רקע
אהוד בן עזר
השקט הנפשי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה, ביתן, מודן; תשל"ט 1979

לכל מקום שאני הולך

אני פוגש את עצמי.

אורי בן עמי


 

פרק 1

לא תמיד היתה מירה לבדה. חצי-שנה היה לה חבר בשם רמי, וכמעט זכתה אז בשקט הנפשי.

פגישתם הראשונה של רמי ומירה היתה בשבת חמה אחת לפני-הצהריים. מירה גרה לבדה בדירה שכורה בקומה השלישית ברחוב אוסישקין, מול הירקון. הדירה גזלה ממנה כמעט את מחצית משכרותה, אך היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על מותרות אלה של פרטיות.

מן החלון נראתה ארובת-רידינג המעלה עשן בהיר, ואחריה פיסת-ים. גם בלילות היתה הארובה מזדקרת כשהיא חגורה טבעות של פנסים אדומים, שנועדו להזהיר את המטוסים הנוחתים על המסלול הסמוך. פעם-פעמיים בחודש, בשעות הלילה, היתה נשמעת אנחה כבדה, מלווה ברעמי התפוצצויות, באה מכיוון תחנת-רידינג המוארת מכל צדדיה. הדבר היה קשור בטיפול תקופתי בטורבינות הענקיות, והיה מפחיד ומסקרן. אם ישנה דמות ליום הדין האחרון, תחילתו הצטיירה בעיני מירה בדמות תחנת-כוח זו, שקרביה הומים בלילות כפצצות מתפוצצות.

מבוא-הדירה, ועימו מסדרון קצר שהוליך למיטבח ולשירותים, היו מובדלים משאר החדרים במחיצת-וילון, עשוייה חרוזים וחבלים. בחדר הגדול ניצבה ספה רחבה, נמוכה, וסמוך לה שולחן לא-גבוה, עשוי עץ חום-צהבהב, ישן, ומסגרתו מחזיקה טבלת זכוכית עבה. ועוד היו בחדר שתי כורסאות-עץ לא-חדשות, שריפודן שחוק ונטול-צבע, והן עצמן נטולות חן וטעם-אישי, כדרכן של כורסאות בדירות מרוהטות, שהחליפו כמה וכמה דיירים. כוננית-ספרים בצבע חום. שעון-בית. טלפון. תמונות אחדות. אחת מהן צירוף של הדבקות, סוריאליסטי, מעשה ידי מירה עצמה. כד-חרסינה גדול, בלבן וקווי-זהב, ניצב על שרפרף בפינה, ונעוץ היה בו זר קוצים יבשים. מאוורר. טלוויזיה. וטרנזיסטור בנרתיק עור חום ומרוט, שהיה מחובר בליפופי-גומי לסוללה שגודלה כמידתו.

החדר נפתח למרפסת הצופה צפונה, ושניהם יחד חבקו עוד חדרון ובו ארון-קיר שהגיע עד לתקרה, ומולו שולחן-כתיבה בהיר, מכוסה לוח פורמאיקה צהבהבה, כיסא וכוננית-ספרים נוספת. אופייה של הדירה היה יבש ועצוב קמעה, הבדידות והעראי היו ספוגים בכתליה.

שעות-הבוקר של ימי השבת היו רועשות למדי. אמנם חדל כבר צפצוף הציפורים, כמנהגן השכם מדי בוקר, בעפאי הפיקוסים ענקי-הקומה שהתנשאו מעבר לרחוב, על גדת הירקון; אך המכוניות שזרמו ברחוב אוסישקין החלו לצפור בעצבנות, להוטות לחדור לתל-אביב; כלבים נבחו, ילדים צרחו, ומישהו כבר הפעיל את הרדיו בקול רם, וקולו הסהרורי-מעט הרך והעקשני של יוסף טַרַגִין מילא את הריווח הצר שבין שני בתי-הקומות בשיחתו השבועית בתוכנית “עולם המדע” עם פרופיסור ממכון וייצמן על מהות היקום והאנזימים.

על שולחן-הזכוכית היו פזורים דפי העיתונים של יום שישי. ספר עברי חדש מונח פתוח במהופך. הטרנזיסטור-עם-הסוללה. מאפרה מלאה בדלי סיגריות, קערית-ממתקים ריקה כמעט, ומכשיר טלפון לבן. מירה שכבה על הספה, ששישמה כמיטתה. היא אהבה לישון בחדר גדול, ולכן לא הקצתה את החדרון הקטן לשינה, אלא התקינה אותו כפינת העבודה וההלבשה שלה. מירה ישנה מכוסה בסדין. הרעש לא הפריע לה. על פניה הבעה של מתיקות, של תינוֹקוּת, כחולמת חלום טוב.

הטלפון צילצל בקול חלש ומרוחק, שנשמע באוזניה כקטע מחלום שנשתנה פתאום ונעשה מציק. כאילו מישהו רודף אחריה. החדר היה מוצף אור, ואלמלא קול טירטורו של הטלפון על שולחן-הזכוכית, ופרכוסי הגוף המכוסה בסדין ומנסה להתגונן מפני ההפרעה, אפשר היה לחשוב שהמקום ריק ורק חפצים דוממים שוכנים בו. בתודעתה הרדומה של מירה התגבר הצלצול במקביל למאמצי התעוררותה. הבעתן התינוקית, אך רגוזה, של פניה, היתה כילדה קטנה שהפריעו לה ממשחקה. היא נצטנפה כעובר ושבה וזרקה רגליה והתרוממה. הצלצול נשמע עתה חזק ומוחשי ביותר, קורע את קורי חלומה המשונה, והיא ישבה על ספתה, הסדין גולש על ברכיה, ושלחה ידה והרימה את השפופרת.

הצלצול פסק, והחדר שהיה מלא חיים, דמם. מירה, מתנודדת והמומת-שינה עדיין, התבוננה בממלכתה השותקת, כאילו היא מסתכלת מבחוץ. כמעט התפתתה ליפול לאחור ולהמשיך לישון, עתה, כשפסק המיטרד, אך אז תפס אותה פיהוק קצר, ומתנודדת מעט, אמרה אל תוך האפרכסת בקול ישנוני:

“הלו?”

ומיד נשמע באוזניה קול עבה וחזק במיוחד, שנדמה לה משודר במערכת סטריאופונית

*

“מדברת מירה?”

“איזו מירה?” השיבה ישנונית, מתבוננת סביבה כמחפשת היכן היא ומתפלאת כיצד לא נבקעו קירות מעוצמת הקול שבאוזנה. ובעוד רגע התעשתה, אספה את הסדין אל חזהּ, כאילו מישהו מתבונן בשדיה הקטנים, וענתה ערה –

“כן, מדברת. מי רוצה אותה?”

“היא גרה עם חברה?” השתאה הקול.

“מי?”

“מירה.”

“מי רוצה אותה?”

“רמי.”

לקולו המוגבר היה הד, כמקהלה, רמי-רמי-רמי…

“מי זה רמי, בבקשה?”

“איה, החברה שלך, מסרה לי את המיספר שלך.”

“אה רמי? בוקר טוב.” נשמעה מסוייגת. איה זאת, מאז שהתגרשה – משדכת. בטח זה אחד המחזרים שלה.

“בוקר אור, מירה. מה דעתך לקפוץ לבריכת-גורדון?”

מירה קפאה עם השפופרת בידה. הסדין נשמט. דומה שנרדמה בישיבה.

“הלו? את שומעת אותי? את שומעת אותי?”

היא התעוררה מקיפאונה. שירבבה כף רגל אחת מבעד לסדין והתבוננה בעיון באצבעותיה, כמתייעצת איתן על מצב הגוף כולו. “כן. שמע, בעצם אני לא יודעת מי אתה. לא מכירה אותך.”

קולו היה מעודד. קול באס רחב, סמכותי, אמנם קצת יהיר. “בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה הגון. אז בבקשה להכיר – רמי, רמי קדומי. אוהב קצת לשחות. פתוח להרפתקאות. לומד משפטים. רציני, אך לא יותר מדי.”

על מירה קפצה שמחה פתאומית. “הי, עד כאן נשמע לא רע.”

“אז אני בא לקחת אותך בעוד שעה?”

“בסדר…” התבוננה רגע באצבעות רגלה האחרת, כממשיכה להתייעץ.

“בסדר-בסדר?”

“בסדר. מאה אחוז.”

"בַּי – "

“בַּי, להתראות…”

*

מירה הניחה לאיטה את השפופרת על כנה. נשארה יושבת רגע על ספתה. מותחת את אצבעות יד-ימינה ומכווצתן. מותחת מכווצת ומתבוננת בהן. בטקסים פרטיים כאלה היתה מתייעצת ובודקת עצמה מכף רגל ועד ראש. כמנסה לגלות גבולות מיסתוריים. חומות-ייאוש. פתחי-תקווה. עקמומיוּיוֹת.

בערב הקודם נשארה לבדה בבית במצב-רוח רע. היתה לה שיחה ארוכה בטלפון עם איה. אחר-כך קראה שני עמודים בספר חדש של עמליה כהנא-כרמון, ונרדמה. זה כמה שבועות שהיא קוראת אותו בשקידה ובהתפעלות אך טרם הצליחה לסיימו.

מירה קמה. רזה. לא-מאופרת. שערה לא עשוי. כפות רגליה חיוורות. אצבעותיהן נראות לה זרות ועורן יבש כקלף. הציפורניים צמחו פרא. תמיד סבלה מן ההרגשה שיש משהו גרמי ולא מהוקצע בהופעתה. שהיא אינה נאה. ולא רק בגלל שמזניחה עצמה. כאילו חששה שאם תקפיד לטפח את חיצוניותה תנחל אכזבה עוד יותר גדולה. היא לבשה פיג’אמה לבנה, רחבה, מכנסי שלושה-רבעים מהם ביצבצו ירכיה הכחושות והפלומתיות, ושרוולים נופלים עד למרפק. חזהּ היה קטן. בצעדים קטנים רצה יחפה לארון-הבגדים שבחדרון הסמוך, מפזמת “שאו ציונה נס ודגל…” ופישפשה קצרת-רוח במגירותיה, עד שמצאה והוציאה בגד-ים שחור דהוי. היא התפשטה ועמדה מול הראי, גופה רפוי, לבנוני, פטמותיה מידלדלות כנחשים קטנים, וכשהחלה מודדת את בגד-הים גווע השיר על שפתיה וטעם תפל וחמצמץ עלה בפיה. בגד-הים היה רחב ונראה כסמרטוט משופשף. גרגירי חול עתיק התחככו במפשעתה. נרגזת הסירה והשליכה אותו חזרה למגירה.

למה הסכימה ללכת לבריכה? מדוע שכחה שאין לה בגד-ים הולם? ומה מיספר הטלפון של רמי? הלא בעוד שעה יבוא ואינה יודעת מה לעשות. היא חזרה לספתה וישבה ערומה על הסדינים הקמוטים, צנחה והרימה את מדריך-הטלפון מן הרצפה. ושוב התיישבה וגב-הכריכה החלק והקריר לחוץ בין ירכיה בעודה מדפדפת במדריך, שהיה נעים בזרותו, מרשרש-מלטף בכובד דפיו הצונחים, כמבקש לדגדגה במפל-נייר גלי מרחף.

“קגנסקי, קדוביץ, קדום, קדום…” ריחפו בחלל החדר הבהיר שמות-משפחה של איזור-חיוג תל-אביב מפי בחורה ערומה ופרועת-שיער שיושבת בשבת בבור על ספה שסדיניה סתורים –

"קדוסי – "

אין קדומי. אין. השליכה את מדריך-הטלפון באכזבה. שהתה רגע, ואז הרימה את האפרכסת וחייגה.

“אַיוּש, בוקר-טוב. מקווה שלא הערתי אותך. אני ממש אובדת-עצות.”

“בוקר-טוב אובד-עצות. מה את נרגשת ומבולבלת כל כך, מירל’ה?”

וכן הלאה.

למזלה היה לאיה בגד-ים נוסף, אשר לדבריה יכול להתאים בדוחק גם למירה. איה הכריזה בפעם המי-יודע-כמה שאינה שמנה, אך ירכיה בכל זאת רחבות יותר. אכן, למירה היה אגן-ירכיים צר, נערי-כמעט.

“הוא יהיה גדול עליי.” מתחה והרפתה מירה בעצבנות את אצבעות ידה השמאלית בהתבוננה בהן.

“רמי קדומי? גדול עלייך…”

“לא. בגד-הים!”

“זה בסך-הכול בחור!” – איה. צחקנית, תוססת. אפילו מבעד לטלפון חדרה והגיעה אותה נימה יכנאית, וחרמנית-מעט, שבקולה, אשר בזכותה נמשכו לא פעם גברים למיטתה, ושם מצאו עצמם סחוטים ונחקרים במשך שעות על כל חברותיהם והרגליהם הקודמים. והכול – מיספר הפעמים, התנוחות, החשקונים, ההבטחות ומי הם המאוסים-ביותר, סּופּר ודוּוַח אחר-כך בנאמנות למירה.

“את רק מחפשת תירוץ לעצמך.” צחקה איה כמסיתה. “מה את מפחדת? שתאבדי את הבתולים, טוּמְטוּמִית… זיון רציני לא היה מזיק לך לבריאות וזה מה שאת צריכה, שכך יהיה לי טוב.”

“תפסיקי, מלוכלכת אחת!”

ניבול-פה היה להן שתיהן מעין ארץ-מקלט קולנית שכולה חופש ותחושת-פורקן. האם היה זה סימן לנשיות משוחררת או להיפך, כניעה לגבריות? ערב אחד הוזמנו שתיהן לפגישה של פמיניסטיות, ואיה הכריזה שם: “אותי לא מנצלים. כשאני צריכה גבר אני מוצאת לי אחד שמוצא חן בעיניי ונדפקת איתו לילה שלם ואם אפשר גם יותר. שאלוהים יבורך על כך שהמציא את הקטן…”

דבריה עוררו סערת-מחאות עזה. הפמיניסטיות צרחו במקהלה כמטורפות וטענו שדבריה מוכיחים שהיא עבד לדימוי הדון-ז’ואן הגברי, שכולו כיבוש וניצול. איה, שמעודה לא נותרה ללא מענה-לשון, לא התבלבלה. “או ש… או ש…” אמרה, “אם אני לוקחת גבר להנאתי, אז זאת התשובה הנשית הלגיטימית אחרי אלפיים שנות שיעבוד, לא? – ואם גם הוא נהנה, סַחְתֵיין, אז אנחנו פשוט במצב של שוויון, לא? – ותגידו לי בנות איפה כאן הניצול?”

“אולי שתקי כבר, כּוּסִית אחת,” הצטרחה איה בטלפון. “אפשר לחשוב!… אני ממש מסמיקה מהביישנות שלך!”

ושתיהן פרצו בצחוק ממושך שרק לאחריו חשה מירה כי התעוררה לגמרי. אך דאגותיה לא פסקו. איך יגיע בגד-הים בתוך שעה מרחוב רידינג ברמת-אביב, שם גרה איה, לביתה של מירה?

“מה הבעייה, תקחי מונית. יש כבר גשר על הירקון, מַמִילֶה, וכבר לא צריך לחצות אותו בשחייה עם זנב של סוס ביד, כמו שאורי הַפּוֹץ היה מספר על סבא שלו משנות תרפ”ה-פ“ו!”

*

לבושה חולצה לבנה ומכנסי ג’ינס, כך, בפשטות, ועל הדלת מבחוץ פתק המבקש מרמי לחכות לה בסבלנות רגעים אחדים כי היתה מוכרחה לצאת בעניין דחוף. והמונית, שהזמינה מתחנת “קסטל” הסמוכה, כבר חיכתה לה למטה. הנהג נראה עייף ולא מגולח, כאילו עבד כל הלילה. מירה הבהיקה לעומתו בניקיונה ובטריותה, כתינוקת אחר שינה ממושכת וחסרת דאגות. ובעוד המונית מחכה למטה ברחוב רידינג, והמונה מופעל, קפצה ועלתה לדירתה של איה; ועודנה בפתח החלה מתפשטת והתנפלה על בגד-הים למודדו. הבגד לא התאים לה: גדול, בייחוד החזייה, משכן לגבעותיה של איה שהיו נתח ראוי להתכבד בו.

איה היתה בחורה צחקנית, יפה. תוססת. מלאת-אברים. ועם זאת מוזרה במקצת. עודף-המרץ שלה הפחיד לעיתים, קולניותה היַכְנאית הפריעה. שערה השחור ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה אמיתית מארץ ספרד למרות שהוריה היו בני משפחות לוֹדְזַ’אִיוֹת מדורי-דורות.

מירה בעירומה, חיוורת וגלי-צמרמורת עוברים בה, ומצב-רוחה המרומם הסתלק. “אמרתי לך!” – היתה קרובה לייאוש. איה התמלאה רחמים עליה. חיבקה את כתפה הלבנה, “אתן לך את שלי!” – נכונה היתה לאמץ את מירה אל חזה השופע, ולעודדה, אך זכרה שמירה אינה אוהבת שנוגעים בה, או נושקים לה לאות ידידות וחיבה. איה הסירה מחבל-הכביסה את בגד-הים שלה, זה היה עדיין לח מעט מיום אתמול, שישי אחר-הצהריים, כאשר נסעה עם חברים לים, והתאים יותר למידותיה של מירה. צמוד קצת לגופה ואינו רפוי עליה.

“איזה מי בחור הוא רמי זה?” משכה עליה מירה בחזרה את החולצה והמכנסיים.

“נשמה קצת אילמת, מירל’ה. אולי תצליחי את לפצח את האגוז שבליבו, אם בכלל יש כזה, אבל בזהירות, אל תתנפלי עליו, הוא חולה אסטמה.”

“מה?” קפאה מירה על מקומה. “התחלת לשדך לי חולים?”

“”מַמִינְיוּ, לזיין הוא יודע, אני מבטיחה לך. ותגידי לי, למי אין חסרונות? אחד מהעדות, אחד אימפוטנט, אחד עני, אחד יפה-מדי, אחד מדביק אותך במחלה, ואחד סתם פגע-וברח, אז מה? אז אני טוּמטומית שבכלל סיפרתי לך. תשכחי מזה. זה לא רציני. ואתם יכולים בשקט לשחק באבא-ובאימא בלי שייחנק."

“תשמעי איה, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי.”

“נו, נו, מַמִינְיוּ, תרדי, חבל על הכסף של המונית שלך.”

“ובכלל, מאיפה את יודעת הכול על האלרגיות שלו? את לא מוכרת לי במקרה איזו סחורה פסולה שלך, סוג בי”ת?"

“אני לא איגואיסטית כמוך,” אמרה איה. “אפילו אם רמי היה שלי – לא הייתי שומרת אותו רק לעצמי. אבל אני נשבעת לך שלא היה בינינו שום דבר. אל תדאגי. רק ידידות.”

“אַת והידידים שלך…” עוד הספיקה מירה למלמל בטרם דחפה אותה איה החוצה, אל חדר המדריגות.

*

במונית ישבה מירה רגועה. מה נטפלתי למחלה שלו? אולי הוא דווקא זקוק לי? מה שבטוח הוא שבחורה כמו איה אינה מתאימה לו. היא יותר מדי פראית ושאפתנית. אחת כמוה בוודאי תהרוס אותו. בחור כמוהו צריך אישה כמוני.

הנהג התבונן בה מדי פעם בלי לומר מילה, אך דומה שהריח איזו תאוות-גברים בלהיטותה זו לנסוע הלוך-וחזור בבוקר יום-שבת. עיניו היו אדומות. שערו פרוע. לחייו שחורות ובגדיו הדיפו ריח-זיעה. הוא כמו הלילה שממנו התעוררתי, חייכה מירה בהרהוריה. הנהג ניסה להחזיר לה חיוך, אך שפתיו לעו משנתקל בהסתייגותה הקרירה כלפיו.

שׁק בתחת, אמרה מירה לעצמה. רואה בחורה נוסעת לבדה וכבר חושב שהכול מותר. מעניין אם רואים משהו על פניי? השתניתי הבוקר?

דברי הנהג הידהדו באוזניה כאשר רצה במעלה המדריגות לדירתה, “שיהיה לך בהצלחה, בּוּבָּלֶ’ה!” – לא ידעה אם לעג לה או ביקש להביע לה חיבה בדרך מגושמת. אך לא הרבתה להרהר בו. הציפייה מילאה אותה כולה. היא תלשה את הפתק מעל הדלת ופרצה פנימה אל דירתה, חסרת נשימה לאחר מרוצתה במדריגות. היא הניחה על שולחן-הזכוכית הנמוך את שקית-הניילון הצבעונית, המשומשת-מאוד, שבתוכה ארזה למענה איה את בגד-הים. גם את הפתק השליכה בחיפזון על השולחן. והחלה לעשות קצת סדר במהפכה. הסירה בנפש עליזה את מצעיה מן הספה, מזמזמת “שאו ציונה נס ודגל…” – שהיה מלווה אותה כשמצב-רוחה טוב עליה. ישבה על הספה. הסתכלה בשעון. סביר. וכמתחרה בזמן, להספיק ככל שאפשר יותר, לקחה ראי קטן והחלה מטפלת בפניה.

ואז נשמע צלצול הפעמון בדלת. מירה קפצה ממקומה ומיהרה למסדרון. הוא אלוהים, עשה שהוא יהיה נחמד ורציני ולא אידיוט. כבר נמאס לי, בחיי, נמאס.

“תיכף…” התרונן קולה, והיא פתחה את הדלת.

בגובה כתפיה הבהיקה לעומתה קרחתו של השכן שׁוּלְדֵנְפְרַיי, יהודי נמוך כבן שישים, פדאנט, ולא חכם.

“בוקר טוב, חברה מירה.” נשמע קולו כאילו הוא נחנק.

“בוקר אור אדון שולדנפריי,” השיבה מירה, קצרת-רוח, גם הוא סובל מאסטמה, ברור! – ציינה לעצמה. צינה חלפה בעצמותיה. מיסדר-חולים אצלי הבוקר.

“חבר שולדנפריי…” תיקן אותה.

“ברוך-הבא חבר שולדנפריי…” חזרה על דבריו בקול מונוטוני, להראותו שבעיניה הוא אורח לא-קרוא.

“שבת-שלום.”

“שלום שבת…” ענתה סארקאסטית, מתבוננת מעבר לקרחתו לחלל חדר-המדריגות.

“אפשר לִיכּנס?”

“בבקשה.”

זזה שניים-שלושה צעדים לאחור, והניחה לו להתקדם במסדרון, כשדלת-הכניסה מאחוריו, סגורה-למחצה. והא נועץ במירה עיניים כמעט מבלי להרים ראשו.

“חם. והיתושים מן הירקון, עולים.” המשיך שולדנפריי, כאילו דבריו מוכנים עימו מקודם, “וחברה מירה לא שילמה כבר שלושה חודשים מיסים לוועד…”

“אני מצטערת. באמת. אדון שולדנפריי…”

“חבר שולדנפריי!”

“חבר שולדנפריי, תראה, אני מאוד עסוקה עכשיו. צריכים לבוא אליי אורחים, כל רגע…”

“סליחה, סליחה, בכל הכבוד האפשרי, אני בא בפעם אחרת…”

“לא. חכה רגע…” הניחה אותו מירה במסדרון החשוך-למחצה; מיהרה אל השולחן, שלפה עשיריות אחדות מארנקה, מן העודף שנתן לה נהג-המונית, ובו-ברגע קפאה על מקומה, מחזיקה היטב במדף-הספרים, שלא תיפול.

חולצתה היתה כמעט פרומה לגמרי. רק כפתור אחד, בקורקבן. שלי יקרה דבר כזה! – פרפה בעצבנות את הכפתורים עד לגובה צווארה. האם גם במונית היה כך, ולכן הלא-מגולח הזה תקע בי עיניים, או שהתחלתי להתפשט רק לאחר שנכנסתי? איזה מזל. מה היה רמי חושב על אודותיי אילו קיבלתי את פניו כך?

והיא שבה לאיטה אל המבוא, תקעה ביד שולדנפריי את הכסף, וממש הדפה אותו החוצה, מבלי להסתיר את רגש הדחייה שעורר בה. ואמנם, האיש הקטן היה נרגש באופן מוזר, ועיניו נצצו כאילו העלה בגורל זכייה בלתי-צפוייה.

“תודה, תודה, אני כבר יוצא. להביא קבלה…”

“לא, תודה, פעם אחרת.” טרקה אחריו מירה את הדלת. ומיהרה, מותשת ונושמת-לרווחה, לשבת על ספתה.

לֵך תחלום מן ההפקר, ממה שראית אצלי, חבר שולדנפריי! – צחקה בלא-קול, נרגזת. איה היתה ודאי אומרת: “מה יש? ולך לא מתחשק לפעמים לעשות מה שאסור? להחליק בכף ידך על הקרחת המגעילה שלו? כל אדם והנבזויות שלו, מַמִינְיוּ. ואם איזה גבר נדבק אליי באוטובוס כמו תורן וכמעט גומר עליי מרוב התרגשות, בעצירוֹת ובסיבובים, אז מה שאני אעשה, שארד? שאצרח? שאפתח חלון לאיוורור? אני זזה קצת ואני אומרת לך, אפילו אם זה לפעמים מגעיל, אבל כל זמן שאת מחרמנת גברים זאת מחמאה בשביל אישה, כמו שתארי לעצמך שאת עוברת ברחוב וקליק, קליק, קליק – מקפיצה אחרייך שורה של את-יודעת-מה לדום…”

קליק, קליק, קליק –

מה זה קורה לי? תפסה עצמה מירה הוזה בקול רם. די. מספיק עם מחשבות עקומות כאלה.

ועכשיו מה? לחכות. מירה ניסתה להמשיך לקרוא בספר-מאתמול ולא הצליחה להתרכז. היא התבוננה בשעון. רמי יכול להגיע כל רגע. אפשר לומר שהוא כבר מאחר בעשרים דקות. הסתכנה וקפצה לחדרון-העבודה שלה, התפשטה מול הראי ולבשה שוב את בגד-הים של איה. הסתובבה. טפחה על עכוזה, משכה ומתחה פה ושם עד שנחה דעתה במקצת. עורה היה לבן מאוד, וכבר לא ידעה אם זה מפני שלא היה מי שייקחנה לים ולשמש או שמא החלה שונאת את פולחן השיזוף וכל הנילווה אליו, ההמוניות, הקולניות, דילוגי-הקופים וחוסר-הבושה.

כך גם היה יחסה לריקוד. היו שעות בהן כלתה נפשה לרקוד להשתחרר ולהיסחף. אך בהגיעה, לרוב בחברת איה ואחד או שניים ממחזריה, למסיבת-ריקודים, היו רגליה נעשות כשני גזעי-עץ נטועים. מסתכלת בסקרנות ובבחילה בזוגות המקפצים. מרגישה שהנאתם המשונה כמו מרוקנת אותה, ולא נותר בה כוח להזיז אפילו אצבע קטנה אחת. איה הדואגת, שלא פסקה לקפץ כסייחה מדושנת-עונג ואחוזת-תזזית, היתה שולחת אליה במרוצת הערב ידיד אחד או שניים, שהזמינוה לרקוד. ולרוב היתה מירה מתמלאת גאווה משונה ומסרבת, דווקא, למרות שליבה ביקש לפרוץ את סייגיה ולהתבולל בפקעת-האדם המזמרת והמזיעה בהלמות-רגליים אחידה. רק פעמיים או שלוש בחייה אירע לה שנסחפה וגם נהנתה באמת מריקוד.

מירה היתה מוסיקאלית מאוד. אך הכול היה בלום בתוכה. בקונצרטים כמעט ולא ביקרה משום שלרוב לא היה לה עם מי ללכת. הבחורים שהכירה לקחוה לפעמים לסרט, ולעיתים נדירות לתיאטרון. וללכת לבד לקונצרט – הרגישה שלא בנוח. למרות שידעה שדווקא זה מקובל ואינו יוצא-דופן מבחינה חברתית. היו לה מעצורים. על שולחן-הכתיבה שלה, בחדרון, היה מונח מכשיר רדיו-טייפ לא-גדול, ואף שלא הצטיינה בשום כישרון טכני, היו לה עשרות קאסטות של מוסיקה סימפונית, קאמרית ומקהלתית, וגם אופרות אחדות. וכשהיתה בודקת את עבודות תלמידיה, או קוראת בספר, ליוותה אותה תמיד מוסיקת-רקע משובחת שבחרה והקליטה ברוב שקידה מתוכניות הרדיו בגל א'.

ציד יצירות אהובות עליה, או גילויין של חדשות, והיכולת לבחור ולהשוות בין ביצועים שונים – מילאו שעות רבות של בדידות וריקנות בדירתה, שעות שמצב-רוחה העכור לא הניח לה לגעת באוכל, בספרים ואפילו במכשיר-הטלפון.

חוש טכני אמנם לא היה לה, אך תקציבה המדוד, שהיה מחייבה לרכוש גם קאסטות זולות, גרם לה להיעשות מומחית-מה בתיקונן. היא רכשה לשימושה מברג-צלב קטן, והיתה מבלה לעיתים שעות בפירוק קאסטה שסרטה המאגנטי נקרע, מדביקה את הקרע במשיחה עדינה של לַכּת-ציפורניים, ומלפפת בזהירות את הסלילים הקטנים, הדחוסים, המכילים שעות של מוסיקה עריבה. על גב הקרטון-הדק, שנמצא בכל קופסת-קאסטה, היו רשומות בכתב ברור, זעיר וצפוף, היצירות שהוקלטו ומקומן בסליל, על פי המונה. ומה רב היה רוגזה כאשר קאסטה המכילה יצירות אהובות עליה במיוחד' היתה מתקלקלת, לעיתים ללא-תקנה. הסרט נמתח ומתקמט, הסליל מתנפח ונעצר, או הסרט זורם החוצה מן הקאסטה אל קרביו של המכשיר, נטחן ונקרע שם לגזרים, כאטריות. מסוגלת היתה אז לנהוג כילד שצעצועו התקלקל ואינו מצליח לתקנו – זורקת את הקאסטה המפורקת אל סל-הניירות, כשסרטיה הדקים משתלשלים החוצה כתלתלי קצף-פלאסטי יבש וחום.

ולעיתים, כשהיתה עצבנית במיוחד במין ערב לא-יצלח שכזה, גרוייה גם מהתרגזות בבית-הספר ומוכנה לשבור הכול, היתה מתעשתת ומניחה בטייפ קאסטה של מוסיקה אהובה עליה במיוחד, משהו קאמרי של שוברט, בטהובן או בראהמס, ושוכבת פרקדן על ספתה המוצעת ומלטפת את עצמה על פני חזה ובטנה וירכיה ומעסה את הצופנת-פענח הקטנטן בשקדנות מטורפת במשך שעה ארוכה, מתאימה אצבעותיה לפירפוריו ומשתעבדת לו עד כדי חולשת-לב מרוב השתדלות לסיפוקה; וכשהדבר עולה בידה היא נרגעת ונרדמת בהרגשה שכמעט וקטלה את עצמה הפעם, וכי אם תמשיך בקצב הזה, סופה למות צעירה.

המוסיקה היתה מלווה אותה כמו ממרחק אל ערפל-התנומה שאליו שוקעת תודעתה. וכאשר הקאסטה מגיעה אל סיומה, ופעולת המכשיר נפסקת באופן אוטומאטי, היתה מירה שקועה כבר בשינה כבדה, ללא חלומות, ולעיתים גם נוחרת כמו לאחר יום עבודה גופנית מפרכת.

*

היא לבשה על גבי בגד-הים שמלה בהירה הנרכסת מלפנים בכפתורים, מעין חלוק-רחצה מאולתר, לא חדש ולא נאה במיוחד, אלא שאחר לא היה לה. וחזרה לשבת על הספה. אך לא מצאה מנוחה לעצמה. היא כבר חיכתה עד תום השעה הנקובה. ועוד כמחצית השעה. ועוד רבע. עתה נטלה את הפתק מעל השולחן, וקראה בלעג:

“שלום רמי. חכה בסבלנות רגעים אחדים. יצאתי בעניין דחוף. מיד אחזור. מירה.”

וקרעה בכעס את הפתקה. חתיכת-אפס שכמוך, אמרה לו בליבה. איך אתה מעז להפסיד אהבה כזו שלי, ונאמנות כזאת. הלא המניות שלך ירדו בעיניי עוד בטרם ראיתי את קצה אפך. מצידי אתה יכול כבר גם שלא לבוא. חרא. חתיכת חרא אחד. ואני, טיפשה כזאת. מונית. בגד-ים. איה. כן, איה אשמה בכול. מי ביקש ממנה לתת את הטלפון שלי לכל זב ומצורע. והיא הרימה את שפופרת הטלפון. כל משתין בקיר! – ביקשה לחייג. מה אני בשר טרי? תחנת-רכבת? אוטובוס? – הכינה מילים כמדקרות. אך עדיין היססה. לבסוף חייגה, אך בהגיעה לסיפרה האחרונה הניחה את האפרכסת על כנה. היא התביישה לצלצל שוב לאיה. אני לא ארד לרמה שלה. מוטב לשכוח הכול.

והיא קמה. הניחה את השמינייה בפה-מג’ור של שוברט בטייפ, בביצוע חברי השמינייה הווינאית. מה איכפת לי אם במקרה הוא לא אוהב מוסיקה קאמרית, שיתפוצץ. והצלילים מילאו בבת-אחת את חלל הדירה וכמו האירו בשובבות את פניה הנזופות. היא ניגשה לחלון והסתכלה החוצה. משפחות-משפחות טיילו לאורך גדת-הירקון עם עגלות-ילדים, ישבו על הדשא, ילדים התרוצצו. שני דייגים השליכו חכות אל הנחל. סירת-מוטור עברה ברעש, גדושה מטיילים, דוחקת הצידה סירת-משוטים חדה ארוכה וחרקנית שבה ישב טור נערות חותרות. עשן דק היתמר מארובת-רידינג, מתמזג באפור-השמיים החמסיני שרבץ על פני כל העיר, מבשר צהריים קשים. היא השליכה החוצה את קרעי הפתקה וסגרה את החלון. עתה נותרה השמינייה לבדה כבשורה מעולם אחר וכעדה לשעות בדידות ונדודי-חמדה בחביון גופה, שזוכר לטוב את צלילי המיתרים האלה.

מירה חזרה לשבת על ספתה, לקחה את הראי-הקטן וניסתה לטפל מעט בפניה. באחת-עשרה וחצי, באיחור של שלושת-רבעי שעה, נשמע הצלצול הגואל בדלת. מירה קפצה ממקומה. עמדה רגע. ואחר-כך ניגשה לאיטה, עודנה מהססת, למסדרון. צעדיה היו שקטים מאוד, כחתולה. אולי לא לענות, שיחשוב שיצאתי ולא חיכיתי לו? ואולי זה מישהו אחר? חבר שולדנפריי עם הקבלה. טיפשי שאני מתרגשת, כאילו האבא של הילדים שלי עומד בפתח, וצריך רק להרים את המסך כדי לראות מיהו בכלל.

“הַי, בוקר טוב. זה אני, רמי.” אמר מיד שפתחה את הדלת.

“צהריים נעימים. שמחה לראות אותך. מירה.” אמרה. מתפלא, על שהצליחה למצוא הברקה מתאימה לרגע זה, מבלי להתבלבל ולהסגיר עצמה.

“שנונה, שנונה, יַעַנִי, כמו איה.”

“אל תאמין. זאת רק הקליפה.” אמרה לו. “נורא חם, לא?”

“כן, חם. חם היום, מאוד.”

מה נחרת בזיכרונה מיד? נקישות כפכפי-העץ שלו. מהלֵך בסנדלי-עץ על עקב גבוה. ממוצע-קומה. צנום. בחור יפה למדי.

“דירה יפה. שלך?” התבונן סביבו, כשהיו בחדר הגדול.

“לא. שכורה.”

“לא רע.” התבונן במירה, כרואה אותה עתה לראשונה. “לא רע. אוֹ.קַי. אז נזוז.”

דבר שני, הרגישה מירה, מיד אחר הכפכפים, או.קַי בפַתַח. בחור עם סגנון. רעמת שיער חלק. עורו שזוף מאוד. אפון סולד, מבט של חשיבות-עצמית, מצח רציני, הטיית-ראש זקופה וגאוותנית, כדרך אנשים נמוכים המבקשים לצמוח עוד מעט קט. אך בדברו הוא מתבונן הצידה, כחושש מפני דבר-מה, ואולי מפני עצמו, ואז הופעתו נפגמת. ורק כשהוא שותק יש ועיניו רועפות חיבה גלוייה וחמימות, ריסי דבש-כהה לעפעפיו, כמלטף בהם; עיניו הן החלק המושך בהופעתו, וניכר בו שהוא יודע זאת.

היה רגע של מבוכה הדדית. ואז הם ירדו לרחוב, ונכנסו למכוניתו.

 

פרק 2

רמי היה שזוף במיוחד. כל בוקר נהג ללכת לבריכת-גורדון וכל משכימי-קום שבקרב המתרחצים הכירו את קול נקישת כפכפיו והליכתו הזקופה אל המים. מירה, לעומתו, נראתה חיוורת כסיד. השנה טרם רחצה בים וגם לא בבריכה. ומה לפני שנה? – גם כן לא הרבה. פעמיים-שלוש, תמיד עם איה. וכך ניצבה זרה ברחבה המרוצפת אבן וחיכתה לרמי שייצא מחדרי ההלבשה של הגברים.

[הערה מאוחרת: הסיפור מתאר את בריכת תל אביב הישנה, הנהדרת, בשנות ה-70, ולא את זו שנבנתה על מקומה בשנים האחרונות].

הרחבה היתה צפופה בהמולת אדם. יפהפיות שרועות ערומות-כמעט ומיטגנות בשמש והן נוצצות בשמן-שיזוף. תינוקות ערומים מתרוצצים, שלגונים, והמולת מתרחצים וים-קרוב שכמו באה מקונכיית-ענק. כסאות-נוח זה לצד זה כמעט מבלי מקום לעבור. שמיים ושמש. וגברברים שחרחרים, נמוכים ועבי-גוף, מנסים דבר אל עיניהן העצומות-למחצה של נערות-השמש, מלכסנים מבט ולוטשים עין אל חמוקיהן הרפויים בביקיני ובטנגה.

רק נשים קשישות אחדות, שמנות ובעלות גוף שאבדה צורתו, לבשו בגד-ים שלם. ומירה ניצבה שם, בבגד-ים של איה העשוי שני חלקים ורחב מעט על גופה הצנום והנערי. היא התביישה בכל סנטימטר מרובע של גופה אשר נחשף לקהל, אך איש לא התבונן בה, כאילו היתה פיסת-אוויר, שקופה. רגליה, שביקשו לנוע לקראת רמי, היו כשני כפיסי-עץ, כמו במסיבת-ריקודים לא מוצלחת. והיא נזהרה מצעדים גדולים, בגלל השערות שלא הספיקה להסיר ממקומה מוצנעים בגופה.

לא הייתי צריכה לבוא, אמרה לעצמה. ואם אפגוש כאן מישהו מתלמידיי? אני לא יכולה להרשות לעצמי להתבזות כך, שיציצו אל הקורקבן שלי במבטי-שיפודים, כאילו הם מחפשים שם איזה מיכרה של זיעה שהתייבשה.

כמו המורֶה בבריכה בסיפור “שלושה ימים וילד”. בדיוק כך.

למזלה לא נמצא לה בינתיים אף מכיר בבריכה; והיא מיתחה וכיווצה את אצבעות ידה זו והאחרת עד שרמי הגיע ועמד מולה, צנום וגמיש. הציב לשניהם כסאות-נוח. ומיד סחב אותה עימו לשחות. נוקש בסנדלי-העץ הגבוהים שלו, שלא ויתר עליהם גם בבריכה, אולי כדי להרוויח גובה.

מירה ידעה לשחות בקושי. אך בעיני רמי מצא הדבר חן.

“מה את מחכה?” קרא לעומת מתוך המים הכחולים, הצלולים. “מפחדת להיכנס למים?”

“קצת… אוי, קר לי…” שלחה רגל ושבה לעמוד יחפה על שפת הבריכה, מכונסת בתוך עצמה וידיה שלובות על חזה וכולה גבנונית ונרגשת.

רמי שחה למים הרדודים והורה לה ללוות אותו לאורך שפת הבריכה. רגע עמדה והתבוננה סביב. המפרשיות הרו­ֹכבות ומתרוצצות על פני הים, יוצאות מן המעגן הגובל בבריכה ושבות אליו. הבריכה שהיתה נחיל בני-אדם מתרוצצים, במים ומחוצה להם. מטוס-קל נושא פרסומת טס בשמיים הלוך-וחזור לאורך החוף. בתי-העיר והמלונות אשר על החוף דמו לקונכייה ענקית שהומים בה הדי גלים-משתברים ומילמול קולות לאין-ספור שנבללים יחד. לרעש החד גוני היתה השפעה משכרת, סוחפת ומטשטשת.

מירה ישבה על שפת הבריכה. טבלה קצות אצבעותיה במים הקרים.

“חַת, שתיים, הוֹפּ…” משך אותה רמי אל המים.

נשמע קול טפיחת גלים. “אוּיְשׁ… אוּיְשׁ…” החלה צוחקת.

“יופי! עכשיו ידיים לצדדים…”

היא בלעה לגימה קטנה של מים מלוחים-מעט, כי כך היו מי-הבריכה. “לא. לא. אני לא יכולה…”

"אין לא יכולה. אל תפחדי. בסך הכול, בואי נאמר, העיקר זה להזיז… עכשיו הרגליים יחד. אני מחזיק… אחת… ושתיים, אחת… ושתיים – "

רמי תיקן ושיפר את שחייתה ובינתיים החזיק בגופה ונגע בכל המקומות המוצנעים בידיים אמיצות ובביטחון מקצועי, כאילו היה המורה-לשחייה שלה. זה היה מעודד. ונורא. ומבחיל. ומושך. כאילו היא נידונה עתה שוב לחיות ולהיאהב לאחר שגזרה על עצמה מאסר-יחיד עד-עולם בכלא-גופה. האומנם?

אצבעותיו נגעו ופרשו וכיווצו את גפיה. האם מצאה חן בעיניו? או שמא אינו בררן ואינו חש עד כמה עלובה היא מרגישה עצמה לעומת בנות-הים השזופות והגמישות, שיכלו להיות תלמידותיה, ואשר משתכשכות להנאתן במים, כמעט ערומות, ושפעי שערן הרטוב גולשים בשעת שחייתן ומתפזרים בשובבות, כמניפות.

מירה חשה שהיא נשרפת והולכת בשמש הצהריים החזקה. היא לא אכלה ולא שתתה מאומה כל אותו בוקר. כתמים שחורים ריצדו לנגד עיניה. אך רמי המשיך להשתעשע במים. דומה שנהנה מכך ששם אין קומתו הנמוכה ניכרת.

כאשר שבו סוף-סוף לכיסאותיהם חשבה מירה שהיא מתעלפת. “…וזה שמעת? שלוש ערים בישראל מתחיל באות צד”י…" – ניסר לצידה קול במיבטא מרוקאי; וקול צעיר, מרגיז, בית-ספרי, של נערה במיני-מיני, שסיגלה לעצמה מיבטא אשכנזי, החל מונה לאט: “צפת, ציפורי…” – והקול הגברי חתך: “ציפורי לא מכיר. אומרים: צפת, צְבֶריה (טבריה), צֵל-אביב (תל-אביב)…”

רמי ישב לידה, מפקיר גופו לשמש. ומדבר. על מה דיבר? על לימודי-המשפטים שלו באוניברסיטת תל-אביב, על ה’סימקה' שלו, ועל הנשים. היסב ברחבות על כיסאו ותקע עיניו, בלא-בושה, ב“צפת-ציפורי” השרועה פעם על ביטנה פעם על גבה כעוגת-שוקולד עם כתמי קצפת של בגד-ים לבן, זעיר, שמסגיר את סדק אחוריה, ועוצמת עיניה מול השמש.

למה אני ממשיכה לשבת ולהיצלות כאן על יד השחצן הקטן הזה? – שאלה מירה את עצמה. השעה היתה מאוחרת, אנשים סביבם ניגשו לאכול צהריים במסעדה של הבריכה, או החלו מסתלקים לבתיהם.

“הי, מה את מצוברחת? להביא לך שתייה?”

“כן. בבקשה. אם לא קשה לך.”

הוא קם. הידס בכפכפיו לעבר הקיוסק. מושך עצמו בהתפנקות. היה בהליכתו דבר-מה יהיר, בטלני ומרוצה-מעצמו, כאילו בנעלי-בית הוא מהלך וכל העולם ביתו. עד מהרה שט בחזרה עם בקבוק קוקה-קולה ועוגה יבשה.

“אני לא מבין את האנשים שאוכלים כאן צהריים. מגעיל. אם כבר – אז לאכול במסעדה טובה. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.”

“רעיון לא רע.” אמרה.

רמי התעלם מרמז-התקווה שבקולה. ושב לבלוש לעבר “צפת-ציפורי” ששינתה עשיו תנוחה ושכבה על בטנה.

“תענוג בשנש. יכולתי לשבת פה, יַעַנִי, עד הערב.”

“אתה לא שותה?”

“אני אטעם אחר-כך, משלך.”

“ולא עייף?”

“מה פתאום?”

“אז תשתה.” הגישה לו את הבקבוק בטרם נגעה בו.

“לא. תודה. תשתי את קודם.”

היא משכה בקנה-השתייה שתיים-שלוש לגימות, למרות שהיתה צמאה מאוד, והעבירה לו את הבקבוק. במשיכה אחת רוקן אותו, כעושה לה טובה.

עברו רגעים אחדים. לשתיקה שלהם לא היה מקום בצפיפות ובהמולה שמסביבם. כיסא נגע בכיסא ומתרחצים דילגו מעל רגליים מפורקדות, כמו במירוץ-מכשולים.

“מה דעתך שנעלה אליי ואני אכין ארוחה קלה?”

“זה רעיון!”

לא היה צריך להפציר בו פעמיים. אמנם לא היה מוכן אצלה במקרר מיוחד, ובעצם אף חשבה לאכול צהריים אצל הוריה. אך זה היה המוצא המהיר ביותר להיפטר מן השמש הצורבת והאוויר-החם והאור המרקדים לנגד עיניה היגעות. אילו הזמין אותה לאכול צהריים בבריכה היתה עכשיו כבר מסרבת. אך הוא לא הזמין. מצידו יכלו לצלות עצמם עד שקיעת החמה. מה עוד ש“צפת-ציפורי” לא רק שכבה עתה על הבטן אלא גם ריפתה את חזייתה כדי לשזף את הפס הבהיר האחרון שהותירה הרצועה הצרה על גבה; וגם כאשר קיבל את ההזמנה של מירה עדיין היה ממשיך להגניב מבטים לעבר אחוריה המורמים של זו השוכבת לצידם, כמו צר לו להיפרד ממנה. איה במקומה, הרהרה מירה, כבר היתה גורמת לו להזמין אותה לארוחה, כבר היתה מחליטה בשבילו. ואילו היא גוררת אותו אליה כדי להאכילו.

*

בביתה מיהרה מירה להתקלח והתרעננה מעט. אך עורה בער עליה והיה אדמדם, כאילו נכוותה. רמי לא התקלח, וישב על ספתה, בבגד-ים, וקרא בעיתוני-השבת.

“רוצה להתקלח?” קראה אליו.

“לא. תודה.”

“שאשים מוסיקה?”

“לא. לא עכשיו. דווקא נעים אצלך.”

“מה?” קול קילוח-המים כבר הפריע לה לשמוע, למרות שהשאירה את הדלת פתוחה-למחצה.

“הֵי, תשמעי – ב.מ.וו. 2002 מודל שבעים עם מזגן, עשרים ושלושה אלף… לא להאמין…”

“עוד אין לי מזגן…”

“ב.מ.וו. עם מזגן…”

“אני לא כל כך מבינה בזה… מה דעתך על צ’יפס?”

הוא חייך לעצמו. “בסֵיידר.”

“ומרק אספרגוס?”

“יש לך?”

“יהיה, מוכן, משקית.”

“או.קַי.”

ה“או.קַי” שלו, התחייכה תוך שהיא מספגת בזהירות את בטנה וירכיה הכווּיוֹת במגבת שעירה, מניחה כף-רגלה על דופן האמבטיה, ומורחת עצמה היטב במשחת-תמרוקים כדי לשמור על לחות עורה, דבר שלא עשתה מזה זמן רב.

“וחביתה עם בצל וחתיכות עוף קר, מטוגן…”

“בחייך, מירה. או.קַי. תפסיקי לגרות את הבלוטות שלי!”

היא יצאה מחדר-האמבטיה, לבושה באותה שמלת-חלוק קלה ובהירה, שהיתה רכוסה עתה היטב, מאין בגד-ים תחתיה. נכנסה למיטבח וטיגנה במהירות מקלות-צ’יפס שהיו מוקפאים בשקית, הכינה מרק אספרגוס עם מעט חלב, וטיגנה חביתה ברצועות עוף-קר, שנשאר מאתמול במקרר. זימזמה את השיר האהוב עליה. רמי בחדר השני. שבת בשניים. כמו בעל ואישה. הטלפון צילצל. היא רצה לחדר הגדול וביקשה בטבעיות מרמי לגשת להשגיח בינתיים החביתה. מניין לה פתאום מרץ שכזה? – הרימה את האפרכסת. אימהּ.

“למה לא באת לארוחת-הצהריים, מירל’ה? חיכינו לך. אני מצלצלת כבר שעתיים ואין תשובה.”

“יש לי אורח, אימא.” קולה התרונן. “הייתי בבריכה ואני עסוקה עכשיו.”

“אבל מירל’ה…”

“שלום אימא. אני עסוקה. אצלי הכול על האש.”

“אבל אין לך מה לתת לאכול!”

“זה בסדר. אני אצלצל אלייך יותר מאוחר.”

“אבל אנחנו הולכים לנוח.”

“אז לפנות-ערב. בסדר? ד”ש לאבא. שלום."

וסגרה.

חזרה למיטבח. רמי השגיח יפה על החביתה ואף הפך אותה מבלי שתתפורר. בחש את המרק שלא ייחרך והקטין את להבת-הגז.

הוא משתפר מרגע לרגע, אמרה לעצמה, טוב שהזמנתי אותו הביתה. “היין בארון.” אמרה לו. “תוציא בעצמך… תרגיש כמו בבית.”

והוא התרומם מעט על סנדלי-העץ שלו והוציא את היין. ובינתיים התרוצצה מירה מן המיטבח לחדר הגדול ובחזרה, סילקה כל מה שהיה מונח על שולחן-הזכוכית הנמוך, פרשה מפה וערכה את הצלחות והסכו"ם, והביאה מגש עמוס מכל טוב. רמי חזר לשבת על הספה, ליד השולחן. ועד שסיימה את הכנותיה חזר לעיין בעיתון. פתח את הבקבוק ומזג את היין בכוסיות.

“היית מאמינה? אאודי 100, מודל שישים ותשע אחרי 70,000 ק”מ, שמונה-עשר אלף לירות…"

“אמרתי לך, אני לא מבינה בזה…” חייכה.

“הי, בואי תשמעי – צברית, מורה רווקה, 28/160, מלאת חיים ונחמדה, מעוניינת בגבר משכיל ונאה עד 38/170, מסביבות תל-אביב, ללא מתווכים…”

“בתיאבון!” התיישבה מירה לצידו על הספה.

“לחיים!” הרים כוסו, והקיש בשלה. עיניהם נצצו. היא מילאה פיה בכף מרק-אספרגוס סמיך וחם, וכמעט וכוותה גם את לשונה.

רמי אכל באותה יסודיות שבה שיפר את שחייתה. ידיו עסוקות. תיאבונו בלי-עין-רעה. אך מירה התקשתה לדעת אם הארוחה באמת מוצאת חן בעיניו. מכל מקום, ממש כפי שנהג בגופה בבריכה, הביא בה גם עתה הרגשה שכל מה שידיו מחזיקות בו – שייך, או לפחות מגיע לו.

“השיטה שלי בחיים,” אמר כשהיה כבר בחביתה, “היא לא להתלבט הרבה. האינטאוציה היא המדריך שלי. איך סבתא שלי היתה אומרת – לכל כלב יש יום. תסלחי לי על הביטוי.”

“אני דווקא חושבת הרבה,” אמרה מירה. “מפחדת משגיאות.”

“בואי נאמר שמשגיאות לומדים.” המשיך רמי בקולו העבה וביין ובצ’יפס, ודומה שהיה מאוכזב על כי אין סאלאט או איזו תוספת חריפה. “אני לא מוכן להיות סתם עוד עורך-דין אחד, את תראי, אני אגיע לצמרת, איפה שהרבה פּוֹצִים יושבים רק בזכות אבא שלהם.”

“אתה תגיע. מאה אחוז. אני בטוחה.”


כאשר גמרו לאכול נפלה ביניהם שתיקה. מירה רצתה מאוד לישון, ואולי גם לשטוף עצמה פעם נוספת במים קרים כדי לכבות את הבעירה שבעורה. אך לא היה נעים לה לומר לו ללכת. היא לא ידעה כיצד להיפטר מאורחים לא-רצויים, ולא פעם היתה נופלת בפח בגלל טוב-ליבה שגבל בחוסר-ישע. היא הסתירה פיהוק.

“את עייפה או מה? תגידי, זה לא מתסכל אותך, העבודה שלך בבית-הספר?”

“לא. דווקא לא.” היין שעלה לראשה, וצריבת השמש, והחמסין, והיובש המר שחשה, כמו שיפודים בגופה. ממש צמרמורת.

רמי פיהק.

“יש לפתן?”

“לא. אני מצטערת.” שיפשפה שמורות-עיניה, מבקשת להתעורר מנימנום בן שבריר-שנייה.

“אין דבר.”

רמי קם. “טוב, אז…” והלך בצעדים חרישיים לבית-השימוש. וכשחזר נמצאה כבר מירה במיטבח, מאוששת מעט, רוחצת את הכלים. היא שמעה את נקישות סנדלי-העץ שלו כאשר ניגש אליה מאחור. לפתע חיבק אותה ונשק לה בשקע שעל צווארה.

“רמי!”

“בואי נאמר שאת הלפתן שלי!”

היא נרעדה.

“רגע, אי-אפשר ככה…”

“ליפתנצ’יק…”

ידיה היו מלאות קצף לבן.

“אתה לא רואה שהידיים שלי רטובות, מלאות סבון…”

“או.קַי. אז תשטפי… יאללה…”

הוא לפת אותה בשתיקה והחל לעסות את שדיה הקטנים תוך שהוא מניח לה בקושי רגע קצר כדי לשטוף את ידיה. זיפי זקנו שלא גולח היטב בבוקר דקרו בעורה העדין וצרבוהו כמגרדת-ברזל. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו בשתיקה. הדרך בה לקח אותה הדהימה והכניעה אותה מלכתחילה; מוליך אותה מן המיטבח אל ספתה כשהוא מנקש מאחוריה בעקביו הגבוהים ודוחפה קדימה, ספק נשען ספק מחבק אותה וידיו אוחזות בחזה ומהדקות אותה אליו – אם זה לא מגוחך, שיקרה לי בדירה שלי, אז אני לא יודעת מה – לא ידעה מירה אם לבכות או לצחוק או לבוז לעצמה או לעשות את זה איתו עד העצם, כמו שאיה אומרת, אם כבר אז כבר.

פתאום הבינה שהכול היה צפוי מאותו רגע בו ראה אותה בבריכה, בבגד-הים של איה, ובמקום להסתלק, לזנוח אותה ולבקש לו אחרות, כפי שבלע בעיני את “צפת-ציפורי” הוולגארית, חש בחולשתה ובעליבותה של מירה, הריח בה כחיה טורפת המכירה היטב את טרפה, והטיל עצמו עליה מתוך נדיבות שאינה עולה בכסף. ואם להתאכזר אל עצמה עליה לומר – שיכור מהרגשת נחיתותה הגופנית כלפיו. כיעורה משך אותו כפי שחולשה יתירה מזמינה עריצות. כל זאת ידעה ובכל זאת…

ובטרם הבינה כיצד הרס לחדור אל תוכה, כבר היה בתוכה, ובעוד היא משתדלת לעצור רגע ולאסוף כוחותיה לקראת אותו רגע נפלא, נדיר, אשר לעיתים כה רחוקות אירע לה, וכבר גמר כשהוא מזריע אותה ונואק כשור נעקד לשחיטה ואינו נזהר כלל. והיא התמלאה פחד פן נשימותיו החנוקות מעידות על התקפת האסטמה שלו, וצינה פשטה בחלציה. שום תענוג. רק הרגשת זרע רב, ופחד ואחריות.

חיכתה עד שיירגע מנשיפותיו ושאלה:

“מדוע לא יכולת להיזהר?”

“ששש…” היתמם. “מה איתך, כל עם ישראל שומע אותך! את לא לוקחת גלולות?”

מירה התרוממה, התעטפה בחלוקה, מבולבלת. ישבה במרוחק ממנו. היא התביישה לומר לו שזה חודשים ארוכים שלא היה לה עבור מי לקחת. כאשר היתה סטודנטית גרה אצל אלמנה אחת, שהיתה אופה עוגיות בתחילת כל שבוע – “תוֹ­­­מֶר קִימְט אַ-מֶענְטְשׁ”, שמא יבוא מישהו. וכך הרגישה לא פעם באותם חודשים ארוכים בהם לקחה לחינם מדי יום את הגלולה; מצמיחה שיער נוסף על שעירותה הרגילה בכל המקומות בהם אישה אמורה להיות חלקה או לכל היותר בעל פלומה דקה ובלתי-נראית; או משמינה, לא לבריאותה, אלא כאילו התמלאו אבריה מים. מבע אטום לפניה. חשה גלים של חום ובקושי רב מצליחה לעמוד בפני הכיתה ולהעביר שיעור.

והדיכאונות הנוראים מדי יום, לפנות-ערב, כשנמצאת לבדה בדירה, ומולה השקיעה ופיסת-הים הארגמנית וארובת-רידינג המעלה עשן ורוד, וזמזום המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים. לא. לא. לא. אמרה לעצמה. אני אפסיק. אין לי מה לחשוש. מאצבעותיי שלי עצמי לא איכנס להריון. כך חזרה ואמרה לעצמה מדי חודש בלעג מר. כשהיא עורכת את המאזן החודשי של הווסת הדלילה, החיוורת, ואפס יחסי-המין.

את כל הדברים האלה לא יכלה לומר לרמי זה, המעמידה במצב אבסורדי. אם אינה לוקחת, משמע, אין לה אף אחד, וזקוקה לרחמיו. ואם לוקחת – הריהי כמין זונה שמכינה תומר-קימט-א-מענטש אליה, ומה התחייבות יש לו כלפיה? סתם, דפק אותה, לקינוח-סעודה.

אבל, בעצם, למה שלא תגיד לו?

תחילת דבריה היתה בצורה מונוטונית, סהרורית מעט. קולה עלה בהדרגה והיא גם קמה והסתובבה בחדר, עד שעמדה מולו, כפי שהיתה נוהגת בפני כיתתה, וחזרה בפניו בקול רם על כל מחשבותיה הקודמות, לבד מכך שהשתמשה בביטוי “שכבנו לקינוח-סעודה”, אך לא כל מה שאמרה הובן, לא הכול. ורמי, שתחילה קיבל את שתיקתה כהודאה שהכול בסדר, אחת לו איך, זאת הדאגה שלה, לא שלו, – היה עתה נדהם ומודאג, “אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?…” אמר.

היא נזכרה שקראה פעם שזונות מגלחות את שיער ערוותן ועלתה בה איזו רשעות פתאומית להתנקם בו, ולא הקשיבה לו והמשיכה –

“מה אתה רוצה שאני אגיד לך? – אולי שאגלח את שיער הערווה שלי בשבילך? כמו זונה?”

ובעומדה עדיין מולו פרמה בפניו את חלוקה, שדיה כתמים לבנים ועליהם פיטמות כנחשים קטנים, וביטנה כווּייה וירכיה צרובות-שמש, אדמומיות, ובתווך מטלית בטן חיוורת שמזדקר בה אותו פרח לח אפל ומרוּמה –

“אדון לקוח, אני מוכנה, מוכנה, הנה אתה רואה… אולי גם ליזול וּואזלין אתה רוצה? חבר… ותעודה מן המשטרה שאינני מחסירה גלולה אחת בחודש?…”

עד שהתמוטטו המרירות והלעגה בדבריה האחרונים, והיא כרעה בצד ספתה, כובשת פניה בכר, ופרצה בבכי יבש, מריר וקטוע. רמי, שישב מודהם כל אותה עת, הניח ידו על גבה המפרפר. מנסה להרגיע בקול הבאס העבה שלו.

“או.קַי. או.קַי. די, תירגעי. סליחה ששאלתי. אני קצת בגיל שכזה, אני יודע שהתנהגתי כמו אגואיסט. אני מתנצל. בכנות. התרגשתי. ככה זה בחיים. מתרגשים. אבל אני לא כזה. אני מבטיח לך. בפעם אחרת…”

“לא תהיה פעם אחרת…” יבבה, חנוקה.

“די. די. תשמעי, אל תיעלבי. נשכח את זה. אני מבטיח.”

“מה?…”

ליטופיו דווקא נעמו לה עתה על גבה, מבעד לחלוק. אילו רק לא היה פּוֹץ שכזה. אלא עדין, ומתחשב. אילו היה מרים אותה אליו וממשיך ללטף, ומפצה אותה. עכשיו תורו להיטיב עימה, אם רק יבין. יש דרכים אחרות. גם הן נפלאות. הוא לא מוכרח לחזור על מה שעשה. גאווה גברית מטופשת. היא היתה מסתפקת אפילו במילים טובות בלבד.

והיא השתתקה, מחכה בציפייה דרוכה.

היבין?

לא. הוא קם. בבגד-הים. נכנס לסנדלי-העץ שלו. הקיש בהם על פני הרצפה שעה שניגש לקחת את חולצתו. לבש את החולצה. הירהר רגע. מציץ כמתייעץ עם שעונו. והגיע לידי החלטה חשובה.

“או.קַי. מירה.”

“אתה לא רוצה לשתות קפה?” פניה עדיין כבושות-למחצה בדופן-הספה.

“לא. תודה. כבר מאוחר.”

“מאוחר לְמַה?” התעקשה ולא התרוממה ולא הישירה אליו מבט.

“תראי, אני יודע שאני נשמע כמו איזה נאד נפוח, אבל בואי נאמר שלא ידעתי שנמצא עניין רב כל כך ביחד כבר בפגישה הראשונה, ועכשיו כבר חמש, ואני נורא מתנצל שאני עסוק הערב.”

מה היתה איה עושה? איה לא היתה מגיעה כלל למצב משפיל שכזה. היתה לה הרגשה ברורה שבערב הוא יוצא עם מישהי אחרת. אפילו לא טרח לומר – לימודים, או משהו נייטראלי כזה.

“או.קַי. מירה, אז שלום.”

שתיקה.

“אני אשאיר לך על השולחן את מיספר הטלפון שלי.”

דבר אל הגב שלי. לך לכל הרוחות. תסתלק כבר!

צעדיו התרחקו, נוקשים. נדמה היה לה שהוא יוצא כנמלט. ושמעה את דלת-הכניסה נסגרת.


וכשיצא עוד היה האוויר בדירה חם מאוד ומחנק והשמש טרם שקעה וערב ארוך וריק ציפה לה ועורה העלה כתמים פנימיים של דם בכל מקום שזיפי-זקנו גירדו ושרטו בה. היא קמה והשילה שוב את חלוקה ובדקה את עצמה כמו אירעה לה תאונה. בירכיה, היכן שתפס באצבעותיו, צבו כתמים בולטים כסרפדת. ריחות זרים עלו בה. היא הפעילה את המאוורר וזמזומו מילא את החדר ברחש שקט, והדירה היתה כאילו קצת פחות ריקה. אחר-כך דילגה יחפה אל הטייפ והפעילה אותו ונשמעו צלילי השמינייה בפה-מג’ור, מן המקום שהפסיקה אותם לפני הצהריים עם בואו של רמי – “המוסיקה מוצאת חן בעיניך?” – “אני יַעַנִי משוגע קצת על בטהובן.” – “זה לא בטהובן. זה שוברט.” – “או.קַי. אז נזוז. ברוך-השם, העיקר שזה נשמע יפה.” טוב, אז כשנהיה נשואים לא נלך אולי להיכל-התרבות, לפחות בהתחלה, אבל אתה אולי תלמד להבחין סוף-סוף בין בטהובן לבין שוברט, יַעַנִי!

היא המשיכה להסתובב בדירה. סהרורית מעט. בוערת. מוכנה היתה לפשוט את עורה מעליה, להשיל אותו ולטבול במי-קרח כדי להירגע. נכנסה למקלחת ושטפה את גופה ונפטרה לפחות מריח-הזרע ושבה ויצאה נוטפת-מים, בלי להתנגב, וניגשה אל החלון, מותירה אחריה עקבות רטובים, חמים, ומיתחה לאחור אצבעות ידה זו וזו, וצרחה:

“או.קַי. או.קַי.”

ופתאום תפסה שהיא מתנהגת כמטורפת, ואנשי יכולים לראותה ולשומעה. עורה הכווּי חימם את טיפות-המים שעטפוה, ושוב מצאה עצמה בתוך שמיכה חמה שכמו דבקה בה מפנים ומחוץ. אדי-קיטור עולים ממנה. היא הרטיבה סדין ופרשה על הספה ושכבה על גבה ופרשה מגבות-לחות על גופה העירום ולקחה גלולת-הרגעה, ולחשה מתוך איזה טישטוש-חושים:

“רמי. רמי. נווה-במידבר. קדחת.”

וכך שכבה שעה ארוכה, עד שהחשיך, מנמנמת מעט. חולמת. רפוייה ודרוכה כאחד. ולאט-לאט החלה מלטפת את עצמה, בזהירות, ומנסה להחיות בגופה, ובשמו, את התענוג אשר שלל ממנה ברוב יהירותו; משמיעה קולות חנוקים, וכשמילמלה את שמו בבוא רגע-חמדתה, היה פיה כמו מלא מים –

“רמי… רמי…”

והיא בעטה ברגליה וצרחה וידעה כי התאהבה בו וכי אומללה היא, אומללה עד מאוד.

הסרט-המאגנטי בקאסטה כבר סיים את סיבוביו, וכפתור הטייפ האוטומאטי קפץ והפסיק את פעולת המכשיר. אך מירה לא שמעה דבר. היא שכבה המומה כאילו כבר מתה. ולא שמעה גם את קולות מוצאי-השבת שעלו והתחזקו בתנועת המכוניות ובאנשים ברחוב, ובאורות, וקולות הטלוויזיה וריחות הקבאב המגיעים מן המזנונים אשר על שפת הירקון, סמוך לקולנוע “פאר”. ואלמלא צלצול הטלפון מאימה, שהעיר אותה מאוחר יותר משקיעתה בשינה כבדה והלומת-יין זו, לא היה זוכרת לקום כדי ללבוש כתונת-לילה ולכוון את השעון המעורר ולהציע את ספתה ולחזור לישון עד אור הבוקר.

ובבוקר קמה ונסעה ללמד, כרגיל, בבית-הספר, ובאוטובוס מזדמזמות לה המילים: “לקום מחר בבוקר, ולהתחיל מבראשית…” ומכל מאורעות יום-אתמול הזכירו לה עצמן דווקא דקירות עזות בבית-החזה, כי הצטננה בשוכבה ערומה על הסדין הלח. עורה אמנם נרגע מעט מן השריפה, ורק נמלים היו כמו זוחלות בגבה, ועל ירכיה, ובזרועותיה. ולא היה לה נעים להתגרד בפני הכיתה. מה עוד שכולם האירו אליה פנים אותו יום, אולי בזכות שיזפונה. ואולי מפני שהרגישו כי קרה לה משהו אמיתי.

 

פרק 3

יומיים לא צילצל ומירה התייסרה ובזה לעצמה והחליטה כי מעתה ואילך לא תשכח לקחת גלולת מדי חודש-בחודשו אך עם זאת לא תניח לו לגעת שנית בגופה. על כל פנים, לא בקלות כזאת, המזמינה לעצמה אכזבה.

היו לה ויכוחים ממושכים בטלפון עם איה. היא האשימה את איה בהתנהגות של רמי, אך התביישה לספר לה מה באמת קרה ביניהם. איה לא הבינה, או עשתה עצמה כלא-מבינה –

“אם בחור לא מטלפן יומיים בדיוק אחרי שאכל, ודי במקרה, צהריים אצל בחורה – אז העולם צריך להתהפך? אולי רמי צריך גם לשלוח לך זר פרחים?”

“פרחים לא. אבל מה הוא חושב, שאצלי מסעדה, בית-מלון?”

“מה יש, מִַמִינְיוּ, ישנת איתו?” איה היכנאית.

“לא. אבל אני מוכרחה לדעת מה הוא חושב לעצמו?”

“אני משביעה אותך, מירל’ה, שלא תעיזי לטלפן אליו. תתאזרי בסבלנות, כמו שאומרים, ותחכי.”

“למה? למה? למה אני צריכה לחכות כמו טיפשה ורק לאדון רמי הנחצץ הזה מותר להרים אליי טלפון מתי שיתחשק לו?”

“כדי שלא ירגיש שאת מעוניינת בו כל כך. את מעוניינת?”

“ואם אני מעוניינת זה יעזור לי?”

*

וביום השלישי, בערב, לא התאפקה וטילפנה אליו.

“הלו רמי? זאת מירה.”

הוא נשמע טבעי, כאילו לפני שעה עזב את דירתה. וכמו היה בחורה המצפה מצידה לקריאה טלפונית ממחזרה החדש כדי לדעת שמצאה חן בעיניו.

“מירה! שלום, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך.”

“מה קרה – אתה חולה?”

“לא. תפסיקי. אני באמת, באמת נורא שמח שצלצלת. רציתי בדיוק להזמין אותך הערב, לקולנוע.”

“תודה. לאיזה סרט?”

“ב’פאר'.”

“אתה לא חושב שהיית צריך לטלפן קודם! אולי אני עסוקה?”

“אוי, מירה, אל תהיי פורמאלית כזאת… בואי נאמר שזה בסך-הכול סרט…”

*


כעבור שעה בא ברגל. בסנדלי-העץ. במכנסיים ארוכים שהדגישו את נמיכות-קומתו. אם היא תנעל סנדלים על עקב גבוה, תגבה ממנו. האם טוב עשתה שנענתה להזמנתו? איה היתה כבר מעמידה אותו במקומו. מצד שני, אם היתה יושבת עוד ערב אחד לבדה בבית – היתה משתגעת. מאה אחוז. הספר של עמליה כהנא-כרמון היה אמנם נפלא. כל שורה בו הלמה את מצבה. צבטה בליבה. ועם זאת לא היתה מסוגלת לקרוא בו יותר מעמוד אחד ברציפות, והדבר הרגיז אותה, כי נדמה היה לה שבתוך תהפוכותיה, ובאהבה שהחלה מלבלבת בה כלפי רמי, היא מיטמטמת והולכת, עד שאינה מסוגלת אפילו לקרוא עמוד אחד ביום של ספר עברי מקורי.

עוד בהיותו בפתח הניח רמי יד על כתפה בחביבות ובהרגשת בעלות. ריסי הדבש-הכהה ליטפו אותה במבט מצועף. האם בגללם התאהבה בו? – עתה היתה אסירת-תודה לו על שהם עדיין עימו. שלא טעתה. איה היתה ודאי אומרת לה – “שוב התאהבת בחלומות שלך, טיפשה, אין גבר-פלסטלינה. אף פעם לא תוכלי לעצב אותם מחדש. הם תמיד יישארו קצת דפוקים מפני שכך האימהות הפולניות שלהם גידלו אותם.” אך היא ודאי מקנאה. אפשר לשנות את רמי. הוא לא נמושה. עובדה שבא.

“אז תשמעי, בקיצור. באתי ברגל. כרטיסים – יש. ה’סימקה' במוסך. ואני מתנצל מראש שבגלל הבחינות לא אוכל להישאר לישון אצלך…”

נקש בכפכפיו, גרר עצמו, חיבק נגח ונשק ללא הבחנה מיוחדת בפרטים.

“מִירוּשׁ…”

ובטרם הבינה מה ביקש לרמוז בדבריו, תפס בה באותה מקצועיות של מורה-לשחייה והשכיב אותה על ספתה.

“בואי, קוראים לזה ‘קְוויקִי’…”

היא היתה כנדהמת. האם הוא חצוף? סתם טיפש וגס-נפש. או שהוא באמת מתאווה לה עד כדי כך? ואולי מיתמם? – מירוּש! – היתה לה הרגשה עמומה שהוא מפעיל עליה סחטנות, דווקא לפני הסרט. כדי שלא תוכל לסרב לו. היא היתה נירגשת וקרה. ליבה פירפר ואבריה קפאו כאילו שיתוק אחז בה. רמי לא הרגיש בדבר ופרע את בגדיה בקוצר-רוח וכילה בה מעשיו מהר והכאיב. ולאחר שהסתיים הכול, מוצלח פחות מן הפעם הראשונה, הואיל לומר:

“את גם פריג’ידית או משהו כזה? תגידי, יש לך בעיות?”

“מה זה גם?” שאלה, כשהיא מכסה את רגליה הרזות מפניו. זאת הפעם כבר היתה אצל קוסמטיקאית (בקושי השיגה תור. ממש השפילה את עצמה) והורידה שערות, אך נשל העור הלבנבן, שנקלף מן השיזוף של שבת, כיער את בשרה.

“מה זה גם?”

קולה נעשה קצת היסטרי ומזדמזם בה, כסטירת-לחי שטרם הונחתה.

“לא חשוב…” הורגש שהתבלבל. אולי גם נבהל.

“לא חשוב, מה? רצית להגיד – לא די שאת לא יפה, את גם לא יודעת להזדיין?”

“מה איתך?” נשמע מזועזע. “מי לימד אותך לדבר כך?”

“התלמידים שלי.” ענתה ביובש.

זה היה רגע מכריע. כאילו הכול נתון על כף המאזניים. כשני מתגוששים בזירה במצב של שיוויון גמור. לא נותר אלא לצפות זה לטעותו של זה. וכתמי-זרעו עדיין לחים על ירכיה. גיבור גדול! ועוד עליה להספיק לרחוץ עצמה, להתאפר מעט ולהתלבש לקראת הסרט. ופתאום היה עיקר המאבק – מי ישתוק זמן רב יותר ומי יישבר ראשון ויפתח את פיו. אפילו נאחר את הסרט, אמרה לעצמה, והיא כה אהבה את סרטוני הפרסומת וה“בקרוב”, ולא היתה בסרט חודשים ארוכים – אפילו, אפילו ואפילו – אני אשתוק.

כל זה נמשך אולי פחות משחשבה. וכשפתח פיו, אמר ביהירות:

“את חושבת אולי שאני לא בסדר?”

“זה קורה להרבה גברים.” אמרה. “אתה מרבה לאונן?”

הוא התבלבל. הסמיק.

“את משוגעת או מה?” אמר, “אצלי… אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד… כל כדור – זוכה…”

ופרץ בצחוק נבוב.

“סתם התלוצצתי,” אמרה, שומרת לעצמה את ניצחונה הקט אל פליטתו המוקדמת, ואינה חשה שדווקא בחולשתו כבל אותה אליו כפליים; לאחר שלא הצליח להעמידה במצב של תלמידה ונבחנת, נעשה הוא, מסכן, תלמיד שלה. עכשיו, אם תסרב לו בשלישית, יהא זה כאילו דחתה בעל-מום. והיטב ידע שלא תעשה זאת.

“או.קי. מירוּשׁ…”

התבונן בה כתינוק שסרח, והצליח בכל זאת לזכות במבוקשו.

“מתלבשים?”

איה היתה אומרת לו – שק בתחת, או – שום מירוּש-שׁמִירוּש, דחוף את הכרטיסים שלך אתה יודע לאן…

“נו מִירוּשׁ, באמת, אל תהיי לי מין פמיניסטית שכזאת…”

הלכו לקולנוע. הניח כף-ידו על כפה, ברישול. לא התבונן לעברה, כחושש שמא יחמיץ משהו מן הסרט. אחר כך ליווה אותה עד לפתח ביתה. בחיפזון נשק לה, והסתלק.

*

למחרת לפנות-ערב קפצה מירה אל איה להחזיר את בגד-הים ובהזדמנות זו לעשות הערכת-מצב. מה הוא חושב לו, ה“קוויקי” הזה? – מצד שני, אולי בפעם הזו הצליחה? פעמיים בא בארבעה ימים. דבר כזה מזמן לא קרה לה. ממש הוללות. וכך הופיעה, עייפה מעט, שזופה, וכולה חגיגיות אצורה, כמנצחת. הפעם אצלה מתרחשים דברים.

איה היתה כרגיל – חביבה, שושבינית, שותפה-לסוד, שערה השחור שופע. עיניה הירוקות תאבות-חיים, כמבקשות לבלוע עולם ומלואו. בחורה מנוסה וטיפשה, פחזנית ורבת-עורמה, שופעת-מיניות ויכנאית, פטפטנית ובעלת-תושייה, מנבלת-פיה ונותרת טרייה תמיד, ורעננה. טובת-לב וקנאתנית, וכולה תמורות וקפיצות שמשובבות את הלב ונסלחות לה כהרף-עין. ראובן ברנע, אחד מידידיה, שהכיר גם את מירה, היה אומר שכל מה שעובר על איה – רואים אחר-כך, על מירה.

[ראובן ברנע היה שם-עט של הסופר אהוד בן עזר לצורך כתיבת חלק מביקורות הספרים שפירסם. הוא היה למשל הראשון שכתב ביקורת על הרומאן הראשון של בן-מושבתו יהושע קנז “אחרי החגים” – בדו-שבועון “מן היסוד” בשנת 1964, ביקורת מאוד חיובית. – אב"ע].

דירתה בת שלושת החדרים של איה היתה נאה ומטופחת מזו של מירה, לא משום שאיה היתה בחורה מסודרת יותר, אלא משום שאימה היתה באה פעם בשבוע ומסדרת ומנקה לה היטב את דירתה. היו שם וילונות כבדים. מקרר-ענק במיטבח. תמונות-שמן סוריאליסטיות של צייר מקומי, לא ידוע במיוחד, וכמה הדפסים של ברגנר, גוטמן ופינס. רהיטים בגוון חום-כהה עמוק, בסגנון קלאסי-כלשהו, משוחזר, של שוק-הפישפשים, וריפוד-קטיפה חדש, בגווני אדום-קוניאק וירוק-זית. והרבה חפצי-חן מסוגים שונים, עתיקים, שהביאה מבית-הוריה.

מירה קיצרה את סיפורה במקומות אחדים, והאריכה באחרים בלוויית תנועות-ידיים אחדות:

"אמרתי לעצמי, אפילו נאחר את הסרט, ולא הייתי בסרט אני-לא-יודעת כמה זמן, אפילו, אפילו, ואפילו – "

“ומה קרה אז?” צחקה איה, גרוייה לשמוע.

“הוא אמר,” חיקתה מירה את קולו העבה והיהיר של רמי. “טוב אז… את חושבת אולי שאני לא בסדר?”

שתיהן צחקו.

“ומה ענית לו?”

מירה ממש נחנקה מצחוק: “אמרתי: ‘זה קורה להרבה גברים. אתה מרבה לאונן?’”

“בחייך!”

צחוקן נעשה קצת היסטרי. איה טפחה על כתפה של מירה, ורגע אף נעצה בזרועה את ציפורניה האדומות, החזקות. ומירה נרתעה-קמעה, בסלידה, והמשיכה –

“ואז הוא התבלבל ואמר,” חיקתה את קולו, “‘או.קַי. את משוגעת או מה? אצלי… אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד. כל כדור – זוכה.’”

“‘חבל על כל טיפה…’”

“‘כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים…’”

“‘כמו שסבתא שלי היתה אומרת…’”

“'בואי נאמר – '”

“'כמו שאומרים – '”

“'ככה זה בחיים… '”

“יַעַנִי!'”

חזרו שתיהן על דברי רמי, צוחקות בדמעות, כיוצאת מדעתן.

“איזה שמוק! להשכיב אותך בדיוק כשאת כבר לבושה ומוכנה לצאת. רמי קדומי. כן. זה בהחלט מתאים לו.”

מירה הרצינה לרגע והתבוננה באיה בחשד.

“ואז הראית לו את הדלת…” המשיכה איה לצחוק. “מי שעושה בחוץ – החוצה!”

“לא. דווקא הלכנו לקולנוע והיה נחמד מאוד.”

