“כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה”

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של “לא לגיבורים המלחמה” נדפסה בשנת תשל“א, 1971 בהוצאת א. לוין-אפשטין בע”מ, תל-אביב

המהדורה השנייה, המצולמת, של “לא לגיבורים המלחמה” יצאה בהוצאת ‘אסטרולוג’ בשנת 2000

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969

לפני יותר מ-50 שנה!

 

פרק א    🔗

ימים אחדים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה, בסתיו 1960, פגש פוּליק את צבי ברחוב בן־יהודה בירושלים, אצל הדוכן למימכר עיתונים שעל־יד קפה “עטרה”.

“שמע,” אמר לו פוליק, “קיבלתי צו־קריאה למילואים בעוד חודש. אולי אתה יודע, הם לא מתחשבים בסטודנטים?”

“לכמה זמן?”

“שבוע.”

“מה זה נורא כל כך? תצא.”

“כבר הייתי בקיץ. אני מוותר על התענוג הזה. צועקים עליך ומריצים אותך.”

“אל תהיה ‘קוּטֵר’!”

“נמאס לי כל פעם לחזור להרגשה של בסיס־טירונים.”

“מה יש? גם לי קוראים.”

“טוב, אתה קצין.”

“אל תחשוב שזה יותר קל.”

“כאילו הם מתכוונים כל הזמן נגדי,” אמר פוליק.

“עזוב שטויות. יש ועדה אצל קצין העיר. תביא להם אישור שאתה סטודנט.”

צבי סיים לשמוע שנתיים ראשונות בחוגים לפילוסופיה ולהיסטוריה כללית, בהם בחר לאחר שנכשל בבחינות הכניסה לחוג לפסיכולוגיה. עיניו היו קטנות ופקחיות, ומבט להן תמים וערמומי כעיני איכר. בלוריתו שחורה. עורו שחום. שפתיו עבות ובולטות. בחורות אהבוהו. בשנה זו עמד לסיים את לימודיו ולגשת לבחינות התואר הראשון, ואולי גם לשמוע שיעורים אחדים לקראת התואר השני. לשם כך היה עליו לקבל אישור מיוחד ממזכירות הפקולטה למדעי־הרוח, והוא ניגש לסדר את העניין. בתחילת שנת הלימודים התמשכו מול המזכירות שבבניין מייזר תורים ארוכים של עשרות תלמידים חדשים, מהם סלד.

צבי הכיר את פוליק עוד בהיותם ילדים ולומדים בכיתה אחת בבית־הספר העממי פיק"א בפתח־תקווה. אחר כך נפרדו דרכיהם וכל אחד למד בבית־ספר תיכון שונה. לקראת היציאה לצבא הצטרף צבי להכשרתו של פוליק ויצא עימם יחד לצבא. את בסיס הטירונים עשו במשותף, מיטה ליד מיטה, ושוב התרחקו, פוליק ירד לעין־גדי וצבי הלך לקורס קצינים. בתקופה בה שהה צבי בסדום היו נפגשים לעיתים, באכסניה בסדום או בחדר־האוכל של עין־גדי, אך בלא קירבה יתירה. צבי קיצר בשנה את שירותו בצבא הקבע ועלה לירושלים ללמוד, ופוליק נשאר עוד שנים אחדות בקיבוץ. פוליק עבד לסירוגין על טרקטור, בהשקיית שדות העגבניות, בכרם הצעיר, ובשעת הדחק אף שימש כאופה. לפני יותר משנה הסתכסך עם חבריו, שאמרו כי הלחם שאפה מחירו יקר מדי, ועזב את הקיבוץ. הוא לא היה מוכן לחזור לקטיף העגבניות או לעבודת הסיקול המייגעת.

בדירת אימו בתל־אביב לא מצא מנוחה לנפשו. היה מסתובב בבית כזר. ירד לנגב ועבד חודשים ארוכים על טרקטור בחריש שדות וחסך כסף ללימודים. חזר לתל־אביב, העיר היתה לו זרה ומפחידה. לשאונה לא התרגל. רק את הים אהב.

לפני שנה עלה לירושלים והתהלך בה זר ונבוך. התבלבל בקווי האוטובוסים והגיע לקריית־יובל במקום לאוניברסיטה בגבעת רם. האוויר הקר, שהיה חריף ויבש, הכאיב לריאותיו. עור פניו להט מפני צריבת הקור, כמו בשעת מחלה. היה נדמה לו שהאוויר דליל מדי, צלול מדי, וחש עצמו כמרחף בשום־מקום. רחוב יפו על בתיו העתיקים ועיקוליו נראה לו כעיר עתיקה שמקומה באירופה של ימי־הביניים. הכול היה שונה וזר לעומת מחוזות השפלה והערבה. הקור, האבן, השקט והריח היבש של האוויר. כל ימיו היה איש השפלה, ובהרים חש עצמו חסר משקל, ושפתיו מתבקעות.

כאשר נפרדו ברחוב ביקש פוליק מצבי לבקר אצלו בחדרו. איתו נאספו, כך אמר, כמה דברים שגילה בפילוסופיה יוונית. לא לחינם בא לירושלים. גם על תולדות היישוב יש לו מה לומר. הוא למד פילוסופיה וספרות עברית, אך אהב בעיקר את הפילוסופיה.

שבועות אחדים לפני הפגישה עם צבי, בארבע ורבע לפנות־בוקר, עם אור ראשון של שחר, התעורר פוליק בבהלה בדירת אימו בתל־אביב ונדמה היה לו שכבר צהריים, או לפחות שמונה בבוקר.

שלוש פעמים במשך הלילה קם בשנתו והלך כסהרורי למטבח ושתה כל פעם כוס מים תל־אביביים פושרים ותפלים, בטעם יוד, כדי לשכך את הצרבת. הוא לא ידע אם הצרבת הביאה את חלומות־הזוועה או הללו את הצרבת. הנה הוא יושב ליד השולחן המרובע והכבד בבית הוריו הישן במושבה, אשר נהרס לפני שנים רבות. החלון הדרומי פתוח. שעת יום היא, וקיץ, ובחוץ אור צהוב ובהיר מאוד־מאוד. לפתע מבריק ברק בדרום, ומוזר שהברק אינו פוסק אלא ממשיך לבעור. מעל גגות הבתים הגבוהים מבריק פס אדמדם כברזל מלובן, מפיץ חום עז, והילה צהובה של קיץ סביבו.

הוא יושב ליד השולחן ומכין את שיעוריו לבית־הספר, ומתפלא מעט על הברק החם הנמשך כבר כמה דקות, אך אינו דואג. ברדיו הפתוח מודיעים בקול רם כי נשרף בית־הספר העממי פיק"א הסמוך לביתו (שם למד ושם למדו גם הוריו), וכי נשרפו עוד בניינים וגגות רבים. הוא ניגש לחלון, הבתים הלבנים עומדים עדיין על תילם, אך רוב גגות הרעפים, גם גג בית־הספר, שרופים. רק שרידי קורות משחירות מזדקרים כאצבעות מעוקמות, מרמזים על המיבנה שנעלם.

אימו חוזרת בבהלה הביתה ואומרת בקול נואש שזהו זה, הפּצצה. ובו ברגע הם מתחילים לסגור חלונות מפני הקרינה. כיצד לא הבין מיד? והשמועה מהלכת בקול רם ומתפרסמת ברחובות ובוקעת מן הרדיו: היתה תקלה, התפוצץ מיתקן, ועדיין לא ברור אם סכנה צפוייה לכל הארץ, או רק לדרום.

מה שברור לחלוטין הוא שאין שום דרך חזרה לאחר מה שקרה, על כל פנים – לא לאלה הפגועים עתה בקרינה, ואשר שעות חייהם ספורות. בין אם אירע הדבר בטעות, בין בכוונה – פרצה מלחמת העולם האטומית אשר מפניה פחדו תמיד, והיא תוביל בתגובת שרשרת לכיליון.

אימו אינה נשמעת לאזהרותיו להשתטח על הרצפה, והיא רצה אל השכנים, דרך החצר הגובלת עם ביתם מאחור. השכנים יושבים ליד פתח ביתם, כל המשפחה תחת עץ התות הענף. הם אוכלים, לאור פנס חשמל התלוי על ענף העץ, ארוחת־ערב. סאלאט, גבינת־עיזים ואבטיח. מוזר, אצלם לילה ואצלו יום, ואין ניכרת בהם שום דאגה. הוא רואה אותם מחלון המיטבח.

צריך להתחיל לשתות נגד הכוויות הפנימיות והקרינה, הוא אומר לעצמו. יש בכך הגנה. וצריך להכין מים, הרבה מים, כל זמן שיש בברזים מים אשר הקרינה טרם זיהמה אותם. והוא מתפלא על עצמו, מניין הוא יודע כל מה שצריך לעשות בשעה כזאת? ובו בזמן ממלאה אותו הוודאות שהכול לשווא, שעותיו ספורות, והוא חש את הקרינה הולכת ומתפשטת בתוך אבריו, וכמין כובד לאה נמסך בהם. בקושי הוא מזיז את עצמו.

הוא שותה כמויות עצומות של מים, ומרגיש שזה מיטיב עימו ומחסן אותו בפני הקרינה. הוא מתחיל לשתות בכוסות ועובר לספלי־חרס כבדים ועבי־דפנות, בזה אחר זה. תחת לכיור הוא מוצא גַ’ארה ערבית גדולה בתוך סל נצרים, ממלא גם אותה מים, ומניח למשמרת. הוא יודע שיהיה מחסור.

הבית סגור כולו למען לא תחדור הקרינה, אך ממקום כלשהו שופע חום מוזר ומצמית, חום רדיואקטיבי. הוא מחפש אחר מקור הקרינה הקטלנית ומוצא אותו במנורת החשמל המונחת תחת השולחן המרובע בחדר הגדול. מנורה כחולה ורגילה, לכאבי־אוזן והצטננויות, בעלת אגס כחול ורפלקטור מצופה כרום. הוא חש שהמנורה שייכת במהותה לפצצה, משום שהיא שולחת לעברו, בתדירות אפלה, קרני רנטגן, ומצוי בה ראדיום שהחל מתפרק בעקבות הקרינה שבחוץ.

הוא מבין כי למען הצלתם צריך להוציא בהקדם את המנורה מהבית. יחד עם זאת הוא יודע כי ככל שייגש קרוב יותר למנורה, יגדל בגופו אחוז הקרינה המקרב את מותו. לבסוף הוא תופס במנורה הכבויה, אשר עינה הכחולה מרככת את בשרו, נושא אותה חחוצה וזורק אותה לעשב הירוק, תחת לעץ הלימון שבחצר, זה העץ שמחצית ענפיו מורכבת קלמנטינה, והוא מניב שני סוגי פירות.

כאשר הוא נכנס הביתה בעד דלת המטבח, הפונה לחצר, חוזרת אימו במרוצה מן השכנים, ניצבת באמצע המטבח האפל, ומתחננת:

“אבל אני רוצה עוד לחיות. לחיות!”

ואז הוא מבין ששניהם עומדים למות. הוא אומר לאימו שצריך לשתות, לשתות הרבה, וגם לרוץ להתקלח, כי תחת למים הקרינה פחותה.

אך היא אינה שומעת לו, ולא סומכת על עצותיו. היא מסתובבת בבהלה בבית וסופקת כפותיה.

הוא יודע שאינו יכול להציל אחרים, איש אינו מאמין להסבריו בקשר למה שנחוץ לעשות בשעה הזאת. הוא רץ לחדר־האמבטיה האפל והישן, בו עומד דוד חום עם ארובה, שמסיקים אותו בגזרי־עץ, ומתחיל להתקלח, אך המים נגמרים מיד, ויש לו הרגשה שהקילוחים האחרונים היו מזוהמים ונגועים. הוא מרגיש שהכול אבוד. תמיד חשב שהדבר לא יקרה, והנה זה קרה. בבת־אחת קיבלו החיים משמעות אחרת בגלל הברק האדום בצהרי־קיץ. והוא מבין כי מה שלא יספיק לעשות עכשיו שוב לא יספיק לעשות לעולם. גופו הולך וכבד עליו מרגע לרגע, וכבר הוא זוחל על הרצפה ואינו יכול ללכת זקוף. גם נדמה לו כי האור בחלונות ממית.

בשארית כוחותיו הוא מגיע לטלפון הלבן (למרות שמעולם לא היה טלפון בביתם העתיק), ומנסה לחייג עוד פעם אחת אחרונה אל עפרה כדי לדעת מה שלומה ולהיפרד ממנה. הוא דואג לה מאוד משום שהיא גרה בבית גבוה הפונה כלפי דרום והוא חושש, כמעט בטוח, שהקומות העליונות נהרסו מיד או סבלו קשות מן הקרינה. הוא אינו יודע אם היא עדיין בחיים. הוא מנסה לחייג, למרות שנדמה לו כי רק לפני דקות אחדות, בטרם הבריק הברק, עדיין היה שקוע בשיחה עימה, והוחלפו האשמות קשות והדדיות.

הוא מנסה לחייג אבל הטלפון הלבן הצהיב והעלה סימני חריכה, ונדמה לו כי עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה. הוא מרגיש צורך חיוני לטלפן אליה. אך גם לוּ היה המכשיר שלם הריהו יודע כי החוטים המקשרים אותו אליה כבר ניתכו כולם.

בייאוש, מתוך ידיעה שזה המעשה האחרון שהוא עושה בחייו, הוא זוחל על הארץ ומסתתר מפני האור הנורא. הוא מתנפל על המכשיר הרך והמעלה ריח חריכה ומנסה לחייג את המיספר שלה, ובאותו רגע הוא מתעורר בצמא נורא, אינו יכול להאמין שניצל וכי הסיוט חלף, וממלמל:

“איזה מזל היה לי, מזל שהכול אירע רק בחלום.”

ונדמה לו כי חייו ניתנו לו במתנה.

הוא מנסה לנמנם בלא הצלחה עוד כמחצית השעה. שפתיו רועדות. ובהגיע השעה החמישית הוא זורק מעליו את הסדינים הלחים, לוקח את משקפי־השחייה והולך לבריכה.

מגע המים הקרירים והצלולים בבוקר מרגיע אותו. הוא צולל ושוחה רגע ארוך בדממה השקופה. מתהפך על צידו. שט כדג בעולם כחול־ירקרק מופז אור שמש. צף, עולה ושוב טובל טבילה ממושכת. וכך פעמים רבות, מזדקר בפה פעור, כשואף לבלוע את הבוקר ואת האור והיום, ממלא ריאותיו אוויר ומתנפל אל תוך המים הצוננים, שכמו חדרים מבעד לנקבוביות עורו. הוא חש עצמו כצמח מושקה היטב. יכול היה לשתות את הבריכה כולה. גופו רווה ומפוייס. כמו נולד מחדש: קרבת הים, חריפות ניחוח אצות ומלח כריח מלפפונים טריים בהיחתכם. השמש. הגלים. ידיו המתגלשות במים, וסביבן הילת אור זהובה כחלום שקוף. לובן בתי העיר. בני־אדם שהמולתם מעוררת.

הוא יוצא מן הבריכה וממשיך במסע תענוגיו בים השקט והחלק כראי. רוח מלוחה וחרישית מקדמת את פניו, וריח עשבי הים כריח קליפת אבטיח ראשון של קיץ בהתבקעו, חמצמץ־ירוק וטרי. קולות העיר עמומים, כאילו מאחוריו, ביבשת אחרת, פועם בית־חרושת ענק. דגים שקופים ודגים כהים חולפים על פניו סיעות־סיעות, והן דומות ללהקות ציפורים במעופן. קרקע הים עשוייה גלי חול כפני מידבר שהרוחות תלתלו את חולותיו הנודדים. קווים לאין־ספור, תלמי חול זעירים, רשת קורי־זהב וכתמי מים לבנבנים, בבואות השמש בגלים, והם מתערסלים בתנועה מתמדת בסחף הגלים ובהשתברות קרני האור. נערה מהלכת במים, וענן דגיגים ברגליה, והיא אינה יודעת.

הוא מניף את זרועותיו וחותר. קול הטפיחות מפריע את הדממה, ונותר שובל בועות מאחוריו. הים כמוהו כאישה, סכנה להיכנס בו שעה שהוא רוגז וסוער, ואין אתה יכול להרגיעו. צריך לחכות לשעת כושר. יום אחד ילטף אותך ולמחרת יתנכר, עכור ורע. חזק בזעפו. יום־יום הוא משתנה, כל יום הוא אחר, ותמיד אחד הוא.

בבוקר, נסוך קורי־שינה, בטרם הכיר את עצמו מחדש, בטרם החליט מיהו למשך היום הקרב ובא, הוא מתהפך על גבו, והים אוסף אותו אליו כהמשכו של הזמן, של הלילה, הים זורם אל ליבו וסוחפו על פני חלקת המים החרישית. יצוע שקט ולטפני, כחול, זהבהב, מפכפך ורוגע. בבוקר, בטרם זיכרונות ומאוויים של ליל אמש שבים ובוראים אותו להתנודד יום חדש בין כאב לבין שיכחה. להכיר את עצמו כמו שהוא: אידיוט עצוב. בבוקר, בטרם קם גבול זרות בינו לבין המים. בינו לבין היקום. הכול מים, אומר תאלס.

הוא מתבונן בחיי הדגים כדי הרף־עין של צלילה, צף ועולה אל שום מקום. מדוע הוא עצוב היום? הוא מבקש להסביר ולהבין, והסיבות מסתדרות במחשבה כקו־מקביל מול הכאב שקיים ממילא, וכורות תהום של סיבה מול כישלון וסיבה מול כישלון. רמייה עצמית וחלום על טוהר וראשית חדשה, מול עובדה ועוד עובדה, הנתקעות כקוץ ממאיר, מול עבר שאין לשנותו. טיפשות, תקווה, ידיעה, כירסום.

טיפשות, תקווה, ידיעה, כירסום. קח בני־אדם נגד בני־אדם. נסה להיות עם אדם כדי לשכוח אדם. לבלוע כדי להקיא, ודע: לכל מסכן יש המסכן שלו. קרבת הבשר מענגת. קרבת הבשר מעייפת. קרבת הבשר מרחקת, מרחקת, מרחקת. והריחוק אינו מוליד אהבה אלא שובע חסר־חלומות. הלב הוא הטיפש הכי גדול אבל אי־אפשר לרמות אותו.

“מיסטר!” פונה אליו זקן יחף, גוץ ועגלגל, במכנסי חאקי קצרים.

הזקן מדבר אמריקנית. פטמותיו שקועות, כרסו השחומה משתפכת לפניו ועורו מחוספס כקרפדה. “אֶ טְשֵייר מִיט אַ בֵּנְקֵל? פְּלִיז!”

פוליק סירב בנימוס למשכיר־הכיסאות. החול הפריך והקריר דיגדג בכפות רגליו.

“זאת? ממש נימפומאנית!” מתפאר בן־תשחורת אחד על החוף בציחקוק בוסר חרמני. “מה זאת־אומרת, ראו אותה מאחורי בריכת תל־אביב מאוננת עם קישוא!”

“אתה מספר לי? הרמתי אותה.” עונה לו ברנש אחר בקול ידעני.

“באמת? איך היא?”

“ככה־ככה, לא משהו מיוחד. כמו שאתה רואה אותה, פּוּסְטֵמָה גדולה, נותנת לכולם.”

ופוליק אמר אל נפשו, כי לאדם בודד יש והעולם כולו ניראה כמין אישה, ומפני־כך אי־אפשר לשבת בבית בהגיע ערב, אלא מתחילים להתרוצץ ברחובות ולהיחנק.

קול משרוקית המציל מסוכתו ניסר והתערבב בהמיית הגלים, הרבה סלעים היו במים, והמציל שרק אל תוך רמקול, ובתנועות ידיים נמרצות היפנה את המתרחצים כמה עשרות צעדים צפונה בתוך המים.

במדרגות חוף גורדון הבחין פוליק בשתי בחורות לבושות בביקיני, בעלות גוף נאה ותווי פנים גסים, כשהן עולות מאחוריו.

“תראי,” אמרה האחת, “יש יום שאת מושכת תשומת־לב, ויש יום שלא. מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים.”

“עברתי על־ידו שלוש פעמים והוא לא הסתכל אליי,” השיבה האחרת, “לְמה הוא חושב את עצמו?”

“ואת הסתכלת עליו?”

“אני טיפשה? עשיתי את עצמי גם כן שאני לא רואה אותו.”

“ככה צריך.”

“פעם שנייה שיזחל אצלי.”

היה יום שישי חם, והטמפרטורות גבוהות מן הרגיל לעונה זו. ברדיו הודיעו כי בהרים ישררו תנאי שרב, ובירושלים הגיע החום עד שלושים ואחת מעלות.

“חיכיתי לך הערב,” אמר פוליק לצבי כאשר פתח את הדלת.

“איך ידעת שאבוא? הרי לא הודעתי לך.”

במסדרון האפלולי התמשך קולב ארוך, תלוי על קיר, ועליו מעילים. באוויר עמד כמין ריח של כלבים.

“לא חשוב. ידעתי.” אמר פוליק.

בחדר היתה ספה. לאמיתו של דבר לא ספה היתה זו אלא מיטת ברזל פשוטה, מכוסה שטיח ירוק, שהתכסה בערימת עיתונים. עיתונים היו פזורים גם על פני הרצפה.

“ראית כבר?” דחף לעומתו פוליק את העיתון, וקולו רעד.

צבי לא הבין.

פוליק פרש בפניו את הדף, ובו כותרת לכל רוחב העמוד למעלה –

קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!

“אז מה?” אמר צבי, “ממתי אתה מאמין לכל השטויות שכותבים בעיתונים?”

צבי הדליק לעצמו סיגריה ולקח את העיתון, כמי שעושה טובה.

…בשבוע האחרון קראנו בכמה עיתונים (והקולגים שלי יסלחו לי על שלא אנקוב בשמם ובשם במותיהם…) – וגם שמענו בעל־פה, לא פחות ולא יותר:

שהאיש אשר המפלגה הגדולה ביותר במדינה, הטוענת כל השנים לכתר האחריות הממלכתית, האיש אשר ממשלה קואליציונית בישראל מינתה אותו להיות שר־ביטחון, לא זו בלבד שנכשל בתפקידו, אלא:

שאין לו ולא היתה לו “תחושה ביטחונית”.

שאין לו מושג מה זה צבא.

שהתייחס לקצינים כהתייחס נותן־עבודה אל מקבלי־עבודה.

שהוא חסר־סבלנות ורואה אינטריגות בכל מקום.

ו – וזו אחת ההאשמות המזעזעות ביותר – שמתוך רצון להתחבב “על הבחורים האלה” (כלומר הצבא) “נתן להם מן הרגע הראשון פעולות־תגמול בקלות שלא זכו בה מעולם בימיו של בן־גוריון.”

– – –

מה פירושם של דברים אלה…?

פירושם הוא, שכל מה שאמרו לנו, ואנחנו בעקבות זה אמרנו לעם כאן ולכל הגויים, כי יש מתיחות איומה בגבולות, כי יש פרובוקציות קשות מצד האוייב, כי יש מריטת־עצבים בלתי־פוסקת ביישובי־הספר, כי יש התגרויות מסוכנות וכי לכן אין לנו ברירה אלא להלום בבסיסי־האוייב – כי כל זה הבל־הבלים. כזב. אלא ששר־ביטחון, ש“רצה להתחבב על הבחורים”, “נתן להם פעולות־תגמול בקלות…”

“אז מה אתה אומר? היסטוריה!” אמר פוליק. הה? מה צריך יותר מזה? בשביל מה, בשביל מי, לעזאזל! – צריך ללמוד היסטוריה? פשוט, ‘נתן להם פעולות־תגמול בקלות’, והיום, כאשר מסתכלים אחורנית לתולדות היישוב היהודי, עד להקמת המדינה, קשה להבין את הפאתוס ואת המיתוס הציוני, אשר מעבר לכל מלחמות האחים, והפרשות העכורות שקדמו לפרשת לבון, ליכדו את מרבית העם מתוך אמונה שלימה, ממש הרמטית, בצדקתו. אבל עכשיו, הנה, תביט, אל תחשוב שאני ניגש לזה גישה אירציונאלית, למרות… אתה חושב שהצד השני יותר בסדר? הם… זאת אומרת, לא הערבים, אלא… טוב, תקרא לבד."

פרשת ה“דרייפוסיאדה”

יערי (בחימה שפוכה): אני אגיד לך בדיוק: כוונתי ל“קורס” של החבורה המסובבת את בן־גוריון. אני מתכוון לאנשים המעורבים בכל ה“דרייפוסיאדה” הזאת, אדוני – נא לזכור: כל הפרשה אירעה בין חברי מפלגה אחת, וזה מחריד! זה מזווע מאוד! הדרך ממכשיר ההאזנה שהוטמן בחדרו של מאיר יערי עד לפרשת לבון היא קצרה! (בהתרגשות) כולנו בסכנה, – כולנו, גם מפא"י עצמה! לנו לא נחוץ רְגִ’ים עם חמישה מיני ש.ב.!

“לפי דעתי…”

“תבין,” הפסיק אותו פוליק, שרק חיכה לרגע בו ירים צבי את עיניו מהעיתון, “ישנו איזה קשר, אבל, אי־אפשר לדבר… שמה שאנחנו עושים לערבים, חוזר ומשפיע עלינו… מסוכן, אבל, אני הלא ידעתי את זה כל הזמן. בשבילי… ומה אתה חושב, ה’עסק ביש'? תזכור מה שאני אומר לך, יש קשר בין כל הדברים, ואני… תבין, אם מסתכלים מההתחלה, בתולדות היישוב, ישנו איזה עיוורון, וחד־צדדיות, בתפיסה הציונית, אשר מבלעדיהם לא היינו זוכים במדינה וברוב יהודי בה. אך אין להתעלם מהמחיר הנורא שאנו משלמים עבור העיוורון, והגישה הנוקשה והמנשלת כלפי הערבים, ההתנגשות המתמדת – היתה מוכרחה להיות מלוּוה במיתוס לאומי עז, באידאליזם, בהערצה כנה של התנ”ך, ברומאנטיקה ובאהבת הארץ, אתה אוהב את הארץ?"

צבי שתק.

“אתה!”

“מה השאלה?”

צבי התבונן ברהיטים המעטים שהיו בחדר. ארון כפול דלתות, מרוח בצבע שמן לבן. “שייך לבעלת־הבית ובו בגדי החורף שלה,” הכריז פוליק בהכניסו אותו פנימה. ואכן ריח דק, אך חריף, של נפטלין ובגדים עתיקים, עמד בחדר, וצבי התעטש פעם ופעמיים, עד שפתח פוליק למענו את החלון ואת התריס. פתח והתגלו צמרות עצי אורן ירושלמי, גזעיהם שחוחים באלכסון, רעש מחטיהם נשמע לעיתים כקול נקישות טיפות גשם. השמיים היו כחולים ושקופים, ושעת השקיעה צבעה אותם בגוונים רבים של אדום בוער. מבית הדירות הבנוי אבן, אשר ממול, נשמעו זמירות שבת. צבי אהב את השקט אשר ללילות שישי בירושלים, לאמיתו של דבר לא התכוון לבקר אצל פוליק, אלא הלך לבקר את יהודית, שגרה ברחביה, היה בכוונתו לבקש ממנה שתלווה לו כמה לירות. היא השאירה לו פתקה, שהיתה מוכרחה ללכת לקרובי משפחתה אשר הזמינו אותה לסעודת הערב, אבל תשתדל לחזור מאוחר יותר, ולחכות לו בדירתה.

בכיסו היתה הכתובת של פוליק, שגר מרחק בתים אחדים ממנה, והוא החליטו לגשת אליו. בעצם היה גם רעב, כי לא טעם מאום מאז אכל ארוחת־צהריים מאוחרת במסעדת “רימון” עם זוג ידידים שלו, כמנהגו כל יום שישי שהוא נשאר בירושלים. אחר כך הלך עימם להצגת קולנוע, בא לחדרו, התרחץ, החליף בגדים, ושוב יצא.

על הכוננית היתה מונחת צלחת פח, ועליה קציצה קרה ופרוסת לחם. במדף האמצעי ניצבו ספרים: “המשפט”, חלק אחרון של “שדים”, “גדולי ההוגים” לוויל דיוראנט, “ממלכת ירושלים הצלבנית”, “מסתורין” של קנוט האמסון, שלושה כרכים של כתבי אפלטון ואחד של עגנון, ספר עתיק וגבוה בכריכה חומה בשם “חולמים ולוחמים” מאת יערי־פולסקין, ויליאם ג’יימס “החווייה הדתית לסוגיה”, “החיים כמשל” ושני כרכים כרסתניים בעטיפה כחולה של ספר הפלמ"ח. אותה עת טרם העביר פוליק את כל ספריו לירושלים. תקליטים אחדים, באך, ויוואלדי, דבוז’אק, הונחו בערימה על כיסא.

איש לא היה יכול לומר על פוליק שהוא מכוער, אולם פניו לא היו עשויות למצוא חן בעיני איש. חיצוניותו התאימה התאמה גמורה: מגושם היה, וכמו נאבק תמיד באותה תכונה גולמנית שבו. שעיר. בעל קומה קצת למעלה מבינונית, אך לא גבוה. כתפיו רחבות ושחוחות, שפתיו נכלמות, גבות עיניו לבקניות ועבותות מאוד, מהן משתרבבות ויורדות שערות פרא אחדות. מצחו קודר, כשקוע תמיד במחשבות. מבטו רוגש וכמו מושפל מתוך עיקשות. כשרוי בעולם אחר. עיניו כחולות, בהירות מאוד, וקצרות רואי. מסתתרות מאחורי משקפיים עבי עדשה, במסגרת חומה. בשיער ראשו החום־צהבהב היה תמיד תלתל בהיר אחד, שבשום פנים ואופן לא חפץ להיכנע, ועמד מזדקר. אצבעות ידיו קצרות ומרובעות, וכאילו אינן יכולות להינתק אלו מעל אלו, ותמיד חיככן ופוקקן. שמן לא היה, אך כרסו בלטה משום שהלך כפוף. מראהו כתערובת של בן־איכרים ואינטליגנט רוסי, בוהה ותלוש, מראשית המאה. כמין שאטוב מ“שדים”.

היה רגיש לכל עלבון, וצבי נזכר כיצד בבסיס־הטירונים לא סלח לו פוליק אם חס ושלום תפסה אותו תנומה בלילה, בטרם סיים פוליק את הרצאתו אודות נחיתותו של צדוק המ"כ, שלא גמר אפילו בית־ספר תיכון, או על מרטין בובר.

“מה נשאר לנו היום? להילחם? מספיק. אסור להילחם. זה פשע. אסור להתחנך על זה! הקורבנות הראשונים הם אנחנו. צריך ללמוד היסטוריה. אני לא צריך להגיד לך.”

צבי חייך, כפי שהיה נוהג תמיד, כדי להסתיר את מבוכתו.

“כן. קל לך לצחוק.” אמר פוליק. “אתם כולכם חבורה של טיפשים המוחזקים חכמים בעיני עצמם. יהיה בסדר… תירוץ חמקמק, אבל, אל תשכח, כשאתה נעשה ציני, אתה משלם מחיר, אתה חדל לחוש בסכנות האמיתיות הרובצות לפתחך. ההתחכמויות סופן שהם מעוורות אותך. ומי שיש לו חוש הומור מוצלח יותר מדי, עלול למצוא את עצמו ממשיך לצחוק במחנות הסגר. נחמה עלובה היא לחשוב את עצמך לחכם ממי שעומד לכלוא אותך. וזוהי הסכנה שבהומור. אל תתלוצץ יותר מדי.”

“על איזה מחנות אתה מדבר?”

פוליק הרים מן הרצפה את העיתון, הצביע שוב על אותה כותרת עבה והיסטרית, שתפסה את מלוא כל רוחב העמוד למעלה –

קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!

“ומה? ומה? אתה לא מבין לאן זה יוביל? רק תראה! בשביל מה נשפך כל הדם הזה? בשביל מי? בידי מי אנחנו מפקידים את חיינו? בידי חבורת רודפי שררה, השולטים בנו באמצעות הטלת הפחד. באמצעות עיתון. ויום אחד תקום כאן טלוויזיה, ויצליחו תוך מחצית השעה להכניס את כולנו לתוך היסטריה מלחמתית, לאחר שיראו שתיים־שלוש תמונות זוועה. ולך דע מה ומי, אוי ואבוי לנו שאנחנו עם, שרק הפחד מאחד אותו.”

“אל תהיה בעצמך היסטרי,” אמר צבי, והוסיף שעליו ללכת. מחכים לו.

אגב, אולי צבי יודע במקרה את כתובתה של עפרה בירושלים? מיהר פוליק לשאול. הוא השתדל להיראות שליו, ולא מעוניין במיוחד. צבי סיפר לו כי לפני כמה שבועות עשה איתה טיול לחיפה, היא בחורה קשוחה מאוד, ורומנטית, זה הולך ביחד… כן, כן, הפסיק אותו פוליק כאילו הדיבור אודותיה מטרידו, היא סיפרה לו.

כאן מצא צבי אפשרות לעצמו לשאול את פוליק אם יוכל להלוות לו כמה לירות. מיהודית, חשב, לא נעים לבקש, מפני שכבר היה חייב לה.

פוליק הופתע, ושאל אם עדיף כסף מזומן או בהמחאה?

צבי העדיף במזומן. פוליק קם ומיהר לשלוף מארנקו, שהיה על השולחן, עשרים לירות, בעשירייה ובשטרות בודדים, ונתן אותן לצבי במין נכונות יתירה. נכונות שהיתה בה אפילו כמין עליזות כפויה, משום שהתאמץ לחפות על מבוכתו. יותר משהיה תמה על בקשתו של צבי, חרד פן ייחשב בעיניו לקמצן.

“תראה, מציגים כבר את ‘פנינים ואפר’ בקולנוע ‘פאר’ בתל־אביב.” המשיך צבי לדפדף בעיתון.

ושוב השתתקו.

“לא מעניין אותי.”

“פְריש, געזוּנט אוּן משוּגע, טרי בריא ומטורף.” קרא צבי בקול רם. “התיאטרון הסאטירי של שם ברודרזון, בהנהלת ש. דז’יגן, קריית־מוצקין, ‘אורות’, הערב, 14.10, בשמונה וחצי, שמע, לפי דעתי צריך ללכת לראות את זה פעם, למרות שאני לא מבין כמעט מילה אחת באידיש.”

“אולי תפסיק?”

אך צבי, כמין רוח שטות עברה אותו, אולי מפני ההלוואה. “טוב. אל תתעצבן.” אמר. “אבל אני מוכרח רק לגזור את התלוש של מישאל סיאול. יש לך עיפרון?”

פוליק נדהם. צבי קרע לאיטו את חלקו התחתון של הדף. “פשוט צריך למלא: ‘לדעתי יהיה דירוג הנבחרות המתמודדות על גביע עמי אסיה: וייטנאם, ישראל, פורמוזה, קוריאה, לפי הסדר הבא: מקום ראשון מקום שני, מקום שלישי, רביעי…’ שמע, טוב שראיתי אצלך את העיתון. הם נותנים פרס של חמש מאות לירות. צריך רק לרשום את השם והכתובת. מה אתה אומר?”

פוליק נתן לו עיפרון.

“שיילכו לעזאזל.”

“לא, לא, אל תתעצבן. תן לי. לזה אתה מתכוון?”

(צלצול הטלפון. חזן על הקו. יערי: “יושב אצלי עיתונאי. תבוא אליי. אבשל לך ארוחת־ערב!”) ממשיך: תבין! כל זה לא מחייב אותנו להיות דווקא פרו פנחס לבון או אנטי פנחס לבון, אבל אני מאה אחוז נגד הכוחות המסכנים את הדמוקרטיה! אתה חושב כי אצל לבון ליקקנו דבש? פעם היה לבון אקטיביסט, כמו שאומרים, – אש וגופרית. הוא תינה אהבים עם באדר מ“חרות” יותר מאשר עם מאיר יערי. ומיהו? מיהו בעצם פנחס לבון? הוא צמח מ“גורדוניה” שחיקתה את “השומר הצעיר”, אך דגלה ב“סוציאליזם הומאני” שהיה כמעט פאציפיסטי. מאז נתחוללו הרבה תמורות, – וגם לבון נשתנה. לפני זמן מה, כאשר הציב לבון את התוכנית המשקית־כלכלית שלו בפני ההסתדרות – – –

לא! לא היינו נלהבים מפנחס לבון! אבל עכשיו מתברר כי הוא דרש דרישות נכונות, רצה שתהיה קונטרולה אזרחית־ציבורית על הצבא, שלא יפתיעו אותנו קצינים בוקר בהיר אחד כפי שזה קורה במדינות שכנות. אמת: היו לו חטאים, אבל עכשיו, אם הוא נלחם על שליחותה הדימוקראטית של המדינה, על עקרונות הנוקבים תהומות, יבורך – ואנו נהיה איתו! – – –

“מה אגיד לך,” אמר לבסוף צבי, “קשה מאוד לא להיות פסימיסט. ובייחוד עכשיו, בימים האלה.”

“גם אתה פסימיסט!” הטיח לעברו פוליק בלעג, וחטף ממנו את העיתון. "כן. אבל אני לא ישן בלילות! אני חולם לילה־לילה שמגייסים אותי בקריאת פתע, ומריצים אותי על פני גבעות, שמענים אותי – "

“פוליק, אפילו אם אצלנו… לא צריך להגזים. אתה לא יכול להאשים רק את עצמנו.”

מה יעזור לו אם הוא שונא את הערבים לא פחות מאשר את עצמנו? צבי, עליו להבין… הוא, פוליק אמר, אותו זה אוכל ומכלה מבפנים! האם צבי מאמין לו? הוא מתחיל לאבד את האמונה בעצמו. מה הוא עושה כאן, בפינה נידחת של העולם? אמנם, הוא יודע מה יענה לו צבי – שהיו שנים, בהן הצלחנו לשכנע את מרבית מדינות העולם בפאתוס ובלהט של הרעיון הציוני. והיו לכך סיבות עקיפות, הרצח ההמוני באירופה, עמידת הגבורה של היישוב, התנ“ך, והיותנו עם התנ”ך, אורח החיים המופתי של הקיבוצים. והפלא אשר בכך, שהעם היהודי, המקולל והנע־ונד, שב לארצו. השיכנוע כלפי חוץ היה פונקציה ברורה של הלהט הפנימי, ושל עקבות השואה, שהיו טריים עדיין בדעת הקהל העולמית.

ומה נשאר היום? איפה אנחנו עומדים? מה שהיה בזמנו “עבודה ערבית”, שהשמיצו… (והם שניהם, בתור בני־איכרים, הלא יודעים) – הפך היום למיעוט ערבי, אשר עבודתו הזולה היא נחלת הכול, אפילו הקיבוצים. ואילו השאלה הערבית מהי? פירושה עשור שני, בו אנו מוחרמים על־ידי שכנינו, נוחלים מפלות פוליטיות בזירה העולמית, באו"ם, מפלות אשר הקו המפחיד שלהן הוא עירעור עצם זכותנו על הארץ הזאת. שלא לדבר על המסתננים…

“אז אתה אוהב את הארץ?”

אותו זה משגע. האם צבי מבין? על חשבון מי אנחנו חיים כאן? ועל יסוד מה? אנחנו מתחנכים על דת אחת – דת השינאה! אבל בשביל מה? ובהנהגת מי? ובינתיים התפורר המיתוס שהאמנו בו, וגם המיתוס שעשו מאיתנו אנשים זרים, אנשים שהתלהבו מאיתנו, גם הוא התפורר. מה יהיה אם תקום בארץ מחתרת לאומית־ערבית, והם, שניהם, עם כל היתר, יצטרכו לדאוג לדכאה בכוח, להסכים לזה, להיות מן העבר השני של המיתרס, בתור כוחות צבא ומשטרה? הם, שחונכו ללחום בשליטים זרים, במשעבדים? מה תהא תשובתם? איך יפתרו את השאלה? האם יחדלו לחשוב? ימשיכו להיות שיכורים מפולחן הכוח, שעליו חוזרים בפניהם השכם והערב, שנים על גבי שנים?

צבי יאמר לו: מה יש אם ייהרגו כמה ערבים? – אבל בו, בפוליק, ישנה הרגשה מטונפת, שאם יעמדו פעם נוספת בפני המיבחן, שעה שיצטרכו להרוג, להסתכן, לדכא תנועה לאומית של ערבים – שוב לא ילווה אותם אותו מיתוס ציוני, הרמטי ותמים, אותה רומנטיקה ואידאליזם חד־צדדי, משום שמשהו השתנה בארץ בשנים האחרונות, ובייחוד עכשיו…

ההרמטיות שהם נתונים בה, אינה אידיאולוגיה שבחרו בה, אלא מצב, גבולות סגורים. להיות בנים למדינה שנואה על־ידי כל שכניה, ומונהגת בידי אנשים עייפים, שאיבדו את התנופה ואת היכולת לחולל שינוי מרחיק לכת במצב הפוליטי. הללו לא העלו על דעתם שום רעיון חדש מיום הקמת המדינה.

ומה עכשיו? להיות יורשים את כל מגרעותיה של הגישה הקישחת, הנוקשה והמנשלת כלפי הערבים – הגישה שהצליחה לקנות מהם אדמות, אך לא את ליבם, שניצחה במלחמה אך לא בשלום, – מבלי לרשת את הפאתוס ובלי להאמין…

הוא מרגיש עצמו קרוב לאיבאן שׁאטוֹב, פרץ לפתע פוליק, גם הוא האמין במשהו, והתאכזב. ומה מוזר שהוא גם קצת, כמוהו, דומה לו, התנצל, מוזר, לא כן? והללו, אמר סתומות ולא פירש, ממש כמו ב“שדים”, לא יניחו לאיש להימלט מתחת ידם. אבל אולי לא בדיוק כך, מפני ששם, מהפכן של דור ראשון, וכאן אצלו, עייפות… משפחתית. גם החלומות עברו בירושה. חלומות לא חדשים. אנחנו שושלת של כישלונות.

“בֶּסֶר אַיין אֶנְדֶה מִיט שְׁרֶקֶן אַלְס אַיין שְׁרֶקֶן אוּנַא אֶנְדֶה.” אומרת גברת לוי, בעלת־הבית שלו. מוטב סוף נורא מנוראות בלי סוף.

הלא אלה הן שאלות פוליטיות. משעממות. יבשות. והעיקר, מהו העיקר? שרוצים משהו עד כלות, והלב… זה קורה, יש אנשים, ואפשר גם להאמין באלוהים. מה לעשות והוא, פוליק, איננו מטפיסיקן (רק מנסה לחקור קצת, בפילוסופיה יוונית, אבל בתור איש־מדע). אמת, הרוב חיים בערפל. אבל הפוליטיקה, והעיתונים, ואתה ואני הרי גם אלה סוג של חיים, הערפל. אם יש ערפל, אז אי־אפשר לומר שהוא איננו, ושאנחנו נעסוק רק באור הצרוף והמזוקק של התבונה הטהורה. שנעבוד את אלוהים. ונהיה נביאים. ונקבל פרס בעולם הבא. הוא יודע, כלומר מרגיש, לפעמים, שכל הבעיות הללו זבל, מפני ששייכות לכולם, ומטמטמות, שהרי מתים בין כה וכה, ולא רק שהערבים… וזה מחייב לחשוב באיזשהו אופן קצת יותר רציני… ובן מסיחות את הדעת… כמו הפרסומת הדבילית. אבל אם הטמטום, זאת אומרת, קיים, אז גם הוא הופך לשאלה מיטאפיסית, והערבים, לא כן? והצנזורה.

לשמור על החיים? כן? – לשמור על החיים זה הצדק היחיד שנותר לנו, והמשמעות. הדבר האחרון בו אנו מאמינים עדיין בלב שלם. מבלי ציניזם. וכל היתר הוא עניין לבדיחות. נגמר המיתוס. חאלאס.

האם מבין צבי לאן התגלגלה הציונות? הם, הערבים, נוקמים בנו גם מבלי לנקוף אצבע, רק בזה שהפחד מפניהם הוא הבוחר ומעלה אצלנו אנשים לשלטון, וזוהי הדימוקראטיה שלנו! חילוקי הדעות הפוליטיים בארץ שוב אינם נובעים מטבע החיים ומצרכיהם, אלא משנאת אחים, ותחרות, וריב על ירושה… וכל הלחשים והשמועות הללו, על אודות זיופים, היעלמות מסמכים והדחה לעדות שקר במוסד צבאי סודי…

"וכל זאת, אתה יודע למה? מפני שלא הצלחנו לפתור את השאלה הערבית. ועכשיו, מה שעדינו נגדם, ומה שעשו נגדנו, ומה שקרה בתוכנו אחרי מה שעשינו נגדם, זאת ההיסטוריה! ולך למד על כך באוניברסיטה! אם אוייבך מכתיב לך את השתלשלות מלחמותיך, את נושאי מאבקיך, אבוי לך! אנו הולכים ונאכלים מבפנים מפני חוסר האונים, מפני עודף האונים, איך להסביר… מה שמצטבר, הרעל, ששורשיו יחסינו עם הישמעאלים האלה. ובמקום לנסות לשנות את המצב בו אנו נתונים, מתבזבז הכוח, המדינה… מתפורר בבית. הכוח כלה במלחמת־אחים… הלא כאן כתוב בפירוש, פעולות־התגמול הפכו לקרש־קפיצה פוליטי… לקלף של אמביציה שלוחת רסן, סידור חשבונות אישיים, מוכרח להיות כאן, בקשר הזה, בפרשה… מעשה בגידה. זה, לא במקרה, והם… מי זה הם? הם, לעולם לא היו מגיעים לעמדת כוח, אשר חורצת את גורלנו לחיים ולמוות ואשר מבזבזת את דמנו, לולא הפחד.

“הסכמנו לשעבד את החיים למען ההגנה על עצמנו, נתנו בידיהם אשראי לשחק באהבתנו את הארץ, בשביל מה? כדי לקדם את הקאריירה הפרטית שלהם, ולספק את תאוותם לשלטון ולכוח. האמנו בתום־לב בכל מה שסיפרו לנו שנים על גבי שנים… רימו אותנו שעה שנשאו על שפתותיהם את השם… קדושת המולדת, טוהר הנשק, רשעות או טיפשות פושעת, מי חייב לשאת בעונש?”

לפתע דפקו בדלת.

 

פרק ב    🔗

פוליק נבהל.

עוד בטרם ניגש לדלת, היא נפתחה, ונכנסה בעלת־הבית, גברת לוי. אישה צנומה, פניה כעומדת לפרוץ בבכי, ורק עיניה חכמות וצעירות.

“היא חרשת,” התנצל פוליק. “דופקת, ומיד נכנסת. כי בין כה וכה היא לא שומעת אם עונים לה.”

“גם שלי,” אמר צבי, “זה קורה כנראה לכל הזקנות. נעשות חרשות.”

“רפאל, אולי יש לך סימן־אוויר?” נמצאה כבר גברת לוי באמצע החדר, וקולה מנסר בהברה ייקית מלעילית. “אוה, סליחה,” הבחינה בצבי ונסוגה צעד.

“אני?” פוליק היה קצר־רוח, כי הפריעה אותו באמצע דבריו. סימן־אוויר? היה נבוך. אולי פלט מישהו מהם נפיחה, ועכר את האוויר בחדר.

“אחת כזה לוּפטפּוֹסט ציישן, בשביל לשלוח מכתב.”

“בשביל דואר־אוויר?”

“כן, כן. אַלזוֹ, רפאל, תודה רבה,” אמרה כאשר הוציא למענה פתקית כחולה ממגירתו. ושם, במגירה, מונח גם נייר־מכתבים דק שצבעו אפור בהיר, ומעטפות שקנה במיוחד למכתביו אל עפרה.

“שלום.” אמרה ויצאה.

ובכן, במה הפסיק? השתהה פוליק רגע, שקוע במחשבותיו. מיד חזרה גברת לוי ופתחה את הדלת.

“אולי אתה יודע איך קוראים לזה בעברית?”

“אין לזה שם, אני חושב.” התעצבן פוליק.

“אולי תווית?” אמר צבי.

“אלזו, תווית, תודה רבה, סליחה, שלום.” אמרה, ושוב יצאה.

פוליק מיהר לסגור אחריה את הדלת.

כן, בעונש, חזר וישב על מיטתו, וקינח את משקפיו שההבילו. מי חייב לשאת בעונש? אנחנו? הצפויים כל לילה לצו־קריאה, למתיחות חדשה בגבולות, למלחמה נוספת? ומי יתקע כף לידו, שהמלחמה הבאה לא תהא פרי הכישלונות של המנהיגים שלנו לפתור את השאלה הערבית? ההסתבכויות שלהם, עסקי־הביש, נשק לנגח אחד את השני ולדרוך אחד על גופו של השני, לבוא ולתבוע מאיתנו את החשבון – שסופו להיות משולם בדם – דמנו!

אנחנו נלחמים למען הקיום. אבל הקיום מהו? בידור? צבא? פנחס לבון? עיתונים? דרייפוס? ספרטה או סוקרטס? כאן השאלה האמיתית – ספרטה או סוקרטס? וסוקרטס הוא רק התחלה. צעד ראשון, פעוט, של תינוקות, לקראת משהו נצחי, עולם האידיאות, לקראת משמעותם האמיתית של החיים, של הקיום האנושי. לקראת אלוהים, אבל לא אלוהים של הרבנות הצבאית. כן, הוא אינו מפחד לומר אלוהים, למרות…

צבי רצה לענות. לא, אל ידבר, שיסעו פוליק. כל זמן שהשקר פעל, כל זמן שלא הבנת עד מה רימו אותך, יכולת להיות מאושר ושלם עם עצמך. יכולת להבדיל בין טוב לרע, בין צדק שלנו לבין התגרויות של האוייב. האמנת במה שסיפרו לך. אבל הם, הם שכחו, כאשר עולים על דרך… כמו בפרשת לבון… צריך להמשיך בה עד הסוף, כדי לשמור על הנאיביות של הציבור, לטפח אותה! כי אם לא מצליחים בדרך הזו, ובאיזושהי נקודה בני־אדם מתחילים להתפכח, מיד מתנפצים המיתוסים שהכול האמינו בהם, והאלילים של אתמול נראים בערוותם, כמו גלדיאטורים עירומים בקרקס! והם לומדים עד מהרה את מידת הרווח הפוליטי אשר בניפוץ זולתם ועצמם גם יחד, והרי הם עושים כל אשר בכוחם כדי לעלות זה על זה במלאכת ההרס, לספק את תאוות ההמון, זו התאווה הקדומה לדם, דם שנשפך מכותרות העיתונים. גם לאחר שרימו אותנו הם ממשיכים, בלי בושה, להתפרנס מחישוף הרמאויות, מן ההכאה אחד על חטאו של השני, כאילו יש בהן, בריהאביליטאציה וב“עשיית־צדק” זו, כדי להרגיע אותנו ולבטח את המדינה מפני פשעים נוספים…

“לא, אל תדבר כך, פוליק. תִראה,” אמר צבי, “לא משקרים. אסור לנו לקרוא להם פושעים. זאת המציאות. זאת האמת. אנשים נהרגים בגבול.”

"נהרגים? כן. נכון. אך גם מותם אינו משחרר אותנו מן הצביעות… כלומר, מן הנאיביות… מן המציאות… והמציאות שלך, צבי… היא שתגאל אותנו? הלא כל מי שעיניים בראשו יבחין על נקלה, כי ניפוץ האשליות אינו משנה במאום את המצב הטראגי בו אנו תקועים, חומות השנאה שסוגרות עלינו מכל צד. גטו של ייאוש.

"עכשיו תגיד לי – מה טעם להשקיע את כוחנו ברדיפת צדק, ובתיקון זיופים ועוולות ומשגים שנעשו בעבר, מה טעם בכלל להיות טובים יותר? – אם אין בכך כדי לשנות מיסודו את המצב הארור בו אנו נתונים? מצב אשר לבטח עלול לחזור ולהביא עלינו פורענויות נוספות? נכון, אנשים נהרגים בגבול, אז מה ההבדל אם אנחנו טהורים בנפשנו או רשעים, כל זמן שאין שלום?

"ואיך אלך להילחם על הצדק שלי בבית, כאשר אני עומד יום־יום בסכנה שיהרגוני מבחוץ? הצרה אינה נעוצה רק בכך שחדלנו להיות צודקים בעיני עצמנו – אלא שהתגלינו פתאום עלובים כל־כך. הקשר בין מעשינו לבין תוצאותיהם אינו כזה שעליו חונכנו וחלמנו כל השנים, גם אם נהיה טובים, הערבים לא יאהבו אותנו. הם רוצים שנהיה רעים, כדי שיוכלו לשנוא אותנו, תמיד.

“ומאין יימצא לנו מיתוס חדש? להשתלב במרחב המזרח־תיכוני לא השתלבנו, מפני שסמכנו יותר מדי על הייחוד הלאומי, על האידאה הציונית, כן, בדיוק – כל מי שמשרת בצה”ל הוא ציוני, גם אם אינו רוצה להיות ציוני. ומי שלא משרת, הוא עוד יותר ציוני, מפני רגש האשמה על שאינו חייל. ומה הלאה? אנחנו מחזיקים בעמדה של כוח, של קשיחות, גם נפשית, כלומר, עמדה צינית מאוד. ואל העמדה הזאת כבר לא נילווים הפאתוס התמים, והאמונה הפנימית.

“משנה לשנה גדל מישקלם של הפליטים הערביים, והולך ונשכח מותם של מיליוני היהודים באירופה. כמה זמן אפשר עוד למשוך את הפאטנט של היותנו צאצאי הנירדפים? אל תגיד לי שאין לתעמולה הערבית השפעה על דעת הקהל שלנו. אני מושפע ממנה! ולא צריך לשמוע דווקא את רדיו קהיר בשביל זה! אני לא מבין… זאת אומרת, לא יכול להבין, מדוע שונאים אותנו כל־כך? מדוע לא השתנה דבר מימי היטלר? צריך לחשוב בהיגיון. מדוע? אבל לא, חדל!” הפסיק את צבי שרצה לענות לו, אבל צבי התעקש.

"אבל פוליק, אתה סותר את עצמך! אם לא השתנה דבר מימי היטלר, יוצא שאנחנו עדיין צאצאי הנירדפים?! אז אם אתה רוצה לשמוע, לפי דעתי, כל זמן שאנחנו לא נלחמים, לא לוקחים את הגורל שלנו בידיים – אנחנו סתם יהודונים. ואילו להיות ישראלי זה להילחם, להחליט! להיות אקטיבי. לעשות לאחרים, ולא לתת שיעשו לנו.

“כל זמן שאנחנו לא נלחמים אנחנו עדיין כמו בגלות. סוחבים את הגלות איתנו יחד לכאן. מסתגרים. גם אני לא בעד ההסתמכות על כך שאנחנו צאצאי הנירדפים, וכל הירושות האלה. הצביעות הזאת מחליאה אותי. חטיבה אחת של צה”ל, כמה מטוסים טובים, היתה עוזרת להיסטוריה יהודית יותר מכל התנ“ך, וקידוש־השם, והשטריימלים האלה במאה־שערים עם התפילות שלהם. אני בכלל לא מבין מה זה קידוש־השם? מדוע לא התארגנו? מדוע לא יכלו להילחם קצת? או נגיד, מדוע לא יכלו להסתדר עם הגויים, בשביל להמשיך להתקיים. אתה יכול להגיד שאני… בקיצור, אני מבין שנותנים את החיים בעד ארץ, שנלחמים על חלקת אדמה, אבל בשביל כמה מילים! בשביל זה כדאי למות? להישרף? והערבים…”

"זאת התשובה שלך, צבי? להיות ‘גבר’! אקטיביסט! אבל מה הבסיס? בשביל מה? אנשים אינם חיים בחלל ריק. רק תשמע על מה הם מדברים: מה אנחנו בכלל עושים פה, איזו זכות יש לנו על הארץ? ומי מדבר? לא הזקנים. אנחנו, בני הדור השני והשלישי בארץ. וככל שרבה הסכנה מבחוץ, כן גדלה הציניות אשר מבית. אנשים שחיים תחת איום מתמיד, רוצים ליהנות מחייהם, ואינם חושבים על המחר, מפני שאולי לא יהיה מחר.

“הנה כך, אוזלת היד של כל המנהיגות היהודית עד כה לשבור את הקיפאון הנצחי הזה אשר ביחסינו עם הערבים… וכאשר אין כבר מיתוס, ואין דרך חדשה, או אידיאה מסעירה ובעלת תנופה, כדי להציב מול חומת השנאה, מה נותר? רק הקיום הפיסי כערך יחיד. ומה שאתה אומר – ארץ, אדמה. אבל מי שמשלים עם המצב הגרוע, גורם לו להיות גרוע עוד יותר. נורמליזאציה? במחצית הדרך. כן, תמיד… קודם, קשיחות, חד־צדדיות, לא מתחשבים באף אחד, כמו שאתה אומר: יהודונים. אבל אנחנו לא כאלה. יחי אנחנו! יחי הפאתוס הציוני, ניצחנו! אבל גם עיוורים מלראות את המציאות. עכשיו עם הפאתוס, גמרנו. ומה נשאר? במקומו? מי? הכוח, הנשק – הם? נורמליזאציה? והשלום – של כוח, של כיבוש? ואנחנו, מה המחיר? מדינה ששולטים בה גנראלים. ופתרון אחר? מיתוס חדש! עם ה’פרשה' ו… ‘עסק הביש’ ו… כל הלכלוך הזה? לרשת את הציניות ואת האכזריות, הנילוות בהכרח לכל תנועה אידיאליסטית, מבלי להיות מסוגלים לרשת גם את הפתאוס, ואת הצידוק הפנימי, שהיו חוט השידרה של התקופה ההירואית?”

“פוליק, מה איתך? רק מפני שקוראים לך ללכת למילואים, אז אנחנו כבר בעיניך מדינה ששולטים בה גנראלים?”

בעלותו מן הים, בתל־אביב, בחוף גורדון, התמלט רחמים על עצמו. אם יישאר בודד שנים רבות, סופו לגמור בבית־משוגעים. אם יתחתן, ימצא עצמו כלוא בבית־סוהר של הזולת. הוא לא סבל שמישהו יאמר לו מה לעשות. מפני כך עזב את עין־גדי. הוא נזכר כיצד בקיץ שעבר ניגש לבחינות הסטיפנדיה לתלמידי השנה הראשונה באוניברסיטה, ואחר כך חיכה יום־יום שיודיעו בראש מהדורת החדשות ברדיו, כי רפאל שומרון, מתל־אביב, זכה בהישג מדהים, במקום ראשון, בבחינות הפרס לקראת שנת הלימודים תש"ך, 1960. לבסוף זכה בפרס לא גדול, של מאתיים לירות, ועפרה אמרה, כשסיפר לה, – “מה פתאום מגיע לך? אני לא הייתי נותנת לך.” והוא התנצל בחיוך, ולא התווכח.

כאשר עבר על פני קפה “ורד” בפינת הרחובות דיזנגוף ושדרות קרן קיימת, הבחין בעפרה היושבת למעלה במרפסת, בקומה השנייה. כאשר עלה במדרגות הפנימיות זימזם שמה בליבו כמין תפילה: עפרה, עפרל’ה שלי. וגרונו נעשה חם, וגרונו פירפר, כאילו עלתה בגורלו זכייה גדולה.

האם יוכל להצטרף אליה? – שאל, נבוך במכנסיו הקצרים. כיצד אני משפיע עליה, באורח גברי? – הרהר, – כך, בבית־הקפה, עם רגליי החשופות? הירבה לצחוק, וישב מולה, מתנצל במחשבתו, כמובן לקום ולברוח לרמז אחד מצידה. אני לא צריך טובות. השנים שחלפו הותירו על פניה אותות מרירים של בדידות, ואולם בעיניו היא היתה החלק היותר יפה של חייו.

הוא סיפר לה על סיוט האור הממית, העולה בחלום בחלון ביתו העתיק. היא צחקה את צחוקה הצלול כקול פעמונים זך, קול שמזכיר את חדוות נעוריה, קול שהוא בלבד מרעיד נימים חבויות בנפשו, עד שמעורר בו חפץ לכרוע לרגליה ולכסותה בנשיקות.

הנאתה מסיפור סיוטיו מילאה אותו אושר פתאומי. “לא ידעתי שיש לך חוש הומור!” אמרה. והוא שמח על דבריה, אם כי הם מכירים כבר שנים רבות.

הבוקר, המשיך וסיפר, בטרם פגש בה, צלל בברכה, במשקפי־שחייה, ולקראתו באה במים נערה חטובת־גוף, ורק מקרוב הבחין, כי יצורי גווה הענוגים, והצחים כחלב, חמקו מבעד לבגד־הים, ושתי פטמות כהות השתלחו לעברו במים הצלולים, קרוב־קרוב למגע ידו. והוא לא ידע אם הבחינה בעירומה ונהנתה להתחכך בו כבדרך־אגב, או אם זכה מן ההפקר. אך לא נגע בה.

“יש נשים!” היא אומרת, ומצב רוחה טוב עליה. “אתה איש מצחיק.” זה הצחיק אותה, הוא מאושר, זה הצחיק אותה.

“אני רואה שאתה עושה חיים, רפי.”

“כן.” ענה. לפני שבועות אחדים חזר מאימוני הקיץ של חטיבת המילואים שלו.

מתי תפסיק כבר לכנותו בשם רפי? האנשים שהכירו אותו קראו לו בשם פוליק, רפאל או רפי. אך מכל שמותיו אהב את הכינוי פוליק. האנשים שאהבו אותו קראו לו פוליק. אהבו? מתי? מי? אבל כשאמרו פוליק, זה היה כאילו הם בדרך לאהוב אותו. מתוך חיבה. בבית־הספר ובצבא נקרא רפאל. טוראי שומרון רפאל. ובאוניברסיטה – מר שומרון. וכאשר ליבו של מי מהמורים היה טוב עליו, קרא לו רפאל. ותמיד היה נדמה לו שמכריזים שם זר. אימו, חבריו מילדות, ובקיבוץ, קראו לו פוליק. אבל עפרה – רפי, ולפעמים – רפאל. ורק אף פעם לא – פוליק. פעם ניסתה, והפ"א נתקעה לה בפיה – פוּ… רפי, כך סיימה. ובכלל, לעיתים רחוקות ונדירות קראה לו בשמו, ובשיחה ניסתה תמיד לעקוף את הצורך לפנות אליו בשם. כאילו אינו נחשב בעיניה.

עפרל’ה…

היא צריכה ללכת, אמרה. והם השתתקו. השתיקה הכבידה עליו. לשווא ניסה להסתיר את מבוכתו, ואת החום העולה בגרונו. זגוגיות משקפיו העלו אד חם, והוא הסיר את משקפיו, ולא מצא במה לנגבם אלא בכנף חולצתו. היא קוראת בו כבספר פתוח. הוא מיותר? כן, הוא מיותר. במכנסיו הקצרים, – התנצל, – הרי בא מן הים. ואם כך זה יימשך, יהא עליו ללכת. מילים, מילים, אמר לה, הוא לא יכול להאמין אפילו באלוהים, כל זמן שהיא, עפרה…

“מה יש?”

מצחיק. מצחיק אותה, נכון? ואילו הוא, הוא לא מבין איך אפשר למשל להיות דתי, לפני שמשתחררים כליל… עליה לדעת…

מה מציק לו?

הוא עבר ליד חלון ביתה, אתמול בערב, ושרק.

היא אינה חייבת למסור לו דין־וחשבון.

אין צורך לריב מיד.

היא רצתה לקום וללכת, אך בהתרוממה מכיסאה חשה סחרחורת. אומץ־ליבה עזב אותה, והיא נותרה לשבת וביקשה ממנו סיגריה. הוא שלף מכיסו חפיסת סיגריות זולות, והיא מיאנה לעשן את שלו. הבוקר התל־אביבי היה עדיין בראשיתו, קריר, לח ובלא־רוח.

יפהפייה, כפי שנראתה אותו בוקר בעיניו של פוליק, ודאי שלא היתה. אולי היתה גם לגמרי לא יפה. וכאשר חזר והירהר בה בבדידותו, צפה ועלתה דמותה כמין ליזה אחת, ליזבטה ניקולייבנה, צנומה וענוגה, מ“שדים”, הספר האהוב עליו. ממוצעת קומה וגמישה, ואך משהיו מתבוננים בה זמן רב, היה משהו נוקשה מאוד מתבלט בכל תנועותיה, וכאילו עוצר בעדה. מפליאה בקווים הבלתי ישרים של פניה. עיניה מלוכסנות מעט, ודקות, דקות כשפתיה, שלרוב הן קפוצות, מתוך איזושהי שאפה שאינה יודעת שובעה. פניה היו חיוורות ומשופּות עצם, מנומשות קמעה ורזות, אך היה בפנים הללו משהו מושך ומכניע. תשוקה עמוקה, שהיתה מכרסמת את שורש ליבה, נשקפה מבעד למבט החמדני אשר לעיניה השחורות. גאה היתה, נקייה, נקייה מדי, ועיתים גם עזת־פנים. מעודה לא התחשבה בסובבים אותה, ועשתה כל שליבה חפץ, אלא שלא היתה יודעת מהו הדבר שהיא חפצה בו, ומפני כך היתה מייסרת את עצמה ורואה עצמה כמין קדוש־מעונה, ומלקה עצמה משום שמכאיבה לאחרים, אך לא ידעה לבוא ולנחם, ולהיות רכה כפשוטה, וענוגה כילדה, כפי שאהבה לראות את דמותה בחלומה.

מעודה לא עלה בידה להיות טובה, אלא שמאוד־מאוד היתה רוצה בזה, והיתה מתענה מתוך רצון להכריח עצמה להיות טובה במקצת. היו בנפשה הרבה שאיפות נאות, ומאוויים כנים וישרים, אך כמין חמדנות יבשה, שמסתמנת בזוויות פיה ומתרוצצת באישוניה, היתה פורצת תמיד מתוכה ומתגבהת כחומה במגעה עם בני־אדם. גורמת לאלה שאהבוה – לרצות לשלוט בה ולהכניעה, או להתרפס לרגליה בהערצה. ולאחרים – להסתייג ממנה, ולענות לה באותה מטבע של ציניות וחכמנות אדישה.

הכול היה אצלה במצב של תוהו־ובוהו. ואף שהיתה רואה עצמה כמפסידה בכל מאווייה החשובים, ובכל חלומותיה, נהגה מין חשבונאות קרה וקטנונית בהליכות יום־יום שלה, עד כי מעטים בלבד אהבוה, ופרשות ידידות שלה היו קצרות באורח מביך. היתה שתלטנית וגם עצלה. עצלות של שאר־רוח, אמרו אוהביה המעטים. אולי היא באה בתביעות חמורות ביותר אל עצמה, אך היא לא מצאה לעולם בנפשה את הכוח למילוי התביעות הללו. עיתים, בדברה, היו משפטיה נותרים קטועים ותלויים באוויר, כלכודים בסבך נפשה. נעימת קולה, הצרוד קימעה, היתה אז מתלטפת בניגון פינוקים, כמתחנחן אל הזולת, אך בנסות מי להתקרב אליה היה מוצא כמין קשיחות אכזרית בתוך נפשה, ונרתע מפני בדידותה הרבה, כאילו התבוננה בו ממרחק אלפי שנות אור.

הוא ממשיך ללמוד באותם חוגים בשנה הבאה?

הוא שאף לקירבו את הריח הטרי, שמעורבבים בו הקיץ והבוקר ושערה. ריאותיו התרחבו בתחושת שמחה, וגרונו הומה בהתרגשות, והוא התפלא על שאינה שומעת את הלמות התופים שבריאותיו. לעיתים היה אומר לעצמו שהוא אוהב אותה מפני שהיא רעה והוא צריך לתקן אותה.

“רפי!”

לא טוב לו, התנצל. היא, אל לה לחשוב שהוא… אפילו כסף לא הרוויח מספיק בקיץ הזה, כי קראו לו לצבא. רק לה הוא יכול לספר, בפניה. כי שום דבר אינו שלם. כמו שאומרת רחל: “יד איתנים זידונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל.”

אינו יחיד. אמרה. גם היא, מרגישה…

הוא התבונן בה, בולע את פניה, בולש בהן, מבקש למצוא סימני צער וחרטה, ומקווה בסתר ליבו להיבנות מייסוריה. אוזניה היו דקיקות וּורודות, והיא הסתירה אותן בשערה הכבד והחום כשתי קונכיות שאוהבות חשיכה.

היא חיה לבד בעולם משלה, אמרה. אפילו כאן, בתל־אביב, ובעוד כמה שבועות תתחיל שנת הלימודים, והיא תעבור לירושלים. מה משונה לחיות כך. כלום לא הרגיש גם הוא? אנשים נעשים זרים ומעיקים עליך, ובכל זאת מפתים לפעמים, כאילו יש בכוחם להעניק משהו שאינך יכול להשיג בכוחות עצמך. האם הוא מאמין לה? דרך־אגב, היא עשתה טיול נפלא ביערות הכרמל.

“כן.” השיב. נפגע על שאינה בוטחת בו. אלוהים, לעזאזל, חשב, אנשים אחרים נוגעים בה, חיים איתה.

רואים משם את הים ואת המבצר הצלבני בעתלית. מה היה שמו? שַׁטוֹ פֶּלֶרִין. שם מתוק ולבן כזה, נחמד, כמו פֶּלרינה, שכמייה שמתנפנפת על הכתפיים. שכמייה אוורירית, שמרשרשת בשלג, צחורה כנוצה, מדוע נוצות? אולי שהיא כמו פֶּרֶנֶה, שמיכת פוך, או פרלינים, שוקולדים. ובצרפתית זה, בסך הכול, מבצר הצלבנים. לא – הצליינים. ומן הכרמל למעלה רואים את חצי־האי, האם ראה פעם? מוקף כאי מים, מפני אגמי המלח בעורף המבצר. בריכות לבנות שמבהיקות בשמש. כאשר טיילה ביער, מין סחרחורת נעימה, רחש מחטי האורן שדורכים עליהן, ריח השרף, היה שם פרפר, לא חשוב… הסיטה שערה ממצחה. וצחקה, כנזכרת. אמרו לה… היא נסעה עם צבי. לא משהו מיוחד. הם סתם ידידים טובים. הוא בחור נחמד אבל לא כל־כך חכם. לקח אותה במכונית, בשבת, והם אכלו ארוחת־צהריים בחיפה אצל איסקנדר. צבי אמר לה ששם, ליד החוף, היתה שוכבת שרה אהרנסון ומצפה בלילות לאניות של האנגלים. מדוע הוא אף פעם לא מחייך? שום דבר לא מעניין אותו.

הוא שתק.

אל לו להאשים אותה. היא כל־כך מבינה אותו. כה חפצה שיהיה גם לה משהו יפה להאמין בו, לאהוב, ושלא תחשוש תמיד מגורל רע, העומד על דרכה ומפריע לה. אולי היא חולמת. האם אין גם הוא מרגיש כך לפעמים? שעה שרוצים לומר מילים אחרות, שתהיינה טובות ומחייבות, ואי־אפשר, והלא לכל אחד מגיע שיהיה לו טוב, ושלם. ולא להישאר כה בודדים מול כל העולם, באותו צורך איום להתגונן ולעמוד תמיד על המישמר, כל אחד מפני עצמו ומפני האחרים.

לעיתים היא תופסת את עצמה הוזה, שעה שהיא הולכת ברחוב, כי כל האנשים הבאים מולה שייכים לעולם אחר, אבל היא אינה יכולה להימלט מהם. הם כאילו חונקים אותה בזרות שלהם. והיא צימצמה את שמורות עיניה הדקות, בחיוך לאה ומתפנק, מצליחה לשאת חן בעיני פוליק בלא מאמץ רב, ובלי שיבחין כי עייפה נפשה. נעים לדעת שאינך לבד. לאמיתו של דבר, כל אחד מבינינו רוצה להרגיש כך, רוצה שיאהבו אותו ויגרמו לו הנאה. וקשה להינתק מן התחושות הללו. אחרים מוצאים איש איש את פינתו, ונפתחים זה לזה, ובוראים את חייהם. בוראים חה, חה! מתוך הֶרגל! ולפעמים נסגרים. זהו זה. זה אותו הדבר. אולי גם לה יקרה כך באחד הימים. שוב צחקה. היא אינה יודעת. הצטרדה. היא מעשנת יותר מדי, השתעלה.

אבל אין הדבר סתם כך, מתוך הרגל, קם פוליק ועמד מולה. עליה להבין. רק לא זה. שהרי לא ייתבן, כי כל מה שהיה ביניהם עד כה, היה לחינם, ויום אחד יתפורר ויישכח…

לא. לא. עליו לשבת, הפצירה בו. אנשים הסתכלו. ואולי הם טועים? וכל אשר עבר עליהם עד כה, לא היה אלא שהתעקשו על טירופים של כלום. ומבטה המתחטא, העייף, אמר כי ישנם דברים אשר לעולם אין מוכנים להסבירם במפורש, מפני הרצון שלא לפגוע בזולת.

היא מעכה את בדל הסיגריה בתוך המאפרה, ובראותה שפוליק נועץ בה עיניים, הסבה פניה ממנו במבט אלכסוני ומתחמק, ועיניה נצצו. היא הסתכלה החוצה, לעבר עצי השדרה, ורחוב דיזינגוף ההומה.

אם כך מרגישים, המשיך בחיפזון, פוקק אצבעותיו אחת אחר השנייה, ומשמיע, שלא בטובתו, קול רעש.

“רפי, תפסיק!” ביקשה.

“טוב,” פרש ידיו והרחיקן, ואמר שצריך להמשיך, לנסות, ואסור ללתת לדברים שיתבזבזו. עליה לבוא אליו לירושלים, הפציר. לראות את החדר בו הוא גר. ואולי, היסס, תיתן לו גם את כתובתה שם?

אולי. ענתה. איננה מבטיחה. כלומר, עוד אינה יודעת…

הוא יחכה לה כבר בשבוע הבא. יהיה כל ערב בבית.

היא שתקה, וטמנה פניה בכף־ידה, כמסתירה עווית מציקה.

מה קרה? האם אינה מרגישה טוב?

לא כלום. היא אינה יודעת מה קורה איתה. תמיד כאשר נדמה לה כי דבר־מה מתחיל להיווצר, שהנה גם לה יקרה הנס – לפתע אינה יכולה להמשיך הלאה בדרכה, והכול נעצר באופן טיפשי. לפעמים היא מרגישה כי אם תתעקש לרצות משהו בכל כוחה, יאחז בה השיתוק.

מדוע היא מפחדת לחיות? אינה צודקת.

מה חשוב מי צודק? התכעסה. מה זה משנה, שעה שנשארים לבד, ויודעים שכל החיים כבר מאחוריך, ואי־אפשר להתכחש למה שהיה, ובכל זאת רוצים עדיין להשיג את הכול, ולא מוכנים לוותר, וזה מציק ומכאיב, מפני שקשה להינתק מכל אותם פרטים טפלים, חובות כלפי אנשים הנמצאים סביבך ודורשים המון תשומת־לב וקירבה. אל לו לצחוק.

לפעמים יש לה חלום משונה, בו נדמה לה שמבקשים לכסות אותה בעפר בעודנה בחיים. ושם, רחוקה ומסוגרת, בחושך האיום, אחרי שהדבר קרב ובא אליה, והיא אינה יכולה לראות מאום, ובכל זאת היא רואה הכול… מדוע אנו נותנים לפחדים להתגבר עלינו? והרי כל זה שטויות, נכון? רק שטויות עלובות ומצחיקות. מדוע עליה לחשוש תמיד? לפחד? מדוע לא יוכלו גם הם ליהנות מן הרגעים היפים של הקירבה, מבלי אשר ירדפו אחריהם הדמיונות המטורפים, שרק הם לבדם יצרו אותם בדמיונם.

והיא משתדלת בכל כוחה להתעלם מן ההרהורים המציקים הללו, ולהתנהג ככל אדם אחר, אבל יודעת כי לא תצליח בכך לעולם. פשוט מאוחר. ואולי הם אוהבים את הצרות שלהם? כך, בעומק ליבם? האמת היא כי כל אחד מביניהם דואג רק לעצמו. היא לא טובה ממנו, והוא כמוה. כולם משקרים. היא מבולבלת. היא זקוקה לאיש מבוגר.

מוטב שתשתה את המיץ שלה, אמר.

“טוב.” צייתה. אולי יש להם עוגה? היא אוהבת, ממש משוגעת אחרי אננס, כי לפלחים שלו, המתפוצצים בפה, יש טעם של נשיקות. ועוד אמרה כי כשהיא שותה מרק חם, מיד היא מקבלת נזלת, אפילו מכוס טה, צחקה, לכן לא נעים לה לשתות בחברה. ועוד אמרה כי כשהיא אוכלת שמנת או גבינה לבנה רכה, נהיה לה חם בפנים, והיא ממש מסמיקה, לכן גם שמנת אינה אוכלת בחברה, ועוד אמרה…

“עפרה!”

“כן.” צחקה.

“עפרל’ה…”

בסדר, אם אינו מבין, אז מוטב שיידע, אהבה היא דבר אכזרי מאוד, ומוטב כי לא יוסיפו להיפגש.

שום דבר לא ישתנה. הוא נזכר, כיצד פעם, בחלומו, עשה דרך מתועבת ביותר לחיפה. במקום כביש התמשך משעול צר בתוך קנה וסוף גבוהים וירוקים מאוד, בטיט טבעני, בשמש השורפת, לא רחוק משפת הים, כמו בג’ונגל וייטנאמי. והמון זבובונים זעירים זימזמו באוזניו. כמו ברחש מציק. איסקנדר. עם צבי היא אוכלת אצל איסקנדר. ומה עוד?

היא חיה את חייה כפי שהיא מבינה. לכל אחד יש מקומות בהם אוהבים אותו ומחכים לו. אפילו אם לא… צריך לדעת לשכוח את עצמך לזמן־מה, לחיות, ובינתיים עוברת עוד תקופה.

כדי שיישאר רק הטעם התפל? לאבד את התמימות… כלומר, פחות אשליות. כל פעם, פחות. וכל פעם, להתקפד, יותר. הוא שונא אנשים חדשים.

בכל זאת נהנים. קולה התחספס, והיה מפונק, כאילו חלמה ברגע ההוא שדיגדגוה. למה להעמיד פנים? צריך ליהנות. אולי גם בכך יש צדק, ישנם חיים, אשר איש מהם, בכוחות עצמו, אינו מסוגל להכיר.

הוא לא רוצה… אמר דבר־מה, והפסיק. הוא לא רוצה.

היא האזינה לדיבורו המגומגם. לא היה קשה להבחין שאינו חש בזמן שחולף ובאנשים אשר סביבם, ומוכן לשבת כך מולה עד שעת הצהריים, ועיניו בוהות. והרי אינו טיפש! מה הוא חושב לעצמו? הבעת צער, אך בלי רחמים, כמעט מתוך שאט־נפש, הסתמנה על פניה.

“עפרל’ה!” ריכך קולו. הוא אהב את הנמשים שלה, ליטפם במבטו.

“כן.” ענתה בקול עייף וצרוד. רוגזת. מבקשת לשריין עצמה מאחורי מעטה של זרות וחוסר איכפתיות. לא להתחייב על שום דבר.

“עפרל’ה…” חרד.

היא התכוננה לקום. פעם אחרת, באמת, רפי. אין לה מה לומר לו. היא… פשוט מבולבלת.

כמו החנווני שטועה תמיד רק לרעת הלקוח, כך היא מבולבלת תמיד, לטובתה.

שיגיד את החוכמות שלו באוניברסיטה. השיבה ביובש.

אבל, טוב, הוא מצטער. מה לא בסדר? זאת לא שיטה, להתחמק תמיד במקום להחליט.

אין לה מה לומר!

אין דבר, הוא יסתדר לבד, אינו צריך טובות. בשביל לשמוע מילים כאלה לא היה צריך לבזבז את כל שעות הבוקר!

הוא מצטער?

לא. אבל…

היא מתכוונת לטובתו. היא מבקשת שהוא יבין בדיוק מה ברצונה לומר. קשה להסביר מה מרגישים, וכאשר מדברים, זה תמיד יוצא אחרת ממה שמתכוונים מלכתחילה. וזה בלבד יכול לשגע.

האם תבוא לבקר אותו בירושלים? הוא יחכה לה.

היא לא מבטיחה. היא… אינה יכולה להבטיח שום דבר. ועכשיו ילכו. די. בסדר?

אולי שיכין כרטיסים לסרט, כאן, בתל־אביב, ויבוא לקחת אותה?

בפעם אחרת. אולי. לא עכשיו. באמת…

ואולי תבוא לשמוע את הסוויטה השנייה של באך. הוא רכש תקליט חדש. ויוואלדי. ארבע העונות. הוא יודע שהיא אוהבת. ואולי לבריכה בבוקר? נחמד שם.

פעם אחרת, רפי. היא לא יכולה. נראה.

חבל. הוא ידע שכך יהיה.

כאשר קמה הרכיבה משקפי שמש כהים, וכמו מסך ירד בבת־אחת על פניה, ומאום לא נותר מהבעתן. בעמדה מולו נראתה תמירה בסנדליה גבוהי העקבים, וזרה. אצבעות רגליה היו תפוחות קמעה, ושופעות חמדנות מגרה, כיודעות תפנוקים, והן שזופות מעט, ונקיות תמיד. והוא אהב אותן, והמחשבה עליהן היתה מעבירה בו חלחלה של עונג, וקוראת דרור למחשבות בדמיונו הפרוע. היא יודעת לדרוס, היא חמדת גברים, ואסונם.

הוא ישלם, אמר והשאיר אותה עומדת ליד השולחן. מבין שטרות הכסף שהוציא נפל קטע של ברנר, הפותח במילים: “החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים…” את הקטע העתיק בכתב־ידו והחזיק תמיד בארנקו כמין קמיע או סגולה. סגולה חילונית. למרות שברנר היה איש תנועת־העבודה, ואילו הוא בן־איכרים.

כאשר חזר מאצל המלצרית, מצא את עופרה יושבת, והיא ביקשה ממנו סליחה על כך שאינה נילווית אליו.

“אולי…” אמר.

היא חייכה לעומתו. "אז שלום – " אמרה בהיסוס.

הוא הפטיר אמירת שלום רפה ונחפז לרדת במדרגות. כאשר הביט לעברה, ראה כי פניה מוסבות ממנו והלאה. הוא הירהר בצער כי אחרי מי שאוהבים מביטים בשעת הפרידה. יצא לרחוב והסתכל למרפסת למעלה, וכבר לא היתה. חזר וחלף על פני קומת הקרקע, והבחין בה עומדת ומטלפנת במין צייתנות, אשר מעולם לא מצא בה ביחסה אליו.

פוליק הזיע למרות שהערב היה קריר ויבש. דלקה מנורת שולחן קטנה בחדר, וצבי חש רעב מציק. השעה היתה מאוחרת. יהודית ודאי כבר מחכה לו, ולא רק כדי להאכילו. ופוליק זה, אפילו קפה לא הציע. מוטב היה אילו מצא לו פוליק מישהו להתעסק איתה, ולא יישב כאן לילה שלם ויחזיק בני־אדם בדיבוריו. וצבי חש עצמו לפתע עייף חיים, וכה מבוגר מפוליק. וצבי השיב לו, למרות שהרגיש כי דבריו אינם קולעים למטרתם, אבל היה עייף, – כי “פרשה” או לא, החיים נמשכים איכשהו תמיד, למרות העוולות, למרות שצדקתם של הטובים אינה מנצחת, ואילו מותם של החפים מפשע ושל אלה שחייהם אולי מוקרבים על מזבח־חינם – מטריף עליך לעיתים את הדעת. אסור לקוות יותר מדי. מוכרח שתהא לכל אדם מידה הגונה של פסימיזם, כדי שיוכל להמשיך לחיות. רק האופטימיסט, הסבור כי הכול ייפול לטוב, שרוי תמיד בדאגה פן דבר־מה יפריע להתממשות חלומותיו היפים, והוא אוכל את עצמו ובשרו יום־יום ושעה־שעה מפחד פן משאלותיו היפות תתנפצנה לרסיסים. ואילו הפסימיסט, שהוא מטבעו חסר אשליות, אינו צריך לדאוג, שהרי שום אסון לא ירתיעו, כי מעולם לא ציפה מהחיים שיתנהלו אחרת.

“לא.” אמר פוליק. הוא, פוליק, ימשיך תמיד להיאבק, ולוּ גם כדי לדעת שניסה לשנות דבר־מה. אל לו לצבי לחשוב שהוא, פוליק, אופטימיסט, וכי תקוות מופרזות מכוונות את דרכו. לא. הוא פאטאליסט. אבל פאטאליסט אקטיבי, – חייך בהתנצלות מבעד למשקפיו, כאילו הוא סבור שבושה היא להיות “פאטאליסט אקטיבי”, – כלומר שגם הוא מוכן לקבל על עצמו, תמיד, באופן מפוכח, אפילו בחיוך – שב וחייך, – כל מה שגוזר הגורל, אך לא לפני שיילחם בכל כוחו ומתוך אמונה שיוכל לשנות, ולוּ גם במשהו, את רוע הגזירה. רק כך יהיה שלם עם עצמו. כי אם יקרה מקרה רע, והוא יידע כי התרשל במשהו במאמציו, או שלא התעקש די הצורך במאבקו, שוב לא יוכל למצוא צידוק למה שקרה לו – צידוק הנעוץ במהלך הדברים ההכרחי, שאי־אפשר היה לשנותו – אלא יצטרך להאשים את עצמו בלבד.

גם לו יש עניין של ריהאביליטאציה… פנימית… ולעולם לא יוכל לסלוח לעצמו, ולהשתחרר מן ההרגשה, שלא עשה דיו כדי לזכות בה ולהשיגה. אולי זה ייראה בעיני צבי טיפשי, שהוא מדבר כך, אבל הוא מרגיש שאסור לתת לדברים ללכת מאליהם, ואם אושרך בנוי על איום של סחיטה כי אז מוטב להעמיד במיבחן את האושר, מאשר להתנסות במיבחנה של סחיטה.

האם צבי מבין? עצם הסכמתך למהלך המאורעות, עצם כניעתך לסחיטה, מורידים את יכולת ההתנגדות שלך עד למכנה־המשותף הנמוך ביותר. אכן, פאטאליזם פירושו להיכנע ללא מאבק לכל מה שהחיים מינו לך, וזה פסול בעיני פוליק. אך מצד שני הוא שונא תכלית שינאה את אלה הסבורים כי בכוחם לשנות את גורלם ואת גורלותיהם של בני־אדם אחרים – מבלי שיצטרכו לשלם את מלוא המחיר עבור כל מעשה שנעשה או שלא נעשה על ידיהם, – ומבלי לקחת בחשבון שאנחנו נצטרך לשלם את מלוא המחיר עבור משגיהם.

יהירות ועיוורון הם לכפור בגורל, ולהוליך מישהו לקראת מותו בכוח כפירה זו, אך אומלל הוא מי שאינו די נאיבי כדי לרצות ללחום בכל כוחו מול גזירות הגורל. אומלל הוא מי שאינו מוכן לקבל, בסופו של דבר, כל כישלון לא כאסון אלא כרע במיעוטו, ולו רק לשם אותה הרגשה, שתוכל לקרוא לה הצדקה עצמית או מצפון, שתוכל לומר: אני את כל אשר ביכולתי עשיתי, והייתי חוזר ועושה זאת פעם אחר פעם, לוּ גם ידעתי מראש שכל מגדליי ייחרבו, וכי לעולם לא אזכה בקירבת האנשים האהובים עליי, גם לא אחזה בייסוריהם ובמותם של שנואי נפשי. לא לי לשפוט את התוצאות. חובה עליי להיות שלם עם עצמי. והכישלון האמיתי אינו נעוץ בגזירות הגורל החיצוני, אלא בהרגשה שבליבי פנימה כי נכשלתי במאמציי לשנות גורל זה. תנו לי רק אפשרות להילחם על דבר שאני אוהב – וגם אם לא אשיגו לעולם, אהיה מאושר תמיד ושמח בחלקי, מפני שעשיתי את כל שביכולתי, ואינני אשם.

צבי אמר שלפעמים מישהו עושה את כל אשר ביכולתו, אבל בעיני השני, שאליו מכוונים הדברים, ניראים מאמציו כה דלים ונלעגים, ולעיתים אף חסרי חן, עד שגם הכוונות הטובות ביותר אינן מביאות לתוצאה המקווה, ולא משנָה העובדה שהיית שלם ונאמן לעצמך, ובלתי אשם על פי מושגיך אתה.

על השולחן היתה מונחת גלוייה בכתב ידה של עפרה, והיא שאולי… חשב צבי.

“איש לא חינך אותי להיות נחמד או לשאת חן.” ענה פוליק. “אמרו לי שטוב להיות גלוי וישר ושלם עם עצמך בכל מה שאתה עושה.”

“גם אם תפגע באחרים?”

“לפעמים אין ברירה. כאלה אנחנו. אתה מבין?”

“לא יותר טוב לשקר?”

“לא אוכל לעשות זאת. הן תמיד יקראו על מצחי ששיקרתי. ומדוע שאלך בדרך בה אני יודע מראש שאיכשל?” והוסיף בגאווה סמוייה, “תודה־לאל, מעולם לא הייתי צריך לשעשע מישהו. אני לא אוּרי בן־עמי.”

“אנשים רוצים לעיתים שירמו אותם. אסור להטיח בפניהם בבת־אחת את כל האמת, כמו פצצות.”

פוליק הביט בו במבט מיוסר. וצבי הרגיש שנגע באותו דבר שמכאיב לו ומטריד אותו כל הזמן.

"אינני יכול לפתות. יש אנשים שמוכרחים לקבל אותם כמו שהם, או שלא לקבל כלל – כי אז אומר שלום ואלך. אינני יכול להערים על בני־אדם אחרים, ולא על עצמי, ולא על החיים. אינני יכול ליהנות מאושר גנוב. זה כוחי, שאני הולך תמיד מתוך יושר בדרך אחת, מבלי שים לב לתוצאות.

צבי שתק.

“צבי, אילו היה אפשר להיוולד במקום שהאנשים הם יותר טובים אחד אל השני, מקום בו דרכיה של האהבה אינן נעשות כה עקלקלות דווקא כאשר אנשים מבקשים להיות ישרים עם עצמם, ושלמים ברגשותיהם.”

“אני חושב שאין מקום כזה. גורל אחד הוא לכולם.”

“ואולי, בכל זאת,” אמר פוליק כנכלם, “עלינו לדעת לאהוב, במקום להילחם על השגת האהבה. שהרי המלחמות שלנו מקלקלות את הכול. זהו זה.”

“אולי.”

“אני לא יכול אחרת.” הוסיף פוליק. ואותו תלתל סרבני מזדקר מעל למצחו. “באמת אני לא יכול. מדוע? – מדוע אי־אפשר להתקרב אל בני־אדם מבלי להילחם ולשנוא, מבלי לפחד? מה קורה לנו? צבי, מדוע אנחנו חיים באווירה כזאת, בה גם האושר מחייב מלחמה ארוכה לקראת השגתו, מלחמה בה כל חיוך וכל לטיפה הם רק עוד כלי נשק אחד?”

פוליק מסכן, אמר צבי אל נפשו, כשאתה טוב אליהן זה מרגיז אותן, וכשאתה רע אליהן כי אז ודאי שהן בטוחות שהן צודקות. אתה עוד תראה שעימן הופך לעיתים גם השלום לתוקפנות מרגיזה, אמנם, עם תקופות רגיעה קצרות.

