רקע
ישעיהו אברך
העליה איננה תיק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

עדיין אנו נתונים לרישומם של ימי־זכרון וימי־הוד ואין כל רצון למהר ולהשתחרר מן החיבוק העז שחבקה אותנו ירושלים וכל אשר צעד בתוכה ביום החג. ואפילו המחשבה, שהיא קרת־מזג מטבעה, איננה ממהרת לרדת מן ההרים – ומתוך אי־רצון מענה אנו חוזרים אל החול, זה החול של ישראל המלוהט בכמה מוקדים ואחד הסמויים אך הצורבים בהם הוא מוקד העליה.

 

ב

מי שעוקב אחרי האנטומיה של הדיון הציבורי בנושאים בעלי חשיבות יופתע לגלות מעין חוקיות של שלושה שלבים: תחילה פותחים בדיון מופשט. והסיפוק שבעצם התרגיל האינטלקטואלי נראה, לפעמים, לכמה ממשתתפיו כפתרון עצמו: בלחץ הנסיבות נפתח ברבות הימים גם הדיון המעשי, אך בלחץ הסידורים האישיים והמוסדיים יוצאים הדיונים מכלל ויכוח ונכנסים אל המיקוח, והוָלד שנולד אחר־כך, משיב לכל מיני שאלות של אנשים, תארים, עטרות וכיבודים רק לא לשאלה העיקרית, המהותית, שהביאה אותו לעולם.

הדיון המנוהל בעניני העליה איננו חסר קוים כאלה. ומי שעוקב מעט אחרי הגלוי והסמוי בויכוח הגורלי הזה – מקבל לא פעם רושם כי לגבי אחדים ממשתתפיו הדבר העומד על הפרק בחריפות איננו גורל העליה ועתידה וממילא – גורלה של ישראל, אלא גורלן ועתידן של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית וגורל העיסוקים שבהם יעסקו ראשיה.

ואם יש מה שמעיב את השמחות ואולי גם מאפיל על חרדות אחרות זהו אותו גילוי מדאיג, שבו השיגרה ומיעוט־האמונה מתחרים עם הלאוּת.

 

ג

אין כל הכרח ואין גם כוונה להקטין ערכם והילתם של תפקידים שנתמלאו בעבר. הדברים שעשתה ההסתדרות הציונית קודם קום המדינה כבר עומדים זקופים במפה הגיאוגרפית של המזרח, והדברים שעשתה בהתישבות ובקליטה גם בימים שלאחר קום המדינה כבר חרותים בשדות, בישובים ובכפרי־נוער. והתעודה הניצחת ביותר לגדלה של התקופה ההיא הם דוקא שרידי המעברות – הפחונים, הצריפים והאזבסטונים – שיותר מבתי־הקומות הם עדות להתאזרות כוללת של עם אביון. מעשה הקליטה של מיליון בני־אדם – בכללם זקן, אשה וטף – הוא עלילה דרמתית, גם של הנקלטים גם של הקולטים, שעדיין לא סוּפּרה בשלמות. צוות זה של קולטי העליה בארץ היה כלי־רעם למרירותו של העולה החדש ולמדויו ואין לדעת כלל מה נחסך מאתנו באנדרלמוסיה פנימית ובהתלקחות סוציאלית בזכות צוות זה וראשיו.

אך התקופה ההיא ונסיבותיה הגיעו לקצן, ואין לך מראה מדכא יותר מאשר גוף ההולך ומתנוון בתוך מלבושים של מחלצות. כשם שאין לך דבר מסוכן יותר מאזלת־היד לעשות את התמורה החיונית בתחום העליה והקליטה בהווה משום שהידים תפוסות בהסרת הכובע לכבוד העבר.