"יופי, מַמִינְיוּ. הלוואי שתצליחי. תשתדלי רק להיות יותר איטית איתו, לא צריך למהר כל-כך, שלא יחשוב לו, את יודעת מה – "

שוב צחקו אלא שהפעם היה צחוקן יבש-קמעה ובלב-ולב. ונפלה שתיקה.

“הלוואי והייתי יודעת אם הצלחתי או לא.”

“אמרתי לך, אל תמהרי. ראובן אומר תמיד: ‘החיפזון הוא מהשטן.’ תני לזמן לעשות את שלו. עוד לא ראיתי גבר שבא אל בחורה פעמיים ולא הופיע גם פעם שלישית.”

*

וכאשר טילפנה מירה אל רמי לאחר כמה ימים והזמינה אותו ואת איה לארוחת-ערב אצלה, כבר היה הדבר כאילו חנכה את היכרותם באופן רשמי. מירה הציעה להזמין גם את ראובן ברנע אבל איה סירבה. איה הרבתה להתלוצץ בנוכחותם והתייחסה אליהם כאל זוג.

“יופי אצלכם. מה אתם חושבים לעשות בחופש הגדול? נוסעים לאיזה מקום? שמעתי שאפשר עשות חיים משוגעים בכפר-הנופש הצרפתי באכזיב.”

היא הירבתה לאכול דבש. השתמשה הרבה במילה – אתם. רמי הביא נקניק סאלאמי פולני, תוצרת-הארץ. גם על כך צחקו, ואכלו נקניק מטוגן בחביתה. עיניה של מירה נצצו. היא חשה כחוגגת ביום אירוסיה. נידמה היה לה אפילו שאיה מקנאה בה. אצל איה היו העניינים האלה מצד אחד פשוטים ומצד אחר מסובכים יותר.

איה לא הסכימה בשום פנים שילוו אותה, וחזרה באוטובוס האחרון לרמת-אביב. אותו לילה נשאר רמי לישון אצל מירה.

*

מירה איבדה את בתוליה בדימונה, על מיטת-סוכנות, כשהיתה שם מורה מטעם הצבא. קותי, המדריך של “הנוער-העובד”, אהב אז את חברתה המורה שגרה עימה בדירה, אביבה, וזו היתה חומקת אליו בלילות, ולפעמים מטיילת איתו בסביבה ואוספת צמחים ואבנים וחרסים.

באמצע השנה העבירו את אביבה ללמד ביישוב-עולים אחר. עוד באותו לילה מירה, שנותרה לבדה בדירה ולפתע התגלתה בפני קותי באור חדש, הניחה לו לבוא אליה ולפרוק בה את כל צער אהבתו הנכזבת. הוא אהב בה את אביבה והיא אהבה בו את יכולתו לאהוב את אביבה, וקיוותה…

באמצע הלילה, בעודם מתמזמזים, נפלו עליהם פשפשים מהתקרה. זה היה נורא. למחרת היה צריך לשפוך היטב נפט בכל פינות הדירה וסדקיה, ולהוציא את המיטות והמזרונים לשמש. כתמים אדומים עלו בגוף. אך קותי המדריך לא אמר נואש ובלילה-שאחרי חזר ובא למיטתה. מתגרד וממזמז. הריח העז של הנפט עמד בדירה ודבק גם בקוצים ובחרסים שהשאירה אחריה אביבה. גם כשנגעת במזרון, בשמיכה ובסדין היה נדמה לך שהם ספוגים בנפט שמנוני. אך מירה היתה מאושרת כי מזה יום תמים ראתה בקותי המדריך את החבר-הקבוע שלה ואף הכינה לו ארוחת-ערב עם מימרח אבוקדו בלימון ומלח. וכשהפשיט אותה סוף-סוף (את החזייה לא הרשתה לו) וחדר לתוכה, התגברה על הכאב ושאלה אותו – נהנית? נהנית? – מבלי להבין על מה היא מדברת, אלא שכך קראה בספרים והיתה בטוחה כי מה שקרה ביניהם הוא שיא האושר והסיפוק המיני, ובדיעה זו החזיקה עוד כמה שנים, עד שפגשה את רמי, שנעשה החבר-הקבוע הראשון שלה, כי קותי פוטר ועזב את דימונה אחרי שבועיים לאחר שהתברר כי היה פותח את צריף “הנוער-העובד” רק פעם אחת בשבוע, לשעה, ובשאר הזמן שוכב על מיטתו וקורא ספרים או חולם על אביבה.

*

לאחר שבועות אחדים נרגע רמי והתמעטו סיפוריו על הצלחות אצל בחורות אחרות. התברר שהוא לא אימפוטנט והיא אינה פריג’ידית. באותן פעמים בודדות בהן באה מירה על סיפוקה, לא היה זה מפני שרמי מאהב כה מוצלח אלא מפני שהיא כבר התאהבה בו באופן נואש. הוא ישן אצלה כמעט מדי לילה. אכל אצלה והביא מדי פעם ירקות, פירות או נקניקים. רמי אהב לקנות בשוק. יודע בכמה זול שם כל דבר לעומת החנויות בצפון-העיר. ומירה, אשר מתוך עצלות או איסטניסטיות לא הציגה שם את כף-רגלה מקודם, גילתה עכשיו את ההנאה שבמסע-קניות, הגם שזה היה כרוך בהיטלטלות רבה באוטובוסים, כי ה“סימקה” היתה דרך-קבע במוסך.

רמי אהב סאלאט ירקות טריים, והיה מוכן להסתובב לשם כך במיטבחה של מירה, חגור בסינורה, מקרקש בכפכפיו, מקנב ירקות לחתיכות זעירות ובוזק תבלינים ויוצק שמן וסוחט לימון וגאה על מעשה-ידיו לתפארת.

מירה לא אהבה בסאלאט את טעמו של שמן-הזית הירוק-כהה, אשר כפה עליה להחזיק במיטבחה, אך היתה משתתפת בארוחה בהתרגשות מתוך חרדת-קודש, כאילו הסאלאט מדגיש את הקביעות והביתיות שביחסיהם.

מאחר שרמי היה עדיין סטודנט, ואילו מירה מורה-בתיכון המשתכרת למחייתה, חילקו ביניהם את התשלומים בשעת הקניות, ומירה השתדלה להגדיל ככל האפשר את חלקה מבלי להביכו.

רמי קיבל את ההסדר ברצון. מסעדות היו בעיניו בזבוז. הוא אהב זיתים מכל הזנים ומכל אופני-הכבישה. ונקניקים-חריפים, וגבינות-צאן מלוחות, ו“לָבַּנֶה”, וטחינה, וזעתר ופיתות עיראקיות ענקיות כאוזני-פיל, ולחם שחור. וכל ארוחה שלהם, לאחר מסע-קניות בשוק-הכרמל, היתה בעיני מירה כסימפוניה של טעמים וריחות.

לקינוח היה שותה ספל כביר של יוגורט עם מי-סודה וקורט מלח. ספל שני ביום, כי את הראשון היה שותה מדי בוקר בקיוסק של בריכת-גורדון, אחרי השחייה. ולמרות הכמויות האדירות שהיה טוחן ולועס ודוחס לאט-לאט אל תוך קיבתו, כמתכונן לדרך ארוכה, נשאר רזה, ממש פלא.

פעם בשבועיים יצאו לסרט. לבריכה לא לקח את מירה. ה’סימקה' נשארה תקועה במוסך אך הדיבורים על אודותיה, וכל מכוניות טובות ממנה, לא פסקו. הוא לא סבל מן האסטמה, ומירה התחילה לחשוב שמחלתו אינה אלא תירוץ. “יין אדום יבש וקר. חמאה טרייה ומלוחה. ולחם שחור-שחור וטרי. איזה תענוג צריך הסן-אדם יותר בחיים?” – כך לא מדבר אדם חולה.

*

מירה החלה חושבת על חתונה. היא התמלאה כוחות, תוכניות, תקוות. רמי העניק תוכן לחייה. גם בבית-הספר האירו לה עתה פנים ונפסקו כמה סכסוכים קטנוניים שהיו ממררים את חייה בעבודתה, והצורך שלה כאילו להתנצל תמיד על כך שהיא צודקת. היא החליטה שהיא תמשיך לעבוד. תאפשר לרמי לסיים את לימודיו. הוריה יעזרו. הוריו. משהו חסכה בעצמה. אפשר יהיה לקחת הלוואות ולרכוש דירה. אפילו ‘סימקה’ חדשה. ולא לחזור עם רמי מן השוק באוטובוס וידיהם עמוסות סלים. לא, אין היא מפונקת. היא ידעה שיהיה קשה. יהיה לה קשה. אבל הרגישה שנוצר משהו שאפשר לבנות עליו. שיש בו סיכוי. היא נעשתה תאוותנית. רצתה ברמי עוד ועוד, כאילו לפצות עצמה על תקופת היובש. אהבתה סינוורה אותה מלראות שהוא נלהב פחות ממנה. בעיניה היה מאהב נפלא, ובעצם היה אדיש. ופעם אף פלט שם זר – “עֵרָה…” וסיבב כך את הדברים, שהשם הפך לכינוי-חיבה שלה – “ערה”. מה פתאום ערה? ככה… אך כל פעם שהיה נזכר להשתמש ב“ערה”, כאילו כדי להכחיש את פליטת-פיו ההיא – היה איזה גוון מלאכותי מתגנב לקולו. כאילו הוא גונב חלומות בהיחבא, אצל עצמו, ומציע אותם למכירה במקומות הלא נכונים.

*

“איך הצלחת, מירל’ה?” אמרה לה לא-פעם איה בקינאה. רמי-של-מירה, היתה קוראת לו. ידידותה למירה נעשתה יבשה משהו, חמדנית. דברנותה גברה, מטורפת-קמעה, מבדידות. מחפשת בגופה מחלות שונות. טחורים מאחור, דלקת מלפנים. נקודת-חן חשודה בגבה. כאבים בבטנה. שערותיה נושרות. “אל תראי אותי שאני חתיכה כזאת, מַמִינְיוּ, הכול מתפורר אצלי בִּפְנים. אני אמות צעירה. את תראי. ואני מוכרחה להספיק, להספיק עוד כל-כך הרבה! – אז בחייך איך הצלחת, מירל’ה?”

"פשוט מאוד. הלא אמרת לי לא לצלצל אליו – " השיבה לה מירה ביובש מכוון.

“אבל את צילצלת! – אוי, סידרת אותי. בחורה חרוצה את. הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך תופסים בעל.”

“זה רק מזל, איה. אם לא היה יוצא שום-דבר – היית צוחקת עליי מדוע רצתי אחריו וטילפנתי לו, ועוד אמשיך, ולא חשבתי לרגע על כבודי. ובכלל, מה זה קרה שאת שוב רוצה לתפוס בעל? כבר שכחת?”

“אומרים שהוא משהו לא רגיל במיטה, נכון?” חינחנה איה, יכנאית.

“מה פתאום את שואלת אותי?”

איה תמהה. “אז את מי? אני צריכה לדעת?”

“אז מי? אני לא הייתי נשואה לאורי.”

“טיפשה. התכוונתי שאומרים על רמי.”

“מי אומר?”

“הוא.”

“ככה-ככה,” התאפקה מירה שלא תפרוץ בצחוק וחשבה לעצמה, מוטב שלא תדעי ולא תקנאי."

“מה יש? מה את כבר מסתירה? זה עשוי מזהב אצלו?”

“טיפשה, איה. באמת שאין מה לקנא בי. אני, בואי נאמר – ממש מרגישה שעליי נופלת האחריות לחיים המשותפים שלנו.”

“אל תתני לו לנצל אותך, מירל’ה! הוא יותר מדי משפיע עלייך.”

“טיפשה. אני נהניית.”

“תבדקי את עצמך. זיון טוב זה עוד לא הכול. את זה אני אומרת לך, מהניסיון.”

“טוב. אז אני מתייחסת אליו לפעמים כמו אל איזה ילד קאפריזי וסולחת לשיגעונות שלו. יתלו אותי על כך?”

“רמי לא תלמיד שלך, מַמִינְיוּ, אל תשכחי.”

“ללב יש היגיון משלו שאותו אין ההיגיון יודע.”

“מגיע לך צל”ש."

*

מירה דיברה עם הוריה. הכינה אותם, גם בקשר להלוואה, כדי שלא תבוא אל רמי בידיים ריקות.

לפעמים, כשהיתה שוכבת עם רמי, מצאה עצמה עושה חישובים של משכנתאות ותשלומי-ריבית. היא לא היתה חזקה בחשבונות הללו. ורמי היה גונח, מזיע ונרדם עליה, נוחר כשור שחוט, חולם אולי על ‘סימקה’ חדשה.

מה היו ה’קאפריזות' של רמי?

למשל, מעולם לא קבע מראש את הפגישה הבאה. היה יוצא בבוקר, יותר נכון, נשאר לישון בדירה כשמירה יוצאת לעבודתה, ומסתלק מאוחר יותר; אחר-כך אינו מצלצל יום, יומיים, כאילו האדמה בלעה אותו, ואינו עונה לטלפונים. מירה חייגה אליו בלי-הרף ואם תפסה אותו בטלפון, לרוב היה בא. וכשהוא עצמו טילפן, זה היה תמיד ברגע האחרון, וכאילו היא אמורה לחכות לו ולהיות נכונה תמיד לקריאתו.

הוא גר בדירה קטנה, שכורה, ברחוב באזל, מול תחנת מכבי-אש. אך מעודו לא הזמין אותה לעלות אליו, וזאת בטענה שמקום-מגוריו זמני, ולא מסודר, והוא מתבייש שתיראה את התוהו-ובוהו שאצלו, וגם אינו מוכן שתתייגע בסידור הדירה שלו ובניקוייה.

גם אצל הוריה סירב לבקר.

“מזה לא בורחים אף-פעם.” אמר “לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת.”

ועוד משפטים כאלה, של חוכמת-ההתחמקות, וריסי-הדבש שלו מרעיפים עליה הרבה חיבה והבטחות ללא-מילים.

*

יום שישי אחד אחרי-הצהריים שכבה מירה על ספתה, כולה דרוכה לקראת צלצול של רמי בטלפון, וקראה בעיתון. נדפס שם ראיון בעילום-שם עם רווקה אחת שבעיני עצמה היתה בת-שיחה נעימה וידידותית, והעידה על עצמה שאין לה מה להתבייש בהופעה החיצונית שלה, ואם לומר את האמת – “עושה לי טוב באיזשהו מקום שאני יודעת שאנשים חושבים עליי שאני בחורה יפה!”

אולי זה אחד החברים-העיתונאים של איה כתב עליה? אולי זה ראובן ברנע, בשם בדוי? לא. לא מתאים לאיה לספר דברים כאלה:

"על-פי-רוב בשבת בבוקר אני שוכבת לי במיטה, מתעוררת לאט-לאט, נים-ולא-נים, ומשהו מוזר מתחיל לצבוט בי מבפנים. לפעמים אני בוכה קצת. שוכבת לי במיטה ובוכה. זה לא בכי היסטרי. רק דמעות. לפעמים אני חושבת גם על מוות. אני אומרת לעצמי: הנה אני שוכבת לי במיטה. מה היה קורה אילו הייתי ממשיכה את שנת-הלילה לנצח? מה היו מרגישים אנשים שקרובים לי? אני מנסה לתאר לעצמי את הוריי. אני כמעט רואה את פניהם של ידידים, מכרים, עמיתים. יש משהו מתקתק, אולי גם נעים, במחשבה הזאת. משהו חמים כזה.

“אתה מתעקש לקרוא לזה בדידות. טוב, שיהיה בדידות. אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודה מסויימת ולומר לך: מכאן זה בחירה ועד כאן זה, נגיד, מציאות כפוייה. זה בערך כמו השאלה על הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? אני מעדיפה להיות לבד מפני שלא מצאתי עדיין בן-זוג שארצה לחלק איתו את חיי. בניגוד לנשים אחרות, אינני סבורה שהייעוד שלי הוא לעשות מהר-מהר שניים-שלושה ילדים, ולכבס את גרביו של בעלי. יכול להיות שיום אחד יהיה מאוחר מדי, אבל מה האלטרנטיבה? לבחור במישהו לא-חשוב-מי ולהעביר איכשהו את החיים? לא, תודה! יש לי מה לעשות עם עצמי, יש לי עניין. סיפוק, אתגר וכל מה שאתה רוצה בעבודתי, יש לי עולם ומלואו. בדידות זאת אולי מילה חריפה, ואני בטוחה שתשים אותה בכותרת – אבל יש בה גם הרבה אושר וחירות. אני לא מרגישה שום צורך להכיר אנשים חדשים. יש לי מספיק ידידים. אבל אני בהחלט יכולה להיות נעימה בשיחת-חולין. ונדמה לי שאני בדרך-כלל כזאת. אני רק שונאת לראות בעיניהם את הזיק הזה, ערמומיות שמנונית כזאת בעיניים, כשהם מדברים איתי – וחושבים על משהו אחר. עם כאלה אני מסוגלת להיות מאוד לא נעימה.”

ואיזה מבט יש לרמי? לא. זה בהחלט לא משקף אותי. רמי זה לא סתם מישהו לא-חשוב-מי. מצד שני, אולי יש לבחורה הזאת הרבה יותר אומץ מאשר לי? ולמה רמי לא מצלצל, למה? – חייגה את מיספרו. אין תשובה.

"לפעמים אני יושבת בבית-קפה, קוראת עיתון, או סתם ככה בוהה סביבי. אני אוהבת לשבת כך בבית-קפה, אחרי-הצהריים, כששקט ונחמד ושמש בחוץ. רואים שאת לבד, מתחילים להסתכל, לשאול שאלות, להעיר הערות. לפני יומיים או שלושה בא אחד. ישב, הסתכל, שאל מה השעה ואם מותר לו להצטרף לשולחן שלי. אמרתי לו: “מה יש לך להגיד לי.” אמר: “את נחמדה.” אני אוהבת מאוד את ההגדרה הזאת. אמרתי לו, “תפאדל, שב.” היית צריך לראות את הפרצוף שלו, כשהעביר את הקפה שלו לשולחן שלי. חשב, אה, תפסתי מציאה. ‘דפיקה’ על בטוח. נרכנתי לעברו ואמרתי לו בשקט-בשקט: “תראה, חבוב, אין לי סבלנות אליך, ולא היה עולה אי-פעם בדעתי להחליף איתך מילה. אבל אתה בחרת בזה. אם בחרת – תאכל את זה עד הסוף. אני מרגישה את עצמי נעלבת מן המחשבות שלך, ולרוע-מזלך אני במצב-רוח קרבי ויש לי, ברוך-השם, כושר-ביטוי לא רע. אז תסתכל רגע על עצמך: האם אתה חושב שאני מסוגלת להביט יותר מחמש דקות על פרצוף כמוך? אתה עושה רושם פרימיטיבי מאוד – אז לא מספיק שאתה מקלקל לי את הסביבה בבית-הקפה, אתה עוד רוצה לקלקל אותה במקום אחר?”

סתם שחצנית, וגם קצת שקרנית. זה דווקא כן מתאים לאיה, עם הדברנות הכפייתית שלה. מה נדבקתי לשטויות האלה דווקא כשהספר של עמליה מחכה לי כבר שבועיים בלי שנגעתי בו?

" – רצית לשאול אותי על חיי-המין שלי. ובכן אין לי חיי-מין.

" – את בודדה כבר די הרבה שנים –

" – אין לי חיי-מין כבר די הרבה שנים, אם לזה התכוונת."

לא. אז זה שוב לא איה.

" – זה לא מפריע לך?

" – מפריע? מדוע זה צריך להפריע? בוא ניקח את האלטרנטיבה: לקיים יחסים מקריים. את באה למסיבה, פוגשת מישהו והולכת איתו למיטה. או, לפעמים, אצל חברים, כשאפילו נדמה לי שמנסים לשדך אותי – אני מתפוצצת. אני כמעט מאבדת שליטה על עצמי מרוב כעס, מרוב מחנק שמתחיל להשתלט עליי מבפנים. במקרים כאלה בא לי לצרוח, ולפעמים אני גם לא מצליחה להתאפק. לא. אני לא רואה את עצמי נשכבת עם כל מי שבא אליי, כבר בערב הראשון, רק כדי שלא אפסיד אותו, חס-ושלום.

" – טעמי מוסר?

" – לא. בלי קשר למוסר. למען האמת. לא חשבתי על העניין המוסרי או הבלתי-מוסרי שבדבר. אני גם לא דנה לכף-חובה נשים אחרות שעושות זאת. אני לא.

" – בעצם, למה לא? את בחורה מחושבת מדי? מייקרת את עצמך? אולי את לא שונה מהאחרות – מה שהן רוצות להשיג בדרך אחת, את מנסה בדרך אחרת?

" – אומר לך בפשטות: עד כמה שאני זוכרת – למה אתה צוחק? – מין זה דבר יפה. ביטוי לאהבה בין גבר לאישה. עולם ומלואו. הרמוניה נפלאה. וכל חיי, מבחינה זאת, הם דיס-הרמוניים. אני לבד. אין לי אף אחד. אני לא אוהבת איש. במצב כזה, ללכת למיטה עם מישהו – זו סתם דפיקה. אני פשוט לא צריכה את זה. זה נראה לי מאוס. כגבר אולי קשה לך להבין זאת. אצל גברים זה נראה אחרת. הם מוכרחים לפרוק מטען. אני לא צריכה לפרוק מטען כזה, תודה לאל, פשוט לא זקוקה לזה. להגיד לך משהו? אני תמיד מתפלאה איך נשים אחרות עושות זאת כאילו היתה זו מין חובה כזאת, או איזשהו דבר טכני שיש לעשות וגמרנו.

" – באמת לא עמדת אף פעם בפני פיתוי כזה?

" – לא. מחשבה כזאת לא עברה אי-פעם את סף-ההכרה שלי. לכן אני חושבת שאם יהיה לי אי-פעם בן-זוג, ואני כרגע מסופקת בכך, נראה לי שהיחסים בינינו יהיו הרבה יותר מושלמים. אלה יהיו יחסי-אהבה. יחסים עמוקים. יכול להיות שזה נאיבי או רומנטי, אבל אני חושבת שהמשברים של זוגות רבים נגרמים על רקע זה. יש ביניהם הכול: בית, רכוש, ילדים, חברה ומסגרת יומיומית והמון התחייבויות – חץ מיחסי-אהבה. מדוע אין יחסי-אהבה? מפני שבת-הזוג התרגלה שללכת איתו למיטה זה עניין טכני. כאילו זה היה, תסלח לי, ללכת לבית-שימוש. לפעמים, כשרע לה, היא אולי תופסת את עצמה ורואה עד כמה הכול מזוייף. אבל לכמה נשים יש אומץ לצאת שוב אל המידבר הנורא הזה, כביכול, של הבדידות? אז הן בולעות ושותקות. וכמעט תמיד הילדים הם תירוץ. בכל אחת מאיתנו חבוייה איזו מאזוכיסטית קטנה שרוצה להכאיב לעצמה בלי לקבל אפילו פרס על זה. להיות קדושה-מעונה בשביל איזה בעל טיפש ואטום, וילדים שמנצלים אותה ולבסוף, כשגדלים, זורקים אותה כמו איזו קליפה או נעל בלה מאחוריהם. אז מה? הדבר הזה אולי אינו מודע לכל אישה, אבל אין לי ספק שהוא טבוע היטב בתת-הכרה שלה. לא הייתי רוצה שזה יקרה גם לי. אחר כך זה מתבטא בכל מיני מחלות. הנובעות כולן מחוסר תשומת-לב, ומסתיים כרגיל בגיל-המעבר כשהאישה כבר מטורפת לגמרי, ומתנקמת בכל מי ומה שעשו לה ומצצו את לשדה. כאילו היא מכריזה מלחמה על החיים, שרימו אותה. ומה יוצא מכל המזוכיזם הזה? סתם בזבוז. אפילו לא בדידות אמיתית, מעניינת, שיש בה הגשמה-עצמית. ואל תשכח: חופש. והחופש אינו מתבטא רק בדברים הגדולים שבחיים, אלה שאנחנו מדברים עליהם במילים של בית-מרקחת. אלא אפילו בעניין פעוט, כמו ללכת לסופרמרקט. אני נכנסת, מסתכלת סביבי. רואה יין טוב – קונה. מתחשק לי פטריות – קדימה-הפועל. אני רוצה לנסוע לחוץ-לארץ? אין בעייה. אני רק צריכה להרים טלפון ולתאם את זה עם סדרי-העבודה שלי.

" – תסלחי לי אם אני אציג עכשיו לפנייך את ההמשך כאילו במילים שלך: רוצה דפיקה טובה –

" – אתה יודע מה, אני חושבת שכל השיחה הזאת בינינו היתה לחינם. אתה שבוי בדימויים הגבריים שלך. אני לא מאשימה אותך. אבל אל תכריח אותי לרדת לרמה שלך. אני יושבת מולך ומדברת על עצמי. אני משערת שאלמלא הייתי בודדה, לא הייתי מפטפטת כך על עצמי. החשיפה הזאת היא אולי מסתור מסויים מן הבדידות. אבל נדמה לי שאני גם יודעת לצאת מזה. עוד לא נשארתי חייבת לאיש. זה אולי בגלל הביטחון העצמי שלי. אני למשל יודעת שאני אישה יפה. שאי-אפשר להשמיע הערות על חשבון הופעתי החיצונית. ובוודאי שלא על חשבון הרמה האישית שלי. אין לי מה לחשוש."

אפילו לא ממך, רמי קדומי.

*

וכך נמשך הדבר שישה חודשים.

 

פרק 4

לא תמיד היתה איה לבדה. שנה אחת היתה נשואה לאורי בן עמי, ועקבות הפרשה הזאת ניכרו היטב במחזהו “חרבוני קיץ” אשר הוצג בשעתו במשך חודשים אחדים, בביצוע חובבני, במרתף-תיאטרון בתל-אביב. כך נכנסה איה לספרות העברית.

אורי היה מבוגר מאיה. רחב-פנים. איטי. עגלגל. מכונס בתוך עצמו וחייכני כלפי חוץ גם כשלא היתה לו לסיבה לחייך. שעות ארוכות היה מבלה ליד שולחן-הכתיבה, גבו כפוף, בטנו משתפכת. בחורף מכורבל כדוב בסוודר עבה וגדול מכפי מידתו. ובקיץ יושב עירום ממותניו ומעלה, קפלי-בשרו נוטפים זיעה, והמאוורר פועל רוב הזמן. מכונת-הכתיבה על השולחן לפניו, ואיה, שלא היתה יכולה כבר אז להיות רגע אחד לבדה, שמנמנה ובמכנסיים קצרים, היתה תלוייה על צווארו, מבקשת להרשים, לשמוע, ללמוד, לדבר, לחבק, לנשק ולאסוף מחמאות לעצמה. כשהיה מקיש על מנענעי-המכונה היתה עומדת מאחוריו ומקישה על גבו בקצב התקתוק שלו ומתעקשת לקרוא מעבר לכתפו, בהערצה ילדותית ובשמץ קינאה שהיה כבר אז בקולה – כל מילה נוספת שאצבעותיו מדפיסות.

“די! תני לי לעבוד קצת…”

“אתה כבר לא אוהב אותי?” היתה גוחנת עליו, כמעט רובצת על גבו.

“אוהב.”

“כמה?”

“שמונים.”

“אתה משקר.”

“תשעים.”

“כל כך מעט?”

“תשעים וחמש.”

“לא נכון.”

“תשעים ושמונה.”

“באמת?” היא מנשקת אותו, מקפצת כעיזה פזיזה, “פעם אחרונה היה תשעים ושבע וחצי!” ופתאום היא נעצבת. – “למה אף פעם אתה לא אומר מאה. רע אחד. פוּייה.”

“מאה זה הסוף, הכול. אי אפשר יותר. וצריך תמיד להשאיר משהו לעתיד. לא?”

“אז תגיד עוד.”

“לא.”

“תנסה עוד. פסיק קטן.”

“טוב. תשעים ושמונה פסיק חמש.”

"יופי! עוד – "

“פסיק תשע…”

“עוד, עוד,” היא קופצת ומתיישבת על ברכיו, כילדה קטנה.

“תשע-תשע-תשע-תשע…”

הטלפון מצלצל באמצע נשיקתם. איה מרימה את השפופרת. “אפשר לדבר עם אבא שלך?” – שואלים מעברו השני של הקו. אורי עונה. הוא מתאם מועד לאיזו הרצאה ומתמקח בינתיים על שכרו.

“אוריל’ה, אתה גאון!”

“מה פתאום?”

“סתם כך מדבר, ומשלמים לך. תחשוב כמה שאני מרוויחה רק מזה שאני שומעת אותך כל יום בחינם.”

“פוסיק, אני אדם רגיל מאוד. מתי כבר תראי אותי בעיניים יותר ריאליות?”

איה מסתובבת בחדר, נרגשת. ניגשת אל אורי, מנשקת ומחבקת אותו בבעלנות, ומכריזה נלהבת:

“אני אוהבת אותך, אוריל’ה, אני מעריצה אותך…”

ולפתע היא כורעת ברך לפני כסאו ומתכופפת ומנסה לנשק את כפות-רגליו הנתונות בסנדלים.

“טיפשה קטנה… עזבי אותי, עזבי…” הוא נרתע, “את יודעת שאני לא אוהב את זה.”

“ואותי אתה אוהב?”

הוא מושך ממנה את כפות-רגליו ומרימה אליו. “אוהב. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה.”

“כל הזמן.”

“ומתי אעבוד? מתי אגמור לכתוב? בגללך אני מתרחק כל הזמן מהדמויות שלי, לא חי אותן. מאז שאנחנו נשואים הראש שלי מלא ערפל.”

איה נעלבת. “אתה לא אוהב אותי.”

“אוהב.”

“לא.”

“כן.”

“אז תגיד סליחה.”

“בתנאי שגם את תגידי.”

“לא רוצה.”

“אז גם אני לא אגיד.”

“טוב. אני אגיד. אבל בתנאי שאתה תגיד קודם.”

“לא. את תגידי קודם.”

“אז נגיד ביחד, טוב?”

“טוב.”

“אחת, שתיים, שלוש…”

“סלי – חַה!”

“סלי – חַם!”

היא קופצת, שמחה כילדה קטנה. “סידרתי אותך, אוריל’ה, אמרתי סליחַם! ואתה ביקשת סליחה.”

“אמרתי סְלִיַכה, בכ”ף."

“לא נכון. אתה משקר.”

“ועם אל”ף בסוף ושִׂין בהתחלה."

"רמאי אחד. עכשיו נגיד עוד פעם יחד – "

*

“אוריל’ה מותק, קַקַלֶ’ה קטן, אני אוהבת אותך, אתה הסופר הכי גדול בעולם.”

“את שוב מתחילה? את לא צריכה ללכת לאיזה מקום? לחברוֹת?”

“אני לא צריכה עכשיו אף אחד בעולם. רק אותך.”

“אבל אני לא מצליח לעשות שום-דבר, בגללך.”

“אתה לא אוהב אותי?”

“אוהב.”

“כמה?”

“תשעים ותשע פסיק תשע-תשע-תשע…”

"קולה קוטע אותו, מבוגר-להכאיב, “אז למה את לא כותב עליי אף פעם?”

“אולי לא עשית לי מספיק צרות.”

“אתה כותב רק על מי שהכאיב לך?”

“אולי.”

“ולמה הכאיבו?”

“אולי מפני שאהבתי.”

“אז אותי אתה לא אוהב?”

“אוהב.”

“אבל אם אני לא מכאיבה לך איך אתה יכול לאהוב אותי?”

“יכול.”

"אני שונאת אותך. אם היית אוהב אותי – "

*

“טוב לְךָ איתי?”

“איזו מין שאלה זו?”

“באמת טוב לך?”

“למה לא?”

“אתה יודע, אתה בן-אדם מוזר. העולם יכול להתהפך סביבך. האישה שלך מסתובבת בבית כמו צל של עצמה, מתוסכלת. ואם רק מניחים לך לשבת בשקט ולכתוב, אתה בטוח שהכול בסדר ושטוב לך ושאין מאושר ממך בעולם.”

*

“אוּרִילֶ’ה-קטן, אתה כל כך מתוק כשאתה מסכן. הכי מתוק בעולם. בוא אליי. אני אפנק אותך.”

“לא.”

“אל תהיה ילד רע. תעשה מה שאני אומרת לך.”

“נמאסו לי כל ההצגות והסיפורים האלה. את בחורה מופרעת.”

“אוריל’ה, הלא ההצגות והסיפורים הם החיים שלך.”

“בכתיבה כן. אבל לא בחיים. החיים הם דבר אחר. רציני. קבוע. מסודר. אני שונא שהופכים את החיים לתיאטרון.”

“אתה חושב בטח שזה קורה רק אצל אחרים. אתה אטוּם.”

“אולי מספיק כבר?”

"אתה יודע מה הצרה עם כל הסיפורים והמחזות שלך? שהגיבורים אינם מסוגלים לחיות סתם חיים נפשיים של ממש, להיות הם עצמם. לכן הם מאשימים כל מיני דברים מבחוץ שכאילו מפריעים להם לחיות. כל כך הרבה היסטוריה ופוליטיקה ורצון-להוכיח-משהו יש בכתיבה שלך – "

*

החלו פוקדים אז את איה חלומות והזיות על חיים אחרים. כאילו רק עתה התאהבה במישהו. אבל במי? ראובן ברנע? זאת לא ידעה. הכול היה מפרפר בקירבה בקדחתנות יתירה.

 

פרק 5

וכך נמשך הדבר שישה חודשים. מירה רוקמת תוכניות ורמי לפעמים בא ולפעמים אינו בא. ומשתדל כאילו להישאר חופשי ובעל זכויות עליה בעת ובעונה אחת. וכשהוא שומע אותה מדברת על העתיד, יש תשובה אחת בפיו, נִרְאה, נראה.

ובחודש השביעי נעלם רמי לשבועיים ואחר-כך בא במפתיע בליל שישי. זה היה ערב חמסיני של סוף הסתיו והיא ישבה לבד בדירה ובדקה חיבורים.


“הבגרות היא תקופה של רגיעה. תקופה בה אדם מתיישב במקומו, מוצא את דרכיו לעתיד ונרגע. האידאלים והלהט של הנעורים מתקהים ומתעממים. הרצון לתקן עולם ומלואו נחלש. השלווה הנפשית מתחילה להתבסס.”


“אני מאמינה שמאושרים הם אלה שמצאו את שביל-הזהב בין האדיקות המוחלטת והעיוורת חסרת-הפשרות לבין החילוניות המוחלטת וחסרת-הערכים. אנו פזורי-עולם, באנו מכל האומות, זקוקים למשהו שיאחד אותנו, משהו עליון שכולנו נאמין בו, נפנה אליו בעת קשה ונאמין, כי בוא תבוא עזרה, משענת לכל נזקק, ומדריך עליון וגבוה, נעלם וטמיר, שמיראתנו אותו ניטיב דרכינו להיות יהודים מסורתיים, לצעוד עם העולם ועם זאת לשמור על יהדותנו. אותה משפחה, שתשב בבגדי-שבת חגיגיים, כולם רחוצים ומחייכים לאחר יום עמל מפרך, אותה משפחה, שתתמסר לזמן קצר אך ורק לעצמה ותשכח למשך זמן זה את בעיות הפרנסה והמלחמה – משפחה זו תהיה מאושרת כמו אחינו היהודים באמריקה ובמאה-שערים.”


החיבורים נמאסו עליה והיא השמיעה לעצמה את הרקוויאם של פוּרֶה וקראה באחד ממוספי יום שישי על פסיכואנאליטיקאית וינאית קשישה, הלנה דויטש שמה, מתלמידותיו של פרויד, האומרת כי שלושת הקווים העיקריים של הנשיות הם נרקיסיזם, פאסיביות ומזוכיזם; הנערה הצעירה מתחילה שואפת אל הסבילות-הנשית לאחר שהיא מגלה כי הדגדגן אינו מספיק לה כדי לשחררה מגירוי-מיני רב, אזיי היא מעתיקה את העונג המיני שלה על האבר הסביל, הקולט – הפות. וכך מתעורר בה המאזוכיזם הנשיי, התשוקה להיות נכבשת, להיבעל, וכדי להתגבר על תשוקותיה המיניות האלה, שמסכנות את עצמאותה ואת ה’אגו' שלה מהיותן מאזוכיסטיות באופיין – היא מתחילה לטפח בה את פולחן אהבה-העצמית, הנרקיסית – והנה צילצלו בדלת. רמי. מהלך כהרגלו בסנדלי-העץ על עקב גבוה, וסיפר שנקרא לפתע למילואים.

“יכולת להודיע!” אמרה מירה בקול רשמי.

“לא יכולתי.”

“מה זה לא יכולת? כולם יכולים ואתה לא?”

“לא. לא יכולתי. ובכלל, טוב שכך קרה מפני שממילא אנחנו צריכים לחדול להיפגש. אין לזה עתיד.”

מירה היתה נדהמת. היא התעקשה שלא לקרוא את האותות והמופתים החותכים בדבר הססנותו והתחמקויותיו. מראשית היכרותם הגיעה להכרה שהיא מבוגרת בנפשה מרמי וכי עליה עתידה ליפול האחריות לחייהם המשותפים ועל כן התייחסה אליו במחשבותיה כילד קאפריזי שצריך לסלוח למשוגותיו. רמי אולי נהנה מכך. הוא היה חסר-ביטחון, ירא מאחריות ורברבן. יכול היה להמשיך להיפגש עם מירה עוד חודשים רבים, לנצל את בדידותה, לתקוע בה את מרירותו, כישלונו בבחינה, פחדו ממחלתו, ורק לא להתחייב על שום-דבר.

וכך ישבו משני עברי שולחן-הזכוכית הנמוך, בחדר הגדול. באור גדול. היה חם. חמסין אחרון של סתיו. קיץ אחד של אושר. רמי אפילו לא ניסה, כמנהגו, ללטף ולגפף אותה בטרם החל מדבר. וכשדיבר מולל באצבעותיו. נראה חצוף וחסר-ישע. כאילו החליט להתאבד כדי להציל את נפשו.

האם אני עדיין אוהבת אותו? – שאלה מירה את עצמה. כן. ואפילו אם זו רק ההרגשה שהוא שייך לה. שהיא השקיעה כל כך הרבה בקשר ביניהם ואסור שהפעם זה יילך לאיבוד. אילו היתה, למשל, בהריון ממנו, לא היתה עושה הפלה. אמנם, זה כבר כמה ימים שהתאחר מחזורה החודשי, מחשבותיה מגורות ורעל כמו מפעפע בקירבה, זרע הספק.

“לא הורסים בקלות שכזאת דבר שניבנה…” אמרה. ואז נשמע צלצול נוסף בדלת.

היא קמה.

“יש לך אורחים?” קם גם רמי, חשדן ומלגלג.

“שב!” זרקה לעברו וניגשה ופתחה את הדלת.

“שבת שלום חברה מירה…” ניצב שולדנפריי בפתח, נמוך ונוגה.

“ברוך הבא, אדון שולדנפריי, רק אתה חסר לי…”

“חבר שולדנפריי,” הזכיר לה. “חם. והיתושים מן הירקון. עולים. והזמן עובר. שישה חודשים, מגיע מיסים לִוועד-בית.”

סקרנותו קירבה אותו פנימה, אך מירה השתדלה להשאירו סמוך לפתח.

“בסדר. בשבוע הבא. אתה לא צריך לדאוג.”

בינתיים הבחין ברמי ואמר:

“אז בינתיים, חברה מירה, מזל טוב! שיהיה בהצלחה!”

“מה? מה פתאום?” התבלבלה.

“שמעתי, את רוצה אולי לקנות את הדירה?”

מירה רגזה על כי נגלה סודה בפני רמי, ודווקא עכשיו. אמנם נכון. יש לה תוכניות, אוהו. אך מה זה עסקו של שולדנפריי? והיא מילמלה כמתנצלת וניסתה להדוף אותו החוצה, קצרת-רוח ונרגזת.

“רגע! את מגרשת אותי?” התחפר שולדנפריי בפתח, סומר שארית שערותיו הדלילות.

“חס-ושלום. תיכנס פעם אחרת, בבקשה!”

“רגע!” התעקש, ראשו כמעט נוגע בחזה, כעומד לנשוך בפטמותיה מבעד לחולצה. עיניו לטושות, קולו נחנק –

“הבית רשום בתור חברת-מניות…”

“ברוך רושם המניות..”

“ובשביל למכור צריך הסכמה של ועד-בית…”

“ברוך המסכים…”

“ולשלם לִוועד בית דמי-הסכמה…”

“ברוך החולק מכספו לבעלי-הבתים…” סגרה מירה את הדלת על פני שולדנפריי בעוד עיניו כיוצאות-מחוריהן נעוצות בה, שואף ריחה ומרתית אחוז-תזזית –

“אחוז אחד!”

ונעלם.

מירה שאפה אוויר עמוק אל ריאותיה כמנסה לגרש סיוט. מדוע זה היה צריך לקרות לה עכשיו, ולעיני רמי? למה שבגלל שולדנפריי יחדל רמי לאהוב אותה? והיא כיווצה ומתחה את אצבעות ידה הימנית והתבוננה בהן שעה שחזרה לאיטה אל החדר הגדול. מן החלון הפתוח הזדקרה ארובת-רידינג ענודה שתי טבעות, או שני חישוקים של פנסים אדומים. רק שלא יתחילו הטורבוגנראטורים להשמיע את שריקתם החודשית הנוראה, כי אני כמו על סף רעידת-אדמה.

“זה חבר זה?”

“ככה הוא אומר.”

“מההסתדרות או מה?”

“מה העניינים, רמי?”

“טוב, אז אמרתי לך. הגעתי למסקנה. אין לזה עתיד, בינינו.”

איה היתה אומרת – איזה צירוף-מקרים מוצלח. זה בדיוק גם מה שאני חשבתי. אתה לא הגבר היחיד בתל-אביב. בכל אופן, בהתחשב בנתוני-הפתיחה שלך, תודה שהשתדלת. ועכשיו תגיד יפה שלום ועוף מפה כמו טַטַלֶה. ומשליכה אותו החוצה ישר מכל המדריגות.

שיידע לו, הַפּוֹץ.

“למה אתה לא נותן לי צ’אנס? אנחנו צריכים להמשיך,” התחילה לבכות. “למה שאני אבכה בגללך? למה?”

זה היה טיפשי ומביך, כאילו גזלו ממנה צעצוע.

“מירה, מה איתך? השכנים ישמעו! כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך?”

היא בכתה בקול רם, כמפעילה עליו סחיטה חברתית, כן, דווקא שהשכנים ישמעו. שיידע כל עם-ישראל. מפני החום היו החלונות והתריסים פתוחים. קולותיהם היו רמים.

“לא איכפת לי. שישמעו. שיידעו איזה מין בן-אדם אתה.”

“אז תסגרי לפחות את התריס.”

“לא אסגור. חם לי.”

“מה קורה לך?”

“איכפת לך מה קורה לי?”

“תראי, אני יודע שקשה לך אבל אני לא יכול לעזור לך בבעיות שלך. לא יכול.”

“אז מה אם קשה לי, ויהיה קשה.” נשמע קולה אחר, החלטי. הפּוֹץ הזה, אפילו לא הניח יד על כתפה, להרגיעה. מה אני מתעקשת עליו? קבר-אחים, כמו שאיה אומרת, לכל הגברים. “אתה לא צריך לדאוג. חשבתי על הכול. אני אעבוד. אתה תלמד ותעשה את ההתמחות שלך. ניקח הלוואות. למה שההורים שלך לא יעזרו לנו? הם ישמחו שתתחתן.”

“מההורים שלי אני לא אקח שום-דבר,” אמר. “אפילו אם יתנו.” הוויתור נשמע גס. כתירוץ של רברבנות ריקה.

“ההורים שלי יעשו גם כן כל מה שהם יכולים כדי לעזור,” אמרה. “אבל יש גבול ליכולת שלהם.”

“לי אין כסף לקנות דירה.”

“ומה רע כאן, בדירה שלי?”

“השתגעת? את רוצה באמת לקנות אותה?”

“אולי.”

“היא קטנה מדי.”

“אפשר לגור מחוץ לעיר.”

“אני לא יכול לגור מחוץ לעיר.”

“איך אתה מדבר?” אמרה בתוקפנות. “מה אתה עוד רוצה? אולי שיקנו לך גם סימקה חדשה?”

“אני לא אקח כסף מאף-אחד.” בקולו נשמעה איזו חמדנות יבשה. כאילו היה מוכן לקבל מכונית במתנה אבל גם אם ליבו היה נקרע בו לא היה מתחתן. "ובכלל – "

“ובכלל מה?”

“אז חיינו תקופה. היה נעים לשני הצדדים. לא צריך לעשת מזה עניין גדול, כשנפרדים.”

“אפשר לחשוב שאני, עם כל אחד… אתה יודע כמה מעט חייתי… אצלי זה לא בא בקלות כזאת… אני…”

“את, אז מה? בתולה לא היית, תודה-לאל, וגם כבר לא תהיי…”

“אל תדבר ככה. מה רע כבר יכול להיות לך איתי?” השפילה עצמה. “לא איכפת לי שתלך, שתצא, שתחזור, מתי שתבוא… תבגוד – תבגוד. לא איכפת לי. העיקר שיהיה לך בית, וילד, ותדע שיש לך לאן לבוא.”

“אני לא מבין אותך. למה שסתם אכאיב לך?”

“אל תדאג. אני אוכל לעמוד בזה. אני מכירה את עצמי. אני רגילה שיהיה לי קשה.”

“וילדים! מי בכלל צריך ילדים, כבר, עכשיו? רק זה חסר לך שיהיה לך חלב בצִיצִים, וחיתולים עם פִּיפִּי-קָקִי?”

אז מה, שאשמור אותן יבשות בשבילך? איך קפץ עליהן בתחילה כמוצא שלל רב ומישש – יש לך הפיטמות הארוכות ביותר שפגשתי. כמו נחשים קטנים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. ממש פלא-טבע. התלהב ונשק והאריך בלשונו. אף אחד לא אמר לך איזה אוצר יש לך בַּצִיצִים? מי היה מאמין שאחת עם פנים של מורה כמו שלך! – תגידי, זה לא מתסכל אותך לפעמים?

כן. לה דווקא היתה הרגשת אשמה מסויימת בקשר לפיטמותיה, שאולי… מפני ששיחקה בהן יתר-על-המידה, משכה והאריכה, הן משתלשלות אצלה כשני עדים אילמים לחטאיה-בסתר.

לא. סתם שטויות. אבל באותן פעמים לא רבות שהתפשטה בחברת גבר, בנעוריה, התעקשה תקופה ארוכה להישאר בחזייה גם כשהיתה עירומה כולה. ואפילו קוּתי שלקח את בתוליה, בחדר הקטן על שמיכת-צמר, כשהיתה מורה-צבאית בדימונה, לא ראה את שדיה, למרות שנדמה לה שהוא בכל זאת סיפר משהו על כל זה לראובן ברנע, החבר הטוב שלו באותה תקופה, שפעם התפאר בפני איה כאילו הוא-עצמו…

סתם שטויות.

“יש כאן בבית זוג צעיר עם תינוק נחמד שיש לו פנים של מלאך, מחייך כזה, ושיער של זהב. וכל מי שרואה אותו מקנא בהם, וגם אני. זאת לא בושה לקנא במי שיש לו ילד כזה.”

“תפסיקי לדבר איתי על תינוקות, טוב?”

“אני עוד לא בהריון, אם זה מה שמדאיג אותך. חושש?”

“מי בכלל דיבר על זה? למה העלית את הנושא בכלל?”

“אתה פחדן, רמי. זה מה שאתה.”

“טוב. את צודקת. בכול-בכול את צודקת.” הרים קולו. “אבל זה לא יילך.” בהדגשה, לאט, בשקט –

“אני לא אוהב אותך.”

"אבל אני אוהבת אותך! וזה מספיק – " ניסתה להתגבר עליו כאילו הוא תלמיד קשה-תפיסה.

“לא. זה לא מספיק. אני לא יכול לעזור לך.” חזר ואמר. "לא יכול. לא יכול. די לי שאני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. ואת יודעת מה, מירה, לפעמים יש לי חשק שילך הכול קיבינימאט, הכול – "

“קיבינימאט רמי, תילחם!”

“אני נלחם. ועוד איך נלחם. אבל כל מה שאני עושה לא מצליח לי.”

“אז קיבינימאט יחד, כן, נפתור את הבעיות.” ניסתה לטעת בו תקוות. “הנה חיה וצבי, אלה עם התינוק בקומה העליונה, עזבו את הקיבוץ לפני חמש שנים בלי כלום. נכנסו לחובות. קנו דירה. והיום – יש להם כמעט הכול, בחמש שנים!”

“אבל אני לא יכול,” אמר, "לא יכול. לא יכול לאהוב אותך – "

“אני יודעת שיהיה קשה לי,” חזרה ואמרה כמו גם לעצמה. “אני לא מתכוונת שזה יהיה אחרת. אבל אני מכירה את עצמי ויודעת – שאוכל לעמוד בזה. למה אתה לא נותן לי צ’אנס?” החלה שוב בוכה. "למה שאני אצטרך לבכות בגללך? נכון. אף פעם לא היה לי קל. אף פעם. ומה היה לי כשהייתי קטנה? הייתי ילדה רזה ולא-יפה – "

"תודה-לאל לא נהיית יפה יותר היום – "

“ואתה בחור יפה ויש לך אסטמה, אז מה?”

“מה?”

“אז קיבינימאט, רמי, אני לא נבהלת, אתה מבין?” נעשה קולה ענייני. “כל אחד והצרות שלו. אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם. אבל למה שתלך בעוד חודש ותתחתן עם מישהי אחרת כאילו כל מה שהיה בינינו לא היה שווה שום דבר?”

“אני לא יכול להרשות לעצמי להתחתן עכשיו. אמרתי לך.”

“אז מה אתה עוד רוצה שיתנו לך?” התרגזה. “שיתנו לך דירה, מכונית, מיליון, ויזה אמריקאית? ואם אין לי דירה גדולה כמו לאיה אז אני שווה פחות? איך אתה לא מתבייש לדבר כך?” ושוב בכתה. “ידעתי שכך יהיה. איה אמרה לי. מה את רודפת אחריו כל כך? הוא לא שווה את חיזורייך.”

“איה שלך יכלה מצידי לדחוף את הלשון הארוכה שלה את יודעת לאיפה… אבל היא לפחות לא כמוך… היא, היא…” היסס.

“תגיד, נו תגיד… מה נעשית לי פתאום צנוע כל-כך?”

“אז שתדעי לך – היא גזעית. אוּך, אוּך, ממנה היית יורד רק בשביל להשתין…”

משהו נשבר בליבה של מירה. ראתה אותו עומד ו… אוך, אוך… האם זה מה שעשה בשבועיים האחרונים? ועם חברתה הטובה ביותר? כדי להשפיל אותה? דרך דיבורו נראתה לה פתאום עלובה והמונית. אוך, אוך… בחור פרימיטיבי. גס. מתוסבך. נהנה להטיל בה את ארסו ומרירותו. להתגרד אצלה בפצעי כישלונותיו ולא להציע לה מאום, מאומה… ובפניו השפלתי את עצמי? – אמרה לעצמה. מה יש לי בכלל משותף איתו? אני יודעת שאינני מושלמת. אבל הוא אינו ראוי אפילו לבוז לי. בסדר, ניפרד. ואם יחזור – רק לפי התנאים שלי. וגמרנו עם הדמעות וההשפלות ומבטי הרחמים והלגלוג של השכנים. ושיחות הטלפון הממושכות עם איה, שמעודדת אותי לעשות דבר והיפוכו. שעוזרת לי בצרתי ומקנאה בי אם רק נידמה לי שאני מאושרת.

היא קמה והפעילה את הטלוויזיה. במחשבתה התרוצצו עדיין מילים. הרבה מילים. אך רמי לא היה ראוי בעיניה לשמוע אותן. על המסך הופיעה איזו תמונה לא לגמרי ברורה. בגלל החמסין. מתוך פרק בסידרה היסטורית על חיי מלכים באנגליה. רמי לא ניסה כלל לעזור לה לכוון את המכשיר. היא ישבה מול המסך המהבהב, מחצית גבה מופנית כלפי רמי. מתבוננת דווקא נכחה. לא החליפו ביניהם מילה. לאחר רגעים אחדים קם רמי, ניגש אליה. היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תניח לו לגעת בה. אפילו ישמעו השכנים את צעקותיה. אך הוא הסתפק בנשיקה על מצחה ויצא מהחדר. נשמעו נקישות סנדלי-העץ שלו, והשתתקו. היא לא ליוותה אותו לפתח. גם לא במבט-חטוף. עמדה ביניהם איזו דממה של ציפייה שנידמתה בעיניה ארוכה כנצח. ורק הדפיקה העמומה של סגירת הדלת קטעה את השתיקה ובישרה את הסתלקותו. לרגע עוד קיוותה שהמציא תעלול וסגר את הדלת כשהוא נשאר בפנים, אך קול צעדיו היורדים במדריגות…

היא קמה והשילה סנדליה ורצה יחפה על קצות אצבעותיה למבוא-הדירה. שהתה שם רגע ממושך ושבה לחדר-הגדול והעלתה מבלי להתכופף את סנדליה על כפות-רגליה וסבבה בחדר כמחקה את הליכתו של רמי, מקישה בסנדליה כמוהו, “אוך, אוך…” חיקתה גם את קולו, “אוך, אוך, אוך…” ותפסה בכד-החרסינה הגדול שניצב על שרפרף בפינה וריסקה אותו על הרצפה לרסיסים. ולקחה את העיתון עם המאמר על הלנה דויטש וקרעה אותו לרצועות-רצועות, “נרקיסיזם, פסיביות, מזוכיזם…”

*

וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה את רמי. גם אל איה לא התקשר. בבית-הוריה לא הזכירו יותר את שמו. אמנם אימהּ פגשה בו במקרה פעם-פעמיים אצלה, אך נזהרה שלא לומר מילה. גם חמש מאות הלירות שלווה ממנה לא החזיר. חשב כנראה שהנקניקים, הפירות והשירותים המיניים שלו כלולים בחשבון. חוש-הצדק של איה נפגע קשות מכך שרמי לא החזיר למירה את הכסף. היא צילצלה אליו, על דעת עצמה. קול זר ענה לה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר טלפון או כתובת.

 

פרק 6

“אוּרילֶ’ה-מותק, קַקַלֶ’ה קטן, למה אתה לא בוגד בי? לא נמאסתי עליך? תנסה להתעסק פעם עם בחורה אחרת.”

כך היה, בנישואיה של איה.

“אבל אנחנו נשואים!”

“ובשביל זה אתה מוכן לקבור את כל החיים שלך איתי? איזה מטורף אתה!”

“את יצאת מדעתך.”

“לא. זה אתה שכל הזמן בורח מלהסתכל במציאות. אני ממש מתפלאת איך אדם שמתיימר לכתוב מחזות ורומאנים יכול להיות פסיכולוג כל כך גרוע.”

“אבל את חלק ממני ואני חלק ממך.”

“אוריל’ה מסכן, זה שאתה אוהב אותי עושה לי את הכול יותר קשה.” היא מלטפת את תלתליו.

“מדוע מסכן?”

“אף פעם לא בגדת בי?”

“השתגעת?”

“אתה רואה! אז אתה נורא משעמם, אם אתה חושב באמת לחיות את כל החיים שלך איתי.” היא צוחקת.

“טוב… אז היה משהו.”

עיניה הירקרקות בוערות בציפייה פראית. “אורילֶ’ה-מותק, באמת? ספר…”

“לא. זה היה מגעיל.”

“לא נכון. זה מעניין. מעניין נורא.” היא קופצת ומתיישבת על ברכיו. והוא מספר לה כיצד לפני כמה שבועות, כשחזר בערב במונית מחיפה, הרצה באוניברסיטה, ישב במושב האחורי, בין שתי בחורות, והמרפקים…"

“אוריל’ה, אתה שלחת ידיים!” היא הודפת אותו בהיתול.

“לא נכון. אני נשבע.”

“אל תישבע לשֶקר. אני מכירה אותך.”

הבחורה שישבה מצד שמאל התחככה בו מרגע שהתחילו לנסוע. היא לבשה מכנסי-ג’ינס מרופטים מאוד ואיזו חולצה דקה מבד-הודי. ועשתה עצמה קצת ישינה או מסתכלת החוצה. כשעברו את זיכרון-יעקב, המרפק שלו כבר חפר אצלה בבטן כמו שֶׁלָׂׂשִׁים בצק. אז היא התמתחה על המושב, הניחה את התיק שלה על הברכיים שלה, כרומזת לו שאפשר להסתיר מה שהם עושים, והרחיקה קצת את הברכיים שלה זו מזו –

“יוצא-מן-הכלל!” איה קופצת על ברכיו, מטורללת קצת.

הוא ניסה למצוא לכל זה איזו משמעות מיטאפיסית, דתית, כמו אצל פנחס שדה – שהנה גם הוא יושב בין שתי נשים, ומעבר לטוב ולרע, באמצע, בין שמיים וגיהינום – ולא הצליח. בשום-אופן לא הצליח. רק המעשה עצמו. רק זה, לעזאזל. ואילו היה כותב את זה בספר היו אומרים שזו סתם פורנוגראפיה –

“אתה מספר לי!” היא מתנשפת קרוב אליו, מהופנטת.

ואילו אצל שדה! – עוד לפני אור-עקיבא השחיל את היד הימנית-שלו-דווקא לאט-לאט למטה עד שנגע במה-שמו שלה מבעד לתחתונים והעניק לה מין עיסוי שכזה עד שהבטן שלה התרוממה וירדה, התרוממה וירדה, ולא מפני שהיו מהמורות באוטוסטראדה. וכשעברו את הגשר של נחל-חדרה היא כבר נאנחה, בשקט.

“ולא פחדת, קקלֶ’ה? ואף אחד במונית לא הרגיש?”

“לא. היה חושך.”

“אתה בטוח?”

עיניה של איה מבריקות. כולה נרגשת. מטורללת. אולי איזו אהבה נפתלת ומוזרה, וחדשה, כבר מושכת אותה החוצה? היא למדה אז בחוג לתיאטרון. שם איש לא התייחס למחזות של אורי ולעובדה שהיא אשתו. אפילו לא ראובן ברנע. סתם איזו איה בן עמי, שסטודנטים ומורים אמנם לוטשים אליה עיניים, ותמיד נדמה לה באוטובוס שנדחקים אליה קרוב מדי לציצים שלה, אבל זה לא זה. היו לה שאיפות רבות, רבות יותר. וכדי להרגיש עצמה חופשייה-יותר הסירה את כל טבעותיה, גם את טבעת-הנישואים, בטענה שאינן נוחות לה, בגלל שטיפת-הכלים. אורי כלל לא הרגיש במשמעות הדבר.

“אז אפשר לומר שאתה בגדת בי!”

“אל תהיי אינפאנטילית.”

“מי שמדבר! אוריל’ה, באמת. באמת אני לא כועסת עליך. להיפך, אני רוצה שיקרו לך דברים מעניינים, כמו לפני שהיכרת אותו, כשהבעל של שולה ניסה לצלם אתכם ערומים, במיטה, דרך החור שקדח בגג האסבסט יום קודם… ואתה פחדת שיראו את התוסיק שלך ב’העולם הזה'… ואיך נורית שאלה אותך אם היא עוד בתולה ואתה ענית שאתה לא בטוח מפני שעוד לא נתקלת בשום התנגדות… אבל שתספר לי הכול, הכול מה שאתה עושה, טוב?” היא מנענעת אותו והוא שותק. ולבסוף מנהם –

“טוב.”

“איזו מין אישה מוזרה אני שהבעל שלי בוגד בי ובכלל לא איכפת לי.”

“זאת עוד לא נקראת בגידה. בגידה זה רק מרגע שיש משגל ממש.”

“איפה קראת את זה?”

“לא קראתי. פשוט היגיון.”

“אז תרשה לי לומר לך, אוריל’ה, שההיגיון שלך מאוד עקום. בגידה זה מרגע שחושבים בראש!”

“אז אם כך כולם בוגדים, כמעט כל הזמן!”

“זה רק אתה חושב כך מפני שאתה לא אוהב אותי. אבל כשאני אהבתי אותך אז לא חשבתי על אף אחד אחר.”

“ועכשיו?”

"עכשיו תספר לי מה היה הלאה – "

“לא.”

“כן.”

לבסוף הגיע לחזהּ ונגע, זה יה כשעברו את נתניה, בחלק הרך, למטה, כי אל הפיטמה פחד להגיע. היא היתה בחורה מזרחית, קטנה ורזה כזאת, שלא קוראת ספרות עברית, עם מכנסיים מקומטים וחולצה דקה, וכשהתקרבו לרמזורים של כפר-שמריהו עשתה עצמה כאילו היא מתחילה להתעורר, ועד תל-אביב הם כבר נשארו רחוקים זה מזה, ואפילו לא הפנתה את הראש שלה כלפיו, כאילו אינה רוצה שיזכור את פניה לפני שייצא. ואז הכול נגמר. היא המשיכה לתחנה-המרכזית. וכשבא הביתה דבר ראשון עשה מקלחת כי הרגיש מזוהם, וזה למרות שחוץ מהזיעה נשאר יבש, תודה-לאל. ואז הרגיש, פעם ראשונה מזה הרבה זמן, כאילו הוא שוב רווק, כאילו אף פעם לא נגע באישה וזאת הפעם הראשונה. "עכשיו בואי – "

איה מסרבת. אורי עולה עליה. הם מתכתשים קצת-בצחוק וקצת-ברצינות, כמו היו זוג שנפגש לראשונה והבחורה מבקשת לשמור על שמה-הטוב, כביכול. אך כשאורי מתעקש וממשיך לרכב עליה – היא מתקשחת כולה בחמת-זעם ומנערת אותו מעל גבה כאילו הוא אדם זר לה.

“די… די… אני לא רוצה את זה.” והיא מעלה את תחתוניה, וזורקת עצמה, פרועה בשפעת שערה השחור, לעבר כסאו, ומקישה בעצבנות על מכונת-הכתיבה שלו. “לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה שתשכב איתי. לא רוצה ללדת לך ילדים. לא אוהבת אותך. לא רוצה אות. תסתלק כבר מפה. צריך להיות אטום כמו קיר בשביל לא להבין את זה!”

“אַיוּש, מה קרה לך?”

"שלא תיגע בי! אני רוצה להיות מאושרת. לחיות. נמאס לי לראות כל הימים את הגב שלך. לחיות איתך כמו שפנה בכלוב. כמו עוזרת. איגואיסט אחד! זואולוג – "

“מה פתאום זואולוג?”

“ככה. אני לא חייבת לך יותר הסברים על שום דבר. אני אדם חופשי! אני. אדם. חופשי. הבנת?”

“מה השתנית לי פתאום?”

“נמאס לי לשקר.”

“את רוצה להגיד שאנחנו חיינו בשקר?”

“בוקר-טוב אליהו. מה אמרתי לך כל הזמן? אתה עיוור. מי שרואה רק מה שעיניים שלו רואות ולא רואה מה שלא רוצה לראות – הוא עיוור-בריבוע.”

“דווקא היתה לי הרבה סבלנות אלייך.”

“אז מה יצא? אתה בכלל לא מכיר אותי באמת. אתה לא יודע שרכבת כל הזמן על נמרה! שאני בכלל לא בחורה כל כך טובה ומוסרית כמו שאתה חושב. פשוט היה לך מזל שאהבתי אותך. אבל אסור היה לך להיות כל כך טוב אליי.”

“סליחה. הייתי צריך הנראה להכות אותך.”

"אולי. די תשתוק. עכשיו כבר מאוחר. היית צריך לעצור אותי בזמן ולא לתת לי לעלות לך על הראש. ועכשיו נעשית לי מין רכרוכי כזה, סנטימנטלי, מגעיל. ואני לא מוכנה להמשיך בחיים האינפנטיליים האלה, ושבעוד כמה זמן אתחיל לבגוד בך – "

“אם כך את מדברת אז באמת צריך להתגרש, ומהר!”

“בוקר-טוב אליהו! אם לא הייתי אומרת לך את זה בפטישים, אתה היית מוכן להמשיך איתי רק בשביל הנוחיות המחורבנת שלך ואפילו הייתי חוזרת בשלוש כל לילה מראובן ברנע לא היית מאמין שהייתי עם גבר אחר אם לא הייתי מספרת לך. היית מסכים להמשיך כך?”

אורי שתק.

היא קיבלה את שתיקתו כהוכחה נוספת לצדקת דבריה. “אתה רואה? אבל אפילו אם היית מסכים, אני כבר לא מוכנה.”

“את חושבת שאם תזדייני עם ראובן ברנע זה יפתור לך את כל הבעיות הנפשיות שלך?”

“תזדייני! – תשמעו אותו, כך מדבר סופר עברי אל אשתו. אפילו פנחס שדה לא היה מדבר ככה. אתה נמצא בירידה. כולם אומרים כך.”

“מי זה כולם?”

“כולם. כל החברים הכי טובים שלך, ואפילו ראובן ברנע הזה, שאתה סתם חושב שהתעסקתי איתו. ואם לא הבנת עד עכשיו – אז כבר לא תבין לעולם.”

“צריך לשלוח אותך לפסיכיאטר!”

“אל תדאג. הבעל הבא שלי יהיה מנהל-בנק ואני לא אבין ולא אתערב בשום-דבר בעבודה שלו. בבוקר הוא יילך לעבודה ואני לא אראה אותו כל היום, ובערב הוא יחזור הביתה וכל חודש יביא את הכסף בלי תסכולים. וכשיתחשק לי אלד לו ילדים ואחיה כמו גברת ולא כמו שפחה!”

“אם תתחתני עם מנהל-בנק, הבנק יפשוט את הרגל.”

“אל תנסה לעשות צחוק ממה שאומרים לך. אני מדברת ברצינות.”

“גם אני. יש משפט אחד התנ”ך ‘בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דְלַתֶיהָ.’"

“מה זה צריך להיות?”

“מה שיקרה לך ולי ולכולנו, לכל השאיפות הגדולות שלנו.”

“אפשר לחשוב… מה כבר השאיפות הגדולות שלי? אתה סתם רוצה שאף-פעם לא יהיה לי טוב…”

 

פרק 7

חלפו שנים אחדות. מירה לא זכתה בשקט הנפשי. היא נשארה לגור באותו מקום ובינתיים גם רכשה את הדירה. היא סיימה את לימודי התואר-השני בחוג לספרות, וזאת במקביל לעבודת-ההוראה שלה בתיכון. היא גם זכתה במילגה צנועה (פרופ' אביגדור ברנע השמן, אחיו הבכור של ראובן, שירד מירושלים ללמד בתל-אביב, המליץ עליה), כדי להתחיל בדוקטורט. הנושא שבחרה בו:

“רדוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג’יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון.”

מירה אהבה מאוד את יצירותיהן של השתיים. סגנונן היה נוסך בה שיכרון. בכל דף נפקחות בפניה דלתות סמויות עמוסות קונוטציות הרות-משמעות, כך בלשונה. ולפעמים היתה מתרחשת לה איזו שעה של חסד בקריאתה, כאילו מקהלה של מלאכים דוברת אליה מבעד לאותיות באש-שחורה על גבי אש-לבנה; והיא חשה עצמה כמשתתפת בכתיבה, ולעיתים אף יודעת טוב יותר מן הסופרת מה היתה כוונתה המקורית.

במרוצת הזמן גילתה גם את אייריס מרדוק וקראה בשקדנות כל רומאן חדש שלה ובייחוד נהנתה מ“חלומו של ברונו” ומן “הבריחה מן הקוסם”; הדמות המופלאה והאכסצנטרית של מישה כבשה את דימיונה כליל, היה בו משהו שהזכיר לה את ראובן ברנע, הידיד-הישן של איה; לעומת זאת לא יכלה לשאת את הרומנטיקה האדולסנטית של הרמן הסה וקנוט המסון, שספריהם ניתרגמו ונדפסו-מחדש בעברית במרוצת השנים האלה. ויכוחים מרים היו לה עם אחדים מתלמידיה, אשר מתוך איזה שיגיון-נעורים דבקו ב“סידהארתא”, ב“ויקטוריה”, ב“נרקיס וגולדמונד”, ב“דמיאן” ובדומיהם, כמין תנ"ך של שוטים ואווזות-פותות.

מירה פיתחה לעצמה טעם ספרותי משובח ומדוייק וכך, לדוגמה, לא יכלה שאת עוד את תרגומה המיושן של לאה גולדברג ל“פר-גינט” משום שאינו נאמן לדקויות הדיאלקט הדאנו-נורווגי המקורי. וכאשר לימדה בכיתה את היצירה הזו היא השתמשה בחוברת-הסטנסיל המקורית, תירגומו של פרופ' איתמר אבן-זוהר להצגת “הבימה”.

*

הריהוט בדירתה של מירה השתנה. הדירה נשאה אופי אמיד יותר, מעט-בוהמי ורציני. הקירות עמוסי-התמונות, וכן השידות, הספרים והמרבדים – כמו הכריזו על עצמאותה ועל כך שביתה נעשה משכן-קבע לאדם אחד. קן-רווקים. היא השקיעה בדירה את כל חסכונותיה, וכן סכום-כסף שהותיר אביה, שנפטר בינתיים מהתקף-לב “את שברת את ליבו,” אמרה אימה של מירה כאשר הסכום חולק ביניהן והושקע בבנק ובדירה. שלא לדבר על מורת-רוחה של האם כאשר יתרת-הסכום שנשארה בחלקה של מירה בוזבזה על שיפוץ-כללי של דירתה וקניית הרהיטים החדשים.

“כל הַפִּיצֶ’בְקֶס היקרים שאת תולה על הקירות לא יגדילו את ערך הדירה שלך כאשר תצטרכי למכור אותה!”

“ולמה שאמכור אותה, אימא? אני רוצה לחיות כאן. טוב לי כאן.”

“אל תחטאי בשפתייך, מירניוּ. הלא בדירה שלך אי-אפשר לגדל ילדים.”

ילדים. כן. לפני ימים אחדים יצאה לטייל לפנות-ערב אל הים והלכה לאיטה על שובר-הגלים של המרינה עד לקצהו. שם טיפסה וישבה על סלע, חלצה סנדליה והתבוננה בגלים, בסירות-המפרש ובשמש השוקעת. המקום רחש חיים. דייגים-חובבים הטילו חכות. זוגות צעירים החזיקו ידיים והתנשקו בגלוי. צלמים באו לקלוט את השקיעה במצלמותיהם. ונערים שחומים התרוצצו יחפים על פני הסלעים כמחפשים משהו שאין יודע מה טיבו.

תינוק זהבהב כבן שנתיים מילמל: "אבא אבא, לא ים, לא סיוֹת, לא דִיגִים, עוֹפַּעם צִ’יפְּס, צ’יפס – " ובזווית-עינה ראתה את אהוד בן עזר מחזיק שקית כתומה של צ’יפס ומתרוצץ סביב בנו הקטן, ומשתטה כנגדו. היא הסבה פניה אל הים. לא היה לה חשק לדבר איתו. היא לא אהבה את ספריו. חברה אחת בשם ציפי הכירה ביניהם פעם במסיבה באיזו דירת-גג בתל-אביב, ואחר-כך היא, מירה, גם שלחה לו איזו מחברת של אחד מתלמידיה-לשעבר שהשתתף במלחמת יום-כיפור, אבל מאז בטח שכח את פניה. התינוק, נדמה לה, דווקא רץ לעברה; ועיניהם נפגשו. למזלה לא הכיר אותה, או שעשה עצמו שאינו מכיר.

ככה זה, לגדל ילדים. מיטרד. היא היתה נהנית יותר מאוויר הים הטרי, המלוח, אילו רק הרפתה ממנה העצירות הנוראה. איש לא היה מתאר לעצמו שאחת הסיבות לטיוליה בזמן האחרון היא התקווה לזכות בפעולת-מעיים תקינה.

אבל זה לא עזר.

עתה התכרבלה מירה בכורסה רחבה שהיתה מרופדת קטיפת-קורדרוי ירוקה וכהה מאוד, כמעט שחורה; חלקי המתכת היו מצופים ניקל מבריק; ולעומתה ספה חדשה מאותה מערכת ובאותו גוון. וכן השולחן הנמוך, העשוי לוח-זכוכית עבה וכהה, שהיה מונח על מסגרת מתכת מבריקה. על לוח-הזכוכית הקריר הניחה מירה רגל אחת יחפה, בעלת אצבעות מטופחות היטב ומרוחות בלכה עדינה בהירה ושקופה-מעט.

היא החזיקה בידה טיוטה של מכתב:

“היום אני בת…” לא חשוב. “ואינני יכולה ללדת. שנים חלפו מאז חיינו יחד. אתה לא תבין את הכאב. לא רציתי לכתוב לך. מוזר לכתוב לך.”

מירה היתה לבושה חלוק-קימונו רקום ורחב-שרוולים בצבע כתום-בהיר. פניה שהתבגרו היו מאופרות-מעט, וכשחייכה ניראתה מצודדת משהיתה בנעוריה, ונשית למדי. כמתפנקת-לעיתים לזכר עינוגיה, ומרחרחת בנחיריה כמצפה לתענוג נוסף וחריף במיוחד. גופה קצת התעגל ונעשה נאה. הבעת המסכנות שהתלוותה לה בעבר כמין גורל – פינתה עתה מקומה לאיזו קשיחות מינית של אישה למודת-ניסיון שחייתה עם גברים ונשתחררה ממרבים ממעצוריה הנפשיים; תאבת-גירויים ומרירה מעט, שאמנם אינה מאושרת לחיות לבדה אך כבר השלימה עם כך שהיא מסוגלת לחיות בשניים תקופת ממושכת רק בחלומותיה.

"צער השתיקה עומד דומם. אנשים שותקים הם אנשים חזקים, ואני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי-נשברת, כדי שתרצה לשוב ולפענח אותי.

“שטות. חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר-החי. הנה אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחצוב אותו ולהקציען עד שיכו כסטירות-לחי על פניך השאננים, יהלמו כמדקרות-חרב וימחצו אותך, למען תישא בתוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה ממני, ואת אשמתך כלפיי – אלה הם חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות. הה, ואתה כאלוהים היית לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תתחיל להביט לאחור. שם אני מחכה לך, כעכביש בקוריו, שתסתבך…”

ואז נשמע צלצול בדלת.

“רגע!”

מירה היתה כמתעוררת משינה עמוקה. וכשהסירה את רגלה היחפה מעל השולחן לא החליטה עדיין אם היא טופפת קדימה או ממאנת לקראת דלת-הכניסה. וכך היתה נטועה, ובמבוא נשתהתה רגע בטרם פתחה.

“אוי אימא, זאת את! לא יכולת לטלפן קודם?”

האם החזיקה סל מכוסה ואמרה בקול רשמי ומוכיח:

“שלום!”

“מה יש?”

“עוול גדול עשיתי לך.”

“על מה את מדברת, אימא?”

“אפילו שלום לא אומרים לי. רשות אני צריכה לבקש ממך כדי להיכנס אלייך. ואת כבר מאופרת, בבוקר, כמו איזו… ובכלל מה זה? יחפה! את מחכה למישהו או שעוד ישנוֹ כאן? אז אם אני מפריעה, רק תגידי, ומיד אני מסתלקת.”

“לא. לא אימא.” הפצירה בה מירה. "מה זה עלה על דעתך? – " והיא חמקה לחדר הגדול והעלתה מחביון השטיח השעיר זוג סנדלי-בית שהיו מרופדים ונעימים כשני דובונים. אצבעותיה ביצבצו מהם כמחייכות.

“טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת.” ניצבה האם בפתח החדר, כסוקרת את זירת-הקרב של בתה. “איפה לשים את הדגים?”

“תודה רבה, אימא.”

“תודה אל תגידי לי אלא למחזרים שלך, במקום לחרוש באף את העננים ולרהט דירה בשביל כל מיני ז’וּלִיקִים…”

“אימא, אולי מספיק?”

האם התכופפה והוציאה מסלה את הכלי העטוף. “מספיק. מספיק. כן. אני בררנית. אני גמרתי שלוש פעמים אוניברסיטה אצל דן בירון…”

“מירון!”

“כן. אז איך אני אמרתי?” פנתה לעבר מירה.

אותה שעה נשמט מידיה הכלי ונפל לרצפה, ועוד בטרם השמיע קול של נפץ בהישברו, וכבר בקעה מפי האם צריחה חדה של בהלה –

“אַי!”

­– והיא כמו זירזה בכך את התרסקותו.

השתררה שתיקה מבשרת רעות.

“אני נורא מצטערת, אימא…” גימגמה מירה.

“נו טוב, לפחות אל תלכי יחפה…”

“אני כבר לא יחפה, אימא!”

“הגפילטע-פיש שלי!”

“לא נורא אימא. אני לא רעבה. אקנה לך פאיירקס חדש.”

“עכשיו נשארה רק החזרת!” הוציאה האם צנצנת קטנה ועטופה-היטב מתחתית הסל. “מה תעשי עם החזרת לבדה?”

“אל תדאגי, אימא, אוכל אותה.”

“אבל עם מה תאכלי את החזרת? הדגים ממולאים זכוכית. צריך להשליך אותם. איפה המטאטא שלך?”

“משתזף.”

“מה?”

“לא חשוב, אימא. אני אנקה.”

“מה זה התחלת לדבר אליי בחידות?” העירה האם בחשד שעה שמירה כבר נעלמה לעבר המיטבח. “שהגפילטע-פיש שלי יהיו ממולאים זכוכית! מזל-טוב שכזה על כל שונאיי!…”

“חבל שלא הבאת קרעפלאך. נורא בא לי עליהם.” הרימה מירה קולה מהמיטבח, “עם כבד-קצוץ ובצל, צפים במרק…”

ואז צילצל הטלפון.

“מי-ר-לה ט-ל-פון!” כאילו החתן סוף-סוף על הקו. “שארים?”

מירה נכנסה במרוצה עם מטאטא ויעה. “שלא תעזי!” התנשמה והרימה את השפופרת. “הלו?” חיכתה. “הלו??” ושוב חיכתה, בתמיהה. “הלו…” ואז הניחה את השפופרת על כנה.

“מי זה היה?”

“תשאלי את שר-התקשורת, טוב?”

האם תפסה בינתיים במטאטא וביעה וניגשה אל שברי הזכוכית והדגים. “זה קורה לך לעיתים קרובות?” שאלה בחשד.

“כן אימא. אני נערת-טלפון.”

“חוכמה גדולה!…”

“אימא! אולי תפסיקי לנקות?”

“חוכמה יוצאת מן הכלל. ובייחוד כשבחורה לבדה בדירה…”

“זאת הדירה שלי! אימא…”

“הטעויות האלה, בטלפון, גם אצלי בזמן האחרון ממש נורא, מבקשים בנק-דיסקונט. כאילו כבר אין ממשלה בארץ. מה את חושבת שצריך לעשות? להודיע על הטעות לדואר? אומרים שאפשר לתקן את המיספר.”

“אימא!”

“או אולי יותר טוב שאכתוב לקישון או יותר טוב לדונביץ'. טוב. טוב. מה את צועקת? אני כבר גומרת.”

והיא הסתלקה למיטבח עם היעה. מירה הסתובבה הנה והנה בחדר הגדול. נועצת מבטי-משטמה בטלפון.

“קיבינימאט!”

“מי-ר-לה!” ניסר קולה של האם מן המיטבח.

“כן?” הרימה אף היא את קולה, נרגזת.

“מתי הֵרקתְ בפעם אחרונה את פח-הזבל?”

“אתמול!”

“לא נכון.” חזרה האם לחדר הגדול. “הוא מסריח כאילו לא הרֵיקוּ אותו שנה. יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד לך את הפח, אם את מתעצלת לעשות את זה לבד. אני מתביישת לספר מה יש שם.”

“אין לי.”

“מה אין לך? הפח מלא.”

“אין מחזרים, אימא.” ענתה במרירות וביובש.

“אין? אז מה, אני כבר סקלרוטית? הזיכרון שלי בוגד בי? העיניים שלי מעשׁשׁוׂת? לא ידעתי שאת מתנזרת מזה…”

“מתנזרת ממה, אימא?”

"מזה, נו, את יודעת… מפושקין – "

“פושקינים דווקא יש.” התיישבה מירה בספתה, והאם עומדת, דווקא.

“את רואה!”

“אבל לא מחזרים, אימא. אני פוגשת גבר, אם הוא מוצא חן בעיניי אני מזמינה אותו הביתה. אם אני מוצאת חן בעיניו אנחנו נכנסים למיטה. אבל הם לא חתנים, אימא, מתי כבר תביני את זה…” קולה נעשה קצת היסטרי, “כמה פעמים אמרתי לך, אימא, אין חתנים, אין, אין, אין… המין הזה אזל…”

“טוב שאבא…”

“מתו כולם במלחמות!”

“טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת.” התבוננה האם ברחמים בשדי-בתה שבצבצו מעט מפתח הקימונו נרחב, רפויים ומיותמי-תקווה.

“תפסיקי להזכיר כל פעם את השם של אבא, שמעת!”

“ואת נותנת שינצלו אותך, סתם ככה…” המשיכה האם בשלה, מתעלמת מדבריה האחרונים.

“לא מנצלים אותי, אימא…” קשיחות פתאומית העלתה את קולה לאיזו עמידה על סף התפרצות, “זו אני שלא יכולה בלי…”

האם קטעה אותה מיד, כמכבה שריפה. “די, די, שְ… שְ… לא צריך לדבר על נושאים כאלה. מדיבורים לא יוצא כלום. גם אני אישה מודרנית. אל תחשבי…”

נפלה שתיקה בין השתיים. הטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. מירה הניחה את כפות-ידיה פרושות על מצחה, עיסתה את שמורות-עיניה בזרתות, האגודלים הדוקים על אוזניה, ומשכה את אצבעותיה לאט כלפי מעלה עם השיער, לאחור, כסוחטת את הראש. אחר-כך הסירה את ידיה מעורפה והניחה אותן על ברכיה מעל לקיומנו הרחב, ממתחת כפות-ידיה, פעם זו ופעם זו, והאצבעות מזדקרות כזלזלים, ורטט קל וחולני מפרכס בהן.

“תפסיקי,” אמרה האם.

“מה יש?”

“את יודעת שאני לא אוהבת שאת עושה את זה.”

“מדוע?”

“זה לא מנומס.”

ושוב השתתקו. והטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. האם התרווחה בכורסת הניקל וקטיפת-הקורדרוי החום, חלצה את נעליה וטבלה במרבד השעיר כפות-רגליים בעלות דבלולי צמר-גפן בין האצבעות ושיירי אבקת-טאלק על עור עייף ואצבעות מיובלות. מירה היתה חשה תמיד מעין סלידה קלה למראה כפות-רגליה של אימה, והמועקה גברה משום שמעודה לא הירשתה לעצמה להעיר לה על כך שאין זה נאה ביותר לחשוף אותן בפומבי. למירה עצמה היו אצבעות-רגליה מעין שיגעון פרטי, פולחן, והיתה מטפחת ובודקת אותן במשך שעות פן נתגלה בהן עיוות-צורה קל שבקלים.

“מירל’ה…”

“נו?”

“קלרה טילפנה אליי.”

“כן? מה שלומה?” נדרכה מירה בעמדת-התגוננות.

“שאסאד, ערפאת והמופתי ירגישו כמוה… מסכנה…”

“המופתי כבר מת, אימא.”

“כן? אז הוא יכול לנוח על משכבו בשלום. הלא החברים שלך הורסים את המדינה מבפנים. איפה זה נשמע שיהודים לא יוכלו לגור בשומרון?”

“חדרה זה לא בשומרון?”

“מה יש לך נגד חדרה? מה את בכלל יודעת על חדרה? אבא ואני גרנו בחדרה שלוש שנים, לפני שנולדת. אצל סמסונוב היינו יושבים כל שבת ושרים, ואצל שניאורסון, על הגבעה. אבל את, את, מה איכפת לך? מצידך יכולים להחזיר גם את חדרה לערבים!”

“די, די, אימא, אולי מספיק לבוקר אחד?”

“קלרה טילפנה אליי.”

“כבר סיפרת לי.”

“הפלמניאק שלה יבוא בשבוע הבא מאמריקה.”

“ברוך הפלמניאק.”

“את מכירה אותו?”

“לא.”

“אז מה פתאום קראת לו ברוך?”

“לא ברוך (במלעיל),” הדגישה מירה, “אלא – ברוך (במלרע) הבן-דוד של קלרה בבואו לארצנו, להינפש ולטייל במרחבי-ישראל…”

“הלא זה בדיוק מה שרציתי…” עצרה לפתע האם בדבריה, רוגזת, “ואני מבקשת ממך להפסיק עם הטון הזה.”

“כן המפקדת.”

האם המשיכה נינוחה. “הוא אלמן…”

“ברוך המאלמן אלמנים…”

“רופא-שיניים, משיקאגו…”

“תודה. אין לי חורים בשיניים.”

“יש לו בת נשואה, ובן באוניברסיטה-קולג'.”

“כן ירבו.”

“והוא בערך בגיל…”

“…תרח בן נחור! די אימא, מספיק. כשארצה להשתדך אלך בעצמי לַבְּלַא-בְּלא שדכנית-הצמרת שחורשת את הרחובות במוסטאנג הלבן שלה ומציעה להורים להכיר לבנותיהן ללא-ידיעתן בן-זוג ברמה גבוהה. אשלם לה כמה אלפי לירות ואקבל את הכתובות של החברים-הרווקים שלי מתל-אביב והסביבה – האימפוטנטים, המשכילים-תרבותיים, ההומואים-לאטנטים, כל המאניאקים המגושמים, נערי-הזוהר המזדקנים, הגרושים-המקצועיים, הנרקיסטים שמוכנים לתרום לך לשם פרסומת חיזור אחד או שניים און-דה-האוז של משרד-השידוכים, לא אתפלא אם תמורת אחוזים. או אתן מודעה שעולה רק כמה עשרות לירות בעיתון: רווקה רצינית, משכילה ונחמדה, בעלת מקצוע ודירה, מבקשת שותף עליז לחיים. לא. יותר טוב: רווקה עליזה, משכילה בשכיבה, מחפשת שותף רציני…”

ואז צילצל הטלפון.

“תצחקי, כן תצחקי לך… טיפשה. אם לא הייתי פוחדת ממך כבר מזמן הייתי הולכת לבּלא-בלא הזאת… הרבה אושר היא הביאה לבחורות. כך כתוב בעיתונים…”

אך מירה לא שמעה. “הלו?” היא תפסה בשפופרת בהתרגשות כמוסה, “הלו??” ופנתה עם השפופרת ועריסתה לפינת הספה, מפנה גבה לעבר האם. “כן… בסדר, חיים, ככה… תודה רבה. מתרגשת? לא. אמרתי – לא! משתדלת להסתכל רק בשעון, לא בלוח-השנה…” השיחה לא קלחה אלא נקטעה בהפסקות, במבוכה. “כן. אולי אחר כך. אני לא לבד. לא. זאת אימא שלי כאן. כן. אני חושבת. טוב. שלום. להתראות.” והניחה את השפופרת.

“אני מפריעה לך?”

“לא…” התרונן קולה של מירה. “למה?”

“מפני שאני יכולה ללכת.”

“לא. תשבי עוד קצת.”

נפלה שתיקה ביניהן. שיחת הטלפון היתה נוכחת עדיין בחלל החדר, כאדם נוסף.

“נגמרו לך המילים?”

“ולך? עוד יש?”

ושוב שתיקה. לבסוף חתכה האם ואמרה:

“מי זה היה?”

“מישהו.”

“חדש?”

“מחוּדש.”

“מפח-הזבל?”

“לא. מהג’וֹרה.”

“טוב. אז אני רואה שאני מיותרת כאן. הנחיריים שלך רוטטים כבר כמו סוסה מיוחמת…”

“תודה!”

“תודה תגידי לַפַּרַשׁ שלך.”

“אמסור לו, בשמך.”

“אני מכירה אותו?… תגידי, את לא הולכת לעשות שוב שטויות?”

מירה שתקה בעקשנות.

“חדש, מחוּדש, מחודש, ישן…” מילמלה האם לעצמה, “רגע…”

“אימא, אולי מספיק…”

“שוב פעם רמי?”

“אימא! די…”

“לא. לא די. אני לא אתן לך להרוס עוד פעם את החיים שלך. יומולדת. יומולדת. מה יש לו להציע לך? בחורה בגיל שלך! לא מספיק הרס את החיים שלך? יש לו כבר, ברוך-השם, אישה וילדים. חשבתי שכבר שכחת אותו…”

“אימא!”

האם קמה. “אני מודיעה לך שאם כף-רגלו תדרוך כאן אני אצא – מהחלון!”

“אימא, די, מספיק…”

“או הוא או אני… אני אמות לך…”

“אימא, תפסיקי למות לי, טוב?”

“לא. לא. לא אפסיק. אני מזהירה אותך – אני אצלצל לאיה.”

“שלא תעזי!”

“אני אעשה סקאנדאל, כמו אז… כששכבת בבית-חולים…”

“בסדר.” ויתרה פתאום מירה, וקמה.

“מה בסדר? שום דבר כאן לא בסדר.”

“תלכי. תטלפני. תרעישי. תעשי סקאנדאל. אבל תעזבי אותי עכשיו במנוחה,” נעשתה היסטרית, “ותפסיקי להתערב בחיים שלי, אימא! אני כבר לא ילדה קטנה!”

“את עוד תתחרטי.” אספה האם את סלה, כפות-רגליה היו כבר מושחלות בנעליה, והיא יצאה.

“שלום!”

וסגרה אחריה בטריקה את הדלת החיצונה.

*

מירה נותרה לעמוד, בחלוק-הקימונו הרחב, על השטיח השעיר, נתייחפה. והיה נדמה לה שהיא עדיין חשה בעקבות אבקת-הטאלק הלבנה שפיזרו כפות-רגלי אימה על השטיח. היא מיהרה אל המיטבח ושם הבריגה את הידית הארוכה של מכשיר להברשת-שטיחים, ושבה ובירשה היטב את הכתמים הלבנים. בינתיים הזיעה, והריח שעלה מגופה הרגיז אותה. היא רחצה בספוג ריחני את בתי-שחייה וזילפה שם תכשיר קוטל-ריח והפעילה את המערכת הרב-קולית המשוכללת שלה, שכללה מקוֹל ורשם-קול ומקלט ומַכוון ומגבירי-קול. ספרייתה המוסיקאלית התעשרה מאוד וכללה תקליטים וקסטות גם יחד. רסיס-זכוכית זעיר שנותר על הרצפה דקר אותה לפתע כשעברה יחפה, וננעץ כקוץ בכף-רגלה. היא לחצה ושלפה אותו וסיפגה את טיפת-הדם בצמר-גפן וטיפלה בעצמה בתשומת-לב. בחדר השקט נישאו רכים עמומים ורחבים צלילי החמישייה בדוֹ לשוברט, שהיתה אחד מקווי-ההגנה האחרונים שלה מפני התפרצותה בזעקה של איבוד-שליטה רגעי על עצמה.

 

פרק 8

עודה מחכה התקלחה מירה פעם נוספת, בחפיסת סבון איטלקי שהדיפה ריח נעים של קליפת-לימון. ניחוח נעים כשל עוגת-“לֶקח” טרייה עלה מגופה. לפתע זימזמה גם “שאו ציונה נס ודגל…” שזה זמן רב לא נזכר לה. ואז נשמע צלצול בפתח.

“רגע!…” התרוננה.

ניגשה לדלת ומיד כשפתחה –

רמי! –

“נו מה אתה עומד? היכנס…” הוא היה ממושקף, לבוש בבלייזר כחול-כהה, ומכנסיים ארוכים בהירים-קמעה. בידו מזוודת עור-סקאיי שחור מחוספס, מחוזק בפסי-מתכת, חיקוי מהודר-למדי למשהו יקר באמת. סוליותיו ועקביו מוגבהים-מעט, הילוכו חרישי, כיועץ-סתרים, ונושא זר-פרחים.

“על הפרחים יכולת לוותר, באמת… תודה.”

“אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב? אבל הלא כתבת אליי, לא?”

“כן, יודעת.” הפטירה בעליזות, “שטויות. היה לי רגע של חולשה. זה קורה לכל אחד. העיקר שנפגשים.”

“ואצלך, ברוך-השם, לא השתנה הרבה. אותה אווירה מקסימה. התמונות. הניקיון. הספרים. הטוב-טעם.” ניגש לחלון, "והים, ממש מרגש – "

מירה, שהניחה בינתיים את פרחיו בכד, הפסיקה אותו. “יאללה, רמי, תתאושש ותפסיק לדקלם לי, טוב? כאן אתה יכול אפילו לצרוח, אם אתה זקוק לזה…”

אך הוא המשיך בקול חגיגי. “מירה, מירה…”

“רמי, רמי…” חיקתה אותו.

עתה ניצב מולה במלוא קומתו הנמוכה וכמו ביקש להחזיק בידיה. “ואת כמעט שלא השתנית…”

"ואתה דווקא כן. הִשמנת קצת. המפרצים בשיער שלך התארכו. יש אצלך קירחים במשפחה? ומה פתאום אתה צריך משקפיים? – "

רמי הסיר אותם ועמד והחזיק בהם במקום לתפוס בידיה.

“כן,” צחקה. "עכשיו אני רואה. שמֵנצ’יק. רק העיניים שלך לא השתנו כלל, ובמבט שלך נשארה… טוב, קיבינימאט רמי – אנחנו מתנהגים ומתנהגים, ואין בכל אלה אפילו מילה אחת של אמת – "

“אני לא מבין. אני שוחה כל בוקר בבריכת-גורדון. אני חושב שאני טיפוס די ספורטיבי.”

“אתה חושב שקראתי לך בשביל לשכב איתי?”

“או.קַי מירל’ה!” התריס.

“או.קַי, רמי!” ליגלגה. “אפילו שאתה שוחה, אתה כבר צריך להיזהר. שמן שכמוך. אם איה לא תגמור אותך אז זה בטח יקרה לך אצל מישהי אחרת.”

“אני בכלל לא שמן. מה איתך? אני רק בגיל שכזה, לא צעיר שכזה.”

“בחור בגילך יכול לקבל התקפת-לב באמצע…”

הוא צחק. נבוך. “ואת, כמו שאומרים, נשארת שנונה, שנונה מאוד, ברוך-השם לא השתנית.”

“לא שנונה. משוננת. אתה חושב שאני צריכה רופא-שיניים?”

“את שואלת אותי?”

“לא, את עצמי. השיניים שלי בריאות כמו סוסה במיטב שנותיה, ואני שואלת את עצמי אם אני צריכה ללכת לרופא-שיניים, יהודי, משיקאגו!” והיא פערה פיה כלפי רמי כמתכוונת לנשכו וחשפה שיניים בהשמיעה קול נהמה, “הה!” – רמי התבלבל. ואז צילצל הטלפון.

“סליחה, רק רגע… שמח, מה?” הרימה את השפופרת. “הלו?” קולה מיד נתמתח, כמתגוננת. “כן?… לא. אני לא כועסת… כן. כן!!! – שתחיי, שתחיי עד מאה ועשרים… לא. לא עכשיו. באמת לא עכשיו. אני מבקשת ממך להפסיק… אמרתי לך לא… הלו? הלו?…” השיחה נותקה ומירה הניחה את השפופרת וניסתה לחזור לעצמה.

לעזאזל, איזה יום! קודם אימה, אחר-כך נר הגליצרין, שעה ארוכה ישבה והתאמצה, כמו קיוותה שההתרגשות לקראת בואו תפשיר את גושי-האבן במעיה, ואז תיטהר לקראתו, כמו בתנ"ך. אך יציאתה היתה בקושי רב, והראש כמו חישב להתפוצץ. היא הכינה עצמה לקראתו כל אותה שעה, ושערותיה סמרו בחימה למחשבה שבפגישה הזאת היא תשב על פי-טבעת שרוט שכל נגיעה בו תסב לה כאב חותך וצורב כפצע טרי. ורמי הלא מסוגל לרצות לגעת דווקא שם.

היתה שתיקה.

“כן. על מה דיברנו?”

“בואי נאמר שזה היה די מוצלח מצידך לכתוב לי לעבודה ולא הביתה.” הוא היסס מעט. “מירה…”

“כן?”

“הכול בסיידר?”

“ברוך-הבא. גם לך אני צריכה למסור דין-וחשבון.”

“אל תקבלי את זה באופן אישי.”

“זאת היתה אימא שלי.”

“מה שלומה?”

“יותר טוב מהמופתי.”

“מירל’ה-מירל’ה, איך שאת לא השתנית…”

“רמי-רמיניו, איך שהזמן עובר ואנשים לא נעשים יותר חכמים. תשתה כוס-קפה?”

“לקפה שלך יש תמיד טעם של זיכרונות.”

מירה זימזמה לעצמה את השיר האהוב עליה, שהיום צף ועלה ללא-הרף לאחר שיכחה ארוכה, ובזימזומה היה צפון מעין לגלוג. ולפתע תקפה את רמי, עניינית:

“מה שלום איה?”

“או.קי. בסיידר.” נמלט רמי לאותו גוון של רישול בקולו.

עתה ישבו שניהם, מירה על ספתה ורמי בכורסה שעליה ישבה האם בבוקר.

“ואיך הילדים?”

“ילדים. נחמדים. הקטנצ’יק קצת עושה צרות. ואורית’לה בשנה הבאה תיכנס לכיתה אל”ף. ככה זה בחיים. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."

“יש לך תמונות?”

“לא. מה את חושבת? אני לא אבא משוגע.”

“ואיך בעבודה?”

“בסיידר, עובדים.” משך את המילים, שר אותן כמו גברי מ“הגששים”.

“מתקדם?”

“מתקדמים. תלוי לאן.”

“ואיך מהצד?”

“מה?”

“מרימים…” חיקתה את קולו.

“לא, מה פתאום?…” צחק להסתיר מבוכה. “תמיד את חוקרת…”

“פקידות? צעירות, יפות, לא-מלוכלכות?”

“מירה, בחייך…”

“עובדות-ניקיון?”

“למה את דוחקת אותי תמיד לקיר…” המשיך לצחוק, חשדני, ודבר-מה מגושם ודוחה היה בקולו.

“אתה רוצה לשתות קפה?” הירפתה ממנו, כחוקר שמניח לקורבנו לשאוף מעט רוח.

“כבר שאלת פעם.”

“ומה ענית? זוכר?”

“אמרתי, כן.”

"לא. אתה אמרת – "דיקלמה בקולו, “הקפה שלך תמיד יש לו טעם של זיכרונות.”

“בסיידר. זה לא נשמע כסירוב.” גיחך, כמו כדי להפיג את המתח.

מירה לא השתתפה בצחוקו. במקום זאת ריפתה את קישורי חלוק-הקימונו הרחב והחלה מתפשטת בשתיקה, כפורשת כנפיים לצדדים, חושפת את החזה, פטמות-האצבע הארוכות, הבטן השזופה, אחר-כך התרווחו מעט הירכיים השחומות, וכפות-ידיה האהילו גבוה על ברכיה הכפופות, המורמות, בעודה שרועה-למחצה על הספה וערוותה פעורה לנגד מבטיו החומדים והמבוהלים של רמי. “בוא תתקרב, אל תפחד, השתניתי? אין אף קמט. אני מוצקה.” רמי נדבק למקומו והיא מתרוממת ונוהרת לעברו ותופסת באצבעו אך פרקי-ידו קשים, כעשויים עץ, ואינם נענים לה. והיא מושכת אותו ומושכת והקימונו כבר נשל לגמרי וירכיה לחות, אחוזות תזזית, והערווה משמיעה קול, כטפיחות-אוויר, וברכו האחת, הנוקשה, בין רגליה, והיא מושכת את הטבעת מאצבעו… כורתת אותה…

והתעוררה.

“את מרגישה לא-טוב או מה?” שמעה אותו שואל אותה.

“אני מרגישה מצויין.”

“תסלחי לי שאני שואל אותך אבל, תגידי לי – זה לא מתסכל אותך לפעמים, העבודה שלך?”

“רמי…”

“כן?”

“רמיניו…”

“מה? מה עכשיו?”

“לא איכפת לך לגשת למיטבח רגע.”

“למיטבח?”

“יש פח-זבל במיטבח, ופח-הזבל מלא, רמיניו. לא איכפת לך לקחת את הפח ולרוקן אותו למטה, בחצר?…”

“מה איתך? בשביל זה קראת לי?”

“יש גפילטע-פיש של אימא בפח, רמי, דגים ממולאים זכוכית, רמיניו… אימא אמרה – יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד את הפח…”

“בשביל זה היא מטלפנת אלייך? לתת פקודות מטורפות?”

“פח-הזבל מלא, רמיניו, עד גדותיו…”

“או.קי. זה מספיק! קראת לי כדי ללעוג לי. אני הולך. זה פנטסטי. ממש פנטסטי. מה לי ולפח-הזבל שלך?!”

“הילד מונח בפח-הזבל, רמי!…”

“מירל’ה, מה איתך, תמיד יש לך מין שיגעונות כאלה?”

“הילד שלנו, רמי, שיכול היה להיוולד לנו. שחתכו אותו. שאתה הכרחת אותי לחתוך מתוך הלב שלי…”

“מירל’ה, אבל מירל’ה,” התרכך וכמו נכמר קולו, “על מה את מדברת…” התקרב אליה.

“שלא תיגש אליי. אני לא פח-זבל. אמרתי לך קח את הפח, אל תיגע בי… רוצח…”

“את רועדת. מה קרה לך? בואי ותהיי הגיונית. תירגעי. האמיני לי. תשמעי, אל תיעלבי, אני לא ידעתי בכלל…”

לא. הוא לא ידע.

הבחילות, ההיסוסים, כאבי-הראש, הבולמוסים, ההשפלה, ההרגשה שהורעלת ומישהו זר לגופך הוא מעתה חלק בלתי-נפרד ממך – את כל אלה נשאה לבדה לאחר היעלמו של רמי, ואפילו לאימה לא סיפרה דבר אלא לאחר שהסתיים הכול.

איה, שהיו לה תמיד ידידים-רופאים כדי לשכך את פחדיה מפני סימני-המחלות שהיתה מגלה בגופה, היא היחידה שהיתה אז בסוד העניין. רופא צעיר אחד ממכריה, (לפנות אליו הוחלט לאחר שאיה התייעצה, בחשאי, גם עם ראובן ברנע), עשה את הדבר לא ברצון, וכפי שהתברר מאוחר יותר – גם בחוסר-כישרון. ואולי לא היתה זו אשמתו? מאוחר יותר עברה מירה כמה טיפולים ובדיקות, ונאמר לה כי אם תרצה פעם להיכנס שוב להריון ייתכן שתצטרך טיפול-מיוחד.

השנים נקפו ומירה לא עמדה בפני ההכרעה ללדת, כי לא היה למי. איש מן הגברים שעימם חיתה, והשקיעה בכך הרבה כוחות של גופה ונפשה – לא התכוון לשאתה לאישה. ואם קרה שמישהו רמז דבר-מה – אז היתה זו היא שלא רצתה בדבר מפני שכמעט ככלל היה זה תמיד מישהו שאינו די טוב בשבילה.

רק פעם אחת כמעט נפלה בפח עם הארכיטקט זאב כנען שהיה בא ל בקר אצלה במוסטאנג לבן ולווה ממנה אלפיים לירות (כאשר הבוס שלו נסע לאנגליה והשאיר עליו את המשרד), ועימו חיתה חודשיים-שלושה ללא גלולות והתברר לה שאינה מצליחה להיכנס להריון. ללא ידיעתו הלכה אז לטיפול והחלה מקבלת זריקות, אך בטרם עלה בידה להיווכח אם יש בהן תועלת – נעלם זאב יום אחד כאילו האדמה בלעה אותו, ונפסקו יחסיהם. וכמו כדי להוסיף על כאב השפלתה התפרסמה כעבור שבועות לא-רבים תמונתו בעיתון כמי שנאשם בהחזקת מכון-עיסוי בדירה-שכורה ברחוב אשתורי הפרחי, לא רחוק מאיזור מגוריה.

ואיזו תחושת רווחה עלובה עלתה בה על שלאחר שהפילה את כנה-בכורה (כך כינתה בנפשה את המקרה עם רמי) – לפחות לא נפלה בפח להרות לארכיטקט-המזוייף, לנוכל הזה זאב כנען. בעיתון נדפס סיפורו של השוטר-המחופש שבא לקבל עיסוי בדירה ועצר את שתי הבחורות, שאחת מהן היתה מבוגרת למדי, ואז נתגלה כי חוזה-השכירות היה על שמו של זאב כנען.

את אלפיים הלירות לא החזיר לה, כמובן. ואפילו אימה האלמנה, שידעה כי היה מקורב למירה ומה עלה בסופו – לא הזכירה מעולם את המקרה הזה אפילו במילה אחות.

“מירל’ה…” ביקש ללטפה ולהרגיעה.

“לֵך!” נרתעה כשנגע בה, אך ליטופיו כמו הפשירו אותה לקראתו, עדיין ממשיכה ב“לך… לך… לך… עכשיו לך… לך…” – חנוק בבכי וחוזר על עצמו, אך מתמסרת לו לרמי כמי שכבר אינה מסוגלת לסרב, והוא פורש אותה על הספה בכנפי הקימונו רחב-השרוולים שלה, הדֵק היטב שלא תזוז, ושפתיו מתחככות בשפתיה, “עכשיו טוב, הירגעי, אנחנו שוב ביחד…”

היא נאנחה. שפתיו סגרו על פיה ולשונו החמה חיפשה את שלה, כממשיכה מאיזו נקודת-ציון רחוקה: “יש אגסים עסיסיים במקרר,” אמרה, “אתה רוצה שאביא?” – “רוצה את שלך,” היו שפתיו מושכות כבר את פטמותיה, “ריח-לימונים יש לַפִּיפִּים שלך, לַפִּיפִּים הקטנים והנפלאים שלך, איך יכולתי לשכוח אותם!” – “לא! מה אתה עושה?” – כבר היתה חשופה כולה בפניו ומוטלת על גבה ועיניה נעוצות באיזו נקודה למעלה, בתקרה, “אתה ידעת, רמי, ידעת… מתנה ליומלדת הבאת לי, אני סוסה ואתה פרש,” נתגרגר בה צחוק עצוב של בעלת-ניסיון, מגורה מליטופיו וחסרת-אשליות; והוא נחלץ בינתיים מבגדיו כמעט מבלי להרפות מאחיזתו בה.

“תרכב פרש. תרכב…” נאנחה, וכף-ידה נשלחה אל בין ירכיה, פעלתנית ומנוסה, לבעול עצמה איתו יחד. “תקע את הדורבנות שלך בצלעותיי עד זוב דם… דִיוֹ, דִיֹו…” התרוממה לקראתו כסהרורית מרוכזת כולה בראש-הסיכה הזעיר של תענוגה, שהולך ומפרכס כגלי-ים, בתאווה של ליחוך, “רצחנו פעם ילד וזה היה כאב קטן, כאב ישן, כאב קטן כל כך…” ובמלמולה עולה מעין גרגור יבש שכולו הזדקרות לקראתו, שנוגע במקור חמדתה, “תינוק, כְּאֵב תינוק כזה, פִּיצָלֶה…”

ואז צילצל הפעמון בדלת.

"מי זה? אל תצא, לא, חכה – " פניה נעשו רשת-קמטים צפופה, מכווצת בעווית של זיקנה פתאומית, כעומדת להתפוצץ פנימה אל לב האביונה.

מאוכזב משך עצמו ממנה, “אל תעני.”

שניהם התיישבו-למחצה על הספה, ערומים, ושתקו.

ואז צילצל הפעמון בשנית.

רמי הניח יד מהססת על השד שלה, על אצבע-הפיטמה הצוננת. מירה הסיטה את ידו והחלה מעלה את חלוק-הקימונו על כתפיה.

“ידעתי שכך יהיה…”

רמי הפציר, “אל תעני. אנחנו יחד, וזה הכי חשוב…”

נשמע צלצול נוסף, עקשן, טורדני.

“לעזאזל.” התפרצה מירה, “לכל הרוחות. לכל השדים והמכשפות…”

רמי השתדל להרגיעה. “די, שְׁ… ש… אל תתחילי שוב. לא כל עם ישראל צריך לשמוע אותך…”

אך היא קמה.

“אתה בסדר?” שאלה בקול ענייני, וכבר היתה לבושה.

“כן.” התבונן רגע באבר-המין שלו, כשוקל מה לעשות בו, ולבסוף דחק אותו בדי-עמל והכניסו חזרה למכנסיו שהעלה על עצמו.

“קח מסרק.” נתנה לו.

“את הולכת לפתוח?”

היתה בה איזו עליצות שלאחר ייאוש. כאילו שום דבר כבר לא איכפת לה.

“או.קַי. אבל תזכרי – על אחריותך.”

“או.קַי. פחדן!”

“יש לך מושג מי זה?”

“המופתי…”

“תפסיקי. אני לא סובל התחכמויות.”

“יחד עם אַבּוּ-גִ’ילְדָה ראש הַשֵֹּיְדִים…” כמו בכוונה התגרתה בו.

“זאת איה. אני יודע.”

“איזה היגיון!”

“את תיכננת את הכול. רצית להשפיל אותי בפניה.”

“ממש גאוני. ראש של משפטן.”

“אני מזהיר אותך…”

היה צלצול נוסף בדלת וגם צחוקה צילצל, “מי שם?”

רני קם ממקומו וצרח בקול חנוק, כדי שלא יישמע בחוץ, “אם תפתחי אז אני אראה לך, אידיוטית! ארטיסטית אחת!”

“תיראו מי שמדבר! הלא רק לפני כמה רגעים נישקת אותי, דיגדגת… אמרת מילים טובות…”

“הרסת את החיים שלך ועכשיו את רוצה להרוס גם אותי… מכשפה, מכשפה אחת, זה מה שאת…” ניסה לתפוס בה.

“עזוב אותי! מטורף אחד…”

“עמדי!”

עתה היו שניהם בחדר-המבוא. רגע נשמע מבחוץ קול שיעול מבוגר.

“אימא שלך!” ניחש רמי. “אני לא רוצה לראות אותה.”

מירה חמקה ממנו כדי לפתוח את הדלת.

“נמאס לי… שתלכו שתיכן…” נסוג רמי פנימה לחדר הגדול.

וכשנפתחה הדלת עמד בפתח שולדנפריי הקטן מן הקומה למטה.

“שלום חברה מירה…” אמר בקולו הנחנק-קמעה.

לאחרונה החל מעשן סיגארים ונדף ממנו איזה סירחון דק של אחרי-בית-שימוש גברי עם עשן. הוא הבחין מיד ברמי שעומד בחדר הגדול, וקד לעומתו בניע-ראש ובירכו לשלום כמכר ותיק, אף כי ספק אם זכר אותו. סבור היה מן הסתם שזהו אחד המחזרים הרגילים של מירה, שעולה ויורד במדריגות תקופת-מה, כבן-בית, עד שנעלם בבת-אחת ללא הותיר עקבות. מירה היתה, מבחינה זו, חלום כל תענוגיו הכמוסים של שולדנפריי. והיה מתבונן בקינאה, בבוקר, בבחור זה או אחר שיוצא מדירתה לאחר ששכב עימה כנראה כל הלילה.

“ברוך הבא, אדון שולדנפריי. רק אתה חסר לי…”

“”חבר שולדנפריי, חבר, מתי כבר תלמדי, חברה מירה… אנחנו ארץ…"

“דוקטור שולדנפריי, מה אפשר לעזור לך?”

“את מצחקת לי, חברה מירה! כבר חצי-שעה אני מצלצל ולא עונים, וחם, והיתושים מהירקון עולים.” מבטיו בלשו בינתיים מתוך הרגל לעבר מיפתח חלוקה הרחב, שהיה בגובה עיניו ממש. “והמים מהמרפסת של חברה מירה נשפכים על הכביסה של אשתי ואשתי מאוד-מאוד-מאוד כועסת מבקשת לסגור את הברז ו… ו…”

“סליחה.” היטיבה מירה את כנפי-חלוקה וכיוונה את שולדנפריי חזרה אל פתח הדירה. “אני כבר סוגרת.”

“רגע!” תקע רגליו הקצרות ברצפה במחאה שקולה כמו נחנק. “אנחנו חברת-מניות בבית, מתי יעבירו את המניות על שם חברה מירה?”

מירה ניסתה להדוף אותו החוצה בעדינות.

“רגע! את מגרשת אותי?”

“בבקשה… נדבר פעם אחרת…”

“כל כך הרבה שנים! סקאנדאל. מגיע לוועד-הבית אחוז אחד דמי-הסכמה!”

“זה לא חוקי.”

“את רק דיירת כאן. עוד לא העבירו מניות על שם שלך!”

“הדירה רשומה בטאבו על שמי מיום שקניתי אותה…”

רמי התקרב, מנסה לעזור –

“הגברת צודקת. בוא נאמר…”

מירה נתנה בו מבט משסע. “שב. אל תעזור לי. אני לא צריכה עצות.”

“לא יכול להיות בטאבו,” התעקש שולדנפריי, “צריך חותמת של חברת גוש-חלקה.”

“גוש-חלקה-גוש-חלקה, מה אתה רוצה? יש שטר-מכירה ל-999 שנים!”

“לא מעניין אותי תשע-מאות-תשעים-ותשע. כבר שנים שזה נמשך, סקאנדאל. את יודעת מה זה באינפלציה אחוז אחד בריבית לכל השנים האלה, צמוד?” נסוג אחור מפני מירה ההודפת אותו, כשהוא מנפנף בידיו, “וצריך חותמת… גוש-חלקה… אצל רשם-החברות… בירושלים… והזמן עובר, עובר, ריבית זה כסף… ואנחנו, אַתְ, ועד-בית, את מגרשת אותי החוצה? הה? חוצפה! מפסידים…”

וכשסגרה עליו את הדלת נדמה היה לה ששמעה כיצד הוא מפליט אחריה קול נפיחת-שפתיים סוסית וגסה, כרומז לדבר-מה. לך דחוף את העיניים שלך במקום אחר, חבר שולדנפריי, הירהרה בשאט-נפש. לא פעם היתה רואה באלכסון ממרפסת-המיטבח שפונה לאחורי-הבית מבעד לחלון חדר-השינה שלו, אותו ואת אשתו שוכבים בתחתונים וקוראים עיתונים. ושדיה הענקיים גולשים כמו פיתות-בצק לא-אפויות. והיא מיהרה עתה למיטבח, שם הזיזה כלים וכסאות ומיהרה לספג בסמרטוט את הרצפה שהוצפה עד למרפסת הקטנה.

רמי הסתובב בינתיים בחור-מנוחה, בוחן את קירות החדר ופינותיו. כאשר שמע את צעדיה של מירה קרבים מן המיטבח, חזר לשבת על הספה.

“זה חבר-ועד זה?”

“אתה עוד פה?”

“אני מבטיח לך שיש כאן איזה בלוף בכל הסיפור שלו.”

“אתה עוד פה?”

"טוב. סליחה.

“יסלח לך אלוהים. עכשיו קח את הפרחים שלך והסתלק.”

“אני באמת מצטער, רציתי לעזור לך, באמת… מה איתך?”

“שמעת מה שאמרתי?”

“או.קַי. בואי נשכח מה שהיה. בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה…”

“שמעת מה שאמרתי?”

רמי קם, מהסס, מיטיב את משקפיו, לוקח את מזוודת עור-הסקאי המשרדית שלו, וממשיך למלמל כשהוא נסוג מפניה לעבר הפתח.

“אני מבין שאת מרוגזת היום, אבל אולי, פעם אחרת, את צריכה להבין גם אותי, אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?”

היא תקעה לידו הפנוייה את הזר הנוטף מים.

“אם זה לא מתסכל אותך, נוכל להתראות… להמשיך… מהנקודה שהפסקנו…”

“אין צורך, תודה. שמור את התיסכולים שלך לעצמך.”

“בסך-הכול, בואי נאמר, זה יכול להיות גם לטובתך…”

“אל תדאג לי, אתה לא הגבר היחידי בתל-אביב. בכל אופן, תודה שהשתדלת.”

“את זונה, ממש.”

“כן, זה מה שאני. היה שלום, רמיניוּ, אני מאחלת לך חיי משפחה מאושרים.”

“אני הולך.”

“לך לשלום.”

“את האישה הגרועה ביותר שפגשתי מעודי.”

“תודה על המחמאה.”

“אין לי שום כוונה לעזוב אישה הגונה למען זוהמה!”

“הישאר איתה! אני לא מקנאה בתענוג שלך.”

“שלום, זונה.”

“שלום, אידיוט.”

הוא פתח את הדלת וכבר היה בחוץ.

“בוא הנה, תן לי נשיקה…”

“לא, כלבה…” טרק בקול חנוק טריקה עזה בדלת ונשמעו רק צעדיו הנמלטים ומתרחקים במרוצה במדריגות.


מירה התקלחה פעם שלישית למן הבוקר, ובעומדה נרגשת תחת סילון המים החמימים התרקמה בה פתאום איזו תחושה של תזוזות ופירפור במעיה, והיא מיהרה, רטובה כפי שהיא, למצות עד תומה שעה זו של חסד. ואכן היתה הפעם יציאתה מהירה, כמעט מהנה, ומלווה בתחושה של התרוקנות והיטהרות, בעוד פניה שלוחות נכחה והן סמוקות מעט, ומבטה מרוכז והמחשבה דלילה והיא ממתחת אצבעותיה וסופרת בהן – “אֶן-דֶן-דִי-נוֹ…”

לאחר שסיימה את רחצתה והעלתה על עצמה תחתוני-קורים זעירים, שמגעם המלטף העביר צמרמורת נעימה בירכיה, פרשה סדין טרי וכר על ספתה. נשכבה על בטנה, פניה טמונות במרפקה וכף ידה הימנית פרושה תחתיה, כנלחצת. קרבת היד עוררה בה תחושות גירוי מציקות ונעימות בשיפולי ביטנה. ועד מהרה התמכרה למשחק זה של מעין-רכיבה או דהרה של הירכיים על גבי האצבעות הנחבאות, שמלטפות את עצמה. עגבותיה נחבטו ונרתעו בפראות מטה-ומעלה בתנועה קִצבית, כמו היו אחורי-גבר שמנסה לחדור אליה, וכל אותה שעה היו פניה תחובות עמוק בכר, ראשה ריק ממחשבה וכל-כולה מתמכרת לגופה ולתענוג בלבד.

לאחר שהוקל לה אספה את רגליה והשתופפה על צידה בתנוחה עובּרית, מושכת שמיכה דקה וירקרקת, שנמצאה לה, על פלג-גופה העליון, וידיה שלוחות קדימה, כמו קפאו בתחינה ילדותית.

כך נימנמה עת קצרה או ארוכה ופתאום התעוררה רעבה מאוד ושופעת מרץ. ניגשה למקרר וחיסלה אגסים וענבים ואפרסקים ונגסה נתח נקניק עבה טבול בחזרת, וקינחה בפלח-אבטיח שעמדה בו מתיקות נעימה של כפו­ר פריך, אדמדם ומרווה. ואחר כך התנפלה על ערימת המחברות שחיכו לה בחדרון-עבודתה הקטן, ותיקנה במרץ רב עד שעה מאוחרת, וכוח שיפוטה במתן הציונים כלל לא הושפע ממה שעבר עליה למן הבוקר.

 

פרק 9

יום אחד אחרי-הצהריים טייל רמי ברחוב רידינג ברמת-אביב כשהוא דוחף לפניו עגלת-תינוק ובה יובלי הקטן. הוא התפלל בליבו שהילד לא ירצה לעשות את הקקה המסריח שלו, שהיה גורם לו כמעט להקיא כל אימת שהיה עליו להחליף לו חיתול. כך הרגיש למרות האהבה העזה שרחש לצאצא שלו.

סנדלי-העץ השמיעו את נקישותיהם והתינוק מילמל: “אבא! אבא! אבא!…” בהטעמה עולה ויורדת, כטועם במילה יחידה זו שידע טעמים רבים ושונים. עגלת-הטיול היתה גבוהה במקצת, ושמשייה מעליה. קומתו של רמי, שמן מעט וגוץ, כמו הודגשה נמיכותה בגלל גובה העגלה. הוא היה ממושקף, במכנסיים קצרים, קיציים, וחולצת טריקו לבנה ורחבה.

מולו במדרכה פסעה אותה שעה אימה של מירה. היא נשאה זר פרחים עטוף נייר לבן ודק, אריזת-בית, וחבילה לא גדולה עטופה היטב בנייר של מעדנייה. לפניה צעד אדם לא-צעיר אשר מחצית-פניו הימנית היתה כתם אדום בולט של מחלת עור גרועה. זה עורר את תשומת-ליבו של רמי, ולכן לא מיד הבחין בזו שמתקדמת ובאה לקראתו.

היתה שעה לא רועשת. זמזום מטוס הנוחת בשדה-רידינג הסמוך, המייה של תנועת מכוניות מתמדת בכביש חיפה הסמוך, והשמש הנוטה לשקוע, נשקפת בשמשות של אור לבן בוהק בבתים רבי-הקומות, הצופים אל פני הים.

“את מי אני רואה – רמי!” פרצה אימה של מירה בשמחה למראהו, וזאת לאחר מבוכה קצרצרה, רגעית, שכמעט ולא הורגשה.

“אימא של מירה! שלום!” הצליח גם רמי להתרגל להפתעה זו בעוד מועד ולשחק את המשחק הלבבי. הם לחצו ידיים. הם נפגשו-ממש פעמים בודדות, וידעו זה על זה בעיקר מתוך דברי אחרים.

“מה שלומך, רמי? אני מוכרחה לראות את הילד.”

“בבקשה.” היה רמי קורן מנחת.

האם התכופפה לעבר העגלה, ורמי, מצד שני, נטוי אף הוא מעליה.

“איזה תינוק נחמד!” הושיטה אליו יד. “קוּקוּ… קוקו… איך קוראים לו?”

“יובלי.” השיב רמי בגאווה.

“ולא על שם אבא שלך?”

“לא.” אמר רמי. “שמעתי שזה עוד פעם מודרני עכשיו, שמות ישנים, אבל אני לא.”

“פּוּצִינְיוּ, מוּצִינְיוּ, יובלי, יובלִינְיוּ… בן כמה הוא?”

“שנה.”

“וכבר אומר – אבא?”

“אומר אבא וקקה.” היה רמי מאושר.

“קוּקוּ… קוקו… תענוג להסתכל. ואיה לא רצתה שיקראו לו על שם אבא שלה? איזה ראש! והעיניים, ממש קופי של איה. תראה איך שהוא צוחק! החיוך של איה, בדיוק!”

“מה אפשר לעשות.” הזדקף רמי. “ככה זה בחיים. הוא גם יודע כבר ‘איפה חשמל?’”

התינוק היה משמיע מדי פעם “אבא, אבא… הִי… הִי… אבא, אבא…” ורמי העסיק עצמו בבקבוק-מים פקוק בפיטמה, ומוצץ ומגבת קטנה, לא נקייה ביותר.

“איפה חשמל? – יופי! בגיל שלו.” הזדקפה. “ומה אצלך, רמי?”

“או.קַי בסיידר.” השיב רמי ברישול.

“איפה אתה עובד?”

“בממשלה.”

“ואיך העבודה?”

“ברוך-השם, כמו שאומרים, עובדים. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.”

“ומה שלום איה?”

“כרגיל. עייפה.”

“לא עולה לך יותר מדי על הראש?” נשמעה דאגה בקולה.

“לא נורא. מתרגלים. את יודעת איך זה, כל יום גדלים ומתבגרים, ברוך-השם.”

“אני סומכת עליך, רמי, אתה היית תמיד בחור נבון.”

“בסך-הכול, בואי נאמר, העיקר הבריאות, לא?”

"אני כל כך שמחה לראות את הבן שלך. ויש לכם גם בת, שמעתי – "

“אורית’לֶה.”

“אתה יודע. תמיד חיבבתי אותך. אני באמת חושבת שאתה בחור טוב.”

“טוב,” הוא היה קצת במבוכה, “אני כבר קצת בגיל שכזה, את יודעת…”

“לפעמים אני חושבת לעצמי, הלוואי שמירה לא היתה בררנית כזאת…”

“מה אפשר לעשות?” משך רמי בכתפו, “אם תסלחי לי על הביטוי, אני חושב שיש לה קצת כל מיני שיגעונות שכאלה…”

“אתה מספר לי? אני אמנם האימא שלה, אבל לך אני יכולה להגיד בלי בושה – מירה לא בסדר. בהחלט לא. היה לה בחור נחמד ומוכשר כמוך, ופתאום לקום, ולזרוק את הכול, כאילו שכל האושר שבחיים זה להיות עצמאית, לבד.”

“נו, טוב, ככה זה, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, כמו שאומרים, יותר קשה להיות אישה מאשר גבר, חוץ מהמלחמות, כמובן.”

“הכי גרוע זה להיות לבד. שמע לי.”

“כן. מתסכל מאוד.”

“תסלח לי רמי אם אני אשאל אותך בהזדמנות הזאת שאלה מאוד לא דיסקרטית…”

“בבקשה…” היה נבוך מעט, כחושש ממלכודת.

היא אזרה כוח לאחר שתיקה קצרה. “אולי יש לך חבר נחמד, בעבודה, אתה יודע, מסודר, אפילו גרוש, אלמן… אפילו קצת מבוגר…”

“כן, בסך-הכול…”

“והייתם יכולים להזמין ערב אחד אליכם הביתה אותו, ואת מירה, אולי היה יוצא מזה משהו. מפני שאתה הלא מכיר אותה. מירה היא בחורה גאוותנית, קשה לדבר איתה, בייחוד על זה…”

“מה אפשר לעשות, ככה זה…”

“ולך אני יכולה לגלות, בסוד, שהיא מתנהגת לפעמים נורא, ממש מגרשת…”

“כן, בסך-הכול…”

“אז תשתדל רמי, טוב? אפילו שיתקשר אליה בטלפון, אם הוא רציני.”

“אצלנו בעבודה, כולם, כמו שאומרים, קצת תפוסים או צעירים מדי…”

“בכל זאת, אם תשמע משהו. תזמינו אותה. תדאגו לה. אני כל כך רוצה שתהיה גם לי קצת נחת.”

“בסיידר. נשתדל. איך סבתא שלי היתה אומרת, אם תסלחי לי על הביטוי – לכל כלב יש יום.”

“סבתא שלך, רמי, היתה אישה חכמה מאוד.”

“מה לעשות. ככה זה.”

“אז שלום.”

“שלום.”

“אני כל כך התרגשתי לראות אותך, באמת.” לחצה ידו והרפתה מיד, קרובה לדמעות. והתכופפה פעם נוספת, אחרונה, כלפי העגלה. “פוציניו-מוציניו, יובלי שלום… תראה, הוא עושה כבר שלום ביד…”

“תעשה שלום לדודה, שלום, שלום…” נופף גם רמי ידו לשלום, כילד.

“שלום, שלום…” נופפה גם אימה של מירה בצורה ילדותית.

“שלום, שלום…”

 

פרק 10

איה ישבה בכורסה בדירתה של מירה. היא נראתה מוזנחת למדי. תסרוקתה מרושלת. השמלה שלבשה לא היתה חדשה וגם לא מונחת עליה היטב. ורק אותה רוח תזזית שלה נותרה בה גם עתה, פורצת באי-שקט ממעמקי גופה הגדול ומפעילה את פיה וידיה. על השולחן נמצאו בקעריות-עץ נאות אגוזים ושקדים קלויים, ובוטנים וגרעיני-דלעת, ועוגיות ופתפותי-שוקולד, ואיה לקטה ואכלה מכל הבא ליד.

“עם חלב?” נשמע מן המיטבח קולה של מירה.

“כן. בטח. ועם סו-כר.” השיבה איה בפה לועס. סו-כר אמרה במלעיל.

מירה הופיעה נושאת מגש ועליו ספלי-קפה, כד, כלי לסוכר וקנקן לחלב, מעוצבים מקרמיקה נאה בצבעי לבן וירוק-זית. גוון הירוק-הדהוי של חלוק-הקימונו הרחב שלבשה מירה כמו התאים לכלים שעל מגש-העץ החום-כהה. היא התקרבה אל איה בצעדים שקטים, רכים, שנספגו במרבד השעיר, כחתולת-תפנוקים מטופחת. אווירה של אמידות וחושניות-מעודנת שררה בדירה, שהיתה נתונה באפלולית נעימה של שעת בין-ערביים.

“אני כל כך מקנאה בך, מירל’ה,” לעסה איה בפה מלא. “כל כך נעים אצלך. ואיזה כלים יפים.”

מירה התיישבה על הספה ומזגה את הקפה לספלים. איה מיהרה ללגום. המלוחים והמתוקים צרבו את לשונה והצמיאו אותה.

“אוי מירל’ה, מירל’ה, לקפה שלך יש ממש טעם של זיכרונות.”

“זה כנראה התפקיד הקבוע שלי.” העירה מירה מבלי לרמוז בכך דבר.

“והכול מסודר בטעם שכזה,” המשיכה איה, “נקי. שקט. אף אחד לא צועק, לא שובר ולא מלכלך. ואת בן-אדם חופשי, אדון לעצמך. שכה אחיה, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מתגעגעת לימים שהייתי רווקה.”

“כשיהיה לי זמן אני ארחם עלייך.”

“את בטח חושבת שאני סתם מתלוצצת? אני נשבעת לך שאני מתחילה לחשוב שבכלל לא נוצרתי לגדל ילדים.” נאנחה איה. “בחיי, כזה וַגַ’ערַאס אצלי בבית תמיד. ורמי, אני לא צריכה לספר לך…”

“לא חשוב.”

שתיכן השתתקו.

“את לא כועסת שאני מזכירה את שמו? הלא הבטחנו להיפגש בלי שום מרירות.”

“כנראה אף אחד לא מאושר במה שיש לו, גברת קדומי.”

“נכון. ילדים הם מין מיטרד שכזה, אני אומרת לך, ורמי, את לא מתארת לעצמך איך הוא מסוגל לכעוס אם שוברים לו משהו, או פוגעים בפרטיות שלו…”

“יש לך תמונות שלהם?”

“לא.” צחקה איה. “מה את חושבת לך? אני לא אימא משוגעת. אוי מירל’ה, חכי רגע, נדמה לי…”

והיא פתחה תיק עור כרסתני ופישפשה בו. התיק היה גדוש מטפחות-נייר, חפיסת סיגריות, צרור מפתחות, תמרוקים, מסרק, מוצץ, מגבת קטנה, צעיף וחישוק פלסטי קטן, חלול ומרשרש, שמשמש משחק לתינוק. סוף-סוף שלפה את התמונות והגישה אותן לאיה בגאווה אימהית.

“אורית’לה.”

“איזה מותק של ילדה. העיניים שלך.”

“וזה יובלי.”

“בדיוק את!” צחקה מירה. “הֵי, איה, את בטוחה שהם הילדים של רמי?”

“אני מקווה שכן. אחרת הם יהיו יפים וחכמים כמוני.”

“אז מה זה רע?”

“אוי מירל’ה, אני כבר רחוקה מלהיות חכמה וללכת בגדולות, תאמיני לי. ואני עובדת כמו חמורה מפני שהמשכורת של רמי לא מספיקה.”

“אתון, איה.”

“מה?”

“אתון. נקבה של חמור.”

“אוי מירל’ה את והעברית הספרותית שלך. תראי מה שנעשה ממני! אני לא יכולה להפסיק לאכול. וגם כשאני עושה דיאטה אני משמינה, ומשמינה, ומשמינה… מכל דבר אני משמינה…”

“אולי זה בגלל איזה גלולות שאת לוקחת?”

“לא. יש לי טבעת.”

“אני רואה.”

“טיפשונת, לא לכך התכוונתי. תוך-רחמית. וגם זאת, שאני עונדת, היא של רמי, פשוט האצבעות שלי התנפחו. ומה אצלך?”

“מה חשוב, אצלי…” צחקה מירה, סרקסטית, “אצלי אין טבעת, ושום דבר לא התנפח. באמת, מה זה חשוב?”

*

היתה שתיקה. מכיוון תחנת רידינג נשמעו קולות שריקתם של הטורבוגנראטורים הענקיים. וכשהשתתקו היה אפשר לשמוע ציוצים של המוני ציפורים שרחשו לעת-ערב בחביון הפיקוסים הענפים של גדת-הירקון, מעבר לכביש. בחדר כהו צלליות השתיים, ושיחתן כַּבְדה.

“אימא שלי עכשיו עם הילדים.” אמרה איה. “מסכן רמי.”

“להביא לך עוד שקדים?” שלחה מירה יד והדליקה אור במנורה נמוכה, ליד הספה. קולה היה רועד מעט וכמו בגד בה.

“אוי כמה שהייתי רוצה לקנות גם לי מנורה כזאת. פעם היינו חברות טובות.”

“כן, פעם.”

“מה מעיק עלייך, מירה?” התקרבה איה לעומתה. “מירל’ה, טיפשונת, מה יש, פגעתי בך?”

“בי כבר שום דבר לא יכול לפגוע. אני מחוסנת.” השיבה מירה במרירות. “אני יכולה להזדיין על ימין ועל שמאל ולא יקרה לי שום דבר. יש לי חיים משוגעים עכשיו, איה. אלה חיי-הרווקות שאת כל כך מתגעגעת אליהם.”

“ככה זה, מירל’ה.” ניסתה איה לנחם אותה. “אף אחד לא מאושר במה שיש לו.”

"אבל להיכנס להריון, קדחת – "

“היית אצל רופא?”

“רופא אחד? אצל כולם.”

“ומה אומרים?”

“בואי נדבר על משהו יותר שמח, טוב?”

“את צריכה לבוא לבקר אותנו. רמי ישמח מאוד לראות אותך.”

“כן?”

“מה את עושה עצמך כאילו את לא יודעת?”

“אני מקווה שהוא לא נשאר מאוהב בי במשך כל השנים הללו?”

“רמי מאוהב רק בעצמו.”

“ברצינות! אז מה מיהרת לחטוף אותו?”

“ככה זה, כמו שאומרים – לכל כלב יש יום. נפלתי בפח.”

שתיהן צחקו.

“אני לא צריכה לספר לך. תאמיני לי, לפעמים אני ממש מבינה אותך מדוע זרקת אותו.” הוסיפה איה.

“אני?”

“אז מי, אני?”

“חשבתי שהוא עזב אותי. חשבתי שסיפרת לי את האמת כשאמרת שגם אלייך לא התקשר יותר אחרי שהסתלק ממני. את זוכרת את חמש-מאות הלירות שלווה ממני, ולא החזיר? – בטח שכחת, מפני שהיית עסוקה אז עם ראובן ברנע.” צחקה מירה בלעג מריר, “לא. אני נזכרת איך חוש-הצדק שלך נפגע אז מכך שרמי לא החזיר לי את הכסף. ואיך סיפרת לי שצילצלת אליו, על דעת עצמך, וקול זר ענה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר-טלפון או כתובת. לפעמים נדמה לי שבכוונה שידכת לו אותי אז, כדי שיעשה אצלך תחנה סופית.” ושוב צחקה במרירות, “אז לומר שאני זרקתי אותו!”

“זה תשאלי את עצמך.”

“יש לך זיכרון מאוד סלקטיבי, איה.”

“אולי. אולי אני טועה. אולי אני זרקתי אותו מכאן, לפני חודש!”

“אני לא יודעת על מה את מדברת.”

“לא? אז אולי שאזכיר לך, באופן סלקטיבי, מה התרחש כאן, על הספה שלך? – ‘תרכב פרש, תרכב! – איה נמאסה עליי. – היית צריכה לראות מה שנעשה ממנה. שמֵיינֶה. – לקפה שלך יש טעם של זיכרונות!’ – לא הרגשת שאני יודעת הכול, מההתחלה?”

“איה!” הרימה מירה ידה כמו כדי לסטור לה ועצרה ברגע האחרון, "הוא לא דיבר כך! – "

"טוב, אז לא בדיוק כך – " פרצה איזו רחמנות-עצמית מדבריה של איה. “זה היה כנראה מגיע לי, שתרצי להכות אותי. בך הרי אסור לפגוע. את מחוסנת. ולך יש הצדקה מלאה להרוס חיים של בני-אדם אחרים, ולהשתולל על ימין ועל שמאל! את הרי לא צריכה להיזהר…”

“איה קדומי,” אמרה מירה בקרירות, “אני לא חושבת שיש טעם שנמשיך את השיחה. אם היה לך שמץ של כבוד-עצמי היית כבר קמה הולכת…”

“כבוד! את מי עוד לא גירשת מכאן?” קמה איה וחפנה עוד ממתק אחד ונתנה על פיה בלעיסה. “תודה על הקפה, בכל אופן, היה לו טעם של זיכרונות ואני מעדיפה שכך זה יישאר.”

“אז את ידעת את הכול, מההתחלה.”

“בטח. ומדוע את חושבת הטרחתי את עצמי לבוא לבקר אותך אחרי שנים ארוכות של שתיקה? לקבל אצלך רעיונות חדשים לריהוט? להתווכח איתך על פינוי-השטחים? לערוך אצלך סימפוזיון על שיחרור-האישה? למצוא לך שידוך רענן? תראי, אני לא חושבת שרמי גאון. אני גם יודעת שהוא מנסה לבגוד בי פה ושם, אם רק יש לו הזדמנות. אבל זה כל מה שיש לי, הוא אבא של הילדים שלי. הוא עובד כבר מספיק שנים במשרד-המשפטים עם כל המשפטניות שלהם שממלאות את המשרד מפני שאין להן מקום בשוק הפרטי, ואת בטח מבינה שאם הוא היה קצת יותר מצליח אז כבר מזמן היה פוראש ונעשה עצמאי או שותף במשהו רציני. אבל אני לא מתכוונת עכשיו, בגילי,” עשתה הפסקה וטעמה עוד משהו מן התקרובת, "אני לא מתכוונת להתגרש פעם נוספת ולנסות התחלות חדשות. אז בבקשה תסירי ממנו את הידיים שלך, טוב? מפני שאת נראית לי עכשיו שנעשית מין נמרה שכזאת, טורפת-גברים, מה שאף-פעם לא הייתי מאמינה עלייך – "

“שמחת-עניים! רק אל תגידי לי שאת עוד מאוהבת בו.” היתה מירה מבודחת, כלאחר ייאוש. "שאת עוד מסוגלת ליהנות איתו, יחד – "

“אהבה זה לא מה שאת חושבת ברומנטיקה המחורבנת ובַכּוּס הרעב שלך ובאלתרמן…” התפרצה איה. “זה רק מה שאת חושבת כל הימים, ממגדל-השן שלך, גיבורה שכמותך. אבל אם לא איכפת לך אז אני הפעם התחתנתי בשכל, ולא מאהבה. מספיק היה לי מאורי בן עמי ומכל הספרות העברית גם יחד. יותר טוב שיעבור לך ג’וק בין הרגליים! ושכך יהיה לי טוב, שיכול היה להיות עוד הרבה יותר גרוע, אם הייתי מתחתנת בפעם השנייה מאהבה. הינה, קחי לך מה שמצאתי אצל רמיניו…”

והושיטה לה מעטפה ללא כתובת. מירה שאלה:

“מה זה צריך להיות?”

“שלך!” איה שלפה מכתב והחלה קוראת בו, ספק ברצינות ספק בלעג, “‘ואני אחכה לך בתוכי, חזקה. בלתי נשברת…’ אצל מי מצאת משפטים ספרותיים כאלה? זה מתאים לאורי בן עמי! את בטח לא חיברת את זה לבד… ‘מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות!’ – ולמי? לרמי! לפוסטמה הזה!”

מירה הגיע לקצה גבול סבלנותה, וקצות אצבעותיה כמו נמלטו ממנה ומשהו התפרץ מתוכה והיא קמה והתנפלה –

“איה!”

“מירל’ה!” נבהלה איה מלפיתתה. המכתב נשר מידה וצנח על המרבד השעיר. כשתי ילדות מרושעות משכו כחמת-זעם כל אחת בכתפי רעותה, נאבקות מתוך איזו החלטה נחושה ומגוחכת – להפיל זו את זולתה ארצה, והיו מתנודדות לצדדים בחירוק-שיניים, ואף אחת אינה מצליחה לבצע את זממה.

אך בתוך מריבתן, ודווקא מפני המגע הגופני, עלה איזה גל אחר מנבכי הווייתן, והחלו מרחמות זו את זו, ובארשת-פניהן למודת-הסבל הסתמן מעין בכי אילם, ובעוד זרועותיהן מושכות אלה באלה – החלו נרפות ונכלמות והניחו כל אחת ראשה על כתף רעותה, והתחבקו בשתיקה כמרחמות זו את זו, וקפאו על מקומן מתוך איזו שלווה מוזרה, כפסל בן שתי דמויות.

ואז נשמע צלצול בדלת. ועוד צלצול. אך השתיים לא שמעו.

אולי היה זה שוב שולדנפריי, באמתלה כלשהי לחדור אל מירה, סקרן ונחנק-קמעה בפה-פתוח ובלא-הגה – עומד שם מעבר לדלת ומחכה, ואולי מישהו אחר.

 

פרק 11

חלפו חודשים. כמעט שנה. אם לא יותר.

אפריים חיימסון, רווק גבוה, לא צעיר, כתפיו מוטות מעט קדימה והראש מקריח, טייל בשדרות-נורדאו לפנות-ערב. סתיו יפה היה באוויר. הנפש מבקשת להתאוורר מעט. אילו רק הייתי מצליח למצוא לי אישה כלבבי, אמר לעצמו. בעיותיו נחלקו לכמה סוגים, ומתוייקות היו במוחו, אוגדנים-אוגדנים, כניירת במשרדו. כנגד כל בעייה שתעלה בדעתו, ידע, ישנה אחרת, מציקה ממנה.

למשל, האוכל. הוא אהב אוכל ביתי, חם, מוגש נאה לשולחן, כמו בימי ילדותו, בבית-הוריו, וסלד ממסעדות, גם חס על כספו. בדירת-הרווקים שלו היה חולט טה ומטגן חביתה, טה וחביתה, טה וחביתה, ולפעמים מימרח משובח או סאלאט יקר, שניקנו בחנות-מעדנים וסופם מעלים עובש במקרר, ונזרקים לפח.

אך מהי בעיית האוכל לעומת אימו הזקנה, שמצלצלת יום-יום למשרדו ולדירתו, מְתַנַה את מחלותיה, המתבטאות בעיקר בכאבים עזים בראש ובאצבעות-הרגליים, והיא משתתפת כפייתית בלוויות של אנשים זרים, ונתונה בבולמוס של אכילה, שהביא אותה להשמנה מופרזת.

באותן שעות מעטות בהן העז אפריים להרהר באימו-האלמנה ברשעות, היה אומר לעצמו כי שקידתה להילוות ללוויות לא-לה קשורה איכשהו ברצון להוריד ממשקלה, וגם בחיסכון, אוטובוס-האבלים, שהנסיעה בו חינם, היה לוקחה לבית-הקברות, שם פקדה, כסדר, את קברות המשפחה.

אך מהי בעיית אימו לעומת הבדידות אשר חש מדי יום, אחרי-הצהריים, כאשר חזר לדירתו הריקה, הסגורה, ברחוב אבן-גבירול, לנשום אוויר עבש, ריח מצעים שלא אוּוְררוּ, אבק ומועקה. מושב-זקנים. אם יחליט לישון עתה, לא יוכל להירדם בלילה, ואם לא יישן – תפריע אותו עד מהרה אותה ליאות מזרחית, משפחתית, הזורמת בעורקיו המזרח-אירופאיים, רק משום שאביו הקדים לעלות לארץ-ישראל בגיל צעיר, והתייבש לצד אימו בשמש המזרח, עד שמת. פתאום הדם כמו אוזל מראשו, נדמה לו שהוא עומד להתעלף. אולי חוסר סוכר אולי עודף. אולי הלב. אולי המוח. אולי המחסור בפעילות גופנית. עבודה מתישה מדי? – שינה עמוקה של שעות אחדות מחזירה אותו תמיד אל הרעננות הבריאה של ימי נעוריו. אך אם יישן עתה – מה יעשה עם עצמו בלילה?

ומהי הבדידות לעומת בעיית הגרביים? – מדי שבוע עליו לכבס את גרביו לעצמו, וכל יישותו מתקוממת על כך. הוא מוכן ללכת בגרביים חדשים בלבד, ולזורקם אחרי השימוש, אבל חוש-החסכנות, הנטוע עמוק בטבע משפחתו, מנע אותו מכך. חוץ מזה, היו בגדים ישנים, גם גרביים, שהתחבבו עליו במיוחד, ואותם היה לובש באופן קבוע. ואילו אחרים, אפילו חדשים, מונחים בארון ואין נוגע בהם.

ומהם גרביים, וכל הנהלת משק ביתו הרווקי, לעומת התשוקה להתקרב לאישה, אפילו רק לגעת בבטן או בירך, תשוקה שהיתה פוקדת אותו מדי ערב, וככל שהיה מרבה לקבוע פגישות ומנסה להזמין או להזדמן אצל בחורות – כך היה חש עצמו כמין עכביש לא-יוצלח, אשר שום טרף אינו נלכד בקוריו. והמעטות שמתקרבות – נמלטות עד מהרה, בטרם הצליח למוץ את לשדן, את עסיס חייהן החם והתוסס. הו, דמיונות, דמיונות. הללו היו תוקפים אותו לא פעם בעומדו לבד במיטבחו הריק, משתעשע בסכין-הבשר, אשר מאין לה שימוש אחר, היה מורח בחודה חמאה על פרוסות לחמו היבש.

אפריים חיימסון הגבוה אשר מוטות כתפיו שחוחות וראש בולט קדימה, והוא כמעט קירח כנשר, ובודד בקינו, היה מחפש אז פירורים נעלמים על פני הריצפה, וחמת-רצח מערפלת את מבטו, זה המבט אשר חבריו לעבודה במשרד המסחר והתעשייה, או להתדיינויות עם משרדים אחרים או חברות בתעשיית-המזון – היו יראים מפניו. גידים משתרגים על פני מצחו, והמחשבה המרוכזת מחפשת לה טרף בחולשת הזולת, מעידותיו וטעויותיו. אך כוח מאגי זה היה נפוג, כבמעשה-כשפים, משעה שפתח את דלת ביתו נמצא שרוי בדל"ת אמותיו.

יושב חיימסון שעות ארוכות באמבטיה החמה ולעיתים הטלפון מצלצל והוא אינו עונה. ניסיונו הורה לו כי מרבית השיחות הן בענייני עבודה, או טרדות של קרובי-משפחה, וכמעט אף-פעם לא מישהו שיענה לצרכיו האמיתיים. כמעט מדי ערב הוא מתלבט בשאלה אם לרדת לרחוב ולחפש זונה. אך גופו נקי כל-כך אחרי האמבטיה, ולרוב גם רפוי ומפוייס; וכה רב פחדו מפני מחלות מידבקות, והסתבכות העלולה להרוס את מעמדו המקצועי – עד כי הזונות נותרו לעולם דמויות רפאים, מושכות ומפחידות בהזיותיו. ובשעת ייאוש היה, במקום לומר – ‘אני אאבד את עצמי לדעת!’ – אומר לעצמו – ‘אקום ואולך אל זונה וגמרנו עם הכול!’

בטרם חלפה שעת המשבר היה פותח את מכשיר-הטלוויזיה ומתבונן בתוכניות משעממות אשר הרגיזו אותו, והרוגז ארח לו לחברה, כאילו בגלל השטויות הללו נמשך הדין-ודברים שלו עם העולם, והוא איננו בודד. ולאחר שנרגע היה סוגר את המכשיר ושב לאיזה תיק שהביא עימו מן המשרד, ומעיין בספריו ומחדד ומלבן מכל צדדיה איזו סוגייה תקציבית או מקצועית.

ולעיתים, כשהיה עולה בו איזה רעיון טוב במיוחד, היה יושב וכותב מכתב למערכת “הארץ”, וקורת-רוח רבה היתה לו אם דבריו היו נדפסים מדי-פעם, כאילו היה משורר, ואלה מכתבי-אהבה ושירי-חשק אשר אהובות נעלמות קוראות בהן במסתרים וחולמות עליו, על אפריים חיימסון, היושב באמבטיה, גבוה ושחוח וערום, ומחכה להן, ומחכה, ומחכה…

אפי, אפי, הן קוראות לו, ניצבות בפתח חדר-האמבטיה, תן לנו לשבת על הברכיים שלך.

חולם שהוא מביא מכיכר-המדינה זונה לבושת-קצרים לדירתו ומבקש ממנה, תמורת תשלום, לעשות צרכיה בבית-הכבוד שלו, בדלת פתוחה, רק זה –

לעיתים היה חוזר בחדרו, בקול רם, על דברים שאמר או שהתכוון לומר באחת הישיבות, וזה לא היה כה נורא כמו הפחד שהיה תוקף אותו פן דווקא בפני אחת הוועדות או בישיבה עם הממונים עליו, יתקפנו טירוף חדר-האמבטיה, והוא יתפשט ערום בפרהסיה, כקוף תאוותני, חיוור וקירח.

אפי, אפי, הן מתכופפות וקוראות לו, אלמוניו­­ֹת… בעלות אחוריים לבנים…

*

בוקר אחד התעורר מעט מוקדם מן הרגיל, ובהרגשה רעה. ראשו היה כבד, אפו סתום וכפות-רגליו קרות. זאת מחלה, אמר לעצמו, שמח ומרחם על עצמון כאחד. ונשאר שוכב במיטתו שעה קלה, שהרי המשרד טרם נפתח, והיעדרו עדיין אינו מורגש.

לבסוף קם. שתה טה חם. אכל משהו. פתח תריס והשמש זרחה אל תוך דירתו השרוייה בצל. והוא הוציא עצמו יחד עם כיסא אל המרפסת, הזיז את דלתות-תריסיה, וישב להתחמם, קורא בעיתון-הבוקר וממשיך ללגום טה חם עם לימון. הוויטאמינים בלימון יחד עם הוויטאמין של אור-השמש ייפגשו בגופו הדווה, ויחד ישמידו את נגיפי המחלה בטרם יתפתחו הללו ויתרבו במיליוניהם.

אפריים חיימסון היה חסיד הרפואה-המונעת. הוא האמין כי כמעט לכל מחלה מצוייה תרופה-שבטרם-מחלה, בעוד המחלה באיבה. אחרי הלמות-לב פתאומית או מידקרה בחזה חייבת לבוא מנוחה מוחלטת במשך שעות אחדות, וליתר ביטחון רצוי לנוח בכל מקרה, שמא…

אחרי כל ארוחה במסעדה ראוי להגיח כף סטרפטוראל כדי להרוג את החיידקים בטרם הספיקו להרעיל את הקיבה כולה. יש לשמור על מאזן-נוזלים קבוע בגוף, ובייחוד בקיץ, כפי שממליץ הד"ר עזרה זוהר. ראוי למעט בנסיעות מחשש לתאונות. ובכלל, לא כדאי להחזיק מכונית פרטית. לא צריך להתבונן יותר מדי ממרפסות גבוהות למטה, ולא לעלות על גגות ללא-מעקה. כדאי לעשן מקטרת ולא סיגריות. טוב להמעיט בקפה (וזה היה עוד בטרם עלה מחירו כל-כך). רצוי לשתות רק יינות קלים, שנשים רגילות בהם. לא קוניאק ולא ויסקי. ובעיקר מומלץ לנוח, לנוח, ולהשתדל לישון הרבה, כדי שלא יתפוצץ וריד במוח ולא ייאטם שריר בלב ולא יהיו כאבים פה ושם ולא סרטן. המכונה האנושית היא פלא מתחדש כל רגע ואסור לאמץ אותה יתר על המידה. טפו, בל נפתח פה לשטן.


במרפסת ממול הסתובבה אישה, ופתאום הבחין שהיא מנופפת לו לשלום ביד מהססת. הוא לא היה בטוח אם אליו היא מתכוונת. אך זו שבה והרימה כלפיו את כף-ידה בחיוך מתחטא, כאילו פנתה לתינוק.

“הַי!”

הפנייה הממה ובילבלה את אפריים חיימסון, שאפו סתום ואוזניו חתומות במין פקק-הצטננות פנימי, מאז הבוקר. האישה במרפסת נראתה כהה, אולי בגלל הצל; לבושה שמלה קלה, אפרורית, ודידה שופעים; אולי היא משוגעת, או זונה? בליל-אמש הקשיב עד שעה מאוחרת לשישייה של בראהמס, וכל הווייתו התעדנה בה. בחזהו נכמרו רגשות חמים אשר לא מצאו להם פורקן. לזולת. להיפתח. אופוס 36. אבל כל זה עבר, והבוקר ראשו כבד כעופרת. אירופה והשישייה הבראהמסית, אותה אווירה חלומית של ספרים וסרטים, נעלמה כלא היתה. ונותרו רק הנזלת, והרחוב והבתים המתעוררים לחיים עם דופקות-השטיחים, נביחות הכלבים, זמזום המטוסים וצפירות-האזהרה של מכוניות עזרה-ראשונה וכיבוי-אש. רק בלילה יש קצת אירופה, בחדר סגור, וביום הליוואנט מתגבר וכובש.

הי!

האישה נעלמה. ובא רגע של תחושת הקלה, והחמצה. השמש היטיבה עימו. תוהה אם לא עשה שטות שלא הלך למשרד. חיימסון היה פקיד, לא בכיר, ובגילו היה בכך משום הודאה בכישלון. ובכל זאת, בתחום מסויים, עוזר למפקח מחוזי על סימון מוצרי צריכה ומזון, חש עצמו כמי שכל מחליף לא ישווה לו. כיצד היה יודע להפיל חיתיתו על נציגי היצרנים הממולחים; יזם תביעות משפטיות, הכריחם לשנות את סימון הקוד על קופסאות-השימורים; עודד הקמתן של מועצות-צרכנים; קשר קשרים מועילים עם עיתונאים תאבי-חדשות; הופיע פעם ב“כלבוטק”; הזים, הפריך, אישר, הכחיש, הדליף. ורק בהיכנסו לביתו היה כוחו סר ממנו. וגופו מציק, מקור לפיתויים, ומעמסה. והוא מודד עצמו ארוכות בפני הראי, כשחקן, ושואל עצמו על דמותו, האם הוא מצודד, למרות קרחתו, או שמא רק שכלו קושר אותו לבני-אדם?

אפי, אפי, הן קוראות לו –


הוא סיים לקרוא את “הארץ”, ממודעות-האבל ועד לשורות המסג’יסטיות (המודעות הקטנות הללו, אוּך, הרי זה ממש כאן בסביבה, ברחוב באזל, למשל, אוּך, אוּך, עם זיקפת-הבוקר, ואלמלא החשש הארור פן מישהו יראה אותו בחדר-המדריגות, והצורך המשפיל לשלם כדי שיגעו בך – ) ואז שבה האישה והופיעה במרפסת, והוציאה מרבד והחלה מכבדת אותו בחבטות. ועם כל חבטה קיפצו דדיה הכבדים, וכתמי-זיעה עלו בבתי-שחייה. ומדי פעם היתה מרימה עיניה ומחייכת אליו באותו חיוך מתחטא, כאילו בו היא מתכוונת לחבוט, אך לא ברשעות, אלא כדי לנערו מאבק הרווקות שהצטבר עליו, ומאותו חוסר-שימוש מביש ומטריד שהצטבר בגופו.

ואולי, פשוט, זיהתה אותו מ“כלבוטק”?

“את מכירה אותי?” – שמע חיימסון את עצמו אומר לה לפתע, נדהם מהעזתו.

“לא. אבל אפשר.”

“אפשר להזמין אותך לכוס-קפה?” – המשיך כמתאבד, ועיגולים שחורים ריצדו בעיניו, שהחלו דומעות, כנגד השמש.

היא ניראתה חוששת מעט, ולכן ענתה:

“בבקשה, אבל תבוא אתה אליי.”

“מתי?”

“עוד שעה, כשאגמור לנקות את הבית.”

היא הרקידה את קדמת גופה בשעה שניערה את המרבד. חיימסון התמלא סקרנות כאשר התכופפה מעבר למעקה כדי להבריש. אך השמש סינוורה את עיניו.

‘זה בכל זאת בעקבות “כלבוטק”,’ אמר לעצמו.

האישה פנתה לחדרים אחרים בדירה ושוב לא נראתה. חיימסון היה יבש וחם. רעד. דירתו נראתה לו לפתע קטנה. הקירות כמו מפוֹצצים אותו במועקה קשה. כאילו מישהו הרים וניער אותו היטב מאלפי שנות אבק ובטלה. חייו קיבלו עתה בעיניו תוכן מיסתורי וכמוס. איזו שעה נפלאה! יש למי לחכות. הוא נטל בתשומת-לה את ציפורני אצבעות ידיו ורגליו. שטף פעם נוספת את שיניו. הסיר פה ושם מפניו זיפים דוקרים שהשתיירו לאחר גילוח-בוקר מרושל. אלמלא בוש מפני עצמו היה מתקלח. מצץ שתי סוכריות-נגד-צרבת, צרבת שהחלה חותכת במעיו, ועתידה להתגבר אחרי שישתה את הקפה. הוא הירהר ארוכות באברו, תוהה אם לא יבגוד בו זה בשעה המכרעת. שמא מרוב התרגשות יכמוש מוקדם מדי, או לא ימריא כלל. אילו למשל הקדים לרוקנו-מעט היה נמנע חשש ראשון, אך, מצד שני, אם יתאפק, למנוע חשש שני, ויבוא נרגש מדי, הלא יקלקל הכול רק בהתקרבו אליה, כנער מתבגר.


כעבור שעה בדיוק ניצב בדלת דירתה. היא פתחה בחיוך ביישני. ריח קל של זיעה. פנים שחומות, נאות ועגלגלות, ואיזו פזילה קלה. “אני עובדת כאן,” אמרה, וחששו התאמת, רק ממרחק המרפסות נראתה דומה, משום-מה, לגברת-הבית. איזה חרבון. האומנם? שעה שלחץ את כף-ידה המושטת לקראתו חילחלה בו תחושה של עונג מוזר, כמוס, כצולל בפגישה אפלה ומבישה ומושכת מאוד; אילו ראוהו בכך עובדי-המשרד. לעיתים הוא יושב שעה ארוכה במיטבחו הקטן ולש פירורי-לחם וצר מהם צורות מגושמות, חיות, נחשים וגלמי-אדם. זוכר את אצבעותיו השחומות והעדינות של אביו, שהיה מתקין לו צעצועי-חינם אלה בילדותו. אחר-כך קם, מוריד הכול מן השולחן ושוטף את הכלים, את השיש, את רצפת-המיטבח, ומשליך את יצירותיו הילדותיות לפח-הזבל, משום שאינו הולמות אדם בגילו, אפילו הוא רווק ואין איש רואה אותו והוא העוזרת של עצמו.

אפי, אפי, הן קוראות לו –

וזו, שמה מַלִי, מַלִי בִּזְיאדֶה, לא היססה לגלות לו. והוא יושב מולה על כוס-קפה ליד שולחן-פורמאיקה נאה במיטבח זר לשניהם, וההתרגשות מעבירה בו גלים של חום, כאילו הוא עלול להרקיד את השולחן בברכיו.

כשני קושרים בצהרי-יום.

“מיטבח נחמד.” אמר.

“כל הדירה יפה.” ענתה. “אבל זה לא המקצוע שלי, לעבוד במשק-בית, אני פקידה. רק שזה לא משתלם, אתה יודע. ואתה?”

“כמו המקצוע שלך. פקיד.” ירד לרמתה וחש עצמו כהרון-אל-ראשיד מסתיר-פנים במיטבח.

“לא ראיתי אצלך אישה בדירה.” אמרה.

“רווק.”

“כמה שאתה מבוגר.” הוסיפה לתומה.

חיימסון חש צביטה בליבו. מה יש? עשיתי עליה רושם מרושל, דוחה? מצד שני, מי היא בכלל שתשפטני?

“ואת?”

“נשואה.” צחקה, כמזלזלת.

אישה נשואה. עתה היה כולו פקעת נרגשת. היתה אמנם איה, אשתו של רמי, אשר בעומדה קרוב היתה דוחפת אליו תמיד, משום-מה, את הציצים שלה. וכשעמדה סמוך אליו יום אחד, מחככת את ערוותה בירכו, כה נדהם לנוכח העזתה, עד שהיה בטוח שהוא טועה והיא אינה מרגישה בדבר כלל, ובוש מפני עצמו פן תכיר בו את עקבות התרגשותו.

מנהג היה לה לנשק אותו כל פעם שבא לבקרם. ותמיד היתה נשיקתה שוהה רגע קט נוסף על לחיו, כאילו מגע הידידות בלבד אינו מספק אותה. לא אירע להם אף פעם להתנשק כך כשנמצאו ביחידות. אף הוא היה מושך נשיקותיו מעט, בעליזות מופגנת, כמבקש למצות רגע של חשק ממגע מותר, של ידידות.