“צריך להיות נחמד יותר? לא כן?” ניסה פוליק ללגלג על עצמו, אך רוחו היתה נכאה.

צבי קם ללכת, ופוליק עמד והביט לעברו במבט מחייך, וכמו מתחטא, כילד תמים. “צריך להשתדל,” אמר, ולרגע האמין צבי בצאתו, שאולי באיזושהי דרך פלאית יונח לו לפוליק מכל אותם דברים שמעיקים עליו, אם רק ישתדל להשתנות. אבל מיד זכר כי משעה שיתחיל פוליק להשתדל בדבר־מה, יעלה מצחו אגלי־זיעה, אצבעות ידיו תימלטנה אלו אל אלו באותה תנועת התפוקקות עצבנית, וכל ארמונותיו יעלו ודאי בתוהו, מפני שלעולם לא יעלה בידו להיות נחמד מבלי להיאבק על כך בנפשו הכבדה, וישר הוא מכדי להסתיר את עקבות המאמץ על פניו.

היה קרוב לחצות לילה כאשר יצא צבי מחדרו של פוליק ברחביה שבירושלים. שואל את עצמו אם יהודית כבר מחכה לו בדירתה?

 

פרק ג    🔗

כאשר הגיע צבי לדירה של יהודית היתה השעה כבר לאחר חצות, וחושך בחלונות, אשר בקומה השלישית. אולי שכבה לישון, חשב, ולא היסס לעלות ולהעיר אותה. צילצל בדלת ולא ענו. היא גרה לבד בדירה. לא היה לו חשק לחכות לה והוא חזר וירד לרחוב. “גם כן אחת שמרשה לעצמה, מרימה את האף!”

יהודית למדה באוניברסיטה ספרות עברית והיסטוריה כללית, והכינה עצמה להיות מורה בבית־ספר תיכון. בינתיים לימדה אנגלית בתור ממלאת־מקום בבית־ספר יסודי. היה לה חזה נחמד, אשר צבי נתן עליו את דעתו עוד בהיותה מורה בדימונה, שם פגש אותה בתקופת שירותו בצבא. כאשר ראה אותה לפני שנה בקאפאטריה, שם לב כי בגרה, עיניה, שאותן זכר עמוקות ויפות ומבטן לח, ניראו עתה קטנות, ומשהו עכברי מתרוצץ בהן בחוסר מנוחה.

ליל שישי אחד בדימונה נשארה לבד בדירה, שתי חברותיה לחדר, מורות צעירות אף הן, עלו לחופשה. צבי לא תיאר לעצמו שהוא יהיה הגבר הראשון בחייה. הוא זכר נרות דולקים ומיטת סוכנות חורקת, מעשה רקמה של תלמידות וסאלאט אבוקדו, וריח תבשילי משפחת השכנים המרוקאית מעבר לקיר הדק, והרבה הרבה דיבורים על אודות אביה, ועל מישהו שרצתה בו תמיד ולא יכלה להשיגו.

בלילה עמדו ערומים והשקיפו מבעד לחלון החשוך. בסימטה הצרה, מרחק צעדים אחדים בלבד, חלפה על פניהם משפחת אַלוּש, ושתיים מתלמידותיה ביניהם, ועוד מאחרים בנשף. מרחוק נשמעו צלילי תזמורת הריקודים בבית־הקפה החדש של משפחת אוֹחַיוֹן. לפנות בוקר, עקוץ ומתגרד, ראה כתמי דם של פשפשים מעוכים בקיר, וחזר בג’יפ לסדום. אחר כך כתבה לו כמה מכתבים, עליהם ענה רק פעם אחת, ושוב לא שמע ממנה.

בהיפגשם מחדש סיפרה שעשתה מסע סביב העולם. היתה באמריקה ומשם חזרה דרך יפאן, בורמה, הודו ונפאל. אחרי חצי שנה נסעה לאירופה והגיעה למחוזותיה הצפוניים ביותר של נורבגיה. צילמה שקופיות רבות, והזמינה את צבי לראותן.

הוא בא אליה באחד מימי הקור הראשונים של דצמבר 1959. היא השקתה אותו תה ירוק מציילון והאפילה את החדר. בין בתי־מקדש הודיים לגני־מקדשים ביפאן, חש בדדיה הכבדים מונחים על גבו ובהל פיה החם על עורפו. מאז נהג לבוא אליה לעיתים קרובות, מבלי להודיע קודם. לפעמים יצא עימה לסרט. היא שאפה לשוות “קביעות” ליחסים שביניהם, ואמרה שהיא חשה כלפיו “ידידות עמוקה”. ופעם, בהסתירה נימה נואשת שמתגנבת ועולה מתוך דבריה, לחשה לו שהיא “נורא מחבבת” אותו, אבל “מי מדבר בכלל על אהבה?”

היא רצתה שייקח אותה אל ידידיו ומשפחתו, זאת לא עשה. באוניברסיטה היתה אורבת לו, נפגשת עימו, ידעה את לוח השעות שלו, והכול היו סבורים שהם “חברים”. מדי פעם היה עוזב אותה, “מטעמי היגיינה נפשית,” כפי שהתלוצץ בפני חבריו לדירה. יוצא עם אחרות, נאות ממנה. אך בין התקופות מואיל תמיד לחזור אליה. רק נזהר מאוד שלא לכתוב לה מכתבים ולא להביא שום דבר.

יהודית לא מצאה שלווה לנפשה. בכל מקום בו ישבה, בדירתה, בקאפאטריה, באולם־ההרצאות, לא הרגישה בנוח. רגליה זחלו כמו מעצמן על פני הרצפה בתסיסה עצבנית. מדי פעם היתה קמה ומשנה את מעמד כיסאה, או מחליפה מקום. היא מרגישה שהיא מפריעה, היתה אומרת, גם בהימצאה בדירתה. פעם ראה אותה צבי קמה, ושרוך הווילון נשרך מאחוריה עד לאמצע החדר, שם גלש החרוז שבקצהו מעבר לכתפה, והיא אף לא הרגישה בכך. כשהיתה פוגשת באנשים היה חוסר השקט שלה מידבק בחפצים: מאפרות, אגרטלים, צלחות וכוסות. היתה נתקלת בקצה השולחן. הכול עמד אצלה בסימן נפילה מתמדת. והרבה כוונות טובות.

אף רגע לא יכלה להיות לבד. היתה משעממת את עצמה. מפני כך קיבצה אוסף של רווקים ושל בחורות רווקות־למחצה ובתולות־למחצה. אחדים סטודנטים זרים, יהודים ולא־יהודים, אחד תום, אחד דיק או ג’רי. מהם בעלי קרחות, מהם צעירים מזוקנים. האחד במשקפיים דקים חסרי מסגרת, השני במשקפיים אמריקאיים עבים. להם עיניים בוהות, סקרניות, מאשימות, מלטפות, מתנצלות. משוחחים עימך בלב פתוח על ישראל, ולאחר ימים אחדים מטיחים בך, כמאשימים, כל אשר שמעו לראשונה מפיך.

אחד מהם, ליאונרד וינטר, הודיע באוזני צבי, לאחר שביקר במשך מחצית היום בקיבוץ, לראשונה בחייו, כי צורת חיים זו הריהי בעיניו – “An organized dream, not far from a nightmare!” – צבי ענה לו כי אילו שאלו אותו מהו ירוק מבחוץ ואדום מבפנים, היה יודע – אבטיח. אך לא היה עולה בדעתו כי קיבוץ הוא: “חלום מאורגן שאינו רחוק ביותר מסיוט־לילה.”

אישיות אנרגית מאין כמוה היה ליאונרד וינטר. סופר יהודי־אמריקאי צעיר, אשר שמו לא נודע כלל בארץ טרם בואו, ואף לאחר ששהה כאן פרק זמן לא הותיר רושם ניכר. דבר ראשון שעשה בהיותו בירושלים – רץ לספרייה הלאומית, ומצא שאין בה אף לא אחד מעשרת קובצי סיפוריו, שיריו, הרומאנים וספרי־המסעות שפירסם עד כה. מכך חזה על בשרו, כך אמר, אות מבשר רע להצטמצמות הרוחנית של הישראלים, הגם שמעודו לא התעניין במיוחד בארץ, וגם הזדמן לכאן עתה, כך הודה, רק לאחר שעיתון מקומי גדול בלוס־אנג’לס עירו מימן את נסיעתו למען ישגר כתבות על האווירה בישראל לקראת משפט אייכמן.

בביקור בקיבוץ הראו לו את בית־התינוקות. השורה הארוכה של המיטות, אשר בכל אחת מהן מכרכר תינוק, הזכירה לו את “1984” של ג’ורג' אורוול. ביקורו האחד והחטוף הספיק לו כדי לדעת, ששיטת גידול ילדים זו היא כמו כסרט־נע, מדכאה את החיוּת בנפש הפעוטות המסכנים, והם נעשים כמין ילדי־מבחנה, שניטלת מהם פראותם הטבעית.

ערב אחד, במסיבת רעים אצל יהודית, נודע לליאונרד, או כפי שקראו לו – לני, כי אין אפשרות לנישואים אזרחיים בישראל. היה שם הסופר הצעיר אורי בן־עמי שהסביר כי ה“צבר” עומד בסכנת צמצום אופקים: “Narrow horizons” – בלשונו, משום שאיבד את תחושת הזרות היהודית, “Jewish outsiderness” – את הניכור, התלישות, הרגישות, הבשורה, עמדת המיעוט והסיסמוגראף. כלומר “Being a seismograph of the western world” – והם סימני ההיכר אשר מאפיינים ביום את האכסיסטנציה של האינטלקטואל היהודי בעולם המערבי. הוא כינה את התהליך המעניין הזה בשם “מחיר הציונות”, והסביר כי טבעי שכך יבוא לו, לתהליך הנורמאליזאציה (המופרזת) של הגניוס היהודי בישראל, אשר עד כה ניזון מן הקירבה והתלות ההדדית בתרבויות המערב הגדולות והעשירות.

בעיניו, אמר אורי בן־עמי, אין הנורמאליזאציה אלא חלק מתהליך התבהמותו של הגזע היהודי, המאבד את רגישותו. מצד שני, אנחנו, הלוחמים, ציין בצער, אין לנו ברירה אחרת, וגורלנו לחיות עוד שנים רבות על החרב. מאחר שהיה צנום וממושקף, ופחדן מטבעו, אהב התבטאויות מלחמתיות ופאראדוכסאליות ממין אלו. והשתמש בהן גם במאמריו, אשר זכו להערכה רבה, כגילוי של עמדה מוסרית אמיצה בקרב דור הסופרים הצעיר.

שבוע לאחר מכן, לאחר ששתה כמנהגו למעלה מן המידה, לני וינטר, מרוגז בגלל בחורה בשם אֹרנה שלא נענתה לחיזוריו העקשניים, חזר והוכיח בפני קהל באי־ביתה של יהודית, כי מחיר הציונות הוא הנורמאליזאציה, וסכנתה – איבוד הזהות היהודית. עוד הוסיף ואמר כי לא ייתכן שההסתדרות תייצג פועלים ומעסיקים כאחד, אין כדבר הזה בעולם כולו. והוא, מצידו, אינו יכול לסלוח למדינת ישראל את יחסה לפליטים הערביים, ואת ההפלייה הנעוצה בחוק השבות, אשר מעניק זכויות־יתר ליהודים בלבד.

“אתם הישראלים אינכם יודעים כלל מה אתם מפסידים!” וכמו היה בעל־הבית, התנפל בחריפות על צרות־האופק הישראלית. מדוע אין עולים על הבאריקאדות נגד הכפייה הדתית? למה לא פותחים את שערי המדינה לבני כל העמים והדתות?

לאחר שבועות אחדים נדפס בעיתונו אשר בלוס־אנגלס המאמר אשר כתב ליאונרד וינטר על הסופר הצעיר אורי בן־עמי (שמסר לו לשם כך את תמונתו במדים מימי מבצע סיני של שנת 1956). בספריו, שזכו בתפוצה בלתי־רגילה, – אומר בן־עמי במאמר, – הוא מנסה לספר על דמותו של הישראלי העייף מן המלחמות, אשר מחפש לעצמו זהות חדשה, שתהיה הומאנית, דתית וכלל־אנושית. הוא משלים עתה רומאן גדול, דוקומנטארי בחלקו, על מבצע סיני, שייכתב, כמובן, מתוך נקודת ראות אנטי־מלחמתית.

בעלותו בסימטת האורנים החשוכה ברחביה חשב צבי על פוליק. מה קרוב השיגעון לפאציפיזם. אם אתה מתמיד באמונתך ומסרב להילחם, הרי שאתה נעשה שוטה תמים, נוכל, או שבאמת דעתך השתבשה עליך, וסופך שאתה מצדיק את הדיעה הכללית על אודותיך. אבל פוליק? הוא אומר שהוא פאטאליסט אקטיבי. רק מפני המילואים? ואולי נובע הכול בגלל העניין ההוא עם אביו?

מתתיהו שיינברג־שומרון, אביו של פוליק, שקע במרה שחורה ב־1942, בימי אל־עלמיין, כאשר רומל עמד בשערי מצרים. פחד חולני תקף אותו, שהנה עומדים הגרמנים לפלוש לארץ־ישראל, יאנסו את הנשים, וישמידו את כל היהודים. היה יד בדבר לאשתו חיה, כך סיפרו, ובגללה התהלך קודר ושקוע בשרעפיו. בהזדמנויות אחרות שמעו אותו אומר, שמוטב להתאבד בטרם יגיעו הגרמנים לארץ.

באחד הימים הקודרים ההם בא אל אביו של צבי וביקש ממנו בחזרה את ה“גִ’יפְט”, רובה־הציד שלו. צבי הקטן אסף למשחקיו את תרמילי הכדורים העבים, העשויים כרכובי נחושת ושפופרות קרטון, ועליהן ציורי ראשים של חיות־בר וציפורים בצבעי צהוב, שחור ואדום. מתתיהו היה גבר גבוה ובהיר שיער, ועיניו כחולות. ובידו החזיק את פוליק. לפנות ערב עמדו שניהם ברחוב למטה, ליד מדרגות החצר, באותה פינה ממש בה עמד מתתיהו שלוש שנים לפני כן ובישר על פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אביו של צבי עבד ביום ההוא, בראשון בחודש ספטמבר 1939, בחלקת תפוחי־אדמה הסמוכה לביתם. הוא לבש בגד אפור, עדר בטורייה שורה אחר שורה, ולפרקים התרומם וקינח את הזיעה ממצחו השחום. חלקת־השדה היתה גבוהה מן הרחוב. מתתיהו שמע את החדשה ברחובה הראשי של המושבה, משם בא, וקרא מן הכביש למטה –

“שלמה, שמעת, זה התחיל!”

“פרצה המלחמה?”

“כן.”

“מילא,” נאנח שלמה, אביו של צבי, והפסיק לעבוד. צבי היה כבן ארבע והוא זוכר כבחלום את המעמד ההוא.

“מה יהיה?” שאל מתתיהו.

“צריך שוב להכין אגירה.” נאנח שלמה. הוא זכר את שנות ילדותו במלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון התורכים. הרעב, המחלות והגלות מפתח־תקווה. לקח את המריצה וירד לרחוב חובבי־ציון, קנה שני שקי קמח לבן ואחד של קמח שחור, חרוטי סוכר לבנים, פח שמן זית. גם אגר כמות גדולה של זרעי ירקות: עגבניות, חצילים, מלפפונים ופלפל. כי אמר – מי יודע אם בתקופת המלחמה ימשיכו להגיע לכאן זרעים משובחים מחוץ־לארץ. הוא הביא שק מלא גרגירי חיטה זהובים, ועיסה, הפועל הערבי של סבא יהודה, הכין “בּוּרְגוּל”. הרטיב את החיטה במים, וכאשר נבטה, שיטח את גרגיריה כדי שיתייבשו בשמש, על פני שקים פרושים בחצר.

והנה לילה, והם יושבים במקלט החפור בחצר, ושומעים מרחוק את רעמי הפצצות אשר משליכים מטוסים איטלקיים על תל־אביב. החפירה הצרה היתה באדמת חמרה כבדה, שצבעה ירוק־צהבהב עם עורקים בצבע חום־אדמדם. אדמה לחה מגשמי החורף, ואפשר לכייר ממנה דמויות של חיילים, חיות ומכוניות. קורות של עץ, ופחים, תמכו בחפירה, ועל הגג כיסתה סוללת עפר, כגבעה קטנה, ובאביב היתה מדשיאה ושימשה מקום למשחק. סבא יהודה הישיש היה מגיע תמיד במאוחר, כי נהג ללכת לבית־השימוש לפני רדתו למקלט. הוא היה מתלוצץ ואומר כי בגילו, אחרי כל מה שעבר עליו, אין לו מה לפחד כבר מן האווירונים.

צבי עבר על פני ביתו של בן־גוריון, והמשיך לעלות ברחוב אוסישקין. שוטר עטוף במעיל כחול עמד בצריפון העץ הקטן והמואר אשר בשער ביתו של בן־גוריון, ושמע בשקט מוסיקה ערבית מטרנזיסטור.

גם את היום בו נכנעה איטליה זכר צבי, ואת הכותרת עם שמו של המארשאל בודוליו לרוחב העמוד הראשון בעיתון. אביו עבד אותה תקופה בצבא הבריטי, יחד עם סרג’נט אנגלי בשם הוֹל, ומייג’ור בּוּרִי ענק מדרום־אפריקה בשם נוֹרְדִי. האפריקנר שנא את הסרג’נט האנגלי והתעלל הוא בגלל תרעומת לאומית נושנה שמקורה נעוץ, בלי ספק, עוד בימי מלחמת הבּוּרים.

צבי נסע עם אביו יום אחד לעבודה במשאית של הצבא הבריטי. אמרו לו להתכופף בארגז המכונית למעלה כאשר נכנסו לשער המחנה, למען לא יראוהו. הם היו בשדה התעופה הצבאי בכפר־סירקין, או אולי בלוד? – שם ראה שדה גדול מלא עשרות מטוסי “ספיטפייר” צמודים כנף אל כנף כעדר אפור. הם הגיעו למחנה אוהלים קטן, האוהל נמצא על גבול שדות מצהיבים של שיבולת־שועל ושעורה, שנתמשכו עד למרגלות ההרים. וסמוך לשדות עמדו מחסני צבא עצומים ורחבי־מידות, אשר מהם, כך שמע צבי בבית, יהודים גונבים דלק, סחורות וצמיגים. גנבים אחדים התעשרו בזמן המלחמה ואחרים יושבים בבית־הסוהר. עבודתם של מייג’ור נורדי, סרג’נט הול ושל אביו היתה להשגיח על גידול מספוא לסוסי הצבא הבריטי.

מייג’ור נורדי גר באוהל. היו לו מיטת שדה, קלחת שדה עשוייה בד אברזין, ניצבת על חצובת־קנים ומלאה מים לרחצה, שולחן־עץ מתקפל ששימש לסעודה ולצורכי משרד גם יחד, ומעליו, באמצע האוהל, מנורה קשורה במוט.

אביו של צבי יצא לשדות. מייג’ור נורדי ציווה על שמשו, שבוי איטלקי שמנמנן ושחור־שיער, להרכיב את צבי על סוסו ולערוך עימו טיול. צבי ראה מרחוק את אביו משגיח על קבוצת פועלים ערביים. כאשר חזר מן הטיול ישב מייג’ור נורדי ליד השולחן ואכל. הוא פרס לאיטו, באצבעותיו הגדולות שמחזיקות אולר צבאי כבד, פרוסות מכיכר לחם לבנה. הכיכר הדיפה ריח מאפה טרי, ונראתה בעיני צבי עצומה במידתה. מיום פרוץ המלחמה לא ראה בעיניו, גם לא זכר, מראה לחם לבן, לבד משתי חלות קטנות שהיתה אימו אופה לקראת השבת מקמח האגירה, ובאגד נוצות מורחת על גבן הקלוע חלמון ביצה, עד שמשחימות הן בתנור וריחן ממלא את כל הבית.

מייג’ור נורדי ישב על הכיסא המתקפל, העשוי מבד אברזין צבאי בצבע חאקי, ורגליו הארוכות פרושות מתחת לשולחן ויוצאות מעברו השני. ענק היה גם ביושבו. בראש זרקה שיבה. היו לו אישה נחמדה ובנים בוגרים, ואחוזת־אבות ובה עצים עבותים ובית־עמודים לבן ומשרתים שחורים, שאותם היה מראה בתמונות שהוא נושא בארנקו. אולי מפני כך אהב מאוד את סבא יהודה ואת כל מה שיש בו מריח השדה.

ממרום טוב ליבו, הגם שהיה קצת פראי בהתנהגותו, וקולני עד למאוד, – השגיח בצבי, וגרגיר קטן של תשומת־לב התגלגל ונפל כרעם על הילד הקטן, המשתדל שלא להתבונן בעיניים כלות בלחם הלבן. הלחם היה רך כספוג, ומפתה בחורים עגולים ובקורי בצק דק ופריך וחלומי. תוך כדי ישיבה משכוֹ נורדי אליו. שלח לעומתו יד ארוכה בעלת אצבעות גרומות, שעל אחת מהן טבעת זהב עבה המחזיקה אבן פטדה ירקרקת. חיבק אותו בגעגועים, כמו היה בנו, ופרס לו פרוסה עבה. אך מה חבל! – במקום לתיתה כמו שהיא, הוסיף וחתך משהו שמנני ומלוח, ושם חתיכות־חתיכות ממנו על הפרוסה.

“יס סֵיר, תודה.” מילמל צבי, ונגס בזהירות את קצה הפרוסה, כדי שלא להעליב. אך בליבו התקומם. ובו ברגע ידע: חתיכות שמנות וצהבהבות ושקופות אלו הן שומן־חזיר. מימיו לא ראה חזיר, לא את בשרו ואת שומנו. אך אינסטינקט קדמון של שבט, אמר לו מיד שהלה – גוי, ומאכלו, חזיר.

ובאמת גם לא אהב מימיו את השומן שבבשר. זה תמיד נראה לו כמעורר בחילה ותיעוב.

עם הנגיסה השנייה בקרום הלחם, אש נתקע בגרונו, השתחרר מחיבוקו של הקצין הבורי, חיבוק שהדיף ריח של טבק, בד־אוהלים ועור מצוחצח, ויצא אל מחוץ לאוהל. כאשר נותר לבד ניער מיד אל בין הקוצים את חתיכות השומן הטמא. שם נחו בעפר הקיץ החם ובאבק האפור. הוא המשיך לאכול את הלחם, אך בלי הנאה, כי כתמי שומן צהבהב נשארו על הפרוסה הלבנה, ולהם ריח זר, צבאי ואסור במגע. ריח לחם הצבא הבריטי דבק בו, והיתה לו הרגשה כי בתור יהודי הוא חוטא, ולאביו לא סיפר כלום.

השבוי האיטלקי גם ליווה את מייג’ור נורדי בבואו, רכוב על סוס, לבקר אותם במושבה. גם הרכיב את צבי הלוך וחזור במעלה הכביש, למרבה קינאתם של ילדי הרחוב.

אלה הדברים קרו השנה האחרונה למלחמה, ואילו ביום ההוא, בשנת ארבעים ושתיים, מתתיהו שיינברג־שומרון החזיק בידו את פוליק הקטן וביקש מאביו של צבי את רובה־הציד שלו, אשר נתן לו בהשאלה. צבי ופוליק היו אז ילדים כבני שבע. מתתיהו, גבוה ובהיר־שיער ועיניו כחולות, עמד ברחוב ולא רצה לעלות. אביו של צבי, שישב על המרפסת, קם והלך אל בית סבא יהודה, הסמוך לביתם, והביא משם את הרובה למתתיהו.

ריח פריחת עצי השקמים בסתיו, ברחוב קינג ג’ורג', מול גן־העצמאות, פעל על צבי רושם מושך ודוחה, כריח משכב־דודים. עודו רעב קיווה כי ימצא פתוח את מזנון “פינתי” במרכז העיר, כדי שלא יצטרך להיכנס לחללה הדחוס עשן של מסעדת “אוריינט”. הוא לא אהב את התבשילים המטוגנים והחרוכים מדי של המסעדה הזאת.

אולי לגשת אל עפרה? לא. היא – אוכל בוודאי שלא תיתן. תמיד אין לה. גאוותנית. איתה צריך לקבוע מראש. ובכלל, אחרי פוליק. וללכת אל אֹרנה? היא גרה רחוק, ברחוב החבשים. ואת מי אפשר למצוא ב“בכחוס”? אולי את יהודית. גם כן מציאה.

ביום המחרת לפנות ערב, ישב צבי אצל סבא יהודה על מרפסת העץ המוקפת שיחי גרניום, בצל עץ המגנוליה. הוא אהב את הסבא, ושעות ארוכות בילו יחד. שני הבתים עמדו בחצר אחת. שדרת תוּיוֹת עדינות ונמוכות נמשכה עד לרחוב, ומתוכן הלבינו מצודות רשתותיהם ונקיקי קוריהם של עכבישי פרא.

למטה, במורד הגבעה לצד מערב, הלבין כרם זיתים, וכאשר נשבה הרוח התנועעו העלים על ענפיהם ונצצו בצבע כסף לבן. ועוד היו שם שני ברושים עתירי קומה, שהשירו את אצטרובליהם בקול נקישה יבשה. חורשת עצי אקליפטוס ברחוב ממול. עץ חרוב גבוה, שקיבלו הדוד ראובן מתנה מאהרון אהרונסון ושתל אותו בחצר, והוא רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה שמטפסת עליו. ובגינה, לצד שדרת התוּיוֹת, נטועים עצי דובדבן יפאני, אשר פירותיהם חמצמצים כעגבניות זעירות. וגם ‘פַּלְמוֹת’ מרשרשות וגבוהות קומה, אשר בסבך כפותיהן היבשות, שהצטברו במרוצת השנים, מקננים ציפורים למיניהן, עטלפים ויוני־בר. ושני עצי אשכוליות. שדרת אקציות סמיכה סגרה על הכניסה והסתירה את הבית מעין רואה. ולעצי האקציה פרחי בושם צהבהבים ככדורי מוך, וקוצים חדים ולבנים כסיד.

בחצר מאחור הסתיר את הבית עץ תות ענף ועבות, ומתחתיו ספסלים ושולחן, כנהוג בהרבה חצרות במושבה. שם היה גם מקום האורווה, הרפת והמחסנים. ואצל השכן, ממזרח, צמח עץ פיקוס ענק עם עליו הגדולים והשמנים, ושדרת ברושים.

הדוד ראובן עלה ובא מן הרחוב, גבוה וקודר בחליפתו החומה ובמכנסי הרכיבה, וסיפר שמצאו את מתתיהו ירוי בבית הבאר, בפרדס. הוא חלץ את נעלו, ובבוהן הרגל לחץ על ההדק ולוע הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות.

סבא יהודה הוציא מפיו את המקטרת, דמויית ראש־אדם ולה מכסה־פח, ואמר: “הוא היה שלנו. אסור היה לתת לו ללכת לבד.”

ואילו הדוד ראובן אמר: “במושבה מספרים…”

ועוד שנים רבות לאחר מכן לא סלח לעצמו אביו של צבי אל שהחזיר למתתיהו את הרובה. “הייתי צריך להרגיש באיזה מצב־רוח הוא היה נתון.” אמר. “הוא היה חבר טוב שלי. יחד צמחנו. יחד הלכנו לבית־הספר כל השנים.”

צבי זכר כיצד היה אביו יושב לילות ארוכים ליד הרדיו, עד שעה מאוחרת בלילה, ומנסה לתפוש תחנות רחוקות. לא לחינם העריץ האב בכל ליבו את מונטגומרי. אותו אנגלי עקשן וחבוש כומתה סימל את כל מה שעמד בינם לבין גורל יהודי אירופה, בשנה הקודרת ההיא: אלף תשע מאות ארבעים ושתיים.

“אני מבקש ממך, צבי,” אמר אביו, “שתהיה חבר טוב של פוליק. עשה זאת למעני.”

אבל לא כך יצא. הילדים בכיתה לא אהבו את פוליק. לא עבר זמן רב ופוליק עזב את המושבה. ורק לקראת היציאה לצבא שבו ונפגשו באותו גרעין הכשרה של הנח"ל.

ב“פינתי” ישב אורי בן־עמי על כיסא גבוה, ליד הדלפק, ובלע ברעבתנות מנה ספאגטי ברוטב בשר. משקפיו תקועים בצלחתו והמזלג מסתובב בלהיטות. עד שלא התחמק צבי ממבטו, כבר הבחין בו.

“בוא, בוא! טוב שפגשתי אותך. מה נשמע אצל יהודית? על מי אתה רוכב עכשיו?”

“אני!”

“שמע, אתה הלא ידוע בתור עגלון רציני. תגיד, ראית את לני? שמע, זה נורא עם העיתונאים האלה. מה פתאום דווקא עליי? חסר כבר סופרים צעירים בארץ? שיכתבו גם על אחרים. למה רק עליי? וראית את המאמר, מה שעשה לי? לא? מה, מאיפה השיג בכלל תמונה שלי? מה, לא? לא ראית? שטויות, לא חשוב. אפילו לא הודיע לי שהוא מתכוון לכתוב עליי. העיקר…” ביקש להביא לו פתיתי גבינה יבשה ורוטב עגבניות. וכאשר נעלם המלצר הנמוך בפתח המטבח, הצטחק אורי אל צבי, “אומרים שהוא עובד בשביל הש”ב! צריך להיות בסדר איתו. חה, חה!" – טבל את הלחמנית שלו ברוטב, “שלחתי ללני מכתב ונתתי לו באבי־אביו על מה שעשה. העיקר, מה אתה אומר על ה’פרשה'?” בזק את פתיתי הגבינה היבשים על צלחתו, וסיפר פרטים כמוסים ממה שאמר לבון בעדותו בת שלוש השעות בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בתל־אביב. והוסיף והפליג לנבכי העבר הקרוב.

האם שמע צבי על משפטי הריגול של מרזוק ועזאר? לפני שש שנים, בדצמבר 1954, התנהל בפני בית־הדין הצבאי העליון בקאהיר משפטם של אחד־עשר יהודים, אשר נאשמו בהשתייכות ל“חבורה ציונית של ריגול וחבלה.” הוזכרו עוד שני נאשמים, “ג’ון דארלינג”, שתואר במשפט כקצין ישראלי שאירגן את הקבוצה, ופאול פרנק, אשר לדברי התביעה המצרית התחזה במצרים כסוחר גרמני, והדריך את פעולות הריגול והחבלה. שניהם הצליחו להימלט בעוד מועד, ומשפטם נערך שלא בפניהם. אחד הנאשמים, מקס בנט, התאבד בתאו בבית־הסוהר בקאהיר.

המצרים טענו כי אנשים אלה הניחו בחודש יולי 1954 פצצות תבערה במשרד הדואר ובמשרדי שירות ההסברה האמריקאי באלכסנדריה ובקאהיר, וכן בבתי־קולנוע, כדי לפגוע ביחסים שבין מצרים לבין ארה"ב ואנגליה. באותה תקופה התנהל המשא־ומתן בין אנגליה למצרים על פינוי הכוחות הבריטיים מתעלת סואץ.

אחת הנאשמות, ויקטורין ניניו, טענה במשפט כי נסחטו ממנה הודאות באיומים. חלק מן הנאשמים הודו באשמת חבלה, אך לא בריגול. בינואר 1955 דן בית־הדין הצבאי המצרי העליון למוות את ד"ר מרזוק ואת שמואל עזאר, והיתר נידונו לתקופות מאסר שונות, עד מאסר עולם. בסוף אותו חודש הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. לא הועילו ההפגנות והתפילות שנערכו בבתי־הכנסת בארץ ומחוצה לה, וכל הפניות של ארגונים ואישים רבים בעולם לנאצר לתת חנינה.

צבי לקח אף הוא מנה ספאגטי. ואורי בן־עמי, ששתה קפה תורכי, המשיך ודיבר. הוא דיבר לא במעט גאווה, כמקורב לגדולי המדינה. סיפר על אודות “עסק־הביש” אשר האחריות עליו, כלומר – מי נתן את ההוראה לבצעו – גרמה לסכסוך בין לבון, שהיה שר־הביטחון ב־1954, לבין הקצין הבכיר, וכאן לחש בסוד את שמו המפורש של הקצין, אשר נאסר לפירסום בעיתונות, והוסיף ואמר לצבי: “אתה בטח מכיר את המשפחה [מהמושבה שלך]!”

הקצין, שעמד בראש מוסד צבאי סודי, גרם בעקיפין להתפטרותו של לבון מתפקידו כשר־הביטחון. ההתפטרות באה כחודש לאחר תלייתם של מרזוק ועזאר. עכשיו מתברר שהיתה עלילת דברים על לבון, וכי התגלו זיופים ועדויות־שקר באותו מוסד צבאי סודי. והם ששימשו בזמנו בתור הוכחות נגד לבון, והחישו את התפטרותו.

מאין הוא יודע הכול? הוא חוזר עתה מפגישה מצומצמת של חוג “נאמני הדימוקרטיה”. הזמינו אותו, הצטנע, אין הוא יודע מדוע. אמנם ספרו הראשון זכה להצלחה. הוא מקבל הרבה מכתבים מבחורות ואף הזמין אחדות אל חדרו. גם המסה שלו על “מחיר הציונות” עוררה פולמוס ציבורי. אך הוא לא תיאר לעצמו שיקראו אותו למסיבה כה מצומצמת. שם היו מורים מן האוניברסיטה, עיתונאים ואנשי־רוח.

אחרי שגמר לדבר, ובאמת, אמר לצבי – הוא דיבר בפשטות, רק מה שהיה לו בליבו, ניגשו אליו ואמרו לו שאילו ברנר היה חי היום, היה מדבר כמוהו.

הוא אמר דברים פשוטים: נשקפת סכנה לדימוקרטיה אם לא ייפסק מחול־השדים של ה“פרשה”. צריך לעמוד על המישמר, ואולי גם להתארגן ולעורר את הסטודנטים לפעולה, ולפרסם גילוי־דעת בעיתונות. נכנסים עכשיו אולי לתקופה של מחתרת. נאמני החופש מול הכוחות האנטי־דימוקרטיים. ייתכן שישליכו אנשים לבית־סוהר. ייתכן שהציבור ישנא את נאמני החופש, ויאשים אותם בחוסר פאטריוטיזם ובנזק לשמה של המדינה. אך גם אם ייוודע הדבר בכל העולם – הם, הנאמנים, לא יקריבו את הצדק ואת האמת למען מה שנראה כתועלת לטווח קצר. הדורות הבאים ישפטו אותם. השאלה אינה רק של פנחס לבון, אלא מה שעלול לקרות מחר לכל אחד מאיתנו כאן.

“שמע, אל תגזים,” אמר צבי, “מספיק היה לי כבר הערב אצל פוליק. נידמה לי שאתם נותנים לעיתונים האלה לטמטם אתכם. לפי דעתי, הדג הזה מסריח משני קצותיו.”

“וזה לא איכפת לך?”

“ואם איכפת לי אז מה? שאתאבד? בינינו, אורי, מה יש לנו להתאונן? מה רע לך ומה רע לי כאן? אתה ואני נצוף איכשהו תמיד למעלה. אתה לא מרגיש איך אנחנו עולים כל הזמן בדרגה, גם אם לא נעשה שום דבר, פשוט מפני שאנחנו בני הארץ הזאת? השַׁמֶנֶת!”

“חדל עם הציניזם הזה!” התקומם אורי בן־עמי, נעלב. ואחר כך התלונן, רק בטעות חושבים אותו לסופר חברתי. אותו מעניין בראש ובראשונה המימד המיטאפיסי שבחיים. כלומר, הוא מעצב בסיפוריו את הנצחי שבאנושי. אבל אי־אפשר להתחבא כמו בת־יענה ולטמון את הראש בחול. צרך להתבונן במציאות בעיניים פקוחות. גם בחיי יום־יום.

“וצריך גם לדעת מאיזה צד מרוח הלחם שלך בחמאה.”

“מה אתה מתכוון?” בחן את צבי. חושש אפילו להיעלב.

“שום דבר. סתם אמרתי. אני עייף. שלום.”

וירד ל“בכחוס”, אולי יפגוש שם את יהודית.

 

פרק ד    🔗

היה ערב, ימים אחדים לאחר שהתגלו המאסרים מבין אנשי הארגון המחתרתי. הם באו לבית לקחת את האב. האם הסתגרה בחדר והאב היה חיוור. האם ידע כי לא יחזור לראותם?

פוליק זוכר כל פרט. אלה שבאו, רובם חיים כיום, הוא מרגיש בהם, יכול להריח את עקבותיהם, בכל פינה, בכל חיוך, בכל שיחה, בכל מילה. אל לה להביט בו כך! הרים פניו אליה. היא אינה מבינה. אינה שייכת לו. אינה שלו. היא, נמצאת במחנה האחר, החזק, שלהם…

“אני בן של מלשין, אני!”

“שקט, רפי, בבקשה, אל תצעק.” ביקשה עפרה.

הוא רעד. “לא חשוב. הם אמרו שמסר אנשים לאנגלים. אתם, כן אתם. טוב לכם פה. שמח. עושים חיים. דורכים על גופות. נוסעים כל קיץ לאירופה, לשאוף אוויר! גם אני… לצאת מן המחנק של יולי־אוגוסט, החמסינים, הארץ המזיעה, הצעקות, המלחמה, הבצורת, האוטובוסים, הצפיפות, שאף אחד לא ייגע בך כמו מאניאק כשאתה עומד לפניו בתור, ושאתה לא תיגע באיש, אלה כללי המשחק! רק כך אפשר לחיות כאן, עם החופש לברוח מדי שנה, בקיץ, להתאוורר, גם את, את חושבת שאני לא יודע?”

איזו זכות יש לו לדבר? ומה בכלל עשה הוא בשביל המדינה, בטלן! – קפצה ועמדה מולו, ושפתיה הדוקות בכעס. – הוא חושב שתמיד הכול מגיע לו וכי אחרים נהנים על חשבונו. נהנה מי שיודע ליהנות, ואילו הוא… אולי כואב לו גם שהיא גרה בדירה יפה, אולי גם את זה לקחו ממנו?

“אַת!” סינן מבין שיניו.

הוא כבר היה ליד הדלת.

“לא, אל תלך!” מיהרה אחריו. “לא רציתי לפגוע. אני לא יודעת מה קורה לי.” הידקה בקצות אצבעותיה את רקותיה, לחצה את מצחה, ואחר חזרה ופקחה את עיניה.

“שבי.” ביקש פוליק.

“טוב.” שקעה לתוך הספה הרכה.

החדר המחשיך נסגר עליו כאילו אין איש מלבדם בעולם כולו. אביו עמד בפתח והתבונן בו בעיניים בהירות וטובות, ואמר – “יום אחד תהיה בחור גדול,” – “כן, אבא,” ענה. – “תשתדל להיות חזק, כמו כולם.” – אמר האב. האם ניצבה בפתח חדר השינה, כמאובנת, ולא בכתה.

“מדוע לוקחים אותו?” שאל פוליק.

“אבא מתגייס לצבא.” אמרה

ולפוליק נדמה שהתעקש לומר לה – “לא נכון, המלחמה נגמרה.”

כל שידע על המלחמה היה מתוך השבועון־לילדים ומפי אביו. בשבועון־לילדים הביאו דבר פרשנות על הקרבות ברחבי העולם, בתוספת צילומים ומפות. הדפיסו צלליות שחורות של גופי אוניות, מטוסים וצוללות. והוא כבר ידע לזהות אם האווירון הוא גרמני או של בעלות־הברית, על פי צלליתו.

“אמור שלום לאבא,” שני גברים גבוהים, לבושים מכנסי חאקי קצרים וגרבי חאקי ארוכים, עמדו במסדרון וחייכו בעצב.

“כאשר תגדל, תבין,” הוסיפה אימו.

“אבא מתגייס?” שאל בשמחת פתאום, “גם אבא?”

היה בכיתה ילד ארוך ועצוב בשם יהושע מזון, ולו עיניים ירוקות שבערו תמיד. אביו היה חייל בצבא הבריטי ושלח לו תמונות, סמלים של כובעי החיילות השונים, אולר איטלקי, וכולם קינאו בו. אחר כך נהרג אביו כאשר שמר על שבויים גרמניים שניסו לברוח. המורה הקדיש לכך שיעור שלם, ודיבר על “הצורר הנאצי”, ויהושע מזון בכה, ומאז היה תלמיד גרוע.

ומאז, עליה להבין, עפרל’ה, מאז… הוא זוכר, מצח גבוה, עיניים כחולות וטובות, אשר לעולם לא יראה אותן עוד…

מדוע היא לא מאמינה לו?

מן הבוקר השכם לא מצאה עפרה מנוחה לנפשה. פתחה מגירות וסגרה. החליטה לגהץ, וכשהתחמם המגהץ, התייאשה. רצתה לרדת לאכול צהריים באחת המסעדות הבודדות שפתוחות בשבת בירושלים, אך לא היה נעים לה לבוא לבד.

אורי בן־עמי צלצל אליה, ולא התחשק לה לראות אותו.

צלצלה לשניים־שלושה ידידים, ואיש מהם לא נמצא בביתו, או בעיר. בעלת־הבית של צבי ענתה לה בקולה הסדוק, שהוא עדיין ישן.

“אפשר להעיר אותו?” שאלה.

“לא.” גיחכה הזקנה. “את רוצה למסור לו משהו?”

עפרה אמרה את שמה וסגרה את הטלפון. שיישן לו כל החיים, עצל.

היא החליטה להתלבש ומדדה שתי שמלות לסתיו, שהביאה מביתה בתל־אביב, והן לא מצאו חן בעיניה. היה נידמה לה שהשמינה וכי היא נראית איום. גופה היה רפה משנת לילה טרופה. בחלומה הופיע רפי וביקש ממנה שתלווה לו שלוש לירות. היא סירבה, אחר נעתרה ונתנה לו, ואמר שזו הפעם האחרונה. הוא כינה אותה בשמות גנאי. קרא לה “שקרנית” וזרק בפניה את החולצה שגיהצה לו, היא בכתה. הוא לקח אותה לדירה שדומה לדירה אחרת שהיא מכירה, ולפתע השתנו פניו, אך לא הדירה, והוא היה דב פורטוגל, אשר בפניו התחננה שלא יילך ולא ישאיר אותה לבד, ודב סטר לה על פניה, וזה היה כמו… ואז התעוררה בהרגשת מועקה, כאילו עשתה משהו לא טוב, ורצתה לבכות, והיה נידמה לה שהרטיבה.

היא נירדמה, והפעם חלמה שהיא נמצאת על שפת הים, אך היכן? באשקלון או בתל־אביב? זאת לא הבחינה. לצידה ישבה אישה זקנה, שאצבעות רגליה העקומות התפתלו יחד כנחשים, וקראה עיתון־בוקר. גברים אחדים הסתובבו על החוף כשהם נועצים בה עיניים, ואמרו שהיא “מתוקה”, אך איש לא ניגש אליה, בגלל הזקנה שישבה לידה, והם הצטופפו סביב ליפהפייה רזה אחת, שרקדה על החוף והניפה את רגליה השחומות באוויר.

עפרה הרגישה שהרקדנית אוהבת אותה. היא צעקה והרימה יד על הזקנה, וזו נעלמה כאילו נמוגה בחלל השקוף, והכיסא בו ישבה נישאר ריק.

ואז הסירה עפרה את משקפי השמש ורצה על פני החוף בתחושת חופש נפלאה, כאילו היא מציעה עצמה לכל עובר ושב. אבל ככה זה, מילמלה לעצמה, ככה זה, ככה זה. אני טיפשה.

הרקדנית נעלמה. הגברים נמצאו כמו בעולם אחר ולא הרגישו בה. ניראו חסרי גיל וממשות, עורם חלק, בלא שיער, אחדים בעלי כרס, פטמות שקועות וחזה רפוי, כשל אישה בלה. היה נדמה לה שהם שייכים לגזע אחר, ולא ייתכן שגברים הם, וכי יש נשים שאוהבות אותם ומפיקות מהם הנאה. היה נדמה לה שהם כולם חסרי מין. שהם השאירו את זה בבית. לא ידעו טעם תשוקה אמיתית, והם חלולים, בובות מתנועעות שאין להן מאום לבד מאבריהן החיצוניים הגלויים לעין. איש מהם טרם ידע אישה מימיו. טרם חי. טרם אהב. מפני שאין חיים, הכול דימיון.

לעיתים היא מבינה את הלסביות. הן הרבה יותר מבינות. לא כמו גברים. לא הריח הנורא שבא אחרי… ממש להקיא. והפחד, כן הפחד. והצורך להתרחץ מיד. וחוסר־ההתחשבות. אותה הרגשה שאת נמצאת במסלול מכשולים, ועיניים אחרות צופות בך. שופטות אותך. מבחוץ. לחכות שהשני יתחיל להיאנח ולגנוח, ולגמור באחת עימו. להספיק לפנֵי. ולהתייסר בהחמצה הזאת שחוזרת ונשנית, בגלל הציפיות, כן, דווקא בגללן.

והנה היא נמצאת בירושלים, אצל בעלת־המכולת שבפינה, אישה פרועת־שיער ובעלת לשון חריפה, לה היא חייבת מאה עשרים וחמש לירות. היא זכרה בדיוק את הסכום, ועודה מתנשמת ממרוצתה על פני החוף, בחול הטובעני, החלה מספרת לחנוונית סיפור מבולבל על כך שהוריה “הואילו לחזור לחיות ביחד,” ומפני כך היו לה בזמן האחרון הוצאות רבות. המילה המסתורית – הואילו, העירה אותה בהלמות לב משנתה. והלא הוריה לא התגרשו. “עליי לחסוך, עליי לחסוך!” היה נדמה לה שהיא ממלמלת את החלטותיה בקול רם. אך ידעה כי ביום ראשון לפנות ערב, לקראת אור הדמדומים העצוב, עת שההרים סוגרים על ירושלים, לא תוכל להילחם בתשוקה הפראית לרדת לרחוב בן־יהודה ולקנות לה שמלה חדשה.

היא נמנמה עד הבוקר, ובשנתה המשיכה לחלום שהיא מתעוררת ומטפסת על קירות החדר, ואף צעקה פעם ופעמיים מתוך חלומה, ולבסוף שקעה בשינה כבדה בת שעתיים, וכשהתעוררה החלה מודדת את שמלותיה מן השנה שעברה, וביטנה קירקרה, והיא נזכרה שלא אכלה מאום מיום אתמול בצהריים. היא היתה לבדה בדירה. כל היום חשה עצמה שלא בנוח, שלוש פעמים החליפה את לבניה, ולבסוף עמדה וכיבסה כביסה קטנה.

באמצע הכביסה צילצלה אימה מתל־אביב. השיחה עיצבנה אותה, והיא בעטה ברגלה בכוננית ועיוותה פרצופה מול האפרכסת.

“אוף, אַת, גם כן…” השיבה בקוצר רוח על שאלות האם, אשר חקרה לדעת, כרגיל, מה עשתה, אם אכלה, איפה היתה אתמול בערב, ובכלל מדוע לא באה לשבת הביתה. וביקשה ממנה, בפעם המי־יודע־כמה, לגשת אל הדוד יצחק והדודה חוה.

שניים אלה, אח ואחות של אימה, נשארו ברווקותם ובאו לגור בירושלים לאחר שבילו את מרבית שנותיהם באמריקה. עפרה שנאה אותם מפני שהעכירו עליה את כל חגיה בבואם להתאכסן בתל־אביב. וטיב היחסים ביניהם, שהיה אולי פרי דימיונה בלבד, היה גורם לה לחוש עלבון עמוק. הם נמצאו תמיד יחד, עדינים מאוד, מנומסים מדי, כשני צללים, מדברים ביניהם אנגלית שקטה, מחפשים הזדמנויות להתנצל, אבל תמיד הפריעו.

היא לא סיפרה לאימה שעליה ללמוד לבחינה, והתפלאה, כמו בכל פגישה ושיחה ביניהן, אם לא נודע לה כבר לזו טיב יחסיה עם דב פורטוגל.

לפנות ערב בא פוליק.

“איך ידעת שאני גרה כאן?” פתחה לו את הדלת, חייכה, והכניסה אותו לחדר הגדול. ומיד נעלמה למטבח מבלי להציע לו לשבת.

“אכלת ארוחת־ערב?”

החלון שפנה לצד מערב דעך באדמומית אחרונה של שעת שקיעה. החתולה האפורה הסתכלה בו ביהירות.

“מה דעתך על קיקי שלי?” נכנסה לועסת דבר־מה, “אוף, ישנתי!”

“את רוצה סיגריה?” הוציא חפיסת סיגריות אמריקאיות.

“השתנית, רפי, אתה עושה חיים.”

הוא הצית סיגריות לשניהם, ושיחק באצבעותיו בגפרור הכבוי. על דעת עצמו ישב, התחיל להזיע, ואד חם עלה והציף את פניו.

“יש כאן מאפרה?”

“בטח. למה לא אמרת תיכף?”

“הנה אמרתי. קיקי שלך נראית כמו פילוסוף.”

“אל תשאל. היא של בעלי־הבית שנסעו לחוץ־לארץ. לפני כמה ימים הציקו לה כל־כך החתולים מן הרחוב, והיא הסתובבה כאן בדירה כמו משוגעת – עד שלא היתה לי ברירה, נתתי לה חצי כדור־שינה ושלחתי אותה החוצה.”

“החתולים בטח הודו לך מאוד.”

“מה פתאום?”

“אף פעם לא טעמו חתולה כך־כך רכה וחלומית.”

“תפסיק!”

“עכשיו סתיו.”

ישבה מולו על הספה ופתחה את הרדיו.

“אתה לא רוצה לשמוע מוסיקה?”

השערות הלבקניות שצימחו גבותיו פרא עיצבנו אותה. נתקפה תשוקה עזה לקחת מצבט ולתלוש אותן אחת־אחת, בייחוד את הללו שבשורש אפו. מדוע אינו עושה זאת לבד?

“לא. זאת אומרת, לא את הכול.”

“אולי גם חתולים אתה לא אוהב?”

“כן.” העלה את החתולה וניסה ללטף אותה, אך היא שרטה אותו וברחה ממנו.

“מה קרה לך, רפי?”

“שום דבר.”

“אני מצטערת שאין לי מה לכבד אותך. רק במקרה נשארתי כאן השבת.”

“תודה, לא צריך. אני לא רעב.”

“אתה ממהר לאיזה מקום?”

“לא. אבל אולי את צריכה לצאת, או מה? אני לא יודע. מפני שהיום מוצאי־שבת. אולי אני מפריע, פשוט תגידי.”

“לא. בינתיים תישאר.”

“אז מה אנחנו עושים?”

“מדברים, לא? תראה,” לקחה שבועון מצוייר, “איזה חתיכות!”

“כן.”

“לא מעניין אותך? אתם, הגברים, עם מצחיק.”

“ואתן – מולדת מצחיקה לא פחות.”

כל־כך רצה להזמין אותה לסרט, וקרא בעיתון וחזר ושינן את שמות הסרטים שמציגים הערב. בקולנוע “אדיסון” את “הבט אחורה בזעם” עם קלייר בלום. ב“סמדר” – “שלושה בסירה אחת עם לורנס הארווי. “העכברים” עם קורט יורגנס ומריה שֶׁל ב”ציון“. “העכבר ששאג” בקולנוע “רון”, וב”חן" – “סיפור הבולשת, תולדות ה־אף.בי.אי.” עם ג’יימס סטיואט. ערך תוכניות בדימיונו כיצד יציע, כלאחר־יד, את ההליכה לסרט מיד עם כניסתו. גם חשב לטלפן אליה אבל היסס, אולי יתברר שהיא עסוקה הערב ולא יוכל אפילו לראותה.

הוא האמין שאם ייצא איתה במוצאי־שבת לסרט תיקבענה “עובדות” חדשות אשר תשנינה את כל מהות היחסים שביניהם. הבילוי במוצאי־שבת ניראה לו כמין ניצחון במאבק, הישג שהוא גורלי לא פחות מן ההחלטה על נישואין. ואילו עכשיו, הפחד פן תסרב לו שיתק את לשונו. מדי פעם היה מקציב לעצמו זמן: תוך חמש הדקות הבאות, או כשהשמש תשקע לגמרי, או כשייגמר השיר המטופש ברדיו, או כאשר תדליק את האור, או כשתחזור מהמטבח. ותחילתו של המשפט “אולי את…” עמדה על קצה לשונו, והוא היסס, ושוב היסס, כי פחד פן משפתיו יתמלט – “הרי את…”

בעצם, כמה שנים הוא כבר לומד? פשוט שכחה.

היא חושבת שבא לירושלים רק בשביל ללמוד?

על מה הוא מדבר? החליקה שערותיה לאחור, וזרועותיה גילו פיאות שיער כהה בבית־השחי. הניחוח החריף, שמעורבבים בו תמרוקיה וריח עורה החשוף וסבון הרחצה, עקץ בנחיריו והפסיק את מהלך הרהוריו.

עפרה התמתחה ותלתה עיניה בנקודה מרוחקת בתקרת החדר, והוא נלחם בתשוקה לכרוע ברך לרגליה ולגעת בשפתיו בירכיה הלבנות.

עפרה, הוא… יש עוד דברים שרצה לומר… והוא קם, – לא, – ביקשה ממנו שיישב. והוא הסתובב, ידיו תלויות באוויר, ובחן אותה במבט ממושך, כמציע את עצמו, ומשלא הבינה חזר וישב.

עליה להבין, לא הכול סובב אודותיה, למרות… מוכן היה להיעלם בו במקום ובלבד שלא יצטרך לומר את המילים שכה נכסף לאומרן, שביקש לצעוק אותן, לקום ולתפוס בה ולגלגל אותה על הרצפה. לפשק את רגליה ולהוכיח לה. רק לא להיעצר באמצע. נשים לא אוהבות חולשה. צריך רק כוח רצון. הן מריחות את הכוח. אם אתה זקוק להסכמה שלהן, אתה אבוד.

לא בו עצמו מדובר. יש משהו חשוב יותר… שליחות שעליו למלא. הוא מוכרח. והיא, אינה מבינה דבר. יש ירושות שהכובד שלהן… והיא, מוטב שלא תשלֶה את עצמה. גם אילו רצתה לא היתה יכולה לשנות מאומה. היא חושבת שהכול תלוי בה. שטויות. זה פשוט מדי. הגיוני. אבל כשהוא חושב על כך כי לעולם לא תיוודע האמת, וכי אלה שצריכים לדעת ואשר לקחו חלק בהסתרתה חיים עדיין, ואחד מהם… עכשיו, הארץ מלאה אותם, מסתובבים חופשיים ובלי פחד. הם השליטים שאומרים מה לעשות. והוא, יש פתגם בידואי: “בַּעַד אַרְבַּעִין שַׂנַה אַחַד אִל בַּדַוִי תַאַרוּהָ וַקַאַל: אִיסְתַעַ’גַ’אַלְת!” –

“אחרי ארבעים שנה לקח הערבי נקמתו ואמר: נחפזתי מדי!”

לא, לא מאחרים בנקמה. הם שכחו. אבל הוא בן־הארץ, למד מן הערבים, והוא זוכר, ואם ימצא את האדם ההוא, ינהג כבידואי הבא עם נשקו בחשכת הלילה. מה שמתרחש עכשיו זו תוצאה הגיונית של כל מה שהיה קודם. רק עיוור לא יראה. והוא, לא איכפת לו למות מחר, אם יידע כי בכך יגרוף אחריו את כל היתר. זה המחיר. חייו תמורת חייהם. אושרו תמורת אושרם. רצח בעד רצח. בגידה לעומת בגידה. יש תקופות בהן הבוגד נעשה למצפון העם! כל יום נוסף שעובר אינו אלא מהדורה חדשה וברורה יותר, מאורגנת וסופית יותר, של אותה צוואה, אותה ירושה!

איזו צוואה? נבהלה. מדוע הוא מדבר מיני דברים שכאלה?

הוא קם וניגש אליה.

“רפי, לֵך! לך! עזוב אותי, רפי, עשה לי טובה ולך. אני לא יכולה יותר.”

כאשר ריחפו אצבעותיו על פני שערותיה נמלטה לפינת הספה.

“רפי! מה קרה לך?”

“עפרל’ה…”

“לא. אל תעשה כך,” התחננה.

הוא כרע על הרצפה לעומתה.

“לך, לך…”

הוא עמד על ברכיו וחיבק אותה ופניו מתחבאים בחיקה.

“רפי, אני לא יכולה.”

הוא בכה. אך היא לא ראתה. עכשיו תלטף אותי, חשב. הנה עכשיו זה יקרה. הנס. אך גבו היה קר וריק, כמו עירום היה.

עליו לקום, הפצירה. הוא טועה, מילמלה, – רפי, היא אינה יכולה להיות לו כאלוהים. – מי ביקש ממך? מי צריך את זה? – היא אינה יכולה להילחם עבורו, נגדו. מדוע הוא מתעקש להיות מגוחך. מוטב שיחייך קצת, כדי שיוכלו להישאר ידידים. הרגשנות שלו מפחידה אותה. – מפחידה? טינופת, זאת האמת, וליבך כמו אבן. פיקות הברך הקשות שלה הכאיבו ללחיו, החצאית היתה הדוקה וטעם האריג יבש וזר. “סליחה,” הרים פניו מעם רגליה הרזות וחזר לשבת. בשרך אינו סופג דמעות? מכות? גברים? זונה. גבר אסור לו שיהיה רך. היא התבוננה בו, רכון ומכונס כולו לתוך עצמו, אותו תלתל־פרא סרבני שנופל על מצחו, מבטו שתקוע עקשני ברצפה, מעניש אותה בכך שאינו מסתכל לעברה. ילד, חייכה לעצמה, לוּ היית קצת אחר, ואני? עד מתי?

פוליק ניגש וחיבק את אביו. “אתה תהיה חייל? אבא?”

והאב הסתכל בו מקצה המסדרון החשוך. היו אלה שנות ההאפלה. “כן, חייל, תלוי רק באיזו מלחמה.”

כעבור שנים דימה פוליק לזכור במעורפל שהאב אמר שצריך להיות חזק, ומשהו בקשר למלחמתו הפרטית של כל אחד, ושלא יבעטו בו. הזיכרונות עוברים בירושה. הכול עובר בירושה, גם איך שגומרים ומדוע. הם לקחו אותו, לא נשארה אפילו אגדה של קדושה או גבורה, ולוּ אפילו סתם… מקריות. כמו בתאונת־דרכים, שזה עדיף. רק לא הטעם, חוסר־הטעם, שהותיר בלכתו. יש אנשים המתים כך שלעולם אי־אפשר לרצוח את זיכרם. כאות קין.

עפרה אמרה כי הפחד מפני כישלונות חדשים הוא הכישלון הגרוע ביותר. אסור לו להיתקע במקום אחד.

מה היא מציעה לעשות?

והתשובה היתה תלויה באוויר, בשתיקתה.

הם חקרו אותו משך שני לילות ויום, עד ששילחו אותו. לאן היה יכול לברוח? לאן לחזור? כולם הכירו אותו. המושבה קטנה. הארץ לא גדולה ממנה. היום קורים דברים בצורה אחת, יש משפט ופסק־דין. הם רצחו אותו, כי לא הותירו לו ברירה. הם הכתימו אותו בעלילה, וידעו שלא יוכל לעמוד בפני החרפּה. ובמקום לברר דברים עד תומם ולהצילו מן הדיבה, שהלשין על יהודים, הם חשבו: אם הוא אשם, הרי שצדקו, ואם לא, אז: כשמקציעים את העץ ניתזים שבבים.

הם שיחררו אותו לפנות־בוקר. לא נגעו בו לרעה. הוא ישב כמה ימים בבית ושתק. יום אחד לפנות־ערב הלך לפרדס, נכנס לבית־הבאר וירה בעצמו. אמרו שזאת היתה תאונה, שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אחר כך סיפרו שהוא חולה במרה שחורה. מה זה לחלות במרה שחורה? כל חייו של פוליק הם ניסיון עיקש להבין מה קרה. הכול קיים עדיין: הפרדס, בית־הבאר, המנוע, האנשים שבאו לקחתו בלילה ההוא. ביתם, שנמכר לזרים. אימו התחתנה בשנית ועברה לגור בתל־אביב.

השנים חלפו. הילדים שמעו קטעי דברים בבית וחזרו עליהם בבית־הספר. מילים שהרעילו את שנות ילדותו.

“המורֶה מפלה אותו לטובה,” אמרו. למורֶה “אסור להתערב,” דרשו באותה אכזריות צודקת של חברה סגורה, המוקיעה את יוצאי־הדופן, את הקוראים לעזרה מן החוץ, את הבוגדים! – אסור לפנות לעזרת המורֶה. המורה זה כמו או"ם.

אבל הוא בכלל לא פנה. רק רצה שיעזבו אותו לנפשו. וכבר לא ידע מה מן הציונים מגיע לו בדין ומה מתוך רחמי המורים עליו. בהפסקות היה עומד לבד בחצר ומתבונן אל הפרצופים המשולהבים של חבריו המשחקים בכדורגל. משהו עצר בעדו תמיד מלגשת ולבקש אותם שישתפו אותו במשחק. גם לא אהב את המשחק, הריצה, ההתפלשות בחול, הזיעה והדחיפות. לא רצה להתלכלך. אפילו צבי, שהיה חברו מילדות, התעלם ממנו. המורים דאגו והזמינו את אימא שלו לשיחות.

הטלפון צלצל במסדרון והיא שאפה עמוק את עשן הסיגריה, ומיהרה לשם וסגרה את הדלת מאחוריה, ורק החתולה נשארה בחדר ומיתחה את גבה באדישות. הכאיב לו קול צחוקה הצלול שבקע ועלה מן המסדרון. הדקות התמשכו כאילו שכחה על אודות קיומו. אם אני הייתי מצלצל אליה, חשב.

בינתיים ירד הערב, והוא ישב לבדו בחדר המחשיך וחיכה, אוזניו קשובות לדעת עם מי היא משוחחת בטלפון. הנה תיכנס ותאמר, “נמאס לי הכול, פוליק, בוא ונתחתן” (פוליק, היא תגיד) – “ולא היה לך אף אחד אחר?” הוא ישאל. “לא. אתה הראשון אצלי. תישאר איתי.” – “טוב שאמרת,” יגיד, “כי לא הייתי מעז לשאול. זאת אומרת שהכול עדיין לפנינו כמו דף חלק, וכדאי היה לחכות ולא הפסדנו שום דבר. ואת?” – “מה?” היא תשאל. – “אינך מבינה?” היא תשתוק. “לא חשוב,” יאמר, “העיקר שאני אוהב אותך. יש בי מספיק אהבה לשנינו, עפרה, רק תני את עצמך בידי ותשמעי לי. לא תתחרטי. לא חשוב. אני מוכן שנגור בדירה שכורה. העיקר שנתחיל כבר, שנהיה יחד,” סוף־סוף שמע אותה מניחה את האפרכסת והוקל לו. “נשכח את העבר, אפילו מה שהיה לפני רגע. היא עדיין לא שייכת לאף אחד אחר.”

“אוף, יש אנשים,” צחקה בהיכנסה. “נו, מה אתה יושב בחושך?” הדליקה אור. “על מה חשבת?”

“עלייך. כשנמצאים יחד אפשר להזיז את העולם.”

“לא צריך להגזים. מי שחזק חזק תמיד, גם כשהוא לבד. ומי שחושב שכל הכוח שלו נובע מן השני, טועה, ואף פעם לא יצליח להזיז משהו.”

שטויות, אמר, עוד אגדה, הכוח? אדם חזק הוא רק מי שאין לו אצל מי לבכות? אבל, כשקיים מולך מישהו, ואפשר לאהוב, הלא אז, הכוח הוא אחר, ופירושו – שלא לפחד, שאפשר לגעת באדמה כאשר נחלשים, כמו הענק ההוא מן האגדה היוונית. אבל עכשיו, סחרחורת של ציפייה לדבר־מה, כמו רגע לפני התפוצצות, כאילו, אם לא יבוא שום דבר טוב, הוא עשוי להתפרץ פתאום ולצעוק באמצע הרחוב כל מה שעולה על דעתו, מה שבוודאי יקרה לו אם לא… הלוואי שלא יגיע לידי כך…

אסור לו לחשוב על מין מפלט שכזה.

ניסה לתפוס בידה. לפעמים יש לו רצון לצאת לרחוב ולצעוק שהארץ מלאה בוגדים. בוגדים בנפשם. שהמצב הוא כזה שכולם עוקבים אחרי כולם ומרגלים את כולם, מפני שיש דעת קהל, ואף אחד כאן לא מעז להיות באמת מה שהוא עצמו רוצה להיות. אחר כך הוא אומר לעצמו, שבשום מקום אחר בעולם אין המצב טוב יותר. אין בכלל מקום אחר, אידאלי, יותר שלם. אז מה היא אומרת? אם נגדיר את המצב שהכול אחיזת עיניים, אז מה היא חושבת לעשות בקשר למצב?

“לא רפי. אל תתקרב. יותר טוב שניפרד כך, באמת.”

הוא התרגש והזיע, מפני שנמצא לפתע מחזיק בידה, והעזתו היתה כצולל במים אדירים, והכול היטשטש מול פניו, “מעתה אני לא אחראי למעשיי,” הכריז בפני עצמו, וקיווה שהדחף אשר בקירבו יכניע אותה, ובערפל רגשותיו חיפש מילים, “את לא חושבת שכדאי להתארגן?”

“כן, בטח,” נבהלה, “אבל עכשיו תלך,” מיהרה למסדרון ולקחה עימה את החתולה בזרועותיה, “החוצה, קיקי!”

הוא חייך לעומתה, וכבר נותר חיוכו כבוי, מחזיק בכתפה, ומשתרך אחריה כבהמה.

“אמרתי לך, רפי, לא!”

“מוכרחים לפחות,” עצר בה.

היא שמטה עצמה ממנו וחזרה מהמסדרון לחדר, אשר ריח כבד ומחניק של עשן סיגריות עמד בו. פוליק התקרב אליה צעד אחד, ומיד חזר ועמד בזהירות על מקומו. טינופת, הירהר, טינופת, את לא רואה שאני לא רוצה לעשות לך כלום? – התקרב אליה וידיו שלובות על חזהו, והיא נסוגה לאחור ופניה אליה, וכך סובבו במעגל בתוך החדר, עיניהם כמו נשחזות זו בזו, היא פוסעת לאחור, והוא אחריה, עד שחזרו מתנשמים למקומם.

“עפרה,” חינן קולו.

“מה יש?”

החדר היה מוצף באור חשמל בהיר ומכאיב. היא פתחה את החלון וכיבתה את האור הגדול והדליקה מנורת שולחן, ורוח ירושלמית קרה וטרייה חדרה פנימה וטיהרה את החדר מריח עשן הסיגריות. קולה היה יבש וצרוד. היא עמד לצידו ורצתה שיסתלק כבר, שנאה אותו, וידעה שאינו צודקת, שהרי מה מסכן שכמוהו אשם שדב צלצל עכשיו, לאחר שחיכתה לו על השבת ולא יכלה לצלצל לביתו מפני אשתו. ורק בסוף השיחה, בעוד היא בטוחה שתוך שעה ייקח את מכוניתו ויקפוץ לירושלים ויחד ילכו לאכול אצל כהן, ליד קולנוע “אדיסון” – הוא מודיע לה שעוד הערב הוא טס לאן־שהוא, ונתן לה להבין שהנסיעה קשורה בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות.

ומה שהרגיז אותה ביותר היה שהציג עצמו בשיחות הטלפוניות בשם חיים, ליתר זהירות, והיה עליה להיפרד ממנו בשמו הבדוי. היא כעסה על הזיוף. והלא היתה רוצה להיאחז בליטופיו, להיכנע לו, לחוש בכובדו הסוחט את האוויר מריאותיה, לצעוק, להשתולל, להכות אותו ולחוש את זרועותיו הטובות שתופסות בה ומרגיעות אותה. להרגיש שהיא כלום, שהיא אפס תחת גופו.

“לך, לך כבר,” התחננו עיניה אל פוליק, והיא משכה ידיה לאחור, והסתירה אותן, נפחדת.

“את,” לחש בראש מורכן, כמו תפילה. רגע נדמה היה לו שהחליטה לבוא לקראתו, אף פסעה פסיעה זעירה ומרומזת, אשר מילאה אותו בתחושת חום מתוק וציפייה והלמות־לב. אלא שסטתה מעליו ומיהרה אל השולחן הנמוך, כשהיא מרימה את המאפרה המלאה וחומקת עימה אל המטבח.

והנה, באותו שבריר רגע שכאילו פסעה לקראתו, התפכח פתאום לדעת שהוא מוכרח לשכב איתה פעם אחת כדי להראות לה ולהכניע אותה. להעריץ אותה אפשר רק מרחוק, בסירובה. אבר המין שלה רטוב כמו אצל כל האחרות, ואין לו שום שייכות לפנים האהובות, שצורתן אינה משה מנגד עיניו. ובכל זאת היתה המחשבה על אותו מקום ועל גברים אחרים שבעלו אותה מעבירה בו חלחלה של סלידה ועונג.

פוליק ניגש לחלון, הרוח הקרירה שנשבה מולו הביאה עימה ריח הרים וסלעים ומחטי אורנים, חלפה על פניו בדיגדוג מרענן ומהנה, אשר צינן מעט את לחייו הלוהטות. צריך לאסוף אומץ, אמר לעצמו. מה עם הליכה לסרט הערב? זה עוד לא אבוד. והוא קיווה שאולי דווקא עכשיו, מכל הפעמים, כשתחזור, ואז – לפתע, עד כמה שהדבר ניראה טיפשי ובלתי מתקבל על הדעת, אפשר יהיה לדלג על המילים ולהגיע לידי אותה קירבה נכספת, אפילו אין בה שום תשובה של ממש, אלא רק הרפתקה. שהרי גם היא בודדת, וזקוקה, כמו כל אישה, ואולי בכל זאת, גם יותר מזה?

“אז אתה הולך?” שאלה בהיכנסה לחדר.

“תראי,” אמר, “חשבתי על קולנוע, הערב, זאת אומרת, ‘הבט אחורה בזעם’, או… לא, תראי, אם את רוצה לצחוק, יש ‘שלושה בסירה אחת’ עם לורנס הארווי…”

“היית צריך להגיד תיכף,” אמרה, “עכשיו… תצלצל בשבוע הבא, טוב?”

“טוב.” השיב בכעס. “שלום.” והסתלק.

הוא ידע היטב לאן עליו ללכת עכשיו.

 

פרק ה    🔗

“מה איתך, טיפשונת?”

היא נמשכה אליו כסהרורית וטיפסה עליו וחיבקה אותו. “אי־מא…” גימגמה כטובעת ופיה התמלא רוק. “זאת לא אני, צבי, זאת לא אני. ואתה, זה לא מספיק… אתה…”

קפיצי המיטה חרקו, ובשפתיו עמד הטעם היבש של לילה ירושלמי שמבשר בוקר של חמסין. הוא הזיע. לא תיאר לעצמו שכבר ימצא את עצמו במיטתה של עפרה. היא באמת יפהפייה כשהיא ערומה. מבטו היה נעוץ בפניה בחשיכה. מי את? ליטף את פניה ולחש לה מילים של חיבה.

“כאן, כאן,” תפסה בידו והוליכה אותה, עד שנגע בשיפולי ביטנה. אצבעותיו ליטפו וחמקו כשהן מרחפות ונוגעות כמו באקראי בירכיה. ירכיה שהתרחבו למגעו, נושמות חיים עם כל גופה, מתחננות ונמלטות. וכשנגע בבית־סתריה היה כפוגע בליבה המפרפר.

“אי־מא!” הידקה את ידו אל גופה, השליכה את ידו ממנה, והתנפלה עליו, מצחה היכה בפניו. וכאשר השכיב אותה אפרקדן מתחתיו, נעצה את שיניה בכתפו, “בוא כבר, בוא כבר, בוא!” ואך הרגישה שהוא מבקש לחדור אל תוכה, דחפה אותו בבת אחת בשתי ידיה. אך במקום להדוף אותו נפלה היא מן המיטה, וישבה על הרצפה כסהרורית, גופה מתפתל ומתעוות, ובאגרופיה הקטנים היכתה בשטיח.

“עפרל’ה,” גהר עליה, וכתפו כאבה, והוא ליטף את רגליה הלבנות והיפות. “אף פעם לא ידעתי שאַת, נו, תפסיקי כבר, מה קרה לך?”

“מנוול, מנוול אחד!”

“מה איתך? עפרה?”

קמה ורצה יחפה, וניתרה במהירות על קצות אצבעותיה היחפות לעבר החלון, והכתם הבהיר של אחוריה הקטנים היטשטש לנגד עיניו בחשיכה. שם עמדה וגבה אליו.

“משוגעת!” רץ אחריה, ובפסיעות מעטות כבר היה אצלה, ולחיו שהתחככה באוזנה היתה מלאה זיפי זקן זעירים, כמברשת, ודקרה אותה עד שהתחשק לה לסטור על פניו.

“עכשיו הוקל לך, עפרל’ה?” לחש, “אולי שאביא לך משהו לשתות?”

“תודה. אתה לא צריך להביא לי שום דבר.”

מבטיה היו נעוצים ברחוב למטה. כאשר נלחצה אליו, היה יכול לחוש בבליטות הקטנות של תאומי אחוריה, שהתמרדו מול שיפולי ביטנו, ואותו כוח סמוי שבקירבו גאה בו וסיחרר עליו את ראשו מפני הקירבה מוזרה של גופה, כמשהו בתולי ושרירי, שאינו שבע לעולם, אך גם לא שייך לה, כאישה.

היא נבהלה ושמטה עצמה ממנו אל פינת החלון. הוא הסתובב בחדר, מתנשם בכבדות. וכאשר נרגע ניגש לחלון ועמד נשען לצידה. הרחוה התמשך לעומתם למטה, חלקו הקרוב אליהם היה כגוש אפל, והמשכו נבלע בחשיכה.

זוג שאיחר לחזור עבר, והנערה ציחקקה: “לבון זה עוד לא הכול!”

“אל תהיי טיפשה,” אמר הבחור, “בן־גוריון יודע מה שהוא עושה.”

מכונית שטפה רגע באלומותיה את הבית והציפה אותם באור צהוב.

“ירושלים יבשה כל־כך.”

“אני אשמה. אני יודעת.”

“אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש.”

“חבק אותי,” הצטרדה בצחוק קל של מבוכה.

*

כאשר צילצלו בדלת חלף בה רעד. פוליק, משוגע! – ואולי בכל זאת, דב? – והיא מיהרה והציצה בעד הנקב שבדלת. היתה שעת חצות, מאוחר מכדי לבוא בלי הזמנה.

“מי זה?” שאלה.

היה קשה לראות את הנעשה בחדר־המדריגות.

“אני, צבי.”

“עכשיו באים?”

“יש לך עיניים נהדרות היום, עפרל’ה, כמו חיה קטנה, מבריקות!” ליטף אותה על לחייה.

“אל תתחנף, חמור! מה פתאום התחלת לתת לי מחמאות?”

“מפני שאת יפהפייה.”

“כאילו שזה עוזר.”

“תכניסי את החתולה הזאת למסדרון, היא מעצבנת אותי.”

“מה כולכם רוצים מקיקי?”

“מי זה כולכם?”

“לא חשוב.”

“באתי לקחת אותך, מותק. אבנה לך ארמון של מלח!”

“איפה?”

“בסדום…”

אחר כך החליקו שפתיו על צווארה ופירפרו על פני חלקת עורה וחיספסו בה גבשושיות זעירות וחמימות של דיגדוג מענג.

“צבי,” נאנחה והיטתה את פניו לעבר ביטנה ולחצה אותו אליה, “תהיה טוב אליי, צבי? חבק אותי חזק, אני, אני…”

הם שכבו במיטתה, ועיניה נעוצות בנקודה נעלמה למעלה, באפלת החדר, ונשיקותיו נוסכות בה חולשה נעימה. “אלוהים שלי, המתוק,” התחננה, “אוי לי, אוי לי…”

*

הרחוב השתתק. “השקט הזה עושה אותי שיכורה,” אמרה, ואותה יבבה חרישית ויבשה מנסרת בקולה, “צבי,” התחננה, וקולה מגמגם דבר־מה, “אתה…” נשקה לו בחזהו, והתרוממה וישבה על אדן החלון, והיא נאחזת בכתפיו. הוא טמן את פניו בחיקה, ואצבעותיה השתרגו בשערו, מלטפות ומושכות אותו, עד שהתרומם ופגש בשפתיה הפעורות לקראתו בתחינה. פניה היו חיוורות ומיוסרות ועיניה קרועות לרווחה, מבריקות לעומתו בחשיכה. הלשון הלחה שלה פירפרה בתוך פיו, והוא נרתע.

“אני יודעת, עישנתי הרבה היום,” התנצלה, ושוקיה השתרגו סביב למותניו, נלחצת ומושכת אותו אליה, ידיה מהדקות את כתפיו, וציפורניה חורטות זעקה בבשרו, “אתה, אתה…”

הוא ניסה להרגיע אותה. “מותק,” הפציר בה בהחזיקו את פיו מעל פיה כדי לשאוף אוויר, אך היא לא הניחה לו לדבר, ושבה לינוק את שפתיו העבות, ועיניה עצומות.

“עכשיו,” התחננה, וידה האחת חמקה לעבר חלציו ותפסה בו ומשכה אותו אליה, וכאשר חשה בו פלטה צעקה קלה של כאב. ירכיה חונקות את מותניו וכפות רגליה מבעטות באוויר כאילו התהפכה.

“מדוע זה קורה לי כאילו אני עומדת מבחוץ,” רצתה לומר, “עשה אותי שאהיה עיוורת, שאהיה אחרת, שלא אהיה אחרת, שלא אדע שאני יודעת,” ואותו כאב, אותו פחד, היו פולחים ומחלחלים בקירבה, וכמו מזדמרים בנשיכת שפתיו הקשות, בקריאות החמדה, כהמיית ציפורים שמדגדגת את גרונה ומזמזמת בבשריה הלחים.

“אני אהרוג אותך אם לא תהיה טוב אליי,” שנאה אותו, כיוון שהוא רואה אותה בחולשתה, חש בכוח שלטונו עליה, אפס שכמוהו, זכר מיוחם. ואצבעותיה סגרו על עיניו לבל יסתכל בה. אפילו בחשיכה פחדה ממבטו. אל יחקור אותה. אל יִראה את החמדה שאינה שייכת לו. בל תילכד ארשת פניה במבטו המלגלג והחצוף, בל ייחרת אותו רגע שלה בזיכרונו. ושפתיו העבות, שתיעבה אותן, קשות. “הלוואי שתמות,” רצתה לצרוח באוזניו. “כמו חיה,” התייפחה, “הלוואי שלא הייתי יודעת, כמו חיה.” והירהרה שאחר־כך, מחר, תחשוב, ורק עכשיו לא, ושנאה עצמה על שהיא כן חושבת, ומקלקלת הכול.

“דבר אליי,” התחננה, והוא שתק. “תגיד משהו, לא חשוב, רק שתגיד,” תפסה בצווארו, שאם לא כן אתפוצץ, וצבטה את שכמו.

“עפרל’ה,” לחש לה בכבדות, והיא העדיפה כי יסטור לה באותו רגע על פניה, מאשר לשמוע את קולו המאולץ, התאוותני וחסר האהבה. “אפילו לשדי־אימך החנפת לפני שינקת לראשונה, חמור,” קיללה אותו בליבה.

“טוב לך?” שאל, “עפרל’ה,” שמעה את קולו ממרחקים. “את נהנית?” – “אתה מדבר אליי?” רצתה לענות, “או אולי כל אחד משנינו מדבר אל עצמו בלבד. שהרי אחרת לא היית שואל על אודות השקר שזועק לשמיים!!!” – והיא סתמה בכף ידה את פיו, מוטב כך, יבוא עליה בשתיקה, ולא תצטרך לשאת את הליגלוג אשר בשביעות רצונו ובמזגו החלקלק. אפילו שהוא טיפש מכדי להבין עד כמה הוא לועג לה.

“היה לך פעם כל כך טוב?” התפאר, מרוצה מעצמו ומכוחו להתאפק. אלטרואיסט שכמוהו! והרי שנאה אותו מרגע שנכנס לדירה, ורק מפני כך היא נותנת לו את עצמה. היא מוכרחה להשמיד אותו. לנקום בו על ההנאה שהוא גורם לה. גאוותו המטופשת על זכרותו הגואה. החיוך שיתקע בה מדי היפגשם במקרה ברחוב, מפני ששכבה עימו.

“מלכת הדבורים משמידה את זכריהָ ואני פושעת,” ריחמה על עצמה, ותפסה בעורפו, ושיכלה אצבעותיה, ומשכה עצמה לאחור, ופתע היה כל כובד גופה מצוי מעבר מזה של החלון, והיא המשיכה ללפות את צווארו וכפפה אותו אליה החוצה, למטה, ורגליה, שחובקות את מותניו, קירטעו, והן מפושקות מאחורי גבו ומתנפנפות. דומה היה לה שאותה תהום פעורה מתחתיה נפרשת גם מעליה כחופה שחורה הנמשכת עד לרקיעי אין־סוף.

רגע החליקו אצבעותיה אל שיפולי גבו באחיזה רפה, ומיד חמקו ועלו, ננעצות בכתפיו, והיא חשה כי כל החמימות שידעה מעודה לא תִשווה לאותה הרגשת נדנדה מופלאה הסוחפת אותה אל התהום האפלה והלילית שפעורה תחתיהם, ופניה חוזות בה במהופך.

“הוא לא יראה אותי,” חילחלה בה תקווה פראית שהפעם, הפעם יקרה הדבר כאילו היא עם עצמה בלבד, בחלומה.

צבי נעץ את ברכיו בקיר הנמוך, שתחת לאדן החלון, וכאב חד עברו­ֹ, כי שריריו התכווצו במאמץ להחזיק בה לבל תיפול, כאשר הירפתה מאחיזתה בעורפו, וזרקה עצמה בבת אחת לאחור, כמעט הצליחה למוטט את שיווי־מישקלם ולהפילו יחד עימה. אך הוא תפס בשוקיה הלבנות, ונשען עליהן בכל כובדו, וזקף את גווה פנימה חזרה אל אדן החלון. ושעה שכל גופו מזיע, והוא מחזיק בה בחירוק שיניים וכולו רועד עדיין מן המאמץ, ומחניק בקירבו גערה – פקחה עיניה מולו ופיה פעור בתחינה אילמת ושערה גולש על פניה הבהירות, חזה הערום עולה ויורד מולו בנשימה קשה וחבוטה, ופטמות שדיה זקורות נגדו, חגות בטירוף, עבות כאצבע, חומות, בשלות, וכמו מאשימות מישהו בלתי נראה, הממעך בהן עד להכאיב, ומסעירן. והיא החזיקה על ליבה, בין שתי אצבעות חיוורות, את קצה הפיטמה הכהה, הסדוק, וקולה חירחר: “עכשיו טוב לךָ? טוב לךָ!”

הרגיש שהוא שיכור והכול מתרחש בהזייה מטורפת. ידה הנשלחת אליו בחיפזון תובעני כמבקשת לעקור את אברו, והבכי המטרטר בגרונה כאילו פקעת של כאב חונקת אותה ללא מוצא ואינה מצליחה להתפרץ החוצה. ביקש להימלט אל פנים החדר ולחזור למיטה יחד עימה, אך היא חזרה ותפסה בפראות בשערו ומשכה אותו אליה, חובקת את מותניו ונוגעת בו בירכיה שהיו לחות וערומות. ריח גופה סיחרר אותו. והיא ירדה אליו על בהונותיה, מבקשת לקרב ככל שניתן את גופה אליו, למען ייקל עליו לחדור על תוכה. ועמדה עימו יחד, ופניה החיוורות נטויות כלפי מעלה, נראית גבוהה מכפי קומתה, וסהרורית, ומגרונה התגמגם מלמול חרישי ומייסר, “אני אהרוג אותךָ, אהרוג אותךָ,” נשבעה בעקשנות.

צבי ניסה להתעלם מן השטויות שלה, ונשק לפלומה רכה של שיער שבפיאותיה.

“ששש… עכשיו תהיי טובה, ילדונת פעוטונת,” פינק את עורה הלבן והחלק כמשי, וחש שגופה אכן נענה לו, ולא הבין מפני אינה פוסקת ממלמוליה, “אני שונאת אותךָ, מפני שאתה, אתה,” וקולה מתלעלע וכמו מתפוגג בדמעות.

“מה קורה לך, עפרל’ה?”

“אני,” התפזרו מילותיה, והוא נגע בשיניו בגרונה והרגיש איך שנרעדים בו בגרון מיתרי קולה בהתאמצה להביע דבר־מה. וכאשר החל מתנשם בכבדות וכמו דוהר לקראתה ומחזיק בירכיה באצבעות קמוצות, פלטה צעקה קלה של תדהמה, ושבה והעלתה עצמה עימו אל החלון מתוך אותה כוונה סהרורית ועיקשת. ומפני שנחלש לרגע, הניח לה לסחפו עימה, “הפסיקי!” הלכה ואזלה מתוכו אותה מתיקות ענוגה שאצורה בבשרו, קרובה לצאת, בחמימות הנמסכת בכל אבריו.

“אני אהרוג אותך, מנוול… למה באת אליי? אני לא אוהבת אותך! שתמות, הלוואי שתמות!” צעקה כאחוזת דיבוק, והתנשמה בבכייה היבש, וצבטה את צווארו ונעצה ציפורניה בכתפיו, ולפתע הירפתה ממנו והשליכה עצמה לאחור, כלפי מטה, אל הרחוב, והוא דימה לשמוע מפיה שטף של מילים מזוהמות, בערבית, על אבריו, מעשיו, אבריה, תהום אפלה של כיעור, מילים שאינן נאמרות בין אישה לגבר, כאילו התיזו על פניו קילוח של רפש.

“תפסיקי כבר, מושחתת שכמוך!”

היא לא הבחינה בו ולא שמעה את קריאתו, כנמצאת בעולם אחר המשיכה לייבב וגווה הערום מפרפר על אדן החלון, כחפץ להימלט אל החשיכה ולהיעלם בה.

צבי החזיק בה, למרות ששוב לא היה איכפת לו אם תישמט ממנו ויתרסקו עצמותיה על מרצפת האבן, שם למטה ברחוב. זיעה שטפה את כל גופו, וריאותיו התנפחו כסבּל המתאמץ להרים משא כבד. ירכיה פירכסו לעומתו, עוטפות את חלציו בלקלוק לח, לשונות חמות וזעירות, משתלחות לקראתו מקרב חביון חמדתה, לוחכות אותו.

“לא נכון, אני לא… לא נכון.”

ואותה מילה שפלט קודם ניסרה בה כל אותה שעה, ועתה כאילו הגיעה אליה מתוך הערפל, והיא הזדקרה מולו ועיניה נפערו במבט תמה, כנופלת לזרועותיו בבין־רגע מגבהי כוכב אחר ומרוחק.

“צבי!” נעצה ציפורניה בלחיו ושרטה כבפגיונות זעירים ומושחזים, “שתדע לך, אני…”

ושוב היתה מחבקת אותו, שבוייה בתשוקתה, כורכת ירכיה על עגבותיו, גופו נוגע בחמוקיה ומושך אותה עימו ומתפורר מול פירכוס קורי אהבתה, והיא סוגרת עליו בחמדת בשרים גואה. והיא מתנשמת עימו, ונענית לו, ומפרפרת בסתר רקמותיה שמשתרגות ככנפי עטלף, רכות בעיוורונן.

ואז היכה אותה בחמת זעם על לחייה, עד שידו כאבה, והכאב הצטלצל גם באוזניו כאילו פגע באבן. ושמע צעקה ארוכה ומתמשכת, כשל חיה פצועה, וסחף אותה עימו מטה אל תוך החדר, ועדיין היא דבוקה אליו, נואשת, במתיקות האיומה של רפיונה.

הוא השכיב אותה על הרצפה, ושמע נקישה עמומה של קדקודה, וחדר לתוכה שוב ושוב בתאוות נקם עד שנדמה היה לו שהוא קורע את רקמות בשרה העדינות. דמו נגע בפניה ולחיו להטה כמכוות אש, אך בליבו כססה אכזבה, כאילו טייל בלוע הר געש כבוי.

“אני רציתי את זה,” יבבה, חסרת היגיון, “שום דבר ממה שהיה איתי… עזוב אותי. מגיע לי. כואב לי. כאילו חתכו בסכינים.”

“לא עכשיו, עפרל’ה,” עודו נאנח לחש לה, וניסה ללטף את כפה, אלא שהיא מיד משכה עצמה ממנו כאילו טימא אותה במגעו, ורחמיו הטריפו עליה את דעתה.

“מדוע אתה מכה אותי!” צעקה, “באיזו רשות, מי צריך את הרחמים שלך, מגעיל אחד! אתה לא אבא שלי שתעניש אותו!”

צבי רצה לומר משהו.

“אל תתאמץ לדבר. אני שמחה שקילקלתי לך הכול.”

“לא קילקלת, אידיוטית.”

אז מה, לךָ, כן?"

השתתקה ונותרה שוכבת לצידו על הרצפה הקרה. השרטת בערה בלחיו. הוא הלך לחדר־האמבטיה ושטף את פניו וניגבן במגבת שהתלכלכה בדמו. וכאשר חזר לחדר עדיין שכבה עפרה על הרצפה וכאשר נגע בה לא נעה מולו ולא השיבה לו דבר, כמו עשוייה היתה מאבן.

הוא הרים אותה והניחה על המיטה.

ואז צילצל הטלפון.

 

פרק ו    🔗

אשלח לך זר פרחים ואכתוב: “הפרחים שלא נתת לי אינם נובלים לעולם.” אלוהים קטנים היא האישה, שאפשר למששו בידיים. “מדוע גירשת אותי, עפרה?” שמע את עצמו מדבר בקול רם, והביט לצדדים במבוכה והחל שורק כדי לפזר את חשד דיבורו אל עצמו. משוגע. לעזאזל. אפילו קיקי החתולה יותר חשובה לך.

האם היה צריך לבוא אליה בסיפורו הישן? בשנים הראשונות לאחר מות אביו היה כואב יום־יום את השינוי ואת העקירה מן המושבה. עברו שנים והפצע לא רק נרפא אלא גם הגליד. הצלקת שנותרה היא בגדר אותם דברים עליהם אומר אריסטו כי “לעבר יש תכונה כזאת, שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו.” אך כמו היסטוריון, כך גם כל אחד מאיתנו כותב מחדש את תולדות העבר על פי תחושותיו בהווה. ולכן, דווקא הערב… הוא נזכר, צהרי יום קיץ, מוצפים שמש, והוא ילד בן תשע, רץ ומקפץ יחף מגבול החצר אל שדה שלף המשתרע עד לכפר הערבי, מדלג ורומס בעקביו את גבעולי הקש הקטומים, אשר דקירותיהם מדגדגות בכפות רגליו. והוא שר את החלק האחרון של הסימפוניה מן העולם החדש – טַה, טַה, טַה, טַטַטַם, טַה, טַה, טַה… עדיין אינו יודע אפילו את שמה, רק זוכר לה כל שנותיו הבאות את חסד היותה היצירה הראשונה שאהב. הוא היה רוצה לזכור יותר פרטים על אודות אביו, אבל מחסום בלתי־נראה עומד בינו לבין גן־העדן ההוא. ונדמה היה לו כי הדרך אל ילדותו נחסמה. והוא אמר לעצמו כי אולי כאשר יזקין יחזרו ויעלו בפניו שנותיו היפות, אשר בטרם האסון.