 

ד

כי ענין העליה בימינו יכול להיות נישא רק על־ידי אלה שבשבילם הוא ענין חיים. כמוהו – כענין הבטחון. הוא בשום פנים אינו יכול להינשא על־ידי אלה שבשבילם ענין חיים הוא להישאר במקום שבתם – וכך גם בשביל ילדיהם. הוא אינו יכול להינשא על־ידי אלה התובעים אותו מאחרים, מאיזו כתובת אלמונית של יהודים אלמונים, בלי להרהר רגע שבעצם הוא מחייב קודם־כל אותם, וכי אין להם שום זכות להשמיע תביעה זאת מאחרים כל עוד כל עלייתם איננה אלא עליה בלי־הרף למטוסים כדי לבוא לארץ ולדון, בין השאר, גם בענין העליה ולחזור ולהתישב במקומם. וכשם שלא יעלה על דעת איש למסור את הדאגה הממשית לבטחון ישובינו בבקעת־הירדן לידי טובי ידידינו היושבים בבואנוס־איירס, למשל, כך אין להעלות על הדעת כי נוכל להמשיך למסור לדאגתם של ציונים, אוהבי ישראל כאשר יהיו, ענין הנוגע לקיומנו או לחדלוננו כמו העליה.

הם יכולים להמשיך ולבוא לקונגרסים ציוניים. הם יכולים לבוא ולהפליא כיבושי ישראל וגבורת לוחמיו. הם יכולים, ובודאי יעשו זאת בלהט יהודי נאמן, להגביר את מאמציהם החמריים למען ישראל. אך בדרך אל הנסיון הנחרץ שלנו להגביר עליה יש לדאוג קודם־כל לסילוק הדברים המטעים, המעוררים אשליה ואחד מהם הוא הסיכוי לפעילות פורה בעניני עליה של הציונות הרשמית, והציונות העובדת בכלל זה, בארצות הפזורה.

אין זה נעים לומר. אין זה בודאי נעים לשמוע. אך אין ברירה לארץ הזאת אלא לומר בענין העליה דברים של אמת עירומה – ממש כפי שאמרה אותם בענין הבטחון. ושום דבר לא חיזק את העם בכל מערכותיו יותר מאמירה זו.

 

ה

ואם נחוצה היתה הוכחה ניצחת כי אין עוד להפקיד את ענין העליה בידי הגופים הציוניים הרשמיים, היא סוּפּקה דוקא על־ידי ההתעוררות המופלאה של העם היהודי כולו לאחר מלחמת ששת הימים.

כי הדבר שהיה מצופה מן התנועה הציונית, מפעיליה ומראשיה, בעצם הימים שקדמו למערכה היה לא רק להעיר את הנשיא ג’ונסון בלילה, אלא להעיר את הבן בחדר הסמוך. להעיר את הבן ולומר לו: לך. לך ללא שהיות אל הארץ שבשמה אני חי ופועל במשך שנים והנתונה ברגע זה בסכנת הכחדה. סע עם ויזה או בלי ויזה, גם אם תאבד את אזרחות ארצך. גם אם תצטרך אולי באין ברירה להיות אזרחה של אחת הקטנות במדינות העולם – סע. כי זה כל טעם היותי ציוני וזה טעם גאוָתי על המבדיל אותי מכל ארגון אחר של יהודים, וזה מיצוי מוסרי של כל הדברים הנאים שדיברתי מעל כל במות על התחיה היהודית.

אך טובי הציונים, בכללם אנשי הציונות העובדת הטוענים לקִרבה יותר גדולה למעשי־הגשמה, נשארו הם ובניהם על עָמדם ולא עברו מבחינת ההתנדבות האישית לפני המחנה הגדול של סתם־יהודים אוהבי עמם וחרדים לעתידו. ומי שלא עמד במבחן ההצטרפות והמרצת הבנים לעליה בשעה הקשה ביותר שעברה על העם, בשעה שעדיין לא ידוע היה גדלוֹ של הנס שיחולל צה"ל, אם בכלל יחוֹללוֹ – אינו יכול משום בחינה מוסרית להיות מחזיק המפתחות של עתידנו.

 

ו

כי העליה איננה תיק. היא איננה עוד מדף שבו מתקבצים ניירות, ועוד לשכה עם כרטיס־כהונה על הדלת. היא העורק הכלילי של כל זרמי הדם שבגוף הארץ. היא המעיין המפרנס את כל הנהרות ואת כל מובילי־המים האחרים: בבטחון, בכלכלה ובתרבות. היא ראשית. היא נחוצה היום לא רק כדי לקיים את ההחזקה – החיונית מבחינה היסטורית ומכל בחינה אחרת – של שטחים ששוחררו. היא נחוצה כדי להזרים דם חדש בכל מערכת החיים הרוחניים והמחשבתיים. היא נחוצה כדי שאוצר המושגים המהלכים בתוכנו – גם אלה שאנו מסכימים עליהם, גם אלה שאנו מתכתשים בהם – יבולל במושגים אחרים, שונים וגם מנוגדים. יבולל ויתנגש בהם. היא נחוצה כדי שתפקוד את הארץ, לאחר הפוגה ארוכה, תסיסה רוחנית חדשה וכדי שלא נטעה לראות כתסיסה כזאת את המריבות הציבוריות שלנו, חשובות כאשר יהיו.