הוא לא היה מסוגל לראות עצמו שוכב עם אשת ידידו הקרוב. אך מאוחר בערב, כשהיה חוזר מהם לבד אל ביתו, פקדו אותו דמיונות פרועים. היה רואה את איה הבשרנית, הצחקנית, באה במפתיע לבדה אל דירתו, באמתלה כלשהי. הם חוזרים על נשיקת הידידות בפתח, אך אינם נפרדים, ואת מקום הצחוק תופסת איזו דממה מתלהטת, שמשנה הכול. הוא מגלגל את איה על מיטתו, פורע בגדיה ומנשק כל שטח ושטח בממלכה שלה, הכול קימורים והפתעות, מקומות שרמי לא ביקר בהם זה עידן ועידנים. ואיה נאנחת, מטורפת-עונג ופניה סמוקות: "אפריים, אפריים, אתה גבר לא-נורמאלי. גלגל אותי עוד, עוד, רק אתה יודע לעשות כך – "

לשונה של איה חופשית כל-כך, ולא פעם, בשבתו אצלם, היא חוקרת אותו, באוזני רמי –

“תגיד, אפריים, אני מגרה אותך, בא לך עליי?”

ומנערת רגע בידה את הציצים הצחים שלה, ששטים בחולצה רפויים, וצוחקת. ואפריים חיימסון מסמיק ומגמגם, נבוך –

“מה שלא אגיד… זה יעליב… אם כן… ואם לא…”

“אז תגיד, אל תתבייש!”

ורמי אף הוא צוחק בהרגשת בעלות עליה, ממלא את הכורסה הגדולה בהכרת-ערך-עצמו, ואפריים אינו יודע אם הוא נהנה או חרד למשמע דבריה שעה שהוא מבקש להמשיך שיחה שנקטעה באמצע: “אז זה נורא אופנתי קצת היום להיות נגד, אבל בוא נאמר בכנות, אפי, אם לא תהיינה התנחלויות – אז יבוא שלום? מי שמכיר את הערבים יודע שהם מבינים רק את שפת-הכוח…”

ואז אפריים, בהרגשת הקלה, שאיה כבר אינה דורשת ממנה תשובה: “ומלחמת יום-כיפור?”

איה אומרת: "הערבים האלה, אפי, שאתה כל-כך בעדם, לי אישית בעצם אין דבר נגדם אבל כאשר אני חושבת על-כך שבעוד שש-עשרה שנים יצטרך יובלי ללכת לצבא, נעשה לי קר בנשמה – "

וחיימסון נבוך: “אני, מה פתאום, ערבים? מה, אין לי כבר מה לעשות?”

כיצד זה שכח. הלא עם רמי אין טעם להתווכח. שום דבר לא יזיז אותו מדיעה שקבע לעצמו.

*

וכשקם עתה עמדה מולו אותה מלי חייכנית, שבעלה “אינו מביו אותה,” והיא “אוהבת לפגוש אנשים,” והם פסעו במיטבח והשקיפו החוצה לעבר דירתו של חיימסון, שהיתה בצד האחורי של רחוב אבן-גבירול. כה קרובים. מכוניות צפרו. כלבים נבחו. ואי-שם המשיכו לחבוט שטיחים. אך חיימסון לא שמע דבר ולא ידע במה להתחיל, ואם בכלל. מבטה של מלי היה רך, ועיניה בגובה כתפיו. הוא סיפר לה כי לפני לילות אחדים העירו אותו משנתו אנחות חזקות של אישה בהתקף-לב, ממש גוססת. מיהר לקום, שמא תידרש עזרה, וניגש לתריס חדרו, המוגף-למחצה, ומה ראה – אור מועט, אדמדם, בחדר-השינה של הדירה בה הם עומדים עתה, הגניחות נרגעו עד מהרה, גבר ואישה עירומים-לגמרי קמים והולכים לחדר-האמבטיה. מים קולחים. וכל השאר.

מלי הקשיבה, רועדת מעט, וצחקה, “אני מקווה שלא ישמעו אותי עוד מעט…”

באותו רגע החליט. וכשהיתה חבוקה בזרועותיו, בריח זיעה וקרם-ידיים ושמנוניות רבה, שחומה, של אברים מתפקעים, הגיעו עד פתח חדר-השינה; ושם ניצבה מיטה זוגית נמוכה, בכיסוי של פרחי-זהב, ומנורת-לילה שאהילה אדום, וטאפטים בהירים שדוגמאותיהם זהובות אף הן; וחיימסון ראה לעצמו מיבחן עליון להגיע, לפחות עד למיטה, מבלי שההתרגשות תסגיר אותו –

ולפתע היה מאוחר. מאוחר מדי.

הוא צנח על הרצפה, יושב-למחצה, מחזיק ידיו על בטנו ומקפל רגליו הארוכות וכולו מושפל וקרוב לבכי.

אך היא לא הבינה מה אירע לו. אולי חשבה שהוא סולד ממיטתם של בעלי-הבית, ומבקש לשכב עימה על הריצפה. מיד כרעה לצידו, מרקידה חולצתה, וברכיה נטועות במרבד העבה, ועד מהרה היתה מפורקדת לצידו, עירומה, שחומה, וערוותה גלוחה, ואמרה:

“יַא, זה אף פעם לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך!”

אך דבר לא קרה. חיימסון התפשט בביישנות. הם התגפפו זמן-מה על המרבד, לרגלי המיטה. חיימסון התרומם ונחת, התרומם ונחת, וככל שניסה לאמץ כוחותיו כן היה גופו מיותר ומדולדל, ומנורת-הלילה בעלת האהיל האדום כמו מלגלגת עליו. עת קצרה היטיב לה למלי באצבעותיו וסחט מפיה קריאות-חמדה בודדות, וסומק עז, שהעניק גוון ייני לפניה הכהות. אך עד מהרה התייאשה. לא צלחו מעשיו בידו. והוא התפלא שאינה מתרעמת עליו, אלא חוזרת ואומרת:

“אני צרה שמה, מה לעשות, זה אצלי לא בסדר. גם הבעל שלי לא תמיד מצליח. אפילו שבא עליי בכוח. אני ככה בנוייה. צר.”

שעה ארוכה שיחק בשדיה הכבדים, הכהים, אשר היניקו ילד, לדבריה. “לא מפריע לך שהם גדולים מדי?” חששה.

“לא, לא, להיפך, אני אוהב גדולים, הם נפלאים.” טמן מפוייס את פניו בתוך החמיצות והרוך, מנסה להחיות את הפיטמות הסגולות, שרבצו על הררי אימהות מתפרצים, שגוונם שוקולד-חלב. וכל אותה עת נבח הכלב בחוץ, כאילו רֵיחַם עלה באפו.

הם התלבשו. הפגישה המוזרה, הכישלון הכפול, רק חישמלו אותו והעניקו לו מישנה-כוח. בטרם נפרדו חיבק ונשק לה כאילו כל ימיו רק לה חיכה. הוא שיער שגם היא הרגישה כך. עיניה הבריקו כאשר נפרדו. חיימסון נולד מחדש. לבדו בדירה, רקד. הנואף הגדול. ההרפתקן. המשכיב הלאומי.

*

למחרת בערב ביקר אצל איה ורמי. מצב-רוחו היה מרומם. הוא הירבה לדבר, התפאר ברמזים בחיי-רווקותו. הרגיש מתחים חשמליים שקורנים ממנו על סביבותיו. איה התבוננה בו בהערצה. היא נראתה מרוטה, חיוורת ולבושה ברישול. נשיקתה היתה נכנעת, צוננת וחשדנית, אולי גילתה שיש לה מתחרה בליבו. הדברנות שלה הציגה את מיניותה באור מגוחך. כאילו הוא נשוי לה מזה שנים רבות וכבר מאס בה.

“שמע,” אמר רמי, "אם אתה טְרֶנֶר כזה, אז יש לי בשבילך בחורה עַלַא-כֵּיפַכְּ – "

“תפסיק,” אמרה איה. “מירה תחרבן לו את כל החיים.”

“טוב, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן.”

“אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה ייגמר, ולמה לנו לקחת אחריות כזאת על עצמנו?”

“אז תשמעי, שְׁמֵיינֶה,” אמר רמי, “שכר-השידוך שלנו מהם אנחנו נבקש דבר אחד – שלא יבואו אלינו בטענות.”

אפריים טבל קולורבי, טבל גזר, טבל כרובית חיה ברוטב לבנייה וחרדל, וחייך, ושתק. בתוך שבועיים כבש בסערה ולאחר פחות משלושה חודשים התחתן – עם מירה.

 

פרק 12

מירה הופיעה אצל חיימסון בשבת בבוקר, מיד לאחר שקיבלה את מיספר-הטלפון שלו מאיה. במשך השנה שחלפה התחדשו יחסיה עם איה ותחומיהם מוגדרים היטב. היא נעשתה ידידת-המשפחה. וכבר כמעט לא היה אפשר לדעת אם רמי מקנא בידידות שנרקמה-מחדש בין השתיים, או איה היא זו שעוקבת בקנאות זהירה אחר צעדיהם של רמי ומירה פן פתאום יתלקחו, או מירה היא שמבקשת לחדור לחוג-חייהם מתוך קינאה בשניהם גם-יחד.

אירית’לה היתה מקבלת הוראות ברורות מפי איה, לפני כל ביקר של מירה, שלא לשאול את דודה מירה מדוע היא באה לבד ואין לה בעל. יובלי היה מקשיב לדברים ברצינות ונדמה שאילו היה יכול כבר לדבר באופן חופשי היו מזהירים גם אותו.

תחילה היתה מירה מסוייגת כלפי שני הילדים, אך עד מהרה מצאה עימם שפה משותפת ולא פעם היתה נשארת לשמור עליהם בערב, כאשר רמי ואיה היו יוצאים לסרט. אז היתה נזכרת לא פעם בסיפור “שלושה ימים וילד”.


חיימסון קידם את פניה בפתח במכנסיים קצרים, רגליו הארוכות מכוסות פלומת שיער שחור על לובנן, ובחולצת-טריקו. זו היתה אי-הבנה כי הוא לא תיאר לעצמו שתגיע זמן קצר כל-כך לאחר שטילפנה. טרם ידע שהיא גרה במרחק של כמה גושי-בניינים בלבד.

מירה הופיעה במכנסיים קצרצרים, חולצת-מטלית קייצית הנקשרת מאחור ומבליטה את חזהּ, סנדלים גבוהי-עקב, וציפורניה מצובעות אדום לוהט.

“בטלוויזיה נראית הרבה יותר מבוגר.” העירה לו כשישבה. “אבל מיד היכרתי אותך.”

“ואַתְ… ואת…” חיפש חיימסון מילים מתאימות, עדיין נבוך משפעי אבריה השזופים, החשופים.

“כמו אחת שעובדת על כביש-חיפה, אני לא נעלבת.”

“מה פתאום?” התבלבל, “תיכף רואים שאת חברה של איה, כזאת משוחררת.”

“איה כבר לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה די מרובעת, ושמרנית.”

“זאת אומרת שאת ההיפך ממנה?”

“שמע אפי,” פנתה אליו בשם-החיבה, בדיוק כמו איה, “אני לא איזו קופסת-שימורים שאפשר לשים עליה תווית מדוייקת.”

חיימסון היה מוחנף. ההופעה שלו ב“כלבוטק” אכן השאירה עליה רושם, לפי הרמז של השימורים. השאלה היא אם אפשר להרחיק לכת ולהזכיר גם פותחן, או שמא תיעלב.

“העיקר בקופסאות זה לדעת לפענח את הקוד,” העלה רמז מעודן יותר.

“ואתה יודע?” התגרתה בו. ישבנה קיפץ על הכורסה, חסר-מנוחה, כאילו היתה שתוייה-מעט עוד בטרם הגיעה אליו.

הצחוק המתגרה שלה ריגש את חיימסון ולרגע היה נתון בתחושת-עילפון קלה. קול פנימי לחש לו: אני אוכל להשכיב אותה. אוכל להשכיב אותה עוד מעט, עכשיו, הַי טִירִילַיי, טיריליי טיריליי…

“צריך רק לעשות חשבון פשוט…” ניסה להסביר לה בקשר לקופסאות, אך מירה לא התעניינה בכך במיוחד, וכיוונה את השיחה לאפיקים אחרים. כיצד זכתה לא פעם במחמאות מצד תלמידיה. “את לא רוצה להגיד לי שאת הולכת לבושה כך לבית-הספר!” – נכנס חיימסון בתוך דבריה כאילו הוא אחראי להיחשפותה בפני הכיתה. “לא. אלה בגדי-השבת שלי.” צחקה. “אבל אם אפגוש מישהו מהתלמידים שלי ברחוב אז לכל היותר יראה שגם למורה שלו יש קורקבן…”

חיימסון הצניע מבט לעבר קורקבנה שהיה בולט במקצת וחסר אותה סימטריות עגולה, מיסתורית, הנוצר כאשר פנימו של הטבור שקוע ככתם צל עמוק. הבטן דומה שפירכסה תחת מבטו.

“אפשר להציע לך משהו לשתות?”

“מה יש לך?”

“בירה. רק בירה. לבנה.”

“אין דבר. גם זה טוב.” אמרה.

אפריים ניגש למיטבחו ומזג את הבירה בכוסות. איה אמרה לו בטלפון: “מירה אוהבת כמוך מוסיקה קלאסית אבל אתם לא מוכרחים לשבת ולדבר על כך ולשמוע שעות. היא בחורה לעניין ואתה יכול בשקט להשכיב אותה כבר בפעם הראשונה. היא בעלת ניסיון.”

מירה הרהרה אותה שעה במה שאמר לה רמי: “אל תקחי את חיימסון ברצינות. יש לו כל מיני שיגעונות שכאלה. ראי, הוזהרת. אבל אם את רוצה להשתעשע קצת, אז בבקשה.” כך הוא דיבר לאחר שנכזבה תוחלתו שלו להשתעשע עימה. ואכן, לאחר שהחלה פוגשת את רמי בביתו, פגה בה כל התלהבותה המאוחרת כלפיו.

וכשחזר אפריים עם שתי הכוסות המקציפות, העירה לו מירה: “אפי, תלמד – בירה מביאים בבקבוק כשהוא סגור, ופותחים ומוזגים במקום.”

מירה הוסיפה ודיברה על יובלי ואורית’לה והמלפפונים שרמי מחמיץ בצורה יוצאת-מן-הכלל והבאלאגן אצל איה, ועל תיאטרון ומוסיקה, הבראנדנבורגים והסוויטה מיספר שתיים בביצוע ז’אן פייר ראמפאל, ומוצארט ובטהובן ווירג’יניה וולף, וכשהתארכה השיחה אמרה שאצלה הסקס הוא צורך טבעי, כמו אכילה ושתייה, והיא אינה חושבת שצריך לעשות מזה עניין גדול, כמו שעושות הבחורות אשר לאחר ששוכבות עם גבר חושבות שניצלו אותן אם לא מובטחת להן לפחות חתונה בקרוב.

אז קם חיימסון במצוות איה וגהר על מירה והחל מלטף בבת-אחת בידיו הארוכות את כל אברי-גופה החשופים, וגם מנשק פה ושם בדבקות וביסודיות.

עיניה של מירה התרחבו לעומתו ומבטיה נצצו בציפייה דרוכה. תחילה כמו סירבה לו אך עד מהרה הפקירה עצמה לגיפופיו והניחה לו למשמש בה ואף עזרה לו להתיר את קישורי המטלית ששימשה כחולצתה. ומשהזדקרה לעומתו עירומה, והפיטמות הארוכות כנחשים קטנים, לא התאפק עוד וקם כשהוא מרימה-כמעט בידיו, ומשך ונשא אותה אל מיטתו שבחדר הסמוך. הוא לא הספיק להסיר את כיסוי-המיטה ומירה כבר התפרקדה עליה כשהיא משתחררת ממכנסוניה. חיימסון התפשט אף הוא אך ככל שהתערטלו כן הלכה והתגבהה איזו זרות ביניהם, כשני מתאבקים בזירה המשתדלים לעשות רושם זה על זה כדי שלא ייחשדו בפחדנות או בחוסר-ניסיון. רק התקרב חיימסון אליה ומיד החלה מתפתלת לעומתו תחתיו ולצידו ועליו, כאילו היא מבקשת לגרד בו את יגון חייה.

תחילה היה נדהם ומאושר לנוכח תובענותה שטרם נתקל בשכמותה מימיו, אך עד מהרה נלחץ מפני הצורך להיענות לה מיד, וחש כי אברו נבהל ומצטמק. ‘ימח-שמן של נערות-הזוהר התל-אביביות המנוסות הללו,’ טירטר מוחו כדי להתגונן, 'לו רק היו יודעות איך הדבר נראה אצלי כשאני לבד באמבטיה, היו קופצות מתימהון עד לתקרה – " ובחשאי שלח ידו למפשעתו, לקראת המיתקפה הקרובה.

מירה לא הניחה לו. היא משכה ידו אליה כמקנאה בתענוגו, והורתה לו ללטפה שם אצלה, והחלה נאנחת בקול רם, ואילו את ידה הניחה אצלו, ותפסה ומשכה וגילגלה ולשה ולחצה והכאיבה-ממש עד שנותר באצבעותיה בדל-חמקמק שלו שאינו ממלא אפילו את כף-ידה.

חיימסון הזיע. וככל שהתרגש הורע המצב. היא התפרקדה תחתיו מתוך תקווה שהמגע עימה יעוררו, וכדי לרצותה התחכך בה בפראות-מכוונת, מחקֶה תנועות-משגל ואינו חודר לתוכה, ולבסוף, בייאושו, הפך אותה על בטנה מתוך תקווה שאחוריה החשופים יגרו אותו, וגם זה לא עזר.

וכשהחל מפשפש יותר מדי באותם הררי בתולים-לא-בתולים שלה, זרקה אותו מעליה, נרגזת.

"אני רואה שאצלכם, הפקידים, צריך להיכנס רק בדלת האחורית, וגם זה לא עוזר – "

“מה יש?” השיב חיימסון, נפגע. “לוקח זמן לאנשים להתרגל אחד לשני.”

“אני מקווה שאתה לא אימפוטנט או משהו דומה לזה. עם בעיות?”

חיימסון שתק. מה התנפלת עליי? היית צריכה לראות אותי באמבטיה. לשניים הייתי מבתק אותך, עד לגרון, אני, אני –

אפי, אפי, הן אומרות לו –

“שמע אפי,” אמרה. “נעשה לי קצת לא נעים שאתה מסתכל עליי כך. לא כדאי שנתלבש כבר?”

“את לא מאמינה לי?”

“אני מאמינה רק למה שהעיניים שלי רואות!”

“אפשר גם סתם כך לשכב כך ולהתחבק.” רמז בעדינות, וניסה לממש את הצעתו.

“די. אתה כולך מזיע.” דחתה אותו. “זוּז. אני לא אוהבת משחקים אינפנטיליים.”

“יותר מדי אור כאן.” התנצל.

“אני מכירה את התירוצים האלה.” אמרה. “אתה לא הראשון שאני פוגשת מהסוג הזה. תל-אביב מלאה בכם.”

“אני יכול להביא את המאוורר? אולי אז יהיה יותר נעים?”

“לא תודה, אפי,” אמרה מירה וקמה והחלה מתלבשת במהירות. “אבל אם אתה רוצה לעצמך, בבקשה. מפני שאני כבר הולכת.”

בקושי שם על עצמו את מכנסיו ומיהר אחריה לדלת, יחף.

“אתה לא מוכרח לספר בפרטות לאיה ולרמי על כל הפיאסקו הזה.”

“אפשר לצלצל אלייך?”

“זה בסדר. אני אצלצל אליך.” אמרה וכבר סגרה אחריה את הדלת.

 

פרק 13

חיימסון, מושפל ועייף, נותר לבדו בבית, האזין לבראנדבורגים, לש פירורי-חלה והירהר במירה ובמלי. למחרת במשרד, הסתבך בטיפול בתלונה נגד חברה לתעשיית-מזון, והסתבר שיהיה צורך להתנצל בפניהם. עיתון צהריים בישר הקמת שתי התנחלויות נוספות בהרי אפריים ומקרה-אונס נוסף שביצע “האנס-המתנצל” באפיק נחל מוסררה, ליד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון, בנערה בת שש-עשרה.

למירה לא טילפן, גם לא לאיה ורמי. ורק חש צורך עז לפגוש במלי בִּזְיאדה השמנמנה ושחומת-העור. מאז אותו מקרה לא ראה אותה כי נהג לצאת מוקדם בבוקר לעבודתו, ובחוזרו כבר סיימה מזמן את יום-עבודתה השבועי.

בהגיע היום החליט אפוא להתחלות ולא הלך לעבודה. הוא העדיף הִתחלות על פני לקיחת יום-חופש, כדי לא להסתבך באמתלאות ותירוצים להישארותו בביתו. בתשע בבוקר הבחין במלי מבעד לתריסים המורדים-למחצה של דירתו. היא הסתכלה פעם ופעמיים לעבר חלונותיו. ונדמה היה לו שחייכה לעצמה בשובבות, כנזכרת בדבר-מה.

אפי, אפי, הן קוראות לו –

הוא פתח את התריס וחיכה עד שתצא פעם נוספת למרפסת. וכשיצאה, עוד הטרם הספיק לומר מילה, הגישה אצבע אל שפתיה לסימן – הס! – ואותתה לו שאחר-כך תעלה היא לדירתו. הוא מיהר לסגור את התריס. ואמנם, מבעד לחרכים הבחין שבעלת-הבית נמצאה אותו יום אף היא בדירה.

קרוב לארבע שעות ישב חיימסון בדירה המוגפת והמחניקה, וחיכה לצלצול הגואל בפעמון-הדלת. כל צלצול טלפון היה לו עינוי. להגזים במחלתו לא רצה, כדי למנוע ביקורים. ומצד שני לא היה יכול לומר שהוא בריא לגמרי. אפילו לקנות עיתון-צהריים, או לחנות-המכולת, חשש לרדת, פן יפסיד את ביקורה של מלי.

*

כשהיה בפעם האחרונה אצל רמי ואיה כבר החל יובלי מדבר. “אוֹטָה-בּוּס, תו-דה, עוׁד-פִּיסְטָה,” היה מבטא במלעיל, והמשפט האחרון, שפירושו – עוד חתול, נשמע מפיו כקללה פולנית. הילד נעשה חמוד, ממש יפהפה, בעל שיער חום מתולתל ופני מלאך. איה התלוננה שוב ושוב על נחירותיו של רמי, ועל דקירות בצד, מעין כאב עמום שגובר בהדרגה עד לכדי כאב חד מתחת לצלעות. פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל. ולעיתים לרוחב הבטן.

חיימסון אמר שזה עלול להיות מחוסר שתייה מספקת. חיימסון עצמו היה שתיין מובהק של מים בכל הזדמנות. הוא קרא בעיתון שגופנו מורכב מתשעים וחמישה אחוז נוזלים ורק חמישה אחוזים הם חומר מוצק, וכך כולנו חיים בתוך ים קטן וסגור של פלאזמה מלוחה-מעט ונוזלי-גוף שונים. גופנו מפריש עוד שני ליטרים של נוזל ליום באמצעות הזעה, וכמויות קטנות של מים מתנדפות עם כל נשימה, שלא לדבר על ההשתנה. וכדי לשמור על מאזן-הנוזלים הקרוי הומיאוסטאזיס, זקוק הגוף למינימום של ליטר וחצי נוזלים מדי יום ביומו. ד"ר עזרה זהר טוען שבקיץ צריך לשתות כחמישה ליטרים מים ביום. חיימסון היה שותה אפוא משקאות שונים ומים פשוטים מן הברז בכל הזדמנות, כדי למנוע את התייבשות הגוף והיווצרות אבנים בכליות ובכיס-המרה וזיהומים בשלפוחית השתן ועוד מחלות שונות ומשונות שאין הוא, תודה-לאל, יודע עליהן. איה היתה משמינה והולכת ורמי אמר לה שאפי צודק ומוטב לה לאכול פחות ולשתות יותר.

חיימסון עדיין הלך-שבי אחר תואר-פניה של איה. שערה השחור, החלק, פני המדונה החיוורות, שבקיץ היו עוטות גוון שיזוף מלבב. עיניה הירוקות, הבורקות. עורה החלק, ללא נקודת-חן אחת, ללא בליטה או בהרת עד היכן שהעין מגעת. בעיניו עדיין היתה יפהפייה. לו זה לא הפריע שהציפורניים בידיה וברגליה, שהיו משוחות, אם רק הקפידה עליהן, באדום-זרחני – היו קפוצות וגסות-מעט, אף כי אין פגם בצורתן. מעוגלות כלפי פנים כאילו היא נמצאת ממתינה לקראת זינוק או בעמדה של חמדנות שהתאבנה. ומקצות-אצבעותיה המעוקלות מתגלה איזו תכונה של המוניות-שבאופייה.

את התיאור הזה מצא להפתעתו באחד מסיפוריו של אורי בן עמי. מאז שהכיר את איה באמצעות רמי, בעקבות הקשר שהתרקם ביניהם בעבודה (רמי היה אחראי על כמה תביעות-לדוגמה נגד חברות שניסו לעקוף את חוק ההגבלים-העסקיים) – נעשה חיימסון קורא-מושבע של ספרי אורי בן עמי וזאת מסיבה אחת בלבד – סקרנותו לגלות עוד ועוד מצפונותיה של איה. היה בוחן בשבע עיניים כל פיסקה, ומעלה השערות מפליגות בדבר חלקה המכריע של איה בכתיבה נאטוראליסטית זו. תיאור נועז של גופה. משפט מפולפל שאופייני דווקא לה. ניתן לומר שבמידה מסויימת התאהב בה בעקבות עקבותיה אלה. וכשהיה מבקר אצלם היה מתבונן בה וחש שיש לו בה איזה חלק אינטימי, נסתר, שנשקף לו מבעד לבגדיה, והיה גם בועל אותה אחר-כך בהזיותיו בעקבות קטע זה או אחר בספר של אורי בן עמי, דבר שלא אירע לו מאז קרא בנעוריו את “השאלה המינית” של אוגוסט פורל.

עכשיו הבין, אם כי מזווית-התייחסות מפתיעה-במקוריותה, את דבריה של מבקרת ספרותית אחת ב“מעריב” שאמרה על ספרו האחרון של אורי בן עמי שזה סוג של ספר שהצרפתים אומרים עליו שקוראים אותו ביד אחת.

הוא לא היה מסוגל להבין את רמי, שאדיש לקיומם את תיאורים כה מפורטים ואינטימיים של אשתו בספרות העברית. הרי לא ייתכן שהוא גאה בכך! אפילו סוסה גזעית ומשובחת זקוקה בחייה לרוכב מנוסה אחר, ולא להיות איזו רְכוּבָה ציבורית –

האם מוטב היה אילו על כך שוחח עם מירה בשבת? שהרי עם מלי בִּזְיאדה שעומדת לבוא כל רגע ולהרטיטו במבושיה הגלוחים והזִיפנים ובריח-זיעתה החמצמץ ובהבל-החם העולה מגופה ובגוון עורה הכהה כשל זונת-רחוב צעירה – אין הוא נותן אמון עד כדי כך שיספר לה על חייו הפרטיים.

בעיתון היתה ידיעה שאישה אחת מחולון נסעה באחת-עשרה וחצי בלילה באוטובוס ופתאום הרגישה שמישהו ממשש את שדיה. היא קראה לנהג להסיע את האוטובוס לתחנת-המשטרה, ושם עצרו את החשוד. והלא הוא, חיימסון, בן-אדם רציני, למרות שהוא מחכה עתה למלי בזיאדה הפקידה הקטנה על-תקן-של-עוזרת-בית שבאה לעבוד בעיר הגדולה כדי להיפתח לקראת הרפתקה מרגשת ולהימלט מפני בעלה שאינו מרחם עליה ואינו מתחשב מדי לילה בה ובפותה הצרה שלה.

והלא הוא, חיימסון, הינו במידה מסויימת אדם בעל מעמד ציבורי שפניו מוכרים-למדי מ“כלבוטק” – ולא איזה מששן אלמוני באוטובוס בחולון, והשאלה המרכזית היא בדיוק כמו שאמר הסופר פנחס שדה בראיון במוסף-השבועי – באמצעות מה החליט אלוהים להביע את עצמו בשלב זה של ההיסטוריה הישראלית?

האם זה, כחששו של חיימסון – באמצעות ההתנחלויות ו“גוש אמונים” ואיקה ישראלי ואורי זוהר ופופיק ארנון (שגם על אודותיהם היתה כתבה מפורטת במוסף-השבועי, עם תמונותיהם “לפני” בתור בדרנים, ו“אחרי” בכובעים שחורים ובזקנים) – או במכתבים ששלחה חבצלת לפנחס שדה (גם על כך היתה כתבה מפורטת במוסף-השבועי), או באמצעות עוזרות-בית מזרחיות שאינן מתעניינות הפוליטיקה ובטהרת המשפחה ושעולות גלוחות-ערווה אל אפריים חיימסון המשכיב-הלאומי ומתפרקדות כדי להעניק לו אחד משישים מטעמו של גן-העדן –

או באמצעות הערבים שמבקשים לשחוט לילה אחד את כל עם-ישראל, מן הקוזאקים של הרב כהנא ועד הקיבוצניקים של “שלום עכשיו”, ממטולה ועד שארם-א-שייך, מקרני שומרון וירבעם בן-נבט ועד ה“קאנטרי קלאב” ורחוב אבן-גבירול –

כן. אך מה על החווייה הרליגיוזית של היחיד?

אם פילוסוף יהודי נודע יכול לאכול קותלי-חזיר, כפי שהיה כתוב באחד העיתונים, ולהימצא בזיקה דיאלוגית של אני-אתה עם אלוהים – אזיי מלי בִּזְיאדה אינה טובה אך גם לא גרועה מן הרבי מלובאביץ' שיושב בניו-יורק, שכן ישראל, אף-על-פי שחטא, אז אם הוא יושב בישראל, יהודי טוב הוא, מפני שאינו יושב בגולה. לא? מה היה אילו על כך דיבר עם מירה במקום להציץ אל אחוריה האשכנזיים מיד בפגישה ראשונה, ועוד להיכשל דווקא באותו תחום שהוא יודע שביכולתו להגיע בו להישגים מפליגים!

ואז, צלצול בדלת, והינה מלי, חייכנית, ופניה סמוקות מהתרגשות או מן העלייה החפוזה במדריגות, ומיד היא נבלעת בדירתו כחוששת פן יבחין בה מישהו. יראת-כבוד ילדותית ניכרת בה למראה ספריו ותקליטיו. מקום-בדידותו נראה בעיניה כארמון שבו שוכנים החיים האמיתיים, העשירים, התל-אביביים. וכמה שונה הדבר מגישתה של מירה, שבסיור ראשון לא חסכה הערות בדבר שינוי פני דירתו.

“יש לך עור לבן כזה, יפה,” אמרה מלי כשהגיעו למיטתו והיא ליטפה אותו כאוצר. הוא שיקע פניו בשדיה העצומים, שהיו רכים ושחומים, יונק את ריח-זיעתה עם פטמותיה הרפויות. הכול פעל אצלו הפעם זמן-ממושך כהלכה אבל לחדור אליה לא הצליח. היא נותרה סגורה. “אני חושבת שאני צריכה לעשות ניתוח כדי לעשות את זה יותר גדול.” – ואז הוא ניסה לעשות את זה קצת בכוח. “אתה מכּאיב לי,” – מכּאיב היא אמרה, “אתה מכּאיב, די,” – הוא נטה על צידו כדי להיטיב לה באצבעותיו. זיפי שערה הגלוח עוררו בו תחושה של זרות, כאילו הוא נוגע באבר-מין של זונה שחוּטְאַה-לְמִשְׁעִי, או מנשק לחי של גבר. כל זה התרחש כמו בחלום. פניה הסמוכות לשלו החלו מאבדות מרכותן, חריצים-חריצים סמוקים-חומים של התקשחות-התאווה, שכמו ביקשה להתנקז מקירבה ברשת צפופה של קמטי-עווית, והיא נתונה בה ואינה רואה אותו למרות שעיניה פקוחות וגדולות. ואז היא החלה נאנחת, צועקת:

"תכה אותי, תכה אותי – "

הוא לא הבין מה רצונה. הלא רק אצבעותיו נוגעות שם, ואיך אפשר להרביץ בדבר הלח והמפרפר הזה? ואז גהר על פניה ללטפה בשפתיו, אך היא דחתה את ראשו מעליה כאילו נגע משהו שאסור לעשותו, ותפסה והעלתה את מותניו עליה, ובעוד אברו מחפש ואינו מוצא לעצמו דרך, הוליכה היא את כף יד ימינו לשיפולי ירכה והיכתה עימו יחד באחוריה מכה יבשה וקשה. "תכה אותי תכּאיב לי, ככה – " וחיימסון, מבולבל וקרוב להזריע, החל מטפיח סטירות על עגבותיה שהיו שריריות ונוקשות. ואז חש, ללא שמץ תענוג, כיצד הוא נמס בחמימות שבפתח-ערוותה הצר, מתפרק מאוניו ומתיז על בטנה. ועד מהרה נרגעה גם היא, ורק איזו נהמת-בכי עולה ויורדת ואוזלת בה, כצפירת-ארגעה.

“יא איך שליכלכת אותי! בחיים לא יֵצא ממני הריח הלבן הזה שלך. אני אלך להתרחץ?”

חיימסון התבונן בחמוקיה הרפויים הכהים, בגופה הדשן ובאחוריה שהיו צרים ושריריים לעומת החזה המשתפך. צירוף של נערות ואימהוּת. כפות-רגליה היו תואמות להפליא, ללא פגם. והאצבעות יפות, שחמחמות וחלקות. הוא היה אסיר-תודה לה על שהתירה לו לענגה ולחזות בזיו-פניה ברגע הכמוס, אך היתה בו גם איזו טינה כלפיה על שנהנתה והותירה אותו עתה ככלי-ריק ולא הניחה לו לחדור אל תוכה. עתה קמה לאיטה, כשהיא מחזיקה ידה על מבושיה הלחים כמו כדי לא ללכלך את הריצפה, ונעלמה לעבר המקלחת.

חיימסון קם. הוא היה מונה בקפדנות את מעט הפעמים שבהן הצליח להשכיב אישה, ועכשיו לא ידע אם זאת נחשבת פעם, או לא. והדבר הציק לו ממש כשם שהציק לו עתה, בעוד מסתכל על מלי במקלחת, עניין המגבות המסריחות. בין מגבותיו היתה אחת, ישנה ודקה מרוב שימוש. ופעם, לאחר שהתלכלכו כל מגבותיו השעירות והעבות, השתמש בה יום, ועוד יום, ולמרבה הפלא כלל לא הסריחה כאחיותיה העבות. אולי משום שהתייבשה מהר. רוח של ממציא נחה על חיימסון כאשר הגיע למסקנה שתקן מגבות-הרחצה העבות והשעירות מופרך מייסודו, וכנראה אינו אלא תעלול פרסומת מצד היצרנים. אך כשהחל מדבר על כך ברצינות, בתוקף עבודתו במשרד, חש באיזו שתיקה של זרות שנוצרת סביבו.

ואז –

“נו מה אתה מֵסתכל עליי כמו שלא ראית אף-פעם ערומה,” הפקיע אותו קולה של מלי מהרהוריו. מֵסתכל היא אמרה, בצירה תחת המ"ם. צריך לתת לה מגבת. כפות רגליה יפות באמבטיה הלבנה שלו, אבל, אחת כזאת, במגבות שלו –

וכאילו קורא-מחשבות נמצא מעברו השני של קו-הטלפון, צילצל המכשיר אותו רגע ממש, והוא נטש את מלי שנוטפת מים, ועל שדיה הכבדים, השחומים, טיפות גדולות של סרט-פרסומת לסבון.

“אפי שלום! מה איתך, אתה עוד חי? אני מדברת מבית-הספר…”

“מה? מי?…” התבלבל, לופת את השפופרת. “מי פתאום? אה, כן…” – מירה! – “צלצלתי אליך לעבודה ואמרו שאתה חולה היום…” – “אוה, לא, זה שום דבר מיוחד,” התפתל, ערום, מזיע, “רק סתם התפנקות…” – “למה אתה לא עונה תיכף? חשבתי שהתפגרת…”

והיא בישרה לו כי לפנות-ערב, רק תנוח מעט אחרי בית-הספר, תבוא אליו. ואם אינו חולה מסוכן, יוכלו ללכת להצגה ראשונה, אולי.

המקלחת שקטה ומלי הופיעה, נודפת ריח סבון משובח, רכה ואימהית ומפוייסת אך זרה. זרה כל-כך בדירתו. כאילו היא בת לעם אחר.

ומיד החלה מתלבשת.

“זאת האישה שלך צילצלה?”

“אמרתי לך שאני לא נשוי,” נעלב שחשדה בו שרימה אותה. איזו זכות יש לה? הרי היא עצמה נשואה. ‘הבעל שלי יהרוג אותי מהריח הזה שלך!’

“זאת בטח תתחתן איתך. היא מדברת כאילו אתה שייך לה.”

“מה את ממהרת?” שאל אותה חיימסון בשפה רפה.

“צריכה לחזור הביתה. הילד שלי כבר בטח חזר מבית-הספר. זה מטפס על הקירות. הורג את אימא שלי.”

בעיני חיימסון היה מבט נוגה וקצר-רוח.

“אין דבר,” אמרה לו. “אנחנו נוכל תמיד להתפגש קצת בצד. רק אל תאהוב אותי.”

להתפגש, תאהוב, היא אמרה.

וכשהסתלקה החל חיימסון לנקות היטב את הדירה כאילו הותירה אחריה מלי איזו הווייה זרה ומסגירה. ברדיו הודיעו כי בטי פורד, רעיית נשיא ארצות-הברית לשעבר, עברה ניתוח קוסמטי למתית עור-הפנים. מחבל נידון למאסר-עולם. שר-החקלאות הודיע כי צפוי גידול נכר בייצוא החקלאי. ואיר זוהר עמד בראש קבוצה של בני-ישיבה שפלשו למיבנה של ישיבת “עץ-חיים” ברובע-היהודי בעיר-העתיקה. הוא שטף את האמבטיה היטב-היטב. זרק את המגבת שמלי התנגבה בה – עמוק לארון הכביסה המלוכלכת. החליף את המצעים שבמיטה. פורר את זנב-הסיגריה שעישנה מלי ושטף אותה עם המים באסלה שלוש פעמים, כי המים התמלאו פירורי-טבק. איוורר את החדרים. ואת עצמו רחץ היטב וזילף מי-גילוח ריחניים על כל גופו כדי להחניק את ריח הזרע שנדמה היה לו שנודף מכל פינות הדירה.

אפי, אפי, הוא אומרות לו –

 

פרק 14

יומיים לפני-כן התקשרה מירה טלפונית עם איה ושאלה מה זה עושים צחוק ממנה כששולחים אותה להכיר אימפוטנט.

הן קבעו להיפגש למחרת לפני-הצהריים בקפה “אוסלו” לא רחוק מדירתה של מירה. מירה לא לימדה אותו יום. היא באה ראשונה. בפינה ישב שפוף המשורר רטוש וסימן קווים בעיתון “הארץ” שהיה פרוש לפניו על השולחן. מולו ישב איזה איש מוצק ונמוך, עטור-זקן, עם מבט של חולה-ספרות בעיניים. מירה אהבה את שירי רטוש ואף לימדה מהם. "העֶלם הרך הזה / אשר היה / עפר תחת כפות / רגלייך – / אשר צדה לנפשך / ולא מצא כי אם את / יצועייך – / נאסף עתה אל / עולמו – / לעשות מלחמה / ושלום / לבדו – "

חוץ מברנר נהנתה מירה מרוב-רובה של הספרות העברית החדשה – זלדה, עגנון, גנסין, דבורה בארון, אלתרמן, יזהר, ומן הצעירים כמובן עמוס עוז ו-א.ב. יהושע ואפלפלד, ועמיחי ואבידן ודליה רביקוביץ וזלדה, ועמליה כהנא-כרמון ויונה ולך והדרה לזר ואידה צורית ויעל מדיני והיתה חתומה על “סימן קריאה” ו“הספרות” וקונה את “עכשיו” ולא מצאה עניין ברוב סופרי דור הפלמ"ח חוץ מיזהר, כמובן; ראשה היה כבר כפרלמנט של דיעות וגישות והערכות מפני שדמותו הדומיננטית של פרופ' אביגדור ברנע היתה רודפת ומלווה אותה בכל קריאותיה, מה עוד שהוא עצמו החל מפרסם לאחרונה “סיפורים-מופתיים” בעלי יסודות צורניים-טהורים וסגנון סטרילי הרמטי, ובשם בדוי דווקא – ב. גדור, ואומץ לא היה בה להודות שאין היא מבינה בהם אפילו משפט שלם אחד.

היא העריצה את וירג’יניה וולף ואייריס מרדוק ואת זלדה ואלי ויזל, וניסתה שלוש פעמים להתחיל לקרוא את “בעקבות הזמן האבוד” בתרגום האנגלי ועדיין לא התייאשה. לעומת זאת הסתפקה בראיית הסרט “יוליסס” עם ריצ’ארד ברטון ולא ניסתה לקרוא את הספר, האנגלית שלה לא הספיקה לשם כך, אבל גם את ג’ויס העריצה. חברותיה המורות היו עומדות לא-פעם נדהמות לנוכח היקף ידיעותיה בספרות ומתפלאות בינן לבין עצמן איך בחורה בעלת טעם כה תרבותי ומעודן היא גם שכבנית כזאת.

ואולי דווקא משום כך.

היא לא יכלה, למשל, לסבול סופרים כרחל איתן, שספריה נראו לה כמין המשך למדורי הרכילות בשבועונים. גם פנחס שדה הרגיז אותה. וגדעון תלפז. ואילו כלפי אורי בן עמי היה לה יחס מיוחד, אמביוואלנטי. מצד אחד הוא ראוי לכל גנאי על מה שעשה לאיה. ובכלל, בשביל מישגלים היא לא צריכה את הספרות. מצד שני, כשרצתה להשׂביע ולחוש איזו נקמה מתוקה באיה, או סתם סקרנות, היתה דווקא מחפשת אותה בספריו. אבל איך אפשר להתייחס ברצינות לסופר שאחר-כך אומר בתוכנית “שאלות אישיות” בגלי צה"ל כי אם הוא יכתוב פעם רב-מכר, או אז הוא היה רוצה שאנשים יקראו בספרו מתוך סקרנות וסלידה ורוגז ושלא תהיה בספר אפילו שורה אחת שתיראה כאילו נכתבה כדי למצוא חן בעיני הקורא.

גם אריקה ג’ונג עוררה בה רתיעה. יהודייה אמריקאית אכסהיביציוניסטית אינטלקטואלית ומופרעת שמשתמשת באבר-המין שלה כדי לכבוש את העולם, ועוד קוראים לזה ספרות פמיניסטית. מירה לא העריכה סופרים שחושפים בספריהם את חייהם הפרטיים וכותבים בלי בושה מה אכלו לארוחת-בוקר ואיך ישנו בלילה. היינריך בל, למשל, מה כולם מתפעלים מהיינריך בל? למלא שני עמודים על איך מנגבים את התחת! יש מספיק לכלוך בחיים גם בלי זה. ובספרות אני מחפשת משהו אחר, חגיגי, שלא לדבר על המגעיל פיליפ רות שאת מי מעניינת העצירות של אביו?

האם לגשת אל רטוש? מזה שנים התכוונה להזמין אותו לפגישה בבית-הספר, אבל את מיספר הטלפון שלו לא היה אפשר למצוא. וכאשר החליטה סוף-סוף לגשת אליו, הוא כמו השתופף עוד יותר על מקומו והתבונן בה באלכסון במבט מלגלג-קמעה ובחיוך עייף – והינה באותו רגע ממש הופיעה איה מתנודדת בפתח ומילאה את בית-הקפה כולו בהווייתה הצחקנית והמושכת תשומת-לב ובעיניה הירקרקות שמבריקות תמיד, ובחופשיות הליכותיה – וכבר לא היה טעם לגשת אל רטוש.

הן ישבו בחוץ, בקצה העיר, מול רצועת-הירקון ששטה בה מדי פעם סירת-חותרים. לצד הגשר שהמה מכוניות שטסות העירה והחוצה. ארובת-רידינג ושדה-התעופה עם המטוסים הקטנים והדאקוטות הנוחתים כשירות-מוניות אווירי. קבוצה של צעירים וצעירות בהירים מאוד, מארץ-צפונית, שמתגוררים באכסניית-הנוער הסמוכה, ישבו לשולחן עם תרמילי-בד ומפות צבעוניות וביררו כיצד להגיע לכאן ולכאן, ומילאו בכתב-צפוף איגרות-אוויר כחלחלות.

איה התאוננה על מיחושיה. הרופאים אינם מוצאים דבר. אחד מהם אף רמז שאולי הסיבה היא נפשית. משהו כמו – חוסר תשומת-לב מצד הסביבה הקרובה. אצלה! רופא אחר, קשיש, מקופת-חולים “מכבי”, דוקטור הרבסט, הציע שאולי כדאי לה בהזדמנות להיכנס לבדיקות בבית-חולים. זה אף פעם לא מזיק.

מירה האזינה באוזן אחת. איה הבשרנית, האוהבת-חיים, שטורפת טורט-גלידה וכבר מהרהרת ודאי במנה נוספת – היא ומחלות! הסיבה היא ללא ספק נפשית. רמי מאס בה והיא בו, ולאיש מביניהם אין אומץ להודות בדבר ולהסיק מסקנות.

“את יובלי הקָקֶר הקטן השארתי עם אימא שלי.” אמרה איה. “ואורית’לה חוזרת מגן-חובה בשתים-עשרה ורבע וצריך לטגן לה את הקציצות מפני שהיא לא אוכלת שום דבר מבושל שהיה מונח במקרר, רק טרי. וזה כדאי לך שתדעי אם אני אמות פעם.”

“אַיוּשׁ, אולי מספיק?”

“דווקא את ורמי מתאימים זה לזה. עכשיו אני כבר יכולה להיות קצת אובייקטיבית. אז מה, מירוּשׁ, אפי לא מספיק טוב בשבילך?”

“זה אצלך סגולה לדיאטה?”

“מה?”

“כל הדיבורים המאקאבריים האלה, כמו אימא שלי – אני אמות לך!”

“בחייך, מירל’ה, נמאסו עליי האימהות האלה, שלי, של רמי. בואי נדבר על משהו יותר שמח. אני משתגעת אחרי טורט-הגלידה הזה, היתה כאן שיכבה שלימה של חלווה.”

“אז תזמיני לך עוד מנה.” אמרה מירה, שהסתפקה בספל-אספרסו. "אם זה רק מסתדר לך עם הדיאטה שלך – "

"אני רואה שקמת היום על צד שמאל – " אמרה איה, “אימפוטנט, אימפוטנט! את השתגעת או מה? יש לך איזה מחסן נסתר של גברים-פנויים יותר טובים ממנו?”

“אם ארצה אז כמוהו יהיו – תריסר.”

“כן? איך את בכלל מגיעה להכיר אותם בתריסרים?”

“מה הבעייה? יש לי תא-דואר.”

“מה? בחייך! את בטח מתלוצצת.”

“את לא מאמינה? זה פה בסניף-הדואר הקרוב – 22135.”

“מה פתאום תא-דואר? ואיך בכלל מגיעים דרך זה לגברים? מה, את נערת תא-דואר? זה נדמה לי לוקח קצת יותר מדי זמן, עם הדואר שלנו.”

“מה נדלקת פתאום? אני את מיספר הטלפון שלי לא מוכנה לתת סתם כך. זה ברור, לא? אז אני נותנת מודעה בעיתון, ומצלצלת אחר-כך, לפי המכתב, רק אל מי שמתחשק לי לנסות.”

“תשמעי מירה, את ממש בחורה עם ביצים. כשאני הייתי רווקה עוד לא היו טכניקות כאלה.”

“שלא תהיינה לך אשליות שזה מי-יודע-מה כי אל”ף: את זה אני עושה רק בתקופות של בצורת. ובי“ת: התוצאות הממשיות די עלובות בסך-הכול. רוב אלה שפונים הם נשואים, וזה מתברר כבר בטלפון או בפגישה ראשונה. ומי שלא נשוי הוא בדרך-כלל קצת קוקו או איזה גרוש-מתוסכל שרוצה לזיין אותך וכל מישהי אחרת שמתחת לגיל סבתא שלו כדי לחגוג את החרבּון של הנישואים שנהרסו עליו, או איזה גבר מזדקן שחושב שאת נערת-טלפון, או דון-ז’ואן מזרחי צעיר שמסביר לך שהוא יודע איך לתת לבחורה את הסיפוק שלה מפני שהעדינות חשובה לו בעיקר והוא לא אחד שאחרי שקיבל את הסיפוק שלו מסתובב לצד השני. אחד הציג עצמו בטלפון בתור איש-עסקים בגיל שלושים-וחמש, מרוויח מצויין, עם מכונית, ומחפש ידידה. החלטתי שזה נשמע לא רע, ובייחוד שהוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות.”

“השתגעת? הוא מבוגר ממך!”

“טוב, אז לצורך ההיכרויות האלה, ובכלל, כשאני פוגשת מישהו חדש, ואם לא איכפת לך – גם בקשר לאפי, אז אני שלושים-וחמש לכל היותר.”

“אל”ף, אפי כבר יודע. ובי“ת, אם תמשיכי כך, מירל’ה, את תיכנסי עוד מעט למיטה עם התלמידים שלך!”

“את עם ההגזמות שלך! אני רואה שאין טעם לספר לך.”

"לא, להיפך, תמשיכי, תמשיכי, אני מתה לשמוע – " איה כבר היתה באמצע המנה השנייה של טורט-הגלידה.

"בקיצור, נפגשנו בפתח של בית-הקפה, הוא ניגש אליי, הציג עצמו בשם הפרטי, יואל, כפי שהזדהה בשיחה הטלפונית. הושיט לי לשלום יד מחוספסת, יד של פועל, לחה מִזיעה-קרה. ישבנו. הוא נראה בן ארבעים לפחות. מדוכדך ועייף. אמרתי לו זאת.

"‘כן, אני עייף,’ ענה בקול שנשמע בקושי, 'אני קבלן לכל מיני עבודות של צבע, רמונטים וטאפטים. מרוויח מצויין. כמו שאמרתי לך בטלפון, שאני מדבר ממקום העבודה שלי, לא מהבית, מפני שאין לי חיים בבית – "

"‘אתה נשוי?’ שאלתי אותו כאילו בהפתעה, למרות שהבנתי תיכף.

"‘בטח שאני נשוי, את לא הבנת מן הדברים שלי?’

"‘הבנתי שקראת את המודעה שלי. והבנת פחות או יותר שאני בחורה משכילה שמעוניינת בבחור רק למטרות של היכרות רצינית. זה לא אומר שצריך לחשוב תיכף על נישואים, אבל בוודאי שאין לזה טעם אם כבר מההתחלה אתה נשוי למישהי אחרת.’

“‘תראי, אני אמרתי לך בטלפון שאני מחפש ידידה רצינית, כן? מישהי שאפשר יהיה לצאת איתה לבלות, לשוחח, שיהיה מעניין, רציני, בבית אין לי את כל זה. אשתי לא יוצאת אף פעם מהבית. רק הילד, המשפחה שלה. המשפחה שלי. טלוויזיה. כסף. טלוויזיה. כסף. ועוד פעם טלוויזיה. די, נמאס לחיות כך כל החיים. אני רוצה ידידה בשביל לבלות, ללכת לקולנוע, לשחיית-לילה, למועדונים סגורים כמו באכדיה, בהילטון. אלה החיים האמיתיים. נכון שאני קצת מוגבל, מפני שאם מישהו מהמשפחה יראה אותי, זה יהיה רע מאוד בשבילי בגירושין. אבל יש מקומות שאני בטוח שהם שלא מכירים אותי, ולקולנוע לא מוכרחים ללכת דווקא בתל-אביב. אפשר לנסוע במכונית שלי לכל מקום בגוש דן ואפילו יותר רחוק. תשמעי, אצלי גם הגיל לא כל כך חשוב, אם כי אני מעדיף אישה עם ניסיון, שתבין יותר טוב את הצרכים שלי. מפני שלי יש צרכים גדולים. אני לא מתבייש בזה ובטח לא מסתיר את זה. אני צריך הרבה.’”

“‘למה אתה מתכוון?’ – אני שואלת אותו, למרות שכבר הבנתי.”

“תשמעי מירה, את הרי ממש… פאנטאסטי… אני ממש לא מאמינה! את בטוחה שלא המצאת את זה מאיזה עיתון?”

“אני נראית לך שקרנית?”

“לא. אני מוכרחה להודות שלא.”

“בקיצור – ‘הרבה, לפחות שלוש פעמים ביום,’ – הוא אומר לי, וידי הפועל המזיעות והקרות שלו מטיילות בעצבנות על השולחן ומשחקות בספל, בכפית, במפית ובסוכר. ‘אני אוהב את זה, וזה בכלל לא מכביד לי על החיים ולא מסבך אותם כי כשאין לי אישה, אנו מאונן. אני עושה את זה הרבה, אפילו באמצע העבודה, כדי להתרוקן מהלחצים. אבל אני מעדיף לעשות את זה עם ידידה.’”

“כך הוא אמר, לאונן?”

“כן.”

“תשמעי, איך שהזמנים השתנו, מירה, אני בתור רווקה, הייתי ממש מפחדת לשבת עם אחד כזה.”

“מה יש? את חוששת שהוא ימרח לך את הגלידה ישר על הפרצוף או משהו כזה?”

איה צחקה והשתתקה, וחדלה לגרד בכפית את השיירים הבלתי-נראים של טורט-הגלידה, שדבקו לצלחת-הזכוכית החומה, המוארכת.

"בקיצור – ‘תארי לעצמך,’ – הוא אומר, ‘שאני אפגוש פה בקפה נערה בת שש-עשרה, מושכת מאוד, יפה מאוד, עם חזה קטן, בולט, ומכנסיים קצרצרים, ואני אגש אליה ואגיד לה דוּגְרִי שתבוא איתי לחדר כי אני רוצה ללטף אותה, לחבק אותה. היא תקים צעקות ותזמין משטרה. תחשוב שאני משוגע, מניאק. אבל בחורה רצינית כמוך תבין אותי. מקסימום – תגידי לי שאת לא מעוניינת, ולא יקרה כלום. ככה זה, בין ג’נטלמנים. בחורה כמוך בטח יודעת מה היא רוצה, מה חסר לה, מה הטוב ביותר בשבילה, ואת גם תדעי להעריך כראוי מה שיואל יכול לתת לך. אבל תראי, אני רוצה להיות ‘פייר’ איתך. אני בטח לא אוכל להיות איתך כל השבוע. אני צריך להיות זהיר. אם יתפסו אותי, אז כמו שאמרתי לך, זה יהיה נגדי בגט.’

"‘ומה יהיה איתי בשאר ימי השבוע?’ – אני שואלת.

“'מה יהיה איתך בשאר ימי השבוע? – אז אני אגיד לך את האמת, דליה – '”

“מה פתאום דליה?”

"מה חשבת, שהשתגעתי לגלות לאחד מופרע כזה את השם האמיתי שלי? מתערבת איתך שקוראים לו יואל בדיוק כמו שדליה היה שמי. אז השמוק הזה אומר – ‘אני אגיד לך כבר את האמת, דליה, שאם את תהיי איתי, אם נסכים, אז אני לא ארשה שמישהו אחר אפילו יגע בך!’

"‘אבל מה אני אעשה בשאר ימי השבוע?’

"‘מה – פעמיים בשבוע לא מספיק לך?’

“הזכרתי לו שרק לפני כמה רגעים אמר שהוא צריך מזה הרבה, שלוש פעמים ביום. ואז נדלק לו איזה אור של מוּכֶּה, של מסוכן, בעיניים, ממש רועד כשישב מולי, ואמר: ‘אז בואי ניגש פה לשבת בפארק כמה זמן. תעשי את זה בשבילי, טוב? אין לך מה לפחד, אנחנו לא נלך לשכב בגן-ציבורי, איפה שילדים משחקים. אז רק לכמה רגעים. תעשי את זה בשבילי, טוב? נשים עלינו את המעיל, על הברכיים,’ והיד שלו, מתחת לשולחן, החלה מתחככת בעצבנות מן המותן לירך שלי. ופתאום הבנתי מה הוא רוצה ממני, ונעשה לי מין גועל כזה מכל המשחק, שקמתי ובלי לומר שלום יצאתי. הוא ניסה לצאת אחריי ונדמה לי שגם שמעתי אותו אומר כמה מילים לא-ברורות, אבל היה עליו לשלם למלצרית, כדי שלא יחשבו שהוא בורח, ואת ההפסקה הקצרה הזאת ניצלתי, והיה לי מזל, עצרתי מונית והסתלקתי מכאן.”

“מכאן?”

“נו בטח, מדוע אני מספרת לך? זה כאן קרה הכול. בדיוק בשולחן שאנחנו יושבות אליו. והוא ישב איפה שאת. נסעתי עד רמת-אביב, ככה סתם. ירדתי, וידאתי שהוא לא עוקב אחריי ולקחתי מונית אחרת בחזרה.”

“ואת לא מפחדת לשבת כאן, מאז?” התלוצצה איה.

מירה החלה צוחקת צחוק מוזר.

“הוא… הוא אפילו הציע לי… הנחה… אם אני צריכה איזה רימונט בדירה שלי…”

“תשמעי,” אמרה איה, “היום אם מוצאים בעל-מקצוע טוב, לא צריך לזלזל. ובעצם, אולי דווקא אחד גס כזה, קבלן-טפטים עם איראקציה שלוש פעמים ביום, גם בשעת העבודה, היה יכול להיות שיעור טוב בשבילך, אַתְּ, עם כול השיגעונות שלך…”

אך מירה החלה בוכה, בשקט.

“הרגשתי כל-כך מושפלת… כשחזרתי… לדירה הריקה…”

“נו, נו, מירל’ה, באמת… לא התכוונתי. תשמעי, אני לא רוצה להישמע כמו אימא שלך או אימא שלי, אבל, איך את יכולה עכשיו להשוות בכלל את כל המלוכלכים האלה, המזיעים והמסריחים, עם בחור רציני כמו אפי חיימסון… אז מה אם לא עמד לו בפעם הראשונה?” הרימה קולה, “ריבונו-של-עולם, לא מגיע לו שתיתני לו עוד צ’אנס…”

השבדים או הדנים לטשו אליהן עיניים כאילו הם מבינים עברית.

“טוב. בסדר.” התעשתה מירה. מסתירה עיניה במשקפי-השמש שלה. “בעצם, כל הסיפור הזה שסיפרתי לך היה כדי לשכנע את עצמי במה שידעתי שאת רוצה להגיד לי – שאני צריכה להיפגש עם אפי לפחות עוד פעם אחת.”

אותה שעה עלה לעומתן, ממרחק-מה, גבר כבן ארבעים שהיה הלבוש ספק בגדי-עבודה ספק בגדי תימהוני מרופטים, מחזיק סולם-אלומיניום, דלי וחבילת-עיתונים.

“בואי, בואי נסתלק מכאן,” נבהלה מירה וקמה. “אני פוחדת שזה הוא.”

“שרק יבוא!” אמרה איה. "אני מחפשת אחד כזה שיצפה לי מחדש את הקירות בבית, ואם יעשה בעיות אז אני אתלה אותו בביצים שלו – "

“תתביישי איה, אורית’לה היתה צריכה לשמוע אותך מדברת כך. אני נכנסת לשם, ותרשי לי להזמין אותך.”

“יופי. תודה. למה לא אמרת בהתחלה? הייתי אוכלת עוד טורטָה-גלידה. אני בטח אמות לפני שאגיע לשבת כאן עוד פעם עם רמי.”

האיש עם הסולם חלף על פניהן לאיטו מבלי להסתכל לעברן. זה היה מנקה חלונות-ראווה.

“אם היה לי כישרון כמו שלך,” אמרה איה למירה כשיצאה, “כבר הייתי כותבת על זה סיפור.”

“מה את חושבת?” מירה כבר היתה רגועה, “שהסיפורים של ה’אֶקְס' שלך הם על רמה גבוהה יותר?”

"אני כבר לא כועסת עליו. הייתי די אינפנטילית כשהתחתנתי איתו. חוץ משני הילדים אני לא יודעת אם עשיתי עסק טוב שעזבתי אותו. טוב, שיהיה בריא שכתב עליי מחזה, אורי מרוויח מכל מה שקורה לו, אבל מה יצא לי מכל זה? שאני הולכת למות, זה מה שיצא לי – "

“תפסיקי, טיפשה! באמת כבוד גדול, להיות גיבורה באיזה סיפור-למשרתות! כאילו את חיה או מתה לפי מה שהוא מחליט בסיפור שלו.” אמרה מירה.

“ואת מזכירה לי את שני הטיפוסים האלה ב’החבובות מרחוב ההפתעות' שמעירים כל הזמן הערות בתוך ההצגה על התוכן שלה.”

“אני מתארת לעצמי שאחרי כל המליצות הנפוחות של אורי בן עמי אז לחיות עם רמי זה בוודאי כמו נווה-במידבר.”

"תלוי, זה תלוי. גם אפי יכול להדביק לך איזה טאפט, אם תרצי. צ’אוּ – "

"צ’אוּ – "

נפרדו ליד חנות-העיתונים בכיכר מילאנו, ואיה הלכה לתחנת האוטובוס 25 לרמת-אביב.

 

פרק 15

ובערב הראשון ליציאתם המשותפת, בחוזרם מהצגה ראשונה בקולנוע, מי בא מולם במדרכה המלוכלכת והצפופה של רחוב דיזנגוף – אם לא אוּרי בן עמי, שמנמן ומתולתל כמו דן אלמגור, והמקטרת בפיו, וכרגיל מחייך כאילו סבור שהכול שמחים על ההזדמנות לפוגשו.

חיימסון לא הכירו פנים-אל-פנים, רק באמצעות ספריו, ומאמריו הפוליטיים. ואילו מירה הכירה אותו ואף ניהלה עימו כמה שיחות קשות בתקופה שהתגרש מאיה.

אורי עצר, ומירה ערכה ביניהם היכרות כיוצאת ידי חובתה, ואולי בשמץ של גאווה מזלזלת – ראה, אפי, מיהם האנשים שלא רק שאני מכירה אלא גם אינני מעריכה ביותר.

“אורי בן עמי!” – אמר חיימסון, משתופף מעט, כי היה הגבוה מבין שלושתם, ולחץ ידו ארוכות, “האם אני שומע נכון? אתה הוא אורי בן עמי בכבודו ובעצמו?”

“כן. בהחלט.” חייך אורי בענווה. “זה אני.”

“אז אנחנו מוכרחים לעמוד רגע בצד,” חיימסון היה נרגש כל אותו ערב, ולא הבחין כלל במורת-רוחה של מירה, ומשך אותם לשפת-המדרכה. “תיארתי לי אותך הרבה יותר מבוגר.”

“אני לא כל כך צעיר כפי שאני נראה.” החמיא אורי בן עמי לעצמו. “אבל מאז שכתבתי את הרומאן ההיסטורי – אנשים חושבים שאני כבר לפחות יהודי בן שישים.”

“אם אני לא טועה, אתם שניכם בערך באותו גיל.” ציינה מירה בלי התלהבות, כשמדבריה נרמז בבירור שהיא צעירה יותר.

“אני מוכרח לברר איתך כמה עניינים.” אמר חיימסון. "האמת היא שחיכיתי כבר מזמן להזדמנות לפגוש אותך. אפילו חשבתי לכתוב לך מכתב. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני קרוב למה אתה כותב – "

“באמת?”

"המאמרים שלך, זה שכתבת על ‘גוש אמונים’ שהם עומדים על ערש עבודת-האלילים הישראלית, בשומרון – "

אורי התאכזב. עוד קורא-עיתון. ואילו הוא קיווה לשמוע משהו על ספריו, ולא ידע כי חיימסון אכן קרא בהם אלא שחשש להזכירם, שהרי מדובר שם רבות על איה.

“וזה שאמרת שכאן מתחדשת הגלות, ואילו בגולה נוצר עתה הטיפוס החדש של היהודי החופשי, החילוני… וכי מה שנורא בתל-אביב הוא שמי שחי בה אין לו עבר, רק הווה. שזוהי עיר שכולה עכשיו, וכל דבר עתיק שקיים בה – מתפורר…”

“בעצם,” הפסיקו אורי, “בסופו של דבר זה גם היפה שבתל-אביב, אז למה שלא נשב באיזה מקום? אולי יעבור כאן עוד מעט גם שלמה שבא.”

“לא, תודה.” קטעה מירה. "אפי צריך לקום מחר מוקדם לעבודה – "

“בעצם, למה לא?” חיימסון התענג על מידת הקירבה שנהגה בו מירה, היא תפסה בזרועו ונשענה עליו, והתמלא תשוקה ילדותית-מעט למצות ככל האפשר את היום הטוב ביותר בחייו – מירה שלוקחת אותו עתה לדירתה, פיטמותיה הכהות וערוותה הגלוחה של מלי בצהריים, ופתאום גם שיחה תרבותית ובעלת-רמה עם אדם כערכו. אבל מירה התעקשה, ובקורט של יובש שמצוי תמיד בקולה –

“גם היית קצת חולה היום, אל תשכח!”

“שמע,” אמר אוּרי, שהרגיש כי הגיעה השעה להיפרד, "אתה בכל זאת מוכר לי מאיזה מקום – "

חיימסון חייך. התשובות המדוייקות, הקולעות, לדניאל פאר.

“לא נפגשנו באיזו הרצאה?”

“לא. אולי מהטלוויזיה.”

“רגע אתה ראית אותי?”

"לא. אתה אותי – "

“ב’כלבוטק'!” תקעה מירה בגאווה.

“חיימסון!” – כאילו רק עתה נקלט השם לראשונה, "אתה פיענחת את הקוד של קופסאות-השימורים – "

“נו, נו, לא צריך להגזים,” חיימסון היה ברקיע השביעי וגם אמר לאורי, כמו בין חברים: “נדמה לי שיצא ספר חדש שלך בזמן האחרון?” – ואורי השיב: “שטויות. מה זה ספר חדש? ייאוש חדש נולד.” ו –

מירה כבר החלה מושכת אותו, במופגן. ובבת-אחת הצטופפו כמה אוטובוסים שהרעישו ופלטו עשן מחניק. אורי בן עמי הבליע ברכת-שלום חטופה ומילמל ‘להתראות’, ואז זזו שני צעדים ללב המדרכה וכבר התפרדו והחלו נסחפים וצועדים לכיוונים שונים, בכוונה-ושלא-בכוונה.

“אולי נקנה גלידה באיזה מקום?” הציעה מירה.

“אנחנו אפילו יכולים לשבת באיזה מקום.” הוא לא רצה שתחשוד בו שהוא קמצן.

“לא. רק גלידה.” אמרה מירה.

ולאחר שקנה לה גלידה והם חלפו לאורך החלק הסואן והמואר-יותר של הרחוב, ואפילו אורי בן עמי ראה אותם – היתה למירה הרגשה שהוכרזו אירוסיהם באופן רשמי. והיא הלכה לצידו וליקקה את הגלידה הרכה שהתמזמזה על אצבעותיה, והתמלאה רחמים על עצמה ואמרה במחשבותיה – קיבינימאט, אם הוא בחור טוב ויש לו מה להציע, ולא סתם איזה שמוק, אז אני מוכנה להתחתן איתו, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בתקופה ארוכה, אם לא לתמיד – ללא סקס. סקס זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.

"כל אחד מאיתנו הוא מין דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד. הנה את, מורה-לספרות, אבל בטח יש לך גם צדדים אחרים – " העיז חיימסון ואמר.

הדבר הראשון שהיבהב במוחה – איה, הנבלה הזאת, בטח הסגירה אותי, עם תא-הדואר והפגישות.

אבל חיימסון רק התפלסף לתומו. ועד מהרה שוחחו דווקא על סולז’ניצין, שחיימסון קרא ספר שלו והתלהב, איזה כוח מוסרי! – ומירה פסלה: פשטני מדי, ארוך, ולפעמים משעמם, אפילו ברונובסקי חושב שסולז’ניצין לא שווה הרבה. עד שהגיעו לרחוב אוסישקין.

“עכשיו התור שלך לראות את הדירה שלי,” הציעה מירה. “לא יזיק לנו לאכול משהו אחרי הדרך הארוכה ברגל.”

“למה לא אמרת קודם?” נעלב חיימסון, “יכולנו להיכנס לאיזו מסעדה! – או לקחת מונית!”

“למה סתם לבזבז כסף?” אמרה מירה. “מה יש, אנחנו לא יכולים לאכול בבית? תשמור את זה להזדמנות אחרת חגיגית.”

*

והם עלו בשתיקה, נתונים כל אחד במחשבותיו. הדירה מצאה חן בעיני חיימסון, שמצץ בחשאי סוכריה-נגד-צרבת. גם הספרים, ובייחוד התקליטים והקאסטות, שהיו מסודרים כחיילים בשורה והבטיחו שלל ביצועים מעולה. המוסיקה קישרה ביניהם מיד. מירה השמיעה את הקונצ’רטו לצ’לו ולתזמורת בלה-מינור של שומאן עם מסטיסלב רוסטרופוביץ והתזמורת הסימפונית של לנינגראד בניצוח גינאדי רושזיקוואנסקי, והכינה כריכים עם גבינה, זיתים וקולה קרה. הם ישבו בחדר הגדול.

“אתה בסדר?” שאלה כשהבחינה כי מבטו נעשה מפוזר וסתום-קמעה.

“כן.” השיב והיה חסר-מנוחה. ברור שצריך להיעשות ניסיון נוסף, וצריך להתחיל בו לפני שהשעה תהיה מאוחרת, אבל איך?

“תראה אפי,” הסבירה לו מירה כאילו קראה את מחשבותיו, "אני לא נולדתי אתמול ואתה יכול להאמין לי שאני מבינה קצת בגברים. מישהי אחרת אולי לא היתה רוצה לראות אותך פעם שנייה, ואולי אני טיפשה שאני אומרת לך את זה, אבל אם יש לך בעיות במיטה, זאת לא בושה, אפשר לטפל בזה. זה קורה לעיתים די קרובות אצל אנשים כמוך – "

חיימסון שתק.

“אינטלקטואלים.” המשיכה מירה את חוט-מחשבתה.

ואילו הוא הירהר כל אותה שעה במלי בזיאדה, שבזכותה בלבד הוא מצליח לשמור על השקט הנפשי שלו.

“על כל פנים,” השתרעה מירה על ספתה כשהיא מרימה ברך ומגלה טפח מירכה, “אפשר תמיד לנסות עוד פעם, לא?”

“כן.” השיב חיימסון ולא זז מכורסתו.

“אם אמשיך לשבת כך אני חושבת שאירדם עוד מעט.”

אני לא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותי, הירהר, אבל אחרי שכבר ראינו זה את זה ערומים, הרי שאין לנו מה להתבייש, וחוץ מזה אצל נערות-הזוהר התל-אביביות מסוגה נהוג לעשות את זה מיד בהתחלה, אז מה אתה מחכה?

והוא חיכה.

“אתה רוצה שאני אציע את המיטה?” שאלה.

“רעיון טוב.” אמר.

ושניהם קמו. מירה הזיזה שולחן ומשכה את המיטה התחתונה ופרשה סדינים על הספה-הכפולה והכינה משכב לשניהם. חיימסון הסתובב כמיותר, כשהוא מוצץ ולועס בינתיים סוכריה שנייה נגד-צרבת, רצה לעזור ובכל דבר הקדימה אותו מירה.

“מה זה שאתה לועס כל הזמן עד שהפה שלך לבן?” שאלה אותו.

“אני סובל מצרבת.”

“למה שלא תלך לרופא? חוץ מפיז’מה של גבר נדמה לי שיש לי הכול.” אמרה.

“אין דבר. לא קר.”

היא השאירה מנורה קטנה דולקת בחדרון הסמוך. התפשטה, חיימסון עשה אף הוא כמוה ונכנסו יחד למיטה כאדם וחווה. מיד כשנגע בה הזדקפו בו אוניו המגורים ממאורעות היום, שרובו עבר עליו במנוחה ובבטלה, ומירה החלה מזדעזעת ומתייחמת מולו כדי להקל על ביאתו לתוכה. שניהם היו מרוכזים במתרחש בגופם כשני מתגוששים או לוליינים שמבצעים תרגיל מסובך. הם עזרו זה לזה כי ידעו שכישלון ייזקף לחובת שניהם כאחד.

בקור-רוח, בקור-רוח, – אמר חיימסון לעצמו. זאת הפעם השנייה היום, אתה ממש מקצועי. אתה יכול להחזיק אצלה עוד ועוד מבלי לגמור. שגֵעַ אותה. הראה לה איזה מין אימפוטנט אתה!

ומירה אכן החלה יוצאת מגדרה. חיימסון טמון בה כמבקש לקדוח אותה, ומשחק בשדיה וצובט בין אגודל ואצבע את פיטמותיה הארוכות, המתקשות, כמבקש לרדדן.

“חכה, חכה –” חירחרה-מעט לעומתו והתחננה והאוויר אוזל בה.

והוא חיכה. הגירוי הממושך גרם לו לחוש כאילו אברו התעבה עד להכאיב, וכמו הגלידה עליו איזו שיכבה נוספת, שאין בה רגישות יתירה. וכשהיה נדמה לו שהינה-הינה הוא קרוב לגמור, היה בכוונה מהרהר במשהו אחר כגון ‘גוש אמונים’ וגאולה כהן ואורי בן עמי ודניאל פאר והצורך לעצור את ההתנחלויות, ומירה רטובה ומפרפרת תחתיו, וככל שהוא אדיש כן הוא מצליח לשגע אותה ולהתנקם בה על העלבונות שהטיחה בו, כמוהו כטייס בכדור-פורח – ברצותו להתרומם הוא מטיל ארצה שקית-חול וברצותו לרדת הוא משחרר מעט גז מן הכדור. ואכן החלה מירה צועקת לעומתו ובוכה ומושכת אותו אליה ומכאיבה לו בידיה ומטלטלת ומרימה אותו בתנופת ירכיה. וכדי שלא לפגר אחריה העלה לפניו מיד את מלי בזיאדה השמנמנה וצרת-הפות וסיים בקול ענות תרועה וכשור נעקד בזרועותיה של מירה, שנרגעה רגע לפניו וכמעט נחנקה בזה, ועמדה בגבורה כנגד כובד-גופו שכמעט פילחה וּרְקַעַה.

ואז נותר רק בכייה החרישי לאחר כל קולות התרועה.

“מה יש?” שאל, עודנו מתנשם-קמעה, כחסר-אוויר.

“אף פעם זה לא היה לי כך,” יבבה. “כבר חשבתי שאני לא-נורמאלית. אפי, אפי, אתה היחידי שהצליח להביא אותי…”

והחלה צוחקת בתוך בכייה. ומנשקת אותו. “איזה מזל היה לי שנתתי לך צ’אנס כזה!”

חיימסון הרבה לא הבין. אך גם למעט שהבין לא האמין ביותר. בחורה עם ניסיון כשלה – גילתה פתאום את אמריקה של הסיפוק-המיני דווקא בו! זו ודאי הצגה שמטרתה לעשות עליו רושם ולהחניף לו.

“שמע,” אמרה, “אני חושבת שמחר אני לא אוכל לעמוד על הרגליים. זה נגע לי ממש בגרון.”

וכשנרגעה, חזרה ממחוזות הבכי וההתמכרות אל מתן-הציונים –

“אני חושבת שהצרה איתך, אפי, היא שלמרות שאתה די מבוגר לא היה לך עד עכשיו הרבה ניסיון עם נשים. ויש לך מזל שפגשת אותי. תגיד תודה – עובדה שהשתפרת בצורה בלתי-רגילה לעומת הפעם הקודמת. אם תמשיך בקצב הזה – אני אצטרך לשמור עליך מפני החברות שלי, שלא תחטופנה אותך!”

“אפילו איה לא היתה מתנגדת!” פלט פתאום חיימסון. מחשבותיו המסוכסכות הותירוהו מגורה, כאילו עדיין לא בעל את מי שבאמת רצה בה. אילו איה ניצבה בזה הרגע מולו והושיטה לעברו את אחוריה הצחים – היה משחיל גם אותה, לעיני מירה המשתאה.

“נו, די, די, אל תתהלל,” הרגיעה אותו מירה. “לך תתרחץ ואחר-כך נישן.”

“להתרחץ?” התפלא.

“מה, אתה לא שוטף אותו אחרי כל פעם?”

“בטח,” השיב חיימסון, כאילו דבר ממין זה מתארע אצלו מדי לילה-בלילו. וכך שטף את מבושיו בכיור שלה. ואחריו יצאה גם היא. הוא הבין שעליו להישאר לישון אצלה, אחרת תיעלב מאוד.

מירה חזרה ושכבה לצידו בכתונת-לילה. וכעבור רגעים אחדים קמה שוב.

“אם אתה עייף אתה יכול להירדם בינתיים, אפי. אני עוד מעט חוזרת. אבל זה יכול לקחת קצת זמן.”

הוא לא הבין בדיוק. אך שמח שנשאר קצת לבד ויכול לשחרר בחשאי נפיחות אחדות שלוחצות בביטנו. ומירה – היא חגגה בחשאי יציאה מושלמת וחלקה, ממש נדירה, כאילו עירבלו היטב את מעיה וסכו אותם בשמן, ושבו לפעולתם התקינה. וכשחזרה למשכבם חשה עצמה קלה ומרחפת וטהורה כמלאך.

“אתה כבר ישן?”

“עוד לא.”

"תראה, לא צריכים להחליט מיד, אבל חשבתי – "

“מה חשבת?”

"שאם נחליט להתחתן אז כדאי לפחות בהתחלה שאתה תעבור לגור כאן, ואת הדירה שלך נוכל להשכיר, בינתיים – "

"זה תלוי – " השיב חיימסון. מה, כבר לוותר על מלי בזיאדה, פילגשו? – כך כינה אות במחשבותיו. למה למהר? אדם רק עכשיו התחיל ליהנות מהחיים!

“תלוי במה?”

“אני צריך להתייעץ עם אימא שלי.”

“אולי שאימא שלך תתייעץ עם אימא שלי,” יעצה מירה. “ואנחנו נעשה מה שטוב לשנינו?”

"נראה – " אמר חיימסון.

“אז לילה טוב.”

“לילה טוב.”

מירה נרדמה לפניו והחלה נוחרת קצובות, ובשנתה נראתה לו גדולה וחיונית כאימו. החדר הזר איבד את ממשותו המעודנת והתרבותית, ורק דמותה הרכה והחטאה של מלי היבהבה במחשבותיו ככלות היום הארוך ביותר בחייו.

 

פרק 16

בימים הראשונים התנהגו שניהם כזוג מוכי-ירח. התמכרו לעצמם ולגופם בלבד, מזדווגים עד לשעות הקטנות של הלילה ומתגוררים זה אצל זה חליפות, וכל אחד מהם נושא כל היום על שפתיו הנפוחות והנשוכות את הניחוח החמוץ-מדגדג של זולתו, כשתי חיות שכרתו לעצמן ברית למרחב-מחייה אחד אשר הריח המשותף הוא גבולו.

ערב אחד היו מוזמנים אצל רמי ואיה. לאחר ארוחת-ערב שהיו בה הרבה צחוק ודיבורים, ישבו בסלון של איה שבו קפצו שני הילדים יחד עם צעצועים וחלקי-לבוש ועיתונים וחוברות וכוסות וסוכריות, ומדי פעם היה משהו נופל, ולעיתים נשבר או נרמס, וברעש לא היה אפשר לשמוע אלא את איה, שקוֹלה היכנאי מושך והולך ומקצה ועד קצה.

מראשית הערב חש חיימסון איזו תחושב לא נוחה של זחילה באבר-המין שלו; זאת לא היתה תשוקה, למרות עיגוביה הבולטים והצחקניים של איה, אשר רגע קצר אחד, כאשר נישארו לבדם במיטבח, חיככה בו קלות את גבה במו אינה שמה לב שבנטותה לאחור היא נתקלת בו. חיימסון תהה לדעת מהי אותה הרגשה מוזרה של עוקצים הזוחלים בקצה השופכה, כאילו מטיילות להן שם נמלים, רצוא-ושוב. וכאשר טיפס יובלי הקטן ועלה על ברכיו (אצל איה הלכו הילדים לישון מתי שמתחשק להם) – חש לפתע כאב עז בשיפולי בטנו, בבלוטת-הערמונית.

הוא ביקש סליחה והלך לבית-שימוש. ושם, בין סיר-לילה וחיתולים מדיפי ריח-שתן, כשהדלת ננעצת בגבו ויובלי הקטן מבקש להיכנס “לעשות פיפי יחד עם דוד אפי,” ורמי מנסה למשוך אותו משם בפיתיון (“מסטיק בזוקה!” – ולאפי, “תוציא את הסיר, בבקשה,”) – חש חיימסון וגם הבין שהוא מתקשה להטיל מימיו.