הוא ברח ממרכז העיר, היכן שאנשים רבים מילאו את הרחובות ואת המדרכות וחלפו על פני חלונות־ראווה מוארים בדרכם לבתי־הקולנוע. הוא פחד לפגוש מי ממכריו שיראה אותו מסתובב לבדו במוצאי־שבת בלי חברה.

העסיקה אותו המחשבה כיצד נראה כל אחד מן העוברים והשבים בשעת מישגלו. הגברים לא עניינו אותו. מתנשפים כחיות. הוא עקב אחר זוג צעירים והתבונן אל הנערה, בוחן את אותה ארשת רצינות, איפוק ומעשיות ששיוו גאווה לפניה. אולי היא סטודנטית. הליכתה הנשית והמתנודדת, חצופה וגם חלומית, העקבים מרימים את ירכיה, והן מתנועעות לנגד עיניו בהתנשאות קלילה וזהירה, שאינה מרמזת כלל על אותו הגוף עצמו, שעה שהוא שרוע באנקת ייחומו ומתפתל, והפנים נעשות פראיות ומתכערות, והרגליים נפערות לרווחה ומפרכסות באוויר בלי בושה.

ועפרל’ה? עפרה הקדושה שלו.

הוא השתרך אחרי הזוג עד שהבחור הרגיש במבטיו.

ברחוב קינג־ג’ורג' פסע בצעדים רחבים ומהירים וירד לעבר תחנת הרכבת, שם נכנס לשדה טרשים, בין צלליות כהות של עצי זיתים, מול הר ציון. ישב על אבן גדולה ומולו חומת העיר העתיקה והגוש האפל של חורשת העצים והכנסייה אשר על ההר. עכשיו נגמר היומן ומתחילה ההצגה השנייה, אמר לעצמו, – יכולנו להספיק ללכת לסרט, יכולתי עוד להישאר אצלה. מה היא עושה הערב? כדאי לצלצל אליה? יכולתי להציע לה לצאת לרקוד בבאר. אפשר ללכת ל“טאבו”, ל“May Bar” או ל“בכחוס” של הסטודנטים. אבל פוליק אינו יודע לרקוד ולא היה מעודו במקומות האלה שהם יקרים מאוד, גם אינו לבוש כהלכה, אפילו ז’קט ועניבה אין לו.

ירושלים יפה? מה זה עוזר לו בלי עפרה, לכן הלך וצלצל אליה וההעזה שלו השפיעה עליה והם נפגשו, וברחוב שינה את התוכנית והציע לטייל בעיר והיא הסכימה, והם יורדים ברחוב קינג־ג’ורג' ובעברם מול הר ציון היא שואלת, “לאן אתה לוקח אותי?” והוא אומר, “בואי נשב כאן מקום יפה,” ולקח אותה בדיוק לאותו סלע שעליו ישב לפני שעה קלה ועדיין עקבות פסיעותיו ורגבים שחפר ושיחים שמולל בקרקע, אבל אינו מספר לה שום דבר ואומר כאילו גילה את המקום לראשונה, “תראי כמה הנוף יפה כאן, ולמטה גיא בן הינום, והשכונה הזאת, מה שמה, אבו־טור, היית שם פעם?” והיא אומרת, “לפעמים נדמה לי שבנו את הר ציון ואת החומה במיוחד בשבילי, רק הירח לא אומר לי אף פעם שום דבר.”

“כן עפרה, ירושלים יפה רק למענך, והחומה וההר ניבנו כדי לקשט את הלילה שאת מסתכלת בהם, גם אני חושב כי לירח אין שום משמעות, לא אהבתי אותו מעודי. ישבתי על האבן הזאת לפני שצילצלתי אלייך והייתי עצוב אבל עכשיו את איתי ואני אוהב אותך, את האדם היחידי בעולם כולו שאיכפת לי ממנו, ואני מאמין שאת עודך בתולה ומחכה לי שאהיה הראשון אצלך.”

לא, לא כך, אלא – כשאני איתך יש לי חשק להגיד את המילים שהשטן ציפה שפאוסט יאמר לרגע החולף: “התמהמה נא, יפית כל כך.” ואם תתעייפי נלך לחדרי שקרוב לכאן יותר מדירתך, אפשר לעלות דרך שכונת טלביה ולהגיע לרחביה. מרטין בובר גר שם. הוא אומר שאנחנו קיימים רק כאשר מולנו יש מישהו שאפשר ליצור עימו קשר אמיתי, לכן אני לא מוכן לוותר עלייך. בבסיס־הטירונים היה רב־סמל ושמו מחלוף, שצעק בחדר־האוכל על אחד הטירונים ואמר כי ישלח אותו בלילה אל ראש גבעת המחצבה להדליק נר על הקטן. הוא מחלוף אשר בלילה הראשון לבואם אל הבסיס, בתום המסע המזורז להכרת החגור, נשא נאום בזו הלשון:

“עכשיו הצבא דואג לכם שתלכו לישון היטב כדי שתוכלו לקום מחר בבוקר בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאם מכּוּס־אימכם!”

מה מצאת באורי בן־עמי שראיתי אתכם הולכים יחד ברחוב בן־יהודה? הוא טיפש אבל נמצא במקרה קרוב למגפונים ולכן קולו נשמע. ליכוד העם הוא שחיקת היחיד. החופש הוא סירוב למלא פקודה והוא אנרכיה ופרשת לבון ואבא שלי. הערבים מעמידים בפנינו ברירה – להתלכד בעקבות הפחד או להתפורר מתוך חולשה. לכן אני לא חי את החיים שאני רוצה אלא את הללו שנאצר רוצה בשבילי ולבון רוצה ובן־גוריון מחליט ומחלוף צועק והש"ב עוקב וגם הם לא פועלים מרצונם החופשי אלא מתוך הכרח ותלויים אחד בשני כתיאטרון בובות שמושכות בחוטים של עצמן.

ואם תתנגד יגידו לך אין ברירה אחרת, זאת המדינה שלנו ואם לא פרשת לבון אז אושוויץ. בסיס־הטירונים עדיף על מחנות־הריכוז כי טוב הישראלי החי מן היהודי המת. שם על החומה יושב ליגיונר ירדני והוא יכול לפתור את כל הבעייה האכסיסטנציאלית שלי בירייה אחת.

יוחנן בן־זכאי, שאולי פסע כאן ממש בשדה הטרשים בחשכת הליל ונמלט ליבנה, היה בוגד. אלפיים שנה הזריעו היהודים הבוגדים את נשותיהם בגלות, ובמסתרים עבר דם המכבים ואחרוני מצדה מדור לדור עד שקמתם הדור האחרון בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאתם לאוויר העולם מכּוּס־אימכם בבסיס־הטירונים של מדינת ישראל ומי שלא מחזיק מעמד שיאבד את עצמו לדעת. “אם קשה לפרקים קצת הדרך / מעיקים התרמיל והחום / אם דברים מסתדרים רק בערך / והבית רחוק כחלום…”

ומכתבייך הנדירים במעטפות תכלכלות מתוצרת חוץ שהדיפו ריח בושם נייר ענוג, בערב בחזרה מן האימונים המפרכים, בצריף החלוד והמסוייד לבן, לאור מנורת חשמל חשופה, על מיטה שמכוסה שמיכה אפורה ועליה מונח הציוד ב“סידור מיטה” צבאי, הקו ישר כסרגל יחד עם המיטות האחרות. בבוקר היינו מיישרים את התרמילים בחוט הנמתח מקצה הצריף ועד סופו. ואם אתה זקוק למיסדר חולים עליך למצוא שני חברים שיוותרו על ארוחת הבוקר ויעזרו לך לסחוב את המיטה עם כל הציוד אל מחסן הפלוגה, ורק אחר כך קיבלת רשות לגשת אל הרופא. וכאשר גם זה לא עזר הצטוו המבקשים מיסדר חולים להביא את המיטה עם הציוד אל מול המירפאה בקצה המחנה.

וטעם עונשו של חגור צמוד, ללכת כל היום, גם לארוחות ובמנוחה, עם חגור מסע צמוד לגב. אחדים נשלחו לבית־סוהר. מן הגרעין של פוליק, תודה לאל, יצאו לכל היותר בעונשי חגור צמוד ומיסדרים נוספים, שלא לדבר על ‘רונדלים’ וחפירת בורות (צדוק המ"כ קבע מידתם למהדרין: “מטר על מטר על מטר על מטר”) כדי לקבור נאד או בדל־סיגריה, אבל איש לא נאסר, לא נשלח לבית־המשוגעים, לא התאבד, ורק אחד ערק מן הצבא.

למכתבים היה טעם של בית ושל חלום נכסף ושל געגועים שצובטים בליבך עד לבכי בתוך הערבוביה בה אף לרגע אחד אינך לבד ואינך חופשי ותמיד רעב ונירגן ודואג לניקיון הנשק ועייף ואינך מסתדר עם לוח הזמנים הדחוס. לישון בלי סדינים תחת שמיכות צבאיות שמגרדות אותך, ובחלומך אתה מטייל יחף עם מריצה ברחוב חובבי־ציון אל החנות של איכילוב כדי להביא תערובת מספוא לעופות ולעז, ולהתעורר מגורה לפנות בוקר באמצע חלום על אסתר מונשיין שהיתה הבחורה הכי מכוערת בכיתה ושמה נשכח ממך כבר שנים והיא מתפשטת למענך בבית בודד על שפת הים בתל־אביב, תל־אביב שרֵיקה לגמרי מבתים ומאדם וכולה גבעות חול כשטחי האימונים. אסתר מונשיין ששדיה תופחים למגע שפתיך, ושפתיך נוגעות בבשרה האדמדם. היא ולא עפרה הטהורה והנכספת שעומדת ומביטה לעברך באותו רגע חלומי, ואתה יודע שהיא רואה שאתה בוגד בה ואינך יכול להתגבר על התשוקה הנוראה שאוחזת בך להחזיק באסתר מונשיין, עד שמקיצות אותך צעקות ההשכמה וזריקת השמיכות מעליך בידי המדריך, ובגדיך לחים ומדיפים ריח זרע טרי, ואתה יוצא אל בוקר חורף חשוך וקר בנעליך הגבוהות ובמכנסיים קצרים ובגופייה לריצת בוקר של כך וכך קילומטרים, שבוי במסורת המפוארת, לרוץ או לשיר: “לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!” אף לא רגע אחד של מנוחה או הליכה. כך טוב לרוץ עד שמתקצרת עליך נשימתך ורגליך כואבות ושריריך מתכווצים ונדמה לך כי לעולם לא תוכל לעשות בריצה את הדרך חזרה למחנה, אבל אתה כבר לא קופא מקור אלא מזיע ומטומטם.

אתה רגליים ושלוש דקות לגילוח ורובה שדורש ניקוי קפדני (מיסדר נוסף בצהריים!) ונעליים שחייבות בצחצוח ואת־חפירה וכלי אוכל (מחלוף ימרח את השמן השחור על פרצופך!) ורצפת הצריף שצריך לשטוף ומיטה שיש לסדר ובארוחת־הבוקר לצעוד בשלשות אל חדר האוכל ולעמוד שעה ארוכה עמידת דום זקופה עם ה’מסטינגים' תחת לבית־השחי ולהיכנס שורה־שורה לפי פקודה, קפה תפל וביצה פולנית קטנה ועגבנייה רקובה, ולהילחם על כמה פרוסות לחם שטומנים בכיס כדי שיהיה מה לכרסם במשך היום כשהמעיים מציקים ברעב.

ועל מה אתה חולם בסך הכול? להמליח מלפפון טרי של ראשית הקיץ ולאכול אותו על קליפתו הירוקה, ללכת בתרגיל של התגנבות יחידים שעה ארוכה לבד במשעולי הפרדסים ולקנות רבע קילו גבינה לבנה ורכה וחצי כיכר לחם טרי או לחמניות בצרכנייה של מושב נידח, ולזלול.

והיום בו הבנת שיש הוראה להעניש אותך במיסדרים נוספים ביום ובלילה ובשבת ואפילו אתה וכל חבריך למחלקה ניקיתם את גרגיר האבק האחרון בצריף כשאתם רובצים על הרצפה ומברשות נעליים בידיכם – רק כדי לשבור אתכם.

והייאוש שמכרסם אותך מפני שאין שכר ועונש, רק עונש ושאגות ונאומים אין־סופיים של המ"כים וסמלי־המחלקות בשעות המאוחרות של הלילה על חשבון שעות השינה המעטות שלך, נאומים שמתכוונים לטמטמך ולהשפילך. המאמץ שלכם להיות בסדר ולעשות את המוטל עליכם ‘בקבלנות’ וללכת לישון – הוא סימן של חופש ושל יוזמה וזה גובל במרד, רק האבסורד שבעונש לפי שמתחשק לנו המפקדים הוא שירעץ אתכם כליל ויעשה מכם חיילים טובים וצייתנים שאינם שואלים שאלות. אל תחפשו היגיון בצבא. אם תתחילו לשאול אחר ההיגיון של כל פקודה אז בשעה שיהיה צורך להסתער מול הערבים סופכם שתתפוררו לכל עבר, עכשיו אתם טירונים עלובים ומושתנים, ועד שתקבלו את סמל חיל־הרגלים עם הרקע האדום – אנחנו נדאג לקרוע לכם את התחת ולהוציא לכם את המיץ כדי שלא תביישו את הסמֶל. הלוחם הטוב הוא צייתן כמו רובוט, ומאולף כמו חיה (אבל חיה רעה!) – ולעזאזל, אני רוצה לעבוד את אלוהים ולא לחשוב כל היום על בסיס־הטירונים ועל הערבים.

ובבואך הביתה לחופש הראשון, אימא שלך אומרת: “אתה צריך להיות גאה שאתה חייל בצבא הישראלי. אבא שלך לא זכה לכך.”

ויום אחד בסידרה קורא לך צדוק המ"כ, שלא סיים את בית־הספר התיכון, שתסביר לו מה היא ה־P במפה הטופוגראפית, ואתה אומר לו, מכרה זרחן, וה־P מסמנת פוספור. טוב, הוא אומר, אז מפני שאתה כזה אינטליגנט תרוץ סביב המחלקה. ואתה רץ ומזיע סביב המחלקה הצועדת ומקלל את הרגע בו נפתית להראות את ידיעותיך בכימיה.

הפעמונים החלו לצלצל בעיר העתיקה, מעבר לחומה, ופוליק עזב מאחוריו את הכנפיים השבורות, שמזדקרות כאצבעות גידמות ושחורות אל תוך הלילה, של טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי בימין־משה, ועבר על פני מלון המלך דוד ומגדל ימק"א והגיע לקפה אלסקה אך לא נכנס. היה נדמה לו שאם יטלפן משם ישמעו בכל הקפה את תחנוניו. נזכר בטלפון הציבורי שבבית־הדואר המרכזי ברחוב יפו וחזר על עקבותיו וצילצל.

“עפרה, את יודעת שרציתי להזמין אותך לסרט הערב, טוב… אז חשבתי… ‘שלושה בסירה אחת’ עם… לא חשוב, אז אולי לבַּאר? אומרים ששמח. רוקדים שם. לא? חבל. אבל אַת בטח לא עסוקה הערב? לומדת? טוב אז… טוב, אַת יודעת שכל הערב נורא זיפת לי אני הולך ברחובות ורע לי ואני לא מוצא מקום לעצמי. חשבתי, אולי היית רוצה לטייל, אולי, מול הר ציון, מקום יפה. אה, נכון, אַת לומדת. אני באמת מצטער, לא הייתי צריך לדבר מה שאמרתי אצלך. טוב. אז לילה טוב. ו…עפרה, אפשר לצלצל בשבוע הבא? טוב, טוב, אז נראה. לילה טוב, יקירתי…” אוּף, לכי לעזאזל…! – אני את שלי עשיתי.

הוא ירד בסימטאות נחלת־שבעה וקיצר את הדרך ועלה לרחוב קינג־ג’ורג' מול הכנסת והרחיב את צעדיו, ואת חלקה האחרון של הדרך עשה כמעט בריצה ברחובות הצרים של רחביה, שעצים כבדי מידות סוככים עליהם ומטילים צל כבד־ראש של ברלין ושל פרופיסורים מן האוניברסיטה העברית, ונכנס לחדרו והטיל עצמו על המיטה, נשך את המזרון ומעך אצבעותיו בכר והתאמץ להתייפח. אך למרבית הכעס בגדו בו הדמעות ורק טעם תפל של קש עמד בפיו. הוא ירק את הגבעול שנתלש מן המזרון, לקח מגבת ויצא לרחוץ את פניו.

המים הקרירים קלחו בנעימות, והוא חזר לחדר כשהוא שורק את הפתיחה מתוך “ארבע העונות” של וִיוואלדי, פתח בשיניו את בקבוק החלב שנמצא על הכוננית וגמע אותו בבת־אחת. אחר הדליק לעצמו סיגריה, אבל טעמה היה גרוע כטעם הקש והוא כיבה אותה.

פתאום צחק. “דמעות שבוכים לבד הן דמעות מבוזבזות. איש אינו יודע עליהן.”

והסתובב הנה והנה בחדר. חש עצמו קל כנפיים.

“עפרל’ה, אנשים חזקים הם אלה שאין להם בפני מי לבכות.”

עשי אותי חזק.

לכי לעזאזל.

והוא הרגיש שעכשיו, בהחלט, אינו יכול ללכת לישון, שהוא מוכרח לעשות משהו, להסביר, ובינתיים המשיך לשרוק את הפתיחה מתוך הנאה עצומה כאילו כל אקורד חדש המתווסף לקודמו מגלה לו דבר מה חדש אודות מצבו, וצר היה לו על שאין עפרה שותפה להרגשותיו, ומה מאוד היה ברור לו כי רק במכתב יוכל להסביר את עצמו בשלימות.

פינה בשולחנו מקום לכתוב, בין דפי העבודה שלו על האידיאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.

“כאשר יגיע אלייך מכתבי,” כתב וקימט את הדף הלבן וזרק אותו לסל הניירות. הוציא דף חדש ונעץ את קצה העט בפיו, מחכה ותוהה כיצד יתחיל, שהרי אפשר לברוא גשר של היגיון אשר ההכרח שבו יאגד אותו ואת עפרה והיו לבשר אחד.

“עפרל’ה יקירה, מוזר לכתוב אלייך, צער השתיקה עומד דומם,” האם אני צריך להתנצל שאני מתנצל? לשחד אותה בהודאה בכישלוני, שזה המצב האובייקטיבי, וממנו לטוות את קורי הרשת של ההכרח ההגיוני שהיא תילכד בו אם רק תאמין להנחות הראשונות? ואולי מוטב להעמיד פנים? אבל גם בכך נמצאת התנצלות סמויה, חדשה.

"אנשים שותקים הם אנשים חזקים. לא רציתי לכתוב. רציתי ששתיקותיי יעיקו עלייך יותר מכל פטפוטי הנייר והרהורי החולשה ופורקני חוסר הברירה. כוח באדם הוא מגנט שאליו נמשכים. ואני, אני אחכה לך בתוכי, חזק ובלתי נשבר, סגור ומבלי להרבות מילים – למען תחפצי לפענחני. ואולם עתה אני מיואש ואוכל את זנב העט. צחקי, צחקי, ראשוני סימניה של השתיקה נולדים ממך.

"ואת, האם תביני? בשעה שחושבים היטב את המילים עד לסופן, מוציאים מתוך אלפי אפשרויות של צירוף כמה חוטים סמויים, שאם רק יודעים לטוותם ולערכם כראוי – ניתן לשנות בכוחם גורלות כמו בכלי מלחמה. צריך לחבר מילים שתקשורנה אותך. למצוא הוכחה בלתי ניתנת לערעור. וכך – המילים בתוספת התקווה – תמיד־תמיד תמצינה את כל האפשרויות הפרושות בפנינו, ואת בתוכן.

"שטות, חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר החי. שתיקה, ומגנטים, צחקי, חה, חה! – את הרחוקה עכשיו, עד שגם שתיקתי אינה מגעת אלייך. הנה, אשוב ואשנן: מילים הן נשק, ועליי לחצבן ולהקציען עד שיכו כסטירות לחי על פנייך השאננות, יהלמו בך כמדקרות חרב וימחצו אותך, למען תישאי לעולם בתוך תוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה, כאָשָׁם – אלה חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי בארות. הה, ואת כאלוהים היית לי. ומי יתן בך רגע של ספק. למען תתחילי להביט לאחור. שם מחכים לך, כעכביש בקוריו, שתתפגרי.

"אם אהיה רע אלייך, את תענישי אותי ותתמלאי בליבך בוז אליי. גם ברחוב לא תעצרי לומר לי שלום בחיוכך שכמו מבטיח תמיד שיהיה המשך. אבל מילים אינן רעל. מילים צריכות לדעת ללטף כמו ידיים רחוקות שאינן מגיעות, להתחנף אלייך ולהרדימך בלחש־נחש קסם, כחליל היוגי בפני הנחש, לתפסך, לעטפך – – –

"שוב שטות. מוטב שאשתוק. את ידעת שהלב הגאה עומד בדד. הבכי מבריח את רואהו, והחוזר על עצמו נותר בלי שומע. כוח באדם אינו צריך שיהיה מגנט. מספיק שיהיה חתול קטנה, ולו רק תהא קיימת לצידך תמיד. לא! בלי הוכחות. אני יודע, אסורה המילה הוכחה. תחושות החיים צומחות מאליהן. רק אנו משברים אותן במילים וחונטים מגעים שאינם קיימים, במילים שמתבררות כממשיות עוד פחות, ונמוגות. ראי, המכתב ששלחתי לך מאשר את כל הכתוב בו. אם אקרעהו לגזרים תהא זו ההתנצלות הקשה ביותר.

פוליק שלך."

והוא הרגיש שאם ישלח עכשיו את המכתב, הכול אבוד, הוא מסגיר את עצמו. אבל, אמר לעצמו, למילים יש השפעה, ויצא החוצה לזרוק את המכתב לתיבה. מה היא עושה עכשיו? אולי מישהו אחר צילצל אליה ולקח אותה?

צריך לעשות סיור ב“בכחוס”, ב“טאבו”, ב“May Bar”, אבל, אם היא שם, מה יעשה? צריך לעבור תחת חלונה. אם אור, סימן שהיא באמת לומדת. סימן? ואם חושך? זה אומר? יצאה או נשארה? לבד? או לא? לא. צריך לצלצל.

והוא עלה שוב למרכז העיר, בקפה “פינתי” ניצב הטלפון קורץ לו מעל הדלפק אך שני אנשים ישבו סמוך למכשיר, לכן המשיך ועלה עד לדואר המרכזי שברחוב יפו והסתובב שעה ארוכה ליד מכשיר הטלפון הציבורי, עד אשר פקיד הלילה הציץ בו בחשד מעבר למחיצה המזוגגת ושאל:

“אדון, אין לך איפה לישון?”

“לא, זה בסדר.” אמר וחייג.

“הלו, הלו?”

הוא שמע את קולה וכוח לא היה בו לענות לה.

“לא שומעים, מי שם? דֹב… הלו… הלו?”

טריקה.

כלבה ארורה אחת.

כאשר הגיע חזרה לביתו כבר החל השחר עולה, ומגדלי הכנסיות מעל חומת העיר העתיקה כמו שחה קומתם באפרורית הבוקר. מה שמרגיז אותי ביותר הוא שאינני משתנה אף פעם. לא מתפתח. למה לא נולדתי באירופה? קודם כל הייתי רואה את חוץ־לארץ, יודע שפות וספוג תרבות קלאסית. אבל אושוויץ? נכון, אז טוב שאני פה. אבל יש לך מורשת, התנ“ך? נכון. התנ”ך טוב לחידונים של ראש־הממשלה ולמליצות של הספרות העברית מאברהם מאפו ועד אורי בן־עמי, שאילו היה ישר היה צריך להודות: “בשפת אימי אינני יכול לכתוב משפט אחד בלי להזיע, להיות מצחיק ולא מלאכותי, עצוב אך לא דוחה, קל ולא שטחי, אנין ולא משעמם, וכשאני צוחק על עצמי, אני מעורר רחמים.”

הוא הגיף את התריסים והטיל עצמו על המיטה ונרדם בבגדיו, ונדמה היה לו שהוא חולם שהוא בוכה, וחמימות נעימה זחלה מגבו ונמסכה בכל אבריו, “לו יכולתי לעלות על מטוס ולהגיע לפאריס, ושיהיה לי הרבה כסף, ונשים כל כמה שארצה. שם אין בושה לקנות אהבה.”

*

צבי התבונן בשרטוטי כף ידה. “מה אתה רוצה?” שאלה.

הוא קם מהמיטה והחל מתלבש.

“מה יש?”

“שום דבר.”

“אין לי מזל.” התחייכה בעצב, והחתולה נכנסה בחשאי לחדר ויללה. “כך זה תמיד. אני, אתה לא הראשון שמגלה. אתה… מה יש, קיקי?”

“לא. לא התכוונתי לשום דבר.” ואחר שתיקה. “אני צריך לגשת בבוקר לאוניברסיטה [בגבעת רם, מדובר בתקופה שלפני 1967. – אב”ע]. קחי ממני את החתולה הזאת, אני לא סובל אותה."

“לא. אני מוכרחה שיהיה איתי מישהו. תישאר עוד קצת. נשתה קפה.” מבטה היה נעוץ בו בעקשנות, כמבקשת לפענח דבר־מה.

“עוד לא בוקר.”

“כבר אור בחוץ. נדמה לי שלא אהבתי אף אחד מעולם. זה נשמע לך מוזר?”

“את יודעת מה, אישה שלימה זה יותר מדי בשבילי.”

“אבל איך יכולת כך, בלי אהבה? לאנוס אותי. זה מחפיר, מה שקרה לנו. אני מתביישת.”

דבריה הצחיקו אותו. “ברצינות?”

היא שתקה.

“באמת, אל תתחילי עוד פעם. כאילו שלא ראית אף פעם…”

היא קמה והתקרבה אליו בעיניים קרועות לרווחה.

“מה? מה ראיתי?”

“שום דבר.”

“אתה מוכרח לשמוע אותי. זה אף פעם לא קרה לי, אני לא כזאת…”

“כבר אמרתי לך, שום דבר!”

“אפשר לסמוך עליך?”

“אגיד שנשרטתי מענף של עץ.”

“אתה בז לי, לא? אתה חושב שאני משוגעת?”

“אבל אני לא אמרתי כך!”

“חשבת!”

הוא שתק.

“וזה אותו דבר.”

“כן. אבל עכשיו אז אני, אני לא מגנה אותךְ על מה שהיה. היית קצת עצבנית, וזהו. עכשיו תני לי ללכת, טוב?”

“צבי, אתה… חשבת כשזה קרה, מה באמת חשבת עליי?”

“לכל הרוחות, עפרל’ה, אני, אני לא פסיכולוג! ואני היית שמח שאַת, שאני יכול לעזור לך, שזה עושה אותי, נו איך להסביר, הרבה יותר טוב ממה שאני באמת.” והוא פנה לקחת את נעליו.

“צבי!” צרחה, “אתה… ריחמת עליי?” מיהרה אחריו. “זה הכול? נדבה? כל מה שאני…”

ולפתע כרעה והחלה מתייפחת ומנשקת את כפות רגליו שצבען שחום ובהיר, ומגען קר כשיש. בושה מילאה אותו. אצבעותיו. “אל תלך, צבי, אל תלך. הישאר איתי. אין לי אף אדם אחד בכל העולם.”

“עפרל’ה, בחייך, טיפשה… מה את עושה? הפסיקי! את לא צריכה להשפיל את עצמך. אם זה מה שאת מתכוונת.”

“שלא תחשוב שאני…”

 

פרק ז    🔗

באחד מימי נובמבר נמאסה על פוליק ירושלים הקרה שהחורף עומד בשעריה והוא ברח כבר ביום חמישי בערב לתל־אביב.

ביום שישי בבוקר היו שמיים כחולים להפליא, ורוח חמה, להקות ציפורי־נוד עשו דרכן דרומה, והוא הלך לים. הוא עשה חשבון שהכסף אשר חסך מעבודתו בחריש בנגב לפני שנה כמעט נגמר, ועבודה בירושלים טרם מצא. בבית אימו בתל־אביב ציפתה לו הודעה על התייצבות תלת־חודשית (“צו זה אינו מבטל כל צו־קריאה אחר שברשותך”), ובה נאמר שעליו להביא לבדיקה את נעליו הצבאיות. הפתק שקיבל בדואר, ככל צו־קריאה, היה מחריד את ליבו וידיו רועדות, כמין מצב של עילפון ושל ציפייה למה שמחכה לו, עד שפתח אותו ונוכח לדעת לרווחתו כי אין מדובר הפעם ביציאה לאימונים (מה הם רוצים ממנו? לא מספיק להם השבוע שדורשים ממנו לצאת בדצמבר להשתלמות חובשים?). הוא נזכר באימוני הקיץ המפרכים אשר בוודאי ימנעו בעדו לעבוד בקיץ הבא כדי להשיג כסף להמשך לימודיו.

מדוע ברח לתל־אביב? קרוב לשנתיים הוא חי בירושלים וטרם התרגל לשעת יגון הדימדומים שלה. גברת לוי הזקנה היתה יושבת לפנות ערב במרפסת עם כוסית קוניאק בידה הרועדת, ומתבוננת בעיניים נכאות בשקיעה. “אַלְזוֹ רפאל, לא להיות כזה עצוב. אתה להדביק אותי בדפרסיות שלך.” היא היתה אלמנה.

כאילו תמיד שכן העצב בליבו. אבל רק בירושלים… כי אף פעם לא היה לו חדר לבד, ורק עתה, משהיה לו חדר… קודם היו הבית ותנועת־הנוער ובית־הספר והצבא והקיבוץ. אין דפרסיה בעין־גדי, כי תמיד אפשר לשכב על הדשא בערב ולשיר עם כולם, “שחקי שחקי על חלומות…” ו“בוא ואשק לך…” – עד שהיו לו כולם לזרא, כמו אחים ואחיות, וכבר לא היה שום גירוי חדש. שם, בחוף ים־המלח, חיפש את השקט ולא מצא. בוואדי סודייר, הוא נחל דוד, התנפלו עליך זבובים סגולים בעקיצות מכאיבות, אפילו ספר לא יכולת לקרא בשלווה. ואת החדר בצריף הצטרכת לחלוק עם שניים אחרים, אפילו לגעת באבר שלך נבצר ממך ביחידות. כמו בצבא. רק בחדרון הקטן והחשוך אצל גברת לוי ידע לראשונה את טעמם המתוק־מכאיב של שקט ובדידות ושעת יגון הדמדומים. בירושלים, רק בירושלים, בין־ערביים, יש בה באותה שעה אחד משישים מטעמו של מוות.

מה מציק לו? – חקרה אותו גברת לוי הזקנה כאשר הבחינה שאינו יוצא עם בחורות, אלא מסתובב שעות ארוכות חסר מנוחה ומחכה לדואר. רק לאחר כמה חודשים סיפר לה על עפרה. “שְׁרֵקְלִישׁ,” אמרה, “נורא. בחורות כאלה לא להתחתן אף פעם. אַלְזוֹ רפאל, בֶּסֶר אַיין אֶנְדֶה מִיט שְׁרֵקֶן, אַלְס שְׁרֶקֶן אוּנֶה אֶנְדֶה. יותר טוב קליינע צרות שאתה מוציא עפרה מהראש מאשר עושָׂה לך צרות בלי סוף.”

ועוד למד ממנה על דפרסיית האביב, שקשה מכולן, כבר מאמצע החורף היא חוששת מפניה. ויש דפרסיה יום־יומית קטנה (“לאנשים לבד עצוב מאוד לפנות־ערב”), שאפשר לעבור אותה עם כוסית קוניאק קטנה, ולפעמים עוד כוסית אחת קטנטנה, ועוד לגימונת.

בוקר אחד קם בשעה מוקדמת מן הרגיל ופתח לתומו את דלת חדר הרחצה וראה את הזקנה עומדת ערומה באמבטיה ומתרחצת. היא התכופפה לקראתו בבהלה וכיסתה מהר בידה על שדיה הנופלים ובהתה מולו בעיני קצרות הרואי, בלי משקפיה.

מיד אמר סליחה וסגר את הדלת. ובזיכרונו נחרת עור הקלף האפור שלה וגופה הכסוף שנוטף טיפות מים באפלולית החדר. חש עצמו אשם בפניה, כי היה נוהג בדרך כלל לקום מאוחר בבוקר, ומפני כך לא טרחה לנעול את הדלת. כאשר היתה רואה אותו יוצא מחדרו לפני השעה תשע בבוקר, היתה שואלת אותו אם אינו חולה.

הים היה חלק כראי ושקט כבריכה. אנשים אחדים התחממו בשמש על החוף. סוכת המציל נעלמה, וכן הקיוסקים עם דודי התירס המהבילים ומחנות הפעוטות ואימותיהם. במים, שהיו צלולים להפליא, באה לקראתו סירת־דיג קטנה ובה שני דייגים. האחד, בסרבל־עבודה שחור, כיבה את המנוע שבאחורי הסירה (המשמש גם כהגה), והרימוֹ באלכסון עד שניצב כמין זרבובית. השני, שחשב כומתה כחולה, תפס במשוטים. בעל הסרבל השחור זרק את קצה הרשת למים, ומצוף עשוי ג’ריקן אטום סימן את מקומה. ואילו חברו ישב בקדמת הסירה וגבו כלפי חרטומה, וחתר במשוטים, מטה את הסירה במעגל רחב.

בעל־הסרבל, שעמד באחורי הסירה, משך והעלה את הרשת, הצנופה על קרקעית הסירה, והשליך אותה למים בשחררו אותה אמה אחר אמה. שוליה העליונים היתוו בים קו של מצופי־שעם קטנטנים. בהגיע פוליק בשחייה עד סמוך לסירה, כבר נשלם כמעט סיבוב הטלת הרשת. כאשר צלל במים הבחין, מבעד למשקפי־השחייה, במהומת דגים שמתרוצצים, כמנחשים את הסכנה, מול קוריה הלבנים של הרשת. מבעד לקורים השתקפו במים בבואות אור השמש.

מעל לפני המים היה מצב הדברים כך: דגים אחדים, נועזים במיוחד, אשר נסגרו ברשת, הבחינו כי מצבם נואש והם שלפו עצמם בתנופה מתוך המים וקפצו לעומת עברה השני של הרשת. רגע של ריחוף קצר, כשגופם מרפרף ומבהיק בשמש – היה כל אשר עמד בינם לבין החופש.

למחרת השבת בה ביקר אצל עפרה, קם בצהריים תקוף רעב פתאומי והלך לאכול בקפה “חרמון”, מול משרד ראש־הממשלה ברחביה. יש ארוחות זולות יותר במנזה של הסטודנטים בקצה רחוב ממילא. לעזאזל הכסף. ישב בגינה הקטנה. עברה אישה זקנה וכפופה, מרכיבה משקפיים ולראשה כובע גרב. לולא הכובע היתה דומה לגברת לוי.

“סליחה אדון?” שאלה, “אתה גומר את המיץ?”

“מה?” נבהל.

“חשבתי, אם לא גומרים, אולי אפשר לקבל טיפה?”

פוליק: “לא, לא, זה אני!”

הזקנה הסתלקה לשולחן הסמוך, שם פשטה יד לנדבה. פוליק התבונן אל המיץ ואל הצלי שבצלחתו, הם כאילו נטמאו והזדהמו מפני לטישת עיניה של הקבצנית. היא רצתה לשתות בכוס שלי! – קם ושילם וברח מן המקום כשהוא משאיר את מחצית ארוחתו על השולחן.

לעיתים הוא עומד במטבח הקטן והחשוך של גברת לוי, מול החלון המסורג, ומכין לעצמו סאלאט. הסכין החד בידו, והזקנה מסתובבת הנה והנה בין הכיור לארונות, ולרוב כבר כוסית הקוניאק בכפה, ואותה שעה מתחיל לפרכס בזרועו שריר אחד, ואותה מהות ראסקולניקובית מקפצת ובאה מולו (החלון מיטשטש כאוויר שרוטט ביום שרב, כמראה עיוועים – כאותו רגע מסנוור בצהרי־יום, טרם פתח את צו־הקריאה) – לשחוט, לתקוע את הסכין בצווארה… והוא נבהל מפני עצמו ומרגיע עצמו במחשבה שכך יצריהם הכמוסים של כל בני האדם, וכל זמן שהוא מצליח לבלום את עצמו, הריהו… עדיין ככל האדם. ואמר אל נפשו, אילו רק ידעה באיזו סכנה היא נמצאת, לא היתה מתאוננת על הדפרסיות והמיגרנות שלה.

הדייגים היו אדישים למראה הדגים שהתחמקו. סרבל־העבודה של מטיל הרשת היה עשוי גומי שחור ומבריק, ולראשו כובע מצחייה אפור ומהוה. בעל הכומתה הכחולה המשיך לחתור, משוטיו פיכפכו בדממת הים, וחולצתו התרוממה והתגלו שולי גופייתו הלבנים. הסירה היתה צבועה באדום עד לקו המים, מעליהם באפור, ושוליה ירקרקים.

השניים השלימו כמחצית הקפה נוספת על הראשונה, בהשתדלם להיטיב את מלכודת הרשת. אז עצרו והחלו לחזור. בעל־הכומתה היכה במשוטים בתנועות מדודות כשקוע במחשבות עמוקות, וחברו משך והעלה באיטיות מתוך המים את הרשת הלבנה, אשר בקוריה הסמיכים ביצבץ, מדי פעם, דג מפרפר שגופו מבריק בשמש בצבע הכסף. דגה רבה לא העלו ברשתם. כאשר סיימו לקח לעצמו בעל־הסרבל שעה קלה של מנוחה, ועמד בסירה מאחור ועישן סיגריה. בעוד השני, שהירפה מן המשוטים, כרע ותלש את הדגים המפרפרים מבין לולאות הרשת והשליכם על רצפת הסירה.

כעבור שעה קלה היה הכול מוכן להטלה נוספת של הרשת. בעל־הכומתה הוריד אל תוך הים את זרבוביתו של המדחף שבמנוע הסירה מאחור, התניע את המנוע, והם הפליגו צפונה אל מעבר לבריכת תל־אביב, מותירים שובל ארוך של קצף לבן במים הירקרקים־כחולים, ומצולה רוגשת בועות של גלים, כראש חץ שהלך והתרחב מאחוריהם.

מדי בוקר בירושלים הוא מתעורר בתקווה לפגוש את עפרה באוניברסיטה. לפני שבוע פגש בה בחנות הספרים, ומתוך רצון לעשות עליה רושם קנה את “תיאיטיטוס” בהוצאת מאגנס, למרות שהיה לו בחדרו הכרך השלישי של כתבי אפלטון בהוצאה ובתרגום אחרים, שהכיל גם את הדיאלוג הזה. בחציפות עמד וטען לעומתה כי התרגום שבידיו עדיף על פני ההוצאה האחרת (למרות שמימיו לא הישווה ביניהם), וכה תקיף היה בדעתו עד שכפה גם עליה לקנות עותק אחד (היא למדה ספרות עברית ופילוסופיה), בהודיעו לה עובדה, שהיא שקר גמור (השד יודע מאין לקח אומץ לכך) – כי הספר נדיר וכמעט אזל. אלה עותקיו האחרונים.

ובאותו אומץ לב סהרורי הצטרף אליה בדרכה חזרה לביתה, עד שמצאה בתור לקו 16 חברה טובה שלה ונמלטה ממנו אליה וישבה עימה יחד ואפילו לא עשתה לו הכרה עימה. כשעמד לצידן באוטובוס, כמעט שלא שמה לב אליו, למרות שהביע דעות אחדות על השירה העברית הצעירה, וגם לעג לספרו החדש של אורי בן־עמי שהוא “מלאכותי”, הערה שעליה עברו שתיהן בשתיקה.

במרכז העיר ירדו השתיים והוא העמיד פנים שעליו לרדת בתחנה הבאה, אלא שנמלך בדעתו והחליט להישאר באוטובוס, שעושה סיבוב בעיר וחוזר לאוניברסיטה. הוא הפסיד שיעור אחד כדי להתלוות אליה. ברדתו התבייש מפני הנהג, שיחשוב אותו לאידיוט גמור מפני שנסע סתם כך ללא סיבה לאורך כל הקו וחזר לתחנת היציאה.

נכנס לחנות הספרים, כאילו מתוך תקווה להיזכר, בינות לאיצטבאות הספרים, במשפטים הספורים שהחליף עם עפרה. ולפתע הרגיש שלא יוכל יותר ללמוד היום, וחזר שוב לתחנת האוטובוסים, מקווה בליבו שלא יגיע עתה תור אותו נהג שרק לפני רגעים אחדים ירד ממכוניתו. בתחנה היה ראשון בתור ועמד ליד אוטובוס ריק שדלתו פתוחה. שתי נשים מבוגרות, כנראה תיירות, הגיעו והוציאו את ארנקיהן והושיטו לו מטבעות אחדות.

“אני מצטער,” חייך, “הנהג עוד לא בא.”

“סליחה!”" אמרו, “חשבנו שזה אתה.”

אם אני נראה כמו נהג אוטובוס, אמר פוליק לעצמו, סימן שמצבי עוד לא נואש. עדיין אני נראה בריא. זה דם האיכרים שבי.

הוא חש עצמו בריא. בריא מדי. ולעיתים היה גואה בו כמין כוח שלא בא על פורקנו, ואז היה מכה באגרופיו בקיר. מחוץ להתקפי צרבת נוראה, שהיתה חותכת במעיו, וכאבי־הראש, – היתה הבריאות המוגזמת והמגושמת שלו מרגיזה אותו, מפני שנדמה היה לו כי למצבי־נפשו מתאים היה לו להיות בעל גוף צנום וחלני, אולי גם היו משחררים אותו אז מן הצבא.

בפעם אחרת ראה אותה בצהריים אוכלת במסעדה שבבניין המינהלה באוניברסיטה, כמעט וניגש אליה עם מגש האוכל בידיו, אך המקומות לצידה היו תפוסים, והוא בא בחברת מיספר ידידים וידידות שלו, וכמין טירוף אחז בו שלא להראות לה כלל שהשגיח בה (אמנם גם היא תקעה עיניה בצלחתה והתעלמה ממנו), ולהרבות בקולות צחוק ורעש עם הבחורות שבאו עימו. הוא ישב במרחק שני שולחנות ממנה, ולמרות שגבו היה מופנה אליה, חש כל אותה שעה את תשומת־ליבה שכאילו ננעצת בו מאחור, ועורפו להט מפני אותו מאבק חשאי שמתרחש ביניהם. הוא אף ידע בדיוק מתי היא קמה ויוצאת, וליווה את צאתה בהטיית ראש מבויישת. והנה אך יצאה וכמו התרוקנה לפתע המסעדה מכל חשיבותה, ושוב לא מצא עניין בשיחת הסטודנטים העֵרה שליד השולחן. הוא השתדל להסתיר את הקדרות הפתאומית שירדה עליו, וקיווה כי איש מהם לא הרגיש בדרמה הקצרה שזה עתה עברה עליו והותירה אותו ריק ומרוקן מכול.

ולמחרת ראה אותה מבעד לחלון חדר ההרצאות בעת שהלכה מבניין מייזר לבניין לאוטרמן, לבושה בשמלה צהובה, והקדים מועד צאתו לפי תום השיעור, ועד שיצא כבר נעלמו עקבותיה ולחינם סבב הלוך ושוב על פני מבואות הבניינים, ואף בדק אחריה בחנות הספרים ובמסעדה.

מפרשית קלה חלפה על פניו במהירות וכאשר עלה לחוף עוד זכר את מראה הנערה בבגד הים הפרחוני שניצבה ליד המפרש הצחור, והנה ירדו מאחת ה“חסקות” שני בחורים צעירים ועימם זקן אחד שמן עד למאוד, וראשו עטוף במטפחת לבנה כמין מצנפת של שודדים. על הסירה נמצאו רובה־צלצל, סנפירי גומי שחורים, מסכות צלילה, ובאמצעיתה ארגז עץ חום. הם פרקו על החוף את ציודם וצידם – כעשרה דגים גדולים ושמנים, שעדיין בטניהם המכסיפות מפרפרות, והם מטלטלים מצד אל צד את זנבותיהם הכהים, ולשווא מניעים את סנפיריהם האפורים ואת זימיהם שנפערים יחד עם לועותיהם האדמדמים. שלושת השותפים להרפתקת הדיג היו כאילו מסוכסכים על אופן חלוקת השלל. אחד הצעירים הרים שני אשכולות דגים, מושחלים בחוט בפיותיהם, וברח עימם כשהם מפרפרים בידיו במין התעמלות נואשת של גוססים.

ואילו השמן גחן בלהיטות על החוף, תפס בשלושת הדגים הנותרים, חיבקם בשתי ידיו והידקם, בעודם מפרפרים, אל ביטנו העצומה והחשופה, וכך דידה על פני החוף, ורדף אחרי הצעיר כשהוא סוחב רגל אחת, צולעת ויבשה, שהיתה צנומה מרגלו הבריאה. מראהו אז, עם המטפחת הלבנה ההדוקה לראשו בתור מצנפת, היה כדג אמנון ענק השוחה באוויר עם צאצאיו הקטנים, ופוליק נזכר בלימודיו בביולוגיה, בשיעורי הרבייה, על אודות אמנון הכינרת המטיל ביציו ואחר חוזר ובולע אותן כדי להגן עליהן. בתקופת הדגירה אין הוא אוכל מאום ממזונותיו, ולאחר ההתבקעות שוחים הדגיגים הזעירים בנחיל הומה ורוגש, אשר צמוד לסביבות ראשו הגדול, ובשעת סכנה הם חוזרים ונבלעים כולם אל תוך חלל פיו הפעור.

והוא?

הוא החליט שלא יילך למילואים. הוא סטודנט ואסור להם להפריע לו. אי־אפשר ללמוד פילוסופיה ולהיות עבד. הוועדה שליד קצין העיר לא התחשבה בו. הם לא מעריכים אותו. הוא כתב להם מכתב והסביר שכבר שירת בקיץ והוא עסוק עתה בעבודה חשובה על סוקרטס במסגרת לימודיו בתולדות הפילוסופיה היוונית. והם השיבו לו כי לימודיו יכולים לסבול הפסקה של שבוע. קל להם לומר. עתה, כשעליו להכין עבודה סמינריונית על תורת האידיאות של אפלטון. לא, הוא לא ייתן להם להוציאו כל פעם מתוך עולמו הרוחני. הוא יודע מדוע הם קוראים לו: הם מקנאים בו. כואב להם שהוא עתיד לגלות את אחד מסודותיה הכמוסים ביותר של הפילוסופיה היוונית: המפתח הנעלם להבנת החוקיות האחת הנמצאת בכל תורת האידיאות של אפלטון, עד לדיאלוגים המאוחרים, “סופיסטס”, “פרמנידס”, ו“טימאיוס”, בהסתמך על רמזים מדבריו של סוקרטס, שידע את הנאמר בדיאלוגים עוד בטרם נכתבו על־ידי אפלטון, לפי שלמד מן הפיתגוראים, ולקח עימו את סודו אל בור קבר.

אילו היה סובל משיגעון הרדיפה, אמר פוליק אל עצמו, היה בוודאי חושב כי בכוונה מתנכלים לו. קוראים לו לצבא. מפריעים לו להשיג עבודה. פוחדים מן התגליות שלו בפילוסופיה. ומונעים ממנו לדעת את האמת על מות אביו. האם ייתכן שכל זה בא מפני שהוא בן־איכרים? שטות. אך גם אם אין קשר מתוכנן בין כל הקשיים שמעמידים על דרכו, הנה באווירה הכללית לבדה כבר יש כדי להסביר את הכול. אם כך נוהגים בפנחס לבון, מה יכול להתאונן סטודנט אלמוני?

השאלה החשובה היא באיזה צד נמצאת עפרה? ללא ספק יש לה מכירים מן הש"ב ורק עיוור לא ירגיש בכך. דֹב! מיהו דב? זה סוד? והלא הסודות אינם אלא דברים שהיטב אנו יודעים אותם ורק לא רוצים להודות בקיומם. כל אחד מאיתנו יודע באופן ברור ומובחן כל מה שנסתר ממנו, חסר רק האומץ. לא, הוא למילואים הפעם לא יילך. אדרבה ואדרבה, שיפרסמו בעיתונים, סטודנט הושלך לכלא צבאי. סרבן מלחמה. כך גורלו, לאחר שהיה חייל שנתיים וחצי, ללכת לכלא בתור סטודנט צבאי. יורידו לו את השרוכים מן הנעליים ואת החגורה כדי שלא יברח ולא יתאבד.

מוטב שהייתי תלוש, כמו יהודי, ולא שייך כל כך. כי השורשים כובלים את רגליי, מכשילים אותי. מצד שני, הלא טבעי כי רק מי שלומד לציית, ומושפל – עתיד להיעשות בבוא היום עריץ, ויידע למשול בכפופים לו, ולהוציא לפועל את הוראות הממונים עליו. ואילו הגדל חופשי ופרא וחסר־שורשים – הוא לא יידע עול וגם אין בו תאווה לשלוט ולהכניע אחרים לפקודותיו, וכמוהו אני רוצה להיות.

[הערת אהוד בן־עזר: בעקבות “לא לגיבורים המלחמה”, עוד בהיותו רק בכתב־יד, כתבתי את מחקרי “פורצים ונצורים”, על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית הצעירה, שהתפרסם ברבעון “קשת” בשנת 1968, ולימים הושלם במחקר “צל הפרדסים והר הגעש” (במהדורת אינטרנט בלבד), בספרי “ברנר והערבים”, 2001, ובהקדמה לאנתולוגיה שערכתי “במולדת הגעגועים המנוגדים” על דמות הערבי בספרות העברית, 1992, שהופיעה גם באנגלית, 1999. ומצד שני – השאלות והלבטים של פוליק שימשו לי יסוד לסדרת הראיונות “מחיר הציונות” שלימים הושלמה לספר “אין שאננים בציון”, 1986, שהופיע קודם לכן באנגלית, 1974].

 

פרק ח    🔗

פניו של אורי בן־עמי הסמיקו בחמת זעם והוא לחש בלשון מורתחת, “פוליק, אתה ממש משוגע!” – כאשר פוליק פתח את הדלת ודחף אותו בתנופה החוצה מדירתו.

מוטב היה לו לבן־עמי אלמלא טרח וביקר ביום ההוא לפנות ערב אצל פוליק, למען ספח אותו לתנועה, ההולכת ומתארגנת, של סטודנטים למען הצלת הדמוקרטיה, – כי ממש באותו יום לפני הצהריים היתה לפוליק פגישה מאלפת עם קצין הקישור ביחידת המילואים שלו.

היה עליו לצאת למילואים באמצע חודש דצמבר. הוא הודיע במכתב שלא ייצא, ואף לא טרחו לענות לו תשובה על כך. הוא הסתובב כסהרורי באוניברסיטה ובחדרו, ולא היה יכול לעשות כלום עד לאותו יום ראשון בשבוע, בו היה עליו לצאת. בעוד חודשים אחדים תימלאנה שש שנים להיותו חייל פשוט בצבא. כשהוא מביט לאחור, הרי מגיל שמונה־עשרה לא היתה לו כמעט שנה אחת של מנוחה, אלא הוא חי בפחד מתמיד, לא כל כך מפני הערבים, כמו מפני איזה מ“כ, מ”מ, רס“ר, ואחר־כך מפני קציני־הקישור של חטיבת המילואים שלו, ומפני מפקדי היחידה שהוא משתייך אליה, כל מיני בחורים מבוגרים ממנו, ובשנים האחרונות צעירים ממנו, בעלי־דרגות, שהיו חושבים להם לצדקה להחזיר לו מדי שנה את תחושת בסיס־הטירונים שלו. בסיס־הטירונים, הגם שעברו מאז כמה שנים, נראה בעיניו עד היום כסיוט. מפקדיו קראו, כנראה, כמה ספרי מלחמה אמריקאיים על מלחמת העולם השנייה, ובמקום להבין כי הסופרים שתיארו את המציאות ההיא ביקשו לזעוק חמס נגדה, התפתו הבחורים הישראליים להעתיק את ה”פאטנטים" השונים והמשונים של התנהגות מבישה כלפי הטירונים.

כל השנים האחרונות הוא חש עצמו כמצוי בבסיס־טירונים נצחי. כל יום הוא חושש פן ימצא צו־קריאה בתיבת־המכתבים. וזה מוכרח לקרות דווקא באמצע העבודה הסמינריונית על הפילוסופיה היוונית. הוא מחפש זה חודשים ארוכים את העקרון הכולל, את המפתח לתורת האידיאות של אפלטון. העניין החל מתעורר בו כאשר התכונן לבחינה בתולדות הפילוסופיה היוונית בקיץ האחרון יחד עם אורי בן־עמי. ובשנה האחרונה מעסיק אותו דבר נוסף. הוא רוצה לחבר סיפור על חיי הסטודנטים בירושלים, סיפור אשר ישקף את המצב ואת החיים. וכה קשה לתאר את ירושלים. קל יותר לכתוב על עיר ערפילית ובדויה, שאינה כאן וגם לא בשום מקום אחר. הוא עצמו מתקשה להאמין למסופר בניסיונותיו הספרותיים הללו.

מכל העיתונים והרבעונים הספרותיים מחזירים לו את סיפוריו. הלא יכלו… בכל זאת, מתפרסמים דברים יותר גרועים! אבל לא חשוב. הוא יקנה את עולמו במחקר הפילוסופי. אמנם, לעיתים עוברים שבועות ארוכים של שיממון וסבל, עד שנמצא לו הפסוק המקביל, ההסבר המתאים, הרמז, ויש ביכולתו לחזור ולעבוד פעם נוספת על הטבלה שבה הוא עורך את כל “הסוגים הגדולים” של האידיאות בתורת אפלטון, לפי הדיאלוגים שלהם, כמין מעשה תשבץ ענק. (הוא חשב גם להתחיל ללמוד יוונית בשנה הבאה). והוא מאמין שסופו למצוא את העקרון המאחד את כל האידיאות. וכאשר באים סוף־סוף ימים פוריים אחדים, בהם אפשר לקרוא בשקט ולחשוב בלי ערפל בראש ובלי הטיולים הסהרוריים סביב לדירתה של עפרה – טררח! מגיע צו־קריאה, ומיד אוחז בו השיתוק.

במרוצת השנים נעשה יחסו לצבא ולמילואים יחס נוירוטי ממש. מרגע קבלת צו־הקריאה, כחודש ויותר לפני היציאה לשירות, אין הוא מסוגל לחבר מילה למילה בעבודתו. ותקופה ארוכה אחרי החזרה מן השירות הפעיל אין הוא יכול לחזור ללימודיו. הם נראים בעיניו משהו כל־כך לא רציני.

כתוצאה מכך הפסיק את עבודתו על הפילוסופיה היוונית, ועכשיו הוא נמצא במצב טיפשי – המשך העבודה, יותר משהוא תלוי בו, תלוי בתוכניות האימונים ובקריאות הפתע של הצבא. מצב זה הביא אותו קרוב להתמוטטות עצבים, אך האדם היחיד שהוא יכול לפנות אליו הוא רס"ר אליהו, קצין־הקישור של חטיבת המילואים שלו, שלא טרח כלל לענות על מכתביו.

“כבר יצא לי שם של משוגע!” הרהר פוליק, “אבל אין דבר, שיראו!”

בימים האחרונים העסיקה אותו שאלת הנעליים הגבוהות. צריך לתת אותן לתיקון. מצד שני, אם לא יתקן אותן, הריהו מקל על עצמו את ההחלטה שלא לצאת. בשבת האחרונה גם לא נסע לבית אימו בתל־אביב, כדי שלא להתפתות לקחת את שק־השינה שלו. צבי אמר לו שהוא “סתם מחפש צרות,” ומוטב לצאת לשבוע אחד ואחר כך לשבת בשקט כל השנה.

אפילו גברת לוי הזקנה לא עודדה אותו במעשיו. “אף אחד לא יתרגז מזה שיאסרו אותך. רק תוציא לך שם רע. גם כך לא נותנים לך עבודה. זה לא יעשה לך שם מצויין בעתיד.” חוש הסדר הגרמני שלה נפגע, ממש נעלב, מסירובו לצאת.

ובכל זאת לא יצא. מין התעקשות נכנסה בו. הוא כתב להם שהוא עסוק בעבודה חשובה. יכולים היו, לכל הפחות, לענות לו. לא העבדים עסקו ביוון בפילוסופיה, אלא בני־החורין.

כאשר שכב לישון בלילה האחרון לפני היציאה עדיין היה הספק מנקר בליבו. אולי לקום בבוקר ולצאת? גברת לוי הטובה, שדאגה לו, ביקשה לדבר איתו עוד פעם אחת אחרונה, והוא השתמט. רק כאשר התעורר ביום הראשון בבוקר, שעה ארוכה לאחר המועד שבו היה עליו להיות בתחנת הרכבת, הרגיש עצמו אדם חופשי. “הנה עשיתי זאת,” אמר לעצמו. ונדמה היה לו כי כל רגע שעובר עליו כאילו ניתן לו במתנה. כאילו הוא חייל שנמצא בחופשה.

הוא הלך לאוניברסיטה ושמע הרצאות בחשק רב. גם את המשעממות ביותר. השתתף בשאלות בסוף השיעור. קרא מחצית ספרו של קורנפורד על תורת ההכרה של אפלטון בדיאלוג “סופיסטס”. התעמק בקשר אשר בין “היש המושלם” לבין אידיאת האידיאות. והתעכב בייחוד על הקטע הבעייתי אשר ב“סופיסטס” e 248, המעלה את השאלה אם קיימת תנועה ב“יש המושלם”. שאלה אשר על אודותיה התווכח הרבה עם אורי בן־עמי בקיץ.

“ובכן מה, חי זאוס, האם נשתכנעת בקלות להאמין, כי התנועה והחיים והמחשבה אינם נוכחים בחיקו של היש המושלם, וכי הוא אינו חי ואינו חושב אלא ניצב בכל הדרו וקדושתו נטול־הכרה, תקוע ללא־תנועה?”

עתה הבין כי במקום הזה בדיאלוג מופיע המושג של “היש המושלם” רק בתום הצגת דעות הפילוסופים, שקדמו לאפלטון, על המיבנה האחרון והכולל של היישות. כלומר בקטע שמובאת בו דעתם של “ידידי האידיאות”, ולפני הצגת הדעה האפלטונית המקורית, אשר מופיעה בשלמותה רק בחלק השלישי של הדיון. ומכאן שההסבר הכולל ל“יש המושלם” מופיע רק בסיכומו של הדיון כולו. היש אינו רק תנועה או רק מנוחה או רק סכומן של אלה, אלא הוא סוג של אחדות גבוהה יותר, אשר המתח הקיים בין מנוחה לתנועה הוא לגביה בעל חשיבות משנית בלבד. לפיכך הניסיון להעמיס את דעתו המגובשת של אפלטון בפירוש “היש המושלם” על אותו מקום ב“סופיסטס” בו הוא משתמש במושג זה דווקא במשמעות מצומצמת יותר, אינו מקבל חיזוק מן המיבנה הפנימי של הדיאלוג, ואין להניח שדעתו הסופית של אפלטון על היש כלולה באותו קטע.

הוא הירבה לשהות באוניברסיטה בימים האלה, כי פחד מפני ביקור פתע של שוטרים צבאיים. הוא היה בטוח שיבואו לאסור אותו. התבונן היטב אחר כל חייל שעבר ברחוב, אם אינו נכנס לחדר־המדרגות להביא לו צו כלשהו. כל יום, כשחזר מן הלימודים, היה בוחן בלהיטות סקרנית את הדואר שהתקבל, אולם יום אחר יום חלף ומאום לא הגיע אליו.

בשבוע ההוא פגש את עפרה לפנות־ערב ברחוב קינג־ג’ורג' והיא הרשתה לו להתלוות אליה לקנות נעליים. הם נכנסו לחנות ברחוב בן־יהודה, והוא היה מאושר בהתבוננו בכפות רגליה הנתונות בגרביים שקופים, בצבע חום בהיר, שהעבירו בו חלחלה של עונג אסור. ביקש לצלם בזיכרונו את מראיה בהתהלכה לעיניו על המרבד, מודדת מדי־פעם נעל אחרת, ודמות שניהם, מחייכים, נשקפת אליהם במראה.

לבסוף בחרה בזוג נעליים שלא מצאו חן בעיניו, אך מאחר שקנתה אותן, החל מעריצן בחשאי, ומרגיש שייכות מיוחדת אליהן, מפני שנקנו בנוכחותו.

“הן ראויות בהחלט שאזמין אותך לקולנוע.” אמר.

“פעם אחרת, רפי.”

“את רוצה שאקח אותך למקום יפה?”

“לאן?”

“לשוק מחנה־יהודה.”

“לא, רפי.”

אבל הסכימה להיכנס עימו לקפה קטן, “טעמון”, מול הכנסת, ולשתות שוקו.

הוא ישב וגבו לרחוב, ואמר לה כי מוטב להם לשבת כך, כדי שהוא יראה רק אותה, ואילו היא תוכל לראות את כל האנשים העוברים ברחוב. היא היתה עצובה והתבוננה בו בעיניים חולמניות. היה נדמה לו שהוא שקוף בפניה והיא יודעת כל מה שמתרחש בתוכו גם מבלי שיאמר לה מילה, ויחד עם זאת היא מתבוננת דרכו אל הרחוב ואל אנשים אחרים, כאילו אינו קיים כלל למולה.

היא אמרה: “מה קורה לבחורה שעושה הפלה ומתברר לה שלא תוכל ללדת יותר?”

והוא נבהל, מפני שלא ידע על אודות מי היא מדברת, עצמה, או מישהי אחרת? והלא בינינו צריך שעוד הכול יהיה בגדר של לפני, של מה שעוד יכול להיות… הזה כמין השבעה, ומחשבותיו: “שלא אַת היא זו, שלא אַת…”

אחר כך סיפר לה שלא יָצא למילואים. היא אמרה שזה “עוד שיגעון אחד שלו.”

ומהו השיגעון הראשון" אַת? אַת חושבת שאני אלייך, שיגעון? את טועה, עפרה, שני הדברים הם מציאות, גם אַת וגם הצבא, והם לא שיגעון פרטי שלי, ואני אתגבר עליהם, על כולם, גם עלייך, ואנצח! עוד אזכה לראות במות כולכם! ואת שמי שלי יזכרו שנים רבות לאחר שישכחו את הליצן הזה, אורי בן־עמי! אהיה ידוע לא פחות מכל הגיבורים האלה שכותבים עליהם בשבועון הצבאי ובעיתוני הערב, ומכל אותם קצינים שמעיזים לומר לי מה לעשות ואיך לחיות את חיי.

הוא ליווה אותה לדירתה, והיא נפרדה ממנו ברחוב למטה ולא הניחה לו לעלות. “תתחדשי!” קרא אחריה, “שכחתי להגיד לך!” והיא חייכה לעומתו, “תודה!” וליוותה אותו במבטה שניות אחדות, עד שהתרחק ממנה, והוא הבחין בכך והיה מאושר.

למחרת בצהריים, יום שישי, קיבל צו־קריאה ליום ראשון הקרוב, למטרת בירור, על שלא התייצב למילואים כנדרש. ועוד נאמר שם: “התייצבותך חובה! עליך לדייק! במידה ולא תופיע תועמד למשפט!”

המצב אינו נורא כל כך, אמר לעצמו, אם במקום לאסור אותי הם בסך־הכול מזמינים אותי לבירור. אם יראו שאני מתעקש ומוכן אפילו להיאסר ובלבד שלא ללכת למילואים, יסכימו סוף־סוף להניח לי לנפשי. יותר טוב שיחשבו שאני משוגע, ויגידו לעצמם: למה לנו צרות איתו? ואם ירגיזו אותי אצעק כך שהקירות ירעדו!

הבוקר היה גשום ורטוב, וכאשר ירד מירושלים (בסיס החטיבה נמצא באחד ממחנות הצבא שבשפלה) נראו שתי מכוניות הפוכות באחד מעיקוליה החלקלקים של דרך שער־הגיא, אות מבשר רעות להמשכו של יום. הוא היה לבוש חם מאוד, לפי מידות יום חורף ירושלמי, וכאשר הגיע האוטובוס לסביבות רמלה, החל מזיע, וחש עצמו מסורבל בבגדים מיותרים, כמין דב ישנוני שנקלע לאיזור הטרופי.

רס"ר אליהו קיבל אותו בחיוך, ובפני שתי הפקידות, חיילות צעירות שישבו במשרד, אמר לו: “רפאל! איזה צרות את עושה לנו? אתה לא יכול לצאת למילואים כמו כולם?”

פוליק שתק.

“יוצאים אנשים עם ארבעה ילדים, ואין להם אפילו מקום עבודה מסודר, ולא מתאוננים. רק אתה, מתפנק.”

פוליק אמר שלא מתחשבים בו. יש לו קשיים נפשיים, והוא אינו יכול ללמוד. הוא כותב עכשיו עבודה חשובה על תולדות הפילוסופיה היוונית.

“אם היוונים יכלו לחכות אלף שנים עד שאתה תכתוב עליהם, הם יכולים לחכות עוד שבוע אחד. ממילא השיניים של אף אחד מהם כבר לא כואבות.”

פוליק אמר שעברו כבר קרוב לאלפיים וחמש מאות שנים מאז.

“מה אמרתי לך? אז בטח שאין מה למהר!”

פוליק הזיע ותקע מבטו בעקשנות ברצפת הבטון הסדוקה. הוא הוריד את המעיל הכבד שלו. הוא נראה, במעיל האפור ובסוודר הירושלמי העבה והכתום, כמי שבא מעולם אחר. יוצא דופן לעומת העסקנות הצבאית שבצריף המשרד, סוכת הש“ג החמוש בשער המחנה. כל אותם בעלי מדים ודרגות שמסתובבים בחוץ. ועצי האיקליפטוס, והמכוניות הצבאיות והזחל”מים שהיו חורצים מדי פעם את הכביש ברעש מחריש אוזניים.

“אז מה יהיה?” שאל הרס"ר, שהיה לערך בגילו של פוליק.

“אני לא יודע.”

“תשמע רפאל, למה אתה עושה צרות? תצא, תיפטר מזה, ואחר כך יהיו לך לפחות שלושה חודשים של חופש. תוכל לכתוב כמה פילוסופיה שאתה רוצה, ולהיות יותר מפורסם אפילו משפינוזה.”

פוליק חייך במרירות. שפינוזה!

“הוועדה שליד קצין העיר לא פטרה אותך מן השירות.” המשיך ואמר הרס"ר. “שם יושבים אזרחים, לא אנשי צבא. ואם הם החליטו שזה לא יפגע בלימודים שלך, אז הם יודעים מה שהם עושים, לא? אולי יש לך טענות גם אליהם?”

“לא.” אמר פוליק. “הם לא יכולים להתנהג אחרת.”

“אתה רואה?”

פוליק שתק.

“אז מה יהיה?”

“אני לא יודע. תעשו בי מה שאתם רוצים.”

“תראה,” אמר הרס"ר, “אני רוצה להיות ‘פייר’ איתך. למה לך לעשת עניינים? בהתחלת חודש ינואר מתקיים מחזור נוסף של אותו אימון. אתן לך צו־קריאה חדש למועד ההוא, ונגמור בינינו את העניין כאילו שום דבר לא קרה. ‘פייר’ או לא? תגיד? זאת האפשרות האחת.”

“ומה השנייה?”

“שנלך עכשיו לשליש החטיבתי.”

“הוא מוכן לדבר איתי?”

“לא. הוא אומר שכבר נפגשת איתו פעם והסברת לו את מצבך. הוא גם קרא את המכתבים היפים שלך, ששלחת לנו. אם אנחנו הולכים אליו זאת אומרת שאתה תעמוד למשפט בפניו. וזה הסיכון שלך. אי־אפשר לדעת מה יהיה. אתה יכול להיכנס משם ישר לשלושים וחמישה יום בבית־סוהר צבאי. זה לא צחוק. רק לפני שבוע הוא הכניס לכלא אב לשלושה ילדים שלא התייצב לשירות המילואים. בלי שום חוכמות.”

“אני…”

פוליק חש כמין חמימות של העזה ופחד שעולה ופושטת בכל גופו. זהו זה. בא האות! ברצון היה פושט גם את הסוודר הכתום שלו, אולם היה עליו לעשות זאת מעל ראשו, כי הסוודר היה ללא כפתורים, ואגב כך ייפרע שערו, ומראהו יהא מגוחך אז, בהתפשטו.

במעומעם זכר שעכשיו, כמו בשעות בהן היה נמצא עם עפרה ומתבונן בכפות רגליה הערומות, הוא מתרגש ומשקפיו מהבילות. כמעט בכה. הוא הבחין בקושי במבטיהן של שתי הפקידות, החיילות הצעירות, אך מרוב התרגשות היטשטשו פניהן בעיניו, ולא היה מכיר אותן אילו פגש בהן מיד לאחר צאתו מן המשרד. אף לא היה לו מושג כלשהו במה עסקו שתיהן כל אותה שעה.

“אז מה החלטת?”

“אני לא יודע.” ענה פוליק בעקשנות. מצד אחד הוא יודע שסופו להיאסר, במוקדם או במאוחר. הם לא יניחו לו לחיות בשלווה. את המאבק הזה יהיה עליו להיאבק פעם אחת ויסודית עד שירוצצו אותו. הוא לא יימלט מן המאבק הסופי. לולא התבייש היה מכריז על עצמו זה מכבר בתור סרבן־מלחמה. אולם הוא סלד מן הפרסומת שתתלווה לכך. ומה יגידו בני־משפחתו? ואיך יתייחס הציבור ברצינות לתגליתו הגדולה על הקשר הסמוי, והניתן להוכחה, אשר קיים בין האידיאות הגדולות שב“סופיסטס”,“פיליבוס”, “פרמנידס” ו“טימאיוס” – אם ידעו שהוא סרבן־מלחמה?

וחוץ מזה, במה יועיל אם יילך עכשיו למאסר? לפתע פתאום ייעלם, וגם אם ידאג לו מישהו, לא יוכלו לעזור לו בכלום. להיפך, עוד יגידו שמגיע לו. הצבא הוא מכונה חזקה, אם אתה נכנס בה שוב לא תצא אלא אם כן יטחנו אותך קודם כל לפי מה שהם רוצים. והם רוצים “להראות לו” מי חזק יותר. ומה יוסיפו לו שלושים וחמשת הימים במאסר, ההשפלות, תנאי הכלא הגרועים והעונשים הנוספים? ממילא לא ישנה במאום את מצבו. האדם בימינו רגיל לציית.

“אז מה החלטת?” אמר הרס"ר. “שבוע אחד או שלושים וחמישה יום? מה יותר טוב לך?”

מה יותר טוב?

פוליק הסתובב הנה והנה בחדר הצריף הצר, והרהר. משקפיו העלו דוק של ערפל והוא ניגש לחלון וניקה אותם שוב ושוב. בינתיים הופיעו אנשים נוספים לבירור, אף הם לא יצאו לשירות במועד שנקבע להם. כולם היו מבוגרים מפוליק. האחד גחן אל הרס“ר ודמעות עמדו בעיניו, וסיפר (בנוכחות שתי הפקידות הצעירות, שכמעט יכלו להיות בנותיו), כי רב עם אשתו והיא ברחה ממנו והשאירה אותו לבד עם שלושה ילדים. נקבע לו מועד לבירור העניין בבית־הדין של הרבנות בתל־אביב, והנה גם ההזמנה, אישור לדבריו. הסברו הניח את דעת הרס”ר, והוא פטר אותו בלא כלום. האיש שאשתו ברחה ממנו נשבע והבטיח כי לא תהיינה שום בעיות נוספת בעתיד, והודה לרס“ר בהתרפסות נרגשת, שהביאה במבוכה את הרס”ר.

האזרח השני הביא מכתב של קבע מרופא צבאי האוסר עליו לצאת לאימוני־שדה מפני שנפצע ברגלו.

“מדוע לא הודעת לנו את זה מקודם?” שאל הרס"ר.

“חשבתי שאתם יודעים. תמיד קוראים לי בטעות, ואני לא צריך בכלל לצאת.”

אף הוא נפטר בלא כלום.

השלישי סיפר שאשתו חלתה לפתע והוא אפילו לא היה יכול לצאת לעבודה, אלא נשאר בבית עם ילד בן שבעה חודשים וילדה בת שלוש.

“לא יכולת להביא מישהו מהמשפחה?”

“מה אני יכול לעשות? אין לי את מי להביא.” ענה האיש בקול שאינו משכנע ביותר.

“מה אתה, מינקת?”

“לא, נותנים עכשיו חלב מהבקבוק,” ומיד הגיש את הפתק של הרופא, המאשר את מחלת האישה.

“טוב,” אמר הרס"ר, “יש לנו אותו אימון בדיוק בעוד שבועיים. אז זה יהיה נוח לך לצאת?”

“כן.” אמר הלה מחוסר ברירה, ולא נראה מאושר ביותר.

“בסדר,” רשם לו הרס"ר צו־קריאה חדש ושלח אותו בברכת החלמה מהירה לאשתו.

“ובכן, רפאל, מה החלטת?” שאל את פוליק כאשר גמר עם היתר.

פוליק שתק. האיש שהשתופף על הרס"ר, ודמעות בעיניו, מול שתי הבחורות הצעירות, כמעט שגרם לפוליק לבכות עימו יחד. מצד שני, מאושר כמוהו, נפטר בלי עונש בזכות המריבה עם אשתו.

“נו באמת, למה לך להיות שונה מכולם? הלא ראית עם איזה בעיות באים אנשים לכאן. תגיד את האמת, זה לא ‘פייר’ מה שאני מציע לך?”

“כן.”

“אז למה אתה מחכה?”

פוליק הוציא את לוח־הכיס שלו. היתה לו בחינה בלשון האנגלית בשבוע ההוא. אולי זה יציל אותו?

“יש לי בחינה באנגלית.” אמר בקול מהסס.

“שמע, טוב, אי־אפשר בלי. כל אחד מוכרח להיות גם קצת דפוק במשהו. מה אתה רוצה, שהכול יילך חלק, בלי להפסיד שום דבר? זה אי־אפשר. אם היית יוצא בשבוע שעבר לא היית מפסיד כלום.”

פוליק הרהר במרירות, כן, שום דבר, חוץ מאשר לקנות נעליים עם עפרה, ולשבת איתה בקפה “טעמון” ולקרוא חצי קורנפורד ולמצוא את העניין הזה עם מקומו של “היש המושלם” ב“סופיסטס” e 248.

“אז אני כותב לך צו־קריאה חדש, בסדר? וגם שובר־נסיעה ברכבת מירושלים.”

“לא צריך,” אמר פוליק, “יש לי עוד את השובר הקודם.”

“תקרע אותו. התאריך כבר עבר.”

והוא רשם במהירות, במילוי דק של עט כדורי, צו־קריאה, ואמר לפקידה להכין לפוליק את שובר־הנסיעה ברכבת.

“”תראה," אמר לו פוליק, “אני באמת לא יודע מה לעשות אתכם כל פעם. כבר חשבתי להכריז על עצמי כסרבן־מלחמה או ללכת לפסיכיאטר. אני לא יודע מה יהיה הסוף. אתם לא רוצים להבין אותי בכלל. נמאס לי. אני לא יכול להיות כל השנים מין כזה סתם מישהו, חייל פשוט שכולם דופקים אותו.”

“תפסיק שטויות!” אמר הרס"ר, “מה פתאום? יש לך כאן תפקיד בחטיבה. אתה חובש! בהחלט לא סתם מישהו. ואני גם רואה שאתה מספיק לגמרי לא רע, ללמוד באוניברסיטה, להיות סטודנט. לבוש טוב. אתה נראה, בלי עין הרע, אינטיליגנַט, כמו איזה צ’כוב אחד. אין לך שום סיבה מוצדקת להתלונן. המצב שלך טוב בהשוואה לאחרים. תגיד, לא כתבת כבר מספיק עבודות בפילוסופיה שלך?”

“רק אחת,” אמר פוליק, “ואתם לא נותנים לי לגמור אותה.”

“לא צריך להגזים.”

“בכל זאת, הייתי רוצה להגיש בקשת העברה מן החטיבה. אפשר?” שאל פוליק, כחושש פן יעליב את הרס"ר.

המצב שלי טוב בהשוואה לאחרים? מי הם האחרים? איכפת להם בכלל מהפילוסופיה? ואתה איכפת לך שאין לי בכלל ממה לחיות השנה? שבשבת האחרונה התקיימתי רק על לחם ואבוקדו? ובקיץ אתם לא נתתם לי לעבוד? נכון שאני לא אוהב לעבוד, אבל כשאני יודע שצפויים לי שבועות ארוכים של אימונים בחום הקיץ, עובר לי לגמרי החשק לעשות משהו, מחוץ לישיבת הבטלה, והציפייה המעצבנת של חודש תמים, עד ליום היציאה למילואים.

היום הראשון הוא הנורא ביותר. חלוקת הציוד. החוֹם. הלכלוך. שמן־הרובים. המזון הקלוקל. צעקות המפקדים. החלפת הבגדים האזרחיים במדי עבודה צבאיים, קרועים ומטולאים וחסרי כפתורים, שהם מקומטים ואף פעם אינם לפי מידתך, או תלויים כשק או צרים מדי, ואתה נראה בהם כמו אסיר.

הרס"ר הוציא ממגירת שולחנו טפסים אחדים.

“בהעברה,” אמר, “הכול ‘מן אללה’. אתה לא יכול לדעת אף פעם לאן תתגלגל. כאן לפחות כבר מכירים אותך.”

“בכל זאת תן לי.” אמר פוליק.

“בבקשה. אבל זה לא פוטר אותך מן האימון שבעוד שבועיים.”

“אני יודע.”

והוא יצא מן המשרד באמירת שלום רפה. גזעי האיקליפטוסים בחוץ היו מסוידים לבן. הוא הלך ברגל לצד הכביש, עד לתחנת האוטובוסים הקרובה, ועבר על פני מגרש ובו מכוניות צבא מצריות ישנות מדגם סובייטי, שאריות השלל ממלחמת ביני ב־1956. זיעתו יבשה עליו, אך השמש החורפית של השפלה גרמה לו להזיע שוב בסוודר הכתום, במהרו ללכת. הוא השתוקק לחזור לירושלים מהר ככל האפשר, ומבלי להתעכב אפילו בבית־אימו בתל־אביב. שם בעיר המרוחקת, הגבוהה וההררית, בה השלג יורד, מצא כמין אשלייה של מקלט מפני הצבאיות של האימונים השנתיים כל קיץ, בנגב ובגליל.

למה התכוון הרס"ר שעה שאמר לו שמצבו “טוב בהשוואה לאחים?” – אולי לכך ששום אדם אחר בחטיבה לא כתב עד כה מאומה על אודות אפלטון, גם לא הלך לקנות נעליים עם עפרה? באיזשהו מקום חותרים הדיבורים הללו בתוך נפשו והופכים אותו למטורף שקט. העולם החדש שביצר לעצמו בירושלים מכוּון לאפשר לו ניתוק מן המציאות שסובבת אותו, למען יוכל לחיות במציאות אחרת, שלמה יותר, – אמנם בדוייה, – של ההגות הפילוסופית ושל לימודיו. בדרך הזאת אין פשרות. רק כך אפשר להגיע למשהו. מפני כך לא השתוקק מעולם שיהיה לו מכשיר רדיו בחדרו, וחדל לשמוע חדשות ברדיו הישן של גברת לוי הזקנה. אם תהיה מלחמה כבר יודיעו לו, אמר. גם עיתונים ניסה לחדול לקרוא, אך פרשת לבון כמו רדפה אחריו ולא הניחה לו, והוא חפר בעיתונים ונבר בהם בלהיטות, תאב לדעת יותר ויותר מה מסתתר מאחורי הכינויים המרמזים שהותירה הצנזורה לפרסם, מה מסתירים אותם כתמים לבנים בעיתון, המראים על קטעים שהוצאו מן הדפוס מפני שאינם מותרים בפירסום.

אך הסתגרותו אינה מועילה לו. צו־הקריאה מגיע כסדר, והורס לו את כל בנייני רוחו, מזכיר לו שכל עבודתו הפילוסופית ולימודיו, המוקדשים לתכלית האחת של חיי חופש ומחקר, אינם אלא משחק אינפנטילי. בעצם הוא חייל ולא סטודנט, ועליו לשבת בביתו ולחכות להוראות המפקדים שלו ולציית להן באופן עיוור. ומתוך פרספקטיבה זו של הרס"ר הממונה על גורלו, עליו לראות את כל חייו בשנים הקרובות, שהן שנות הלימודים והמחשבה הטובות ביותר.

גם הוא חלם פעם להשתקע בנושאים מיטאפיזיים, פילוסופיים, דתיים, להבין את חידת האדם כשהוא לעצמו. הלא לכן בא ללמוד. גם הוא רצה להוסיף משהו לתרבות המערב, משהו השווה בערכו ובתהודתו לתרומת אחד מאנשי הרוח, החוקרים והסופרים היהודיים החיים כיום בארצות המערב, אך הדבר נבצר מיכולתו. המצב בו הוא נתון, המחנק הזה, הידיעה המתמדת שהשלווה והחופש, שהן תנאי ראשון לכל יצירה רוחנית, אינן בהישג ידו, כל הגורמים האלה מתנים את חייו וקובעים את הנושאים המעסיקים את מחשבתו, ויוצא שהבעייה העיקרית של חייו הרוחניים היא המציאות המחניקה בה הוא כפרט נשחק והולך.

ומדוע, למשל, צריכה פרשת לבון, או פרשת הצרות שלו עם המילואים – לעניין מישהו בעולם? מה זה קשור לאפלטון? השירות בצבאט, הערבים, הגבול, פשיטות התגמול הנועזות, ואפילו המלחמה, רחוקים מלהיות נושאים מיטאפיזיים. הם טובים רק כדי לעורר הד גדול בעיתונות שיכורת הפטריוטיות, אשר מלבה את רגשות הפחד והניצחון, ואין לה ולא כלום עם חירותו של האדם.

שפינוזה. ההרצאות בתורת המידות והמדינה. האולם בבניין לאוטרמן למטה, עם העמודים בתוכו. עפרה, שלפעמים מתגנבת לשמוע הרצאה בפילוסופיה, למרות שמתחילה כבר להתייאש מלימודיה ומדברת על כך שבסוף השנה תעזוב את ירושלים. כל לילה הוא חולם שמריצים אותו על פני גבעות, מאמנים אותו, מלבישים אותו מדי־עבודה של חייל־מילואים, נותנים בידו רובה ו’מסטינג', צועקים עליו, מענישים אותו, מוליכים אותו במסע מפרך בנוף הרים זר הדומה להרי ירושלים אך ירוק מהם, מטיפים לו מוסר כאילו הוא ילד מפגר, או עבד, והוא מתעורר שטוף זיעה קרה, וכעבור זמן לא רב קורה לו כל זה במציאות, מאחר שהוא חייל פשוט כל השנים, חובש מחלקתי.

“הללו, שמנהיגים או שמחזיקים בידם את הממשלה, משתדלים לחפות תמיד חיפוי של חוקיות על כל מעשה רע שהם עושים, ולהוכיח לו לעם שהמעשה נעשה בהגינות. מה שעולה אמנם בידם על נקלה, כשכל פירושם של הדינים תלוי בהם בלבד.” לא, זה רק על הערבים, כל מה שאומר שפינוזה שם, בפרק “על מדינת העברים”.

בעת שיצאו העברים ממצרים הם מסרו את זכותם הטבעית להנהגתו של משה, ובכך יצרו תיאוקרטיה בה לא התבונה מושלת בכיפה, אלא מצוות הדת ותועלתם של אלה הנושאים את דבר האל. לכן אין שלטונו של משה השלטון הטוב ביותר, והחברה העברית העתיקה לא היתה כלל וכלל אידאלית, כפי שחושבים הרמב"ם ובן־גוריון, אלא להיפך – העם, בגלל בערותו ובורותו, האמין יותר במזל מאשר בחוקיות, ושיעבד עצמו ביד המנהיגות החריזמתית של משה, אשר ראה עצמו שלוחו של האל, ואשר כך גם באו אלינו תיאוריו על פי סיפורי העם.

על רקע זה מצטיירת דמותו של משה ושל מדינת העברים העתיקה כתיאוקרטיה, אשר השתמשה בתורה כאמצעי כדי לשלוט בעם באמצעות הפחד והתקווה, כלומר בדרך של ליבוי ההיפעלויות הרגשיות והיצרים, ולא באמצעות החופש והתבונה. אז משה זה נאצר? או בן־גוריון? בן־גוריון יצא לחופשה ארוכה לאחר שהממשלה אישרה את מסקנות ועדת שבעת השרים, שהן לטובת לבון. העיתונים כותבים שהמדינה תתפורר אם בן־גוריון יתפטר ויילך. מי יגן עלינו? מי ילכד אותנו? נאצר?

בשירותו האחרון, בקיץ, היה עליו לתרגל בערב, עם כל המחלקה, אחר יום אימונים קשה ומפרך של סופות חול בנגב, משך שעה ארוכה, הלוך וחזור, תרגיל של יציאה מן המאהל למיסדר תוך חמש־עשרה שניות, מאחר שהמחלקה (שהיו בה חיילים מבוגרים ממנו בעשר שנים כמעט) לא היתה די זריזה, לדעת הסמל.

מה עליו לעשות?

האדם, אומר שפינוזה, הוא אופן סופי של הטבע. הוא חופשי רק כאשר הוא נקבע על פי הטבע, ורק אז אין סתירה בין שמירתו על קיומו העצמי, חופשו ואושרו – לבין הבנתו הרציונאלית את הטבע ואת מעמדו בו. המעבר מן המצב הטבעי לאמנה החברתית צריך לקום בצורת השלטון הדמוקרטי, ויש לקוות כי שלטון זה ינוהל עלפי התבונה.

לעומת זאת, בעת שהפחד והתקווה, כהיפעלויות הנפש, או רוח העריצות, או התעמולה האידיאולוגית – הם שקובעים את דרכה של החברה, באה שעתן של התיאוקרטיה ושל המונרכיה מן הסוג הגרוע. כן, ושל העמדת הפנים ושל הזיוף. מה היה עושה שפינוזה אם היה עליו להשתפשף בבסיס־טירונים במקום ללטש זכוכיות אופטיות באמסטרדם? האם היה יכול לכתוב “מאמר תיאולוגי־מדיני” בתור חייל־מילואים, בצל קריאות־פתע והשפלות מצד טיפשים ופחותים ממנו במעלה? מזלה של הדימוקרטיה ושל התרבות הישראלית שנחלצים להגנתה בחורים דגולים כאורי בן־עמי, להם אין, כנראה, בעיות עם הצבא.

מה עליו לעשות?

עומדות בפניו כמה ברירות, שהאחת גרועה מן האחרת.

הוא יכול לסרב לצאת למילואים ולהכריז על עצמו כעל סרבן־מלחמה. ואז יישפט ויישלח מיד לבית־סוהר צבאי, וייעשה למנודה בעיני חבריו ומוריו, ששופטים אותו לא רק על פי בקיאותו בשפינוזה ותגליותיו בפילוסופיה היוונית, אלא גם על פי מידת הפטריוטיות שלו. מן התועלת היא לחרוק שיניים בשקט ולהידום, להיות “בחור טוב”, כך עושים כולם. אחרת, שום עיתון לא ידפיס את מאמריו ואת סיפוריו, ושום הוצאה ישראלית לא תוציא את הספר שהוא מתכוון לכתוב על הפילוסופיה היוונית, אלא אם כן יהיו לו קשרים כמו שיש לאורי בן־עמי, אשר גם בהיותו מתנגד כביכול למשטר, יודע לומר מילה טובה היכן שצריך, להיות “יריב הוגן”, כלומר, יריב שמגדיל את המוניטין של מתנגדיו בהתפלמסו עימם. מתכבד בפירסומו המוסרי הגדל והולך בתור נון־קונפורמיסט, והופכו לעמדה של כוח שיש עימה טובות הנאה רבות על חשבון הציבור. הוא הפיץ שמועה כי כדי ל“נטרל” אותו באמצע מאבקו להצלת הדימוקרטיה, הציעו לו משרת שליח לענייני תרבות והסברה באחת מבירות אירופה, הצעה שהוא כמובן דחה בשאט־נפש. לא איש כמוהו יעמוד למכירה. דחה! בעוד שנתיים, מי אם לא הוא, יקבל! והלא כבר נסע פעם.

עם ישראל, אומר בן־גוריון, הוא העם הנבחר ומטרתו להיות “לאור גויים”. אור? איזה אור? בגידת אנשי־הרוח?

שפינוזה, בפרק “על בחירת העברים”, אומר: “העם העברי לא נבחר על־ידי אלוהים מיתר העמים מבחינת השכל, ולא מבחינת שלוות־הנפש, כי אם מבחינת החברה והמזל שעל־ידו השיג את ממלכתו והחזיק בה במשך שנים כה רבות. ודבר זה ברור בתכלית מן המקרא עצמו: שכן אם יחזור אדם על המקרא אפילו ברפרוף, יראה בבירור כי העברים לא הצטיינו על פני שאר העמים אלא במה שהצליחו במעשיהם השייכים לביטחון החיים והתגברו על סכנות גדולות, וזאת בייחוד רק בעזרתו החיצונית של אלוהים. ואילו בשאר הדברים היו שווים ליתר העמים, ואלוהים נטה חסד לכולם במידה שווה.”

מה לעשות?

להמשיך במצב כמו שהוא, ואז – מה יהיה בסופו? יגיע לבית־משוגעים, או שיחליט ללמוד יוונית ולהיות בן־חורין לעסוק בפילוסופיה רק לאחר שיבוא השלום עם הערבים? ובינתיים אולי בכלל מוטב לו שיתגייס לצבא, כי אז, לפחות, אחרי עשרים שנה, יוכל לקבל פנסיה, בעוד אשר בתור פילוסוף־מתחיל (הוא אכן ראה עצמו כמי שעתיד לקשור את גורלו בפילוסופיה) לא יגיע לעולם אפילו לידי כך.

עכשיו? לצבא? לתמיד? כשהשבוע האחד ממרר לו את חייו? ומה יהיה על הלימודים, ועפרה, ועל המדינה ופרשת לבון? והלא הטבעת מתהדקת סביבו, כל הזמן היא מתהדקת. אין חוכמות. כל זמן שאני לא חופשי, אני עבד. הצבא והמילואים הם הצלב הפרטי אשר כל אחד מאיתנו נושא על גבו: נידון, כפוף לפקודות, ושותק, ואחדים יוצאים מדעתם.

“אך במדינה ובממשלה, שבה שלום כל העם כולו, ולא שלום השליט, הוא החוק העליון, הרי כל מי שמציית בכול לרשות העליונה לא ייקרא עבד שאינו מועיל לעצמו, כי אם נתין. על כן החופשית שבמדינות היא זו שחוקיה הושתתו על התבונה הבריאה, כי שם עשוי כל אחד, לכשירצה, להיות חופשי, כלומר לחיות בלב שלם על פי הנהגת התבונה.”

יעזור לי הרבה – אם גם בתור נתין אני משתגע, בין אם יש בכך מן ההנהגה על פי התבונה הבריאה, בין אם לא, אני לא יכול יותר.

הוא ירד מן האוטובוס בתחנת השוק של מחנה־יהודה. אני צריך לפצות את עצמי במשהו על כל הצרות של היום, אמר אל נפשו. האוויר הירושלמי החורפי והקר היה לו כמשיב נפש, שמש צוננת האירה שמיים כחולים וצלולים, נקיים מענן, רחובות העיר היו רחוצים בגשם אשר ירד בבוקר. והוא השתרך לאיטו בסימטאות השוק ההומות והלך לאכול ארוחת־צהריים אצל מנטלו.

