רקע
ישעיהו אברך
לג. קרסל, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל תשכ"ט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

(דברים במסיבה)

כשאני רואה לנגד עיני את המסובים כאן, אני יודע כי בנסותי להנחות את המסיבה הזאת. אהיה משול לאדם שמנסה לנווט ספינה שכל נוסעיה קברניטים.

ואני מודה כי רוב ימי השתדלתי ככל יכולתי להתחמק מתפקידים כאלה. שאף כי יש בהם מן הנעימות של חלוקת כבוד לחבר, יש בהם גם מן המבוכה שח אמירת שבחו של חבר בפניו. אלא שמסיבה זאת היא בין העולין הנעימים משום שאני סבור כי הסתדרות, שבה כולם חברים. החולקת לעיתים קרובות כבוד לגדולה. מותר לה לחלוק מזמן לזמן, ועל פי כל גינוניה המקובלים, גם כבוד לתורה.

את מעלותיו של אליקים גצל קרסל (אגב, אולי יסבירו לנו דב סדן או קרסל עצמו את מקורו המדוייק של השם גצל, ובייחוד את הצירוף הזה של אליקים המונותיאיסטי מזה וגצל הפאגאני מזה, שרק גליצאים, כנראה, יכלו להמציא אותו). את תרומתו ללכסיקוגרפיה העברית ולספרות העברית ודאי יציינו בהרחבה הרשומים אצלי בתור הנואמים במסיבה זאת. כשלעצמי, בתחום שבו אנו מקיימים מסיבה זאת. הייתי רוצה לעמוד על התרומה. שתרם אליקים־גצל־קרסל לספרות תנועת העבודה ולביבליוגרפיה של ספרות זאת.

לגבי כל מי שלומד מקורותיה ומשנתה של תנועה זו היה השם קרסל לא רק שמו של מחבר, אלא שמו של מכשיר של כלי־עבודה, של קרדום שחופרים בו תורה — כשם נרדף בתחום זה אל המושגים הלכסיקוניים של לארוס ואחרים. כשאתה מתבונן בעבודת החיטוט, המחקר והגילוי שעשה איש יחיד זה, אתה מתקנא בדור הנוכחי וחושב כמה מבורך ומאושר דור־לומדים של ימינו שיש לו סדן’ים וקרסלים ושיכול לעשות לעצמו מלאכת הלימוד קלה ושוטפת. ואתה מתפלא לפעמים איך דור, שמבחינת לימוד תורה אינו צדיק מופלג כל כך, זוכה שחלק גדול ממלאכתו כבר נעשה לו על־ידי אחרים. אנחנו ובני־דורנו חייבים היינו לתעות ביער הסבוך הזה בלי מורי דרך מסוגם של קרסל, סדן ודומיהם — ואין דומיהם.

ואולם אם יש דבר השקול כנגד עומק הידיעה, הבקיאות והעיליויות של קרסל — זו אולי רק ענוות הבקיאות הזאת ונחבאותה.

כשאתה סוקר את יבולו הספרותי והלכסיקוגרפי של קרסל, אתה עומד משתאה מול הצניעות, המחתרתית כמעט, שבה נעשתה מלאכת־אדירים הזאת, ורק בהבשיל אחד מפירותיה, היא עולה פתאום מעל פני השטח. ועל־פי טיב הפרי והיקפו יכול אדם רק לדמות לעצמו מה עמוקים השורשים ומה עבה הגזע שהיו נחוצים כדי להצמיח אותו.

אליקים קרסל הוא מן הגילויים ההולכים ומתמעטים של המתמיד והעילוי היהודי שתורתו ובקיאותו וכוח זכרונו גם עמוקים כים גם רחבים כמוהו. אין הבקיאות חיזיון נדיר גם בין חוקרים ולומדי אוניברסיטאות בימינו. אך הבקיאות בימינו ככל שהיא מעמיקה — שטחה ותחומה הולכים ומצטמצמים. קרסל הוא מן השרידים של אותה בקיאות יהודית תורנית, שרוחב אופקה לא רידד את עומקה, ושעומק־ידיעתם לא צמצם את אופקיה.

עיליות זאת הולכת ונעלמת כשם שהולך ונעלם הטיפוס של תלמיד־חכם יהודי רב־אנפין שאף כי אחיזתו בענף אחד של חכמת ישראל, אין היא מפריעה לו להפליג אל מרחבים גדולים של תורה ושל בקיאות בכל תחומי חכמת ישראל וגם מעבר להם.

כשהייתי נער והבאתי בפעם הראשונה הביתה לכסיקון רוסי — אם אינני טועה: בתחום הגיאוגרפיה — והתחלתי לשנן אותו בצמאון פרק אחר פרק בסדר הא"ב ניגש אלי סבי, הוציא מידי בזעף את הלכסיקון ואמר: בספר זה תעיין כאשר תדע כבר את כל הספרים שהוא כותב עליהם.

הסכנה הזאת שנקרא ונלמד מתוך הלכסיקון, במקום לקרוא וללמוד את הספרים עצמם, הולכת וגדלה דוקא כשהלכסיקון הוא טוב ושכתיבתו רהוטה וכשהוא נע בין הביו־והמונו־והביבליוגרפיה. את הסכנה הזאת הטיל לפיתחנו גצל קרסל עם הלכסיקון המורחב לספרות. אבל באיזו סכמה שביודעין או בלא יודעין, תנא קרסל — ושייר, והטיל, כמדומה לי, בתוך כל ערך איזה גירוי־של סקרנות לדעת על הערך הזה יותר, ובחשובי הערכים — לרצות לדעת אותם עד תומם. ואין אתה יכול להגיע לידיעה זאת, כמובן אלא בהליכה מקרסל אל המקורות עצמם. וגירוי זה, הארוג בתוך כתיבתו עצמה, שבאה לא רק ללמד עובדות־יסוד שאתה מחפש לדעת, או לוודא דברים שאתה יודע אלא גם לעורר צמאונך לדעת יותר — הוא אחד הסממנים החשובים שהטיל קרסל בתוך החיבור המקיף והמסייע הזה.

הסכנה שהזהיר מפניה סבי, לפחות במקרה שלנו איננה קיימת גם מסיבה נוספת: גם אם יסתפק הקורא של ימינו בקריאת קרסל בלבד על פי הא"ב, ירכוש ידיעה עמוקה ונהיה כזוכים מן ההפקר, אבל טיבו של הלכסיקון וברכתו למעיין שמתוך־ידיעה — עליהם בודאי היה גם סבי מברך.

ואני רק פותח בזה את שורת הדברים שראוי קרסל שיאמרו לו, אינני יכול שלא להביע תמהון לפעמים איך קרה הדבר שהעוצמה העיקרית של הזכרון היהודי כמו נאחזה דווקא בגליציה, בזבלוטוב או בברודי. אבל עובדה היא כי גליציה היא שנתנה לנו שני המחשבים האלקטרונים של הזכרון התורני היהודי שבינותם אני יושב ברגע זה. ואת הבכיר במחשבים אלה, את דב סדן, אזמן בזה אל הדוכן.

5 בינואר 1959


המלצות קוראים
תגיות