תחילה חשב שהסיבה היא נפשית. המקום הזר והמלוכלך, הרועש וחסר-הפרטיות. אחר-כך חלפה בו מחשבה שאולי מרוב שחיקה אצל מירה איבד אברו את התכונה הבסיסית של ניקוז השפכים בגוף. ורק לבסוף הבחין בכתמים צהבהבים-כהים של איזו הפרשה מבשרת-רעות שפזורים על תחתוניו. בקושי השתין. כאילו הצטנן המסכן וקיבל נזלת.

הוא ציפה בקוצר-רוח לסיומו של הערב. ובחוזרם לדירתה של מירה חש שעליו לאכזב את ציפיותיה, ומתוך שכבר בטח בה כאילו היתה אימו, גילה לה מה מציק לו.

אגב, אימו – משהגיעה אליה השמועה שחיימסון ומירה חיים יחד, מיד מצאה דרך להתוודע לאימה של מירה, ויותר מדוייק יהיה לומר שהן נפגשו באמצע-הדרך ומיד החלו מבקרות זו אצל זו וגם הולכות יחד לחנויות-כלבו כדי לראות סדינים וציפיות ומגבות, ומבקרות בבית-הרופא ובבית-המהנדס ובבית-ציוני-אמריקה ובבית-סוקולוב כדי לברר מחירים ולראות מה נותנים לאכול בחתונות.

מירה לקחה אותו אל האור הגדול, במיטבח. – ‘שמע, אל תיעלב, אבל אתה כבר כמעט קירח לגמרי!’ – הידהדו באוזניו עדיין דברי רמי, בעודו עומד כנגד מירה הכורעת ומפשפשת בתחתוניו כאילו הוא ילד קטן שהרטיב ויש לבדוק אם צריך להחליף חיתוליו. – 'איה לא מאמינה לי שאני אומר שהיום כדאי למכור את הדירה ולהשקיע ב“צמודים” ובעוד שנתיים אנחנו קונים, בעזרת-השם, כמו שאומרים, בואו לא נלך בגדולות – רק איזה פנטהאוז קטן או וילה בהרצליה-פיתוח – '

“תגיד את האמת, אפי, אתה היית אצל זונה או משהו כזה בזמן האחרון?”

“השתגעת?” התעורר מהרהוריו ברמי, “מה פתאום?” – מלי זאת, המגולחת, שאסור שמירה תדע עליה, מי יודע עם מי עוד היא מתעסקת מחוץ לבעלה, שמי יודע עם מי הוא מתעסק. ומצד שני מירה זאת, שמפרסמת ברבים את שבחיו במיטה (הלא מאז עיני איה נוצצות כלפיו באיזו ערגה כפולה ותובענית) – וטוענת שלא ידעה אורגזמה מהי עד שלא נתקלה במאהב כחיימסון, לא נראה שהתנזרה מגברים קודם, ובשביל להידבק במחלת-מין לא צריך לראות דווקא כוכבים, די במגע שטחי ביותר, לחיידקים זה מספיק.

“היה לך כבר פעם משהו כזה?”

“לא. בחיים שלי.”

“אז מחר בבוקר אתה הולך לקופת-חולים!”

“אולי זה רק בגלל החיכוך המופרז?” הציע.

“תפסיק לעצבן אותי, אפריים, עם הַכּוּסִיקָה הזאת. אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא השתמשת בו כמעט?”

“לא, זאת אומרת,” התבלבל חיימסון.

“מה?”

“לא חשוב.”

“לא, תגיד. אני הרי קוראת על הפנים שלך מה שאתה חושב.”

“לא. באמת שום דבר.”

"אז אני אגיד לך. אתה בטח התעסקת עם כל מיני מלוכלכות ועכשיו אתה מנסה לרמוז שזאת אני שהדבקתי אותך, מפני שלפני שהיכרת אותי לא היה לך אף-פעם דבר כזה – "

“די, די, מירה! אני לא מתווכח איתך, מחר בבוקר אני הולך לרופא!”

והם הלכו לישון, לא נוגעים, ומצטנפים כל אחד בצידו-שלו במיטה, גב אל גב, בשתיקה. ומירה, כמו כדי להרגיזו, תקעה נפיחה רעשנית.

“אני מבקש ממך,” הפר חיימסון את הדממה, “שהאימהות שלנו תחדלנה להיפגש כל כך הרבה יחד. זה עולה לי על העצבים.”

“מה אתה רוצה ממני?” ענתה. “תגיד את זה לאימא שלך. אתה הבן שלה. לילה טוב.”

לא עבר זמן רב והחלה נוחרת קלות בשנתה. חיימסון שכב ולא נרדם, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. פעימות ליבו מואצות והמחשבות מתרוצצות בכל גופו. מכנסי-הפיגאמה נדבקו מדי פעם לאבר הדולף שלו. הכאב בבלוטה גבר. הוא קם וגישש בחושך ולבש את תחתוניו ועליהם את מכנסי-הפיג’אמה וטמן את כפות ידיו הארוכות בין ירכיו, והחום שנוצר במפשעה הקל עליו מעט את הכאב. אני חולה במחלת-מין, הירהר. מה שנותר לי עכשיו זה לחזור ולהתקפל למאורה שלי ולהתרפא מן המחלה ולא להתעסק עם מורות-לספרות מסופלסות. ולא עם עוזרת-בית צרות-פות. ולא עם אף-אחת. הכי בטוח זה לבד, באמבטיה.

*

הרופא חקר אותו עם איזה סוג של נשים הוא מקיים יחסים. חיימסון הודה במירה בלבד וטען שהוא משוכנע שהיא בחורה נקייה ובריאה.

הרופא חייך כאילו אין דבר העלול להפתיעו בנושא זה של התדבקויות במחלות-מין, ואמר: “אתה אף פעם לא יכול לדעת עם מי אישה שכבה לפניך. וחוץ מזה היא יכולה בנקל להדביק במחלה מבלי שאצלה עצמה יוכרו סימנים, כי אצל אישה בפנים הכול מערות נפתלות ולחוּת והפרשה…” – והורה לו לבוא למחרת בבוקר, בטרם הטיל את מימיו, כדי שיהיה אפשר לקחת מישטח לבדיקה מן הטיפה הראשונה.

על חיימסון ומירה עברה תקופה קשה. חיימסון היה מעדיף להסתגר בדירתו ולא לראותה עד שייפטר מן ההפרשה המציקה. אך מירה לא הניחה לו. “אנשים מבוגרים פותרים את הבעיות שלהם בשניים, אל תתנהג כמו ילד, אפי.” – וכך היה עליו לבלות גם את הלילה שבטרם-בדיקה במחיצתה, ולקום בבוקר כשהוא משתוקק להשתין ומתאפק. במעיים לחוצים ושלפוחית כואבת הגיע חיימסון שוב למרפאה וחיכה בתור עם משכימים, עד שריחם עליו הרופא וקראו פנימה מחוץ-לתור והראה לו כיצד ללחוץ ולהוציא טיפה לבנה אחת, שאותה הניח הרופא בזהירות על פיסת-זכוכית מלבנית וסגר עליה בפיסה נוספת.

לאחר כיומיים בישר לחיימסון כי זוהי מחלה קלת-ערך (בעלת שם שהיה קשה לחיימסון לזוכרו, משהו שבין טראכומה לטריפטיכון). טבעה של המחלה הזאת שהיא באה וחוזרת בין בני-הזוג, המחלים נדבק מזולתו וחוזר חלילה. ומשום-כך על שניהם לקחת בעת-ובעונה-אחת אותה תרופה.

חיימסון בישר זאת למירה בשפל-קול אך היא לא נבהלה, ועד מהרה נוצר קשר טלפוני בין הרופא של חיימסון לרופאה של מירה, הוחלפו אבחנות וניתנו הוראות מתאימות בצורת גלולות ונרות. ועד שנרפאו, בתוך שבועיים-שלושה, כבר היו ארוגים ברשת זו כאילו בה השתדכו. כאילו חשיפה הדדית זו של אורגזמות וזיהומים אצל שני אנשים מבוגרים ותרבותיים, השומרים על כל העניין בסוד כמוס, מחזקת את הקשר האינטימי ביניהם עד שאין ממנו דרך-לנסיגה. מעין בניין-על חולני שבא במקום קשרי-נפש עמוקים, ומתחזה להיות כמותם. הירשל, בסיפורו של עגנון, משתדך בהציתו אש בסיגריה של בחורה שלא אהב. האם אהב חיימסון את מירה? האם אהבה היא אותו? ואולי היתה ביניהם רק התאמה מינית ארוגה קורים של ייאוש ובדידות?

ועוד במשך שבועות אחדים היה חיימסון בודק מדי בוקר בתשומת-לב את קצה השופכה שלו, אם הכול צלול ושקוף בה. הוא השתדל להשכיח מליבו את מלי בזיאדה ולא נשאר עוד בדירתו לחכות לה בימים שידע שהיא עובדת, ולא פעם היה מהרהר שאולי בטריכומונאס שלה (כן, זוהי המילה הנכונה) נחתם השידוך בינו לבין מירה, ובכן מהי אפוא המשמעות המיטאפיסית של הטריכומונאס? ומה היה אומר על כך הרבי מלובאביץ', למשל? – האם זה דומה לעניין המטוס שנחטף לאנטבה, אשר לדעת הרבי הדבר קרה מאחר שלנוסעים אחדים לא היו מזוזות כשרות בבתיהם? – לא. בפתח דירתו של חיימסון קבועה מזוזה בולטת ומלי בזיאדה נשקה לה בבואה ובצאתה.

ומה היה אומר על כך האיש הזה פנחס שדה, הטוען בראיון לעיתון שהוא קרוב יותר מכולנו לדעת את דרכי אלוהים בעולם הזה? ומה היה אומר על כך מוסטפה באראזאני שאין לו כלל בתי-חולים ומרפאות בהרי כורדיסטאן הרחוקים שלו? ומה היה אומר על כך פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הטוען שצריך להפריד את הדת מהמדינה? ומה היה אומר על כך אורי בן עמי? – הו, הוא בוודאי היה מכניס את זה מיד לאחד הספרים שלו, שהרי המקצוע שלו, כמו שמירה אומרת – הוא להתפרנס מצרות של אחרים.

 

פרק 17

כמו על פי חוק של כלים שלובים החלו צרות פוקדות את רמי ואיה מיד לאחר חתונתם של חיימסון ומירה. רמי השקט והנושא-בעול התייגע. אי-נחת של גיל התשוקות המאוחרות תקף אותו. הוא קץ בדיבוריה המַלְאים של איה על מחלותיה המדומות ועל כך שאינה מוכנה להיות כל ימיה שפחה לבית ולילדים. הוא אהב מאוד את אורית’לה ויובלי אך הרעש שהיו מקימים שעה שהיה חוזר עייף מעבודתו – היה מוציא אותו לא פעם מדעתו. ואיה זאת יושבת עימם בתוך הבית הפרוע וההפוך ומתבוננת בתוכניות-הילדים בטלוויזיה.

מדי פעם היו פורצות מריבות וקטטות והיה צריך להרביץ לילדים, למרות שסלד מכך והאמין כי לעולם לא ינקוט בדרך זו כדי לקנות לעצמו סמכות ושלטון על ילדיו. זמן רב סירב להכותם דווקא משום שאיה תבעה ממנו לעשות זאת שעה שהתכעסה על אחד הילדים. הוא נזכר אז באימו שעומדת ובוכה ומחזיקה יד על מותנה בגלל כליותיה הכואבות, והיא צורחת ומפגיעה באביו להענישו ולהכותו, ואביו חלש-האופי שועט אליו סמוק מכעס וסוטר לו על פניו, “עכשיו תדע מה זה להרגיז את אימא!” – וכשנמצא עתה במצב דומה עם איה, היתה לו הרגשה שאביו מנוחתו-עדן היה מעדיף לסטור אז לאימו שתחיה-עד-מאה ועשרים. וכך לא-הרביץ-על-פי-פקודה עד שהחל מאבד מסבלנותו ומרביץ מיוזמתו שלו, ולעיתים איה נזעקת אליו כמשוגעת וחוטפת מידו את אורית’לה ויובלי הבוכים. ואחר כך תוספת במותניה כאילו כאב חד חתכה, ורצה לבית-השימוש ומקיאה.

“מה קרה לך, את בהריון?”

“אני חולה, רמי, אני חולה. הגיע הזמן שתבין זאת.”

“אם את חולה אז לכי לרופא.”

“רופאים לא יעזרו לי.”

“זה הכול פסיכוסומאטי.”

“תפסיק להיות לי דוקטור שוואנץ.”

“טוב-טוב.”

“טוב-טוב אני אמות לכם יום אחד ואז תִראו.”

הצגה.

וכך פעם אחר פעם. ממש גיהינום.

*

משכורתו לא הספיקה. הם היו חיים במשיכת-יתר מן החשבון בבנק. המכונית התרפטה. למכור אותה לא היה כדאי משום שדמי אחזקת-הרכב היוו סעיף נכבד במשכורת. ולהחליפה בטובה וחדשה ממנה לא היה כסף. ובמצבה הנוכחי כבר לא היתה שווה הרבה. גם הדירה ברמת-אביב, שהיתה דירתם של איה ואורי בן עמי לשעבר, נעשתה צרה. חדר-שינה, סלון, פינת-אוכל, ומחצית-חדר שהיתה מעין חדרון עם מרפסת סגורה, לשני הילדים. והכול מתרפט והולך בחוסר-סדר ובאין-תקווה. רמי ישן עם איה באותה מיטה זוגית של כלולותיה הראשונים, שעליה ידעוה אחר-כך גברים הרבה בתקופת רווקותה המחודשת, עד שעשתה את השטות השנייה של חייה, לדבריה, ונישאה לו.

איש מחבריו ומכריו לא קיים את משפחתו ממשכורת אחת, אבל איה לא הצליחה להתמיד בשום עבודה. את חלומות התיאטרון והאוניברסיטה שלה זנחה מזה שנים, מאז הסתיימה פרשת אהבהביה עם אחד המורים בכך שידידו הצעיר גירש אותה יום אחד ערומה מדירתו, סגר עליה את הדלת, והשליך לעברה את הבגדים מן הקומה השלישית, והתחתונים והחזייה דווקא בסוף, כמו בתיאטרון. פרשה מבישה זאת רדפה אחריה תקופה ארוכה, כי היו לה עדים. ובעיקר חרה לה שהמורה שלה לא קם להגנתה אלא נשאר ספון בדירתו.

אותו גירוש היה שלב מכריע בחייה, החלה לוקחת גלולות-נגד-הריון. אחרי הכבדות והאנוכיות של אורי, שהתעקש להשתמש באמצעי-מניעה וקילקל לה תמיד את תענוגה, ואחרי המלמולים והליטופים העדינים של המורה בחוג-לתיאטרון, שהיה מרוצה ביותר כל אימת שהיתה רוכבת במלוא שובבות-נעוריה על אחוריו הנשיים, כבועלת אותו בדגדגנה. אחרי כל אלה מצאה פורקן בפרשיות עזות וקצרות, שנראו לה תמיד אהבות סוערות. גבר פה גבר שם. בעל של אחת מחברותיה הטובות, מחיפה, שהיה מגיע לעיתים לצורך עבודתו לתל-אביב, ומזמין עצמו אליה לכוס-קפה ושיחת-ידידות ובילוי נעים. וכל מיני היכרויות שלבסוף בחלה בהן.

כלפי חוץ היא היתה אז, בתקופת רווקותה השנייה, בחור משוחררת בעלת גוף מושך ומענה-לשון, צחקנית וקלת-דעת, שרוב חברותיה, נשואות כרווקות, קינאו בה. אך לאמיתו של דבר, בהיוותרה עם עצמה, היתה נופלת לא פעם לתקופות של דיכאון, ובייחוד היה קורה לה הדבר ביום-שלמחרת. וכל כמה שהשתדלה להתעלם מכך, ולטעון באוזני חברותיה כי יש להתייחס למין כאל צורך טבעי, ואסור לקלקל את ההנאה במחשבות על העתיד, ואף שלכאורה חיתה על פי דיעותיה אלה, הינה בינה-לבינה היתה לעיתים בזה לעצמה ומתמלאת רגש-אשם כלפי אימה, אשר לאחר שהתאלמנה לא נותר לה, לדבריה, אלא לצפות לנכדים שתלד איה.

איה ניסתה כוחה בסוכנות-ביטוח, אך גברים הסתכלו לחזייתה ולא לידיעונים שהחזיקה בידיה. הציעו לה ארוחות-צהריים חשאיות וסופי-שבוע במלונות רחוקים אך לא הפקידו בידיה את ביטוח-חייהם. ואילו נשים התייחסו אליה בחשד והיו נוטות לה חסד רק בדבר אחד, בהצעות להשיאה בהקדם כדי שתחדל לשוטט סביב כמשחרת-לטרף.

אחרי סוכנות-הביטוח בא תור הגלריה וגם שם נותרו רק חובות וכמה תמונות שלא נמכרו, וכמו בגלגולה הקודם – גם כמה פרשיות-אהבים, כמעט תמיד עם גברים נשואים, וללא שום הצלחה מסחרית. בשעת ייאוש היתה נזכרת בכרזת הבחירות המפורסמת שכנגד ניכסון, תחת לתמונתו: “האם היית קונה מאיש זה מכונית משומשת?” – מה יש בי שכולם מוכנים להשתמש בי אך איש אינו מוכן לקנות ממני דבר?

ואז התקבלה לעבוד פרק-זמן במחלקת-האירועים של המוזיאון-העירוני, וזו היתה התקופה היפה בחייה, משום שיכלה להשתמש בשליטתה הטובה בכמה שפות, ובכל מה שזכרה עדיין מתקופת לימודיה באוניברסיטה. אימה היתה גאה בה. איה קיבלה הזמנות לרוב האירועים האמנותיים החשובים בעיר. אבל סיפור-הצלחה זה נקטע באיבו עקב מדיניות של קיצוצים בתקציב, אשר נראתה לה רק תירוץ מצד אלה שהתקנאו בהצלחתה. ומכל אותה תקופה נותר בידה רק תצלום גדול של ראש-העיר הנושק אותה בפתיחת איזו תערוכה.

אימה תמכה בה כל אותו זמן, ובעיקר בתקופות שבהן לא עבדה. עד שטילפן אליה יום אחד ראובן ברנע, וסיפר לה כי ב“צוותא” מחפשים עוד מזכירה. וכך עבדה שם תקופה ארוכה ביותר, כשנה וחצי, ונעשתה דמות מוכרת מאוד והתאהבה ברקדן אחד שהיה עדין כלפיה במיוחד ומפקיר עצמו לליטופיה ומניח לה להעריץ בנשיקותיה כל חלק בגופו, עד שנמלך בדעתו יום אחד וסילק אותה, לא לפני שהירשה לה לנשקו ערום כשהיא כורעת מולו כנגד הראי, שערה אסוף למעלה, כבחור, והיא לבושה רק כתונת-בד קצרה המכסה את חלקיה הנשיים.

בקיצור, רבים עברו עליה עד שהכירה יום אחד את רמי, שירד באחת משעות-היום למשרד של “צוותא” כדי להכין כרטיסים למופע של מוסיקת-פופ או איזו תוכנית-בידור אחרת. קבקבי-העץ שלו הידהדו לאורך כל המסדרון, מאולם התצוגה של המטבחים ועד דלת הזכוכית של התיאטרון. הם שוחחו. איה מצאה חן בעיניו. אחרי ימים אחדים התקשר, הוזמן לכוס-טה. ניסה להתעסק ונידחה משום-מה אך המשיך לבוא מדי פעם. איה החליטה שאינו לפי ערכה. סטודנט לא-צעיר למשפטים שטרם סיים לימודיו, יושב-ראש תא-הסטודנטים של גח"ל [לימים הליכוד], נמוך, לא-חכם ולא קשוב לשום דבר שקשור באמנות ובתרבות מתקדמת. נראה לה קרייריסט ותו-לא. והעבירה אותו למירה. אם לא יועיל – לא יזיק.

ואז, פתאום, הסתיימה גם העבודה ב“צוותא”, תמיד פתאום, באיזו אמתלה של קיצוצים וקימוצים. ואחר-כך היתה שומעת שקיבלו מישהי אחרת לעבוד במקומה. היא התקשתה להכיר בעובדה שדווקא בגלל אותה קלילות מתחנחנת-קמעה שבה היתה יוצרת בנקל קשרים עם זרים – היתה מעוררת על עצמה איזו דחייה מצד האנשים שעימם עבדה יום-יום. גברים היו חומדים אותה כאילו הליכותיה החופשיות מזמינות כל דכפין לגעת בה ולמשמשה, והנשים קינאו בה ולא יכלו לעבוד במחיצתה.

ושוב פגשה בראובן ברנע, לאחר שטילפנה אליו, והפעם ניסתה ברצינות, אבל זה לא הלך.

באותה תקופה החלו רמי ומירה מתכננים את נישואיהם, ומשעה שרמי היה “שייך” למירה, התייחסה אליו איה בפחות ביטול, ואולי אף ביותר משמץ של רגש-החמצה. אם הוא טוב בשביל מירה! – אך כאשר עזב את מירה, כשהוא חייב לה כסף, ומאוחר יותר, כפי שהתברר, כשהיא גם הרה לו – לא חסכה ממנו איה, שלא בנוכחותו כמובן – כל גינוי וגידוף אפשרי. היא טיפלה אז במירה כאחות מסורה ועזרה לה ככל יכולתה להיפטר מזרעו של רמי שנבט והתפתח ברחמה.

ואז –

ואז היא הצליחה להשיג את כתובתו החדשה של רמי ולא גילתה את הדבר למירה. והיא עשתה זאת אולי גם מפני שהרגישה בחוש שמירה לעולם לא תסלח לה על שעזרה לה במצוקתה הנוראה, ובהסתר מאימהּ, להיפטר מן היצור הזעיר שלך והתהווה ברחמה.

וערב אחד הופיעה בדירתו של רמי, בלי להודיע. הוא החוויר תחילה. נבהל. אחר כך, מבלי שנשאל, מבלי שידע דבר מכל מה שקרה, הכריז שהוא מתחרט. שמוטב לו לחזור אל מירה. שהוא אדם אבוד. שהמורים מתנכלים לו בבחינות. ששולטת בחוג-למשפטים איזו מאפיה שמאלנית שמתנכלת לו משום שהוא ידוע כאחד הפעילים בתא-הסטודנטים של גח"ל. שהוא בז לאביו. שהוא שונא את אימו. שבארץ אחרת היו ניתנות לבחור כמוהו אפשרויות הוגנות והיה יכול להיעשות אפילו, בבוא היום – שר-המשפטים.

איה שמעה ושמעה, מוקסמת לנוכח החורבן שהוא ממיט על עצמו, ושהתאים למרירות שלה על פיטוריה, אך אינה מצליחה לקַשֵׁר חשיפה עצמית זו עם סיפוריה המלוהטים, המבויישים-קמעה, של מירה הצנועה – על רצינותו וביטחונו-העצמי ועל נפלאותיו במיטה.

ואז קם רמי, בדירה הסמרטוטית והמלוכלכת, בקבקבי-העץ הישנים שלו, ובאיזו חולצת-טריקו קרועה-למחצה ולא-טרייה, ואמר שאו.קַי. או.קַי. הוא ניגש בזה הרגע לטלפן למירה – האם התכוון לכך ברצינות או רק כדי למתוח את איה (כפי שהודה לאחר זמן) – אך איה, ביודעה באיזה מצב נמצאת עתה מירה בדירתה, עם אימה שכבר יודעת-ולא-יודעת ומסתובבת סביבה בהלוך-רוח קרבי, – איה שידעה כי כבר מאוחר וגם מסוכן לאפשרות של שיחת-חרטה מצד רמי עם מירה – קמה עתה מעין פירפור שֵׁדוֹנִי – קוקוריקו, מזדמזם ועולה מקירבה כמו מתהום ארץ רבה, וניצבה מולו, בדרך אל הטלפון שבפרוזדור, גבוהה ממנו מעט, ובקור-רוח של טירוף פתחה את חולצתה לעומתו וחשפה את שדיה הגבוהים, הנלחצים לחזיית-קורים דקיקה ושקופה, והחליקה על שפעת שערה השחור, ופניה, פני המדונה החיוורות, נעו לעומתו, ושפתיה דובבו –

“למה לך ללכת אל הטמבלית הזאת? – בוא תישאר איתי ואני אלמד אותך מה זה טוב…”

ומה שאירע ביניהם אותו ערב, בדירה המסריחה, על מיטת-זקנים נודפת ריח של יושן, ובין קירות עבים ושחורים-כמעט מאי-סיוד – חתם את גורלם ועתידם. מצפוניהם ניבעו זה לזה, פניו של רמי נבלעו בשדיה המלאים כשתי פקולטאות ויותר, ולאיה ניתנה הרגשה חלומית שהיא לוקחת גבר נשוי-כמעט מזרועות אשתו או אהובתו, ממש כפי שקרה לה כאשר הכירה את אורי בן עמי.

“קו-קו-ריקו!”

 

פרק 18

בשנים הראשונות לנישואיהם נולדו אורית’לה ויובלי, ואיה התרפטה והשמינה, אף כי תווי-פניה ושפעת שערה השחור נותרו נאים למדי. החזה שלה היה תופח והולך מדי כל הריון והנקה. רמי התעקש שהתינוקות יִנקוּ חלב-אם, אך עד מהרה היו הבכיות והצריחות בלילה מוציאות אותם מדעתם, והיה הכרח להשלים בחלב-פרה מהול במים עם סוכר, ודייסות, ולהפסיק את ההנקה. אך ה“מחלבה” גדלה מלידה ללידה והחלה אף צונחת מעט, ובעיני רמי היה בה מעין מקור של משיכה-וסלידה ורגשות-אשם, למן אותו ערב בו הלך שבי אחר שתי גבעות צחות ומעוגלות-פיטמה אלה, כאילו זה הכול בחיים. למה לא היה לו שכל לשאת אישה קצת פחות יפה וחושנית, ובלבד שתהיה בן-אדם. אך עכשיו כבר מאוחר לשנות.

נוסף על כך השיגעון, שהתגבר אצל איה דווקא לאחר הריונותיה ולידותיה – שהיא חולה באיזו מחלה מיסתורית ואנושה. היא היתה קוראת מושבעת של מדורי-הרפואה בעיתונים ובשבועונים, בודקת עצמה בשבע עיניים ומגלה סימנים חדשים לבקרים למחלה זו או אחרת. שעות ארוכות היתה עומדת מול הראי ומעסה בזהירות את שדיה לבדוק אם אין בהם איזו גבשושית, מתבוננת בפיטמות הנפוחות, הכהות, אשר מלבד העונג המצמרר שהביאו בה בהתקשחן – היו מפחידות אותה, ואפילו ממלאות באיזו תחושת-אשם סמוייה, שמא הן מתעבּוֹת וצומחות באיזה אופן ממאיר בגלל, ובגלל…

תקופת-מה החליטה ששערותיה נושרות והיא עתידה להתקרח. היא החליטה לגזוז את שפעת שערה השחור ולהסתפק בתספורת קצרה. רמי התנגד. היא לא שמעה לו. כשבאה הביתה מהמיספרה נראתה שמינה, כבדה, ופני-ירח לה ללא מחלפות-השיער ששימשו להן מסגרת שובבה.

יובלי אמר: “יוֹ טוב, יוֹ אימא!” – (הוא התקשה עדיין לבטא למ"ד) – ולא רצה להסתכל לעברה עד שהתרגל לדמותה החדשה. רמי הסתגר עם עצמו שבוע ימים ולא נגע בה. לאט-לאט צמח שערה והתארך ושוב לא קיצרה אותו.

היא היתה גם בודקת באיזה אופן מוזר, בולמוסי, בעזרת ראי-קטן, את שפות-הערווה שלה, כמבקשת לגלות בכל קפל וקמט איזה רמז לשינוי-צורה, לצמיחה ממארת, לחיכוך-לא-בריא, או לאיזו הפרשה מבשרת רעות.

“תפסיקי לשחק כבר בכּוּס שלך,” היה רמי זורק לעברה בחדר-השינה בקול הבאס העבה שלו, וחסר-הסבלנות, וכבר לא מגורה אפילו, “עוד תגרמי לעצמך איזה זיהום.”

“ואתה תפסיק לנחור בלילות?” היו עיניה הירוקות, הגדולות, יורות זיקים של שינאה לעברו.

נוסף לכך החלו לה גם הפרעות בווסת. הגלולות שלקחה נגד הריון היו משמינות אותה, וכשהיתה מפסיקה היה הכול משתבש, ומדי חודש היתה משוכנעת שנכנסה שוב להריון, וצריך להכין הרבה כסף להפלה. מדי פעם היתה מחליפה רופא-נשים, ומחליפה גלולות, עד שנותרו בעיר מעט מאוד רופאי-נשים וסוגי גלולות שלא ידעו אותה.

יום אחד קראה בעיתון מאמר על מחקרים שקובעים כי יש קשר בי המצב הרגשי של האדם לבין תופעות אורגאניות כמו איזון-הורמונלי או כושר-התנגדות שמפתח הגוף למחלות מסויימות. וייתכן אפילו כי יש מידה של התאמה בין המצב הנפשי של האדם לבין הנטייה לחלות בסרטן.

“יוצא אפוא שאני קצת משוגעת,” אמרה פעם למירה, ברגע של גילוי-לב, “אבל אפילו אם כל מה שיש לי זה רק באופן נפשי, זה לא מנחם אותי בכלל. מפני שבדיוק זה יכול להביא עליי איזו מחלה מחורבנת באמת.”

“כדאי לך לקרוא את ‘אגף הסרטן’,” השיבה לה מירה באותו גוון קצת מתנשא וחדגוני שבקולה, קול מורה. “אני אמנם לא מעריכה את סולז’ניצין, ואפילו ברונובסקי כותב שסתם מנפחים את החשיבות שלו. סיפור אחד של עמליה [כהנא-כרמון] שווה לי בהחלט יותר מכל סולז’יניצין. אבל שם בספר יש קטע של הקשר בין הסרטן לאינטגריטי של האדם.”

“זה בטח איזה משהו אונקולוגי?”

"כן, אני חושבת, אבל את יודעת איך זה אצל הרוסים הפשוטים האלה, איזו קליפה מרה של עץ שאם אוכלים אותה, כך הם מאמינים, אז המחלה נעלמת – "

“זאת לא התרופה הזאת, לאטריל, שעושים אותה מגלעינים של שזיפים ואפרסקים?” אמרה איה.

“לא. אני חושבת שלא.”

"אז זה בטח רק סמל – "

“לא בדיוק, זאת יכולה להיות גם רדוקציה של האני במשמעות מיטאפורית.” סיכמה מירה.

“טוב, מה זה עוזר לי?” חזרה איה לנושא המציק לה. "הלא סולז’ניצין כבר אחרי כל זה. ואילו אני עוד לא יודעת אפילו מה מצפה לי – "

*

וכך, אלמלא אורית’לה ויובלי, היה רמי מחפש כבר דרך להיחלץ. פורקן-מעט היתה מעניקה לו בריכת-גורדון עם חוג הידידים הקבוע שלו מדי בוקר. ומדי פעם, ליד הקיוסק, כשהיה שותה עם כולם כוס-גדולה של יוגורט עם סודה וקורט-מלח, ואחר כך כוס-קפה, היה גם מביע דיעות בענייני-דיומא בנוכחות הלל זיידל, חבר הכנסת מטעם הליכוד. נקישות סנדלי-העץ של רמי היו חלק בלתי-נפרד מקולות-הבוקר של הבריכה. והשחייה במים הצלולים, הקרירים והמלוחים-קמעה, היתה אולי שעת השקט הנפשי היחידה שלו במשך כל היום. משם היה נוסע לעבודה.

עם שירלי אחת, שעבדה עימו במשרד, הגיע יום אחד למידה של קירבה, במכוניתו, אך זו התבהלה והפצירה בו להרפות ממנה ושרטה אותו בלי כוונה באבזם של שעונה. והיתה מרים, הרומנית היפה, שלמדה עימו יחד משפטים ונשארה רווקה וגרה לבדה, בדירה, ומדי פעם היה פוגש אותה במקרה, לעיתים בבואה למשרד בענייני עבודה, וכמעט תמיד היה לפגישה מעין זו סיום נוסף באיזה ביקור חטוף שלו, אצלה, לאחר כמה ימים, ושתיית ספל-קפה עם עוגיות טעימות, ושיחה כללית אל חלל-החדר כשהיא מתחפרת בכורסתה כדי להתגונן ממנו ולגחך כל ניסיון שלו להתקרב אליה.

רמי היה אורב לה שתקום, וקם מיד אחריה ומחבקה, והיא מנערת אותו מעליה בנימוס ומוליכה אותו עימה לעבר הדלת החיצונה. פעם הצליח לנשקה על שפתיה נשיקה ממושכת שכולה קירבה לחה ופתיחות ותאוֹמיוּת, כאילו נוצרו פיותיהם זה לזה. הוא חתר לחפון סוף-סוף את שדיה הגדולים, שהיו החלק המצודד ביותר בגופה, ומאחר שמעולם לא ראה אותה עירומה ניראו בעיניו כמי שטבעם להיות זקופים תמיד. אך היא התיקה עצמה ממנו ואמרה שאם ימשיכו להתנשק, עוד מעט שוב לא תוכל להתנגד לו, ודווקא אז הדפה אותו החוצה, בהזכירה לו את איה אשתו, וכן שהיא-עצמה נותרה טיפוס רומאנטי שמאמין רק באהבה.

“תסלחי לי שאני שואל את זה,” אמר לה בקול הבאס הרחב שלו, "אבל תגידי לי, זה לא מתסכל אותך, ככה? להתנזר – "

והיא צחקה.

“אני דווקא מחבבת אותך מאוד, רמי. איך שאתה אף-פעם לא משתנה. אולי פעם כשנהיה בני שבעים, אז אני אתחרט ואחשוב שהפסדתי משהו שלא שכבתי איתך.”

וסגרה עליו את הדלת.

ופעם אחרת, במסדרון, באותה הליכה מגפפת של ספק-ידידות וספק-נכונות למלא איזו תשוקה פתאומית שלה, אם תשנה דעתה בגלל מזמוזיו ותסכים לשכב איתו, הידק אותה לפתע אל הקיר ומבלי יכולת להשתלט על עצמו החל בועל אותה בדימיונו כששניהם לבושים והוא דוחק עצמו אליה ומחבק אות אבריה הדשנים, עטופי אריג מחוספס-קמעה. והיא מופתעת ומניחה לו לסיים, שקטה, מחייכת ואינה משתפת-פעולה, מבינה ואינה מבינה את הבולמוס שתקפו. ובעודו משתדל להסתיר מפניה, כילד, את התוצאות, גימגם, מקצר הפעם בשיחת-הפרידה, ומיהר לצאת עוד בטרם תדחק בו, כרגיל. ומיד נמלט למכוניתו והסתדר איכשהו לנגב עצמו, לפשוט את התחתונים הלחים ולזרוק אותם באיזו פינה נטושה, ללכלך את מכנסיו וידיו בקצת זוהמה שחורה מצירי-המכונית, ולחמוק הביתה, ישר לחדר-האמבטיה, באמתלה שהמכונית התקלקלה.

*

כמעט בנאלי לומר כי בלילות, בחבקו את אחוריה הדשנים של איה, היה בדמיונו כמנסה לבעול נשים אחרות באשתו זו האחת, שהכול בה כבר היה מוכר לו לעייפה, והוא אינו מבין מדוע זרים נמשכים אחריה. עיקר מרצו, או תיסכולו, פנה לאט-לאט לכיוון אחר. הוא הרגיש שהעבודה במשרד-המשפטים מנוונת אותו. וכי הוא מוכרח למצוא לעצמו עבודה חדשה. להתחיל עתה כשכיר במשרד עורכי-דין, זה היה למטה מכבודו, ולפתוח משרד כעצמאי – לא לפי יכולתו. ומשום-כך גישש שמא תימצא לו איזו עבודה אחרת, שהשכלה-משפטית רצוייה לה, אך אין פירושה לעסוק בעריכת-דין אלא בתפקיד ניהולי כלשהו, אולי בשוק הפרטי. רצוי בשוק הפרטי.

וכך לקח לבסוף למשך שנה חופשה ללא תשלום ממשרד-המשפטים, והחל לעבוד במועצה לייצור ושיווק של דבש, ששכנה בדירה בבית-קומות בעל חדר-מדריגות חשוך ברחוב אבן-גבירול. זה היה סמוך מאוד לתקופה שבה מירה התחתנה. הפגישה המחודשת עימה, לאחר שנים של ניתוק, היתה בעצם מקרה יחיד, מאז שהתחתן עם איה, שבו לא חיפש איזו הרפתקת-אהבים סתמית אלא היה נדמה לו לשעה-קצרה שהוא עולה על איזו דרך חדשה, שבה מירה תהיה החלק הטוב של חייו.

אחר-כך, כשהתרחשה השערורייה (דווקא את זו, מכל בגידותיו, גילתה איה בגלל המכתב), ולאחריה ההתפייסות, והידידות-המחודשת, נראתה מירה בעיניו לפתע כפי שהיא באמת – רווקה מבוגרת, פטפטנית, יבשה-מעט, לשונה נעשתה מפולפלת וממולחת עוד יותר מזו של איה בשעתה, והיא מעלימה שנים אחדות מגילה כדי לחזר אחר בחורים צעירים. ואפילו הפיטמות הארוכות שלה, שליוו את דמיונותיו שנים רבות לאחר שעזבהּ, ואשר תהה לדעת לא פעם אם עדיין הן כאלה – שוב לא עניינו אותו.

אך כשהחלה מירה יוצאת בקביעות עם חיימסון שוב השתנתה בעיניו ונראתה לו אחרת, לעיניה מבט-מפוייס כגן-רווה, ולשונה ממותנת ונקייה, וכל-כולה ממש כאותו גלגול של צדקנות מאטרימוניאלית שעבר על איה לאחר נישואיהם.

איה, לטוב ולרע, היתה לו אישה נאמנה.

*

ואז בא היום שבו אורית’לה עפה.

רמי חזר אותו יום מהמשרד ולבש מכנסיים קצרים וירד עם סל-הקניות לחנות-המכולת הסמוכה כדי לקנות כמה מצרכים שאיה, דרך-קבע, היתה שוכחת. הוא לא תיאר לעצמו כי לאחר שיזכה באיה הוא עתיד ללכת כמעט מדי יום לחנות-המכולת ועוד לשמוע אחר-כך את טענותיה שזה וזה וזה אינו טרי, והחנוונית מפקיעה מחירים, ונוסף על כך היה עליו להחליף לעיתים קרובות את חיתוליו הצואים של יובלי, דבר שהסב לו, עם כל אהבתו הרבה לילד, בחילה פיסית ממש, ולא פעם הקיא.

כדי לפצות את עצמו החל מבלה יותר ויותר בבריכה, קצת גם על חשבון העבודה החדשה, ששעותיה היו גמישת-למדי. בין הבאים לבריכה היו לא-מעט בחורות בגפן, רווקות. אחת מהן שהיתה באה כפעמיים בשבוע, גבוהה רק במקצת ממנו, נמרצת, בהירת-שיער וחזה קטן מבעד לחזיית-ביקיני קצרצרה, ומבט רעב לה בעיניה (או שכך היה נדמה לו) – הזמינה אותו, לאחר שיחות-ושחיות-בוקר, אליה לדירתה, לשתות כוס-קפה.

רמי התפתה. הוא נשאר כל ימיו אחד מאותם גברים שאינם יודעים להגיד לא, ורק המזל מציל אותם, לפעמים, מהסתבכויות עם נשים קשות, מרות-נפש וסחטניות. בפעם הראשונה שביקר אצל השחיינית, שאת גופה העירום כמעט כבר הכיר מהבריכה, היא הניחה לו לשכב איתה ודבקה בו בפראות עצבנית, מפחידה, כמשתדלת להוכיח לו עד כמה היא טובה במיטה. היא צרחה והיכתה בידיה והעיפה והרימה אותו כאילו מי-יודע-מה. ואף שהיו פעם ראשונה יחד ואינם יודעים עדיין דברים הרבה זה על זה, אפילו מבחינה רפואית, לא היססה לקחת את אברו אל פיה, מחווה שנמוגה אצלו מזה זמן בערפילי ראשית קרבתה של איה אליו, לפני שנים, ושוב לא חזרה עליה, למרות תשוקתו.

רמי היה נסער. השחיינית, שאמנם לא היתה יפהפייה ואולי גם לא כה צעירה כפי שהציגה עצמה בפניו – כמו הבטיחה לו איזו אפשרות של חיים אחרים, מעניינים, מפלט-מה מן המהומה שבביתו, ותפנוקים חדשים לגופו.

היא גם לא באה אליו בתביעות מופרזות, כשנפרדו, לבד מאחת, “מתי ניפגש שוב?”

זה מאוד החניף לו אך גם מילא אותו חששות. כדי שלא להעליב אותה אמר, “מחר.” הוא לא הסתיר ממנה שהוא נשוי.

למחרת לא בא. לא היה יכול. עברו כמה ימים עד ששוחחו שוב, כאשר הופיעה בבריכה. הפעם היתה כנמרה. “ראיתי אותך עם איה ברחוב,” גילתה. “אתם נראים דווקא כזוג יונים. אני לא מבינה מה אתה נטפל אליי. מה אתה צריך אותי. מה חסר לך בבית שיש אצלי? איה לא ‘דפיקה’ מספיק טובה בשבילך?”

השחיינית היתה בחורה משכילה. בעלת-מקצוע. ארכיאולוגית. עובדת באחד המוזיאונים. כדי להתפייס עלו שוב לדירתה. במעוז-אביב. זה היה בבוקר, קצר, מלוח ממי-הבריכה, ועל חשבון העבודה במועצת-הדבש. ושוב חזרה אותה פרשה נלהבת במיטה. כמו שני צמאים במידבר הנפגשים לשתות לפתע זה ממעיינו של זה עד תומו, או כאילו כל ימיהם שחו יחד, עירומים, במיטה אחת. והפעם מדד לה רמי מידה כנגד מידה, אף כי טעם מבושיה היה בפיו חשוד ומלוח ומסליד קמעה.

וכשנפרדו, חמים ושזופים עדיין, שאלה מתי יוכלו ללכת לסרט. עתה הבין שבעיניה, מנושקים פנים ואחור, הם כבר זוג לכל דבר, ולא איכפת לה כלל שהוא נשוי ויש לו שני ילדים, וכי עליו לנהוג זהירות בפגישותיו עימה ולעולם לא יוכל להציע לה להגיע ליותר ממה שיש ביניהם עכשיו. היא כנראה לא מסוגלת או אינה רוצה להבין את המצב, והתובענות שלה עתידה להתגבר מפגישה לפגישה. הוא סירב ללכת איתה לסרט. יחסיהם התערערו. לפנות-בוקר בביתו התעורר בתוך חלום של חמדה על השחיינית הערומה ששוכבת עימו יחד תחת שמיכה אחת באיזה צריף שבשכונת-ילדותו והיא מחביאה אותו מעיני איה הנכנסת לחדר ומחפשת אחריו. והוא תפס באיה ובעודה מנומנמת בא עליה בחריצות שהפליאה אותה, וזאת לאחר שיחסיהם הגיעו למעין דו-קיום מתסכל שבו הם מילאו אחד את חובתו כלפי השני, כמכבי-אש הדדיים, וכמו כדי שלא לקום ולצעוק את הכול החוצה, קיבינימאט.

עם השחיינית נפגש עוד כמה פעמים, ברגעי חולשתו, צמא למגע בהמי במיוחד, ובכל פעם זה היה יותר גרוע, יותר קצר, וכמעט כבר בבגדים, ובעמידה, ועם תביעות – מדוע הוא מתבייש להופיע בחברתה, אפילו בבריכה, מדוע הוא מסרב להכיר את החברוֹת שלה, ובכלל באיזו זכות הוא מנצל אותה ונוגע בה? – עד שגוועו יחסיהם לגמרי וכמעט לא דיברו ביניהם בבריכה והיו משתדלים שלא להימצא בקיוסק באותה שעה. והיתה לו הרגשה שהיא מצאה לה גבר נשוי אחר, שאמנם לא מילא גם הוא אחר תקוותיה המופרזות, אך השכיל להוליכה שולל זמן רב יותר, ואולי גם לוקח אותה מדי פעם לסרט במגדיאל ולארוחת-לילה בכפר-סבא, אחרי שקמים ממיטתה.

אולי יבוא יום ואני אירגע מכל זה. בסך-הכול זה עניין של בלוטות ואני כבר קצת בגיל שכזה שצריך להתרכז יותר בגידול-הילדים ולהפסיק את כל השטויות האלה שמתאימות לגיל-ההתבגרות. ואם רק לא שמים יותר מדי לב למה שהיא אומרת – אז אפשר להסתפק באיה עד סוף החיים גם אם נוסף לה כל שנה דונם צחור של תחת.

כך הירהר כאשר ירד במדרגות עם סל-המכולת בידו. וכשהגיע למטה כבר היתה אורית’לה, ממנה נפרד בדירה לפני רגע קט, מוטלת על הדשא. היא מיהרה למרפסת כדי לומר לו שלא ישכח להביא גלידה, אך לא כיוונה היטב את מרוצתה, ובמקום להיעצר במעקה, המשיכה בתנופתה ועפה מעבר לו והשליכה עצמה ונפלה מגובה שלוש קומות למטה. היא היתה מונחת שם, דוממת ולבנה, ורמי, כמו בחלום, גהר עליה בדשא הרטוב (מאוחר יותר התברר כי היה זה מזלה שהשקו היטב את הדשא באותו יום) – ואיזה קול בתוכו פקד עליו לעשות לה הנשמה-מלאכותית ולהחיותה. וכך המשיך לעשות גם במושב האחורי במכוניתו של שכן שקפץ מיד אחריו החוצה לשמע החבטה, ועד שהגיעו לחדר-המיון בבית-החולים.

אלה היו הרגעים הארוכים והקשים והאמיתיים ביותר בחייו של רמי. זו פעם ראשונה שחש את הבל המוות הקר נושב בעורפו, מלגלג לו ולכל עצמיותו, כאילו כדור-משחק הוא בידי כוחות איתנים ונעלמים. זה היה כמסע-הלווייה במות אביו, כאשר הפרצופים שעל פניהם חלף ברחוב נראו לו רחוקים כאילו הוא מתבונן בהם מבעד לדופן שקופה של אקוואריום, והרעשים הרגילים שבחוץ חדרו מבעד למחיצה של דממה פנימית עמוקה, כבסרט-אילם.

אורית’לה ניצלה בנס מן התאונה. שברה יד ורגל, ומן ההלם העמוק שבו היתה שרוייה בסכנת-מוות – הצילה אותה ההנשמה מפה-אל-פה של רמי. המקרה היה כה מיוחד במינו, שאפילו כתבו עליו בעיתונים. אימה של איה ואימו של רמי לא זזו כמובן מן הבית ומבית-החולים. לאיה עצמה נודע הדבר מאוחר-קמעה. תחילה לא הרגישה בהיעלמה של אורית’לה, כי היתה במיטבח. וכשחשה ריקנות מוזרה בדירה, ואין איש במרפסת, היססה, שמא היא טועה ואורית’לה חמקה בחשאי החוצה – ואז כבר היתה אורית’לה מוקפת רופאים בחדר-המיון, ורמי, שבושש לחזור מהמכולת, טילפן, קולו מוזר, מבית-החולים, וכך נודע לה, כי איש מהשכנים לא העז לעלות ולספר לה.

תגובתה הראשונה של איה היתה רוגז. רוגז על רמי, על אורית’לה, על המרפסת, ועל חוסר-המזל שלה-עצמה. כאילו בכול אשמה אותה כלומיות של רמי, וחייהם החדגוניים, שכל שינוי כמו מזמין עצמו אליהם רק לרעה. אילו היה קורה פתאום, חס-ושלום, משהו רע לילדים, והיו נשארים שניהם היא-ורמי בלבד, היתה מתגרשת פעם שנייה. פציעתה של אורית’לה העמידה גם באור מגוחך את מחלותיה ומיחושיה שלה, ואת פחדה שלה מפני המוות.

אורית’לה התאוששה מהר. כששאלו אותה התקשתה אפילו לזכור מה עלה בדעתה בשעת הנפילה. רמי לא זז כמעט מעל מיטתה. חרה לו שאיה אינה מעריכה את חלקו בהצלת הילדה. ולא עוד אלא כאילו מאשימה אותו בתאונה, שאירעה כביכול בעקבות מנהגו הפסול לשוחח עם הילדה מלמטה למעלה, אל המרפסת. איה נעשתה פגיעה, היסטרית, ולשונה שוב מושחזת. משפיעה על יובלי יתר פינוק ופתאום צורחת ומרביצה לו, ואורית’לה מתנועעת בבית ורגלה נתונה בגבס וגם היא בוכה – "אימא, תפסיקי כבר! מטומטמת אחת – "

על רמי השפיעה התאונה באופן אחר. הגיעה השעה לעזוב את תל-אביב. זה לא מקום לגדל ילדים. עיר אוכלת יושביה. ארובת-רידינג הפולטת עשן ופיח. רעש המטוסים בשדה-דוב. הבתים הגבוהים. הקיץ חם ולח. השכנים רעשניים. הצפיפות בכבישים. האוויר מזוהם. הים מלוכלך. הירקון מסריח. משנה לשנה זה נעשה גרוע יותר, וכל הירק של רמת-אביב לא יועיל.

 

פרק 19

וכך קרה ששלף בליל-שישי אחד חוזר מודפס בסטנסיל שהגיע עוד למקום עבודתו הקודם במשרד-המשפטים. ובחוזר נאמר שמתארגנת קבוצה להתנחלות בשומרון, במקום הנראה תל-פֶגֶ’ה – מַפְגוֹר בעברית, גבעה היסטורית גבוהה, לא רחוק מהקו הירוק, שרואים ממנה את הים ואת פרדסי השרון, או השומרון, “ועם ארבעה כיווני-אוויר,” התלוצץ.

“תגיד, אתה נפלת על הראש, או מה?”

“אוֹ.קַי אַתְ שוב מתחילה?”

“הצחקת אותי. לעזוב את תל-אביב וללכת לתל-פג’ה?”

“אל תקבלי את זה תיכף באופן אישי, טוב? בואי נאמר כך – איפה יהיה לנו בחיים סיכוי להגיע פעם לבית לבד, וילה פרטית עם חצר גדולה ובמרחק של שלושת-רבעי שעה בלבד נסיעה מתל-אביב? אה? וגם עוזרים קצת לבנות את הארץ.”

“פאנטאסטי. אני עוד מבינה אם הולכים להתיישב בבקעה, על הגבול, לפחות יש לכך הצדקה ביטחונית. אבל על יד כפר-סבא? מה זה, התנחלות דה-לוקס?”

“בסך-הכול, איה, מה שאת אומרת חסר כל היגיון.”

“אני?”

“כן. אולי תסבירי לי, בבקשה – על הירדן מותר ליהודים לשבת, אבל כאן קרוב, על ידי כפר-סבא או נתניה, אסור? אני מתחיל לחשוב שאת עוד מושפעת מהדעות של אוּרי בן עמי האוהב-ערבים הזה.”

“הוא לפחות נשאר בתל-אביב ולא נדחף לגור ביניהם.”

“בטח, למה שיידחף לשם, הפאראזיט! מה רע לו כאן? – הלא הכול בא לו ישר מן המוכן על חשבון הציבור, ומהחברים שלו בטלוויזיה וברדיו, שמתפרנסים מכך שמשמיצים את המדינה, כול היום רק אש”ף-אש“ף, כול היום.”

“אל תעשה לי חור בראש. לא רוצה לשמוע פוליטיקה. אתה פשוט מקנא! – רמי קדומי בקדום, מתאים מאוד, ממש סמלי!”

“יותר טוב שיֵשב שם פארוק קדומי?”

“אולי אנחנו באמת קרובים? תאר לעצמך, משפחת קדומי בגילגל, בגילגמש, בחארת-אל-טאנק ובסאמטוכה, מתכבדת להזמינך לכנס המשפחתי השנתי של בני-דודים בתל-פג’ה!”

“מפגור. אפשר לעשות צחוק מכל דבר, מַיינְד-יוּ.”

“ומה נעשה עם הדירה כאן?”

“נשכיר, מה יש? אם נראה שלא הולך, יש תמיד לאן לחזור.”

“ולא איכפת לך לגור שם בתוך הדתיים האלה, עם ציציות, שלא יתנו לך לנסוע בשבת לים, וכל הערבים יעמדו מסביב על הגבעות ויצחקו ממך, בגטו?”

“זאת כבר סתם דמגוגיה. כי אל”ף – זה בכלל לא גרעין דתי, אלא פקידי-ממשלה ועובדי התעשייה האווירית. ובי"ת – יותר טוב לך לגור בכלובים האלה כאן, ושהילה, טַאץ'-ווּד, שוב תיפול – "

“ויותר טוב לך שיחזיקו אותה שם בשדה. ליד שכם, כמה ערבים ויאנסו אותה כמו את דינה?”

“דינה, דינה, מה זה כל ההזיות האירוטיות שלך? אונסים, אונסים. אפשר לחשוב שאנחנו עדיין בשנות תרפ”ה-פ“ו.”

“אפשר לחשוב שהיום לא אונסים. אתה פשוט לא קורא עיתונים.”

"אז לפחות תראי מה ההבדל בין שם לכאן. פחות פושעים. פחות מסוממים ובלי כל הזונות החצי-ערומות האלה שמשתזפות בקבוצות על כביש חיפה-תל-אביב – "

“מה יש, עומד לך מהן?”

“תפסיקי…”

“ואיפה תלך לשחות, מאניאקוּש? על הסלעים? על הגבעות? איפה שהיו מקריבים קורבנות לסמטוכה? – עם כל הבתולות ועגל-הזהב והעשתורת?”

רמי התבלבל כשהזכירה איה את הבריכה בהקשר הזה, וחשש כי ניבעו מצפוניו. אותה פרשה מחורבנת עם השחיינית שמעיקה עליו מיום שאורית’תלה נפלה מהמרפסת. אך בדיוק באותו רגע צילצלו בדלת, והוא התעשת, סוגר בשיניו-ממש על מילת-וידוי ראשונה שעמדה על לשונו. מאניאקוּש אחד, רוצח-בתו, מעלה קורבן-ילדים למוֹלֵך!

חיימסון ומירה הופיעו.

“מה שלומך יא-פרופיסור!” התרומם רמי על קצות אצבעותיו וטפח לחיימסון בחיבה על גבו.

אלה היו ימיו הטובים של אפריים. מירה דאגה לו וטיפחה אותו והיתה גאה בו כאילו זכתה בבחור המבוקש ביותר בתל-אביב. כשהוזמן להופיע פעם נוספת ב“כלבוטק” הלכה איתו לבית-המסחר המפואר ביותר בעיר והכריחה אותו לקנות לעצמו ז’אקט על פי האופנה האחרונה, ולזרוק את הישן. חיימסון, שהיה קשור מאוד לבגדים ולחפצים ישנים, סבל ייסורים כאשר הוכרח להיפרד מן הבגד, כאילו היה נשוי לו ובאה מירה והפרידה ביניהם.

התגובות על הופעתו ב“כלבוטק” הפעם היו נלהבות. “נעשית צעיר בעשר שנים,” אמרו לו במשרד. הכול היה חדש עליו – הז’אקט, החולצה, העניבה, המשקפיים בעלות המסגרת הרחבה. ולא אחת מן המורות שהיו מרחמות על מירה ברווקותה ניגשה אליה עתה בחדר-המורים ואמרה:

“איזה בעל נחמד יש לך. ראיתי אותו אמש בטלוויזיה.”

ומירה היתה חוזרת על המחמאות בארוחת-הערב.

אימו של חיימסון היתה באה לעיתים קרובות, מבלי להודיע קודם. מתנהלת בכבדות במעלה המדריגות בגלל משקל גופה העודף, ואוכלת ומדברת ומשיאה עצות. ואם אירע שפגשה את מירה לבדה היו נושאי השיחה: “האם אפריים טוב במיטה? האם הכול בסדר אצלו? אז למה את עוד לא בהריון? אסור לחכות. אתם כבר לא כל-כך צעירים. אני רוצה גם כן קצת נחת. נכדים. נכדים.”

ולעיתים היתה מצטרפת לשיחה אימהּ של מירה, שלא העזה לבוא בלי לטלפן ולשאול קודם רשות מבתה. שתי האימהות מצאו שפה משותפת ביניהן בכל הנושאים הקשורים לחיימסון ומירה. מביאות בקופסאות ובצנצנות כל אחת מתבשיליה, ומטעימות זו את זו ומספרות כיצד הכינו כל מאכל. והכול במטבחה של מירה, שמשתדלת לשמור על קור-רוחה ועל חיוכה המלאכותי והחביב. זה החיוך שבזכותו קנתה לה מעמד חזק-למדי בבית-הספר, וחיבבוה בעיקר זרים, עד שלא עמדו מקרוב-יותר על קשיחותה.

חיימסון היה אוכל בשקיקה מכל מה שהוגש לפניו, כאילו רק כך הוא רגיל, ולא ניזון כל שנות רווקותו בלחם-יבש וגבינה וקופסאות-שימורים. הצרבות שלו התמעטו. שלוש נשים עמדו עליו להאכילו ולהשביע רצונו. גם תחושת הנמלים הרוחשות בשופכה נגוזה, תודה-לאל. ובלילות היתה מירה מתעלסת עימו כאילו הוא אמור להחזיר מאונו ולשדו מה שהאכילוהו במשך היום. ולעיתים היה מהרהר דווקא אז במה שיגיד לדניאל פאר בפעם הבאה, אם יזמינוהו ל“כלבוטק” – ובהרהורים אלה מעכב את פליטת-הזרע ועומד בציפיותיה המופלגות של מירה ממנו, ומוציא אותה מגידרה מרוב חמדה, טאך, טאך, טראחח… –

מירה עלתה אותה תקופה כפורחת, ירח-הדבש נמשך ונמשך. בזיעה ובחושך היתה מבקשת דברים, עולות בה גם מילים ומחשבות פראיות. לעיתים הפצירה בו שירשה לה “לשבת על הצוק,” כלומר שתנהג היא כגבר במיטה. חיימסון היה שוכב אז על גבו כמו אישה ענקית ומתמסר לה, למירה, ולמחרת היתה מירה מהלכת בקושי ובזהירות, כמו אחר מסע מפרך. זה עורר עליה גלי צחוק חשאי בכיתותיה, והיא כאילו איבדה משהו מן האוטוריטה שלה דווקא עכשיו, בהיותה מאושרת. גיחוך בוסר מרגיז יש ועלה כשהיו נשמעות בכיתה מילים כגון: “שעות נוספות,” – “קריעה,” או “קריאה חוזרת.”

מאז נישאה מיעטה מירה לקרוא. איזו רתיעה ועייפות נפשית עלו בה כלפי המילים הנדפסות, והיתה ממשיכה ללמד על פי הזיכרון, ממה שהכינה פעם, על פי רשימותיה, ואינה מסוגלת לחזור ולקחת ליד אפילו דף אחד של עמליה או יונה או אייריס או זלדה או הדרה או וירג’יניה או אפילו נאטאלי – ובמקום כל אלה החלה בולעת בלהיטות גיליונות “לאישה”, ומחביאה אותם כמאוננת שחוששת פן ייוודעו הרגלי הקריאה שלה. אך איה גילתה אצלה צרור של גיליונות “לאישה” ושוב לא הניחה לה עד שהיתה מירה מביאה לה לקריאה כל חוברת לאחר שסיימה קריאתה.

מירה ניצבה קטנה ליד דמותו הארכנית של אפריים.

“תבואו לבקר אותנו באוהל?” שאלה איה, מדשדשת בנעלי-בית ישנות.

“אתם יוצאים לפיקניק?”

“אנחנו יוצאים להתנחלות.”

“אז כבר התחלתם לארוז?” שאל חיימסון לתומו.

“לא. זאת המהפכה הרגילה.” השיבה איה. “הגיע הזמן שתדע שאני לא פדנטית כמו אשתך.”

“כן. מירה באמת בסדר גמור.”

“חכו עד שיהיו לכם ילדים. וחוץ מזה תשמעי מירוּשׁ,” אמרה איה, “אני מִסֶדֶר וניקיון לא מתפעלת, מתחת למסווה של כל הבתים המטופחים יש אותו בלגן, אם לא יותר. אצלנו אולי אחד ממיליון יודע איך לחיות, איך להגיע לשקט הנפשי.”

אורית’לה קירטעה ובאה מחדרה על רגלה, הנתונה בגבס מצוייר בכל צבעי הדיו. מירה הביאה לה חולצת-טריקו מודפסת עם אותיות שמה. יובלי החל בוכה במיטתו לשמע השמחה, והיה הכרח להביאו אף הוא. הוא זחל על הרצפה ושיחק בברווז-על-גלגלים שהביא לו אפריים. אחר-כך התרומם. נאחז בכורסאות, מנסה לצעוד, לפעמים נופל, אך לרוב מצליח. כה רבה היתה הצלחתו עד כי משך את מפת השולחן-שבפינה והטיל על הרצפה אשד של עיתונים, משקפיים, זנבות סיגריות ואפר, גפרורים, עפרונות, מכשיר-טלפון ועוגיות.

רמי התרוצץ בחדר כשהוא מרים, מזיז, תופס, נתקל, ומשתדל כדוגרת שאוספת אפרוחיה. איה הסתכלה בנעשה בשיוויון-נפש מעושה. “עם אבא שכזה,” אמרה, "לא פלא שהילדים גדלים מופרעים. חסרה להם דמות-אב בבית – "

“אם את חושבת שאני אכה אותם,” אמר רמי, “אז תלכי את לפסיכיאטר.”

ואז היכתה אורית’לה את יובלי משום שהעביר בעט-ציור קו-אדום על חולצתה החדשה. ורמי, כמכבה שריפה חדשה, הטיל עצמו אל לב הסכסוך, מחבק, מנשק, מפציר, מבטיח חולצה חדשה, ובלבד שיהיה שקט.

“תראו את הקיסינג’ר הזה!” העירה איה. “הוא קונה שקט.”

“אולי תפסיקי לעמוד שם ותעזרי קצת!” אמר רמי. “לא אני אשם בכל מה שקורה בבית הזה. ואם הילדים יגדלו מופרעים – זה יהיה בגללך.”

“אמרתי לכם,” אמרה איה. “חכו, חכו שיהיו לכם ילדים!”

“אולי יותר טוב שנלך?” הציע חיימסון. בדיבוריה, בחולצה המרושלת ושערה הפרוע – איה הרגיזה אותו, למרות חלקת החזה החשוף. הוא היה אסיר-תודה למירה על נקיונה. אף לא שמץ של ריח-זיעה או צל-צילו של סירחון אחר בגוף. אך איה לא הניחה להם ללכת. בהתנפלות מהירה אחת תפסה את יובלי, מפרפר ובועט, והכניסה אותו חזרה למיטתו מבלי לשים לב לבכיו המר, אורית’לה הוכרחה אף היא ללכת לישון, למרות תחנוניה להישאר עוד קצת ולהסתכל בטלוויזיה. רמי נותר מן הצד, כמיותר, וכשראה שאין מתחשבים בו, הצהיר, כמו כדי לשמור על כבודו –

“אני לא מתערב!”

והזמין את חיימסון ומירה לשבת יחד עימו, להתבונן בטלוויזיה.

“אתה מוכרח להרגיז את הילדה, דווקא עכשיו?” אמרה איה. “סגור את הטלוויזיה.”

אך רמי לא ויתר. הילדים נרגעו סוף-סוף ואיה שבה לאחר שהסתרקה מעט והחליפה חולצה.

“בסיידר,” אמר רמי, לאחר שהשתרר בבית שקט יחסי. “בוא נאמר שמציעים לך לעבור לגור בבית שכולו שלך, לבד, ממש וילה, מחוץ לעיר…”

“בתל-פג’ה!”

“במפגור! וכל העסק הזה שלושת-רבעי שעה בלבד נסיעה מתל-אביב.”

חיימסון צחק.

“מה מצחיק?”

“למה שלא תנחלו בסביון, אם כבר?”

“אתם כולכם,” אמר רמי בביטול, כמתייאש, “אין עם מי לדבר. אם זה באוהל או בצריף, בלי שום תנאים אלמנטריים, אז זה מותר. אבל אם יש סיכוי לחיות בבתים ממש, כמו בני-אדם, אז זה פסול באמת אפי, זה אורח-מחשבה של פאקירים, אם תסלח לי על הביטוי…”

“ומה עם מכולת, ובית-ספר, ותחבורה? ומה תעשה שם איה כל היום?” שאלה מירה.

“אתם סתם תבוסתנים, אם לא איכפת לכם.” אמר רמי. “ומה היה ברמת-אביב בהתחלה? כל השירותים כבר היו מוכנים? בטח – מי שבא ראשון סובל קצת. אבל הראשונים מקבלים תמיד יותר בזול את הדירות. ובכלל, אני מתחיל לראות שהדתיים צודקים. עם אנשים כמוכם, בלי טיפ-טיפה של אמונה, לא יזוז שום דבר בארץ הזאת.”

“רמי,” אמר חיימסון, “אני נדהם לשמוע אותך מדבר ככה. עוד מעט תתחיל להסתובב לי כאן עם ציציות!”

“זה מה שאני אמרתי לו בדיוק!” בלמה איה את צחוקה, מניחה כף-ידה על פיה, כעומדת להתפוצץ. “הוא! הוא יוותר על בריכת-גורדון כל בוקר? איפה תשחה שם בשומרון – על הר-גריזים, עם הכבשים? – מֶ-מֶה, מ-מה! – במקום כל החתיכות בביקיני ובטנגה?”

“או.קַי. או.קַי.” אמר רמי. “תצחקו. נורא אופנתי היום להיות נגד. בעצם אתם כולכם עברתם שטיפת-מוח חילונית. אז מה, תגידו, יותר טוב שאורית’לה תתחיל לקחת סמים בבית-הספר? – ולהזדיין, תסלחו לי על הביטוי – על ימין ועל שמאל. או שיובלי יגדל לי פושע צעיר. אתם יודעים שאצל הנוער הדתי אין שום פשיעה, ואין סמים. אז מה שווה לי כל החינוך המודרני שלכם? כבר יותר טוב הרמב”ן."

“הרמב”ם רצית להגיד."

“שיהיה רמב”ם. שיהיה אפילו רש“י.”

“עוד מעט תגיד שזה שאני נוסע בשבת מפריע לאמונה שלך באלוהים!” אמר חיימסון.

“בוא לא נערב את אלוהים,” אמר רמי, “טוב? עזוב אותו בצד במנוחה. ליהודי הזה יש מספיק צרות גם בלעדיך. העולם מחורבן. תאמין לי, אני בסך-הכול דיברתי על פתרון-דיור. לנסות, רק לנסות! מה יש לנו להפסיד? לא יילך, תמיד אפשר לחזור לרמת-אביב.”

“לפחות אותה לא יחזירו.”

“למה לא, אפי? אם הסטודנטים הערביים באוניברסיטת תל-אביב יכולים לקרוא לעיתון שלהם ‘שֵׁיח’-מוּנִיס'!”

ואז הגיעה שעת הסרט בטלוויזיה, וכולם השתתקו.

“ואל תחשבו שמה שקרה לאורית’לה לא השפיע עליי!” פלט לפתע רמי בקול-הבאס העבה שלו, קול שעמד תמיד בניגוד לקומתו הקטנה, שנבלעה בכורסה.

“די, די, שקט, שקט, מספיק כבר לדבר שטויות.” היסתה אותו איה. “שיהיו בריאים. אפשר לחשוב שבתל-פג’ה יש לכל הילדים כנפיים כמו מלאכים קטנים, ואף אחד מהם לא נופל, שלא לדבר על נחשים ועקרבים, בין הסלעים!”

"במפגור! שְׁמֵיינֶה – " תיקן רמי, שומר לעצמו את זכות המילה האחרונה.

*

בחוזרם הביתה מרמת-אביב הלכו חיימסון ומירה כברת-דרך בשתיקה, כשהוא מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. רבים התפלאו כיצד פקיד במעמדו של חיימסון, עוזר-למפקח-מחוזי-על-סימון-מוצרי-צריכה-במשרד-המסחר-והתעשייה – – אין לו מכונית. אך הסיבה לכך היתה פשוטה – חיימסון ניגש פעמים אחדות למבחן לשם קבלת רישיון-נהיגה, ונכשל. והתייאש. ורק לאחר זמן החל טוען נגד תחבורה-מוטורית וזיהום-אוויר בכלל, ושאין הוא מוכן לתרום את חלקו להרבותם.

ארובת-רידינג האדימה והצהיבה במערב. כביש חיפה-תל-אביב המה כאשד כביר. הירקון דמם, ראי שחור וחלק. מדי פעם היה גם איזה רעש של מסוק או מטוס-קל חותר באוויר, לעבר שדה-דוב. בתיהָ של צפון תל-אביב היו כחומה מוארת אשר התמזגה מצד אחד עם תחנת-רידינג המוצפת חשמל כספינה ענקית, ומצד שני היא הולכת ונוגעת בבתים וברבי-הקומות של רמת-אביב ונווה-אביבים.

“על מה אתה חושב?” שאלה מירה.

“לפעמים, על אלוהים.”

“נעשית דתי?”

“לא. להיפך.”

“אתה מאמין שאלוהים קיים?”

“אני לא יודע. אני רק יודע שאני לא יכול, לא מצליח להאמין בו. שאני חילוני לגמרי. וגם אילו רציתי לא הייתי יכול להשתנות, כי אני לא מסוגל להאמין. הנה, רק לפני כמה ימים, ריאיין ראובן ברנע בטלוויזיה…”

“עמליה אומרת שכאשר היא כותבת היא שומעת מלאכים מדברים אליה ממרום.”

“אני לא מאמין באלוהים של סופרים. הוא סתם קישוט אצלם. לא יותר רציני מההוכחה לקיומו – ‘יש א-לו-הים!’ – שצעקו אוהדי קבוצת מכבי תל-אביב כאשר נודע להם שזו ניצחה בתחרות על גביע אירופה בכדורסל. לא יותר רציני מההתעוררות של רמי ללכת לשומרון. אני יודע שלא תאמיני לי אם אומר שחוסר-היכולת שלי להאמין באלוהים הוא הרבה יותר רציני מאמונתם השטחית והכוזבת של הרבה אחרים. הינה, רק לפני כמה ימים, בטלוויזיה…”

“אני פוחדת רק מן המוות,” עצרה מירה והחזיקה בידו כשהיא מרימה רגל ונוגעת בעקב נעלה שהתעקם, “לחשוב שזה הסוף. ואף אחד לא מבין מה זה. ואף אחד לא יודע להגיד מה יש אחרי זה כי אף אחד עוד לא חזר משם.”

“אחרי זה אין שום-דבר.” אמר חיימסון כשהמשיכו ללכת. “אני חילוני לגמרי. בעיניי המוות הוא סוף כל הסופים. פוחד? בטח. מי לא מפחד. זה נורא. אבל זו גזירה של גורל בלתי-נמנע. המקריות של חיינו נפסקת יום אחד, ולכל מה שהיה אין יותר שום משמעות.”

“אני מתארת לעצמי שאתה לא הראשון שגילה את הדבר הזה.”

“לא אמרתי זאת. אמרתי רק שהסופיות של המוות מרגיעה מפני שהיא מראה לנו את המוגבלות שלנו, את קוצר-ידינו. בן-אדם מתרגז ומקווה רק כל זמן שנדמה לו שעוד יוכל לשנות במשהו את הגורל.”

“בסדר. כתבי הפילוסופים מלאים מחשבות כאלה. מקוהלת ועד היידגר וסארטר.” – היא ביטאה את השמות האלה במלרע. – “אבל אתה פשוט עושה רידוקציה פרטית לאני שלך. לא קראת את ‘אני ואתה’!? אתה צריך לחדול להיות גאה כל-כך בסגירות שלך כמו איזו מונאדה קארטזיאנית.”

“לייבניץ. דיקארט זה של ‘אני חושב’.”

"כן. האטומים הם נצחיים. אבל הזולת? לא חשבת על זה? יש שיר של זלדה – "

“תפסיקי עם זה… זה… זה… אני מרגיש כמו איזו מונאדה שעומד לה כל הזמן.”

“אז תפסיק לעשות זְזְזְ…”

"לפעמים אני רק מסתכל על כף-יד של בחורה, רואה אצבעות, וכשאני חושב מה היא עושה בהן כשהיא לבד, לאן הן מגיעות – אז יוצא שכל נגיעה קטנה באישה, אפילו לחיצת-היד, יש לה משמעות – "

"שמע, אל תהיה לי מאניאקוּש, כמו שאיה אומרת – "

“סתם התלוצצתי, מפני שדיברת על מונאדות. את מבינה? אם הייתי יכול לעשות לאלוהים מה שאני עושה איתך, אז אולי הייתי גם מצליח להאמין בו.”

"אתה סתם מנסה לעשות רידוקציה מחוס מ ר-האמונה שלך – "

“את טועה. אני עושה איראקציה מחוסר-האמונה שלי!”

“בחייך, אפי, תפסיק להיות סתם גס!”

“תגידי, את באמת רוצה ילדים?”

“כן. למה לא?”

“לא מפחיד אותך מה שנעשה אצל רמי ומירה?”

“הגיע הזמן שתתבגר, אפי. וחוץ מזה רמי ואיה הם לא דוגמא בשבילי.”

“ילדים של אנשים כמונו הם בשר-התותחים היקר ביותר, אם לוקחים בחשבון את כל ההשקעה בחינוך ובפינוק וצעצועים, ומה כבר העתיד שלהם, מלחמות, הם שייכים למדינה.”

“נראה אותך קודם מכניס אותי להריון.”

ואז, מתוך איזו התרוממות-רוח, שיחרר חיימסון אוויר ממעיו בתרועה אדירה.

“תפסיק להפליץ!” נחרדה מירה. “מגעיל! לא איכפת לך שאנשים שומעים?”

“אל”ף – אין אנשים בסביבה. ובי“ת –מי יידע שזה דווקא אני? יחשבו שזו את! וגימ”ל – האוויר בתל-אביב…" צחק בקול רם, לבדו.

“אתה והחבר שלך, רמי, שניכם גסי-נפש.”

“חבר שלי, באמת?” התחכם. “העיקר תשמעי, אז ראובן ברנע…”

חיימסון לא ידע דבר מכל אותה פרשה שבין רמי ומריה. אף אחד לא סיפר לו. “את לא צריכה לגלות לאפי את כל ההיסטוריה הכּוּסוּלוּגִית שלך,” הזהירה איה את מירה. “אבל מה אם ישראל?” – “אז את לא נולדת אתמול, מירל’ה. וסקר-שווקים שיעשה במשרד שלו ולא אצלך במיטה.”

 

פרק 20

קבוצת אוהלים ניצבה על גבעה טרשית במורדות הרי אפריים, צופה אל פני השרון. דחפורים חרקו בשרשראותיהם, עקרו עצי-זית והכשירו דרכי-גישה במעלה-הגבעה, ומישטח-מגורים בפסגתה. קבוצת פועלים ערבים משכה והתקינה קו צינור מים. בדרך זמנית ומשובשת העפילו אל פסגת הגבעה משאיות נושאות ציוד, טנדרים ומכוניות פרטיות, שאחדות מהן גוררות קרוואנים למגורים, ואפילו “פולקסוואגן” מסחרית כפולת-קבינה שעליה היה כתוב: “גרשון, יואל, טאפטים מקיר אל קיר באחריות” – כאילו זה כבר אקטואלי בנקודה החדשה.

אנשים הוציאו צידניות, כירות-גז ניידות, מיטות-שדה, כיסאות ושולחנות מתקפלים, ופנסי-שדה. והיו שטרחו והביאו כירות-ברזל על כרעיים נמוכים, מוסקות בפחמים, ובהגיע שעת הצהריים החלו צולים עליהן שיפודי קבאב ושישליק. שני אברכים מזוקנים, אחד ג’ינג’י והשני ממושקף, עם פיאות ומגבעות-לבד שחורות, מחזיקים אתרוג ולולבים, עברו מאוהל לאוהל, חילקו כיפות-קרטון שחורות והפצירו לברך על המינים.

היתה איזו אווירה חגיגית של פיקניק המוני. דגלי כחול-לבן התחבטו מדי פעם בקול טפיחה של משב רוח-סתיו פתאומית, ועשן דוכני-הצלייה של הבשר הסתלסל, לעיתים משתופף אל הגבעה כזוחל, לעיתים מיתמר לאיטו אל-על, כמו מעל מזבחות משפחתיים קטנים.

אוזני רבים היו כרויות לשמוע בטרנזיסטורים את שידורי החדשות שליוו את מבצע ההתנחלות. היתה איזו אווירה ישראלית טיפוסית של – אנחנו פה! וגם אם יסלקונו בעוד יום או שבוע לא תחזור הגבעה הטרשית הזאת להיות מה שהיתה בטרם באנו לכאן, לא, לעולם! – כי היא כבר לא סתם אסופת סלעים ושיחי זעתר וסירה-קוצנית שפצעוה דחפורים וְיִשְׁרוּהָ אלא פרק בתולדות ההתיישבות הציונית.


שתי עיתונאיות במגפי-עור חומים טיפסו בכבדות אף הן והגיעו לראש הגבעה.

“זאת ארץ-ישראל האמיתית,” הזדמר קולה של האחת, בעלת פנים עגלגלות ומבט נמרץ שאינו נח רגע. “הינה אני רואה שם את ענולה, גאולה ונעמי, חנן, משה ומתתיהו.”

“אל תצחיקי אותי,” משכה גם השנייה את קולה ברישול מתנגן, ממושקפת ושערה האדמוני והחלק זורם במחלפות ארוכות, “ארץ-ישראל האמיתית של ימי-המנדט נשארה רק בקפריסין, עם החצרות והעצים והבתים הקטנים עם גגות הרעפים ממש כמו במושבות הוותיקות.”

“אז למה את לא כותבת את זה בעיתון?”

"מה אני צריכה שכל היהודים יתחילו לנסוע לקפריסין ולקלקל לי את הפינה המקסימה האחרונה הזאת? תשמעי דנה מה שאני אומרת לך – יהודים צריכים לגור בל-אביב מוקפים בתים ויהודים ועוד בתים ועוד יהודים – ולא להתרוצץ על הגבעות בשומרון – "

“את סתם אנטישמית, אביגיל.”


הם השאירו את יובלי אצל סבתא, אימה של איה, ובאו ב“פולקסוואגן” הישנה שלהם, ולקחו עימם את אורית’לה שעדיין צולעת מעט ואת ציוד הקמפינג. רמי, שאהב לדשדש בסנדלי-העץ שלו כל אימת שהיה יכול להשיל מעליו את תלבושת היום המשרדית, היה נאלץ לצערו לנעול את נעליו הגבוהות, אחרת לא הסכימה איה לצאת לדרך. אך הוא הצליח להחביא בתא-המטען מלפנים את כפכפיו האהובים – שם, במפגור, עוד אשתמש בהם רבות, – הירהר לעצמו כשהוא לוחץ על דוושת-הדלק, והכפכפים כה קרובים, ממש מעל כפות-רגליו, נוקשים קלות על רצפת התא.

הִקצו להם אוהל לא גדול ולא חדש במיוחד, ובקרבת המקלחות. איה היתה מלאה טענות מההתחלה, – ה“פולקבוואגן” תיהרס במעלה הגבעה! – תחת הסלעים מסתתרים לבטח עקרבים קטנים!

“את ממש גיִס חמישי!” חשק רמי שפתיים בדרך, וכמעט דרס עז חומה שטיילה לפניהם לתומה.

“יותר טוב שתסתכל על הכביש!”

“שתלך העז הזאת קיבינימאט. היא בטח חברה בפת”ח."

“במפגור!”

“אולי תפסיקי?”

“מפגור זה לא שם מתאים למוסד למפגרים?”

“אם את ממשיכה לדבר כך – אני מוכן ברגע זה לסובב את ההגה, וחוזרים הביתה.”

“לא-לא. תמשיך. לכל שיגעונותיך אני כינור.”

*

“או.קַי, אני חושב שזה האוהל שלנו.” החל רמי פורק את הציוד מגג ה“פולקסוואגן” ונושאו לאוהל.