 

פרק ט    🔗

ההליכה בסימטאות השוק, המקורֶה שקי בד של יוטה, שובבה את נפשו. שם זרמו החיים האמיתיים. שם זרמו החיים האמיתיים. שעות ארוכות אהב לשוטט מדוכן לדוכן, והצטער על שאין לו משפחה כדי לקנות למענה. לעמוד על המקח ולשוחח עם המוכרים הרעשניים, אשר מפיהם אפשר לשמוע פניני־לשון שמורכבות עברית וערבית, ולחזור עם סלים גדושי כל טוב.

בחנותו של מוכר החמוצים נמצאו בחביונות ובפחיות שלל זיתים וירקות כבושים. זיתים שחורים קטנים וזיתים שחורים גדולים ורכים הקרויים “מסלינס” בנוסח יוון וטורקיה. זיתים עבים וקשים שצבעם בין שחור לחום. זיתים נפוחי מידות בצבע חאקי, והם עשויים בשום ובחומץ ובמלח, בשמיר בחומץ ובמלח, בטעם “אשכנזי” אשר פוליק לא אהב. זיתים ירוקים בגודל בינוני, עשויים במלח ובפרוסות־לימון ובפלפל־חריף, בטעם ערבי ארץ־ישראלי, והם דפוקים וטריים, צבעם ירוק בהיר, נוצצים בשמן, תאווה לעיניים וריחם מגרה. זיתים ירוקים קטנים עשויים ברוטב אדמדם של פלפל חריף, טחון בשום ובמלח. בחבית־עץ רחבה צפו בתוך מי־המלח פלחים של עגבניות חמוצות שצבען ירוק־חיוור, מטבעות של מלפפונים, נתחי פלפל ירוק, מטריות זעירות של ראשי כרובית לבנבנים וגבשושיים, פלחים משוננים של דלעת כתומה, גזר צהבהב ופלחי גמבה אדומים כדם.

בעל חנות לצמר כבשים ישב ומרט פרוות כבשים שצבען חום וצהוב. מחוץ לחנותו, על פני המדרכה, היו פרושים על גבי שקים קווצות של צמר מרוט ולח, לייבשן בשמש לאחר שטיפתן. בחשכת חנותו נראו ערימות של פרוות, שקים מלאים באניצי צמר, ויריעות עבות ומגוללות של צמר לבן וגס.

באמצע הסימטה, תחת לתקרת יריעות השקים, יש גמד גיבן על גבי ארגז עץ, הניצב על צידו הצר, ואשר רופד בכר של סמרטוטים. לפניו היה שולחן מתקפל, ועליו פרושות איגרות של מפעל הפיס, כריבועי שחמט. בקושי הגיע ראשו אל שפת השולחן. גופו הזעיר נחבא למטה. רגליו הקטנות השתלשלו באוויר. פניו היו חיוורות ושקופות, כפני שועל חולה, וכתם שמש בודד מטייל עליהן. חבש כומתה כחולה וידיו הדקות טיילו על פני השולחן כנאחזות בו.

“הי גמדיקו! יא אבּוּ־בַּארֵט!” צעקו אליו שני בחורים, ועברו הלאה משם, ולראש האחד מהם רשת חבלים ממולאה בפיתות עגולות, רחבות מאוד ודקות, שהיו סדורות זו על גבי זו, גבוהות כמגדל, וצנופות על קדקודו ככובע.

השוק היה מלא ערימות של תפוזים, אשכוליות, לימונים, פירות אבוקדו, תפוחי־עץ, עגבניות, עלי חסה, ראשי כרוב וכרובית, גזר, קולרבי, צנונים וצנוניות אדומים שנרחצו מבעוד בוקר, פירות מיובשים, בגדים זולים, כלי מטבח ועוגיות, בשר, דגים, עופות, וזמירות התגרנים בקולי־קולות.

“תפסיק יא מכונת־קקה שכמוך,” שמע פוליק מישהו צועק מעבר לאחד הדוכנים. “מה אתה עושה כל היום? אוכל, מחרבן וישן!”

ומה אני עושה כל היום? אמר אל נפשו. כל יום? האם אני בסדר שאינני מוכן לצאת למילואים מפני שאני מרגיש שם כמו עבד? – “מי שנמשך אחר תאוותו עד שאין בידו לראות ולעשות שום דבר שמועיל לו, הוא בייחוד עבד,” אומר שפינוזה, “ובן־חורין אינו אלא מי שחי בלב שלם לפי הנהגת התבונה בלבד. אמנם פעולה לפי פקודה, כלומר ציות, מבטלת במידת־מה את החופש, אך לא היא עושה מיניה־וביה עבד, אלא טעם הפעולה. אם תכלית הפעולה אינה תועלתו של הפועל גופו, כי אם תועלתו של המצוֶוה, הרי הפועל הוא עבד, ואינו מועיל לעצמו.”

תכלית הפעולה אשר לשמה קוראים לי כל פעם היא טובת המדינה כולה, ובתוכה גם טובתי שלי כאזרח, אך מה לעשות אם בינתיים אני עצמי הולך ומשתגע גם בתור אדם פרטי וגם בתור חלק של המדינה?

שני פקחים מן העירייה התנפלו על רוכל ירקות מפני שצעק והכריז בקול רם על סחורתו.

“כל היום לא צעקתי!” צעק, “אם לא אצעק – מי יבוא לקנות? הנה, משם צועקים!” הצביע אל פינת הסימטה, “לכו תצעקו עליהם!” הוא היה מבוהל וחיוור, וכמעט פרץ בבכי, והללו משם צעקו והחזירו לו: “יא חתיכת חרא אחד! שתוק! יא מלשין בן מלשין בן כּוּס־אימו המלשינה!”

אבל רק הסתלקו הפקחים, וכבר חייך המסכן כאילו כלום לא קרה, וצבע פניו העליז שב אליו, “כּוּסָה! אוי כוסה כוסה כוסה…” שר והכריז על קישואי חורף נדירים.

במדרכה אשר ממול, ליד קיר בית בעברו השני של רחוב אגריפס, עמד יהודי אשכנזי זקן עם קופסת עץ קטנה, מלאה כרטיסי קרטון אפורים, שהיו שחוקים מרוב שימוש. סביבו התקבצה ובאה עדת ילדים ארוכי פיאות וחבושי כובעים שחורים, פרחי ה“חדר” או הישיבה הסמוכה, ועסקו בהגרלות. כל הגרלה עלתה עשר אגורות, המגריל היה משלשל מטבע לידי היהודי הזקן, ומוציא כרטיס ממוספר מקופסתו. על אצטבת עץ עתיקה, סמוכה לקיר, ניצבו סדורים במדפים וממוספרים כל פרסי ההגרלה: חפיסות שוקולד גרוע “נוּגַט” בעטיפות לא להן, כמה חפיסות שוקולד משובח (שהעלו אבק ובהן לא זכה איש) וחפצים של כלום: צפצפות, עפרונות, מחקים וסוכריות. הזוכים בפיס העלו בחלקם רק את חפיסות ה“נוגט”, והם החזירו, כרגילים בדבר, את עטיפותיהן השאולות לידי הזקן, והתחלקו ביניהם בשוקולדה הגרועה, שנזלה על אצבעותיהם.

לולא המילואים, אמר פוליק אל נפשו, היה העולם כל־כך יפה, מדוע עליו להיזכר מדי פעם בצו־הקריאה החדש המונח בארנקו? המעמד המשפיל, בבוקר, בצריף המשרד של קצין־הקישור החטיבתי, מילא אותו כעס אין־אונים, שהצטבר בחזהו ובגרונו כמין מחנק נפשי. כמה חבל שאי־אפשר להביא את עפרה לכאן ולטייל איתה. מראות יפים היו מרככים את ליבה, ואם היתה רואה שאפשר למצוא בו, בפוליק, עניין וחוויות חדשות, היתה רוצה לשהות יותר בקירבתו לאהוב אותו.

במורד רחוב אגריפס, ליד סימטה המובילה למסעדתו של מנטלו, עמד פועל, כנראה לפני הפסקת הצהריים שלו, ו“רחץ” את עצמו בברז האוויר של הקומפרסור, בו עבד. הוא היטה את הזרם לעבר עורפו, שערותיו, שף ידיו בזו אחר זו, הגב, החולצה, רגליו ונעליו, וכאשר ניקה עצמו היטב מן האבק, עלה כחוגג למסעדה. פוליק עקב בקינאה אחר גבו הרחב, ונכנס מיד אחריו.

ממול, בסימטה, תלוי הנשים שורות של כבסים צבעוניים, שנשארו תלויים לרוחב הרחוב על גבי חבלים בין המרפסות הגבוהות, מבית אל בית, כמין קרנבל עליז של עניים.

אצל השולחן העמוס צלחות ריקות ושיירי פיתות ישב לאכול זקן חרומף, ולו שיער שיבה דליל המזדקר לאחור. כתפותיו החזיקו במכנסיים חומים, תלויים בריפיון, וחולצת חאקי נקייה ומהוהה מאוד, כאילו גיהצוה פעמים אין־ספור, הסתתרה מתחת למקטורן אפור וישן. פניו היו חרושות קמטים ושחומות. על אצבעו טבעת כסף רחבה, ועליה מוטבעות אותיות בולטות: “אני לדודי ודודי לי.” לצידו הניח קופסת פלאסטיק מלבנית בעלת מיכסה ירוק, וכאשר ניגש אליו הבחור המגיש, ביקש “פלייש מיט קארטופלאך”, הוא התכוון כנראה לקחתם עימו בקופסה.

הבחור לא הבין את דבריו, ואחר כך הסביר לו כי אפשר לקבל כאן רק חומוס, מרק שעועית, אורז, קציצות ברוטב ופול.

הזקן קם מבלי לאכול, רטן והלך.

הבחורים הצעירים שעבדו בהגשה היו חגורים מגבות מיטבח כחלחלות, שהתנוססו כסינורים על מותניהם. מכנסיהם שחורים היו וצרים. הם רצו משולחן לשולחן, ואל חלון המיטבח הקרוע בקיר, וחזרו בקול רם על שמות המנות שהתבקשו להביא.

הרדיו ניגן מוסיקה מזרחית.

אל השולחן הצטרף עתה אדם מבוגר ושמן, שתום עין וחבוש כיפה שחורה. מצחו גבוה וחלק, וקווצת שיער אפורה, כמעט לבנה, ונוצצת, סדורה על רום מצחו במאוזן, ולמעלה ממנה מתגבעת קרחת בהירה אשר דמתה כשייכת למצח יותר משהיא קרובה במהותה לקדקוד, כמין מצח בן קומותיים. אפו היה גדול ובולבוסי. פניו מחוטטים ולהם כתמים חומים אדומים של זיקנה. הוא ביקש מרק שעועית, וטבל את הפיתה בצלחתו. לא התחיל לאכול וכבר הזעיק את המלצר, כשהוא מנופף בידו את הפיתה. בינתיים תלש והוציא את חלקה האמצעי, והפרוסה שנבצעה היתה טבולה ומזדקרת כתורן במרק האדום שבצלחתו.

פוליק הזמין מנה חומוס עם “יותר שמן” אצל בחור זריז וקצר־רוח שניגש אל שולחנם. הוא אהב את שמן הזית הערבי הירוק, שטעמו מריר במקצת.

[באותן שנים שמן הזית הירוק היה נדיר, וטרם נפוץ בכל חנות בארץ. ירושלים המתוארת כאן היא מלפני יוני 1967. עיר מוקפת גבול ירדני מצפון, ממזרח ומדרום].

“מה יש, פּוּאֵנְטוֹ?” שאל הבחור המגיש, חגור במגבת.

שתום־העין שמתקרא פואנטו מילמל דבר־מה, והשאר צחקו לו. צחקו בקול רם. מסעדתו של מנטלו לא איכלסה קהל של בטלנים, עונבי עניבות ובעלי צווארון לבן, אלא קצבים שכפות ידיהם ורודות ובחריציהן עקבות דם שאינם נמחים אפילו לאחר רחצה. מוכרי עופות שבגדי עבודתם מכוסים נוצות דביקות. נגרים אשר כתמי דבק נקרש על סינורם ומעבה את ציפורני אצבעותיהם. משחיז סכינים שמבטו פיקח. סמרטוטרים, סבלים כבדי מבט, תגרנים, שוליות, ילדים שברחו מבית־הספר, ונערות מספרה צחקניות, בחלוקים בהירים, שיותר משנהנו מן האוכל השתעשעו בדוחק ובצביטות בעכוזיהן.

“לא יכול, קשה!” מילמל פואנטו.

“הוא אמר שלא יכול!” הרים קולו מעל להמולה הכללית אותו בחור דק גזרה וחגור מגבת, וצעק לעבר אדון מנטלו, שניצב מאחורי דלפק הסודה, ממלא בדייקנות מפחידה, בזו אחר זו, כוסות משקה של פטל ולימון, מבלי לסגור את הברז אף כהוא־זה, ומבלי להסתכל על הקילוח שאינו פוסק.

“מדוע לא יאכל?” הרים גם האדון מנטלו את קולו.

“לא יכול!”

“אה! אז למה לא תדבר ברור?” סגר אדון מנטלו את ברז מי־הסודה ויצא אל פואנטו. “מה יש יַא חבּיבּי, יַא סידני, יַא עֵיני, יַא חוּבּי, יַא עַיוּני!” חיבק אותו, “למה לא תאכל, מחמל־נפשי?”

פואנטו נופף בפיתה אשר בידו, כאילו נחנק, והדיבור ניטל מפיו. אדון מנטלו לקח מידו את הפיתה, בחן ושקל את טיבה בכובד־ראש, כשהוא מעביר אותה בין אצבעותיו וממשמש בה, והחזיר אותה ברוגז.

“תחליפו לו!” אמר. “אין אצלי לחם לא טרי.”

הביאו פיתה חדשה.

“כּוּל פיתה זיפת!” ציפצף פואנטו, “כמו קרש במרק!” ולא נרגע.

“קירש?!” הצטווח אדון מנטלו, “קירש עליך, יַא קירש!” וחטף מידו את הפיתה החדשה, קרע ופורר אותה אל תוך צלחת המרק, קורע ותוקע, קורע ותוקע בפואנטו מבט מזרה אימים. נגמרה הפיתה הלבנה בין אצבעותיו העבות, ותפח המרק בצלחת כפליים ממידתו, ומראהו כגבעת כופתאות. השיקוי האדמדם נספג במטליות הבצק החיוורת. השעועיות הפשילו את לבנונית קליפתן השקופה, ונותרו ערומות וחסרו לחלוחית בינות לבצקיות הפיתה שנעשו ורדרדות.

בכל המהומה שמסביב לשולחן נותר לשבת בשקט רק שכנו הארוך של פואנטו, שישב ליד החלון. עיניו תקועות בצלחתו, גביניו מכווצים בתשומת־לב של תיאבון אדיר. והוא מושך פילפל חריף אחד אחרי השני מצלחת הפח אשר באמצע השולחן, סוחט את מי החמוצים בין אצבע לאגודל, נותנו בפיו, ויורק את עוקצו מעבר לחלון, כקליפות זרעוני החמנית.

פואנטו המשיך לקרוא חמס בלשונו האילמת, וכמו קירקר למול מעשה האונס שעשה אדון מנטלו במנת אוכלו, אשר עבורה יהא עליו לשלם במיטב כספו. הקולות בקעו מפיו מקוטעים וחנוקים. מטלית פיתה, טבולה ברוטב המרק, שהעז לשלות מצלחתו ולשים אותה בתוך פיו – חזר ופלט מיד בבהלה.

“שמע, יא קירש!” דחף לעומתו אדון מנטלו את הצלחת, לקח כיסא פנוי והתיישב בראש השולחן, הכף בידו, והחל מאכילו בכוח. “תיזהר, אדון פואנטו, תיזהר! שלא תצא להגיד שהיית רעב אצלי. שמעת?”

פואנטו הניע בראשו.

“הוא בוכה!” אמר מישהו מן הקהל שסבב אותם במעגל.

פוליק תקע עיניו בצלחתו, משתדל לצמצם עצמו ולהתעלם מן המתרחש ממש בסמוך לו. אנשים דחפו אותו בגבו.

“תאכל עזריה! תאכל, בתיאבון!” אמר מישהו מן הסקרנים שעמדו מאחורי פוליק – ואותו בחור ארוך המתקרא עזריה, הרים לפתע את עיניו וביקש מנה נוספת של פלפלים חריפים.

“אל תפריע!” אמר לו אדון מנטלו, אך הוא לא נבהל והשיב בכובד ראש: “פילפל אֵין אַחְסַן מִינוֹ, מפני שנותן לך כוח, בביצים!”

פואנטו העלוב התבונן בכף המאכילה אותו.

“מה יש?” התרעם עליו אדון מנטלו. “העלבתי אותך? תגיד? מה עשיתי לך? אתה כמו אורח שלי, אתה כמו מלך פה, אתה, אתה כמו אח שלי, הנה,” התכופף לעברו ונשקו על גולת מצחו הכפול, לעיני כולם, נשיקה קולנית במיצמוץ שפתיים. “מה יש פה, סינימה? סינימה בלש?” גער במתקהלים סביבם, “יאללה, לעבוד!”

כאשר התכופף לעברו, לחש לו פואנטו העלוב, שאין לו שיניים. שכח אותן בבית.

“לא צריך לצחוק מבן־אדם!” אמר אדון מנטלו. “הוא אומר שאין לו שיניים. שכח אותן בבית. בוא, יַא מסכן שלי, תקבל יותר מרק בצלחת.” לקח את הצלחת ונתן אותה ביד הבחור חגור המגבת, שניצב עליהם, “פעם יותר מרק בשביל השיניים של פואנטו! – על חשבוני,” הוסיף ואמר לפואנטו.

פואנטו חייך לעומתו, מקרב עינו האחת, בהכרת תודה, כזוכה מן ההפקר. לראשונה עבר חיוך על פניו מלאות הכתמים, משעה שישב לאכול. אבל – “הרווחת, מה?” טפח לו אדון מנטלו, בקומו, על גבו עד שהתפוקקו עצמותיו. “אין דבר, סחתיין, שיהיה לך לבריאות!”

פניו של פואנטו שבו ונעצבו. שום דבר בחיים אין מקבלים בחינם. המכה בערה בעצמותיו. עזריה הארוך קיבל בינתיים את פילפליו והמשיך לפצחם בשיניו ולזרוק את עוקציהם מבעד לחלון החוצה. דומה היה כי כל ארוחתו, האורז ברוטב השעועית, הסאלאט, הקציצות במיץ הבשר – אינם משמשים לו אלא כתבלין לפילפליו החריפים.

בינתיים, לאט־לאט ובזהירות, למען לא יישפך תוכנה. הביאו מחלון המיטבח צלחת גדושה עד לשוליה בשיקוי מרק שעועית, שהיה חם ואדום וסמיך. שם צפו בצקי הפיתה שנתלשו בפרהסיה, ועתה התפנקו ותפחו כספוג מלא כל טוב, אדמדם ורך, שוחים בשמנונית המרק הטוב. גם השעועיות, שחרב עליהן מקודם מקום חיותן, חזרו והתמסמסו עתה בשיקוי המהביל והטעים, התרככו ומחדש התבשלו, כמו היתה להן עדנה אחר התייבשן.

“תפאדל, תפאדל!” עמד עליו אדון מנטלו וזירזו כמארח, “לֵישׁ מַא בּתאכּוּל? למה לא תאכל?”

“אִל חַמְד־לִילָה!” שיבח פואנטו את מיטיבו בנשאו אליו את עינו האחת.

והנה, לאחר שהסתלק אדון מנטלו, והתפזרה החבורה שסביב לשולחן, ראה פוליק את פואנטו מוציא משהו מכיס מקטורנו בזהירות ובהסתר, מכסה עליו בכף ידו ומחליקו במהירות כלפי מעלה, עד שנתנו בתוך פיו. אלה היו השיניים התותבות שהוציאן מכיסו, ועתה התקין עצמו לסעודת המרק.

אז קינח עזריה הארוך את ארוחתו בשאריות הגזוז האדום שבכוסו. הדליק לעצמו בניחותא סיגריה, פתח את פיו, גיהק, שיהק, ואמר לפואנטו:

“בוא אספר לך סיפור. כאשר האנגלים היו שולטים בבגדאד, שולטים מאוד, הלך אחד קצין גבוה, אנגלי, הלך בבוקר אל המשרד שלו. הולך והולך וכשהוא בא על־יד התיעול, זאת אומרת, הביב, נופלת מהכיס שלו דרכמה שלמה אל תוך הביב. שמעת מה זה ביב?”

“זה הג’ורה.” אמר פואנטו בפה מלא.

"יותר טוב תגיד – הג’ורה העירונית. ואתה יודע כמה שווה דרכמה? חמישים פילס. כמה זה בכסף של ישראל? אולי בסך הכול איזה שילינג אחד. אצלנו. העיקר, הולך הקצין וקורא לערבי אחד ושואל אותו:

"‘כמה אתה לוקח בשביל יום עבודה לנקות את הביב?’ – זאת אומרת, את הבור ההוא?

"אמר: ‘איזה חמש דרכמות.’

"‘בסדר,’ אומר לו הקצין. ‘עכשיו תלך בבקשה תנקה את הבור, תוציא ממנו את כל החרא, ותעשה ככה טוב במסננת את כל החרא ההיא, עד שתיראֶה את הדרכמה ההיא, שהלכה אצלי לאיבוד.’

"‘נעם, יא־סידי,’ אמר הערבי, ובלב שלו חשב, ‘אנגלי מג’נון רוצה לשלם לי חמש דרכמות בשביל שאני יוציא לו דרכמה אחת, ההיא, מתוך החרא, ההוא!? – מה איכפת לי?’ – ולאנגלי אמר: ‘אבל צריך לקנות כזאת מסננת גדולה, בשביל ההסתננות.’

"שאל אותו הקצין האנגלי הגבוה: ‘בכמה יעלה זה הפילטר?’

"אמר לו הערבי: ‘שתי דרכמות.’

"אמר לו הקצין: ‘בבקשה!’ ונתן ולו.

"לא יכול היה הנהג של הקצין האנגלי ההוא הגבוה לשתוק על זה ואמר: ‘אדוני הקצין, אני לא מצליח להבין את ההיגיון שלך. למה הולך אתה, בן־אדם רציני, ומפסיד שבע דרכמות טובות בשביל לחפש אחת מסריחה, אֶת ההיא?’

“אמר לו הקצין: ‘אני יסביר לך. כל בוקר שאני הולך לעבודה, אני צריך לעבור אצל הביב הזה. כל בוקר אני צריך לזכור שאני איבדתי בתוך הביב הזה דרכמה אחת שלמה, ולהתרגז על זה. כל בוקר להתרגז על זה. כל בוקר להתרגז על זה מחדש? זה כדאי? לא יותר כדאי לשלם שבע דרכמות בשביל לחיות בשקט?’ – בשביל השקט? עכשיו אתה מבין, פואנטו?”

ושניהם קמו לשלם, ויצאו את המסעדה. פוליק האריך במנת החומוס שלו, ואכל לאט את האורז עם הקציצה, כדי לשמוע היטב את סופו של הסיפור, וכאשר התרוקן השולחן, קם ויצא אף הוא. קנה שקית ניילון שקופה ממולאה בכעכי ‘סומסום’ מלוחים, שטעמם חם בפה ומרשרש בשיניים, ומיהר בפסיעות גסות לאורך רחוב אוסישקין לכיוון רחביה.

ליד בית־העם החדש עבדו פועלים וגידרו את המקום לקראת משפטו של אדולף אייכמן. הוא עבר על פני שכונת “נחלת אחים”, השמש הירושלמית היתה כמקסם־שווא ולא חיממה. והוא חש בטוב בהיותו מכורבל במעילו. למזלו היו מים חמים במקלחת.

גברת לוי הנהיגה בדירה חוק בל יעבור: מים חמים רק פעמיים בשובע. וכאשר ניסה תקופה קצרה, בראשית החורף, להדליק את ה“בוילר” פעם נוספת, בחשאי, האשימה אותו הזקנה, לאחר שהצטננה וחלתה בשפעת קשה, כי בגללו חלתה – מאז שהתחיל לרחוץ במים חמים פעם נוספת בשבוע, צריכה היא לעשות במים קרים את רחיצתה השבועית השנייה, ומפני כך הצטננה וחלתה! אך הבוקר, השבח־לאל! נסעה לבקר את אחותה בחיפה, ולקראת הנסיעה חיממה את המים, מחוץ לתור, והתרחצה.

ומי הגיש לה כוס טה בשעה שהיתה חולה? פוליק. היא היתה קמצנית, אבל גם אהבה אותו. רצתה שילמד אותה עברית. לא היתה לו סבלנות. היא ביקשה כי יתקן לפחות את שגיאותיה בדיבור. הסכים בחצי־פה, והתעצל להעיר לה כשטעתה. היה משתמט ממנה.

בבוקר, כשהוא מתגלח ומדליק את החשמל בחדר־האמבטיה החשוך, היתה תופסת אותו, לשם שיפור העברית שלה, ביודעה שעם קצף הסבון על פניו לא יוכל להימלט ממנה. היתה מכבה את האור ואומרת בתמימות:

“עיניים מקלקלים מחשמל.”

ומחכה.

ופוליק שותק וממשיך להתגלח.

“אה! תפסתי אותך!” היא אומרת, “אומרים על עיניים מקלקלות, לא מקלקלים! אתה לא אומר לי השגיאה שלי!”

ופוליק מתפתל ועונה, כי השגיאות הקטנות שלה הן כל־כך זעירות עד שלא צריך לתקן אותן, ואילו השגיאות הגדולות כל־כך נדירות עד ש… הקיצור, כל אימת שהוא משתמש במנורת השולחן באמצע היום, עוברת הזקנה ואומרת:

“לא חשוב החשמל, רפאל, אבל העיניים מקלקלים!”

הוא התרחץ היטב והלך לישון. כאשר התעורר כבר היה חושך בחוץ. הוא היה רעב וראשו כאב. לא הספיק לשטוף את פניו וכבר צילצלו בדלת. אורי בן־עמי.

 

פרק י    🔗

היה זה למטה מכבודו של אורי בן־עמי להגיש את מועמדותו לבחירות של ועידת הסתדרות הסטודנטים, מאחר וראה עצמו שייך לספירות גבוהות יותר של החיים הציבוריים בארץ. למן אותה פגישה מכינה של פרופיסורים ומרצים מן האוניברסיטה, שהתכנסו כדי להזהיר מפני “הלכי־רוח אשר התעוררו בציבור בעקבות הפרשה,” ואשר לדעתם “יביאו ליחס של אדישות וזלזול בפוליטיקה ובעוסקים בה מצד האזרח הפשוט” (ואף הכינו גילוי־דעת חתום כדי לפרסמו בעיתונים בימים הקרובים) – נעשה אורי בן־עמי כמין דבּר של הסטודנטים בפני הציבור, לא מתוקף היותו נבחר על־ידם למוסדותיהם, כמו מתוקף היות אישיותו הספרותית המבטיחה שוכנת כבוד בין כתלי האוניברסיטה.

כדי להדגיש את האינדיווידואליות שלו ולשוות לה ברק הולם, ביקש לאסוף סביבו קבוצת סטודנטים הקרובים לו בדעה, ולשוות לעמדתו הציבורית האמיצה אופי ייצוגי יותר. פוליק נראה לו “פְּיוֹן” מתאים, כמין חייל פשוט, כדי לצרפו אל מחנהו, ולהיעזר בו במניפולציות המוסריות והאידיאולוגיות אשר תקופה הרת גורל זו מחייבת לעשותן.

הוא הכיר את פוליק בשנת הלימודים הראשונה, ואותו אורח כבד ובוהה של הסתכלות על דברים, אותה ישרנות חסרת פשרות, אותו גימגום שמרמז על נשמה מורתחת ובוסר נפשי, כל אלו מצאו חן בעיניו משום שהזכירו לו את עצמו לפני כמה שנים, למרות שהיה מבוגר מפוליק רק בשנה אחת. בסוף השנה הציע לפוליק להתכונן עימו יחד בקיץ לבחינות בתולדות הפילוסופיה היוונית, ופוליק קיבל בחפץ־לב את ההצעה, והיה גאה על כך שאורי בן־עמי חפץ בחברתו. אף סיפר על כך לעפרה.

עתה לא היה פוליק אדיב ביותר, ובכל זאת שמח על שמישהו עדין זוכר אותו ובא לבקרו. הוא קינא באורי בן־עמי על שהכול עולה בידו בקלות יתרה. העיתונים וכתבי־העת הספרותיים מפרסמים את דבריו. רק בשבת האחרונה הופיע בעיתון פרק מתוך הרומאן החדש שלו. ויחד עם זאת בז לו על אותה תכונה של חוסר כבוד עצמי, ויהירות חלקלקה שאינה נקייה משמץ חנופה, שניתן היה לנחשן בנקל גם מתוך סיפוריו על פגישותיו עם אנשים מפורסמים, או אנשים שיכלו להיות לו לתועלת בדבר־מה.

הנה למשל בשבת האחרונה התפנה ממלחמתו הפוליטית והסכים להשתתף בביקורת תיאטרון ברדיו. ממש הכריחו אותו. וכי העלה אי־פעם על דעתו שהוא מתאים להיות מבקר תיאטרון? אבל הם קראו את הסיפורים שלו והתפעלו מן האירוניה הדקה. הם הפצירו בו לכתוב למענם תסכית אקטואלי, אם אפשר בעקבות הרומאן החדש שלו על מלחמת סיני. כל זאת סיפר אורי בן־עמי מיד בהיכנסו, ולא בלי ציחקוק מלאכותי של ליגלוג עצמי, ורק כבדרך־אגב סיפר, משום שפוליק, שנבוך מהופעתו הפתאומית, אמר ששמע אותו ברדיו.

“ראית מה שכתב עליי ליאונרד וינטר? לא? לא ראית? לא חשוב. שטויות. אתה יודע, העיתונאים האלה, עם מושחת, תמיד מסלפים את דבריך.”

מי הפציר בו לכתוב תסכית? הרהר פוליק. האם רק במקרה דיבר טובות על מחזה שכתב חבר טוב שלו וביים חבר אחר, והאם רק במקרה עורך התוכנית הוא גם שותפו בעסקים של מפיק ההצגה? ואלה הם שיוצאים להגן על לבון! מה ההבדל בין היושר האינטלקטואלי שלהם לבין יושרם של הקצינים שהשתתפו בזיופים ובעדויות השקר כדי להדיח את לבון? מה, בכלל, ההבדל בין פלוני לאלמוני, לבד מכך שפלוני מצליח ואלמוני נכשל?

“מה אתה עושה?” שאל אורי בן־עמי.

פוליק לא היה יכול להתגבר על יצרו. אמנם את ניסיונותיו הספרותיים לא הראה, כי פחד ממשפטו של אורי בן־עמי, וגם לא רצה לחשוף בפניו את אהבתו לעפרה, שמבצבצת ועולה מכל דף שכתב. אך את עבודתו בפילוסופיה היוונית הניח לפניו, גם את הטבלה הגדולה בה רשם את סוגי האידיאות הגדולות של אפלטון לפי סדר הדיאלוגים בהם הן מופיעות, וגם את עניין הקטע ב“סופיסטס” e248. הנושא היה קרוב לשניהם מאז למדו יחד לבחינות בקיץ וגילו יחד אותו עולם מופלא שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.

אורי בן־עמי התייחס בחשד לעבודתו של פוליק, ובייחוד נרתע נוכח ההתלהבות המוגזמת שכמו פירפרה בנפשו של פוליק שעה שהיה הולך ומסביר את דבריו. האם ייתכן שסטודנט הלומד שנה שנייה פילוסופיה גילה דברים ששום חוקר אפלטון לא הבחין בהם עד כה? רצינותו של פוליק היתה מפחידה. הוא החזיק בידיו את צרור הדפים, הכתובים פנים ואחור בכתב־יד בלתי־קריא, כאילו היו סוד מדינה כמוס, ולא היה מוכן לשמוע שום ביקורת על עבודתו.

“אתה כבר יודע יוונית? קראת את הדיאלוגים במקור?”

פוליק הודה שלא. בשנה הבאה הוא מתכונן להתחיל ללמוד יוונית. בינתיים הוא נעזר בתירגום האנגלי של קורנפורד. זאת אינה שאלה של שפה. הוא משוכנע שהצדק עימו. הוא יכול להסביר את הקשר בין כל האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, בתור שיטה פילוסופית כוללת אחת. דבר שאיש לפניו טרם הצליח לעשות, משום שלא היתה לעיניהם הטבלה המקשרת, אשר לפיה כתב אפלטון את הדיאלוגים, וחילק בכל אחד מהם את האידאות השונות, שהן בעצם מקבילות זו לזו. עיניו הבריקו. משקפיו התלחלחו והוא הסיר אותם וצחצח את העדשות במטלית של עור דק.

“מעניין,” הודה לבסוף אורי בן־עמי, ודרך אגב הוסיף שאף הוא עסוק עתה ב“סופיסטס” לצורך עבודתו הסמינריונית, וייתכן אף שיכתוב מאמר על כך ברבעון הפילוסופי. פשוט, ביקשו ממנו, התנצל, מה הוא יכול לעשות?

פוליק התבונן בו בקינאה. האם הוא משקר? ובכל זאת נתן לו את אחד ההעתקים של הטבלה הגדולה, בלוויית הסברים קצרים, אשר הדפיס בתוך הטבלה במכונת־כתיבה. אחר כך התחרט על שפיזר את דבריו מתוך חדוות התפארות, אך כבר היה מאוחר לבקש את הדף בחזרה.

ואז, כאילו שכח את המטרה אשר לשמה בא, סיפר לו אורי בן־עמי מעשה מופלא. בחורה אחת, פוליק אולי מכיר אותה, בוודאי שמע עליה, יפה מאוד ומתלבשת בטעם, אורי מבקר אצלה לעיתים, הם מיודדים מאוד, – חייך באפוטרופסות אל מול פני פוליק, שעיניו נעוצות בו ופיו פעור והוא בולע את דבריו וכולא את התרגשותו, – העיקר, ערב אחד הוא בא לבקר את אותה בחורה, ואצלה אור בחדר, הוא מצלצל אך לא עונים. הוא קורא בשמה, ואין תשובה. חיכה כמה רגעים, וכאשר עמד ללכת הבחין כי מבעד לתריס הסגור־למחצה אפשר להציץ אל פנים החדר. הצמיד פניו אל הסדק, ומה הוא רואה? הגברת הצעירה יושבת על ספה, לבושה בחליפתה הלבנה, ולצידה, מי, למשל, מתאר פוליק לעצמו? פרופסור ­־ ־ ־! – והוא אמר את שמו של פרופסור מסויים מן האוניברסיטה, אדם קשיש ומוכר, והיא תלמידתו. עמדה שתיקה בחדר המואר. לאט־לאט גלש הפרופסור ממקום מושבו לידה על הספה, וכרע ברך לרגליה. שפתיו דובבות בלחש תפילה של אוהבים, לקח בידיו את רגלה הקטנה, הצמיד לחיו אליה, ונאנח. אחר חלץ בזהירות ובחרדת קודש את הנעל הלבנה, הניח אותה לצידו ככלי זכוכית יקר, נשק לכף הרגל מבעד לגרב השקוף, נשק אחת אחת לאצבעות, ובכה. אדמומית קלה פשתה בלחיה האחת, והיא בחנה אותו בעיניים גדולות וסקרניות, נחיריה רטטו אז כאילו נהנתה. אחר כך שמטה רגלה ממנו בבהלה, "לא צריך, ־ ־ ־ " קראה לו בשם משפחתו, והמשיכה ופנתה אליו בגוף שלישי, “הוא לא צריך לעשות את עצמו מגוחך. הרי אי־אפשר כך, אני לא מתאימה לו.” התחילה צוחקת עד שדמעות עלו בעיניה, ודידתה ברגל יחפה והנעל בידה, והוא אחריה, מפציר, מתחנן על נפשו. “את משוש־חיי, אהבתי היחידה,” ומשלא הפסיקה לצחוק, “אל תצחקי ליגון חיי.”

“וזה הכול?” היסס פוליק, והתנשם בכבדות.

“היה רעש מהתריס. נגעתי, בלי כוונה, פחדתי שהרגישו בי, והסתלקתי מהר.”

עמדה דממה מתוחה בחדר.

“היא… זה סוד?”

“לא. מה פתאום? זה כל כך חשוב לך?”

פוליק שתק.

אורי בן־עמי אמר את השם, ולפוליק היתה הרווחה. לא, זאת לא היתה עפרה. אבל, הלא משך כל זמן הסיפור ראה רק אותה שם, בחליפה הלבנה, היא ראויה שפרופסור ־ ־ ־ ינשק את כף־רגלה. כל אחד היה עושה זאת, במקומו. אין לה ריח, מפני שאוהבים אותה.

למזלו של פוליק לא הרגיש אורי בן־עמי במבוכתו הקודמת. אמנם היה סופר, אך מהיותו ער רק למתרחש בתוך נפשו, לא שם לב לאחרים.

סוף־סוף ניגש אורי בן־עמי למטרת ביקורו. מה דעתו של פוליק על המצב?

פוליק סיפר שיש לו צרות עם המילואים. לא נותנים לו ללמוד, לא מניחים לו לעסוק בעבודתו. לפעמים נדמה לו שמתנקמים בו. זה משגע אותו להיות כל השנים חייל פשוט, שכולם רוכבים עליו ואומרים לו מה לעשות.

אורי בן־עמי שתק בצורה מוזרה, כאילו לא נעים לו הנושא.

“למה לך צרות איתם?” אמר לבסוף, “השתגעת, אין לך מה לעשות רק ללכת לבית־סוהר?”

פוליק התבונן באורי בן־עמי, מין תשוקה מוזרה היתה לו תמיד לדעת מה עושים אחרים במילואים, כדי לבחון אם מצבם טוב משלו. ובמשך השנים הרגיש שהתפתחה בו, על כורחו, כמין גישה של קינאה באנשים, השופטת אותם רק על פי מילוי אותה חובה שעליו היא שנואה בתכלית. אך אורי בן־עמי שתק ולא תרם את חלקו ואת ניסיונו האישי לשיחה.

בן־גוריון יצא לחופשה ארוכה, הוא נמצא עכשיו בטבריה, ולא קיבל את מסקנות ועדת השרים. ממקור מוסמך שמע אורי בן־עמי כי בן־גוריון יתפטר אם לא יקבלו את דעתו – להרשיע את לבון. איך אפשר להיות אדיש? אנשי הרוח, הפרופסורים והסטודנטים כאחד, צריכים להתארגן ולהשמיע את קולם בשעה הזו. לא ייתכן שלבון יודח רק מפני שצדק בריבו!

“אתה מאמין שתוכל לשנות משהו?” אמר פוליק, וכל הזמן היה חושב על משהו אחר. “אני כבר התייאשתי.”

לעיתים, ברגעי ייאוש, חדל גם הוא להאמין בהשפעת דבריו על עיצובו של ההווה. – אמר אורי בן־עמי, והוא כופה על עצמו ענווה בלשונו, לשון סופר המשתדל להגניב בחשאי ללב מכריו ולדעת הקהל את דיוקנו כאדם צנוע. הוא אמנם התגבר בדי עמל על יהירותו, שאף שהיתה מוצדקת בעיניו, כי העריך את עצמו יותר מכל אדם אחר, הרי הכיר בה שהיא נחשבת מגרעת אצל הזולת ומגחכת אותו בעיניהם. ובאמת היה רדוף פחד היסטרי מפני כישלון, שמא ייראה נלעג. ועל כן עטף עצמו ברשת כזבים גדולים וקטנים, בהילה של רמזים מעולפי־סוד.

– ברגעי ייאוש מכתיבתו הוא אומר לעצמו: “מילא, על ההווה לא תשפיע. לא יתנו לך ללכת בראש. להנהיג. כמו ביאליק. כמו ברנר. הם אומרים שבימינו הסופר מזדנב אחרי המחנה. מזדנב? כן, לאט לאט ובביטחון, כמו פסק־דין נחרץ ועימו נקמה. מה יישאר מן התקופה שאנחנו חיים בה, ומה יידעו עליה, אם לא השתקפותה בספרים שאני כותב? מה נשאר מפטרבורג? דוסטוייבסקי. והלא המבקרים בני תקופתו טענו נגדו כי ראסקולניקוב שלו איננו הסטודנט הפטרבורגי המצוי! איפה הם ואיפה ראסקולניקוב? כל כתיבה אמיתית על ההווה היא הוצאת פסק־דין על העבר, ובעקיפין כוח המשפיע על העתיד.”

“הנה כך אני אוסף חומר לספריי,” אמר, נסחף בשטף הדיבור על אודות עצמו. "בשבוע שעבר, בדרך לאוניברסיטה, פגשתי פתאום חבר לכיתה מבית־הספר העממי, לא חכם ביותר, עד כמה שאני זוכר, ולא ראיתי אותו אולי יותר מעשר שנים. הוא עובד עכשיו במחלקת ההתיישבות של הסוכנות, בחבל ההר. קצת שמן, לבוש ‘בטל־דרס’ חאקי, מעיל־רוח כזה, בקיצור, אחד משלנו, שלא נהיה עדיין כמו כל הפקידים האלה. שמו עכשיו אילנות. יחיאל אילנות. היתה אצלנו במדור לא מזמן, – כך סיפר, – אסיפה בקשר לתנאי העבודה. כולם דיברו על השכר. לזה לא מספיק וגם לזה לא. על כך יש תמיד תשובה מצד הממונים: תקן, דירוג, ו… כך המצב בכל המחלקות האחרות.

לבסוף ביקש יחיאל את רשות הדיבור. תראו, אמר, אתם יודעים שלא המשכורת קובעת אצלי. משהו אחר מעיק עליי. הנה, לפני שלוש שנים, שתי שנים, הייתי מסוגל לקום באמצע הלילה, לנסוע למשרד, לשבת לעבוד, לתכנן משהו חדש, איזה רעיון מוצלח שקפץ ובא לי. ושעות נוספות מעולם לא שילמו לי. התרוצצתי מכפר אל כפר, ועכשיו – כשאני בא בשבע וחצי בבוקר למשרד, אז כבר בשמונה יש לי חשק לחזור הביתה. אני כבר לא מסוגל להתלהב כמו פעם. אז אולי תסבירו לי מה קרה? זה לא קשור בכלל במשכורת. – ועל כך לאיש לא היתה תשובה. הם אמרו שאני לא־נורמאלי. אותם מעניין רק תוספת, דרגה. אז מה זה, אולי תסביר לי אתה?

"אמרתי לו שמה שהוא סיפר מעניין מאוד. הגישה שלו לגמרי לא שטחית. היא אפילו אכסיסטנציאלית. הוא לא הבין כל כך. – גישה פילוסופית, חזרתי ואמרתי לו, מתוך תקווה שהמילה השגורה יותר תגרום לו נחת רוח. ובכן, הוא הביט בי כאילו אני המשוגע. – אולי אתה צריך להחליף תפקיד? ניסיתי. ייתכן שמיצית כבר את כל האפשרויות. – לא, לא נכון, אמר, היתה לי שיחה עם הבוס שלי, והוא זרק לי בפניי הרבה רעיונות. דברים שלא חשבתי עליהם. יש עוד הרבה מה לעשות. אבל מה לעשות כשאין חשק? כבר אין. והלך.

“אבל אני מבקש ממך,” המשיך ואמר לפוליק, “שאם תחשוב אי־פעם לכתוב סיפור, אז אל תשתמש במה שסיפרתי לך כאן הערב. אתה יודע איך זה: אחד רואה וסובל, וקורים לו כל מיני דברים, אחר כך בא השני, שומע, ובלי כל מאמץ עושה מזה סיפור, ועוד מקבל שכר־סופרים!”

“אתה לא צריך לדאוג.” אמר פוליק.

“מפני שהסיפורים האלה הם אצלי בתוכנית בתור חלק מרומאן.”

האם הוא גם טיפש? הרהר פוליק והחל מאבד את סבלנותו. אך היתה לו גם הנאה משונה מטיפשותו של אורי בן־עמי, שהיא כמין עונש משמיים על הצלחתו. הוא לא ירחיק לכת. מהר מאוד יהיה כמו כולם. פרימדונה עירונית שהקהל מוחא כף לחמוקיה הנועזים והולך בה רכיל מתוך שיעמום ומחוסר עניין טוב יותר לענות בו.

“אתה מוכן להשתתף בהפגנה?”

“מה?” התעורר פוליק מהרהוריו. בעצם רצה לשאול את אורי בן־עמי אולי הוא יודע על איזו עבודה. אולי שם, בחבל ההר של הסוכנות, צריכים מישהו. אך כבר אי־אפשר היה להפסיק את אורי בן־עמי.

“נצטרך להסתכן בהליכה לבית־סוהר. אי־אפשר לשבת בבית בתקופה כזאת, להסתגר במגדל השן. אתה מוכן לארגן עצומה בין הסטודנטים, למען הצלת הדימוקרטיה? לא, לא אתה לבד, מתארגנת ביחד קבוצה של פעילים, גם אני ביניהם, מוכרחים ליצור משקל שכנגד ל’מסע ההתעוררות' שהם מארגנים כדי לטמטם כאן את כולנו. אתה יודע מה אמר המזכיר הכללי שלהם? שאם ניתן עכשיו לבן־גוריון ללכת – זה יהיה צעד לקראת התפוררות המדינה. הוא אמר שזה יהיה ‘חורבן בית שלישי’. לא שמעת שהכריז כי חמישה־עשר מן החברים הוותיקים של המפלגה החליטו לצום עד מוות אם בן־גוריון יילך! עוד מעט יעשו עצומה למענו ברחובות, והצדק ייוושע ברוב קולות ההמון שפוחדים מפני הסתלקותו! איך אתה יכול בכלל לשבת בשקט בחדר בימים כאלה?”

“תגיד לי, מה, בעצם, אתה עושה במילואים?” התמלטה פתאום השאלה מבין שפתיו של פוליק.

“אני? אני לא מבין אותך, מה זה קשור?”

פוליק התעקש. “קשור או לא קשור. אותי זה מעניין.”

“תראה,” שלף אורי בן־עמי מכיסו דף נייר, “זאת הטיוטה של העצומה לשמירת ערכי הדימקורטיה. אני מאוד מחשיב את הדעה שלך, ואני רוצה שתקרא אותה לפני שאתה חותם. ואם אתה מוכן לעזור לנו להפיץ אותה, אתה צריך להרגיש כאילו אתה בעצמך חיברת אותה.”

פוליק שתק.

“בוא נגמור קודם את העניין הזה.” הפציר אורי בן־עמי, והנייר נשאר בידו המושטת אל פוליק. “טוב תראה, אני לא יודע מה הסקרנות הפתאומית הזאת שקפצה עליך, ומה זה קשור בכלל לדברים המהותיים שעומדים עכשיו בפני כולנו. אם אתה רוצה לדעת, אני אחד הליצנים שלהם.”

“מה?”

“תראה,” התפתל אורי בן־עמי בצחוק קשה, המעיד על מבוכת־נפש. “כל העניין מצחיק כהוגן. כשהייתי בחוץ־לארץ היכרתי קצין גבוה אחד, נספח, והוא העביר אותי לענף של הווי ובידור. פשוט, הלא הייתי כותב פזמונים פעם, בתנועה, אז הם התייחסו אליי כמו לאיזה בדרן. אבל זה לא מצא חן בעיניי, והצלחתי לעבור ליחידה הזאת של העיתונות. אתה מבין, עכשיו אני מוצב בתפקיד עיתונאי. אני עושה להם כתבות מפעם לפעם. גם הפרק מן הרומאן, שראית בעיתון של שבת, התחיל אצלי מראיונות ושיחות שעשיתי עם חיילים שהשתתפו במבצע סיני.”

“ואתה לא צריך להשתתף אף פעם באימונים השנתיים? לא קוראים לך?”

“מה זאת אומרת קוראים? כל פעם קוראים לי, כשצריכים אותי. אנחנו הוצאנו עכשיו חוברת של כל הראיונות עם החיילים שנלחמו. נותנים את זה לחיילים בתור חומר קריאה, בשדה.”

“לא. אני שאלתי אם היית צריך פעם לבוא ממש, בתור חייל פשוט, בלי…”

"תראה, אתה חושב שזה נעים כל־כך לכתוב סיפורי גבורה? פעם אחת קיבלתי צו־קריאה לבוא לאימוני הקיץ. אני לא יודע איך זה קרה. כנראה טעות, מפני שאני הייתי מוצב בכלל בתפקיד אחר. בכל זאת, חשבתי, מה יש, לעזאזל! אני לא יכול ללכת לאימונים פשוט כמו כל חייל אחר? אז באתי לשם, זה היה בקיץ, והיה חם נורא, ולפני משרד הגדוד עמד תור ארוך של חצי־חיילים חצי־אזרחים כדי לקבל ציוד ונשק. עמדתי גם כן. אמרתי לעצמי, מה יש? אם כולם יכולים. לפניי עמדה בחורה אחת, קטנה, חיילת. אמרתי לעצמי, אם היא יכולה, אז אני – למה לא? מה אני, עשוי מפלסטלינה? ובכל זאת, כאשר נתנו לה את הציוד, ממש ריחמתי עליה, אתה יודע, שמיכה צבאית ישנה כזאת, קשורה בקצוות כמו אוזניים, ובתוכה מצלצל כל החגור, וקסדת הפלדה, וה’מסטינג', ואת־החפירה, ואוהל, וכל היתר. וממול, שם חילקו רובים, והרגשתי פתאום שאני לא יכול, פשוט נשברתי. להיות כך – שבוע וחצי בשמש, בחוץ, מבלי לדעת כלל מה הולכים לעשות איתנו. ואני בכלל לא חזק בהליכה. אתה יכול להאמין לי, אחרי שאני הולך איזה מאה מטרים, אני כמעט מתעלף. בשמש.

“אז יצאתי מן השורה והלכתי אל המשרד של הקצין ההוא שהיכרתי, ורק אמרתי את שמי, הפקידה מיד הכניסה אותי אליו לפי בקשתו, למרות שאני בסך הכול טוראי, והוא אמר: ‘אנחנו צריכים את כישרון הכתיבה של אורי בן־עמי, ולא את זיעתו!’ – ושלח אותי הביתה, לא לפני שהושיב אותי בין כל הקצינים הכפופים לו ודיבר איתי על ספרות ופילוסופיה, אולי כדי להשפילם, וביקש ממני לבוא לתרגיל המסכם כדי לערוך כתבה עליו. מה שבאמת עשיתי, למרות שאני מעדיף את היצירה הספרותית הטהורה על פני הצורה הזאת של כתיבה־מטעם. אבל תאמין לי, זה היה מאוד לא נעים לי לשבת בבית כל אותו שבוע, לשתות מים קרים מהמקרר, ולאכול אצל ההורים כמו בן־אדם, עם שולחן ומפה וצלחות. אתה צריך להיות גאה שאתה בחטיבה קרבית. שצריכים אותך. אנחנו כמו חצר של ליצנים. אתה יודע, כל אלה שכותבים.”

“עכשיו תסתלק מכאן!” אמר לו פוליק.

“מה איתך, פוליק? השתגעת? מה רצית, שאספר לך כל מיני סיפורי גבורה? חשבתי שאנחנו חברים! שמע, אתה מתחיל ממש להרגיז אותי. מה אתה חושב, שאני משתמט? אתה חושב שאני לא מסתכן? לא עובד קשה? אתה יודע שהצטרפתי פעם לפעולת תגמול אחת ותיארתי אותה? הייתי תחת אש! כן, מה שאתה שומע! אתה חושב שאצל הצנחנים זה משחק? שם נהרגים אנשים!”

“כן, אני משוגע! ואתה תסתלק מפה מפני שאתה מחליא אותי!”

אורי בן־עמי נבהל. “טוב, אם אתה מדבר כך, באופן לא ראציונאלי, אז אין לי מה לעשות כאן יותר. להגיד לך את האמת, אני מצטער בכלל שבאתי. אני לא יודע מה קרה לך!” הוא קם, והתמהמה, תוחב לכיסו את הטבלה של פוליק יחד עם טיוטת העצומה.

“אתה מפרסם עכשיו רומאן על מבצע סיני, פּוֹץ שכמוך! אתה הלא בכלל לא היית שם!”

פניו של אורי בן־עמי הסמיקו בחמת זעם והוא לחש בלשון מורתחת, “פוליק, אתה הלא ממש משוגע!” וזה קרה בדיוק כאשר פוליק פתח את הדלת ודחף אותו בתנופה אחת החוצה מדירתו.

הוא מפרסם עכשיו רומאן על מלחמת סיני! רומאן שישקף את המלחמה! ואני משוגע! זקוק לפסיכיאטר. מי משוגע? והלא ב־1956 היה בשליחות של תנועת הנוער בחוץ־לארץ. עכשיו הוא מראיין את הבחורים שהשתתפו במלחמה כדי לשחזר את האווירה. הפרק שהופיע בעיתון של שבת היה מצויין. עברית חגיגית. מלאה סמלים. כמו תשבץ. ממש ליום השבת אחרי הטשולנט. חסרה רק האמת. ההרגשה: הוא עומד מאחורי מה שהוא כותב. יש לו כיוון. לא. הוא מתנודד עדיין בין פאציפיזם־כביכול (המצדיק בעיניו במשהו את השתמטותו מן המלחמה והאימונים) לבין פולחן הגיבורים (פרי התבטלותו בפני הלוחמים, וקינאתו בהם). המחשבה שהוא היה עלול להיות במצבם מעבירה בו חלחלה של פחד. כתיבתו היא כמין מנוע נפשי שמונע בדלק של זרים – המצפון הרע יוצר למענו את נפשות הגיבורים, גיבוריו המתלבטים, וההתלבטות מסייעת לכפר־כביכול על חטאיו ופחדנותו.

ואילו הקוטב המנוגד, המלחמה, זו שהיא מפוארת ומלכדת – מחבבת את יצירתו על הקהל. מצפון רע בתוספת קצת שמאלץ פאטריוטי הם סגולה טובה להצלחה של רומאן, ואפילו של פזמון ומחזה. אבל מה, הסופר צריך לשמור על חייו, כי אם ייהרג הגאון – איך יכתוב? ואם לא הוא, מי יכתוב את ספריו? אך אסור לו לדאוג לשמירת החיים מתוך ציניזם, כי אז יהיה מנודה. יוצא מכך שעליו להצטרף למקהלה הלאומית, וביתר שאת, כי מצפונו כבד עליו, ובליבו מפרפרת האמת כמין אהבה עתיקה וראשונה אל נערה אשר מעודה לא התמסרה לו. הוא סובל מרגשי אשמה, סובל – ויוצר. כי מה תכלית היצירה אם לא הסבל? סופר ליצן, עצוב ושבע, אתה מסדר מרחוק, כמו שוקולדים בבונבוניירה: מוות, מלחמה, אהבה, טירוף, ומשקף את המציאות של תקופתך מעשה עבד הכותב על פי עריצות מצפונו הרע.

מן החלון השקיף לעבר אורי בן־עמי היוצא מחדר־המדריגות, ורצה להשליך בראשו עציץ, אך נזכר בבודלייר, וחדל. מה הוא עושה לכל הידידים שלו? עפרה צודקת, אי־אפשר לסבול אותו. הוא?

הלך לבית־השימוש וישב שם שעה ארוכה וספר את החריצים שבין אריחי החרסינה. זימזם את שמה של עפרה ודיבר אליה בקול רם, ואמר לעצמו בנוסח קרייני החדשות: “רפאל שומרון זכה בפרס ישראל לחקלאות על מחקריו בתחום הפילוסופיה היוונית העתיקה.” והוציא את צו־הקריאה החדש מארנקו והתבונן בו שעה ארוכה:

“עליך להתייצב ביום 8.1.61 בשעה 08.00 במקום המפגש של יחידתך ־ ־ ־ ־ ־ ־ למטרה: שירות מילואים פעיל לתקופה עד 13.1.61. עליך להביא את כל הציוד הצבאי הנמצא ברשותך. הערות: התייצבותך חובה! עליך לדייק! חתימת המפקד: רס”ר לוי אליהו."

גם אני צחקתי יחד עם כולכם על מצבם של אנשי הרוח והפרופסורים בסין העממית, שאינם רשאים לעסוק ביצירה ובמחקר, אלא אם כן מילאו את חובתם במחנות עבודה ממשלתיים מדי שנה. גם אני נחרדתי ממצבם של הסופרים והאמנים בתקופת סטאלין. גם אני חשבתי לתומי, כך חינכו אותי בתנועת הנוער, כי המאבק של הפרט מול המדינה, יחיד נגד הכלל, הוא טראגי ומתאים למציאות של מדינות ותקופות רבות בעולם, רק לא בישראל. אני מבין שהסכנה לקיומנו היא ממשית, ושנאת הערבים אלינו היא אי־רציונאלית. אני רק שואל אם הערבים לא הולכים ומשיגים את טרתם בכך שהפכו גם אותנו למשוגעים, למין ספרטה מודרנית ונצורה בלב המזרח התיכון, מדינה של חיילים שאינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של שלווה וחופש, אשר בלעדיהם לא תיתכן שום יצירה רוחנית ואמנותית בעלת חשיבות.

אם הייתי בדרן או מין עיתונאי צבאי כמו אורי בן־עמי, היה מצבי טוב יותר במילואים, כי אותם צריכים, אך מי צריך אותי? אני הלא תבוסתן, מדכא, רואה שחורות מטבעי, ובעל נטייה מסוכנת להרס עצמי. לאתונה היה לפחות סוקרטס בשביל להרעיל אותו במו־ידיו, אבל מה השאירה אחריה ספרטה? רק את אורח־החיים הספרטני.

יש לו שיטה להסביר את כל החיים בארץ לפי פרשת לבון, אמר לעצמו, יושב עדיין על האסלה, כי אהב מאוד לשקוע בהרהורים בחדר הקטן ההוא – הלא זה ברור כשמש! כל הפרשה צמחה על רקע המלחמה בערבים, וכאשר אי־אפשר להתגבר על המחנק אשר סובב אותנו מבחוץ, אנו מרעילים את עצמנו בהאשמות הדדיות ובמציאת שעיר לעזאזל. הלא צריך לצאת ולצעוק את זה ברחובות! בגלל זה מתנקמים בו ורודפים אותו ולוקחים אותו למילואים.

בבוא יום־הדין ומתיך־הכפתורים ישראל אותו מה עשה בחייו, יצורך לענות: “אני מצטער מאוד שלא הספקתי לכתוב בספר את הפילוסופיה שלי. המצב היה מתוח וישבתי וחיכיתי לצו־קריאה. שנים ישבתי וחיכיתי. הרס”ר שלי אמר שכתבתי מספיק פילוסופיה. נכון, יש לי דפיקות לב בהגיע השעה לפתוח, מדי יום, את תיבת הדואר, פן הגיע אליי צו־קריאה חדש."

אני לא חושב שמתיך־הכפתורים יסלח לי על כך. גם לפר־גינט לא סלח. אם אדם אינו ממלא את ייעודו, אז עצם העובדה שלא מילא את ייעודו הוא העונש הנורא ביותר. וזה מה שקרה לפר־גינט. והמצב הביטחוני של המדינה הוא תירוץ עלוב למדי לאדם כדי לתרץ את כישלונו בהשלמת ייעודו. והוא נזכר בפסוק של המשורר הגרמני, עליו חזרה באוזניהם שוב ושוב, בקולה הצרוד והאיטי, המורה הייקית הזקנה, שאותה העריץ: “טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך. איש ייעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה.”

אולי פשוט צריך להחליט כי בישראל היום אין אפשרות למותרות של פילוסופיה וכתיבת ספרים. אז לפחות שיגידו את הדבר בפירוש, וייוודע מלוא המחיר שאני משלמים בעד מלחמת הקיום שלנו.

משלמים? מי משלם? כלום אין המילואים והערבים תירוץ זול לאותה ריקנות אשר בנשמה? אולי רק דוסטוייבסקי חי באמת, למרות שחי חיים נוראים, כי לחייו היתה משמעות, והיא קיימת גם היום, ותתקיים תמיד, אבל אני, שאינני גאון כמוהו, ולא קצין כמו צבי, ולא רס"ר כאליהו, ולא פּוֹץ כאורי בן־עמי, ולא ולא ולא… מה אעשה?

 

פרק י"א    🔗

בשבוע ההוא ירד גשם והיו סופות חול בנגב. פוליק שכב באוהל הסיירים וחפר באצבעותיו תעלות באדמת הלֵיס הצהבהבה כדי להטות את זרמי המים שאיימו לפרוץ לתוך האוהל ולחדור לתרמילים ולהרטיב את השמיכות.

הוא הוציא את ידיו המכוסות בוץ מבעד ליריעה הלחה וחפר גומות חול וערם סוללות כדי להטות מן האוהל והלאה את המים הזורמים. הגשם התדפק על גב האוהל הנמוך. כאשר נגע ביריעת האברזין הדקה, שהיתה לחה וקרה, חש את טיפוף הטיפות שמנקשות על אצבעותיו המלוכלכות בבוץ. שעה ארוכה לא פסק רעש הטיפות, מתחזק ונחלש לסירוגין.

אחרי מיסדר הצהריים שלחו אותו להחליף את נעליו ולא נמצאו לו נעליים מתאימות, ובינתיים נשאר באוהל ולגם לגימות אחדות מבקבוק הקוניאק. כירסם כדורים אחדים נגד הצרבת ששרפה במעיו. אכל מחצית הטבלה שוקולד ונרדם בבגדיו מכוסה בשמיכות. אחר שעה קלה התעורר לקול פיכפוך הגשם שהתגבר, וסהרורי משינה קצרה, ומרעיד מקור היקיצה, באור השוקע של שעת בין־הערביים, חפר בבוץ בשתי ידיו כדי להגן על האוהל הזעיר מן השיטפון, וברגע של ייאוש ממצבו העלוב עלו דמעות בעיניו.

ביום הראשון לפנות בוקר, מבעוד חשיכה, יצא מירושלים לרמלה, ומשם ברכבת לבאר־שבע. ישב בין גברים זרים נעולים בנעליים צבאיות, רובם לבושים בחאקי ונושאים עימם תרמילים וילקוטים גדושים. אחדים נימנמו. אחדים קראו בעיתון או אכלו כריך שהביאו מהבית, וחלק התבדחו וכבר החלו לשחק בקלפים. היה קר ופוליק טרם אכל דבר־מה מראשית היום. לאט־לאט הפציע שחר. הוא נימנם. התעורר וקנה לחמנייה אשר לאחר כל לעיסה ובליעה דבקה לגרונו והתייבשה שם.

מבאר־שבע לקחו אותם במכוניות.

במגרש הגדול, לידי צריפי האפסנאות, חילקו ציוד ונשק. פוליק הסתובב מקצה תור אחד למשנהו, מבקש להאריך את השהות עד לקבלת הציוד הצבאי, לחוש עצמו חופשי כאזרח עוד כמה רבעי שעה. הוא פגש את השליש, שהסתובב במדיו הנקיים ומקל דק מבריק בידו, והוא משחק בו בהכרת ערכו כקצין. פוליק עצר אותו ושאל ברוח נמוכה אם יוכלו להתחשב בו במשך השנה ולא להפריע לו יותר בלימודיו.

השליש אמר שאין אצלם יוצא מן הכלל. גם קראו את המכתבים המשונים שלו, ואין הם נחשבים לזכותו כלל וכלל. “יותר מדי אתה מרשה לעצמך.”

פוליק אמר שקשה לו.

“כך כולם אומרים. אבל אתה בחור צעיר ובריא ואין לך מה להתאונן. תתבייש לך.”

פוליק הוסיף ומילמל ש“הצבא לא מתחשב בפילוסופים.”

השליש התרגז ואמר ש“זה כבר גובל בהשמצת צה”ל," והלך לדרכו כשהוא מותיר את פוליק עומד באמצע המגרש חרוש האבק.

היה עליהם להסתדר בשלשות כדי ללכת לאכול. פוליק שנא את ההליכה בסך לארוחה עם כלי האוכל המקשקשים, והיה מאחר בכוונה את מיסדר היציאה. הוא העדיף לבוא לבד בסוף הארוחה, ולהימנע מן העמידה הממושכת בתור המזדחל לאיטו. אמנם לעיתים בהגיעו כבר לא היה מה לאכול, כי אזל חלק מן המנות, וגם הלחם לא הספיק.

בוקר אחד תפס אותו סמל המחלקה כשהוא הולך לבד עם כלי האוכל ונהנה משעה קצרה של שלווה.

“מדוע לא יצאת עם כולם?” שאל.

פוליק שתק.

“עכשיו תחזור למאהל,” אמר, “ותלבש מיד את החגור ותצא לאימונים.”

פוליק חזר בשתיקה ויצא לאימונים בלי ארוחת־בוקר. כמין רעב נפשי תקף אותו, בגלל ההשפלה – רצה לאכול, כדי להוכיח לעצמו שעדיין הוא אדם, הגם שתיעב את האוכל הצבאי וויתר מרצונו על ארוחות רבות.

בשעה עשר ריחם עליו המ“כ, ששמע מפיו כי טרם אכל, והרשה לו לגשת לשק”ם. שם טרף ברעבתנות חמש ואפלות תפלות ושוקולד ובקבוק גזוז קר, ששרטו את מעיו. בארוחת־הצהריים סיים את טבלת השוקולד, וביקש משכנו לאוהל שיביא לו לחם. מאז התקיים על לחם, שוקולד וקוניאק. והשתדל לחמם עצמו בשתייה כדי להתגבר על הקור ועל הבדידות.

שכנו לאוהל, בחור מעדות המזרח, סיפר שלאחר השיחרור מן השירות הסדיר בצבא קראו לו פעמים רבת למילואים ולא נתנו לו מנוחה, וכמגלה סוד לחש שהיתה אז תקופה שחשב לעזוב את הארץ. נמאס לו מן השליש השחצן. אחר כך הניחו לו כמה שנים בשקט. הוא מקווה שעכשיו לא יתחיל כל העניין מחדש, כי אין לו כבר כוח. פעמיים הפסיד את מקום עבודתו בגללם. אחר כך סיפר כיצד הכיר את אשתו, ואמר שהוא מצטער שהתחתן איתה מפני שהיא לא דוחפת אותו קדימה, וסיפר על בחורה אשכנזייה, בלונדינית נחמדה, שאיתה הסתובב הרבה זמן ושהיתה משוגעת אחריו. היתה באה אליו לבית־החרושת ומחכה עד שיגמור לעבוד, שם היה מחליף את בגדי עבודתו בחליפה, ויוצא לבלות איתה במסעדות יקרות ולרקוד במועדוני לילה. צריך היה הרבה כסף כדי לצאת איתה, ולכן עבד משמרת כפולה ולא היה לו כוח ליהנות מן הבילויים. הוא הרגיש שאינו מתאים למשפחה שלה. היה בביתם פסנתר והוריה “חיים כמו עשירים.” הוא עזב אותה ועד היום הוא לא יודע אם טוב עשה. בינתיים היא התחתנה והתגרשה.

את לבון ובן־גוריון שכח פוליק בתוך סופת החול העזה שפקדה אותם במשך יומיים, ובגשם שניתך מיד לאחריה. הם עמדו בתור לזריקת רימון חי, בלב איזור גבעות ליס נמוכות מכוסות שיחים, שהיו זוחלים ברוח, וצבעם ירוק־אפור, ופה ושם עצי צאלים בודדים. בקרקע הצהבהבה, שכמו מתרוממת ונוסעת כל הזמן ברוח, היו חורים של חפרפרות או עכברי שדה, אשר אם אינך משגיח בהם בהליכתך, שוקעת הנעל עמוק ומתמלאה באבקת חול מידברי צהוב.

איכשהו השתמט פוליק מזריקת הרימון, לא מפני שפחד, אלא מתוך רתיעה לקחת חלק בכל המתרחש סביבו. הרוח השורקת לא פסקה לרגע, והטיחה, כגשם זלעפות, שכבות שכבות של מיליוני גרגירי חול זעירים שהתנועעו ורצו, בגלים ותמרות אבק, מקצה האופק ועד קצהו, הצליפו בצוואר, בפנים ובכפות הידיים, חדרו לשיער, לאוזניים, ואל מתחת לבגדים, חרקו בשיניים והכבידו על הנשימה.

הוא קינא בבדואים שמתכסים בעבאיה ארוכה ועוטים על פניהם כאפייה למגן מפני סופות החול. הוא הרכיב מסגרת של משקפי שמש על העדשות של משקפיו הרגילים, והיה מנגבם מדי פעם מן האבק, ובינתיים חדר החול לעיניו. שפתיו התבקעו, ושערותיו היו מדובללות וקשות עד שאי־אפשר היה להעביר בהן מסרק. לא התרחץ כמה ימים, וצווארו היה מקומח באבק.

בלילה הפכה הרוח אוהלים והסיעה אותם רחוק אל בין השיחים. הגשם בא בעקבותיה. גם אוהל חדר־האוכל קרס ומסגרותיו התעקמו, ובבוקר נראה כספינה טבועה שנפלטה לחוף. אנשים רבים הצטננו וחלו והרופא שיחרר אותם. רק פוליק לא חלה. דומה היה שיבטלו את האימון. ליד קיר בית נטוש הצטופפו אנשים רטובים סביב למדורה וחיממו עצמם בעשן. היתה שעת צהריים אך הקור לא חדל. הגשם שטף את הבגדים ספוגי הזיעה והאבק, והיתווה חריצים בפנים מקומחות עפר. לבסוף הוחלט להמשיך באימונים. נערך מטווח בכלי נשק חורקים שהחול כיסה אותם בסערה רגע לאחר שניקו אותם. ירו אל מול מטרות שקשה היה להבחין בהן. הרוח החזקה היטתה את הקליעים ממסלולם, חדרה והקפיאה את הגוף מבעד לבגדים, וגרגירי החול צבטו ועקצו את העור החשוף.

ביום חמישי בערב הביא מישהו למאהל גיליון “הוצאה מיוחדת” של עיתון ערב אשר עבר מיד ליד בלהיטות בין הקצינים והסמלים. לידי פוליק הגיע העיתון רק בשעה מאוחרת מידי סמל אחד שארז את חפציו וקיבל רשות לעזוב את המחנה יום קודם.

פוליק חיפש פינה מוארת לקרוא את העיתון. ליד פנס נפט הצטופפו גברים בני שלושים ומעלה ושיחקו פוקר ושש־בש ובילו את זמנם בשיחה בטלה. אחד טען שהוא רוצה להשתין אך אינו מוצא את הזין שלו מפני שהצטמק בקור. שני שאל אותו מה היה עושה לו הביאו לכאן בחורה עם שדיים כאלה (ועיגל תנועה בכפות ידיו) שהיתה מוכנה? – “אתה אל תרגיז אותי, יא חתיכת פֶּזָבֵנְק אחד! בקור הזה אני לא מוכן להתפשט אפילו בשביל בריג’יט בארדו!” – והם התווכחו שעה ארוכה אם אותה בחורה דמיונית, נגיד – בריג’יט בארדו, מסוגלת להתפשט בקור הזה, ואם לא, אם אפשר לעשות לה בבגדים.

בטרם חשיכה בילה שעה ארוכה במציאת מקום לעשיית צרכיו, והתבונן בצואתו עד שכאבו רגליו מן הכריעה הממושכת. יש אנשים שמאוהבים בהפרשות שלהם, קרא באיזשהו מקום. ואולי כולנו כך. המגע האמיתי היחיד שלנו עם מסתרי גופנו הוא דרך הנקבים. כל מה שנמצא יותר בפנים כבר קשה לנו להבין שזה אנחנו. פי הטבעת בער ככווייה בבשרו, מפני הקילומטרים הרבים שעשה בלי להתרחץ. “קריעת תחת” קראו לזה בבסיס־הטירונים. הוא הלך חזרה לאוהל ברגליים מפושקות, כאישה.

שלשום בבוקר ערכו מיסדר לכל הפלוגה מחוץ למאהל, מול תעלת עפר שאורכה כמה מאות מטרים. משני צידי החפירה נטחנה אדמת הליס עד דק בזחלי הטנקים. כנראה עברו עליה לאורכה הלוך ושוב פעמים רבות. המ"פ נשא נאום קצר, בו אמר שאל לו לחייל לאבד את עשתונותיו למול הטנק. טנק “שרמן” ישן ומכוסה אבק, שהשתמשו בו לאימונים, זחל ובא מאי־שם ועמד בקצה מסלול החפירה. לפי פקודה קפצה שורת החיילים הראשונה אל תוך החפירה, שם קרסו, חבושים היטב בקסדות הפלדה, שמכוסות רשתות־הסוואה. הטנק זחל ועבר עליהם בנהמת מנוע וחריקות מחרישות אוזניים. חוליות שרשראותיו הרעידו את הקרקע משני צידי החפירה והתיזו סילונות של קמח עפר משתולל, שנשפכו במערבולת חומה, דומה לזו שיוצרים זרמי שיטפון עכור בוואדי גועש. בהתרוממו מאחורי הטנק היה כל חייל מניף ידו בקשת רחבה, כזורק בקבוק־מולוטוב.

החיילים שעבר עליהם הטנק היו מכוסים שכבה עבה של אבק צהוב וטחון עד דק, שעטפה בגוון אחיד את שיערם, פניהם ובגדיהם. פוליק לא פחד מפני הטנק העתיד לעבור מעל לראשו, כמו שחשש מפני האבק והלכלוך שידבקו בבשרו. בקושי רב שמר על כמה איזורים נקיים בגופו, למרות שלא היתה אפשרות להתרחץ. בין מיקצה למיקצה דילג על פני החפירה ועמד מצידה השני. משתדל להצניע עצמו בין החיילים שפניהם מעופרים באבקת הליס, וגבות עיניהם צהבהבות מן האבק, והן מזדקרות כמין מברשות שיער של קוצי־בר.

בחשיכה זחל על ארבעתיו לתוך אוהל הסיירים והתכסה בשמיכות לחות. פרש את העיתון וקרא בו לאור פנס כיס. בעמוד הראשון התנוססו במרכז תמונותיהם של בן־גוריון ולבון, ונדפסה הודעה ארוכה – “האמת קודמת לכול”, שמסר בן־גוריון אחרי הצהריים בישיבת מרכז המפלגה בבית מפעל הפיס בתל־אביב. הכותרת זעקה באותיות של קידוש־לבנה:

הודעת בן־גוריון לציבור על ה“פרשה”. רואה במסקנות 7 השרים ‘משוא־פנים, עיוות־דין וחצאי־אמת’… “כל נער ונערה הנשלחים לצה”ל נמצאים בידיים נאמנות וכשרות."

את האותיות הקטנות למטה היה קשה לקרוא, ופוליק בלש בפנסו הקטן משורה לשורה.

במכתבי למר רוזן, יושב ראש “ועדת השבעה” בממשלה, עמדתי על דוגמאות אחדות של “אמיתותיו” של מר לבון. מכתבי זה נשלח לרוזן ביום 8.1.61. – “אני לא יודע מי נתן את ההוראה, אבל אני יודע שלא ייתכן כי קצין בכיר (בלי הוראה מהרמטכ"ל) עשה דבר על דעת עצמו. איני יכול להגיד שלבון נתן את הוראה, כי לא שמעתי אותה, אבל קראתי דבריו בפני ועדת החוץ והביטחון בחודש אוקטובר, ומצאתי בהם לא רק דברי שחצנות וחוצפה – אלא גם שקרים ועלילות על מערכת הביטחון שבימיו ולפניו. אתה, כמדומני, שמת לב בעצמך באיזה לשון הוא דיבר על נשיא בית־המשפט העליון והרמטכ”ל הראשון (“ועדת השניים”) שניסו לברר העניין לפי בקשת ראש־הממשלה דאז. בישיבת הממשלה מיום 17.10.60 אמר מר לבון:

“אני חושב את זה למעשה שחיתות כאשר קצינים ופקידים של משרד הביטחון רואים את זה לתפקידם לעסוק במלאכת רכילות והפצת שמועות והדרכת עיתונים בפרשה זו – איני יודע מיספרם, – אומרים שזה עשרות אנשים. אומרים לי זאת העיתונאים עצמם שאיתם מדברים. מה זה עניינם של סגני־אלופים או רבני־סרנים או פקידים של משרד הביטחון לעשות ימים ולילות בעניין זה – האם בעד זה הם מקבלים משכורת.”

באותה ישיבה תקף מר לבון את צנזור הצבא (אדם ישר ונאמן הממלא תפקיד קשה ולא נעים מתוך שיתוף וסידור מוסכם עם עורכי העיתונים), במילים אלה: “מה הזכות, החוצפה הזאת של איזה בחור שבידיו השלטון על הצנזורה לפסול את זה.”

בישיבת ועדת חוץ וביטחון מיום 17.10.60 סיפר מר לבון כי יש לו “חומר עוד יותר חמור ממה שאמרתי עכשיו, אני נמנע מלהביא את החומר הזה בפני איזה שהוא פורום ציבורי.” וכשהוא נשאל בישיבה מיום 20.10.60 על־ידי מר בן־אליעזר מ“חרות” להראות “החומר הנוסף שלבון אמר שיש לו, וכיצד הגיע אליו החומר הזה,” ענה מר לבון: “נכון שיש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מוכן להראותו, מפני שזה חומר אישי. אם יגיעו מים עד נפש – ייתכן ולא תהיה לי ברירה. אבל כל עוד אני יכול להיאבק על העניין באמצעים כשרים וטהורים, אני מעדיף לעשות זאת.”

אותה שעה נשמעה במאהל קריאה:

“מאיר סוויסה איפה האוהל של מאיר סוויסה?!”

הקול הלך והתקרב ומישהו פרש את יריעת האוהל שפוליק קשרהּ היטב פנימה למען לא יחדור הגשם, ושאל:

“אז אתה מאיר סוויסה?”

“לא.”

“אז איפה הוא גר אתה יודע?”

“לא.”

“בירושלים!” צעק מישהו באוהל סמוך.

“מפני שהוא היה צריך לשמור הלילה. אתה מהמחלקה שלו?”

“לא.”

“אתה כן מהמחלקה שלו. עכשיו תצא מהאוהל ותלך לשמור במקומו.”

“אולי תעזבו אותי פעם אחת במנוחה!!!” צעק פוליק.

ההוא נבהל, “טוב, טוב, אז לא חשוב!” והסתלק כשהוא צועק:

“מאיר סוויסה! יִלְעַן אַבּוּכּ מאיר סויסה! לאן נעלמת, פֶּזָבֵנְק? עושה עצמך ישן במקום לשמור!”

פוליק התרומם בישיבה והידק את יריעת האוהל למען לא ישגיחו מבחוץ באור פנסו הזעיר ויפריעוהו בשנית. יתר אוהלי־הסיירים הנמוכים היו שרויים בחשיכה, רק באחד הבהב נר. הוא התכסה היטב בשמיכות.

ולצערי הייתי מוכרח להוסיף במכתבי למר רוזן דברים מרים אלה: "שר הביטחון משנת 1954 חילל קדושת הביטחון. הוא עכר רוח ועדת החוץ והביטחון בחודשים האלה – – – "

ואני רואה לפניי האימהות השכולות. ואני רואה לפניי חומר בעיית הביטחון.

…דבר הביטחון חולל והושמץ. ועדת חוץ וביטחון היא עכשיו ועדה לכול – חוץ לביטחון.

…כולם התחילו להתנבא על דרייפוסיאדה. ציבורנו יודע מה זאת דרייפוסיאדה: עלילות של ראשי הצבא ושר הביטחון על קצין יהודי חף מפשע, כדי לחפות על בגידתו של קצין אחר.

לאושרנו ה“דרייפוס” של ימינו יושב לא באי־השדים, אלא בבניין הנהדר של הוועד הפועל של ההסתדרות, וחולש על הגוף המאורגן הגדול והחשוב ביותר בארץ.

“סוויסה! מאיר סוויסה!”

הידיעות שהופיעו בעיתונים על תביעות או תנאים שהצגתי לחברים – הן בדותות, – – שיקולים ממלכתיים מכריעים בעיניי כל שאר השיקולים. והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא ביטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה – –

“סויסה!”

– – איני איש צנוע, אבל אני משוכנע ויודע, כי המדינה והממשלה אינה תלויה בשום איש יחיד, ויהיה מי שיהיה. – –

“מי זה כאן מאיר סוויסה?”

הפעם היה זה קולו של הסמל שסרק את המאהל בחברת השומר שצעק מקודם. פוליק כיבה את הפנס ושכב בחשיכה, לבל יפריעו אותו בשנית ויקראו אותו לשמירה במקום סוויסה ההוא שהאדמה כאילו בלעה אותו. וכמו מאליו מילמל: "עפרל’ה, עפרל’ה שלי – " כמין השבעה.

אך הסמל התעקש ועבר מאוהל לאוהל, ואפשר היה להבחין בדרכו לפי צעקותיו המתקרבות:

“יש כאן מישהו באוהל? אתה מאיר סוויסה? סוויסה?”

עד שהגיע לפתח האוהל של פוליק ותפס וניענע ברגליו.

“מי ישן כאן? אתה, מאיר סוויסה?”

“לא.” עתה היה בטוח שיגידו לו לצאת לשמירה.

“מי זה?”

“רפאל שומרון.”

“אה, זה אתה, הפילוסוף! טוב, שלום, לילה טוב.”

ואחר רגע חזר.

“מה שהיה עם ארוחת־הבוקר, תשכח. אני באמת מצטער.”

“לא חשוב.” אמר פוליק, “ממילא לא חשבתי לאכול. אני לא אוהב את האוכל של הצבא.”

“תראה, אם תצטרך פעם לקנות מכשירי חשמל בנתניה, איזה טרנזיסטור טוב, אז תבוא אליי, יש לי חנות ברחוב מכנס.”

“תודה, אני גר בירושלים.”

“נו טוב, שלום, לילה טוב.”

הסמל עבר הלאה.

פוליק כמעט שנירדם ממש, שמורות עיניו כבדו, והמאמץ הגופני של השבוע כולו הצטבר בשריריו הלאים. בכל זאת התגבר על עייפותו, וכשהסתלק הסמל הדליק את הפנס הזעיר.

לבסוף עליי להגיד דברים אחדים על הצבא. לא אומר דבר על שר הביטחון הראשון ו“השלישי”, הוא מביט ישר בפני ההיסטוריה בלי עיניים רמות, והוא לא יחשוש ולא יסרב לעמוד בפני כל משפט ובפני כל חקירה משפטית על מה שעשה ועל מה שלא עשה, אם חקירה כזו תידרש.

אולם אני יכול כמיטב יכולתי להבטיח לכל אזרח וגם לכל אם בישראל – כי אין בעולם צבא יותר נאמן, מסודר, טהור ומסור מצה“ל. ד”ר סנה בכנסת ומר יערי בעיתונות מנסים להלך אימים כי צפוייה לנו סכנת דיקטטורה על ידי “צמרת דצמרת”. זוהי רכילות מרושעת ואווילית. כל צבא בעולם היה מתגאה בצמרת של צה“ל. אין עוד צבא שיותר נאמן למוסדות הנבחרים של המדינה מצה”ל. אין בצבאנו מלאכים. ויש שמגלים כי קצין פלוני או חייל פלמוני מתנהג שלא כשורה, – ומעמידים אותו מיד לדין. בשום מקום בעולם אין מקפידים יותר שלא יימצא הרבב הכי קטן על מדיהם של מפקדים צבאיים כאשר עושים זאת בצה"ל.

וכל נער ונערה שנשלחים בצבא נמצאים בידיים נאמנות וכשרות. – הלעז שהוצא על הצבא – נובע ממקורות עכורים, ואני פעלתי במשרד הביטחון בהכרה שאין לנו יסוד להתבייש במשרד זה. אלפי קצינים ועובדי משרד הביטחון עשו ועושים חובתם באמונה ובמסירות, ואני רוחש להם אהבה והערצה.

שכנו של פוליק נכנס לאוהל.

“אני רואה שאתה קורא הרבה.”

“כן.”

“אתה רוצה לחם עם ריבה?”

“כן.”

“הבאתי גם בננות.”

פוליק אכל והאיר בפנסו לשכן שהסתדר לקראת השינה. הם שכבו בבגדים ורק את נעליהם חלצו. הרובים היו מונחים בצד, מכוסים בשמיכות למען לא תחליד המתכת.

“יש חדש בעיתון?”

“הכול על פרשת לבון.”

“מסכן אחד. בן־גוריון יזרוק אותו.”

“למה?”

“ככה זה בחיים. צודק מי שיש לו יותר כוח.”

“אז בן־גוריון צודק?”

“כן.”

“למה?”

“מפני שהוא ראש־ממשלה. אם היה לבון צודק, היה לבון ראש־ממשלה.”

“ואם התנהגו אליו שלא בצדק?”

“מה זה לא בצדק?”

“אולי זייפו מסמכים של הצבא בשביל להתפטר ממנו, שלא יהיה שר־הביטחון.”

“אם יכלו לעשות לו כך, סימן שמגיע לו. לבן־גוריון לא היו מעיזים לעשות דברים כאלה.”

“אז בעד מי אתה?”

“אני בעד כולם. בעד הממשלה. בעד בן־גוריון. בעד המדינה. תמשיך, תמשיך לקרוא,” הסב גבו לפוליק, “אתה לא מפריע לי. אני יכול לישון באור.” והוסיף, “טוב שגמרנו. מחר בערב בזמן הזה כבר נהיה רחוק מכאן, בבית. אני משוגע כבר לראות את הבת הקטנה שלי.”

“כן.” אמר פוליק, ופנסו האיר כותרת של כתבה שהיתה נתונה במסגרת שחורה בצידו הימני, למטה, של עמוד אחר בעיתון –

אורי צבי גרינברג קורא לב.ג.:

לפזר הכנסת! להקים ממשלת חרום!

היו אלה קטעים ממאמר בשם “כוס התרעלה” שפירסם המשורר בירחון “ידיעות רמת־גן” ובו הוא מטיף ל“פיזור הכנסת, ריכוז כל הכוחות הפוריים לממשלת־חרום לאומית – מבעוד זמן. העם שהוא חי עכשיו חיים לפי שרירות־הלב, בלי הדרכה ממלכתית יום־יום, יענה אמן בדיעבד למיבצע הדרכה זה.”

“העם,” כותב א.צ. גרינברג, “ירגיש במשך הזמן שכפייה ממלכתית היא לטובתו בגוף ובנפש, ואין ברירה אחרת. קרואים להצלה בחירי האומה, ולא נבחרים! והדבר בידי ראש־הממשלה היום: מר דוד בן־גוריון וחבל מרעיו.” כל זמן שבן־גוריון קרוב במנטאליות לנאמני־ההבלגה, לאלו שלא איכפת להם הסכמי־רודוס, וכי למדינה בגבולותיה כיום אין קווי מים נאותים, ושלא כואבים את הנסיגה מסיני – הריהו נחמד ונעים בעיניהם, אך אם הם רואים אותו נדרך עוז להתמודדות – אוחזת אותם פלצות.

“ממצב זה אני לומד ומלמד להסיק מסקנה שאין אחריה מסקנה שכלית אחרת – והיא: כל משטר דימוקרטי שלא במקומו ושלא בזמנו ושלא־בעם־כתיקונו אינו אלא סכנה מוחלטת לקיום העם והמדינה. מה שאנו קוראים כאן דימוקרטיה, אינו אלא מושג של משמעות אנארכיה.” אנארכיה זו רואה המשורר בכל תחום – בעיתונות ובבימות הנואמים, בירחוני הספרות ואפילו בכרזות הקולנוע ובתיאטראות ואפילו בשלטי החנויות.

“אם זה לא פאשיזם, אני צנצנת!” אך למרות הרוגז שעורר בו המאמר חש כמין הנאה על שקיים פאשיזם בארץ וצריך להילחם בו. היתה לו הרגשה כי לפרשת לבון יש השפעה עצומה על גורלו. מדוע לא התגלתה עד היום האמת על התאבדותו של אביו! מדוע הוא אינו מצליח להשיג עבודה? מדוע לא קיבל סטפנדיה השנה? מדוע אין מתייחסים ברצינות לעבודה שלו על אפלטון? ועפרה, מדוע? והצבא? הלא יש כאן איזושהי בגידה נוראה. והיתה לו הרגשה שהוא יוכל לקחת עכשיו חלק פעיל בפרשת לבון. מי יודע איך היו העניינים מתגלגלים אלמלא נקרא לפתע לשבוע שירות במילואים. ואולי בכוונה קראו לו?

ואז מצא באותו גיליון, לאור פנסו הנחלש, כתבה שסיפרה על פגישת אנשי הרוח בירושלים. כמאה איש הוזמנו על־ידי ועדה יוזמת, שרובה פרופסורים באוניברסיטה העברית, למועדון העיתונאים בירושלים. פרופסור רוטנשטרייך, ראש החוג לפילוסופיה, המורה שלו, אמר כי אם יודח לבון יאמינו הכול כי הודח מפני שהוּכחה צדקתו. זכותו של אדם לתבוע את צדקתו היא זכות מוחלטת, ואלה שלא עמדו לצידו כאשר תבע את “הפרשה” אינם זכאים עתה לשופטו. הכתובת להתארגנותם של אנשי הרוח היא ת.ד. 4017, ירושלים.

הנה התשובה! התרגש. לא הייתי צריך להתנפל כך על אורי בן־עמי. הלא הכול קרה מפני שהייתי עצבני ומתוח לפני המילואים. אפילו אם אני חושב שהוא רודף פרסומת, צבוע ונוכל, אינני יכול לערבב את דיעותיי הפרטיות בעניין הכללי ולנהוג כפחדן העומד מן הצד ונתלה באמתלה שהאנשים הנלחמים למען העניין הצודק אינם מוצאים חן בעיניו. המאבק הוא גם שלי. אני נוגע בדבר. ועליי להצטרף אל צידם. שם מקומי. הם זקוקים לאנשים כמוני. במהרה ייווכחו לדעת שאני שווה הרבה יותר מאורי בן־עמי, למרות שבינתיים הוא מפורסם יותר ממני.

קשה היה לו להירדם, מכורבל בשמיכות הלחות, על אדמת ליס קשה שגבנוניה ננעצו בגבו. הוא שלף את בקבוק הקוניאק, ולא היה נאה לו לשתות לבד. “אולי אתה רוצה לגימה?” שאל את שכנו. אך ההוא כבר ישן, ובמהרה עלתה נחרתו הכבדה ומילאה את חלל האוהל הקטן.

פוליק גמע שלוש לגימות ממושכות שצרבו את מעיו, החמימות פשתה בגופו ומילאה אותו מיד עד לכפות רגליו הקרות. בתוך בגדיו ספוגי הזיעה הנדבקים לגופו, שלא החליף מראשית השבוע, התקשה אברו והוא התבייש לגעת בו, מפני השכן הישן לצידו. וכך המשיך והירהר, נים ולא נים.

“דב? מי הוא אותו דב אשר בשמו קראה בטלפון? מעניין, מה היה אחרי הצהריים באותה ישיבה? איך ידעו כבר בעיתון, שיוצא בצהריים, מה יגיד בן־גוריון בנאום שלו?”

והוא שקע בשינה טרופת חלומות.

 

פרק י"ב    🔗

ביום שישי בצהריים הגיע פוליק לבאר־שבע והלך לאכול במסעדה של מוריס. את הארוחה הזאת הבטיח לעצמו במשך כל השבוע של המילואים. היה יום חורפי מעונן שנסך לובן מדברי מכאיב על פני העיר ואורו חדר גם מבעד לעננים. בדרך למסעדה נכנס לספּר שגילח אותו, וקנה עיתון בוקר ועיתון צהריים, ואף הספיק להעיף עין במספרה על השבועונים. כשהגיע למסעדה מצא כמה חברים שלו מעין־גדי, אותם לא פגש מזמן, מחכים למכונית. הוא החליף איתם מילים אחדות ומיד פרש לשולחן בפינה.