כי העובדה המרה של דלדול העליה או הזנחתה לא צפה רק עם שחרור השטחים. היא כרמץ לוחש כל הימים. מרחבי הארץ החדשים רק חשפוהו. בהיותנו שקועים וטרודים בענינים העומדים ברום מלחמתה ובטחונה של המדינה, אנו מסיחים לפעמים את הדעת מן העובדה, כי מבחינה רוחנית, אין הרגשת־פרצים באולמינו ואין להבחין בזרמים שינחשלו את חיי הרוח של העם. ואפילו הויכוח המחודש – והמיותר – בין עברית לאידיש, אין בכוחו להסעיר אותם. הבור התרבותי שלנו, חכמים ונבונים כאשר נהיה, אינו יכול להתמלא מחוליתו. ובעוד הולכים ונוצרים בארץ ערכים חברתיים ולאומיים שספק אם יצרם קיבוץ יהודי אי־פעם בארץ אחרת, אי־אפשר להתעלם מכך כי תסיסה מחשבתית גדולה פוקדת עתה את הדור היהודי הצעיר בעולם – וגשר בין שני אלה אין. הוא ישנו בכוח, אלא שמבחינת העליה, הנוטה אותו בפועל, הוא תלוי על בלימתה של ההסתדרות הציונית.

 

ז

כשם שאין שום צידוק מוסרי שמי שאינו מתכוון בעצמו לעלות – יטפל בהמרצת אחרים לעליה, כך אין שום צידוק שמי שהעליה היא בשבילו ענין של חיים או מוות – לא יטפל בה.

כי מי שיסקור את התפקידים שבהם עוסקת הממשלה בישראל יעמוד, לפעמים, משתאה מול ההבחנה ההפוכה כמעט בין תפקידים שהיא מבינה כי עליה – ורק עליה – לעסוק בהם, ובין אלה שמהם היא רואה אפשרות להיות משוחררת.

הממשלה אינה יכולה לוַתר על עיסוק ישיר, או ישיר למחצה, בפילַטליסטיקה ובנומיסמטיקה ובטביעת מדליות, היא אינה יכולה כמדומה, לוַתר על ארגון ריקודי־עם בתענך או על הבאת סרטים לזרנוגה; ואדם ייאשם בהשקפות ריאקציוניות אם יהיה סבור כי לטובת השירות הטלפוני המהיר והמשופר אולי רצוי למסור את שירותי הטלפון לחברה פרטית או ציבורית. על כל אלה אין הממשלה יכולה לוַתר. רק על דבר אחד היא יכולה: על דבר שהוא מסד לכל חייה של הארץ: טיפול ואחריות ישירה גם בעניני העליה גם בעניני הקליטה1 בלי שום הפרדה ביניהם ובלי קדירה־של־שותפים.

 

ח

והעברת רשות העליה למדינה נחוצה עתה לא פחות משנחוצה היתה לפני עשרים שנה העברה חד־משמעית של הפעילות הצבאית לצה"ל ולא פחות משנחוץ היה להפקיד את החינוך בידי הממלכה.

היא נחוצה כדי שנעמוד פנים־אל־פנים עם כל חומרתה של הבעיה ולא נטיל אחריות הכשלון או ההצלחה על איש זולתנו. כדי שנבחן את כושר עמידתנו באחריות זאת לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח אלא בכוח המעשים או המחדלים שנעשה בעצמנו – ואנו מסוגלים, כידוע, במידה שוה לשניהם. כדי שנוכל להטריד את הממשלה בכנסת בענין העליה והקליטה לא פחות משאנו יכולים להטרידה בענין זיהום האויר. והיא נחוצה לא רק כדי להבטיח שבתחומי הרשות הממלכתית המבצעת לא ייעדר אחד התחומים החיוניים של המדינה, אלא גם כדי להכניס את בית־המחוקקים הישראלי ואת נבחריו לפני ולפנים של בעיות העליה ולתת לנבחר ענין חיוני נוסף לענות בו בשאֵלתוֹת, בביקורת ובהטרדת השלטון. ואולי, אולי, אם הדבר אפשרי בכלל בישראל, להפיל פעם ממשלה דוקא על מחדל בענין כה שולי כמו העליה והקליטה.