“רגע, רגע, מה זה כאן, שכונת חאפּ?” – התרעמה איה, “שכל אחד תופס לו את המקום הכי טוב!” – ומיד הסתלקה לה לבדה, לבדוק סביב-סביב אם מישהו אחר לא קיבל אוהל ומקום טובים משלהם. היא טפפה בנעליים שעקבן נמוך, אך על הקרקע, המלאה בליטות-אבן וגבשושיות-אדמה קשות, היה די גם באלה כדי להקפיץ מצד אל צד את עכוזה השמנמן בנידנוד שהיתה בו מעין התגרות גלוייה. והתופעה הבולטת הזו משכה אחריה תשומת-לב והרמת-גבות משעה שמשפחת קדומי התמקמה באוהלה שבגבעה.

עד מהרה החלה איה מזיעה וצמאה בעקבות סיורה. ובדרכה חזרה לאוהלם עצרה לי שלושת הערבים שעבדו בחיבור צינור-המים למקלחת ובסידור הביוב הזמני. הללו עמדו והפסיקו עבודתם בהתקרבה, ולטשו עיניים, מקווים אולי לראות עוד מעט את אחוריה בהתרחקה מהם. איה הפעילה את מעט הערבית שזכרה מבית-הספר (היה לה כישרון מיוחד לשפות), ופנתה לאחראי, בחור שמנמן ושחור-שיער ובעל ארשת פנים לבבית.

"פִי מוֹיֶיה? בִּידִי מוֹיֶיה מִנְשַׁן נִשְׁתֶה – "

הבחור ענה לה בעברית צחה: “גברת, המים לא הגיעו.”

“מתי יגיעו?”

“בעזרת-השם, עד הערב. יש טאנקר של מים על יד אוהל-מרבּאה.”

“אני רואה שאתם כבר יודעים עברית לא-רע.”

“אני בכלל לא מבֹּה, גברת. אני מכפר-קרע. עבודה שלי – גנן בתים-משותפים בנתניה.”

“אז מה אתה עושה פה?”

“ביקשו ממני אקח עבודה בֹּה, בקבלנות. עם בּוֹעלים מִבֹּה. יאללה, יא-כַּאסלאן…” זירז אחד מהם, בגסות-מה, קולנית אך לא מרושעת, כמבקש לעשות רושם על איה. “לֵישׁ תִוְקַפּ זַיי רַמזוֹר!” (למה תעמוד כמו רמזור!), ולאיה – “אם תצטרכו משהו תשלחי לקרוא אותי. שם שלי יוסי.”

כשהתקרבה איה לאוהלם עברו על פניה הג’ינג’י והממושקף, שני האברכים עם הלולבים והאתרוג, משימים עצמם שאינם רואים אותה כלל.

“שמע,” התנפלה על רמי, "הלא הבטחת לי שלא יהיו פה שום ‘חְנְיוֹקִים’! רק עובדי התעשייה-האווירית – "

“ש… ש…” היסה אותה, “כאן לא רמת-אביב.”

"מה ש… ש…? אתה חושב שזה תענוג לעבור ולראות איך הם מזיינים אותָך במחשבות האדוקות שלהם בלי להניד עפעף? כבר יותר טוב שערבי מביט בָּך! עוד מעט אצטרך לבקש רשות מה’דוֹסִים' כל פעם שיתחשק לי לאוורר קצת את התחת שלי בשמש. אתה יודע שאני שונאת אותם. ממש אלרגית להם. שילכו לחוף הים שלהם, אדוקים לחוד, ונשים לחוד – "

“או.קַי או.קַי. אם את לא מפסיקה להשמיץ – אנחנו מקפלים את האוהל וחוזרים מיד הביתה.”

“לא רוצה הביתה!” באה אורית’לה צורחת ומקרטעת מאי-שם שמאחורי הסלעים, וזר פרחי-בר מאובקים ומצומקים בידה. – “רוצה סטייק עם חומוס בפיתה.”

“עוד מעט. אבא רק יגמור לסדר את האוהל, וידליק את הכירה.” הרגיעהּ רמי.

“רמי,” אמרה איה, “שלא תהיינה לך אי-הבנות. אני הבאתי סטייק לבן!”

“מה איתך, כל עם ישראל צריך לשמוע אותך? את זה אפילו לכלבים אסור לזרוק כאן!”

“בוקר-טוב רמליהו, זה מקום קדוש כאן? לא ידעתי.”

“את לא חושבת שצריך קצת טאקט וסובלנות? אוכל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אמרתי לך – כאן לא רמת-אביב. תארי לעצמך שפתאום היו באים ומקימים לך בית-כנסת בתוך הבית הפרטי שלך!”

“ומה מקימים שם, לא בית-כנסת?” הצביעה איה לעבר אוהל שניצב במקום מרכזי, ליד הבמה. ואשר אליו נישאו ספסלים וארון-קודש-נייד, מעוצב בסגנון הרבנות-הצבאית.

“אבא, אימא, תפסיקו לריב כל הזמן,” התערבה אורית’לה כשהיא מושכת חליפות בזרועותיהם. "אני רוצה סטייק. סטייק עם חומוס בפיתה! הבטחתם לי, כשאבריא – "

“עוד מעט אבא יקפוץ איתך לנתניה ויקנה לך סטייק בפיתה.”

“תסלחי לי על הביטוי, איה, אבל את פשוט מטומטמת. מה את חושבת, שנתניה זו הסטקייה שבפינה? הלא רק הבנזין עולה כמו שלושה סטייקים!”

“בסדר. בסדר. לא אמרתי כלום. רמליהו. נשב ונאכל את הבנזין!”

“אי-מא! אני רוצה הביתה!” החלה אורית’לה מייללת.

"שקט, שקט! אני לא סובל בכיות. עכשיו הבית שלנו כאן. ותפסיקי לקרוא לי רמליהו! שמֵיינֶה – "

“לא נכון!” צרחה הילדה. “תגידי לו, אימא, אבא לא כזה טיפש לגור על הסלעים.”

“איך את מדברת על אבא, אורית’לה?” – השתדלה איה להסביר את הנושא. “פעם, פעם יהיה פה יישוב גדול, ואז גם אנחנו אולי נגור כאן בבית שלנו.”

“אז כאן המגרש שלנו?”

“כן.”

“מפה עד המקלחת?”

“כן.”

“ובלילה אני אישן איתכם יחד?”

“כן.”

“טוב.” החלה נרגעת. “ויובלי יישאר אצל סבתא ולא יהיה לו בית כאן.”

למטה בכביש כבר התארגנה הפגנה של מתנגדי ההתנחלות. התאספה שם חבורה מגוונת של נערי קיבוץ ותנועת-נוער, עיתונאים, משוררים, סופרים, ציירים, ומרצים באוניברסיטה, רובם בסנדלים. כולם בעלי ותק בהפגנות כגון אלה. ובקירבם בלט חבר-כנסת אחד, לא-צעיר, שהסתובב על הכביש, לבוש בפשטות ומתנהג בעממיות, מתערב בקרב החיילים החמושים, הממונים לשמור על הסדר, ובקרב המפגינים, טופח בחברות על כתף גם פה גם שם, והוא כאחד ממלאכי-השרת שמעופף בזכותו חסינותו הפרלמנטארית על פני שדה-המערכה, שופע ישראליות לבבית שמכסה על תחושה עמוקה של קטסטרופה.

המשורר-העיתונאי נדב חומר בא נושא תיק-בד ובו קונטרסי שירתו למכירה. מזוקן ופרוע-תלתלים, הסתובב בנעלי-בד קרועות ומכנסי-ג’ינס קצרים, ועימו צלם של המערכת. הם תפסו מזוויות-צילום שונות דיוקנאות של המפגינים, אשר מצידם התנהגו כאילו אינם מרגישים כלל שמצלמים אותם. כמה מכרזות-המחאה הביא עימו נדב חומר בעצמו, והוא שחיברן ודאג גם שיציירו אותן באותיות ובמילים ממיטב סגנונו, בוטה ובלתי-מהוקצע ובא מלב העם ואינו מוכתב מלמעלה:

“מכובד מתנחלים לא יתכופף כבוד האדם העמלני.”

“מילדותי למדתי, אחי, לא בנישול תיבנה ארץ מולדת אהבתנו!”

"ההולכים בחושכה לא יראו אור גדולת האחווה,

זרע התקווה בין שני העמים לעד!"

"הידידות גשר לשלום הצודקני,

ההתנחלות כתם בני עמי למלחמה חדשנית."

"גם לערבי נשמה מלב אדמתנו המשותפת אזכור –

סאלם עלייהום!"

[הערה מאוחרת: המשורר נדב חומר הוא גם צירוף שתי דמויות שכבר הלכו לעולמן, העיתונאי דן עומר, ובעיקר המשורר יב"י, יונה בן יהודה, שהיה במידה מסויימת גרפומן. ואכן דן עומר, במדורו “נמר של נייר” בשבועון “העולם הזה” באותה שנה – יצא מגדרו כדי להשמיץ ולשים ללעג את “השקט הנפשי”, כנראה נעלב מהקריקטורה שלו ברומאן].

ובשיפולי הכביש, על סלעים וקוצים שביניהם נטו המפגינים אוהל צבעוני ועליו כתובת: “מדרשיית השלום” – המשיך ודישדש נדב חומר בנעלי-הבד הקרועות שלו, ותקע באדמה כרזה אחרונה –

"אורי בן עמי בן ארבעים. אורי לאורך הדרך איתך

יחד הלכנו כתף אל לחי מול מדכאים ומנצלים!"

ובתוך האוהל – מי עמד והירצה בלהט אם לא אורי בן עמי בכוֹבדו ובעצמו, שמנמן ומתולתל ושערו מאפיר קמעה, והוא פורש השקפתו בפני מתי-מעט מפגינים שניתרו על אדמת-הבור הטרשית, הקוצנית, שכיסה האוהל, בחפשם תנוחה נוחה לרגלם העייפה

*

“…המעשה שנעשה על הגבעה לעינינו כיום, התועבה הזאת – היא מעשה סמלי. בשומרון התפתחה ופרחה עבודת-האלילים הישראלית, והיא שהביאה לפילוג בין ממלכות יהודה וישראל, והיא שגם גרמה לבסוף לשקיעת שתיהן בפני כוחות פוליטיים זרים וחזקים מאוד, שעמדו על גבולותיהן. אשור. בבל. מצרים. רוסיה!”

“מה אתה רוצה, שניכנע לרוסים, ירמיהו?” – צעק לו סטודנט שחרחר אחד באוהל, “מזדיין-עם-ערבים-בתחת שכמוך!” – וקמה מהומה שלא שככה עד שהוצא המפריע בבושת-פנים, ואורי בן עמי, נבוך-קימעה, המשיך:

“לא נביא אני ולא בן-נביא ולא אמרתי שניכנע לרוסים ואפילו לא לאמריקאים וגם לא אמרתי שנלך שוב בגלות… אבל ההתנחלות בתל-פג’ה איננה מעשה ציוני אמיתי, היא-היא ההליכה בגלות, לשבת דווקא בתוך הערבים…”

עוד הוא מדבר והינה צוות-הטלוויזיה עצר למטה בכביש, ומיד, כמו על במת-הסרטה, התקבצו הכול ונכנסו לפעולה. המפגינים החלו צועקים ושואגים, הניפו כרזות למעלה, ואחדים אף פרצו קדימה וניסו להשתטח ולחסום את הכביש. החיילים החלו מפנים אותם, קודם בדיבורים ואחר-כך במשיכות מרפק וגרירת רגל. המצלמות ציקצקו. וחבר-הכנסת הטיל עצמו לבין הניצים בניסיון לפשר אך גם להיקלט במסגרת הצילום, על רקע ההתכתשות, ואולי לזעוק מאוחר יותר באותו יום או למחרת, מעל בימת הכנסת, כי הופרה חסינותו והוכה בידי אנשי-צבא.

עד מהרה נשמעו מן הגבעה קולות תלונה על כך שהטלוויזיה כדרכה מקדישה זמן רב מדי לכיסוי הפגנת-הנפל של השמאלנים, והיא מתכחשת לעיקר – העלייה לקרקע תל-פג’ה, היא מפגור. “מביאים ספר תורה!” – צעקו מלמעלה, “ספר התורה מגיע!”

צלמי הטלוויזיה קיפלו את מצלמותיהם ומיקרופוניהם. והפעילות ההפגנתית על הכביש שקטה מיד, כבמטה-קסם. הצלמים והכתבים החלו חוצים באלכסון את השדה הזרוע סלעים וקוצי-קיץ יבשים, בהליכה מהירה, ספק ריצה, כדי להגיע במועד לתהלוכה. גם ראובן ברנע היה שם, מחלק הוראות לצוות-הטלוויזיה. ואכן מולם, באמצע הדרך הזמנית, החדשה, שפילסו הדחפורים, כבר התקדמה חבורה משולהבת, רוקדת, ובמרכזה מתנודד ספר-תורה בפרוכת-קטיפה סגולה עם אותיות-זהב, וחופה מעליו, ואנשיה שרים סביבו בגרונות ניחרים מעט, וצרודים:

"עוצו עצה ותופר

דברו דבר ולא יקום

כי עימנו אל!"

והאוויר כמו אוזל מריאותיהם, צרובות עשן הסיגריות, בטפסם במעלה-הגבעה.

“עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי…”

ורבים משוררים במיבטא לא-ישראלי.

“קחי קציצה, רִיתַ’לה,” פתחה איה באוהל שבגבעה את הצידנית. “חרבון שכזה! החזרת נשפכה! זה בגלל אימא שלך, עם כל הצנצנות והאוכל משלשום!”

“אמרתי לך לא לשים שום-דבר בצנצנות-זכוכית!”

“אז יכולת להזיז את התחת שלך כשארזנו. קחי אורית’לה, זה לא נשבר, רק המיכסה נפתח…”

"לא רוצה – " ברחה מהם בכעס. “נמאסתם עליי!”

ליד האוהל השלישי או הרביעי מהם בשורה, כבר ישבה משפחה מזרחית שקטה. הגברים חבושי כיפות-בד רקומות ומחודדות, ושפמים זקורים. כמו גרוזינים. בצד, על כירת-פחמים, השחימו נתחי שישליק ובצלצלים על שיפודים. ובאמצע, על ארגז הפוך, מכוסה מפה צבעונית, היו פזורים צלחות, ספלים, וסכו"ם מפלסטיק, בצבעים ובגדלים שונים. פיתות, צנצנת זיתים שחורים. קערית טחינה. צנצנת רוטב חריף שצבעו חום-ירקרק. פרוסות לפת סגולה-אדמדמה. חצילים כבושים. וקערה מלאה פלחים טריים של צנון לבן בקליפה אדומה, עשויים בשמן-זית גס וחומץ ומלח ופטרוזיליה-ירוקה קצוצה. טרנזיסטור גדול, ישן, בתיבת עור שחור ומרופט, השמיע מנגינות מזרחיות. אורית’לה התבוננה בהם כמו באיזו אורחת-פלאים מן המידבר.

“עוד מעט יירד גשם,” אמרה אחת הנשים.

“יירד גשם, חוזרים לאִישדוד. שיישארו פה החיילים.” אמר המבוגר שבחבורה והוא הסב, כנראה, וגיהק.

“רוצה צנון, ילדה?” שאלה אותה האישה.

“כן.”

הגישו לה את הקערה.

“קחי, תאכלי צנון של מתנחלים.” האיר לה הסב פניו, כפורס לה מפיתו באיזה פולחן קדמוני.

אורית’לה טבלה אצבעותיה והעלתה שני נתחי צנון ונתנה אותם בזה אחר זה בפיה. מעודה לא טעמה מאכל שהיה כה ערב לחיכה. ילדים אחדים סבבו אותה בסקרנות.

"תנו לילדה גם פיתה לטבול – " אמר הסב, ושוב גיהק.

"מה, זאת רגילה רק לְחַשְׁטִינַאדוֹס דוֹס חַלְדֵיאוֹס – " אמר גבר אחר, שמבטו רע, אולי בנו של הזקן. וכולם צחקו.

אורית’לה נשאה רגליה וברחה בלי לומר תודה, צולעת קימעה, ומבויישת.

פקעת התהלוכה עם ספר-התורה במרכזה, וחופתו על מוטותיה מתנודדת כמפרש מעל לראשים המשולהבים, – התקרבה ובאה בינתיים לאוהל בית-הכנסת. ובין הנדחקים סביב ספר-התורה נראו מקפצים מנהיגי התנועה והגוש והמפלגה – הרב והשר והמשורר והאלוף-בדימוס והדובר והנביא והאידיאולוג והעיתונאי והמושבניק והחוזר-בתשובה, מוקפים בבחורי-ישיבה אחוזי-תזזית. כשהוכנס ספר-התורה לאוהל בירך הרב “שהחיינו” עם תוספת מיוחדת, שקבע הרב הראשי, לשעת חירום של הכנסת ספר-תורה לבית-כנסת של מתנחלים בעוד האוייב בשער, ולמקרה שהתנחלות כזו תיעשה בפאתי הר-הבית.

ומשנרגעו הרוחות, וארון-הקודש הנייד נסגר על התורה, וחוּזק איתן על מקומו בכמה לבנים של מלט פריך, החלו הכול מתקבצים לטקס. על במת קרשים טריים, צהבהבים ובלתי-מהוקצעים, נקבע רמקול נייד שפועל על סוללות. זמרת שמנמונת, יפת-פנים, שחורת-שיער ונמרצת, הנעימה קולה ושרה בפאתוס את “ארץ שאהבנו”, והקהל השתתף עימה בפזמון החוזר, וברטט קדושה:

"ארץ של העם

ארץ לעולם,

ארץ בה נולדנו

ארץ בה נחיה

יהיה מה שיהיה!"

שוב ושוב חזרו על המילים האחרונות באיזו דבקות ואחר-כך שרו כולם יחד, “פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות,” – עד שהתאספו ועלו המנהיגים על הבמה הזמנית, והם ממצמצים מעט בעיניהם כנגד השמש המכה ממערב. חשרת העננים שעלתה והתקשרה מן הים כמו איימה לכסות בקרוב את עין השמש. גם הרוח נעשתה קרירה מעט, הררית. כאילו ישראל-של-מטה, בתחום הקו-הירוק, אינה מאירה פניה למתנחלים, ומשלחת בהם צרורות של חיצים מקפיאים שחודרים מבעד לבגדים הקלים, שורטים במיפתח-החזה, ומכאיבים, בייחוד למעשנים אכולי-הריאות ובעלי הגרון הרגיש, המגורה. מצלמות הטלוויזיה המשיכו לצקצק. והטכנאים הקליטו.

"על הכתפיים, על הכתפיים – " נדחקה ביניהם אורית’לה כשהיא מגהקת.

“מה זה מסריח לך כל כך מהפה?”

“אימא’לה אני אכלתי צנון, צנון של מתנחלים!”

“שקט, שקט,” אמר רמי. “תראו מי עומד שם, חבר של אימא, יַעַנִי, ראובן ברנע, מהטלוויזיה.”

ראשון המדברים בירך הרב הישיש ונמוך-הקומה, מעוז המתנחלים, שלבש מעיל, ידיו פירכסו מעט, וקולו הרועד, החנוק מבכי והתרגשות, כמו נבלע בשערות זקנו הלבן:

“להווי ידוע שאסור לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו ובירת קודשינו בידי זרים כי זה עלבון לירושלים וחילול השם נורא וטינוף אדמת הקודש שומרון וכל העובר על איסור זה חייב חרם ונידוי ושמתא וחשש כרת ומודה ועוזב ירוחם ולא תעשו הרע בעיניו-יתברך כי אם מצווה גדולה וחשובה היא מצוות יישוב ארץ-ישראל אדמת קודשינו שומרון על פני על מלכויות האדמה ובאל ציון גואל ומנחם וחתו מפניו כל פועלי אוון וקטני אמנה והנרגנים והכופרים בעיקר שאין לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו בידי זרים וזדים בטינוף מעלליהם להשחית עם ישראל חַי, חי, חי! אמן ואמן סלה!”

ורבים מן הקהל ענו, לא בבת-אחת, אלא בצרורות נוקשים שמתפזרים במלמול, כבשעת תפילה:

“אמן אמן סלה. יהי שם כבוד מלכותו מבורך לעולם ועד.”

אחריו דיברה פרופיסור ענולה גורן-כ"ץ, הבלונדית בעלת החזה השטוח, אישה גבוהה ושורשית, צחת-ביטוי ונמרצת.

"אני מתרגשת. ואני אומר רק זאת. המרחם על אכזרים – סופו שמתאכזר על רחמנים! – כך נאמר על שאול, שלא רצה להרוג את אגג, וסופו של דבר שהרגו את כל משפחתו. אני אוהבת לקרוא במקורות, זה עושה אותי לעשירה ולחכמה יותר. הרחמנות הזאת היתה בשבילנו ממש הרסנית. המצב הקיים נוצר מפני שלא אמרנו מיד שהארץ שלנו! ששכם שלנו! וחברון שלנו! בפעמים הקודמות קפצו והכריזו שתמורת שלום מוכנים לוותר – והסוף היה שוויתורים אמנם היו, אבל שלום לא. אילו היינו מרגילים את העולם שהארץ היא שלנו, ואם כך נרגיש גם אנחנו אז נהיה חזקים לעמוד מול כל הלחצים. כי נדע שהצדק איתנו.

"אבל אם מרגישים ככובשים וכזרים, כגזלנים, כמי שמחזיק אדמה של מישהו אחר – אז באמת, איזה קלף יש לנו למיקוח? הרי ברור שאם כך נרגיש – אז יגידו לנו: זה לא שלכם אז קודם כל תחזירו! ואם אנחנו לא בטוחים בשכם וחברון שהן שלנו – למה נהיה בטוחים ביחס לתל-אביב או יפו, שגם בה התגוררו ערבים? ואם אנחנו לא בטוחים בזכותנו להיות על גדות הירדן, מחר נפקפק אם יש לנו זכות לשבת על הירקון! ובסוף נפקפק אם בכלל יש לנו זכות קיום.

"לכן חשוב כל-כך לחזק את אמונת הנוער בעצמו, שלא יחשוב שזה כיבוש, שיידע שזה שלנו. כי אם שכם וחברון לא שלנו – מחר ישאל, ובצדק: מדוע לוד ורמלה כן כן שלנו? צריך להחזיר לנוער קודם כל את הרגשת הצדק! מדוע אצל אנשים דתיים-מאמינים אין עבריינים ואין סמים? כי להם יש האמונה ויש הקשר עם המקורות. משרד-החינוך בעצמו הוא האשם! – מפני שאם לא נתן די השכלה יהודית, אז נוצר החלל. אותו חור בהשכלה, וכידוע החור קורא לגנב. ואם יש חלל, אז הוא יתמלא במשהו אחר, בסמים, ובמה לא? אם לא ימלאו את החללים בסם-חיים – הם יתמלאו בסם-המוות. כי הטבע שונא חללים ריקים. זה חוק פיסי. ולכל חוק פיסי יש חוק מקביל במיטאפיסיקה. לירושלים-של-מטה יש ירושלים-של-מעלה. הצרה היא שפֹּה, באופן אלילי, מנסים לנתק את החומר מן הרוח – "

אחרי דבריה הנרגשים, שנקטעו מדי פעם בתשואות ובמחיאות-כפיים, דיבר שר התודעה-היהודית. איש הנראה תמים, עגלגל ובהיר-עיניים, דומה במקצת לאורי בן עמי, אך חובש כיפה.

“ביום הגשמת חלומנו לעלות לתל-פג’ה אשר לא עוד תל-פג’ה ייקרא לה אלא מפגור! – ביום חגנו אנו אומרים: יש סימנים רבים של התעוררות והתפכחות בעם. סימנים של רצון בריא להיחלץ ממשבר הניכור והמתירנות, מתהום הסמים וההינתקות מהמקורות. לצאת מהמעגל הסגור והמדרדר של חומרנות, מתירנות, חקיינות, נהנתנות, ריקנות ועוול. יש רצון לשוב אל עצמנו, אל תכונות החסד, הצדקה וצניעות הלכת של עמנו המפואר, שאין עוד כדוגמתו בקרב העמים, כדברי הנביא: ‘לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדוני!’”

באמצע דבריו חדלו אנשי הטלוויזיה לצלם ולהקליט, קיפלו את ציודם ומיהרו להסתלק מן הגבעה, כדי להספיק לשדר את הדברים במהדורת החדשות של הערב. שר התודעה המשיך בנאומו, אך חגיגיות המעמד כאילו נפגמה מעתה, והשר דמה לבעל-שמחה המשתדל לעודד אורחים נכאי-רוח.

“הגיעה העת להתחדשות העיקרית והבסיסית, כדברי הרב קוק זיכרון צדיק לברכה – לחבר את גאון הקודש עם גבורת החייל! – שערי התשובה לא ננעלו! – אנחנו בעלי-הבית של הארץ הזאת. האם חזרנו לכאן כדי להקים מדינונת קטנטנה, מתירנית? לא. אנחנו השליחים של ההיסטוריה היהודית, של מיליוני יהודים. יש פתגם ידוע: אדם עושה שליחים לתיקון ולא לקלקול. אנחנו לא נבגוד בשליחות ולא נמעל בה. עוד נבנך ונבניית מפגור קריית מלך רב מלב כל בונייך להגיד, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, וכל עצי-השדה ימחאו כף. תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס, והיה לאדונַי לשם לאות עולם, לא ייכרת. ויעקב עבדי, וישראל בחרתי בו, כציץ יפרח בכרמי שומרון, וכחציר בהרי אפריים!”

איה עמדה עם רמי ואורית’לה, ומאחוריה מעין קירחה בקהל, ודומה שהרצון להתבונן בה ממרחק נפגש בחשש להתקרב אליה יותר מדי פן יתעורר היצר הרע, שנאמר, אחורי ארי וכולי.

תחילה עמדה בשקט, ורק מפעם לפעם פירכסה בה תנועת העכוז בהעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. היא שמעה בשקט את הרב, הקשיבה לפרופסור ענולה, מהרהרת אם צבע שערה טבעי, ומחברת לה במחשבתה תשובות ופרפרזות מטופשות, וכך עשתה גם לדברי שר התודעה, מתווכחת עימו כאילו היא עדיין אשתו של אורי בן עמי, אך הולכת ומוותרת בהדרגה כדי לשכנע עצמה כי בסופו של דבר אין זה נורא כל-כך לתקוע כאן יתד וגם לבוא מדי פעם לראות, אולי במשך הזמן יצמח מזה משהו, בית-קיץ בשומרון, או איזו עיר-גנים חדשה שמחוברת בכביש-מהיר לשפלת-החוף.

אחרון הנואמים והמברכים היה המשורר והפובליציסט משה צִילוֹחַ. איש נמוך ומצומק, סגוף-פנים, ראשו מגולה, שערו שחור כעורב, ומשקפי-ראייה ענקיים, במסגרת שחורה אף הם, מסתירים את מרבית פרצופו. לבוש חולצה בהירה ששרווליה מופשלים, למרות הקור. עיניו מוטות אל-על בדברו, וקולו דק, צפצפני, כמשתדל לגרש את חשרת העננים שכבר הסתירה את השמש.

"הרי שומרון הקירחים, צוקי אפריים המצפים ל-ג-או-לה – "

נשמע קול צחוק כבוש, נשיי, בקהל. ומיד היסו אותו, וצילוח המשיך –

"אפילה, אפילה גדולה בדרכי הגדה השוממות מיהודים, – ולפידים, לפידים מדליק בהן היום המתנחל העברי אבל גם היום אחיי בני האור והתפארת, אחיי גיבורי התהילה, גם היום אל לנו לשכוח, שקיימת בארצנו מאפיה שמאלנית שהשתלטה על חלק מתרבותנו השורשית, והיא מגדפת, והיא מסלפת והיא מטנפת את העיקר, את קודש-הקדשים. הנקודה המשותפת למאפיה ולשמאלנות היא היותן מיעוט. מיעוט מבוטל. אך מיעוט זומם, מיעוט המנסה להשתלט על הרוב. מיעוט שתופס משלטים. ואוי לו, אחיי ואחיותיי, אוי לו למי שמנסה לערער על שליטתם. הם נמצאים בספרות, הם נמצאים ברפרטואר של התיאטרון המוצג על במותינו המסובסדות על ידי הכלל, על ידיכם, על ידי כולנו, אלמנות-מלחמה, יתומים, הורים שכולים, וציבור, אלמנות, ציבור לאומי, נאמן, שומר-מסורת, שמתנגד לדברי-תועבה שמתנגד לתועבות-גויים. למתירנות. לגל הפורנוגרפיה המשתוללת.

“הם רוחשים בטלוויזיה. הם רוחשים ברדיו.” אמר בהדגשה, כרומז לקיפוחו. “רעה הם רוחשים. דיבה הם מטפטפים. רעל על לשונם. על לשונם השכירה, המושכרת לחרב, לחרב שכירי-האוייב, לתעמולת אש”ף. עוד זוכרים אנו, אחיי ואחיותיי המתנחלים בהר, בהרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המזדקרים – "

ושוב נשמע קול הצחוק החנוק ההוא, המרגיז. ויותר אנשים הסבו פניהם לראות מי המפריע. זו היתה איה. היא צחקה בצמרמורות. העננים התקדרו והתעבו ממערב, כמו לקראת גשם. נעשה קר פתאום. רמי נשא על כתפיו את אורית’לה שעייפה. צוקי אפריים – אלה הזכירו לאיה מה שסיפרה לה מירה, שכך הם מכנים ביניהם את התרנגול, זה הצוּקצוּק של אפריים, שסובל כנראה מקישוי מתמיד. עדים הרי חיימסון הקירח, צוקי אפריים המזדקרים, שמלטפת מירה… קוקוריקו… וביחוד עכשיו, שגם ראובן ברנע החרמן כבר הסתלק עם צוות-ההסרטה, אז…

"…וכדרך אחיהם לדיעה בגרמניה הווימארית או באיטליה וצרפת של ימינו, הם מוצאים פורקן לרוחם התבוסתנית, לרוחם המתירנית, לרוחם המפונקת והמבולבלת – מוצאים פורקן בהכפשת המורשת הלאומית שלנו, שלכם, המתנחלים בהר, בגאון הרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המתרוממים אל-על, מזדקפים – – – "

ואז התפרץ ללא מעצור צחוקה של איה, שכל יצורי גווה ובייחוד אחוריה היו מרקדים, כאחוזת תזזית.

" – לומר לערפאתים: עם ישראל חי – – – "

– נבלעו דברי צילוח, שטרם הסתיימו, בפרץ הצחוק המטורף, החולני, שדבק והתפשט גלים-גלים, וכאילו הכול מדוגדגים במה שמצחיק את איה, ובעצם הלא איש אינו יודע מה הסיבה, ורק נדבקים כולם בצחוקה שדומה לקריאת קו-קו-רי-קו, כאילו היא מנענעת באחוריה את הקהל כולו, חובשי-כיפות וחילונים גם-יחד, ובקוקוריקו מקרקרת אותם.

וכשהפסיקה רגע, ושמה יד על פיה, כעומדת להתפוצץ או לזורר את הצחוק ממקום אחר בגופה הדשן והמתפרץ לצאת – התגבר צחוקם של השאר, ובייחוד של החיילים הצעירים ובחורי-הישיבה. וכשהשתתקו מעט, כמתביישים בפני מפקדיהם ורבותיהם, היתה איה נגרפת מחדש בקול צחוק נורא, היסטרי, כמין נקמת נקבה מכת סמאל, נקמה בכולם, קו-קו-רי-קו – וסוחפת אחריה שוב מקהלה שלימה – הכול כנגד מאמציו הנואשים של צילוח, המכה על הרמקול בכף-ידו, ומבקש לסיים בשירת “התקווה”, – ואיה זו, כאילו היא מנענעת את כל הקהל, מעלה-מטה, כאחוזת-דיבוק, בתחת הצוחק שלה, מתהום ארץ רבה.

"קו-קו-רי-קו! – – – "

זה היה נורא. ומביך. ומשפיל. ורמי לא ידע היכן יקבור פניו מרוב בושה. הוא רצה למשוך את איה אחריו, אך אורית’לה, ספק בוכה ספק צוחקת, דבקה בצווארו ברגליים עקשניות ולא הניחה לו להורידה ארצה, כאילו כרתה ברית עם אימה המטורפת. וכשביקש לשחרר יד אחת כדי לתפוס באיה, החלה אורית’לה מדהירה גופה לפנים ולאחור כנופלת, ומכריחה אותו לתפוס בה שוב בשתי ידיו, כאסיר.

ואז התחילו הגשם. טיפות כבדות. גואלות. שתחילתן בריח גשם ראשון, טרי, שנספג באדמת האבק. והוא כמכבה לאט-לאט את תבערת הצחוק המביש. והכול נשאו רגליים וברחו להיסתר באוהלים ובקרוואנים מפני המטר שנעשה סוחף ושהפך בתוך רגעים אחדים את אדמת הגבעה כולה לבוץ טובעני.

*

“את חושבת שידפיסו את הקוקוריקו הזה בעיתון שלנו?”

רטובות ומבוססות במגפיהן בבוץ מצאו לעצמן שתי העיתונאיות מקלט בטנדר הסגור של יוסי הערבי, שסיים את יום-עבודתו והסכים לקחת אותן עימו עד לצומת הקרוב ביותר לתל-אביב.

“השתגעת? אם איה בן עמי המופרעת מתפרצת בצחוק, אז את חושבת שאבנר ישנה בגללה את המדיניות של העיתון ויעשה צחוק מההתנחלויות?” – השיבה אביגיל בניגון קולה המרושל.

“זאת איה בן עמי?”

“כן.”

“שהיתה אשתו של אורי בן עמי עם כל הסיפורים הַמְּסוּמְבַּלִים?”

“שלא תהיינה לך אשליות, דנה. אני קצת מכירה את אורי בן עמי – כל מה שאצל אחרים נראה סמלים עמוקים של מי-יודע-מה, אצלו זה סתם בדיחות פרטיות.”

אביגיל סיפגה באיזו מחטה את מחלפות שערה האדמוני והחלק, שנרטבו בגשם, ואז המשיכה ואמרה: "הדבר היחידי שאורי בן עמי ממציא מהדימיון בסיפורים שלו הם שמות וגם זה לא תמיד, ואם זאת נקראת ספרות-יפה אז אני ברברה ווֹלטרס – "

“בחיי שלא היכרתי אותה.”

“מי?”

“את איה.”

“טוב, היא השמינה והתבגרה אבל את רואה שנשארה קצת קוּקו כמו שהיתה תמיד. אני שואלת אותך, כך נראית מתנחלת?”

"אוי אביגיל, תפסיקי להיות רומאנטית – "

“אני? כבר נשבר לי מארץ-ישראל…”

והטנדר עשה דרכו בבוץ, מקרטע על סלעים ומהמורות מלאות מים, עד שעלה לכביש וטס במהירות מערבה. ענני-גשם נשברו על הרי-אפריים, אבל כבישי-ישראל שבתחום הקו הירוק היו יבשים.

רמי טרח בפינה, בשקט מבשר-רעות, להדליק את פנס-הרוח, ותלה אותו על המוט המרכזי באוהל. נעליהם היו מלאות בוץ. בוץ היה בכול. הגשם נקש על היריעות. רצפת הקוצים והסלעים היבשה-עדיין היתה נחמה מעטה, אפילו את המיטות המתקפלות לא היה אפשר לפרוש היטב על מישטח ישר.

“צריך לטלפן לאימא שלי.” אמרה איה.

“את יודעת שאין כאן טלפון.”

“אולי לצבא יש. אני מפחדת שיובלי יצטנן.”

“הוא יצטנן! באמת, הדאגה שלך משגעת פילים.”

"אז מה עושים עכשיו – "

“מה שכל עם-ישראל עושה,” קבע רמי בקול הבאס העבה שלו, “הולכים לאכול ארוחת-ערב.”

“אני לא איכנס לחדר-האוכל שלהם!” אמרה איה. “סכנת-נפשות ללכת בחושך הזה על הסלעים, בבוץ.”

הם אכלו בשתיקה לחם אחיד, פרוס, שחולק בצהריים. הוציאו מצידתם מימרח-שוקולד. מלפפונים טריים. קציצות נודפות ריח שום. משולשים של גבינת-מריחה. סרדינים. רמי הרתיח מים לקפה.

“זה פיקניק עצוב.” אמרה אורית’לה. “אני רוצה הביתה. אני כבר מתגעגעת לבית-הספר.”

איה הסתכלה לעבר רמי בשתיקה. הטרנזיסטור השמיע חדשות. “למרות המימטרים הכבדים שהחלו יורדים לעת ערב בשומרון לא נפלו המתנחלים ברוחם… חנן פורת אמר ש… הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח ברכה… האנס-המתנצל שוב תקף אישה על-יד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון…” רמי סגר את המכשיר. מכיוון האוהל הצמוד לסוכה-הגדולה, ששימש חדר-אוכל זמני של ההתנחלות, קלחו ובאו קולות-שירה צרודים ונרגשים, “עוד אבינו חי,” כמו מתוך איזו התרסה יתומה וחסרת-חן כנגד היקום כולו. גלות. לאוהל שלהם איש לא ניגש, כאילו מצורעים הם, וניכר היה ברמי שנמאס עליו העניין, אלא שאינו יודע כיצד להיחלץ.

“את לא אוהבת לישון בשק-שינה? כמו שהיינו בכינרת?” ביקש להפיס דעתה של אורית’לה.

“אני רוצה צנון.”

“אין צנון.” אמרה איה. “יש קצת חזרת.”

תהפוכות היום ניכרו היטב בתיאבונם. ועד מהרה התברר שחיסלו כל מה שהיה פרוש על הארגז ביניהם. איה, שצמה כמעט מן הבוקר, נתקפה בבולמוס התיאבון הרגיל שלה, וכילתה בעצמה כחצי כיכר-לחם עם גבינת-מריחה וסרדין נוטף שמן.

הארוחה היטיבה מעט את מצב-רוחם. אמנם הגשם לא פסק. רוח חדרה פנימה. אך איה נעשתה שקטה, רכה ומפוייסת. המראה שלה היה מרוט כהוגן. “אני מצטערת על ההתפרצות שלי, רמי. פשוט לא יכולתי להתאפק.”

“מה אפשר לעשות,” אמר רמי. “ככה זה בחיים. אף פעם אי-אפשר לדעת. זה קורה.”

“כן. והיום זה קרה לי.”

“איך סבתא שלי היתה אומרת: לכל כלב יש יום, והיום, להבדיל, זה קרה לך.”

“כן. היום זה קרה לי.”

“את, יַעַנִי, ארטיסטית גדולה לפעמים.”

"רמי, אני מתחננת בפניך, יש לי דקירות נוראות. בסוף אנחנו נצא מפה כולנו עם דלקת-ריאות, והילדה, אני לא צריכה להגיד לך – "

“אבל אי-אפשר לקום ולהסתלק סתם כך, מפני שיורד קצת גשם.”

ניכר היה בו שהוא שוקל מה יותר גרוע – להישאר לישון כאן הלילה או להעמיס את כל הציוד על ה“פולקסוואגן” הקטנה ולהסתכן בירידה אל הכביש בדרך-העפר הבוצית. אם לא יידרדרו לאיזה ואדי, ודאי ישקעו בבוץ. פרצוף נאה יהיה לו כאשר יתגלה פתאום, עריק, באוהל-האכילה, מבקש מן השׁרים עזרה לחלץ את רכבו.

ואז ביטאה אורית’לה את מה ששלושתם לא העזו עד כה לומר:

“אוף, כמה שהייתי משתגעת עכשיו לחבק קצת את יובלי החמודי.”

יובלי! המתוק הזה. איך אפשר בכלל בלעדיו –

“אוֹ.קַי,” אמר רמי בהחלטה פתאומית. “אנחנו חוזרים הביתה.”

“יופי! יופי!” קירטעה אורית’לה ושרה.

“שקט! שקט! מה איתך? לא כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך!” אמר רמי.

במהירות מפתיעה נאסף הכול ונארז. למזלם פסק מעט הגשם. פיסת-שמיים התבהרה במזרח, וניראו כוכבים. המכונית היתה קרה ורטובה. למזלם לא היה קושי להתניע. הם נפרדו מהאוהל בלי צער. גם הירידה מן הגבעה עברה בשלום. המטה של המתנחלים, אשר פעל, בעזרת-השם, בצורה מאורגנת ביותר, הצליח לצפות מבעוד-מועד את הדרך הזמנית ברשתות-ברזל שכמותן מצויות בחיל-ההנדסה.

*

ליד הכביש בערה מדורה קטנה והאירה אוהל פרוץ לרוח ועליו שלט קרוע. דמות-אדם קיפצה סביב המדורה, כקופא מקור. כאשר הבחין במכונית, רץ לשולי הכביש והרים יד, מבקש הסעה.

"אל תעצור! זה בטח מחבל – " אמרה איה, שישבה מאחור. אורית’לה התעקשה לשבת במושב הקדמי, על גבי גל של חבילות. ואיה, עם שאר הציוד, במושב האחורי.

“איזה מחבל?” אמר רמי. “לא שמעת ברדיו? זה האוהל של ‘מדרשיית השלום’!”

והוא עצר.

בחור צעיר, מתולתל וגבוה, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים, ורועד כולו, השתופף על מכוניתם מבחוץ –

“אפשר לנסוע אתכם?”

“לאן”

“מה זה חשוב? לתל-אביב, לישראל. העיקר לצאת מפה.”

“היכנס.”

והוא נדחף לאחור, ארוך וגרמי, ליד איה, אשר לא שמחה ביותר על האורח הלא-קרוא.

“אתם מההתנחלות?”

“היינו.” אמרה איה בנימה אירונית, שהסבירה הכול.

“מה זה חשוב,” הוסיף רמי, “כולנו יהודים.”

התברר שאת הבחור השאירו לשמור על האוהל של “מדרשיית השלום”, הבטיחו לבוא לקחתו, ושכחו.

“איזה חוסר אחריות,” אמרה איה, אדישה.

“כן, כל העניין היה מאורגן בצורה גרועה, רוב המרצים לא הגיעו, חוץ מאורי בן עמי.”

“מה, אורי בן עמי היה כאן היום?” התפלאה איה.

“אתם מכירים אותו?”

היתה שתיקה אשר הבחור, – ומתברר, סטודנט ושמו יוסי – לא הבחין בה במיוחד. "תשמעו, בן עמי נתן כאן סְפִּיץ' כזה גדול, ממש גדול! הכניס להם באבי-אביהם – "

סוף-סוף הרגיש שאין מעוניינים כל-כך לשמוע את דבריו, והשתתק, כי חשב שהסיבה פוליטית. מה עוד שבינתיים, בחלל הצר של המושב האחורי, היה מרפקו ממש תקוע בזרועה של איה. וככל שהפשיר והלך, ובחמימות שבתוך המכונית, וכה קרוב לגופה הדשן – החל חש שקירבתה נעימה לו. ובהיסוס-מה, וכמו מפני עיקול הכביש, הסיט מרפקו קצת יותר לעברה, ולהפתעתו הגיבה בהרימה מעט את זרועה שלה, ומיד המם אותו בקירבתו החמימה הכדור הרך של חזהּ. המכונית היתה חשוכה. אורית’לה ישנה, מוגנת בחגורת-הבטיחות, ורמי התבונן במאומץ בכביש החשוך והחלקלק שלפניו. לא היה כל חשש שקירבתם תתגלה. חפצים רבים וחלקי-לבוש היו פזורים מאחור. אפילו שמיכה. – מילא, – הירהרה איה, – מסכן שכזה, עוד כמה נגיעות וכבר לא יהיה לו קר בכלל. – אך האמת היא שלה עצמה היה במגע האסור מעין רפואה נעימה. מרגע שהפקירה עצמה לידיו, חלפו נעלמו כל הדקירות שבטנה ובחזה, ואיזה רוגע נעים, וחמימות, השתפכו בה. היא נזכרה במה שסיפר לה פעם אורי, לפני שנים רבות, לקראת סוף נישואיהם, כיצד נסע ערב אחד במונית-שירות מחיפה לתל-אביב, ובחורה מזרחית שישבה לצידו במושב האחורי הניחה לו, טפח אחרי טפח, לשלוח בה ידיים עד שאפילו ליטף בשתי אצבעות את מפשעתה. בחשיכה המלאה, בדרך חזרה, בשום-מקום זה שנמצאו בו, ובגשם שהחל יורד שוב, נידמה היה לה שהיא-היא אותה בחורה חסרת-בושה, והסטודנט – אורי בן עמי. – וזה, מצידו, אכן לא איבד זמנו. מרפקו השמאלי היה חג ונוגע, בקצב הכביש, לחוץ אל שדהּ של איה, והכול בשתיקה. עד מהרה הִרשה לעצמו לפרוש מעט את כף היד, הכף צנחה כמו מבלי-משים על בטנה. זה היה רגע מכריע, עוצר נשימה. התסכים? או תדחנו בכעס ויורידוהו כאן חזרה לגשם, באמצע הדרך הנידחת? – איה נשמה עמוקות כמו במקום האנחה, כתחליף לקריאת החמדה שלא העזה להשמיע – ודָמְמַה, כמצפה לבאות. הסטודנט קיבל את שתיקתה כהסכמה, ועד מהרה אירע בה הדבר שלא-יאומן – אצבעות זרות, גבריות וקשות, טפפו קלות על פני האריג שכיסה את מפשעתה, ואחר עלו וירדו שוב, והפעם לוטפות את עירום בטנה, ועושות דרכן בביטחה מתחת לחצאית וזוחלות על עורה החשוף, תחילה כמו מתקשות מעט להגיע, עד שנגעו והחזיקו בקודש-קודשיה וסילסלוהו ונברו בו בעדינות והביאו בה הרגשת התעלפות קלה ולחות חמימה – והיא שמרה על עצמה בכל כוחותיה שלא להתנפל כך לפתע על הבחור במכנסיים הקצרים ולחבקו בכל כוחה, ולהתגלגל עימו ללא פחד, ועם הדבר האמיתי שלו, וללא תחליפים.

בהתרגשו ובפחד נרגעה איה מהר, והחלה מזדקפת קימעה, כמבקשת להיטיב את ישיבתה. הבחור נרמז ומיד שלף ידו ממנה והסתגר בתוך עצמו, מבלי להפר את שתיקתו. איה התפללה בליבה שאת חללה הצר והדחוס של ה“פולקסוואגן” הקטנה לא ימלא פתאום ריח זרע טרי שפלט הלה בהתרגשותו. ותודה-לאל, הדבר לא קרה. מן הסתם היטיב לשלוט בעצמו, או שמא היה קופא עד כדי כך? – והיא הודתה לו בליבה. הכביש נעשה מואר יותר ויותר, רחובות וצמתים מרומזרים – ככל שהתקרבו לעבר כביש החוף, וכשנסעו בו. איה לא הסבה מבטה לעבר הסטודנט, כמבקשת שלא יכירנה באור. במבואות תל-אביב, בצומת כפר-שמריהו, ביקש בסליחה לעצור, אמר שלום חטוף, תודה, והסתלק.

וכך הסתיימה פרשת ההתנחלות של משפחת קדומי.

 

פרק 21

ערב אחד חזרו מירה וחיימסון לדירתם ומצאו את גברת שולדנפריי בחדר-המדריגות המואר פוסעת הלוך-וחזור מול דלת דירתה הפתוחה כדי סדק מואר: היא פסעה ונאנחה והתנשמה בקולניות ופכרה כפות-ידיה והרימה והצניחה אותן כטחנת-רוח (היא היתה אישה שמנה) –

"הוי! הוי וַהַבוי! הוי! הוי וַהַבוי – "

ושולדנפריי הגוץ הסתובב לצידה, שקט וחיוור ומדליק את האור במדירגות מדי פעם, ואמר רק זאת: "אז למה היינו צריכים לצאת הערב, למה – "

תחילה סבר חיימסון שגברת שולדנפריי חלתה מאוד, אולי בליבה, והם מחכים בחוץ לאמבולנס שיבוא לקחתם, או אולי מת להם מישהו קרוב במשפחה. אבל מירה, שהיתה בעלת תפיסה מהירה ממנו, הבינה מיד, גנבים! – והחלה רועדת ונועצת ציפורניה בזרועו של אפריים. "בוא נלך מכאן, אפי, אולי הם עוד בפנים – "

“מי? מי?” פתח וסגר ופתח וסגר שולדנפריי החיוור את הדלת שלא נפתחה אלא כדי סדק שאיפשרה לה שרשרת-הביטחון הסוגרת עליה מבפנים. ובין דחיפה לטריקה ביצבץ הפס הצר והמואר-מאוד של מבוא-הדירה, שהיה דומם ונתון בערבוביה גמורה. "להיכנס ולפתוח מבפנים צריך – " המשיך שולדנפריי בקולו הנחנק-קימעה, "מבפנים! זה לא יעזור – "

הקולות בחדר-המדריגות העירו שכנים שיצאו בחלוקים מדירותיהם. האסון קירב לבבות. כולם השיאו עצות. "סולם! צריך סולם – " הודיע שולדנפריי.

סולם הובא. שולדנפריי וחיימסון ירדו ועשו דרכם בחושך אל מאחורי-הבניין, ליד פחי-הזבל. בדירתו המוארת והריקה של שולדנפריי שרר שקט מבשר-רעות. שולדנפריי הציב את הסולם מתחת למרפסת המיטבח. חלון-הזזה אחד, שמסגרתו אלומיניום, היה פתוח. שולדנפריי טיפס וחיימסון החזיק בסולם. שניהם רעדו. חתולה מיוחמת החלה מייללת לפתע בחצר הסמוכה והפחידה אותם בצריחתה האנושית-כמעט. אדמת החושך, תערובת של פסולת-בית עירונית ודשא-דל, היתה זרה להם כמו ניצבו על אדמת אוייב. גם הסולם רעד. "נו תִחְזִיק כבר– " גער שולדנפריי בחיימסון. בעצם אני, שצעיר ממנו, צריך הייתי לעלות, – הירהר חיימסון. אך למה לי להשאיר שם טביעת-אצבעות. עלולים לחשוד בי שאני פרצתי.

שולדנפריי העפיל בסולם עד גובה הצצה למיטבחו הפעור, ומיד ירד כאילו ראו שם עיניו דבר נורא. הדירה היתה נטושה ומוארת כולה. כופה ריקנותה גם החוצה. הם קיפלו יחד את הסולם, ובדרכם חזרה לחדר-המדריגות, מוארים-למחצה באור ששופע מחלונות הדירה הפרוצה, בין פחי-הזבל לגדר-החיה שגדלה פרע, פנה לפתע שולדנפריי אל חיימסון ואמר בקולו החנוק-קמעה:

"ואיך מירה, בחורה טובה. אני מתכוון, כמו בין גברים – "

“מה?” השיב חיימסון כאינו מבין, אך בנפשו חש כמו הזדהם משהו. מה זה מרשה לעצמו ויודע על מירה שהוא, חיימסון, אינו יודע?

“מפני שאתה חבר חיימסון, איש משכיל שמופיע בטלוויזיה ולך אני יכול להגיד שאשתי, היא כבר לא כל-כך,” המשיך שולדנפריי כממלט מצוקות מעולם-אחר שמודחק ומפעפע בתוכו. "היא חולה, המסכנה, כבר הרבה שנים, ואני – " נחנק-כמו והשתתק.

וכשהופיעו באור הצהבהב-הקמצני של חדר-המדריגות כבר חזר שולדנפריי אל מראיתו החיוורת והנדהמת שמקודם, וסיפר על צורת הפריצה כמסביר מחלה אנושה של בן-משפחה.

ובינתיים היתה זו מירה היחידה שהתעשתה וצילצלה להזעיק את ניידת-המשטרה. ואכן לא עבר זמן רב והופיעו שני שוטרים מסורבלים במעילי-רוח מאוד משומשים, וכול נשקם פנס רב-עוצמה. שוב נלקח הסולם אל מאחורי-הבית. שוב הוצב על מקומו הקודם, ושני השוטרים חזרו על המחזה שהתרחש רגעים לא-רבים לפני-כן. אפילו החתולה חזרה על יללת הייחום החייתית-המגרה שלה. זה בוודאי הקול שמשמיעות השֵׁדוֹת ברצותן להזדווג לבני-אדם, הרהר חיימסון, שהחל מדפדף לאחרונה בספרייתה של מירה ב“משנת הזוהר” של תשבי, ובספרי קבלה אחרים, וספרות עברית, שהתאספו אצלה מתקופת לימודיה הראשונה באוניברסיטה, בטרם פנתה לעשות את התואר השני בחוג לתורת הספרות הכללית.

הסולם פירכס תחת רגליו של השוטר השמן, אשר במאמץ-רב ובחוסר-זריזות גמור הצליח להרים סוף-סוף את פלג-גופו העליון אל מעבר למעקה המרפסת המזוגגת, ולהידחק פנימה, מותיר על מעיל-הרוח כתמי סיד שנשחק. כמורגל בפעולה צבאית לא פסע קדימה עד שלא עזר לשני, המחפה עליו, להיכנס אף הוא, והכול בכבדות של אנשים שאינם מורגלים בפעילות יומיומית לשמירת כושרם הגופני.

עד שחזרו שוב שולדנפריי וחיימסון עם הסולם לחדר-המדריגות – כבר היתה דלת הדירה פתוחה לרווחה, ודיירי-הבית הסקרנים הסתובבו בחלוקיהם באור החזק, ובתוכם גברת שולדנפריי השמנה וההמומה שמתרוצצת מחדר לחדר כתרנגולת שנלקחו אפרוחיה וסופקת כפיים בקריאות “הוי ואבוי!”

כל פנים-הדירה היה הפוך. והורגש בו ריח סירחון עז. מגירות היו מושלכות החוצה וכל תוכנן נפזר על הרצפה. שברי-זכוכית של דלת-פנימית מנופצת, מכונת-תפירה הפוכה בחדר-המבוא. שברי מערכת חרסינה יקרה, וכנראה עתיקה, שהושלכה סתם-כך מן המדפים לרצפה באיזו וַאנדליות ואולי גם כעס על שלא נמצא להם לגנבים שלל רב-ערך בדירה. נזרקו גם ניירות רבים, ונתלשו קרעי בד-ריפוד. אך הדבר המזוויע, המסליד והמכוער ביותר – התגלה בחדר-השינה. אחד הפורצים, שכנראה היה להם זמן למכביר, כרע-עשה צרכיו על הרצפה, קינח בכלי-מיטה, וכתב בצוֹאתו על הקיר, למראשותֵי המיטה הזוגית –

עוד נחזו

לקצה הרי"ש כנראה לא הספיק להם החומר.

כשקראה זאת גברת שולדנפריי היא התעלפה ונפלה על המיטה הסתורה, צנחה כגוש דומם. מיד קמה בהלה שהשכיחה אפילו את הפריצה ואת מהפיכת הדירה ואת הניסיונות הנמרצים של שני השוטרים, שעיקר מאמציהם עד כה הושקעו בגירוש כל הזרים מן הדירה, כולל חיימסון שעזר להם קודם, "אדון, גברת, יש לך מה לעשות פה? בבקשה לצאת החוצה – " ומתקרבים עד כדי נגיעה במרפק.

הזעיקו רופא שגר בבית שכן. גברת שולדנפריי התעוררה. הגיעה גם ניידת המז“פ (המחלקה לזיחוי פלילי) כדי לחפש טביעת אצבעות. כמובן שלא מצאו, והסתפקו בדגמי-צואה שגירדו בזהירות מדעית מן הקיר, וכתבו ומילאו דו”ח על הפריצה. אך בשעה שהתרחשו כל שאר המעשים הללו, וקולות הזזה וחריקה המשיכו להישמע מן הדירה, כבר היו חיימסון ומירה בדירתה למעלה.

“אם זה יקרה אצלי בדירה אני אתאבד.” אמרה מירה.

חיימסון היה גאה על שלקח קודם חלק פעיל במבצע ההצלה. הוא מצץ סוכריה-נגד-צרבת ושאל:

“יש לך ביטוח לדירה?”

הכול היה רשום עדיין על שמה של מירה. הם טרם החליטו אם למכור את שתי הדירות ולקנות דירה אחת גדולה יותר. בינתיים השכירו את דירתו.

“אני חושבת שהפוליסה מונחת באחת המגירות. כבר לא נגעתי בה כמה שנים. מורידים לי אוטומטית מחשבון-הבנק.”

"זה אבסורד. צריך להוסיף כל שנה לפחות שלושים אחוז לערך הפוליסה לפי שיעור האינפל מציה. אם יפרצו לך לדירה לא תקבלי כמעט כלום, זה תת-ביטוח. מוכרחים להכפיל כבר מחר, בטלפון. רק תתני לי את שם הסוכן שלך. וכדאי גם לעשות רשימת חפצי-הערך, והמיספרים של כל המכשירים, זה בטח לא עשית – "

"את זה נעשה כשנתגרש – " אמרה מירה.

“מה את כועסת? זאת הדרך היחידה להתגונן נגד הגנבים!”

“אמרתי לך שאני אתאבד אם זרים יחללו את הדירה שלי.”

“זאת גישה ממש פטישיסטית. הינה, למשל, קיבלת אותי!”

“אתה זה משהו אחר.” אמרה ללא-התלהבות. “אותך אני אוהבת.”

“בגלל מפתח-הגנבים שלי?” נדחק אליה פתאום והתחכך בירכה מן הצד.

“תפסיק להיות גס שכזה.” אמרה. “זה בכלל לא מתאים לך, בגילך, האינפנטיליות הזאת.”

“תגידי, היה לך משהו עם שולדנפריי?”

“תגיד, אתה מטורף?”

“אולי הוא היה עוקב אחרי האורחים שבאים אלייך?”

“מה אתה מנסה לרמוז?”

“שום דבר. אבל הוא עושה רושם של אדם קצת מיסכן, לא?”

“אפי, אתה יודע, לפעמים אתה ממש מגעיל אותי. אבל אם אתה דווקא רוצה אז אני אגיד לך בדיוק מה היה ביני ובין שולדנפריי. קודם כול, הוא הוציא לי את המיץ במשך שנים עם עניין דמי-ההסכמה עבור העברת המניות על שמי בחברת גוש-חלקה של הבית. ודבר שני, הוא לא החמיץ שום הזדמנות להציץ לי אל תוך החולצה או החלוק, ולא פעם אחת גירשתי אותו מהדירה כשהיה נכנס בתירוץ של ועד-בית. ואם אתה דווקא רוצה לדעת אז אני שמחה מאוד שחירבנו לו בחדר-השינה, לטארטיף הזה!”

*

כעבור שבועיים הסתיימה הפרשה של גברת שולדנפריי. היא לא התאוששה מאז ליל-הגניבה. כוד באותו לילה לקחו אותה ליחידה לטיפול-נמרץ בבית-החולים העירוני, ואיבחנו אצלה אוטם שריר-הלב. שבועיים שכבה, נרגשת ודואגת לצלחותיה השבורות ולכתם-הצואה שעל מיטתה אשר אליה לא חזרה לשכב מאז אותו לילה. “אני ידעתי שהם יבואו אותו לילה,” חזרה שוב ושוב, “כל הערבים אנחנו יושבים בבית. לא סרט. לא תיאטרון. ורק בערב הזה הלכנו לראות את הנכדים, וזה מה שקרה.” – “אז אם ידעת למה לא אמרת? לא היינו יוצאים!” – היה שולדנפריי חוזר ורוטן וגוער בה מבלי להבין את מצבה החמור.

ובבוקר היום הארבעה-עשר לאחר הפריצה, כאשר ישבה על הסיר על מיטתה אשר ממנה לא ירדה, פקע ליבה ונקרע. וכול מאמצי הרופאים להצילה, בכול המכשירים החשמליים שעלולים לעורר מתים – לא הועילו.

 

פרק 22

בליל פג’ה ומפגור קוצצו כנפיו של רמי. הוא המשיך לעבוד במועצת-הדבש. בלתי-מרוצה ומחפש הצעות-עבודה נוספות בעיתונים, ממלא שאלוני-קבלה למוסדות ציבורים וחברות פרטיות, וכל התפקידים שהוצעו לו ניראו בעיניו משעממים ובעלי הכנסה-ממוצעת, ממש כעבודה הנוכחית. ובייחוד היו לו טענות לשלטון הליכוד שמניח לאדם כמוהו להתבזבז.

ואילו לאיה, בתוך כל הדקירות והמישמנים וצריחות-הילדים ושני התלמידים הפרטיים שהיו לה באנגלית, ופחדי מחלתה-שלה ואותה סלידה-משיכה כלפי רמי, שהיה בועל אותה מדי כמה ימים מאחור בשתיקה, סנטרו בגבה ואצבעותיו צובטות בפיטמותיה העבות, מהרהר אולי בנשים אחרות ועם זאת שוקד לענג אותה היטב כאן ושם עד שמביא אותה, אם רק אינה עייפה מדי, לצריחות-חמדה פרועות שכמעט ומעירות את הילדים והשכנים משנתם – בתוך כל אלה העניק לה ליל פג’ה ומפגור איזה טעם של אהבה אסורה. בעוד אשר כלפי רמי כבר לא היתה בעיניה הקירבה האינטימית אלא עניין של קח-ותן במיטה, וגם אז נוח היה לה שפניו מרוחקים ממנה וכל קיומו רק בגירוי שהוא מספק לה.

בשאר שעות היממה הסתגרו איש-איש בשיריונו, מתפקדים כדי להימלט מחשבון-נפש נוקב ואולי מפחיד, ורק שעות-הרוגז ורגעי-ההנאה מאורית’לה ויובלי מקשרים ביניהם, לטוב ולרע, כאילו הם חברים שניהם באירגון לגידול-ילדים.

לעיתים היו יושבים שניהם ואוכלים ארוחת-ערב מאוחרת בשתיקה, עם סאלאט תפל, לאחר שנרדמו הילדים, ואין איש מהם מתאר לעצמו שלא רק בו אלא גם בשני התעוררה ממש באותו רגע איזו תשוקה אלימה לקום ולרצוח את הזולת בדקירת סכין-מיטבח.

*

אוּרי השמנמן ישב ליד שולחן בחוץ, במסעדת “בתיה” ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, ואכל מעיים ממולאים עם סאלאט מלפפונים טריים בחומץ וכוס בירה גבוהה, והיה טובל פרוסות לחם-לבן טרי בצלחתו. כשהרים עיניו הבחין באיה שחורת-השיער שעמדה בצידו השני של הרחוב, במעבר-החצייה, ליד פוטו-פרג'. מבטיהם נפגשו. ועד שהאיר הרגְלִי-הירוק ברמזור, היה לשניהם זמן להרהר כיצד לנהוג.

“שמע,” אמרה איה ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה. "בכל מקום קוראים ורואים ושומעים אותך – "

“אה, שום דבר,” אמר אורי בביטול, “זה רק בשביל הפרנסה. כבר נמאס לי לשמוע מה אומרים כל האנשים שקראו אותי אבל לא את הספרים שלי, ובטלוויזיה אני ממילא אף-פעם לא יוצא מוצלח. זה בשביל ראובן ברנע, לא בשבילי. ומה אצלך?”

“ככה. אני עוד חיה.” אמרה והיא מקרוב נראית מסורבלת, וקולנית וחסרת-מנוחה כרגיל, וחיוורת.

“מה שלום הילדים והבעל שלך?”

“יופי. כולם בסיידר.”

“הוא עוד במשרד-המשפטים?”

“לא. עכשיו הוא במועצת-הדבש.”

“אז אתם מלקקים דבש?”

“תלוי איך שמסתכלים על הליקוק.”

“בתור מוטיב הדבש בפרוזה העברית. אם לא איכפת לך, שבי, תאכלי משהו.” אמר.

“גם ככה אני די שמנה,” אמרה איה, שתיאבונה דווקא התעורר מאוד למראה המעיים-הממולאים והלחם-הלבן הטרי. היא היססה. “אני רואה שגם אתה לא כל-כך בדיאטה. אתה יודע שזה לא כל-כך בריא, ללב.”

“מה את מפחדת, שיראו אותנו יושבים יחד? הלא אם היינו רוצים לעשות משהו שאף-אחד לא יידע, לא היינו יושבים בחוץ.”

“זה שטויות-במיץ, לפחוד.” אמרה איה. “אני לא מפחדת משום-דבר חוץ מהמוות.”

“אז שבי, אני אזמין לך מנה ‘קישקעס’, מזה לא מתים.”

והיא ישבה.

“היו לי דימומים. צרות של נשים. יותר טוב שלא לדעת על זה. ומה אצלך? שמעתי שיצא ספר חדש שלך.”

“שטויות. מה זה ספר חדש? – ייאוש חדש נולד. אבל חשבתי באמת להתקשר אלייך ולתת לך עותק.”

“אני באמת אשמח לקבל.”

“אני נורא סקרן לראות את התמונות של הילדים שלך.” אמר אורי.

“מה אתה חושב לך, אני לא אימא משוגעת כמו האימהות שלנו.”

"פעם אחרונה שראיתי אותך, זה היה נדמה לי ברחוב רידינג, אז הגדולה – "

"אורית’לה – "

"כן, היא עוד היתה קטנטונת, והקטן עוד לא נולד – "

איה הניחה על ברכיה את תיק העור הכרסתני, שהיה בעל-איכות אך משומש מאוד, ופישפשה בו. התיק היה גדוש כרגיל במטפחות-נייר, חפיסת-סיגריות, צרור-מפתחות, תמרוקים, מסרק, סיכת-ראש של ילדה, כרטיסי-הזמנה לתערוכות ישנות, פנקס-המחאות, גלולות, ואפילו מוצץ עתיק. אורי המשיך לאכול מדי פעם, כמו באקראי.

“הינה, אורית’לה וזה יובלי.”

“מקסימים. ממש מקסימים.”

בן כמה יהיה הוא, אורי, כאשר תגיע אורית’לה לגיל שבו יוכל להתאהב בה משום שתזכיר לו את אימהּ בנעוריה? איזה עניין תמצא אז בחורה פורחת כמוה, בת שמונה-עשרה למשל, בזקן כמוהו, שמתקרב לשישים? אורית’לה, האותיות ממש כשמו, האם בכוונה? – והתעורר בו חשק לנגוס-מלמפרע בפרי העסיסי הזה, היפהפה, שיצמח מתוך איה משומשת ועייפה שהיתה שלו, ולקחת את הבתולים של בתה בנקמת-דם תחת דם-שלא-היה.

“בטח שמעת על המקרה,” הפסיקה איה את מחשבות “בדמי ימיה” שלו.

איך היה יכול לשכוח. “הלא הדבר היה כתוב בעיתון.” הילדה שלהם נפלה מהקומה השלישית או הרביעית ונישארה בחיים. “היא בסדר?”

“כן. אבל עוד צולעת קצת. נכנס לה דשא במקום השבר ברגל, ותפרו עם זה. והאיזור הזה רגיש מאוד ומפריש לעיתים מוגלה. הרופאים נותנים לה אנטיביוטיקה ואומרים שזה יעבור. אבל הרגישות תישאר לתמיד. אני חושבת שהיא תצטרך למצוא לעצמה, כשתגדל, איזו עבודה לא קשה במיוחד, בכל אופן, בלי שעות רבות של עמידה.”

עבודה בשכיבה, הירהר אורי. החלום על לוליט’לה ארוכת-שיער במכנסי-ג’ינס הדוקים שתפוחי-עגבותיה מוצקים כאגרופים ובין ירכיה מסתמן בהליכתה אותו רווח בתולי-חלומי בן שתיים-שלוש אצבעות שאופייני לנערות לא-שמנות, כל זה נגוז עם צליעתה. למרות שלא ראה אותה מעודו.

אותה שעה הגיעו המעיים של איה עם מנת לחם-לבן טרי נוספת, וסאלאט המלפפונים הירוקים בחומץ, “ומה חדש אצלך?” שאלה בטרם התנפלה על צלחתה.

“אצלי כל יום כמו תלאה מתמשכת אחת לקראת הלילה. רק אז אני ער באמת ומסוגל לכתוב. הייתי צריך להיות שומר-לילה. כל בוקר אני חושב שאני הולך להתעלף. ובכלל, תל-אביב היא עיר שבה אדם הוא הוא-עצמו רק בשעות הקטנות של הלילה, אם בכלל.”

“אני מתארת לעצמי שזה כך בכל עיר גדולה.” אמרה איה בקול לעיסה עמום.

“לא. הינה בירושלים אתה אתה-עצמך כל רגע, בכל שעה משעות היום.”

“מילא. זה בטח מרוב שיעמום.”

"תל-אביב כל-כך לא משעממת שאתה לא נמצא בה רגע אחד לבד גם כשאתה לבד. זה גן-עדן לסובלים מדפרסיה, וגיהינום לסופרים. לא פלא שכולם נמשכים לכאן. בכל מקום אחר בארץ פשוט עצוב ומשעמם. גם אם האוויר צח והנוף יפה. כשעזבתי את ירושלים השארתי בה גם את הדפרסיות שלי. אבל ידעתי שכך אני גם מקטין את הסיכוי שלי לכתוב כל מה שרציתי עוד להספיק אי-פעם – "

“אוריל’ה, זה כבר נשמע לי יותר מדי קטע מתוך אחד הסיפורים שלך.”

“להזמין לך עוד מנה?”

“לא. תודה. אני מפחדת.”

“מאוכל לא מתים.”

“אתה יודע מה? שיישרף הכול. אני אוכל עוד מנה. וגם בירה, אבל קטנה. ממילא חיים רק פעם אחת. ורציתי להגיד לך עוד משהו – הניסיונות הנצחיים שלך להיראות צנוע מעוררים בי ממש הערצה.” פתאום הציצה בשעונה ואמרה בבהלה: “אוי לא! אני מוכרחה לרוץ לאוטובוס. הילדים כבר בטח הופכים את כל הבית.”

“חבל,” אמר אורי “רציתי בהזדמנות זאת לתת לך את הספר החדש.”

“אתה יודע מה, ניפגש כאן בעוד שבוע, באותה שעה, ורק אם יהיה איזה שינוי אני אצלצל אליך, וזה בתנאי שלא אמות קודם.”

“טוב. אני אלווה אותך.”

והם קמו להיפרד. אורי שילם עבור ארוחתה. עיניה הבריקו פתאום והיא אמרה: “אני בסדר, אורי. אתה לא צריך לדאוג לי. רמי הוא משוגע אמיתי. בן-אדם שנראה כמו בן-אדם אבל בפנים הוא חלול לגמרי, אם אתה מבין. אתה לא מתגעגע לפעמים, עם כל החתיכות שלך?”

“אוך, איך שבא לי לתקוע לך עכשיו.” נעץ בה מבט של ולא-יתבוששו שמקלף שכבות של שנים ומגיע להיותם עירומים יחד. היסטוריה.

"בַּי-בַּי, להתראות – " עזבה אותו בהרגשת-ניצחון קלה. אתה רואה, התחרמנת! מה שכמובן לא היה קשה כלל בקשר לאורי. הצלקות מחייה המשותפים איתו כבר הגלידו בנפשה מזמן. ומה שהחניף לה עתה היה כיצד הוא עדיין רוצה בה, ושכחה לגמרי כיצד לא יכלה פעם לשאתו עוד.

אבל אחרי רגע התחרטה והחליטה בכל זאת “לקפוץ לרגע” לדירתו.

“אני אטלפן מאצלך לאימא שלי שתקפוץ להשגיח על הילדים. היא כבר מתורגלת לזה ומסתדרת עם רמי יותר טוב ממני.”

“מה קרה לחברה שלך מירה?” אמר אורי בעלותם במדריגות. “ראיתי אותה ברחוב עם איזה ברנש מקריח ועצוב מ’כלבוטק', והיא כמעט התעלמה ממני.”

“מירה אף-פעם לא התפעלה ממך.” טחנה אחריו איה את המדריגות ברגליה הכבדות, מתנשפת. “יש עוד הרבה לעלות?”

כשנכנסו הטילה עצמה, מתנשמת, על הכורסה הראשונה שנקרתה לפניה.

“להביא משהו לשתות? אַיוּש? קר?”

“אל תעשה לך הרבה עבודה, אורי’לה, אני כבר מסתלקת. איפה הטלפון?”

“על יד המיטה שלי, בחצי-חדר.”

“לא איכפת לך שאני אחלוץ נעליים?”

דווקא היה איכפת לו משום שהיה איסטניס. "את יכולה גם להתקלח, אם את רוצה – "

“לא, תודה. מה אתה חושב לך?” נעלבה. “שיהיה ברור לך, אורי’לה, שאני לא באתי להזדיין איתך כאן. אני אישה נשואה ויש לי מספיק צרות משלי. תלך לחברות שלך.”

וצחקה.

“אני אמרתי משהו?” נעלב אורי.

היא ניגשה יחפה לטלפון, ישבה על המיטה בעלת הכיסוי החום-אדמדם, והתקשרה עם אימהּ. אורי הסתובב בדירה הקטנה, מחייך לעצמו. הביא קולה-קולה קרה עם קרח ופלחי-לימון. הזיז כמה מסגרות של תמונות שניראו לו עקומות לאחר שהעוזרת ניגבה את האבק מעליהן. והוא מקשיב בחיוך לשקריה של איה בטלפון. ופתאום הרצין, הלא כך בטח גם רימתה אותי כל השנים.

כשסיימה את השיחה נותרה לשבת על שפת-המיטה.

“עכשיו אתה מצליח לעבוד יותר, מאז שעזבת אותי?”

“את זוכרת איך פעם הייתי מנשקת את כפות-הרגליים שלי?”

“והייתי קוראת לך שמנצ’יק.”

"כן. ותוסיק – "

"כן, ופּוּשִׁיק וקַקַלֶה – "

והשתתקו.

איה נותרה שרועה על מיטתו, כמו מתוך עייפות. אורי הירהר בה ובכל הצרות שעשתה לו, כמנסה לקלף מעליה שכבות של זיכרונות מציקים שהם חלק בלתי-נפרד מנוכחותה כאן, מעין הילה שקופה, מוצקה, של אופי מחורבן, הלועג לחולשה רגעית זו שלו להשכיב את איוּש-שהיתה-פעם-בנעוריה, בטרם החלו שֵׁדים מתרוצצים בנפשה.

ואיה התנשמה מולו, מובסת בעיני עצמה. מדוע כל פעם שהיא פוגשת באורי או מהרהרת בו, עדיין מתעוררים בה הרצונות הכמוסים של שנות-נעוריה לכבוש את תל-אביב. שיתאהבו בה. שיכתבו על חייה האינטימיים במדורי-הרכילות. שתתגלה פתאום כאיזו כישרונית מזהירה בלא-חשוב-מה אבל שכולם יאהבו אותה. ומי אוהב אותה כיום? – אולי רק יובלי המסכן. כי לאורית’לה כבר יש טענות וביקורת, ובלי-ספק עוד תגרום הרבה צרות כשתתבגר. ורק בפני אורי קר-המזג הזה, שאיטיות-מחשבתו יכולה לשגע פילים, היא מרגישה את עצמה כאיזו ילדה שעדיין צריכה להוכיח את עצמה, בכול – במיטה, בחיי-משפחה שלה ובכישרונותיה. ובכול שיחה, כשהיא נפגשת עימו, אפילו אחת לכמה שנים, היא חשה עצמה מלאה מעצורים, מה שלא קורה לה עם שום אדם אחר בעולם ואפילו לא בשעתו עם ראובן ברנע. ובכלל, מי מבקש להרוס את מי כשהם נפגשים יחד ומנסים לצודד ולפתות זה אתה זה, להתחמם ברמץ הקר של אהבה שכבתה, ולהסתיר את האמת שכול אחד מהם יודע על זולתו מתוך מה שהוא יודע על עצמו.

“על מה אתה עובד עכשיו, אורי?”

“משהו.” ואחר-כך הרצין ואמר: “אני רוצה עכשיו להראות שאפשר לעשות הכול ברומאן גם מבלי לחקות את קאפקא וג’ויס ועגנון ואת החיקויים שלהם ואת החיקויים של החקיינים שלהם. ושהסופר בהחלט יכול לדבר עם הקורא ולספר לו, כמעט כמו בספר-לילדים, בתמימות, ללא חידות וסמלים ותשבצים ומבלי להיעשות מגוחך ומלאכותי, ובשפה פשוטה ובמשפטים בהירים והגיוניים-בתכלית ובלי שמץ של עירפול ובכתיב-מלא ופיסוק טבעי, בלי קונצים. שאפשר כבר לכתוב בעברית בלי שירגישו שנכתב בה התנ”ך, וזה נפלא אבל כמובן גם מסוכן, וזה בעיניי השקט הנפשי שלי, לפחות מבחינה סגנונית. רציתי פעם אחת לכתוב רומאן לא-פוליטי, על בני-אדם, נטו, בלי הרבה עניינים לאומיים וחברתיים. אבל תמיד יוצא לי ההיפך ממה שאני רוצה. המציאות דופקת לי רומאן אחרי רומאן. הינה כתבתי פרק נגד ההתנחלות בשומרון, ושבועיים לאחר שסיימתי לכתוב את הדברים האלה סאדאת בא לירושלים וקילקל לי הכול. העיניים כאבו לי כבר מרוב הסתכלות בביקורו, בטלוויזיה. מה את צוחקת?"

“אתה יודע שאנחנו היינו יום אחד מתנחלים בשומרון?”

“איפה?”

“במפגור.”

“בחייך!”

"כן. זה היה שיגעון פרטי של רמי, שיהיה לנו בית-קיץ בשומרון. אבל אני לא הסכמתי לעזוב את רמת-אביב. אפילו שכל פעם שאני יוצאת למרפסת אני נזכרת שאורית’לה שלנו עפה – "

"את יודעת שאני הייתי שם ב’מדרשיית השלום'? אפילו הראו אותי בטלוויזיה – "

“כן.” צחקה.

“את שם למעלה ואני למטה.” צחק.

"כן. אתה למעלה ואני למטה – "

עיניה הבריקו.

אחר-כך התערבבו משפטיהם בריח בשר-מבושל וחומץ ובירה ונשיקות. “אתה עוד משתגע אחרי תחתונים שחורים, אורי’לה? זה יצא כבר מזמן מהאופנה.” – “תוסיק, התגעגעתי אלייך.” – “מה שלום פושיק שלך, אתה רוצה שאני אפנק לך אותו?” – “הצטמק.” – “אתה צוחק!” – “תסתובבי, איוּש,” – “לא אני לא רוצה,” – “יש לך דונאמים של תחת, תענוג,” – לא, רוצה לראות אותך – "

קוקוריקו.

הבל בירה וזיעה ובגדיהם הזרוקים זרים כל-כך זה לזה כאילו נערמו במקרה, במלתחה.

קוקוריקו.

אורי משתדל לא להתרגש כדי שלא לאכזב את איה. איה משתדלת לגמור מהר כדי להוכיח לאורי שהיא –

קוקוריקו.

איה צורחת וצורחת ופתאום הכול מלא דם. ואורי נחרד. והיא חיוורת. והכול מבולבל כל כך ומגואל. מה קרה? – הוא מבוהל ומתחרט, – מה לעשות? "זו לא פעם ראשונה – " ממלמלת איה, והיא חיוורת, חיוורת, ושיער-הפחם שלה לח מזיעתה הקרה, – “שאני מדממת. למה זה היה צריך לקרות לי דווקא עכשיו, איתך,” – אצטרך לזרוק את הסדינים, חושב אורי, אבל מה לעשות איתה עכשיו? איך להיפטר ממנה? – “תביא לי צמר-גפן,” היא אומרת, “מהר, מהר, מה אתה מחכה?” – והוא רץ, יחף, מגואל בדמה אף הוא, מי יודע אם המזרון לא הלך-פַייפֵן, הוא אומר לעצמו. הייתי צריך לשים שעונית. מה פתאום שעוונית? – הייתי צריך להאמין שאולי עוד תזדמן לי איזו בתולה. בקושי היא מצליחה לעצור את הדימום והוא מביא לה מגבות קטנות, יבשות וגם לחות, כדי שתנגב בטרם תרד. והיא חיוורת כל-כך, יושבת, שנהבית. שערה שחור. ערומה. שדיה הענקיים נפולים. רק שלא תמות לי פה, הוא מתפלל, רק שלא –

בקושי היא מתלבשת. הוא עוזר לה. השדיים הכבדים שלה מיטלטלים חסרי-חיים, חיוורים ונפולים כפניה. לפטמות העגולות המפוארות-לשעבר – צבע שיש חום-בהיר וקר, כשל בר-מינן. בקושי הוא מצליח לשכנע אותה שיזמין בטלפון מונית. במסדרון האפלולי היא תופסת אותו בדמעות, בידיים קשות, באגרופים קפוצים לפני צאתה, "אני חולה מאוד, אורי, אני הולכת למות, למות – "

“אל תדברי שטויות, הכול יהיה בסדר,” הוא מנחם אותה, כאידיוט בעיני עצמו. מלווה במדרגות למטה. המונית מביאה אותה לרמת-אביב. היא מצליחה לעלות הביתה. להסתיר מאימא שלה היכן קרה לה הדבר. נופלת מתעלפת ונשלחת מיד לבית-החולים-העירוני. משם מטלפנים לרמי, למועצת-הדבש –

*

כאן אין לי ברירה אלא להתערב ולומר: לא. כל זה אירע רק בדימיונו הפרוע של אורי בן עמי כאשר ליווה את איה ממסעדת “בתיה” אל תחנת-האוטובוסים של קו 25 ברחוב ארבע-ארצות כשהוא אומר לעצמו: איזו מין ארץ מוזרה היא זאת, לכל מקום שאני הולך אני פוגש את עצמי.