היה זה הרגע הדרמאטי ביותר, נאמר בכתבה, – באמצע נאומו של ב.ג. במרכז מפא"י, לפתע נפתחה הדלת באולם האסיפות של בית “מפעל הפיס” בתל־אביב ובכניסה נראתה דמותו של פ. לבון. רחש־לחש עבר בשורות. חברי המרכז עצרו נשימתם. לבון התיישב באחת השורות האחוריות. ב.ג. המשיך בנאומו.

ושוב רגע דרמאטי: ב.ג. סיים דבריו ואסף ניירותיו. לפתע הרים לבון את ידו. י. אלמוגי הבחין מיד במצב. “פנחס, אתה רוצה את רשות־הדיבור?” שאל. “כן,” השיב לבון ועלה על הבמה, כש“הוצאה מיוחדת” של “מעריב” בידו. המתיחות באולם גברה.

“זוהי ישיבה סגורה משונה,” – פתח לבון דבריו בקול שקט. “באתי לכאן לאחר שקראתי בעיתונים את נאומו של ראש הממשלה, פרט לדבריו האחרונים, בהם הודיע שהוציא פסק דין סופי בעניין חברותו איתי. אף פעם לא כפיתי על איש להיות חבר לי. מי שאינה רוצה – זכותו בכך. אבל פרט למשפטים האחרונים האלה, כל הנאום התפרסם בעיתונים. ישבתי בבית וקראתי את הנוסח המלאה של הנאום ב”מעריב" וב“ידיעות אחרונות”. אצל ראש הממשלה האחד פסול והשני אינו פסול – איני יודע איזה פסול. העיתונים נמצאים ברחוב ולא כדאי היה לבוא ולשמוע את הנאום, כי אפשר היה לשבת בבית ולקרוא אותו. ובכן, הישיבה היא סגורה, אך אינני ידוע בשביל מי…

“לא אתחרה בראש הממשלה בדברי אדיבות וחברות. זוהי זכותו הבלעדית. אעמוד רק על כמה דברים. לא התכוונתי ולא כתבתי את הדברים, כי בכוונתי היה לא לבוא. רק לאחר שקראתי את הפאמפלט של ראש הממשלה בעיתונות – החלטתי לבוא.”

פ. לבון הגביר מדי פעם את קולו מתוך התרגשות. הוא לא דיבר מן הכתב. כשתקף את גילוי־הדעת של ב.ג. והגדיר אותו כ“פאמפלט של ראש הממשלה”, הושמעו קריאות־ביניים מצד ש. פרס, יאני אבידוב, דוד הכהן ועוד. “חזור בך, פנחס!” – צעק אחד מהם. “זה זלזול!” אמר אחר. ברגעים אלה עלתה המתיחות באולם לשיאה.

אולם לבון המשיך בנאומו וסיפר כי בן־גוריון הציע לו “להעיף מהצבא” את הקצין הבכיר כדי שיהיה דבר זה “סטיספקציה מספקת” לו, ללבון. הוא תיאר באופן ציורי איך ראש הממשלה, שכבר ידע על הזיופים מתוך בדיקתו של סא"ל חיים בן־דוד, אמר: “כך זייפו – לקחו דוקומנט, שמו את היד, ואמר לאדם: זה וזה תשנה.”

לבון הזכיר למרכז את כל החקירות שנערכו. ובתגובה לדברי ב.ג. על “עיתונות קנויה”, אמר: “היתה חקירה של חיים בן־דוד. הוא לא איש שלי. אני לא קניתי אותו.” ולאחר מכן: “היה גם פסק־דין של בית־משפט מחוזי בישראל אשר קבע ברורות שהיתה עדות־שקר בלחצם של שני קצינים.” הוא העלה גם עוד טענה חמורה, שכמעט הכול היה ידוע כבר ב־1955: “כבר אז היה ידוע שניקו מחלקה מסויימת מהוראות מבצעיות… כבר אז היה ידוע עניין הזיופים. כבר אז היה חשד כבד בעניין עדות־השקר.”

פוליק ניגב היטב בפיתה את שאריות החומוס מצלחתו, ופינה מקום בין העיתונים למרק השעועית שהביא לו המלצר. הוא נקרע בין הלהיטות לקרוא בעיתון לבין בולמוס האכילה שתקף אותו, וידע שאינו יכול להרשות לעצמו ארוחה כה יקרה. הכסף שקיבל מהצבא עבור ששת הימים לא יכסה אפילו את דמי מחצית הארוחה. אבל הוא היה מוכרח לפצות את עצמו, והזמין סטייק פילה, בלי דם, עם צ’יפס וסאלאט ירקות עם טחינה, וחמוצים, וזיתים ירוקים ובירה לבנה. החזרת החגור והנשק היתה מייגעת ונמשכה מאז הבוקר. שעה ארוכה עמד בתור לפני מחסן האפסנאות, ולבסוף אף קנסו אותו עבור חגורה שכביכול איבד, בעוד שהוא כלל לא קיבל אותה עם יתר הציוד. כך היו האפסנאים משלימים לעצמם אובדני ציוד.

“אני מרשה לעצמי להביא כאן דבר,” – המשיך וקרא בנאומו של לבון, – “שאני חושב אותו לדבר החמור ביותר שקרה ב־1960. הדבר אירע עם אותו אדם, אשר אלה המכירים אותו אומרים עליו שהוא בחור טוב – אני אינני מכיר אותו, ראיתי אותו פעם אחת בחיי, כשבא ומסר לי מה שמסר, ואחר כך מסרתי את הדברים לראש הממשלה ומזה התחיל להתגלגל העניין. ובכן, אותו אדם שעשה פעולה חשובה בכל מיני שליחויות – בעלייה ב', בהגנה ובפלמ”ח – שמונה חודשים לאחר שהיה אצלי, מסר עדות חדשה, שלפיה כאילו יצאתי מדעתי, וכאשר מסר לי את הדבר שציפיתי לו במשך חמש שנים ולמעלה, סיפרתי לו ברוחב לב, שאני כביכול נתתי את ההוראה לקצין הבכיר לשעבר.

“איך זה קורה, ראש הממשלה ושר הביטחון, שאדם הגון וטוב ושליח נאמן של ההגנה וצה”ל, שהשתתף בהרבה דברים מסוכנים – מסר עדות כזב מטופשת כזו? האם מרצונו עשה זאת? מתוך ספורט? מדוע אתה, ראש הממשלה, לא חקרת איך הגיע לכך בחור טוב והגון?

“מדברים על טוהר צה”ל. מה זה טוהר צה"ל? טוהר מערכת הביטחון – מה זה טוהר מערכת הביטחון? איך זה קורה? זה לא היה ב־1954 אלא ב־1960, אמנם העדות הכוזבת הזאת היתה עד כדי כך מטופשת שאיש לא לקח אותה ברצינות. אבל אני שואל: איפה שר הביטחון? איפה שר המשפטים? מי הביא אותו למסירת עדות שקר זו? אני שואל זאת בייחוד שיש לי עדות מפורשת של שר במדינת ישראל – על כל פנים, הוא אמר לי זאת, – שאותו בחור אמר לו לפני מתן העדות שהוא נמצא תחת לחץ כבד.

“זה קרה לנגד עיניך, ראש הממשלה! הנייר הזה בידך, ואפילו רצית להשתמש בו. איך זה קורה אצלנו? מה הדיבורים על טוהר? האם יש לנו ויכוח על כך מה כוחו וערכו של צה”ל? אך האם פירוש הדבר שהכול מותר? ואם יש מוקד של מוגלה – כלום אסור לגלות את המוקד הזה? באיזה משטר חושבים כך? מה הדמות של שלטון שמעמיד כך את הדברים? ואני חוזר ומצייין: הדבר לא קרה ב־1954 כאשר חדל־אישים היה שר הביטחון. זה היה כבר ב־1960, כשאתה ‘המביט ישר בפני ההיסטוריה’, היית שר הביטחון."

באמצע הישיבה הודיע לפתע אלמוגי: “מעירים לי, ששומעים בחוץ כל מה שמדברים כאן. לא לקחנו בחשבון את הקומה הנמוכה ואת החלונות הפתוחים…” הושמעה קריאת ביניים: “וזוהי ישיבה סגורה…”

"אני מצטער שראש הממשלה העמיד זאת כעניין אישי שלו: הוא מול כל העבדות. אני מצטער על כך, שהוא הפך עצמו לצד, לצד הלוחם בכל האמצעים ובכל הדרכים נגד כל המימצאים, בכל תוצאות החקירות.

“עד היום אני מנסה להסביר לעצמי את העניין. אני חייב להגיד: אינני יכול למצוא הסבר רציונאלי להתנהגות זו. יש לי הסברים חלקיים, אבל הסבר שיספק אותי – מדוע הוא נוהג כך – אין לי. טוב, הוא לא רוצה בי? טוב מאוד. לא רוצה לשבת איתי מבחינה פיסית וחברתית? זו זכותו. אף פעם לא דחפתי את עצמי לשום מסיבה, לא פיסית ולא חברתית. אבל מדוע הפך זאת ראש הממשלה לעניין אישי שלו נגד כולם, נגד הכול. נגד כל העובדות, נגד כל החקירות? מה דחף אותו לזה? הוכח שאני צדקתי בתביעתי והוכח שעמדתו של ראש הממשלה היתה שגגה – האם זהו פגם איום? בעד הפשע הזה דרוש מסע התעוררות בנוסח מסויים, שהוא מסע התערערות של כל יסודות החברות וההגינות במפלגה?”

יחד עם הסטייק הגיע המזכיר של עין־גדי שהיה חבר טוב של פוליק. הוא הציע לו לרדת איתם ולהתארח בשבת בקיבוץ. פוליק התמרמר על שהפריעוהו באמצע הקריאה, אך המזכיר, שהיה בעצמו להוט לקרוא, לקח דף עיתון, שהאדים מעט ממרק השעועית שנשפך עליו, ושקע בקריאתו. אף עשה טובה לפוליק ונתן לו בתשלום כרטיס הנחה של חברי קיבוצים לנסיעה במונית לתל־אביב.

"רבותיי, ראש הממשלה המכובד, כל אחד מכם, כאשר יצא למערכה קשה – האם לא עשה אף פעם שגיאה? הכול אצלו היה מתוכנן? האם מעט דברים לא מתוכננים עשה ראש הממשלה במשך חודשים אלה? האם היו מעט התפרצויות שאיני רוצה לעמוד עליהן שוב בפרוטרוט? האם היו מעט דברים שלא מוסיפים כבוד לאף אחד, וגם לך לא?! האם נשקול כל זה במאזני גרמים? אינני יודע? אינני יודע, אם נטיל על המשקל האחד את דברי השגגה שאני עשיתי ואת דברי השגגה שאתה, ראש הממשלה, עשית, או אחרים אשר חשבו שהם יכולים לעשות זאת בשמך, אולי אתה תרוויח 10 גרם ואולי אני ארוויח. אבל מה הטעם? עד מתי נקיז דמנו?

"וכאשר משה שרת הודיע מה שהודיע – זה לא היה מספיק, צריך היה להמשיך. כאשר ועדת השרים החליטה מה שהחליטה – לא! בשום אופן לא! המצפון לא נתן מנוח! התחילה פרשת 1960. אתם מדברים בשם טובת המפלגה והמדינה? האם זאת טובת המפלגה? האם זאת טובת המדינה? כמובן, אם רצונך בכך – זה יהיה. למרות שאינך מעמיד שום תנאים. זה יהיה ואתה יודע זאת כמו כל אחד מהיושבים פה. אבל אני שואל מבחינת ההיגיון של המפלגה והמדינה: האם אתה רוצה שכולנו נתבשל עוד חודשים במיץ הזה? מי מעוניין בזה – המפלגה, המדינה? איזו תועלת זה יביא? יכולה להיות רק תכלית אחת, אבל זאת אפשר להשיג בפשטות. לא דרושות הדרכים העקיפות.

"אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות, או מרכז המפלה, בפשטות וביושר לבב, ‘בלי קונצים’, כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפיכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר.

"אצלי זה לא דבר קשה. אך אם כבר – תעשו זאת בצורה ישרה, לא בדרכי עקיפין. ואם לא זאת הכוונה – כמה חודשים נעסוק בזה? צל זה יהיה מוטל עלינו, ומי יודע מה יהיה מחר. למי נחוצה ההתבשלות במיץ זה? ראש הממשלה רוצה, שהשרים בממשלתו יבזו את עצמם – זה עניינם. אם רוצים – יעשו זאת. אם הם רוצים להיות ילדים טובים כאלה – בבקשה, בכל הפומבי. ראש הממשלה וחברי הממשלה רוצים שאעזוב את תפקידי בהסתדרות? תגידו זאת בפשטות. למה לכם דברי עקיפין? ואם עוד עושים זאת בשם בריאות ושלמות וטובת המדינה – הרי זה לא רק משונה, אלא תמוה.

“אני מציע למרכז המפלגה בפשטות, מבחינת טובתו – מבחינת טובתו האישית אני עומד בעניין זה על קרקע מוצקה מאוד – להפסיק להתבשל במיץ הזה. אני מציע לראש הממשלה שיחדל מלענות את ממשלתו. אני מציע למפלגה שתחדל לעסוק בפרשיות 1960־1961. כל הבירורים הנוספים רק יעמיקו קרעים נפשיים, ולאו דווקא אירגוניים. הם לא יוסיפו שום דבר חיובי, אלא רק יזיקו למדינה, למפלגה, וגם לביטחון שכולם מדברים בשמו.”

עם סיום דברי לבון השתררה דומייה באולם. מ. שרת ביקש את רשות־הדיבור וטען, כי נשמעו פה דברים שאי־אפשר להפריז במידת חומרתם. לכן הוא מציע שלא להמשיך אחרי דברים חמורים אלה בוויכוח במקום.

הארוחה בתוספת הבירה הלבנה והקפה הטורקי נסכו עליו שיכרון נעים והרגשה של מלאות. אך מרוב שהיה שקוע בדברי לבון לא מיצה עד תומו את טעמו של הסטייק הרך. אילו התייחד לבד עם הארוחה, מבלי העיתון, היה נהנה יותר. אנשי עין־גדי הסתלקו במכונית. הוא הבטיח למזכיר לבקר אצלם באחת השבתות הקרובות. אסף את העיתונים ודחף אותם לתרמיל הגב הצבאי שלו, שהיה גדוש ממילא בחפציו, ושעליו היו רשומים שמו ומיספרו האישי של טוראי אנגלי, פרייבט פטרסון. הוא שילם ויצא. היה נכנס ברצון למקום כלשהו ומתקלח היטב. על הארוחה הוציא דמי כלכלה של שבוע בירושלים. כמעט שלא נותר לו כסף למחייה עד לסוף החודש, ועוד עליו לפרוע את התשלום החודשי של שכר הדירה ושכר הלימוד, ובבנק כמעט לא נותר לו מאום.

ההתלהבות של אתמול בלילה, באוהל הסיירים, פגה. מה ייצא לי מפרשת לבון? אמר. הבעייה שלי היא ממה לחיות בחודש הבא. מה אעשה במשך כל השבת? כדי להיפגש עם עפרה הייתי צריך לצלצל אליה לפחות כבר ביום חמישי בערב, ואיך יכולתי לעשות זאת אם הייתי אז בצבא? והוא ידע שהוא מרמה את עצמו, וכי גם אילו צילצל אליה אתמול בערב לא היתה מוכנה לצאת איתו. ומאיפה היה לו כסף, אילו גם הסכימה? יותר טוב לעלות ישר לירושלים ולהתבודד בחדר ככלב במלונתו. אבל צריך להחליף בגדים בבית, והוא נכנס למונית ונרדם בה עד לתל־אביב.

 

פרק י"ג    🔗

יום השבת, ה־4.2.61, היה יום חורף נאה. פוליק ואורי בן־עמי נמצאו בין יתר הסטודנטים שהגיעו לרחבה אשר ממול לבניין תיאטרון “אהל” בתל־אביב כדי להפגין נגד הדחת לבון.

אורי בן־עמי אמר עוד ביום חמישי בערב, במסיבת עיתונאים בתל־אביב: “מטרתנו היא ליצור דעת קהל ולהסעירה. זהו הדבר היחידי שעשוי להשפיע ולמנוע עשייית דברים מסויימים. התנאים למישטר אנטי־דימוקראטי קיימים בתנאי הביטחון הנוכחיים. והעבר התנועתי, על כל הטוב שבו, אינו כולל מסורת דימוקראטית כמו זו הידועה במערב.”

בשם “תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה”, אשר בשבועיים האחרונים נעשה לאחד ממנהיגיה הבולטים, הודיע אורי בן־עמי כי ביום השבת תיערך הפגנה ליד אולם “אהל” בעת שיקיים בו מרכז מפא“י את ישיבתו. הוא פנה לציבור אזרחי תל־אביב בקריאה להצטרף להפגנה. עוד סיפר כי משלחת מטעם התנועה תבקש להתקבל על־ידי מזכירות מפא”י ולהודיע לחבריה, כי חברי התנועה רואים בהתפטרות בן־גוריון מן הממשלה ניסיון סחיטה, כדי להכריח את חברי מרכז מפלגתו להדיח את לבון.

קבוצה גדולה של סטודנטים, הכוללת את מיטב פעילי מפא"י המרכזיים בקרב הסטודנטים, הצטרפה לפעולות “תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה”.

דבריו של אורי בן־עמי הופיעו בעיתוני יום השישי. אותם אלה שאוהדים את לבון אף פירסמו את תמונתו של אורי בן־עמי בצירוף תולדות חייו, וציינו גם את ספרו הראשון “נולדתי יחף”, שהיה ידוע עד כה רק בין חוגי הסטודנטים וקוראי המוספים הספרותיים. העיתונים שהתנגדו ללבון מיעטו בערכה של תנועת הסטודנטים, והזכירו בקיצור כי בין היתר דיבר “הסטודנט א. בן־עמי.”

בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה ומצפונם שקט. יש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ “הפרשה” והם חולפים ביעף מבלי להפנות את מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, – ואחרים כובשים פניהם בקרקע מתוך בושה.

כולם נבלעו בשער בית התיאטרון. רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב“הצגה” – בן־גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ומחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.

שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכות כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, ופוליק שמע בחור דתי שעומד לידו, כנראה סטודנט, צועק: “על דאטפת אטפוך!”

“מה יש?” שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.

“יש הכול, חוץ מן המצפון!” צעק סטודנט שנדחק קרוב אליו.

“חמור גרם!” הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.

הקבוצות הראשונות של הסטודנטים הופיעו לפני בית התיאטרון כבר סמוך לשעה עשר בבוקר, ופוליק ביניהן. מרוב התרגשות התעורר אותה שבת בשעה מוקדמת, ולא היה יכול לחכות יותר בבית אימו.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום קבוצה של אנשי מפא“י מאור־יהודה, ובראשה חבר המועצה המקומית מטעם מפא”י, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על־ידי סעדון, והוא כמין קול קורא לחברי מרכז מפא"י – “להגיד ללבון: לך הביתה,” אחרי “כל מה שעשה נגד המדינה.”

סעדון עצמו פתח מיד עם הגיעו למקום בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר־כך – במטרה פרובוקטיבית ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.

בשעה 10.15 הכריז בפנים י. אלמוגי על פתיחת ה“הצגה”. אחריו פתח לוי אשכול בנאומו בעד הצעת המזכירות להדיח את פ. לבון מתפקידו.

למחרת נמסר בעיתונים שאמר באותה שעה: “בשלב הראשון, בעניין ‘פרשת’ 1954, עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה לשביעות רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו הדבר השני… אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת־החוץ־והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא”י, להיות מזכיר ההסתדרות."

אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה “מה יהיה?” לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן־גוריון יכהן שוב כראש־ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן־גוריון. לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:

“חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולהציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר – ‘לא יברח איש כמוני!’”

בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא להפגין, עיתונאים וצלמים. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו אותם נאמני בן־גוריון הגברתניים מאור־יהודה, אשר הסתובבו בקהל ועיניהם פקוחות על הנעשה, כמו מחכים לקבלת אות כלשהו. בינתיים חילקו כרזות בנוסח: “הגידו כן לזקן הצודק!” ו“לבון לך הביתה!” – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל.

אשכול סיים את דבריו. בחוץ הגיעו קבוצות סטודנטים נוספות למקום. מכוניות המשטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם “אהל” וברחבת בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב אשר נהר החל משעות הבוקר המוקדמות.

“בן־גוריון גידל את לבון!” צעק בחור לבוש בחליפה.

“בן־גוריון גידל את ה’עסק־ביש'!” ענה אחד הסטודנטים.

צלמים טיפסו על עמודי הפנסים, כדי לתפוס עמדה אסטרטגית שממנה אפשר לצלם את האולם.

“מה אתה רואה?” שאל צעיר אחד את הצלם.

“ראשים.” השיב.

“ראשים ערופים?” שאל מישהו אחר.

פרץ צחוק כללי.

“מדוע לא נותנים לבן־גוריון להדיח את לבון?” נשמעה קריאה.

“מדוע בן־גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?” באה תשובה.

ליד פוליק עמד גבר ממוצע קומה, צנום ושחום, שערו האפור מזדקר פרע, כעולה בלהבות, אולי ניסה לסרקו כלפי מעלה לפני חודשים אחדים. והוא מילמל בלי הרף: “פאסקודניאקים! טפו! פאשיסטים! טפו!” – שיניו הבודדות, שהיו חומות מניקוטין, בלטו מתוך פיו, ועיניו שצבען כחול ועכור יקדו בזיק מטורף. פיו נדף בשעה מוקדמת זו של היום ריח יין חמוץ וזול. לחייו שקועות. היה לבוש מכנסי חאקי וחולצה לבנה ופרומה, גדולה מכפי מידתו ומקומטת, ועליה מעיל מרופט. אצבעות ידיו גרומות ומעוקלות, וציפורניהן שחורות, עד שפוליק נמשך להסתכל אל כיעורן.

“כך זה התחיל גם בגרמניה!!!” התפרץ השיכור בקולו הצרוד ונופף את ידו הגרומה באוויר. ובעוד הוא מדבר הקיפו אותו הגברתנים מאור־יהודה.

“מה יש?” צעקו עליו, “מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?”

אחד מהם תפס אותו בשכמו והולך ודחף אותו לעבר רחוב פינסקר.

“מה אתה כאן, חבר מרכז?”

אחדים בקהל צחקו, אך במהרה חשו שלא בנוח והשתתקו.

סטודנט ממושקף ושמנמן העיר: “מה פתאום בחרו ב’אהל' להצגה הזאת? יותר מתאים היה ב’הבימה‘, שם מציגים את ‘ביקור הגברת הזקנה’, או ב’קאמרי’ עם ‘מרי סטיוארט’!”

“מציגים כאן הערב את ‘הבוגד’! לא ראית?”

“ובשש־וחצי את ‘החייל האמיץ שווייק’! – זה יותר מתאים!” הוסיף פוליק.

“מתאים למי?”

“לאף אחד.” נבהל אותו סטודנט שמנמן וממושקף למראה בחור מגודל בחולצה לבנה שניגש אליו. אל פוליק, משום מה, לא שם לב אותו ביריון.

“אז תיזהר!”

פוליק ניסה דבר אל הבחור מאור־יהודה.

“למה אתם מפריעים?”

“מי מפריע?”

הבחור ענה לפוליק, אך שלא באותה גסות כמקודם. פוליק היה רגיל כבר שבפגישה עם טיפוסים חמי־מזג כמו גברתן זה, הרי מידת הריחוק בה העמיד עצמו למולם, הווייתו כעומד מן הצד, ואותה רצינות בה התייחס לזולת בשאלותיו, בלי התנשאות, אלא כמוותר מראש על כל מאבק – כל אלו, כך הרגיש, יצרו בינו לבינם מידה של ריחוק, ואולי אף כיבדוהו בליבם, דווקא מפני שנראה בעיניהם תימהוני.

“לא מפריעים!” הוסיף ואמר לו הבחור המגודל ושחור השיער. “אסור לגעת בבן־גוריון. זה דימוקראטיה. עניין פרטי של המפלגה. עושים הצבעה, לא צריך להפריע.”

“מי מפריע?”

“יש קומוניסטים.”

“אתה חושב שאני קומוניסט?”

“אתה לא. אתה בחור טוב.” ואחר כך הוסיף: “צריך לשים אצלנו אדם חזק נגד הערבים. בן־גוריון כמו אבא של כולנו. מי שמכה את אבא שלו – לא יחיה. זה מהתנ”ך. היום אתה נגד בן־גוריון ומחר מי יודע מה תעשה – תעבור את הגבול ותלך לערבים! למה זה לָבּוֹן לא יושב בשקט? מדבר נגד החיילים! אתה רוצה שבן־גוריון לא יהיה ראש־ממשלה וישחטו הערבים את כולנו?"

סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה של כחמישים סטודנטים, וביניהם אורי בן־עמי. כפי שמסרו אחר כך בעיתונים, הם הודיעו מבעוד זמן ובמפורש, כי ברצונם רק לשגר משלחת, אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים על הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז, כי לא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו מביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר־אילן, ודמותו הארוכה של אורי בן־עמי, שהתנועע בתווך, כתורן זקוף, צנום ונרגש. הוא התייעץ בלא הרף עם שניים־שלושה מעסקני משלחת הסטודנטים שצעדו בקירבתו, ולא הבחין בפוליק שניצב במרחק צעדים אחדים ממנו.

חברי המשלחת נשאו בידיהם קריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן־גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:

“הפרשה – אות אזהרה!”

“הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!”

“זר לנו שלטון של לחצים והדחות!”

"המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!

“שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!”

ההתקהלות מול חזית בית “אהל” גברה והלכה, וקבוצת ה“מתנדבים” בעלי־הגוף, מנאמני בן־גוריון, שמרו על פתח הכניסה והדפו את הקהל לאחור.

בשעה 11.00 החלו הסטודנטים מתקדמים לעבר השער, כדי לבקש שמשלחתם תתקבל על ידי מרכז מפא"י. אותה שעה עבר אדם חבוש מגבעת שחורה עם טלית וסידור מתחת לבית־שחיו ואמר: “העם היהודי יתגבר גם על זה. יהיה טוב.”

אל המשלחת הצטרפו בינתיים עשרות עוברים ושבים מבין הקהל. אורי בן־עמי חזר וביקש רשות להיכנס לישיבת המרכז כדי למסור הצהרה בשם תנועת המחאה של הסטודנטים, אך יחד עם יתר חבריו נהדף מן הפתח על ידי הסדרנים. דמותו הארוכה התנועעה הנה והנה כלולב בלב ההמון הרוגש. הוא לא השתמש באגרופיו, אולי לא היה באפשרותו לחלץ את ידיו מבין הפקעת ההדוקה של האנשים שנלחצו סביבו וסגרו עליו.

אל הרודפים הצטרפו מיד, כמו למתן אות סמוי, הביריונים בניצוחו של סעדון, וחסמו את דרכם של הסטודנטים. ואז, במטרה להביא לפחות בדרך זו את דעתם לידיעת המרכז, הניפו הסטודנטים כלפי מעלה את הכרזות המביעות התנגדות לכינון שלטון של לחצים והדחות, ובו בזמן החלו פורצות מפיהם קריאות קצובות שהדביקו מיד את מרבית הקהל:

“פנ־חס ל־בון! פנ־חס ל־בון!”

“ד־מו־קרא־טיה!”

“ד־מו־קרא־טיה!”

“הל־אה הרוד־נות!”

אותה שעה הצטרפו אל הסטודנטים גם צעירים ואזרחים אחרים שהזדמנו למקום, והקריאות הקצובות הדביקו את כולם. כפי שנודע אחר כך, נשמעו הקריאות בעוז באולם הישיבות, ושימשו רקע דרמאטי לנאומו של פרופסור נתן רוטנשטרייך, שנשא אותה שעה את דבריו.

קצין משטרה דרש מן הצעירים להתפזר. הצעקות התחזקו. ושוב נמצא בתוך הקהל גם השיכור שרעד במעילו המרופט ונופף את אגרופו הקמוץ, כשעיניו יורות זיקים.

“הלאה בן־גוריון!”

“כך זה התחיל גם בגרמניה…”

“זוהי דימוקראטיה?”

“ברית המועצות!”

“פאסקודניאקים!”

“חרושצ’וב!”

“רוסיה!”

“בוז!”

“טפו!”

הקבוצה נסוגה והתרכזה מעבר לרחוב, ואורי בן־עמי התקפל עימם כתורן של אונייה סחופה.

כאן הסתערו עליהם שכירי מפא"י בצעקות:

“קומוניסטים! מקומכם לא פה! לכו לרוסיה!”

בתגובה על כך הגבירו הסטודנטים את קריאותיהם:

“ד־מו־קרא־טיה! ד־מו־קרא־טיה!”

והם מניפים את כרזותיהם ואת הקריקאטורה המראה את בן־גוריון ממתין שיגישו לו לסעודה את לבון בדמות תרנגול צלוי.

אחד הביריונים תקף בחורה שהניפה כרזה, ודבר זה שימש אות למשטרה להתערב. עשרות שוטרים התנפלו בבת אחת על הקבוצה וקרעו את הסיסמאות. קבוצה של שוטרים מזויינים באלות הסתערה לעבר המשלחת, אשר אנשיה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב בצעקות. המפגינים נאבקו עדיין עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. ללא התראה החלו השוטרים להכות בנקהלים. לא עברו שניות מעטות ובעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות משטרה הגיעו בזו אחר זו, ויושביהן הצטרפו להתקפה על הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי באנשים רשמיים ללא־מדים שהסתובבו בקהל, ובמתנדבים בעלי־הקומה שהגיעו מאור־יהודה במכונית מיוחדת, ואשר היו לעזר לשוטרים בשעת ההסתערות. אגב כך נשמעו קולות מחאה מצד עשרות דיירי הבתים הסמוכים, שראו את החיזיון וקראו קריאות גנאי ואזהרה לעבר השוטרים.

כאשר החלו המכות התלבט פוליק בין הרצון להסתלק לבין הסקרנות להישאר ולראות מה יקרה. וגם לתרום, במידה מסויימת, בעצם נוכחותו, את חלקו להפגנה – למרות שלא הצטרף למשלחת הסטודנטים אלא בא על דעת עצמו, כבודד. יצר כמוס דחף אותו לעקוב אחר התנהגותו של אורי בן־עמי. אמנם תמך בלבון אך היה שמח מאוד לראות במפלתו של אורי בן־עמי.

לא עברו דקות אחדות וכבר לא היתה לו אפשרות לצאת – מפני הדוחק והצפיפות של המתכתשים אשר סגרו עליו מכל צד ודחפו אותו.

שוטר מחזיק באלת גומי שחורה ועימו גבר לבוש אזרחית, שהרכיב משקפי שמש כהים ודיבר כאילו המקום שייך לו, ביקשו מפוליק, בקול מאוד לא אדיב, להסתלק, וגם ניסו להדוף אותו ממקומו. והנה, מבלי שהדבר עלה בדעתו קודם לכן, אמר להם ברגע האחרון:

“תעזבו אותי. זה בסדר. אני משלכם!”

להפתעתו פעלו מילות הקסם הללו. ואולי השפיעה עליהם התמימות שבה נאמרו הדברים. הם התבוננו בו רגע כמבקשים לצלם את פניו בזיכרונם, והמשיכו הלאה, ושוב לא נגעו בו.

המעמד המוזר הזה העלה בזיכרונו תמונה נשכחת מימי ילדותו. הוא הסתתר עם חברים בחצר ויחד זרקו אבנים על אנשים שעברו ברחוב. בחור נזעם אחד עלה מהרחוב כדי להכותם. הם נפוצו לכל עבר. פוליק ברח במדרגות החצר – התנגש ונפל ישר לזרועותיו של אותו בחור שמיד תפס אותו. ברגע המבוכה, מבלי לדעת מה הוא אומר, פשט לפניו את כפות ידיו גדושות האבנים ורגבי העפר, ואמר:

“תראה, אני לא זרקתי. הידיים שלי עוד מלאות.”

משום מה האמין לו הבחור, ורק תבע ממנו להראות לו מי זרק. פוליק נענה לזאת ברצון והוליך את הבחור בין חצרות ומגרשים ריקים, ואותה שעה הזדהה עימו וחש עצמו עומד במחנה אחר, כנגד חבריו. אבל טרח להוליך את הבחור במקומות פתוחים וגלויים לעין, כדי שיבחינו בהם החברים מרחוק ויברחו. וכל אותה עת היתה בו הרגשה משכרת שהוא נמצא בעת ובעונה אחת בשני המחנות. אחר כמה סיבובים נמאס העניין על הבחור והוא הניח לפוליק והלך לדרכו.

ואכן, כל זמן ההפגנה, גם בהיותו בתוכה, חש עצמו כעומד מן הצד. היתה בו הסתייגות פנימית, אולי בושה, אולי רתיעה מפני התחושה המחשמלת הזו של היחד וההימצאות בתוך ההמון. לכן מנע עצמו מלהצטרף למקהלת הקולות הנלהבים שצעקו:

“ד־מו־קרא־טיה!” ו“הל־אה הרוד־נות!”

למרות שהזדהה איתם כליל מבחינה רגשית. הוא הצטער על שהקריאות הידהדו כזרות משהו לאווירת השלווה של השבת התל־אביבית בבוקר, והיו כנצעקות לתוך ריקות מכאיבה. הוא ניסה להיות כאילו במקום אחר, לא להיסחף, ולא להתלהב, למרות תחושת החמימות המהממת, שפשתה בו לשמע הקריאות הקצובות ושהביאה סמרמורת של עונג משכר בכל אבריו.

סטודנטית שחורת שיער מבין המפגינות, שראה רק את גבה מקרוב, ואשר מהיותו קצר־רואי לא הבחין בה מיד מי היא – הזכירה לו את עפרה, וליבו פירפר. הלא גם היא יכולה להיות כאן!

הצעירה שחורת השיער צעקה לעבר השוטרים: “בוז לפאשיסטים!” – ושוב הסתירו אותה מעיניו של פוליק ידיים שהיו מונפות ויורדות בתוך ההתכתשות, אך הספיק לשמוע את אחד השוטרים צועק לעומתה:

“אני אראה לך מה זה להגיד פאשיסטים על משטרת ישראל!”

בפנים האולם רעמו עדיין הרמקולים, ובחוץ נהדפו הסטודנטים יחד עם הכרזות אשר בידיהם. בעוד הם משלבים זרועותיהם למען לא יגררו אותם, וממשיכים לצעוק: –

“ד־מו־קרא־טיה!” –

התמלאה הרחבה במכוניות הירוקות עם השלטים האדומים, עשרות שוטרים, ושוטרי־חרש לבושים אזרחית, קפצו מהן, שלפו אלות והתנפלו באכזריות על הסטודנטים, היכו אותם, קרעו את הכרזות, סחבו אותם בכוח אל המכונית של הניידת, כאשר בכל הרחוב מהדהדות קריאות נזעמות וצעקות של הקהל, שהיה עד ראייה להתנהגות פרועה זו:

“בוז! בושה!”

“תתביישו לכם!”

ושוב ושוב:

“ד־מו־קרא־טיה!”

זעקות נשים, יללות ילדים וקריאות בוז שימשו בעירבוביה. בין רגע נתפסו מיספר צעירים, הוכנסו לתוך מכוניות המשטרה והובלו מן המקום. השוטרים המשתוללים היכו בלי אבחנה גברים, נשים וגם נערות צעירות, כשהם נעזרים על ידי שוטרי חרש וסוכני הש"ב, ומבצעים מעצרים של אנשים, עליהם הצביעו סוכניהם.

עדי ראייה סיפרו, כי שוטרי חרש, שרחשו בין הקהל, הצביעו על אנשים שיש לאסרם. אחד הבלשים תקף שני עיתונאים. שלושה שוטרים סחבו בחור צעיר ולא יכלו להתגבר עליו, לפתע זינק שוטר מהמכונית, הנחית מהלומת־אגרוף בראשו של הקורבן, שהוכרע לבסוף. למעשה זוועה זה התלוו צעקות מהגזוזטרות:

“בושה וחרפה!”

“נאצים!”

“הפסיקו! עזבו אותם!”

“תתביישו לכם, זה לא מתאים ליהודים!”

“בושה! בוז!”

בתוך המהומה אירע גם “תקר” קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה ב“מי ומי”, עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור־יהודה, סעדון, כשראה אותו מעורב בקטטה. הוא תפס אותו כאשר היכה נערה, וטיפל בו כמו במפגינים. האיש הציג בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו במקום, היחידי מבין כל העצורים!

אחד העצורים, ששוחררו בשעות אחרי־הצהריים, סיפר אחר־כך כי הם הוכו במכוניות המשטרה בצורה פראית. כמה מבין המפגינים נפצעו, ותשעה נאסרו, רובם סטודנטים. מאוחר יותר שוחררו הנעצרים, לאחר שהואשמו ב“הפרת סדר”. שלושה עיתונאים שניסו להיכנס, או חדרו לתוך האולם, נעצרו גם הם והואשמו על ידי המשטרה.

פוליק לא נפגע בתגרה מחוץ לדחיפות אחדות. משהונפו האלות במרץ, והתרבו המעצרים, החלה הרחבה אשר ממול לבית התיאטרון מתרוקנת מן המפגינים. פוליק הצליח להיחלץ ולהגיע לפינת הרחוב. במרחק צעדים אחדים ממנו ראה שני שוטרים מתנפלים על אורי בן־עמי, אשר חולצתו הלבנה היתה משוכה מעל למכנסיו ושרוולה האחד קרוע. על פניו היתה הבעת מרי, כילד שהפריעוהו ממשחקו. השוטרים החלו מושכים אותו לעבר הניידת. הוא לא נאבק עימם אלא הניח להם לגררו על הכביש, ובעט ברגליו הארוכות.

“חברֶה!” צעק. “להמשיך להתנגד!”

אותו רגע עצר את השוטרים גבר לבוש אזרחית ששערו מאפיר במקצת. פניו מרובעות, שחומות קמעה. הוא לא ענד עניבה.

“מי הבחור הזה?” שאל אותם.

הם לא ידעו.

“מה השם שלך?” שאל.

“אורי בן־עמי!”

“שחררו אותו!” הפטיר הגבר בקיצור ובקול של סמכות.

השוטרים הירפו ממנו מיד.

“אני מבקש שתאסרו אותי!” קם אורי בן־עמי ותבע בתוקף ובפאתוס רב, כשהוא מיישר את בגדיו.

“לא נעשה לך את הטובה הזאת!” אמר הגבר. “לך הביתה, טיפש!”

“שלא תדבר אליי כך!” אורי בן־עמי כמעט ופרץ בבכי. “אני דורש לשבת בניידת כמו כולם! בבקשה, תאסרו אותי!” צווח כמבקש להעליבם ולתת להם עילה לאסרו, ויחד עם זאת נזהר והשתמש בביטוי ספרותי:

“פוגרומניקים!”

הגבר צחק.

“בן־עמי, אנחנו יודעים היטב מי אתה. ואנחנו לא נעשה ממך קדוש! נו, הסתלק כבר מכאן! העיתונאים בטח מחכים לך!”

אורי בן־עמי עזב אותם וגאוותו פגועה עד שורשי נשמתו. הוא הצטרף אל חבריו הסטודנטים, למזלו לא ראה איש, מחוץ לפוליק, את המעמד המביש. ופוליק סובב גבו אליו למען לא יכיר אותו.

לא עברו שניות אחדות ופוליק חש דחיפה עזה בגבו. היתה זו מכת אלה, או תנופת יד שהונחתה בכוח על שכמו, כדי לתפוס בו ולעצרו. מיד הסתובב ומתוך כעס עיוור שלח אגרופיו לפנים, לעבר שני השוטרים. הזעם והעלבון על שהעזו לגעת בו, לפגוע בגופו, מילאו אותו חימה עיוורת, והדם פרץ ועלה לראשו.

“מנוולים!” צעק. “באיזה רשות אתם נוגעים בי!”

והיתה לו הרגשה שהוא מסוגל להרוג אותם בו במקום, ולא איכפת לו כלל אם יכו אותו בינתיים עד מוות.

משקפיו נפלו ונעלמו, ומאותו רגע היטשטשו הדברים בעיניו. היה נדמה לו שניסו להכותו, או תפסו בו. ידו נשרטה בסמל של אחד השוטרים. לפתע הדף אותו מישהו בכוח לאחור, ועמד בינו לבין השוטרים. והוא שמע קול מוכר קורא לעומתם:

“מה אתם נטפלים לסתם בני־אדם? זה החבר שלי שבא לכאן רק עכשיו!”

צבי!

מאיפה הגיע לכאן לפתע פתאום? “המשקפיים שלי!” ניצב פוליק על עומדו, בוהה, אך לא היה זמן רב למחשבה. צבי תפס בו והאיץ בו ושניהם חצו במרוצה את הרחוב עד שהגיעו למדרכה שממול, היכן שקהל סקרנים עדיין עמד מבלי שהשוטרים יפגעו בו.

“השתגעת, פוליק? אין לך מה לעשות?”

“מה יש?”

“לקבל מכות בשביל לבון? אתה משוגע?”

פוליק שתק.

“חכה רגע,” אמר צבי וקפץ לעברו השני של הרחוב, ומשם צעק: “פוליק, מצאתי!” ובידו, באורח פלא, המשקפיים – שלמים!

אותו רגע עבר באמצע הרחוב הגבר שהורה לשחרר את אורי בן־עמי.

“הַי, דֹב!” קרא אליו צבי כאשר חלף על פניו.

הלה חייך לעומתו במין אדישות בוטחת, ונופף לעברו בשתי אצבעות כמין קריצת יד.

“מי זה?” שאל פוליק, לאחר שניקה את משקפיו והרכיב אותם.

“אתה לא מכיר אותו? זה דב פורטוגל.” השיב צבי לתומו, “לא פגשת אותו אף פעם אצל עפרה?”

זה הוא! חלפה ברגע ההוא כבזק ההכרה המכאבת בליבו אל פוליק. זה הוא! זה הוא! זה הוא! זה הוא! יימח שמו וזיכרו! – והוא התבונן בו בקינאה מהולה בסקרנות עזה, אך אותו דב מיסתורי, שעצר לרגע ודיבר עם השוטרים, כבר התרחק מהם ונבלע בשער התיאטרון.

“מה הוא עושה?” שאל פוליק כשהוא מנסה שלא להסגיר בקולו את התרגשותו.

“לא כדאי לך להסתכסך איתו.” צחק צבי. “אתה יודע, הוא אחד מאלה ששומרים על ביטחון המדינה. גבר רציני.” וסחב עימו את פוליק הלאה משם, אל המקום בו התרכזו הסטודנטים.

בשעה 12.30 כינסו נציגי “תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה” מסיבת עיתונאים מאולתרת בחוץ, על המדרכה, מיד לאחר התקפת המשטרה. הדובר מטעמם, אורי בן־עמי, הסביר כי באו להגיש עצומה למרכז מפא"י, אך סירבו לקבל אותם. הוא הכניס בינתיים את שולי חולצתו לתוך מכנסיו, רק השרוול הקרוע התנוסס לראווה, ונראה היה שהוא גאה בו כבמין אות הצטיינות. על מצחו היתה שריטה ועקבות דם טרי, כנראה באמת נשרט, אבל שערותיו היו עתה פרועות יותר מאשר בשעה שגררוהו השוטרים.

“לא השתתפנו בהפגנה ובמכות,” אמר, “הרחבה עכשיו כמעט ריקה. שוטרים חמושים באלות השתלטו עליה ופיזרו את ההמונים לרחובות צדדיים.”

את ההתפרעות המשטרתית הגדיר אורי בן־עמי ב“הדגמה בולטת לסכנה הנשקפת לדימוקראטיה בישראל.” הוא דחה את גרסת המשטרה, שהמדובר הוא ב“הפגנה קומוניסטית”, והכריז כי לפני “אהל” הופיעו משלחות מכל האוניברסיטאות, ובהן חברי מפלגות ובלתי־מפלגתיים, במטרה להתקבל על ידי מרכז מפא"י, ולמסור לו את דעות הסטודנטים בנוגע למסע נגד לבון, שיש בו סכנה לדימוקראטיה.

בשעה 1.30 הכריזו במרכז על הפסקה של שעה וחצי כדי לאפשר מניין הקולות לאחר ההצבעה. חברי המרכז יצאו מן האולם. היוצאים פילסו דרכם דרך הקהל הנרגש שהתקהל סביבם ו“כיבד” כל אחד מהיוצאים בקריאות שונות. כך זכו מ שרת, י. כסה ו־פ. ספיר למחיאות אוהדות, ואילו מ. דיין, ש. פרס ואשכול זכו בקריאות גנאי קולניות. אשכול יצא בחברת ד. הכהן. “אין לנו מה להגיד,” הם בישרו לקהל. “אנחנו רעבים…”

מפה לאוזן כבר נלחשו בקהל דברים מנאומו הנרגש של שרת, שהיה שיאה אל הישיבה, ואשר הופיעו למחרת בעיתונים:

"אותם חברים שמוקיעים עכשיו ומרשיעים את לבון, וצִדקתם בידם, כפי שהם גורסים את העניין, לא היו מתעוררים אז לערוך דין, וספק אם היו מתעוררים עד היום אילמלא חל משהו… איש אחד, ותהי חשיבותו הנעלה ביותר, אבל איש אחד, חבר אחד בתוכנו, ויהי האח הגדול של כולנו, אבל חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות, ואם לא יסולק אז החבר ההוא יסיק מזה מסקנות… זו ורק זו היתה העילה… בכל מדינה דימוקראטית יש סמכות לדרוש התפטרותו של שר… אך אני מתנגד בכל תוקף שראש־ממשלה… נוטל לעצמו סמכות לקבוע מי יעמוד בראש איזה מוסד שהוא אינו ממלכתי כלל… מבקר מדינה… עורך עיתון מרכזי… ראש עיר… נשיא הסתדרות ציונית… מזכיר הסתדרות… מובן שראש ממשלה רשאי לדרוש שיהיה בירור לגבי היותו אי אי־היותו של פלוני אלמוני ראוי למלא תפקיד זה, אבל בלי איום ובלי אולטימטום… אצלנו לא ייתכנו תכתיבים.

“רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון־לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו… כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון!”

“בוא נלך לאכול משהו,” אמר צבי ולקח את פוליק למסעדה מזרחית בכיכר דיזנגוף, סמוך לתיאטרון. המסעדה היתה מלאה סטודנטים נרגשים, דיברו על מכות ומעצרים. בקושי מצאו שולחן פנוי. כתפו של פוליק כאבה. אך הקינאה שבליבו צרבה והכאיבה יותר. דב הוא שמצלצל אליה אחרי חצות הלילה!

“מה אתה נראה היום מבולבל כל כך? זה בגלל השוטרים?”

“יכול להיות.” נתפס פוליק לתירוץ.

“אל תיקח את זה ללב.”

“בכל זאת תודה.” נזכר פוליק. “ובייחוד המשקפיים.”

“שטויות. חוץ מזה מגיע לך מכות על זה שבכלל דחפת את עצמך לשם!”

“מה?”

“על מה אתה חולם כל הזמן?”

“שום דבר. כן. מה פתאום אתה כאן? בשביל להפגין?”

“בערך. רציתי לראות.”

המשיכו והחליפו רשמים על המאורעות שהתרחשו לפני הצהריים. פוליק היסס לשאול על דב. הוא הרגיש כאילו איבד תחושה של בתולים נפשיים. כאילו משהו טהור מאוד לא יחזור עוד לעולם. לא יחזור. אורי בן־עמי נכנס למסעדה יחד עם אחדים מעסקני הסטודנטים. משולחנות רבים קראו לו, אך הוא ניגש בראשונה לשולחנם של צבי ופוליק. שרוולו הקרוע עדיין מתנוסס ומגלה את זרועו הדקה והלבנה. עקבות הדם הנקרש על השריטה אשר במצחו.

“אז גם אתם כאן?” אמר.

פוליק דימה לשמוע נימה של קינאה בעמידתו ובדיבורו של אורי בפני צבי. לעומת זאת האיר פניו לפוליק, כאילו שכח לגמרי מה שהתרחש ביניהם.

“אם אנחנו לא, אז מי?” השיב פוליק בגאווה.

“גם אתה קיבלת מכות בשביל לבון? אין לכם מה לעשות? משוגעים.” אמר צבי.

“אולי בכל זאת יזכה ברוב בהצבעה,” אמר פוליק. “אחרי כל ההפגנות, ודעת הקהל.”

“ידיחו אותו!” פסק אורי בן־עמי בביטחון. “מאה אחז שידיחו אותו, וזאת רק ההתחלה!” הוא אמר את הדברים מתוך קורת רוח רבה על היותו שותף פעיל להתרחשויות, והוסיף וסיפר כי את ה“הוצאה מיוחדת” ובה נאומו של בן־גוריון בבית “מפעל הפיס” קיבל לבון כאשר עמד והתגלח בחדר־האמבטיה, ואז החליט ללכת לשאת את דבריו. על עצמו סיפר כי מיד לאחר התפרסם התוצאות הוא חוזר לירושלים לישיבת חירום של ועד הסטודנטים. גודש היה את חביבותו ומסלסל בקולו, כמי שחש עצמו נעלה על פני חבריו.

“הלוואי ותצליחו!” אמר פוליק, נהנה בסתר ליבו מן הכבוד שחלק להם אורי בן־עמי. מוכן היה לקום ולהצטרף עימו לשולחנם של העסקנים, אילו רק התבקש לכך. מדוע שלא אשתתף גם אני בישיבת החירום?

אורי בן־עמי ישב עם חבריו בשולחן האחר. פוליק נזכר שצבי עדיין חייב לו עשרים לירות, ולא היה נעים לו להזכיר אותן. מצב מוזר יהיה כאשר נצטרך לשלם עבור הארוחה, הירהר. בעצם היה צבי צריך להזמין אותי לארוחה. הם שתו בירה ואכלו חומוס וששליק עם צ’יפס. הבירה הרגיעה מעט את פוליק ומסכה בו הרגשת נימנום. יותר ויותר היה נזקק לבירה בשבועות האחרונים כדי להרגיע את עצמו. כשיצאו שילם כל אחד בעד עצמו. הסתובבו שעה קלה, מתבוננים בחלונות הראווה ברחוב דיזנגוף, וחזרו לבית התיאטרון.

בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד הבניין. המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים האולם הכריזו על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק. “לבון הודח!” – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את פ. לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159. נגד הצעת אשכול – 96. נמנעים – 5.

אנשים קיבלו את הידיעה מי בתשואות ומי בקריאות בוז. הגיבורים הראשיים של הדרמה נראו במהרה יוצאים שוב מבניין התיאטרון. כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מן המקום, הושמעו שוב קריאות לעברו: “בוז!” – “לא עמדת עד הסוף!”

בערב פירסם “ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה” בירושלים את גילוי הדעת הבא:

"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי־דימוקראטי, שאינו ניתן לטישטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטישטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו ‘הצעירים’ אל השלטון. אחרי לבון, יחוסלו גם אישים אחרים.

“זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימוקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו.”

היה זה יומו הגדול של אורי בן־עמי.

 

פרק י"ד    🔗

בפורים הזמין צבי את פוליק לבוא לנשף הסטודנטים שנערך בקריית האוניברסיטה. בערב בא פוליק ויחד עלו לדירתה של יהודית, שם פגש פוליק את אֹרנה.

הם נכנסו ומיד קפצה יהודית לעומתם, חיבקה את שניהם, גם את פוליק. כמו שכחה לגמרי ערב אחד, מאוחר בלילה, כאשר התדפק פוליק על פתח דירתה, גימגם, ישב בפינת הספה, דיבר בפיזור־נפש, אחר התנפל וטמן פניו בחזה השופע, ביקש שתניח לו “להירגע קצת,” ומשלא נעתרה ביקש סליחה, יש רגעים אחדים בקוצר־רוח ויצא.

פוליק הכיר לה בליבו תודה על שלא הזכירה את הערב ההוא, והחל מהרהר שאולי היא נחמדה יותר מכפי שהיא נראית. לבוש היה בבגדיו הטובים, רחוץ, נודף ריח סבון טרי, ומסופר. חש עצמו קל רגלים ועליז. לבד מאותה מחשבה שמנקרת בו כל הזמן, מה עושה עפרה עכשיו? אולי גם היא תהיה בנשף?

“אני כל כך נרגשת,” אמרה יהודית, “בטח יהיו שם הרבה אנשים מעניינים.”

ופתאום: “הי, צבי! השתגעת?”

“מה יש?” לא הבין.

“איך אתה הולך עם מכנסיים הדוקים כאלה? רואים לך את הכול!”

“אולי תסתמי?”

“טוב. מה אתה מתרגז?” התכופפה, עומדת על רגל אחת, כחסידה, נשענת על צבי, והעלתה על רגלה נעל אדומה וגבוהת עקב. “אולי אתה מתבייש במה שיש לך שם?”

פוליק הסמיק. צבי הודיע לה שאם הדיבורים הללו אינם נפסקים – הם עוזבים אותה והולכים לבד לנשף. היא דחקה את רגלה השנייה לנעל, ומיד התרוממה ועמדה לפניהם, חשקנית וצוחקת, לבשה שמלה אדומה עמוקת מחשוף, ופידרה את לחייה. עגילים גדולים, כנטיפי ארגמן, תלתה על אוזניה. גומי־לעיסה ורוד היה נתון בפיה והיא ניפחה אותו מדי פעם בשפתיה האדומות, עד שהתפוצץ הבלון הזעיר.

צבי החמיא לה על שמלתה, וציין את השינוי לטובה שחל בבגדיה, מזמן לא ראה אותה בלי מכנסיים. כל החורף הלכה בזוג מכנסי קורדרוי שהשמינו אותה והרגיזו אותו. בכלל לא ניראה מאושר ביותר במחיצתה.

“אל תגיד לי שאף פעם לא ראית אותי בלי מכנסיים!” התרתה בו.

שלושתם צחקו. הוא תפס אותה ונשק לה על שפתיה.

“אוּף! אל תקלקל לי את הכול!”

אותה שעה נכנסה אֹרנה.

כיצד אפשר להיות לבוש בצורה כה מרושלת? הירהר פוליק. תחתוניתה בלטה החוצה. שמלה שחורה, שהיתה ישנה ומקומטת, והאריג שחוק בכמה מקומות – היתה תלויה על גופה הקצר והעבה, כאילו ביקשה להדגיש את חוסר תשומת הלב שהקדישה לתלבושתה. היא היתה גוצה ושמנה. לרגליה סנדלים חומים בעל עקב נמוך, סגורים מאחור ופתוחים מלפנים, אופנה אשר התיישנה לפני שנים. פניה לא היו עשויות ושערה פרוע מאוד.

יהודית כעסה עליה והכניסה אותה בכוח לחדר האמבטיה, שם טיפלה בה משך זמן רב עד שתיקנה את הופעתה. קולות צחוק נשמעו. פוליק וצבי עמדו ועישנו בקוצר רוח. ארנה נתנה שיטפלו בה, אך עשתה זאת באותו חוסר איכפתיות בו הופיעה קודם לכן, ובסופו של דבר נשארה מרושלת כתמיד. יצאה לחדר והקיפה אותו בהילוכה המהיר והגרמי כלשהו –

“מה זה משנה אצלי?” אמרה בקול עייף.

פוליק התפלא על הקלות בה זילזלה בעצמה. מושגיו שלו על העולם, הגם שאולי הירבה לשפוט אחרים יותר מאשר הקפיד לשמור על עצמו – היו מבוססים על מתן אשראי. למי שמזלזל בעצמו, כך האמין, אין מלויים כסף, אין מלווים אהבה, חיוך וחיבה. חייבים אנו ללכת כלווים עניים בבגדי השבת שלנו כדי לעורר אמון.

ארנה הרגיזה אותו. היא עוררה בו רצון לדבר עליה, לחקור אותה, לנתח את הופעתה, ולפסול. אלא שהדבר לא עלה בידו. דומה שמאום אינו נוגע לליבה.

שעה שהחליט לבוא לנשף, עמד וגיהץ היטב את מכנסיו הטובים היחידים, הקפיד על הקמט, ציחצח את נעליו ובדק שלא תהיינה בעלות עקב שחוק. בהתרחצו חש עצמו כמתקדש לקראת חג. סירק את שערו בתשומת לב. ועדיין, אחר כל ההכנות, חש עצמו כתלמיד העומד למיבחן.

מאוחר יותר, כאשר הופיעו ארבעתם באולם הכניסה הרחב של בניין מייזר, בפקולטה למדעי הרוח, – לא היה ביכולתו להשתחרר מן ההרגשה כי כל העיניים נעוצות בו ובולשות אחריו מפני הופעתו המגוחכת. אולי בבגדיו מצוי חסרון נעלם ממנו, אך גלוי לכל היתר?

ואילו אֹרנה, היא פרצה פנימה באותו חוסר איכפתיות, ועדיין תחתוניתה מבצבצת מן השמלה למרות השתדלויותיה של יהודית. ושוב חש באותו צורך לפסול את הופעתה המגוחכת שאינה מתקבלת על הדעת. לחוש עצמו חזק לעומתה, שלם. אותה תכונה מגונה בעיניו, אשר לא היה יכול להשתחרר ממנה: הרעות שהוא מדבר או חושב בליבו על אחרים מרגיעות אותו ומוסיפות לו ביטחון.

בניין מייזר והמסעדה בבניין המינהלה היו מוארים בנורות צבעוניות ומקושטים בשרשרות נייר ובבלונים צבעוניים כרסתניים. הבלונים התעופפו בנחת, ועליהם מצויירות קריקטורות פוליטיות על ה“פרשה”. בבניין מייזר הוקצה מקום לתזמורת ולרחבת הריקודים. רבים באו מחופשים, בייחוד הנערות, ואילו הבחורים הסתפקו בחתימת שפם ובפיאות מצויירות, ובכובע קרטון שחור.

פוליק חש עצמו זר במהומה. חודשים רבים רבץ בודד בחדרו בציפיית שווא. הוא ידע כי בפגישה אמיתית אחת עם עפרה יש יותר ממשות מאשר בכל המון האדם שמסתובב באוניברסיטה. כי כאן, גם הפנים שאינן מוסוות במסיכה – מחופשות הן, ומסתירות את השיממון המחפש לעצמו פורקן.

הוא השתדל שלא לאבד את צבי ויהודית כדי שלא יישאר מוקף לבד בים הפרצופים. ארנה נסחבה עימם אך הוא חשש שלא ימצא שפה משותפת איתה אם יישארו לבד.

יהודית היתה מאושרת. היא פגשה הרבה מכרים, סטודנטים מחוץ־לארץ, שחיזרו אחריה בחשיבות של ילדים מגודלים, וצחקו הרבה, כדרכם. טיפשים וממושקפים. היא רקדה עם אחד מהם ועם שני ושלישי, ופניה השתלהבו כשיכורה.

“אני מוכרחה שיקפיצו אותי,” שמע אותה פוליק אומרת, “מה אני יכולה לעשות, כזאת אני.”

במהרה התחילה להזיע.

וצבי? הוא לא נכסף כלל לקחת חלק באותו בולמוס המוני של ריקודים. מיד מצא חיילת נחמדה אחת, שהכיר אותה בהיותו בצבא, ופרש עימה לקרן זווית, ויחד הלכו לאכול בבניין המינהלה. הוא הציע לפוליק ולארנה לבוא איתם, והם סירבו, היה נידמה להם שיפריעו.

לא רחוק מפוליק עמד אורי בן־עמי הצנום והארוך עם בחורה שדמתה לעפרה. פוליק השתדל שלא להפנות את מבטו לעברם לבל יבחינו בו. אבל – לא, זו לא היתה היא, אלא, מוזר, אחת מחברותיה, אשר על אודותיה סיפר אורי בן־עמי שפרופסור השתחווה לרגליה. היא לבשה שמלה לבנה הדומה כשתי טיפות מים לשמלה הלבנה של עפרה. ואולי לקחה ממנה בהשאלה את השמלה? כמה אהב את השמלה הזאת. אך לא ניגש. הוא הרגיש אינו יכול לעמוד במבחן של שיחה סתמית, כאשר מקנן בו אותו פחד, מהול בתקווה, מפני הזכרת השם האחד והיחיד שאין הוא יכול לבטאו, אפילו לשמעו מפי זרים – מבלי להסגיר עצמו לעין כול.

הוא חייב, הוא מוכרח להזמין את ארנה לרקוד. לולא מיהרה להיענות להזמנתו היה נתקע ודאי היכן שהוא באמצע דבריו ומתקשה לסיימם.

מבוכתה לא היה פחותה משלו, אולי לכן הסכימה מיד. הם עברו פעמיים־שלוש את הרחבה בלא הצלחה מרובה, רגליהם ניגפו, שניהם לא ידעו לרקוד, ונישארו לעמוד בפינה ולשוחח. ניסיון השיחה לא עלה יפה כשם שהריקוד לא קירב אותם. הם החליפו כמה משפטים על פרצופו המצוייר של בן־גוריון שניבט מבלון מתנפנף מעל ראשיהם, והשיחה גוועה. על יהודית לא רצה לדבר איתה, כי חשב אולי סיפרה לה יהודית על הלילה בו התפרץ לדירתה ונגע בה. חבל, כי אחרת היה אפשר לדבר הרבה על יהודית.

משונה כיצד גופות יכולים להסתיר עצמם. כאשר נזכר באותו ריקוד ראשון וחסר התלהבות, קשה היה לו לתאר היאך יכלו להיות מצויים במרחק של אלפי ימים ומחשבות ומילים זה מזה, ולשכב יחד במשך לילה שלם אחד, ואחר לשוב ולהתרחק. פעם קרא כי אפשר למדוד מראש תנועותיו של גוף בחלל, ולא חשוב לאן יפנה. וכך היה עימם, בריחוק ובפגישה.

יהודית הבחינה במבוכתו של פוליק ומשכה אותו על כורחו לרקוד. בדרך אגב לחשה לו, כדרכה, כמה פרטים על ארנה. ומשונה, דווקא עכשיו היה בו רצון שלא לדעת, שלא להטיל מיד פרטים אכזריים, הגורמים לכל היכרות חדשה שתהא יפה רק ככל שהיא קרובה עדיין לראשיתה. חפץ היה למצוא אנשים ששכחו, שאינם נתונים בעבר, שלא הוכו עדיין, ואשר למרות הכול יש בהם זיק של הבנה לזולת. פתיחות למתרחש בעולמו של האחר.

אבל בעלה של ארנה היה צנחן ונהרג באחת מפעולות התגמול, בה התעקש להשתתף לאחר ששוחרר מן הצבא. כמה פרטים עמוסים כאב שאינם אומרים לך דבר, עד שאינך פוגש באדם וחפץ בקירבתו, ומפריע לך שמשהו קרה ואפשר להסביר על פיו את התנהגותו. והנך כועס על שמצאת מהר מדי, ובקלות רבה מדי, את הסיבה, ויחד עם זאת אינך יכול להשתתף עימו בצער, משום שלא היכרת את מי שמת ולא אהבת אותו מעודך, ומשום שאתה חפץ במקומך שלך כילד אצל אימו, ולא תהא מוכן לשמוע על אחרים. ובכל זאת אתה מסביר ומסביר והדברים נעשים כה ברורים וקצת בנאליים עד שיש רצון להתפרץ ולומר – “די! אפשר לחיות גם חיים חדשים לא מפני שוכחים את מי שמת, אלא דווקא משום שלא רוצים להיות כל כך מוסברים וברורים, נדושים כל כך, אפילו בצער.”

כי כאב שהוא מובן לכול, עם “הסבר פסיכולוגי”, נעשה זול, כצבע שפתיים בולט. אנשים בעלי כבוד אינם פועלים על פי המניעים הגלויים לעין. נשמור את ההתנהגות הזולה לאחרים, ואנחנו ננהג על פי שרירות הלב. כך יפה יותר. לא כן? הרגיז אותו שהיה עליו לסגור אותה בתוך דפוס של הסברים שאינם מסבירים כלום – בעל מת, חיי משפחה שהיו – מאושרים? לא מאושרים? ולהסתובב כך, שונָה מכל היתר, לזלזל בעולם, זלזול שנעשה חסר טעם מפני שהסיבות לו מובנות.

ובכל זאת נשאר עם ארנה.

כאשר יצאו ראה לפתע את עפרה. היא הלכה לצידו של בחור אחד ושניהם התרחקו בין הדשאים והשיחים, בשביל המואר אשר הוביל אל בנייני הפקולטה למשפטים. קלה ואוורירית ודקת גזרה פסעה בגן האוניברסיטה ונבלעה בצינת הלילה הירושלמי. הבחור הניח יד על מותניה. פוליק לא היה יכול לזהותו. היא לבשה שמלה כהה, וצווארון המלחים אשר לה שט ככתם לבן בחשיכה. האוויר היה שקוף ומלא ריחות משכרים. בגבעה הפתוחה, בינות לבניינים, נשבה רוח קלה שהביאה ניחוח אורנים משכונת בית־הכרם הסמוכה. מהוואדי.

הוא לא ראה את עפרה כמה שבועות. גם בביתה לא היתה. איפה היא גרה? ליבו פירפר. מוכן היה לעזוב הכול, את כל הכבדות האטומה הזאת: ארנה, יהודית, הנשף, כל מה שסוחב אותו למטה וכמו מכביד על רגליו באבנים, ולרוץ אחרי עפרה. טוב שלא הבחינה בו. מה היה אומר לה? הלא היא באה עם מישהו אחר, ואינה שייכת לו, לפוליק! אך לא, הנה חזרה, היא הבחינה בו! מלאך נפלא שכמוה, עזבה הכול ובאה אליו. ומאום לא ראה סביבו. נותרו רק היא ונגינת התזמורת והאושר להחזיק בגזרתה הענוגה, להיפטר מכל הכבדות המחליאה הזו שבגוף ובנשמה, לשאוף את חיוכה, ולקחת אותה, לחולל איתה, לחתום אותה בתוך חייו האמיתיים אשר הם מתרחשים איתה, איתה בלבד.

חלום.

מאוחר יותר ליווה את ארנה לדירתה. הם שוחחו לאיטם. נסוגו לעמדות ההגנה, לחילופי דברים קטועים וסתמיים. "יש מוקשים בדרך, היזהר – " לחשו כל אחד לעצמו. ונידמה ששנים רבות עברו מאותו הרגע בו הפסיקו לרקוד משום שהדיבור כאילו משך אותם, וגם הוא לא עלה יפה.

“אלה התוויות,” אמר לעצמו, “אלה התוויות שעל הבקבוק אשר הראינו אחד לשני, ועכשיו צריך לספר על המילוי, והמילוי עכור. ואם מגלים אותו מוקדם מדי, לפני שהתווית, לפני שהבקבוק, מוצאים חן, יש סכנה של זרות.”

“תיכנס אליי?”

אמרה בפשטות. ולא – תיכנס לשתות משהו, כוס קפה או תה. משום שנעשו ידידים? לא ידע. אבל ההזמנה התבקשה מאליה. ועלה. משעה שמשתמשים בתירוצים יש רצון לכסות על משהו. וקורה לעיתים שדווקא הפנייה הישירה, חסרת האמתלות, תופסת אותנו באופן הרגיל ביותר ואינה מעוררת שום צל של חשש.

כאשר נכנסו, אך הדליקה את האור, מיד במין להיטות: “רציתי שתראה את ספר השירים שלי. זה מנהג אצלי. לא שאני רוצה…”

והיא הוציאה מן המדף ספר צנום הנושא את שמה והגישה לידיו. לחרדתו הבחין כי בעוד מקומות בחדר היו פזורים עותקים של ספרה. על הארון למעלה היתה מונחת ערימה שלמה מהם. בעמוד הראשון התנוססה הקדשה לזכר בעלה המת. הוא דיפדף. השירים לא מצאו חן בעיניו. אלא שחייב היה להמשיך לקרוא, אחרת יהא בכך משום עלבון.

לאיטם עברו הרגעים הראשונים בחדר הזר. השורות היו פראיות, אך לא ממין הפראות שאהב. מעדיף היה לראות בהן רגשות עזים שמתכנסים יחד במתכונת ממושטרת ובעלת כוח, עוטים מלבוש של חן. ואילו משפטיה העידו על חולשה, על חוסר אומץ. אותה עירבוביה ששררה בבגדיה נמצאה גם במילים. בוז לעולם. ושוב התכעס. זוהי אותה אנוכיות. במקום לשאת חן בעיני הזולת ולקרבו אליך, למרות הכאב הפנימי, – מטילים הכול עליו, מתוך נקמה או צער, ולבסוף נותרים בבדידות קשה ומרחיקים גם את אלה שהיו חפצים לעזור. קשה לעזור למי שהופעתו אינה נאה. טעם טוב אינו רק עניין של נשמה, אלא גם הופעה חיצונית, ומה שיש לך לומר לאחרים, ואיך אתה מצליח לשחק את האמת שלך כדי שיאמינו לך. אסור להידרדר. רק אנשים חולניים עוזרים לאנשים מלוכלכים. ופתאום נבהל מפני שנוכח עד כמה הוא שונא בה, בארנה, את עצמו.

והיא, היא התבוננה בו שעה שהחזיק את כרך שיריה הצנום, צמאה למוצא פיו, כביכול מחזיק הוא בידו את גורלה.

“השירים שלך אינם די מגובשים,” אמר.

הבעת פניה לא היתה שונה אילו זרק לבנה אל תוך החדר. מיד התחרט והחל מתנצל בגמגום ומנסה להסביר, בלא הצלחה יתירה, כי אמנם אין הוא שם עצמו שופט, אך נדמה לו כי שיריה כתובים בפירוט רב מדי, יש יותר מדי חזרות על אותו נושא, אולי נובע הדבר מן החשש שלה פן לא הסבירה היטב את מה שרצתה לומר. הפחד שלא הבינו אותה כראוי. האחריות. הצורך להיות ברור. הגודש, דווקא היכן שנחוץ צמצום ושימוש חסכני בחומר, ברמז בלבד.

היא חייכה לעומתו והביטה לעברו ברגש של עליונות. “אני לא יכולה להרשות לעצמי לטעות.” אמרה. “הנה עכשיו, בשיחה – אני אומרת משהו, ועוד משהו, ולאט לאט מצטרף הכול לתמונה שיש לך אודותיי. אבל בשיר אני מבקשת לומר בבת אחת את הכול! האמת חשובה בעיניי יותר מן הצורה החיצונית. שום אמת אינה גדושה מדי.” סיימה את דבריה בנחת, בחיוך של בוז, ומין ברק מוזר, ירקרק, של ביטחון סהרורי, ריצד בעיניה.

“את כותבת הרבה?”

“לא.” השיבה. נתנה לו להבין כי לדעתה אינו ראוי כלל לשמוע את דבריה. “אבל כשנולד בי רעיון אני כותבת, ומוחקת, ומתקנת וחוזרת וכותבת עשרות פעמים שיר אחד.”

רצה לומר לה שמוטב אולי שתכתוב פחות ותתנסה יותר, ויישארו בידה רק אותם קטעי שיר שנכתבו בהינף יד אחד, ומבלי החיטוטים והצרימות אשר מעיבים על יופיו. הצער אסור לו שיבוא במסכנות, עליו להבריק כמיטאור. ולבסוף אמר, בהסתייגות, שאולי מפני הנושא – את שם בעלה לא העז עדיין להעלות על דל שפתיו – אולי הנושא מחייב התייחסות מיוחדת שאינה אמנותית בלבד, על כן ייתכן שטעה בהערכתו.

והוא הוסיף: “תסלחי לי שאני מעביר ביקורת. שום דבר שאחרים עושים לא מוצא חן בעיניי. כזה אני. מה אני יכול לעשות.”

“לא נורא.” הביטה בו ברחמים. “אתה לא מוכרח להוסיף לדבר. ממילא אני לא כותבת את השירים שלי לאף אחד, חי.” והחלה צוחקת זמן רב מדי, צחוק קולני, צרוד כנסירת משור, אשר העביר בפוליק תחושה בלתי נעימה, כצמרמורת בגבו, והוא קם והתהלך בחדר הנה והנה.

“אם כך אנו נמצאים באותו מצב כמעט.”

ארנה השתתקה.

הוא הבחין כי באמת ובתמים אינה רוצה להמשיך בדיבור על ספר שיריה, ושתק גם הוא. עמד והעסיק עצמו בבחינת כוננית ספריהָ. מה זכות לו לתקוף בביקורת כה חריפה את עולמם של האחרים? ומה אם מישהו מרמה את עצמו? כלום אין הם מאושרים יותר בהיותם מועסקים. ומה אם תחדל לכתוב שירים? – ולבסוף תיוותר עם עיצבונה, וגם מבלי אותה אשלייה של פורקן, האשלייה שצערה שווה משהו, שהינו בעל ערך. מצד שני ידע היטב כי פגיעתו בה באה מפני שמרגיזים אותו בנייניה המדומים, ועוד יותר מרגיז אותו השכר הנפשי שהיא תובעת עבורם. הנה, עכשיו, החלה חושבת כי בזכות שיריה הוא חייב לסלוח לקאפריזות שלה, ולא לשים לב לחסרונותיה. היא שוכחת כי מטבעה לא קורצה מן הגזע של הללו שסולחים להן. היא מכוערת. פניה ארוכות, גופה עבה, וכאשר היא צוחקת מתגלגל קולה כצהלתה של פרדה מיוחמת. חסרונותיה, שלא כמו אלה של עפרל’ה – אינם מוסיפים לה לוויית חן, גם אינם עושים אותה מעניינת יותר. ובכל זאת צר היה לו עליה. שהרי מוטב ללעוג ולמצוא פסול באנשים שזרים לך לגמרי, או הקרובים עד כדי טירוף של אהבה, רק לא באלה המצויים באמצע. רק לא בהם. שהלא הם – הם אנחנו המתנחמים זה בזה בשעות מצוקה ובאלמוניות של רגש, ועכשיו שוב גרם לריחוק. לזרות.

“תשתה קפה?”

“מצויין.” השיב בעליזות, כדי להפיג במעט את המתח שעמד ביניהם.

ארנה ניגשה לפינת המטבח והוא חזר לשבת על הספה והתבונן שוב סביבו. כד פרחים דהויים ניצב בפינה, ובו תקועים גבעולי קוצים שהיו, כך נדמה לו, חביבים כצחוקה. צחוקים ופרחים. שכבת האבק על שולי כוננית הספרים הראתה שזמן רב לא נגעו בהם. מן הסתם, למרות הכרזותיה, אינה קוראת הרבה.

כעס על עצמו שהוא שם לב לפרטים. אך מה שראה הספיק לו כדי לדעת שהקפה יובא בספלים עשויים מחומר פלסטי זול, טעמו יהא תפל, והתחתית תעיד ברורות על כך שימים מיספר השתמשו בה מבלי לרחצה. מדוע, בשם אלוהים, אין אנשים מקפידים על עצמם? האם משום שאין להם לקראת מי לצפות? אולי. אבל אסור להעיר על כך, שמא ייעלבו. ובכל זאת העלבון גדול יותר כשעוברים על כך בשתיקה.

בפינת הכוננית נמצאו עיתונים ישנים והוא דיפדף בהם. השעה היתה קרוב לאחת אחר חצות. עיניו בערו. הוא חש כיצד החדר הולך וקטן. ארנה היתה במטבח. אבל התחושות הללו אינן זקוקות לנוכחות הממשית. מספיק שהיה כה שקט בחדר. והם לבד. תיאר לעצמו שלא יגמור את הקפה לפני שינסה לקחתה בזרועותיו, והצטער שהוא עייף, ואותו געגוע סתום אל עפרל’ה המטיילת בגני האוניברסיטה בגבעת רם מנקר בתוכו בלי הרף.

ארנה חזרה וישבה מולו. עתה לבשה חלוק ביתי אשר להפתעתו היה נקי. כך הרבה יותר נעים, הרהר. מבעד לאריג הדק והכחלחל הזדקרו שדיה המוצקים שכמו התחננו להתמעך בידיו. נראתה כבת איכרים שחומה. כקוץ או כפרח? התערפלו מחשבותיו. “כבי את האור הגדול,” ביקש. “העיניים שלי עייפות נורא.”

“אולי תוריד את המשקפיים?” אמרה.

"לא. אשתה קצת קפה ואתעורר. אני לא יודע מה קרה לי. פתאום אני מרגיש את עצמי כל כך עייף, וזקן. שמעת פעם על ילד זקן? – "

והוא האמין בדבריו, אבל שיקר כשאמר אותם, כי רק להתפנק ביקש. כשהיינו ילדים היה נהוג לשחק בירק. עליך ללכת משך כל היום עם פיסת עלה בכיס. כאשר נפגשים והאחד קורא – “ירק!” – צריך להוציא מיד את העלה ולהראותו. ומי שמוציא ראשון – זוכה במשחק. עכשיו קוראים לירק – צער. כל אחד מאיתנו הולך עם כאב בכיסים הפנימיים של הנשמה. נפגשים כמו במקרה, ומי שמכריז ראשון – זוכה. וזוהי התעללות. בייחוד לאחר שידע היטב מה עבר על ארנה. אלא שלא רצה להודות בכך. חפץ היה להשאיר את הקירות הללו חתומים למען לא יצטרך לשאת את צערה. וכדי לבטח עצמו מפניה – סיפר על כאביו. ויחד עם זאת בחן אותה – האם את יודעת לפנק?

“סיגריה? בבקשה.” הדליק לה. שעה שמדליקים סיגריה אפשר לאותת ולקבל תשובה, בצורה נאה, מבלי לפגוע. יש לך גוף יפה יותר משחשבתי. השמלה סירבלה אותך.

“אתה אוהב את החיים?”

מדוע את שואלת? חשב. אין לי כוח לדבר. הייתי רוצה להירדם אצלך, ולנוח. אבל לשם כך עליי לכבוש אותך תחילה, להתעורר, ולעורר אותך כדי שלא תיעלבי. – “מדוע את שואלת?” אמר.

“מפני שדיברת קודם בהתלהבות ובכזה ביטחון. אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?”

“אל תיקחי אותי יותר מדי ברצינות. יש לי, את מבינה, סגנון. ולא יותר. למדתי איך צריך לדבר אמת, זאת אומרת, איך לומר אותה כראוי. יש דברים שמתרחשים בקירבנו וקשה לספר עליהם בפומבי. לכן נפגשים ומשוחחים על עבודה, דיור, לימודים, ידידים ומשפחה – ומסתירים את הפנימי, את המהותי ביותר, ולכן משתעממים. הרבה שנים הסתרתי גם אני. התביישתי במה שנשאתי בתוכי. עד שהתחלתי לדבר, לא דווקא עליי, אלא על אותו עניין שמשותף לכולנו, גם לך, משהו שמשמש מקור של כאב – אנחנו, כאן, וכל היתר, שנחנקים, למשל, ברנר, שהערבים רצחו אותו, שהתעללו בו. את לא יכולה לתאר לעצמך… בגוף מת… לעשות… דבר כזה, בגוף של סופר, ולעומתו – אורי בן־עמי! זה כל ההבדל. את לא מבינה? כן? כן, לא חשוב. אני מקווה שאנשים יקשיבו לי מפני שאוכל לכנות בשם את מה שמתחולל בתוכם. הם יאמרו לעצמם – אם כך ניתן לגלות את העולם הכמוס – אז אולי אין הוא פרי דימיון חולני, סהרורי, מזרח־תיכוני – אלא מציאות משותפת, ממשית, אשר מעצבת את הנפש הקולקטיבית שלנו. זאת אומרת, כל אחד לבד, רואה שהוא דומה לכל היתר. והנה, מתוך כך נעשיתי בעצמי לשחקן. איש אינו יכול להציץ לתוכך ממש, צריך לדעת להציג את מה שיש בתוכך כדי לעורר אמון בלב הזולת. הזולת הוא הקהל. הם אומרים – הדיבורים שלך מרגיעים אותנו. ואני חורק שן, וצוחק. כן, וגם אומר לעצמי – הצלחתי לשאת חן בעיניהם. אבל כשאני רוצה להירגע, אין איש. אין דבר. לא איכפת לי. כבר לא איכפת לי.”

“פעם התחלתי ללמוד באוניברסיטה,” אמרה, “ספרות. אבל הפסקתי. לא היה לי כוח לגמור. נשבר לי. מה שהחיים אומרים לי לעשות – אני עושה.”

והיא הביטה בפוליק במבט שאין לטעות בו, והמשיכה – “האוניברסיטה מייבשת. האוניברסיטה מפתחת כל תכונה, כן, גם את הטיפשות. צריך להיזהר. רק מי שהולך ללמוד מתחיל לדבר כמוך – מדבר במקום להרגיש, במקום המגע. אני, אני בשביל לכתוב שירים – צריכה מגע. צריכה את המגע האנושי, הפשוט, אני חושבת שאנשים צריכים לגעת, לא לדבר. אני בעד הרגש. לא השכל. אתה בוודאי איבדת כבר את החווייה הראשונית. אתה נראה יותר מדי שבע רצון מעצמך. חבל שהחלטת ללמוד. שמע עצה ממני, עזוב את האוניברסיטה.”

“מה זאת ‘חווייה ראשונית’?” שאל פוליק.

“אתה לועג לי?”

“לא, באמת.”

“צריכים להרגיש את זה.” השיבה סתומות. “לא ללמוד. מה שלומדים מתוך הספרים – זה פסול בעיניי. אני טבעית. אתה מבין? ואיפה אתה הולך לקבור את השנים שלך?”

פוליק שתק.

“זה סוד?”

“לא. פילוסופיה.” ענה באי־רצון. לא היה לו שום חשק להתחיל לספר לה על העבודה שלו על האידאות הגדולות של אפלטון. מה היא חושבת עליו? נכון שאנחנו לומדים, כל יום מתווסף משהו חדש, אבל ממי לומדים? זאת אין היא יודעת. ודאי שלא מן הספרים, או מן המרצים לפילוסופיה ולספרות ולכל מקצוע אחר, כפי שהיא מתארת לעצמה מתוך קינאתה על שלא עלה בידיה לסיים את הלימודים. הוא התקשה להסביר לה על אודות הדרך בה למד, למד כה הרבה בתקופה האחרונה. מה היא יודעת על עפרל’ה? ועל אבא שלו? ועל דב פורטוגל?

"פוליק – "

“כן.” ננער מהרהוריו.

“איך קוראים לך בעצם?”

“רפאל. לפעמים רפי.” נזכר שוב בעפרה. “אבל תקראי לי פוליק.”

“פוליק, מוזר שאתה כאן.”

“יש לך צמיד יפה. תראי לי,” למרות שהבחין בו בראשית הערב, ולא מצא חן בעיניו, לקח את ידה כדי להתבונן בו.

“כל כך משונה שנפגשנו.” הוסיף כאשר חש את ידה נשארת בתוך שלו.

“אולי לא?” דובבו עיניה תחינה חרישית. שיער לעצמו מה מסתתר מאחורי המבט. נדר. עניין רציני. אתה מלטף גוף – והגוף נושא עימו, בתוכו, זכר קדוש של מישהו אחר שמת. ואַת חפצה שאאמין לך! הבשר אינו יכול לשאת נדרים. – ומה עם עצמךָ? – הרהר. הבשר חפץ שילטפו אותו. (ואני – בוגד בעפרה?)

את זוכרת שעלייך לזכור, חביבתי, אבל בעצם אינך זוכרת שום דבר. (גם אני). והמבט בו את מביטה אליי חסר כל משמעות אמיתית. בשעה אחת ושלושים, כשאנו לבדנו ומוכרחים זה את זה – אין כל זכר קדוש ואמיתי בליבך. הוא יצוף מחר בבוקר. מחר ובעוד שבוע, רק לא עכשיו. את מתאמצת להיות שייכת ליום, להתפכחות, אך אַת כבר שייכת לי. אַת הלא אמרת, לגעת, כן, לגעת. אַת רוצה שאגע בך.

והוא הידק את ידו על שלה וקפאו כך שניהם כמה רגעים. עד שנתחיל לנשום יחדיו, הרהר. ואחר יבוא הכול מאליו. האברים הלבנים, המקומות הגוועים בצמא, בתשוקתם, שיגעו בהם, בצורך להיות מלוטפים. והאנחות, תמיד מוגזמות מעט ומקדימות את ההנאה, ומשתיירות, ונגררות אחריה. אבל נעים כאשר אישה רוצה להוכיח לך שטוב לה איתך ושהיא נהנית.

“כל כך משונה, הדיבורים האלה.” אמרה כשהיתה כבר בזרועותיו. "נכון? מיותרים. הרי הכול פשוט כל כך – "

הוא לא ענה. רק הידק אותה אליו בכוח ויישר את גופה לצידו. כלל לא משונה, ענה לה בתוכו, – אם לא היינו מדברים, היינו משתעממים. ואם כך קורה בטרם נוגעים זה בזה – מה יהיה אחר כך? לכן השיחות אינן מיותרות, ומי שיכול לדבר בכל גופו יודע גם ללטף בכל ליבו. ומה שמרגיז במיוחד הוא שלדעתך הכול פשוט ביותר, והרי רק לפני כמה רגעים הבטת בי כקדושה מעונה ובעלת נדרים – מבט שסתם מלכתחילה את הגולל על הערב שלנו ודן אותו, ויהא מוצלח ככל אשר יהא, להיות ערב חד־פעמי ובודד, ודבר לא יותר. ועכשיו לדעתך הכול פשוט ביותר ודאי, כשאת בזרועותיי, הרי למרות שהיכרנו רק הערב, התחלת אולי לחשוב כבר על משפחה וילדים. ומשום שזה טבעי וקורה לרוב בני־האדם, את טועה ומבקשת לכנותו – פשוט. לגמרי לא פשוט, טיפשה! אפילו על ההנאה שאנו נהנים כעת יהיה עלינו לשלם מאוחר יותר בכאב, בריקנות ובאכזבה.

“נדמה לי שאנחנו מכירים זמן כה רב.” אמרה.

מפני שאנחנו גבר ואישה, – רצה לענות ושתק. למה לקלקל?

“תדליק לי עוד סיגריה?” ביקשה אחר־כך, ושאלה: “למה את מלטף לי דווקא את הראש? אתה אוהב אותו?”

“זה המקום שקל יותר להגיע אליו.” חייך. אך היא לא הבינה. למרות שהיתה משוררת, ואולי דווקא משום כך.

“יהודית סיפרה לך עליי?”

“כן.” הודה. “אבל לא הרבה.”

“אתה יודע שכבר הייתי נשואה פעם?”

“שמעתי.” הצורה בה הדגישה את המילה – נשואה, עוררה בו צער. כלום אינך מבינה שרק לערב אחד נפגשנו, במקרה, כלום אינך יודעת שהיפה ביותר נמצא כבר הרחק מאחורינו? מדוע את מנסה למשוך הלאה קשרים חסרי שורשים? למה? אני לא אהיה בעלך השני.

“אני חושב שאני צריך ללכת.” אמר.

“אתה לא רוצה לשמוע על חיי? יש לי אלבומים שלו. אתה לא סקרן לראות אותו?”

לעזאזל! יש לה סיפור, וכל מי ששוכב איתה צריך לשמוע אותו. אני לפחות אינני מכריח בני־אדם לשמוע את קורותיי. עפרה היא הסוד הקדוש שטמון עמוק בליבי. עכשיו, לאחר שנהנתה, תשתדל לקלקל לעצמה את ההנאה כדי להקל על מצפונה. כדי להראות שיש לה נשמה. שקר, איך אפשר ליהנות מבני אדם שנעשים קדושים? שנעשים מטרה לעצמם? מוטב שהם רק אמצעי בידיך, כמו מתוך עיוורון, גוף, בלי נשמה, כמו בהמה, שאפשר לעשות בה מה שרוצים, להשתמש. מוטב לה שתשתוק. כשהיא פותחת את הפה היא נשמעת כמו מורה בבית־ספר יסודי.

“שטויות.” אמר. "הזיכרונות הם רק סיבה טובה כדי לברוח מן החיים או כדי לעבור אותם מתוך ‘אליבי’ – "

“לא מבינה.”

“אם אתה נמצא כל הזמן, במחשבותיך, במקום אחר – אתה לא חייב שום דבר למקום בו אתה נמצא כעת.”

“כך זה אצלך?”

“אלה הם חייך.”

“אתה מאוד נאיבי.”

גם זו תשובה, הרהר. אין זה קשה להיות פיקח. הרבה יותר קשה לשוב ולהיות טיפש. עכשיו תשתדל להדגיש שהיא מנוסה ממנו, וראתה והספיקה יותר. נאיבי – מפני שאומרים לָך את האמת. רק השקרנים אינם נאיביים, ואיתם קל להסתדר. אף פעם לא אומרים לָך מה הם יודעים ומה הם חושבים אודותייך. והלא את ממש זועקת שירמו אותך, וככל שיימשך השקר זמן רב יותר – כן תהיי מאושרת, והמליצות שלך: “האמת לא יכולה להיות גדושה מדי!”

“שמעתי שבעלך נהרג ככה סתם,” אמר, “שלא היה צריך להיות שם בכלל.” עלתה בו תשוקה להרגיז אותה, לגרום לה שתגרש אותו מן החדר גדוש הריחות העתיקים, והמחניק. שלא יהיה צר לה על שבילה עימה רק לילה אחד ועזב אותה. לתת לה את ההרגשה שהיא ויתרה עליו, שלא היה ראוי כלל להיות במחיצתה. אפילו תעיף לו סטירת לחי.

“כן,” השיבה בעצב. “הוא היה יהיר כמו ילד. תמיד רץ לכל מקום. אם לא קראו לו – בא לבד. לא יכולתי לסמוך עליו, אינפאנטילי. נחמד, אבל אינפאנטילי. אני לא יודעת אם אהב אותי בכלל. רעיונות הסתובבו בראש שלו כמו שבשבת. כה רב היה אי השקט בתוכו. פעולת תגמול אחת אחרי השנייה. חס ושלום שיפסיד משהו. וגם, לא תאמין, הוא אהב ערבים. אפילו התחיל ללמוד… הוא חלם על היום בו יהיה שלום. ילד מסכן. ידע להרוג אבל לא ידע לאהוב. הוא ויתר עליי בקלות כזאת, בשביל כל פעולה…” ליטפה את ידו של פוליק, כמו בכוונה, “מה שהחברים שלו חשבו עליו, והמפקדים שלו, מה יגידו החבר’ה – היה הרבה יותר חשוב לו ממני… עכשיו אני מבינה, אומרים שהוא היה גיבור, אבל הוא היה עבד. עבד קטן וטיפש למה שחושבים עליו. לדעת הקהל. ואני לא גיבורה, אתה מבין? אני אישה. ויודעת מתי מעליבים אותי. אתה, כל כך אחר…” נשקה לו.

לכל הרוחות! – שוב החטאתי. ודאי – הכול התייחסו ביראת כבוד לזיכרו של בעלה. דבר שנקל להם מאוד לעשותו מפני שלא חייבם לפרוש עליה חסות, ולאהוב אותה. הם עוררו אצלה את אגדת בעלה המת כדי שיוכלו לבלות איתה, ככה סתם, בלי להתחייב. ואילו אני ליגלגתי על זיכרו, ובמקום שתגרש אותי מהחדר נתפסה בי כמו במושיע. הינה האדם שהעז לשבור את אליליה. בפניו אפשר להתוודות על האמת. היא חושבת שאני מעוניין בה מאוד אם העזתי לפגוע בה עד כדי כך. היא חושבת שאני מקנא בזיכרונות המתים שלה. שמרגיז אותי שהיה לי מישהו אחר לפניי. הינה, אפוא, הסיכוי שלה להשתחרר. רק עם אדם שלא איכפת לו ללגלג על כל מה שנחשב בעיניה קדוש ויקר לה – ייתכנו חיים חדשים.

והיא נסחפה אליו, והפעם החזיקו זה בזה זמן רב יותר, ושוב חשב – האושר מתרחק מרגע שהוא קורה. “לא היתה לך כבר מזמן אישה, נכון?” לחשה כיודעת־דבר. הוא שכב לצידה, נושם בכל אבריו. לבסוף נרדם עד לבוקר.

בבוקר חש עצמו שלא בנוח. הוא התקשה להביט בעיניה. שניהם ידעו שלא יתראו פעם נוספת, אלא במקרה. היא הכינה לו ארוחת בוקר קטנה. שוב, בכלים לא נקיים, על שולחן הכתיבה שלה, שאותו פינתה מניירות, ומה שמרגיז יותר, עשתה הכול בהרבה דאגה ותשומת לב. ירדה וקנתה לו לחמניות טריות. טיגנה ביצה. ולפני שנפרדו ניגשה לכוננית והוציאה משם עותק אחד מספר השירים שלה, כתבה הקדשה בעמוד הראשון, ונתנה לו.

אילו כתבה לפחות את ההקדשה בעט־נובע. אך היא חרטה אותה בצינורית־מילוי של עט־כדורי. כתב־ידה גברי ובוטה. הוא פתח וקרא:

“לפוליק, תהיה ילד טוב ואל תשכח אותי. ארנה.”

למעלה בעמוד הלבן ביצבצו אותיות דפוס שחורות עם הקדשה לשמו של בעלה ז"ל.

הוא אמר במבוכה: “מה פתאום? הלא הספר הזה לא שייך לי. אני אשתדל להחזיר אותו בקרוב.”

“לא.” ענתה. “תשאיר אותו אצלך. מתנה בשבילך.”

“הוא לא מגיע לי.” התעקש. “מדוע כתבת באותו דף?”

“אתה מאמין באמונות טפלות?” צחקה ביובש.

“לא. מה פתאום?”

התרככה. “אתה לא תבין. אולי פעם אחת, מאוחר יותר, אסביר לך. אתה…”

“מה?”

“לא חשוב. תשכח. לא אמרתי שום דבר.”

אולי היא צודקת? ולוּ גם שיקרה. לא כל הפעמים דומות. לגמרי לא. “את לא כועסת?”

“טיפשון. היה נפלא. אל תביט עליי שבבוקר אני נראית פרועה כל כך. תשתדל לזכור רק את הדברים היפים שהיו בינינו.”

כך אומרים תמיד, לזכור את הדברים היפים. כאילו על ידי כך הרווחנו משהו. והרי דווקא הם הראשונים בתור לשיכחה. החוש הטבעי אומר לנו שתמיד צריך להיות יפה, ולכן זוכרים רק את ההפסקות, רק את ההפרעות, את הפעמים שלא הניחו לנו לחיות כהלכה. אך המשפט היה נאה מאוד לסיום ולפרידה והוא לא רצה לקלקל בדיבורים נוספים.

לא נשק לה. אמר שלום ויצא מיד. נדמה לו שאמרה בפרידה: “אם יתחשק לך פעם, תבוא.” העיר נימנמה עדיין בשעת בוקר מוקדמת. הלך יחידי בחולצתו הלבנה והמקומטת, רק מפעם לפעם עבר מולו פועל משכים קום בבגדי־עבודה, אשר מיהר למחוז חפצו ואפילו לא הסתכל בבאים מולו. ככל שהתקרב לשכונת רחביה רבתה התנועה. פקידות ופקידים, בעלי־חנויות, מכוניות ואוטובוסים. הוא החזיק בידו את כרך השירים הצנום של ארנה והרהר שבמשחק הכאבים “למי כואב יותר” הצליח שלא בכוונה להרוס את המקום הכואב בליבו של האחר, ואילו ליבו שלו נשאר סגור בתוככיו מבלי שמישהו יצליח לפרוץ אליו ולשנותו, אפילו שלא בכוונה. ארנה תוכל לומר בלב קל – הכול פשוט יותר…" ואילו הוא יילך וישקע יותר ויותר בתוך מכאוביו הסמויים מעין כול.

“אינני יכול לחזור אלייך, ארנה,” אמר לעצמו, “היית נחמדה מאוד, אלא שלא הצלחת להמית בי את המוות שלי. אנשים כמונו נושאים בתוכם את המוות כמחלה וכאשר מישהו זר מנסה לגעת בנשמותיהם הוא מלטף בר־מינן. וקשה לסלק בר־מינן משום שצריך לתפוס את מקומו.”

רגליו כבדו והוא חש שעיניו נעצמות בשעת ההליכה. “האם ניסית פעם לטלפן אל האדם שאת אוהבת אותו? אין עינוי גדול מזה.”

הוא עשה עיקוף בדרכו כדי שלא לעבור על פני חלון דירתה של עפרה. כאשר הגיע לחדרו מיהר להגיף את התריסים. החדר החשיך. הוא פשט את בגדיו ונכנס למיטתו. שכב על גבו ועיניו נעוצות בתקרה. ופתע ידע כי במשך כל השעות הארוכות הללו לא פסק להרהר בעפרל’ה שמרחפת בינות לדשאים של האוניברסיטה העברית, וצווארון שמלתה הלבן נבלע ככוכב רחוק בשמי ירושלים השחורים. אני מוכרח לשכוח אותה!

עייפותו ממאורעות הלילה התגברה עליו, והוא פיהק. היה טוב אם היית נוסעת ושלא תחזרי לעולם. אני חופשי רק כאשר אני לבד. אם נהיה יחד תפריעי לי ואני אפריע לך. מוטב שנאהב זה את זו מרחוק, מאשר נכבול עצמנו לקירבה היומיומית הממושכת והמאוסה, אשר מגמדת ומגחכת את המאבק בין המינים, ואינך מותירה אף רגע פנוי אחד כדי לחשוב, ולהרים את הראש, המחשבה עומדת ביחס הפוך לחיים, ובאופן פאראדוכסאלי – ככל שאתה מרבה לחיות, לאכול, להזדווג, לעבוד ולהוליד ילדים – כן פוחתת הבנתך בעניינים הללו, מפני שאתה חדל לחשוב מה אתה עושה, אלא רק איך אתה עושה. מצד שני… מצד שני… נזכר שברצונו להוסיף משהו בקשר לעפרה, שהיא רחוקה ממנו ככוכב בשמי הלילה השחורים, ובקשר לכך שהמחשבה – כשהיא לעצמה – אינה תחליף לחיים, מפני שהלילה שכב שתי פעמים עם בחורה אחרת, אבל למזלו החל נרדם, ובמהרה שקע לתוך שנת־יום כבדה וחסרת מרגוע.

 

פרק ט"ו    🔗

עברו כמה שבועות עד שגמר צבי בנפשו לחזור ולהיכנס אצל פוליק. היה בכוונתו להחזיר לו את עשרים הלירות שלווה ממנו. היתה שעה מאוחרת בלילה כאשר הקיש על דלתו. אמנם תשובה לא שמע, אך הִרשה לעצמו לפתוח את הדלת כי ראה פס של אור בסדק של הסף.

“מי זה?”

“זה אני, צבי.”

“היכנס, הדלת פתוחה.”

צבי נכנס.

“ששששש….” התרומם פוליק מן המיטה ולחש לקראתו.

“מה יש?”

הוא רעד. “שמעת?”

“מה?”

“לא שמעת?”

“על מה אתה מדבר?”

“צעדים. לא חשוב.”

“זה הייתי אני.”

“כן. אתה.”

“מה קרה לך? אתה חולה?”

“מה אתה צועק?” צעק פוליק.

“מכיוון שאתה מרגיז אותי. ואם רצית שאלך, אני מוכן. מיד. באתי להחזיר לך את עשרים הלירות.”

“לא. הישאר. אבל דבר בשקט, בן־אדם.”

הוא שכב במיטתו, חזהו חשוף, ועל גבו מונחת ברישול חולצת־פיג’מה חסרת כפתורים. הוא התכסה עד למותניו בשמיכת־צמר אפורה, הסדין קופל בצרור חסר צורה ומתחתיו נחשפו פני המזרון המכוער, שפסיו החומים שזורים כחול ואדום. פוליק נשם בכבדות ואצבעותיו הקצרות חרשו בעצבנות את השמיכה האפורה. משקפיו מונחים על הכיסא לצידו.

היה יום ראשון, לאחר פגרת הפסח, בשבוע בו החל הטרימסטר השלישי של שנת הלימודים באוניברסיטה.

“פוליק, אולי תתלבש ונצא לאכול משהו?”

“לצאת? קל לך לדבר.” ענה פוליק. “וכי מישהו עשה חיפוש בחפצים שלך?”

“מה?”

“לא חשוב מה קרה. אבל אני החלטתי להפסיק ללמוד. אתה שומע? החלטתי!”

“השתגעת? עכשיו, לפני סוף השנה? מדוע?”

“לא חשוב. אתה ממילא לא תאמין לי. כולכם, אתם חושבים שאני… אני לא יודע מה…”

רק לאחר הפצרות רבות ניאות לספר.

“ראית מה שאורי בן־עמי כתב?”

“איפה?”

פוליק שלף מבין העיתונים של ערב החג שעל הרצפה את החוברת החדשה של הרבעון הפילוסופי.

“הוא גנב! אתה יכול לצחוק אבל הוא גנב ממני רעיונות. הוא השתמש במה שאני גיליתי בעבודה שלי על אפלטון! הכול כתוב פה! אתה לא מאמין? הוא היה כאן, לפני כמה חודשים, ואני, טיפש שכמוני, נתתי לו את הטבלה שלי, ועכשיו הוא הכניס אותה למאמר, את הכול! ואפילו בלי להזכיר את שמי!”

צבי דיפדף במאמר. כותרת העיתון על הרצפה בישרה: “אדולף אייכמן הועבר לירושלים. נכלא במקום שם יישב במשך המשפט.” ובעמוד אחר: “בן־גוריון פותח מסע הבחירות של מפא”י." ב.ג.: “ההאשמות על סכנת דיקטטורה הן עלילת דם על המפלה הדימוקראטית ביותר.”

“אבל אני לא רואה פה שום טבלה.”

“לא חשוב. לא צריך להעתיק בדיוק. כשקוראים מבינים שהוא לא היה יכול לכתוב את זה בלי להשתמש במה שגיליתי בטבלה שלי על האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.”

“ובגלל זה צריך להתייאש ולהפסיק ללמוד?”

“שששש…!”

“מה יש?”

“אל תדבר בקול רם!”

הוא קפץ מן המיטה, בידו האחת החזיק במכנסי־הפיג’מה הרפויים, וברגליים יחפות רץ לפתח, הציץ החוצה, האזין רגע, ומיד חזר בדילוג למיטתו, והתכסה בשקדנות.

“קח בחשבון שאיני יכול לספר לך הכול. רק תקרא בעיתונים מה שהולך פה. הארץ מלאה מרגלים. בוגדים!”

“תראה, אפילו… אם אתה צודק… זאת לא סיבה לשכב כך במיטה כל הימים. לא צריך להיות היסטרי.”

“ומה רצית שאעשה?”

“תילחם!”

“טיפש. אי־אפשר להילחם נגדם.”

הוא פרץ בשיעול צורם שהרעיד את כל גופו, וכאשר כפף ראשו כלפי ברכיו המורמות, בישיבה, נותרה מאחוריו על המזרון חולצתו. צבי קם לכסותו.

“תגיד, לא נסעת לחג אחרון הביתה?”

“לא.”

“אתה חולה?”

פוליק אמר:

“תן לי משהו לשתות.”

ובהירגעו מעט משיעולו הוסיף, “יש בקבוק בארון.”

“לא מתאים לך.”

“ומה כן מתאים לי?” לחש צרודות, “להיקרא שומרון במקום פוליק ולשכב עם נקבות כמו אֹרנה או יהודית או… ולזה אתה קורא חיים? אתה חושב שיש לי בכלל ממה להתקיים כאן? אני לא מקבל סטיפנדיות ואין לי אבא עשיר!”

“פוליק!”

“תן כבר את הבקבוק! אני לא ביקשתי ממך לבוא, ולכן אני לא חייב לך שום התנצלות.”

צבי פתח את הארון. בין הבגדים והספרים נמצא בקבוק ברנדי מלא כדי רבע. צבי מזג בכוס של טה, יחידה בחדר. פוליק שתה בלהיטות.

“פוליק, אתה יודע שהשתייה מצחיקה אותי? האנשים שלנו אינם יודעים לשתות. זאת רק פוזה אצלם.”

“אני לא מהאנשים שלנו. נמאסת.”

“טוב, טוב. אל תתרגז.”

“תן עוד כוס.”

צבי מזג את שארית הבקבוק. על רצפת החדר התגוללו בעירבוביה מחברות, מאפרה שהתמלאה בדלי סיגריות, ועיתונים עתיקים וחדשים.

“פוליק, מה עם הלימודים?”

פוליק הפטיר גידוף של ביטול כלפי האוניברסיטה, משהו כמו, אוניברסיטה מפתחת כל דבר, גם את הטיפשות. או, אוניברסיטה זה כמו קיבוץ, צריך לדעת מתי לעזוב. ואחר, במפתיע, הוסיף – התחלתי לכתוב."

צבי חייך.

“טוב. לא מעכשיו. כבר שנים שאני רוצה פעם אחת להסביר את עצמי. אך לא סיפרתי כמעט לאף אחד. זה הרבה יותר חשוב מכל השחיתות הזאת של האוניברסיטה, ואורי בן־עמי.”

קפץ ממיטתו והוציא ממדף בארון, ליד מקום הבקבוק ולבניו, צרור דפי מחברת כתובים בצפיפות פנים ואחור בעיפרון.

“אני עוד לא רואה את עצמי… שמותר לי לכתוב בעט…” אמר משפט תמוה. הדפים נתלשו במשיכה גסה, שוליהם אינם שווים. היו הרבה מחיקות.

“ניסיתי כמה פעמים להעתיק לנקי. לא הצלחתי לגמור. אני יודע שזה לא מספיק טוב.” הניח אותם בפני צבי. “קח, תקרא. אתה רוצה…? קראתי את הסיפור על שמי: ‘אחרון השומרונים’. מן הנשף האחרון של הסטודנטים.”

הוא כתב את הסיפור למחרת בבוקר. יצא לטייל בעיר. כבר היתה שעת צהריים. ברחובות התרוצצו ילדים מחופשים בתלבושות פורים. הרמקולים שפכו שירי לכת וחג. הזאטוטים הללו עוררו רעש עצום ביריות הסרק שלהם: קפצונים, פקקים, אקדחים, רובים, תת־מקלעים ועוד השד־יודע־מה, מה שעושים עכשיו, צעצועי־נשק… – והוא כיוון כלפי צבי את אצבעו כשהיא שלוחה לפנים, והיתר קמוצות – “פוף! פוף! אתה שומע? יש עוד דברים. לעזאזל. אבל בבקשה, שב.” (וצבי הרי ישב לידו כל הזמן, ולא הרגיש). “קרא, אתמול כתבתי את הסיפור מחדש. טיוטה נוספת. הכנסתי בו גם… לא, אל תצחק. לא לחינם ברחתי משם… כמו שאני תמיד… אתה מבין?” וצבי קרא במבטו תחינה נואשת.

"קוראים לי שומרון ולעיתים נדמה לי כי האנשים אשר החליפו את שמי חפצים לחנוק אותי. גם אתה אינך טוב מהם. לעיתים דומה עליי כי נולדתי בארץ זרה. אינני מכיר את אבי ואת אימי ולאנשים אשר גדלו עימי יחד אין רחמים בליבם עליי. גם אתה אינך מרחם עליי. אינני צריך רחמים. אני הגיבור האחרון מביניכם, אלך לי מכאן לפני שיהיה מאוחר. אבל למענך כאביי הם חומר. אתה מתבונן בי בעין של צייד־חרקים. אינך סופר. אני הוא. אתה איש־מדע. אוסף את תחושותינו במלקחיים זהירים ושם אותן תחת למיקרוסקופ הפרטי שלך. קוראים לי שומרון והזמינו אותי לנשף פורים. כולם חפצים להשתעשע. גם אני. אלא שאני, – חה, חה… – אני משתעשע רק כאשר עליי להעמיד פנים. ומעמיד פנים כדי שיבינו את יוריק. חה, חה –

"אני מפחד מן השומרונים. הם מזמינים אותי. אני בא. אני אוהב אותם. הם אחיי. יחד גדלנו. אלה הם האנשים היחידים עימם אני יכול לאהוב, לצחוק, לטייל, לדבר בשפה מהירה ומרומזת, הרי גדלנו יחד, ויחד קטפנו תאנים באותה שדרה נטושה. מדוע אני מספר לך? מפני הטיפשים. אתה מבין? הטיפשים נולדו באירופה, ואנחנו, החכמים, במזרח־הקרוב, חה, חה! חכמים ים־תיכוניים, יחפנים ים־תיכונים, רגליים־שזופות, רגליים־שחורות. תפסיק לבלוע אותי בעיניך. חמור. אני הולך למות ואתה הולך לכתוב. אנשים כמוך צריך לכלוא.

"אני מרגיש כרצועת ארץ קטנה וטיפשית. ראשי נקוב כדורים כגבעות על חוף הכינרת, רגליי יבשות כגזעי עצים המלבינים על שפת ים־המלח. ואני אוהב אותה מתוך חוסר ברירה כאילו אמרו לי שאימי שירכה דרכיה: משעולי הפרדסים באביב, הפריחה משכרת אותי, גופי תפח כולו ובהרות אדומות צרבו בעורי. שתי עשרות שנים ויותר נמנמתי על חוף־הים וחלמתי שאני חופשי. המים ליחכו את כפות־רגליי – אתה חופשי, אתה חופשי, לחשו לי.

"בפורים התחפשתי להמן. האם שמת לב לי כי הילדים ברחוב חדלו להתחפש להמן? אחשוורוש נמצא ברחוב, אסתר המלכה מתרוצצת ומרדכי היהודי יושב, ורק ההמן האמיתי אינו זקוק לתחפושות. ואני המן. וכדי להשמיד עצמי איתלה לבד על עץ גבוה חמישים אמה.

"הבט בפניהם של החוגגים: ההמון אוהב את בניו המתים. ולא את המתאבדים. ולא את ההמנים. המתאבדים מואסים בהמון, ואילו הנהרגים בידי האוייב משמשים את החג. והחג נמשך כמו שהאבל נמשך. גם אני בעד המיתוס הזה, כי לא ייתכן אחרת, אבל את החבל אכרוך לבד על צווארי. המן המן.

"אימנו זונה ואנו מעמידים פני תמימים. נמכרנו למען הקודש, והקודש חמדן וחגיגי, ואיש אינו אומר זאת. כאשר אסתלק תספר שהייתי בודד. חפצתי להקים מחתרת – וכל שליחיי היו מכורים. חפצתי לייסד מפלגה – ולא נותרה בי סבלנות. חפצתי לבגוד כדי שיבינו – אבל ריחמתי על עצמי. המן המן.

“בן־אדם מתייחס לעצמו ולא לאחרים. אין טעם להעניש את השוטים. ספֵּר שהייתי מטורף בחיי וחכם במותי. ספֵּר שהיה לי קשה. עשה ממני מיתוס חדש, אך אל תעשה אותי טיפש. אינני שקרן. נמאס לי לרמות. אני קוויזלינג של המצפון הרע. המן אחד במדינת אחשוורושים. וכאשר המלכה אסתר תעשה נשף בשנה הבאה, לא יהיה מי שינעים אתת זמנה. אמן. נאום אחרון השומרונים.”

עוד בטרם גמר צבי לקרוא את הסיפור החל פוליק צוחק באורח בלתי נעים, כמתחרט על שנתן אותו בידו. ואולי ציפה למילת שבח, פיצוי־מה על הפקרת וידויו לעין זר. בראותו את צבי מהסס ואינו יודע מה יאמר, חייך:

“אל תפחד! זה לא עליי. רק אמתלה. סתם שעשוע. להגיד לך את האמת – אני לא יודע בכלל מדוע כתבתי אותו. זה לא שווה הרבה. נכון?”

ואז, זרק לפתע את השמיכה מעליו והתפרץ לעומתו: “הערבים יהרגו אותי כמו שהרגו את ברנר! הסתלק מפה, מנוול!”

צבי נבהל והסתלק, וברוב מבוכתו נשארו הדפים בידו.

צבי רצה לחזור עם הדפים אל פוליק, אחרת יחשוב שגם צבי גונב ממנו. אך שגעונו של פוליק הרתיע אותו, והוא עלה אל יהודית וסיפר לה על הביקור המוזר.

“עפרה אשמה בכול,” אמרה יהודית.

“את מתכוונת לעפרה שפירא?” השיב צבי באדישות.

יהודית חייכה. “צבי?”

“מה יש?”

“אל תחשוב שאני לא יודעת שהיה ביניכם משהו.”

הוא חיבק אותה. השעה היתה אחת בלילה. הוא ידע שחיכתה לו. לבושה מכנסי ג’ינס שחוקים וחולצה לבנה וטרייה, פניה נראו מבוגרות מאוד, ועייפות. ואולם גופה מוצק, וכמו נכון תמיד לשעת־דודים.

“מאיפה את יודעת הכול?”

ארנה סיפרה. פוליק מצא חן בעיניה. היא שכבה איתו. צבי צחק. “אתה לא מאמין?” צבי השכיב אותה על הספה. ארנה חשבה… כן, עברו שבועות אחדים ופוליק לא בא אליה. כמעט שכחה אותו, למרות שמצא חן בעיניה.

לילה אחד בשעה מאוחרת צלצל לפתע בדלת. בדיוק באותו יום חל יום הולדתה והיה לה מצב רוח רע. הוא התנהג בגסות. התנפל עליה והוציא את האבר שלו. צבי התגלגל מצחוק וסחף את יהודית עימו. בינתיים הפשיט אותה. כאילו בא רק בשביל לשכב איתה, המשיכה יהודית. וכאשר סירבה לו, ניסה בכוח. היא איימה שתצעק ותקרא לעזרה. אז נרגע. ישב ושתק. ארנה אמרה שאם רוצים בקביעות, אז רק עם אהבה. הוא שתק. היא התחילה לצחוק ואמרה שאולי הוא לא נורמאלי. הוא נעלב ואמר שהוא אוהב מישהי. ואחר כך סחטה ממנו שזוהי עפרה, וכי לעיתים נדירות הם נפגשים. ארנה ריחמה עליו והיתה מוכנה להלין אותו במיטתה, “זה יהיה מצחיק אם אני אנסה עכשיו לפתות אותך,” קם וברח. “ועכשיו ספר לי על עפרה,” אמרה יהודית.

“סתם בחורה מסכנה.” כיבה צבי את האור בחדר ופשט את בגדיו.

“אני יותר נחמדה ממנה?”

“תלוי מתי.”

“מתי?”

“כשאת שותקת.”

“תיזהר,” אמרה.

“לא, במיטה.”

למחרתיים פגש צבי את עפרה.

 

פרק ט"ז    🔗

ביום השלישי בשבוע, כ“ה ניסן תשכ”א, ה־11 באפריל 1961, נפתח בבית־העם בירושלים משפטו אל אדולף אייכמן. המוני אנשים הצטופפו, למרות החום הכבד, ברחבה הסמוכה לבית המשפט. הם ביקשו לעקוב מקרוב אחר סדרי הכניסה לבניין וסיורי המשמרות הביטחוניים. ובאו כדי לראות את צבא העיתונאים והצלמים שהתמקם למן הבוקר בבניין. האיזור כולו היה מגודר בחומת תיל גבוהה, ומואר בלילה מכל עבריו. הכניסה הותנתה ברישיון, וחיפוש מדוקדק נערך אצל כל נכנס, לבל יוברח נשק פנימה. אייכמן ישב כלוא בתא זכוכית משוריינת, מוגן מכדורים. בעיתונים סיפרו שניסו את הזכוכית וירו אליה במכונת־ירייה ואף כדור לא חדר בעדה. בקפדנות שמרו על חייו של האדם ההולך למות.

ההתרגשות בקרב תושבי העיר באה לידי ביטוי בשיחות באוטובוס וברחובות. במקומות עבודה רבים ובמשרדים הותקנו מכשירי רדיו, כדי לאפשר לעובדים ולפקידים, ואף לאורחים, לעקוב באמצעות השידור הישיר אחר מהלך המשפט. ברחובות ירושלים ובסמוך לבית־העם נראו גם אנשים מיספר שענדו באופן הפגנתי את הטלאי הצהוב.

בשעה 9.02 בבוקר, עם תחילת המשפט, כמעט שהתרוקנו הרחובות מאדם. ליד מיספר בתי קפה, שם הותקנו רמקולים מיוחדים, צבאו רבים והאזינו בדומייה לשידור המשפט. גם נהגי האוטובוסים הפעילו את מקלטי הרדיו. השידור הועבר גם בבתי־הספר. וכל הארץ עצרה נשימתה לשמע שאלת השופט – האם הנאשם הוא אדולף אייכמן? – והתשובה: “יאווֹהל!”

בשעת צהריים מוקדמת ישבה עפרה לבדה במסעדת “רימון” אשר במרכז העיר, ואכלה לאט, כדרכה, אך בשקידה ומבלי להותיר מאום בצלחתה. ראשית הקיץ באה במפתיע, רוח חמסין יבשה ולוהטת היכתה בעיר המעולפת בחום. הכבישים התרככו. האבנים הפיצו חום. האור היה הלבן ומכאיב. ירושלמים ותיקים אמרו שזה שנים לא היה כל כך חם. בפנים המסעדה, בעלת הריהוט הכבד, רחשו המאווררים. היה עדיין קריר, ואפלולית נעימה שרויה במקום. ברדיו הודיעו אתמול על תשעה ילדים שהתעלפו בחום והובאו לבתי החולים בעיר. הזהירו על חשש מפני שריפות.

צבי הפטיר כלפי עפרה אמירת שלום צוננת, וכבר פנה לעבר אחד השולחנות המרוחקים, אלא חשב, אולי אינה יודע כלל שפוליק חולה, אולי לומר לה שתבוא לבקרו? ומפני כך חזר ובא לשבת לידה. אולם לאחר שהחל לספר עליו, התחרט, מה לו להתערב? למן אותו לילה ששהה אצלה לא התראו ביחידות. היו פגישות חטופות אחדות במסדרונות האוניברסיטה. פעם פגש אותה בקפה “טעמון” יושבת יחד עם דב פורטוגל. צבי הרגיש בחוש שהיא מתעלמת ממה שקרה ביניהם ואינה רוצה לראותו. גם לא צלצלה אליו. היא צריכה מישהו שיישא אותה על כפיו ויסלח לשיגעונות שלה. לא אני. המוזרות שלה הרתיעה אותו. גם לא חיבב אותה ביותר. יותר מדי היא דומה לתיירת האמריקנית ההיא בסדום, שרה, שהיתה מוכנה לעזוב למענו את בעלה.

“לא ידעתי שום דבר.” אמרה.

“תיארתי לעצמי.”

“מדוע אתה אומר כך?”

צבי שתק. לפי תשובתה הבין שהיא משקרת. “מדוע לא רואים אותך?” אמרה, “צלצלתי אליך כמה פעמים.” גם זה שקר. פוליק ודאי כתב לה הכול.

“חם כהוגן היום.” אמרה.

“אפשר להתחלף עם אייכמן.”

“אתה עם ההלצות שלך.”

“מה את רוצה? יש לו מיזוג־אוויר.”

“תתבייש לך! אחרי השואה והמישרפות. זה כל מה שיש לך להגיד על אייכמן. ועוד היום. אני כל היום מתייחדת עם זה.”

“טוב תראי, אני שונא הצגות. ובייחוד שזה קורה אחרי פרשת לבון, ולפני הבחירות. כאילו שאנחנו הצדיקים היחידים בכל העולם, וכולם חייבים לנו ריבית על אושוויץ. את יודעת, לפעמים, נדמה לי – שקין, אם האות שבמצחו, היה אדם טראגי וכנה, אדם בעל נפש הרבה יותר עמוקה ומתייסרת מאשר הבנים של הבל הצדיק, אם היו לו בנים, או הבל בעצמו, אילו נשאר בחיים – אלה שמתפרנסים כל ימיהם מן העוול שנעשה להם, ואף פעם לא מציצים אל תוך המרתף של הנשמה שלהם, אלא מסתפקים בהכאה על חטאו של הזולת. של קין. אני שונא את שביעות הרצון העצמית הזאת. עושים מאייכמן שעיר לעזאזל!”

“די! מספיק!”

“את לא חושבת שהיה כדאי לתת לו להציץ מבעד לחלון שלו במצעד של יום העצמאות בשבוע הבא? זה יעבור די קרוב אליו! יש לי כותרת מצויינת לתצלום שיראה אותו משקיף על המצעד: אייכמן – והפתרון הסופי!”

היא אמרה שאם לא היתה מחכה לדב היתה קמה והולכת. היא לא סובלת את הציניות הזאת. יש דברים שאי־אפשר לצחוק עליהם. דב עסוק שם, במשפט, עם סידורי הביטחון, רמזה בחשיבות, כשותפה למעשים גדולים. לא בטוח אם יצליח להשתחרר ולבוא. “אבל מה באמת קרה לרפי?” גילתה סימני קוצר רוח. כחוששת ממבטו של צבי, פן הוא מאשים אותה לאחר שהזכירה את שמו של דב.

“תוכלי לבוא ולראות לבד.”

על שולחנה היה מונח עיתון צהריים שעיינה בו לפני שהצטרף אליה צבי. “משפט אייכמן, מרצחם של מיליוני יהודים, נפתח הבוקר בירושלים” בישרה הכותרת הראשית. “סרווציוס [סניגורו של אייכמן] מערער על חוקיות בית־המשפט. טוען: לשופטים יש דעה קדומה. פוסל החוק לעשיית דין בנאצים.” ובאמצע העמוד הראשון, תצלום של אייכמן, מקריח קמעה, מחצית גופו העליונה חשופה, ודמות יד נשלחת לעבר חזהו: “רופא בודק את אייכמן לפני המשפט.”

עייפות היתה נסוכה על פניה של עפרה. אולי אינה בריאה? שוב לא פרץ צחוקה הצלול אל תוך דבריה. גם שינתה את תסרוקת, אספה והרימה כלפי מעלה. לא עוד ניגר ושופע היה שערה הערמוני על כתפיה המעוגלות. נראתה מבוגרת. התמלאה חשד. חושיה כמו מתוחים יתר על המידה. נחיריה הקטנים ריטטו. ניסתה למצוא חן. להתפנק. חכמה מדי, כרגיל. מה קרה לה? מישהו היכה אותה? פתאום נזכר – הלא אני! אבל שטויות. לא ממני היא סובלת. לא ממני תיוושע. משהו אחר מעיק עליה. בכך נקל להבחין.

היא הרגישה שצבי מסתייג מדבריה, וכדרכן של נשים החשות עצמן אשמות – בחרה להתקיף כדי להגן על עצמה.

“איך אפשר לבוא לבקר אותו אם אתה מסתיר מה קרה לו?”

“לא קשה לבוא גם בלי סיבה.”

שניהם צחקו.

“אז מדוע אתה מתעקש שאבוא אליו?”

ביקשה להרוויח זמן.

“תראה, בעצם אתה האחרון שצריך להתעניין בו, לא?”

“חשבתי.”

“מה?”

“את עוד מתעניינת בו לפעמים, לא?”

“מה אתה מתכוון?”

“שום דבר מיוחד. מדוע את מסתכלת בי כך?”

“איך?”

“כאילו אני חייב איזשהו הסבר נוסף, או אני־לא־יודע־מה.”

“רפי היה אצלי ימים אחדים לפני, – מה שאתה קורא – המחלה שלו. ואתה יודע מה הוא אמר?” הנמיכה קולה והיטתה פניה מעל לשולחן לעברו של צבי, “תבטיח לי שלא תגלה לאף אחד!”

צבי הבטיח.

“הוא הבן של בן־גוריון!”

“ברצינות?”

“כן! ברצינות! מה אתה עושה את עצמך תמים? אתה לא תופס? הלא מפני כך רודפים אותו השליחים של בן־גוריון, ואנשי הש”ב עוקבים אחריו, וגם אני מרגלת אחריו ומוסרת עליו ידיעות סודיות לדב שמעביר אותן הלאה ישר לפי הגבורה! ככה זה כשמחפשים תירוצים במקום לחיות!" סיימה בבוז.

“יש לו טענות כלפי כולם.”

“אבל עכשיו אתה יודע מפני מה יש לו חשדות במיוחד כלפיי? או אולי הוא סיפר גם לך על פרשת מוצאו המלכותי אשר היה לוט בערפל כל השנים? הרגשת החשיבות הזאת. כמה אני שונאת את הרגשת החשיבות הזאת.”

צבי שתק.

“ידעת שהוא מאשים אותי?”

“לא.”

“ומאיפה הוא צריך בכלל לדעת על דב? מי סיפר לו?”

“תראי עפרל’ה, דבר אחד אני יכול להבטיח לך – אם הייתי יודע קודם משהו מכל העניינים האלה – לא היה קורה בינינו שום דבר.”

“אל תהיה לי בטוח כל כך,” נעלבה.

“היתה לי עלייך דיעה אחרת, קודם.”

“קודם מה?”

“לא חשוב. לכי תוציאי את הערמונים שלך לבד מן האש.”

“גם כך מספיק חם היום.”

“לא הייתי מחליף עשר שכמותך בפוליק אחד! כלבה אחת!”

היא טילטלה ראשה בתדהמה למשמע דבריו, כלא מאמינה שעלבון כה גס הוטח בפניה. “אתה השתגעת? באיזו זכות אתה מרשה לעצמך לדבר אליי כך?”

“את יכולה לקום וללכת.”

“וזה בדיוק מה שאני עושה.” וכשהבחינה במבטו החלה צוחקת. “אתה ממזר, צבי! מתחת אותי. פעם שנייה תעלה לך ביוקר.” צחקה לבד, כמעט היסטרית. “אני לא אוהבת הלצות כאלה.”

אורי בן־עמי נכנס למסעדה בלוויית מרצה צעיר מן האוניברסיטה. הוא פסע במעבר אשר בין השולחנות, נטוי גרון ופטפטן כרגיל, ורצה להצטרף אל צבי ועפרה, אך צבי לא עודד אותו.

“סליחה, אנחנו עסוקים,” אמר בקיצור.

“פרשת אהבה?” שאל המרצה.

“לא, פרשת לבון.” הפטיר צבי.

“זה כבר יצא מן האופנה!” התלוצץ אורי בן־עמי.

“ואתה יצאת לי מן האף!” אמר צבי.

עתה, משהסתלקו, שוב דיברה בלחש. היא מאוד רוצה שרפי ירגיש בטוב. אמנם אינה יודעת אם בחוכמה עשה בבואו ללמוד בירושלים. לעולם לא יוכל למצוא כאן את מקומו. הוא שוגה בדמיונות. כלפיה. כלפי כולם. היה עליו למצוא לעצמו מסגרת אחרת, מחייבת יותר, ולהסתפק בגעגועים־בלבד לעולמות שהוא חפץ לנצח ולחיות בהם. כן, היא יודעת כי קל לדבר. לתת עצות לאחרים. אבל. מוטב אולי להישאר תמיד קצת מרוחק. ותמיד לחשוב כי בירושלים, באוניברסיטה – טמונה תשובה סופית ובעלת ערך. אסור להגיע קרוב מדי כדי שלא לראות כמה ריק הכול, ומרוקן. מדוע הוא מתעקש לראות ולפרש את כל אשר מתארע סביבו כקשור רק לעניינו שלו? לאביו? לבן־גוריון? והרי כך הוא קורא אפילו את העיתונים ומפרש אותם! זה נורא! הוא פיתח לעצמו היגיון משלו… אחֵר… לא, מוטב שלא תמשיך לדבר על כך. ההרפתקה הזו נעשתה להצדקה היחידה לקיומו. לקאריירה שלו! ועימה הוא רוצה לקנות כאן את מקומו בינינו, להיות למישהו!

“ההרפתקה אינה שלו בלבד!”

“אני לא מבינה.”

“כולנו הפכנו כבר לחלק מן ההרפתקה שלו. הוא סוחב אותנו אחריו. גם אותך.”

“על כך אני לא יודעת שום דבר.” השיבה בפסקנות. קולה חותך, מורם ויהיר. “זה עניינו שלו בלבד. די לי בצרות שלי ואין לשום איש זכות לדרוש ממני… איש מאיתנו אינו יכול להתערב ולעזור. וחוץ מזה, אני יודעת שלא הייתי יכולה לשנות דבר גם אם הייתי מנסה בכל כוחי.”

“את מתחמקת.”

נעשתה קצרת־רוח. העיפה מדי פעם מבט בשעונה. את חפיסת הסיגריות הכניסה לארנקה. מעדיפה היתה לחדול לדבר עליו. מצד שני אולי חששה להיראות כנסוגה או מתעלמת מדברי צבי. הוא סיפר לה על הצרות של פוליק עם הצבא. הא התייחסה לכך כאל מהתלה.

מדוע צבי מתפלא? הרי הכיר אותו היטב עוד כשהיה בעין־גדי. מדוע הוא לוקח פתאום ברצינות כה רבה את הדיבורים שלו. פעם ראשונה שהוא מתלוצץ? שואל שאלות שלא לצורך? כאשר דבר־מה אינו מוצא חן בעיניו, כאשר נדמה לו כי מכריחים אותו למשהו – מיד הוא מתמלא חששות, ובטוח כי מתנכלים לו וכי הכול מכוון נגדו באופן אישי. שהרי זו הצרה שלו – הוא מפרש כל דבר כפגיעה אישית. כלום שכח צבי את הסיפור על אודות ה’פרגוסון‘? כיצד חדל לעבוד ולא ירד שבוע ימים מן הכנף של ה’פרגוסון’ מפני שלא אישרו לא לעלות לעבודה על טרקטור?

“בכל זאת, נדמה לי, כי לך הוא מאמין יותר מאשר לי. הלא את השפעת עליו אז לרדת ולהפסיק את השביתה. ואולי היית יכולה לעשות גם עכשיו משהו…”

מה שהוא מבקש ממנה, גימגמה, לא. לא בא בחשבון. מוטב שלא תתראה איתו. שום דבר לא ייצא מכך. להיפך, אם תבוא ימצא לעצמו אחר־כך תירוצים לטענות נוספות. יש לה ניסיון מר. מרגיז. ודי מעיק. על צבי לסלוח לה שהיא מדברת כך. גם היא חשבה פעם שיש ביכולתה לעזור. ואפילו עכשיו יש והיא חושבת עליו מתוך הרבה קירבה וחיבה, ומשעשעת את עצמה בתקווה שעדיין אפשר לבנות משהו על יסודות רעועים כמו אלו. אבל תמיד באה לבסוף ההתפכחות, האכזבה, וראיית כל אשר עומד בפנייך בעיניים שאינן משוחדות על ידי האשליות, ועל ידי התשוקה לראות את החלומות מתגשמים במציאות, שעה שאת יודעת היטב שאין כל תקווה ושום היגיון. היא יודעת כי הכול אבוד. איש איש מהם יילך בדרכו, ורפי אינו היחיד אשר נושא עימו משא מעיק של פחדים. יש גם אחרים כמוהו, רק שאצלו הדברים גלויים ובולטים יותר, בולטים לעיתים עד כדי גיחוך משום שאינו בוש לגלות את המתרחש בתוך תוכו. הוא מאושר, כי יש לו פירוש אחד וברור לכל מהלך חייו, ואין זה משנה בעיניו מה מידת ההיגיון החיצוני, האובייקטיבי, ומה חלקם של הדמיון וההזיות. משונה עד כמה היא מבינה אותו, ויחד עם זאת אינה יכולה לעזור לו. היא לא יודעת למי טוב יותר – לרפי המטיל עצמו על אחרים, או לאחרים, אנחנו, שנותרים כלואים כל אחד בתוך נפשו מבלי שנהיה מוכנים לחשוף כלפי חוץ את החלק הכי אינטימי, הכמוס והכואב.

צבי הפסיק אותה. מה שהיא אומרת לא יושיע את פוליק.

“אם כך אין לי מה להוסיף ולדבר!” התכעסה. ואחר התרככה. “אני מנסה לעזור לו בדרכי שלי. אתה מאמין?”

מתוך שתיקתו הבינה שאינו מסכים עימה. ששון, המלצר השקט ונעים ההליכות, הביא לקינוח קפה טורקי עשוי בהֶל. המולת הצהריים ניסרה כזמזום כוורת דבורים. אנשים יצאו ונכנסו. היה צפוף מבכל יום, לרגל המשפט. תיירים מזיעים, עיתונאי־חוץ במשקפיים עבי־מסגרת, אנשי הטלוויזיה הגרמנית, סטודנטים בסנדלים, שתיים־שלוש נערות־זוהר מזדקנות ועימן כמה ישראלים דוברי אנגלית שהיו מלקוחותיו הקבועים של המקום. הללו ניראו רווקים מאוד, פטפטנים, משועממים, חסרי־סיפוק – וקופצים בראש מרוב גאווה על תכונותיהם ה“אנגלו־סאכסיות”. ועוד היו שם חיילים אחדים, עיתונאים מקומיים, וקריין חדשות פופולארי של “קול ישראל” שהיה מאוהב בקולו הצלול והעמוק. מן האופן בו היו צבי ועפרה שקועים בשיחה הסיקו כמה מכרים שלהם שנמצאו במסעדה, שאין להפריעם. הם ישבו בשולחן הקיצוני לצד הרחוב, קרוב לחלון. משב פתאומי של רוח חמה הקים מהומה בחוץ. עלעוֹל אבק ופיסות נייר ועלים יבשים וחפיסות סיגריות ריקות היתמר באמצע סמטת רחוב לונץ, הסתחרר בשריקה, הבריח את מעט העוברים ושבים, ונעלם כלעומת שבא.

ששון הכריז בקול רם: “אורי בן־עמי! טלפון!”

ובמעבר אשר בין השולחנות כבר ניראה אורי בן־עמי כשהוא מהלך מעדנות, כפוסע על גבי כרים רכים של הערצה כללית. ואמנם עיני סקרנים אחדים ננעצו בו.

עפרה המשיכה.

"אני מכירה את רפי יותר טוב ממך. בתוך־תוכו אין הוא מייחס לדברי עצמו את אותה מידת הרצינות שאתם מנסים למצוא בהם. אתה יודע, הוא כותב לי לפעמים… ומה שאתה חושב… כל מה שסיפרת לי, באמת, לא זה מה שמעסיק אותו. נדמה לי לעיתים שהוא לועג לכל הידידים שלו. מרמה אותם. נהנה לחוש ברצינות המוגזמת שהם מייחסים לדבריו. אתה לא מכיר אותו די הצורך. לרפי חוש הומור מיוחד במינו, אמנם כבד וקצת אטום, קשה לו עם אנשים, אך אל תחשוב שהוא לא מרגיש בדיוק כל מה שמתרחש סביבו.

"כאשר הייתי במשק, הלא אתה זוכר, עזבתי מהר, חליתי, ויותר לא חזרתי. ורפי, הוא נשאר עוד כמה שנים והמשיך לכתוב לי מכתבים. יום אחד באתי לבקר בעין־גדי, והוא כעס עליי מפני… שלא באתי לבקר אותו. לפנות־ערב ניגש אליי, ישבנו בחבורה על הדשא, ורכסי ההרים אדומים בנוגה השקיעה, וכה קרובים. והשקט. וים־המלח, לכל אורכו היו עליו קווים לבנים, אני זוכרת, והוא רבץ בדממה, חלק וממורט כראי, וכבד, וכל כך חזק. ממש לקנא בו. יכולת לחוש מרחוק את החומריות המלוחה שלו, ההד הנעלם, שבאין קול, שבטרם כול, אשר לשתיקת ההרים, והים, בשעת השקיעה.

"ורפי, הוא רצה לדבר איתי. ידעתי מה הוא רוצה. לכן, טוב, לכן נשארתי יושבת עם כולם ולא קמתי. והוא הלך. ובארוחת הערב עשה עצמו שאינו מכיר אותי. אחר־כך, אחר־כך חזרו וישבו כולם על הדשא, בחושך. גם אני. שרו בשקט שירים, שהלב, אתה יודע… ‘בוא ואשק לך, בני האדם – / מול ירק שדות, שמיים של אור / גופך עוד לא רוחץ מחלאה ודם…’ – ו’שחקי, שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך.'

"ומן המטבח למטה נשמעו קולות רחיצת כלים ושקשוק מזלגות וסכינים בכיורי המתכת. אני חושבת שאתה עוד היית אז בסדום. נדמה לי אפילו שראינו אותך בג’יפ על ידי מצדה. רפי עבר על פנינו בדרך היורדת מן הגבעה לעבר השער, ואיתו נערה שחרחורת ממחנה־העבודה, והוא שם יד על שכמה, ובידו הפנוייה החזיק שמיכה מקופלת. עבר עם הנערה קרוב מאוד אלינו. ולא הסתכל לעברי. ואני ידעתי שהם יורדים לעצי השקמה שעל שפת הוואדי.

"ופתע קרא מישהו בשמו ובשמי. וכולם צחקו. גם אני הייתי מוכרחה להשתתף בצחוק האווילי הזה, אבל באותו רגע הרגשתי כי שני השמות הללו, למרות הלעג, קשורים ביניהם באורח מסתורי, חזק ממני, וחשתי כמין רטט שעובר בי. רציתי לרוץ אחריו לבקש סליחה, להודות בפניו שלא התכוונתי להכעיס אותו, וכי בעצם באתי בשבילו, אליו, מפני שלא יכולתי להישאר יותר לבד בעיר, לחוש עצמי כה בודדה, לפגוש אנשים זרים אשר בטרם הספקת להכיר אותם, לעשותם חלק מהזיכרונות הנפשיים שלך, וכבר הם מנסים, אתה יודע… תמיד, אחר כמה ימים, או שהם נעלמים, או שאני לא יכולה יותר… וכאשר נפגשים ברחוב, אתה הלא יודע, עוברים אחד על פני השני כאילו לא התרחש ביניכם שום דבר. היתה לי תקופה קשה. אני יודעת. הסתבכתי. אני מתאהבת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה. אני ממש נשרפת. אתה מבין? אני… נמאסו עליי ההורים. כל השאלות, והדאגה. רע כשאת נשארת בבית. עוד יותר רע כשאת יוצאת. אתה מבין. בשנה ההיא היכרתי… טוב, לא חשוב. הייתי צריכה מישהו שיגיד לי שזו אני, עפרל’ה – שאינה משתנית אף פעם. מישהו שאוכל לראות בו את עצמי כבראי. ונסעתי לרפי, אבל כשבאתי. אחרי שלא התראינו שנה. וראיתי את הרצינות… טוב, אני מודה, לא היה לי אומץ. אני לא גיבורה גדולה. ואולי, אם הוא…

“ידעתי כי איחרתי. אני לא יכולה ללכת אחריהם. להפריע. וקמתי והלכתי לחדר של מכרים, לישון. וכולם התפלאו מה פתאום בשעה מוקדמת כל כך. אמרתי שאני עייפה מן הדרך. כאילו יכולתי לישון באותו לילה! הם המשיכו לשכב ולשיר, על הדשא, את השירים שלהם. ואני החזקתי את קצה הכר בתוך פי ובכיתי. ואני זוכרת שחשבתי מחשבה טיפשית, שלא ירגישו בבוקר את עקבות השיניים שלי בכר.”

לקחה לקינוח פלח אבטיח. וכמו כדי להדגיש את דבריה, היתה מנופפת במזלג, שנעוץ בו נתח אדום, במין קוקטיות, כחפצה לשאת חן בעיני צבי.

“עפרה שפירא! טלפון!”

היא התעוררה כאילו מחלום. “תסלח לי לרגע,” חייכה ומיהרה לטלפון. היא חלפה בין השולחנות, זוקפת את גווה החטוב. כפות רגליה, בסנדלים, היו קפוצות בחמדנות, ואצבעותיהן הסמיקו בלהיטות.

צבי נזכר בעפרה האחרת, כפי שהכיר אותה אז, בלילה ההוא. חיה קטנה ומתוסבכת. לולא פוליק. על יהודית לא חשב. הוא הציץ בעיתון.

“המשפט ימלא ייעוד חינוכי, כך חוזה ד”ר רינות, מנהל משרד החינוך, המטעים את הצורך לעורר את תודעת ההזדהות היהודית בקרב הנוער הישראלי."

מישהו נכנס עם גיליון “הוצאה מיוחדת” של העיתון, המוקדשת למשפט.

“דו־קרב בין סרווציוס והאוזנר.”

זעקה כותרת שחורה ענקית באותיות מרובעות. צילומים ראשונים ממשפט אייכמן: אייכמן בתא הזכוכית, במשקפיים, לבוש חליפה ועניבה, בין שני שוטרים ישראליים בכובעי מצחייה. תווי פניו חדים ומבטו ישר. לגמרי לא מפלצת. גם לא נראה כפושע. להיפך, כמין מנהל חרוץ של עסק בנקאי הנמצא בקו עלייה. תקיף ונמרץ.

אחרי דקות אחדות חזרה עפרה, מצטחקת, כאילו דיגדגו אותה.

“מה שלום החתולה שלך?”

“בסדר,” סנטה בו, “כבר שכחה אותך. איפה הפסקנו?”

“עין־גדי.”

"אה, כן. בשש בוקר נפגשנו שוב, בחדר־האוכל, לשנינו עיניים אדומות. רפי לבוש בבגדי־עבודה שהיו רחבים עליו, ואני חיכיתי לצאת האוטובוס. הוא חייך וניגש אליי ואמר – ‘חבל שלא הודעת קודם שתבואי, הייתי מתכונן.’ ואני עניתי משהו, אינני זוכרת, אבל אלו היו המילים הראשונות שהחלפנו בינינו משך כל אותו ביקור, למרות שבאיזשהו אופן לא חדלנו לשוחח בינינו מרגע שראה אותי יורדת מן המכונית. ופתאום נשבר הקרח, ובזמן המועט שנשאר עד לצאת האוטובוס – המשכנו לדבר, ואני הרגשתי כי כל מה שהצטבר משך הלילות הארוכים של בדידות, בחדר הקטן, בירושלים – בא לידי פורקן, מפני שיש מישהו שאפשר לשוחח איתו, ולא משנה מה מספרים לו, ועל מה מדברים – כי החשוב ביותר טמון בצורה בה נאמרות המילים – ובאלה שאינן נאמרות, על מה פוסחים, מה אין מזכירים, המבטים המתחמקים, השתיקות, תנועות נרגשות של מבוכה הדדית.

"שני השולחנות הקרובים לאשנב המטבח היו עמוסים פרוסות לחם, צלוחיות ריבה, קנקני מים רותחים, קומקומים קטנים לתמצית הטה, כלים לסוכר. פוליק מזג לי טה והפציר בי לקחת כריכים לדרך. סירבתי. אך הוא התעקש. היינו מוכרחים לדבר על משהו ממשי. אנשים הצטופפו בבגדי עבודה ספוגי זיעה שהתקרשה, בפנים חמוצות משינה. על השולחנות הצטברו שלוליות טה, ופרוסות לחם רטובות. הוא התעקש שאני אטעם מן הלחם שהוא אפה. נכנס לרגע למטבח וחזר והניח בידי שני כריכים עטופים היטב בשקית ניילון שקופה. ובפתח חדר־האוכל, סמוך לדלת הכפולה, המרושתת נגד יתושים, לחצנו ידיים, פשוט, לחצנו. –

"ההרים בצבעם הכחול־אפור רבצו גבוה והעיקו כמו ממרומי שלווה בת דורות רבים. מלגלגים. לא ראיתי מולי פני איש, רק כתמים, ואילו פוליק – כולו. רק הוא. רק אותו ראיתי.

"הוא היה במצב־רוח טוב, נירגש, צחק הרבה, והזהיר אותי שאוכל את הכריכים לבד, ולא אכבד בהם איש. בדרך פתחתי את החבילה, ומצאתי תחת לכריכים מעטפה לבנה, עבה, ועליה שמי וכתובתי, ובול חסר חותמת. רכס ההרים היה שטוף כבר באור השמש וצבעם הפך אדמדם וחום־בהיר, ומת, ומלא אבק, צבע של יום. פתחתי את המעטפה. על פני דפים רבים כתב לי את כל אשר התרחש בינינו באותו ביקור. אתה מבין, זה מה שעשה, ישב כל הלילה וכתב. בעיפרון, בכתב משובש, מחוק, סיפר לי על החלטתו לעזוב. להתחיל ללמוד – ‘כדי להיות ראוי לכתוב בעט ולומר משהו לאנשים,’ כך כתב. משונה שאני נזכרת. היו תקופות שכתב בעיפרון. אני שכחתי מדוע סיפרתי לך ומה רציתי להגיד – " הביטה בו כנזכרת לפתע, “כן. הוא לא הזכיר במילה אחת את עניין אביו, ובן־גוריון. לכן, אני חושבת, הדיבורים שלו הם מסך עשן. העמדת־פנים בלבד כדי לחפות באמצעותה על משהו אחר. תן לא מנוחה. הוא לא צריך שירחמו עליו. אל תעשה אותו מגוחך, ואל תגרום לו שיתחיל לצחוק גם לך בסתר ליבו.”

צבי אמר שאילו התקיימה השיחה ימים מיספר קודם לכן. היה שמח להסכים לדבריה. לומר שפוליק מעמיד פנים ומשטה בידידיו. אך משעה שפוליק גירש אותו מחדרו, ובידו סיפור משונה שכתב: “אחרון השומרונים”, שינה צבי את דעתו. אמנם שתה פוליק והיה קצת שיכור. אך גם אם מעשיו היו בגדר משחק, נדמה שהגיע המשחק לדרגה בה הוא נעשה למסוכן, באשר היטשטשו הגבולות בין העמדת הפנים – לטירוף, ובאשר לפוליק…

“אולי אתה רוצה ללכת להצגה יומית?” שאלה.

“לא תודה.” השיב. “אבל, בעצם…”

“אל תחשוב שאין לי עם מי ללכת.” מיהרה להיכנס לתוך דבריו, וגילתה שבעוד כמה שבועות היא נוסעת.

“לאן?”

היא הרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. המאפרה שביניהם היתה מלאה בבדלי הסיגריות שעישנו שניהם כל הזמן. “לא טוב לי מהעישון,” אמרה, והוא הזמין למענה כוס מיץ. ששון רוקן את המאפרה.

“זה כמעט בטוח, עניין הנסיעה,” אמרה. היא רבה עם הוריה. ויש בעיות. צחקה בעייפות. לכן היא רוצה לעזוב. ידיד שלה סידר לה עבודה בניו־יורק, בשגרירות. אולי תוכל גם להמשיך ללמוד שם. האם צבי מכיר את הסיפור על הפגישה בסמרה? משרתו של סוחר בגדאדי חזר הביתה מבוהל עד מוות:

“אדוני,” אמר לסוחר, “מלאך־המוות פגש אותי בשוק, וקרץ לי בעין אחת. אני כבר לא יכול להישאר בבגדאד. רעד עובר בעצמותיי. תן לי סוס, אברח.”

“לאן תברח?”

“לסמרה.”

נתן לו הסוחר סוס וצרור כסף, והמשרת ברח לסמרה.

לפנות ערב יצא הסוחר לטייל בעיר, על גדת הנהר, והנה לעומתו בא מלאת־המוות.

“שמע,” אמר לו הסוחר, “מדוע קרצת הבוקר למשרתי, הבהלת אותו עד מוות.”

“לא קרצתי, פשוט נדהמתי לראותו בבגדאד,” השיב מלאך־המוות, “הלא יש לי איתו הלילה פגישה בסמרה.”

וכך גם היא, מנסה להימלט מפני עצמה, למרות שיודעת כי אין מקום בעולם שאפשר להימלט אליו. המועקה והפחדים שהיא חשה פה – לא ירפו ממנה בשום ארץ אחרת. אבל היא מרגישה שאם תישאר כאן עוד קיץ אחד – תשתגע. הכול מעיק וזר ומלא רעל כאילו זרקו אותך לתוך מדבר רוחש שנאה. מדבר של אנשים. רפי שייך לכם, לכאן. הוא בשר מבשרה של הארץ החמסינית. אך היא החליטה לחפש תוכן לחייה במקום אחר. כאן כבר לא ישתנה אצלה שום דבר. היא יודעת בדיוק מה מצפה לה אם תישאר. היא רוצה לחיות. וכאן, פשוט נגמר לה. צבי שואל אותה מדוע חיכתה עד עכשיו? אולי מתוך הרגל. יאמר נא לרפי שאַל לו להאשים אותה שהיא בורחת. היא בסך הכול מקרה פרטי. לא הלך לה, – חייכה בעצב, – “אתה מבין? לי אין אשליות שאוכל להמשיך להאמין בהן. רפי טוב לו. הוא מבין כל מה שקורה לו. לפחות הוא חושב כך. אני יכולה רק להעריץ אותו, מרחוק, וגם לרחם עליו, על שהוא מאמין במטרה שאינה מתקבלת על הדעת, ומסוגל להקריב למענה את הכול. עיניי שלי פקוחות, יותר מדי פקוחות, ואני רואה ונבהלת. אין לי אשליות. אין לי. פשוט אין.”

“ופוליק יודע?”

היא היססה. “יותר טוב שלא. אכתוב לו מן הדרך. אני, שונאת רגשנות. זה מחליא אותי. יותר טוב כך. הוא, בריא יותר מכולנו כאן. מפני שאיכפת לו. הוא אף פעם לא יהיה עריק.” היא בורחת. רפי נידון תמיד להיות חייל. איזה מילים גבוהות! לאן יימלט כאשר כל שדה המערכה נמצא בליבו פנימה? הוא יתאושש. הוא יפקח יום אחד את עיניו וישתנה. שהרי מוכרח לבוא קץ למלחמות. ומישהו יזכה, לא הנמלט, אלא מי שנשאר וסבל. יש אומרים כי הזמן הוא הפשרה של לבבות קפואים. ואולי להיפך, התקשחות. היא יודעת שיש לה השפעה על רפי, אבל, – התעגמה, – מאלפי הנמרים אינם יכולים לשלוט על עצמם. – קולה היה לאה ומהורהר, כאילו חפצה לשכנע את עצמה, יותר משהתכוונה בדבריה אל צבי. “אתה מאמין לי?” שאלה. “אני יודעת שלא. אני רואה שנעשיתם חברים טובים.”

שניהם קמו ללכת. כבר היה קרוב לארבע אחרי־הצהריים.

היא יודעת שאני מאשים אותה, אך לעולם לא תבין שאני חש עצמי אשם לא פחות ממנה. אין ביכולתי להתקרב אל פוליק. לאהוב. לתקן את נפשו. ואני לא מעז לייעץ לו ללכת לפסיכיאטר. אך כישלונו יהיה גם כישלוני, ואז גם אני לא עוד אמצא מקום לעצמי. והוא נזכר בבועז, שעדיין משותק במחצית גופו, ובינתיים התחתן ועכשיו הוא עובד בבנק־הפועלים. “עפרה,” הייתי תופס בך בפינת הרחוב ומהדק את גרונך החמוד אל הקיר ואומר – “את אשמה! ישלם לך אלוהים כגמולך!”

אבל הוא ידע שלא ינהג כך אלא ימשיך לעקוב אחר פוליק מרחוק, כאילו חייו לא נבראו אלא למטרה זו, שיהיו חומר בידו של צבי, כמאמרו של פוליק.

הוא הניח לה לשלם עבור ארוחתה, וקנה לה דובדבן מצופה בשוקולד. ושוב התבונן באצבעות רגליה המפונקות, שכמו התכווצו על סוליותיהן מתוך תאוות שלטון עזה, או אולי בפחד סהרורי – פן לא יעלה בידה להחזיק מעמד, ותיפול. בלטה בה אותה חמדנות יבשה, דורסנית, שפוליק ודאי משום כך התאהב בה. היא אמרה שראשה סחרחר והיא ממהרת ולא הניחה לצבי ללוותה לדירתה. אמרה: “אל תחשוב שאני לא פטריוטית, אבל…” כשנפרד ממנה הציתה לעצמה סיגריה נוספת והזמינה מונית מיוחדת. החום בחוץ היה קשה משאת.

כאשר עלה ברחוב בן־יהודה חזר והירהר אם טוב עשה בדברו איתה על פוליק. שהרי כדי לפרוץ את סגור ליבה ולהעמידה על אחריותה – גילה לה שפוליק נראה בעיניו מטורף. ובכך כאילו הצטרף על צידה. מצד שני, מוזר, דווקא עתה, לאחר השיחה, החל מעריך אותה יותר, כאדם.

אולי מפני אותה שיחה החליטה עפרה לבסוף לבקר אצל פוליק.

 

פרק י"ז    🔗

למחרת שלחה רוסיה אדם לחלל.

“היכנסי,” אמר פוליק. פניו קרנו. “טוב שבאת.”

עיתון הצהריים של היום הזה, יום רביעי, ה־12.4.61, הודיע: “השילוח בוצע בבוקר. עדיין לא ברור אם האיש הוחזר.”

“אתה לא רוצה להגיד לי שאתה חולה?” אמרה עפרה.

(“האיש היה בחלל 89.1 דקות”).

“לא. בכלל לא. שבי.”

(מצבו של שייט־היקום מאיור גאגארין טוב מאוד").

“חזרתי מהאוניברסיטה והחלטתי לעבור אצלך.”

ב“הוצאה מיוחדת” שהביאה עימה עפרה: “איש החלל הוחזר בריא. גאגארין – אין לי שום פצעים. הרגשתי טוב. עיתונאי חוץ במשפט אייכמן: ‘הרוסים גנבו את ההצגה’.”

“מה פתאום? הפתעה כזאת?”

“ככה, סתם.”

“כן.” אמר פוליק והשתתק.

עפרה ישבה בזהירות על קצה הכיסא וחיפשה מקום פנוי מעיתונים כדי להניח עליו את תיקה.

“אתה אוסף עיתונים?”

“לא.”

הוא שתק.

“אז מה?”

“אני לומד אותם.”

היא צחקה. הוא שתק.

“אתה ממשיך את העבודה בפילוסופיה?”

“לא.” השיב בחיוך סתום.

“זה היה על אפלטון, לא?”

“כן.” ושוב השתתק.

“חדר יפה!” אמרה, “אפשר אולי לפתוח את התריס? חושך כאן. ובחוץ עוד יום. השמש עוד לא שקעה.”

פוליק פתח את התריס והחדר התמלא קרני שמש אדמדמות שהסתננו מבין צמרות האורנים הירושלמיים.

“עכשיו יש יותר אור.”

עפרה המשיכה לשבת זקופה על קצה הכיסא ואישרה את דבריו בניע ראש שאינו מורגש כמעט.

“נו, מה אתה אומר על הרוסים, ואייכמן?”

“כולנו כלואים בתוך תא. מה חשוב לאן עפים, לשמיים, או לגיהינום? קראת על הנהג מוואדי פאליק?”

“לא. מי זה?”

“אולי אני אמצא את העיתון,” חיפש בערימות שעל הרצפה והכוננית, “הוא עושה עליי הרבה יותר רושם מאייכמן ומגאגארין ביחד. הנה, מצאתי!” נתן בידה עיתון מלפני כמה שבועות.

גילוי שלד ליד נתניה חידש חקירת אסון אפוף־סוד.

שלד של אדם, שנתגלה לפני זמן מה בתוך ביצה, לא הרחק מכביש החוף נתניה־תל־אביב, הביא לפתיחת חקירה על תאונה אפופת־סוד, שאירעה לפי המשוער לפני חמש שנים ומעלה. הבדיקות קבעו, כי השלד הוא של אדם צעיר.

על נסיבות הגילוי נודעו לסופר העיתון שלנו הפרטים הבאים:

בשטח ביצות ואדי “פאליק”, כשני קילומטרים מזרחית למכון וינגייט, התחילו בשנה האחרונה לברא שטחי קרקע שהיו מכוסים ביצות, קני־סוף וצמחייה סבוכה. לפני כחודש ימים, כאשר ניגש אחד ממתיישבי האיזור, מר מ. מלר, לטהר חלקת ביצה בתחומי אדמתו כדי להכשיר את השטח לעיבוד, הוא נתקל בחלקי מתכת של כלי־רכב, שבלטו מעל פני הביצה הטובענית. מתוך סקרנות המשיך האיש בחפירה, עד שהוברר לו כי שקע באדמתו כלי־רכב, ובמשך השנים הוא כוסה מים וסחף עד שלא ניתן היה להבחין בו. רגל אדם לא דרכה בשנים האחרונות באותה סביבה.

עוד באותו יום נמסרה על כך הודעה למשטרה. שוטרים שהגיעו למקום והחלו בחפירה, גילו מחזה מזעזע. בתוך התא של הרכב היה שלד של אדם במצב ישיבה ליד ההגה. דם קרוב ויבש נראה בתוך התא, שחלקיו הפנימיים היו יבשים, והצבע נשתמר בהם. גם נמצאו בתא שעון ושרשרת.

עם גילוי הגופה הופסקו החקירות.

החקירה בתעלומת האסון עדיין נמשכת.

“את לא חושבת שמה שקרה לו יותר מעניין מתא־הזכוכית ומגאגארין גם יחד? שזה מה שקורה לכולנו?”

“לא.”

“את חושבת שאני משוגע? שאני כמו הנהג מנתניה? שאני חושב שרודפים אחריי? שאני צריך פסיכיאטר?”

“תפסיק…”

“…אז אני אומר לך שאין לי שיגעון רדיפה!”

“רפי! באמת, תפסיק…”

“אומרים שיש עוד פרשת ריגול אחת, נוראה.”

“אני לא יודעת על כך שום דבר.”

“לא פרופסור סיטה ולא אהרון כהן. מישהו אחר, שהיה עוזר קרוב של בן־גוריון. באמת לא שמעת? אף אחד לא סיפר לך?”

“אני מבקשת שתפסיק לדבר על הדברים האלה. אחרת אלך מכאן.”

“טוב.”

“מה עם עבודה?”

הוא חייך במרירות. “פיטרו אותי.”

“מאיפה?”

“בבית־נוער אחד, כאן, בקטמונים. לא הסתדרתי איתם. להגיד לך את האמת – אני שונא לעבוד עם אנשים. בייחוד נוער. הלוואי וכבר הקיץ ייגמר. ושוב לא יהיה חם כל כך. כולנו כלואים. הקיץ מעצבן אותי. בסתיו נעים יותר.”

“ועצוב.”

“וקריר,” דיבר פוליק כחולם, ופניו מוארים בחיוך שנגה עליהם משעה שנכנסה. “בסתיו המחשבות לא מתפזרות לכל עבר, בן־אדם יכול למצוא את עצמו. השמיים כאילו יותר נמוכים. העננים מתפרקים מכובדם בגשם. בחדר חם וטוב. אתה נעשה לפתע יותר חזק. כך קורה לי תמיד בחורף. אני כאילו מוגן יותר, בחורף. אני יודע שלא יקרה לי כל רע. אני, עפרל’ה…”

“לפעמים מתערבבות עונות השנה. יש בחורף ימים עם שלכת, ובאוויר כבר לפתע פתאום חמסין מעיק, השמיים פרושים בכחול נפלא של אביב, ולעת ערב הרוח סתווית. כל משב רוח – שעה אחרת, יום מחודש שונה. רק הקיץ נמשך כעינוי נצחי. באביב, כאשר הכול מלבלב ופורח, ושפע ריחות מבשרים את הקיץ, אני סובלת מסחרחורות ופוחדת לצאת החוצה. אני חדלה לפעמים לחוש שיש לי גוף. כאילו הייתי רק צל של ממשות אחרת, חלומית, חיצונית… פעם כתבתי שיר: ‘לב בשלכת נשא / עולם של ריחות רדומים / ועת באביב נתכסה / נחנק…’ לא, שכחתי את ההמשך…”

פוליק הקשיב מוקסם, לבל יאבד מילה. כתם האור שעל הרצפה התארך והאדים, ושוליו כבר האפירו עם השקיעה. קולות ילדים משכונת רחביה, ששיחקו בחוץ, פרצו ונשמעו בחדר, מבעד לחלון הפתוח.

“עפרל’ה…”

“נורא יפה כאן.” השיבה במהירות, כחפצה למנוע בעדו מלעשות דבר־מה.

הם ישבו ושתקו.

כתם האור על פני הרצפה התקצר בהגיעו לדלת והחל מטפס עליה. החדר שקע באפלולית. פוליק קם והשתדל להכניס סדר בעיתונים, בספרים ובחוברות מפעל השיכפול של הסטודנטים – שכיסו את השולחן, הכוננית והרצפה. אסף אותם והניחם בסדר על הכוננית גדושת הספרים. היו שם, בנוסף לספרי קאפקא, עגנון, אפלטון ושפינוזה, גם “נילס לינה” ו“מוגנס” של ינס פטר יעקבסן, “ירושלים” של סלמה לגרלף, ו“רעב” של קנוט האמסון, האחרון בכריכה עתיקה, ועליה אותיות וספרות לבנות של הספרייה הלאומית. בגדיו היו פזורים במקומות שונים. בצנצנת לבּן נבלו פרחים אחדים. הוא השתעל.

עפרה רצתה לספר לו על החלטתה לנסוע. לומר שבאה להיפרד ממנו. פוליק חזר לשבת מולה על המיטה. כתם השמש הצטמצם על חלקת הדלת והצטמק אל תוך עצמו, לכל גובהו. השמש קרובה היתה לשקוע. החדר החשיך. זמן רב עבר.

“עליי ללכת,” אמרה. פוליק לא הסיר ממנה, באפלולית, את מבטו. “את רוצה לשתות משהו?” שאל.

“מה יש לך להציע?”

“רק קוניאק.”

“טוב,” אמרה, “זה דווקא יכול להיות מעניין.”

הוא הביא כוסות ומזג לו ולה, והם השיקו כוסותיהם בשתיקה.

“מה חדש אצלך?” שאל.

היא סיפרה על לימודיה. פוליק שאל על אודות בעלי הבית שלה.

“חזרו. כבר אינני לבד.”

הוא שמח שהיא לא גרה לבד.

“והחתול?” אמר ופקק אצבעותיו בהתרגשות.

בכל השנים הארוכות שהכירה אותו לא יכלה להתרגל ולהשלים עם התנועות העצבניות הללו, שכמו הסגירו את חוסר הישע שלו, ואת מבוכתו.

“בסדר,” צחקה, “כבר שכחה אותך.”

הוא צחק עימה, ושוב השתתקו. הזמן נמשך לאט־לאט, ניגר בכבדות, ומעיק כאדם שלישי היושב עימם בחדר. היא הסתכלה בגבותיו העבות, שבאור הן צהבהבות, ומשתרבבות פרא מעל למסגרת משקפיו. בשיער ראשו, ממנו צץ ומזדקר תמיד תלתל אחד אשר בשום פנים ואופן אינו חפץ להיכנע. אצבעות ידיו הקצרות והמרובעות שתופסות אלו באלו כפוחדות מבדידותן. עיניו התכולות, אשר מבטו קצר הרואי משווה להן ארשת עקשנית של ילד נעלב. כשהיה כועס או פגוע מיד הסתתרו מבטיו מאחורי משקפיו עבי העדשה, וכל הווייתו התכנסה אל תוכו, כאילו הוא מעניש את העולם ב“ברוגז” שלו.

“יש לי הרגשה כאילו חטאנו אחד לשני.” אמר.

“אבל עכשיו הכול עבר, נכון?”

הוא היסס, ופתאום התפרץ: “לא. מפני שזה קשור בך.”

“אל תדבר כך.” הפצירה.

אור הדימדומים נמוג ובחדר עמדה ראשיתה של חשיכה. פוליק חרש באצבעותיו את השמיכה הפרושה על מיטתו. ראשו רכון, קולו עבה וחנוק. כמשתדל שלא לבכות. משקפיו העלו הבל לבן.

“מה לא בסדר אצלי,” אמר, “תגידי ואני אתקן.” הדמעות החלו חונקות בגרונו.

“מספיק. רפי.”

“את לועגת לי.” המשיך ואמר. “את לא מתייחסת אליי ברצינות.”

“מה רצית? שאכרע ברך לפניך ואבקש סליחה?” קמה ועמדה מולו.

“טוב. תשכחי מה שאמרתי. סליחה.”

“מדוע אתה לא יכול לראות אותי בפשטות. כמו שאני. בלי קשר אליך. מה אתה בכלל יודע עליי?” חייכה במסתוריות, כמרחמת על עצמה וגם גאה בסודותיה. “אתה נתון בתוך עצמך בלבד. כמו בית־משפט פרטי. אני בכלל לא מבינה מאיפה אתה לוקח לעצמך את הזכות למתוח ביקורת על אחרים ולהחליט מי בסדר ומי לא.”

הוא לא ענה.

“אתה חי בעולם מסולף ובלתי מציאותי. עולם שאינו מרגיז איש מלבדך! במקום לקרוא את העיתונים כמו איזה בלש של… של אני לא יודעת מה… יותר טוב שתמצא לך עבודה ותגמור את הלימודים.”

“תודה!” השיב בלעג, “בשביל השיעור הזה אני לא צריך אותך. מי שלח אותך לכאן להגיד לי את הדברים האלה? ממך ציפיתי ליחס אחר. אבל עכשיו… אני כבר לא מחכה לשום דבר. עם אחרים את מצליחה להיות שמחה. יש אנשים שהם כמו בועת סבון – מתפקעים כל פעם שאתה נוגע בהם.”

“אם כך אתה מדבר אז אני לא יודעת מה יש לי עוד לעשות כאן. חבל שבאתי. אתה חושב שזה בריא לחיות כך, נתון תמיד בתוך עצמך? כלוא בחדר?”

“בריא! ומי כן בריא? את?”

“זה דבר אחר.”

“נדמה לך. אין שום הבדל. כולנו מורעלים. כולנו כלואים. סוחבים עימנו את הסוּגר הנפשי הפנימי כמו הצב את ביתו.”

“אולי. ואולי לא. אני חושבת שאצלי זה לא יימשך עוד הרב זמן. יש לי תוכניות אחרות.”

הוא נבהל.

“שאדליק אור?”

“לא. מוטב כך.”

“אני רוצה אותך. עפרה.”

היא שתקה.

“אפשר לנסות. לשכוח כל מה שהיה. להתחיל מחדש.”

“אני חושבת על כך ואינני יודעת מה לומר.” התנצלה.

“תראי שיהיה לנו טוב. צריך רק להשתדל.”

היא הרהרה כיצד תגלה לו, כיצד תגלה לעצמה, שזוהי פגישתם האחרונה.

“כל מה שסיפרתי לך זה לא רציני,” הודה לפתע. “ולא צריך להפריע לנו. אם רק תגידי, הינה – אני זורק את כל העיתונים… אם רק תבואי איתי, ישתנה הכול, אני מרגיש בתוכי כוח לכבוש את העולם…”

“זה נפלא, להרגיש כך.”

הוא הדליק את מנורת השולחן.

“את רוצה עוד קוניאק?” שאל. ואף שלא ענתה מזג לה, ושוב שתו.

היא הדליקה סיגריה, והתמתחה. תווי שדיה הזדקרו מבעד לחולצתה, ענוגים, וכמו נושמים. “עוד מעט אני צריכה ללכת.” קמה ואמרה. “אוּף, נעשיתי כמעט שיכורה. אסור היה לי לשתות אצלך.”

“אל תלכי.” הפציר בה. הוא פחד פן רגע עמידתה מולו יחלוף והזדמנות אחרת לא תבוא. כאשר עשה את הצעד האחד לקראה כמעט שלא חש את הרצפה שעליה מהלכות רגליו. גופו ריחף כפוסע בעננים. הוא חש חמימות נעימה, ועימה אותה סהרוריות שהיתה תוקפת אותו בשעות של כעס רב, של עלבון, או בהימצאו לבד בחדר עם עפרה. היא נרתעה ממנו וישבה, והוא כרע על ברכיו ונשק לשדיה מבעד לאריג הדק והצח שהדיף ריח עמילן טרי. ירכיה המפרכסות העירו בו תקווה נפלאה.

“באמת עזוב, רפי… לא צריך. לא עכשיו. אתה מקמט… אני לא יכולה להגיד לך שום דבר… שאתה רוצה… זה חסר טעם.”

רצה לומר לה שאינה צודקת אלא שלא היה יכול לדבר.

“לא. לא כך…” התנשמה שעה שמשך אותה אליו, והקימה מן הכיסא. פניה התרחבו, נחיריה ריטטו באור המנורה הסמוכה, וכל גופה המה לקראתו. שיהיה זה מעשה חסד אחרון, לפני הנסיעה, אמרה לעצמה, שעה שהרים אותה ונשאה למיטתו.

“תחשבי שזה קורה בסרט,” שמעה את קולו העמום, המתפנק אצלה. “עפרל’ה שלי…”

“לא, לא…” נאנחה וכרכה עצמה סביב לאצבעותיו המגששות בסתר חמוקיה. היא נאבקה עימו, כאילו למען השתחרר מן הגירוי המציק שמיסמר אותה אל מקומה.

“אני לא יודעת מה קרה לי.”

משקפיו ניגפו בפניה והוא הסירם. נדמה היה לה שהוא רועד. הוא הפשיט אותה. הקולות שהשמיע היו מגוחכים כצווחת קופים, וזרים לה. אצבעותיו היטיבו עימה. היא רצתה לברוח. היא לא אהבה אותו. ריחו לא נעם לה. לולא שתתה לא היתה נותנת לזה לקרות. הוא הירפה ממנה לרגע. היה נדמה לה שהוא מפשפש במיפתח מכנסיו. “לא! לא!” נרתעה בבהלה, “מה אתה עושה?” אך הוא היה שקוע בבולמוס בשרים, מתפתל ונושם מולה, ובעוד רגע השתטח עליה בכל כובדו, ולאחר החטאות וטילטולים נרגשים מצא את דרכו אל תוכה. “לא! לא!” דחתה אותו בשתי ידיה, “מוּטִי! [אימא!] לא!” אך זרועותיו חזקו ממנה והכריעו אותה לרצונו. “אני לא יכול להפסיק,” נחר כאילו שוחטים אותו, “לא יכול, לא יכול…” ואז, בכוחותיה האחרונים בעטה ברגליו ומשכה עצמה מתחתיו למראשותי המיטה, כמעט נפלה לרצפה. ובעודה נחלצת, הרעיף עליה את תנובתו החמה שהיתה מלחלחת את ירכיה. נאנח והזיע עד שהיה נדמה לה שהינה יאחז בו השבץ. וריחו היה לה אז קשה ללא נשוא, כערמונים שנבאשו, כמין ריח סמיך, ריח פריחה חמה מאוד, ומבחילה.

היא רבצה לצידו. פרועה. חצאיתה מופשלת. תחתוניה על הרצפה. מעודו לא ראה אותה כה פגועה ומושפלת. כמו בהמה, הרהר בצער. וכדי להראות לה שאינו כועס עליה ואינו מנצל לרע את חולשתה – משך כלפי מטה את שולי החצאית וכיסה על ירכיה הערומות.

“די!” נמלטה ועמדה מולו.

“עפרל’ה,” חינן קולו.

“אתה השתגעת או מה? אתה רוצה להכניס אותי להריון ולהשאיר אותי כאן לבד עם ילד!”

דבריה פגעו בו ופיכחו אותו משעת אהבתו הקצרה. אמנם, רעיון לא רע, להכניס אותה להריון ולזכות בה. אך כלום היה עולה על דעתו לעזוב אותה “לבד עם ילד”? וכי מי הוא? פגע־וברח? הלא בשמחה היה נושא אותה לאישה.

“ככה זה. בפעם הראשונה.” השיב. “כשמתרגשים.”

“אז יכולת להיזהר. יש גברים שיודעים איך צריך להתנהג.”

דבריה הממו אותו. ככה? יש לך ניסיון? חצופה אחת, ואת לא מתביישת להגיד לי את זה עכשיו? ודמעות כמעט וחנקו אותו. אך הוא ניסה להסתיר את אשר מתחולל בקירבו, ולהתל בה: “בפעם הבאה איזהר.”

“לא תהיה פעם אחרת.” אמרה בפסקנות. כמין קור מרושע נשב מדבריה.

“מדוע את אומרת כך?”

“תפסיק לקשקש כבר. יש לך משהו להתנגב? אפשר להתרחץ כאן?”

“יש לך מזל שבעלת הבית איננה.”

“לך יש מזל. אני לא אוהבת הלצות כאלה. יש לך מגבת נקייה?”

הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה. היא סגרה את הדלת מול פניו, כמעט והיכתה אותו. “פוי! אפשר להקיא מן הריח!” אמרה.

הוא חזר לשבת על מיטתו. מכנסיו נרטבו אף הם והוא החליפם. מה היא רוצה מהריח? אומרים שהריח דווקא משכר אותן. שהן אוהבות את זה. והוא בוש בפניה על שלא נהג בה כגבר שמנוסה בנשים. נכון, הייתי צריך להוציא בזמן, אמר לעצמו, – אבל איך יכולתי, כבר בפעם הראשונה, שהטקס של שנינו לא יתרחש בשלימות. הפעם הראשונה היא קדושה. יש משהו של בתולים בכל פעם שמתרחשת לראשונה בין שני אנשים, ולא חשוב מה קרה בעבר. ציער אותו שאינה בתולה. היא לא תמימה. גם לא חיכתה לו. נכונים הסיפורים על אודותיה. עכשיו היא שוטפת את ערוותה, אמר לעצמו. עכשיו אנחנו כמו בעל ואישה לכל דבר, באינטימיות. הלא נפלא הדבר!

והוא נזכר בפעם הקודמת, לפני שנים, בעין־גדי. שבועות אחדים בטרם עזבה את המשק. חברותיה לחדר נסעו לחופש, והיא נישארה לבד. הוא עקב אחריה בארוחת הערב, ראה אותה חוזרת לבדה לחדר. לא נישארה לשבת על הדשא עם כולם. מבעד לחלונות האיוורור הקטנים שבצריף ראה שמישהו נכנס אליה ויושב אצלה. שעה ארוכה שכב על מיטתו, יוצא מדי פעם ומשקיף לעבר צריפה, עד שהבחין כי נותרה לבדה.

גל של חום עבר אותו. הלך ושתה הרבה מים וחזר לחדרו, ושוב יצא, והלך אליה. היא קיבלה אותו בסבר פנים יפות. מזמן לא היה אצלה, אמרה.

הוא התנצל ואמר שבא לקחת משהו לקרוא. ישבו ודיברו. היה לה מצב רוח מרומם. סיפרה שהחליטה ללכת ללמוד באוניברסיטה בירושלים. מזגה לו ולה יין מתוק בכוסיות פלסטיק קטנות ושקופות. היה קיץ, חברים רבים יצאו לחופש. גם בחדרים אחרים בצריף לא היה איש. בחדר־האוכל ערכו מחצית מיספר השולחנות. שעה ארוכה ישבו ודיברו. סחור־סחור תעו המילים, ובעקבותיהן מבטי העיניים. היתה לה מנורת שולחן יפה, עשויה מגזע עץ יבש ומסוקס, שנפלט מים־המלח, ולה אהיל שחור־לבן שזור מקוצי דורבנים. ואת המנורה הזו נשאה עימה בשנים הבאות לכל החדרים בהם התגוררה.

היא הראתה לו צמיד שקיבלה מתנה, וכף ידה נישארה בכפו. תמיד זה מתחיל עם צמידים, טבעות. הוא חיבק אותה. היא קמה והלכה לפינה המרוחקת של החדר, היכן שאין רואים מן החוץ את הנעשה בפנים. הוא נגע בצווארה ובשערותיה. היא עמדה וגבה לקיר. ידיה מאחור חיפשו להן אחיזה בקיר העץ. נלחצה בינו לבין הקיר ושדיה הזדקרו לעומתו והתחככו בחזהו בחמדנות נואשת. היא לא נגעה בו בידיה. לא ליטפה אותו. רק הפקירה עצמה ללטיפותיו הנרגשות. מילה לא החליפו ביניהם.

אחר כך כיבתה את האור ומשכה אותו עימה למיטתה. הפנס אשר בחוץ, בלב הדשא, האיר באור קלוש את פנים החדר. שערותיה התפזרו על פני הכר. הוא שאף לקירבו את ריחן החריף והטרי. הן היו רכות כמשי וניגרות בין אצבעותיו. הוא לחש: “עפרל’ה, עפרל’ה שלי…” – והיא הרתיעה: “לא, לא!” – הוא גהר עליה ונשק פעם למצחה, לצווארה ולזרועה, ויותר לא נשק לה. ירכיה שהתערטלו התרוממו עימו ושקעו, כבתנועת גלי ים, והיא מילמלה: “מוּטִי, מוּטִי, אוי אימל’ה…” – ועיניה נעוצות הרחק ממנו בתקרת החדר האפלה. עצמותיה השמיעו קול התפוקקות. “אל תתפרקי לי…” אמר, והיא לא הבינה שכל כוונתו רק להתל באותו חירוק עצמות שלה, אלא נפגעה. וחשבה שהוא מגנה אותה על יצירה המתפרצים. “ככה זה אצלי, תמיד…” התלוננה נואשת.

הוא השתרע לצידה ומבעד לאריג הדק כמשי חפן בכפו את חיקה החם. היא צווחה בקול חרישי ותפסה והעלתה את ידו עד לטבורה, ושוב דחקה אותה למטה, אך הוא לא הבין למישאלתה. ואולי פחד לגעת בעירום בושתה. כה רחוק וקדוש ובלתי־מושג נראה בעיניו המקום ההוא. את אצבעותיו הלחות ניגב בשערותיה, ומיד בוש בעצמו על גסותו וקיווה שלא הרגישה בכך.

ואז, מתוך שטעה בכוונותיה, הירשה לעצמו לנהוג בגופו חופשיות עימה, חופשיות אשר מיד גרמה לה להתקשח מולו. גופה נעשה בבת אחת זר לו, וצונן. היא החרימה אותו. “לֵך! לך!” – ביקשה. ועוד שנים רבות נשא עימו את זכר דיגדוג הקטיפה הרך אשר למגע הקצר והמלטף של אותו דבר בירכה החשופה. הקירבה התובענית של פלג־גופו החם בבשרה שיתקה אותה. גופה קפא לפתע. היא יצאה אז מגידרה ונעשתה היסטרית. “לֵך! עכשיו לך!” התחננה. הם ישבו ובאור הקלוש של הפנס שנשקף בחלון, ראה את עטרת השיער הכהה שמכסה על פניה החיוורות. את כפות רגליה היחפות שמיטלטלות בקוצר רוח. ואת ארובות עיניה הטובעות בצל שחור, אשר מהן הבריקו אישוניה במין תאוות פתאום שקפאה. דבר־מה דורסני וחסר רחמים היה נעוץ במבטה.

“אמרו לי שיהיו לי צרות איתך.”

“בטח אתה חושב שמגיע לך משהו יותר טוב ממני.”

רצה להשיב לה שאינה צודקת. נבצר ממנו לבין מדוע היא בזה לעצמה.

“לֵך, רפי לך! לך! לך!” חזרה כסהרורית על המילה האחת.

היא רצתה שיאונן אותה ולא התחשבה בו בכלל. ופתאום, עד היום אינו יודע כיצד קרה הדבר, פרצה ועלתה מתוככי־תוכו חֵמה עזה ופראית, זרמה מקרביו הנרגשים אל יד ימינו, היד התמלאה עוקצים זעירים של גירוי מציק. וכמו פקעה מרשותו ונעשתה אדונית לעצמה, ומתוך אותה תחושה של שיכרון עז והתפרקות נעימה, התרוממה כף ידו באצבעות הדוקות והתעופפה באחת אל לחייה ופגעה בה בכל כוח אכזבתו. צווחת הבהלה שלה החרידה אותו, כאילו ענתה בפראותה לאותו כוח אפל וקדמוני שפרץ לפני רגע מתוכו וסטר לה. כחיה ירוייה, בודדת, בחצות הלילה המידברי של עין־גדי, הידהדה צעקתה. הלא יגלו עתה מה עולל לה! – חרד כפושע, וסתם מיד בכפו את פיה לבל תישמע זעקתה, וביד השנייה הידק באחיזת צבת את פרקי ידיה כדי שלא תוכל להתגושש עימו ולהחזיר לו מכה. דלתות אחדות נפתחו. מישהו שאל – “מה קרה?” – ואחר כמה רגעים, שניראו בעיניו ארוכים כנצח, נשמעו צעדים כבדים על מרפסת העץ של הצריף, ומישהו הקיש בדלת הסגורה.

"עפרל’ה – "

הוא שיחרר את אצבעותיו מעל פיה. ליבו הלם כמשוגע. כמו כל עתידו מונח בשניות המעטות הללו על כף המאזניים.

“מה יש, עוזי?”

“קרה משהו?” שאל הלה מאחורי הדלת הסגורה.

“לא. שום דבר.”

“זו את צעקת?”

“כן. היה לי סיוט.”

“את בטוחה שלא שום דבר אחר?”

“כן.”

“אז לילה טוב.”

“לילה טוב. שלום.”

עדיין לפת את פרקי ידיה, כנאחז בה.

“עכשיו השווית את התוצאות.” אמרה.

לימים הוא עתיד להבין מה עז הוא הרגש הכופה אותה להעניש את עצמה. להיות מוכה. מתוך שהעריץ אותה ואהבהּ לא תיאר לעצמו שאף היא מתייסרת כמוהו, וכמעט אף פעם אינה מרוצה מעצמה.

“עפרל’ה… אני… אף פעם לא אהבתי אותך כל כך…”

“עכשיו תלך, רפאל, שמעת?”

“עפרל’ה…”

“אני מזהירה אותך, אם לא תסתלק אגרום לכך שיסלקו אותך מהקיבוץ!”

הוא נבהל והירפה ממנה.

“אבל עפרל’ה…”

“תלך לפני שאני אתפרץ… תלך…” התייפח קולה, כסהרורית, “אני כבר לא יודעת מה קורה איתי… אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי.”

הוא פתח את הדלת בחשאי והתגנב חזרה לחדרו בין הדשאים. גבוה מעל ניצבה הכתף האפלה של הר הנג’אר. חרמש ירח צנום של סוף החודש, אשר חודו ניצב קרוב לרכס הרי אדום במזרח, הטיל נוגה סהרורי, לבן וכסוף, על פני ים־המלח השוקטים והחלקים כראי. שנים רבות שמר בארון את החולצה הכחולה אשר לבש בערב ההוא.

למחרת בבוקר לא ראה אותה בחדר האוכל. גם בצהריים לא היתה. חברה שלה הלכה עם מגש האוכל לחדרה. הוא הבין שהיא חולה. בערב ראה אותה בחדר האוכל. היא חייכה אליו ואמרה לו שלום, כרגיל. כאילו מאום לא קרה. והוא הכיר לה בליבו תודה על כך. בטרם גמרה לאכול הלך לחדרו ובחר אחד מספרי השירה היפים בעיניו, צירף אליו פתק קצר בו בקשת סליחה נרגשת, שיותר משעסקה בה דיברה עליו עצמו, וניגש אל חדרה. החברה של כבר חזרה מהחופש, והחדר נראה אחר לגמרי מאשר בליל אמש. נבוך ומבולבל השאיר בידי החברה את הספר, לעפרה.

למחרת בבוקר נסע לחופש. כאשר חזר כבר לא היתה במשק. היא הקדימה את מועד עזיבתה. אף לא מילה אחת השאירה עבורו.

