נודה על האמת: לא נלהבנו מעולם לארגוני־חברה בישראל הנושאים שמות לועזיים, וארגון “רוטארי” ביניהם. בימים שלפני הריבונות היו כל הארגונים האלה מסמלים לנו, משום מה, התבדלות מן הקרוב והתפרקות על הרחוק; עקימת־אף אֶל הבית וחיפוש השראות בעולם זר. רוצים לגמל חסד — אמרנו — יקימו אגודה של גמילות־חסדים; רוצים לסעוד את החולה — יחדשו את לינת־הצדק. לשם מה להיתלות דווקא בהמצאתו של עורך־דין אחד שוחר־טוב משיקאגו ולדבוק בשם לועזי, שהוא טכני בעיקרו ושאינו בא אלא לציין רוטאציה־של־ תורנות לפגישות: פעם אצלי, פעם אצלך — “רוטארי”.
כלום חסרים במסורת היהודים מקורות של השראה לאהבת הגר, לעזרה לזולת? כלום בשיקאגו כתבו לראשונה את כלל־הכללים של חברת האדם: ואהבת לרעך?
כך היינו מהרהרים כאשר היתה העין נתקלת בשם הלועזי הזה, וכאשר סיפר לנו ידיד כי הלך והתחבר לשם — היתה לנו הרגשה כאילו נטל פרידה מהווי אחד ונתחבר להווי אחר. שייך — אבל כבר לא לנו.
השבוע בושנו מעט בפני עצמנו — והסירונו את הכובע בפניהם. באשקלון ובקריית־גת.
* * * * *
בושנוּ.
כי עתונינו המכובדים ביותר היו מלאים השבוע תיאורים דרמטיים על האסון בקריית־גת וכתבים סיפרו בהרחבה על סחף־הגורל הזה, שכמו שטף את הקהילייה האנושית הקטנה במבואות לכיש. הזריזות העתונאית עמדה כאן במיבחן, עמידה הראוייה לתהילה: צולם נחל האכזר, צולמה האם השכולה והפעוטה חסרת־האונים ששלחה יד מן הנחשול. צולמו המשפחה והמצילים. ופרט לנחל הגועש עצמו, שאותו, כידוע, לא קל לראיין — אין לך כמעט אדם בקריית־גת שלא רוּאיין. על הטעם הטוב שבאותה נבירה עתונאית ברגעי האסון ממש — אין טעם להתעכב. לאחר ששמענו פעם מראיין של “קול ישראל” משוחח עם אֵם אחת מוכת־גורל שנשפטה על הריגת ילד בעל־מום ושואל אותה לפני שני מיליון מאזינים, בכל כובד־הראש של האיוולת: "מה היית עושה אילו עמדת שנית לפני בעייה כזו? — לאחר ששמענו זאת, שוב לא יפתיעו אותנו מראיינים ישראליים. זו עתונאות חדישה וזה טעמה.
ואולם מעבר לאותן כתבות נרחבות לא ראה שום עתון צורך (פרט לעתון ערב אחד) להקדיש מאמר ראשי לאותו גילוי נדיר של מסירות־נפש קמאית שגילו יוסף איפרגן ואדמונד דיין בקופצם אל הזרם הסוחף, כאילו כל יום קופצים אזרחי ישראל כולם לתוך סחפים להציל את חבריהם. ובוודאי שלא נתעוררו כותבי הטורים המכובדים האלה לומר לאמהות, לילדים ולרעיות — לפחות באותה העמדת־פנים של חשיבות שבה הם מדברים בעניני מדיניות־החוץ של סין — כי לבנו הולם איתם וכי לא יהיו נעזבים. כאילו גילוי נדיר זה של אהבת־אדם — שעליה ורק עליה יכון חינוכו של העם הזה — פחות חשוב ללוותו מאשר את נאומיהם של ראשי מדינה. נאום לא נעדר.
ובושנו גם בפני עצמנו. בושנו מפני שחברת־הסעד המשוכללת שלנו יצרה כּלים לכּל וארגון לכל וכרטסת לכּל — אך כמו המיתה את ההתעוררות הפשוטה והבלתי־אמצעית של היצר־הטוב הפרטי שלנו לחוש לעזרה. כבר לא כדי להציל את הנסחף. כדי לסעוד מעט את המיוּתם. כאילו שטר־הניכויים שאנו תורמים כל חודש למוסדותיה השונים של החברה המאורגנת — הוא גם השטר שעל פיו אנו מוכרים לה בקבלנות את חוש־החסד האישי שלנו.
* * * * *
הצדענו, איפוא, ל“רוטרי”. הצדענו לפני החברים האלה באשקלון, שמכל המדברים בימינו גבוהה על חברה־של־אחווה ומכל השקועים עד צוואר במערכי־האחווה — באו הרוטאַריונים האלה אל בית האֵם שתרמה כליה לבנה החולה ושטפו את הרצפות ובישלו מעט גריסין ועזרו בתורנות מתחלפת במשק־הבית של האם האמיצה. והצדענו לפניהם בקריית־גת, שבלי אומר ודברים ובלי קצינים ליחסני צבור ובלי מסיבות־עתונאים החלו לאסוף תרומות למשפחות. וכבר הם עומדים באלפים, ומכל המדברים בעברית על הבחינה האנושית העמוקה שבקליטת העולה — באו דווקא נושאי השם הלועזי הזה וישו. עשייה נוסח ישן, מאדם לאדם.
* * * * *
אך יותר מכל הרכנו היום את ראשנו לפני מה שמכונה: ישראל השנייה.
הזכות היהירה הזאת שלקחנו לעצמנו להיקרא ישראל הראשונה — עומדת זה שנים מול הערעור החמור של חיי היושבים על הגבולות והמתנחלים באזורי הסחף של כל הסכנות למיניהן. היד הקטנה של אסתר וייצמן שנשלחה מן המערבולת וידיהם של אדמונד דיין ויוסף איפרגן שנשלחו ללא חשבון אל תוך המערבולת — ממוטטים כּליל את המנין הסידורי האווילי הזה. היכן היא ישראל הראשונה — זאת האיר בברק־סנוורים הנחל שגאה השבוע בעמק לכיש.
24 בינואר 1965
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.