עובדה.

איה לא צילצלה אליו באותו שבוע וגם לא הופיעה לפגישה ביום שקבעו. העותק שהכין לתת לה, עם הקדשה, נשאר מיותם.

*

וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותה.

 

פרק 23

אורית’לה היתה ילדה עירונית מאוד וקשה היה לה להירדם בלילות. היתה שוכבת שעות ארוכות במיטתה, ובייחוד מאז הנפילה, ומציקה לרמי ולאיה: פִּיפי, פטל, לרדת, טלוויזיה, טלא-פלא (דווקא מאוחר בלילה). ולפעמים היתה יורדת מהמיטה ומתרוצצת בכל הדירה כשהיא מרקדת ומנפנפת בידיים כמו זבוב טורדן או הליקופטר קטן, ומעירה גם את יובלי שמקפץ במיטתו ובוכה או פורש ידיים לרוץ אחריה.

רמי היה נוהג לומר לה: “רִית’לה, לפני שאת נרדמת נסי לעצום את העיניים שלך ולחשוב על כל מיני דברים נעימים, טיול במכונית, גלידה, ים, חלווה, בוטנים, ארטיק, סבתות מביאות מתנות, ולא-לאט, בחצי-חלום, תירדמי עם יופי של מחשבות ותמשיכי לחלום אותם גם כשתישני.”

רמי היה קשור באופן מטורף לאורית’לה ויובלי. אהב והרביץ ופייס והתערב בכל דבר. ואילו איה מצאה תמיד חסרונות בגישתו לילדים. “ילדים צריכים דמות-אב!” – היתה אומרת לו בבוז, “אחרת הם יגדלו מופרעים והומואים קטנים!”

*

לילה אחד, לפני שאורית’לה נרדמה, בא אליה בחצי-חלום איש זקן גבוה לבוש שמלה וסנדלים.

“אורית,” אמר והיכה במקל-העץ הגדול שלו על רצפת-החדר, “את יודעת מי אני?”

“בטח,” אמרה לו כשהיא מתאמצת לעצום חזק את עיניה, “אתה אליהו הנביא!”

“תתביישי לך ילדה עבריה!” אמר האיש. “אני הוצאתי את בני-ישראל ממצרים ואַת לא יודעת מי אני?”

“סאדאת?” קפצה אורית’לה בשמחה וכמעט כבר רצתה לפקוח את עיניה. היא ראתה בטלוויזיה את ביקור סאדאת בירושלים. רמי לקח יום חופש וישב כל היום בבית איתה ועם יובלי, ואיה הסתובבה וצרחה ששלושה פאראזיטים כמותם יורידו אותה ביגון שאולה.

“מי זה סאדאת?” שאל האיש הגבוה.

“בגין!” השיבה. וכשראתה שהאיש מתכעס, המשיכה וניסתה –

“פרעה, פיראמידות, פיראמידות…”

“פיתוֹם ורעמסס!” אמר לה האיש. “עכשיו את יודעת מי אני?”

“פוטיפר?”

“אוּאוּאוך…”

“אפיקומן? אסואן? ויצמן… מינה-האוּס?”

אז האיש התרגז נורא והרים את המקל שלו והקיש בו הקשת-מריבה אחת ויחידה ואמר: “מינה, מינה, מי זה מינה? – ימין אדונַי! – אורית, אם תמשיכי להרגיז אותי ככה – אני אכה כאן ברצפה עד שיצאו מים מן הסלע!”

“משה! משה!” צעקה אורית’לה בשמחה. “היכה על סלע, וַיֵצאוּ ממנו…”

“קראת לי?” נכנס רמי לחדר ושאל.

אורית’לה שכבה בעיניים עצומות ושתקה, חיוך על פניה. לפי הכפכפים היתה שומעת תמיד בדיוק באיזה חדר נמצא אבא. ואילו אימא הולכת בשקט בנעלי-בית רכות עם סוליות-גומי, ולפעמים היא באה ומציצה מעבר לגבֵּך ותופסת אותךְ כשאת עסוקה במשהו אסור, וצועקת, ולפעמים מרביצה. וכדאי לבכות, גם אם לא כואב. וכשכואב באמת, אז דווקא, לשתוק.

רמי השתדל לצאת מהחדר בזהירות, על קצות אצבעותיו, ומבלי שהכפכפים ישמיעו רעש, כבהיכנסו.

“משה רבנו היה כאן אצלי בחדר, אני לא ישינה!” הכריזה פתאום אורית’לה. “הֵביא את השלום, ממצרים, עם מצות וצנון ובולים.”

“איזה שלום?” עצר רמי ושאל.

“אמר שלום לַמצרִים ויצא, עם כל היהודים והצנון והדגלים במטוס בואינג. והשאיר לסאדאת את ארבע הקושיות והצפרדעים והקניידאלאך והאפיקומנים…”

“מה קורה שם?” קראה איה, עצבנית וחסרת-סבלנות, מחדר-השינה. “הילדה כבר צריכה לישון. היא תעיר את יובלי.”

“ותיבת-הגומא!”

“הילדה מבולבלת לגמרי,” אמר רמי, “היא מסתכלת יותר מדי בטלוויזיה והדברים משפיעים עליה. כל מיני שיגעונות כאלה. לילה טוב, אורית’לה.”

אז התעורר גם יובלי וישב חצי-המום במיטתו ושאל:

“דודה סֶנִפְצעה כבר הבריאה?”

“איפה?”

“בטיֶיוויזיה!”

“כן, כן. די, לילה טוב, לישון.” עטף רמי היטב את שניהם בשמיכותיהם ויצא מהחדר כשהוא ממשיך איזו שיחה שהחל בה קודם עם איה: “תשמעי, בארץ הזאת, יַעַנִי יש רק סופר רציני אחד – קישון.”

“די, בוא כבר למיטה ותפסיק להתפלסף,” אמרה איה, קצרת-רוח.

רק יצא רמי ופתאום, מי זה עומד במקום משה רבנו, לבוש בחליפת-פסים ועניבה ומשקפיים, גבוה ומזיע-קצת ופני שחומים ושפמו צר –

סאדאת!

הוא בכבודו ובעצמו, ושואל את אורית’לה:

“ילדה עבריה, אֶת ארבע הקושיות את כבר יודעת?”

“בטח,” עונה אורית’לה, טיפה מפחדת וטים-טיפה חצופה, והיא עומדת ושרה בחופשיות כמו עופרית בלופרית בתחרות הילד הנחמד העולמי:

“שבכל השנים אין לנו שלום אפילו יום אחד, אפילו יום אחד, השנה הזאת, השנה הזאת, כו-לה ש-לום! השנה הזאת השנה הזאת כול-לה ש-שלום!”

וסאדאת, שבחצי-חלום של אורית’לה כבר יודע עברית, מוחא כפיים ואומר לה:

“אני מזמין אותך לשוט על הנילוס בתיבת-הגומא, ולטוס מעל פיתום ורעמסס בהליקופטר ולראות את הפיראמידות ואת חרטומי-מצרים חותמים חוזה-שלום עם משה רבנו בעתיקות ואת הסנה בוער ארבעים שנה במידבר סנטה קתרינה.”

“מה, אתה מכיר אותו?” שואלת אורית’לה קצת מבולבלת.

“בטח,” אומר סאדאת. “משה, פרעה, וייצמן ואני חברים מצויינים. הופכים מקלות לנחשים, מוציאים מים מן הסלע, עושים קונצים כל הימים.”

“אני מצטערת מאוד שאין לי קצת מיץ-פירות מאנגו ודבש לכבד אותך,” מתנצלת אורית’לה.

“אין דבר.” אמר סאדאת. “אני אוכל רק פעם אחת ביום.” ומוציא מכיס-החליפה שעל ליבו מצה גדולה ולבנה ומתחיל לכרסם אותה כמו קנה-סוכר, ופירורים נושרים מהפה שלו. ופתאום נכנס בגין לועס אוזן-המן ומבשר לו: “אליהו הנביא קורא לנו למסיבת עיתונאים יד-ושם עם איימי קארטר בטלוויזיה טֶלֶא-פלא קישקשתא.”

ושניהם יצאו מחובקים. וטלא-פלא שירבב את הראש מבעד לחלון פנימה לחדר כשהוא לועס מצה והפירורים נושרים כמו שלג בטלוויזיה, ואמר:

“לילה טוב.”

“לילה טוב, טֶלֶא.”

“על מה את חולמת, אורית’לה?”

“על סבתות מביאות מתנות ולוקחות את יובלי לטייל רחוק-רחוק לַיְאור השליכוהו סואץ ומצה.”

 

פרק 24

רומאן איננו בית-דין שבו חייבות להישמע עדויות כל הצדדים, ובכל זאת אני חש צורך לקטוע כאן את העלילה ולהביא דווקא כאן דפים אחדים אותנטיים שכתב חייל ישראלי צעיר במלחמה האחרונה. [הערה מאוחרת: החייל היה יחזקאל ינאי, במלחמת יום הכיפורים]. לכאורה אין לדבריו קשר לסיפורי, כלומר, למרות שאני משתמש גם באמת לצורך הבדיות שלי, אבל, אולי דווקא משום כך, צריך גם להזהיר כי –

הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו היא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום-דבר אחר פרט לעצמך. לא איכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל. כאשר שומעים את שריקתה האימתנית של הפצצה, הדבר דומה למצב המשתרר בכיתה לאחר שהמורה שואל שאלה. כל התלמידים קופאים במקומותיהם ומורידים את ראשיהם בתקווה שמבטו התר של המורה לא יבחין בהם. ולאחר שנבחר הקורבן להשיב את התשובה, נאנחים כל השאר לרווחה.

פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר-נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורניי הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, וזעקת תפילה נואשת הבוקעת מבעד לכל יתר ההגיגים:

“א ל ו ה י ם!!! שזה לא יהיה בי!! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!!!”

ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר, היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מניין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק, המשקפיים מתכסות חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – ה בּ וּ ם. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום-בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא את גרונך חול, קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה. עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף-עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית-תחמושת כשהיא עולה באש והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום-דבר. לא איכפת לך ברגע זה אם נפגעו או נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – א נ י חי. ב י לא פגעו. אבריי ש ל י לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטאנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טאנקים מעשנים האחד ליד השני, עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו ובקידמתו חור גדול כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה-תותחו מצביע, בתנוחה בלתי-טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תימרות עשן דלילות מהמקומות אשר עוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי-אפשרי, ממלא את האוויר.

“א ל ו ה ים!!!” פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאבין שהקול הבלתי-אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה (נגמ"ש) במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

“א ל ו ה י ם!!” אני נזעק, פעם אחר פעם, “אלוהים!! איך קרה כל זה?! איך נטבחו כל הטאנקים האלו?!!” אני מציץ לשנייה בחבריי: עיניהם קרועות לרווחה למחזה הנורא, ופניהם חיוורים-חיוורים. נשימתי נעתקת מפי ובמרכז חזי מכרסם הפחד, והפלצות. באותו רגע חשתי בבירור את אימת המוות המתקרב. באופן בלתי מוסבר ידעתי שהיום ייגזר דיני, ומחר לא אוסיף עוד לראות את אור השמש. “אלוהים אני מפחד,” לחשתי בהיסטריה הולכת וגוברת, “אלוהים אני מפחד… אינני רוצה למות…” הלחש הפך ליבבה ולבכי ממש, “אלוהים, אלוהים…” נצמדתי למילה האחת, “אינני רוצה למות… אני רוצה להמשיך לחיות… עוד לא הספקתי כלום בחיי…” בכיתי כשדמעות גדולות ניגרות על לחיי ומפלסות להן דרך בין האבק והפיח ומטפטפות בצבע עכור על ברכיי. מחיתי, כילד, את פניי באגרופיי המזוהמים, הסתרתי פניי בכובע-הפלדה, אך להפסיק לא יכולתי.

“אנא, אדונַי,” לחשתי, כשדמעותיי ניגרות, “אינני רוצה למות…”

 

פרק 25

מירה השתדלה להיכנס להריון ולא הצליחה. מתוך הלקאה-עצמית או רצון להעניש את הזולת שיתפה את איה בכל העובר עליה. הלא איה היא מומחית לרופאים ובייחוד לרופאי-נשים. ואיה הפנתה אותה אל אחד הרופאים הטובים בעיר, אשר ליווה אותה בשני הריונותיה שהסתיימו בלידה, ובעוד שתי פרשיות שהצינעה יפה להן.

בעיני חיימסון מצאו תחילה חן מאמציה של מירה להתעבר ממנו, הוא ראה בהם אות לאהבתה אליו. אך לא עבר זמן רב וחרדותיה ומידות הדייקנות ותוכחת-מורות שלה ונטייתה לחלק פקודות ממש כאימו – החלו מייגעות אותו. “אני לא תלמיד שלך ולא פר-הרבעה!” צרח פעם. היא החווירה. ושבוע ימים כמעט שלא החליפו מילה ביניהם ולא קיימו יחסים. גב אל גב. שניהם הרגישו כי אלמלא היו נשואים – לא היו מחליטים להתחתן ולחיות יחד, עכשיו, אך כשהשלימו חגגו זאת שוב, טורפים בכל האופנים איש את זולתו בנתינה ובנטילה מן הכול, כשני אוכל-אדם שגומרים זה את זה לתיאבון בסעודה משותפת.

כשניסו וניסו ולא הלך – שלח הרופא של מירה את חיימסון לעשות בדיקת-זרע.

אותו בוקר הודיע חיימסון שיתאחר לעבודה ונשאר בבית, כלומר בדירתה של מירה, לאחר שזו כבר הלכה לעבודתה. מאוד התגעגע למלי בזיאדה. אילו היתה עימו היה לו קל למלא את הבקבוקון. פעם אחרונה קפצה אליו במפתיע לדירתו לדקות אחדות, זה היה ימים מעטים בטרם התחתן ועקר סופית לדירתה של מירה. חיימסון היה נרגש לקראתה, ואותה שעה לא עניינו אותה מירה ונישואיו וכל מה שעתיד להשתנות מעתה בחייו – אלא רק מלי שמנמונת שחומה וגלוחת-ערווה זו.

אך מלי השתנתה. סקרנית ומלאת-השתאות. חיימסון לא הבין, רגע היא כילדה לא-מפותחת בשכלה, ורגע אישה שצברה הרבה ניסיון בחיי-נישואים כושלים. הוא ענה לה במילים שנפשו בחלה בהן, “ככה זה כל אחד מתחתן בסוף,” ו“משונה שזה נעים פתאום יחד יותר דווקא כשקשורים כבר למישהו אחר,” – עיניה הבריקו באש שחורה והיא אמרה, “כן ככה זה. דווקא כשנְשואים, לא ידעת?” – כאילו הסבירה לו בזה הרגע את סוד חיי-המין של הנשואים.

ואז –

התרגשותו-רק-למחשבה-שהוא-רואה-אותה גאתה בו בחיימסון מרגע שנכנסה מלי לדירה, והוא חש שמכנסיו בסכנת התלחלחות. ועתה חשש אף לנסות לגפפה, פן כבר מאוחר מדי וזה יתפרץ – וכך עמד לעומתה באמצע החדר, ארוך וכלונסי וכפוף-קמעה ונפשו מעורפלת ונמסה, וללא שמץ של בושה בפני מלי שלף כנגדה את אברו כמעשה של יום-יום, "תיזהר שלא תלכלך עליי – " נרתעה, אך הוא הגיש לקצהו, ככלי-קיבול, את כף-ידו השמאלית כשהיא קעורה, ואז – כחומט מפרכס בין השניים שמתבוננים בו באימוץ כל חושיהם, וכחיה זרה שממתחת צווארה ומגהקת בשתיקה – כך מילא אברו העיוור של חיימסון את כפו השקערורית בשיכבה סמיכה לבנבנה ומדיפה ריח טרי – לנוכח עיניה המשתאות והמתרחבות של מלי זו, שנחיריה רוטטים-קמעה ואולי לא ראתה מימיה גבר – מה עוד אחד שראתה אותו מתווכח בטלוויזיה עם דניאל פאר – עושה לפניה דבר גופני מאונן כזה שאסור-מהתורה בתוך כף-היד שלו בלי לזוז עד שזה נעשה כהה-מקומט, אבל אולי ככה זה חיים של מאניאק אשכנזי מלומד מדירה בצפון תל-אביב. ואילו חיימסון הסתלק רפוי ומפוייס לחדר-האמבטיה, שם שטף עצמו וחזר כשכל בגדיו מסודרים ונפשו מעורטלת מתוך הרגשת שיחרור והפקר שמזמזמת בתוכו כתרועת-ניצחון בפני מלי בזיאדה.

הוא עמד בדירה של מירה והבקבוקון בידו ושום חשק לא התעורר בו. מילא, אמר לעצמו, בשביל להביא תינוקות לאוויר-העולם צריך לעשות את זה פעם באופן מדעי, בלי תענוג. פתאום צילצל הטלפון. תחילה לא רצה לענות אך לבסוף, כדי להרגיז את עצמו, ענה כשמכנסיו משולשלים:

“הלו?”

“יצאת?”

“לא. את רואה שאני בבית!” אמר.

“אני מתכוונת אם י צ א ת!” ליחששה מירה בהדגשה, דואגת.

“אני לא מבין.”

"נו אני לא יכולה לדבר פה מבית-הספר בקול-רם. תנסה לחשוב רגע, אפי – "

סוף-סוף הבין. “לא. עוד לא.”

“מה העניינים? צריך לבוא לעזור לך?”

“לא. פשוט עוד לא התחלתי.”

“אתה מחכה לאיזו חתיכה שתבוא לעזור לך?”

“עוד לא גמרתי לקרוא את ‘הארץ’.”

“עד שתגמור כבר יופיע ‘מעריב’ ויסגרו את המעבדה. מה זה – אתה לומד את העיתון בעל-פה?”

“אם תמשיכי לנדנד כך לא ייצא שום-דבר,” התבונן בכעס באברו המקומט.

“אז שלום.”

"שלום. לא הייתי מתנגד שתבוא איזו חתיכה, לחלוב אותי – "

אך היא כבר הניחה את האפרכסת. לא שמעה.

“כּוּס-אֶמַכְּ!” העלה את מכנסיו והלך מיטבח, הרתיח מים לקפה וישב ופרש לפניו את העיתון הטרי. הכול הרגיז אותו. הרב החברוני עם השיניים הרקובות והעברית הרעה וההתנחלויות הצצות כפטריות באושות אחר גשם של דם. ההרכב החדש של מליאת רשות-השידור שבו יש רוב לאנשים פאנאטייים. סכנת ביטול חוק ההפלות בגלל הכפייה-הדתית. החוצפה של העיתונאים שנעשו לפתע דוברי השלטון החדש. עליית המחירים היומית. הקולאקים של השמאל והפטפטנים העירוניים רכי-האופי של הימין. מודעות האבל (מדוע אין יום אחד ללא מודעות כאלה, הלא הדבר ייתכן על פי תורת-הסיכויים, ופרופיסור הוגו ברגמן מסביר שזהו-זהו ההסבר המדעי לנס). השיחה עם מירה הרגיזה אותו. היא מחוספסת ומכוערת ושאפתנית ומבקשת להשביע בו את תאוותה ולועגת ואורבת לכל היסוס שלו, כאילו אינו גברי דיו, ואינה מעלה על דעתה שיש והיא עצמה אינה נשית-ביותר במראיה ובהתנהגותה. ועכשיו ירידת שערי-המניות והעלייה התלולה במחירי-הדירות, ומה יהיה על התוכנית שלהם למכור ולהחליף לדירה גדולה יותר?

הטלפון צילצל שוב. “כּוּס-אֶמַכּ, כּוּס-אֶמַכּ, כּוּס אֶמַכּ,” וזו היתה אימו. מניין ידעה שאיננו בעבודה? היתה לה שיחה עם אימהּ של מירה, ושמץ-דבר גונב לאוזנה ממה-שגונב-קודם-לאוזנה-של-זו. ובכן מה? – יש כבר תוצאות? – חיימסון התבלבל. איך היא מעיזה לחקור אותו על עניין אינטימי שכזה, בדיקת הזרע שלו! – אך לא. למזלו שתק והתברר לו שרק רצתה לדעת אם בשעה-טובה מירה כבר בהריון. לא. לא. לא! – סגר את הטלפון. כשתהיה נודיע ברדיו, במדור לחיפוש קרובים!

ומיד צילצל הטלפון שוב. זו בטח אימו שנעלבה או שכחה לומר דבר-מה, או אימהּ של מירה, בשליחות דומה. המים במיטבח רותחים כבר ורותחים. פרוסת-הלחם אולי כבר נשרפה במַצְנֵם. מתוך יצר של התאכזרות כלפי עצמו הרים שוב את האפרכסת.

“הלו, אפי, מותק – השפכת כבר?”

איה! –

בבת-אחת השתנה מצב-רוחו, אברו הזדקר והתנודד כטלא-פלא בתוכנית הטלוויזיה. מירה ודאי סיפרה לאיה הכול.

“לא. עוד לא.”

“אז מה העניינים? אתה רוצה שאני אבוא לעזור לך?”

בואי, בואי, אמר לה בקולו הפנימי, כמה טוב היה אילו הופעת אצלי פתאום ואני הייתי מתיז בזכותך עד לתקרה, שיצטרכו להוריד משם את התנובה שלי, לבדיקה, בשפכטל. ובעצם, אם היו מראים בטלוויזה את טלא-פלא גם זה היה עוזר מפני שמופיעה שם בתוכנית שחקנית בעלת חזה גדול שמגרה מאוד ופשוט קשה להבין איך מראים אותה ככה לילדים קטנים.

ערום ומגורה הוא התרוצץ כאחוז-תזזית בדירה, מן החדר הגדול לחדרון ומשם חזרה לחדר-האמבטיה, ושם עמד והתיז לבסוף את הזיותיו על איה לתוך הבקבוקון – “שאני אבוא לעזור לך?” – בטח. בטח. – ישב רק לפני רגע ליד הטלפון והתגרד וגיחך. “אני רוצה שתכניס את מירה להריון. אתה שומע, אפי?” – “כן.” – “מגיע לה ילד אחרי כל הצרות שהיו לה.” – “איזה צרות?” – “אז שלום, צוּקִי, ואל תיתן לתרנגול שלך לנמנם בלול.” – “מה תרנגול ואיזה צוקי?” – “אפריים. שלום.”

איזה צוּקי? איזה צרות?

לפנות-בוקר חלם שהוא שוכב עם מירה ולפתע הפכה לאימו, ואז קם מעליה והלך למיטה האחרת והנה זו שוב אימו, וכשהוא מחליט שאם כך אז ישכב עם אימו – והינה היא נהפכת תחתיו למירה, ואביו עומד וצופה במעשיו כנהנה לתפוס אותו בקלונו. פניו ניבטו אליו כפני זר במראה שמעל לכיור-הרחצה, והוא עצם את עיניו בשעת המעשה כדי שלא להביך את עצמו אלא להתרכז רק באחוריה של איה שמטריפים עליו כל פעם את דעתו מחדש. אך לאחר שפקק את בקבוקון-הזרע, אשר לתוכו נצטווה על ידי רופאהּ של מירה להתיז רק את שתיים-שלוש הטיפות הראשונות – לא נרגע, חשוף-שת חזר אל הספה הזוגית הפרועה עדיין משנתם בלילה, ורבץ עליה כשהוא מרקיד את איה במחשבותיו עד שנרגע פעם נוספת.

ואז צילצל שוב הטלפון.

“די, נגמר,” אמר לעצמו. “שיחשבו שכבר יצאתי מן הבית,” ליבו הלם בכבדות. בלימון-סחוט נותרה יותר לחלוחית מאשר בגופו המותש פעמיים. אך הצלצול לא פסק. לבסוף לא התאפק והרים את השפופרת.

“הלו מִירוּש?” נשמע קול עבה וגס, חסר-תרבות ועם זאת ידידותי באופן מרגיז. "אפילו טלפון כבר לא מרימים אצלֵך – "

יכול היה שלא לענות. פשוט לטרוק. אך בטיפשותו הפריע ואמר, “סליחה, מי מדבר?”

היתה שתיקה קצרה, כאילו מעברו השני של הקו עושים איזו הערכת-מצב מהירה, ובעוד הוא מצליח לקלוט גם את נשימותיו הכבדות של הגבר האלמוני מעברו השני של הקו, נותקה השיחה.

חיימסון נרתע ונטש את הספה-הזוגית פרועת-המצעים שעליה רבץ ואשר מי יודע מה התחולל עליה בשעתו בין בעל-הקול-העבה לבין מירה. אולי היה זה גבר נשוי? אז מה? – הרי זו עיר של זנאים ופנויות ואביב נצחי לגרושות ורווקים ומדגרת אדי-בנזין וטיח מתקלף וגן-עדן לבודדים בעלי-חשק וטפילים שנצמדים בטירוף שקט או גם קולני זה אל זה, טופחים על הבשר, תוקעים בדידות גוף בגוף בדירות פרטיות ושכורות, מרוהטות ובדמי-מפתח, ובבנייני דירות מפליצים, חלון-מול-חלון, צריחה מול צריחה, וכולם משוחררים מדאגה בגלל גלולות למניעת-הריון, וסוחטים שדיים, אחוריים, אברי-מין, מוצצים, מתנשקים, מחבקים, סותמים אף ומרחרחים ותוקעים אותו בכל פינה כמתחרים באליפות-עולם לכלבי-גישוש במצעי-מיטה כדי לגלות מושבה של יבלות זרות, שערות-ערווה דלילות, טחורים, קשקשי-עור, נקודות-חן מכוערות, אצבעות-רגליים עקומות, ציפורניים שאינן נטולות היטב ונחיריים פעורים בחוטמי-נשים שהורמו בניתוח-פלאסטי כאילו הופשלו אחת ולתמיד אל כל רוח מצוייה הבאה מן החוץ – ועל הכול מנצחת עם רדת ערב איזו מוסיקה טלפונית שמשדרת ללא-הרף דרך מרכזיות-נעלמות ובקווים מיוחמים קריאות ורמזים בין כל המיספרים הבוכים לבדם והמאוננים והמדברים אל קירות-חדריהם והבודקים את גופם ערומים בראי והנבהלים מפני תשוקותיהם הנלוזות – במשחק-הכיסאות הענקי של כל החפצים להזדווג מדי לילה בעיר תל הזאת, וזזים כל הזמן במיספר אחד קדימה כדי להגיע, להגיע אל השקט הנפשי.

סוף-סוף יצא מהבית עם בקבוקון-הזרע בחיקו ונסע למעבדה באוטובוס ריק-למחצה עם זקנות שמחזיקות בכרטיסיות-הנחה לקשישים, עקרות-בית, צעירות אחדות, מכוערות ולבושות בקפידה, וחייל בבגדי-שדה טריים נושא רובה-אוטומאטי. לא היה אף גבר בגילו. עיתוני-הצהריים הופיעו כאילו רק כדי להרגיז. עולם מטורף. כותרות של קאניבלים. בעלי טורים ומאמרים שחוזרים על עצמם בקיצוניות סהרורית ומעלים קורבן יומי לאלוהי המלחמה-השלום-והפטפוט. האם יש איזו דרך אידאלית לעשות שלום עם הערבים? הר בהר לא ייפגשו, עם בעם ייפגשו ועוד איך, וזה את זה חיים יבלעו. הייתכן כי הטיפשות מושלת בכיפה? האם המציאות חזקה מן הטיפשות? האם הגורל הוא המציאות? טולסטוי סבור כי להיסטוריה אמצעים משלה להסביר את כל המאורעות בעולם, וכי לאנשים בודדים, אפילו למנהיגים, אין אפשרות לעמוד כנגד ההיסטוריה ולשנותה.

סולז’ניצין אומר כי הפרט, ועל אחת כמה וכמה המנהיג, אחראי תמיד גם למהלך הכללי של ההיסטוריה, ויודע הקול הפנימי שבליבו להבחין בין טוב לרע, ולכן כל אחד מאיתנו אחראי במאה אחוזים לכל הכרעה מוסרית שלו-עצמו, וכולנו יחד יוצרים את ההיסטוריה, לטוב ולרע.

סאדאת בא לירושלים ורוצה לכרות ברית-שלום, אך היסטוריית הדמים לא נעצרה, עדיין. לא עוד מלחמות, הוא אמר.

האם צדק אורי בן עמי שכתב עוד לפני שנים כי הדבר המייאש ביותר שעוללו לנו הערבים הוא שגרמו לנו לאבד את האמונה כי יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים כלפיהם לבין דחייתם אותנו ושנאתם אלינו. אם תימשכנה ההתנחלויות לא יהיה שלום. אבל גם בלי ההתנחלויות לא יהיה שלום אמיתי. אז מה יהיה? הלוואי שזה היה תלוי רק בנו. רק הטיפשים סבורים כך. אז מה יהיה? – מה? – מה? – מה שהיה הוא שיהיה. מי אינו בחזקת קורבן? היום בכבישים. מחר במלחמה. ומחרתיים על קו הקץ – כי הלא השלום לא יבלע את המוות לנצח. והאדם שותק מול קירות חדרו בלילה, טומן פניו בכר ומתכסה בשמיכה ומפחד לחשוב על מותו. אז מה הבדל? מה? – מה? – אולי רק בזמן ההמתנה שמתקצר והולך ככל שהדבר הגורלי הזה מתקרב – בדמות נהג מטורף, מחלת גוף ממארת, לב מתפוצץ, מחבל-מתאבד או טיל מדינה-מדינה שיכול לפוצץ גוש בניינים שבו יושבים נשים וקשישים וילדים ותינוקות וגם גברים צעירים אחדים שנפסלו מסיבות רפואיות לצאת ולהשתתף בקרבות – ואולי להציל שמה את נפשם.

האם עליי לחזור בתשובה? – הירהר חיימסון בעוד האוטובוס עושה דרכו דרומה אל המעבדה שבלב העיר. לחזור אל מה? אני לא מסוגל להאמין, אני לא יודע להתפלל, והנצח הביולוגי הפרטי שלי תלוי בעתידם של הספרמאטוזואים שמתרוצצים כאן בבקבוקון – באיזו מידה הם ניידים, מרובים, צפופים ובעלי זנבנבונים זריזים דיים כדי להפרות ביצית של אישה, ומה עוד? – אורי בן עמי כתב באחד מסיפוריו כי הנצח מורכב כולו מאנשים קטנים. אולי התכוון לומר בזה כי אין שום מציאות מטאפיסית לבד מכל מה שנרכש ועובר מדור לדור וקיים רק כל עוד חיים בני-אדם שמסוגלים להעניק משמעות לעולמם. אפילו לתנ"ך לא תהא כל משמעות אם ייספה המין האנושי כולו. ובעצם על השאלות הללו כבר נכתבו כרכים רבים של פילוסופיה, ואין טעם לנסות לערוך אותן באופן שיטתי, כי קשה לתאר שהאנושות חיכתה דורות עד שיבוא אחד אפי חיימסון (שאמנם הופיע ב“כלבוטק” ומעמדו די איתן במשרד המסחר והתעשייה וגם נשא אישה זה לא מכבר) – ויפתור את הקושיות הללו.

ונניח אפילו שדניאל פאר היה מזמין לדיון הזה את הנציגה החרוצה של אגודת הצרכנים עם דוגמאות של ספרי תנ"ך, ועיתונאי תאב-שערוריות עם מיספר בקבוקי-זרע שנלקחו ממעבדות שונות – ומשדרים כתבה בלתי-רגילה, מוסרטת-מראש, על מלי בזיאדה הערומה שמשתמשים בה כבהמה כדי לגרות פַּרֵי-חיימסון ולחלוב אותם להזרעה-מלאכותית – ובחזרה לאולפן, והנה גם היא יושבת נודפת ריח זיעה וספונג’ה לצד חיימסון, מול המצלמות הפִּיליוֹת, ואומרת דעתה אם הנצח אכן מורכב מאנשים קטנים או אם יש אלוהים, ו-יש-אלוהים, ויש-אלו-הים, יש-אלו-הים! – ומכבי תל-אביב תיקח פעם נוספת את גביע אליפות אירופה בכדורסל, אם לא בשנה הזאת אז בשנה הבאה, ודניאל פאר ישלוף אז מכסאו העתק-גבס מוקטן של שני לוחות-הברית ויחייך ויאמר, "פַּנִינוּ כמובן גם אל הקדוש-ברוך-הוא, אך רק הבוקר נודע כי אין ביכולתו לבוא לאולפן ולהשתתף בדיון. דובר משרד-הדתות הדגיש באוזני כתבנו כי זוהי התנהגות בלתי מובנת מצידו של הקדוש-ברוך-הוא, שעלולה בהחלט לפגוע באינטרסים החיוניים ובתדמית של ארגון עובדי אלוהים בישראל וגם בסיכוייהן של המפלגות הדתיות בבחירות לרשויות המקומיות. ובכן רבותיי, עד אשר יוחלט אם אלוהים בקירבנו או לא, נשוב אנחנו ונתראה, בעזרת-השם(?), באותה שעה, בשבוע הבא – "

“האם עליי לחדול לאכול ‘שִׁינְקֶן’?” הוא ירד מן האוטובוס, מתגעגע לאפילת דירתה של מירה, תריסיה המוגפים לעת בוקר, ולחדרו בעל התריסים המצלים שבמשרד. המידרכות והרחוב היו צפופים מדי באנשים ובכלי-רכב. אולי הזרע שהוא נושא בתיקו מעיד על טירוף. אולי מריחים אותו. אילו היה הולך עתה כשאברו המצומק והמדולדל בחוץ, האם היה מישהו שם לב לכך?

מטוסי-נוסעים ענקיים הנמיכו טוס זה אחר זה בהפרש זמן מועט מעל מגדל-שלום והמשיכו מזרחה. המעבדה היתה בבית ישן ברחוב מזא"ה, לא רחוק מבית-החולים. בחדר-המדריגות לא נמצא איש. באולם לא-גדול, שכולו כיורים ומדפים ומבחנות ובקבוקונים ומכשירים שעל טיבם לא עמד, הסתובבו בשלווה שתיים-שלוש נשים וגבר אחד בחלוקים לבנים. החלונות היו סגורים והאיוורור פעל.

בקצה החדר, מאחורי דלפק, ישבה פקידה צעירה, לא נאה במיוחד, וקיבלה בשתיקה את הבקבוקון עם פתק-ההפנייה, כאיל אינה יודעת כלל במה מדובר, ובאיזה מצב שפשפני נמצא רק לפני שניים-שלושה רבעי-שעה חיימסון העומד עתה לפניה וכמו מבקש להסתיר מפניה את אצבעות ידו הימנית.

היא סיימה לרשום משהו, ואז נשאה עיניה לקראתו.

“אתה נורא מוכר לי מאיזה מקום! תגיד, לא הופעת בטלוויזיה לפני כמה זמן?”

“כן.”

“באיזו תוכנית?”

“חוזרים-בתשובה.” דחף עליו איזה יצר מוזר לומר.

היא סקרה אותו בתמיהה עד שהתעכבה על קרחתו הגבוהה, שהיתה נקודת-ציון בולטת ביותר במיבנה גופו הגמלוני.

“אבל הראש לך לא מכוסה!” קולה הזכיר לרגע את מירה.

“אני חזרתי להיות חילוני.”

"זאת אומרת שהיית דתי קודם, או שחזרת בתשובה ושוב חזרת – וגם לזה קוראים תשובה-בחזרה? זאת אומרת בתשובה – "

“אני מתכוון לתשובה על ה… ה…”

“כן, כן, גם אני מתכוונת תשובה במובן של… אה, כן. אני מבינה, בעוד יומיים-שלושה. אם רוצים קודם, אפשר לשאול בטלפון.”

“תודה. שלום.”

"רגע, נזכרתי! – "

“כן?”

“אתה מ’כלבוטק'!”

במקום לעלות על אוטובוס או לקחת מונית החליט ללכת למשרדו שבקריה ברגל. הוא הרחיב צעד כזורק רגליו לצדדים בשעת הליכתו. מאז התחתן החל מצמח כרס קטנה. אימו ואימה של מירה לא פסקו להביא מאכלים, אך לעיתים נדמה לו כי לא רק אלה השמינוהו אלא משהו השתבש אצלו בפעולת הבלוטות. בתקופת רווקותו הממושכת היה שקוע כל-כולו בעבודתו ובמועקת לחציו המיניים ובדידותו. בקרביו היתה עומדת איזו תחושה אגרופית אשר מרוב מתח ועצבנות אינה מניחה למזון לחדור כהלכה. אבל מאז שהתחתן נפרצו החומות הללו בקירבו והחל משמין והולך. אינו פוסק לטחון מזון ונדמה לו שהכול נותר בפנים ומנפח אותו ומעמעם את חדות מחשבתו, ואפילו העבודה נראית פתאום טפלה ומגוחכת.

ולא רק רגליו פיזר לצדדים, הוא עצמו נעשה מפוזר. בלכתו ברחוב ממלאים תעתועי-זימה את מחשבותיו ולא בחורה אחת נעצה בו מבט גוער כאשר הרגישה כיצד הוא בולע אותה במבטיו ומשפדהּ בחמדנות שאינו מצליח להסתירה. הוא זלל קרפלאך ביום-כיפור ופיתות-טריות בפסח, ‘שינקן’ על מצה ואומצת-חזיר עם חזרת ו’צימעס' כתוספת. כשהיה חוזר מהמשרד, עוד בטרם הוגשה הארוחה עצמה, היה פורס לעצמו פרוסות עבות של לחם טרי בחמאה עם עיגולי-נקניק ומלפפון-חמוץ, ומורח ‘שמאלץ’ שאחת האימהות הכינה ומלקט ‘גְרִיבֶנֶס’, ועצמות נוטפות-שומן מן המרק. חצי יהודי חצי חזיר. חצי חלב חצי בשר. חצי מירה חצי בזיאדה. ונאמר שאחדל לאכול בשר-טריפה ולהתגעגע למלי בזיאדה – כלום אזכה אז בחווייה הדתית לסוגיה? – יובלי הקטן של רמי-ואיה שוכב במיטתו בחדר-הילדים החשוך-למחצה ושר: "אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה – " הייתכן כי מכל האנשים שהוא מכיר ופגש, רק הילד הזה מסוגל לדבר אל אלוהים? – והלא אצל איה מאכילים את הילדים באומצות ושניצלים של בשר-חזיר כדבר מובן-מאליו. "ובחלום, ראיתי מלאך – "

פלא שיובלי מאמין? – אלוהים הוא אולי המצאה של האנושות כשהיתה בתקופת התפתחות מקבילה ליובלי – קצת יותר מִקוֹף, קצת פחות מבן-אדם. ואילו מוחו של חיימסון מתעמעם והולך אחרי ה’טשולנט' וה’גפילטע-פיש' של שבת. שלא להזכיר מנות רבות של חומוס וטחינה וסאלאט-חצילים שהוא מכלה מדי יום במזנון המשרד בקריה. הפיקוח על טיבם ומשקלם ואריזתם וסימונם של מצרכי-המזון המיוצרים בישראל (ולאחרונה גם המיובאים), שנעשה אצלו בשעתו ממש שיגעון-לדבר-אחד, התברר במבט-לאחור כאילו היה תירוץ של צנזורה מוסרית מצידו, ניסיון צדקני ופאתטי להשליט סדר בבית-הזונות הגדול של תענוגות החיך, שבו ממש כבחיים האירוטיים דווקא הדבר האסור, הפראי, החריף והנגוע הוא הטעים והמושך.

צריך להתגבר על החזירות היהודית, צריך להתגבר על היהדות החזירית. צריך לעשות תשובה ולחזור למלי בזיאדה.

 

פרק 26

סוף-סוף נכנסה מירה להריון. לפי הוראות הרופא חישבה ואיזנה את כמויות הזרע המצטברות בחיימסון, שכיחות המגעים ומועדיהם המדוייקים, שיהיו סמוך ככל האפשר ליום-הביוץ. שיחותיהם החלו נושאות אופי מקצועי, “בייצתְ?” – “התאפקת?” – “אתמול,” – “מחר,” – “יומיים,” – “צריך חיזוק?” – “החום ירד,” – “החום ירד,” – “החום עלה,” – “החום ירד,” – "החום עלה – "

איה כמובן התקנאה בה. מה היה לה לקנא במירה? – אך כזה היה אופייה של איה. מרגע שעצותיה נשאו פרי היה ליבה נחמץ בה מעט ומיד נדמה לה שאחרים מאושרים ממנה וחייהם מסודרים יותר טוב.

זאת ועוד, שיגעון-לדבר-אחד נכנס בה באיה – היא תצווה את גופתה למדע, ודווקא מפני שהיא שונאת את הדתיים שמתנגדים לניתוחי-מתים, ושייהנו קצת הסטודנטים-לרפואה!

מירה הזדעזעה. “מה השטויות האלה איוּש? מי ירצה למזמז אותך כשתהיי בת מאה?” אבל איה בשלה – "את תראי, אני אמות צעירה. אם לא היית כבר מסודרת על הצד הטוב ביותר הייתי אומרת שתיקחי את רמי ותהיי אימא לילדים שלי – "

ופרצה בבכי, בטלפון.

כל זה היה מוזר מאוד אצל איה, ומדאיג. ומירה החליטה שעליה לדבר באופן דחוף עם רמי, אולי צריך לשלוח את איה לטיפול-נפשי. אבל היא כבר היתה נתונה כולה להריון שלה, לבחילות, להקאות, שהיו תוקפות אותה דווקא כשהיתה חוזרת מהעבודה, לדפיקות-הלב המואצות והלא-סדירות, כאילו הכול מתפרע בתוכה וכאילו הורעלה בזרע ועכשיו גדל החיימסון החדש הזה ומכה שורשים ברחמה, ושני מחנות מתרוצצים בקירבה, האחד הזר, והאחר הוא היא-עצמה שהשתנתה, ו… ו…

ולכן לא שוחחה עם רמי.

ובינתיים התרחשו אצל שולדנפריי דברים מוזרים. הדירה החלה שוקקת-חיים, על כך לפחות העידו קולות טפיחה מוזרים שנשמעו מלמטה. עקב צורת-הבנייה המיוחדת, דמויית זווית, בצידו האחורי של הבית, ניתן היה לראות ממרפסת המיטבח של מירה את חלון חדר-השינה של שולדנפריי.

יום אחד, בשוב חיימסון מן העבודה, מירה נימנמה על מיטתם בחדר-הגדול, והוא טרף פרוסות-לחם מרוחות בסאלאט-חצילים, נשמעו הטפיחות המוזרות מן הקומה למטה. הוא ניגש למרפסת והציץ החוצה מבעד לחרכי התריס-הפלאסטי, והבחין באיזו תזוזה משונה על המיטה הזוגית בחדר-השינה של שולדנפריי. קטע-המיטה שנחשף מבעד לסדק הרחב שהותירו שני חלקי הווילון שלא נסגרו היטב – גילה מעין התפתלות משונה של אברי-גוף ערומים. תחילה סבר חיימסון ששניים שוכבים שם, אך לתדהמתו הבחין עד מהרה כי אין זה אלא פלג-גוף תחתון אחד, מן הסתם של שולדנפריי עצמו, אשר את ראשו המוסתר בווילון לא היה אפשר לראות. ופלג-גוף זה היה עסוק באוננות נמרצת. אבר עצום וכהה, שקשה היה לשער שכמוהו נמצא בגוף צנום ונמוך ושבע-שנים כשל שולדנפריי, הזדקר באורצל. ומדי פעם היה פלג-הגוף סב על צידו, ויד כהה ועבת-אצבעות מכה בשקיקה נרגשת ונואשת על עגבה לבנה, וקול טפיחה נשמע, כמבקש לזרז עצמו קדימה במירוץ, ושוב חוזר לגרות ולהטפיח את הדבר העבה שלו. ופתאום מפסיק ונח רגעים אחדים כאילו ליבו אינו עומד במאמץ. ואחר-כך נתקף איזו עצבנות וחוזר לעסוק באותו מאבק פראי שמכוון לעורר את עצמו, ואינו מצליח להגיע לידי גמר.

וכך במשך שעה ארוכה. ויום אחר יום.

מירה השתקעה בתוך עצמה, בבחילות ובהקאות, עורה ושערותיה איבדו מן הברק שלהם והיא ניראתה דהוייה, ובחלה בקיום יחסי-מין. האימהוֹת כבשו את הדירה בעצות ובמאכלים מדי יום. הן הפצירו בחיימסון למכור את דירתו, ושמירה תמכור את שלה, ויקנו יחד דירה רחבה יותר, שמתאימה לגידול-ילדים. חיימסון דחה את ההחלטה מיום-ליום. מירה הסתגרה בשתיקה מלאת מרירות כאשר הרגישה שהריונה אינו מקרב אותה אליו אלא גורם לו לחשוש מפניה ומפני העתיד. הוא זלל כחזיר והסתרבל. השתקע בקריאת ספרי קבלה וחסידות שנמצאו בספרייתה, הרצאות על אינסוף וספירות וקליפות וניצוצות והרב קוק והיחס שבין קדושה לטומאה והחילוניות והמשיחיות. אף שלימדה בשעתו את “בקץ הימים” של הזז, וגם קראה את הפירוש של משולם טוכנר ל“עידו ועינם”, וכמובן את קורצווייל, מירה מעודה לא חיבבה את העניינים הקבליים האלה, שניראו לה משהו מיושן, ממש כמו הפרשנות הפסיכואנאליטית. היא ידעה שעכשיו לא מחשיבים את כל זה באוניברסיטה, ובצדק. והיא הלא היתה גם חתומה, למן החוברת הראשונה, על כתב-העת המדעי “הספרות” והיתה מתייחסת בחרדת-קודש לכל הנכתב בו.

יום אחד, בהשתלמות-מורים-לספרות, שמעה הרצאה מפי אורי בן עמי שהמליץ, בין כמה יצירות-מופת, על איזה ספר בשם “סידהארתא”. היא נואלה לבקשו לאיית את המילה על הלוח. אורי פנה אליה בשמה הפרטי, מה שהרים לרגע את כבודה בקהל-המורות ובעיני-עצמה, כמובן, אך מיד הוסיף בלעג שכבר הופיעה מהדורה שנייה או שלישית של הספר, ובין תלמידיה בוודאי יש כמה שקראו אותו. מתוך רוגז קנתה את הספר ומצאה אותו אדולסנטי למדי, ממש כפי שתיארה לעצמה, ואינו עומד בשום יחס לעומת סיפוריה של עמליה או מאמר חדש של הרושובסקי.

חיימסון ישב שעות רבות וקרא את “משנת הזוהר” של תשבי, מתמכר ללעיסת בוטנים ולגירוד-כפייתי במקומות שונים בגופו בשעת הקריאה. גם את ברנר גילה אצלה. כמו איזה חוש-להרגיז גרם לו לקרוא דווקא ספרים שלא אהבה. משבוע לשבוע הלכה וגברה הזרות ביניהם. הדירה נראתה קטנה וצפופה מדי, בייחוד בחורף. החמסינים של האביב נפלו בבת-אחת, מוקדם-מדי, מרגיזים וקשים. הטפיחות מדירתו של שולדנפריי נמשכו, וחיימסון היה אורב לשמוע אותן, כאילו הוא עצמו שוכב שם עם הדבר-העבה שלו.

חיימסון לא רצה לשבת ל“סדר” בדירה הקטנה עם שתי האימהות. איה, שטענה כרגיל כי זה “הסדר” האחרון שלה, הוסיפה בנשימה אחת ואמרה למירה בטלפון: “למה שלא תבואו כולכם אלינו? רמי אוהב מאוד את ה’סדר' וכל שנה זה יוצא לו יותר מוצלח. ויובלי כבר יודע למלמל ‘מה מַשְׁתַנַה?’ – אז שיהיו ארבע אימהות ממש, מה יש? אפי שלך יוכל להתחפש לאליהו-הנביא עם סדין וזה בוודאי ישעשע את אורית’לה ויובלי, שכבר נמאס להם לראות אותי עושה את זה כל שנה.”

“אבל למה לך כל הוואג’אראס הזה?”

“מה יש, אסור לי כבר להיפרד מכולכם? בשנה הבאה כבר תצטרכו לבקר אותי בחולון.”

"איה תפסיקי כבר להיות מורבידית כזאת. זה לא מתאים לך, עם כל הנקרופיליוּת וההיפוכונדריוּת הללו – "

“דחילק מירה, תפסיקי לקשקש. כל מה שצריך זה שרמי יעבור ב’פולקסוואגן' ויאסוף את הסירים והקערות אצל ארבע-אימהות. אני מתערבת איתך שהן ממש מתות שיפעילו אותן קצת.”

“צריך עצבים-של-ברזל כדי להיות ערב שלם עם כולן יחד.”

“אם היית מכירה את האימא-אלמנה של אורי לא היית קוראת לאף אחת מהארבע אלמנות שלנו שתלטנית!” אמרה איה. "אימא של אורי זאת אגדה. את תראי, היא היחידה שתבוא לבקר אותי אחרי שכולכם כבר תשכחו אותי – "

“מה את מתכוונת?”

“בבית-הקברות, טמבלית. את חושבת שעוד הרבה זמן אני אחזיק מעמד?”

ופרצה בבכי מעורב בצחוק היסטרי.

וכשנרגעה המשיכו לשוחח ולהתווכח אימא של מי הרסה יותר את החיים של הבת או הבן שלה, והדגים-הממולאים של אימא של מי טובים יותר. באמצע השיחה על התפריט פלטה איה: “הסרטן שלי רעב!” – וסיימה מהר כדי לרוץ ולאכול משהו.

מירה חשה בחילה מציקה.

בערב-החג, היתה רמת-אביב כרגיל חשוכה-מעט, וזאת מפני העצים הרבים שבין הבתים. ומכל הדירות התבלטו שני מצבים מוחלטים, כמעט ללא יוצא-מן-הכלל – חשיכה ושקט או המולה רבה של כינוס-משפחתי. דומה שאפילו המשאירים-אור-כנגד-גנבים הבינו שהלילה שום אור בדירה דוממת לא יטעה חורשי-רעה מן החוץ לחשוב שנשאר מישהו בבית. ומוטב אפוא חשיכה גמורה על פני אור-דומם שמנקר את העין וכמו מזמין את הגנבים להיכנס פנימה. זרם המכוניות הפרטיות שגדש את הכבישים לעת-ערב הלך ודלל כמו בסיומו של משחק שבץ-נא ענקי.

רמי, חבוש כיפת-משי כחולה-לבנה, ישב בראש השולחן ומתחתיו כר על גבי כר-להחביא את האפיקומן-של-אורית’לה, ונראה משום כך גבוה יותר. ולצידו איה עזר-כנגדו והגדה בידה, מפקחת עליו ועל “הסדר” כאחד. רמי לא ידע לקרוא את ההגדה בניגון-מסורתי-מהיר, ומשום כך התארכה קריאתו ושיעממה. כמו כן התעוררו ויכוחים קולניים בדבר מתי שותים יין, אם טובלים במי-מלח ביצים-קשות או פטרוזיליה? אם החרוסת אכן טעימה ואם כורכים אותה בחסה או במצה?

יובלי שאל מדי פעם – “איפה החנוכייה?” – וכאשר התבקש לשיר את הקושיות התגבר על ביישנותו מפני זרים והחל – “מה מִשְׁתַנַה…” ואז אימא של מירה צחקה – ויותר לא רצה יובלי לפצות את פיו, למרות ההפצרות הרבות. עיניה של אורית’לה מלאו דמעות של כעס מפני שהיא ידעה היטב את הקושיות אך איש אינו שם אליה לב. איה שהבחינה בכך בעוד מועד, הצילה את המצב בכך שהחלה לשיר את הקושיות יחד עם אורית’לה, והכול הצטרפו. וכשהגיעו לבתים האחרונים היה יובלי, שהצטרף לבסוף, צועק: “כּוּיוֹ מצה!” כל אימת ששרו “שתי פעמים” או “מרור”. השירה בציבור הסתיימה בקטטה בינו לבין אורית’לה, וכתוצאה מכך החל יובלי צועק:

"בֵּיְגַאיַאך! יוּבַיִי רוצה בֵּיְגַאיֶה! יַמָה אורית’יֶה יַקְחַה קודם – "

“עכשיו שותים?” – “לא שותים!” – “שותים?” – “לא שותים!” – מילמלו האימהות ביניהן כשהן מרימות-מורידות חליפות כוסיות מלאות-למחצה מיץ-ענבים או יין-קידוש אדום-מתוק.

יובלי ירד מכסאו והחל מתפלש על הרצפה.

“או.קַי. תני לו בֵּיגֶלֶה אחד!” אמר רמי בשקט, בקול הבאס העבה שלו, כשהוא מתבונן בצלחת שלפניו ותוהה מהו מה בדיוק מכל אלה זרוע, כרפס, חזרת, חסה, כנף-עוף ומרור.

“אתה צריך קקה, יובלי?” שאלה איה, ולרמי – “הילד כבר זלל קודם קניידאלע שלם!”

“בֵּיגַאלֶה בפסח!” חייכה אימא של איה במרירות, כאילו במשאלה פעוטה זו הרס הנכד את כל החג וגם העמיד בספק את הצלחת חינוכו. “תסלחי לי איה, אבל יש גבול לפינוק! הילד הזה עושה בכם מה שהוא רוצה!”

“יוֹ רוצה קקה, רוצה בֵּיגַאיֶה!” צעק יובלי.

“אין ביגלה, יובלי, אין! אתה שומע? אין! עכשיו פסח!” נדלקה איה. “קום מהרצפה!” ולאימהות, בהתנצלות – “מה לעשות? הילדים שונאים מצות!”

“יש, יש בֵּיְגַאיֶה בארון, יוּבַיִי ראה!” צעק הילד שהיה מבטא כל הזמן יו“ד במקום למ”ד. “גם אורית’יֶה אַכְיַה!”

“צריך לתת?” – “לא לתת!” – “צריך לתת?” – “לא לתת!” – מילמלו האימהות ביניהן כשהן כותשות את הביצים-הקשות במי-מלח עוד בטרם היתה לרמי הזדמנות לחלק ביניהן ולמצוא את הברכה המתאימה בתוך שלל המשפטים הארמיים-למחצה וההוראות המוזרות שבהגדה.

חיימסון סירב לחבוש כיפה, מתוך עקרון, למרות הפצרותיה של מירה. “אני לא מאמין ולא אעשה צחוק מעצמי.” הוא התבונן בפני אימו והתפלל שהערב יעבור מהר ככל האפשר. ראשו היה ריק. בטנו כבדה כאילו הוא כבר אחרי הארוחה. הוא שתה יין מתוק סמיך כדי להתעודד ולהחיש את מירוץ הדם בעורקים ולתאי-המוח, כדי שהשכל יפעל במרץ, אבל היין רק טישטש והרדים אותו וקטע את חוט-מחשבותיו. החדר היה סגור מדי ומחניק, ודומה שארובת-רידינג פלטה דווקא הלילה איזו תרכובת-תחמוצות רעילה במיוחד.

כדי להתרענן מעט ממועקת “הסדר” המופרע קם חיימסון אחרי יובלי, שפרש בינתיים לפינת-החדר והחל מגלגל בידיו קופסת-ביסקוויטים גדולה מפח ונובר בה ומתופף עליה, וכרע-ישב לידו כהוא מנסה לדובב את הפעוט.

“אפי!” פקדה עליו מירה ממקום-שבתה ליד השולחן. “חזור מיד למקומך! איה טרחה ועבדה כל היום ואתה מתנהג כמו תינוק? תעזוב בבקשה את יובלי!”

ועיני אימהּ ואימו ליוו ממרום-שבתן את דבריה בתוכחה אילמת. ואילו איה, הנפגעת העיקרית, כביכול, לא נראתה כלל בחדר. ופתאום נפתחה הדלת, והופיע –

אליהו-הנביא עטוף בסדין עד מעל לראשו, שמן מאוד והוא מקרקר ומקפץ ואומר בקול נשי-עבה:

"ילדים! ילדים! באתי אליכם מרחוק, לברך אתכם – "

הילדים נתקפו בולמוס של צחוק.

"זאת אימא! זאת אימא – " צעקה אורית’לה. “הנביא אליהו!”

"הנביא אִמַיֶיה! הנביא – " קיפץ יובלי כשהוא מוחא-כפיים וכולו נסער ונרגש. "סאדאת, סאדאת – "

“מטומטמת אחת!” קם רמי וצעק, ובעומדו לא היה גבוה בהרבה מאשר בשבתו קודם על שלושת הכרים, “את לא יודעת שאליהו הנביא בא רק אחרי האוכל?”

אימא של רמי, שעד כה לא הצטיינה בשום דבר, ביקשה כמו להציל את המריבה המשפחתית שהיתה לה לזרא מפעמים קודמות, והחלה שרה בקולה הצרוד, המזייף, והעבה כשל בנה –

"אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו בן משיח בן דוד – "

והאימהות האחרות הצטרפו אליה בכעין שירת-מחאה, הימנון של תוכחה שהזדמר בין שיירי הביצים-הקשות לדג-הממולא שבדרך, למרות שהיתה בהן איזו תחושה עמומה שהשיר הזה דווקא אינו שייך כל-כך ל“סדר”.

איה המחופשת התעלמה מגערתו של רמי, נדחקה לאמצע השולחן, נטלה את כוסו של אליהו וקירבה אותה לשפתיה, מתחת להינומת-הסדין, כשהיא מברכת בקול רם:

“קוּקוּ, קוּקוּ! לחיים! אני מברך אתכם, ילדים, שתזכרו אותי כולכם בשנה הבאה! – קוּקוּ-רִיקוּ!!!” – והיא קיפצה החוצה, גמלונית כקנגורו-ענק, מותירה אחריה אנדרלמוסיה שלמה.

יובלי רץ אחרי עד לדלת וצעק – “הנביא אִמַיֶיה, הנביא!” – ואילו אורית’לה פלטה צעקה וזאת כי רמי התיישב ממש על אצבעותיה שנתחבו לתוך הכרים כדי לשלוף מביניהם את האפיקומן. האפיקומן נמעך. דמעות פרצו מעיניה.

“אין דבר,” ניחם אותה רמי. “אבא יקנה לך מה שתרצי!”

“אפריים, אתה חוזר לשולחן!” התרתה בו מירה.

וכשלא הזדרז לקום אלא עשה הכול לאיטו, קירח ומסורבל ומבט בוהה צף לו בעיניים כאילו על חשבונה הוא חי בעולמות אחרים, זולל-משמין ואנוכי – קמה וברחה לבית-הכיסא והקיאה שם את מרירתה. הקאה צורבת ומכאיבה, על קיבה כמעט ריקה ועצבים גרויים עד קצה גבול השפיות.

“אל תשימו לב אליה, היא קצת עצבנית.” אמר חיימסון שחזר לשבת במקומו. “זה קורה לה עכשיו הרבה, בגלל ההריון. תיכף יעבור לה.”

“יש הערב קונצרט נפלא בטלוויזיה עם הפסנתרנית נטשה תדסון.” אמרה אימא של איה.

ואז הופיעה איה מן המיטבח עם הדגים הממולאים.

“מה איתך?” הזדעק רמי. "הלא עוד לא הספקנו כמעט לקרוא שום-דבר בהגדה! צריכים עוד לשיר ‘בצאת ישראל ממצרים’ ולהגיד את עשר המכות – "

“אני מתה כבר לאכול!” אמרה איה והתחילה לחלק את הדגים.

"בצאת ישראל ממצרים – " החלה שוב אימא של רמי שרה בקולה העבה, אלא שהפעם לא עלתה השירה יפה משום שאימא של חיימסון שרה את המילים במנגינה אחרת, ועד שהבחינה בטעות כבר החלו מדברים על החזרת החריפה שהכינה זו ועל הדגים שבישלה זו.

ואז התרומם יובלי, שחזר בינתיים אל כסאו, ודיקלם:

"ברוך אתה, המַדְיִיק, נר, שֶיְ חנוכה – "

וכיבה את הנרות שעל השולחן בנשיפת-פיו והחל מזמר:


"מ-עוז צור י-שו-ע-תה – "

וכשראה שכולם צוחקים המשיך להראות במהירות את כל מה שהוא יודע לשיר –

“אֶיוֹהִים שֶׁיִי, רציתי שתדע, חַיוֹם שֶׁחַיַימְתִי בַּיַיְיַה במיטה, וּבַחַיוֹם, ראיתי מַיְאַך, משמיים בא אֶיַי ואמר יִי כך! – יוֹ רוצה מצה! – יוֹ רוצה מצה!”

“למה הילד מדבר יידיש?” שאלה אימו השמנה של אפריים.

“זה לא יידיש, זה בעברית.” אמרה איה.

“יוֹ זה כן ולא זה יוֹ.” אמרה אימא של איה. “אתם חושבים שהתחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?”

והתנהל ויכוח על יו-כן ויו-לא, ואם לפתוח את הטלוויזיה או לא, וככל שהשתדלה אחת מן האימהות להסביר משהו, כן הסתבכו כנגדה היתר בקולות שיחה רמים אשר סוף להם שמו רק הדגים-הממולאים, שחלוקתם הסתיימה. המזלגות נתנו קול. החזרת הדמיעה. המצות חרקו. כוסית של מיץ-ענבים נשפכה על המפה. יובלי אכל מנה של דג-ממולא ואת כל עיגולי-הגזר מן המנות הסמוכות, ושאל אם יש צימעס עם צימוקים. את הקניידאלאך הענקיים זרקה למים הרותחים שעה קלה לפני כן אימהּ של איה, והם צפו במרק-העוף הזהוב גדולים כאגרוף ורכים וספוגיים. איה ואפריים הלעיטו עצמם כל אחד בשלושה, ואילו האחרים הסתפקו באחד. רק רמי אכל שניים.

אימא של איה טרחה והביאה לאפריים מנת מרק נוספת כדי שיהיה לו במה להרטיב את הקניידאלע האחרון שנשאר בקערתו. הוא ידע שרע-רע עבורו לזלול כל-כך הרבה אך לא היה יכול לעמוד בפיתוי, וכפיצוי לעצמו שיחרר את הכפתור העליון במכנסיו, אשר מאז שמן כל-כך היו צרים עליו וחותכים בביטנו וכמו לוחצים משם על ליבו.

יובלי סירב לאכול קניידאלע וירד וישב בפינת-החדר, סמוך למיטבח, שם כירסם בשקט את הביגאלאך המלוחים שלו, ואילו אורית’לה ישבה עם הגדולים וכילתה את הקניידאלע שלה ויותר לא רצתה להכניס דבר לפיה כל הערב.

יובלי מילמל משהו ממקום-רבצו, ואיה, שחבל היה לה להפסיק מאכילתה, שלחה אליו את אורית’לה:

“אוֹ.קַי. מה הוא רוצה?”חקר רמי ממרום שבתו, כמבקש להחזיר לעצמו אדנות.

“הוא אומר,” השיבה אורית’לה בשמחה מרושעת-מעט – “לסבתא מקולקל השכל!”

“יופי! ממש גאון הילד הזה,” העירה מירה ביובש. אבל הסבתות נעלבו, וכך גם השתיים האחרות, שכבר ראו עצמן סבתות מכוח הריונה של מירה.

“הוא אומר: 'סבתא גֵי קַאקֵן, סבתא גֵי שְׁיוּפֵן, גֵי-גֵי-גֵי סאדאת בגין – '”

“יוֹ נכון!” פרץ פתאום יובלי בבכי קורע לב. “כּוּס-אֶמַכּ אוֹרִיתַיֶיה! יִנַעַיְי אביך בזוג נַעַיַיִם!”

השתררה דממה מביכה. ורק חיימסון, כמו למשמע בדיחה מוצלחת-במיוחד, פרץ בצחוק פרוע, ילדותי-למדי, שהביך יותר מניבול-הפה התמים של יובלי. וכלל לא חש שצחוקו מעליב כמעט את כל המסובים.

“זה לא יפה, אורית’לה,” אמרה איה. "את בטח ממציאה חלק מהדברים האלה מהראש שלך – "

"בטח שאני ממציאה, שאני בלופרית, וכשאני אגדל אני אהיה כמו עופרית בלופרית ואצפצף על כולכם! שתתגרשו לכם, מגעילים! ותפסיקו כבר לעצבן אותי – "

אימא של רמי, שחשה עצמה אחראית להצלת-המצב, ספקה כפיים והחלה שרה בקולה הצרוד, העבה:

“חד-גדיא, חד-גדיא…”

“ואת שתפסיקי סבתא!” הזדעקה אליה אורית’לה בעיניים מזרות-אימה, “את זה שרים אחרי הקומפוט!”

“שקט, שקט, אל תתווכחו עם הילדה!” ביקשה איה. “זה רגיל אצלה.”

“יש קומפוט מצויין של אננס ופִּיצֶ’ס!” בישרה אימא של איה.

“כשאצלנו היו הילדים מדברים כך!” העירה אימא של מירה, “אבל היום כנראה הכול כבר אחרת.”

“כשאבא של רמי היה חי!” אמרה אימא של רמי.

"אימא תפסיקי – " תקע בה רמי עיניים מאיימות.

ואילו מירה תקעה מרפק בצלעו של חיימסון ולחשה לו:

“תפסיק להתנהג כמו אידיוט!”

“את רואה, את רואה!” המשיך חיימסון לצחוק, “את יותר גרועה מיובלי. גם את מנבלת את הפה!”

אורית’לה הלכה לשבת אצל רמי וטמנה פניה בחזהו.

“בחייך, מירוּש, תפסיקי להציק לאפי. אני ממש אוהבת אותו!” אמרה איה, שקמה אותו רגע כדי להביא את העוף-מן-המרק המושחם בתנור עם הפשטידה והאפונה-והגזר-קוביות. ובטרם אספה את ערימת צלחות-המרק הריקות, גחנה על חיימסון מאחור, בעודו יושב לשולחן, ונשקה לו על מצחו הלח, ושדיה המגודלים תקועים לו בצווארו ולוחצים דד-דד מכל צד.

בשקט, כהרגלו, החל חיימסון להעלות גרפצים ממעמקי קיבתו שמקרקרת בתסיסה מתמדת של עיכול מזון ועודף-גאזים.

“אולי תצא קצת למרפסת, לשאוף אוויר?” הציעה מירה.

והוא קם ויצא למרפסת, זו המרפסת שממנה קפצה אורית’לה ושברה את רגלה. ההפסקה היטיבה עימו להחליף כוח ולמצוץ סוכריה-נגד-צרבת לקראת המנה העיקרית, שאותה לא רצה להפסיד, הגם שקיבתו היתה עמוסה שלושה קניידאלאך ודג-ממולא שטעמו בקע ועלה עם כל גיהוק חדש.

קולות שירה של “אחד מי יודע” ו“חד גדיא” בקעו מכמה דירות בסביבה. לפתע נשמע מן המיטבח קול שבירה כאילו נפל דבר-מה, ולא עברו רגעים רבים והינה נדלק האור בחדר הסמוך, ואיה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. היא היפנתה גבה לחיימסון שניצב במרפסת החשוכה, ופשטה את חצאיתה שהיה עליה כתם גדול של רוטב. עמדה וכמו התבוננה רגע בשים-לב בטבורה, ואז מיהרה ושילשלה מטה את תחתוניה ונותרה חשופת-שת ונגעה קלות בעגבותיה ומיד העלתה עליהן זוג אחר, ובחרה לעצמה חצאית טרייה, התיישרה מול דלת-הראי, וכיבתה את החשמל.

כל זה נראה היטב מבעד לדלת-הזכוכית ולא נמשך אלא כמחצית-הדקה אך בעיני חיימסון היה כנצח. גם אחוריה של מלי בִּזְיַאדה היו שמנים ועגולים ככה, אך לא בעלי סדק כה תפוח, וגם שחומים יותר, אולי מכיוון שראה אותם רק לאור יום. תופעות-הלוואי הלא-נעימות של מערכת-העיכול נעלמו מיד בקצב המוגבר של זרימת-הדם בכל גופו. מראה אחוריה הצחים של איה כמו הפעיל בקירבו משאבת-לחץ בעלת-עוצמה שדחסה את המזון הנעכל, המשתלט על הגוף, חזרה למקומו הטבעי. והתעורר בו צורך נעים ודחוף לפעולת-מעיים, וגם תמיהה על איה זו שזורקת את תחתוניה המשומשים חזרה אל ארון-הבגדים.

הוא חזר אפוא וחצה את החדר הגדול שבו חילקו האימהות את המנה העיקרית. בצלחתו התגבהה מנת-עוף ראוייה להתכבד. הוא התנצל בשתיקה בפני מירה ומיהר אל המסדרון המוליך לשירותים.

בצוהר העגול של חדר-האמבטיה היה אור, והדלת סגורה. הוא גישש אחר כפתור-החשמל לבית-השימוש, ובאותו רגע נפתחה הדלת ואיה ניצבה בפתח, נדהמת לרגע מקירבתו של אפריים, המגשש עדיין אחר האור בפינה החשוכה.

הוא התבונן בה והיא בו, ואז, במקום להניח לה לצאת, נכנס לחדר-האמבטיה כאילו רק למקום זה התכוון להגיע מלכתחילה, סגר אחריו את הדלת ואמר – “סליחה,” – היסס רגע מתנודד ונלבט לעומתה כשהוא מחבק אותה ומשחיל ידיו ותופס היטב באחוריה ולוחצה אל הקיר המלא מגבות. גוהר עליה בידיו הארוכות ונאנח.

“אפי… רגע… רגע… הילדים, הִשְׁתַגַעַ…” אמרה חנוקות כי פיו סתם על פיה. מצחקקת כאילו אין זו אלא הלצה מצידו, שתסתיים בעוד רגע. כל זה אירע כהרף-עין, וכשהרגיש כי לא יוכל להתאפק עוד, וחס על מכנסיו (שהרי לא תהא לו כל אפשרות להחליפם), שלח יד אחת ופתח לרווחה את הרוכסן. ואיה, שהשפילה כנגדו אף היא את כף-ידה מחשש למה שהוא עומד לעולל לה – מצאה עצמה בזה הרגע מחזיקה-נוגעת באותו צוק-אפריים שרבות דובר בו ועתה היה מרטיב את חצאיתה הטרייה בעוד ידיו לופתות מאחור את עגבותיה וגופו לוחץ אותה בגבה אל הקיר הרך-הקשה.

"תני לגעת, רק לגעת בקניידאלע המתוק שלך – " מילמל מתנודד כשיכור, ומיד ניתק ממנה, צעד לאחור במכנסיים נפולים ורגליים שעירות, חיוורות, ורחץ בכיור את ידיו ואברו מבלי להעיף מבט לעברה, מבלי להתנצל. כולו אטום ומכונס בעצמו.

“אפי, אתה משוגע!” חזהּ השופע היה עולה ויורד חליפות, בהתרגשות. ומבעד לחלון הפתוח נשמעו מדירות סמוכות “אחד מי יודע” ו“חד-גדיא” יחד עם צלילי הקונצ’רטו לפסנתר שניגנה נטשה תדסון.

הוא שתק.

“אתה שיכור או קוקוקריקו לגמרי? מה איתך?”

לא ענה.

“יש לך מזל שזאת אני. אחרת היתה כבר צורחת או מפליקה לך סטירה!”

הוא שתק, עיקש. ראשו כפוף מעט, כהרגלו, וקרחתו נוצצת במרחק מועט מן המנורה הקבועה בקיר מעל לראי ולכיור.

“אני,” געה פתאום בלי להביט בה, “מחפש את אלוהים.” משך וחיזק היטב את מכנסיו למותניים.

איה ניגבה עצמה היטב. זילפה מעט בושם. “מסכנה מירה,” זרקה לעומתו, יחד עם המגבת לארון-הכביסה, בעוברה מגבו והיא תוקעת אגב-כך מרפק מכאיב בצלעו, ומיד חמקה בחשאי לחדר-השינה, לבחור שם לעצמה חצאית נוספת. למזלה טרם ראה אותה איש משעה שהחליפה בראשונה את חצאיתה משום שנכנסה אז מיד לחדר-האמבטיה שהיה סמוך לחדר-השינה, בקצה המסדרון.

ואילו חיימסון יצא והסתגר לו מיד בבית-השימוש. "סוף-סוף החזקתי, החזקתי לך את הקניידאלע – " שר ומילמל לעצמו כשוטה, בלחש, מעין השבעה שצריכה לגרש מציאות בלתי-נעימה. וכשסיים חש עצמו נינוח וקל מכל צרכיו, ויצא ושטף היטב את ידיו ורכס וכיפתר שוב היטב את מכנסיו ושטף את פניו וחזר לשולחן, כפוף-קמעה, כהרגלו, והצטרף לכל השאר שעה שהיו קרובים כבר לסיים את המנה העיקרית.

“מה קרה לך, אפי? אתה מרגיש לא טוב?” שאלה מירה, אשר לא פיענחה נכון את מבטו הסהרורי-מעט.

“לא, להיפך,” אמר. “הוקל לי.”

ותקע עיניו בצלחתו ולא הזיז מבטו ימינה ושמאלה עד שכילה הכול, ואכל עוד אפונה-מבושלת ועוד חסה-טרייה ועוד פשטידה ועוד כרע-עוף אפוי, שתה יין וקינח בקומפוט. מדי פעם עברה איה מאחוריו, מורידה ומביאה כלים ומשמיעה קולות, כדרכה, אך הוא לא העז לשאת אליה את מבטו. ראיתי, ראיתי אותה ערומה בחדר-השינה שבו חיתה עם אורי בן עמי, ממש כפי שהוא מתאר בסיפורים שלו.

מיד לאחר שגמרו את קומפוט האננס-עם-פיצ’ס החלה איה מנצחת על השירה-בציבור עם אוריתל’ה וארבע אימהות ב“אדיר הוא, דגול, יחיד הוא, שגיב הוא, יבנה ביתו בק-רוב, במהרה במהרה, בימינו בק-רוב…” וב“אחד מי יודע” ו“חד גדיא”.

חיימסון היה היחיד שאכל עדיין שעה שכולם כבר שרו. אימא של איה הפסיקה אותם מדי פעם כדי לשאול – “התחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?” – ומיד שהסתיימה השירה פתחו את הטלוויזיה וזה היה האות לאורית’לה ויובלי שנגמר “הסדר” וצריך ללכת לישון. אימא של איה נשארה לישון אצלם. מאוחר יותר הוביל רמי את אימו ואימו של חיימסון לדירותיהן, אך תחילה הוריד את אימהּ של מירה בבסיס-ההפעלה של “המשמר האזרחי” משום שהתחייבה להשלים תורנות-שמירה של שעתיים הלילה. היא התנדבה למשמרת הזאת באחד מימי הוויכוחים שקדמו ל“סדר”, כאשר הגיעה למסקנה שמוטב לה לבלות את הערב בשיטוט עם פנס וגבר בודד בן-גילה, קרבינה לא נתנו לה מפני שהיתה קצרת-רואי.

מירה וחיימסון ירדו והלכו קצת ברגל, ואחר כך עצרו מונית ונסעו בה הביתה.

לאור הירח המלא נצץ הירקון כמו פס של כסף. ואורית’לה, בחלומה, היתה משיטה עליו סבתא אחר סבתא בתיבה-של-גומא, והן מביאות לה את כל המתנות שאותן ציפתה לקבל הערב, ולא קיבלה. וגם איש-מצה עומד שם בתיבה, בדיוק כפי שעשה בלילה הקודם.

 

פרק 27

בלילה שלפני חג-הפסח בא אל אורית’לה בחצי-חלום לחדרה איש גזור כמו מקרטון-לבן ובו חורים ונקודות וכתמים חומים ערוכים בשורות, עמד לו קצת ופיו פצה:

“אני איש-מצה.”

“נעים מאוד. שמי אורית’לה.” רצתה ללחוץ את ידו, אך זה נחרד ואמר, “לא, לא, אל תיגעי בי כי אני אתפורר.”

“מה פתאום?”

“אני מצה.”

“אז מה אתה עושה בכל שאר ימות השנה?”

“אני חי רק מפסח לפסח. לי זה מספיק. כי אני צדיק.”

“פעם ראשונה אני שומעת שמצה משביעה כל כך מפסח לפסח.”

“אוֹהוֹהוֹ,” אמר הצדיק איש-מצה וחיזק את מכנסיו העשויים נייר-עטיפה חום של חבילות-מצה. “שכחת, כבר שכחת. רק תתחילי לאכול מצות ומיד תראי כמה זה יבש וסותם לך את הגרון וממלא את הבטן כמו גוש-בטון!”

“אז מה זה טוב?”

"מי זה אמר לך שזה טוב? מצות זה לא בשביל שיהיה לך טעים ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי כמה סבלו בני-ישראל כשהיו צריכים לצאת מהר ממצרים, אחרי שבנו את פיתום ורעמסס והמעוזים בארץ-גושן ושדות התעופה בסיני – "

“אני באמת לא אוהבת מצות,” אמרה אורית’לה. "אני אוהבת לחם. לחמניות. פיתות. ביגאלאך. קְרֵֶמְפַּאלַאך וטלא-פלא, וכך גם האח הקטן שלי – "

איש-מצה התחיל לחרוק.

"ולפני פסח אימא שמה לחם בפריזר, ואבא אמר שיסע ליפו להביא פיתות טריות, מהמצרים, סליחה, מהערבים – "

“די! די!” צעק איש-מצה והידק את הכיפה של נייר-העטיפה החוּם על ראשו. “אני לא רוצה אפילו לשמוע! מעשים נוראים שכאלה מקלקלים את חג-הפסח!”

“מה זה נורא כל-כך,” אמרה אורית’לה. "הלא כמעט כל האנשים שאנחנו מכירים עושים כך. ובכלל, אנחנו לא דַתִים. אני אפילו לא בטוחה אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים "

“תתביישי לך לדבר ככה, ילדת-חמץ! מה שאת לא בטוחה – אל תשאלי. חכי שיגידו לך. וחוץ מזה, דתיים תגיד, לא דַתִים.”

"אני לא מבינה בדיוק מה שאתה אומר, אבל אני יכולה רק להגיד לך ממה שגם אבא שלי אומר, שהוא לא כל-כך בטוח אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים, סליחה אם אני לא מתבלבלת, אם אתה מבין מה שאני לא – "

"אז אני רוצה להגיד לך, ילדה, שאבא שלך טיפש! ואתם יהודים לא-טובים. ולכן אני מבקר בבתים, לפני חג-הפסח, להזהיר ולעורר שתשובו להיות יהודים אמיתיים ותדליקו נרות וגם חנוכיות – "

“שמע, שלא תדבר כך על אבא שלי!” התרגזה אורית’לה.

“איזה מין יהודייה את, שאוכלת לחם בפסח ולא מפחדת מאלוהים ועוד מתגאה בזה!” התרגז איש-מצה הצדיק, “לפחות תשתקי ואל תספרי על כל החטאים שלך!”

"לאלוהים-דַתִים באמת איכפת מאוד אם אני אוכלת לחם או מצה בפסח! כבר אין לו דברים יותר חשובים בעולם? יותר טוב שהיה דואג שלא אקפוץ מהמרפסת ושיתקנו מהר את הרגל הצולעת ושלא ירצחו ילדים קטנים באוטובוס על יד הקאנטרי-קלאב ושלא יהיה עוצר ברמת-אביב ושהמחבלים לא יסתובבו עם אַר.פִּי.גִ’י-מִים בשביל לתקוע פצצות בילדים ושיתפוצצו כל הסירות שלהם בים ושיתנו יותר טלא-פלא בטלוויזיה, וגם קִשקשתא, ושאימא שלי לא תגיד כל היום שהיא הולכת למות ושלא תתגרש מאבא – " התחילה אורית’לה בוכה, "למה יש לי אימא כזאתִי? מחורבנת, דפוקה על כל השכל שלה – "

אבל איש-מצה לא התרשם כלל מדבריה. “את ילדה חצופה!” אמר. “הייתי נותן לך סטירת-לחי אם לא הייתי חושש שהיד שלי תתפורר. את רוצה לתת עצות איך לנהל את העולם? אם נתפוס אותך אוכלת חמץ בפסח אז נעביר אותך לקבוצה-של-הרעים ואם תשכחי את הקושיות לא תקבלי דמי-חנוכה, ואם תיסעי בשבת לים אז יִרוּ עלייך המחבלים, ואם תשרפרפי על השרפרף של אליהו-הנביא אז ישרפרפו לך את המוח בנרות הללו קודש הם!”