היא חזרה ובידה המגבת הלחה.

“חכי רגע. אלך להתרחץ גם כן. אותה תחושה,” הוא היה נלהב והמילים באו ובקעו מגרונו, נירגשות. “כאילו נולדתי לפתע מחדש. טרי. ואת? גם אצלך?”

“אני מאושרת שטוב לך, רפי.” ענתה לאיטה, צייתנית, חכמה ועייפה.

הוא פנה אליה בחיוך מתחטא. זאת לו פעם ראשונה מזה חודשים רבים שהוא מאושר, בלב שלם, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. חיבק אותה והושיב אותה במיטתו, ביקש לנשקה, אך פניה נותרו מרוחקות ממנו. העודנה כועסת עליו? נגע בפניה בקצות אצבעותיו וצחק כנער קט.

“מה יש?” שאלה.

“כלום. טוב לי.” והוא נגע בידיו שלו, צבט בבשרו, כדי להיווכח שאינו חולם. אתה חופן זיכרונות. נגע בה.

“אולי תדליק יותר אור?” ביקשה, והוסיפה ואמרה שהיא צריכה להסתדר וללכת עוד מעט.

“לא צריך. אפשר להסתדר גם כך.” ליגלג שעה שהניח על שכמו את המגבת הלבנה, אחר פתח בזהירות את הדלת ונעלם בקול שריקה עליזה לעבר חדר הרחצה. במסדרון הטרידו אותו חששות, והוא מיהר לחזור על עקבותיו, ולחש לה מאצל הדלת: “שלא תברחי לי, טוב? מיד אחזור.”

והיא השיבה בהמהום שאין עימו תשובה ברורה. יושבת היתה קפואה על שפת מיטתו ומנסה להתקין את תלבושתה. רפי, הרהרה, מה משנה אם אישאר ואם לא, אתה לא מרגיש שאני כבר לא פה? עד כדי כך מעוורת אותך אהבתך אליי? הרי זה כאילו נסעתי כבר, בעודי בזרועותיך.

“אתה חושב עליי לפעמים, רפי?” שאלה בשובו מן הרחצה.

גופו הדיף ריח סבון טרי, וכאשר סובב ראשו לעומתה ניתזו עליה טיפות מים קטנות משערותיו הרטובות.

“כל הזמן.”

היא חייכה.

“את לא מאמינה?” שאל נעלב, כילד נזוף.

“אולי לא הייתי צריכה לשאול,” ענתה בעייפות. היא עישנה.

“אל תדברי כך, עפרל’ה.” ביקש, “אל תתחילי שוב לקלקל.”

“כן,” השיבה. והוא הרגיש שהיא מתרחקת והולכת ממנו.

“והלא כל כך טוב לנו, ביחד. וזה לא מוכיח לך שום דבר?”

“כן. טוב לנו.”

“רק איתך יש לי שפה משותפת. כאשר אני נמצא איתך, לא איכפת לי, מכל השאר… את יודעת.”

“אני שמחה שזה ככה.”

“נוכל להעניק המון אחד לשני.” התחנן.

“טוב שאתה חושב כך.”

“ואת, את לא מאמינה לי?”

“אני, אני לא יודעת. אני מיואשת. אל תשים אליי לב.”

“אל תדברי כך,” הפציר, “אני מאמין בך.”

“תודה. יפה מצידך שאתה אומר.” ואחר שהות קלה, “אני רוצה למות, רפי.”

“אל תדברי שטויות כאלה!” תפס בידיה. דבריה כה הסעירו אותו, ההרגשה שהיא חסרת ישע. והוא כרע לפניה, נצמד לשולי המיטה שעליה ישבה, התכופף ונשק לברכיה, ושפתיו גלשו במורד שוקיה הרזות, לעבר כפות רגליה הלבנות שעדיין יחפות הן.

“לא, לא! רפי, אל תעשה זאת! קום, בבקשה, קום…” הרגישה עצמה מגוחכת במעמדו. הערצתו משפילה אותה. “אני לא ראוייה לכך. זה, זה משגע אותי! למה אתה לא מבין?” והיא נמלטה ממנו לאמצע החדר, רועדת כולה.

“מדוע? מה לא בסדר? כשאוהבים…”

היא שתקה.

והוא, כאילו ניחש. דב! –

“מישהו אחר מעסיק אותך?”

לא ענתה.

“כן, הוא זכה בליבך. בחסדייך. אל תחשבי אני לא יודע.”

פקחה עליו עיניים תמהות.

“מי? על מה אתה מדבר בכלל?”

“טוב, אז סליחה…” ניסה לתקן. “כאילו לא אמרתי שום דבר.”

עכשיו ידעה שרגע ההחלטה נמצא כבר הרחק מאחוריה, והיא נוסעת. אל תחפש בי מה שאין ביכולתי להעניק לך, רפי, רצתה להגיד לו. אתה לא יכול להתכסות בי. ילד. מגוחך. מה אתה בכלל יודע עליי? ההערצה שלך רק עושה אותי בודדה יותר. נותנים לָך משהו יפה מאוד ואינך יכולה להשתמש בו. אני לא יכולה להתחמם לאורך. – “רפי,” קולה היה יבש והחלטי, – “אתה יכול גם לא להאמין לי. אבל מעולם לא רימיתי אותך. הייתי ישרה כלפיך ועשיתי כמיטב יכולתי. ואיש לא אשם לך שהחיים אינם כה יפים כמו שאתה רצית.”

הוא רחק ממנה.

“אתה מאמין לי”?"

המשיך בשתיקתו, עקשן, ידיו רפויות ומבטו נעוץ ברצפה.

“טוב. אני מבינה. הוויכוח הזה בינינו הוא חסר תועלת. אתה לא תשכנע אותי, ואני לא אשפיע עליך.”

“אילו רק היית מבינה מה אני רואה בך. מי את, באמת, בשבילי,” התחבאו עיניו מאחורי משקפיו, כנמלט מפני ראיית האמת על אודות היחסים ביניהם.

ותיכף תאמר גם שאתה שומר עליי מפני עצמי, – רצתה לענות, – ועליי יהיה לשחק בפניך את הקדושה, להרגיע את כל חשדותיך, ולהוכיח לך, אף על פי שאינני יודעת בכלל באיזו זכות אתה דורש זאת ממני, – שאני בסדר, כן! בדיוק כפי שאתה היית מצפה ממני, הגונה, טהורה… כדי שיהיה לך במה להעסיק את עצמך, חלום להאמין בו. פאראזיט! אתה היית מוכן להסתפק ברחמיי. ואם הייתי מתפתה למסכנות שלך, היית משתלט עליי כמו הקבצן על הרון־אל־ראשיד. ואולי, ואולי… אך על הכול יהא צורך לחשוב לבד, לא עכשיו.

“רפי, אני צריכה ללכת.”

“תישארי עוד קצת.” ניגש אל התקליטים הספורים. “אשים את ‘ארבע העונות’. הבטחת… את אוהבת…”

“כבר מאוחר.”

“חבל.” הביט בשעונו. השעה היתה רק עשר וחצי.

“טוב לך?” שאלה בדאגה.

הוא החוויר.

“כן.” אילץ עצמו לומר.

“יופי.”

“עפרל’ה, אל תלכי,” התחנן, “אני, לא הייתי צריך להגיד לך… אני ידע שאני אשם… אנחנו, צריכים…”

היא עמדה לד הדלת. והוא, באמצע החדר, כמשותק, מבלי שיוכל להחזיק בה במילה, בנוסחה – כך האמין, ישנה מילת קסם שתוכל להיאמר בקלות, ואשר תצליח להשפיע עליה להישאר אצלו. מוכרחה להיות מילה כזאת.

"עפרל’ה – "

היא שתקה.

“מה בקשר ליום העצמאות, בשבוע הבא?”

“נראה. אני לא יודעת.”

“את נשארת למצעד?”

“אולי.”

“אז, שאתקשר?”

“נראה.”

אז, להתראות – "

ידית הדלת היתה נתונה בכפה.

“אלווה אותך…”

“לא.”

“להתראות!…”

האם להגיד לו? עכשיו? תמיד הוא מנסה לשכנע אותךְ עד כמה הוא חושב רק עלייך, עלייך בלבד, ובסופו של דבר אינו חושב אלא על עצמו. רוצה לזכות בך כדי לעשותך עבד לאהבתו. לעשותך אשמה לו תמיד. להשפיל אותך. להשמיד אותך. כמו ילד שנפל לידיו צעצוע יקר ערך. אותה אנוכיות אצל כולם.

“להתראות!!…” ניסה כמו להשביע אותה, קרוב לדמעות.

“שלום רפי,” קרבה אליו ונשקה בחטף על מצחו, “באמת שלום, ו… כאשר אהיה רחוקה מכאן… אל תצטער. אף פעם לא רציתי את רעתך. אולי פעם, אחרי הרבה שנים, תבין…”

ומיד נעלמה וסגרה אחריה את הדלת. לרגע רצה לפתוח, ולצאת כדי ללוותה, לפחות במבטיו, בעת רידתה במדרגות, אולם ברגע ההוא התברר לו לפתע בבהירות רבה, אותו ספק שניקר בליבו כל הזמן – שהיא נוסעת! ולכן נשאר קופא על עומדו, כמשותק, ולא יצא ולא אמר לה את מילת הפרידה הנכספת. היא לא ענתה – להתראות. כבדות איומה תפסה בו, ולפתע חש עצמו עומד ומרעיד בחדר החם והמחניק, זנבות הסיגריות שלה במאפרה, וזיעה רעה נאספת על גופו, כמו רבצו עליו שנים ארוכות של זוהמה.

 

פרק י"ח    🔗

לבסוף היה בוקר לאחר ליל נדודים. הוא חזר ואמר לעצמו שהוא קנאי ורך־לבב, ובכך נעוצה הצרה. חולשתו מקלקלת את הכול. צריך היה לנהוג בעפרה בתקיפות. אלא, הדימוקראטיה, הנטועה עמוק בתשתית נפשו, עשתה אותו חלש ביחסו לנשים. לא יכול הית להתנשא עליהן כעריץ. וכי מה? שוב להכות אותה?

אותה יראת כבוד לדימוקראטיה.

כאשר קרא ב“כה אמר זרתוסתרא” על דבר האישה והשוט, היו הדברים בעיניו מרירות יהירה של גרמני בודד, אשר אהבתו לבני האדם סינוורה אותו, עד שנעשה שונא להם. הבשורה על מות האלוהים, האלהת הבשר, והאלוהים החדשים המגולמים בדמות האדם העליון – לא דיברו אל ליבו. האומנם מת אלוהים? פוליק לא הגיע מעודו לחקירה במופלא ממנו. אלוהים לגביו הוא מושג, אחד מרבים, כמו “אידאת האידאות” ו“היש המושלם” במשנת אפלטון. אחד האופנים להסברת העולם. ואילו המילה עצמה – אלוהים – לא אמרה לו שום דבר. נבצר ממנו לקבוע כלפיה יחס נפשי עמוק – לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה. נבצר ממנו להאמין או לכפור. עפרה נראתה בעיניו לאין שיעור גדולה יותר, ממשית ונערצה. אפשר לכרוע ברך לרגליה, לעבוד אותה. אבל אלוהים?

הוא קינא באנשים שהעידו על עצמם שהם מאמינים באלוהים, אך עולמם היה בפניו כספר חתום. הלך לשמוע באוניברסיטה שיעורים במדע הדתות ובתולדות המיסטיקה, קרא את “החווייה הדתית לסוגיה” לוויליאם ג’יימס, וכל שגילה היו מנהגים מעניינים, פרקי ספרות ופילוסופיה יפים, אך מרוחקים ממנו.

לאחר שהיכה את עפרה לא חש חרטה אמיתית. האמת ניתנה להיאמר שנהנה מעט על שהחזיר לה מקצת מכל הסבל שגרמה לו. הוא היכה בה מתוך אכזבה. ולא כך עצתה של האישה הזקנה בספרו של ניטשה. אך מעודו לא שאלה נפשו מעפרה שתעריץ אותו ותשפיל עצמה בפניו. היתה נטועה בו תחושה עמוקה של שיוויון ויראת־כבוד ביחסו לבני־אדם. בימי נעוריו היה קורא כל ערב פרק בתנ“ך, אולי כתריס בפני אוננות, וקרא את הספר כולו כפעמיים, אך משהחלו חידוני התנ”ך בחסות ראש הממשלה, התמלא בחילה והפסיק לקרוא. מנהג החידונים נעשה לאופנה גם בצבא. יום אחד שמע ברדיו את דבריו של הרב הצבאי הראשי על אודות חידון התנ"ך הצבאי:

“לא ויתרו להם, לחיילים, על האימונים, על זמנם הפנוי בשעות בין־הערביים, בין אימון לאימון, בעמדות, במוצבים, במשלטים, היה ספר התנ”ך צמוד ללב כשהנשק האישי צמוד לזרוע." והוסיף ואמר: “עליונותנו מושתתת לא רק על הזרוע, כי אם בראש ובראשונה על רוחו של החייל, על הדבקות בהגשמת המשימה והחזון שהיתוו לנו נביאי ישראל.” ומפני כך – “עלינו לשמור על אורח־החיים של נביאי ישראל, על מוסר הנביאים ועל כל אותם הערכים האנושיים הגלומים בספר הספרים הזה.”

הלא גם התנ"ך הופך בנאומיו לחלק של הציוד הצבאי! התועלתיות הזאת! אני רוצה לראות חייל אשר ינסה ללכת בדרכו של הנביא ירמיהו ולא יסתכן במשפט צבאי על עוון בגידה. למשמע דבריו אני נעשה אלרגי לכל דבר שבקדושה. מה לי ולאלוהים הצבאי שלו!

אך נפשו של פוליק לא נהתה גם אחר האדם העליון, והתגלויותיו וחיקוייו בהיסטוריה. מעודו לא ראה את עצמו בדמות כובש, נביא, מנהיג, מצביא מנצח וגיבור מלחמה, אלא חש עצמו כטירון נצחי הנתון לשבט או לחסד בידי גיבורים אשר כאלה. חסר היה לחלוטין את הרצון לכוח ואת התאווה לשלטון. הגאונים הכותבים את גדולתם בדם ובדיו היו בעיניו כחיים על חשבון סיכויו הקטן לזכות במעט שלווה וחופש.

לתועבה היו בעיניו ניטשה וזרתוסתרא שלו, אשר בהתעטף עליהם נפשם מרוב רחמים על אפסותו של האדם – הם מציעים לו לקצר את ימיו, ולבחור בין מוות בעיתו לבין מות גיבורים במלחמה. ועוד מחזיקים טובה לעצמם על הגאולה שהם מביאים לבני־האדם בהציעם בפניהם את הכיליון הסופי כפדות מן הבינוניות.

(“רבים המאחרים למות ואחדים מתים לפני עיתם. עוד נכריה התורה: מות למועד הנכון. / מות למועד הנכון – הנה כה הורה זרתוסתרא. / אשר לא חי למועד הנכון, איך ימות למועד הנכון? מי ייתן ולא נולד האיש ההוא! – כה יעצתי את העודפים. / אכן עוד העודפים מתגדלים בדבר מותם, וגם הנבוב מן האגוזים עוד חפץ בהיבקעו.”)

בבית־הספר התיכון קרא, בהמלצת מורתו לספרות (ייקית זקנה ועקשנית, אותה העריץ) – את “בית טיבו”. ומאז הרגיש בנפשו קירבה עצומה לז’אק טיבו, הנהרג בשליחות שלום סהרורית בימים הראשונים למלחמת העולם הראשונה. ז’אק טיבו דובב את נפשו יותר משדיברו אליו כל אותם הצ’ינגיז־חאנים וחסידי ניטשה, בני האדם העליונים וגיבורי ההיסטוריה. הוא שנא את ההיסטוריה, העושה את העריצים של ההווה לגיבורים של העבר, גיבורים אשר מעצבים גם את העתיד בהעלותם על מזבחו קורבנות חדשים. ההיסטוריה נראתה בעיניו בלתי מוסרית, אנטי־הומאנית, וגם לא דימוקראטית. הוא חלם על אודות חיים אשר לא קורה בהם שום דבר הראוי להירשם בספרי ההיסטוריה. הדימוקראטיה נראתה בעיניו כמין גן־עדן עלי־אדמות, בו אין איש אדון לרעהו. הכול עושים כחפצם בגבולות המותר, וכדי לצדוק אין צורך להיות עריץ, רשע, פאטריוט או צדיק. הוא היה הומאניסט.

הלא החיים הם חופשה מן המוות. היה אומר לעצמו. מדי לילה, טרם נירדם, והוא שוכב לבד במיטתו, ומפחד.

“אולי תלך לקורס קצינים ותפתור אחת ולתמיד את הבעיות שלך במילואים?” אמר לו צבי.

לא. מעודו לא הסכים לכך שהבריחה אל האחריות תעוור את עיניו מלראות את מצבו האמיתי. לצבא פעולה משתקת. כל הנמצא בשירות הצבאי מסתיר את מרירותו הכמוסה ואת קנאתו באחרים, וזאת מפני הרגל המשמעת ורגש החובה של החיים על פי פקודה, ומתוך אותה גאווה קמאית של לובשי המדים. ובהשתחררו, גם אז הוא שם מחסום למחשבותיו האמיתיות, בגלל רגש האשמה על שאין הוא נמצא כעת בין החיילים, על הגבול. הלוואי והייתי הורג פעם ערבי, או משתתף בפעולת תגמול, כמו בעלה של ארנה – כי אז הייתי יכול לדבר במצפון שקט יותר נגד המלחמה. ולהגיד להם כולם – סוף סוף פעם אחת בפנים – שנמאס לי הכול.

הוא החליט להתקשר טלפונית עם עפרה. התלבש וירד לקפה “עזה” במורד רחוב עזה, סמוך למקום מגוריו. שם היה נוהג לעיתים לאכול. לרוב הסתפק בספל־קפה. לעיתים הירשה לעצמו נקניקייה בלחמנייה, עם חרדל. הוא התגעגע לים. כבר חודשים שלא שחה בו. אם עפרה תיסע – יברח לתל־אביב. צדקה ארנה. האוניברסיטה נועדה לאנשים מסוגו של אורי בן־עמי. ועפרה תהיה לו כמו ז’ני הצנומה והילדותית שאותה אהב ז’אק טיבו.

כבר כמה ימים שהוא מתקיים על לחם ואבוקדו, מפני שאזל כספו. אף אחד לא מתעניין בו. אימו ובעלה אמרו לו שהוא יכול לעבוד, ולא ליפול למעמסה על כתפי אחרים, העובדים קשה לפרנסתם. אם יעבור לתל־אביב, ישכור לו חדר בודד בדרום העיר, ויעבוד בנמל של יפו.

ראשיתו של יום שרבי עמדה באוויר. הוא פילל למעט הפוגה מכל אותם ימים חמים שהתקיפו אותו בכאבי ראש עזים, כאילו היכו אותו בפטישים. פנים בית הקפה הצר היה שרוי באפלולית נעימה. על הקירות כמה קאריקאטורות ישנות ומוזרות, שנראו כבדיחות פרטיות של ותיקי רחביה מיוצאי גרמניה. בחלל המקום עמד ריח חמצמץ של מוצרי חלב, דגים מטוגנים ולביבות. ליד מכשיר הטלפון השחור היתה איצטבה של עיתונים. פוליק שנא את פינת הטלפון אשר הזכירה לו הרבה שיחות רעות ומעמדים משפילים. תמיד היה נדמה לו שהכול שומעים את דבריו, וקוראים על מצחו את מצבו הנואש.

“בוקר טוב,” חייכה אליו מרתה, המלצרית הגבוהה והקשישה, אשר עיניה פוזלות וליבה לה זהב. “מה להזמין בשבילך?”

לא. הוא לא יטלפן.

“בוקר אור. אספרסו אחד.” אולי עליו להודות לה, על כי חסכה ממנו שיחה בלתי נעימה עם עפרה. הוא נדד במבוכה משולחן לשולחן, לקח עיתון בוקר, יצא אל הגינה המכוסה בסוכת ירק מטפס, ולבסוף בחר לו מקום ליד אחד מן השולחנות העגולים שניצבו בצל שמשיות בד צבעוני, סמוך למדרכה.

לעיתון צורף מוסף מיוחד ליום הזיכרון לחללי השואה, כ"ז בניסן. אכן צירוף מקרים מוזר! – אמר לעצמו, והלא רק שלשום נפתח משפט אייכמן. “גל התרגשות הציף את העולם לרגל שיגורו והחזרתו בשלום של הטייס הרוסי.” בישרה הכותרת. “ברכות מראשי המערב. התפרצויות שמחה במוסקבה. מדענים בשבח ההישג המדעי הגדול. איש החלל שהה במרומים 108 דקות ונחת בריא ושלם במקום שנקבע מראש במערב ברית־המועצות.”

ממורד הרחוב עלתה ובאה מכונית הניקוי העירונית בקול חריקת סיבוב המטאטאים, והרביצה תוך כדי נסיעה את שולי הכביש במים. באוויר עמדה אשליית ריח טרי של גשם ראשון, אשר צבט בריאותיו ומילא אותו בזיכרונות מתוקים־מכאיבים. הוא הוציא מתיקו נייר־מכתבים ועט.

"הכול בא ממך, עפרה, כיוון שאחרת לא הייתי יודע צער מהו, וכאב, וחריפות התחושה של היות דבר־מה בך ובי מלא עד ללא שיור את שנינו מקרוב וממרחק. התחושות הראשונות שייכות לך. ואת, כלום תביני? את מהתלת בי ואני רושם את היתולייך לפניי בזה אחר זה כפי שהם משתקפים בי, בקהלך האחד, באולם התיאטרון היחיד אשר בו לא תמצאי איש זולתי.

"כאשר יביאו לי את ספלון הקפה אבחש בו הלוך וחזור לכאן – הלוך וחזור בכיוון הנגדי. שלי, שלך. הכיוונים אחד הם. סובבים במעגל. המעגל סובב על עצמו. כן ולא. כן ולא. שום צורה גיאומטרית אינה מקרבת אותנו, שום צורה גיאומטרית אינה מרחקת אותנו, אינה קושרת אותנו. אינני רוצה להתעורר. אינני יכול לישון. רגע אחד אהיה שמח, כך סתם, ללא סיבה, שהרי את אינך מחכה לי עוד – ומשנהו אהיה פחות שמח, ופחות שמח. ראי, את חסרה לי כפליים כשרע לי.

"האם לנצח לא תחדלי להביט בי באותו חיוך שבו אני זוכר אותך, אימרי, היכן זה מתרחש שאני זוכר אותך? וכך, תמיד. מי אנחנו אלה בתוכי? הכול מעורבב בי ואת זרה ורחוקה, וממני מאום אינו מתרחש אצלך. ראי, יותר ממך יש בעולם מאשר ממני – ואפילו אצלי ובתוך־תוכי. ואת, לעיתים אני חושב, למי עוד מהרהרים כך בעולם לעיתים תכופות כל כך – כמוני לך. אלא שאסרתי על עצמי לחשוב זאת למען לא אהיה גאה בגעגועיי. וראי, כל שאשאל אותך – סופו שאסבירו לעצמי בלבד. אתה הוא השואל ואתה המשיב. וגם אם ישנן תשובות בחוץ – מתוכי הן באו, אני אומר לעצמי. והתיאטרון, הגיבורים והקהל – הכול אני. סבור הייתי שאת זקוקה לי כדי להתרחש, כדי לגעת בדבר מה שנגמר בך ומתחיל באחרים. והנה אין זה אלא אני החושב את מעגלנו הסגור, רק בחלומותיי את זקוקה לי, רק שם אני גבולך.

“אהיה לך כתעודה שאיש אינו חפץ לקוראה, וכציונים שאינם בגדר המלצה לשום מקום. רק בבית הדין שלי את נמדדת: טוב ורע, טוב ורע. אעשה לי בובת־קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. את מתה בתוכי. בתוכי בלבד. וגופך זה האחר בא רק כדי להוסיף את הגירוי והכאב למען יכרסמו אותי אחר כך בהרהוריי, במרחק רב ממך, מחייך המרגיזים. כי עשיתי לי ממך בעולמי שֵד קטן ומציק ששוב אינו דומה לךְ, ושמו – הזיכרונות. והם – אני. ואם תביני, כלום תבואי? אני מתרפק למען שנינו על חלומי. צר לי, כה צר לי. כה מילאת אותי – עד שאין לך עצמך מקום בחיי. את תברחי, אני יודע. גם זאת יהא עליי לחנוט למענך בנאמנות יום־יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך, תמיד. שלך, פוליק.”

בהרימו את עיניו נמצאה ליד ספל הקפה צלחת ועליה מפית נייר ושתי לחמניות טריות ממולאות בפרוסות גבינה צהובה. הוא היה נרגש מתשומת הלב.

“צריך לאכול משהו בבוקר, אדוני.” אמרה מרתה בתרעומת אימהית. “בשביל האוניברסיטה לא כדאי להיות חולה.”

פוליק הניע בראשו לאות הסכמה עימה, ולא היה יכול להודות במילים. האישה טובת הלב, לאחר ששהתה רגע לידו, מיהרה ונכנסה פנימה. הלחמניות, שהיו פריכות וטובות, נתקעו בגרונו, והוא הכריח את עצמו לאכול אותן. שפתיו נסדקו וגרונו התכווץ ביובש מכאיב עם כל בליעה. לקח את המכתב לידו וקרא בו. וכשגמר, ותיקן – חייך. שהרי לא הזכיר במפורש, מה שקרה, אמש. ואם… יקרה משהו, לא תוכל להביא נגדו הוכחה ולתבוע למשפט. כך צריך להתנהג. בעורמה. טפח לעצמו על מצחו. אַל תודה בשום דבר. והתמלא שמחה. טוב שאני מקבל את הדברים בקלות כזו, אחרת הייתי משתגע. והוא צחק, צחק, צחק. והחליט לנסוע לאוניברסיטה. אני אמשיך ללמוד. אם עפרה תיסע – אעזוב את ירושלים. מן העבודה על אפלטון לא נשאר ממילא שום דבר לאחר שאורי בן־עמי פירסם את מאמרו ברבעון הפילוסופי. ואולי, אולי כדאי היה לשבת על הכול מחדש, להראות לו, לגנב הזה.

כאשר חזר לפנות ערב לחדרו חיכה לו על השולחן צו־קריאה. עיניו חשכו כאשר פתח אותו. שלושה וחצי שבועות של קיץ חם. אני יכול להגיד שלום לבחינות, ולעבודה בחופש. הוא נעשה היסטרי. צריך לספר מיד לעפרה. מחיר ליל אהבה אחד. צריך לשבת בשקט ולא להתגרות בגורל. לא מעוקצך ולא מדובשך. יצא לחפש טלפון וצילצל אליה, אך מביתה לא היתה תשובה. הלא יום חמישי היום, בטח נסעה כבר לשבת לתל־אביב. רגע חשב ללכת אל צבי ולספר לו. וכשהיה לפני פתח ביתו, התחרט. צבי יצחק לו. הוא עבר אצל ארנה. היא לא היתה בדירתה. על משקוף הדלת תלוי פנקס ועיפרון כרוך בחבל דק. לא השאיר הודעה כי לא רצה שתדע שהיה אצלה. הליאות של הימים האחרונים היתה נסוכה על פני אנשי העיר, כבדים מרוב שתיית מים, ותשושים מן השרב הממושך, הם פסעו ברחוב. באוויר עמד ריח אבק. רוח קרירה נשבה פתאום. קירות הבתים עדיין הדיפו חום של אבנים צלויות שמש.

היום נטה לערוב. ילדה קטנה וזהובת שיער, כבת ארבע, רצה לעומתו ונופפה באקדח צעצוע, שהשתייר בידה ודאי מחג פורים, וכיוונה אותו אל פניו. “פוף! פוף!!” קראה בשמחה, וצחוקה הצטלצל, צלול ונקי ומתוק, ועורר בליבו חמדה כמוסה והמון אהבה. חייך אליה. ככל שיכול. ככל שאהב. ביקש לתפוס בה ולהרימה, לקחתה בזרועותיו ולנשקה על לחיי האפרסק האדמדמות שלה, שכבר עומדת בהן צינה נעימה של קרירות הערב. לחיים מתוקות וטריות של תינוקת, לפנות ערב, עם שוך השרב. אני אזכור זאת, אמר לעצמו.

אחריה באה אימה, שהסיעה פעוט בעגלה, כנראה אחיה הצעיר ממנה.

“חצופה אחת!” צעקה על הילדונת שמחבקת את רגליו של פוליק ומסתתרת ביניהן. אך מבטה של האם קרן אושר וגאווה משפחתית.

פוליק שמט עצמו בזהירות מחביקתה של הילדונת, ליטף ברוך את תלתליה הזהובים, מבקש היה לנשקה, אך התבייש. היתה יכולה להיות לי ילדה בגילה.

“מה השעה?”

“רבע לשבע.” אמר פוליק.

“טוב.” הביטה רגע באימהּ ובו. “אז זה לפני שבע או אחרי שבע!”

“לפני שבע.” ענה.

“טוב.” חשבה מעט והוסיפה: “אז מתי יהיה שבע?”

“בעוד רבע שעה.”

“למה יש לך משקפיים?”

“זה שום דבר. תודה…” מילמל פוליק כמתנצל ופסע הלאה מהן. הוא הגיע לרחוב שמאי, למסעדה של פַּאפּוּצ’וֹ הבולגרי, והזמין מנה חומוס ובקבוק בירה לבנה. פאפוצ’ו הירשה לעצמו לא פעם לצעוק על הסועדים אצלו, ואף היה מגרש אותם לעיתים ממסעדתו הקטנה, מסיבת חוסר מקום או מצב רוח תוקפני. יום אחד שמע אותו פוליק מסביר מדוע הוא צועק על לקוחותיו – “אתה לא מכיר טבע של יהודים? איפה שמעליבים אותם לשם הם באים הכי הרבה!”

העיר היתה שרויה באור הדמדומים.

“עפרל’ה,” מלמל, “יום אחד יהיה לנו טוב, נכון?”

מי יכול להיות אחראי לחיוכה של ילדה קטנה.

“אמרת משהו?” שאל פאפוצ’ו. הוא היה שמנמן ורחב כתפיים, עיניו הגדולות מבריקות תמיד בטוב לב פראי אשר עלול אמנם להפוך מיד להתקפת זעם פתאומי. הוא חייך גם כשצעק. החומוס שלו היה מן הטובים בעיר, ותמיד היתה מסעדתו הקטנה מלאה עד אפס מקום. אך בשעה זו של לפנות ערב, בטרם סגירה, היה פוליק כמעט יחידי.

“לא. תודה. שום דבר.” חשש פוליק פן שמע אותו פאפוצ’ו מדבר אל עצמו.

“אז תהיה בריא, חבר. מה אתה עושה?”

“סטודנט.”

“זה טוב מאוד.” אמר פאפוצ’ו וישב לידו. “ואני הייתי במלחמת השיחרור.” בבולגריה חי תחת שלטון הגרמנים, והקומוניסטים, כך סיפר לפוליק. אחר כך עלה לארץ והשתתף במלחמה השיחרור. “עכשיו בישראל,” אמר, “כל הבולגרים משחקים קלפים. למה? תיכף אגיד לך למה. בשנים שהיינו תחת שלטון הנאציסטים, ימח־שמם, שמו עלינו עוצר כל היום, ורק שעתיים כל יום נתנו בשביל ללכת לחנות. סגורים האנשים בבית כל הזמן. ויושבים, ויושבים, ויושבים, ומה עשו? כל הספרים כבר גמרו לקרוא, וחדשים אין. עיתונים גם כן לא היו. חוץ מאחד, של הנאציסטים, ימח־שמם. גם הרדיו אסור. לקחו. שמים עונש למי שמחזיק. מה עשו אנשים? הולכים, נכנסים אחד אצל השני בבית ומשחקים קלפים. לפעמים יוצאים לבית של חברים ונשארים שם לשחק קלפים עד שנגמר העוצר של מחר. ואצלנו כולם ציוניסטים. נגמרה המלחמה – עולים לישראל. באים לישראל, רוצים לצאת בשבת לבלות, אי־אפשר. למה? הכול סגור בגלל הדתיים. מה עושים? יושבים בבית ומתחילים שוב לשחק בקלפים. עכשיו אתה מבין מדוע כל הבולגרים משחקים בקלפים. קלפים זה דבר רע. יותר טוב לקרוא ספרים או עיתונים. יותר טוב ללמוד. אני מכיר בחור צעיר אחד, פּאראשוטיסט. אתה יודע, צנחן, שהיה במלחמה. ועכשיו, כשאני רואה אותו משחק בקלפים, אני אומר לו – מה תעשה כשתהיה זקן? ובאמת, מה אתה רוצה להיות?” תלה בפוליק עיניים שואלות, כתלמיד שקדן, החוקר ושופט את מורהו, עד שנעשה לפוליק לא נעים לשבת מולו.

“לכתוב ספרים.”

“קרימינל או כבד?”

“רציניים.”

“תכתוב קרימינל על ירושלים. לא. יותר טוב תכתוב על תל־אביב. יקראו אותו במקום קלפים. אבל בעברית, ובלי פילוזופיה.”

מאוחר יותר צלצל שוב אל עפרה. הפעם הרימו את השפופרת. ליבו המה. אך לא. בעלת הבית ענתה. היא איננה. נסעה. לאן? אינה יודעת. כנראה לשבת, אל ביתה. תחזור ליום העצמאות? אינה יודעת. טרקה את הטלפון. מה יש לה נגדי? האם דיברתי לא בסדר? הוא ייגש מחר אל משרד קצין העיר ויגיש ערעור. יש לו בחינות בקיץ. הם לא יכולים לקחת אותו שוב למילואים. הוא יביא להם הוכחה משפינוזה: “תכליתה האחרונה של המדינה אינה לנהוג שררה ואף לא לרסן את הבריות בכוח האימה ולהביאם אל תחת מרות הזולת, אלא לשחרר כל אדם מאימה, כדי שיחיה בביטחון ככל האפשר, כלומר שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו. תכלית המדינה, אומר אני, איננה לעשות אנשים בעלי תבונה לחיות או למכונות, אלא אדרבה, להביאם לכך, שרוחם וגופם ימלאו את תפקידיהם בביטחון, ושיהיו הבריות משתמשים בתבונה חופשית, ושלא יריבו בשנאה, כעס או מירמה, ושלא יהיו נוטרים איבה בליבם זה לזה. לאמר, תכלית המדינה היא, לאמיתו־של־דבר, החירות.”

אלא, האדם בימינו רגיל לציית.

 

פרק י"ט    🔗

שני ברנשים עמדו בערב יום העצמאות מול מסעדת “אוריינט” בירושלים, ליד תיבת ברזל סגורה, אשר שימשה ביום דוכן למכירת סחורות שמבריחים הימאים – והם מוקפים קהל רב. האחד, שמן ומתולתל, שיבה זרקה בשערותיו השחורות, ועיניו מבריקות, צעק:

“קח אותו! תן אותו! קח אותו! תן אותו!”

והקהל הנלהב עונה אחריו בקצב, אחדים גם היכו בפטישי הפלסטיק החלולים:

“קח אותו! פַּאק־פאק־פאק! תן אותו! פאק־פאק־פאק!”

הברנש השני, צעיר וצנום, היה חבוש כובע מצחייה שמסתיר קרחת של מחלה אשר לא הותירה שערה בראשו הצר והמצולק. הוא מכר פתקי הגרלה ממוספרים, במחצית הלירה כל אחד, מתוך כובע. היו אלה פתקי נייר צרים עם התווית של בית־חרושת למשקאות. מדי פעם היה מישהו מבין המצטופפים על המדרכה נדחף קדימה, מתפתה לקנות. פותח פתק מגולגל וקורא בו לאור הנורות הצבעוניות שקישטו את הרחוב לרגל יום עצמאות.

על תיבת הברזל הוצגו לראווה הזכיות: שני אגרטלים נוצצים שהיו מצויירים בפרחים ובמלאכים. עטים כדוריים, חיקוי לתוצרת פארקר. חפתי שרוולים וסיכות לעניבה. בקבוקי בושם, עליהם הכריז המתולתל: “ריח!” – סבון מתוצרת חוץ. בגד־ים שחור לגבר. חפיסות סיגריות מתוצרת חוץ ומזרקת בושם כרסתנית מזכוכית, אשר לצווארה מחוברת צינורית בעלת כדורון גומי חלול וציצית אדומה. נער צנום רבץ על תיבת הברזל הסגורה, חומד מקרוב את הזכיות.

"קח אותו! תן אותו! קח אותו! תן אותו!

"יאללה יאללה, יא תפרנים! עוד אחד, אחרון!

"חצי־לירה! יאללה, יאללה, עוד אחד, אחרון…

"עוד אחד, א־ח־רון…

“פַּאק־פאק־פאק! פאק־פאק־פאק!…”

האגרטלים, מזרקת הבושם והסיגריות חזרו ועלו שוב ושוב על תיבת הברזל, זמן מועט לאחר שזכו בהם. כיצד? לאחר כמחצית השעה גילה פוליק את התעלומה. הזוכים היו קבועים. הם באו מבין הברנשים שניהלו בסביבה עסקי הגרלה דומים. מיספרי הזכיות שהקריא המתולתל היו קבועים, והם שנרשמו גם על הפתקים שבידי השותפים, ואילו כל יתר הפתקים שנמכרו בהגרלה, נשאו מיספרים אחרים.

“לב בשלכת נשא / עולם של ריחות רדומים / ועת באביב נתכסה / נחנק…” עפרה, איפה את? מה שווה לי יום העצמאות, ואני לבד. כמו כלב בודד.

הנער השחרחר, שעקב בעיניים להוטות אחרי ההגרלה, גילה בעת אחת יחד עם פוליק את מעשה המירמה. הנער חייך אליו כשותף לסוד, וכאשר דימה כי התיידד למדי, משך בשרוולו של פוליק וביקש ממנו שילווה לו חצי לירה כדי להשתתף בהגרלה. פוליק שמט עצמו ממנו והסתלק בשתיקה.

כבר כמה ימים שהוא מצלצל אל עפרה, ולשווא. אין תשובה. או עונים שאיננה בבית. פעם רצה לשנות את קולו כדי שלא תכעס עליו בעלת־הבית. אך מזלו הרע שהוא שחקן גרוע, ברגע האחרון נשמע תמיד קולו המהסס, הטבעי.

סמוך למקום ההגרלה, על שולחן מתקפל, היה פרוש גיליון נייר עבה שמחולק ביד לא אמונה למשבצות, עליהן הניחו אנשים מן הקהל מטבעות ושטרי כסף. ברנש בחולצה שחורה טרף קוביות בגביע נייר והטיל אותן על השולחן. מי שכספו זכה במיספר שעלה בקוביה היה גורף לעצמו את כל הכסף. פוליק לא התעכב הרבה כדי לגלות מהי אחיזת העיניים כאן.

לפנות ערב השיבה לו בטלפון בעלת הבית שעפרה באה וכבר יצאה. הוא חיכה לה בחדרו עד שעה מאוחרת. הלא הבטיחה לבלות עימו את יום העצמאות! מדי פעם היה שומע את קול פסיעותיה. חלום. יצא והסתובב לבדו ברחובות, בלב ההמון החוגג. היתה לו הרגשה שכולם מאושרים יותר ממנו. הוא הצטער שאינו יודע מתי אורח נשים לה, שהרי אז היה יכול לדעת אם הסיבה לכך שאינה מאירה לו פנים היא אובייקטיבית, מפני מצב רוחה הרע, או אולי היא באמת כועסת עליו ולא רוצה בקירבתו. הידיעה האינטימית עוזרת לגבר מנוסה לדעת להתהלך עם נשים, אבל לשם כך על האישה לגלות לו את סודה לפחות פעם אחת, ומאז הוא יכול לנהל לבד את החשבון.

הוא יכול לפגוש בה בכל פינת רחוב, בקהל שבא מולו. אולי הלכה למסיבה פרטית? מאושרים האנשים שיש להם מסיבה פרטית בליל יום העצמאות. הם אינם עצובים. להם יש להיכן להימלט מפני היום הנורא. אותו לא הזמין אף אחד למסיבה פרטית. אפילו צבי שכח אותו. הוא חשב לעלות אל יהודית. אולי ייקחו אותו עימם לאן שהוא. כמו בפורים. היה אור בדירתה. הוא הקשיב ליד הדלת. שקט. כאילו אין איש אצלה. נזכר שראה את צבי לפני ימים אחדים ברחוב עם החיילת שעימה בילה בנשף הפורים של הסטודנטים. ואולי טעה?

אנשים עמדו וזרקו ממרחק כמה צעדים מטבעות בנות עשר אגורות לעבר חפיסות סיגריות צבעוניות שהיו מונחות על הארץ. מי שהצליח להניח מטבע על החפיסה, זכה בה. ליד מסעדת “אוריינט” עמדה בחורה בחולצה הדוקה לחזה השופע שלה ובמכנסיים מנומרים בדוגמת עור נחש. היא אמרה לתייר צעיר בהיר שיער אשר זרועו מצויירת בכתובת־קעקע: “אִיף יוּ דוֹנְט גִיב מִי – אַי דוֹנְט גִיב יוּ!” ושלחה לעברו מבט תובעני. נדמה היה לפוליק שראה אותה לפני שבועות אחדים בבית־הנוער בקטמון. פטישי הפלסטיק החלולים השמיעו קול מאוס, צפצפות ומשרוקיות צווחו, הרחובות היו מוארים. רחוב קינג ג’ורג' מגודר משני צדדיו לקראת המצעד, ולאורך המסלול היו ישנים, בלב המהומה, על סוללות של ארגזי בקבוקים, רוכלי המשקאות של יום המחר. אלפי אנשים נוגים, או מאושרים – הבעת פניהם דומה – הסתובבו הלוך ושוב בלב העיר, קנו בלונים, כירסמו דברי מתיקה ובשר צלוי, צרחו, רקדו ושרו, הרמקולים החרישו אוזניים במנגינות של ריקודי־עם ישראליים, רק הילדים היו נחמדים.

הוא הגיש ערעור בפני קצין העיר בירושלים והביא את רשימת מועדי הבחינות בקיץ, ובתוך כך התחייב, בפני עצמו, להמשיך ללמוד באוניברסיטה, כדי שלא יצטרך ללכת לצבא. הבטיחו לו תשובה תוך שבועיים. על הבאת הקטע משפינוזה ויתר.

אורי בן־עמי מפיץ עליו שמועה שהוא גנב! לא יאומן! הוא מכחיש בכל תוקף שלקח מפוליק את הטבלה, ואומר שפוליק הוא שמשתמש לצורך עבודתו במאמר שלו שהופיע ברבעון הפילוסופי. דברים אלה נודעו לפוליק מפני אחד המורים הצעירים בחוג, והוא הרגיש עצמו אז כמו שהדביקו לו דיבה שפלה וזדונית, מבלי שתהא לו יכולת להתגונן בפניה.

תגובתו הראשונה היתה ללכת אל אורי בן־עמי ולהכות אותו. אחר כך התעשת וטילפן אליו. החצוף היתמם ואמר כי את פירוש הקטע ב“סופיסטס” על “היש המושלם” ואת חלוקת הסוגים הגדולים של האידאות בדיאלוגים המאוחרים – שמע פוליק מפיו כאשר התכוננו יחד בקיץ האחרון לבחינות.

פוליק צרח עליו – “שקרן מטונף!” והשיחה נותקה.

ובו ביום מיהר ושלח מכתב אל ראש החוג לפילוסופיה, בו כתב, בין היתר, שאולי יש קשר בין כלל הדברים הקורים בארץ, לבין הדיבה השפלה והזדונית שמוציא עליו אורי בן־עמי. ראש החוג פגש אותו במסדרון של בניין לאוטרמן, וביקש ממנו למסור את עבודתו לעיון אצל אחד המרצים בחוג, אשר יקבע אם יש יסוד לטענתו.

פוליק מסר למרצה ההוא העתק של עבודה בלתי גמורה, והובטחה לו תשובה בעוד כשבוע.

ביום ראשון ה־16 באפריל 1961, בדיוק לפני שלושה ימים, פרצה פרשת הריגול המסתורית אשר השמועות על אודותיה הילכו מפה לאוזן כבר כמה שבועות:

“סגן־אלוף ישראל בר, עובד משרד הביטחון והפרשן הצבאי – עצור כחשוד בריגול. מסר חומר לסוכנים זרים בת”א. – מקור מוסמך: החשוד הודה."

נכתב בעיתונים כי סגן־אלוף ד“ר ישראל בר, הפרשן הצבאי הידוע, וראש הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל־אביב, שהיה עובד משרד הביטחון, נעצר אור ליום שישי, 31 במארס, על־ידי המשטרה, כחשוד בריגול לטובת מעצמה זרה ובמגע עם סוכנים זרים. מעצרו של ד”ר בר, איש ההגנה הוותיק, שמילא בשנים האחרונות, באורח רשמי למחצה, תפקידים בעלי חשיבות, והיא ידוע כ“בקיא ואיש סוד” של ראשי מערכת הביטחון, היכה בתדהמה רבים, וזעזע את ראשי המדינה ומנהיגי הציבור הישראלי לכל שדרותיו.

הוא היה ממקורביו של בן־גוריון, ועסק בכתיבת תולדות מלחמת השיחרור. שמועות וחשדות נפוצו עתה בקשר לעברו המפוקפק. היש לו תואר דוקטור? האם לחם בשורות ה“שוואצבונד” בווינה? ההיה חניך בבית־הספר לקצינים בווינה? האם השתתף, כדבריו, במלחמת האזרחים בספרד? והאם הוא בכלל יהודי? התהלכה סברה שצעיר יהודי בשם ישראל בר, שעמד לעלות לארץ־ישראל, נהרג או סולק לפני שנים בווינה, ואת זהותו לקח לעצמו מרגל קומוניסטי, שעלה בשמו החדש לארץ ו“נשתל” בה, הוא ישראל בר, הצנום והמקריח, שנתפס עתה, ונאסר, והוא שהיה נפגש באירופה עם סוכני הגוש המזרחי.

כאילו לא ידעתי, אמר לעצמו פוליק. אילו רק הייתי רוצה, הייתי יכול למצוא כאן קשר ברור מאוד.

מזל שאין לי שיגעון רדיפה. אחרת הייתי חושב שכולם נגדי.

ובינתיים נמשך משפטו של אהרון כהן, חבר קיבוץ שער־העמקים, שנאשם בקיום מגע עם סוכני מדינה זרה. וגם עומד להתברר בקרוב בפני בית־המשפט העליון ערעורו של פרופסור קורט סיטה, מן הטכניון בחיפה, שנידון בשביעי בפברואר לחמש שנות מאסר על־ידי בית־המשפט המחוזי בחיפה, על ריגול ומסירת ידיעות לסוכן מעצמה זרה.

והכול במקרה? הה? רק במקרה?

אשרי המאמין!

לא. אותו, את פוליק, לא ירמו.

ואולי חושדים בי שאני מרגל ומפני כך עושים לי את כל הצרות? לא רוצים שאחקור באותה פרשה של אבא שלי, מפני שהם כולם קשורים בה. כבר אז זה התחיל. ואני נחשב לבוגד בעיניהם מפני שגיליתי, גם בעבודה על אפלטון, שקיים קשר הכרחי בין כל התופעות, והוצאתי מסקנות הגיוניות אשר איש אינו רוצה לשמוע להן.

לאחר שפיטרו אותו מן העבודה בבית־הנוער בקטמון, שלח מכתב חריף מאוד לראש העיר, עם העתק למשרד החינוך ולמבקר המדינה, והאשים אותם שפיטרו אותו ממקום עבודתו כשם שהדיחו את לבון. הוא איים בפנייה לעורך־דין. היה עליו ללמד שם בכיתה פרועה של בית־ספר ערב לנערים עובדים. בא פקח של משרד החינוך. באותו ערב הופיעה מחצית מיספר התלמידים. פוליק התבלבל. לא ידע לשקר. הכיתה נסגרה.

בליל הסדר ברח לעין־גדי ועבד שם כמה ימים. לתל־אביב כמעט שלא נסע לאחרונה. כבר שנים שהוא מרגיש דבר סוד יצוק שם. אימו, חיה גלר, מקודם שיינברג־שומרון, נשואה שנים רבות למנחם גלר, עליו מספרים, יש שמועות, שהיה מרחרח סביבה עוד בטרם מת אביו של פוליק, מתתיהו שיינברג־שומרון. אחיו החורג, אנוש גלר, נער טוב לב וחסר דעת, חולם להיות טייס. בבית צוחקים לו, לפוליק: “הפילוסוף.” אין לי בית, אמר לעצמו, והיה מוסר את בגדיו למכבסה. לאכול עימם צהריים בשבת היה בשבילו עינוי כמו להיצלב בידיהם. הצחוק, הצחוק של מנחם, הפולני העבה, שפיו אינו פוסק להתפאר בבית־החרושת לרהיטים שלו, כמה פעמים רצה לצעוק בפניו: “אתה היית נגר. נגר פשוט!” ושתק. והלה: “פילוסוף! מה הפילוסוף אוכל בתור מנה ראשונה?”

ומה הקשר בין מנחם ובין דב פורטוגל? האם רק זאת – שהיו יחד בצבא, במלחמת השיחרור? אשרי המאמין.

לא. אין לו בית.

ככה סתם חתם מנחם השנה חוזה עם משרד ממשלתי מסויים לאספקת רהיטי־משרד? לפנות ערב, כאשר צלצל לומר “חג שמח”, אמר לו מנחם שהוא צריך לדבר איתו מפני שהוא, פוליק, גורם בזמן האחרון “הרבה צער לאימא.”

אבל כשהוא עולה לירושלים בענייני רישיונות לייבוא עץ, לא עולה בדעתו להזמין את פוליק לארוחת־צהריים.

כשהוא נשאר לפעמים לישון בירושלים הוא הולך לבלות בערב ב“פינק”.

יושב שם בוודאי עם דב.

מי יודע אם אין עפרה גם היא שם איתם. ושלושתם צוחקים עליו, על פוליק.

יש לי מזל שאין לי שיגעון רדיפה.

לה יש אופי של פילגש.

“אבא שלך יש לו הרבה ניסיון.” היה מטיף בשעת הארוחה באוזני אנוש גלר הקטן, בונה הטיסנים החרוץ שנפשו לא התרוממה מעודה מעל לפני הקרקע. “ואני אומר לך – שיישרף כל העולם, ואתה תדאג לעצמך! אסור להיות ישר!”

גם את אימו לא אהב. נדמה היה לו כל הזמן שהיא חושבת שהוא משוגע, וכדי שלא להיראות אשמה כלפיו – משתדלת לטעת בו רגש אשמה כלפיה, כאילו הוא מזניח אותה.

היה לילה ירושלמי, קייצי. של אבק ואבנים חמות. בכיכר ציון רקדו חברי תנועת הצופים בזוגות “אל גינת אגוז”, ופוליק עלה באחת הסימטאות הסמוכות לרחוב יפו.

“הייתי יכולה ללכת לשם עוד פעם. זה העניין אצלי כך: יש לי יותר מדי מרץ ואני לא יודעת איך להוציא אותו.”

בחוץ, על המדרכה, סמוך לדוכן לצליית בשר, עמדו שתי בחורות, רק פניהן ניראו מבעד לענן עשן לבנבן, נודף ריח חריכה.

“כך זה אצל כל האנשים,” ענתה האחרת, כבדת־גוף ועצובה, והפצירה בראשונה לקחת גם היא מנת שישליק בפיתה. “תטעמי ראומה, תיקחי.”

“לא. אני לא רעבה.” אמרה ראומה. קולה הצרוד היה רווי טעמים ותשוקות, ומפעפעת בו כמיהה שהיא כמו בתולית עדיין, אהבה שנחנטה, טריות נעורים שמעולם לא נחיו ולא השתחקו. לולא התבונן בה מקרוב היה יכול לחשוב שיפהפייה היא. כי גופה היה נאה, פניה שלוחות נכחן בהרמת ראש בלתי טבעית, מריחה את האוויר, כאורח העיוורים. לחייה מחוטטות. עיניה החסרות כמו הצטמקו אל תוכן. “אלוהים,” הצטרדה אל חברתה פקוחת־העיניים, “הם שורפים את השישליק שלך!”

מהיכן חזרו? מסיבה של יום העצמאות? קולנוע? אולם־ריקודים? הן היו לבושות בשמלות לבנות, כבאות מחגיגה משפחתית. אולי חתונה. אבל הערב?

“תאכלי ראומה, תאכלי.”

“לא רוצה.”

גם רגע לא עמדה במנוחה, מעבירה משקל גופה מרגל לרגל. ואותה אנחה צרודה ושוקקת, מפעפעת בה כיללת־אהבים. כמה מכוערת היתה מקרוב, וכה עורג קולה. והרי היא אינה יודעת מה רב כיעורה. מעולם לא התבוננה בראי. לא התבוננה? נו מילא, וכי כל מי שפוגשה על דרכו אינו לה בבחינת ראי? והלא היטב היא יודעת שבחורים לא נמשכים אליה. אפילו עיוורת רואה כיצד מביטים בה. ואתה, הלא היית מוכן לשכב אפילו איתה הערב, ובלבד שתהיה לך מישהי. הוא התבונן מקרוב אל החזה הזקוף שלה. קיווה לגעת בה כבאקראי, במרפקו. ונרתע. נדמה היה לו שהיא מבחינה בקירבתו הבלתי כשרה, ועוד מעט תקים קול צעקה.

“אני אוהבת בשר של כבש.” אמרה ראונמה ונחיריה רטטו. “הבשר נשרף לך. תגידי לו.”

“אז תאכלי איתי?”

“לא.”

היא הביטה לעבר נקודה שכאילו קבועה נכחה, באלכסון, כלפי מעלה. ולא התבוננה לעבר הדוכן. אף לא אל מול חברתה שעימה שוחחה. רק אוזנה האחת היתה כרויה לשמוע.

“ישים לך בצל?”

“לא ביקשתי.” אמרה החברה.

“הנה כבר הכין לך.”

על שיפוד מיוחד היו מושחלים שלושה בצלצלים, והם תוססים לצד שיפודי השישליק והקבב אשר על הפחמים המלוהטים. אדמומיותו הטרייה של הבשר פרחה באש, והבצלים השחירו.

“אפשר לקבל בצל גם כן?” ביקשה פקוחת־העיניים. מראיהם וריחם של הבצלצלים גירו כנראה עוד יותר את תיאבונה. שמנה היתה, ואכלנית. קפלי בשרה התופחים היו כרומזים על הנאה נואשת. פיצוי לגברים שלא ליטפוה ולא אהבו אותה. בעל הדוכן הסיר את הבצלצלים השחומים מעל האש והגיש אותם, יחד עם מנת השישליק, לזוג מאחרים בנשף. הללו ישבו בפנים המסעדה הזעירה, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים.

“יותר טוב כבש מבשר אחר, ויותר טוב שומן של כבש מבשר שלו. רוצה שאגיד לך?”

“מה?”

“אני שומעת את הבשר. צולה עכשיו חתיכה כבד. היה שם סטייק בפיתה לאיש שדיבר איתך.” היא דיברה כבחלום. סהרורית. ראשה עודו מוטה כלפי מעלה. גופה מבקש להתרומם אחריו, לפרוח באוויר. היא המנצחת, היא היודעת, למרות עיוורונה. כאילו הכריעה תחתה גבר והריהי שואבת את אוניו אל קירבה.

מדוע אינו יכול לאהוב בני־אדם, לרחם עליהם, כמו דוסטוייבסקי? מהיכן המחיצה הארורה. אולי דוסטוייבסקי, כך, מפני הנפש הרוסית, שהיא הלומת יי"ש, בחורף הרוסי. השיכרות. הלך־נפש. אופי לאומי. הרחמים הגדולים. הטירוף, הקור, הרגשנות, האכזריות, הוודקה, הדמעות, המשטרה החשאית והפרובוקטורים. אצלנו ארץ חמה וחמסינית. קוניאק לא עוזר. מזיעים. תמיד מזיעים. ובפנים קרים. תמיד קרים. קרים וסגורים. למרות החום. קרים ואטומים. אין שיכורים. לא מתפצח הגרעין האנושי.

“תראי מחר את יוסף?” שאלה ראומה.

“הוא לא בא.” אמרה פקוחת־העיניים. “ראית, לא בא הערב.”

“למה?”

“למה יימח־שמו.”

“לא צריך לדבר כך.”

“דרך הדיבורים שלו הרחתי את השקר. לא ירצה אותי.”

“אוהב אותך, הממזר הזה.”

“לא אוהב. לא רואה אותו יותר, אבל יודעת שלא אוהב. כאשר בא ויושב אצלי, מתרוצצות המחשבות שלו רחוק ממני, כמו יונים עפות.”

“בסוף ישובו.”

“לא ישובו. אל מה ישובו?”

ראומה אמרה: “אני אוהבת ברזל. שומעת את הסכין? חותך בבשר. מחדד סכין בסכין. אני אוהבת לגעת בברזל. זה קר. זה חזק. מאיפה הצליחו בני־האדם לעשות סכינים?”

“בבית־חרושת.”

“אבל מאיפה באו לשם, לבית־החרושת? מה שלא נולד מבני־האדם, מה שלא צמח מן האדמה, איך בא להיות ברזל?”

“אני לא יודעת.”

“יבוא יוסף תשאלי אותו.”

“יצחק ממני. לא יבוא.”

“יבוא.”

“למה לך סכין?”

“אוהבת לגעת בסכינים. ריח שלהם לא מרמה. ישים לך סאלאט? שרף את הפיתה. רצית שיחמם לך, ושרף.”

החברה פקוחת־העיניים קיבלה את המנה והציעה לה נגיסה.

“לא צריכה.” אמרה ראומה.

“אחות שלי היתה אוהבת. תמצית של אהבה היתה.” אמרה פקוחת־העיניים. “כל כך היתה אוהבת עד שהלכה ושרפה את עצמה, המסכנה. היתה יפה, אמרו אנשים. והבחור שלה, לאן הלך? לשחק קלפים. אמרתי ליוסף, ‘לא תיגע בי. תשכח. אתה לא תראה אותי נשרפת כמו האחות שלי.’ צחק. ‘את בחורה רעה, עליזה,’ אמר. ‘רוצה שאחרים יישרפו בגללך. שיהיה הרבה אור.’”

“מסכנה האחות שלך.”

“אמר: בגלל האחות שלי לא יתחתן איתי. מפחד ממני. אומר: ‘אצלנו במשפחה, רעל נוזל במקום דם.’ פעם הוא מספר לי: נוסע לסדום. פעם, לוקחים אותו החברים לחיפה. ויותר לא רואה אותו.”

“משקר אותך. תשאלי אצל החברים שלו אם לא ראו אותו בירושלים הערב.”

“אני לא חוקרת אחרי השקר. אפילו הוא משקר אותי. אז מה הוא רוצה ממני? בשביל מה באים הסיפורים שלו? זה שהוא מחפש סיבה, זאת האמת. ולמה לי לעזוב את האמת? אם אתחיל לחקור אחרי השקרים שלו – ידבק השקר אליי. זה מה שהוא רוצה שאהיה. שאהיה בשקר, כמו הוא. בשביל שיוכל לעזוב אותי.”

“מסכנה את, עליזה.”

“לא מסכנה. רק זה העניין אצלי – יש לי יותר מדי מרץ, וזה הערב, יום העצמאות, אני לא יודעת איפה להוציא אותו.” רקעה ברגלה, בקוצר רוח, כפרדה מיוחמת, נואשת וחזקה.

ריחו הקשה של השישליק החרוך. הקיץ הירושלמי, היובש, בגרון ניחר, צורב. עליזה הבשרנית, שלעסה בתיאבון, משכה אחריה אל תוך הלילה המואר, אל הרחוב הסואן למטה, את חברתה העיוורת אשר ציחקקה אחריה כסהרורית –

"גם אני, גם אני – "

הלא הייתי יכול עם שתיהן, ביחד. יום נורא הוא לאנשים בודדים. העיר הערבית שמעבר לגבול רבצה דוממת על מפתנה, בחושך, כאורבת לשלל אורות החוגגים. כאבלה על שמחת היהודים. אני אאבד את עצמי לדעת אם לא תהיה לי הערב מישהי לשכב איתה. אפילו בכסף. אילו רק היה לי כסף. בליל השלג עמד מול הר־ציון, ולמטה השתרע גיא בן־הינום מכוסה שכבת שלג לבנה, ואור היה בחלונות הבתים, וצמרות העצים היו אפלות, והוא התפלל אל עפרה – אילו היתה עימו יחד, כי אז לא היתה מתבזבזת לריק שעה של יופי נדיר. אֹרנה פתחה את הדלת, מופתעת, לא מסורקת. “מה, אתה שוב פה?”

ואחר כך התרחש הכול כמו בחלום רע. דיברו ודיברו שעה ארוכה. היא הניחה לו להשכיב אותה על המיטה הגדולה ולגפף אותה, אך לא יותר. יש סיבות, ציחקקה. והפֵּד העבה מזדקר מבין ירכיה כחגורת צניעות אשר לנשות נוסעי הצלב. תגובתו הראשונה היתה: לברוח. מצד שני, הלא הוא אינו יכול, כך סתם, עכשיו, לשאת רגליו. ייראה בעיניה כמי שבא אליה רק… אבל, לשם מה, לעזאזל, בא אליה? והיא חקרה בינתיים בשקדנות לדעת אם הוא כבר אוהב אותה. אהבה כמוה כפרח, והלא הפרח אינו נפתח בבת־אחת, – הטיפה אמריה באוזניו בלשון מורה (אכן השתכרה למחייתה כמורה בבית־ספר יסודי). צריך להניח לפרח שהות להיפתח. לאט לאט צומחים הרגשות האמיתיים. ושאלה אם הוא, כלפיה, כבר מרגיש, כך, כמו פרח שנפתח? הראתה לו ורד נבול בצנצנת, ואמרה שהוא סמל. הראתה שירים חדשים שכתבה. הראתה לו מכתבי מחזרים שלה. רמזה שנהוג בדרך כלל שהולכים, יחד, לסרט. ואם יש לו חולצה לגהץ, שלא יתבייש, יביא. ואולי הוא סובל מתסביך אימא? שאם לא, מדוע הוא מפחד מבחורות? מדוע אינו מוכן להתקשר, בקביעות? אולי הוא לא אוהב נשים? יש גברים כאלה, רמזה בעדינות. חלציו חישבו להתפקע. והאם עודנו אוהב את עפרה? העיקר ביחסים בין בני־אדם הוא הקשר הנפשי, לא ההתייחמות. סירבה לגעת באברו. אילו לפחות היתה עפרה לצידו. לה היה סולח הכול. הוא קיווה שארנה תאונן אותו. אך היא נרדמה, ובמהרה החלה נוחרת.

שנתו נדדה. שוב חלם על אודות הקרינה הרדיואקטיבית ההורסת אל ביתו הישן בפתח־תקווה, והוא זוחל על הרצפה בשארית כוחותיו, בורח מן האור הממית העולה החלונות, ומנסה לחייג אל עפרה, אבל הטלפון הלבן כבר מצהיב, ומעלה סימני חריכה, ונדמה לו כי עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה.

הוא התעורר צמא, וצרבת חותכת במעיו, והלך לשתות מים כדי לכבות את השריפה. כשנרדם שוב, מקופל בקצה המיטה, באה אליו בחלום אסתר מונשיין, והיא כורעת להשתין בבית־שימוש צבאי, שכל־כולו קיטון עץ צר ומקורה פח על פי בור מלא צואה. היא הירשתה לו לתחוב את ידו בין ירכיה, והנוזל החם הרטיב את אצבעותיו כאשר ליטף את מפשעתה, והלא הוא יודע את האיסור שבהנאה אבל אינו יכול להתנגד לפיתוי.

ולפתע הוא בתל־אביב בשעת בין־ערביים בוערת, מול הים התיכון, בין הריסות של ארמונות גותיים, כותב סיפור המתחיל באלה המילים: “עוד יש בתים יפים בשכונות הנחרבות של תל־אביב העיר הגדולה, בהם יעלה במסתרים אור שקיעה אדום, בעננים, לפנות ערב…” ובשמיים מרחפת חללית רוסית צחורה, הנה והנה היא שטה, קלה כנוצה, והיא צונחת לאיטה ככדור־פורח על פני הביצות הירוקות של ואדי־פאליק, ליד נתניה, ומתוכה יוצא הטייס בקסדה שקופה, והוא ד"ר ישראל בר המרגל, ומולו עומד התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר הממושקף בפוזה של שחקן בטרגדיה קלאסית, והוא עוטה טוגה שחורה, כמו בתמונה בעיתון, ומאשים: “אני מאשים את העם היהודית ששתק!” ורואים את המכונית שוקעת בבוץ, ועקבות הדם שנקרש נמצאים על דפנות תא הנהג, תא העשוי זכוכית שקופה, בתוכו יושב פנחס לבון ושערו לבן כמו עשוי מזכוכית וגופו שקוף עד שרואים את ידיות ההילוכים מבעד לאצבעותיו. והוא נושא שעון ושרשרת ומודד את הזמן ומנווט בלי נוע – כמו קפיטן נֶמוֹ זקן ושׂב – מנווט את התא השוקע באין קול בין שיחי הגומא הירוקים וחבצלות המים הלבנות. ועיניו הזגוגיות, כעיני שפן, מבריקות באור אדמדם וזרחני ומהן נשקף יגון של בדידות נוראה. כהולך בדרך אשר כל באיה לא ישובון.

היה יום חמישי בבוקר. ארנה קמה והתרחצה, והציעה גם לו להתקלח במים הקרים. הוא סירב. גם להיפנות לצרכיו לא היה יכול. הכול אצלה עורר בו סלידה. מעיו כאבו. וכשהתעורר הרגיש כאילו קדחו חור בראשו. היא לא הניחה לו לחזור לביתו כי רצתה לראות את המצעד. שטף פניו. היא סרקה את שערו, ויצאו לרחוב. אכלו חביתות מטוגנות בשמן שרוף בבית־קפה ליד תחנת “אגד” ברחוב יפו, והוא שילם, החזיק בארנקו חמש לירות אחרונות ושאל עצמו מה יעשה במקרה שהיא תבקש דבר־מה נוסף לקפה, וכיצד יסתדר עם צרורו הנקוב אם יתברר שעליו להזמין אותה לארוחת־צהריים. היא נורא נורא אוהבת לאכול ב“רימון”, אמרה, שם יש אווירה נעימה והרבה מכירים אשר זמן רב לא ראתה. “אוי פוליק, תיקח אותי!”

עד שקמו ועד שהתרחצה ועד שהתלבשה ועד שהסתרקה ועד שיצאו ועד שאכלו – כבר נשמעו מרחוק צלילי התזמורת הצבאית. במעלה רחוב בן־יהודה פילסו לעצמם דרך בקהל, והחמיצו את ראשית המצעד. ארנה עמדה לפניו בשמלה קצרצרה, כתפיה חשופות, שערותיה פרועות, וחזה השופע מושך תשומת לב. היא נלחצה בגבה אליו, והוליכה את ידיו על חזה. כך עמדו, הוא חובקה מאחור, משקפיו מ מתנגשים בשערותיה הארוכות המדיפות ריח חמוץ. והוא חש כי מבטי הקהל, הסוגר עליהם מכל צד, נעוצים בו בקינאה להוטה, צורבים בעורפו. התבייש באצבעותיו והסמיק. השמש החמה שרפה פניו. הגופות הצפופים הזיעו. ארנה, בשרנית שכמוה! הרגיש עצמו מזוהם ומגורה. אני לא מיליטאריסט! היא נהנית כדג במים. טובלת בגלי תאווה סמיכה. נחשקת בציבור. מצעד! מה ההצגות האלה, אחרי פרשת לבון! מתאימות לפרסומת ולייצוא, כמשפט אייכמן, אך לא, לא בשבילי. אותי לא ירמו.

"את נשקו וחילו מכוון האוייב

אל קצווי גבולותייך, ארצי, לאורכם…"

אחרי צועדי חיל־הים, במדיהם הצחורים, עברה יחידת חיילי הנח"ל, ומפני החום הִרשו להם לשיר. ולפתע, מבלי אשר רצה, התעוררה בו קירבה נכספת אליהם. הלא הם ממש כמוני, לפני כמה שנים.

"עטרנו זר למגל ולחרב –

מנחלים נחלנו יגבר!

מי ינחל לצמיתות את הארץ,

מי יישא לה שלום גם בקרב האכזר?

הכובש אדמתו בדמעת הזורעים –

את ברכת הקציר ברינה הוא ירים,

הוא ינחיל מפלה לכל צר.

מנחלים נחלנו יגבר!"

פניהם השזופים של הגברים הצעירים. הגרונות הצרודים, טעם הזיעה שבשיר.

"את מטח הרובים צבת האש תקצץ

וירעים המפץ עד הרחק מן הגבול…"

הקהל מחא להם כפייים בקצב. “זה אנחנו, הנח”ל," אמר לארנה, “צועדים תמיד יותר טוב.” והיא לא שמה לב למתחולל בקירבו. דמעות חנקו בגרונו. רצה לשיר איתם יחד. כמה טיפשי. “בקצב המרש!” פסיכולוגיה. כן, רק פסיכולוגיה, של העדר, של ההמון. אבל קשה שלא להיסחף.

“נח”ל, נח"ל היכון,

עוד שוחז להבו

האוייב במבוא,

נח“ל, נח”ל, היכונה ליום!"

והלא אני, על פי השקפתי, נגד, פאציפיסט. מה לי ולמצעדים. אני שונא צבא. מיד אחרי גוש הבחורים צעדו חיילות הנח"ל, והמצעד נעצר, והיתה פקודה “במקום דרוֹך!” והן פסעו על מקומן בחיוך, לא מביטות לצדדים, נחמדות למראה, רק רגליהן שריריות מדי. והלא ביניהן נמצאות הרבה עפרות צעירות, ומי מהן הדומה לה ביותר?

"אם קראונו לצו, לשלום או לקרב,

נח“ל, נח”ל לא ניד לא ריפיון.

באשר נישלח – שם פנינו,

על גבולות יִשְכנו אוהלינו,

נח“ל, נח”ל, היכונה, היכון!

נח“ל, נח”ל היכון!…"

[המנון הנח“ל. להקת הנח”ל. מילים: יעקב אורלנד. לחן: מרדכי זעירא].

שעה ארוכה נותרה בליבו נהייה חמה, סנטימנטלית, קרובה לבכי, אחרי חיילי הנח"ל. בתום מצעד הרגלים באה הפסקה ממושכת והתגלה הקהל בעברו השני של רחוב קינג־ג’ורג'. הנה עפרה! ראה אותה שם, במשקפי־שמש כהים. אך. אולי לא היא? משקפיו התלחלחו. ליבו נרגש. הזיע בשמש. עדשותיהם ההבילו. ארנה ביקשה מיץ. והוא, צמא גם הוא, חס על הלירות האחרונות, אבל הלך לחפש מיץ. הלא אני מביט, ושם, ממש ממול באותו כיוון, יושב אייכמן בתא כלאו בבית־העם. הפשרות שהסכמנו להן בעבר, על כורחנו שהן עושות אותנו שותפים בשתיקה לעוולות שעתידות להתרחש. הלא כל אחד מתפשר כדי לשמור על מעמדו הקט.

חזר והבקבוק בידו, מקומו אחרי אֹרנה, כמו חור בקהל, היה ריק, איש לא נדחף. ברנשים אחדים נעצו בשתיקה עיניים עורגות בכתפיה החשופות ובתפיחות שדיה. אנשי ירושלים מנומסים. בתל־אביב נדחפים. צריך להרוג את המרגלים. את הנאצים. את הערבים. להשמיד כל מי שלא אוהב אותנו. לנו הצבא הטוב בעולם. אנו הכי חזקים. מוזר שכולים רודפים אותנו. מזל שאין לנו שיגעון רדיפה. קולקטיבי.

והנה בא ברעש הטור הממונע. העומדים בשורות הראשונות הדפו את פוליק וארנה לאחור. מעל לראשיהם ניראו הדגלים שנשאו הגי’פים אשר חלפו ביעף. חיילים יושבים בזחל"מים, חבושים בקסדות פלדה. קצות התותחים הנגררים. וצריחי הטנקים, אשר חרשו ברעש מחריש אוזניים, צמדים צמדים, את רחוב קינג־ג’ורג' בשרשראותיהם החורקות. וכך שעט ונעלם טור כלי הרכב, ובקצהו שלוש מכוניות משטרה שנסעו צמודות לרוחב הכביש, מכונית כיבוי־אש, ושוטרים רכובים על סוסים. המון פרחחים משולהבים רצו אחריהם כאחוזי טירוף, לרוחב הכביש, בצווחות פראיות, התקדמו כשיטפון ענק בעקבות זנב המצעד, ובעקבותיהם ים של קהל סמיך הסוגר את הרחוב לכל אורכו, ראש אל ראש.

ומעבר להם, בתוך כל המהומה – ראה את עפרה! כן, היא, בעברו השני של הרחוב. במשקפי השמש הכהים. בחולצה שחורה. ופניה בהירות. בהירות מאוד ולבנות, כאילו השמש לא יכלה להן.

“חכי לי רגע,” אמר לארנה וכבר עזב אותה. תקף אותו כוח מטורף, סהרורי, שהיה ממלא את ליבו אושר עד לבלי הכיל. וכבר לא היה מזוהם וגם לא מגורה, ומאום לא נחשב בעיניו. והוא פילס דרכו לקראתה, ונדמה היה לו שהיא צוחקת אליו, מרחוק, כאילו הכירה אותו. אבל לחרדתו הבחין שהיא מתרחקת ממנו ופונה לכיוון בית־הספר “בצלאל”. ואולי הוא טועה? חתר בידיו בתוך הקהל. ולא שם לב לצעקות, לחבטות שקיבל, למבטים המשולהבים, לדחיפות, למערבולת שהסיטה אותו הצידה ממטרת דרכו.

כמעט שהגיע אליה, כאשר למזלו, למזלו הרע, הבחין, ברגע האחרון, בדב, דב פורטוגל שעומד לצידה וידו הכבדה והשעירה מונחת באפוטרופסות וחובקת את שכמה. והיא, כנועה למגעו היא מתפנקת, כחתול. כה יפה. נחשקת. קטנה. הלא היא חלום. חלום טמא. בזרועותיו. הלם ליבו. זונה. שאני אוהב. זונה. הכול נכון. לעזאזל הכול. נופפה לו בידה. כאילו ראתה אותו. כאילו קוראת לו. חייכה אליו בחיוך מתחטא. ילדותי. כאומרת: “הלא תבין…” ו“ככה זה, כבר אי אפשר לשנות… אף פעם לא יהיה אחרת, כמו שאתה רוצה…” והוא, הוא עשה עצמו שאינו רואה אותה, והסתלק משם. ואחר־כך, אחר־כך התחרט, וחזר על עקבותיו, שוב חתר בידיו נגד הקהל השוטף מולו, נלחם במערבולת, ברעש, במהומה, בחום הצהריים, בתשוקה הנואשת לעקוב אחריהם, לעשות משהו, להרוג אותם, לצעוק לה בפנים, בוגדת! שבגדה בו. שהיא, ש… אך הם נעלמו.

 

פרק כ    🔗

בתל־אביב לא מצא מנוחה לנפשו. את האוניברסיטה, וגם את ירושלים, עזב לפני סוף שנת הלימודים. קצין העיר דחה את בקשתו לשיחרור מן המילואים. קצין הקישור החטיבתי החזיר לו את צו־הקריאה, וזאת לאחר שפוליק שלח לו בחזרה את הצו בעת רוגזו. “עליך להתייצב במקום ובזמן שנקבעו לך. אין מחזירים צווי־קריאה.” עפרה נעלמה. כאשר צלצל אליה הביתה אפילו לא אמרו לו לאן. מלכה שפירא, אימהּ, השיבה בחשדנות, כמסתירה מפניו משהו. מפחדים ממנו.

במונית קו 4 פגש את השיכור מן ההפגנה בשבת ההדחה. צנום ושחור ושערו האפור מזדקר פרע כעולה בלהבות. שיניו הספורות, החומות מניקוטין, בלטו מתוך פיו, ועיניו שצבען כחול ועכור יקדו בזיק מטורף. פיו נדף ריח יין חמוץ וזול. לחייו שקועות. היה לבוש חאקי, חולצתו פרומה וגדולה ממידתו. ואולי גופו הוא שהצטמק. אצבעות ידיו גרומות ומעוקלות, והציפורניים שחורות עד שפוליק ממש נמשך להסתכל אל כיעורן. היה יום חם, והעיתונים ומודעות הרחוב מלאים בבחירות הקרבות ובאות. בחירות העומדות בסימן הדחת לבון, וחוסר נכונותן של מפלגות הקואליציה הקטנות להשתתף בממשלה חדשה בראשותו של בן־גוריון.

השיכור פתח את דלת המונית בתנועה נמרצת מדי, וידו רעדה. מיד לאחר שהתיישב החל צועק ומנופף את ידו. “קורבט־וואַיאַמאַט!” עלתה הגניחה והתנגנה מתהום קרביו נפוחי היין. הוא הכריז כי הרע מכל העולם הן הנשים, וגרועות מכל הנשים הן הפולניות, שהן כדבש מבחוץ ורעל מבפנים, חיוך מתוק לאורח ולזר, מקל־חובלים לבעל, לקצר ימי סבלו של המסכן.

אמנם, את כוונות ליבו הביע בעברית כושלת מעורבבת באידיש ובקללות רוסיות ופולניות. “טפו! פשאַ־קראֶב! טפוּ!” חזר והגיד כל הזמן בלוויית יריקות. יריקות קלושות אמנם. נראה כי יבש מקורו. לידו ישבה במונית אישה מבוגרת שהיתה, לרוע־מזלה, ממוצא מזרח־אירופאי בולט. הוא עיווה פניו ונופף מולה את אגרופו הצמוק, ולא חסך ממנה מתשבחות פיו: “פרוסטיטוּטקה!” הצטווח ועיניו ירו זיקים.

הגברת המסכנה הגנה על כבודה בשתיקה גאיונה ובמנוד־ראש, מתעלמת ממנו. ואולי גם בת־שחוק של הנאה כמוסה היתה מחלחלת ועולה במסתרי גווה המתמרמר.

שנאתו לנשים לא התייחדה ליוצאות פולין בלבד. נערה מעדות המזרח, אשר ישבה במושב האחורי, התכבדה מפיו בכינוי “אַ־שווארצֶה!” – פרצי רוגזו באו לסירוגין, בלוויית כינויים של חן כגון “פְּשאֶקוּפּקֶה!” – “אידיוטקה!” – וכיוצא באלו, הערות ארסיות על טבען המתוק והמופקר של הנשים. אם לדעתו ישאלו, אז – “שיטן פייער אויף אַלֶע פרויען,” מוטב לשרוף את כולן. וכמו כדי להדגיש את סאת שנאתו העלה על פניו כמין חיקוי נתעב לארשת פני אישה. הוא ציפצף את קולו והרים אגרוף. הרוק המועט ששרד בלחלוחית פיו ניתז לעורפו של פוליק, אשר ישב במושב הקדמי ליד הנהג. ופוליק חש, מה מוזר, הנאה נסתרת למשמע חרפותיו של השיכור. הלא אני הייתי צריך לצעוק כך ברחובות, אם רק היה לי אומץ.

כאשר הורידו את השיכור מהמונית הכריז על עצמו שהוא קומוניסט, וצעק שברוסיה טוב יותר, סטאלין צדק, בממשלה יושבים פאשיסטים וגנבים, וכיוצא באלו איחולים עסיסיים בלשון הרוסית העממית, בתוספת יריקות יבשות על פני המדרכה, ורקיעת רגליים נזעמת.

“טראגדיה ישראל!” קרא אחרי המונית המתרחקת.

תל־אביב החמה, איך אפשר לחיות בה בקיץ? מה טוב לעשירים שנוסעים כל קיץ לחוץ־לארץ. משוחררים מאימוני־הקיץ.

לא יכול היה לשאת עוד את מבטיהם הדואגים של אימו ושל מנחם, והבטיח להם לחפש עבודה בנגב, על טרקטור, כשיחזור מהשירות במילואים. נדמה היה לו שהם מתבוננים בעין רעה בכל פרוסת לחם שהוא אוכל. בטלן. אוכל לחם חסד. היה יוצא ומסתובב שעות ארוכות בעיר, באפס־מעשה, סיפר להם שזה בקשר לעבודה בנגב.

יום אחד בצהריים נסע ליפו לאכול חומוס במסעדה של יוניס, ברובע הערבי. אחרי הארוחה המשיך לטייל ברחוב קדם לקראת הים, וירד לחוף בסימטת הדייגים. דילג על פני הריסות וקילוח דק של מי־שפכין. על השוניות הסמוכות לחוף עמדו שלושה דייגים במכנסיים מופשלים והשליכו חכות. הים היה שקט להפליא. סירות אחדות היו מונחות בשיפוע, מחציתן במים, ואחרות קשורות במעגן טבעי אשר נוצר בין הסלעים לחוף. זרזיף מי־השפכין קלח סמוך לים ונספג בחול.

מן החורבות אשר למעלה התגלגלה ובאה ישישונת. לגופה מלבוש אפור ודהה, שהוא בין שמלה לחלוק, והיה תלוי עליה ברישול. במדרגה האחרונה, בין תלולית של חורבות לבין משטח החול הטובעני, מעדה ונפלה מתוך גלגול אברים. היא היתה יחפה. פירפרה רגע ככדור, ושכבה בלי־נוע. אחר־כך היכתה פעם־פעמיים בחול, ומיד התרוממה, כעשוייה גומי, בהילוך מתנודד, וכלל לא ניזוקה. היא עמדה במי־אפסיים והחלה רוחצת. כפפה ראשה ושטפה את פניה. דיבללה את צמות שערה הלבן והכחוש, וחפפה אותן במים המלוחים, כשהיא שואבת אותם בכפותיה. אחר כך כרעה, ושטפה רגליים עבות בשר ולבנות. לאט־לאט התרוממו קיבורות ידיה, בין ברכיה, ביד האחת הפשילה מעט את שמלתה, ובשנייה התיזה מים אל בין ירכיה, שוב ושוב, והיד ששטפה את חמוקיה נעלמה מדי פעם בחריצות בתוככי גופה הכבד והבלה.

פוליק ריחם עליה. היא הזכירה לו את חלום הביעותים שלו. זו, הרי אין לה אפילו מים בדירתה, וכל ניקיון גופה בא ממי הים המלוחים. בהם היא שוטפת את עיניה ואת מבושיה, כאן על החוף, בין הדייגים לבינו, ולמקומות מוצנעים אחרים שבגופה אינה מעיזה להגיע מפני הבושה.

הוא הסתכל כמכושף בגוף המסורבל שרחץ עצמו במי אצות ירוקות ומלח. קפלי הבשר העצומים, המלבוש האפור, ומרחבי הים הפתוח למלוא כל העין, ותל־אביב על בנייניה הצומחים ועולים. והלובן, אחד היה הלובן מגבול העיר צרובת האור, הלוהטת בסיד לבן, ועד למפלי רגליה של הזקנה, תחת שמש אדישה. והדייגים, המרימים חכות אצל השוניות, מרחק עשרות צעדים בלבד ממקום עמדה, אינם טורחים כלל להסב עיניהם אליה. משום מה העסיקה אותו המחשבה – האם בכל יום היא רוחצת? ובחורף? ואולי היא מחכה לבוא ימות החמה. מתגלגלת אז מן החורבות אל הים, נופלת וקמה, ובעת רחיצתה מתעלמת מכל הסובב אותה, אפילו ממנו העומד מרחק פסיעות אחדות ממנה.

העיר היתה חמה ולחה והוא לא היה יכול להתרגל לקיץ התל־אביבי לאחר רוחות הערב הירושלמיות הקרירות ואקלימה היבש של העיר בהרים. הוא הזיע והתקלח שלוש פעמים ביום, והלך לשחות בים. השמש היתה שורפת אותו, ובחוזרו היה שוקע לתוך שנת יום כבדה, טרופת הזיות על נשים שזופות ועירומות שהתקלפו מבגדי־הים הצרים שלהן ואשר מניחות לו לגעת בגופן ולהתגלגל עימן בפריצות בחול החם, על פני החוף ההומה. וחלום הביעותים על אודות האור הממית העולה בחלון ביתו העתיק. והוא היה מתעורר נפוח וכואב כאילו קדחו חור בראשו, נצלב במבטיהם של אימו ושל אנוש ומנחם, שהם כמאשימים אותו על בטלנותו ועל שהוא חי כביכול על חשבונם. ובלילה שנתו נודדת והוא מתהפך שעות ארוכות על משכבו הצר אשר בחדר האורחים.

הוא המשיך דרומה לאורך החוף. במקומו אחדים נגעו גלי ההריסות בים, והיה צורך לטפס בין שברי קירות מעוקמים. מישהו גילח חלק ניכר מבתיה של השכונה, שהיתה כמעט נטושה, ודחפם בערימות למטה אל החוף.

במרחק ממול, מעבר לגוש של מפולת בניין שהזדקר כצוק אל תוך המים, ירדה ובאה חבורת ילדים חשופי גו ובתווך נערה אחת, גבוהה מהם. פוליק הלך ופניו שקועות בהתבוננות בערימות הצדפים. היו שם חרסים משוייפים שצבעם חום־אדמדם. פסי הירוקת נערמו על החוף לאורכו, בין תילי הזיפזיף הטובעני לבין חלקתו הקעורה וההדוקה היטב של קרקע הים. קרקע שגלים משתברים אליה, והרגל אינה שוקעת בה. באוויר עמד ריח חמצמץ ומשכר של חול, אצות, מי־שפכין ומלח.

מרחוק חשב את הנערה לאישה קטנה. סקרנותו התעוררה והוא הרחיב צעד לקראתם. הם עצרו במפרץ חול טבעי קטן, והניחו בתווך ביניהם כמה צנצנות וקופסאות. בנפול צילו עליהם הרימו עיניים והסתכלו בו. קודם עשו עצמם שאינם מרגישים בנוכחותו. הנערה לבשה חולצת טריקו צהובה שהיתה פתוחה עד לטבורה, ומכנסי פיג’מה פרחוניים ושקופים למדי שהגיעו עד לברכיה. גופה היה שחום ונערי, כפות רגליה ענקיות, שערה שחור ועיניה הגדולות בורקות אף הן בגוון פחם עמוק. היא היתה כבת אחת־עשרה, ואולי יותר, ומבעד לקרע חולצתה נשקף חזה נערי וחלק, ורק בהתכופפה דומה היה שבסתר חיקה מזדקרים כבר שני פקועי שד בתוליים של נערה שאך זה החלה מתבגרת. חול הזהב דבק בקיבורות רגליה ובשערה. ופראית נראתה, כמו נולדה מן הים.

היו שם כמה תינוקות כבני ארבע וחמש, לבושים בתחתונים, שזופים, וכרסים להם נפוחות ומזדקרות. בהם שתי ילדות. הם התפתלו כתולעים בחול, קמו ונפלו, נישקו וליטפו זה את זה, והסתכלו בפוליק במבט זקן ובוהה, כמו חדרו לתוך נשמתו. ועוד אחד, נער כבן תשע, שעסק בדיג, התיידד מיד עם פוליק, כמו מתוך הגנה עצמית, למען לא ילטוש פוליק עיניו לעבר הנערה, שהיתה כנראה אחותו הגדולה.

פולק עמד סמוך להם והסתכל במעשי הנער. כפי הנראה קנה את אמונו של הנער, והלה הראה לו כיצד דגים: לקח צנצנת ריבה ריקה, כיסה על פתחה בנייר לבן, והידק בגומייה, או אולי היה זה חוט, סביב לשוליים. הוא פצע חור שעוביו שתי אצבעות במרכז תוף הנייר, ומרח את שוליו בקמח. הילדים הביאו עימם שקית קמח שקצותיה התלחלחו. גם הצנצנת היתה רטובה, ומלאה חצייה במי ים אשר פתותי קמח שנתבצק הלבינו אותם כמין תמיסה. הנער קפץ כעשרה צעדים אל תוך הים, והניח את הצנצנת על קרקעיתו. המים הירקרקים היו שקופים. איש לא רחץ בין שוניות הסלעים סביב. זה היה יום שמש קשה ומייבשת, אך סמוך לחוף היה עדיין קריר. התינוקות רעדו. שיניהם נקשו, והם הביטו בפוליק בסקרנות, כמצפים לדבר־מה.

הנער חזר לחוף, ומאחוריו ראה פוליק כיצד נחיל הדגיגים מסתער אל הצנצנת ומשחיר בהמונו את סביבות פתחה. הנער שב ונכנס בזהירות למים, ובהיותו קרוב לצנצנת קפץ לעברה והשתטח במים, מכסה בכפו על פתחה. הדגיגים נפוצו לכל עבר. הים העכיר והתמלא סילונות של קצף לבן. הנער עמד סמוך לפוליק, רטוב ומרתית, והגביה את הצנצנת כלפיו. היא היתה ריקה. מאום לא רחש בתמיסה הלבנבנה. התינוקות הביטו בפוליק כמתנצלים בעד הנער. וזה מרח פעם נוספת את שולי הצנצנת בקמח הדביק, ורץ לפרוש את מלכודתו בים. זה היה לו עניין של גאווה. והפעם הצליח הדיג בידו. שני דגיגים שטוחים ושקופים, שצבעם אפור־בהיר ואורכה כארבעה סנטימטר, התרוצצו בצנצנת, מבוהלים, והוא שפך אותם לתוך קופסת פח גדולה.

מרחק צעדים אחדים בתוך הים התנוסס חלקו העליון של צמיג מכונית, שחור כפחם, אשר הגלים לטשוהו. על דעת הנערה עלה פתאום לנסות למשותו מן המים. היא בטשה ברגליה במי האפסיים, אך מעדה סמוך לצמיג, בלי להגיע אליו. הגלים כרו בור עמוק למדי בים, ומקום הבור בין הצמיג לבין המים הרדודים בחוף. הנערה נרתעה וחזרה לחוף. מכנסי הפיג’מה הוורודים שלבשה היו רטובים עד סמוך למפשעתה, והבד, אשר המים עשוהו שקוף, גילה את רגליה הערומות.

משום מה התעקשה וחזרה לים. הפעם נכנסה עד מותניה במים, תפסה בצמיג ומשכה אותו אליה. אלא שהצמיג היה כבד מכפי יכולת כוחה להרים, וגם נעוץ עמוק בשרטון חול חבוי, שרטון שהתרומם כנראה במים כמין גבעה נעלמה. ושוב חזרה לחוף. שיניה נקשו. שפתיה הכחילו. האריג הדק חשף את בשרה מפנים ומאחור. פוליק התבונן בה פרק זמן שהיה כנראה ממושך מדי. כי היא החליפה עם אחיה מילים אחדות בערבית, שהיו מכוונות אל פוליק. הוא פנה ללכת. הם הביטו בו כקוראים את מחשבותיו. כקודחים חור בראשו. ושב חלפה בקירבו אותה תחושה מוזרה, שהללו חודרים לתוך נשמתו ומציעים בפניו משהו אפל מאוד. טומנים לו פח. עיני התינוקות נעדרו אף הן כל שמץ של תמימות. הם ניחשו כי התעניינותו בלכידת הדגיגים היתה רק תירוץ. והם הפשיטו אותו, המבוגר מהם, במבטים ידעניים, כקונים עליו כוח שלטון סמוי, כקורצים אל זוהמה שבתוכו.