 

ט

בין כל הנימוקים המובאים נגד הפקעת העליה והקליטה מן הסוכנות היהודית הוזכר גם הנימוק הליגליסטי, היינו: אם לא למען העליה והקליטה שאָפין פילנטרופי, ספק אם אפשר יהיה להשיג את ההקלות לאוסף הכספים בארצות־הברית.

ארץ זאת מוּכּרת לנו מעט ונדמה כי אין נימוק מופרך מזה. לא רק משום שנקודת־המוצא לעליה ולטיפול בה איננה יכולה כלל להיות הנוֹחוּת או אי־הנוֹחוּת שבאוסף כספים בארצות־הברית וההגדרה שתמצא או לא תמצא חן בעיני הסינַטוֹר פוּלבּרייט. אלא משום שמערכת גיוס הכספים בארצות־הברית במיליארדים של דולרים מתקיימת לא על סעיף ליגליסטי נוח, שאם יבוטל – תבוטל הרשות. מגבית החירום, שבה הפליא כל־כך שר־האוצר לעשות בעיצומם של ששת הימים, לא נומקה כלל בנימוקי קליטה ופילנטרופיה. היא קיימת בנדבת־לבו של העם היהודי משום ששלטון דמוקרטי וחפשי של ארץ גדולה ונדיבת־לב רואה איסוף זה בעין יפה, ברצון. אם יפוג הרצון הזה או ייפגם; אם יקום פעם בארצות־הברית שלטון שלא יראה הוצאת מיליוני דולרים מתחום המדינה בעין יפה – שום סעיף ליגליסטי לא יעמוד לנו. אבל כל עוד נדיבות זו קיימת לא הורגש מעולם שום מחסור בהגדרות ודמיונם של אנשי־מגבית יהודים, כולל הגובים למען ר' מאיר בעל הנס, מעולם לא פיגר בהמצאת הכותרת החוקית היאה למפעל שלשמו יצאו לגייס ממונם של יהודים.

 

י

איש לא ייתמם להאמין כי רק יעברו העליה והקליטה לטיפול הממשלה ומנגנונה – יתחולל הנס וזרם גדול של יהודים קלוטים ימלא את הארץ. לא במטפלים בלבד תלוי כל גורל העליה, והמנגנון הציבורי בארץ איננו משתנה באופן מהותי לטוב או לרע אם מדביקים לו שלט אחר. אבל זוהי חובת־יסוד של ממשלת ישראל כממשלה, כשירות חיוני לאזרחיה, ואין היא יכולה כלל להעבירה על אחרים. ואם אמנם יש תקוה לעליה – עיקרה בניב חדש אל הדור הצעיר בתפוצות: במגע בלתי־אמצעי חדש ורענן בין המדינה – צעיריה, חלוציה, לומדיה ולוחמיה – לבין העולים בכוח שבארצות הפזורה, אף הם בשכבות הנוער של העם השואפים לבשורה או לאתגר רוחני חדש.

טעמו של אִסרוּ־חג הוא, כידוע, בהמשכת רוחו של החג. אין אנו יכולים ואין חיי הארץ הזאת וסכנותיה מתירים לנו להאריך את החג, הן זה שחגונו עתה והן את החג הקרב של איחוד ירושלים, למעלה ומעבר לאותו יום קצוב שנועד לו, אך אם יש דבר שנחוץ וחובה לאסור אותו בעבותים גם מעבר ליום זה ולמשך כל ימות השנה, זוהי האמונה המפעמת אותו, אמונה ששום חישובים מפוכחים עד כה לא יכלו לה.

מעטים הדברים בארץ שהאמונה או פיק־הבּרכּיִם הם כה גורליים למה שיושג או לא יושג בהם כענין העליה – היא הכף שעליה מונח כל עתידה של ישראל, של עמה וארצה גם יחד.

1968



  1. “הקלטה” במקור המודפס, צ“ל: הקליטה — הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות