייה ולעשותה שותפת פעילה בעיצוב המחשבה הציבורית ובהתססתה.

דיוקנו של יהודה ניני שייך לחוג זה ואין להגזים כלל בשבחים לעורכי “שדמות” על שגילו מבוע מחשבתי זה על פיתוליו – כולל הכותרת האימתנית המבשרת חורבן הבית השלישי, בית הרחוק עדיין מלהיות בנוי על תלוֹ.

יהודה ניני הטיל לתוך יורת הויכוח הציבורי אבן מלוהטת והיורה מוסיפה לרתוח. איננו בטוחים אם בטורים אלה לא נוסיף לרתחה.

נקדים ונאמר כי מעטה מאוד בפינו הסנגוריה על המגמות המסתמנות בחברה הישראלית. לא נולדנו במזל הזעם ולכן לא נמהר כל־כך לנבא לה חורבן – ובודאי לא בעגלא ובזמן קריב כפי שמשתמע מעט מדברי י. נ. אך אין צורך להיות מגיד־עתידות כדי לראות כי היא הולכת ומאבדת דמותה היִחוּדית, הן מבחינה רוחנית־תרבותית והן מבחינה חברתית. ובאין יִחוּד לקיומה – גם צִדקת קיומה נקלעת אל ספק.

בתוך מסכת הטעויות שטעתה חברתנו והנהגתה אי־אפשר שלא למנות בראש וראשונה את ראיית הנולד מבחינה חברתית ועדתית. פלאים של ראִיה למרחוק הוראו בתחום הבטחון, הפיתוח התעשיתי והחקלאי ובפיתוח מסגרות חינוך, אך החברה לא החזיקה בידה שום ברומטר לקבוע על־פיו הלכי־רוח מצטברים בתוכה ומשמעותם האפשרית של הלכי־רוח אלה. או שהחזיקה מד־לחץ כזה ולא ידעה לפענח את עקומותיו. כי אילו פיענחה אותן לא ייתכן כלל שהתבונה, החוש המוסרי, התחושה הבסיסית של ערבות הדדית ויכולת המעשה שבהם היא הצטיינה תמיד בעת סכנה – לא היו מכתיבים לה גם בחינת עדיפויות חברתיות, גם שינוי סולמן.

נִטוֹל דוגמה: המדינה הזאת מתכננת, כידוע, כמה תרנגולי־הודו יש לגדל, כמה מטילות וכמה עגבניות, ואף כי התכנון הזה מכזיב לפעמים וחשבון הביצים המתוכננות מתבלבל על המטילות לעתים קרובות למדי, הרי עצם קיומם של תכנון ועדיפות מלמד על הרצון להקדים מחשבה למעשה. לעומת זאת לא נמצא עד היום גוף חינוכי־ציבורי שיעֵז, למשל, להציג שאלה, האם, בתנאי הארץ והחברה, פיתוח נמרץ – ובמידה מסוימת גם ראותני כזה של אוניברסיטאות – עדיף מפיתוחם של גני־ילדים, גנוֹנים ומועדונים שיקלטו עד אחרון הילדים של משפחות מרובות ילדים.

אילו היה קיים מטה חינוכי כזה ייתכן כי היה מגיע למסקנה המזעזעת שעוד עשרים או שלושים אלף פעוטות בגני־ילדים ובמעוני יום וערב עדיפים, מבחינת החברה הישראלית ועתידה, על־פני כמה אלפים סטודנטים נוספים באוניברסיטאות שלגבי חלק מהם אין הלימודים אלא תעודת־כניסה לסטטוס חברתי – פעמים שלילי. או, כמו שכתב השבוע סטודנט אחד בעתונות: תלמידות ותלמידים ב“פקולטה של משהו” – היינו הך מה. ואולי היה מטה כזה מגיע למסקנה כי מוטב לחברה לגזום משהו בצמרות הלימוד לראוָה של הרבה בני־ובנות־טובים מאשר ליצור קטביות מחריפה בין נושאי תארים אקדמיים לבין רבבות פעוטות המתפלשים בדחקות ביתם, שכבר בשנים אלו לחייהם נחתם דין חלק מהם ליפול בעתיד אל זרועות הבערות, העזובה והעבריינות.

אילו, דרך משל, היתה נהוגה מדיניות כזאת במרוצת כל עשרים השנים האחרונות אולי היו לנו קצת פחות סטודנטיות נושאות תואר, אך קרוב לודאי שהיו לנו גם פחות נערות ליד פנסי־הרחוב. אולי לא היינו שנִיים או שלישיים בעולם במספר הסטודנטים לכל אלף נפש, אבל היינו בודאי ראשונים בעולם במספר הילדים שבתוך תחומי החינוך.

שאלנו שאלה אחת ואפשר לשאול כיוצא בה בתחומים אחרים. מדוע, איפוא, שובשו העדיפויות? עומס הבטחון וחומרתו הם ההסבר האחד והשגגה האנושית, גם של ההנהגה, ההסבר האחר. כותב־הטורים אינו מקל יותר מיהודה ניני בהערכת חומרתם של הדברים וכזכות־כניסה תמציתית לנושא זה נתיר לעצמנו לצטט אשר נכתב כאן לפני שנה לערך: “אם תוכל המלחמה להמשיך ולשאת עיווּת חברתי זה, ספק אם יוכל העיווּת לשאת לאורך־ימים את המלחמה”.

זה אשר לחברה הישראלית כולה. אך כתוספת חיזוק לזעקתו של י. ניני נאמר משהו גם לגבי התנועה הקבוצתית, שיהודה ניני חי ופועל בתוכה.

ב

ואנו מיחדים לענין זה בשורות אחדות את התנועה הקיבוצית, משום שעצם יִחוּדה האידאי ומשקלה הסגולי בחברה הישראלית חייבו אותה, לדעתנו, לתרומה שיגרתית פחות, נועזת יותר ומרחיקה לכת בהרבה לַהלכה ולַמעשה של מחיקת הפערים בין עדות ושכבות סוציאליות שונות בארץ. אילו טענה התנועה כי הדבר היחיד המדריך כל מעשיה הוא קישוט ביתה וטיפוח ד' אמותיה שלה בלבד, ייתכן כי לא היינו יכולים לבוא בטענה אליה. אך היא רואה עצמה – וכך מוסיפים גם אנו לראותה – כשׂאוֹר המתסיס את העיסה החברתית כולה, ואם זאת זוית־הראיה – לא יהיה זה, כמדומה, מוגזם לומר כי ספק אם בתחום החברה כולה נתעלתה אל התפקידים שימי ההיתוך הלאומי הגורליים האלה הציבו לפניה.

בתקופה קריטית זאת יותר משתנועה זאת פתחה שערים לרוָחה – היא הציבה גדרות. יותר משביקשה להסתער על אשר מחוצה לה – ביקשה לגוֹנן על אשר מבפנים לה. יותר משיצאה בתנופה להפריח שממות חברתיות מחוצה לה, שקדה על טיפוח מדשאות החברה של עצמה. ותחושתה הסוציאלית לאדם ולציבור הסובב אותה נתקהתה והלכה ומוסיפה, כמדומה, לקהות.

כותב הטורים עדיין רואה בתנועה הקיבוצית, מבחינה מוסרית וחברתית, אחת הנקודות הארכימדיות שעליהן אפשר להציב מנוף כדי לחולל תמורה בחברה הישראלית. אך בקביעת האבחנות של התקופה אי־אפשר שלא לציין כי התנועה הקיבוצית לא נתפסה אל ענין שיקום שכבות ועֵדוֹת מחוצה לה כאל דגל שבתקופה זאת של עקרוּת אידאית היא, יותר מכל שכבת חברה אחרת, אמורה היתה להניפוֹ.

והידיעה שנשמעה לנו השבוע ברדיו מפיו של הממונה על הרפורמה במשרד־החינוך, כי מטעמים של שמירה על ערכי־החינוך הפנימיים של הקיבוץ, אין הקיבוץ מוכן להשתלב ברפורמה ומתיר, כמוצא של פשרה, רק קליטה של 20% בלבד של אֶלמנטים שמחוצה לו (בעיקר מעיירות־פיתוח שבסביבה) בחטיבת־הביניים – ידיעה זאת רק מוכיחה לאיזה עיקום מוזר של ערכיה שלה עצמה יכולה תנועה להגיע מתוך שמירת הקיום העצמאי. כאילו יכולה חממה חברתית־חינוכית כזאת להתקיים בקונכיתה כאשר “מסביב יהום הסער” הסוציאלי וכאילו סער זה לא יפרוץ בסופו של דבר גם את העוגה שתעוג לה התנועה לשמירת עצמה.

ג

ואולם יהיה קטרוגנו על מעשיה ומחדליה של החברה כולה אשר יהיה – לא היא ככלל ולא החלק האשכנזי שלה בלבד ראויים למנת התוכחה. ומי שעוסק בטיפוחו של הקטרוג הזה בלבד, אפילו ברמת תוכחה זבת לשד וזעם כשל יהודה ניני, לא זו בלבד שמאיר את מחציתה של האמת אלא שמסיח את הדעת בלא יודעים גם ממה שמוטל היה ועדיין מוטל על העדוֹת עצמן.

כי קשים העוני והדחקות – ורק מעטים בינינו לא התנסו בהם – אך חמורה לא פחות מהם אזלת־היד וההכרה שאין תקומתו של אדם מזומנת לו אלא מבחוץ. יש בתוך העדה של יוצאי המזרח כוחות יצירתיים חינוכיים וחברתיים שהיה – ויש! – לאֵל־ידם לפעול יותר למניעת כמה מן התוצאות הנובעות מדחקות ומתלאה – דחקות ותלאה שבעקירתן מן השורש חייבת החברה כולה.

רוב־רובו של העם היהודי מעולם לא היה מגזע רוטשילד. הוא היה שרוי בעוני ובמצוקה. עד מלחמת־העולם השניה היתה העיירה היהודית מַצבּר של מצוקה אנושית שבמבט רטרוספקטיבי אתה תמה לא פעם, איך יכלה לשמור על צלמה האנושי בתוך דלות מנוולת לפעמים עד פת־לחם – מזה, ומול שבט נוגשים ומתעללים – מזה. בתוך הדחקות הנוראה הזאת היא פיתחה קודם־כל נוגדנים מוסריים ונורמות של התנהגות לעצמה ולנוער בתוכה ובנתה מערכת קוֹמוּנַלית שלמה של עזרה הדדית, בחומר וברוח. אילמלא כוחות אלה היה כל הגוש העצום של יהדות מזרח־אירופה לעיירותיה מרוסק ומפורר זה מכבר ולא היה מסוגל כלל להצמיח מתוכו כוחות למאבק על תחיה לאומית ובודאי לא להגשמתה של תחיה זאת.

כוחות אלה מצויים למכביר בכל עדה ובכל שבט יהודי, שבלעדיהם אף הם לא היו מתקיימים ומקיימים יִחוּדם בנכר. במשך עשרים שנות הריבונות פיתחו יוצאי המזרח ישובים חקלאיים למופת ולא היה כמעט מקום שבו נגעה כף־היוצר שלהם שלא הופרח משממתו. תאים של התארגנות ציבורית ושל דמוקרטיה מודרנית־לעילא קמו, או הוקמו על־ידי המפלגות, בתוך עדה זאת. אך אי־אפשר שלא לומר כי מערכת מקיפה יותר של עזרה עצמית, של טיפוח החינוך וההוראה ההדדיים ושל פקיחות־עין סוציאלית בתוך השכונות והפרברים עצמם; מערכת שאינה נושאת את עיניה על פרנסוּת פוליטית דוקא אלא אל שליחות־ציבור קהילתית מקומית שמעשה החסד האנושי עצמו הוא־הוא שכרה – מערכת כזאת היתה מונעת, או מצמצמת, את העזובה של נוער ואת דרדוּרה של המסגרת החברתית בפרבר או בשכונה.

יותר “יהודה ניני” כאלה המדברים אל עדתם ועמה ובונים בתוך העדה ועמה בתאיה המקומיים והקהילתיים; הרבה יותר “יהודה ניני” המדברים עם עצמם ועם אחיהם לעדה באותה לשון ובאותו תוקף שבהם הם מדברים עתה מן ה“שדמות” – מסוגלים היו אולי להקהות את השלילה בתהליך שאנו עדים לו עתה, תהליך שהעוני והדחקות הם גורם ראשוני ומכריע בהתהוותו, אך בשום פנים לא גורם יחיד.

ד

כי האמת היא שאין קושי מיוחד לתבוע מזולתך ביִחוּד אם ה“זולת” הוא כל־יכול כזה בדמות ממשלה או ארגון ציבורי רב־כוח אחר. אין קושי ואין צורך להחליש כלשהו את התביעה הזאת קודם־כל מפני הציווי המוסרי היסודי הכלול בה, אך גם מפני הסכנות הבהירות מאוד לעצם התקיימותנו כחברה וכמדינה.

אך הרושם הוא כי הדבר החסר היום לעדות המזרח – אם אנו מוסיפים להשתמש במונחים של חלוקה שבטית כזאת – הוא המוכיח הגדול מבפנים – כלפי פנים. ככלות הכל, הקושי האמיתי של קהילות או חטיבות־אוכלוסין ואפילו של עמים שלמים, לא היה מעולם במציאת שופר או כָּרוֹז לתביעותיהם הצודקות כלפי חוץ. אֶלוֹקוֶנציה דיבורית ודחפים לפרנסוּת ציבורית הספיקו כדי להעלות דַבָּרים כאלה. הקושי היה תמיד למצוא את המוכיח והמפעיל כלפי פנים, שתוכחתו מטילה גם עליו עצמו ועל קבוצות בתוך שכונתו ובמקום מגוריו שורה של מצוות מעשיות, לקיימן בתוך עדתו ובין חברים לשכונה יום־יום.

אמרנו “מוכיח”. אך יותר משאנו מתכוונים לתוכחה, אנו מתכוונים לתביעה כלפי פנים. אין להוכיח אותו חלק של אחינו מארצות המזרח שחברה ערבית פיאודלית ומפגרת דחקה אותו אל שוּליִם. לא בהם תלוי הקולר אלא במדכאיהם ומבזיהם במשך דורות. אך נחוץ בתוך העדה קול תקיף יותר של תביעה מעצמה. תביעה לאלפי בני־נוער לא למאוס בעבודה. לא למאוס בלימודים. לכבוש גם את העבודה וגם את התורה בשלב הנוכחי של חייהם, על אף המצוקה בבית ועל אף בית־הורים. לפי שגם במקרה הטוב ביותר אין תקוה לשנות בית זה מהיום למחר. לבנות תאים חברתיים של יצירה קונסטרוקטיבית בהליכה להתישבות, בקבוצות ללימוד תורה בכל תחום שהוא, בבקשת חינוך מקצועי או בהתארגנות קואופרטיבית. להביא את מלומדי העדה ומשכיליה לחלוק מתורתם לאחרים ולבנות – הם עצמם! – תאים חברתיים יוצרים בתוך מסגרת השכונה והפרבר, דלים כאשר יהיו. לתבוע מן החברה החיצונית בכל כוח את ביעורו המוחלט של העוני, אך באותה מידה לתבוע מן החיים בו עתה לא לעשות את העוני עילה המצדיקה התפרקות ממלאכה, מתורה, מציווּייה של חברה אנושית ויהודית מתוקנת. הדבר איננו קל, אך מי שמבקש בתום לבו לגאול את אחיו אינו יכול לבחור לעצמו רק את הקל שבתביעה מזולתו.

מוזר הדבר לאמרו: נחוץ, כנראה, איזה פנתריזם פנימה – אל העדה ולתוכה. לא רק לקוממה אלא לרוממה ולהחזיר לה את עטרת האמונה בכוחות עצמה ולא לתת לחלק מעדה זו, בעיקר בשכונות ובפרברים, לאבד את צלמה האנושי – אמנם בשל מחדליהם של אחרים שמחוצה לה, אך גם בשל מחדליה ושויון־נפשה שלה עצמה.

ה

ואולי אחד התפקידים של מוכיחים כיהודה ניני ושכּמוֹתוֹ הוא לזעוק זעקה גדולה פנימה אל ההורים. לא נחוצים היו הגילויים החלקיים של מחקר ההולך ומבוצע עתה על־ידי ד"ר יוחנן פרס כדי לעמוד על כך, שבקרב שכבות מסוימות של העדה המזרחית רפויה הרגשת החובה של האב לחינוך הבנים, להשקעה בחינוכם ולמאמץ הכללי הנדרש לכך מן ההורים וביִחוּד – מאב המשפחה. אם תכונה זאת של חוסר הרגשת חובה מצד האב לילדו הצעיר תועבר לדור שני, צפויה לנו המשכיות מכאיבה של פיגור וניווּן על המתלווה להם.

לא התנאים החמריים בלבד מכתיבים את צאתו של הילד לבקש פרנסת המשפחה. גם הם – אך לא רק הם, אומרים המִמצאים. הציפיה המוקדמת מדי שהבן – בגיל צעיר מאוד ועוד בטרם רכש את מטענו ההשכלתי ואת ציודו המקצועי לחיים – יהיה לאחד ממפרנסי הבית, פעמים: במקום האב הכשיר לעבודה, היא־היא בין הסיבות הדוחפות אלפי בני־נעורים אל הרחוב בגיל מוקדם מדי – בני־נעורים החייבים עדיין בלימוד לפי החוק, אך מחפשים, על־פי צו אביהם, מחייתם גם בשטחים שמחוץ לעמל ולעבודת־כּפּיִם, אם לא בתחום המגוּון והמפתה של העבריינות. ומפנים העדה צריכה ויכולה לבוא הפעילות המונעת גם בתחום זה.

ו

והדברים חייבים להיות מופנים באופן נמרץ ותובעני גם אל תוך העדה פנימה, כי אפילו תתגייס המדינה – כפי שהיא אמנם מצוּוה – לעקור עוני, לרַוֵח דיור ולהרחיב אפשרויות החינוך, ענין לנו לא באקט מהיר וחד־פעמי אלא בתהליך ממושך למדי של עשיה שאינו מביא עמו מפנה ומהפכה מהיום למחר. ואפילו ירוַח הדיור ויוקל העוני – עדיין ארוכות שנות־המעבר ורבות מספור הבעיות הנובעות ממיזוג, מהסתגלות ומעימות בין חברות שונות ואָרחי־חיים שונים.

מי שתולה לא רק כל הקולר בדחקות אלא גם כל הציפיות בעקירתה, כאילו דחה את הגאולה החינוכית האנושית והחברתית של קיבוצים יהודיים שלמים לימותיו של משיח עלום, שאף אם בוא יבוא – מטבע הדברים יתמהמה. העושה כן יוצר לעצמו, ביודעים או בלא־יודעים, אליבי להרבה מעשים שמחובתו וביכלתו לעשותם – ואין הוא עושם.

ההתגייסות לתביעה ולפעולה בפנים, מתוך העדה ובתוכה, נחוצה לא פחות מן ההתיצבות לתביעה קיצונית ותקיפה מן החוץ. בהבדל אחד: הראשונה, התביעה פנימה, קשה וכאובה יותר, כי פירושה, בין השאר, גם תביעת הקובלים והמלינים והמוכיחים – בצדק כזה! – מעצמם. יהודה ניני ומשכילים ומחנכים ברוכים כמוהו בעדה זאת – מעצמם ומשכמותם.

ז

הפטרה:

איננו יכולים לפטור עצמנו מהערה לענין ההתנבאות הוַדאית על חורבן בית שלישי.

ברב־שיח שקוּים ביזמת מערכת “שדמות” לאחר מאמרו הראשון, חוזר יהודה ניני ואומר בין השאר – בודאי גם הפעם בּעיָם־רוחו (הפיזור של המעתיק): “אז אני מודיע לכם: תהיה תקומה לעם־ישראל גם אם מדינת ישראל לא תהיה. וזה הוכח כבר פּעמַיִם. אני לא מאחל למדינת ישראל שתפול, אבל בדרך שהיא הולכת היא הולכת יפה לקראת נפילה”.

אין אנו שייכים לממעיטים בסכנות הנשקפות למדינה אם לא יגושרו הפערים. ואולם על דבר אחד מותר לנו, אם לא לחלוק לפחות לתמוה, והוא: הוַדאוּת הנבואית הפסקנית של י. נ. על החורבן.

יהיו ההוכחות הדיאלקטיות המצויות בידיו בלתי־ניתנות לערעור אשר יהיו, מעט ספקנות מותרת, אם לא מחייבת, גם נביאים. ראשית, אין כל וַדאוּת כי תהיה עוד תקומה לעם ישראל גם אם מדינתו תפול. הדברים הם בתחום העתיד וכל הנחה היא סבירה באותה המידה. אך אין מביאים ראַיה משני חורבנות קודמים, כי גם חורבנות יש להם כוח מצטבר ותקומתו החוזרת של העם לאחר “הליכתו היפה לקראת נפילה” – איננה מונחת כלל וכלל בקופסה. שנית, סתומות ועלומות הן דרכיו של נצח ישראל והוא שיבש כבר לא פעם גם נבואות מתנבאים. אך אם להניח כי דברים הנאמרים אפילו לצורך האזעקה, כהסברת י. נ. אינם מועפים לחלל ריק – מותר היה ליהודה ניני להשאיר לעצמו ולנו גם דרך נסיגה. ככלות הכל גם אם חורבן צפוי – עדיין איננו ודאי.

לשמחתנו, ולדעת כותב־הטורים, הדבר תלוי לא רק במה שיעשו ה“אברמוביצ’ים”, אלא גם במעשיו ובמחדליו של יהודה ניני ודומיו – שאין לנו אלא לברך על המִפגש עמם בזכות “שדמות”.

1971

עדיין אנו נתונים לרישומם של ימי־זכרון וימי־הוד ואין כל רצון למהר ולהשתחרר מן החיבוק העז שחבקה אותנו ירושלים וכל אשר צעד בתוכה ביום החג. ואפילו המחשבה, שהיא קרת־מזג מטבעה, איננה ממהרת לרדת מן ההרים – ומתוך אי־רצון מענה אנו חוזרים אל החול, זה החול של ישראל המלוהט בכמה מוקדים ואחד הסמויים אך הצורבים בהם הוא מוקד העליה.

ב

מי שעוקב אחרי האנטומיה של הדיון הציבורי בנושאים בעלי חשיבות יופתע לגלות מעין חוקיות של שלושה שלבים: תחילה פותחים בדיון מופשט. והסיפוק שבעצם התרגיל האינטלקטואלי נראה, לפעמים, לכמה ממשתתפיו כפתרון עצמו: בלחץ הנסיבות נפתח ברבות הימים גם הדיון המעשי, אך בלחץ הסידורים האישיים והמוסדיים יוצאים הדיונים מכלל ויכוח ונכנסים אל המיקוח, והוָלד שנולד אחר־כך, משיב לכל מיני שאלות של אנשים, תארים, עטרות וכיבודים רק לא לשאלה העיקרית, המהותית, שהביאה אותו לעולם.

הדיון המנוהל בעניני העליה איננו חסר קוים כאלה. ומי שעוקב מעט אחרי הגלוי והסמוי בויכוח הגורלי הזה – מקבל לא פעם רושם כי לגבי אחדים ממשתתפיו הדבר העומד על הפרק בחריפות איננו גורל העליה ועתידה וממילא – גורלה של ישראל, אלא גורלן ועתידן של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית וגורל העיסוקים שבהם יעסקו ראשיה.

ואם יש מה שמעיב את השמחות ואולי גם מאפיל על חרדות אחרות זהו אותו גילוי מדאיג, שבו השיגרה ומיעוט־האמונה מתחרים עם הלאוּת.

ג

אין כל הכרח ואין גם כוונה להקטין ערכם והילתם של תפקידים שנתמלאו בעבר. הדברים שעשתה ההסתדרות הציונית קודם קום המדינה כבר עומדים זקופים במפה הגיאוגרפית של המזרח, והדברים שעשתה בהתישבות ובקליטה גם בימים שלאחר קום המדינה כבר חרותים בשדות, בישובים ובכפרי־נוער. והתעודה הניצחת ביותר לגדלה של התקופה ההיא הם דוקא שרידי המעברות – הפחונים, הצריפים והאזבסטונים – שיותר מבתי־הקומות הם עדות להתאזרות כוללת של עם אביון. מעשה הקליטה של מיליון בני־אדם – בכללם זקן, אשה וטף – הוא עלילה דרמתית, גם של הנקלטים גם של הקולטים, שעדיין לא סוּפּרה בשלמות. צוות זה של קולטי העליה בארץ היה כלי־רעם למרירותו של העולה החדש ולמדויו ואין לדעת כלל מה נחסך מאתנו באנדרלמוסיה פנימית ובהתלקחות סוציאלית בזכות צוות זה וראשיו.

אך התקופה ההיא ונסיבותיה הגיעו לקצן, ואין לך מראה מדכא יותר מאשר גוף ההולך ומתנוון בתוך מלבושים של מחלצות. כשם שאין לך דבר מסוכן יותר מאזלת־היד לעשות את התמורה החיונית בתחום העליה והקליטה בהווה משום שהידים תפוסות בהסרת הכובע לכבוד העבר.

ד

כי ענין העליה בימינו יכול להיות נישא רק על־ידי אלה שבשבילם הוא ענין חיים. כמוהו – כענין הבטחון. הוא בשום פנים אינו יכול להינשא על־ידי אלה שבשבילם ענין חיים הוא להישאר במקום שבתם – וכך גם בשביל ילדיהם. הוא אינו יכול להינשא על־ידי אלה התובעים אותו מאחרים, מאיזו כתובת אלמונית של יהודים אלמונים, בלי להרהר רגע שבעצם הוא מחייב קודם־כל אותם, וכי אין להם שום זכות להשמיע תביעה זאת מאחרים כל עוד כל עלייתם איננה אלא עליה בלי־הרף למטוסים כדי לבוא לארץ ולדון, בין השאר, גם בענין העליה ולחזור ולהתישב במקומם. וכשם שלא יעלה על דעת איש למסור את הדאגה הממשית לבטחון ישובינו בבקעת־הירדן לידי טובי ידידינו היושבים בבואנוס־איירס, למשל, כך אין להעלות על הדעת כי נוכל להמשיך למסור לדאגתם של ציונים, אוהבי ישראל כאשר יהיו, ענין הנוגע לקיומנו או לחדלוננו כמו העליה.

הם יכולים להמשיך ולבוא לקונגרסים ציוניים. הם יכולים לבוא ולהפליא כיבושי ישראל וגבורת לוחמיו. הם יכולים, ובודאי יעשו זאת בלהט יהודי נאמן, להגביר את מאמציהם החמריים למען ישראל. אך בדרך אל הנסיון הנחרץ שלנו להגביר עליה יש לדאוג קודם־כל לסילוק הדברים המטעים, המעוררים אשליה ואחד מהם הוא הסיכוי לפעילות פורה בעניני עליה של הציונות הרשמית, והציונות העובדת בכלל זה, בארצות הפזורה.

אין זה נעים לומר. אין זה בודאי נעים לשמוע. אך אין ברירה לארץ הזאת אלא לומר בענין העליה דברים של אמת עירומה – ממש כפי שאמרה אותם בענין הבטחון. ושום דבר לא חיזק את העם בכל מערכותיו יותר מאמירה זו.

ה

ואם נחוצה היתה הוכחה ניצחת כי אין עוד להפקיד את ענין העליה בידי הגופים הציוניים הרשמיים, היא סוּפּקה דוקא על־ידי ההתעוררות המופלאה של העם היהודי כולו לאחר מלחמת ששת הימים.

כי הדבר שהיה מצופה מן התנועה הציונית, מפעיליה ומראשיה, בעצם הימים שקדמו למערכה היה לא רק להעיר את הנשיא ג’ונסון בלילה, אלא להעיר את הבן בחדר הסמוך. להעיר את הבן ולומר לו: לך. לך ללא שהיות אל הארץ שבשמה אני חי ופועל במשך שנים והנתונה ברגע זה בסכנת הכחדה. סע עם ויזה או בלי ויזה, גם אם תאבד את אזרחות ארצך. גם אם תצטרך אולי באין ברירה להיות אזרחה של אחת הקטנות במדינות העולם – סע. כי זה כל טעם היותי ציוני וזה טעם גאוָתי על המבדיל אותי מכל ארגון אחר של יהודים, וזה מיצוי מוסרי של כל הדברים הנאים שדיברתי מעל כל במות על התחיה היהודית.

אך טובי הציונים, בכללם אנשי הציונות העובדת הטוענים לקִרבה יותר גדולה למעשי־הגשמה, נשארו הם ובניהם על עָמדם ולא עברו מבחינת ההתנדבות האישית לפני המחנה הגדול של סתם־יהודים אוהבי עמם וחרדים לעתידו. ומי שלא עמד במבחן ההצטרפות והמרצת הבנים לעליה בשעה הקשה ביותר שעברה על העם, בשעה שעדיין לא ידוע היה גדלוֹ של הנס שיחולל צה"ל, אם בכלל יחוֹללוֹ – אינו יכול משום בחינה מוסרית להיות מחזיק המפתחות של עתידנו.

ו

כי העליה איננה תיק. היא איננה עוד מדף שבו מתקבצים ניירות, ועוד לשכה עם כרטיס־כהונה על הדלת. היא העורק הכלילי של כל זרמי הדם שבגוף הארץ. היא המעיין המפרנס את כל הנהרות ואת כל מובילי־המים האחרים: בבטחון, בכלכלה ובתרבות. היא ראשית. היא נחוצה היום לא רק כדי לקיים את ההחזקה – החיונית מבחינה היסטורית ומכל בחינה אחרת – של שטחים ששוחררו. היא נחוצה כדי להזרים דם חדש בכל מערכת החיים הרוחניים והמחשבתיים. היא נחוצה כדי שאוצר המושגים המהלכים בתוכנו – גם אלה שאנו מסכימים עליהם, גם אלה שאנו מתכתשים בהם – יבולל במושגים אחרים, שונים וגם מנוגדים. יבולל ויתנגש בהם. היא נחוצה כדי שתפקוד את הארץ, לאחר הפוגה ארוכה, תסיסה רוחנית חדשה וכדי שלא נטעה לראות כתסיסה כזאת את המריבות הציבוריות שלנו, חשובות כאשר יהיו.

כי העובדה המרה של דלדול העליה או הזנחתה לא צפה רק עם שחרור השטחים. היא כרמץ לוחש כל הימים. מרחבי הארץ החדשים רק חשפוהו. בהיותנו שקועים וטרודים בענינים העומדים ברום מלחמתה ובטחונה של המדינה, אנו מסיחים לפעמים את הדעת מן העובדה, כי מבחינה רוחנית, אין הרגשת־פרצים באולמינו ואין להבחין בזרמים שינחשלו את חיי הרוח של העם. ואפילו הויכוח המחודש – והמיותר – בין עברית לאידיש, אין בכוחו להסעיר אותם. הבור התרבותי שלנו, חכמים ונבונים כאשר נהיה, אינו יכול להתמלא מחוליתו. ובעוד הולכים ונוצרים בארץ ערכים חברתיים ולאומיים שספק אם יצרם קיבוץ יהודי אי־פעם בארץ אחרת, אי־אפשר להתעלם מכך כי תסיסה מחשבתית גדולה פוקדת עתה את הדור היהודי הצעיר בעולם – וגשר בין שני אלה אין. הוא ישנו בכוח, אלא שמבחינת העליה, הנוטה אותו בפועל, הוא תלוי על בלימתה של ההסתדרות הציונית.

ז

כשם שאין שום צידוק מוסרי שמי שאינו מתכוון בעצמו לעלות – יטפל בהמרצת אחרים לעליה, כך אין שום צידוק שמי שהעליה היא בשבילו ענין של חיים או מוות – לא יטפל בה.

כי מי שיסקור את התפקידים שבהם עוסקת הממשלה בישראל יעמוד, לפעמים, משתאה מול ההבחנה ההפוכה כמעט בין תפקידים שהיא מבינה כי עליה – ורק עליה – לעסוק בהם, ובין אלה שמהם היא רואה אפשרות להיות משוחררת.

הממשלה אינה יכולה לוַתר על עיסוק ישיר, או ישיר למחצה, בפילַטליסטיקה ובנומיסמטיקה ובטביעת מדליות, היא אינה יכולה כמדומה, לוַתר על ארגון ריקודי־עם בתענך או על הבאת סרטים לזרנוגה; ואדם ייאשם בהשקפות ריאקציוניות אם יהיה סבור כי לטובת השירות הטלפוני המהיר והמשופר אולי רצוי למסור את שירותי הטלפון לחברה פרטית או ציבורית. על כל אלה אין הממשלה יכולה לוַתר. רק על דבר אחד היא יכולה: על דבר שהוא מסד לכל חייה של הארץ: טיפול ואחריות ישירה גם בעניני העליה גם בעניני הקליטה¹ בלי שום הפרדה ביניהם ובלי קדירה־של־שותפים.

ח

והעברת רשות העליה למדינה נחוצה עתה לא פחות משנחוצה היתה לפני עשרים שנה העברה חד־משמעית של הפעילות הצבאית לצה"ל ולא פחות משנחוץ היה להפקיד את החינוך בידי הממלכה.

היא נחוצה כדי שנעמוד פנים־אל־פנים עם כל חומרתה של הבעיה ולא נטיל אחריות הכשלון או ההצלחה על איש זולתנו. כדי שנבחן את כושר עמידתנו באחריות זאת לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח אלא בכוח המעשים או המחדלים שנעשה בעצמנו – ואנו מסוגלים, כידוע, במידה שוה לשניהם. כדי שנוכל להטריד את הממשלה בכנסת בענין העליה והקליטה לא פחות משאנו יכולים להטרידה בענין זיהום האויר. והיא נחוצה לא רק כדי להבטיח שבתחומי הרשות הממלכתית המבצעת לא ייעדר אחד התחומים החיוניים של המדינה, אלא גם כדי להכניס את בית־המחוקקים הישראלי ואת נבחריו לפני ולפנים של בעיות העליה ולתת לנבחר ענין חיוני נוסף לענות בו בשאֵלתוֹת, בביקורת ובהטרדת השלטון. ואולי, אולי, אם הדבר אפשרי בכלל בישראל, להפיל פעם ממשלה דוקא על מחדל בענין כה שולי כמו העליה והקליטה.

ט

בין כל הנימוקים המובאים נגד הפקעת העליה והקליטה מן הסוכנות היהודית הוזכר גם הנימוק הליגליסטי, היינו: אם לא למען העליה והקליטה שאָפין פילנטרופי, ספק אם אפשר יהיה להשיג את ההקלות לאוסף הכספים בארצות־הברית.

ארץ זאת מוּכּרת לנו מעט ונדמה כי אין נימוק מופרך מזה. לא רק משום שנקודת־המוצא לעליה ולטיפול בה איננה יכולה כלל להיות הנוֹחוּת או אי־הנוֹחוּת שבאוסף כספים בארצות־הברית וההגדרה שתמצא או לא תמצא חן בעיני הסינַטוֹר פוּלבּרייט. אלא משום שמערכת גיוס הכספים בארצות־הברית במיליארדים של דולרים מתקיימת לא על סעיף ליגליסטי נוח, שאם יבוטל – תבוטל הרשות. מגבית החירום, שבה הפליא כל־כך שר־האוצר לעשות בעיצומם של ששת הימים, לא נומקה כלל בנימוקי קליטה ופילנטרופיה. היא קיימת בנדבת־לבו של העם היהודי משום ששלטון דמוקרטי וחפשי של ארץ גדולה ונדיבת־לב רואה איסוף זה בעין יפה, ברצון. אם יפוג הרצון הזה או ייפגם; אם יקום פעם בארצות־הברית שלטון שלא יראה הוצאת מיליוני דולרים מתחום המדינה בעין יפה – שום סעיף ליגליסטי לא יעמוד לנו. אבל כל עוד נדיבות זו קיימת לא הורגש מעולם שום מחסור בהגדרות ודמיונם של אנשי־מגבית יהודים, כולל הגובים למען ר' מאיר בעל הנס, מעולם לא פיגר בהמצאת הכותרת החוקית היאה למפעל שלשמו יצאו לגייס ממונם של יהודים.

י

איש לא ייתמם להאמין כי רק יעברו העליה והקליטה לטיפול הממשלה ומנגנונה – יתחולל הנס וזרם גדול של יהודים קלוטים ימלא את הארץ. לא במטפלים בלבד תלוי כל גורל העליה, והמנגנון הציבורי בארץ איננו משתנה באופן מהותי לטוב או לרע אם מדביקים לו שלט אחר. אבל זוהי חובת־יסוד של ממשלת ישראל כממשלה, כשירות חיוני לאזרחיה, ואין היא יכולה כלל להעבירה על אחרים. ואם אמנם יש תקוה לעליה – עיקרה בניב חדש אל הדור הצעיר בתפוצות: במגע בלתי־אמצעי חדש ורענן בין המדינה – צעיריה, חלוציה, לומדיה ולוחמיה – לבין העולים בכוח שבארצות הפזורה, אף הם בשכבות הנוער של העם השואפים לבשורה או לאתגר רוחני חדש.

טעמו של אִסרוּ־חג הוא, כידוע, בהמשכת רוחו של החג. אין אנו יכולים ואין חיי הארץ הזאת וסכנותיה מתירים לנו להאריך את החג, הן זה שחגונו עתה והן את החג הקרב של איחוד ירושלים, למעלה ומעבר לאותו יום קצוב שנועד לו, אך אם יש דבר שנחוץ וחובה לאסור אותו בעבותים גם מעבר ליום זה ולמשך כל ימות השנה, זוהי האמונה המפעמת אותו, אמונה ששום חישובים מפוכחים עד כה לא יכלו לה.

מעטים הדברים בארץ שהאמונה או פיק־הבּרכּיִם הם כה גורליים למה שיושג או לא יושג בהם כענין העליה – היא הכף שעליה מונח כל עתידה של ישראל, של עמה וארצה גם יחד.

1968

“בעת מבצע ‘קדש’ הסתננה קבוצת ישראלים, ובראשה ליובה אליאב, לפורט־סעיד להביא משם שרידי משפחות יהודיות”

[מן העתונות]

אלף טענות לנו אל “קול ישראל”, והיינו שקועים בעצם מנינן ורָגזנוּ גואה על כמה וכמה דברים, ואין צריך לומר כי הגל הקל וטוּב־טעמו איננו אחרון בהם. ואין הוא היחידי שאיננו אחרון – והדברים ארוכים. אך בראשית השבוע שעבר נקפנו המצפון. “קול ישראל” כמעט כפה אותנו להחמיא לו. ולהחמיא – ברגש עמוק של הכרת־טובה. תיבת־הרדיו היא, על־פי טבעה, תיבה־של־מונולוג: היא מדברת אליך אבל אין אתה יכול לדבר אליה. אף־על־פי־כן, כמעט תפסנו את עצמנו מלחשים לה בעת השידור: כה לחי.

לכאורה, תכנית בין תכניות. כמנהג הרדיו, לערך כך: מהלומות ג’ז מזה וטעמי־המקרא נוסח יהודי חצר־מוות מזה, ובאמצע, כבתוך שתי דפנות של כריך, סיפור. הפעם: סיפור הוצאת היהודים מפורט־סעיד בימי סואץ. ציפיותינו – כבר אמרנו – אינן מוגזמות וכמעט הנחנו שלפנינו עוד נזיד, עירוב־תבשילין רדיופוני מסוג המרקחת שקוראים לה תסכית. או, לשם זיקוף־החושים: תסכית־מתח.

עד – עד שהתחילה התיבה מפיקה משפט אחרי משפט, פרק אחרי פרק והעבירה מעט רעד והחושים נדרכו אל דרמה שאילולא סוּפּרה לנו על־ידי הנפשות שפעלו בה במציאות, ספק אם היינו מאמינים כי אמנם נתחוללה. אלא שתוך גילוי העלילה בסתם יום־של־חול ובלי הדגשת חשיבות, חזרו פתאום כמה דברים וקיבלו את טעמם העתיק: טעם השייכות היהודית הגזורה כגורל, טעם האחריות שממצים אותה עד תום, ובסך־הכל: טעם היותנו כאן.

ב

טעם השייכות היהודית עלה במלוא חריפותו מתוך עצם צירוף המטרה הצדדית הזאת – חילוץ כמה משפחות יהודיות מידי המצרים ומתוך שטחם אל המטרה המרכזית של המערכה בסיני. רק לפני זמן־מה ניתן לנו בספרו של מ. דיין מושג ממה היתה מורכבת ההתאזרות הצבאית בקדש. איך נחוץ היה ללקט גרגיר לגרגיר. – באדם, במכונה, בעוז־רוח, בכושר־התחבולה־של־העניים – כדי להטיל הכל אל ההכרעה. ותמיד על קִצהּ החד של לשון־המאזנַים, על הגבול הדק־עד־להחריד של נצחון וקיום או של היפוכם. ואולם בתוך כל מטרות־המלחמה האלו, שמטבע חומרתן הן גוזרות ריכוז והתנערות מכל מה שאיננו עיקר, לא נשכחה השליחות הנצחית: לחלץ ולהביא לארץ כמה עשרות משפחות יהודיות העלולות להיות לטרף בעת מהומה. ובעוד מטה־המלחמה טרוד בהצנחת גדודים אל מעבר המיתלה, אין הוא שוכח להביא את אחד ליובה (אותו ליובה, שאף כי האות ה' קבועה בסוף שמו – אין היא חדלה להיות ה' הידיעה) ואחד אברהם ואולי עוד אחרים עמם להיות כאוֹמנוֹת לקבוצת יהודים ויהודיות נפחדת ולהביאה אל הארץ. וחיל־הים, שספינותיו – אין זה סוד – אינן מרובות כחול־הים, שולח כמה מהן להידחק בין ציי־הקרב של המעצמות אל חוף עוֹין כדי לקיים מסורת נושנה של הברחה ימית, שבה אימן העם את עצמו לפני קום המדינה, וכדי להרויח מכל התבערה הזאת גם קצת יהודים עם מקלות ועם תרמילים ועם יותר צרורות (ויותר צרות) משמותר לקחת ועם התמהון הגדול ופעור־העיניים של הנגאלים במפתיע.

במפתיע – כי לא ציפו הם כשם שלא ידענו אנחנו שגם תפקיד זה רשום בסדר הענינים של מפקדת צבא בעצם הימים שבהם ערכה הארץ את ההתמודדות הנועזה והמסוכנה ביותר עם עתידה.

ג

היינו אחרונים לזלזל בגילוי האומץ של צעיר ישראלי שהטיס עצמו לפני זמן־מה לפורט־סעיד, אף כי היינו מרבים לכבדו אילו קירקע עצמו מעט אחרי טיסה אחת חדת־רושם. אבל מתוך אותה תיבת־רדיו נודע לנו כי קדמו לו נועזים בתוך הלוע הזה עצמו. וקדמו לו במיצוי חמור של האחריות, שעליו העמיד אותנו הסיפור עוצר־הנשימה של שני עושיו, סיפור שהשמיעו לנו באותו רישול חינני שבו אנו נוהגים להשמיע את המובן־מאליו: איך גיששו בסימטאות הרובע היהודי בפורט־סעיד, איך ביקשו לפענח כל זוג עינים, איך קבעו ראיונות־של־סיכון שנתקיימו ושלא נתקיימו, איך כינסו אסיפות־הסברה למען העליה – וכל זה בעיבורה של עיר־אויב נצורה והם נצורים בה מצור־בתוך־מצור. וכדי לבחון את מערכת־העצבים עד תום, נזכרת הזקנה היהודיה הנישאת על כפיהם כי לא נישקה את המזוזה ועליה לחזור והם אִתה וכבר מובן מעצמו שהיא מתגוררת בקומה העליונה דוקא, כדי שיוצרכו לחזור לעבור שוב על־פני ערבים נדהמים וכדי שהכניסה אל לוע־הסכנה תהיה שלמה, עד בית־הבליעה. קפיצה לתוך האש – בשיעורים, עם השתהות קצובה בתוך הלהבה. הוא הקצב המודרג והאכזרי שבו נבחנת עד קצה הגבול יכלתו של אדם לעמוד במה שהועיד לעצמו – לעמוד עד שיביא גם את המשפחה האובדת האחרונה על הספינות.

עשר שנים – ומאז שום הגה. שום קול. שום רהב. שום שימוש בעתוני־ערב. ביחסי־ציבור. מיצוי האחריות – ושתיקה חתומה. וכוח־הסוד הזה – היכולת לשרת אומה בלי תופים – אף הוא סוד־כוחו של צבא כפי שעיצבוהו בוניו.

כאשר אתה מתעמק מעט בסיפור, אתה מוצא שככלות־הכל מעשה היהודיה הזקנה, שנמלכה וחזרה לתוך הסכנה יען כי שכחה לנשק את המזוזה, איננו יוצא־דופן יותר ממעשה הצי הישראלי שסיכן ספינותיו בתוך ים־המלחמה של פורט־סעיד ולאורך כל הדרך ממנה משום שנזכר להעלות עליהן כמה משפחות יהודיות. במהותם אין שני יוצאי־הדופן שונים כל־כך: האחד קִיים את העם. האחר נותן עיקר־הטעם לתקומתו.

ידידנו, מומחה לשיבושי הנפש, מיעץ תמיד למי שמגלה סימני־עצבנות מופרזים להשקיף על ירוק. על משטח דשא, על מגרש גולף – כל נוף של יַרקות. הירקוּת, אומר הידיד, מרגיעה.

מי שרואה את העם כמופרע מעט או כחסר יציבות נפשית ינקוט גם לגבי אומה שלמה אמצעי־ארגעה כאלה. ואולם מי שמאמין כי לב העם ועצביו בריאים מיסודם, מי שאיננו רוצה בהרגעתו אלא בחיסונו – יפרושׂ לפניו אמת. טבעה של אמת שהיא יורדת לפעמים כרעם ומעבירה זעזוע, אך טעמו של זעזוע כזה כטעם הדקירה של זריקת־חיסון. שום בר־דעת לא ויתר עדיין על החיסון בשל הדקירה.

חטא זה של פרישׂת האמת חטא, כנראה, כובש סיני בספרו האחרון. מותר היה לו להוליך את צבאנו תוך שבעה ימים אל אחד הנצחונות המפוארים; מותר היה לו ולחבריו להנחיל לעם את בטחון קיומו. אסור לו להנחיל את כל אמת הנצחון הזה. כמעט מוטט כל יוקרת עצמו: כך לכבוש את סיני יכול כל אחד – כל פרופסור בבית סוקולוב, כל פרשן בעתון ובודאי־ובודאי כל שר – וכל זועף – בממלכה. ככה? – כל אחד. זוהי תקופה של קריעת־כּוֹתפוֹת לתיאבון ועַם שאחז אותו בולמוס כזה – לא בנקל ניתן לעצרו. תקופה זו, הנושאת עליה בין השאר חותם העיווּת של אנשים ומעשים, ניתן לומר בוַדאוּת כי תהיה לה אנטיתזה משלה וייתכן שזו תבוא מהר יותר משניתן לשער. ואולם לא בכל הקיפו של הנושא הזה עניננו עתה. עניננו בספר סיני. בעקבות קריאה ובעקבות מהומה.

ב

אין דבר בעולם שיכול להצדיק גרימת כאב נוסף ומיותר למשפחות שהקרב לקח מהן את מה ששום תהילה ושום נצחון ושום גאוַת־עם לא יוכלו להשיבו. גם דברי־הניחומים הנאמרים באסיפות פומביות אינם יוצאים מכלל מלים כשהם באים לטעון לשכולים ולכאבם. אין העם יכול להביע הכרת־חובו אלא בהרכנת־ראש ובדומיה וזו שותפותו – אם יכולה בכלל להיות שותפות – ברשות־היחיד הנוראה הזאת של יגון אֵם או רעיה.

אבל אותו אסון נוסף ומיותר במיצר המיתלה, שעליו נודע לנו מסיפורו העובדתי של מ. דיין, לא ייתכן כלל שיועלם – על אף הזעזוע החמוּר שגורמת לנו ידיעתו. ולא רק משום שאי־סיפור האמת יש בו מידה של אונאה ששום עם אינו יכול לאמץ לעצמו כאורח־חיים. אלא משום שסיפור האמת, על כל מוראותיה, הוא אולי המחסום היחיד בפני התרחשות כזאת בעתיד.

כי הדבר שהעם רוצה להיות בטוח בו איננו שמפקד השולח בנים לקרב לא יטעה לעולם. אין זו ממידתם של בני־תמותה. אך הדבר שעם חייב להיות בטוח בו הוא כי מפקדיו לא יעלימו ממנו אמת. כי לא יציירו לפניו יַרקוּת. כי יוליכו אותו אל הקרב וממנו בצלילות ידיעה של יתרונו ומגרעו. כדי שאונאה של היום לא תמיט עליו שוֹאה מחר. זהו הטעם האמיתי של סיפור האסון במיתלה. ואם ההרצאה העובדתית והמפוכחה תהיה אות־אזהרה למפקדים ותחסוך ולוּ גם קרבן אחד – חובה היתה להרצותה. אולי לא רק כדי למנוע אסונות. אולי לא רק כדי שמפקדים, שליחי העם ושולחי בניו למלחמה, ידעוּ כי אין מעשיהם נחתמים רק בשיחות ארבע־עינים או בתיקי צבא ובגניזותיו. אלא גם כדי שנדע כולנו במה רפודים אף המבריקים בנצחונותינו. ובעוד אנו זוקפים קומה עם הנצחון נרכין מעט ראש בפני מחירו. כל מחירו.

ג

ואמת אחרת המתגלית לעם פזרן, המנהל אורח־חיים של עולה־מנכסיו היא אמת העוני.

אנו טובלים בשפע בבית הפרטי. אנו מרבים במכוניות כדרך שמרבה כל העולם וכמוהו אנו מחליפים את הדגמים. אנו בונים חוילות כדרך שבונה כל העולם. אנו משתייכים לקאונטרי קלוב ולמועדון־גולף ומסובים במלון הילטון לחוג נצחונות של פועלים איש על רעהו. שם, בצבא, באזור הרגיש ביותר של עצם קיומנו, עדיין – עד היום הזה – אנו עושים את הדברים בעור שינינו. כושר תושיה ונאמנות של יחידים עומדים לנו כדי להשיג שרשראות לטנקים לעת חירום ולהביאן. אך ביסודו של דבר אנו לא רק מעטים נגד רבים אלא מעטים המצוידים במעט כנגד רבים המצוידים בהרבה. ורק דמיון הנהגה ועוז לוחמים איזנו עד כה את העוני הזה.

גם זאת יש לדעת. כדי שלא יהיו הנצחונות כמונחים בקופסה. כדי שנהרהר מעט בריסון חיי עצמנו ובריווּח חיי בנים על המשמרת. קצת פחות צמידים וקצת יותר שרשראות. לזחלים, כלומר. לעולם לא נוכל להתמודד עם יריבינו בכמויות מוחלטות. אך נעשה, לפחות, שהמספר הממוצע לכל אזרח של ספינות־נוסעים שאנו בונים לצרכי תיור במצָרים הקאריביים, של מלונות מפוארים ושל סימנים אחרים של גדלות מדומה לא יעלה הרבה על הממוצע אצל אויבינו ושהמספר הממוצע של שרשראות־זחל לכל אזרח לא יהיה קטן מן הממוצע שלהם. ייתכן שאז נוכל לשוט יותר בשקט – במצָרי הים של עצמנו.

ד

כאשר אתה קורא ספר־עלילות זה ונזכר במונח החוזר ונשנה באחרונה בלי הרף, בטעם משלו אבל לא בלי הדגשה: “בשנתים האחרונות” – עולה מאליו איזה הרהור סלחני. כל תקופה וטעמה, אך מעטות התקופות המתמודדות עם כובד ההכרעות של הימים ההם. קבוצה של אנשים נחרצים, אוהבי עמם ובוגרים אל שעתם, כמו הולידה את המדינה מחדש לפני תשע שנים. שום דבר אינו מבטא אולי את חומרת התנאים ואת חומר ההכרעה של כל המעורבים בחישול הפרק ההוא כמו אותה פיסקה ביומן סיני: “את הנגב לא אשנה ואת הציר עלי לפרוץ”. ואם משהו לא היה מדויק במשפט הזה – זה חלקו הראשון. גם הנגב שוּנה. אולי מתוך הראיִה־למרחוק של אותה קבוצת־סיני עצמה.

כך הוא, בדפים מועטים, סיפור הימים הגדולים, שחסרונו היחיד, הוא, כנראה, שהופיע בעיצומם של ימים קטנים.

1965

ישראלים שותפים לתכנון הפיצוץ של הגשר המוליך ממכרות־הנחושת בזאמביה.

[מן העתונות]

המראות, בארץ הזאת, חולפים מהר. אם משום שרוחנו קצרה, אם משום שמראות אחרונים דוחקים את הראשונים, אם משום שפוּתח בנו חוש של קהות שגם אם המראות הקודמים עדיין עומדים לנגד עינינו, כיון שעמידתם סטטית שוב איננו רואים אותם. הם נוף. גם מראה גשר־הנחושת באפריקה נשתבץ מהר בנוף־הלא־זע שלנו. נוף עם גשר. אלא שאלומת־האור שנשלחה מן הגשר הזה כמו האירה כמה דברים שהם מעבר למעגלו והחזירה נוֹגה חריף מאוד, מפחיד מאוד – הנוגה החמור של עץ הרקב.

וספק אם יש עוד הרבה דברים, בנוסף לבטחון המדינה הזאת, החייבים להזעיקנו יותר מן הנוֹגה הזה.

ב

והוא צריך להזעיק – כי מעברו האחר צוּיר ענין הגשר כהרפתקה מרתקת, כמעט משעשעת, נוסח ג’יימס בונד; מעברו האחר צוּירה בדרמתיות הצלחה כבירה של שירותי־הבטחון הישראליים – ובצירופם של שני אלה כמו מתקבל הרושם כי מעטים הדברים שרוממו שם ישראל כפי שרוממו אותו עלילות נתיב־הנחושת בזאמביה. משל, עוד כמה גשרים בלתי־מפוצצים כאלה ושם המדינה הזאת מתפוצץ מתהילה.

“פעולתם המוצלחת של שירותי־הבטחון הישראליים – כותב עתון אחד – כבר נודעה בבירות רבות בעולם –––. פעולה זו תוסיף ללא ספק רבות לפרסומם של שירותי־הבטחון הישראליים הידועים בעולם בכשרם המקצועי המעוּלה”.

בעולם הדמיון – אמר פעם ברטראנד ראסל – אין גבול לנצחונות משוערים. זהו, כנראה, אחד מהם. ואולם שום דבר אינו מסוכן יותר לחינוך העם מאשר מבוע מפכה זה של דברי־חונף לעצמו.

ג

ויש לעצור את מבוע־התהילות העצמי לא משום שמישהו מפקפק בכשרוֹ המקצועי של שירות־הבטחון הישראלי או מקטין בערכו. אנו יודעים בידי מי הוקם ויודעים קצת ממעלליו ואין כל גוזמה באמירה שכמה מהם מצטרפים אל מעשי־התושיה הגדולים בתקופות החמורות ביותר של המאבק על קיום העם או על גאולת דמו. גם העובדה כי זהו שירות־בטחון של אומה שבמשך דורות היתה נטולה כל בטחון, ושהוא מופקד לנצור את ההישג החד־פעמי של עם שקם מן האפר – גם עובדה זאת מוסיפה לַשירות כוח מוסרי שאיננו רגיל בעמים.

אבל עם כל יעילותו של שירות־הבטחון, לא על היעילות תוכל להיות גאוָתה של אומה ובודאי לא גאוַת האומה הישראלית. אולי הקנוּ לנו המרגלים של כָּלב בן־יפונה גם בתחום זה זכות ראשונים. אך מעבר לזכות זאת כבר הוכיחו מדינות ומשטרים שרמת המוסר של חברה ויעילות שירותי־הבטחון שלה הם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכבר הוכיחה גם מדינה בקרבתנו כי אפשר לטבול בגרענת, בעוני, בנחשלות ובשחיתות ועם זאת לטמון מרגלים בארגזים ולשלוח אותם בדואר־אויר ולגלות כוח־תושיה שאיננו מבייש את המרוּגלה במדינות.

כי מדינה איננה נשפטת לפי מספר תופסי־הפושעים או לפי תחבולות מונעי־הפשעים אלא לפי מספר הפושעים ותחבולות המוּעדים לפשוע.

ד

ויש לחדול מן ההחנפה העצמית כי היא מערפלת את עינינו שלא לראות את גרעין התועבה ומסיטה מחשבתנו מכל תהייה והתחקות על שרשיו. היא מוצצת, כביכול, מתוק מכל מר ומסבירה לנו כי כל צד־רע יש לו גם צד־טוב וכי הצד הטוב הוא כל־כך טוב עד שהרע איננו עוד כל־כך רע; היא מפליגה בשבח גילוי המזימה, כאילו הגילוי הוא דבר העומד בפני עצמו, ומעלימה מאתנו אגב־כך, ביודעין או בלא יודעין, את חומרת המזימה עצמה וחומרת נפילתה כרעם במקום ובאזורי־חברה שכלל לא ציפינו להם. והיא מקילה עלינו להתעלם משתי חומרות־תמצית ומן המשתמע מהן – והיא אולי הקשה משתיהן.

היא מסייעת לנו להתעלם מן החזיון המדכא שיש בו כדי לזעזע כל מי שעדיין נושא בלבו חלומה של המדינה הזאת כסמלהּ של חברה אנושית נאצלת יותר; הוא החזיון המגיח אלינו כפעם בפעם מבראזיל או משוייץ; מבלגיה או מזאמביה; כי כאשר עולה בדעתו של איזה בן־בליעל בעולם לתכנן איזה מעשה־תועבה, בחבלה או בתרמית, מיד עולה מדינה זו בהכרתו כמקור ל“סיוע טכני”, שבו יוכל למצוא גם שותפים לפשע גם את מבצעיו. או לפי הנוסח המקאברי שטבע פעם ידיד בחוץ־לארץ: “מה יכול להיות מושלם יותר מצירוף של נכונות לפשע – עם רוח חלוצית”.

והחומרה האחרת באותו ענין עצמו של הגשר באפריקה היא כי לבד מאי־רתיעתם מפני הפגיעה בשם ישראל, לבד מן התאוה לבצע־כסף, לא היה אכפת כלל לאותה קבוצת הרפתקנים כי במעשם זה, אם יצליח, לא שהם מכים חברת־ממון אחת באפריקה מול חברת־ממון מתחרה בארצות־הברית, אלא שהם מכריתים לזמן־מה ענף קיומו של עם. הנחושת היא מחצית מכל פרנסתו של עם זאמביה. כל המחבל בה, כאילו הרעיל שדות הלחם של עם שבניו זה עתה, רק אתמול, יצאו אמנם מאפלת השעבוד, אך עדיין לא ראו ראשית קרן־האור של שחרור מעוני, מניווּן ומחולי.

ה

ורוח הטפיחה התמידית על שכם עצמנו מסייעת להעלים מאתנו את המשתמע מחומרות אלו, כי מעבר לרחש־יצירה אנושי, ישר ותמים, שהוא עדיין סימנה האמיתי של הארץ הזאת; וגם מעבר למערכות הקרויות פוליטיות, שבהן שקועה הארץ ומפלגותיה כעשרים וארבע שעות ביממה – מתנהלת לה במעבה החברה, מתחת לפני השטח, מערכת־חיים אחרת, עולם־תחתיות שלם מלא מסתורין וגם מלא רחש של יצירה שטנית; עולם יוצר מאוד, שעושר דמיונו אינו נופל מכוח הדמיון של עולם העיליות; עולם שאינו נח מזעפו ואולי חמור מכל: שמגלה חדוַת יצירה וסיפוק שרלוק־הולמסי במעשי הרפתקאותיו. עולם המוצא פורקן ושלמות בחיים התחתיים האלה.

העולם הזה הוא כמוס ונעלם מאתנו ואיננו חשים כלל כי מתחת לשכבת־עומק אחת, שממנה יונקים חיינו – נטושה “ההילולה הגדולה של התולעים”.

ו

מרחק תהומי של הרבה יותר ממרחק הזמן של עשרים שנה, מבדיל בין רוח “ליל־גשרים”, ליל־הצלה אחד נורא־הוד לבין רוח שהולידה את מזימת־הגשר. הלטיפה התמידית על כרס עצמנו היא, כנראה, המעברה שעליה אנו עוברים תהום זאת בסיפוק נפש דשן, כמעט במשובה. אולי יתנו פעם דעתם אלה המקיימים תמיד את האִושה הרועשת הזאת בצמרות, כי הרבה דברים שהם נותנים בהם כל מרצם, מעיינם, יצריהם וכוח תוכחתם – הם טפלים לעומת “ההילולה הגדולה של התולעים” המחלחלת בשרשים.

1966

ליחיאל הלפרן – שפתח לפנַי שער גם בעת נעילת שערים.

כאשר יירגעו מעט עצבי העם הזה; כאשר יתם הצבע מן הדליים ועל כל קירות הארץ כולם כבר תהיה חקוקה הקריאה: “הסתלק”; כאשר יָשוֹכוּ מעט ההפגנות הספונטניות־מאוד של קבוצת אנשים שכאילו הקיצו פתאום מסם־הרדמה חברתי ופוליטי; כאשר ישלימו עתונאים ופרופסורים לצייר את דיוקנו של מי שהנהיג את העם לחירות עד לבלי הַשאֵר חלקה או תג שלא סורסו; כאשר יידמה – ובטעות יידמה! – כי סוף־סוף הרחיקה מדינת־היהודים את המטרד הגדול ביותר שלה: את בּוֹנָהּ; כאשר ייבש מקור הלען והלהג של גמדי־נבואה במפלגות יריבות שאמיתו הטילה על נבואתם אור חושף, חסר־רחמים; כאשר יראה העם פני עצמו לא במראַת זכוכית־השוָקים, שיִצרו למענו זייפני־המראות של התקופה, אלא במראָה המלוטשת של קורותיו ועתידו – לא יאמין כי אלה היו פניו. יכבוש פניו וייכלם. לא ייכלם הוא – ייכלמו בניו.

זה גזוּר על העם בוַדאוּת שאין למעלה ממנה, כהיגזר הראוּת על הערפל. זה גזור עליו משום שתאוָתוֹ מאוחדת מדי, טוֹטלית מדי, משותפת מדי ליריבים ולקצת ידידים. זה גזור עליו משום שרק לעתים נדירות שיקר העם בנפשו – גם אם נדמה לו, או מדמים לו, כי ריגושו כן ואמיתי – כפי שהוא משקר בנפשו הפעם על קירות בתיו, על חומות המדינה הזאת: הסתלק! זאת איננה האמת. זאת איננה יכולה להיות האמת. ומכיון שבשום פנים זאת איננה יכולה להיות האמת – גזורה על העם מידה גדולה של הכאה על חזה־עצמו – ויום ההכאה הזה אולי איננוֹ רחוק כל־כך.

ב

כי האמת איננה רק אותה אמת ניצחת – ובּנַלית כמעט – שהוא הניף את העם בציציותיו אל החירות; האמת איננה רק שהוא יצק לעם דפוסי־מחשבה ממלכתיים, שעל ניגודם ועל היפוכם התחנך העם במשך דורות; האמת, ככל שהיא נוגעת במישרין לאותם דברי־הבל ורשעות הנאמרים על־ידי פרופסורים בראיונות ועל־ידי קצת “שבּאבּ” ישראלי על הקירות, על־ידי הגדולים הרוקקים והקטנים הלוקקים; האמת העומדת כחלמיש מול הדיבור על דיכוי הדמוקרטיה בימיו, על החופש, כביכול, שצומצם; האמת הזאת היא, כי רק לעתים נדירות בקורות העמים הונפה אומה לחירות חיצונית תוך חירות פנימית – ציבורית ואנושית ופוליטית – כפי שהונפה אומה זו לקראת חירותה וכפי שהונהגה בשבע־עשרה השנים מאז זכתה בחירוּת ועד היום הזה; האמת, מול הלעז הנוֹאָל והמרושע, היא כי לא היה ואין עדיין צבא בעולם, בין הוא ותיק ובעל־מסורת בין הוא חדש שקם עם קום עמו, שהונחו בו יסודות מוצקים כאלה של צבא־עם, צבא החירות־הפנימית – בהכשרתו לקרב, ובהכשרתו לחיים שלאחר־מכן – כצבא שהקים הוא מרסיסי עם האנרכיסטי באָפיוֹ האישי והלאומי כאחד.

אילו היתה אַמַת־מידה של אמת ולא של יצרים בבחינתם ובניתוחם של הוגי־דעות המגלגלים אינטלקט לשמים ומדמים שזה מצפּוּן, היו חייבים לבחון עובדה זו לא רק לגופה אלא גם על הרקע שעליו עוצבה: מאות שנים היה העם נטול כל סמלים מדיניים־ממלכתיים וכמספר השנים הזה – צמא להם. לא היה רקע קל יותר מרקע הכיסופים האלה, יחד עם הילת־הנצחון שלאחר העצמאות, כדי להעלות את הצבא למדרגה של פולחן ולעשות את האיש־במדים – שעלה מנבכי כמיהתו של העם ומסערת שני נצחונות מפוארים – עלִי חברתי וציבורי ואולי גם עלִי שלטוני. אך המציאות היא, שאם נושא מישהו בארץ את כתר הענוָה – נושא אותו הצבא. כי ברוח זו עוּצב, וברוח זו הודרך וברוח של צבא חלוצי הוא שריר וקיים כמעוז עד היום הזה. והִשׁריר אותו כך אדם שקצת מלומדים צמאי־חופש וכמוהם קצת קירות קוראים לו: הסתלק!

ואנו מלקטים שורות אלו של אמת שיגרתית־כמעט לא כדי לקרוא: “לשלטון” – מונח, עם סימן־קריאה בצדו, שהובא השבוע כסיסמת־קרב לחיינו הממלכתיים מאזור פוליטי פנימי שעד כה נזקקנו לו אך מעט. מאזור שאם נתחיל לאמץ לנו את מושגיו בחיינו המדיניים – נחיה הרבה בסימן־קריאה ובסימן־ראוָה אך חירותנו הפנימית היא עצמה תועמד בסימן־שאלה חמוּר. גם לא ליקטנו אותן כדי לרומם מי שאינו צריך לרוממותנו. ליקטנו אותן כדי להקהות מעט את התרועה שמסביב. כדי שנדע, לפחות לעצמנו, כי משעה שנכנסה – או הוכנסה – ישראל לסגנון של הפגנות ולדיבור מן הקירות נכנס נוסח חדש אל חיינו המדיניים וכדרכו של נוסח יש לו חוקים משלו ולא תמיד הוא מגביל עצמו דוקא במקום שממציאיו או ממריציו היו רוצים להגבילו.

ג

כי אנו נרעדים מאוד מפני התרועה הזאת שאחזה את כּולנו ושספק אם היא פורקן ליצרינו הטובים. וכבר למדנו ממסורת עברנו הקדום כי כאשר העם מריע – הוא איננו מריע מיצרים טובים דוקא. אילו היה העם מזדעק מעצמו להפגנות מתוך יצרו הטוב – היינו רואים במשך שבע־עשרה שנות קיום המדינה לפחות הפגנה אחת למען. למען אחד הדברים החיוביים הגדולים שהמדינה נקראת להם. אולי למען הסיסמה הפשוטה של "ואהבת לרעך כמוך”, ככל שהדבר נוגע לקליטת העולה והגר ולהתעוררות האנושית הגדולה שלה אנו נקראים בתחום הרחוק מלהיות תחום אדמיניסטרטיבי גרידא. אך האמת היא שאין הציבור אוהב להפגין בעד. הוא מפגין נגד. ואם הטעם הסמוי של הפגנות השבוע היה מחאה נגד המתחים הגדולים – מתחי הבטחון, וקיבוץ הגלויות והחינוך – שסימל שלטון המדינה בשנים שעברו, יש לבדוק היטב אם אמנם הפגנות אלו הן נכס חינוכי חיובי, ואם אין בהן אתראה לכל הנהגת־עם חלוצית יותר משיש בהן עידוד.

ד

כי אין לך דבר קל יותר מלהפגין נגד “פרשה”. אך האם נכון העם לאחר ההפגנות להזדעק למעשים חלוציים יותר? היֵצא – אם לא בכל המוניו לפחות בקצת מהם – יותר אל הנגב? היסתפק בצעקת ה“די” מצילת־האזנים הזאת ל“פרשיות העבר”, או שיהיה נכון באותה התלהבות לצלול לפרשיות מרהיבות יותר של עתיד – מרהיבות במעט נכונות־הקרבה, בריסון ההשתוללות החמרית, בנכונות גדולה יותר לחיות־ביחד, במינימום של “הֶפרשיוּת” בין גר לתושב, בין עדה לעדה ובין פרופסור לאיש פשוט, עובד אדמתו על הספָר? האם הסטודנטים החביבים בחיפה והחביבים כמוהם בירושלים היו נכונים באותם הדגלים ובאותה התלהבות ללכת לא אחרי מי שכתבו עליו “הסתלק”, אלא אחרי מי שכתבו עליו “לשלטון” – וגם הוא מראשי חלוציה של הארץ? האם יקומו וילכו אחריו, יותר משהלכו אחרי קודמו, לערבה, לכרמיאל, לחבל־הבשׂוֹר?

ה

לא אמרנו דברים אלה אלא כדי להקהות רשמה של תרועה אחת ונאמר עוד דברים אחדים להקהות תרועה אחרת. אנו נזכרים בדברים ששמענו מפיו של נשיא צעיר ואמיץ־לב בארץ גדולה אחת, שנה לפני שקופד פתיל חייו. הוא פתח דבריו באותו חיוך כובש של התבונה שהיה מתוי־אָפיוֹ העיקריים: “הגעתי למסקנה, אמר, כי עלינו לבדוק מעט את מדיניות האדמיניסטרציה. יותר מדי מחמיאה ומריעה לנו באחרונה האופוזיציה, אפילו האופוזיציה הקיצונית”.

אל התרועה הזאת, הנשמעת באחרונה גם אצלנו, אנו מתכוונים. והיא תרועת־המלכודת המַטעה ביותר, המוליכה־שולל ביותר שנשמעה אי־פעם בחיינו הציבוריים. ואיננו מתכוונים דוקא לתרועה שמן האגף הקיצוני של המחנה שמחוץ לממשלה. זו, אנו מקוים, אינה יכולה להתעות. אך גם התרועה מקרוב יותר ראויה לבדיקה. שפע המחמאות ומתק־שפתים היורד עלינו באחרונה – יותר משיש בו הזדהות עם משהו, יש בו ביטוי של התקוממות למשהו, או פריצת־הסכרים להתקוממות נגד מישהו. שנים־על־שנים רדמה, גם במפלגות־פועלים, הרגשה של יריבוּת, עוֹינת ואפילו משמיצה, לאחד שבו נתגלמה דמות הנהגת העם. יריבוּת שאולי יסודה הנפשי העיקרי הוא בעובדה הניצחת שהוא צָדַק, וצדקתו הוכחה, והם – לא צדקו ותורתם הוּזמה באכזריות על־ידי המציאות. היכולת הזאת לצאת במקהלה מאוחדת, שבה שותפים גם חלקי מפלגתו שלו, היא הזדמנות ששום גוף פוליטי לא היה מחמיצהּ, הַינוּ הך אם טעמה הציבורי טוב או טוב פחות.

ואולם: חסל סדר חקירה או אי־חקירה, לפחות לפי שעה. ואהבים במדיניות – אין. וכל מפלגה או כת חוזרת למעגלה. התרועה תעבור – והיא עצמה עדיין אינה משדדת מערכות. ואך רעוּת־רוח היא להניח כי על רקע של התלכדות מקרית ותכסיסית, ובחלקה גם מרושעת, ניתן לשדד מערכותיה של תנועת־הפועלים בישראל.

לכן, תחדל־נא התרועה הזאת. יחדלו הפטיציות ויונמכו מעט הקולות ויניחו לנו מעט הקצינים החרוצים ליחסי־ציבור וינמיך מעט סיפוריו “קול ישראל”. סוף־סוף אין זה נצחון חדש במִדבָּר. יניחו לנו להשהות מחשבתנו על כמה גופי־דברים שמתחת לפני השטח. ועל אחד שבמרכזם.

ו

ביורה הרותחת של הימים שלפני האחרונים נשמעה אִמרתם של שוחרי־טוב – ונשמעה בודאי במידה עמוקה של חרדה כנה: רדיפת הצדק, אמרו, עלולה להרוס את המדינה. כיון שנדרנו נדר לגבי נושא מסוים – לא ננסה להפריך זאת ולהוכיח תרתי־דסתריוּת זאת כאשר מדובר בישראל. אך מי שדבק בנוסחה שאין לרוץ ריצת “אַמוֹק” עם פנס־הצדק, יבדוק־נא אם בתנאים מסוימים אין סכנה דומה צפויה לדהירה כזו עם פנס־האחדוּת.

אנו יודעים כי אנו מתקרבים אל האזור המסוכן ביותר של כתיבתנו. אם להאמין לרוח המהלכת היום בעתונים – ולרוח המלוחשת על־יד תרוָדים פוליטיים קטנים – הרהור־של־ספק הוא הרהור־של־כפירה, והרהור־של־כפירה מן הראוי לשקול אותו היטב. בגבוֹר החופש, אמר לנו ידיד אחד, נצטרך, כנראה, יותר מבעבר לשקול את מילינו¹. אלא שאין ברירה: אדם השולח כתב־עֵט לעתון יודע היטב כי לפעמים הוא עלול לשלוח עֵט בנפשו. ונאמר את הדברים כאשר הם עם רוחנו.

אין דבר הכובש לבנו יותר מן הכמיהה לאחדוּת. והיא בודאי ציווי ראשוני לעם, שעליו, יותר מאשר על כל קרקע אחר, ניתן לשתול כל הערכים החשובים האחרים. אך עובדה ניצחת היא, כי שום דבר לא זרע בתקופה האחרונה זרעי־פירוד כאלה כפי שזרעה זאת בשנה האחרונה הסיסמה החשובה כשלעצמה של אחדוּת.

אנו יודעים כי הדברים מצערים, אבל עובדה היא שאין מפלט ממנה כי שום דבר לא פירק כל־כך את התאים והרקמות באורגניזם ציבורי בעל חשיבות מכרעת למדינה וליציבות מִמשלה – כפי שפירקה אותם הדהירה העיורת מעט (מתוך קנאות כנה בודאי) אל אחדות, כפי שמכנים בה את “המערך”.

אנו יודעים יתרונותיהם המרובים של כל הדברים האחרים הקשורים ביתר־ליכוד עם חלקים אחרים בתנועת־הפועלים, אבל –

נוכח כל אשר חָיִינו באחרונה אולי יעבור ההרהור, אם לא הגיע הזמן בשעה האחרונה לעשות אתנחתא קלה בדהירה זו, הבהולה־מעט, אל הכרעות ופתרונות בתחום רגיש זה. יש עתה איזו רופסות גדולה ברקמה הפנימית של המפלגה הראשה בישראל. זוהי שעה שבה צריך לתת לרקמה לקשוֹת ולקרום עור ולא למתוח אותה יתר מכפי כוחה. על־כל־פנים: לא למתוח אותה כדי סיכון של קרע – והוא אינו חייב כלל להיות פורמלי – בפנים, כדי להשיג איזו התחברות – והיא רחוקה עדיין מאיחוד – מבחוץ.

ז

קובץ “האשכול”, מראשית המאה הזאת, מזכיר שלושים ושנים (ל"ב) נתיבות־חכמה שמונים בעלי הח"ן במקביל לשלושים ושנים מיני־שׂכל שמנה אפלטון בעולם השׂכָלים (והוא מקביל לל"ב פעמים, בהן נזכר השם “אלוהים” בספר בראשית).

בין שלושים ושנים מיני השׂכָלים – כל אחד מופלא מחברו – אנו מוצאים ב“האשכול” גם את הגדרת השכל השמיני כ“השכל השלם, והוא הגדול בכל השכלים”. בצדה של הגדרה זו בספר שלפנינו מצאנו רשומה הערת־קורא דהויה מעט, בכתב הקרוב לכתב רש"י. וזו לשונה: “והפירוש שמצאנו לטעמו של השׂכל השלם הוא: שיודע לא לקנות הטוב במחיר הרע”.

כמה טוב לפעמים לעיין בספר “האשכול”.

1964

הימים הם כאשר הם ואין צורך לברור כותרות של עיתונים כדי לראות סכנות במראה. הן מנסרות סביבנו. הן מרחפות באוויר. הן לוחכות את כנף בגדנו. בן סכנות לאסון המרחק לפעמים איננו רב. לפעמים אין מרחק כלל. הסכנה מתהפכת לממשות כמו ענן לשבר־ענן – בלי שהוּת לא לשאננות ולא לבהלה. עמנוּ יודע זאת יותר מכל עם אחר.

בימים כאלה הדבר הראשון הכפוי עלינו כגזָר, הוא רוח של אמת – בין ציבור לנציגיו, בין עם לממלכה ובין ממלכה לעם, ללא שום פרכוס הדדי. ללא שום מידה של החנָפָה. ללא שיקול מה יגידו קצינים ליחסי־ציבור. גם ללא פחד מפני ריגום אישי או מפלגתי. עמים נפלו בפטריוטיוּת של הפרכוס. עמים קמו כאשר נאחזו בגזע המר אך האיתן של אמירת אמת לעצמם.

ב

נקדים ונאמר: איננו שותפים לתאוַת־הטרף העוברת כנחשול על־פני הארץ וההופכת ציבור להמון והמון – לשופט. איננו שותפים לרוח הזאת ההופכת עם שלם למועדון־בידוחים, בלי לחוש כלל כי יותר משהוא נוגס בכבוד אחרים הוא אוכל בשר עצמו. זה אפשרי בג’אקארטה. לא כאן. מכל־מקום: לא באותה חברה שהיינו רוצים לעצב כאן. גם אם היא מעוצבת היום כאשר היא מעוצבת.

נכון: גילוי זה של יצרי־המון איננו כה חדש וכה ראשוני כפי שמבקשים לתארוֹ. זה גילוי שראשיתו בעבר הקרוב – הקרוב מאוד. כה קרוב עד שבת־קולו עדיין מהדהדת באזנינו. זה חולי שבהרותיו נראו לנו לראשונה כאשר עם שלם הודרך לאיבוד החושים והסתער על גדול בוניו וקרא לו מן הקירות כאשר קרא, לקול מחיאות־כפים של חברים לדרך. זה שֹכרהּ של דרך וזה המשכה ההגיוני.

אולי זה גם שֹכרוֹ של אותו פחד תמידי ובלתי־מוסבר מפני בירורים חוקיים, גלויים ואמיצים, של חברה מתוקנת ומפני פתיחת תיבות מדוּמוֹת, פחד – המביא לידי כך שרוּחוֹת־רפָאים חמורות בהרבה יוצאות לעולם מלוֹעַ ההמון בלי בדיקה, בלי – רסן ובלי תיבה.

אם כה ואם כה – שחרור־יצרים זה אינו חדל להיות תועבה בעינינו גם אם הוא מופנה היום נגד אנשים שהיה להם אולי חלק בהולדתו או בטיפוחו.

ואולם מי שמכוון סוללותיו אל גילוי זה ואינו מתעמק ברוח הכללית העוברת עתה על הארץ ובגורמיה – כאילו הסתער על העשן ולא שֹם לבו אל האש.

ג

כי לא חוגי־סתר מדומים מפרנסים את הרוח הזאת אלא זרמים המפכים במעמקי העם והפורצים יותר ויותר אל פני השטח.

כי זוהי עובדה שכמו נגוזה מעט האור מחיי העם ונגוזה החדוה ונגוז יצר־ההתחדשות ונתמעטה האמונה. כי אולי זו הפעם הראשונה בקורות עצמאותנו ובימים רבים שקדמו לה, שאנשים בלבבם מעלים תהיות לטעם־הגאולה – תהיות שכמוהן אולי ידע העם רק בפרקי־חייו המרים והנואשים מחוץ לארצו; כי זוהי עוּבדה שעולה חדש מסתופף היום בצל ותיק וּותיק בצל עולה חדש להתחמם מעט לא בסיפור עלילותיה של ארץ זו וחלוציה, אלא בתינוי משותף תלאות אדם וחברה ומדינה, ששניהם, הותיק כעולה, רואים עצמם חסרי־אונים לסלקן; כי זוהי עובדה ניצחת שבעוד שלפני עשר שנים בלבד היו הארץ הזו ועַמָה מופת של רעננות מתפרצת, שאיננה יודעת שָֹבעה ואיננה יודעת לאוּת, על רקע של תרדמה חברתית, לאומית ואנושית במזרח שמסביב – היא עומדת היום קופאת מעט, תוהה על עצמה ועל עתידה.

ומצטרפת אל אלה העובדה, כי הוּעַם מעט האור הרוחני שאוֹתת מכאן ליהודים בתפוצה, ושפה ושם היה מדליק בלבותיהם גם את הרצון להזדהוֹת בגופם עם החויה הרוחנית האינטנסיבית שאותה חי דור יהודי חדש ורענן בארץ חירותו.

ד

הרבה מקורות לרוח זו, ולא נקל לא עלינו ולא על אחרים באמירה כי רק בשנתיים האחרונות נולדה. ראש מקורותיה – אך בודאי ובודאי לא היחיד – הוא אולי רגש הבדידות המתעמק עם הפסקת זרם הבאים, שלא היה חדל להתסיס את חברתנו, לגַוון אותה ולהחיותה מאז קום המדינה. במעמקי ההרגשה הזאת ניתן לגלוֹת גם את פירותיה המאוחרים, המרים, של השוֹאה היהודית. היא ירדה בשעתה על העם כהלם מקפיא, אך אולי רק עתה נראה בבירור כל אשר עוללה לא רק לקרבנות העם אלא גם לעתידו. היא הובישה את מעיינות האדם והתקוה שהיה בכוחם להוסיף ולהזין את המדינה עוד ימים רבים ברוח של אמונה ובטחון וליטול מיושבי הארץ רגש נתיקוּת ובדידוּת. ואין הרגש הזה נעשה, כמובן, קל יותר על־ידי חומת האיבה הסוגרת עלינו יותר ויותר מסביב.

אלא שדוקא בתקופה זו ובעיצומה החמירו דברים במדינה הזאת גופה – דברים שתלויים בה ואופן הנהגתה ובהם בלבד. דברים שהעלו ממעמקים גם את הרוח הקשה העוברת עתה בארץ.

ה

כי גם אילולא היה לאותה רוח שום מקור אחר – די לשידורים מעיירות העולים כדי להולידה. וגם אם נסגור כל מקלטי־הרדיו שלנו – קול המדברים מעיירות אלו ינסר וילך מסוף הארץ ועד סופה. לא מפני שחמוּר או לא חמוּר הרעב בבית התינוקת הזו דוקא בבית‏־שאן, אלא משום שגם אפקים ומעלות ואשדוד ודימונה אינם יחידים היום מסוגם בארץ; די בזה ודי בגילויים מצטברים של שוד בלתי־מרוסן של המדינה על־ידי נוכלים כלכליים – כדי להצמיחה; די באותו מחול סוער של הקרתנוּת היהודית מסביב להרכבת קואליציה של מפלגות בדימונה או בעיירה אחרת – שאיננו אלא מחול מסביב למדורות של עוני, אבטלה וגם רעב. די – כן, די – באותה עובדה פשוטה, לכאורה, אך מלמדת מאוד על הכלל, שעד היום בשלטון דמוקרטי ברור ומסודר, איננו יכולים – וכבר לא נוכל, כנראה, לעולם – לדעת לאשורו אם ניתנו לפועלי נמל עשרה אחוזים, כלשון שר־התחבורה הממלכתי, או עשרים וששה אחוזים כלשון רשות־הנמלים הממלכתית – ויש, כידוע, הבדל מוסרי עצום בין מספרים אלה. כשם שלא נדע, למשל, לעולם, אם העיסקה שעשינו עם גרמניה לפני שנה סיפקה את יצרינו המוסריים, כפי שביקשנו לטעון בראשית הכניסה אליה, או את צרכינו הפיננסיים, כפי שהסברנו בדיעבד – ואולי אף לא אחד משני אלה. ורק מי שמתעלם מהלכות־יסוד בחינוך עם, יכול להניח שדברים אלה ודומיהם – והם מרובים – אינם נופלים כמִשקע מתסיס בנפש של אומה.

ו

כי אולי יותר מכל אלה צומחת רוח זו מן ההרגשה המקננת קינון־של צער בלב רבים, כי דור־הנהגה מופלא, שספק אם היה לאומות רבות כמוהו לטוהר ולהתמכּרות, מוצא עצמו עכשיו כרוך ומפותל בחוטים של חשבונות־עבר ויצרים, המשבשים, לפעמים, שיקול אחראי גם בתחומים חיוניים של חיינו הלאומיים. והוא כשבוי במעגל מכושף של חשבונות כיתתיים – חשבונות ויכתות שאבד עליהם כלח מבחינת משמעותם.

דור־הנהגה זה, שלא נחדל להרכין ראשינו בפני הילתו, מוצא עצמו אפוף ומלופף אהדות, שֹנָאוֹת, יצרי חסד או יצרי שילם שדבר אין להם עוד עם הכרעות־הגורל שעל הנהגת הארץ הזו לקבל שעה־שעה בתחומים העיקריים של חייה. ונכונותן של הכרעות אלו תוכח רק אם אפשר יהיה לגלות בהן התנערות גמורה מקטנות־החשבון וקטנות־המוחין ומאוצר־מושגים שלם של מפלגות ובדלי־מפלגות המפרנס את שתיהן.

כי ספק אם נדע להסביר איך אירע הדבר שבפרשת־גורל זו בדברי ימי העם והמדינה, די היה בחשבון־ מפלגות צר כדי לשלול מן המדינה שירותם החיוני של כוחות רעננים, מנוסים ומסורים, כוחות המהלכים היום בטלים ממלאכה מדינית ולאומית בונה.

ועל־כרחך אתה בא למסקנה המצערת כי דור־הנהגה זה מיצה – אולי גם מתוך מתח האחריות שרבצה עליו כל הימים – את עיקר כוחותיו הנפשיים, ובכללם הכוח שהוא מבחן־המבחנים לכל הנהגה: להעביר בהדרגה, בהרגשה של קורת־רוח וגודל־רוח, את השרביט אל דור ממשיך, וביחוד – אל דור שגדל על ברכיה.

כי בין נרצה בין לא ירצו – שעתו של דור זה הגיעה. בזכות ולא בחסד. בזכות לעצב יותר פני הארץ הזאת היום ובזכות להניח יסודות לעתידה – זכות הנתמכת על־ידי מעללי הדור הזה ואולי גם על־ידי הסיכוי שהוא נושא בחוּבּוֹ להביא לזרם התחדשות בעם שהוא בין דורו.

ז

כי על אף כל המבודח והמצויר בארץ בתקופה האחרונה – העם הזה איננו, בשום פנים איננו, עם של מַזוכיסטים הבז לעצמו ולפעלו. לא. משהו מרומם ומקיים גאוַת־אדם עדיין נטוע עמוק בלב כל תושב הארץ הזאת שנתן חילו ומיטב שנותיו לבנינה. רגשות אלה טמונים כגרעינים נשכחים בלב כל אדם ואדם, והם עטופים בכיסוף אמיתי, פעמים צורב, לראות בהתחדשות עצמית, בהחזרת הדר־גאונו. המרירות ובידוח ההתקלסות בעצמו – אינם רק ביטוי לזעם על שלטון. אולי הם יותר ביטוי לכאב ולרוגז של עם על עצמו, על שכך הולך ומתעוות מראה ארצו ומראה אדם בתוכה; מתוך מרי־לב זה פונה חלק זה של העם יותר ויותר אל כל מה שאינו נושא עמו עוד כל התחייבות, עול או הרגשת חובה. גם אל הריקנות. אבל בעמקי נפשו עדיין חבוי דגל, אולי מקופל מעט, אך כל רוח הנושאת עמה בשֹוֹרה רעננה זוקפת־קומה – עשויה לפרוש דגל זה ולהניפוֹ.

אין זה נכון כי נתרוקן לב העם. נכון הוא כי יש איזו שלכת, שלא די במסעי־סתיו של הסברה כדי לפזרה. נחוץ לשם כך משב אמיתי של רוח אביב, של התלבלבות חדשה. אי־אפשר לרמות לא לב אדם ולא לב עם בטעמה האמיתי של הרוח הזאת. את האביב בבואו, אין צורך להסביר. הלב נענה לו מעצמו.

ח

אולי אין הבּשֹוֹרה המצופה חדשה כלל. אולי היא אותה בשֹוֹרת־היסוד שכַּנפה שנים־שלושה דורות יהודיים ועשתה את גאולתם, את שיבתם למקורות המוסריים והרוחניים, את רצונם להיות ככל הגויים אך גם להיות טובים ויִחוּדיים מהם - שֹאוֹר שבעיסת חייהם. אולי זוהי אותה בּשֹוֹרה עצמה – עתיקה כעתיקוּת ימי העם – שנישאת מעמקי תולדות היהודיים למיום שהשמיעוה גדולי העם הזה וחוזיו. ודאי שהיא זאת. גילוייה אולי אחרים אך עיקרה אחד. אין שום בּשֹוֹרה אחרת שאפשר להביאה כשם שאין אולי טעם להתקיים התקיימוּת מיוחדת שלא לפי הבשורה העתיקה־המחודשת הזאת. אך היא מוכרחה, כנראה, להיות מובאת ולהגיע אל התקופה הזאת ואל הדור על כנפי־ניב אחרות, על כנפי־נוסח אחרות, על כנפי־מעשה אחרות. על כנפי התנערות ממושגים ומהרגלים שגם הדור וגם התקופה אינם נענים להם עוד.

ט

הרבה כוחות חלוציים נתבעו מדור קודם – ועמד בהם. אם יש מידה של חלוציוּת הנדרשת ממנו עתה, זהו כוח־הרצון והנכונות הנפשית להעביר את הלפיד. אין מבחן זה נופל ממבחנים אחרים שעמד בהם – ואולי הוא תמציתם.

1966

אנו יודעים היטב כי הירי הקל ביותר שלא בכיווּן הנכון והמקובל עלול להביא אחריו מיד וללא כל היערכוּת מיוחדת שאגה של תותחי־ירי ותותחי־סרק העומדים על הסוללה הציבורית שלנו ערוכים להשתיקו; אנו יודעים כי ילדי־הכתיבה של שנת המהומה הזאת – כלכלנים, מארגנים, מומחים ליִחוּס הציבור, אנשים שהוּשטה ושלא הוּשטה להם יד – עלולים להתעורר ולהשיב אל החוֹמֶש, כדי להבהיר שעולם־הכתיבה בימנו איננו הפקר וכי הופקדו עליו שומרים; אנו יודעים גם דבר, שידידנו הטוב לא צריך היה כלל להעמיד אותנו עליו, כי הסכנה של מה שהוא כינה “חָרַקירי ציבורי”, היא מוחשית מאוד לכל מי שמנסה לנשׁוף בכיווּן המנוגד לכיווּן הרוח. ואף־על־פי־כן –

כל עוד אנו חלק מאותו גוף ציבורי גדול שאליו התחברנו לפני כמה עשרות שנים – נאמר אשר עם לבנו ולא נלמד גם מן הטוב בידידים היכן קו־המשווה של הצפון הציבורי ומה הם גבולותיו. ונאמר אשר עם לבנו, יען כי לא נקבל לעולם את הנוסחה שיכול אדם לתמוך כל הימים בהשקפת־עולמה של מפלגה – אם בספטמבר 1965 הוא סבור כי ראש ממשלת ישראל טועה – הוא עוֹכֵר הציבור. וכותב־הטורים סבור שראש־הממשלה, הוא מנהיג המפלגה, טעה וטועה – על אף התשואות הסוערות מסביב.

ב

נאמר מיד: אין לבנו עם הפילוג ועם ההליכה בנפרד. אנו מאמינים כי במסגרת המקיפה של תנועת־עם ניתן להיאבק על השקפות בפנים, גם אם נכון הוא שיש במאבק כזה מעלות ומורדות הקשורים במידה לא מועטה גם במה שהרוב נכון או אינו נכון לתת לקבוצת מיעוט. אנו מאמינים בשמירת המסגרת הזאת גם משום שהחתך הנוכחי בפנים, שנוצר תוך צירוף־מקרים לא רגיל, אינו נראה לנו בשום פנים כחתך של קבע, ובעיות שונות העולות כפעם בפעם בזירה של חיים ציבוריים דינמיים עשויות כמעט בוַדאוּת ליצור היערכוּת אחרת לגמרי בתוך תנועה רבת־עם ורבת־גוַנים. פילוג אינו מקרב הכרעה אפשרית כזאת אלא מרחיק אותה.

ואולם חמוּר וטפל בהרבה הוא יצר ההכרעה והחתך שתקף את מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואת ראשיה והוא כבולמוס מתגבר והולך ופורע כל הגיון זה חדשים מרובים – ואין לו הסבר. כי אין להסביר בשום הגיון ובשום טעמים של תועלת מה ענין יש או היה למפלגה זאת ולראשיה לדחוק את הקץ, לנתק – במהירות, כחתף, בתקיפות מאוּנסת על אָפיה – כל קשר עם קבוצה שכתבה דפים כלל לא־מביישים הן בקורות העם והן בקורות המפלגה, ועם גדוֹל מנהיגיו של העם עד עצם היום הזה – גדול מנהיגיו למרות חתימות הפרופסורים והשחקנים והחרשתנים וכותבי הדברים בַּשוּליִם. אין להסביר מה צהלה היא למפלגה, כפי שצהלו מודעותיה, שיזהר סמילנסקי אמנם הודיע סוף־סוף על פרידתו ומה רע היה אילו נשאר חריץ או פתח לחזור זה אל זה באחד הימים – גם אם אין זה חופף בדיוק נמרץ את תגי־התקנון של אותה מפלגה; כשם שאין להסביר בשום פנים איך יכולה מפלגה לשאת בתוך כתליה ומפי דוברה מִשלי־השוָאה תפלים עם הרב צולי, המושמד מרומא, בלי להרגיש כי היא מגלגלת את עצמה בנתיב החרפה.

אבל אין זה גדַל חטאיה של מפלגתי. חמוּר ממנו חטא הכשלונות ללא לקח וחטא הטעות הנמשכת. ולא היינו נזקקים נושא זה אילולא עומק הכרתנו שעדין – בעצם ההתגלגלות הזאת – אין זה מאוחר להזדקף, לחזור אל העשתונות ולהפסיק כמו בחתך־הסכין את הטעות הזאת – למרות המהומה והתרועה שמסביב.

ג

כשלון המרכאות.

לא בשם עקרון נגדי יצאה מנהיגות המפלגה להילחם נגד עקרון של מיצוי ובדיקת הדין, שהוא עקרוֹנָה של כל חברה מסודרת. הדבר היחיד שתרמה לחלק העקרוני של הויכוח הזה הוא מרכאות. מרכאות מלעיגות מעט, שהולבשו על־ידי ראשיה למושגים “אמת וצדק”, הן שצריכות היו לסתור מושגים אלה ולהעמידם לקלס. אבל שום מֵרכה, אפילו ילבישו אותה ראש הקואליציה עם ראש הכנסת עצמו, איננה יכולה לסתור מושג של עקרון אלא אם כן אתה מעמיד כנגדו מושג עקרוני אחר. וכל עוד אין אתה מעמיד להתמודדות מושג עקרוני אחר – אין האמת, בלי מרכאות, נגמרת באסיפות־עם ואינה מושפעת מקינת שרים על שנגזר עליהם לטפל בה ואפילו לא מקוצר־רוחו של עם ש“נמאס לו”, והיא חותרת למיצוי עצמה, ואין הבדל בין אמת קטנה לאמת גדולה כי אין מודדים אמת באַמוֹת. ואין הבדל בין אמת צעירה לאמת זקנה כי הצו לבחון אותה עד תום איננו קשור כלל בגילה של האמת. ואפילו כל כתב־ ידידינו מאזור המנגנון המפלגתי – לא ישנו את העובדה הניצחת כי הונחה תעודה של יועץ משפטי ממלכתי, ואף שלא נקבעה בה עדיין אמת אחרת – עורערה בה מוּסכַּמה שנחשבה לאמת. סוּפת־אש גדולה הועברה בזמנו על הארץ כדי לקבוע את המוּסכַּמה ההיא. אפשר היה - ונכון היה - לא לחוֹלל אותה כלל. אבל משחוללו אותה, כמעט בשם מערכות־אלוהים ומערכות־הצדק והצלת הדמוקרטיה, והולידו אמת שיש עליה עוררין – אין ברירה אלא לחזור אליה וּלמַצוֹתה. זהו אין־ברירה מוסרי וממלכתי כאחד. זהו אין־ברירה גם לפי חוקי ההתפתחות האוֹבּיֶקטיביים.

ואם אין שרים מבינים עדיין כי בחינה נוספת של האמת איננה תלויה עוד לא בהם, לא בהחלטת רוּבּים ולא בקלפי ואפילו לא בראש תובעיה, אלא שעל קיר הארץ הזאת חקוקות הודאות והגזירה שענין מפוּתל זה יבוא על התרתוֹ – כי אז עלה איזה תבלול על עינו הבהירה של השכל הישר. אלא אם כן העלו את התבלול הזה לא הגיונות אלא יצרים.

ד

כשלון השקט.

האמת היא שפרט למבחר המרכאות, שהפך בפי המפלגה ודובריה הקטנים והגדולים לאמצעי־השכנוע המוחץ ביותר בהתיחסות לתביעה עקרונית, לא העמידה המפלגה שום עקרון־שכנגד, אלא אם כן נחשוב את התחינה הגדולה לשקט ולמצב של נוֹחוּת ציבורית – לעקרון. ואולם שום דבר לא נחל כשלון חרוץ יותר מסיסמת השקט הזאת.

כי זה למעלה משנה נתונים המפלגה ושריה וכל ראשיה כולם במאמץ שכלי ונפשי נסער – שאין להבין הגיונו התכליתי יותר משאפשר להבין טעמו המוסרי – להוכיח לעם כי טוב השקט. זה למעלה משנה – עוד בטרם הוקפצנו ליורה הרותחת של ערב בחירות – שאין שרי המדינה נלאים לצאת למסעות־של־פרך כדי להסביר, בחוֹם היום ובצינת הערב, למתישבים ותיקים ולעולים חדשים, לזקנים וצערים מדוע – מדוע מוטב שיהיה שקט. להסביר – בלי להניח כלל ששום דבר אינו מסעיר יותר את העם ואינו מכה אותו יותר בתמהון ובסקרנות ואינו פּוֹרֵע כל־כך את השקט כמו המסע המשקיט, כביכול, הזה שבו נתונים טובי המדינה מאז אוקטובר 1964.

אין אנו אוהבים להזדקק אל “תיבת הפאנדורה” – ביטוי שנראה לנו יותר כפליטת־פה פולקלוריסטית. אבל ככל שמשל זה נועד לבטא מדיניות של מניעת־סערות – כל פאנדורה שהיתה יוצאת מתיבת הבירור המשפטי היא כּרוּב תמים לעומת המפלצות שיצאו ועוד יֵצאו מן הארגזים שהכל וכולם פותחים אותם יום־יום. שום בירור משפטי, שאותו נתכוון ועדיין מתכוון מסע השרים למנוע, ושום תוצאות של הבירור הזה כאשר ייוָדעו לא יקרעו עוד את העם לגזרים, לא ירעישו אותו ולא יזעזעוהו עוד כאשר זיעזעה אותו המהומה הגדולה הזאת למען השקט, המחלוקת המלוּבַּה הזאת למען השלום, המסע הבהול הזה אל המנוחות. סיעה שלמה של דוברים נוסעת זה שנה בערי הארץ ובכפריה וזועקת – על־פי המשל הידוע של גדוד־החיילים המנסה להרדים את המלך – “שַׁא”, ואין כַּשַׁאוֹן שהקימה בקריאות הארגעה שלה, ואין כסערה שהיא מחוללת בהן ואין היא חשה כלל שהיא עושה בדיוק את הדבר שממנו באה להזהיר ושסכנתו לא היתה קיימת כלל אילו מִמצא אחד היה מופנה לתגובה לא לראשי מפלגה ולא לראשי כנסת אלא אל מקום שגם מדינה מתוקנת פחות מישראל היתה חייבת להעבירו: אל הדין.

וספק אם נתקיימה פעם אִמרת הנביא “ובינת נבוניו תסתתר” כפי שהיא מתקיימת לנגד עינינו כל יום במסע־הדיבור הזה הבא לנמק את השתיקה.

ה

ואולם שום שם לא חוּלל כל־כך בתקופה המביכה הזאת כפי שחוּלל שם האחדות.

איש לא ימעיט כחוט־השערה ערכו של כל צעד הבא לקרב חלקים בתנועת־הפועלים זה אל זה. ולא היתה מעולם גוזמה באמירה שיום האיחוד אפילו החלקי – הוא ראשיתו של חג. כל פני חברתנו היו בודאי אחרים אילו כוחות הנפש והמחשבה שניתנו לטיפוח הבדלים כיתתיים היו מופנים לאפיקים פוריים יותר. אבל עוּבדה היא שאין מנוס ממנה כי מעט־ההסכמה על הליכה משותפת בא אלינו בשער הפילוג והריסוק – שער שלצערנו איננו מראה קצוֹ של נתיב־היסורים אלא רק תחילתו. עובדה היא כי מחיר ההיערכות עם פלג - חשוב כאשר יהיה – מבחוץ, שוּלם לא רק בהתפלגות קבוצה חשובה מתוך המפלגה אלא בקריעת הרקמות הפנימיות של אחדותיותה. אין ערוֹך אולי להתחברוּתם המוסכמת של שני כוחות ציבוריים לצורך פעולה משותפת, אך אין כל תחליף לאותה רקמה רעיונית ודַרכִּיית, המחַבּרת תאים יסודיים זה לזה, שנרקמה במשך עשרות שנים של הקמת המדינה, בנינה והבטחת קיומה. רקמה חיונית זאת נקרעה. ואין לך דבר מצער יותר מלראות כי אחד החוטים המחברים היום תאים מנוגדים זה לזה בתוך המפלגה, הוא גם הקרום הדק, אבל המטופח, של השלילה ושל ההתנגדות – קרום שיכלתו האוביקטיבית להאריך ימים אינה גדולה יותר מן היכולת לקיים עוד ימים רבים מעלות גבוהות כאלו של זעף ואיבה נגד חברים ומורים מאתמול.

לאחדות כזאת של תנועת־הפועלים לא נחוץ כלל אדריכל. אם במחיר זה של האחדות הדברים אמורים כי אז ניתן היה להשיג אותה מכבר. ניתן היה בודאי להשיגה לפני שבע־עשרה שנה על־ידי ויתור על צבא אחד ועל־ידי השארת הצבאות המפלגתיים השונים; ניתן היה להשיג אותה לפני עשר שנים על־ידי ויתור על חינוך ממלכתי; אך מעל לכל ייתכן כי ניתן היה להשיג אותה כבר לפני עשרים וחמש שנים ולחסוך כל הויתורים האחרים על־ידי ויתור על אחד מגדולי טרדניו־מעורריו של העם, אחוז דיבוק הקוממיות, שבאישיותו כמו נתגלמה מאז כל מטרת המלחמה והטרף של פלגים שונים בתנועת־הפועלים הציונית.

ואם בּשֹוֹרת ההיערכוּת המשותפת מגיעה אלינו היום מבעד לענן הזה – אין זו מצוָה הבאה בעבירה אלא מצוָה המטוּבּעת בעבירה. כי אם תוצאה זו של פילוג פנימי באה למפלגה כאפתעה – זהו כשלון־ראִיה חמוּר של מנהיגות. אך אם הוא בא לה כתכסיס מחוּשב ושקוּל – זהו אחד מגדולי הכשלונות המוסריים שלה.

ו

טעות ההכרעות.

תורת הרוב והמיעוט היא פרק ראשון בכל כרסטומתיה של חיים דמוקרטיים ואין צורך לסיים את קמברידג' כדי לדעת אותה. לומדים זאת בכיתה הראשונה. אך מי שעושה כלל יסוד יחיד בדינמיקה של חיים חברתיים ופוליטיים – מפרש כל מושג הדמוקרטיה פירוש דרדקי. ודרך מחשבה זה, המשנן לנו שוב ושוב את הנוסחה החשבונית של רוב ומיעוט, הוא מַטעה לא מפני שרוב אינו רוב אלא משום שחכמת ההנהגה של עם וארץ עובדת הרחק מעבר לנוסחה האלמנטרית הזאת – חשובה כאשר תהיה.

כי אילמלי היו חיינו בארץ ערוכים רק על־פי הנוסחה הפשטנית של רוב ומיעוט, ייתכן כי הרכבות שלנו היו מהלכות בשבת ולשכות של עורכי־דין היו רושמות נישואים אזרחיים ומי יודע כמה חנויות למִמכר בשר־חזיר היו פתוחות לרוָחה ברחובותינו. אילו היו הדברים כך, יכולנו אולי להשתבח בדמוקרטיה רוּבנית למהדרין, אבל ודאי וודאי שהיינו נתונים כל הימים במלחמת־אחים מרה וכל היצירה הריבונית של העם היתה נקרעת לגזרים.

ואם הדברים אינם כך – הרי זה משום שתבונת הנהגה איננה חזרה תלמידית על נוסחה, אלא הכרה מפוכחת של הכוחות המעורבים בחילוקי־הדעות ומשקלם; של השפעת המחלוקת הממושכת, והצורות שהיא עלולה לקבל, על חינוך העם ועל עיצוב אזרחותו הממלכתית, מוֹנֵי־קולות יכולים להתעלם מכך. הנהגה – לא.

אך הכשלון איננו רק באימוץ הנוסחה הזאת. הכשלון הוא בלחץ לקראת הכרעות על־פי אותה נוסחה; בריצה קצרת־נשימה לקראתן; באמונה שהכרעה כזאת – הכרעה של מנין בלבד בענינים שבמהותם הם ענינים שבמצפון – וּהיא סוף־פסוק ואך תתקבל, תרד עלינו הדממה הנוהרת של הנצחון ואפשר יהיה, כמאמר האומרים, לקטוף פירות. לא פעם אחת הוחשו והומרצו הכרעות כאלו; לא פעם אחת טיפחו את הוַדאוּת המַשלָה כי עוד הכרעה אחת של רוב והפרק תם. אך הוא לא תם ולא נשלם גם אחרי כל ההכרעות האלו שכמעט הכריעו את המפלגה כולה. שוקת החיים הציבוריים נשארה שבורה כמקודם – וגרעין המחלוקת בעינו.

ז

אך הדבר הנושא עמו סכנה של השחתת קלסתר פניו של העם והרס חינוכו לדעה ולביקורת הוא חזיון ההסכמה הטוטלית, חזון ההתחרטות והוידוי, הנחשב בודאי על־ידי מארגנים לפסגת ההצלחה הציבורית ואיננו אלא כתם מדכא שארץ זאת לא ידעה אותו מעולם.

זה חדשים אחדים שפעילים ומארגנים שואבים עידוד ועָצמה ממעייני התשואה ומחיאת־הכפים השוטפים עתה את הארץ כסוּפה; זה חדשים מרובים שהם עוקבים תוך קורת־רוח גדולה אחרי התאוה הזאת להזדהות – אם או בלי הצטלמות – שאחזה בשחקני־במה, בפרופסורים, בחרשתנים ובאזרחים תומכים ונתמכים למיניהם; ויותר מכל גדולה ההתמוגגות למראה התור המרהיב של המתחרטים והמתוַדים, שרק עתה נפקחו עיניהם לראות כמה טחוּ עיניהם מֵראוֹת, ורק עתה נוכחו לדעת כי היו שרויים לפחות חמש־עשרה שנה באַנֶסתֶסיה גדולה ומרדימה, וכתבו ספרות וקיבלו כתרים וקשרו – ולא ידעו. ולא ידעו כי בעצם אין כאן אלא תרמית גדולה אחת. ובעצם – אם אתה מתעמק בדבר – כל השנים היפות האלו לא היו אלא השנים המרומות ביותר בחיינו. ומי יודע מה היו הקנוניות והמזימות בכל מערכת המעשים שהבטיחו קיומו של העם הזה והעלו אותו לפסגות – אותו ואת הכותבים והמזדהים והמתחרטים גם יחד. איש אינו חסר במקהלת־האוּנִיסוֹן הזאת. כל הלשונות נשחזו. כל העטים נשלפו. כותבים, הרגילים זה שנים לנסוך סם־תרדמה על קוראיהם, נהפכו לפרשים שולפי־חרב וצמאי־קרב; רודפי־שלום מקצועיים נהפכו לחלוצי המלחמה, לחלוצי הקריאה למלחמה: רק אַל תֵחת. אל תוַתר. במאומה. כחוט השערה. ומצטרפת אל כל אלה קבוצה שלמה של אנליטיקנים־פסיכולוגיים, מומחים מכוח עצמם, היודעים בדיוק כי בעצם קיימים שני ב.ג. ואחד המומחים האלה – כך קראנו השבוע – אפילו יודע בדיוק באיזה תאריך נגמר הראשון ומתי התחיל השני.

ההבל הטוטלי הזה, שאיש לא ניסה לתת לעצמו דין־וחשבון מה פירושו לגבי יחסו ואֵמוּנוֹ של העם בעתיד לכל הנהגה, רק מוכיח לאן עלול להוליך אבדן־החושים המודרך של ציבור שלם. כי אם זהו פקחונו של העם – אנו מעדיפים את סַנוריו; אם זוהי צלילות־דעתו – אנו מעדיפים את טירופו; ואם הגל העכור הזה הוא־הוא זרם־המים המחַטֵה של דמוקרטיה מתנערת – אנו מעדיפים את מה שקרוי בזדון־לב: הפולחן האישי, שאיננו אלא “פולחן” המעשים הגדולים והנועזים של חמש־עשרה שנה ששינו פני העם וכל מהלך קורותיו. שום עם שלא איבד עדיין את צלמו אינו צריך להתבייש אם עדיין יש בו מידה של דרך־ארץ ושל כבוד גם למעשים אלה גם למחוֹללם.

אך העוּבדה המדהימה יותר מכל היא כי מכל המקהלה הזאת לא עלה אף קול דיסוֹנַנסי אחד. אף לא קול מרתיע אחד; כי בכל הצמרת לא נשמעה אף אִושה אחת: עצוֹר! לא עלה אף לא צליל אחד שניסה להטות את המחשבה אל ההתפשרות, אל העוגן הקטן שבו עולה לפעמים בידי קברניט להציל את הכבדה והשוקעת בספינותיו.

ח

“מלחמה היא מלחמה” – כך נכתב לפני שבוע בַּמַאמרוּת הראשית, והשעה הזאת נראית בו בודאי לרבים כשעה שלאחר יאוש, מכל־מקום: שלאחר נעילת הדלת. הכל נטרק והמערכה היא חזיתית: הַפֵּל או נפוֹל. והדבר היחיד שיש לעשותו הוא להמשיך ולהריק את כל החִצים מן האשפה – או להיפך. בתוך החרפה הדוהרת הזאת אולי יתעורר ברגע האחרון איזה חוש של מנהיגות, עמוק יותר, צופה יותר פני הבא ופני השעות הארוכות שלאחר המהומה. לא חוּש רַדוּד, המוני כמעט, הנע תמיד בין הכניעה לבין ההכנעה, בין ניצחתי לבין נוּצחתי, והמושך אחריו עם מפורר שרגליו מוֹעדות, במעלה התלול של התמודדות, כביכול, לקראת נצחון, על מי?

זהו אותו חוש רדוד שכבר ניבא לא פעם שלב סופי ומכריע במאבק הציבורי הזה – ניבא וטעה וסופו להטעות גם הפעם.

וסופו להַטעוֹת – כי כל אשר ייאמר מתוך הזעף ומתוך חרון של יֵש־אונים לא ישנה את ההנחה הוַדאית שהסוּפה הנוכחית לא תַּראה סימנים לשכוך גם אחרי ההכרעה הנדמית כאחרונה. כן. גם אחרי הקלפי. והאש לא תדעך. איש אולי אינו רואה זאת עכשיו. איש לא רצה לראות זאת גם לפני הכרעות קודמות. מנהיגות של עם – חייבת. שום קלפי לא תעקור את העוּבדה הניצחת של דוד בן־גוריון כממשות ציבורית ומוסרית שרירה וקיימת. וכוח־ההטרדה המוסרי שלו, שאיננו נשען על מרכאות, שריר ומוחשי ויטביע חותמו על חיינו לא פחות משעדיין מטביע אותו עליהם כוח־ההנהגה הממלכתי שלו.

הוא לא צריך היה בשום פנים להיות האדם האחרון בארץ שעמו ועם עקרונותיו חייבת מפלגה – או חברים שנתעלו עמו ורוֹממו על־ידיו – להגיע לכלל פשרה. אפילו בעצם היום הזה ממש.

1965

“בן־גוריון זרק את הכפפה בבית ברל”.

[מן העתונות]

כאשר החיים המדיניים והציבוריים נראים לך כמערבולת געושה, אין טוב, לפעמים, מעיון בכתביו של מוֹנטֵסקיֶה – הבּרוֹן־הפילוסוף־המדינאי הצרפתי המבריק שחי חיים מדיניים כמשתתף וכצופה כאחת ושבסופו של דבר ויתר על הכהונה והיה לאחד הצופים חדי־העיון וחריפי־הניתוח שהיו לא רק לצרפת אלא לאירופה כולה בראשית המאה השמונה־עשרה.

מי שקרא את “האגרות הפרסיות” שלו, שחוללו בעתן סערה באירופה כולה, מתגעגע לפעמים לשני פרסים נשואי־פנים, כדמויות הבדויות של מוֹנטֵסקיֶה, שיסיירו קצת גם בארצנו ויתארו על־פי דרכם את קִצפת חיינו הפוליטיים, הסוציאליים – ואם אתה רוצה: גם הדתיים – כפי שעשו זאת בזמנו שני התמהונים של הפילוסוף הצרפתי הגדול. יש מקומות באגרות לא־נפוצות אלו שבהן אין אתה צריך אלא להחליף את שם צרפת בשם המדינה הים־תיכונית של עצמנו והדברים חדלים להיות אנַכרוֹניים ונעשים עצם מעצמות החיים המדיניים של ימינו כאן.

כוחו של פילוסוף גדול ושל שני אנשים מדומים מפרס.

ב

אילו העתקנו קטעים אחדים להשוָאה היינו בודאי מקימים על עצמנו את כל השוק הפוליטי ואת צמרתו, המסוגלים לשאת כל דבר – ואפילו דבר של גנאי – רק לא מעט שנינה. כל שפטים – רק לא שפטים של חיוך. מדוע חוששת הבימה הפוליטית מאז ומתמיד מפני נשק זה יותר מאשר מפני כל נשק אחר – חידה היא מימי הממשיל אֶזוֹפּוֹס דרך דוֹמיֶה ועד ימינו. שלח בדַבּרים פוליטיים כל פגז מכל קוטר – רק לא את החץ ההודי הקטן שעל חוּדו המסוכנה בתמיסות: השנינה. הכל יודעים כי המראַה הישרה, המשקפת דברים כהוייתם, היא לפעמים ביקרתית ומסוכנת פי כמה מן המראה העקומה. אף־על־פי־כן אין לך דבר מפחיד אנשים יותר מן הראי העקום־מעט. ולא רדפה החברה הצרפתית הרשמית את שני התיירים הפרסים של מוֹנטסקיה אלא בשל החיוך הזה עצמו שהוציא את אירופה המהוגנת מכליה.

מפחד הנגיעה בחומר זה – אבל לא רק משום כך – פנינו אל מוֹנטסקיה האחר. מוֹנטסקיה של ההלכה. באחד משלושים ואחד הספרים של “רוח החוק” (“אֶספּרי דֶה לוּאַ”), שאפילו יריבו הגדול ווֹלטיר שיבח אותם כיצירה המדינית של המאה ההיא, מציב מונטסקיה את תקנות הדו־קרב – הוא מלחמת־השנַיִם. חושינו הוליכו אותנו אל היצירה הזאת דוקא של שנון המדינאים של צרפת – ולא במקרה.

ג

כי זה שבועות אחדים נטויה האסוציאציה שלנו אל הדוּאֶל. לא שאנו שומעים הד־יריות או רואים את לועי־הקנים של האקדחים המוארכים מימי האבירים אלא שאנו שומעים את הסקונדנטים. קחו עתוני־ערב – וגם עתוני־יום – של הארץ ותראו בעליל איך על כל הצריחים, מן המאמר הראשי ועד טורי הרכילות, עומדים הסופרים – וסופרים זמן. לא ימים. לא שעות. שניות. עד? עד הירי. עד שסוף־סוף יירו מעט זה בזה. מי? – הם. השנַיִם. איזה שנַיִם? – לא חשוב. השנַיִם האלה. השנים בהרכב אחר. האחד באחת ולהיפך. ובלבד שיירו. לא מפני שהם דוקא רוצים לירות. אלא מפני שהסקונדנטים רוצים. באין דו־קרב אין תנועה. אין חיוּת. אין חיים ציבוריים מלאים, וגרוע מזה – הדמוקרטיה מתנוונת ואין במה למלא את הטורים המרובים שבין המודעות בעתון המוגדל של ימינו. אין במה לדבר אל הקורא הצעיר, הרוצה פּעמַיִם מתח ופעם אֶספּרֶסוֹ; אל המשפחה, העסוקה בקטלוג של הריהוט הדֶני; אל כל אלה שלימדו אותם לחשוב שחיים מדיניים אינם חקר מצולות־ים או התפלה גרעינית; אלא חקר הדברים – התפלים – שבינו־לבינו־לבינה; אל כל הרבים שיותר משעניין אותם הרחש ההולך מסוף־הארץ־עד־סופה של הרבים שיותר מימי הירדן היורדים דרומה מעניין אותם הבחש בשלולית העכורה מעט שבצדי חיינו הציבוריים. לכן עשו אתם חסד ו-ירו. תנו חלוקי־אבנים וכבר יעשו מהם בליסטראות. תנו חץ לאשפתם. קרב הבו להם. דו־קרב, תלת־קרב, כל־קרב ובלבד – קרב. כראוי לקורא בימינו שאוהב מתח ו–חשפון. של הכל. של כל מה שנשעה מאחורי בית־החזה הפוליטי.

ד

האליגוריה הזאת על דו־קרב לא משלנו היא. ספק אם מעופנו – הספרותי או הסייפני – היה מספיק לנו כדי להגיע אל דימוי מבריק כזה. גנבנו אותו. את הדימוי, כלומר, לא ממחזה־היתולים. ממאמר ראשי אחד בעתון רציני, החמוּר, לפעמים, כגלימה של קרדינל. יש רושם – פותח אותו מאמר – “כי הוא הרים את הכסיה שנזרקה לעברו בהיעדרו מן הארץ… ואין אנו יודעים לכמה זמן הרים את הכסיה ואם יתיצב בעוז נגד המסתערים” וגומר.

הכל יודעים מי הוא ההוא הזה ושל מי צריכה להיות הכסיה ואין צורך לחזור על שמות. כל הזכויות על החלק האינפורמטיבי לעתון הרציני כבישוף. אנחנו נגע מעט בשולי הדברים וברוחם. בכסיה ובסופרים הסופרים את הזמן.

ה

במו גופנו היינו במקום שבו היא נזרקה. הכסיה, כלומר. זוהי פינה בשרון הצפוני שבשעה שלא מתקיים בה דו־קרב – לומדים בה תורה. אנו נקלענו דוקא ביום מיוחד כזה. יום של תורה או יום של קרב בלי דו. שמענו את הכסיה שנזרקה שם. כסיות אלו, כידוע אינן ויזוּאליות. שומעים אותן. כסיה ארוכה שנמשכה כשעה וחצי. חזרנו לביתנו והירהרנו מעט. בחלק הסכמנו בחלק לא. אך לא הבאנו משם לא חניתות ולא רמחים ובודאי לא קרנים לנגח איש. דברים שנאמרו על־ידי אחד שעדיין הוא בעינינו גדול מכתפי הדור – משקלם, כמובן, משקל. אך משום שמשקלם משקל אין זכותו לבטא אותם קטנה מזכותו של כל בן־תמותה. הכסיה – כּמטפחת אדומה – של בחירות אזוריות מתגוללת זה שנים אחדות בחצרה של מפלגה גדולה ולא הומצאה בבית־מדרש בשרון; ואילו “הכסיה” בעניני בטחון, שנאמרה במלוא כובד האחריות של מי שנשא כימי דור את העול הכבד והמושיע הזה על שכמו, בין דעת כולם כדעתו בין לא – מותר לאמרה. בכל נוכחות ובכל אי־נוכחות. כי הדבר הנוכח בארץ הזאת, תמיד, יומם ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה כסנה בוער, הוא הבטחון ודאגת־הבטחון שהם כציר חיינו ומרכזם. הנסיון להפוך כל חילופי־השקפה – לסיוף; כל סיוף־מדומה – להצגת מתח; כל חד־שיח לדו־קרב וכל השמעת־דעה בענינים הנוגעים בשרשי קיומנו – ליצרי קנתור – הוא קרתני לא פחות משהוא מרושע. הוא מנמיך מנהיגות של משמרת אחת ואינו מרומם מנהיגות של משמרת אחרת. אך יותר משהוא מתכוון לאמץ, כביכול, ידיה של מנהיגות־ההמשך הוא מתכוון להביך אותה ואותנו ביחד, להשפיל קרן כל הנהגה וללכוד את כולנו ברשת של סיוף רכלני כאשר יַצִיע גדול של סקונדנטים צופים בהישגי התעלולים של עצמם ושולחים לנו לשון. הם ממעמידים פנים מטלי־אור, אך למעשה אינם אלא מבעירי־אש. עטם, כביכול, נוטף שמן־זיתים של אחריות ציבורית, אך למעשה איננו אלא שמן־בעירה של מסיקים. טובים וגדולים נלכדים, לצערנו, בקריאת־הקרב הזו של מחרחרי־השלום בלי להרגיש כלל שכל הסבר שהם נותנים להם – איננו אלא פתח לשאלה; וכל הבהרה מפורשת של התמוה, כביכול, לסקונדנטים אלה – היא פתיחה לחשרת־עננים חדשה, על הרוב: עם ברקים.

כאילו הכרח הוא – מדיני או ציבורי – שהילה של זה תפריע לכתר של זה ושרוממות האחד תעֵם גדלות האחר, וכאילו קיומם של שני עבדיו הגדולים של העם איננו ברכתה הגדולה של אומה אלא קללתה. רק הגיונם המעוקם של מוני־השניות, המבוצרים בטורים הקדמיים והאחוריים של עתונים מסוימים, יכול לטפח את הנוסחה המרושעת הזאת בהכרתו של עם נצור.

ו

ואולם גם מוני־השניות האלה אינם שבט גלמוד. הם חלק מעדה שלמה של תרוַדים פוליטיים קטנים הבוחשים בקדירתנו יום־יום ואין זה מתמיה אותנו עוד שהם מצליחים גם להרתיח אותה גם להקדיח אותה. המלחמה הפוליטית מעל דפי העתונות הנייטרלית, כביכול, חדלה מכבר להיות מלחמה אידיאית והיתה למלחמת־רכיל. היא נעה במהירות מן הטרקלין אל בית־המִבשל וכבר עומדת על סף חדר־המיטות. זה שנים עובר על הארץ תהליך של התקהות החושים הפוליטיים־האידיאיים, ובמקומו מטופח תהליך של השחזת חושי הרכילות הפוליטית. חילוף אישי מקרי של כתבים בעתון־ערב יכול להשפיע על המראה המצטייר של דעת־הקהל בישראל יותר מתוצאות של הצבעה ציבורית. נחשוּלם או ריגועם של חיינו הציבוריים תלוי בימנו פחות באירועים מדיניים רבי־הכרעה מאשר בזריזותו, בנטיית־אפו ובכושר הבחישה של פרח־כתבים אחד. לא זו בלבד שביכלתו לעצב את דמותה, המסתלפת על הרוב, של דעת־ הקהל אלא שבכוחו להעציב אותה או לשמחה, ללבות ריב ולכבותו, להשכין מלחמה ולחרחר שלום. שום הפגנה המונית אינה מסוגלת להוציא פרנס־ציבור משלוַתוֹ כפי שמסוגלת בימנו לעשות זאת כתבה של אחד מאנשי הכיתוב הסוציאלי במדור של הפרט התוך הכלל.

ז

אבל האמת היא שהסקונדנט איננו פרח־בר יוצא־דופן. הוא גוּדַל וטוּפח באקלים – אם לא בחממה – של טובי הציבור. הוא תאומו של יצור־מפתֵּח אחר שעלה למרום סולמנו: הקצין ליחסי־ציבור, רצונך: הקצין ליחסני־ציבור. שניהם פקעים בגבעול אחד, ושרשי הגבעול – בצמרת החיים הפוליטיים והחברתיים של ישראל.

כי בימינו אין פרנס יוצא אל הציבור אלא אם כן חיל־חלוץ של דוברים ומלחשים וקצינים ליחסי־ציבור ועתונות יוצא לפניו. לפַנוֹת לו דרך. ליַחֵס עליו את הציבור. לשמוע מה בפי הסקוּנדנטים ולשים דבר בפיהם. לשאת מלכודת־פרפרים ולצוד בה אִמרת־שפר או הברקה ולשבצה במדור שיחת־היום או שיחות הערב – להנאתו האינטלקטואלית של קורא בן־ימינו; לפרסם לציבור השכם והערב כי יותר מכל הוא – המיוחס על הציבור – שונא את הפרסום. א. ד. גורדון ומשנתו הגיעו איך־שהוא לציבור בלי איש־יחסים. ברנר מוכרח היה לצעוק באופן אישי יען כי לא היה לו רמקול. אבל רבים מן הפרנסים של ימינו אינם יכולים כלל בלי פרחי־כהונה הַמשַׁשבינים ביניהם לבין ציבורם, מולכים דבריהם לעתון ודבר העתון אליהם ותוקעים עניווּתַם של הממונים עליהם בחצוצרות.

האמת היא כי שירות זה של קצינים ליחסני־ציבור נחוץ לפקידים, אך איננו נחוץ כלל להנהגת העם. ולא רק מפני שהארץ קטנה וקולם של אנשים ומנהיגים והד מעשיהם – לטוב או לרע – הולך ממילא מסוף הארץ ועד סופה, אלא משום שמנהיגותה של ישראל בכל חילופי משמרותיה עדיין אינה צריכה להם. היא מוליכה עמה חותמם של פתח־תקוה ושל דגניה, של כינון עצמאות העם ושל תנופת התנחלותו; היא נושאת כחותם על מצחה את טביעת אַפיוֹ של דור חלוצי שפעימת לבו הזאת נשמעת עד היום יותר מקולם של קצינים ליחסני־ציבור למיניהם.

ח

אנו חוזרים אל מוֹנטסקיה בהרגשה כי הרבה מן החובות והמִגבלות שהטיל על העֵדים במשפטי הדו־קרב טוב היה להפעילם קצת גם על הסקונדנטים שלנו. אך אולי יתאימו לגביהם יותר חוקים שנתחברו במאה מאוחרת יותר, קרובה קצת יותר לתקופתנו. הרפובליקה הבאוארית קבעה כי “דין המעודדים או המשדלים או המסיתים לדו־קרב – שלושה חדשי מאסר, לפחות”. אם יפעילו חוק זה על הסקונדנטים בישראל אולי יהיה לנו משעמם מעט אך נוּכל, לפחות, שלושה חדשים להיפנות לקריאת סֵפֵר. אם ירחיבו חוק זה גם על הקצינים ליחסי־ציבור – אולי יתפנו לכך גם ראשי הציבור עצמם.

האזנו אל מִשאלי הרדיו בענין אָפיה הרצוי של הנשיאות בישראל ושמענו מכל הנשאלים כמעט אחדות־דעים גמורה לגבי התכונות המבוקשות בכהונה זאת: כתר־תורה ונזר־החן ואהבת־הבריות וחכמת־ישראל ושרשים בעם היהודי ושאר מידות תרומיות של הרוח היהודית והאנושית. והירהרנו בלבנו: תכונות אלו שמָנוּ המוֹנים הלא הן קוי־דמותו המדויקים של הנשיא הנוכחי וממנו – כמו מקודמיו, כנראה – נטבעה הדוגמה. ואם אלו, לדעת הכל, התכונות הרצויות – מדוע לא ייאמר לו לנשיא ישראל: שליחותך ברוכה – קום והמשך בה!

מבין צוות המרואיינים – בינהם גדול ספרות־ישראל ומנהגי־ציבור מכובדים – היה רק אחד אמיץ־מסקנה שאמר זאת, כדרכו, מפוֹרשוֹת – הוא מזכיר ההסתדרות יצחק בן־אהרן. אחרים מָנוּ אחת לאחת סגולות שהן מסגולותיו של זלמן שזר, אך לא העֵזוּ לומר את המסקנה ההגיונית הזאת.

אנו יודעים כי בהצטרפנו אל המחשבה הזאת נַמרה אולי רוחם של ידידים צעירים – שנפשם יוצאת לחילופין, ל“דם חדש”, לכל אותם דברים שאין, כנראה, להשיגם בנקל בכהונות מבצעיות אחרות. אך יש, כמדומה, עיוּוּת מסוים בהפעלת תורת המשמרות ובמיצויה הקפדני של תורה זו דוקא במקום שאין תחוּלתה תחוּלה. משל, נכוים ברותחין – ומפיחים בצוננים.

ב

כי הטענה הנמרצת הזאת לאיש צעיר בכס הנשיאות הישראלית, במשמעותה החוקית ובמעמדה השלטוני הנוכחי של כהונה זאת בישראל, היא הפָחָה מובהקת בצוננים. ללא הגיון ציבורי, ללא תכלית מעשית. כי סמכויות הנשיא בישראל אינן כסמכויות נשיא ארצות־הברית ואפילו לא כשל נשיא צרפת ברפובליקה החמישית.

אילו היה צריך ר' זלמן שזר להיות על־פי תפקידו מפקד עליון של צבא־ההגנה־לישראל – היה בודאי הוא הראשון דוחה בחיוך סלחני הצעה דמיונית כזאת. אילו הוטל עליו לקבוע מדיניות כלכלית ופיסקלית – בודאי שלא היה שמו מוֹעלה כלל לכהונה.

ואולם משמעותה המיוחדת של הנשיאות בישראל טמונה דוקא בהיעדר הכּוח הסמכותי המעשי. דוקא בהיעדר כוח זה היא מתעלית למעמד רוחני וסמכותי מיוחד שרק יחידי־סגולה נמצאים ראויים לו.

ג

כי נשיאות ישראל בימינו היא הרבה פחות משלטון יומיומי על הכרעות, אך גם הרבה יותר ממנו. זוהי כהונה בספֵירות היִצוּג והסימוּל הרוחני של העם. יִצוּג לא רק של דור אחד החי עתה בארץ. זהו סימוּל של הרוח היהודית כולה, ככל שנעמוד לימין הדור הישראלי בכל הנוגע להטבעת חותמו על דרכי־מִמשל ואָרחוֹת־חיים – הדבר שאנו מכנים “הרוח היהודית” כולל אותו, את הדור הצעיר, ואת משקלו הסגולי המודגש, אבל לא רק אותו. הוא כולל תמצית העבר היהודי ומִצפּה עתידו; הוא כונף ציבור אדוק במסורת וציבור מרוחק ממנה; הוא מבטא מאויים עמוקים וניגונים שונים של דורות. זוהי כהונה של כל נעימוֹת המגרפה היהודית. כהונה זאת מצטללת עם הגיל ואינה מתקדרת עמו. בה, יותר מבכהונות אחרות, מבוטאת דמותו של ישראל סבא – לא במשמעות הגיל והזיקנה אלא במובן השרשיות היהודית היונקת מדורות. אם יש איזה צירוף שאליו צריכה מדינת היהודים לשאוף הרי הוא המיזוג של רעננות, כושר־מעשה והכרעה במערכות השלטון המעשי ואותה מידה של הדרת־רוח יהודית, נושאת משא הימים ותבונתם, בכס הנשיאות.

ד

רק מי שמפרט גדולתה וחשיבותה של העדה הספרדית לפרוטרוט של חלוקת תארים וכיבודים – יכול להעלות את הנימוק העדתי כנימוק של הכרעה בבחירת נשיא בישראל. הגדיר זאת היטב אחד מנציגיה הנבונים שלעדה זאת במשאל־הרדיו בשבת האחרונה (לצערנו לא קלטנו את שמו). מה שנחוץ לשכבות רחבות בעדה זאת איננו עוד תואר ועוד מראֵה־גדוּלה. נחוצה התאזרות מופלגה ומועדפת של המדינה, בנוסף על הגדולות שכבר עשתה, לא כדי להניף יחיד מתוך עדה אל ראש הסולם אלא כדי להרים שכבות־שכבות ברוכות־אדם מעלות רבות מתחתיתו. לא כדי לפצות מקוּפח אחד, או יחיד שאולי רואה עצמו מקופח, בתחומי התואר, אלא לגאול המונים ולהעלותם בכוח עצמם ובכוח הכלל היהודי בכל שלב החברה, הכלכלה והיִצוּג הציבורי.

נשיא ישראל נבחר מתוך כלל ישראל על־פי צירוף התכונות האישיות הנדרשות ממי שמיועד לשאת כתר זה. ומי שהופך את המוצא העדתי לתכונה מבוקשת בנשיאות – כמו מבקש להלביש עלינו נוסחת־חיים מפוּשָרָה של מדינה כלבנון, הנותנת אולי מסגרת שימושית לקיום עבודת מדינה בעם מפוּלג, אך איננה מבטאת תמצית יִחוּדוֹ, גאונו ואחדותיותו של עם מתלכד לתחיה.

ה

אולי יש גם מי שמתאווה לנשיאות של טקסי חברה החוגגת יום־יום ומהַנה בחגיגותיה שכבות בישראל שהמשתה היה להן חוק והמחפשות פורקן נוסף לרהב, לניפוח חברתי, להתנשאות. ייתכן כי דמות כזו של נשיאות היתה משתבצת יפה יותר בצמרות המִרקם החברתי החדש ההולך ונרקם בישראל. אין כל קושי, כמובן, לעשות גם את חצר־הנשיאות מוקד לערבי־קוקטייל, לטוּרי־רכילות ולתצוגות־אָפנה – כארמונותיה של חברה שהעוני מכרסם בשרשיה ובצמרתה פורחת ההתנשאות.

יש ויש אולי מאויי־נפש בלתי־נסתרים כאלה גם בשדרות שונות של הציבור הפוליטי. אך מדינת ישראל יכולה עוד שנים רבות לחיות בלי זאת, ובראשה צריך להתנוסס עוד ימים רבים סמל יִחוּדה הרוחני. בהיותה כזאת, בהיותה ניחומים לדורות שהיו ובשורה לדורות שיבואו, היא נותנת בסמליה העיקריים – והנשיאות היא אחד הבולטים בסמלים אלה – חותם של עבר ועתיד ואינה מלבישה עצמה באָפנת המיני־החברתי של התקופה.

ו

שלוש תקלות, חמוּרוֹת כנראה עד־אין־כפרה, מונים בכל עשר שנות כהונותו של גדול־הרוח – זלמן שזר. ויען הן כה מנוּיוֹת – אי־אפשר שלא להזדקק להן.

החטא הקדמון הלא הוא אהבת חב"ד. כבר היתה לנו הזדמנות לעמוד על מידת האטימוּת – אם לא הרשעוּת – שבביקורת זאת. משל, הדבר המבוקש בין השאר מנשיא־ישראל הוא בּוֹהוּת רוחנית גמורה וקוי־דמות ערוכים לפי סדים של טקסי פקידים: בלי רצִיוֹת משלו, בלי נטיות־הרוּח, בלי אותם סממנים מובהקים של גדוּלה נפשית שביִחוּדם – כוחה. ואין הוא היחיד בין ראשי המדינה הזאת שבתאוָה מרוּשעת מונים בהם יחוד כזה כמוּם.

נחזור, איפוא, ונאמר כי לא רחוקים הימים שבהם נחפש ביגיעה יציאות־דופן רוחניות כאלו בין נושאי כהונה בישראל, ואם לשפוט לפי אמות־המידה שבהן מציעים לנו לנקוט בבחירתם – ספק רב אם נמצאֵן.

החטא השני, אומרים האומרים, הוא בקשתו לשחרר את מציתי “אֶרוֹס” לצוֹם יום־הכיפורים, ולצוֹם בלבד. אילו נשפטו עבריינים על ביצוע תעלולי־אֶרוֹס עצמם ודאי היתה כל התרבות המתקדמת של ישראל צובאת לפתח הנשיאות בהפגנה נמרצת לחוֹננם. עכשיו שהדברים אמורים בצעירים עבדקנים תועים, טרופי־אמונה – הנסיון לשחררם ליום־צום אחד הוא כמובן, “חטא בעגל”.

ובכן, אין רע, אפשר לשאתו.

והחטא האחרון הוא חטא אי־התלהבותו – שמעולם לא הביא אותה לכלל ביטוי מפורש – לפרס המחזה המקורי על שמו של הנשיא שניתן באחרונה, בחוסר־טעם מובהק, למי שניתן. משל, איש־רוח משיעור קומתו של זלמן שזר, סופר ואסתיטיקוֹן מיוחד־טעם, משעה שנמשח לנשיאות צריך לצמצם לא רק את זכותו החפשית להביע דעה אלא גם לאבד באופן מוחלט את חוש הטעם.

אפילו כך, אשרי אדם שבעשר שנות־כהונה מפוארות ניתן למנות כך תקלותיו – והן מדומות.

לא קשה להמשיך ולרקוחַ ענינה של הנשיאות בבית המִבשל המפלגתי, ובסופו של דבר אולי להקדיחו. אך שורת האצילות, לא פחות משורת הנחיצות של המדינה, מחייבת לפחות את תנועת־העבודה לחזור ולהזמין בדרך החוק את אחד משרידי גדוליה – כל עוד יחליט כי ביכלתו הדבר – ליתן בינתו ואצילותו וחום לבו היהודי גם להבא לפיאור נוף ההנהגה של ישראל.

1973

[לדיוקנו של נשיא]

– – – אתה יושב בבית זה, בית הנשיא, ואתה חש פעימותיה של תקופה הקרובה אל שיאה. באישיות זאת עוּצב הבית כך. היא חותמת פרק. היא חותמת, כמדומה, פרק בתולדות הקצרות של הנשיאות בישראל. איננו יודעים מה עומד לבוא בעקבותיה. אבל אנו יודעים כי צביון זה של נשיאות עממית, שתוּלה על פלגי יהדות, נושאת־כתר ונושאת־סַבּל, הולך ונמוג. יש קובלים על מיעוט גינוני־המלכות בתוך בית הנשיא. על היעדר מעט קשיחות, פקידות, ממלכת לבלרים. אולי. אולי אפשר לעשות עוד כמה פרוזדורים בדרך אל הטרקלין הזה. לצורך הריחוק, “הדיסטנץ”, כביכול. אפשר לעשות זאת והתקופה או העידן – בלשון ימינו – בַודאי יעשו זאת. דור־דור ודורשיו. דור־דור וטעמו. וסימנים אמנם נתרמזו כי גם כהונות רמות בכהונות העם עלולות להיכלל בשער־החליפין המפלגתי. וכשם שתקופת ראשי־הממשלה הגדולים של העם – ראשי־ממשלה המגלפים פני אומה – הולכת וקרבה אל שיאה, כך מתקרבת, כנראה, אל פסגה תקופת הנשיאות הגדולה. דמדומיה של תקופת הנפילים.

בעשרים השנים הראשונות של המדינה, עדיין היה היחס אל כהונות נישאות אלו בחינת תערובת של היענוּת לצרכי־העם בימנו עם מבט אל ההיסטוריה היהודית – שלא יהיה שיעור־קומתם של ראש־מדינה ונשיא נמוך מקומת הימים של העם. קנה־המדיה לבחירת האנשים לכהונות הרמות היה מנותק בעיקרו מן החולין של יום־יום ומבית־המִבשל המפלגתי. הדמויות שרמזו ממעבה ההיסטוריה היהודית ושעל־פיהן נקבע קנה־המידה היו ראשי ישראל, חוזיו ושופטיו. הבראשיתיות של העצמאות המחודשת כמו נתחברה בתודעת העם במישרין אל ימי־מלכותו הגדולים. תחושה היסטורית של קדומים ליותה את הימים הראשונים ואת השנים הראשונות למדינה. היא ליותה את העם כולו והיתה חריפה במיוחד אצל ראשי מנהיגיו. הרבה מעטים נשקלו והוּשווּ אם יאים הם ומתמודדים עם הילת ריבונותו הקדומה של העם ובעיצוב כמה תכנים של עצמאותו המחודשת מילא קנה־מידה זה של עברנו הקדום, במוּדע ושלא במודּע, תפקיד חשוב מאוד. ככלות הכל, אף כי ביקשנו והתפלננו כל הימים להיות ככל הגויים מצד המסגרת לחיים ממלכתיים, הרי לעצם תכנם של חיים ממלכתיים אלה היו לנו כמופת ימי־חירותו הקדומים של העם ולא שום גויים אחרים, בעבר ובהוֹוה.

אי־אפשר שלא לראות כי במרוצת השנים – קנה־המידה ההיסטורי למעשינו הממלכתיים הולך ונמוג. אנו מתרגלים להשווֹת את עצמנו – אל עצמנו. חריפותה של הרגשת־המעבר משעבּוּד לחירות מתקהה והולכת. הדברים מבחינה זאת נעשים מובנים מאליהם. אין עוד צורך להצדיע כל יום מחדש לפני הקורות ולעמוד לפניהן על בהונות. שנת העשרים ושלוש למדינה הולכת ומוּשוית, לכל המרובה, אל שנותיה הראשונות. טוָח האסוציאציות הממלכתיות אל העבר הולך ומתקצר וכמדומה דלג כבר לחלוטין על אַלפּיִם הנה והוא נתון בתחום המצומצם של שתי עשרות שנים. הדגמים והמופתים העומדים היום לפנינו מתרחקים יותר מתכניה הקדומים של העצמאות העברית ומתקרבים יותר אל תכניה – אם לא אל קליפותיה – של הריבונות הלאומית הנהוגה והמקובלת בעמים אחרים. אין צורך להצביע על גילויים של נטיה זאת. הם חדים ובהירים כבדולח.

ובבוא תקופה חדשה תפתיע אותנו חדוּת המפנה. מפני שמה שיבוא יהיה שונה בקיצוניות, ת"ק פרסה, ממה שהיה. מפני שתקופת הנשיאות של זלמן שזר ושל קודמיו יצחק בן־צבי וחיים וייצמן היא לא תקופה אחת, שלב אחד בסדר הכרונולוגי של הימים, אלא תמצית של תקופה שנתקפלו בה בחיבור היסטורי וביציקה אישית הרבה תקופות בתולדות העם. לאחר ריכוז כזה – באה מערכת־זכרונות חדשה. התקופה נחתמת היום. אך למן הרגע שהיא נחתמת היא נהפכת לא לאתמול רגיל אלא לאיזה תמול רחוק ועמוּם המניח אחריו שובל של זכרונות וכמיהה.

ב

בשום כתר מן הכתרים שהעניקה לו הריבונות לא ראה מן החולין הקרויים תפקיד ולא מן השיגרה המליצית הקרויה: שליחות. באספקלריות שלו כמו היה בכל גרגיר של כהונה שהעניקה לו הממלכה משהו, אחד מששים של הקדום, של הילת המלכות. חושיו ההיסטוריים של ז. שזר נעוצים בכל אחת מן התחנות של הגלות המתמשכת, מימי בבל דרך ספרד ואשכנז עד המרה בגלויות שסופה היו משרפות. אלא שענינו לא רק בקדרויות גולה כי אם – ובעיקר – בזיקוקי התחיה שהיבהבו לאורך כל הדרך. הבהובים של תחיה משיחית ונצנוצים כדי אש מתלקחת של תחיה רוחנית־תרבותית ולשונית. על שום תחנה מתחנות אלו אין רכבתו הרוחנית של זלמן שזר עוברת ביעף, בהאטת המהלך בלבד. היא נעצרת בכל אחת מהן ומגלה אף בתמרור־דרכים רגיל איזה ציוּן דרך, איזו תפנית, איזה יחוּד של מקום והתרחשות, אֵילוּ “סוכות” או “רפידים” – בדרכו הארוכה של העם באלפיִם שנות מדבּרוֹ. וכל גילוי־שכינה של יצירה רוחנית או תרבותית בדרך־המדבר הזאת הוא לגביו כעין מעמד הר־סיני בזעיר־אנפין, כאילו ביקש לומר: גלו ישראל וגלתה שכינה עמם ואף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסה בהם ולא הפרה ברית־יוצרים עמם. כל אשר היבהב בתחנות אלו וכל אשר יצרה רוח ישראל בהן לא היה בעיניו רק בגדר גִצים שהועפו מן המפחה הקדומה של העם, ניצנצו ודעכו, אלא שלהבות, עתים קטנות, עתים גדולות יותר, שהן גם חלק מאש־התמיד של רוח העם גם תוספת לה, לאורה ולחומה. כך ימי־ספרד הזוהרים, כך המשיחיות, כך החסידות – כך כל תקופת הפאר של אשכנז. פרצופה הרוחני של היהדות לא רק שנשמר עם תנועות אלו, אלא שהן הוסיפו על יחודו, על אצילותו, על עושר גוניו. גולה ככל שמעוּנה היתה לא הובישה מעיינותיו הרוחניים של העם אלא העשירה אותם, ולא היו יהדות ויהודים מתקיימים ומקיימים עצמם ויחוּדם בגולה זו אילו לא רק רווּ ממעיינות קדומים אלא גם הֵקֵרו מתוכם מעיינות נוספים. תהליך ארוך זה של גלות – יהודים החזיקו בו מעמד לא רק מכוח נכסי־צאן ברזל רוחניים שרכשו עם התורה והמלכות עד גלותם, אלא גם מכוח נכסים שיצרו והוסיפו הם עצמם תוך גלות ושעבּוּד, או בדרך לגאולה. וכשם שאת המסד למוסר החברה ולתרבותם הרוחנית ואמונתם – “עשרת הדיברות” – הניחו לא בעת חירות אלא במדבר־הבינים שבין מצרים לכנען, בין שעבוד לגאולה, כך הניחו במדבר הגדול שבין עבדוּת לריבונות מחודשת אבני־מסד שאין תרבות ישראל בימינו יכולה עוד בלעדיהן.

ואולם גם לגבי ז. שזר כיבוד־גולה זה כמו נחתך כבתער בשעה שהדברים אמורים בסמליה ובמהותה של ישראל הריבונית, המחודשת. כל סמל מסמלי התקומה וכל כהונה מכהונותיה אינם מוליכים את חוטי הזכרון אל שום תחנת־בינים אלא היישר אל מלכות קדומה. הדימוי של הנשיאות בישראל בימינו פוסח על נגידי העם ומאורי הגולה, ומיישיר אל כל שלמותה וזהרה של תקופת ריבונות ישראל.

ג

הנאימה היא אחד מסודות יחודו. ההנחה היא שלא רק הדברים משפיעים אלא גם עטיפתם, גלימתם. העושר הלשוני כשלעצמו אינו מליצה. החיפוש אחרי יפי הלשון כעיטור אל תכנה הוא ביסודו מן הנהיות האסתיטיות הסמויות של האדם. יפי הלשון הוא דיוקה. יפי הלשון הוא הצליל המתחייב ממנה והנלוה לה. אין בכלל לשון בלי ניגון, בלי נעימה. החוש המוסיקלי העמוק רק מפתח ניגון זה, מרחיבו ומעמיקו. יש בדרך הנאימה של ז. שזר כל המעלות והמורדות של סולם מוסיקלי בנוי כהלכתו. יש בו תופים ומצלתים וכנור ועוגב יש קרן־יער ויש קצבים חדים וקטועים של “סטאקאַטו” ויש התמשכות ניגונית של “לאֶנטו” – וכל כולו מגרפה שמשמיעה אלף קולות. ויש תמיד איזה מוטיב ראשי שקובע דמות ההרצאה או הנאום, אָפִיוֹ, רינתו או עצבונו, פיזומו או שאגתו, כאילו פתחת מסכת תוים ובראשה סימון המפתח, למינור או למאז’ור, לקינה או לתרועה.

בהעמדת פנים? – הבלי רשעוּת. בטבעיות שבטבעיות. כחלק מן האופי ומן הטבע. כזרימת איתנים מתוך המזג הנסער, מתוך עושר של אסוציאציות, מתוך רצון להעניק יותר ויותר, לפרוס לאחרים קסמה של תורה, של אמידות רוחנית, של מעמקים. זהו נאום של תאוה גדולה, כאילו עברה עליו תוך נאימה חויה מטלטלת. הוא יורד מדוכן־הנואמים לא רק כמי שהשקה אלא גם כמי שרוה בעצמו. הוא חוזר מן הדוכן אל מושבו בהילוך של השתוחחות, של התביישות מעט, כהילוכו של רב־אמן ברדתו מבמת השחקנים. כאילו ביקש לומר: יותר מזה איני יכול, אך אשר נתתי רב הוא לשד עצמותי. ויותר משהוא מבקש לומר בכל הילוכו ובכל צעדי־ההפטרה של נאומו: אני העשרתי את הקהל, כאילו אמר: השקיתי אתכם – ורויתי.

ד

יש מונים בו תכונת חמיקה מהכרעות. עולם זה שבו הכל, כידוע, קצוב ונחתך ושכולו סופי־פסוקים, אינו סובל כתר־לי­־זעיר, השתהות, עיצורים.

אולי זה נכון. אין הוא אץ להיות כפוי להכריע. אבל אין זו אלא בריחה־מדעת מהיתקלוּת, מריב, מעגימת־פנים. פעמים – מגרימת צער למי שיוכרע נגד דעתו. אולי המכריע ביותר הוא הרצון לא לראות בעלבון המנוצח. אִושת הפשרה תמיד גדולה בעיניו מתרועת מנצחים. לא זו בלבד ש“בנפול יריבך אַל תשמח”, אלא שאין אתה צריך כלל לשאוף לנפילתו, להבסתו הגמורה. עצם נפילת היריב כבר פוגמת בנצחונך. ומה אם ניצחת כאשר יריבך אבד?

אך כמידת הוָתרנוּת בענינים של יום־יום כך האדיקות במידות, בעיקרים, במה שמצטבר ל“אני מאמין” רוחני, מוסרי, אידאי. עמדה שאחוזה בחבלי העולם־הזה הציבורי – כמו מה יהיה נתחוֹ של פלוני באַלית הכיבודים ומה יהי חקו של אלמוני – ניתן לערער אותה בלי עודף טרחה. ולא זו בלבד שניתן לערער אותה אלא שבהגיע עמדות מנוגדות ממין זה לעימות – תמצא פתאום נחלתו נטושה. אך עמדה שאחוזה באמונה, בעיקרים, בהויה הרוחנית והמוסרית שלו, היא מצודה עם סוללות זו־לפנים־מזו, עם צריחי־משמר של נימוקים ובני נימוקים – ואין לצרפם.

אלא שגם לעמדה זו – שלב אצילות משלה. הויכוח עמו בענין עקרוני יכול, באין עמק־השוה, להגיע אל פסגת התחדדות הדעות, אך באין הכרעה – על חוד הפסגה ממש הוא נעצר. לא דרדור. לא גלגול במורדות המחלוקת. רק עיקול רב־חן אל נושא אחר וכמו פתיון של סקרנות נתלה בחַחוֹ של הנושא החדש, המאולתר, ואתה נמשך אליו ונסחף עמו ורק מאוחר יותר, בשוך היצירים, אתה ניעור לדעת כי בעצם לא היתה כאן אלא הטיה מכוּונת של זרם השיחה אל אפיק אחר שנחפר מניה וביה.

וכך יקרה לפעמים שבענין עקרוני השנוי בויכוח פתחת אתו בכד של נושא אחד וסיימת בחבית של נושא אחר ולא חשת כלל כי באיזה שהוא שלב בויכוח היתה כאן הטיה חדה ביודעין. רק הרגיש כי דפנות הכד נעמסים מתחי ויכוח – מיד הטה אותך אל חבית.

ובגִתוֹ של זלמן שזר חביות לאין ספוֹר. מן המשומר והחריף. אגדה והכלה, גלוי וסמוי, פשט ודרוש, קדומים ועתידות ומעל לכל – סיפור. יפי הסיפור ויפי הרצאתו.

דומה, רק בסיפורי ר' נחמן מברצלב אתה מוצא רתק כזה של ענין־אחוז־בענין, רז־אחוז־ברז וחן של לולאות־דברים הקושרות נושא בנושא – כפי שאתה מוצא בשיחו של זלמן שזר. רבדי־שיחה הקשורים זה בזה בשלשלת אסוציאציות חוליה בתוך חוליה, אִזכּוּר בתוך אִזכּוּר. דמות אחוזה בדמות, דיוקן אחד גורר אחריו סיעה מרהיבה של דיוקנאות, אור־האישים שהועלו ונוגה האיש המעלה אותם.

העושר הזה השמור מבעליו – לטובתנו.

ה

שמור עמו תמיד מבע של פיוס. של חסד גדול. נתון מראש. לא רק כמחילה על עולל שכבר נעשה לו, אלא כמקדמה על חשבון עוולות שבוודאי ייעשו. כאילו ידע לאין פקפוק כי באותו סיוף שאינו חדל בחיי הציבור, שבו עומדים תמיד שלופי־חרב וערוכים לקרב תככנים, מגלגלי־עינים צדקניים, מושיעי־עולם וסתם תרוָדים מפלגתיים – סופו ממילא להיות מנוצח. לא משום שחרבו קהה אלא משום שהוא עומד בכל מערכות מסוג זה מלכתחילה מפורק מכל אזֵן ונבוך מעט ועוד בטרם יֵצא לקרב כבר מסגיר אותו הפיוס, הכפרה מראש. המלחמה לפעמים אבודה, אך מובטח נצחונה של אנינות הרוח. ניטל אולי פה ושם כתר כהונה, אך מעולם לא נשמט שרביט האצילות.

פעמים היית רוצה לראותו מעורב יותר, נוקט עמדה, ניצב בשערי מלחמה, גם – מוכיח. קובע בעצם שיעור־קומתו המוסרי גם שיקוליהם של אחרים. אך מידת הרתיעה מריב והחרדה לשלום – שלום ופיוס הנתפסים כאחד הערכים העליונים בחיי אדם וציבור – דוחקת כל מידה אחרת וגזרה עליו לא פעם עמידה מן הצד. עמידה רותחת רתחים מלגו, אך סבילה ורגועה מלבר והדברים עוברים על פניו כנחשול־אש ואתה יודע כי רואה אותם ברור ושקוף לפנַי ולפנים – ואינו נראה.

אם אמנם כך יש למַצוֹת כל ציווּיה של האצילות – לא נשפוט. אך כי ממנה ומטהורי מקורותיה ההסתגרות הזאת גם ביום־סוּפה, בכך לא היה לנו מעולם שום ספק.

ו

מצד היחס אל הדת לא צריך היה ז. שזר לעבור אותה מטמורפוזה המציינת באחרונה משכילים רבים וחשובים מדור־ההנהגה הראשון. היתה זו, ככלות הכל, הקבוצה המנהגת של התנועה החלוצית־ציונית שכרכה את האידיאלים החברתיים שלה בפניית עורף אל הדת. הסוציאליזים הלא־ציוני של ה“בּוּנד” ושל אחרים ראה בדת מִפגע וכרך התמרדותו נגד שעבּוּד לאומי וסוציאלי גם בהתמרדות נגד הדת. אך גם הסוציאליזם הציוני ככל שנעשה קיצוני יותר כן העמיק את החינוך האנטי־דתי בתוכו. במרדם נגד הדת, גם של ציונים־סוציאל־דמוקרטים מסוג פועלי־ציון למיניהם, ניכרו היטב עקבותיה של תקופת־ההשכלה שממנה – או על ברכיה – גדלה מנהיגותה של התנועה הציונית־הסוציאליסטי. ביהדות מזרח־אירופה, יהדות העיירה היהודית שנתרכזה במידה ניכרת גם סביב מפלגות דתיות אנטי־ציוניות, היתה למלחמה זו משמעות של מאבק על רפורמה כללית בחיי העם.

חלק מכוחה האינטלקטואלי כילתה התנועה הציונית־סוציאליסטית גם על פולמוסים בעניני דת ואמונה. ואי־אפשר שלא לציין בצער אמת אחת: התנועה החלוצית המגשימה, זו שבנתה קיבוצים וכפרים קולקטיביים – חלק נכבד ממנה ראה במהפכה האנטי־דתית, בהתנערות מאמונה דתית וממצווֹת מעשיות, אחד ההישגים של הרנסנס החברתי והלאומי שהיא היתה סוללת דרכו.

אלא שבינתים חלה תמורה קטקליסטית. יהדות מזרח־אירופה, שהיתה מבצר ומקור של חינוך ואמונה ומיסוד דתי יהודי, הוכחדה. הפארטנר העיקרי שעמד מול הסוציאליזם הציוני בזירת המאבק הרוחני הזה וכל הוָי החיים שארג במשך דורות – עלו באש. את ההתעוררות הלאומית בחיי־העם בימינו אינם מעכבים עוד יהודים עבדקנים, שומרי מצוות מרודי־יום ומקדשי שם יהדותם. מעכבים אותה יותר, או עומדים לעומתה, יהודים נוטשי מסורת, יהודי רוָחה בעולם כולו שרָוַח להם גם ממצוקות־החומר גם ממצוקות־האמונה והרוח היהודית. ואפילו היתה החירות־מאמונה דגל שראוי להניפו כנס מלחמה – אין מול מי להניפו. אפילו המלחמה על כמה חירויות והיתרים בעניני דת שמנהל בארץ ציבור לא דתי – אין בה עוד מאומה ממלחמת־האידיאות שציינה מאבק זה בין דתיים ללא־דתיים, וביחוד בין דתיים לסוציאליסטים יהודים, בדור קודם. המלחמה על הזכות לנסוע בשבת או לראות טלביזיה בשבת – היא בעיקרה מלחמה על נוחיות. אמנם – גם על עקרון של חופש האזרח. אך בשום פנים אין בה עוד – ולא יהיה בה – ממהות המלחמה האידיאית שהסוציאליזם הציוני, וגם החלוצי, ראה משום־מה לנכון לנהל נגד הדת כחלק מהשקפת־עולמו הכללית, ובז’רגון הסוציאליסטי: “מלחמה בדת כסם המרדים את ערנוּתוֹ של מעמד־העובדים ומסיח דעתו מן הניצול וממילא מהצורך במהפכה”.

אך אין זו התמורה האחת.

שרידי מנהיגיה של התנועה החלוצית הסוציאליסטית משקיפים, כמדומה, היום לא בלי דאגה – ואולי לא בלי חרטה – על כך שהכפירה, המינוּת, החינוך לאין־אלוהים נהפכו לחלק מהותי כל־כך במסכת החינוכית של חלק נכבד בתנועה זו. ההטחה הנשמעת מפי צעירים של דור שני ושלישי בתנועה הקיבוצית כלפי דור האבות: “מי הרשה לכם לעקור מראש את האלוהים מקרבנו” ומדוע לא הנחתם לנו, לבנים, את ההתלבטות בין יש­־אין אלוהים, בין אמונה לכפירה, בין תוכן של אמונה דתית לבין חלל ריק – הטחה זאת אין דור אבות יכול לעוד להתעלם ממנה.

העקירה המכוונת והעקיבה הזאת של אמונה דתית מלב דור צעיר – עקרה שורש, אך לא נטעה דבר תחתיו. הישועה החברתית בדמות שויון סוציאלי – היא עצמה לא נתמלאה בשלמות וגם לא מילאה את החלל הריק. אך מחיקת האמונה כקו בצלמו של היהודי הצעיר הותירה כתם־חסר־צבע גם בדמותו כיהודי, ובהיטשטש יחוד זה של יהודי בימינו הולך ונעלם לא רק אחד הקוים המיחדים אותו מאחרים אלא גם אחד הקוים המצדיקים יחוד זה.

תמורות אלו על מסקנותיהן הרציונליות מאוד, הן שחוללו בודאי את מה שנראה כמטמורפוזה דתית אצל משכילים ציוניים חשובים. אך לגבי ז. שזר אין זו התרפקות נוסטאלגית על גינונים דתיים אלא הכרה צלולה ומפורשת בסכנה של אבדן הצלם היהודי. הכרה עמוקה, שנקנתה ביסורי נסיון של התנועה החלוצית במשך שני דורות, כי תהליך ההתנערות מן המסורת היהודית היה נחפז מעט, אם לא פזיז; כי אפשר ונחוץ להאֵט מעט את הבהילות לשבירת כלים; כי בית־הכנסת, וביחוד בית־כנסת בישראל, הוא מקום שגם לסוציאליסט יהודי מותר לדרוך בו וכי מערכת־סמלים שלמה של המסורת היהודית עדיין יכולה וחייבת להיות מסד לחינוך יהודי, לגילוף דמותו הרוחנית של הישראלי הצעיר ולחישול חוּלית־החיבור שלו אל העם כולו.

בכהונתו של זלמן שזר כנשיא עובר, כמדומה, הקו הזה כחוט־השָני. ומי שאינו רואה מעשיו אלה בהצטרפם, בשרשרתם, בחטיבתיוּתם – אינו מכיר כל מידת העקיבות וההחלטיות הסמויה, המוסתרת מעט, המדריכה אותו חד וברור במעשיו.

אולי נסמך לניתוח הרציונלי גם יסוד שבתחום החויה: הקינה בנבכי־לבו על יהדות רבת־פאר שאבדה; על העושר־הרוח היהודי שנעשק; על כך שעוד ימים רבים יהיה כל חייב לכבד את רצון־לבם של רבים־רבים מאבותיו ומבניו שהדת והאמונה היהודיות היו להם כל מאודם עד האחרונה בנשמת־אפם – עד הגרדום.

ז

דמותו הנגלית של אדם היא קצהו המועט, חודו, של הקרחון. במעמקים, בכך הרבדים, רוגשים החיים האמיתיים המלאים, הסמויים, החיים שבין אדם לבין עצמו. לגבי זלמן שזר אין צורך לנפץ מעטה של נוקשות או לקלוף קליפות הרבה כדי להגיע אל הגרעין. הקליפה עצמה היא קליפה של שיראין המכסה על גרעין של נודב־לב וגודל־רוח אצילי.

בתוך העלים הבּלים־מעט שאנו מעלעלים בהם מזמן באסופותיו – בלים אך מסודרים וערוכים והפליא – עוברת כחוט־השני הנדיבות הגדולה הזאת.

החריזה לעת מצוא היא אחד מגילוייו של עושר הרוח, של הֶמייתה. אין בה יומרות, אך מזמור־הנפש עובר בה כחוט שני. מזמור או פיזום לרעיו; תרגיל בחרוזים לומר בו מלת רעוּת או אהבה שאין מעיזים לומר אותה במישרין. החרוז כמו מעביר חלק מנקודת־הכובד מתוכן הדברים הנאמרים אל חירוזם, אל צלילם. כאן מועטים יותר הרתיעה, ההתאפקות, החשש מפני התגלות, ההתערטלות. רצונך, לא אמרתי אלא חרזתי. החרוז, המִקצב, הוא מעין מקלט לעת מצוקה. אם הטעמתי איזה רגש עודף הטעמה, רצונך – לא עשיתי זאת אלא מפני החרוז. רצונך – הן הדברים נאמרו והם שרירים.

ובתוך החריזה עצמה כמו מושחלת נימה של הומור דק. פה ושם – גם מבט ביקָרתי אך מפויס על דברים רבים. על עיקומים. עוד מקום־מקלט לעת הצורך. רצונך, הן הדברים נאמרים על דרך השחוק; רצונך, הם כבר נאמרו ומשנאמרו הם נטועים ועומדים – גם ללקח, למוסר־השכל.

מחרוזת זאת של שירי שזר הם העיטורים המלבבים של דיוקנו. בּרו רצוף פיוס ותוכו רצוף אהבה ואין צורך בחיבור ביניהם והם מפכים זה בתוך זה כשלמות.

הלבבות החסידיים האלה: פתוחי אופק־עד־אופק כערבה. נדיבותם שופעת וממיסה קפואים ומפיגה רגוזים ומנענעת אותך לשעה קלה כבערסל דמיוני – בורא מאורי הלב.

1971

על דרך הפּאראפראזה של דבר תורה ודבר המשורר ניתן לומר על ימנו, כי בחוץ אמנם לא ישוד אויב ולא תשכל עוד חרב, אבל בחדרים עדיין מהלכת האימה. לאו דוקא אימת המלחמה. זו שוכבת מעט ואנו חוזרים בהדרגה אל אותה מידה של איזון עדין בין תחושת בטחון ובין ראיית הסכנות שציינה אותנו מאז. האיזון הופר מעט בשנים האחרונות, אך הטלטלה הנוראה משיבה אותו על כַּנוֹ, ועמו – את פּכחון הראיה ואת הצלילות שהיא, ולא השכרון, בן בריתם הנאמן של הנועזים. מי שלא סבור היה מעולם שצה"ל יכול – או צריך – לכבוש את לנינגרד, יכול להוסיף ולשים מבטחו במיוחד שבצבאות, שרק צירוף של שוֹאַת היהודים ותקוּמתם יכול היה לעצבו כך.

אך לבד מן השכול – האימה האופפת אותנו היא אימה שמבית, שמתוך ראיית עצמנו. אנו מסוגלים, כנראה, על דרך ההסדר החלקי או הקבוע להפריד בין כל כוח שבינינו לבין שכנינו ולגשר על־פני כל תעלה. אך אפילו נוכח להט החרב המתהפכת איננו מסוגלים להפריד זמנית בין הכוחות הערוכים בפנים ולהקים כמה גשרי־מעבר על־פני התעלות החוצות בין פלגים שונים בתוך מחננו. מי שיביט בנו בעתיד הלא־רחוק ברטרוספקטיבה היסטורית יתקשה להאמין, כי אף בשעה שקיומנו תלוי היה לנו מנגד לא נמצאו בנו, פרט לרגעי הסכנה ממש, לא הנכונות השקוּלה ולא הנדיבות הספונטנית לויתורים פנימיים בתחום מפלגות ומצעים – אף לא כחוט השערה. כביכול, אפילו חרב חדה מונחת על הצואר לא תמנע עצמה שום מפלגה מן הרוָחים. ובענין זה אין כל הבדל בין צעירים לזקנים. כגדיים כתישים. הקנאות הקטנונה עוברת כמורשת־עוז מדור אל דור.

ב

פסולי חיתון? – לכל הדעות ענין אנושי נוקב שאינו יכול שלא להטריד חברה מתוקנת. זוג האנשים שמצא את נתיבי־חייו המשותף, אינו יכול לבנות אותם בשל מוסכמות ארכאיות שנולדו בזמנים אחרים ובשל תקנות שנתקנו באוירת הימים ההם. אילו צמחה ליהדות ביחד עם הגדלוּת הלאומית גם גדלות הלכתית, כפקעי־תאומים של התקומה, היתה גדלות זו עצמה מעניקה חנינה לכל אלה שלאחר השוֹאה ניסו לאָחוֹת מחדש את קרעי חייהם, אפילו שלא לפי פלס ההלכה. אם יש אל מלא רחמים – זו היתה שעתו. הוא בודאי לא היה נוהג במידת הדין גם בפוסקי ההלכה המקילה הזאת.

אך לדאבון הלב גדלות זו לא נראתה ונתיביה של ההלכה בתחום זה כמו נמתחו במקביל, ללא כל מִפגש וכוונת־מפגש, עם נתיב־התקומה והדברים מבחינה זאת עומדים על עָמדם, קופאים על קפאַם. איננו בטוחים כי הדבר טוב ליהדות ווַדאי שהוא נושא עמו סבל ויסורים ליהודים רבים, אך מי שסבור, כי זוהי השעה לעשות את ענין פסולי־החיתון “עילת המלחמה” של התקופה – ניחן בקפיאות־המוחין לא פחות משניחנו בה מקנאי־הדת בתוכנו. ואפשר, כנראה, להיות מאובן בתאוָת־הקִדמה לא פחות מאשר בדבקות־בפיגור, הכל לפי מהות הימים והתקופה.

ומהות התקופה וחומרתה כמו פרושות בבהירות של גזר־דין לפני כולנו: המתקדמים והאדוּקים, הטהורים והממזרים – לפני כל מה שמכוּנה יהודי בארץ הזאת, כהלכה או שלא כהלכה.

ג

הצבעה חפשית – איש לפי השקפתו ומצפונו? זהו בודאי גן־העדן האישי של הדמוקרטיה. דמוקרטיה לעילא. מי שנושא נפשו לכך – לא בנקל יתחבר למסגרת פוליטית מחייבת. יחיד – מצביע לפי ראותו. מתחבר עם חארים למצע – הוא נכבל אל חוקיה של ההתחברות וסופו נמצא מוַתר על שלמות חירותו. החזיון של שלומית אלוני והצלחתה הוא בוַדאי גילוי ספונטני של הצמאון לדיבור חפשי, בלתי־כבול, צמוד לעקרון כפי שהוא מתגלה למחפשו בכל מקרה ומקרה – לעקרון ולא לדוֹגמה. סך־הכל: משב רוח. אך, פרדוכּסלי ככל שהדבר ייראה, משעה שההצלחה מאירה פנים ליחיד או ליחידה כזו והקלפי מעניקה לו או לה סיעה שלמה של שלושה – בא הקץ במסגרת זאת עצמה על הצבעה יחידית, חפשית. ולא נטעה, כמדומה, אם נניח כי גם בתוך סיעה תאבת־חירות זאת ישלטו אחדות הצבעה ומשמעת פנימית, כנהוג בכל סיעה. ומשעה שהדבר באופן עקרוני אינו פסול מבחינה דמוקרטית בקבוצה קטנה – הוא חדל להיות מוּם גם כשמדובר בסיעה גדולה יותר או בקואליציה.

אפשר, כמובן, גם בענין זה ללכת – כדיבור הווּלגארי הנפוץ עתה בין מדינאים של מלחמת־שוָרים – “עד הסוף”. אך יהיה צורך אז להסביר היטב לפשוטי־עם לאיזה סוף או לסופו של מי הדברים מכוּונים.

ד

מיהו יהודי? – השאלה מיהו יהודי אוּמצה כמדומה על־ידי המחנה הדתי במדינת ישראל כשאלת־מוקד רק בשנים האחרונות. ביסודה זוהי שאלה ששואל אותה כל הימים העולם שמסביבנו, מוסלמי או נוצרי, והוא אינו חדל לשאול אותה עד היום הזה. והוא שואל אותה לא כדי ליַחדנוּ ליִחוּס אלא כי ליַחדנוּ לאפליה. כדי לתייג אותנו כראוי לצורך הסימון והאבחנה. הוא שואל בסעודיה והוא שואל בצרפת; הוא שואל אותה בלוב והוא שואל אותה בבריטניה הנאורה, ואין מבחינה זאת שום הבדל בין מדינה מתפתחת ובין מדינה מפַגרת.

ואם עד היום לא חדלה השאלה מי הוא יהודי להעסיק את העולם המוּאָר והחשׂוּך גם יחד, יש מיטב ההגיון בכך שגם העם היהודי עצמו ישתהה עליה מעט. מי שאינו מכיר בכך כי להיות יהודי עדיין פירושו לשאת יִחוּד מוּסרי והתנסות לאומית ואישית מתמדת – נלחם לשוא על אדמת הארץ הזאת ואולי גם לשוא שופך עליה את דמו.

מכל המיקוחים על הצטרפות או אי־הצטרפות לממשלה תביעת ההגדרה “מיהו יהודי” איננה, איפוא, יוצאת־דופן בעינינו כלל וכלל. אבל גם שאלה זאת, חשובה כאשר תהיה, יכולה להיגנז לארבע שנים בלי שתקפא. לפי מספר המקרים שבהם היא נתעוררה עד כה, אין כל סכנה שהנצרות או האיסלאם יותקפו בארבע השנים הקרובות קדחת של התיהדות המונית – ואצל הרבנים הרפורמיים, דוקא. אין עדיין – לצערנו או לשמחתנו – גילויים כאלה של התאהבות אי־רציונלית בעם היהודי. שאלה חשובה זו יכולה גם להמתין כי איננה לגמרי חסרת תשובה. רק לעתים נדירות נתן לה העולם הסובב אותנו תשובה בהירה וחד־משמעית יותר מאשר היום. יהודי בימינו הוא, בתשובה פשוטה ולאקונית: אדם שנרצח על־יד ערבים באתונה ומרצה ענשוֹ בידי האירופים בלילהאמר. זוהי תמצית הזיהוי של יהודי בימינו. האם אין תשובה זאת וכל מה שמתחייב ממנה במאמץ־הגנה יהודי מספיקים לתקופה של ארבע שנים אפילו לשלומי אמונת ישראל?

ה

דברים אלה שהזכרנו, ואחרים שלא הזכרנו, יש בהם מקדושת העקרון בימים רגילים, אך הם מאבדים מעט מקדושתם בימים אלה. לא שהם נעשים חשובים פחות מצד עצמם אלא שמשקלם של דברים אחרים מַטה את הכף. כי הדבר שיעמוד על הפרק בגלוי או בסמוי בתקופה הקרובה, בשנים הקרובות, הוא יכולת ההתקיימות לא רק של עקרונות יהודיים אלא של יהודים. כפשוטו. בעֵירומו. השאלה, שהעתיד הקרוב ביותר חייב עליה מענה לגבי העתיד הרחוק יותר, היא לא אם נתקיים בדיוק לפי כל תגי ההלכה, עם או בלי ממזרים, אלא אם נתקיים, כפשוטו. אין טעם לעשות אנַלוגיות היסטוריות ולראות מה ענין תרנגול ותרנגולת לטור־מלכא או מה עשה יצול של עגלה לביתר. אך גם בלי אנלוגיה כזאת נקל להבין, כי מי שמעביר בימים אלה את נקודת־הכובד של הויכוח הציבורי – ואין לך ויכוח ציבורי יהודי שלא יהיה מלוּוֶה סיוף שלקנאים – מחצר–המטרה של העם אל חצרות־ההתגודדות של הכת והפלג, עלול לגזור כּלָיה על כל החצרות גם יחד. מכל־מקום: מאה ועשרים נבחרי העם היושבים בכנסת נבחרו אולי קודם־כל כדי לדעת בשעה הנכונה, ברגע הנכון, בשבריר הזמן המדויק, להבחין כחוט השערה בין עיקר לטפל ולהטות לב הציבור בחדות חד־משמעית אל העיקר.

ועיקר התקופה הזאת הוא התחברות של שמאל וימין, יונים ונצים, מאמינים ואפיקורסים, כדי להוליד מחשבה קיבוצית בהירה כבדולח על הדרך להגנת הקיום היהודי בנסיבות החדשות של ההתהווּת הצבאית ומדינית באזור ובעולם.

ו

בנסיבות אלו יש לתת לכל הכוחות הציבוריים הגדולים לפעול את פעולתם, גם בתוצאה גם בבלימה, ומה שיתהווה כתוצאה ממִפגש זה או מהתנגשות כזאת לא יהיה בשום פנים מצב של מבוי סתום. החיים כמו מוצאים בעצמם את ה“מודוס ויוֶנדי” הנכון בין שבילים שונים ומעולם לא נתקעו במבוי כזה. מודוס זה יהיה לא רק ביטוי נכון יותר לרצון העם אלא גם הצטללותו של השכל הלאומי הישר, שמעולם – יש לומר זאת – לא היה קנינה של מפלגה או כת אחת בלבד, חשובות כאשר היו בתולדות התחיה. השתתפותו של ה“ליכוד” כגורם מעצב במדיניות הישראלית החדשה היא כורח התקופה וגזירתה. ייתכן אפילו כי מפלגת־העבודה, כמפלגה השקודה תמיד על איזונים פנימיים בתוכה, חייבת ביזמתה שלה לחפש אחרי השותפות החיצונית הזאת כדי שלא יעורער בתוכה גופה האיזון הפנימי ושלא תוטה בה הכף לכיווּן של רוב מקרי העשוי להתהוות למען דרך מסוימת – רוב בתוכה שלא יהיו אלא מיעוט בתוך העם כולו ובתוך רצונו. הכורח להידבר בשעה דחוקה זאת איננו רק עם אנשי “בכל־זאת”. הידברוּת עם דרך המיוצגת על־ידי כארבעים מנדטים בכנסת ישראל – איננה חשובה פחות.

ז

לכן, אם יש פסולי־חיתון אמיתיים, שנגד פסילתם יש ללחום בכל כוח גם בשעה זו, הרי הם לא בתחום האישוּת אלא בתחום המדינות. הדחיה החד־משמעית הזאת של אפשרות “חיתון” עם הליכוד לצורך הקמת הנהגה משותפת לעת כזאת היא קנאוּת המסוכנת בשעה זו למדינה לא פחות מן הקנאוּת הדתית. אין שלשלת־היוחסין של מחותנים אלה מבוּזה כל־כך, ככל שהדברים אמורים בדאגה לקיום העם ולעתידו. מאחורי ה“חיתון” הזה עומדים על־פי דרכם, אולי על־פי טעותם – אבל דורשי טובת עצם וטובת גורלו. אפשר לא להתחבר אליהם לצרכי מדיניות פנים ואין גם צורך לאַמץ תורתם, אך לא זו בלבד שאין לעשותם בשעה זאת פסולי חיתון – אלא שהם־הם הזיווג ההגיוני של המערך בתקופת־גורל זו למדינה. הם – ולא לשון־מאזנַיִם של בני המיעוטים ואפילו – עם כל הכבוד הראוי – לא שני נספחיה התמהוניים של שלומית אלוני.

ח

בעקבות דברים אלה בודאי יעוטו עלינו בנימוק, שנעשה נפוץ באחרונה עד כדי באנַליוּת, כי עם רתימת כוחות הליכוד להנהגה המדינית אנו מטשטשים את היִחוּד של תנועת־העבודה ואת הופעתה הסגולית בציבור. ענין זה ראוי לומר בו מילים אחדות.

אין אדם צריך להיות אַקטוּאַר כדי שיוכל לחשב אימתי יִתַּם שלטונה או תתם ריבונותה של תנועת־העבודה בארץ אם יישמך אצלה התהליך הנוכחי של אַטרוֹפיה חברתית ורוחנית.

אך אבדן זה לא יהיה תוצאת היחס שנשתנה בין תנועה זו לבין תנועות ציבוריות אחרות בארץ, אלא תוצאה של היחס שנשתנה בתוכה, בינה לבין עצמה, ואת החשבון הנוקב חייבת תנועה זאת לעשות קודם־כל עם עצמה. לא ההתחברות הזמנית עם גח"ל בעבר היא שגרמה לירידת כוחה של התנועה ולא ההתחברות – המחויבת בעינינו – עם הליכוד לצרכי הנהגה עתה היא שתעמיק ירידה זאת, דהירתה של תנועה זו בתהליך פרוגרסיבי אל כּיווּן האפרוריות המנגנונית, אל התכליתיות, אל קידוש הנכסים החמריים ואל פֶטישיזציה של כוחות אלה היא שדחפה אותה במדרונות הזמן. וחמוּר מכך: על אף הדינמיות המעוררת השתאות ויראת־כבוד בתחום המשקי, היא לא גילתה כלפי שכבות המצוקה אותה מידה של נדיבוּת, פתיחות־לב ותחושה של שותפות בגורל, ששכבות אלו היו ראויות להן מצד תנועה שערכי שויון ועזרה לחלש הם מיסודי חזונה החברתי ואפילו מסעיפי המצע הפּרגמַטי שלה לעת קלפי.

אם תושיט תנועה זאת מחדש יד של אחוָה לנתונים במצוקה; אם תגלה באופן חד־משמעי דאגה מיַחדת ומפלה־לטובה אל שכבות האדם שתלו בה תקוָתן; אם תשא עינה אל עברה הלא־רחוק כדי להחזיר מעט לקדמותו את סולם־הערכים החברתי שעל־פיו נתכוננה וחיתה; אם תעשה זאת – לא זו בלבד שלא ייפגמו יִחוּדה וכוחה בהתחברות מדינית עם אחרים אלא שדוקא על רק של שיתוף עם כוחות ציבוריים שאין דרכם כדרכה, לשם ביצור המדינה, יבלטו קוי השליחות החברתית המיוחדת שעמם נבראה תנועת־העבודה ושבלעדיהם תאבד את ריבונותה בעם, אפילו תקבל רוב קואליציוני אלמנט אחד לקיום שלטונה הארעי היום.

1974

א. בין אוֹח לאוֹח

מה מקור ההשראה הרוחני של קול ישראל – קולה היחיד של אומה קטנה, רעוּדָה מבדידות ומאומץ – בזירה ההוֹמָה של העמים? האם זה הבעת' הסורי, אש"ף הבירוּתי, אגאטה כריסטי, הליגה נגד כפיה דתית, צ’ה גווארה, יוקי ולאנון – מה, לאלוהים, הוא מקור היניקה של הקול הזה?

אנו שוֹאלים זאת כהמשך לדבריו של “אוֹרַח”¹ על הלָחמה הפסיכולוגית מבפנים. שואלים ומנסים לתהות על כך תוך האזנה צמודה לקול ישראל.

מן העֵבר ההוא של האוקינוס משַׁדר חיים יבין. צעיר נלבב עם חזות רדיוֹגֶנית מאוד, לכל הדעות. עוד בטרם משמיע קולו הוא מוריד עלינו חַשרָת אֵימה. הוא פותח בנוֹשֶם־ונוֹשֶף דרמטי כאילו הגיע למיקרוֹפוֹן היישֵר ממִרדף. קרוב לודאי כנרדף. כמו בקושי מילט את חייו. מבין האו"מ, כנראה. אחר־כך הוא משקיף עלינו מזוית־ראיה אוניברסלית ואנו, כמובן, מתקטנים עוד יותר משהננו באמת ורק לעתים נדירות אנו ממלאים את ציפיותיו במה שלדעתו מצוּוים היינו לעשות באמריקה, ואיננו עושים. אחר־כך הוא מוֹעיד לנו בתוך אמריקה הגדולה ורחבת־הידים מזומן של שלושת פרופסורים. אחד גדול מחברו. אחד מהם משמיע נבואה על חורבן אפּוקליפּטי חד־משמעי, מבוסס ונסמך על אדני המדע. החוּרבּן, טוען הוא, ודאי כמו משוָאה לוגריתמית. כפי שאפשר להבין, זוהי נבואתו של יהודי. על־פי המוצא, לפחות. פרופסור שני, שלא כעמיתו הראשון, עדיין אינו רואה את החורבן כּאכּסיומה. אפשרות אולי, אבל וַדאוּת? – לאו דוקא. אם לדייק, זוהי אפשרות בדרגת סבירוּת גבוהה או וַדאוּת בדרגת מתינוּת גבוהה – וזה כמעט הינו־הך בשיח המתוחכם של האקדמיה בימינו. השלישי מאמין בנו קצת יותר – אבל מי זוכר אותו? הרי טפטוף־דברים כזה של אמונה אנו שומעים יום־יום מפי אנשי העליה השניה בארץ וכבר אנו יודעים טעמם. התלת­־שיח המעודד הזה מועף אלינו באמצעות לויין בין פּלַנֶטרי. הוא מסיים מעופו ואנו נספגים הרבה אמונה. הרבה מאוד. לא ספקנות. לא פקפוק. רק אמונה. אמונה וַדאית בחורבּן. כמעט בטחון בו. שיר־הרס לקראת שינה ערבה. קול ישראל.

מן העבר הזה של האוקינוס־המילים אנו מועברים קיבוץ סעד. קיבוץ של אנשים נפלאים, עובדי אדמתם, ענווים כמו כל החורשים מענית. מוציאים לחם מן האדמה ותוהים לשורש. רק הוֹשבנו על בימתם פרופסורים אחדים – כל בי ישראל על במותיהם חלל. האלוף־הדוקטור מתפנה מעט מטוּר הקינות והתמרורים השבועי שלו בעתון־בערב חשוב. טורח ובא לכאן. לומר “איכָתוֹ” באופן אישי. בזיקוּף־גבות הנראה בעליל. מזרה אש. אילו רק שמעו. אבל לא שמעו – והתוצאות ידועות. שוּרוּ וראו – מערבה מן התעלה. שאלוּ את חיילי ישראל ליד איסמעיליה.

בזכרוננו מהדהדת עדיין קריאתו במאמריו לתושבי עזה – כמעט קריאה ישירה – למרוד. אבל למזלנו, לא רק מצד זה של החזית יושבים חֵרשים. גם שם. חרשים ואטומי־מוח. פשוט, אין הם קוראים את האלוף ואינם יודעים איך מנהלים מלחמת־שחרור לאומית. אבל כאן? גם חרשים גם סומים והעיקר – פיסחים. שאם לא כן היו רצים דחופים מזמן לקראת השלום המזומן להם בחיקם של סאדאת ואסאד – שני ערביסטים מלידה ומן המוכן. לא מן הדוכן. בקיצור, בתוכנו הומה מחנה שלם של לא־יוצלחים. אם יש פה ושם יוצלח אחד, פרופסור לצבאות ולמזרח, הוא מוקלע אל מחוץ. אל אזור החוילות של הררי ירושלים. גם זה מקום שהיה שייך פעם לערבים. אבל זה היה מזמן. כאשר הציונות היתה עדיין תנועה נאצלה ורתועה ולא קשה כּמסַפַחַת.

האמת חייבת להיאמר כי קינתו הווֹקאלית של הדוקטור־האלוף מתונה מעט מקינת עטו. קורא בגרון – וחוֹשֵׂך. לא כל מוכיח חייב לקיים בגרונו את צו הנביא. מי ששומע אותו ועדיין אינו ממהר לשלוח יד בנפשו – ימתין־נא ויקרא בעוד יומים את טוּרוֹ השבועי. משם קל יותר להתגַרדֵם.

עוזר לידו פרופסור חשוב אחר מן הצוות. שמו אמנם איננו ירמיהו, אבל הוא מתחרה היטב בנביא זה בנהי. קינת סופרים תרבה – מה תרבה? עדיין לא ברור. גם אם תרבה מבוכה – אין רע. מחר יפגישו אותנו עם כמה פרופסורים אחרים בצירוף צייר או בדרן ידוע־שם והם, היו־נא בטוחים, יגוללו לפנינו בכובד־ראש אקדמי מבוכה שונה, אחרת. היא לא תנַחֵם אותנו יותר, אבל לפחות אולי תתחיל דעתנו להצטלל מעט. עד המאמץ האנליטי הבא של קול ישראל – קן התִנשָׁמוֹת והאוֹחים של עם נַצוּר.

מה פלא אם בגבור המכובה של ישראל – נוטל סאדאת המצרי ומפטר את הרמטכ"ל שלו ואת כל מפקדיו המצרים האחרים שניצחו על הכשלונות שלנו, ומַמעיד את רגל הפרופסורים ומטיל את המאזין הישראלי למבוכה עוד יותר גדולה מן המבוכה שאליה דחקו אותו המלומדים מן הרדיו? לא. אין פלא.

זוהי רק תמצית קטנה של הלקח הניגר יום־יום מתיבת־הנוגנים הרשמית למצחה של ישראל לעת חרָדוֹת ומכאוב. עורֵף – כמאמר הנביא – כַּמָטָר ונוזל כַּטַל על פצעים דלוּקים. כנגד מה שאנו נוהגים עתה לקרוא שש שנים של התנַשאוּת מזומנות לנו כנראה עתה שש שנים של הֶשפּל עצמי. כל פּרופסור וכל איש־במה יהיו לנו בתקופה הקרובה מעין מַרה־סאד ישראלי. ויען כי אין בטחון שנוכל לשאת מנת התיסרוּת כזאת שש שנים תמימות – פשוט גבו של הזמן איננו עמיד עד כדי כך – משתדלים לתת לנו את היאוש במשקל סגולי. כלומר, אותו מטען של רפיון־ידים – אבל בזמן קצר יותר ובריכוז גבוה יותר. פּיק־ברכּיִם “פוֹרטה”. בחלק החינוכי – קינוח טוב. כאן מזומנים לנו שיטה וקו לא פחות בהירים. כירח בליל קוֹטֵב. מה היא לפי דעתכם הדמות האידיאלית שלקראתה עלינו לגַדל (כמעט אמרנו “לחנך” – אבל במילים כאלו אין באים היום בקהל מתקדמים ומשכילים) את בנינו? הסטטיסטיקה, כידוע, מיחדת את מקצוע הרפואה – לבנים, ואילו לבנות, לצרכי משק הבית, את הסוציולוגיה. אלא שמחקר אנליטי קטן מפריך זאת. מסתבר כי מרוֹם־האידיאל לצעירים בישראל הוא בלש פרטי. כן. לא רופא. לא רב. לא אב"ד. אפילו לא חבר־כנסת. רק בלש. ובלש פרטי. שאלו את קול ישראל.

היינו רתוקים למכאוב חדשים אחדים ועקבנו אחרי הקול וסרטיו. סופנוּ שנכבשנו למשאת־נפש אחת: להיות קֶנוֹן או איירונסייד או מק־גארט ולפחות – הוואי־5־אפס. יעבור עלינו מה: חמש פעמים אפס. כאשר נקום על רגלינו – נשליך אחרי גו כל משלח־יד אחר. אפילו בגילנו אין זה מאוחר לבלוש קצת.

צירוף כזה של חכמה, התמצאות, ערמה, כשרון ל“סידור” אחרים, בינה לעתים, כוח־התאפקות בענינים שבינו לבינה שלא יהיו מסיחים את הדעת מן העיקר, לוליינות גופנית לעילא ותחבולות־רצח מעוררות קנאה! והעיקר – נצחון. תמיד לנצח. לעולם לא להיות מובס. אף לא פעם אחת. כולם יפלו מן הצוקים – הבלש יעמוד על עָמדוֹ. לא תאמינו: חי בחורנו – חי! איזה עוד מקצוע מבטיח לאדם הילה כזו, נצחים כאלה, עולם־וָעֶד יהודי כזה?

ב. בין צדפה לצדפה

מי שמבקש לראות מידת רגישותו של העם היהודי מאז ומתמיד למה שאומרים עליו, לטוב או רע, האחרים־הזָרים, ישים־נא לבו לכך כי את תפילת יומו, המקדימה את תפילת־השחרית, פותח הטוב ביהודים בציטטה לא מנביאיו שלו, אלא מדבריו של איש מִדיָן. את קריאת ההתפעמות “מה טובו אהליך יעקב!” שאנו חוזרים עליה כל בוקר מיד לאחר פרקי ההודיה לריבון־העולמים קרא, כידוע, לא אחר מאשר בלעם המִדיָני. אילו אמר זאת יהודי על יהודים, ספק אם היינו מכבדים אותו בזכות־הפתיחה של כל יום מימי חייינו בחלד. אך כיון שאמר זאת עלינו דיפלומט לא־זהיר של אוּמה עוֹבדת־אלילים, אנו חולקים לו הכבוד הגדול להיות מצוטט בכל בתי־התפילה ובכל מקום שבו אנו מתיחדים עם אלוהינו. בדקו־נא היטב את כל המסוּפּר בעתונות ישראל יום־יום ובשידורה בנוסח “פלוני אמר” – ותיוָכחוּ כמה עקיבה ונשמרת מסורת יהודית זאת.

זוהי הערה בלבד שמתוך התבוננות באָרחוֹת־חיינו, בדיגושים שאנו נותנים באחדים מהם ובהסחוֹת־הדעת שאנו נוהגים באחדים מהם.

הִית – כן הית, ראש הממשלה של הבריטיים – רמז ברורות בנאומו בקולצ’סטר כי הרגשות הפרוֹ־ישראליים בבריטניה אינם הולמים את האינטרס הלאומי הבריטי. מילא: אמר – אמר. עוד בלעם־מהופך אחד. אבל היכן ובאיזו הזדמנות אמר זאת? בהיותו אורח־כבוד בחגיגות השנתיות המסורתיות לעידוד אכילת צדפוֹת. הוא אמר את הדברים הנשגבים האלה – מספר הכַּתָּב – לאחר שאכל כתריסר צדפוֹת. ומתי אמר זאת האציל המצודף מקולצ’סטר? בעצם השעות שבהן ניגר דם ברוּאים בצלם, יהודים ולא יהודים, בדרומה ובצפונה של ארץ ­הבחירה, היא הארץ המקוּדשה כידוע גם לנטבלים אוכלי־צדף.

בין צדפה לצדפה ובין עילוּע לעילוּע הספיק ראש הבריטים לומר, כי מן המלחמה האחרונה אפשר להפיק כמה לקחים צבאיים וכי גם לבריטניה יש מה ללמוד מהפעלת כלים חדשים, מהטקטיקה של הלחימה ועוד.

טוב לדעת כי בכל־זאת מלחמתנו לא היתה לריק וכי בין שַׁבּלוּל לשבלוּל לימדנו משהו גם אומה כה ותיקת־קרבות כמו האומה הקיסרית הבריטית. בכל זאת: אור לגויים.

עם זאת, כאשר אתה שומע דבריו של קברניט האנגלים בפסטיבל של יצוּרי־הים, אתה מהרהר כי אולי אין רע בכך אם תוך ניגוד קל ליעוד היסטורי שלנו אנו גורמים להם באחרונה – בעקיפין אמנם, ורק ימים אחדים בשבוע – גם קצת חוֹשֶׁך.

“אני מתחיל לפקפק אם הקמתה של מדינה ישראל, כפי שהיא כיום, מדינה ככל המדינות, בצורתה ובמבנה שלה, היוותה את ההגשמה המלאה של הרעיון הציוני”.

[ד"ר נחום גולדמן]

לקראת פגישתך הקרובה עם יאשר ערפאת עייַנוּ באחרונה בראיונות, בהגיגים ובויכוחים הגרציוזיים שלך על־פני רשתות הטלויזיה של העולם; השוינו קור־רוחך שלך לריגושם ולזעפם של אחרים; הגיונך הזורם בנחת כמימי הדוֹנאוּ מול סמבטיונם של אחרים; קראנו בין השאר זכרונותיך מימי מלחמת־העולם וספיחיה, דרך כבשני השוֹאה ועד אותו רגע דרמתי שבו הלכת בשלוַת־השקט לקונצרט של יצירות מוצארט בשעה שבאיזה שהוא מקום בארצות־הברית היה קוּמה או אי־קוּמה של מדינת ישראל נתון להכרעה כחוט־השערה – קראנו ונשמענו לנו סיפוריך הנוגעים בתמצית חייו של העם כסיפורי הופמן מזומרים בגונדולה או כהדו של ואלס וינאי. ואמרנו בלבנו: אולי אשרי העם שככה לו. אשרי העם שמנהיגותו יוצאת לשיט ולדיג, שמכנה את המאבק המדיני הנוגע לחייו או לאַבדנוֹ “פוליטיקה” ושאיננה רואה בכל המאבקים המדיניים זבי הדם והלשד אלא עוד תרגיל אינטלקטואלי בסַלוֹן הויכוחים עם מדינאים רמי־מעלה, או עוד משחק בשולחן־הרוליטה של דיפלומטים.

יש איזה מבע נוֹן־שאלנטי מצודד בכל דיבורך, עצותיך וביותר – בשויון־הנפש המופגן שלך לשאלה אם יקבלו עצותיך ואם לאו. עקרונותיך התקיפים ביותר מוגשים לנו בנוסח: קח או הנח, קחי או דחי. הרי זו רק הצעה: רצונכם – קבלוה, רצונכם – דחוה. ככלות הכל: אתם ההנהגה, ואתם בלבד תתבשלו ברוטב החלטותיכם ותוצאותיהן, ואשר לי –

ממילא אני ממהר לקונצרט.

ב

לפעמים אנו מתמלאים צער־בעל־חיים עליך. אין לך עַם, ד“ר גולדמן. אין. וינה איננה. ברלין איננה. ומה שנותר בישראל זהו עם “המוני” מאוד, ווּלגארי כמעט, של יוצאי מזרח – כל ה”המזרחים", של אירופה ושל אפריקה ואסיה גם יחד. בקיצור: “עמך – מספּריִם ומַגהץ”.

ועל אף כל תהום האינטלקטואלית והנימוסית שבינינו לבינך; על אף ההכרה כי עפר אנחנו תחת כפות מחשבתך האנליטית, הצלולה, המפוכחת והוראה למרחוק – נעם לנו כל הימים, וביחוד באחרונה, לדעת כי יש לישראל ידיד גדול בך וכי ידידותך נתונה לנו על אף האכזבות ובושת־הפנים שאנו גורמים לך מזמן לזמן בטרקליני העולם. נעם לנו באחרונה להיוָכח כי אתה, כדבריך: “רוחש הבנה מלאה לקשר ההיסטורי והרגשי העמוק שקשורה ישראל (בגוף שלישי – י.) למקומות כמו חברון, בית־לחם וכו'”. כשאדם רואה כל העמל והיגעה שמשקיעים ראש ממשלת ישראל, או כל נציג מכובד אחר של המדינה, כדי להשיג מינימום של הבנה כזאת, אפס־קִצהּ, אצל חסידי אומות כמו נשיא ארצות הברית, למשל – נראית ההבנה לענינה של ישראל שהושגה אצל מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, כמתנת־שמים ללא טרחה. בחינת: מצאת – ולא יגעת.

ואף כי אתה רוחש הבנה כה עמוקה לקשר ההיסטורי שלנו אל חברון – הנח לנו, ד"ר גולדמן.

ג

הנח לנו –

כי כל שנות חייך הציונות המבוגרות אתה לוחש באזננו סודות שכביכול שמע אותם מפי־הגבורה ובהם מפתח־קסם להבטחת שלומנו ועתידנו בארץ הזאת. וכאשר נטינו להאמין לך, נתברר שאתה פֶּה – לעצמך. כי דמיונך מצרף את ההזוי עם הרצוי, וגם את הרצוי לנו באמת אתה מזווג עם מה שאתה סבור כי רצוי לנו.

עמדת לפני שנים אחדות, כמדומה, אוט־אוט־אוט לדבר עם כרושצ’וב, עם קוסיגין, עם ברזניֶב. הנה־הנה הם הזמינו אותך בשם ובמלכות. מובן, לא הם, רק איזה שליח־של­־שליח ששמע מפי אחד ששמע מפי אחר, ועוד בטרם היו הדברים לדבר, כבר הסערת אותנו בסנסציה, במחלוקת, במריטת איש עצבי רעהו

---

ואחר־כך הלכת, כפי שאפשר לשער, לקונצרט.

אילו עסקת עיסוקי־תחביב כלאה בקטנות – אדרבא. בין האַלפּים והאפֶּנינים, בין הרהיין והדוֹנאוּ – חלום על כל אשר תאוה וימתקו לך רגעי הזיותיך. אך תמיד אתה מערב עצמך בענין של פסגות. בענין של בבת־העין. בפחות מזה אין אתה יכול. בפחות מזה לא תוכל רוחך הנוסקת. אתה מצליח, לפעמים, לסחרר אותנו בגבהים ושם־שם, בחוד הפסגות של עניני החיים שלנו, להעמיד אותנו על רגל אחת, כהעמד חסידה. כדי שנמעד. ויש שאנו מוֹעדים.

ד

הנח לנו – לא מפני שאיננו ערים לכל אִושה של שלום, לא מפני שאין לבנו יוצא כל שעה למעט רגיעה, לשלוָה, לרצון הקמאי של בן־תמותה לחיות את החיים כפשוטם, כפי שחיים אותם בני שוייץ, למשל. הנח לנו משום שהשלום ואף הדיבור עליו גם הם מכות־אש ויאנם סובלים שום ליצנות; שום זיוף. ובודאי לא שום להטוט של לוליינים.

אם אתה מרגיש צורך נפשי בשובע שנותיך לחיות דוקא חיי גבהים דיפלומטיים מדוּמים, מלאכותיים; חיי “נדמה לי” – חֲיֵה אותם בכל תחום שתבחר. הן חיינו רחבים כנהר וצבעוניים כיין – חיה אותם באשר תבחר, רק לא בתחום הזה שבו חיינו תלויים לנו מנגד.

ה

אנו יודעים –

אנחנו נושמים את האויר המפוחם של המלחמה הזאת ואתה נושם אויר־פסגות. אנחנו, כפי שאמנם אמרת פעם לדויד בן־גוריון, רואים את הארץ מכפר מדבּרי נידח כשדה־בוקר, למשל, ואתה רואה אותה ממעוף המטוס, מגובה שנים־עשר אלף רגל ומקיף במבטך פיסה רחבה של כדור־הארץ; אנחנו אנשי־פרזות ואתה איש כרכים – לרבות כל הכרכים של ספרי הגיון והנימוס הסַלוֹני. אולי בשל כך נתקצרה ראייתנו ואיננו רואים אלא את הגבול הניצב כעמוד־אש ואילו אתה רואה הרחק מעבר לו, אל אין־קצוֹ של האופק. אולי.

ואף־על־כן: הנח לנו. תן לנו בקרתנותנו זאת. בפיסת הארץ היודעת, כביכול, רק את אופק־שמיה שלה, – תן לנו להחליט בעצמנו באיזה מרחק מן החצר שבה משחקים ילדינו אנו רוצים לראות את לועי התותחים של אויבים.

ו

הנח לנו –

כי אף שספק אם אתה מסוגל לעורר פיוס כלשהו בינינו לבין שכנינו (והן אתה עצמך בקושי שכן שלהם) – אתה מחונן בכשרון בלתי־מצוי לעורר מחלוקת ודאית בינינו לבין עצמנו – כשרון שאיננו חסר לנו גם בלעדיך. ואתה ממתין מעט עד שהמחלוקת מגיעה לשיאה ובשעה שאתה נוכח, כי אמנם אנו קוטמים כבר איש את אפו של רעהו – אתה נעלם פתאום מן הארץ הקרתנית הזאת “שלא גישמה את חלומותיך הציוניים” אל אחת הארצות המרובות שבהן אפשר לעמוד נשען אל מעקה נוסח חוזה הציונות ולחלום את הציונות הטהורה – עד אפס אופק.

כי כל־אימת שאתה מופיע ומסעיר את חיינו בין בראיון בגרמניה בין בהסברה בקיבוץ בישראל, אתה ממחיש לנו בדיוק נמרץ, מה דמות הפרנס היהודי שממנו, בדיוק ממנו, ביקשנו להשתחרר כאשר ניסינו לבנות מערך חדש של חיי עם, חברה וציבור. ביקשנו להשתחרר מאותה שחות־קומה פנימית, מן העלה־הנידף היושב בלבותיהם של עסקנים יהודים ומראִיה מהרהורי־הלב. ביקשנו לא רק לעקור את היהודי מן הגלות אלא גם את הגלות היושבת בתוך היהודי ובתוך פרנסיו. ביקשנו לתת גט־כריתות לשביעות־הרצון העצמית שהיתה בנו לא בשל הדברים שעליהם השגנו הסכמתו של “גוי” חשוב, אלא מעצם העובדה שהוא שוחח אתנו, שהיינו בטרקליניו, שישבנו כה סמוכים – עד כי נגעה ידנו בידו וידו בידנו, אם כי על הרוב יצאנו בידים ריקות.

ביקשנו – והשתחררנו – מאותו מנהג של “name dropping”, הפרחת שמות, שיש בו כדי להדהים כסילים, אך מעולם לא ביטא קוממיות אישית או ציבורית.

ז

הנח לנו –

גם כדי שלא תביא אותנו לכלל מבוכה או מעשה־כשל. כדי שלא יקוים בך אי־פעם הפתגם על אלה שגם כאשר הם אומרים אמת אין שומעים להם.

כי גם אם נרצה להפריד בינך לבין הצעותיך, גם אם נרצה לפרום כל מטוה שאתה טוֹוה, חוט אחר חוט, רקם־אחר־רקם – לא נוכל. כה ארוגים אצלך זה בזה הדמיון עם המציאות, תאוַת הנאראציה הפוליטית עם אבק הממש – עד כי אין להפריד ביניהם. כסיוט היער ב“חלום ליל־קיץ” כן מנסרים בדמיונך שמות של אויבים וידידים, אנשים אמיתיים או מדומים שאולי פגשת ואולי תפגוש – כאילו אתה ממתיק סוד בכל “שלוש סעודות” עם המרשל הזקן מבלגרד ומפזם בכל “מלווה־מלכה” עם המלך חסאן ממרוֹקוֹ. הממש והדמיון אינם ארוגים אצלך כלל שתי־וערב אלא מהולים זה בזה כשיקוי ולא נמצא עוד אלכימאי שיורנו איזה יסוד כימי נחוץ כדי להפריד את הדבוקה הזאת.

ח

והנח לנו גם משליחוֹת השלום שלך.

כי בשלב זה אין אתה מטה דעתנו אל השלום (ואין צורך בכך, כי היא נתונה לכך כל שעה משעות חיינו), אבל אתה עלול להסיח אותה ממן המלחמה. מן האש הכפויה עלינו. מן הוַדאוּת, שהיא עצמה חדה כחרב, שמונפת עלינו חרב גם היום, בעצם הפוגת האש, בעצם השלוה הכולאת רעם.

אין לאֵל־ידך להושיט ידנו לשלום – כי אין אל מי להושיט אותה. אבל בכל הזיותיך המדיניות, בכל מסעות ה“מגידוּת” הפוליטית שלך ברחבי הארץ, אתה עלול להרעיד את היד המחזיקה בקת. את היד שרק בהיותה נטויה – היא מקיימת את החיים ואת התקוה.

ואף־על־פי־כן – אַל תראה את הדברים אבודים לצמיתות. אולי מנהיגי ישראל הם קרתניים וצרי־אופק, אך מנהיגי ערב הם, כידוע, מדינאים. נאצר, עליו השלום והמלחמה, לא ויתר בזמנו על המלחמה גם כאשר ידע כבר כי מולו יתיצבו דיין וברלב. וירשיו, קרוב לודאי, לא יוַתרו על השלום – אם אמנם ירצו בו – רק משום שלא תהיה להם הזכות לעשות זאת עם ד"ר גולדמן. הן רק אנחנו לכודים בפקעת של סבכים אישיים. אנואר סאדאת, כידוע, הוא מדינאי.

ט

ד"ר גולדמן –

קום סע לכל מקום שאליו מזמינים אותך – אם אמנם מזמינים אותך. קנה לך כל תהילה – של מסעות. אמור ליאסר ערפאת או לדוברינין כל רעיונותיך האישיים כאשר תאמרם. התחרה במאגאלאן, בקוק, בואסקו־די־גאמה – רק אל תיַגע אותנו. ככל שהדבר לא ייראה מוזר – השלום, אם יצטרך לבוא, יבוא באיזו שהיא קריאה אל החפירות. גם אל חפירות המדינאוּת הישראלית. אם לא יבוא לשם – ספק אם יבוא. ככלות הכל: את השלום, כמו את המלחמה, עושה הלוחמים.

1970

כל עוד היה הויכוח הציבורי נתון בתחום הריאַליה ובגדר ההגיון של חילופי־דעות, היתה בו, לפחות, צלילות מסוימת וזויותיהן של כל דעה והקשפה נראו חד וברור – לבחירה, ואולם באחרונה הוסט הויכוח גם אל אזור האליגוריה והמשל¹ – וכאשר אלמנטים של ספרות־אגורה משתרבבים אל ההויה המדינית הסוערה – יש סכנה לא רק של רידוד הנושא אלא גם של ערפּוּלוֹ. מי, ככלות הכל, מימי רבה־בר־בר־חנא ועד מַרק טויין, איננו אוהב הרפתקאות ספינה בימים, אגדות־ילדים או משלי חיות ועופות? אלא שלמרבה הצער, השעה הזאת אינה כשרה כלל למשלי הגן והביבר. כי הנמשל – חיינו, אִשָם וסערם – עולם כמו לַבַּה מלוע וכל משל מחויר לעומתו או מתנפץ אליו כחרס הנשבר.

ואולם אם גמל בלבנו הרצון לצאת בשורות אחדות של פולמוס עם אחד הטובים ברעינו – לא נתפלמס אתו דוקא כעם מפריח שחפים. יהי לקרילוב אשר לקרילוב. אנחנו נַפנה דברים אחדים אל ליובה אליאב. בלי המחשות אורניטולוגיות. אם כי לפעמים נדמה כי העֵיטים קופחו מאוד במערכת־הדימויים האחרונה. קופחו – אף שמנינם אינו מועט כלל בשדות המערכה.

ב

נקדים ונאמר: אם נבקש מופת לכוון על־פיו את חינוכנו למידות טובות, לנכונותנו להיות נאה מקיימים עוד לפני היותנו נאה דורשים, אם נבקש חבר, מִבטח ליום סער – נפנה אל דמותו של ליובה אליאב.

אך אם נחפש נַוָט לספינה לאומית מיטלטלת בים מדיני אכזר עד להחריד, אורב לכל חולשה, מצוּלה לכל חולם תמים ומהמוֹרה לכל סהרורי – נצטרך למרבה הצער להניח את ידדנו הטוב ולחפש נתינות בעצמנו. מכל־מקום: עוד לפני שנצא לדרך נצטרך לסלק במהירות את המַחוָנים והתמרורים שהציב ליובה אליאב בספרו או במצעו ולומר לו, אולי בצער אך בפשטות צוננת וחד משמעית: לא אתה הנַוָט.

כי לאחר קריאת ספרו ומצעו המרתקים פה ושם של ליובה אליאב, ואגדותיו המרתקות פחות, חייבים לומר לו קודם־כל כי בעיית השלום באזורנו איננה – ולא היתה מעולם – בעיה ספרותית שהמיטיב לתאר אותה כאילו מצא גם את המפתח לפתרונה.

בין סופרי ישראל נמצא בודאי רבים המסוגלים לצייר את פני השלום הנכסף ציור שישבֶּה את לבנו עד שלא נרצה כלל להקיץ ממתק החלום ומיפיוֹ. יתר על־כן: אין כלל צורך בעט־סופרים כדי לדמיין לנו את השלום ולציירו כמו. השלום בבואו, בהתקיימו, הוא טבעי כלחם וכמים ואינו צריך כלל להַורָדה ספרותית. השלום בבואו, בהתקיימו, הוא טבעי כלחם וכמים ואינו צריך כלל להַורָדה ספרותית. השלום הוא חריש וזריעה, וקציר ואסיף; הוא אהבת־האוהבים וצהלת־הילדים וקריאת־הנעורים והרננה היצוקה במִקצב החיים עצמם – מקצבם של חיים שאין עליהם ענני סיוט וכל טבעיותם בכך שאין אדם חש כלל כי הם חפשים מעננים כאלה. לא. אין צורך במצע של דמיון ספרותי כדי לתאר אותו.

אך בעיית השלום בין ישראל בין ישראל לערב איננה כלל בעיה לשונית־ספרותית. היא בעיית דמית ואמת.

ג

ושאלת האמת – היא שאלת הדמים הרובצת כתהום בינינו לבין הערבים – איננה רק אם גבולותיה של ישראל יהיו מתוחים קילומטר מעבר מזה או מעבר מזה של קו המדבר. השאלה הנוקבת והקובעת־גורל היא האם יש איזה סימן, בּדל־רמז, להשלמתה של ערב עם מדינת־יהודים ציונית, מדינה של עליה, ואם לאו. מותר להניח כי כל הלבבות, אף “הנִציים” ביותר, היו נפתחים אילו היתה התשובה לשאלה זו חיובית אפילו במקצתה, אך כל “היוֹנים” חייבות להתעופף אל שוֹבכן ולא להטריד עוד את הציבור – אם התשובה לשאלה זאת היא שלילית.

כי הויכוח האמיתי בינינו לבין הערבים איננו על כך אם קלקיליה מוכנה לחיות בשלום עם כפר־סבא ואם עזה מוכנה להשלים עם שכנותו של יד־מרדכי. מדינת יהודים סטטית, כּמוֹת שהיא, שאינה נושאת את נפשה אל יהודים מחוצה לה ושאין יהודים מחוצה לה נושאים את עצמם אליה, איננה צריכה כלל להדאיג את הערבים. במוקדם או במאוחר היא תחדל להתקיים גם בלי עזרתם של ג’ורג' חבש ושל יאסר ערפאת. כדין ערער בערבה, כדין נטע בישימון. ואולם אם הבעיה היא ציונוּת – כי אז השאלה איננה כלל אם זו ציונות קטנה או גדולה, ציונות לפי אַמוֹת, אלא ציונות לפי המַהוּת. ומי שאינו מכיר בכך כי לא נגד אַמוֹתיה של הציונות הישראלית מנוהלת המערכה החריפה והאכזרית של הלאומנות הערבית אלא נגד מַהוּתה – או שאינו יורד לשרשה של אמת או שהוא יודע אותה אך מתכוון למרוד בה.

ד

מכל צד, וביחוד מחוגי האקדמיה והבוהימה העברית, נשמעת באחרונה הקריאה אל תוך ישראל פנימה לדוּ־קיוּם עם הערבים. ספק אם יש קריאה הגיונית יותר, לשעתה יותר, מן הקריאה אל דו־קיום של שני עמים שהשכנות גזוּרה עליהם כגורל, לפחות מראשית ההתישבותה הציונית בארץ זו.

ואולם השאלה הניצבת בכל חַדוּתה היא: מגמת דו־קיום – מצד מי? עם מי, ככלות הכל, בתולדותינו הארוכות לא היינו מוכניים לדו־קיום? לא אנחנו אסרנו מלחמת־השמד על הנצרות – היא אסרה אותה עלינו; לא אנחנו יצאנו בדין החרב להכרית את מאמיני האיסלאם – הם עשו זאת לכופריהם; לא אנו הכרזנו מלחמה על הנאצים – הם הכריזו מלחמה עלינו. וחמוּר מאוד הוא לשער, אך יש להשערה כזאת אחיזה בתולדותינו, כי אילו לא הכריזו מלחמת־השמד עלינו ייתכן כי היינו מנסים איזה דו־קיום גם עם בּכוֹר־שׂטנים זה.

הרי שכל שנות חיינו כעם היינו פארטנרים לדו־קיום, אלא שמעולם לא נמצא לנו פארטנר־שכנגד, שהיה מוכן להניח לנו להתקיים כעדה, כאנשים זקופים, כקהילה עצמאית קוממיה, על־פי אָפיה ודרכה – לצדו.

וההפניה החוזרת של אזעקת דו־הקיום אלינו, במקום להשמיע אותה בלי הרף בכל דרך, בכל צנור שהוא, בקהיר ובשכם, בדמשק וברבת־עמון, היא אחד האותות של עיווּת נפשי ההולך וקונה לו אחיזה במוחותיהם של קצת יהודים במעקה הקדמי של עולם הרוח של ישראל.

ה

כי אם יש איזה דבר מעוּוָת בעולמנו זוהי העובדה כי העם ההרוּג ביותר בעולם, הָרוּג יותר מן הנוצרים ומן המוסלמים ומן האַרמֶנים – מתהלך ברגשי אשמה. והוא מתהלך ברגשות כאלה לא לאחר שהגיע אל הנחלה ואל המנוחה. הוא מתהלך הרגשות ברגשי אשמה בשעה שעדיין הוא מועמד יום־יום, שעה־שעה, להיקרא גם הוא בעם היהודי ההרוג. אנו יודעים כי דור יהודי זקוף, כּדוֹר שקם בארץ – איננו נלהב לא להגדרות ולא לאִזכּוּרים אלה, אך אין מצב מסוים שנוצר מסביבך, או שסביבתך יוצרת אותו, משתנה על־ידי כך שאתה סולד מפניו. יהודים תמיד סלדו מפני הרעיון להיהרג, אך סביבתם הנאורה, אף בימי־ההוּמַניזם הזוהרים ביותר שלה, לא סלדה לחלוטין מפני הרעיון להרגם. על אחת כמה וכמה סביבתם של היום, המתקיימת עדיין על כללו של האיסלאם כי החרב היא הדין.

ו

ואולם הדבר הרובץ כמכשלה בתוך לבם ומוחם של קצת סַלוֹן־ערבּיסטים בימינו הוא, כנראה, לא בעיית דו־הקיום עם הערבים, השכנים, אלא בעיית דו־הקיום עם עצמם, בתוכם. בעיית האיחוד הפנימי בין תכונות העצמאות, הרופסוֹת עדיין, לבין תכונות אטאויסטיות של תלישות ועקרוּת שימיהן בעם היהודי ארוכים מימי גאולה. ה“דו־קיום” האמיתי החסר הוא, כמדומה, דו־קיום נפשי ומוסרי עם ההכרה כי קוּמוֹ של העם הזה מֵאפרוֹ, לאחר מוקדים ותאי־שריפה, ראשיתו פלא שמשמעתו עדיין לא נקלטה אצלנו כראוי, אך המשכו והבטחת קיומו העצמי הם כיום ערך מוסרי עליון גם מבחינה אנושית כללית – אם אנו גורסים בכלל כי גמול ושילומים לעם רדוּף במשך דורות הוא ערך אנושי ומוסרי שהוא מחובת משפחת האדם כולה.

ז

מתוך הכרה במציאות קשוחה מסביב, שאינה מראה כל נטיה להשתנות אפילו בלחץ חלומותיו הטהורים מאוד של ליובה אליאב – אין ברירה אלא לראות את תקופת השנים הקרובות כתקופה של אגירת כוח. כך, כמדומה, בדיוק עושים עתה המצרים, ואין חכמתם פסולה עוד ללמוד ממנה. לא להחמיץ שום חריץ שדרכו אפשר לשַׁלח עוד יונה ועוד עלה. אך גם דרך חריץ כזה, כאשר הוא נפתח, לראות לא מהרהורי־הלב אלא את האצור בקצה האופק, כפי שהוא נערם ונצבר בשיח מנהיגים ערביים, בסודם ובועידותיהם גם בעצם הימים האלה. מחירה של טעות קטנה בהערכה, נשעה באחרונה יותר מוחשי משהיה אי־פעם. ומשעה שהומחש – יש לראותו יום־יום חקוק על הלוח הקורא לחרדה לצלילות עליונה לא רק כדי שלא להשתכר מהרגשת הכוח של עצמנו, אלא גם שלא להילכד בקסמי־דברים של יריבים. מן הסכנה הראשונה התנערנו מעט – אל השניה, כך נדמה, אנו קרובים להיגרר.

ח

אגירת הכוח אין פירושה רק אגירת תותחים. פירושה, שאיבה מחושבת ורבת־עָצמה מבארות הכוח של העם היהודי כולו, לא רק בממון אלא באחדות הלב וההצטרפות אלינו; פירושה, פתיחת מעיינות חינוך לעם בתוך ישראל, לראות מחדש לכל עָמקן את משמעות היותו כאן וצדקת היותו כאן, ומעל לכל: את חפּוּתוֹ המוסרית מן הפשע של חיפוש מקלט לעצמו, כביכול בנחלתם של אחרים; להחריד לכמה מוחות מתעקמים של האינטליגנציה היהודית והישראלית בימינו כי צדק אינו חדל להיות צדק, והמלחמה עליו אינה צריכה להיות כחוט־השערה חריפה פחות – רק מפני שהצדק הוא שלך. למחות מן הלבבות את הבושה על שאחרי הרבה דורות של שַׁחוּת־קומה איננו מהלכים עוד שפופים לגמרי אלא מיושרים ומזדקפים מעט. בקיצור: להתרגל לרעיון של קוממיות יהודית לא־אַפּוֹלוֹגטית. איש אולי לא ביטא זאת באחרונה טוב יותר מן הספרות האנגליה היהודיה, גֶרדה צ’ארלס: אין דבר – כך, לערך, אמרה – המעמיד בספק את צדקתה של ישראל יותר מפולחן האפּולוגטיקה שלה עצמה על החטאים שלא חטאה.

ט

אגירת כוח – והחלפת כוח. אנו מניחים לעניני מִמשל וחילופי מִמשל. בלי להטריח בליבוט־כנפים מיותר, הולך ושוב, את השחף וכל בעל־כנף אחר, ניתן לומר כי הצו לניעור, לפקיחת מבט חדש, לשינוי ניב, למערכת חדשה של אהבות ושנאות, שהיא אבן־פינה לעיצוב חדש ומחויב של חיינו הפנימיים – המו הזה מחזיק בגרונה של ישראל, חד וברור, על דרך הפשט ובלא שום אליגוריה. הוא הושמע בטורים אלה ובטוריהם של רבים אחרים הרבה לפני שִׁחוֹף השחפים.

אך אין לענין זה כל שייכות עם ה“פתח הצר” שאותו רואה ממשיל־השחף כמיצר שדרכו “תוכל הספינה לעבור לים השקט שמאחורי החומה” ואל גן־העדנים. ידי שלנו, מגדולי חכמת הזואולוגיה, טוען שישנם־גם־ישנם שחפים סומים. מעופפים – אבל סומים.

י

אפשר כמובן להקשות, האם זו השעה להטיל מעט מרֵרה בנועם האוירה, כאשר מנהיגי עולם וישראל מתחרים אלה באלה בתיאור כיסופי השלום וכוונות השלום של מי שנחשבים היום אויבנו. אלא שמלחמת הערבים בציונות ובמדינה המגלמת אותה – יש להכיר בצער – איננה נגמרת עם הפרדת הכוחות בחרמון ועם חידוש השיט בתעלה. זה מר מאוד. ואין הכרה כזאת מבדרת את הרוח. אך היא מחויבת המציאות כדי לראות חד ונכוחה ולהיערך בכל הכוחות המוסריים, החינוכיים, המשקיים והצבאיים – וכמעט בסדר דברים זה – אך הבטחת הקיום היהודי לא לחמש השנים הבאות בלבד.

אלא אם כן נגיע למסקנה כי הציונות עצמה היא חלום־עוועים שנתקפה בו האומה העברית בעת רפיון־הרוח – ויש להקיץ ולהשתחרר ממנו. תמורתו – נכון! – אפשר לזכות בשלום. אפילו בשלום נצחים. חלקים של עמנו כבר יודעים שלום זה במפת האימה והדממה של יהדות שהיתה.

מידת המעורבות שלנו עם שר־החוץ האמריקאי היא כה עמוקה והענינים הישראליים, הנתונים על הכף מגע עמו – כה מכניעים, כה כופים את עצמם, עדכי אין כמעט אפשרות להתבונן במגעים אלה מזוית נוספת. יתר על־כן: כל ניסיון לבחון אותם עוד מזוית אחת כמו סוחף עמו מאליו, לתוך הדיון, את הענין הישראלי, את הדברים שקיומה של ישראל מעורב בהם, שאינו מניח לתרגיל ליסוב במעגל שלו בלבד. עם כל ידיעת המגבלה הזאת – ולמען האמת: בלי מאמץ לדחות את הנושא הישראלי כדבר שלא מעניננו, כביכול – היינו רוצים ליחד את המבט אל הנקודה היהודית שבמגענו עם שר־חוץ של מעצמה אדירה, שהוא יהודי על־פי מוצאו, ואל הנפתולים שבהויה זאת. ליחד את המבט בהרהורים ובשום פנים לא במסקנות ובהלכה פסוקה. עדיין התהייה עם עצמנו בנושא אנושי ויהודי מרתק זה – תהייה גדולה ולא פתורה.

ב

לפני שנה, לערך, נזדמנו לביתו של אחד מזקני המדינה, ולכל הדעות: אחד מבחיריה. לא התראינו תקופה ממושכת וצפינו לאותו פרץ ספונטני של גילויי־רעוּת שהיינו רגילים בו תמיד בעת פגישה – ביחוד לאחר הפסקה ארוכה. תחת זאת כמו המשיך בשיחה שנפסקה לפני חצי שנה לערך ופתח בחריפות: “מה תאמר לסטירת־הלחי המצלצלת שהוא נתן לנו?” עמדנו כתוהים. לא הבינונו במי ובמה מדובר. אך איש־שיחנו המשיך וכמעט לא נתן להפסיק עצמו “– – – ומתי? בעצם המסעות, הלוֹך וחזור, אלינו ומאתנו ובעיבורו של הויכוח הנטוש אצלנו: מיהו יהודי ומה הם פסולי־חיתון – בא הוא ופסק. חד וחָלק. לא הרב ברנשטיין לא סולובייצ’יק – הוא”. כאשר הוספנו לתהות, תוספים אולי גדיליו של הסיפור אך עדיין לא יריעתו, הושיט לנו עתון והצביע על כותרת שבה מסוּפּר על נישואי הנרי קיסינג’ר היהודי עם נאנסי מגינס ביום־השבת, לפני שופט במדינת ניו־יורק או בוושינגטון.

כיון לא רצינו לגלוש למחשבה המתקראת קרתנית, ובאמת לא נתנו דעתנו על הצד הזה שבאקט המַטרימוניאלי של שר־החוץ האמריקאי, הפטרנו רק: הלואי וזאת תהיה סטירת־הלחי המכאיבה ביותר. בסתר־לב וגם היינו סבורים כי ככלות הכל זה ענין שבין אדם לבין עצמו ובחינת הטעם־הטוב, כמו בחינת האופק האנושי הרחב, מחייבת שלא להשתהות עליו כלל.

לימים הירהרנו כי ייתכן שידידנו ענק־הרוח וחכם־הלב, שנצרף בכוּר התבונה היהודית, לא החטיא כל־כך להבין גם חזיון זה. כדרכם של יהודים מרורי־ניסיון, מאז.

ג

בקשר או שלא בקשר אל גדילי היריעה האישית הזאת אין לנו ברירה אלא להסתגל – ומהר ככל האפשר – אל המחשבה, שלגבי רבים היא, כנראה, עדיין מפתיעה, כי הנרי קיסינג’ר, היהודי רדוּף להבות בתי־הכנסת הבוערים בגרמניה, שנמלט בזמנו עם הוריו אל ארץ־מקלט, איננו לא דון יצחק אברבנאל ואפילו לא מעין ראובני שר־היהודים – רק שר־החוץ של האדירה במעצמות העולם, והמעצמה הזאת, לדאבון־הלב, איננה ישראל. כבוד גדול הוא, כמובן, ליהדות שחוטר מגזעה דוקא מופקד על המדיניות של הגדולה במעצמות. מצד המוצא זה מחמיא לעם היהודי מאוד. מחמיא – ותו לא. מכאן ואילך יש, כנראה, להביא יותר בחשבון את הסבך הפסיכולוגי המפותל שאליו נקלע יהודי המונף בבת־אחת אל רום המעמד הבין־לאומי, אל פסגותיו.

ד

תהיה חירותו האזרחית של יהודי בדמוקרטיה האמריקנית הגדולה אשר תהיה – אין הוא יכול שלא להיות מוּדע למוצאו. אולי אפשר להשכיח זאת במהלך דורות אחדים. אי־אפשר להשכיח זאת במהלכו של דור אחד. עצם דברי־ההודיה של הנרי קיסינג’ר בהתמנותו שר־החוץ וציוּן העוּבדה כי בשום מקום בעולם לא היה אפשרי שאדם במוצא שלו יתמנה לכהונה כה רמה – היא עוּבדה של מוּדעוּת למוצא, של תחושת שייכות לא־שלמה אל החברה שמסביבו. פעמַיִם או שלוש חזר הנרי קיסינג’ר על דברי־הודיה אלה לדמוקרטיה האמריקנית. לא רק משום שביקש להיות עַרב אותו זמן לאזנו של נשיא שבחר בו, אלא משום שבעמקי נפשו והכרתו עדיין מוטלת כאבן־בזלת כבדה המוּדעוּת של מוצאו היהודי. מוטלת כאבן אך נעורה כמיתר עם כל מגע.

המגע הראשון שלו עם מדינאות ישראלית שלמה עם עצמה, פטורה מהתנצלויות על מוצאה ומהודיה על חסד שעושים עמה; נשענת על עם קטן, אך יונקת יניקה טבעית משרשיו – הוא, העם, שלה והיא – שלו; הנוף הלאומי היהודי, נופה של חטיבה לאומית עצמאית, אינו יכול שלא לעורר את ההרהור: שמא הפליאו דוקא צעירים אלה של בני־עמי לעשות ממני? חשובה הברית שחידשתי בשביל העם האמריקאי עם סין האדירה; חשובים הפלאים שחוללתי – בשביל האמריקאים בויֶטנאם, אך הנוף הזה של גינוסר ומרחביה והירקוּת החברתית שנבראה על־פני הישימון האנושי של המזרח – אולי, אולי חשובים יותר? אהיה ציוני או לא אהיה ציוני; אאמין בעתיד מפעלם או אאמין בו פחות – יש בכל מה שהם יצרו בארץ הזאת איזה הירואיזם שלא רק מחצית פרס־נובל אלא כל הפרס כולו אולי לא יִשוה לו.

ה

מי שראה יהודים אמריקאים רחוקים מציונות אך ישרי־לב במגעם הטראומתי עם התחיה היהודית – אינו יכול להניח כי תגובתו של היהודי שר־החוץ של ארצו־הברית למגע טראומתי כזה תהיה שונה בהרבה. והתגובה איננה התאהבות בציונות ובתחיה היהודית. התגובה היא הרגשה פתאומית של מעורבות, של Involvement. נתפס לכך – כמו נלכד בחכה של חויה יהודית, שכבר אין ממנה מפלט. אין היא צריכה לעורר בו מיד שום שייכות חדשה – אף כי פעמים היא עושה גם זאת – די שהיא נוטעת בו הרגשה עמומה של אי־שקט. ובהיותו פועל בשירותה של מעצמה, עם וארץ אחרים – אולי גם ראשיתו של קונפליקט פנימי. וטעמו של קונפליקט זה בכך שבכל דרכו המדינאית, עד בואו במגע עם בעיית ישראל, הוא היה נציגו השלם, ברור, החד־משמעי של צד אחד בתוך שלמות נפשית והזדהות בלתי־חצויה. במגע עם ישראל – החד־משמעויות הזאת כמו מתערערת.

ו

הוא ישב עם מאו­­־טצה­־טונג בארמונו בפקין כשבת אמריקאי מול סיני, כשבת מעצמה מול מעצמה; הוא ישב בפאריס מול לה־דוקטו כשבת נציגה של מעצמה המעורבת עמוקות במלחמה נגד בני־ארצו של לה־דוקטו והאינטרס היחיד שהיה מיצגו ליד שולחן זה היה אמריקאי. הוא טס לאנקרה לדין־ודברים חמוּר עם ראש ממשלת תורכיה לאחר משבר קפריסין ודיבר כאמריקאי עם תורכי וכך, כנראה, ישב תוך שלמות נפשית בכל המפגשים שלו עם ראשי הקרמלין במוסקבה או בולדיבוסטוק.

הוא לא ישב כך מול הישראלים. הוא לא יכול היה לדבר אתם כדבּר עם סינים או ויֶטנאמים או עם רוסים או עם רוסים או תורכים. יסוד השלמות, האחדותיות, שהיה בכל מסעותיו הדיפלומטיים האחרים, נפגם. הוא לא היה גם קצת סיני בשיחותיו עם צ’ו־אן־לאי; הוא לא היה קצת תורכי במגעיו עם איצ’ויט, ראש ממשלת תורכיה דאז – אבל הוא אינו יכול שלא להיות קצת יהודי במגעיו עם גולדה מאיר וחבריה או עם יצחק רבין וחבריו. ולפחות מזוית־ראייתם של סאדאת ואסד הוא היה קצת – אם לא הרבה – יהודי גם בשבתו אתם.

די להתבונן במהלכיו המדיניים מאז פרוץ המשבר באזורנו כדי להבחין בקונפליקט הגלוי או הסמוי הארוג בהם: אין ספק, כנראה, שהוא היה אחד מתומכיה של רכבת־ההצלה בימי מלחמת יום־הכיפורים. אך הוא־הוא שהתמקח על כל חצי פנטום בעת המצוקה הגדולה; הוא שפתח לפנינו, באמצעות הנשיא דאז, את הארסנאל הגדול של אמריקה – אך הוא גם שעצר ומדד והאט כדי שלא יהיה נצחוננו שלם מדי; הוא פתח את הסיוע – אך ברצותו, כפי שאנו רואים, מכווצוֹ, סוגרו, קופץ ידו. אין זה רק משיקולי המדיניות עצמה. מונחים בזה, כך לפחות נראה לנו בהתבוננותנו, מצד אחד הרצון הכּן לתת ידו לקיומה של עצמאות יהודית, ומצד אחר הרתיעה שמא איננו נענה דיוֹ לאוביקטיביות המצוּוה עליו כשר של אמריקה.

את הדיו של הקונפליקט היהודי הזה אתה שומע מסיפוריהם של בני־שיחו הישראלים בביקוריהם אצלו או בביקוריו כאן.

ז

הקונפליקט, יש להודות, הוא כפול ומקוּים משני הצדדים. מכל שר־חוץ שאינו יהודי איננו מצפים אלא מה שניתן לצפות ממי ששמוע הסבר הגיוני, המבוסס בעינינו על אדני הצדק. אנו מצפים שיהיו דברינו נופלים על אוזן קשבת, היא אזנו של אדם השוקל צדק ואי־צדק, אינטרס ואנטי־אינטרס ומטה את הכף על־פי כובד־המשקל של כל אחד מן היסודות האלה. משר־חוץ שהוא יהודי אנו מצפים שיהיו דברינו נופלים על לב קשוב. בין אנו צודקים בפרטיו של נושא מסוים העומד לויכוח בינינו ובינו, בין איננו צודקים בדיון זה דוקא, אנו מצפים כי יראה ברקע כל השיקולים את צדקתנו ההיבטורית הבסיסית. אולי איננו צודקים בשלמות קפדנית בענין מעבר־הרים זה או אחר; אולי איננו צודקים בחלקת־זמן מקרית זאת שבה אנו דנים עם המצרים או הסורים, אבל כל יהודי יודע, חייב לדעת, מה קרה לעם הזה כאשר הפקיר איזה שהוא מעבר־הגנה בתולדותיו ומה נאדרה צדקתו בכלל הזמן ההיסטורי של חייו כלאום. מי שנולד כ“וואספּ” להורים ינקים במאסאצ’וסֶטס אינו חייב לדעת זאת, אבל מי שנרדף כבר בגיל בית־הספר בפירט על היותו ילד יהודי, לא זו בלבד שהוא חייב לדעת זאת אלא שאינו יכול לא לחוש זאת.

זוהי מערכת־ציפיות בלתי־מודעת. ספק אם באה לידי ביטוי או רמז בדו־שיח רשמי או אפילו בלתי־רשמי, אבל היא שרירה וקיימת וספק אם יש עוד משהו האוכף עצמו כל־כך, בנוכחות וַדאית, מוחצת, כמערכת־הציפיות הזאת – שאינן אלא משאלות לבנו ותקוותיו בבואנו לשיח גורלי עם נציג של מעצמה, שהוא בן־ברית לא על־פי הגדרתו של גנרל דה־גול, אלא על־פי הגדרתם של קדמונינו. ויש ציפיה יהודית כזאת גם מצד בן־השיח שמנגד.

משעה שהודלקה הנוּרה היהודית בעצם העימות עם ענין גורלי כענין מדינת היהודים – היא מופעלת גם בציפיותיו של הצד השני. מבחינה זאת – אם ענין משותף והדדי לנו, כי אז ציפייתו היא שהצלחתו או כשלונו כשר־חוץ יהודי של מעצמה גדולה תעניין אותנו מצדו היהודי של הענין. לא זו בלבד ש“כל אלטרנטיבה אישית במשרת שר־החוץ של ארצות־הברית” כדבריו תהיה לרעתנו, אלא שעצם כשלונו של שר־חוץ יהודי הוא דבר שעלינו, כמדינת־היהודים, לתת דעתנו עליו – ולמנוע אותו.

ח

ודאי אי־אפשר לערוך את חשבוננו היהודי עם הנרי קיסינג’ר בלי להעריך הערכה היסטורית עמוקה – שאיננה נשכחת לאורך ימים – את מסע ההצלה של טייסות התובלה מארצות־הברית בימי מלחמת יום־הכיפורים. היתה זו אמנם הכרעתו של נשיא ארצות־הברית וכל ה“ווטרגייטים” שבעולם לא ישטפוה וחטאיו של אותו אכס־נשיא מחוירים מעט מבחינה היסטורית־יהודית בפני ההחלטה הנחרצת הזאת. לעולם אין לתאר באופן היפותיטי “מה היה אילו”. אבל את ההיפותיזה הזאת – מה היה קורה לנו במערכות המלחמה הזאת שלכדה אותנו בתדהמה, בלעדי ההזדעקות האמריקנית – אין כל קושי לצייר בדייקנות. ויען כי אין קושי לצייר אותה – אין צורך לצייר אותה.

אבל ככל שנהיה אסירי־תודה לאיש הגולה עתה בביתו בסאן־קלמנטה, ייתכן כי אילולא שר־החוץ הזה לצדו, לצד ההמלצות ולצד ההכרעות, לא היתה אולי החלטה כזאת גומלת בלבו של הנשיא או לא היה רואה משענת מספיקה לבצעה.

זוהי זכותו הגדולה של האדם, שר־החוץ שישב בשעה הקריטית ליד מאזני־ההכרעה בוושינגטון וייתכן כי אנו חבים לו, הלכה למעשה, הרבה יותר משאנו מסוגלים היום, בתנאי חוסר־קרבות, לצייר לעצמנו.

ט

אבל ההרהור היהודי אינו פוסק לנקוב על־פי דרכו ועל־פי הגיונו שלו. אתה קורא את פרטי המשא־ומתן המתמשך בימי הקרבות – וכל יום־ציפיה כזה אָרכּוֹ כנצח – על חצי פנטום פחות או חצי פנטום יותר, כך, בדיוק: האם לתת לישראל פנטום ליום או פנטום וחצי, ואתה רואה איך מאזני־הכרעה גורליים, הכרעה גורלית בין חיים ומוות לאומה, נהפכים בשעה הקריטית ביותר למאזני תגרים. ועיקרם של מאזנַיִם מיוחדים אלה להקפיד שבעצם האש הנוראה והסכנה האיומה לא יעורער איזה שיווּי־משקל של כוחות שמישהו שומר עליו. ובעוד יש לעזור לעם הנתון בסכנה שלא יוכרע כליל – בשום פנים אין לאפשר לו להתקדם לקראת הכרעה של הצלת עצמו לאורך־ימים. לא לתת לו למות – אבל גם בעיצומה של האש יש להיזהר מכל החלטה שתאפשר לו לחיות בהשקט ובבִטחה לאחר שוֹך הלהבות.

ההרהור היהודי – ואולי לא רק הוא בלבד אלא גם ההרהור האנושי – אינו יכול שלא להציב את השאלה המרה: אם זכית כבר, בן לעם רדוף, שהספיק עדיין בנערותו לראות את התלאות של היות יהודי ואת ראשית מוראות כליונו; אם זכית לעמוד בצמרת מעצמה קובעת־גורל – איך לא נדלק בלבך ניצוץ של ערבות יהודית ליעץ למדינתך: שִׁלחוּ להם הכל, בלי מנין, בלי חשבון קטנוני; תנו להם כל התנאים לנצח הפעם ואם ינצחו במלחמה הזאת, אולי דוקא הפעם, לאחר שהותקפו ולבסוף הפכו את גלגל־המלחמה, יוכיחו סופית לאויביהם כי הנסיון להכניע את המדינה הזאת הוא נסיון־שוא וכי הדרך היחידה היא להגיע אִתה לאיזה מוֹדוּס־ויוֶנדי של קיום משותף. הם, היהודים, יבססו לאורך ימים את חלום כל הדורות שלהם וגם האינטרנס האמריקני – בראִיה רחוקה ומעמיקה יותר – לא יינזק. הן את הנפט – המפיקים ממילא עוצרים. ייתכן, איפוא, כי דוקא תבוסתם הפעם – במלחמה שהם יזמוה ונכשלו בה – תביא אותם לידי הערכה צלולה והגיונית יותר גם של טעם המערכה הכלכלית שלהם נגד ארצות־הברית.

אבל, כאמור, הרהור היהודי, מוקדו קודם־כל בענין היהודי ומבחינה זאת יירשם בתולדותינו ד"ר הנרי קיסינג’ר בתחום הזמן של מלחמת יום־הכיפורים כאדם כפול־תפקיד: סייע לישראל להינצל, אך מנע ממנה במפוכח, במפורש, ביזום, את האפשרות להבטיח את חייה. כיון שהדבר הראשון הוא בגדר מעשה והשני – בגדר מינוע, ייתכן שהראשון ייחרת יותר בדברי־הימים, כדרך ההיסטוריה הרושמת הרבה דברים שנעשו ורק מעט דברים שעשייתם נמנעה. אך אנחנו, החיים עדיין את התקופה ואת התחושה החריפה של תוצאות המינוע הזה, חייבים לראות להיטב גם את הצטיירותו של שר־החוץ הזה על רקע התקופה ההיא כדי לכלכל נכונה את שיקולינו ומעשינו להבא.

י

כי אם לגבי הנרי קיסינג’ר האשלה היא איך הוא יירשם בהיסטוריה, הרי בשבילנו השאלה היא אם נחיה כדי להירשם בה בכלל. אין היקשים חד־משמעיים ממקום למקום, אך אין התרחשות במקום אחד שתהיה חסרת משמעות ולקח לסיטואציות דומות, אם כי לעולם לא זהות.

השלום שהשיג קיסינג’ר בויטנאם הוא כפי שאפשר היה להבין אז וכפי שאפשר לראות היום לא שלוום לויֶטנאם אלא שלום לאמריקאים. חמש מאות אלף חיילים אמריקאים הוצאו מויֶטנאם עם הפסקת־האש שם, אך למעלה ממאה וששים אלף צפון­ ויטנאמים חדרו או נכנסו לדרום. ההבדל היחיד בין הטבח ההדדי שהיה נטוש שם עד הפסקת האש לבין הטביחה ההדדית לאחריה הוא כי ההרג המאוחר־יותר לא היה מלוּוה שירות־יומי של תצלומי טלביזיה אמריקנית.

אולי זה גם הטעם הסמלי, הבלתי־מתוכנן בודאי, של מחצית פרס־נוֹבּל שהוענק לקיסינג’ר. על המחצית האמריקנית של השלום הזה בודאי שהוא ראוי לפרס.

אִיזכּוּר ויֶטנאם לא בא אלא כדי לומר שהנסיון עם הנרי קיסינג’ר, שלנו – ביום־הכיפורים ושל אחרים – בימים שלהם, חייב ללמד כי אין לצפות מן האדם המבריק היושב בסוד נשיאים בוושינגטון שיחפש באזורנו שלום אחר מאשר שלום אמריקני. קשה לנו רגשית להסכין עם הרעיון שהיות מדינת־ישראל מדינה יהודית איננו שיקול קובע בשיקוליו כדי לנהוג גם מבחינה זאת אבחנה קיצונית בין ויֶטנאם למזרח־התיכון. קרוב לודאי שהאופן שבו יירשם שמו בהיסטוריה האמריקנית – וההיסטוריה הזאת רושמת עצמה יום־יום ב״ניו־יורק טיימס" וב“וושינגטון פוסט” ובאמצעי־התקשורת החזותיים של ארצות־הברית – מעניין אותו יותר מן האופן שבו ייחרת שמו בהיסטוריה היהודית, שלפי כל מעשיו והליכותיו אין הוא גורר אחריו את שָׁבלהּ.

רק משאלת־הלב שלנו, רק היתמוּת הנוראה של העם היהודי בין העמים שמחוץ לאמונה היהודית – שתי אלו בצירוף התודעה היהודית המושרשת בנו, בני האומה שקמה לתחיה, בטבעיות כזאת, שלפיה יהודי הוא ראשית כל יהודי – רק הן מסוגלות להטות אותנו מראות ראִיה פשוטה ומפוכחת יותר גם את מוצאו היהודי של שר־החוץ האמריקאי, שכעדות רעייתו באחת ההזדמנויות – הוא אינו עומד להתנצר.

יא

יש עוד זוית אחת – והיא הזוית המוסרית שבפעילות המדינית והדיפלומטית. יהודי בעצם היותו יהודי – אנחנו מאמינים ללא תקנה – חשוף לרגישות מוסרית אולי יותר מאחרים. ואם לא חידדו את התחושה הזאת אצל יהודים הלוחות שניתנו דוקא להם בסיני – חידדו אותה סבלותיהם לאורך הדורות.

אף־על־פי־כן, התבוננות חטופה מלמדת שעוּבדת היותו יהודי לא חידדה כלשהו את רגישותו המוסרית של הנרי קיסינג’ר בעת חירום מדיני, ושום דבר לא הבליט זאת יותר מן האסון שירד באחרונה על קפריסין.

הוא השקיף על הטרגדיה הקפריסאית בקור־רוח מאטֵרניכי – דמות המאותתת לו לא פעם כמופת. איננו יודעים מה יכול היה ומה לא יכול היה לעשות כדי למנוע את הטבח ההדדי בקפרסין, אך הרושם הוא כי השיחות הטלפוניות התכופות שלו אל התורכים ואל היוָנים נעשו שיחות של קו אדום רק מפני שרקען האדים מדם יוָנים ותורכים – אבל לא היתה בהן, כנראה, תחושה של דחיפות־חירום שהאדום בא לסמל אותה. היו אלו, לפי הדיווחים המוּכּרים לציבור, שיחות עסקיות שזמנן אִתן וסבלנותן אִתן – אף כי ברקע נהמו קני־התותחים, ורבבות צעדו בנתיב היסורים של פליטים נוטשי־ביתם והדם ניגר ללא הפוגה – בקברים בודדים ובקברי־אחים.

כאשר יכתוב מי את ההתרחשויות הסמויות בימי קפריסין, אין להוציא מן הכלל שימצא בדִפתראות מזכירות־המדינה האמריקנית משהו בדומה לזה שמצא שם סטנלי מורס לאחר מלחמת־העולם השניה בענין הצלת יהודים מאירופה. אותו שיקול מפוכח, פעמים גם ציני מאוד, ואותה פעילות מזדחלת ופורמת גידים שכל עיקרה ציפיה שהדברים יוכרעו כך או אחרת בשדה הדם מאליהם – בעזרת האל או בעזרת השטן – ובלבד שארצות־הברית לא תהיה מעורבת, ולא תהיה מחויבת להזדהות עם צד אחד, היינו־הך מי הצד המתאנה ומי הצד שפקדוֹ האסון.

בין נקבל גירסתם של האחים קאלב לגבי התנהגותו של שר־החוץ בעת משבר יום־הכיפורים שלנו בין נקבל גירסתם של לקוויר־לוטבאק – משום אחת מהן איננה עולה תגובה של התרגשות מופלגת של שר־החוץ האמריקאי. בניתוח מעמיק ומפורט יותר עולה גם מימי־הכיפורים שלנו בוושינגנטון “נימת קפריסין”, אף כי כוחות גדולים יותר, פנים אמריקניים, או אולי רק אימת הכוחות הפוטנציאליים האלה, מנעו מן הדרמה הישראלית סיום זהה לסצנריו הקפריסאי.

יב

תכלית טורים אלה לא היתה לשפוט ארחותיו של שר־החוץ האמריקאי כיהודי. הפתגם הרוסי הנפוץ: “בכוח – לא תהיה אהוב” חל גם על אהבת יהודים לעמם, למוצאם. ואולי ראשית הנהייה וההתקרבות של יהודים אל צמרות השלטון וההנהגה במדינות־מגוריהם מבשרת – או מציינת ממילא – את ראשית ההתרחקות, פעמים כדי התנכרות, פעמים כדי זרוּת בלבד, מעמם וממכאוביו וביחוד מכמיהותיו הלאומיות. וזו אמת, בדרגות שונות, למן המהפכה הרוסית הגדולה דרך וולטר רטנאו ועד ליאון בלום. אף כי האחרון, שלא התנכר ליהדותו, לא עמד אולי במבחן של אחריות־דמים כזאת בענינים הנוגעים לעמו כפי שהועמדו בו הנרי קיסינג’ר. לא היתה, איפוא, כוונת הדברים להעמיד הליכותיו של הילד היהודי מפירט למשפטם של יהודים חכמי־ניסיון מישראל.

אך תכלית הדברים היתה לצוות על עצמנו מעט יותר פכחון גם מבחינה זו. להשליט במעשינו את האבחנה המהותית – הקיימת לצערנו – בין העם כאן לבין שר־החוץ היהודי של מדינה ידידותית. קרוב לנו – אולי: אחד מאתנו – לאו דוקא. שר יהודי – כן. שר־היהודים – לא.

טוב לדעת זאת כדי שלא לטעות. כדי להבין שעם כל דברי־ההזדהות הנאמרים לסיבור אזנם של תלמידים וידידים ואחים־על־פי־המוצא – שעדיין יש הבדל בין מידת הדאגה שלנו; במידת החרדה שלנו ליושבי נתניה וכפר־יונה שעל גבול טול־כרם לבין מידת החרדה שלו; הוא, יכול לחשוב במושגים של מלכים שוחרי ארצות־הברית והעדפתם; במושגים של הנוזל המניע גלגליה של הטכנולוגיה האמריקנית האדירה; אנחנו – כפויים לחשוב במושגים של קני־התותח המופנים אל חצרות בתינו גם מעבר הגבול שבו יושב מלך אוהב אמריקה ובמושגים של הדם הזורם בעורקי בנינו. בתמצית: יש הבדל מהותי, תהומי, בין מידת הדאגה שלנו לקיומנו היִחוּדי כמדינת־יהודים שנולדה בין דמדומי שואה ותחיה, לבין מידת החרדה שלו לקיומה של עוד מדינה אחת, נטולת־נפט, במזרח־התיכון. אפילו היא מדינה של בני־עמו.

יג

אנו קוראים באחרונה פרקים מספרו של ג’יל קארל אלרוי “נסיון קיסינג’ר”. כלול בהם הסיפור על עקשנותם של ק. להישבע על “הברית החדשה” דוקא ולא על ספר התנ"ך; על ההוראה לעובדים היהודים במחלקת־המדינה לעבוד גם בשבתות ובמועדי ישראל – דבר שלא היה נהוג לפניו; על זימון מופגן של טקסים מסוימים ליום־השבת דוקא. אנו קוראים זאת ויודעים היטב שאפילו לקט כזה, סימפטומטי כאשר יהי, עדיין איננו כל הדיוקן וכל אמיתו. אך על רקע זה, גם שיחו המר של ידידנו חכם־הלב, שבו פתחנו דברינו, אינו נראה עוד כל־כך קרתני וכל־כך מחוץ לענינוֹ. אדם ששמו נישא בפי כל העולם, מפקין עד קהיר, אינו יכול, כנראה, להסתגר במעגל אמותיו של עמו הקטן. הוא על־לאומי, על־דתי. הוא – המנַווט את כדור־הארץ או מנסה להשליט בו סדר מזוית־ראיה גלובאלית, אוניברסלית, כמעט קוסמית – אינו יכול כלל להיות צמוד אל מוצא אחד של עם קטן וקרתני. אינו יכול להיות צמוד אליו – וממילא אינו יכול להיות משובש ומופרע על־ידיו או על־ידי האינטרסים שלו במהלכיו החובקים עולם.

בלי משים עולה לפנינו דמות של יהודי אחר, שאף הוא הגיע לפסגות אצל אותה מעצמה עצמה. לא שום התנצלות על יהדותו. לא שום הכרת־טובה למיטיביו על עצם העמדתו כיהודי במשרה הרמה. אמריקאי – מובן מאליו; יהודי – מובן מאליו. ואולי משום כך אנוס היה ארתור גולדברג, היהודי בכל שס"ה גידיו, בסופו של דבר לפרוש. אולי באמת מתחייבת בצמרות השלטון הזר הזדהות אכסקלוזיבית שאינה מניחה בלב אדם מקום גם לעמו שלו, למדויו, לחיבוטי קיומו. אולי.

בסיכום: אין זו דרמה יוָנית, כפי שביקש להגדירה הנרי קיסינג’ר, אלא דרמה יהודית סבוכה ולא בלתי מוּכּרת בדברי־ימינו. מכל־מקום, משעה אתה נתפס בענין הנרי קיסינג’ר, מקומו ותפקידו בהכרעות, להרהורים יהודיים ואתה תוהה ממי יש בו יותר: מדון יצחק אברבנאל או מברונו קרייסקי – הרי בעוד אין אתה נחפז לחברו אל האחרון – אתה מיטיב עם ההשוָאה, עם ההיסטוריה היהודית ועם הפכחון ההכרחי לכלכלת מעשינו כאן ועכשיו, אם אתה מנתקו מדון יצחק אברבנאל.