מנחם רמז לו במפורש, שיחת גבר אל גבר, לפנות לפסיכיאטר. משפת החלקות של מנחם הבין פוליק איום מסותר – הם רוצים לכלוא אותו במוסד אם לא “ייטיב את דרכיו.” משום מה השתרבב גם שמו של דב פורטוגל לשיחה. דב יודע על “מעשיו היפים” בירושלים. דב גם הגן על עפרה מפני ההטרדות של פוליק. פוליק נעץ מבטו ברצפה ושתק בעקשנות. לכו לעזאזל אתם כולכם.

כתם של צל, כפרח אפל, נשקף מבין ירכיה הלחות של הנערה, ונסך בו תחושת שיכרון מהממת, כאילו הוא חולם את הרגע הקרב ובא. הים והחוף הנטוש, וביבי השפכין הנוטפים באדישות את קילוחיהם החומים אל תוך החול הטובעני והרך. הנערה הרטובה שהחלה מתקוטטת בערבית עם אחיה ומטפסת עליו ומושכת בשערו. התינוקות שזחלו סביבו, מלקטים צדפים ומשחקים בהם, גופם הזעיר קלוי בשמש. תחתונים שהאפירו, גדולים מכפי מידתם, מכסים על אחוריהם כסחבות נפוחות. באצבעות רגליהם הפשוקות חפרו בזיפזיף הצהוב, והם שוכבים על בטנם, ובוהניהם העצומים מטביעים סימני חורים בחול.

“אתה רוצה זיג־זיג, אדון?” פלט לפתע ילדון פרוע שיער. ילדון שהיה יושב על שתו המצומק, אצבעו תחובה לו בטבורו הבולט, והוא מתבונן בפוליק ובנערה הגדולה חליפות, אמנם מסונוור בשמש, אך במבט זקן ויודע כל. הם שתו את פוליק במבטים כאובים וממושכים.

למשמע המילים הערביות הצטחקה אליו הנערה, בפריצות, כך נדמה לו. שמטה עצמה מחברת אחיה, ובאה ועמדה מולו ברגליים פשוקות, לוטשת עיניה אליו, כמתגרה בו, כמציעה עצמה, האם יעז לגשת?

התינוקות דממו בסקרנות אורבת, בפה פעור… יכול היה לשמוע את ריאותיהם הקטנות כשהן חורקות בציפייה עקשנית וקשה. אחר כך תפסה הנערה את הילדון בעורפו, כגור חתולים, הרימה אותו וזרקה אותו לתוך החול. תחתוניו השתלשלו לארץ, והוא בכה. החוף רחש עירום, ואף פוליק חש עצמו עירום בפניהם, כאילו הגלים והשמש קילפו אותו. כאילו הכול מותר. העיניים שסגרו עליו מכל עבר נצצו בבוז. בכמיהה. אתה רוצה, אדון? חולצתה הצהובה התרוממה. היא עמדה לצד אחיה וניענעה את ירכיה הפחוסות כמרקדת, ושרה בצרידות ניגון ערבי מתמשך ועורג. והזאטוטים המלוחים וקלויי השמש קמו ומחאו כפיים גולמניות, בלא קצב, בלא חן, במין קהות חושים אטומה ועקשנית. וזו מלכסנת עיניים שחורות ובוערות אל פוליק, לראות מה תהא תגובתו.

הדייגים המשיכו להטיל חכות אצל השוניות לאורך החוף, אמנם קרובים, אך כשרויים בעולם אחר, ולא הסתכלו ולא שמו ליבם למחזה. פוליק ביקש לברוח מפני הדיגדוג המהמם אשר מתפשט בקירבו, מפני תחושת החופש המוזר והמטריף את הדעת, מפני בדידות זו, פריצות זו, של היותו מבוגר יחיד ביניהם. אך עמד מסומר אל מקומו, מתבונן בנערה שחדלה משיר העגבים והתנפלה אל אחיה, שזרק לעומתה מילה ארסית, והיא נושכת את אוזנו ומתפתלת עימו במהלומות שהן ספק צחוק ספק כעס אמיתי. רגע רצה לגשת להפריד ביניהם. אך לא היה יכול לבוא ולהפריד ביניהם ממש, מפחד פן ייגע במבושיה הלחים, תחת לאריג השקוף. היא בתולה. בתולה מושחתת. ואצבעותיו… אצבעותיו קפאו כמו אזל מהן הדם. הגלים זימזמו באוזניו. לבן, הכול היה לבן. שטוף אור משחית. כאילו שני הדגיגים השקופים פתחו במירוץ מטורף בתוך עורקיו, מושכים אחריהם ברשת דייגים ענקית את חוט מחשבותיו ומסכסכים אותו ומטריפים עליו את דעתו.

אותו יום ביפו, מול גלים מקציפים שבאו ממרחקי הים, ולנכוח עיניה השחורות, יודעות סבל וחטא, של נערה, נערה שחמוקיה לחים וחשופים לשמש ועורה זך וחלק כלחיי תינוק, ידע – עפרה אמנם נעלמה מחוג עולמו, אך הוא נידון להמשיך לחיות, ולאהוב. להתאוות לדבר מה עד כלות הנפש הרי זה כמו לאהוב את האוויר, את הים. זה גדול מהכיל. הוא רצה להמשיך בכוחות עצמו את העבודה על אפלטון, שלא במסגרת האוניברסיטה. אך לא הצליח לרכז את מחשבותיו בנושא אחד. רעיונות באו אצלו ופרחו כחזיונות יום שרב. הוא רצה לשבת ולערוך מחקר בעיתונים ישנים מן התקופה בה נהרג אביו, כדי למצוא, כך האמין, פרטים חדשים. אולי היה עליו להיפגש עם צבי ולדבר איתו? שיעזור לו בקשר לצבא? יאמר לו מה באמת חושבים על אודותיו, ומדוע קרו כל הדברים האלה יחד לאחרונה? הלא צבי הציל אותו מן השוטרים. אבל, חוש פנימי עיקש ועיוור לחש לו שהיה משהו בין עפרה לצבי, והוא לא רצה אפילו לדמות לעצמו מה היה, אך ידע שאותו עניין יעמוד כמחיצה בינו לבין צבי, ולעולם לא יוכל להיות גלוי ב עימו, ובהיסוב השיחה על אודות עפרה, ישתתקו.

הוא פנה ללכת. ילדון חום וצלוי שמש זחל לקראת תינוקת אחת שהתפתלה בתוך הפקעת הרוחשת הזו של תולעי אנושי, בחול, נשק לה על לחייה בלי לגעת בה בידיו, ובעודו זוחל על גחונו, לחש:

“מַסְכִּינַה לַה־פּוּפָּה, שם לה־פופה…”

והתינוקת השזופה התרוממה, וביד זעירה, שגרגרי חול זהוב כיסוה ונשרו ממנה, הצביעה לעבר החורבות. וגימגמה גם היא – “שם, שם, ילדה מסכינה…” ליבו פעם בקירבו, מטורף, כיצד יכול לדעת כי יצור זעיר שהיה חי היה שם? אבל ידעתי, לחש לעצמו. מוזר, אני לא יכול להסביר כיצד, אבל ידעתי כי תינוקת אחת מצויה סמוך לשם, נזרקה אל בין החורבות, ועקבות הדם שהתקרש, אולי דמה של האם, מצויים בשמלתה ובציצית השיער אשר לראשה. בערב, כאשר נזכר במאורעות היום, נראה לו אותו צירוף מאורעות כה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת. מפני מה עלה בדעתו לנסוע לאכול צהריים ברובע הערבי של יפו, לרדת אחר כך לים, ולשוחח עם הילדים?

הוא ניגש אל הילדונת בצבע השוקולד, הזוחלת בחול, הרים אותה, על כרסה הנפוח ותחתוניה המשולשלים, התבונן אל תוך עיניה השחורות, שננעצו בו במבט של חיה ערמומית, ואישוניהן רצים הנה והנה בתמיהה נפחדת, ושאל:

“ילדה? איפה ילדה?”

מיד קמו כולם וסבבו אותו והחלו מכרכרים ומשכו בבגדיו כעדת כלבלבים שהשתגעו. שמחה מוזרה ריצדה בעיניהם, והם החלו לרוץ לעבר החורבות, והנערה, שמכנסיה התייבשו והלבינו, וכיסו עתה על ערוותה הבתולית, לחשה לו בעלותה עימו יחד מן החוף, אחרי הילדים – “לה־פופה גדולה. לה־פופה מסכנה. עיניים אדומות. זרקו לה. בלילה. ילדה קטנה.”

ובלחישתה זימזם, כניסור טורדני, זכר הצעתה הקודמת, על החוף. לכפות רגליה הענקיות, שנראו מבוגרות מגווה הנערי, היו ציפורניים שחורות ועבות, מרוחות בששר כתום. מאוחר יותר הבין כי הילדים שיחקו שם, במקום בו מצאו את התינוקת, וכאשר גילו אותה הניחוה מתוך פחד. וברחו. מפחד מה? האם ידעו מי הם הללו שהניחוה שם? פוליק נסחב אחריהם. העלייה המהירה קשתה עליו, והללו טיפסו כסנאים, ברגליים שחומות ודקות, ורק הלובן הצהבהב של כפות רגליהם מהבהב מול עיניו במרוצתם גבוה ממנו במעלה התלול. הנער עם פחית הדגיגים נסחב אחריהם במאסף, כמתנגד לגילוי הסוד הכמוס. המים בכליו שיקשקו. הנערה, צמודה אל פוליק, חקרה אותו במבטיה, כמצפה לדבר־מה. אתה רוצה זיג־זיג, אדון?

ביום שישי בצהריים הגיע עם מזוודה ותרמיל אל בית אימו. חלקם הגדול של ספריו נשאר בירושלים, אצל גברת לוי, לה הוא חייב שכר דירה עבור החודש האחרון. לרוע מזלו אזל כספו. וכך נגוזה תוכניתו לשכור חדר בתל־אביב לאחר שנמלט (כך בפירוש הרגיש – נמלט) מירושלים. יחסיו עם גברת לוי התקלקלו מפני החוב. ייקים אוהבים דייקנות. קודם לכן היתה מזמינה אותו לפעמים לשתות כוס טה, ובערב מפתיעה אותו כשהיה מוצא פרוסת שטרודל של תפוחים, מאפה ידה, על שולחנו.

הם הגיעו אל פנים בית הרוס וערוף גג, אשר רק שניים מקירותיו, הפונים לים, עומדים על תילם. שם בפינה ישבה, על גבי חבילה עטופה סמרטוטים, בובה גדולה. רגליה היו פשוקות, גבה לקיר, שמלתה מופשלת, גרביה הלבנבנים והזעירים מופפלים על זוג נעלי פלסטיק בהירות. שערה הערמוני פרוע ותלוש, וסרטי תכלת אחוזים בקצות התלתלים השמוטים על רקותיה. עקבות דם שנקרש, אשר ניראו כבוץ צמיג, דבקו בשערותיה וגרמו להן להזדקר, ליכלכו את שמלתה הכתומה, זרועת הפרחים הכחלחלים, ואת צווארון התחרה השקוף. היו לה ריסי מברשת שחורים, גבות מצויירות בצבע פחם על פני מצח בובה ורוד כסוכרייה. עיניים פעורות, זגוגיות, שנחרתו בזיכרונו כתמונת בלהה.

התינוקות התנפלו על הבובה ולא שמו לב לקורי הדם הנקרש, נשקוה ומשכו אותה, ואז התגלה הצרור העטוף סמרטוטים שהיה מונח תחתיה, ומתוכו ביצבצה כף יד פעוטה וכחולה של תינוק. פוליק משך את הצרור מבין זרועותיהם הדקיקות, שהתפתלו עליו כחבלים. גרגירי חול צהבהבים, יבשים ודוקרניים, פיכפכו ונשרו מן הילדים במגעו עימם, צימררו את עורו בפחד סתום. הוא שנא כשהיו נוגעים בו. ופחד לגעת בצרור. השמש צרבה את עורו. פניו כמו רחשו נמלים, וזיעה קרה עלתה במצחו. הם בכו והוא הצליח להוציא רק את הבובה מבין ידיהם. נדמה לו שהצרור הדיף ריח. משפת הים עלתה ובאה צווחה ממושכת של חיה שכולה, שהקפיאה בו את הדם. כאילו עומדים להתנפל עליו. ואולי היתה זו צפירת ספינה בים? אלוהים יודע. למה הם בוכים? עליי להימלט.

“למשטרה! למשטרה!” הסביר, אך הם לא הבינו. בכיים שיגע אותו. רצה להכות אותם. מדוע אינם מבינים? קרע את הבובה מבין אצבעותיהם החמדניות, החזיק בה תחת לזרועו, ומיהר לרוץ משם. החורבות התגבהו מולו ככל שהעפיל לעלות בהן. לבירינת של הריסות ומבואות סתומים. מאי־שם צץ וחזר מולו הנער של הדגיגים. פוליק שאל אותו כיצד אפשר לצאת לרחוב קדם, רחובו המרכזי של הרובע הערבי. הנער הראה לו דרך – תל אבנים, וממנו כבש מדרגות תלוי באוויר בלא מעקה. כאשר הגיע פוליק למדרגה הראשונה, צעק אחריו הנער, אך כמהסס, בסימן שאלה –

“הביא עשרה.”

פוליק לא הבין מה הלה רוצה ממנו. הנער טיפס אחריו, ועמד על בליטתה של גבעת הריסות, אשר הסתירה את הבית בו נמצאו הבובה והצרור. הים הכחול, על כל כפיו השחורים והירקרקים, המפרץ והדייגים, התפרשו למטה הרחק מאחוריו. למרות קומתו הזערורית ניראה עתה ענק, ודמותו מזדקרת גבוה מעל לאופק.

החבורה שפגש פוליק על החוף נעלמה מן העין, אך הוא חשש כי בעוד רגע יעלו בעקבותיו. ירד אל הנער ושאל מה הוא רוצה. והלה בשום אופן לא פירש את דבריו, רק פשט את ידו, ומיד משך אותה בחזרה, ושוב אמר –

“הביא עשרה.”

והיה כמתבייש. אך עיניו הציצו לעומת פוליק מבעד לראשו המורכן, וסקרו אותו במבט ערמומי ותובע, כמו מאשים אותו על שקיבל את שירותו בחינם. אזיי הבין פוליק מדוע נחפז הלה ללוותו כברת דרך, ולהראות לו כיצד יוכל לצאת. פוליק העביר את הבובה מיד ליד, הוציא את ארנקו, ושקל על יד הנער שתי מטבעות, יותר משחשב הנער לקבל.

לפתע עלו והתפרצו מולו כל בני החבורה שעזב בבית החרב, ופשטו אף הם את ידיהם אליו, כקבצנים. התינוקות רעדו, דבוקים זה לזה, שיניהם נוקשות כמתוך שקיקה לאשר עתיד להתרחש, ובעיניהם מבריק מבט תקיף ומבוגר, כנושים בו חוב, ומוכנים להתנפל עליו או לפרוץ בזעקות אם לא ישלם.

פוליק חילק ביניהם את מרבית הכסף שנותר בארנקו: מטבעות, שטרות של מחצית הלירה, ולירה אחת בודדת. עיניהם נדלקו בברק של זכייה מן ההפקר. הוא ביקש מהם לראות בכספו כמין תשלום, כדי לשמור על הצרור עד בוא המשטרה, ולא לגעת בשום דבר.

הם הסכימו לדבריו במילמול חסר פשר, בלי להבין מאום. הוא השתדל לתחוב את הכסף לידיהם בזה אחר זה, אך הם נדחפו והתקוטטו, מטבעות נפלו ארצה והם זינקו אחריהן. יותר מכולם הגדילה עשות הנערה, שדחפה את הקטנים ממנה, והיכתה אותם, ולבסוף אספה את מרבית הכסף אליה. הנער, אחיה, היה היחיד שלא השתתף בתכונה, אלא הסתפק בשתי המטבעות שניתנו לו, ועמד עם פחית הדגיגים בידו והתבונן בפוליק, שקוע במחשבות.

פוליק עזב אותם ומיהר לעלות בכבש המדרגות ההרוס שניצב במקביל לים. הוא רץ. עבר בסימטה על פני משפחת נשים רעולות פנים, שישבו בצל אחד הבתים. ניגף. נפל. מיד קם והמשיך לרוץ מבלי להתבונן אליהן, ואל הרושם שמנוסתו עושה עליהן. אולי מי מהן היא האישה? הרוצחת? והיתר אימהות לחבורת הזאטוטים מן החוף. הוא עלה בסימטת הדייגים אל רחוב קדם. “זה הרחוב רחוב קדם, מקודם רחוב 60,” אמר לעצמו ורץ לאורך כל הרחוב. חלף על פני המסעדה של יוניס מבלי להתבונן אל תוכה. פחד פן מישהו המכיר אותו נמצא שם. פנה ימינה לרחוב שערי־ניקנור, ועלה במרוצה, חסר נשימה, את כל העלייה, חלף עם הבובה הפרועה תחת זרועו על פני חבורות של תלמידי בית־ספר תיכון, לבושים מדים של כחול ותכלת. התלמידים עמדו משני עברי הרחוב והביטו בו בעיניים תמהות, ובלשו אחריו, שמא מישהו רודף אותו.

הוא זרק עצמו שמאלה לרחוב יפת החשוך, רחוב שמבואות בתים קודרים ועתיקים סוגרים עליו. ורץ במורד הגבעה, עבר על פני הצירות היוגוסלאבית, שם, באמצע המדרכה, נטוע עץ עתיק שקנוקנות שורשיו תלויים באוויר בגובה של פחות מקומת אדם. פוליק שכח לכפוף ראשו, והשורשים החלולים, כנטיפי סלע ממולאים אוויר, היכו על מצחו ושרטו אותו עד זוב דם.

אלא הוא לא חש בדבר, ורץ הלאה, עבר על פני הגשר, אשר מתחתיו רחוב יהודה הימית, וירד בדילוגים, מבלי שים לב מה משמאלו ומה מימינו, על פני הכנסייה ובית החולים הצרפתי. ורק מכבסה אחת גדולה, שריח קיטור לבן נודף מפתחה, נחרתה בזיכרונו מפני המבט החטוף שהעיף לעברה. היתה שם זקנה אחת, פועלת צמוקה, אשר בעוברו שם לפני הצהריים עמדה ליד מכונת הגיהוץ הענקית וקיבלה במו ידיה את הסדינים הלבנים מבין הגלגלים המעלים אד חם. עכשיו היא ישבה בפינה, ליד הפתח, על קרש גיהוץ גבוה, מרופד בד לבן, ואכלה כריך. היא ישבה על הקרש ורגליה הזעירות דישדשו באוויר. בעבור פוליק על פניה פערה עיניים תמהות לעומתו, וכאשר הבחינה בבובה, נדמה היה לו כי לרגע קרצה אליו. אך הוא כבר חלף ועבר משם, מותיר מאחוריו את מבוא הרחוב של המסעדות ודוכני הדגים המטוגנים, שהעלו ריח חריף, את כיכר השעון ומגדל השעון, ותקוף התרגשות קדחתנית נכנס אל תחנת המשטרה [מול כיכר השעון. – אב"ע] והודיע על מציאת הצרור.

לאחר שעה קלה לקחו אותו בניידת, והוא הוביל אותם אל החורבות, והראה להם את המקום בו נמצא הצרור. אבל הצרור לא היה. אולי טעה במקום? הם חיפשו שעה ארוכה בבתים החרבים שבסביבה, ומאום לא העלו בידם. פוליק סיפר על הילדים, אך איש מהם לא נראה בסביבה, כאילו היו חלום בלהות. כמו בלעה אותם האדמה. השוטר לא נטה להאמין לסיפורו. אולי היתה זו יד של בובה ולא של תינוק? אך פוליק עמד בתוקף על דעתו. הוא תיאר באריכות את המראה שהתגלה בפניו.

השוטר, בדרגת סמל, חקר אותו ארוכות היכן הוא גר, מה מקצועו, כיצד נקלע למקום. ביקש ממנו תעודת זהות. החתים אותו על העדות שרשם מפיו. אמר ששוטרים יחקרו בדבר ויעברו עוד הלילה מבית לבית כדי לגלות מי היו הילדים על חוף הים, כיצד נזרק לשם הצרור, ומי העלים אותו. הוא רשם את כתובתו של פוליק ואמר שיקראו לו פעם נוספת לתת עדות.

האומנם יקראו לו?

מרגע שהתייצב במשטרה היתה לו הרגשה נעימה. למרות שהיכו אותו שוטרים בגלל לבון, ולכאורה היה צריך להיות לו בליבו עליהם, הנה הוא עומד ומדבר עם סמל־משטרה בלי חשש. הוא ממלא את חובתו ככל אזרח נאמן. הרי שאין לו מה להסתיר מפני המשטרה. אילו היה לו שיגעון רדיפה היה צריך להתרחק מהם, מהיותו בטוח כי הם מחזיקים בידיהם עדויות חשאיות לחובתו. מצד שני, הנה ראסקולניקוב רץ אל החוקר, דווקא משום שהיה אשם, כדי להסיק חשד. כלומר, רצה שיחשבו: אם הוא מופיע מרצונו במשטרה, סימן שאינו אשם. כלומר, הלא מזמן רצה לבוא למשטרה, לומר להם, למשל, שברצונו לכתוב מחקר על עבריינים צעירים. ובינתיים לקשור עימם קשרים. ללמוד מקרוב את מכונת־האמת, את המעבדות, לראות איך חוקרים פושע, טביעת־אצבעות, כדי שאם פעם יצטרך, כמו ראסקולניקוב. כלומר, כשסכין הירקות בידו, במטבח הצר, עם בעלת הבית, או אם בכלל, יגיע הרגע, בו לא יוכל לשלוט…

כלומר, אולי הנורא מכול, שהוא מרגיש את עצמו אשם מבלי שחטא בדבר־מה. אשם רק מפני שהוא יודע שהוא אדם בעל מחשבות מסוכנות, אשר עליהן צריך לתת את הדין, כבוגד, כמרגל. אך הם לא יודעים כלל שהוא נושא בקירבו חומר נפץ פנימי בעל עוצמה הרסנית. לא. זה לא איכפת להם כלל. זה לא כתוב על מצחו. אם היו יודעים על אודותיו כל מה שהוא יודע – היו צריכים כבר מזמן לחסל אותו, כמו את פנחס לבון.

אולי בכוונה מתעלמים ממנו?

הוא היה ניגש לפסיכיאטר אלמלא הצבא. כיצד יהיה בטוח אם הוא מחפש מרגוע לנפשו או רק תירוץ כדי להשתמט מחובתו כחייל? הוא החליט שהפעם לא ייצא לשירות במילואים, וכל בוקר בהתעוררו הוא אומר לעצמו – כמה טוב שאני עוד לא שם. אבל ידע כי סופו לצאת. יותר מדי הוא מרחם על עצמו בזמן האחרון. יותר טוב שם בצבא מאשר בבית אימו בתל־אביב. יהא עליו לנהוג חיסכון בשארית כספו, כדי שיספיק בידו לפחות לשתייה ולוואפלות בשבועות החמים שיעברו עליו בשדה. האוכל של הצבא לא טוב. אם יילך לפסיכיאטר יוכל להשתחרר מן השירות במילואים, אבל אז יאבד את חירותו. יכלאו אותו, במוסד, ויוציאו לו שם של משוגע.

צחוק. לא רק גנב אלא גם משוגע. ואורי בן־עמי, כך כתוב בעיתון, זכה עתה במילגה לשנת השתלמות באוניברסיטת ברקליי, בקליפורניה. ספרוֹ על מלחמת סיני הופיע לפני שבועות אחדים, וכבר עורר התעניינות עצומה בקהל. בביקורות שפורסמו בעיתוני השבת נכתב, שהוא הצליח לבטא באופן כמעט דוקומנטארי גם את גבורת החיילים, גם את שנאת המלחמה, גם רמז בעקיפין שכל המבצע היה מיותר, וגם העלה דיוקן מרתק של מפקדים ישראלים בקרב. מתברר, אפוא, שכמעט הכול מרוצים ממנו, ומציינים שהוא הצליח להתמודד עם נושא המלחמה בצורה יוצאת מן הכלל. ואכן, בראיון שהעניק לאחד העיתונים, עם צאת ספרו, כבר דיבר בלשון “אנו הלוחמים.”

והנה, בדיוק כאשר חזר מיפו, ועלה במונית של קו 4 – מול רחוב לילינבלום, שוב נכנס השיכור משבת ההדחה, ובידו צרור גדוש של עיתונים רוסיים ומזרח־גרמניים, ושקית נייר ממולאה עד אפס קצהָ מצרכי מזון, ומבעד לבקיעיה מבצבצים תפוחי־עץ ירוקים. הפעם לא טרח להזכיר את ערוות הנשים הפולניות ואף לא חזר על גירסתו לפיה הנשים והפאשיסטים הינם מקור כל הרע בעולם. רק ריח היין החמוץ והזול שנדף מפיו היה כבד ומבחיל בדיוק כמו בפעם הקודמת. מכיס חולצתו שלף חפיסת סיגריות אמריקאיות בעטיפה מוזהבת, הדליק סיגריה ארוכה אחת, שאף ממנה שאיפה עצבנת ולהוטה מלוא ריאותיו, ומיד העיפה החוצה, בהבעת תיעוב, מבעד לחלון המונית.

רק שלא אהיה דומה לו, חשב פוליק.

זוג צעירים, שישבו לצידו של פוליק במושב האחורי גיחכו בחשאי, והבחור, אשר הבחין בצרור העיתונים העבה, שאל רשות להתבונן באחד השבועונים המצויירים. מבוקשו ניתן לו בצירוף רטינה שהללו עיתונים טובים, מצויינים ביותר.

אותו רגע עצרה המונית ליד רחוב ברנר כדי להעלות נוסעת נוספת. במקום להצטופף פנימה על פני המושב האמצעי שהיה ריק וכולו לרשותו – אסף הנוסע המוזר את עיתוניו ואת שקית הנייר הגדושה, אסף בתנועות נמרצות של ידיו הרועדות, פתח את הדלת, ויצא החוצה למידרכה עם כל מיטלטליו. רק בנס לא התפזרו המיטלטלים האלה. הוא דחף בגסות את האישה פנימה כשהוא מאיץ בה להיכנס וממלמל בינו לבין עצמו כל אותם ביטויים מופלאים שפוליק שמע מפיו לפני ימים אחדים. אלא הפעם, למזלו, לא נקלטו הביטויים הללו באוזני יתר הנוסעים. הוא חזר פנימה וטרק את הדלת, הניח חפציו בערימה גדושה, הידק עליהם את החוברת המצויירת שקיבל בחזרה, היכה והוריד את תפס הביטחון שעל הדלת, נמתח לאחור, ועדיין אינו נינוח על מקומו, אלא מגרד את גבו במשענת המושב.

ואז, כקוסם אחוז עווית, ומבלי להתחשב בציחקוקים שנבעו מאחוריו, שלף בשנית את חפיסת הסיגריות האמריקאיות, הוציא אחת, הניחה בין שפתיו היבשות, הצית אותה, שאף ממנה שאיפה חפוזה אחת ו… השליך אותה מיד החוצה בעד החלון בארשת בחילה ותיעוב. אולי נהנה מן הלוקסוס הפרטי הזה, המכוון נגד תוצרתה של המעצמה הקאפיטאליסטית? ואולי חש בגיחוכים, כי הנה, מיד אחר קולנוע מוגרבי, רגן בקול ניחר שמיד יירד, ואכן ירד באותה התנופפות נמרצת של תנועות ורעדת ידיים. אסף את חפציו, טרק את הדלת, ולא שכח לירוק כמנהגו אחר המונית המתרחקת.

“טרגדיה ישראל!”

עיניו בערו, נראה בעליל שלא באהבת אדם.

האידיאות של אפלטון נמצאות בשמיים ואני מדבר עם שוטר ביפו והוא חושב שאני משוגע. אבל היה שם צרור, וממנו ביצבצה יד של תינוק כחולה וקרה.

היום נטה לערוב. בעוד שבוע עליו לצאת למילואים.

 

פרק כ"א    🔗

הוא לא היה צריך לעשות במכנסיו, בדיחי, וההיסטריה – זה פשוט לא היה מגיע לו. אב לשלושה ילדים, שהוא מישהו, ששום בחור צעיר ממנו ביותר מעשר שנים לא יכול להכותו ולכנותו בשם שקרן.

על כל פנים לא מבלי לתת על כך את הדין. אך מה המחיר?

הם נחו בצל עץ החרוב, עייפים מכדי לפרוק את החגור, עייפים אף מכדי להרגיש בקוצים שכיסו בצפיפות את אדמת הטרשים, שעליה השתרעו חסרי־נשימה. פוליק הציע לו להחליפו ולשאת במקומו את הבאזוקה. ובדיחי סירב.

“ראה חביבי,” אמר. “אתה עוד צעיר. שמע לי, עברתי מלחמה ואני יודע לקח אחד – לעולם אל תתחלף עם איש. לכל אחד מאיתנו הגורל שלו. אל תעזור ואל תעשה לי טובות מפני שאולי לא אוכל להחזיר לך כאשר תצטרך אותי.”

בדיחי נשא את הבאזוקה על גבו במסע הלילי הראשון, ובשני. הזיעה נטפה ממצחו, תחת לקסדת־הפלדה, והוא נשם כחולה־קצרת. גוץ ושמנמן היה, עבר את גיל השלושים ובקרוב יישלח להג"א. בעל מסעדה קטנה באחד מפרבריה הדרומיים של תל־אביב, ליד שוק לוינסקי. ביום השלישי נשבר. הוא התאונן שרגלו נקועה ואינו יכול לסחוב את הבאזוקה.

המחלקה היתה תשושה מימי האימונים המפרכים בשדה. ואיש לא הסכים להחליפו. פוליק, אדיש, לא חזר על הצעתו הנדיבה. גופו הצחין. עורו בער עליו בכל המקומות הרגישים. זה כמה ימים שלא היתה אפשרות להתרחץ. רגליו כאבו. פניו היו שרופי־שמש. לעשות עוד צעד, עוד צעד, מבלי ליפול, עד כאן היה גבול יכולתו להוציא אל הפועל את מחשבותיו. הוא לא הכיר איש מן החיילים. רק ידע שרובם נשואים ומבוגרים ממנו, וכי בינם לבין עצמם היו מכנים אותו בשם “האינטליגנט” – משום שלא הסיר את משקפי־השמש האופטיים שלו, וצירף אליהם לוחית־פלסטיק לבנבנה, מסוג הללו שמשתמשים בהן על שפת־הים, כדי להגן על אפו מפני השיזוף. אצבעותיו הדיפו ריח של שמן־רובים ופיח־שלאחר־יריות ושיירי אוכל שנחרך בישולו. שלוש פעמים ביום שטף במעט המים ושיפשף בעלים ובחול את שיירי הארוחות התפלות, שטעם נפט עמד בהן, אך צמד כלי האוכל הצבאיים מפח נשאר מזוהם בשכבת־שומן, אשר מחזורי המתאמנים הקודמים הוסיפו עליה כל אחד בתורו.

קסדת־הפלדה השתקשקה ופגעה מדי פעם בקנה־הרובה שעל כתפו, כל נגיעה – חריקה. מתכת במתכת. ועם כל חריקה רצה לבעוט בהולך לפניו בטור. הוא השתדל להתחמק ממבטו של בדיחי. ונשם לרווחה כאשר המ"כ החליט, שבדיחי הוא “ארטיסט” וכי תלונותיו אינן אלא העמדת־פנים כדי להתחמק, ועל כן הכריח אותו להמשיך בנשיאת הבאזוקה. בדיחי צלע כל היום ופיגר אחרי המחלקה ובשעת ארוחת־הערב ביקש שיחרור מאימוני־הלילה.

“תלך לקופת־חולים.” אמר המ"כ.

“איפה זה?”

כולם צחקו. אלה שלא יכלו להניע רגל, צחקו. אלה שראשם חישב להתפוצץ אחר יום בשמש, צחקו. המנוחה איבנה את רגליהם שנעו כמו מעצמן במשך היום, והעייפות נמסכה עתה באבריהם כאילו היו יצוקים עופרת. אבל בדיחי שובב את נפשם והשכיח מהם את המסע המפרך, המחכה להם בלילה. הם ישבו במעגל על אדמת הטרשים, אדמת בור חומה שאבק לבן רבץ עליה כקמח טחון דק – ואכלו מתוך כלי־הפח המונחים על ברכיהם המשוכלות או על הקרקע לצידם.

המ"כ הסביר לבדיחי, כי אוהל המרפאה ובו הרופא הגדודי, נמצאים בעבר השני של הגבעה, מקום הריכוז של הגדוד. בדיחי אכל בניחותא ולא נראה כממהר לגשת לשם. העגבניות היו רקובות. הלחם יבש. בדיחי פיצח את הביצה הקשה על דופן המתכת של הבאזוקה. הדופן צמודה לקנה הארוך באמצעיתו ומשמשת מסתור לבאזוקאי בשעת הירייה, אך כל יתר הזמן היא מקשה על נשיאת הכלי באשר מהיותה גם נקודת שיווי־המשקל היא ננעצת תמיד אל כתפיו.

בדיחי פיטפט עם הבאזוקה אודות הביצה שנשברה, ואנשי המחלקה החליפו ביניהם חיוכים עייפים. הוא המשיך וזרק שברי־משפטים, כמדבר אל עצמו, אך במתכוון בקול־רם למען ישמעוהו היטב. – וככל השיחות והרמזים, אשר משעה שהתקבצו ובאו לאימון השנתי, הובילו לבסוף לאותו נושא – מנה בדיחי אחר לאחד את התרגילים, שעתיד הוא לעשות עם אשתו כאשר יחזור הביתה מן השירות בצבא. ראשית כל ישקה את הילדים, ביום השישי בערב, הרבה יין בשעת הארוחה, כדי שיילכו מוקדם לישון, יימח־שמם, הסקרנים. אחר כך… ירשה לאישה להחזיק את הבאזוקה שלו. כך, הוא ילמד אותה, להסתער – פנים ואחור, רכסים וגבעות, מעלה ומטה… הרים את הבאזוקה והחל מרקיד אותה הנה והנה בין ידיו המשמשניות, שר, בקריצת־עין –

"יא באזוקה, אל מתוּקה – – – "

וסיים בשלחו לאוויר נשיקה קולנית במציצת־שפתיים, שהשמיעה צליל יניקה מתועב.

הצגתו הקטנה סחטה קריאות עידוד ופרצי צחוק מקרב אנשי המחלקה. אפילו המ"כ זעוף־הפנים חייך. השמש החלה שוקעת. נעשה קר, למרות העור הלוהט עדיין מצריבת השמש ביום. ובחלל האוויר ניסרו צריחות עורבים שעברו בין עצי החרוב, משקשקים בכנפיהם. ­–

“קרע… קרע…”

פוליק ישב בפינה מרוחקת, פרוש מכל המחלקה, ובקנה הקש שבידו שיחק וצייר אותיות בחול, “עפרה”, ומחק, “עפרה” ומחק. אישה אינה מחכה לי גם לא בית. היא מסתובבת עכשיו בפאריס או הגיעה כבר לניו־יורק.

“הי! אינטליגנט!” צעק בדיחי שמצב־רוחו השתפר והוא הרגיש עתה כמנהיגה של המחלקה וזכאי לעידודה בכל מעשיו. “מה אתה עושה שם? תוריד את המשקפיים שלך! כבר חושך. כאן לא בית־הבראה! אַפּ!” חיקה את קול פקודתו של המ"כ וקרץ לו בידידות.

פוליק שתק.

“היי אתה! אינטליגנט! אין לך חשק לזיין?” זרק לעומתו בדיחי רגב עפר קטנטן שפגע בעורפו.

ובכן, גם בדיחי שונא אותי, הרהר, מבלי להגיב, ואחר הוריד את משקפיו והביט כלפי מערב. הוא ניסה לצייר לעצמו בשמיים את פניה של עפרה, את חיוכה הרחוק, התמה־קמעה, את מבטיה השואלים תמיד, ומצפים לדבר־מה אשר לא יבוא לעולם. את דרך־הילוכה המדלג־מעט, כחפצה להתרומם, הילוך שיכול היה להכירו מרחוק, בקרב קהל רב, אפילו ברחוב חשוך. עפרל’ה המתוקה… אלא שמיד הפסיק משום שהחל רואה אותה, ומין מחשבה טיפשית חלפה ועברה בו, שלמרות געגועיו אליה אינו מוכן, בכל מחיר אינו מוכן, להיראות בפניה בצורה כה מרושלת כפי שהוא עתה. מזוהם. במדי־חאקי הגדולים מכפי מידתו, המשומשים, מלאי חורים וטלאים פנים ואחור, חסרי כפתורים, תלויים על גופו כשק, ספוגי ריח זיעתו, ופיח ושיירי־אוכל וכתמי עפר. אני איסטניס, אמר לעצמו. מסרק לא הצליח להעביר בשערותיו שהתקשו זה כמה ימים. היא לא היתה אוהבת אותי כך. הוא ידע שכאן, בשדה, נשארה למענו סמל לכל הנקי והטהור שניתן להתגעגע אליו, כל מה שהוא אחר וחופשי – אך ידע גם כי לא ישוב עוד לראותה לעולם. והצטער. משום שאינה חושבת עליו. אולי מצאה גם מישהו אחר לשכב עימו.

מאותה שעה בה יצא בבוקר השכם מבית אימו אשר בתל־אביב ובידו תרמיל־הצד והנעליים הצבאיות – ידע שהוא חולה. שהוא נתון לשרירות־ליבם של אחרים. כאשר אכל ידע כי לקראת המזון הזה מתפתלת קיבתו ומשתנקת, והקיא. וכאשר התייצב בשמש לפני אוהל משרדו של המ"פ ידע, כי את השמש הזאת לא יוכל לשאת לאורך־ימים מבלי ליפול. כאשר ניצב בצידה השני של הגבעה, אצל הרופא הגדודי, וביקש שיחרור ממסע־ערב, התבייש במעשהו, אך חש שהוא חייב בדאגה זו לגופו, דאגה לעצמו מפני עצמו. לא את הרופא ביקש לרמות אלא את דחפיו הכמוסים.

החובש נתן לו מדחום, וכאשר ישב ציווה עליו מיד לקום, משום שאותה שעה עבר המג"ד, ולרוע־המזל היה אוהל המירפאה מלא עד אפס־מקום, והתקבל הרושם שיותר מדי אנשים מחפשים לעצמם תירוץ להיפטר ממסע־הלילה. מידת־חומו לא עלתה אלא מעלה אחת מעל לרגיל. החובש נתן לו שתי טבליות לבנבנות ושלח אותו חזרה למחלקה. הרופא הגדודי התבונן בו מן הצד בחשד. בצאתו מן האוהל שמע אותו פוליק אומר כי הפרצוף הזה, כך כינה אותו, מחפש לעצמו סיבה.

כן. אני מחפש לעצמי סיבה. והפעם – אם רק תימצא בידי סיבה טובה – אראה לכם עם מי יש לעם עסק! וברוב כעסו לא השגיח ונכשל בדרכו. רגלו ניגפה באבן, הוא מעד, נאחז בשיח סמוך, דוקרני, ידו נשרטה, וברגע האחרון מנע מעצמו נפילה לבור אשפה טרייה, שכּרו הטבחים בצידי השביל. בקושי גישש דרכו בחשיכה חזרה למקום כינוס המחלקה. מיד עם בואו שמע בהינתן הפקודה להסתדר בשורות לקראת היציאה. הוא הצטער, משום שרצה לגשת לשתות משהו בקאנטינה הניידת, ועתה לא יספיק. אפילו הבירה הפושרת, ששהתה באוהל החם משך כל שעות היום – היתה טובה בעיניו מן האוכל התפל. נזכר, שהניח בתרמילון לנשיאת התחמושת, הנירכס על החזה, שתי פרוסות לחם מרוחות בריבה, ושמח שיהיה לו במה לשבּוֹע כאשר יתקוף אותו הרעב בשעת לילה מאוחרת. הטעם הנפלא, בשעת מנוחה נדירה, במסע, של פרוסת לחם בריבה ושלוש לגימות מים צוננים מן המימייה.

אין איש דואג לי. הפחידה אותו המחשבה, שאף הוא עצמו מאבד בהדרגה את היכולת לדאוג לצרכיו, וכי במקום להגן על גופו היה חפץ להענישו או להימלט ממנו. כיצד? כך קרה כאשר מעד בדרכו מן המירפאה, וחש שמחה פראית. מקווה לשבור רגל, לנוח. בדיחי יחזור ביום שישי הקרוב לביתו ויעשה מה שהתפאר כי יעשה. זה גמולו על הסבל וההשפלות שהוא סופג פה. ופתע עלתה בו תאווה סתומה לשכב עם אשתו של בדיחי, לעשות איתה, כאן, ברגע זה, בבגדיו המלוכלכים, מבלי שים לב מה גילה, מראיה וצורתה. הרגש המטורף שבליבו הבטיח לו שגם לה לא היה איכפת דבר מפני שזה יקרה עכשיו בשדה תחת אחד השיחים, בחשיכה, ואיש לא יראה אותם.

ונזכר כיצד המ"מ, הצועק למטה לזרז את היציאה, אותו מושבניק צעיר וגבוה, בגילו של פוליק, ג’ינג’י משופם ומלא בהרות־קיץ, שריסיו מאובקים תמיד כמו בקמח וידיו מגויידות ומיובלות בפטריות־עור לבנבנות – הפטיר בקול צרוד, ביום הראשון לבואם, כחום הצהריים, שעה שהכול ישבו עדיין בלבושם האזרחי ליד אוהל־האפסנאות, תוך שיחה על רפתות ומחירי תוצרת חקלאית – כי קמח־העצמות הטחון, ששמים בתערובת־לעופות, מדיף ריח כמבושיה של אישה.

ואותן תמונות מטושטשות המצולמות במצלמת־בית רגילה, שהעביר מישהו מיד ליד באחת מהפסקות הצהריים, ובהן מתפתלים פנים וגוף וזוגות ידיים ורגליים כתולעים לבנות אלו באלו. מבקש היה לרוץ להיפנות לצרכיו ובינתיים לעשות את הדבר בכריעה, על הארץ, לתוך האדמה הקוצית והמסולעת, בין השיחים שנרמסו בצעד גס ומדיפים ריח חריף של זעתר. וטעם ירוק־חמצמץ, ועוקצי־גבעולים. וניירות לבנים המתפזרים ברוח. להחזיק עצמו בבשרו, למרות הרגליים המאובנות שנשרטו ואשר שריריהן הכואבים קשים כשרפרף – לזכות ברגע קט של שיכחה, כמו קולנוע שאדם עושה לעצמו, כשינה במיטה רכה או כשהות ארוכה באמבטיה חמה, לנמנם בה, עטוף אדים מהבילים. מדוע האושר מלווה תמיד בניבזויות קטנות? הפורקן. רגע אחד של אהבה. הדבר האחרון שנותר ושאין עימו צער. חופש של אסירים.

הצעקות ליציאה התגברו והוא ידע שעליו לגשת מיד לעבר המחלקה, אחרת לא יספיק לארוז את חפציו בתרמיל ולחגור אותם לקראת המסע. גם דבר כה פעוט אין הצבא מניח לעשות, הצטער. אין הוא אלא עבד. כמה קל להפוך אדם לחיה, בזמן קצר, צריך רק לאלפו… והוא ידע כי כל חייו האחרים אינם אלא מקרה מוצלח של חופש יחסי. ואין פלא שהופרע. פלא הוא שבכלל התקיים בידו החופש עד כה.

הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת־אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין־סוף…

בהסתדר המחלקה כולה בשלוש שורות לקראת היציאה חזר ונשמע בחשיכה קולו המוכר של בדיחי המתאונן שאינו יכול לצעוד אפילו פסיעה אחת. הוא הודיע שמצידו יכולים לקחת ממנו את הבאזוקה לכל־הרוחות. ההתלוצצות הזו לא הביאה עימה קולות צחוק אלא כמה ריטונים שאי־אפשר היה לעמוד על פשרם. זכות השעשוע לא עמדה לו הפעם, וייתכן שאף לא התכוון לה משום שמלכתחילה התעקש על תביעתו באנוכיות ילדותית ולא שם ליבו ליתר. הוא דרש שיניחו את הבאזוקה על מכונית־האספקה. מכונית המובילה את כלי־המטבח ואת הטבחים אל היעד החדש בו הם עתידים להימצא למחרת בבוקר, לאחר שיכבשוהו בתרגיל הלילי. תרגיל שכלל התקפה עם שחר, בתום המסע.

המ"כ שאל את בדיחי מדוע לא הלך לרופא בהפסקת הערב. בדיחי אמר שהלך לקנות ואפלות. הפעם צחקו. אך בדיחי עמד על שלו בעקשנות והתעלם מן הצחוק, דומה אף שנפגע.

המ"מ, אותו פלח צהבהב וצעיר, שאל אותו כיצד זה אב לשלושה ילדים אינו מתבייש לדבר שטויות. הוא הוסיף והעיר, בקול דידאקטי של מושבניק מן העמק, כי ילדיו של בדיחי ודאי שהיו מתביישים בו לו ידעו שאביהם מחפש תירוץ להשתמט. כלום היה נעים לך לוּ בניך ידעו שאתה “ארטיסט”, מנסה לעשות “ג’וקר” מעצמך?

הפנייה עשתה את שלה. בדיחי השתתק והעמיס את הבאזוקה על גבו. לפתע צעק עליו המ"כ שיכבה את הסיגריה שלו, ומה הוא חושב לו כאן, איפה הוא נמצא? בקאבארט? בדיחי כיבה בצייתנות את הסיגריה ומילמל שהוא מסיר מעל עצמו כל אחריות למה שיקרה בדרך.

בשני טורים ארוכים, לצדדיה של דרך העפר, צעדו הפלוגות אחת אחרי השנייה. בתווך נסעו באורות מעומעמים הטאנקים, הזחל"מים, ואחרונים הקומאנדקארים שנשאו חלק מן הציוד הכבד, האספקה, ואת המטבחים־הניידים שמארובותיהם היתמר עשן כחלחל דק.

בדיחי פיגר. מדי פעם נפלה מידו הבאזוקה ונקישתה המתכתית נשמעה בפוגעה באבני־הדרך. הטאנקים והזחל"מים טחנו את הדרך, והאבק היכה בפני הצועדים. זיעת לילה ואבק. בדיחי היה מוצא עצמו מדי פעם בפלוגה הבאה אחריהם, בין פרצופים זרים, ובזו שאחר־כך, ורק בהפסקות, שעה שהכול היו שרועים על הארץ ומתנשמים בכבדות, שירך דרכו והשלים את המרחק בצעד איטי.

פוליק נזכר במסע של הלילה הקודם. הם טעו בדרך ומישהו לחש כי סופם שיעברו בטעות את הגבול. בדיחי צעק והתלונן, כמנהגו, והמ"כ השתיק אותו מפני הסכנה שישמעו את קולם. היתה הרגשה שהם איבדו את הכיוון הנכון וסובבים במעגל. דומה היה לפוליק, שהם חוזרים ופוגשים באותו העץ שעזבו לפני שעה במנוחתם האחרונה, עוברים ערוץ שכבר חצוהו כמה וכמה פעמים. וזאת לאחר קילומטרים רבים של הליכה בערוצים עמוקים, טיפוס על גבעות תלולות והחלקה מסוכנת מטה במידרונות סלעיים. הידיים תופסות בשיח כלשהו, כדי להיאחז בו. הנידנוד המשגע של מימייה המכה על המותן וחריקתו הנמשכת של קנה־הרובה בשולי קסדת הפלדה.

אחד קילל בשקט ושני אמר כי המ“מ התפאר בראשית הערב שיוכל להוביל את המחלקה בלי עזרת הסיירים. פוליק היה עייף מכדי להאשים מישהו ורצה רק לישון. שעה לפני הזריחה חזרו סוף־סוף למאהל ופוליק קיווה, שעכשיו יאפשרו להם לנוח במשך היום מאחר שהפסידו את שנתם. אך על המחלקה היה להשתתף בתרגיל הפלוגתי, וטעותו של המ”מ לא היה בה כדי לשחררם, למרות שניסה לפעול בכיוון זה, מבלי ידיעתם, ואף טרח והביא להם כד לימונדה קרה בשעת הצהריים, מבלי לגלות אף ברמז את הקשר בינה לבין מאורעות הלילה.

בשמש, בריצות, באבק ובהסתערויות שאין להן סוף על גבעות חשופות – קינא פוליק במקלען השמן, נהג־מונית, אשר התעלף אותו לילה עוד בראשית הדרך. כבן שלושים־וחמש היה, אך נראה קשיש מכפי גילו. ובשעת העלייה המפרכת בצלע ההר החל נחנק מחוסר־נשימה כאדם הסובל מקצרת או ממחלת־לב. הם התירו את שרוכי נעליו ואת רצועות החגור. וכך שכב בפה־פעור על מדרגת הסלע וניסה לגדף בלשון־נהגים אלא שלא הצליח להוציא הגה, לבד מכה השתנקויות וחירחורים.

“אני נשבע לך כי בשנה הבאה לא תראו אותי כאן.” פלט לבסוף נהג־המונית בהתאוששו, “אין לי כוח לטפס על הרים. אני לא ילד. לא צעיר כמו שהייתי. אני אסע כל קיץ לחוץ־לארץ, כמה שזה לא יעלה, אז לא יוכלו לקרוא לי. כּוּס־אֶמוֹ של הג’ינג’י המטומטם עם הרגליים הארוכות. מה הוא משוויץ כאן על חשבוני? על מי הוא מנסה לעשות רושם?”

הנהג היה טיפוס עקשן ורציני. למרות הצעקות, האיומים והשידולים סירב להמשיך לטפס בהר. התירו לו לרדת חזרה לצד הכביש. מאז לא ראו אותו. החובש, שליווה אותו, סיפר כי הסיעו אותו למפקדת הגדוד ומשם לבית־החולים. חבילת־הציוד שלו נשארה ללא־בעלים והתפזרה. הפתק עם שמו נשמט. פוליק הרהר בצער כמה קנסות על אובדן־ציוד יהא על הלה לשלם ביום שיחרורו. למרות הכול קינא בו על שנפטר מעונשם של אימונים, ושאל עצמו אם כמה עשרות הלירות הללו אינן שוות את המחיר?

אין לכם זכות להפוך אותי לבהמה. למשול בי. לתת לי פקודות. אני אדם מבוגר. חדלתי מהיות לוח־חלק. אין בי מקום לעוד… כולי צלקות, סימנים. אינני גמיש כמו נער. השנים הותירו בי עקבות והקשיחו אותי. אינני יכול להשתנות, לעצב את עצמי כל פעם מחדש על פי מתכונתכם, המכות שאתם מכים בי. לא אוכל להתכופף ולקום אחר כל סערה כקנה־רך, להבליג ולשכוח. אני עלול להישבר. אסור לכם לרמוס אותי, את כבודי, את שארית אשליית החופש שנותרה לי והנותנת טעם לחיי. בגללכם אני שונא את הארץ הזאת, את נופה, את גבעותיה הירוקות, הריה הצחיחים, ואת מרחבי המדבר – משום שהמראה שלהם מזכיר לי תמיד רק את ההסתערויות על גבעות בשאגות־חיה (“לצעוק! לצעוק!”) – ובחגור־קרב ואת הפקודה להרוג – אוייבים אמיתיים ומדומים – ביריות סרק וביריות של ממש. להיות נתון לשרירות־ליבם של עריצים קטנים, סהרוריים, אולי בעלי כוונות טובות, השוקדים מתוך בהלה למלא את הפקודות שניתנו להם, למלא על הצד הטוב ביותר כדי לחפות על מבוכתם בעשייה בלתי־פוסקת, עצבנית, נרגשת, כמעט נוירוטית. לעולם לא אוכל להתבגר ולהפוך חופשי כל זמן שאהיה נתון לשליטתם.

אני מכיר את ארצי ככובש וכזר. הלילות הללו, בהם אני חש כי כל אבן רוחשת לי שנאה ובכל ערוץ מחכה האוייב כדי להרגני. איך אוכל לאהוב את הנוף שטעמו זיעה, צעקות ועבדות? אלוהים, מה אנו עושים פה אם כה רבה השנאה? והיכן נעוץ הצדק שלנו? באכזריות? בכוח? באיבוד קנה־המידה? הן באכזריות ובכוח לא נוכל להתחרות בצ’ינגיס־חאנים – ובפחות מזה כיצד נחזיק מעמד? מדוע בראת לנו גטו חדש, לחיות על חרב בתוככי המזרח – אלוהים – מדוע מארבע כנפות העולם קיבצת אותנו שנואים יחד במקום אחד?

איפה כאן החיוב? אמרתם – אמת חדשה, אבל רימו אותנו, ונהפכנו עבדים לחרב, לא אדונים לה. וכדי להתגונן מפני האכזריות אשר בחוץ, נעשינו לצרי־אופק ולאכזריים בתוך ביתנו. ומה ההבדל בינינו לבינם? חוסר־הברירה, שגרם לנו להשתמש בפחד מפניהם כמכשיר של כוח ושהרעיל את האמון שאנו רוחשים כלפי צדקת עצמנו – הפך גם אותנו למושחתים, והיא נקמתם האיומה ביותר. על פני כל רחובותינו צריך לתלות סיסמה חדשה: “האכזריות מתחילה בבית!” – לשם מה אנו נלחמים, אם כדי להגן על החופש אנחנו הולכים ומאבדים אותו בידיים – את הדגל אשר בשמו יצאנו למאבק?

לא הדיפיטיזם מתחיל בבית, אלא האכזריות. אינני נותן נשק בידיהם. אינני הורס את המוראל. אל תאיימו עליי בשחיטה. אל תאמרו לי שהחופש שלי הוא מדומה. אל תנפנפו מולי בימים האחרונים של מוסה־דאג. אינכם יכולים לשעבד אותנו במחיר החיים ובמחיר אימת המוות. אינני פוחד. אך מי שבוחר להשלים עם הגרוע ביותר, סופו שימצא עצמו במצב גרוע פי כמה וכמה. אין גבול לגלישה. ומי שמעריך עצמו בפחות ממה שהוא שווה – שווה עוד פחות. יצטמק ויצטמק עד היותו לאבק. אלא שאני חייב להיות ממושמע. חייל שאחד־עשר חודש חופשה לו בשנה. כלב שרצועתו ארוכה. קצת חופשי וקצת כבול. כולי צבא. גם אם אמות בן־שמונים אזכור, כי מרבית ימיי עברו עליי בפחד פן המלחמה תפרוץ בעוד חודש, בסתיו הקרוב, או בקיץ הבא. פן האימונים של הקיץ מבשרים מלחמה בסתיו.

על מי אני מגן? מה הם העניקו לי בתמורה? מאום, מלבד חיי. והחיים הם רכוש. אוכל לעשות בו כרצוני. לבזבז. האין לכם תשובה אחרת לבד מזו שאני חייב להישמע לכם משום שאתם מגינים על חיי? אתם? זה אני ההולך למות! שמעו, אני מסרב להפקיד את חיי בידכם מכיוון שאתם מנהלים בנק גרוע, ואתם מפסידים גם כאשר אתם מנצחים משום שאינכם מסוגלים לגבות את הריבית על ההשקעה שאתם עושים בי. בדמי. מה מגוחך הוא לסכן את החיים רק למען הזכות להמשיך לחיות מתוך פחד! רימיתם אותי! התקבצתם לכאן כיהודים שנשנאו, ונשארתם ישראלים שנואים. מדוע? לא אחת היא לי אם שרפו את גופי בתאי־הגאזים, שחטו אותי בחברון או נפלתי בסיבוב הבא? מה ההבדל איך הורגים אותך, בהסכמתך או בהתנגדותך – כל זמן שאתה שנוא? כל זמן שאין מקבלים אותך, ותהא חלש או חזק ככל שתהא. במה אנחנו צודקים מאלה שנשרפו? במיליטאריזם שלנו? בכך שנשארנו בחיים? מיתוס של קן־נמלים שהסערה חלפה עליו.

לולא עצר מונטגומרי את רומל באל־עלמיין היה סופנו כסופם. ובכן כיצד צדקנו? אימרו! בשם איזו יוהרה העזנו לבוז לששת המיליונים הפחדנים, – בלשון בתי־הספר שלנו, – שהלכו כצאן לטבח? בשם איזו חוצפה היללנו את גבורתנו הננסית על חשבון אסונם? נטלנו זכות להאשים את הללו, שסביבם התחוללה הסערה אשר עדינו לא הגיעה. וזו כל הציונות שלנו כיום – שהם מתים ואנחנו, הגיבורים, חיים. וכלום אנחנו, ברוב כוחנו – חדלנו להיות שנואים? חדלנו להיות נתונים בסכנה? כלום איננו משלמים את המס על הדם שנה שנה? ואיפה השינוי? איפה החיוב? והשקט? איפה האמת – בכך שהתופעות היחידות אשר מאחדות אותנו לכל שכבותינו הן הללו השנואות עלינו אצל אחרים: סתגרנות, קדושת המולדת, צרות־אופק, צבא, ריגול, מלחמה? – איפה הרינסאנס היהודי? ואיפה, איפה האור בשביל האנושות?

המ“כ ההולך במאסף צעק על בדיחי המפגר והחל לדחוף אותו, גם הזעיק לעזרה את חברו, המ”כ של הכיתה השנייה. שניהם בחורים גברתניים, שהיו צעירים מיתר החיילים במחלקה, ולפיכך אימונם וכושרם הגופני טובים משל הללו. רק לפני שנתיים השתחררו משירותם בצבא, ואילו מבין פיקודיהם היו אחדים שמעודם לא עברו שירות סדיר. השניים היו מתלוצצים ביניהם, ומתלוננים, בהרגשת גאווה שלא טרחו כלל להסתירה, כי “החיילים האלה” (דוגמת בדיחי) אינם שווים דבר, וכי האימונים הם כה קלים, ממש משחק־ילדים, בהשוואה למסעותיהם המפרכים ועלילותיהם בהיותם בקורס המ"כים הקרביים.

ההשוואות, ההשוואות הללו, ככל שאתה צעיר יותר כן קל לך לשאת את העול. כן קל לך יותר להפוך את ההשפלות לספורט־חביב, ואת העינוי – להישג המעיד על גבריות.

“החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. / העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. / האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. / לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. / צריך בכל זאת, לעבוד. / כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים / ויש רגעים מרוממים. / תחי העבודה העברית האנושית!”

נזכר בברנר, אשר הערבים רצחו אותו.

משהו יסודי מאוד התקלקל אם במשך כל השנים הארוכות הללו טרם הצלחנו לשכנע אותם להשלים עימנו, ולנסות לאהוב, כדי שיתרכך ליבנו.

לוּ לפחות היה עושה מעשה גבורה אחד בחייו אשר יוכיח לכול את הצדק שבדבריו. לוּ היו נתקלים כאן במפתיע בערבים והוא היה רץ ועולה עליהם ופותח באש ומחפה על כולם ומציל… לוּ היה קורה כאן משהו נאה ומרומם יותר מן ההתעללות בבדיחי. בכיותיו וצריחותיו. לוּ נשאר עם שלושה אנשים אחרונים בעמדה, פצועים, והיה חובש אותם, ממשיך לירות, ועוצר את ההסתערות, משנה את תוצאות הקרב כולו, ונושא אותם אחד אחד על גבו בזחילה לעבר מחסה בטוח, בעורף. בכוח על־אנושי. להתפרסם כגיבור. ואחר־כך, באוזני העיתונות והרדיו, בכתבות של השבועון הצבאי, בלוויית תמונות, לומר בגלוי את אשר בדעתו: “פוליק שומרון מספר…” – אולי יאמינו. שגם לאוייב יריתי רק ברגליו. שהשתדלתי לפצוע ולא להרוג. להוכיח משהו. ובגמר ההסתערות רציתי לצאת ולחבוש גם את פצועי האוייב. לרוץ על הגבעות עם דגל לבן ולצעוק: “רק טעות נפלה כאן, אי־הבנה. אתם הורגים אותי כאשר אתם מניחים לי להרוג אתכם.”

אולי כך יאמינו. והכלימה והרוק לא יכסו עוד על קברך אשר בפינת הגדר. גם אני לא בגדתי. הִטעו אותנו. נפלנו קורבן למבוכתם ולשגיאותיהם של אחרים. אלה המשתמשים בחיינו וישתמשו גם במותנו מבלי להרוויח דבר. הם אינם מסוגלים לזכוֹת. הם עיוורים. ואתה, היה שקט, אבא, למרות שמותך היה חסר־טעם. למרות שאיש לא קצר את פירותיו ואיש לא חיפש דרכים חדשות למען הבטח אותי מפני גורל דומה לשלך. הוא הירושה שהותרת לי. הרעל. כצוואה. שבי לא יבעטו עוד פעם בחזה. שלא אניח כי יכו אותי כפי שמכים עכשיו את הבהמה המסכנה הזאת, בדיחי. ואפילו הוא, לא מגיע לו שיביאוהו לידי כך. אלא שאינני יכול לעזור לו. דרך ארוכה היה עליי לעשות כדי לחוש שעכשיו, אפילו מגע אנושי פשוט של רחמים אינו עשוי לעוור את עיניי מראות מי אני. כדי להילחם בשנאה – חינכו אותי לשנוא. איך אוכל להתרכך עתה ולעזור? את מי אוכל לאהוב? אף לא אחד.

בדיחי נאנח. הוא ביקש שיעזבו אותו לנפשו משום שאיננו יכול ללכת יותר. או לפחות שיקחו ממנו את הבאזוקה ויניחו אותה על קומאנקאר־הציוד המקדימם בכמה עשרות צעדים בנסיעתו האיטית, ועוקב אחר טור הזחל"מים והטאנקים מבלי לקרב אליהם מחמת תימרות האבק שהעיפו בסילונות קמחיים לאחור.

פני החיילים, מדיהם הכהים, הלבינו באבק, מעטה סיד אפור־בהיר. לאורך יותר מקילומטר התפרש הגדוד משני צדדיו של הטור הממונע. זיעה התערבבה באבק. בשעת הלילה לא היה הדבר כה קשה לשאת. רוח קרירה, נעימה, ציננה את פניהם בהפסקות הקצרות, או בעצור הטור מפני עיכוב־מה.

פוליק חשש מתחושת הזוהמה של השעות אשר לפנות־בוקר. עת יגיעו ליעד, יתפרסו ויעלו עליו לכבשו. שם יהא עליהם להתחפר, ולרבוץ על מקום אחד בלא מים. והזיעה, אשר בשעת ההליכה הביאה הקלה לגוף – תהא ספוגה בבגדים הרטובים שניתן ממש לסחטם, מצננת את האברים ודוקרת בהם באכזריות. ומקום להגן על הגוף המתלהט היא ממעיטה את חומו ומקפיאה אותו. השיניים נוקשות. הגפיים רועדות. ובכל זאת אתה מבקש להתפשט עירום ולהיפטר באחת מבגדיך הלחים אשר ברטיבותם המתאיידת הם עוטפים את בשרך בחיצי־קור וחודרים לתוכו. ואותה מסיכה שברירית של אבק, המתקרש לאט־לאט בזוויות העיניים, בצוואר, ובאוזניים. פנים, שקשקשי בוץ פריך ויבש מכסים עליהן. השמיכות והציוד האחר מצויים למטה, ארוזים במכוניות, לרגלי הגבעות. ואין אתה יודע במה להתכסות ולאן לברוח מפני השמיים האפורים האלה וצינת השחר העולה. ואתה שונא את האדמה, את האבק, את החול, את הסלעים והריחות החמצמצים של השיחים. כולם נגדך, חלק מן האוייב.

בראשית השבוע כבשו מוצב, בתרגיל, והתחפרו בו לפנות־בוקר, והדליקו מדורות לחמם עצמותיהם. קרוב לאש נשרפו הפנים, ובתרחקך – קפאת בקור החודר לריאותיך. כמה מן הגברתנים פשטו את חולצותיהם ספוגות־הזיעה ויבשו אותן בניפנוף מול האש. פוליק נשאר בחולצתו הרטובה, עייף, אדיש, מעדיף את הסבל שבבגדים לחים על פני אי־הנעימות הכרוכה בהליכה בגופייה בלבד, רטובה אף היא, לפנות־בוקר.

המדורות לא היו אלא שיחי סירה־קוצנית הנדלקת בבת־אחת בלהבה גדולה וענן הרמץ מתנשא אל־על – אך תוך דקות מעטות נהפכת לאפר ויש צורך להעביר את האש משיח לשיח ולנדוד אחריה, קופא ולוהט חליפות, כדי להתחמם, תמיד רק בצידו האחד של הגוף, המופנה כלפיה.

המ"מ הג’ינג’י סחב עימו כל הדרך חבילה של מציות המשמשות תחליף־לחם במנות־השדה, וחילקן בין אנשי המחלקה. הם עמדו וצלו את המציות הקשות, היבשות להכאיב, ברמצי המדורות – עד שנעשו פריכות ונעשו טעימות למאכל. ריח של לחם טרי, אפוי וחרוך־קימעה, עמד אותה שעה בגבעה הדולקת אבוקות־אבוקות של שיחים לאורו החיוור של השחר, ופוליק חש שעיניו דומעות עת עולה בפיו זכר טעמו הפריך והטרי של אותו בוקר – כאילו היה אחד הדברים הטובים היחידים שהוא זוכר מעודו.

בדיחי חלף על פניו במרוצה כבדה, מתנשם, וכל כבודת הציוד שעל גופו משקשקת ברעש, אבזמי־חגורו אינם הדוקים לגוף, חולצתו רחבה עליו בכמה מיספרים והיא מתנפנפת מחוץ למכנסיו, הקשורים בחבל. ובעוד רגע הצליח להתקרב אל הקומאנדקאר, הנוסע לפניהם בהילוך־נמוך, וזרק אל תוכו, מאחור, את הבאזוקה.

המ"כים השיגו אותו מיד הרימו קול־צעקה. הג’ינג’י הופיע גם הוא ושאל את בדיחי מי נתן לו רשות להניח את הנשק על המכונית.

בדיחי ענה שאף־אחד.

הג’ינג’י פקד עליו לחזןר מיד ולקחת את הבאזוקה אחרת ייחשב לו הדבר כסירוב למלא פקודה.

בדיחי חזר והתלונן על רגלו הכואבת, מבקש לעורר רחמים. האנשים היו עייפים ומרוטי־עצבים. ברצוןהיו מתפרקים כולם מן הנשק והחגור, משליכים אותם על הקומאנדקאר, ושוכבים בצד הדרך כדי להירדם בין־רגע. לא פעם, אחר מנוחה קצרה בת עשר דקות בין שעת הליכה אחת לשנייה, היו מתחילות להישמע נחירות. ובתום מעוד ההפסקה היו גושי־אדם כהים מתעוררים בבהלה, בלתי־מאמינים כי שנתם הכבדה, טרופת החלומות על בית, קלסתר־פנים אהוב, נסיעה באוטובוס – ארה רק כחמש־שש דקות, – קמים בכבדות וממשיכים בהליכה מונטונית כשראשם נופל מדי פעם קדימה. מתפללים בליבם שהגזע האנושי יסגל לעצמו, ולו רק ללילה אחד, תכונה נוספת – היכולת לישון בשעת ההליכה.

לא פעם אבדו חלקי־ציוד, כובעים, קסדות, מימיות ואפילו כלי־נשק, וביחוד מחסניות, שלא השגיחו בהם בשעת הקימה החפוזה בחשיכה. אולרים וארנקים נשרו מן הכיסים, וקשה היה לבדוק אחריהם באותן שניות מעטות שבהן אדם מתעורר בבהלה משנתו הקצרה ועליו להשיג מיד את חבריו ולחזור למקומו בטור המתחיל להתקדם. ופעם העורר מישהו משנגעו הו וקראה “זהבה!” ומאז קראו לו כולם זהבה ושמו האמיתי נשכח.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל… חזרה המילה ונשנתה בחשבתו כטירטורו של מקלע. קילל בשקט. קילל במקום לחיות, במקום לפעול, במקום לתת פקודות לאחרים. ידע כי מתן הפקודות מרגיע. וכי לולא היה טוראי בלבד יכול היה לעבור ביתר קלות את הגיהינום הלילי. לשפוך את חמתו על אחרים במקום לכלוא אותה בקירבו. אבל אני לא איש בשביל לתת פקודות, התנצל לפני עצמו. אותי זה לא מרגיע. חכם אני מכדי לקנות לעצמי ערך על ידי הדרגה, האחריות להנהגתם של הכפופים לי.

בדיחי איבד את עשתונותיו והחל מקלל בקול־רם. לרוע־מזלו לא היה יכול עתה הג’ינג’י להיסוג ולווותר לו, או לקרוא למישהו אחר כדי לשאת את הבאזוקה. כניעה לבדיחי הפורק־עול היתה עלולה להרוס את שארית המשמעת וכוח־הרצון שנותרו במחלקה העייפה. חלק מן האנשים, שצעדו בטור הכפול, החלו סוטים כבר מדרכם וקרבים אל הקומאנדקאר, אף הם מתוך מטרה ברורה להיות הראשונים לקפוץ ולעלות עליו, לזרוק פנימה את משאם – ברגע שתותר הרצועה. ופניהם הבלתי־מגולחים שיוו להם מראה קודר ומאיים. מבט עייף ומבשר־רעות של אנשים מיואשים המסוגלים לכול. הקולות והריטונים גברו. הג’ינג’י נמצא במצוקה. לא לפי כבודו היה להזעיק את מפקד־הפלוגה, שמא יגיע העניין עד לאוזני המג“ד, ויצחקו לו. הוא החליט להתגבר על המצב בכוחות עצמו. למזלו קיבל אותו רגע הודעה מן המ”פ כי בנקודה זו פורשת הפלוגה מן הגדוד לעבר מקום הכינוס שהוקצה לה בתרגיל, מרחק של עוד כמה קילומטרים.

וכך, במהומת ההתפרשות, נרגעו האנשים, והבאזוקה היתה שוב בידיו של בדיחי. הקומאנדקאר, שהאט את מהלכו ככל האפשר עד שפרקו ממנו את המשא המיותר – שעט קדימה בענן אבק והצטרף אל הטור הממונע העוזב מאחוריו את פלוגת הרגלים.

בדיחי צעד כמה פסיעות, ועצר, בסוף המחלקה. וכשהחלו צועדים במהירות, פיגר ונשאר במרחק רב אחריהם.

שני המ"כים לא התחילו להרביץ בו לפני שעשו כל שביכולתם להזיזו ממקומו – בשידולים, בנגיעות, בצעקות, בסחיבת־ידיים, ובהדיפות־מאחור, וקשה היה לקבוע מתי היטשטש ההבדל הדק אשר חצץ בין הפצרות ודחיפות לבין המהלומות עצמן.

בדיחי חזר בעקשנות, כסהרורי, על כך שאינו יכול ללכת, ושיפסיקו לגעת בו, אין להם רשות, ושישאירו אותו על מקומו, עד הבוקר. “אל תכה אותי!” עצר וצעק על המ"כ. “אני יכול להיות אבא שלך!”

ההשוואה עוררה חיוך בקרב המחלקה העיפה.

“אל תהיה עקשן, בדיחי, אל תהיה עקשן!” המ"כ המשיך להדפו קדימה.

“אנחנו נעזור לך,” – אמר השני.

“קחו את הידיים שלכם!” צווח בדיחי.

"אנחנו ניקח – " הרגיעו אותו, “רק תמשיך ללכת.”

לרגע הרפו ממנו. הוא עמד. מיד המשיכו לתקוע בצלעותיו את קתות התת־מקלעים ולדחפו קדימה.

פוליק ידע, שעליו לגשת אליהם, עכשיו, ולהפסיקם, לאיים עליהם בהגשת תלונה. אסור להכות. אבל נזכר כי לשם כך יצטרכו לעכב את בדיחי ביום השישי בצהריים, לפני השיחרור הנכסף – לחקירה ולמשפט. ואם יחולו סיבוכים נוספים (מדוע לא?) עשוי העניין לעלות לו בביטול כמה ימי עבודה נוספים במסעדתו הקטנה. ואז לא את הצבא יקלל, לא את שני המ“כים הללו, אף הם אנשי־מילואים, שהיכוהו, אלא אותו, את פוליק, שהתערב בעניינו, וביקש להיחלץ לעזרתו. את הצדק, הרהר במרירות, יכול אדם לחולל רק בתוך עצמו, עם גופו שלו, ולא לאחרים. שעה שיחזיק בדיחי בידו את תעודת־השיחרור, יזדקף מאליו גבו הכואב, המוכה עתה, תישכח רגלו הצולעת, ובשמחה יסלק מזיכרונו כל אשר מעוללים לו כאן, ההשפלה, המכות, הכאב. אולי אפילו ישוב ויתלוצץ בשער המחנה עם אותו מ”כ המכה אותו, יחקה אותו בלגלוג של ידידות… “אַפּ!” – ושניהם יתפסו טרמפ, ימריאו קלי־כנפיים איש לביתו. רק אותי ישנא מפני שאזכיר לו את רגעי־השפלתו, ובשם הצדק אוציאו מן האנונימיות, מן הסתמיות הבטוחה, שמאחוריה הוא מסתתר ושמח עליה בליבו, ואביא בליבו פחד פן תתגלגל החרפה וידעוה ילדיו. לא. הצדק אסור לו להיעשות פן יראו הכול עד מה גדולה היא החרפה הנופלת בחלקם של החפים־מפשע. כבוד־האדם הוא מירמה. ומלבד זאת, רגליו כבדות כעופרת.

ומלבד זאת…

הוא לא היה צריך לעשות במכנסיו, בדיחי, זה לא הגיע לו.

פוליק שמע את הבכי. וידע שעם כל חבטה נוספת, כל מכה, כל יללה, ידע, ידע יותר מתמיד, ובבהירות אשר לעולם לא ישיגנה בשום רגע אחר של חייו – כי אליו מכוונות המכות, ובו עצמו הם חובטים, דשים את בשרו, ומתעללים בו, ב“אינטליגנט”. רק לנו מותר לשנוא את עצמנו. כמו במשפחה. ואם מישהו זר יעז לעשות זאת – אהרוג אותו. אבל…

והם צחקו.

“בדיחי עשה במכנסיו… קיבל היסטריה…”

“השתין!”

“חירבן…” (התכוונו, החריא).

כך ממש, במכנסיו המוחזקים בחבל.

וצעקו: “חובש! חובש!”

פוליק דימה שהריח עולה ומגיע עד אליו. החובש הפלוגתי עבר על פניו במרוצה עם תרמילי העזרה־הראשונה המקפצים על מותניו. עמוס אלונקה מתקפלת על כתפו. בדיחי התייפח בקול־רם, באנחות קורעות־לב, כאילו מת מישהו במשפחה. שפכו על פניו מימייה מלאה מים. הרטיבו אותו. קמה המולה. הג’ינג’י עזב פעם נוספת את מקומו בראש הטור ומיהר לעברם בפסיעות גמלוניות ומכשיר הקשר מיטלטל בידו. אך מאוחר. הצעקות, לרוע־מזלם, גילו אותם.

ולפתע ניתכו עליהם צרורות אחדים של יריות ממעלה הוואדי. אחדים צעקו, “הפסיקו! זה משלנו!” אבל אחר כך נשמעה קריאה –

“מארב!”

ומישהו לחש, “טעינו.”

והטור התפרס מיד לצדדים על האדמה היבשה, תפסו מחסה והשיבו אש.

החצר מלאה אבנים. רגליים ניגפות. עד למורד הוואדי. והם הלכו בדרך לא־דרך. “חבל שלא לקחתי את ה’פרגוסון'.” התנצל.

“לא צריך. פוליק. גם כך יפה.”

בשבת בבוקר הופיעה. אחרי־הצהריים תחזור. מכירים הביאו אותה. ועוד משהו.

כן, עוד משהו. שהרי לשם כך אנו יורדים לוואדי, באמצע היום.

“פוליק, תגן עליי,” היא באה בסנדלים וכפות רגליה נשארו נקיות למרות הדרך הארוכה. “חבל שלא לקחתי את ה’פרגוסון'.” – “פוליק, לקחתי כדורים. יותר מדי. ברגע האחרון באו. הרגישו. לא. לא הרגישו. הייתי עליזה מדי. ועוד איך! אחר־כך התעלפתי.”

“עפרל’ה…”

“מדוע אתה מזיע כל כך, פוליק?”

“אני… אני הייתי צריך לקחת את ה’פרגוסון'. כן, זהו זה.”

"אני צריכה שיגנו עליי, פוליק. שידאגו לי – "

"עפרל’ה – "

"מדוע אתה מזיע כל כך, פוליק – "

“אני…”

הוא שמע את קולות חבריו הצועקים וקוראים לו לחזור אליהם, אבל החליט כי הדרך הקלה ביותר להיפטר מכל מה שמעיק זה שנים רבות היא לרוץ לקראת האש. ושוב היה ילד בן־תשע הרץ ושומע את הסימפוניה מן העולם החדש וכפות רגליו מקפצות על פני רגבי־ענק בשדה החרוש. האקורדים האחרונים. אני לבד אפרוץ את ההסגר! צעק בהרהוריו. והבין כי עתה, גם אם יבקש לחזור, יהא עליו לעמוד למשפט, לאותו משפט, אשר מיום שעמד על דעתו חיכה לו, וכאשר ניצב כך, על הגבול בין שתי כיתות היורים, חלפה בו הרגשה של אושר שהנה מצא לראשונה את מקומו האמיתי אלא שהבין זאת מאוחר מדי. האומנם אני מת למועד הנכון? לרגע היה סבור שהנה הפך לבסוף לגיבור, ומיד עצרה אותו הרגשת החמימות. כאילו נפצע, ושוב לא היה בכוחו לרוץ ולהמשיך במלחמתו הפרטית, כאילו מישהו בגד בו דווקא ברגע המכריע שעה שהכול מונח על כפות־המאזניים. על כן חייך בפעם האחרונה, ומתוך עקשנות ילדותית לא קרא בשמו של איש, למרות שהיה נדמה לו כי מעולם לא פסק לאהוב.

 

פרק כ"ב    🔗

סתיו 1961.

רעש מנועי המטוס התגבר והפך ליבבה צורמת, וצבי לא שמע מאום מדברי הסובבים אותו, ידידים וקרובי־משפחה שהתאספו ללוותו בנמל התעופה לוד. בחדרי־הנוחיות בחן עצמו במראה. האומנם הזדקן? בלוריתו שחורה, עורו שחום, אך פניו נוטת מעט להסתרבל. שערות כסף בודדות כבר מאפירות את צדעיו. ושפתיו, אותן לא אהב, עבות ובולטות. בידו החזיק מדוודה קטנטנה, בעצם לא מזוודה היתה זאת אלא מין תיבה שטוחה, יותר נכון מין תיק של עור בצורת מזוודה, אבזמיו נוצצים בציפוי ניקל ואפשר לסגרם בנקישה גנדרנית. הוא לבש חולצה בצבע ירקרק־בהיר, מתנת הוריו. פוליק. חברים סיפרו כי כאשר הביאו את גופתו היו ידיו שבורות וחזהו נקוב כדורים, מפנים ומאחור. צבי ביקש לשכוח. לומר לעצמו, היה לו שיגעון־רדיפה, וזה הכול. הוא היה צריך ללכת לפסיכיאטר. אבל הכותרת בעיתון, בכתבה, התמונה המטושטשת. “מדוע רץ חייל־המילואים רפאל שומרון אל הגבול?”

החותמת הוטבעה בדרכונו, והוא פסע החוצה, וחרש־למחצה זרק את בדל הסיגריה, ועתה הירשה לעצמו, לא, לא לבכות עדיין, רק לחשוב על בכי, לדמות שהנה עומד הדבר להתרחש בלחץ המשונה המעיק בתוך גרונו. לדמות תחושה של דמעות במקום לבכות ממש, הנה כך, מעולם לא הִרשה לעצמו לנהוג אחרת ברגשותיו מפחד פן יחדל לפתע לעמוד מן הצד וייקלע שלא בטובתו למרכזה של עלילה.

כחודש לפני הבחירות שולח טיל, “שביט 2”, במעמד ראש־הממשלה וצמרת משרד הביטחון. הבחירות התקיימו בחודש אלול. ביום חם ומעיק. למי היה הפוליק נותן את קולו? מפא“י ירדה והפסידה שישה מאנדאטים. הליברלים, חרות ומפ”ם עלו. בן־גוריון טרם הצליח להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.

"אימו ובני־משפחתו של רפאל שומרון, המכונה בפיהם – פוּליק, אינם יכולים למצוא תשבה לחידה שכה מציקה להם – מדוע רץ ללא צורך אל מול היריות? מפקדו בצבא, איש־מילואים אף הוא, אינו יודע להסביר מפני מה לא השתטח רפאל עם כולם. אפילו לא ירה ברובה שלו. הוא היה בחור שקט ומסוגר, כך סיפר, ואיש בפלוגה כמעט ולא שם לב אליו לפני כן.

מדוע?

על שאלות אלו כבר לא יקבלו, כנראה, בני־משפחתו תשובה, כי סודו זה של רפאל ירד עימו אלי קבר…"

הדף־האוויר בא ממנועיו של מטוס סילון שעמד להמריא, טילטל את קירות הבניין כמו רעידת־אדמה עשוייה בידי אדם, כקטר משתולל שירד ממסילתו ורץ בפראות סחרחר על גלגליו. צבי התפלא כיצד לא חש בממשותו של רגע הפרידה הבלתי־נעים, שחלף כחלום. הנשיקות האחרונות, מהן סלד, המילים הנרגשות, הבאנאליות, שהכול אומרים בהזדמנויות אלו. הוא נופף בידו, עצל כתמיד, לעבר המרפסת רוחשת ראשי־אדם, בה עמדו האנשים הקרובים לו, כל משפחתו הגדולה מן המושבה, דחוקים כתף אל כתף ומרימים לעומתו אף הם את ידיהם בברכת פרידה. הם רואים אותו והוא אינו רואה אותם. על חשבונו של מי הוא נוסע? הרהור טורד ניקר במוחו, פתאום יכריזו ברמקול שֵׁם, תתברר טעות, יורידו אותו מן המטוס, כי לא שמו רשום בכרטיס אלא השם של פוליק. לא הוא הנמלט אלא פוליק, ממושקף וראשו הבהיר רכון, עקשן, מחייך כדרכו בביישנות, פוסע כאן במקומו, עתיד לנסות להתחיל מחדש את חייו במקום אחר, להמשיך ללמוד, ואולי, סוף־סוף, להירגע.

צבי המשיך לצעוד לעבר המטוס החונה מול בית־הנתיבות, מפנה מדי כמה צעדים את ראשו לאחור, ממשיך לנופף בידו לעבר גוש האדם הצפוף, המשחיר על מעקה המרפסת הרחוקה. “מדוע? אין איש יודע.” פוליק הצליח לפעול דבר־מה, הוא לא נשאר לעמוד מן הצד. כיצד התכתש עם השוטרים בשבת ההדחה! הוא לא הסתפק בהרהורים ובמילים בלבד, אלא ניסה ללחום, ולא אשמתו היא כי מעולם לא הצליח לפגוש פנים־אל־פנים את אוייביו האמיתיים. ואילו אותו עצמו, ידע צבי, דנו באיזשהו מקום להרהורים מתמידים שיהא שוקע בהם כל שנותיו. והוא זכר את אשר אמר אריסטו על משתתפי התחרויות במשחקים האולימפיים: מקבלי העטרה אינם היפים או החזקים ביותר אלא המתחרים, כי מהם באים המנצחים. וכך גם בדברים הנאים והטובים של החיים, הזוכים בהם, ובצדק, הריהם עושי המעשים.

ועפרה? ויהודית? ו…? – כלום עדיין הוא עומד מן הצד? משעה שעזב את סדום, ואת הצבא, ועלה לירושלים ללמוד, נעשה עבד להרגלים של סדר־יום קבוע. ועתה נחתך מהם, עוזב את ביתו, נוסע, ושוב אין לו מקום להסתתר בו. להשתייך למשהו, ככל היתר. פינה לצפות ממנה במתרחש מבלי לקחת חלק פעיל. הוא ניתק עצמו משנות הלימוד באוניברסיטה, שחלפו מהר, מהר מדי, ועתה הוא עומד בפני עתיד נעלם, בארץ זרה, לראשונה בחייו, וכל הווייתו כולה ברגע זה אינה אלא הצעד האחד הנוסף לקראת כבש־המטוס, ועוד צעד, וכרטיס־הטיסה שהוא כמחברת צרה ואדומה שהיתה לו בכיתה א', וחפציו הארוזים במזוודות, והקימה האחרונה בבוקר בפתח־תקווה. הריהו נשלח למרחקים ארוז כשתיל־עץ. אך הוא עקר את עצמו מרצונו. עתה יהא עליו להכות שורשים בארץ חדשה אשר בשפתה אינו שולט היטב ובמנהגיה אינו רגיל. והאם הוא באמת נוסע מרצונו שלו, או שמא ראשית המסע נעוצה בפוליק? מדוע הזניח את פוליק בחודשים האחרונים? לא ביקר אצלו? למה לא דאג לו כאשר הפסיק לפתע ללמוד וברח מירושלים?

היה ישר עם עצמך. מתי החלטת סופית לנסוע? כאשר קראת בעיתון על מותו של פוליק.

שעה שהניח את כף רגלו על המדרגה והחל פוסע ועולה, הצטער על כי קצרה ידו מלנהוג בדרך אחרת, ועל כי תמיד יהא דומה תוכו לבית־קברות לאנשים אותם אהב ושנא, ועימם לקח חלק בגורל משותף.

“אתה צייד־חרקים,” כינהו פעם פוליק בפניו, “למענך כאביי הם חומר. אתה מתבונן בי בתשומת־לב של אספן־פרפרים. אבל הלב?” והוסיף בלעג: “אתה כאיש־מדע. אוסף את תחושותינו במלקחיים זעירים וזהיר־זהיר מניח אותן תחת למיקרוסקופ הפרטי שלך.” ­

יש לי מיקרוסקופ המזעיר את ידיי והופכן מרוחקות וחסרות כוח להושיע, רצה להשיב לפוליק, ומשום כך לא יכולתי לעזור לך. הבוקר, בפתח־תקווה, רגעים אחדים לפני שהתעוררתי, באת בדלת, תפסת בידי, והתחלת למשוך בכל כוחך החוצה, החוצה… – ואני התנגדתי לך בכל כוחי מבעד לדלת הפתוחה למחצה, מפני… מפני שידעתי כי לא ייתכן שנתראה עוד פנים־אל־פנים. אתה חייכת לעומתי מבעד למשקפיך, נבוך ומתנצל קימעה, כאילו היית חלש, אבל לא היית חלש אלא עקשן, ופניך הבהירות והטובות הזהירו תמיד כאילו מעולם אחר. אך לפתע התכסו פניך בהעווייה מכוערת ודמותך הצטמקה והתגמדה ואתה נעשית ילד קטן ומציק, המנפח לחייו, ושר מול פניי פזמון אשר שנים רבות לא שמעתי וזיכרו נשכח ממני:

“צביקה פּוֹץ / חייל בברית / עם זבובים נלחם בִּפְלִיט / מטאטא – הוא רובו / וסיר־לילה על ראשו!”

אחיזת ידך המפלצתית, אשר משכה אותי מבעד לדלת הפתוחה למחצה – היתה חזקה כמלחצי־ברזל, ואני התעוררתי שטוף זיעה קרה וליבי מכה בהתרגשות. הערבים אומרים כי כאשר אדם מת בחלום…

צבי עמד נשען למעקה הקל במרום המדרגות, בכניסה למטוס, והרים בפעם האחרונה את ידו לעבר הפס הכהה, מלא ידיים זעות ומתנועעות, כזחל מרובה רגליים, ידיים המשתלחות בלא־הרף לכל עבר, על מרפסת הבניין. דיילת שעיניה גדולות ורטובות רמזה לו בחיוך שייכנס, ואגב כך נגעה קלות במרפקו. הוא החזיר לה חיוך מלטף, מהיותו בטוח כי נשא חן בעיניה, ובתוך כך התעורר מחלום הרהוריו, והרגשתו הטובה החלה שבה אליו. הלא הדיילת תהיה עימם משך כל זמן הטיסה, והיא מדברת עברית.

הקור הפתאומי בבטן המטוס ממוזג־האוויר העביר בו צמרמרות. על פניו הלוהטות התייבש קרום מציק שצינן את עורו. הוא הבחין בבגדיו ספוגי הזיעה, ובחל בגוו הדביק שהיה עליו למעמסה. בקדחת הנסיעה לא חש כלל כמה חם היה היום, אחד מאותם חמסיני סתיו שהערבים מכנים בשם “הקיץ השני”, קשים כשלהי־קיץ, ומעלים בזיכרון את מות התמוז וקורבן־אדם.

שכניו לנסיעה נדחקו אל האשנבים כדי להציץ החוצה אל יקיריהם פעם נוספת ואחרונה, רואים ואינם נראים. צבי צנח על מושבו והידק את החגורה. הדלתות נסגרו. המנועים הגבירו את נהמתם. מכונית מכבי־האש רצה לצד המסלול, וצבי הרהר שזו האפשרת האחרונה להורידו מן המטוס כפושע נמלט או מבריח־סמים.

המטוס פנה לעבר מסלול ההמראה, ומשונה היה בעיני צבי כי הפעם הוא המצוי בפנים, ואינו אחד המלווים העוקבים במבטיהם אחרי המטוס, כיצד הוא רץ על המסלול, מתרומם, ממריא ונוסק בקו קעור בכיוון הים, לאט־לאט, עד שנדמה רגע שהוא תקוע על מקומו בשמיים, הולך ומתקטן בתוך עצמו, וקווי עשן הסילונים הלבן נמשכים אחריו מן הקרקע, כשטיח הנפרש באוויר לכבוד מסעו, ומתלווים אליו בצאתו עד היהפכו לנקודה זעירה הנמוגה ונעלמת בשמי המערב, מעל פני הים. “שם אירופה,” הרהר בכל אותם פעמים קודמות. והיה דבר־מה אשר לא יאומן ביכולת הזאת לראות כיצד הופך מה שהיה עד לפני רגע אדם קרוב, חי ונושם, שנגעת בו, – לדמות בובה מגוחכת המנפנפת לך שלום ממרחק, בכניסה למטוס, ופתאום והיא כבר איננה ממוקמת במחשבתך כאן, אלא שם, באירופה, הגם שעדיין אפשר לראות בקושי את נקודתו השחורה של המטוס בפאתי מערב. אדם הפך לאידאה.

ירושלים 1963 – תל־אביב 1969

*

פירוט שנות הכתיבה של הרומאן:

נוסח ראשון, ירושלים, ינואר–יוני 1963, טבת–תמוז תשכ"ג. 6 חודשים.

נוסח שני, ירושלים, ספטמבר 1964–מאי 1965, תשרי–אייר תשכ"ה. 9 חודשים.

נוסח שלישי ואחרון, תל־אביב, אוגוסט 1968–אוגוסט 1969, 12 חודשים.

ס"ה לכתיבה 27 חודשים.

*

ההקדשה במהדורה הראשונה היתה לאשתי הראשונה ענת

שדומה כי התאכזבה מההתעלמות שליוותה את הופעת הספר

הייתי אז בן 35 והיום, 2016, אני בן 80

ואת ההעתקה החדשה הזו אני מקדיש לזכר חברִי

גלעד שגיא־קורלנדר משכונת בורוכוב שהוא

וגם זו שדמותה של עפרה ברומאן עוצבה קצת על פיה

כבר אינם בין החיים

*

כשהופיע “לא לגיבורים המלחמה” בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב“ספריה לעם” של “עם עובד” (אחרי “המחצבה”, 1963, ו“אנשי סדום”, 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין־אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, הסטודנט לפילוסופיה, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.