“אני לא מבינה בדיוק כל מה שאתה אומר, אבל אני רוצה להגיד לך שאתה בכלל לא מוצא חן בעיניי!”

"מי אמר שאני צריך למצוא חן בעינייך? מצות בפסח זה לא בשביל שיהיה לילדים חג טוב ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי – "

“הי שמע,” נזכרה אורית’לה, “קניידאלאך אני דווקא אוהבת! – אולי זה יכול לעזור לי בגלל שאני לא אוהבת מצות ולא יודעת אם יש אלוהים-שלי-רציתי-שתדע – סליחה אם אני לא מתבלבלת – כמו שהאח שלי יובלי שר, יַעַנִי!”

“לא.” התעקש איש-מצה.

"את ילדת-חמץ, פסח זה בכלל לא בשבילך! וגם לא הטלוויזיה – "

“תיכף אני אראה לְךָ מה זה בשבילי ומה זה לא בשבילֵךְ! אני אוהבת קניידאלאך, קניידאלאך, קניידאלאך-קרמפּאלאך-וגריבֶנֶז של סבתא!” – התרגזה אורית’לה וקמה ממיטתה כשהיא מניפה ידה – פְ רַ ר סְ ס ק ק!!! – ומפוררת על נקלה את איש-מצה. אבל פתאום התעוררה והינה ידה מכה באוויר ואין מולה שום איש-מצה, ורק מן המיטבח נשמע קול מים זורמים והזזת-סירים וריח נפלא של מרק-עוף ממלא את הבית.

חזרה אורית’לה ונרדמה ובחלומה באו אליה הרבה ילדים עגלגלים ונחמדים כמו קניידאלאך ושיחקו איתה בכדור ובג’ולים ובכל מיני דברים עגולים ורכים. וכולם אוכלים גריבנז וגִ’יבַנֶז ופוֹנצְ’קֶס והֶלְזַאלַאך וקְרֵמְפַּאלַאך עם יוֹך ושותים פטל עם קִשְׁקַשְׁתַא ורואים את החדשות בטלוויזיה עם כרמית גיא עד מאוחר בלילה.

 

פרק 28

מירה מאסה בחיימסון והוא בה ושניהם נעשו בלתי-נסבלים זה לזה. הריונה כיער אותה ושיבש עליה את דעתה. לא היה יום שלא פקד אותה איזה פגע. שיניה התערערו. דופקה לא היה סדיר. רגליה התנפחו. חלציה כאבו והיה חשש לשבר. היו לה סחרחורות. ידיה כאבו. העצירות שבה להציק לה וכל פעולת-מעיים היתה קשה כקריעת ים-סוף, וכצירי-לידה יומיומיים. העובּר ברחמה היה לה כגוף זר שמשלח בה גלים של ארס, נוגדנים לגופה, שמשבשים את כל המערכת שלה ומחלים אותה.

הטפיחות מדירת שולדנפריי נמשכו. החלונות היו פתוחים דרך-קבע, בגלל החום. הקיץ הטריף על שולדנפרי את יצרו. כל מה שהסתתר בחורף מאחורי תריסים מוגפים ושמיכות עבות – פרץ עתה חוצה. מדי יום אחרי-הצהריים היה שוכב ערום על מיטתו הזוגית וטופח ומכה על אחוריו ומשמיע קולות אנחה קטועים ויבשים שהשתברו בחלל דירתו, ולא תאווה עלתה מהם אלא געיית בדידות של איש זקן.

הוא לא היה מצליח להגיע לידי פורקן אלא מתעייף ומפסיק, וההפסקות מתמשכות יותר ויותר, עד שהיה חדל.

וחיימסון, בדירה החמה, היה שומע את שולדנפריי ולעיתים מתבונן בו, ומראה האבר העבה השרוי בחצי-צל ומתנודד בידי שולדנפריי ששרוע על גבו – היה מטריף עליו את דעתו. כאילו הצינור האפל שמונח שם הוא בשר-מבשרו ומבשֵר על גורלו-שלו בבוא היום.

“לפרקים צר לי על יצרי הרע הגדול ו ה ח ז ק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?” –קרא בכרך מכתבים של ברנר שמצא בספרייתה של מירה.


כשהיתה מירה נמאסת עליו נהג חיימסון לצאת לטייל ברחובות, ברגל. כרסו מעובה יותר ויותר, עיניו בוהות מבעד למשקפיים שהחל מרכיב, ורגליו נפזרות לצדדים בהליכתו הדובית-המתנודדת, שכמו מעידה על נפש שחופנת את ניצוץ העירות שמצוי בה – באגרוף עבה של התכנסות והתגוננות מפני הגירויים המציקים מן החוץ. רק יללת-צופריה של ניידת-הלב, המחישה נתקף לטיפול-נמרץ, היתה קורעת בו מדי פעם איזה צוהר של פחד כאילו בו עצמו מדובר. חלק ניכר מסבלו וגם מתענוגותיו של חיימסון היה נעוץ ביכולתו זו להזדהות עם מה שמתרחש אצל אחרים כאילו זה קורה לו עצמו, ולרוב רק אלה היו חייו הפרטיים האמיתיים, חיים של הזיות.

יום אחד עבר באחד משיטוטיו על פני זונה שנהגה להתחיל את עבודתה היומית עם רדת-ערב, ניצבת במדרכה על דרך חיפה, ליד תחנת הרכבת תל-אביב-צפון. היו לה שדיים נפוחים מגולים-למחצה. אחוריים צרים במכנסונים. סנדלים על עקב גבוה. רעמת שחור שיער של פיאה-נוכרית ופני גבר מצובעים ומאופרים היטב כמי שמבקש להתחפש לאישה שהתחפשה לזונה. המראה היה מסליד ומרגיז. מדי פעם היה נעצר איזה גבר מחוק, אשר קשה היה לדעת אם ביקש לעצמו אישה אמיתית או מדומה, מחליף מילים אחדות אודות מחיר-כלב “שלה” – והשניים נעלמים בין עמודיו של בניין-דירות סמוך, בפינה חשוכה, וכעבור רגעים אחדים ניצבת זו שוב על מקומה במדרכה, ואור שחור בוקע מעיניה ובולש אחר נזקקים לה, ופיה הנראה כפצע אדום-פעור גוער בסקרנים ומבזה אותם כדי שיסתלקו ולא יפריעו לעבודתה.

מדי פעם היו רגליו של חיימסון שבות ונשאות אותו מרחוב אוסשקין עד למקום הזה, וסקרנות חולנית מחלחלת ומתעתעת בו. מה קורה שם בפינה החשוכה, מאחורי העמודים? אלמלא נרתע היה מנצל את אחת ההפוגות כדי להתגנב שמה ולהסתתר ולראות מקרוב מה עושים וכיצד. ומה אילו ראהו שם מישהו מהמשרד? בעיתונים נכתב רבות על אנס שפועל בסביבה וגורר את נתקפותיו למקום מוצנע שהציע להן מבעוד יום באפיק המוסררה הקרוב, ושם הוא בא עליהן בשידולים ובאיומים ואחר-כך מציע להן חברות כאילו נעשה הדבר תוך חיזור ורצון הדדי. לאחרונה הצליח להימלט ממלכודת בדמות שוטרת לבושה אזרחית שהועמדה לו כפיתיון. בטיוליו יש והיה חיימסון רואה עצמו נאסר בטעות בתור האנס, או מוכה לבושתו בידי הקוקסינל כביר-הכוח, שנעלב מכך שחיימסון נרתע, ממש ברגע האחרון, מלהזדווג עימו.

אבל הקוקסינל, שגער בעוברי-אורח תמימים שנרעשים למראהו, התעלם לגמרי מחיימסון, למרות שזה היה עובר לעיתים פעמיים ושלוש הלוך וחזור בקטע המדרכה שלו. אולי היתה זו הליכתו הכבדה של חיימסון, בפיזור כפות-רגליו כלפי חוץ – שהפחידה את הקוקסינל? אולי עבד לא רק עבור אתנן-זונה ומחיר-כלב אלא כדי לחוש שיש המשתוקקים לגופו. בחושך לא היו בולטות הלחיים הזיפיות, הציפורניים השחורות, פצעי-הגוף והזוהמה. בחושך אפשר שהיה כולו נקמה מתוקה מצד עצמו. וכל אימת שהפקיר גופו למגע היה אולי מהרהר גם בכך שלמחרת לפני-הצהריים יילך להפקיד את כספו בבנק – יזרוק את ה“הרצלים” הקרועים והמקומטים על פני הדלפק כצרור תעודות-כבוד, מתנות-אוהב, מזכרות ליל-אמש – אני עובדת משמע גופי נחשק. נא השקיעו אותם עבורי כדי להבטיח את הפנסיה שלי. כי אינני רוצה להיות תלוייה בחסדי הקיצבה של הביטוח-הלאומי, כשאזקין.

אך כיצד הגברים המחוקים, הנמוכים הללו, אינם נרתעים ממגעה כאשר הם מגלים שכל-כולה אינה אלא ניתוח-פלאסטי של סידוק וניפוח? – חיימסון היה חוזר הביתה מזיע ודביק ונחיריו מפוייחים ולשונו יבשה ויושב ומתבונן בטלוויזיה ובמירה מתוך זרות ושיעמום.

ל“כלבוטק” חדלו להזמינו.

*

זמן לא רב לאחר מות אשתו החל שולדנפריי מביא נשים לדירתו. בחורות מזרחיות, או אולי היתה זו בחורה אחת ששבה והופיעה לעיתים מזומנות ומילאה בקולניותה את חלל הדירה. קשה היה לחימסון לדעת זאת בבירור משום שהראשים ותווי-הפנים כמעט שלא ניראו. כל אשר נשקף לעיניו היה לובן-אברים נשיים ולעיתים גם פיטמת-שד או צל עכוז. ויום אחד ראה חיימסון את הצעירה הערומה יושבת במיטה מאחורי שולדנפריי ומפצחת פצעונים בגבו החשוף. הזקן קיבל את טיפולה בשלוות-עונג והיה משיב בהמהומים לא-ברורים שנשמעו כיידיש, על ציחקוקיה הצרחניים שהיתה בהם איזו תערובת של ילדותיות כנועה, מושחתת והמונית. אחר-כך לבשה שמלה קצרצרה ועזרה לשולדנפריי להזיז רהיטים ולשטוף רצפות, וכל אימת שהתכופפה כדי לטאטא או לשטוף את הרצפה מתחת למיטה הזוגית, היה חיימסון פוגש עין בלחי את לובן אחוריה החצופים, חסרי התחתונים. ושולדנפריי מטייל לו אל החצר למטה עם פח-הזבל בידו, עלה ורדת, עלה ורדת פעמים אחדות עד שסולקה כל הזוהמה מן הבית, ואולי מן-הסתם גם שיירי-חפצים של אשתו שלא מצאו חן בעיני חשופת-השת החרוצה.

לפעמים היו באות אליו לפנות-ערב בנותיו המבוגרות, אחת-אחת או שתיהן יחד, ואז היו בוקעות צעקות ביידיש ונשמעות היטב עד לקומתם של מירה וחיימסון. הן האשימו את אביהן שהוא מבזבז כספו על סיפוק תאוות שראוי להתבייש בהן בגילו, ומבייש את זכר אימן המנוחה בהשכיבו זונות מלוכלכלות במיטתה. סופו שהנקבות המסריחות הללו יציאו ממנו במרמה את הדירה וישדדו אותו וידביקו אותו במחלת-מין נוסף על המחלות האחרות שהוא לוקה בהן, ומי יטפל בו אז?

שולדפריי היה מהמהם כנגד בנותיו כמו איזה קינג ליר וארשאי במהדורה תל-אביבית, שטוב לו בקלונו ושונא את חייו המהוגנים מקודם. חיימסון נזכר באותו וידוי בן-רגע ששמע מפיו ליד פחי-הזבל בחצר, בליל-הגניבה, ובליבו היה עם שולדנפריי ההולל בחברת המלוכלכות הצעירות בעלות התחת החשוף, ואינו חושש ואינו מתבייש מפניהן – ולא עם הבנות הצדקניות הללו שאינן מפרגנות לאביהן הזקן שרואה קצת עונג בחייו אחר שנים ארוכות ושדופות אשר בהן היה אברו הגדול מיטלטל ודאי ללא-שימוש (וכי עניינה אותן אי-פעם מצוקה זו?) – וידיו אינן נוגעות בגוף אישה צעירה אלא בהזיות פרועות. ונדמה היה לו לחיימסון שהינה-הינה יקום שולדנפריי ויטיח בבנותיו את עלבון כל שנות-נישואיו המשמימות עם אימן המנוחה, אך לא. שולדנפריי היה כנראה שקוע בבחורות המזרחיות שלו כאדם שמכור-לסמים וכחוטא-שיכור שמוטב לו להתרפס ולרצות את אויביו ומתנגדיו ובלבד שיניחו לו להמשיך בסיפוקו ככל אוות-נפשו.

מירה, שהאזינה בגועל לקולות שבקעו מלמטה, אמרה לחיימסון:

“אחרי שאני אמות תוכל גם כן למלא את הבית בזונות, כמה שתרצה!”

“את כמו איה וכמו אימא שלך – כשאני אמות, כשאני אמות! אז למה תמיד הגברים מתים קודם?”

“אל תשנה את הנושא. אני יודעת שהיית גם מזדיין ברצון עם איה. אל תחשוב שלא רואים איך אתה תוקע בה עיניים! ואותי אתה בכלל רואה? אתה בכלל מסתכל עליי כשאתה מסתכל עליי? או שאתה לא רואה אותי מפני שאתה חושב כל היום רק על עצמך, וכאילו איכפת לך בכלל אם מישהו ימות או לא כל זמן שזה לא נוגע לקצה הצוּקְצִיק שלך!”

“תסתמי כבר את הפה שלך!” ענה לה חיימסון והסתלק מהבית לשוטט ברחובות.

חימסון קרא בעיתון כי כדי להשקיט את יצרם לובשים מאמיני הארי-קרישנה מתחת לגלימותיהם תחתוני-ברהמה, המונעים מאבר-המין להזדקף ומחזיקים את האשכים גבוה. ברגע שהאשכים הם למעלה, פוחת היצר המיני בחמישים אחוז, – סיפר אחד המאמינים, – ישנם כמה יחידי-סגולה שכבר יכולים להרים בעצמם את האשכים מבלי להזדקק לתחתונים המיוחדים.

האם זה היה הולם אותו לגדל צמה (אילו היו לו די שערות לשם כך) וללבוש גלימה הודית ולא לאכול בשר וביצים ודגים ואפילו לא משקאות חריפים וקפה ותה ובצל ושום – כי מי שאינו מאבד זרעו דרך אבר-המין עתיד לקבל תכונות רוחניות נעלות. כי הזרע שנשאר בגוף הופך לחומר רוחני ומוסיף למוח. אז אם נמשיל זאת למה שפרופ' גרשם שלום כותב באחד הספרים שאצל מירה, יוצא שכאילו הצדיק יסוד עולם, שהוא אבר-המין של האלוהות, מסרב להפרות את מלכות, שהיא הספירה העשירית וממנה זורם כל השפע האלוהי לעולם של מטה. ושהזרע של האלוהות חוזר ועולה למוחו של סבא קדישא לבן הזקן בעל פרצוף השלג, ומצטבר בבינתו ובחוכמתו ובנקודת אין-סוף העולמות שבכתרו, וכך ככל שהמצב בעולם למטה גרוע יותר, וכוחות הטומאה והקליפה מתגברים, כן מצבו של אלוהים טוב יותר משום שהוא מחזיק את כל הזרע שלו לעצמו ואינו מבזבז את אונו להפרות את העולם. אבל התהליך הזה הלא מנוגד לרוח היהדות שמתנגדת להשחתת זרע ארצה בפני מלי בזיאדה ומבקשת להביא חיבור ותיקון בין העולמות העליונים והתחתונים.

וחוץ מזה – מה יגידו עליו בתמ"ת? (זה השם החדש עכשיו, משרד המסחר התעשייה והתיירות) – שהנה יש להם עובד שהחל הולך באשכים מורמים ובצמה וגלימה הודית?

האנס-המתנצל נתפס ובכך ירד לפחות מעל חיימסון החשש פן יתפבסו אותו-עצמו מתוך טעות ויחשבו שהוא-הוא זה שפורש יריעת-ניילון על הקרקע ואומר לבחורה: “אל תפחדי, אני לא אהרוג אותך. מה פתאום – את חושבת שאני בַּרְבַּרִי?” – ולפני שהוא תוקף (זו המילה שהעיתונים אימצו לעצמם במקום אונס), הוא מרגיע ומראה את אמצעי-המניעה שהביא איתו כדי שהנתקפת לא תיכנס להריון. וגם מכבד במסטיק, לִפְנֵי, וגם שואל אם נהנתה, אחרי.

ובלילות החמים, בזיעה שאינה מתאדה ובריחות-גוף חמוצים, פקדו אותו חלומות סיוטים. הוא פגש את אביו המת-החי במיטבח שבביתם הישן במושבה. והאב מחייך אליו חיוך נעים ומבקשו להיכנס לחדר-האמבטיה כדי להתרחץ. וכשהוא נכנס למסדרון החשוך-למחצה מתנפל עליו האב ומנסה להרוג אותו והוא נמלט לחצר, אל השכנים, והאב רודף אחריו כמוכה-כלבת, חושף שיניים מסוכנות ומסתובב סביבו כזאב נוטף-ריר ומחכה לזווית-המתאימה כדי לזנק עליו ולנעוץ בו את שיניו. התנהגות זו מעוררת את כלב-הזאב של השכנים, שקשור בשרשרת לעץ, ועומד עתה מול האב ושניהם חושפים מלתעות זה כלפי זה, ואם האב יישך אותו, ידביקנו בכלבת. ואז השכן, קרוב-משפחה, אומר לו לחיימסון בצער שאין-ברירה, מוכרחים להרוג את חיימסון-האב שהשתגע. והוא שולף מן הבלימה את הרוב האנגלי שלו לי-אנפילד קצר-הקנה ויורה באבא בעל העיניים הדימוניות והחיוך המפתה-הרצחני ומשמיד אותו על ארבעתיו כמו חיה נתעבת, וחיימסון מתעורר בהלמות-לב, מסוכסך בקורי מחשבות וקישורי שינה שמרחפים בחדר החם קרעים-קרעים, והמשפט החוזר בהם הוא – “זכר האב שהזדאב,” – ומעסיקה אותו בחצי-חלום חצי-עירות השאלה אם כוונת המשפט היא זכר האב-שהזדאב או זכר-האב שהזדאב? והמראה המפלצתי שבדמותו לא ראה מעולם את אביו – האם הוא רומז שהאב הזדאב או שרק זיכרו…כך, ממש כמו בסרט “סליחה אתה נושך את צווארי” של רומאן פולאנסקי?"

אותו לילה העירה אותו מירה וכאבים חותכים בביטנה.

 

פרק 29

מזה כמה זמן רדפה את רמי התמונה הזאת:

הוא חוזר הביתה אחרי-הצהריים והבית הפוך כרגיל ויובלי ניצב מולו ובידו איזה דבר שבהחלט אסור להחזיקו – סכין או קסת-דיו או מכשיר-חשמלי, והוא בוכה –

לא. לא. ידיו ריקות ואפילו אינו בוכה, רק איזו חוכמת-זקנים נפלה עליו לפתע והוא אומר –

"אימא כואב בטן. אימא חוֹיָיה – "

ובחדר השני שוכבת איה בתוך שלולית-דם ומתפתלת בכאבים וגונחת ומחזיקה ידיה על בטנה ואפילו לטלפון אין בכוחה לגשת. והוא אינו יודע מה לעשות קודם. להרחיק את יובלי ולהרגיע אותו ולטפל בו מעט, או להזעיק אמבולנס מ“מגן-דוד-אדום” שייקחנה מיד לבית-החולים.

ואורית’לה כרגיל מתרוצצת בחוץ, אצל אחת החברות. לאחרונה היא מתרחקת יותר ויותר משניהם. נעשתה קשוחה, סרבנית ומופנמת.

איה כבר אושפזה פעמיים בבית-חולים וכששואלים אותה – “מה היה לך?” – היא מתלוצצת. “שום דבר רציני. רק התפגרתי קצת. הרופאים לא מצאו אצלי כלום.”

רופא אחד רמז שיש לחפש אצלה את שורש התופעה בסיבות נפשיות.

כשאישפזו אותה בפעם השנייה כבר היה רמי מוכן, למרות אי-הנוחות שבדבר – שישאירוה לפחות לשבוע ימים כדי שיוכל לנוח ממנה קצת. אבל היא חזרה לאחר יומיים, חיוורת וקצת פחות שמנה (“האוכל בבית-חולים היה איום!”) – ולמחרת יצאה לדיזנגוף וביזבזה כרבע-משכורתו על קניות לילדים ולה-עצמה. לדעת איה כל קנייה היא הכרחית וככל שקונים יותר כן חוסכים יותר כסף.

מה עוד שהמניות ירדו קיבינינאט. וזה הציג את כישרונותיו הפינאנסיים של רמי באור מפוקפק-למדי. וכשהכריז יובלי לתומו, “אבא אתה מטומטם!” – הרגיש פתאום שהשטות הזאת מעליבה אותו עד עמקי נפשו מפני שהפעוט צודק. הוא באמת מטומטם מפני שהשקיע במניות ולא בדירה חדשה או במטבע זר.

יובלי היה יושב שעות ארוכות על הסיר (הוא סבל מעצירות ואיה היתה שוכחת אותו ולפעמים יורדת לרחוב וחוזרת או מסיימת שיעור-פרטי באנגלית, והוא עודנו יושב כך, לבדו, או מול אורית’לה קצרת-הסבלנות) – יושב ומונה באצבעותיו הקטנות – “אבא מטומטם, אימא מטומטמת, אוריתיַיֶה מטומטמה, יובַיִי מטומטַמִי, כּוּ-יַם מטומטמים!”

ובכל זאת היה רמי מתעקש לא פעם בוויכוח, בקול הבאס העבה שלו: “מה זה כל היצירות הגדולות לעומת ליטוף כף-יד אחת של יובלי או אורית’לה, זאת היצירה האמיתית, יַעַנִי. כשנוגעים בזה רואים בשביל מה שווה לבן-אדם לחיות.”

עם עליית הליכוד לשלטון היו לו לרמי חלומות שעתה יקבל תפקיד הולם לכישוריו. אדם בעל השכלה משפטית כמוהו, שהיה יושב-ראש תא הסטודנטים של המפלגה באיניברסיטת תל-אביב (אמנם תקופה קצרה למדי, עד שהדיחו אותו עסקני-סטודנטים ותיקים ומשופשפים-היטב), ובעל ניסיון ממושך במשרד-המשפטים, ואשר נמצא לאחרונה בעמדת-המתנה זמנית במועצת-הדבש –

את דמי-הרישום של התנחלות מפגור רמי טרם הוציא, ולהלכה עדיין נשאר חבר בה, אלא שההתנחלות כבר אינה קיימת. הנקודה התפרקה מחוסר מתיישבים. מעט מתיישביה המשיכו פרק-זמן לעבוד בשפלת-החוף כי לא נמצאו להם מקורות-תעסוקה בהרים. שתי המשפחות האחרונות רואיינו בטלוויזיה על רקע ביטונאדות נטושות וצריף-מקלחת שהרוח קרעה את גגו. רק הסלעים מסביב נראו ללא-שינוי, משעממים ומשמימים. דובר-הגוש גילגל בעיניו החסודות ואמר במתק-שפתיים כי אם הברירה היא בין יישובים שכאלה לבין חוסר כל התנחלות בשומרון – אזיי מוטב כך, כי הדורות הבאים לא יסלחו לנו על שהפקרנו נחלת-אבות.

איה, בפה מלא ‘בִּיסְלִי’, צחקה-לאיד ואמרה שהם הפסידו הזדמנות היסטורית להופיע בטלוויזיה בתור אחרוני מפגור. אורית’לה כל כך משתגעת להופיע בטלוויזיה כמו עופרית בלופרית בתחרות הילד הנחמד העולמי, עם שלמה וחווה ונירה ורוחל’ה, וגם יובלי אומר שהוא רוצה להופיע בטלוויזיה בתור חדשות יחד עם דני ושׂרי וחיים ששר: “שתיים ועוד שתיים הם ארבע, ארבע ועוד שתיים הם שש. אבא של אבא הוא סבא. פיל בלי ראש הוא טיפש!”

ואם יש לראש-הממשלה מין דוברים שכאלה, כלום הוא, רמי, אינו מתאים יותר? מה עוד ששם-משפחתו הולם כל-כך את המגמות של המימשל החדש – קדומי. ולא איזה נקדימון או נאור או מילוא או שובל, שמות שמתאימים לאנשי מפ“ם או של”י, מפלגות השמאל.

מי אם לא אדם כמוהו ראוי לצאת עתה עם איה והילדים למיספר שנים בתור יועץ בשגרירות או שליח-סוכנות באמריקה? ומי אם לא הוא ראוי היה להיבחר למליאה החדשה של רשות-השידור ולפקוח עין על כל הזבל השמאלני שמשדרים בטלוויזיה? – אמנם, כאשר שידרו את הכתבה התבוסתנית הפרו-אש"פית על התפרקות ההתנחלויות, חש אינו הנאה משונה שהינה גם אחרים נכשלו היכן שנכשל הוא. ולא עוד אלא שהיה לו שכל לעזוב את זה ביום הראשון, ובלא הפסדים. רק חבל שלא היה לו שכל לעזוב כך בזמן את שוק-המניות!

איה היתה צוחקת למחשבותיו אלו כאשר העלה אותן בקול.

“אורי בן עמי היה קורא לך פוז’אדיסט סוג אל”ף-אכסטרה אילו היה שומע אותך!"

“אז מה, שמֵיינה,” התלהט רמי, “את עדיין מעדיפה את הזבל האש”פי שלו? – "

הוא אמנם לא קרא ולא ראה אף יצירה של אורי, אף לא את המחזה “חרבוני קיץ” שבו הופיעה בבירור דמותה של איה על הבמה העברית.

" – זה שמכל מריבה אינפאנטילית וכל זיון עלוב שלכם עשה בזכוכית-מגדלת מחזה שמשקף את מלחמת יום-כיפור וכל הבבל“ת הזה? חרבוני-קיץ! מישהו אחר כבר היה תובע אותו מזמן למשפט-דיבה ומוציא ממנו את המיץ. אפשר לחשוב שהיית לפחות אהובתו של הרמטכ”ל ושבגללך הופתענו במלחמה!"

“מאיפה אתה יודע? הלא סירבת ללכת לראות את המחזה?”

“הספיק לי שקראתי בעיתון.”

רמי מעודו לא נפגש עם אורי ולא התכוון לתבוע אותו למישפט. הוא רק הכיר את מראה-פניו מן הטלוויזיה. את הנושא הזה של אורי-איה הדחיק רמי הדחק היטב כדי שלא ייצא כאילו הטינה שלו כנגד אורי בן עמי אשר כל אמצעי-התקשורת פתוחים בפניו – תתפרש בעיני איה כמרירות אישית שלו כלפי אותו חלק ממנה שמחזיק עד היום בכמה מדיעותיו אל אורי.

רמי העדיף לנהוג על פי הפתגם הטורקי: “כשהשיירה עוברת, תן לכלבים ישנים להמשיך לנמנם,” – וכך סגר עם עצמו את הנושא. ואילו כלפי ראובן ברנע, שעל קשריו הנפתלים-בשעתו עם איה לא ידע כלום, לא היה לו שמץ של מרירות, לא אישית ולא פוליטית (חוץ מאשר בדבר אחד: פעם, עוד בראשית חייהם המשותפים, העירה לו איה כי הסאלאט שראובן יודע לעשות הוא הרבה יותר טוב משלו. מאז חדל רמי להכין סאלאטים).

חוץ מזה, היו לו סיבות טובות מאוד לשתוק. ג’וק משוגע נכנס לו לראש ודווקא לפני הבחירות האחרונות הצטרף בהתלהבות, כרבים אחרים, למפלגה החדשה “התנועה הדמוקראטית לשינוי”, ושמו ותמונתו אף הופיעו בחוברת של רשימת מועמדיהם למועצת סניף תל-אביב, וכמובן הצביע עבורם לכנסת. וכך גם איה. ועכשיו היה משוכנע שבמקום כלשהו רשמה היד שרמי קדומי קטן-האמונה בגד ב“ליכוד” דווקא ערב הניצחון המכריע, ומשום-כך אין איש פונה להציע לו ג’וב-של-ממש, והוא ממשיך להירקב בתוך המלחמות בין הכוורנים לממשלה על מחיר הדבש (שנשאר להפתעתו זול יחסית בהשוואה לעבודה העצומה שמשקיעות הדבורים ביצירתו), לעזור לאלה מהם שהואשמו בהסגת-גבול כאשר הציבו את כוורותיהם, או שכוורותיהם נגנבו, ולארגן כנסים של כוורנים מכל קצות הארץ.

אמנם, הכוורנים היו אנשים נחמדים, שבאים מן המושבות הוותיקות והמושבים והקיבוצים, ואף שרבים מהם, בסקטור הפרטי, ממש התעשרו, הרי הם עדיין מופיעים, גם הצעירים שבהם, בבגדי יום-יום רחבים ספוגי ריח עשן ודונג. ובפניהם נסוכי-השינה, הנפוחים-קמעה, ובתנועותיהם השלוות, האיטיות – הם ניראים כאילו זה עתה שבו מעבודת המכוורת, ודבורה קטנה עקצה אותם במצחם מבלי שיחושו בכאב. שהרי הדבורים היום כבר אינן מכאיבות בעוקצן כפי שהיו פעם.

ונוסף על כך כל הנושא של מזון-המלכות. האם הפרסומים עליו נכונים מבחינה מדעית (כוח-גברא, אריכות-ימים) – או שזוהי סתם אגדה של פרסומאים? (ואז עלול להיות כאן מקום לתביעה משפטית בטענה של “אמת בפרסום”) – והאם על מועצת-הדבש לקבוע עמדה בנידון או שהדבר שייך בעצם למשרד הבריאות או לתמ"ת, ואז מוטב שישבור לו אחד כמו חיימסון את הראש?

וכשמחפשים סיבות לדאגה הן נמצאות בשפע. לאחר ההתנחלות קצרת-היום בשומרון החל רמי מתעניין במכירת הדירה ובקניית אדמה חדשה ברמת-השרון – והנה קפצו מחירי הדירות בזמן קצר בשלושים-ארבעים אחוזים, ואפילו יותר, וזאת לאחר תקופה ארוכה שבה המחירים כמעט שלא עלו. ידידים בבריכה יעצו לו להשקיע לפחות מחצית סכום הפיצויים שקיבל, באופן יוצא-מן-הכלל, עם פרישתו ממשרד-המשפטים (שם היה מי שהיה מעוניין להיפטר ממנו) – בקופת-גמל של אחד הבנקים. זו היתה השקעה טובה, אך בחשבון סגור לחמש-עשרה שנים. ואילו המחצית השנייה, שתחילה הכפיל אותה במניות, ואחר-כך השקיע מחצית ממנה, שוב בעצת ידידים מן הבריכה – בצמודים, – מחציתה, כלומר הרבע שנותר במניות, איבד מחצית מערכו, ואילו הצמודים עלו, אך כשעשה חשבון סופי של הסכומים הללו בהשוואה למחירי הדירות שקפצו בינתיים פלאים – התברר לו שערכו הריאלי של הסכום שצבר בגאווה כה רבה – פחות בהרבה מן הסכום שעמד לרשותו קודם.

ומה שמרגיז עוד יותר הוא שבוקר אחד קרא בעיתון כי אחת הסיבות להאמרת מחירי הדירות היא עליית מחירי הקרקע, כתוצאה ממדיניותו של שר-החקלאות, הידוע בתמיכתו בהגברת ההתנחלויות ביהודה ובשומרון, ואשר הוציא הוראה האוסרת למכור קרקעות ממשלתיות לבניית מגורים במרכז הארץ, ובתגובת-שרשרת התייקרו כל הקרקעות הפרטיות.

הסירוב להעביר קרקעות, כך נכתב, נובע מתפיסתו הפוליטית של השר, התובע לאסור בנייה בתחומי הקו-הירוק, ובייחוד במישור החוף, כדי שיהודים יילכו לגור ביהודה ובשומרון, בהתנחלויות חדשות שתהיינה מחוברות בכבישי-רוחב למרכזים העירוניים של שפלת-החוף.

קיבינימאט! – עלה הדם לראשו של רמי. סבור היה שיצליח להערים על האינפלאציה ולהקים תוך שנים אחדות וילה במפגור, בחצי-חינם, והינה מתברר שלא היה אלא כמין כלב-פאבלוב שכיוונו אותו, תיכנתו אותו לתגובה הזאת, ולא עוד אלא שסידרו אותו עד העצם בכך שמפגור עוד לא קיימת ואילו רמת-השרון היא כבר מעבר להישג-ידו בגלל המדיניות הזו לדחוף את היהודים מזרחה, רחוק מהים, אל בין הערבים.

וזאת עשתה לו ממשלת הליכוד! – “מדיניות זו אינה מעשית,” כתוב בעיתון-הבוקר, “זוגות צעירים לא יילכו לגור באיזורים לא מתוכננים אלה, שעתידם המדיני אינו ברור.”

למה לא? שיילך לשם אותו סטודנט אנטי-מתנחל מ“מדרשיית השלום” אשר להוריו, ברוך-השם, יש בוודאי וילה בכפר-שמריהו, ואז יהיה קצת פחות צפוף במישור-החוף עם כל החרא והדבש, כמו שאומרים, ומחירי הדירות יירדו. ואם באמת יהיה שלום, מה שקשה להאמין, אז אולי גם שוק-המניות יתאושש, כמו בתקופת זוהרו בשנה האחרונה לשלטון המערך [זה שלימים ייקרא “העבודה”].

ואז נכנסה איה בפעם השלישית לבדיקות בבית-החולים והפעם לא החזירוה לאחר יום-יומיים כמו בפעמים הקודמות. אלא הרופא קרא אליו את רמי והסביר לו את המצב בדיוק, ויעץ לו שלא להחריף עוד יותר את קשייה של איה בכך שיגלו לה את טיב מחלתה.

רמי לא היה מסוגל להתמודד עם הבשורה ודומה שהסתיר את המצב לא רק מאיה אלא גם ממנו-עצמו. מחשבותיו נסבו הרבה על אודות אורית’לה ויובלי, ואילו כלפי איה היתה בו איזו התכחשות ותרעומת וכמעט שינאה. כאילו רק כדי להרגיז אותו ולקלקל לו את חייו, חלתה. הוא הירבה לקנות מתנות לילדים ואף שביקר מדי יום-ביומו אצל איה לא היה לו הרבה מה לומר לה מחוץ לדיבורים הרגילים על עסקי הבית והילדים. הוא השתדל שלא להישאר לבד ליד מיטתה, וקול הבאס העבה שלו חיפה על נפש ילדותית ומפוחדת. זרות התגבהה בליבו כלפיה.

אימה של איה ואימו קנו לעצמן שביתה בדירה שברמת-אביב וניהלוה טוב יותר משהיתה אי-פעם בתקופתה של איה. בתוך כמה ימים ציחצחו ובישלו וניקו וכיבסו, גם את הווילונות, והפכו ארונות וזרקו ערימו של שמאטֶ’ס למרפסת כדי שאיה תמיין אותן כשתחזור. מבחינה מסויימת נעשו חייו של רמי קלים יותר, כמו בתקופת רווקותו, – אלמלא הילדים.

אורית’לה ניסתה להתעלם ממחלת אימה והיתה נמצאת יותר ויותר אצל חברותיה, או מביאה אותן הביתה ומשוחחת עימן בקול-רם ומשמיעה מוסיקה מחרישת-אוזנים כמו כדי להראות שהכול כרגיל ולהתגרות בסבתות. היא נעשתה קשוחה, ויפה כאיה. וכאילו החליטה עם עצמה שלא להתחשב בשום סיבה חיצונית שעלולה לצערהּ או להפריע לה. פשוט התעלמה. אבל בלילות היו החלומות מעירים אותה, ושוב ושוב.

ואילו יובלי נעשה רגיש מאוד וקפריזי ובוכה דווקא על דברים חסרי-חשיבות וגם ממנו לא שבעו שתי הסבתות נחת. רמי היה נמלט לא-פעם מן הבית, בתואנה שהוא נוסע לבקר שוב את איה, ובלבד שלא יהא עליו להתמודד עם צעקותיו של יובלי, הממאן ללכת לישון ומתגעגע לאימו.

היחידה שהיתה לה השפעה על יובלי ואורית’לה היתה מירה. אמנם הריונה הכביד עליה וקשה היה לה לבוא יותר מפעם-פעמיים בשבוע. אבל בואה היה כל פעם חג לילדים, עד שהסבתות היו משתמשות באיום שתספרנה ל“דודה מירה” על מעלליהם, ומצליחות להגביר כך במקצת את סמכותן המעורערת.

לעיתים היה רמי מחזיר את מירה במכוניתו מרמת-אביב לדירתה. הם לא דיברו הרבה, רק על איה והילדים. ודומה שלא רק מחלתה של איה והריונה של מירה היו לחיץ ביניהם. שררה ביניהם בשתיקתם איזו הרגשה של אנשים מפסידים. מעיני רמי לא נעלמו אותות הזרות שנפלו בין מירה לחיימסון. “אני מרגישה כמו גלות,” אמרה ערב אחד לרמי. “היינו צריכים לשבת ולדבר על כך פעם בהרחבה.”

היתה בשיחתם איזו כמיהה הדדית נושנה, לא-אירוטית, ועם זאת גם שמחה-לאיד סמוייה. כל אחד כמו אומר לזולתו במחשבותיו: רצית אותו ולא אותי, עכשיו תאכלי את מה שבישלת לעצמך!

 

פרק 30

ערב אחד חזר רמי מן הביקור היומי אצל איה בבית-החולים. הוא הרגיש צורך של קירבה לאישה. אישה בריאה. מחלתה של איה הפחידה אותו, גם מנעה ממנו מזה תקופת-זמן את הפורקן המועט, המזערי, שהיה נמשך בחיי-נישואיהם. לעיתים היה נצמד בלילה אל אחוריה השופעים ובא על פורקנו בשנתה. ולא היה יודע אם היא ישנה או רק מעמידה-פנים, יותר נכון – אחוריים, כי בחצי-שינה זו היתה מרשה לו הכול.

הוא קרא באחד העיתונים כי בעילת האישה נחשבה בשעתה בעדה התימנית, בהתאם למסורתה הקודמת, לתחום החלטתו הבלעדית של הבעל. ומכיוון שהנשים היו מתעייפות לא פעם מתשוקותיו הבלתי-נירווֹת של אבי-המשפחה, קרה לא פעם במשפחות שבהן נשא האב בתימן שתי נשים – שילדיה של האישה המבוגרת החזיקו את האישה הצעירה ואף פשקו בכוח את רגליה, כדי שהאב יוכל לבעול אותה, למרותה תנגדותה – ובלבד שיניח לאימם, העייפה מתביעותיו. ובפושקו את לחיי-אחוריה של איה ניסה לא-פעם לדמות לעצמו שזוהי אישה צעירה, חדשה, מישהי מאלה שהיה פוגש מדי בוקר בבריכה מסתובבות בביקיני ובטנגה.

משעה שהתגלתה באיה מחלתה, היה נזכר ביחסיו עימה בחלחלה. אף אחת מכל הנשים שעימן שכב עד כה טרם מתה, טרם חלתה במחלה כשֶלה.

זה כמה שבועות שלא ראה את השחיינית. השחייה הקבועה בשעות-הבוקר המוקדמות בבריכת-גורדון, אם רק לא היה זה יום גשום וקר במיוחד – היתה המותרות היחידים שהירשה לעצמו, ובייחוד אחרי שהאינפלאציה קטעה את התוכנית לעבור לגור ברמת-השרון, ובאה מחלתה של איה וטרפה את הקלפים הנותרים, כל שאר התוכניות. רמי נאחז בשגרת הבריכה כיהודי המאמין בתפילותיו, כאילו יש בפעילויות החיוביות הללו כדי לחסן אותו בגוף ובנפש מפני כל אותן מתנות מרות ואכזבות שגורל-חייו מזמן לו – “לזבֵּל תמיד את הדשא בשביל שאחרים ישכבו עליו, כי לכל כלב יש יום אבל לא למי שכתם לבן על מצחו ולכן השיירה נובחת עליו ולא נותנת לו לנסוע,” כמו שאומרים.

השחיינית נשמעה מסוייגת בטלפון. לבסוף הסכימה לקבלו בדירתה, למרות השעה המאוחרת. אולי היה משהו בקולו שעורר רחמים עליו, אף כי לא סיפר לה דבר על מצבה של איה, וזאת כדי שלא ייראה בעיניה נבל אם יבקש לשכב איתה בערב זה.

מאחר שאחת משתי הסבתות נהגה לסירוגין לישון דרך-קבע בביתו, טילפן רמי אל השחיינית (בשם זה היה משביע ומעלה את חמודותיה מאוצר זיכרונותיו האירוטיים, אך שמה היה אביבה) מתא-טלפון ציבורי, בדרכו חזרה מבית-החולים. השחיינית פתחה את הדלת בחיוך מתנצל, אספלנית [פלסטר] דבוקה למצחה, וידה הימנית רפוייה-מעט כאילו היתה נתונה עד לפני רגע במיתלה. עקבות שריטות יבשות היו על גב ידה. רמי הרגיש מיד שהיא היתלה בו. שהניחה לו לבוא אליה רק משום שידעה היטב שאינה בכושר הלילה וממילא לא יקרה שום דבר ורק להרגיז אותו תוכל.

“מה קרה לך?” – שאל.

“אתם הגברים, שתישרפו כולכם,” ענתה בצחוק מר. “אין לך איזה חבר נורמאלי להכיר לי, מהעבודה?”

“אצלי כולם כוורנים.”

“באמת מתאים לי מאוד מישהו מ’חברא-קדישא' מפני ששלשום כמעט ונהרגתי.”

“היתה לך תאונה?”

“תאונה! היכו אותי. איך זה נראה לך לקבל סטירת-לחי מבחור שבא לבקר אותך בערב?”

“בחייך!”

“בחייך! בחייך! אל תהיה אידיוט,” כפתה עליו סיפור ממושך, כיצד טילפן אליה בחור שהכירה במסיבה, די מגעיל, אשכנזי כזה מבית טוב, אבל… היה לה ערב די עצוב. עם הסיכומים האינסופיים של איזו עבודת-גמר שהיא מושכת כבר שנים רבות. והיה ברור לה שלמיטה אינה רוצה להיכנס איתו אבל כשהציע ללכת לסרט, הסכימה. התפתתה לצאת להתאוורר קצת.

אבל הבחור הופיע חמש דקות בדיוק אחרי תשע וחצי, שעה שברור כי ללכת לסרט כבר מאוחר, והיא, טיפשה שכמותה, לבושה ומאופרת ועצבנית, דבר ראשון אמרה לו:

“קרה משהו?”

“לא, מה יש?” הוא אומר.

“אז אני מבינה שאת הסרט כבר הפסדנו.”

“הפסדנו. לא נורא.” לא איכפת לו. “יש עוד דרכים לבלות.”

והכול עדיין במסדרון, כמעט בפתח.

“תשמע,” היא אומרת לו, “לצאת החוצה לשבת בבית-קפה לא מתחשק לי עכשיו, ולשבת בבית אני רגילה לבד.”

“אז מה?” הוא אומר לה בשחצנות כאילו זה אינו נוגע לו.

“אז תסיק את המסקנות.”

“ו…”

"ותיקח את עצמך מפה ותשחרר אותי מנוכחותך – "

"את משוגעת – "

"אז אני משוגעת – "

וטראחח… הוא סוטר לה בכל כוחו. “אם תעשי לי עוד פעם דבר כזה אני אהרוג אותך!”

והיא, טיפשה שכמותה, במקום לקשקש לו משהו והעיקר להיפטר ממנו ושיצא כבר החוצה, תוקעת לו – “לא תהיה פעם אחרת!”

ואז הפסיכופאט הזה, שבא מבית טוב, שני ההורים שלו רופאים, דוחף אותה בתנופה אחת מהמסדרון אל אמצע המיטבח והיא נופלת והקודקוד שלה נדפק בדלת הזכוכית של תנור-האפייה ושובר אותה, “תאר לעצמך!” – ובמזל היא יוצאת ללא חתך עמוק בפניה.

“כמעט רציתי לצלצל אליך, רמי.” היא ממשיכה ומספרת לו שהלכה להתלונן במשטרה. נכון, אולי עשתה טעות שהניחה לפסיכופאט להדביק לה נשיקה במסיבה ולרקוד איתה צמוד. מגעיל אחד. מה הוא חשב לעצמו?

בתחנת-המשטרה הסביר לה השוטר עובדות-חיים אחדות. “את בחורה יפה וגרה לבדך והוא בטח לא התכוון ללכת לסרט איתך. רצה משהו אחר. תשמרי על עצמך, גברת אביבה, תשמרי. אם עוד פעם יאיים עלייך בטלפון או ינסה לתקוף אותך – מיד תודיעי לנו, וגם כדאי שתלכי לקופת-חולים כדי להוצאי תעודת-רופא על הנזק שנגרם לראש שלך.”

והיא ממשיכה באותו קול שבו סיפרה את דברי השוטר: “כן ככה זה אתם כולכם הגברים, רואים את זה בעיניים שלהם, רק לזיין אתם רוצים, לא איכפת לכם יפה-מכוערת, העיקר שיהיה איזה סידור נוח לבוא אלייך פעם בשבוע ולהשתחרר אצלך מהעודפים. אני רואה שאתה לא כל כך מקשיב, רמי, מה קרה לך?”

רמי הרים אליה עיניים, מבטו מפוזר, כצונח מעולם אחר, ואמר:

“איה הולכת למות.”

נדמה היה שדפי השרטוט הארכיאולוגיים שלה הזדקרו פתאום כאוזניים שקופות לשמע הדממה שנפלה בחדר, וכאילו כיבו מכונה רועשת. אביבה אמרה בקול צרוד ורך, "רמי – " אך רמי כבר קם ללכת. איזו בחילה נוראה וקור בעצמות מילאו אותו. היה נדמה לו שהוא עצמו מסוגל להפליק לה סטירת-לחי ולזרוק אותה אל התנור.

"אני מוכרח ללכת – "

“לא. לא. תישאר. ספֵּר.” הפצירה בו דאגנית ואימהית. בשורת-המוות ריככה אותה. “איפה היא?”

“בבית-חולים. אני בא משם.”

“אולי אתה צריך עזרה? עם הילדים? שמע, מה אני מבלבלת לך את המוח עם הכמה מאות לירות העלובות תביעה אזרחית על תיקון הדלת של התנור שהגשתי נגד הפסיכופאט הזה בבית-המשפט לתביעות-קטנות – כשאני יכולה לעזור לך, רמי, ברצינות, אני אוהבת ילדים, יש לי גישה מצויינת אליהם… וגם אתה, יכול עוד להישאר קצת…”

אך רמי כבר היה בפתח. “לא. לא תודה. באמת. אם אצטרך אטלפן אלייך, אביבה,” והסתלק למטה וכפכפיו מקישים במדריגות בהתרחקו. וכשהגיע ליד מכוניתו עמד והקיא את כל קרביו. הקיא ובכה על אורית’לה ויובלי ועליו עצמו, על חייו המחורבנים וחסרי-המזל, ועל המניות העולות שלו בתור אלמן-לעתיד.

וכשהתאושש נסע כברת-דרך, עצר ליד מסעדה לילית, שתה כוס מיץ תפל להפיג את הטעם הרע בפיו, וטילפן. השעה היתה קצת מאוחרת אבל לחזור הביתה לא היה מסוגל. הוא טילפן לדירתה של מירה. בשעות כאלה אדם מחפש ידידים.

 

פרק 31

זה היה לילה שרבי ושולדנפריי שכב על המיטה ערום על גבו והטפיח את אברו בין ברכיו המורמות. הבחורה הסתובבה בשמלונת קצרה בהירה, ספק חולצה ספק כתונת-לילה. היא לא ויתרה על סרט-המתח בטלוויזיה והיתה נכנסת מדי פעם לחדר-השינה, זורקת מילים אחדות לעבר שולדנפריי כאילו הוא טבח שמחמם את המנה העיקרית לארוחתה, ואין כל דבר יוצא-דופן בפעילותו המיוחדת, וחוזרת לחדר הגדול שמואר מן הסתם באור-כחלחל, וקול יריות ומנגינה דראמאטית נשמעים בו.

חיימסון עמד במרפסת-המיטבח הקטנה והתבונן בהם אחוז סקרנות, מחכה לראות מה יתרחש אחר-כך. ואכן, כשהסתיים הסרט קנתה לעצמה הבחורה שביתה בפאת-מיטתו של שולדנפריי, ובעודה יושבת כיוונה לעברו את אור מנורת-הלילה הקטנה. שולדנפריי מיד חיבק אותה בלהיטות כשהוא מתפל סביב גבה בידיו הקצרות, העבות, היה ממשמש בה בחמדנות ותובע ממנה להוריד את השמלונת, כדורש תמורה מלאה עבור כספו. היא מילאה את מבוקשו במעין חוסר-רצון, כמעט בגסות. פתחה את הטרנזיסטור שהציבה על שולחן-הלילה בעל הראי המקושט, השתרעה לה ערומה על גבה ופשקה והרימה את ברכיהָ החיוורות כשהיא מחזיקה בידה איזה ספרון או עיתון מקופל שאותו הרימה ומשכה עימה מן הרצפה, כמו כדי להדגיש שאינה משתתפת-פעילה.

אכן, אמר חיימסון לעצמו, מזלי שאני גר בתל-אביב. תל-אביב איננה סתם עיר אלא גן-חיות אנושי, גן-עדן לסקרנים, ואם אתה עצמך אינך חי אז החיים שמסביבך חיים בשבילך ואפילו המתים בבית-הקברות-הישן ברחוב טרומפלדור מן-הסתם מרקדים כבר בקברותיהם מרוב זונות ואוטובוסים שמסתובבים באיזור.

שולדנפריי כמו יצא מדעתו ולש בבחורה כחס על כל רגע שמא לא יחזור לעולם, גהר עליה וגלש מטה ושיקע פניו במבושיה כאילו זוהי המנה היקרה שביותר בארוחת אכול-כפי-יכולתך וכדאי לזלול רק אותה כדי לקבל את התמורה המלאה ביותר לכספו. היה קיים ניגוד משווע בין אצבעות-רגליה הגסות, המכוערות, עקומות-העצם, ששחור ציפוניהן בלט באור אפילו ממרחק שתי הקומות – לבין קרחתו הנוצצת ועטרת שערו השב, הדליל, של שולדנפריי, שהיה חופר בלובן ירכיה ומשמיע גניחות קטועות ויבשות ומתאמץ בכל כוחו כמוכה-עצירות וכאילו זו לו שם ההזדמנות האחרונה לגעת במערומיה של אישה צעירה.

מדי פעם היה מושך עצמו ומתרומם לעבר פניה כמנסה סוף-סוף לבעול אותה, והוא מרקיד אחוריו במעין חיקוי נלעג ודימוני של משגל. המראה העלה במחשבתו הקודחת של חיימסון את תמונת האונס מתוך “מעיין הבתולים”. וכשהיה המאמץ רב מכפי כוחותיו של שודלנפריי, היה שב וגולש ומשקיע עצמו במבושיה, כמבקש לַחלוֹתה ולפצות עצמו בנוגעו בשפתיו העבות באותו פתח יקר נדיר שנבצר ממנו לכובשו בדרך-הטבע.

לאחר ניסיונות אלה שנמשכו שעה ארוכה החל נשמע בגניחותיו מעין בכי קלוש, תיאטרלי-משהו ופאתטי. וכנראה נמאס לבסוף על הבחורה שחשה עצמה מנוצלת פעם אחר פעם מבלי שיארע בה אותו אקט קצר ופשוט אשר למענו נשכרה. ואז הניחה הצידה את כריכת-הדפים שקראה, סגרה את הטראנזיסטור, ובשקט שהשתרר, בדממת-לילה שבחצר-אחורית, שרק נהמת המכוניות מרחוב אוסישקין בחזית הפריעוה, נשמע קולה הבוטח, ההמוני:

“אין דבר שׁרייה. מחר יש בוקר. יש זמן. עכשיו לישון.”

אותו רגע נודע לחיימסון לראשונה שמו הפרטי של שולדנפריי, ואז התכסתה הבחורה בסדין מקומט וכיבתה את האור, ובאותו רגע מירה העירה אותו בבהלה:

“אפי, איפה אתה?”

הוא ניגש אליה מהר, על קצות אצבעותיו, מגורה ומשולהב כולו מהצגת-המין שראה, וסיפר מבולבל-קמעה שהלך לבית-שימוש.

“אפי, אניח חושבת שמשהו לא בסדר אצלי. יש לי שוב כאבים ואני מדממת.”

“לקרוא לרופא?”

“אני לא יודעת. אולי כדאי ישר לבית-חולים?”

“איך?”

“באמבולאנס. במונית. אני יודעת? אתה הגבר, לא? אמרתי לך שאתה צריך ללמוד לנהוג ושתהיה לך מכונית.”

חיימסון העווה פניו בחשכה במורת-רוח גלוייה. עוד בטרם הרגישה בכך מירה, הוא התפשט ולבש במהירות חולצה קצרת-שרוולים ומכנסיים קצרים של פיג’אמה, ועתה, באור, פשט אותם ושב והתלבש כמתכונן לצאת לדרך.

“אז מה אתה עומד כמו גולם? גש כבר לטלפון!”

ובאותו רגע שניגש לטלפון ושלח יד לתפוס באפרכסת, החל הטלפון מצלצל מעצמו.

חיימסון נדהם. היה נדמה לו שהוא עצמו גרם לצלצול בהתקרבו. אך מיד התעשת, ובתחושת פורענות נוספת שעומדת לנחות עליו הרים את השפופרת.

זה היה רמי. “מה קרה?” – לא. אצל איה אותו מצב כמו שהיה, ברוך-השם, לא השתנה שום דבר רציני. הוא מתנצל על השעה המאוחרת, אבל, אם הם לא ישנים עדיין –

חיימסון לא הניח לו לסיים את המשפט, כי מירה קראה מן החדר השני “מי זה? מה קרה?”

הוא ביקש סליחה לרגע, הניח כף-ידו על האפרכסת, והשיב לה:

“רמי!”

“רמי? מצויין. תגיד לו שיבוא עם הפולקסוואגן, מיד.”

“אני חושב שהוא ממילא רצה לבוא.”

“אז בסדר.”

“רמי,” חידש עימו חיימסון את השיחה, “למירה יש כאבים. היא מבקשת שתבוא מיד, אולי נצטרך להעביר אותה לבית-חולים. בסדר?”

רמי נשמע מן העבר השני כמי שהתפכח לפתע מיינו. “אוֹ.קַי. או קי. אני בא מיד. אל תדאג. הכול יהיה בסֵיידר.”

“באמת, רמי, תודה. אבל אם זה קשה לך אנחנו יכולים להזמין מונית.”

אבל רמי נעלב עד עומק נפשו, “בוא נאמר,” השיב לחיימסון, “שאתה מדבר שטויות.”

מירה ישבה במושב הקדמי. חיימסון מאחור, פיתל רגליו הארוכות בין שמיכה, ברווז-מפלאסטיק וחוברות-הדרכה לגידול-דבורים.

ה“פולקסוואגן” התחבטה בכל שקערורית שבכביש והשמיעה צליל-פח עמום. הטילטול הכאיב למירה. באורות החולפים של התנועה הבאה לקראתם, וברמזורים, נעצה עיניה בשתיקה כאובה. דברים רבים עלו והתערבבו במחשבתה יחד. רמי או.קַי. רמי. בריחתו. הריונה הראשון. נישואיו. ניסיונו המרגיז והרגשני לחזור אליה אחר שנים כך סתם, רק בשביל שתהיה לו עוד אחת מן הצד, לאחר שאיה נמאסה עליו. והיא גירשה אותו אז. ילד היה פעם לשניהם בביטנה. בנם בכורם. ועכשיו איה חולה ורמי מוביל אותה, את מירה, ויש בכך מעין צדק פיוטי, כמו אצל וירג’יניה.

האם יש לרמי רגשות אשמה וכפרה כלפיה באותו מובן אכסיסטנציאלי שבובר כתב עליו? ואולי רמי הוא מעין שליח דימוני? – שקד, מוקד, שליו, ברזל, ברנע או מירון היה ודאי מוצא (כל אחד מהם) להופעתו הפתאומית והאֵיאוֹס-דֵקְס-מָכִינִית הזאת של רמי איזו הגדרה קולעת – ארכיטיפית, מיטאריאליסטית, סימבולית, מיטאפורית או מיטאמורפוזית. למשל, מירה קדומי אבר-מין זיכרי היא כמו חנה גונן, ורמי ואפי תאומים מקיפים אותה כשני אשכים ערביים, עזיז וחליל, ונוסעת היא קדימה כדי שיבדקו את המטען שבקירבה, שהוא העובר שראשיתו בזרע, בריח הוונילה שהפכה לדם, דם לידה או מפלה, והציונות, כמו ואדוזה, לא, ואדוצ’ה, כמו במונאקו או בסמיוטיקה –

ובסמיוטיקה שבו הכאבים וחתכו במעיה עד דמעות כשהיא בולמת צעקתה. אלוהים ענש אותך, מירה. יותר מדי טוב היה לך. או להיפך, רע. כרגיל. מחר השיעורים לא יתקיימו. המורה לספרות מפילה. המורה לספרות יולדת. המורה לספרות מולדת. המורה לספרות יופִילָה. נעימה ששון כותבת שירים. הוֹפַּלַה הוֹפַּלַה הוּפַּלַה. מוטיב הבן שלא נולד בשירי המשוררות העבריות. בן לו היה לך, חייממסון קטן. רויטל, הפסיקי לצחוק! (ולגלגל עיניים כמו פרה. בחזה כשלך תוכלי להיניק עדר עגלים. למה לא הלכת ללמוד בוויצ"ו? השירים שאת כותבת נעימים כאגזמה). חשבתי להספיק לסיים איתכם את השנה בטרם אלד. מילא. את “מאדאם בובארי” תלמדו בעצמכם. הִינה פלובר כתב ספר גרוע, “החינוך הסנטימנטאלי”, ובכל זאת הצליח להוציא מתחת ידיו יצירת-מופת כמו “מאדארם בובארי”.

ובבובארי – שוב כאב חד. וכבר נכנסו בבית-החולים והגיעו לחדר-מיון. רצית להיות חכמה, מירה, והתחתנת עם חיימסון. אלוהים מרפא לך כל תיסכול בכך שהוא שולח לך תיסכול אחר במקומו. אם הילד שלך ילך לאיבוד אז מן החלון את זורקת את חיימסון החוצה.

*

יומיים שכבה מירה בבית-החולים שבו גססה איה, ואיה לא ידעה על נוכחותה כי רמי וחיימסון נדברו ביניהם שלא לספר לה. ומירה היתה חלשה מכדי להתעניין בגורל חברתה, וכל אשר רצתה היה לשוב מוקדם ככל האפשר הביתה. ארבע האימהות הסתובבו בבית-החולים בנעליים אורתופדיות ובעיניים מואדמות ועם סלי-קש ובהם צנצנות עמוסות מחית תפוחי-עץ ושניצלים בקופסאות מפלאסטיק, והן מחליפות ביניהן בשורות-איוב.

*

כשחזר חיימסון לבדו אל דירתה של מירה התפלא לראות כי התריסים בחדר-המיטות של שולדנפריי אינם מוגפים למרות שהיתה זו כבר שעת-צהריים מאוחרת, וחלונו שפונה לצד דרום מוצף שמש. ועוד יותר התפלא לראות את שולדנפריי עצמו שוכב על מיטתו דומם, מכוסה שמיכה שנתונה בציפה שהאפירה, ואין בחורה, ואין טפיחות על אבר, רק איזו הרגשה של נטישוּת של אדם ודירה גם יחד. מדי פעם הסתובב שולדנפריי על צידו בעמל רב ובלע אנחת-כאב, ואיש לא היה בדירה מלבדו.

חיימסון התלבט אם עליו לרדת לדירתו של שולדנפריי ולהזעיק עזרה ולחקור כיצד אפשר להתקשר עם בנותיו. היתה לו הרגשה שהוא מתבונן, יחידי, באדם טובע, ולא רק שאינו עוזר לו אלא נמנע גם מלהזעיק אחרים לעזרה.

רגע ועוד רגע היסס, ולבסוף עייפותו גברה עליו והוא הגיף היטב את תריסי הדירה, והֶחשיכה, ושכב לישון, כשקולותיהם העמומים של ילדים ואימהותיהם המתחילים להתקבץ מעברו השני של הרחוב, בגן שעל גדת הירקון, מלווים אותו. וכבר אינו יודע אם חולם הוא או בהקיץ נשמעות מעין-צפירות של ניקוי הטורבינה הענקית בתחנת-רידינג ושולדנפריי הולך לקראתו ברחוב עם הסל וחצי-הלחם וגביעי היוגורט מחנות-המכולת הסמוכה, ועיניו מדממות.

*

משעברו כמה ימים ומירה לא נראתה הפצירה איה ברמי בכל לשון של בקשה שמירה תבוא לבקרה. מפי אורית’לה, שהיתה באה עם רמי לבקרה אחרי-הצהריים, שמעה כי מירה חדלה לבוא גם אליהם, והחלה דואגת. רמי טרם סיפר לה על לידת-הנפל המוקדמת של מירה.

מירה הפצירה באימהות, ברופאים ובחיימסון, שיניחו לה לחזור מוקדם ככל האפשר לדירתה. היא לא יכלה לשאת את אווירת בית-החולים. להתבונן ביולדות הכבדות, המאושרות וקרועות-הפות, שהתנהלו לאיטן במחלקה הסמוכה עם כתמי-חלב כהים על שדיהן שגבהו כהרים – אל אגף-התינוקות.

חיימסון לא התלהב משיבתה המוקדמת לדירה. נוח היה לו במנוחה בת הימים האחדים. להסתובב ערום בדירה כבימי רווקותו ולנוח מהערותיה המרגיזות ומשתיקותיה המַלְאות ומן ההתמוגגות שתפסה אותה לאחרונה למקרא “אורלנדו”. הוא ניסה לקרוא בספר ולעמוד על סוד התפעלותה, אך התמלא בחילה ושיעמום, ונשבע כי לא ייקח עוד לידו דבר שכתבה סופרת זו.

בצהרי היום השלישי שכר חיימסון מונית והחזיר את מירה. בדרך דיברו מעט. מירה שאלה לשלומה של איה, דבר שנמנעה לעשותו בשוכבה בבית-החולים, מרחק לא רב מחברתה. כשהגיעו לרחוב אוסישקין ניצב אמבולאנס ליד הכניסה לבניין מגוריהם, וכשעלו עוד הספיק חיימסון לראות, ממרפסת המיטבח, את שתי בנותיו של שולדנפריי מקימות אותו ממיטתו ומלבישות את גופו המשותק-למחצה. הן הופיעו עוד בערב הקודם והפכוהו מצד אל צד וטיפלו בו במין נחישות חסרת-רחמים, כמצדיקות לחלוטין את עונשו.

לא היו אפוא לשולדנפריי לא בוקר חדש ולא עדנה אחרונה אז, עם הזונה. דומם שכב יממה לאחר שזו עזבה אותו, מבוהלת כנראה, השכם בבוקר, וחיימסון, זה השותף הדומם להתעוררות-גבריותו האחרונה של שודלנפריי, אף הוא לא הזעיק עזרה, משום שחשש מפני הרושם הרע שתעורר סקרנותו היתירה.

שולדנפריי נלקח למוסד-למשותקים בעצם היום שבו חזרה מירה מבית-החולים. הוא עזב לצמיתות את דירתו ומיטתו והותיר את חשבונות ועד-הבית באי-סדר גמור. לימים התברר שאפילו את העברת מניות חברת “גוש… חלקה…” של הבית על שמה של מירה לא הסדיר כהלכה. אולי מפני שנטר לה טינה.

אימהּ של מירה חיכתה להם בבית, והמקרר היה מלא במאכליה המשובחים. היא ניסתה לעודד את מירה, ללא הצלחה. מירה ישבה כל אותו ערב ליד החלון בחדרה הגדול, התבוננה אל ארובת-רידינג שאורותיה האדומים-צהובים מנצנצים וזר עשן דליל עולה מפתחה, ובכתה בלי קול. החלב הציק והכאיב לה, וכל מה שעשתה כדי להקל על הלחץ– לא הועיל.

זו פעם ראשונה בחייה שחלב שפע משדיה, ולריק.

*

למחרת לפנות-ערב הופיע רמי והפציר בה לנסוע עימו לבקר את איה, וכדי שלא להיוותר עם עצמה ומכאוביה, הסכימה.

*

איה התרוממה ממיטתה, בשרה רפוי וצבע עורה חיוור כקלף ושערה סתור ודהה. היא חיבקה את מירה שגחנה לעומתה, ושתיהן פרצו בבכי. רמי מיהר לצאת מן החדר, פן לא יתאפק גם הוא.

הן התלחשו ביניהן שעה ארוכה, ומירה עתידה שלא לגלות לעולם, לשום איש, מה נאמר ביניהן ומה סופּר באותה שיחה שהיתה הגלוייה והארוכה ביותר מכל השיחות שעוד זומנו ונותרו בין שתיהן יחד.

*

בדרך חזרה אמרה מירה לרמי:

“אני לא חושבת שהנישואים שלי עם חיימסון יחזיקו מעמד עוד זמן רב.”

רמי אמר: “בסך-הכול, בואי נאמר שאולי את לא שופטת אותו נכון?”

אבל מירה ענתה: “הוא לא-נורמאלי. ואתה יודע זאת בדיוק כמוני.”

*

כשחזרה מירה לדירתה פגשה את חיימסון יושב במיטבח ואוכל לחם בדבש בדיוק כמו בסיפור “שלושה ימים וילד”. גמלוני, חשוף-גו, שעיר ומגעיל. עורו היה בהיר-בהיר כי שנא שמש, בריכה וים. ומשום כך התבלטו ביותר דבלולי צמר השיער השחור על חזהו וגבו.

“על מה דיברתן?” נהם.

מירה נעצה בו מבט מלא סלידה, ושתקה.

רק אז הרים ראשו מהלחם והדבש והתבונן בה. וכשחש בפשר-מבטה, נרתע לרגע ומיד הסתיר רתיעתו, כחושש שמא הסגירה אותו.

“אמרה משהו בקשר לילדים?” השתדל לטוות שיחה.

“לא. התווכחנו על ההתנחלויות.” הסתלקה מירה מן המיטבח. היא היתה פורצת בבכי אילו ניתן לה להיות לבדה בדירתה.

*

רמי השתדל שלא להימצא עם איה בגפו. נוח היה לו שיהיו עימם תמיד אחת האימהות, או הילדים, או מירה. וברגעים הבודדים שהם נותרו הוא ואיה לבדם, שתקו או דיברו על ענייני יום-יום בבית כדי להסתיר את המועקה.

המחלה פרצה מרחמה של איה ושלחה גרורות לכל עבר. סיוטיה הגרועים ביותר התממשו. לא היה אפשר להסתיר ממנה דבר. אך כשם שבהיותה בריאה-עדיין היתה נפשה אחוזה תמיד בפחד המחלה, כן האמינה עתה כי הסיבה למחלתה היא פסיכוסומאטית, ומקור הנגע נמצא בנפשה. ומחשבה זו אשר בה כירסמה-עצמה והתכרסמה, כמו הקלה עליה מעט, בנוסח הידוע שלה של “אמרתי לכם…” – להראות שהצדק תמיד עימה.

אבל, היא נזכרה, יום אחד, עוד לפני שחלתה, פגש בה ראובן ברנע ברחוב ואמר לה: "אפילו עכשיו זה לא מאוחר. תעזבי את הכול ובואי לגור איתי. העסק מתרחב. הטלוויזיה לווייתן שבולע הכול. יכולנו לעשות חיים לא-נורמאליים. כל החיים עכשיו טלוויזיה. נוסעים לחוץ-לארץ בלי-סוף מהטלוויזיה. כל עם-ישראל יושב על יד הטלוויזיה, זה יותר אמיתי מאיתנו, הטלוויזיה. וכשתתרחש המלחמה הבאה אז לא אנחנו נראה אותה בטלויזיה אלא הטלוויזיה תַראה או תִראה אותנו מתים ברחובות, כי הטלוויזיה היא-היא המציאות האמיתית היחידה, ואילו אנחנו חזיון-חולף. מה תקעת את עצמך עם בעל וילדים, איה, זה לא בשבילך, איה, אני מכיר אותך, איה, זה מילכוד. את נוצרת לחיים אחרים לגמרי! תעשי, תעשי משהו בהקדם האפשרי לפני שהמצב יגמור אותך – "

*

כשהיתה כבר תחת השפעת הגאז-המרדים בחדר-הניתוח, החלה איה מדברת ובוכה מתוך תרדמתה:

“אני לא אשמה, תגידו למירה שאני לא אשמה, ושתסלח לי, לא התכוונתי לפגוע בה… אני לא אפתח יותר כפתור בחולצה… מירה בחורה נהדרת, מירה, ושתסלח לי…”

 

פרק 32

כשהחליטה מירה להתגרש מחיימסון לא סיפרה על כך דבר לאיש. מהיותה עדיין בחופשת-מחלה היו כל שעות היום ברשותה. מיד לאחר התאוששותה חידשה את ביקוריה בבית משפחת קדומי והשתדלה לעזור ליובלי ולאורית’לה, שנעשו קפריזיים יותר ויותר. וכן נסעה לעיתים עם רמי לבקר את איה. ופעילויות אלה מנעו ממנה את הצורך לשהות זמן רב במחיצתו של חיימסון.

אך עדיין נותרו לה כל שעות לפני-צהריים והצהריים, כאשר נמצא חיימסון בעבודה. אגב, כדי להאריך את הזמן נהג ללכת ברגל לאורך מרביתו של אבן-גבירול, מרחוב אוסישקין ועד לקריה, פעמיים ביום.

וכך נכנסה מירה בוקר אחד ללישכה של טוען-רבני, כדי להתייעץ עימו בדבר הגשת בקשה. לא היה לה מושג בתהליכי קבלת הגט. ואת איה הבקיאה בדבר, שוודאי היתה מפנה אותה לערך-דין המתאים ולא לטוען-רבני – לא היה נעים להטריח בדבר. רק זה חסר לה, למסכנה.

המשרד היה מודרני למדי, לא רחוק מבניין הרבנות-הראשית. שלט לא גדול בחזית הבית עורר את תשומת-ליבה, וכך נכנסה. הטוען-הרבני השתדל להיות סימפאטי. הוא היה צעיר, ממושקף וחריף-שכל. אך היה דבר-מה חלקלק בהתנהגותו. דבר-מה לא-טבעי, כמו הכומר הירושלמי הצעיר בסיפור היחיד של אורי בן עמי שקראה ביסודיות, “קטורת ירושלים” וזאת רק משום שהסיפור נכלל בתוכנית-הלימודים.

טוב שהיה לה שכל שלא לספר לטוען את עניין לידת הנפל. בעצם, השתדלה אפילו שלא לגלות עדיין את שם-משפחתה ומקצועה, והציגה עצמה כמי שבאה לקבל מידע בלבד.

הטוען חייך חיוך חמוץ ושלף ממגירתו טופס וביקש ממנה למלא אותו.

“עכשיו?” שאלה עוד בטרם הציצה בתוכנו.

הטוען נראה שביקש לבחון את רצינות כוונותיה באמצעות מילוי הטופס, וכך להימנע מבזבוז זמנו בתור יועץ-חינם.

מירה לקחה את הטופס ויצאה. מבט-עין ראשון הבהיר לה שאין חדר-ההמתנה של הטוען-הרבני מקום מתאים לקרוא בו ולכתוב תשובות.

חלשות אחזה בה והיא חזרה במונית לדירתה. טיפסה לאיטה במדריגות, וצנחה מיד על הספה.


לאחר שנחה מעט הזיזה ממכתבתה את הספרים והדואר שהצטבר ללא-מענה (מכתב מתלמיד-לשעבר, חוזרים מבית-הספר ומאירגון המורים העל-יסודיים וממשרד-החינוך), ישבה ומתחה כהרגלה את אצבעות-ידיה והתבוננה בהן בעיון, וגם את אצבעות הרגליים, כמתייעצת בהן. היא חששה כל השנים פן האצבעות ברגליה תתעקמנה כמו אצל אימהּ. והרגיז אותה ביותר שידעה שאין לכך כל תרופה. זוהי ההזדקנות.

היא השמיעה לעצמה את הרקוויאם של פורה וכתבה במקומות הריקים בטופס:

כמה זמן היכרתם זא“ז לפני הנישואים? שלושה חודשים. ע”י מי היכרתם זא"ז? רמי ואיה קדומי. ידידים משותפים. בליל הכלולות היית בתולא, פנויה, גיורת, גרושה, אלמנה? פנויה.

מירה הרהרה זמן-מה עד שרשמה לבסוף – פנויה, כי לא היתה בטוחה שזוהי ההגדרה המתאימה, אלא שלא מצאה אחרת.


אחרי כמה זמן של היכרות התחלת לקיים יחסים עם בעלך? שבועות אחדים. באילו אמצעי מניעה השתמשתם? לא השתמשנו. לפני הנישואין עשית הפלות ממנו? לא. כמה? ­­­­­­­­­­­­­­­­­___ איפה? ________ מי שילם את ההפלה? _______ באיזה גיל התחלת לקיים יחסים עם גבר? תמיד בהיודע לה לראשונה, לפתע פתאום, על איזו תאונה, חוותה את הדבר בגופה. שמלתה להטה. גופה בער. זהו זה. בתור מורה צבאית. הגבר היה: רווק, נשוי, יהודי, ערבי,תייר? רווק. יהודי. קותי. באיזו הזדמנות קיימת בפעם הראשונה יחסי-מין? מרצונך הטוב? כן. בדימונה. על מיטת-סוכנות. הבועל אמר לך מראש שהוא עומד לקיים יחסים? לא. כמה זמן חיית עם הבועל הראשון? שישה חודשים שהיו היפים ביותר. לא. זה לא היה איתו. יש לך עוד קשר עם הבועל? כן. האחר. אוהבת אותו? כן. שונאת אותו? כן. מדוע? לא יודעת. כמה חברים היו לך מאז ועד לנישואייך עם בעלך? הרבה. בעלך ידע שאת לא בתולא? כן. לא יכלה להשיל מעליה בתוליות שהשתמרה בה, על אף לידת-ילד. בעלך מבקש יחסים גם בזמן הווסת שלך? לא. כמה ימים נמשכת לך הווסת? שלושה-ארבעה. את שומרת טהרת המשפחה? חושבת שכן. אחרי כמה ימים את הולכת למקווה? לא הולכת. הדבר מנוגד להשקפת העולם שלי. כמה פעמים בשבוע קיימתם יחסים לאחר הנישואין? שמונה-תשע. וכמה פעמים כעת? שום דבר. מרגישה חולשה אצל בעלך? כן ולא. לא מבינה. מתי קיימתם יחסים בפעם האחרונה? מזמן. מתי היתה לך הווסת האחרון? מזמן. באלו אמצעים למניעה הנכם מִתְשַׁמְשִׁים? לא משתמשים. קיימתם יחסים בנוכחות זוג נוסף? מה פתאום? למה יש לכם דימיון מלוכלך כזה? מבקרים בסרטים פורנוגראפיים לשם גירוי מיני? לא. כנ"ל. מי בעל תשוקה מינית מופרזת? זה טוב או רע בתור סיבה להתגרש? הזקיפה אצלו הולך מהר? צ’יק-צ’ק. כמה זמן לוקח אצלכם משחק האהבה לפני המשגל? זה תלוי. באלו צורות אופייניים הנכם משתמשים? האהבה שתי פנים לה: אלו לבנות ואלו שחורות. שני גופים לה: האחד חלק השני שעיר. שתי ידיים לה, שתי רגליים, שני זנבות, שניים-שניים מכל אבר, והאחד הוא היפוכו הגמור של השני. אלא שכה צמודים הם זה לזה, עד שאין אתה יכול להפריד ביניהם. כמה זמן לוקח המשגל? גם זה תלוי. בהתחלה היה נמשך הרבה. הנכם מגיעים יחדיו אל האורגזמה? היינו, כשהיינו. סובלת מכאבי-ראש. כן. סיבה? סלידה. עייפות. אדישות. אכזריות נפשית. התלוננת אצל רופא? כן. בעלך שופך מהר? לא. בעלך מתעייף בשעת המשגל? לא. משתמש בכוח בכדי להגביר את היצר והתאווה שלו? מה זה? לא מבינה. האם שוחחתם על נושא ממשגל ביניכם? יותר בהתחלה. אחר-כך לא. מתי חוזר בעלך/האישה בלילה? עד תשע, לכל המאוחר. הנכם משחקים קלפים במקום אחד? לא. הוא במקום אחר והיא? לא מובן. שותה אלכוהול? לא. כמה ביום? כנ"ל. מתי באיזו שעה? כנ"ל. באלו אמצעים הוא דורש לנקוט לשם הגברת התאווה? וכשחלפה ההתלהבות, והם שוכבים על הקרח רגועים בעילפונם, היה מספר לה על אהבותיו האחרות, ועל כך שבהשוואה לאהבתה היו הללו עץ, אריג-שקים ואפר. עושים אמבטיות יחד? בהתחלה. יש לכם סיסמה מתי לקיים יחסים? צוּקציק, על הצוק, קוקוריקו, לפעמים קוויקי או פשוט – “לעשות מיספר”. אחרי המישגל איך מתייחס בעלך/האישה כלפי הצד שכנגד? – הצד שכנגד וגם נוחר, מהגב. הנכם מתרחצים אחרי המשגל? לא תמיד. משחקת עם הפין שלו –פות? כמו שכתוב בספרים. וזהקרה בעיקר בהתחלה. מי נותן את הטון למשגל? כי יש מידת הדרה בבני-אדם, בדידות, אפילו בין בעל לאשתו, פער; וזאת יש לכבד, חשבה קלאריסה. באלו תכסיסים משתמש לא לקיים יחסים/עונה? לא משתמש. את מתגנדרת כלפיו? הייתי. מגרה בו? כבר לא. ע“י מה? מה שהיה היה. הנכם מבקרים במועדון-לילה? לא. מקלל, מגדף, מעשן, מרביץ? לא. יש תיקים במשטרה? לא. תאריך? כנ"ל. את מבשלת טוב ונקי? חושבת שכן. מכבסת לו? ועוד איך! מכינה את הארוחה במועד? כן. הילדים נקיים? אין ילדים. הילדים ראו אתכם מתעלסים? אין ילדים. הילדים מרגישים יודעים על מתיחות שלכם בבית? אין ילדים. הוריו מתערבים? אבא שלו מת. אימא שלו מפחדת ממני*. אחים, גיסים, מתערבים? לא. הייתם בתחנת בריאות-הנפש? לא. מתי ואצל מי? כנ"ל. יש מקום לחשוד בבגידה? לא. על מי את/ה חושב/ת? על עצמי. היית כבר אצל עו”ד? לא. שמו וכתובתו? כנ"ל. חתמת על יפוי-כוח? לא.

סכם בקצרה ממה את/ה סובל/ת – מה רצונך להשיג למענך? אני סובלת מאפריים חיימסון, זאת אומרת לא סובלת את נוכחותו ורוצה להשיג למעני שחרור ממנו מהר ובשקט ושיסתלק מהדירה ברחוב אוסישקין שרשומה על שמי בטאבו בחוזה חכירה-לדורות (אבל טרם העבירו על שמי את המניות בחברת גוש-חלקה) אבל בכל אופן הדירה לא שייכת לאפריים חיימסון מפני שיש לו דירה משלו, מושכרת.

לפתוח תיק: עבור מזונות, תוספת מזונות, ביטול פס“ד למזונות, שלום בית, התנגדות לפס”ד, עיקול, עכנ"ס, גירושין, צו הפרדה, מורד(ת), אבהות, ערעור, ירושה, גיור.

עליי להמציא את המסמכים הבאים:

כתובה, ת. נישואין. תלוש משכורת. מסמכים. סיכום מחלה. אירוע משטרה.

חתימה: מירה חיימסון

לאחר שסיימה לשחק במילוי הטופס, אשר עתה היתה בטוחה שלא תשתמש בו, שאלה עצמה מדוע לא ציטטה שום סופר עברי שאהבה, אפילו לא את עמליה. והיא קמה ופסעה בדירה, מזמזמת-יחד את האקורדים הנשגבים של שירת-היחיד שעולה בחלק האחרון של הרקוויאם, ואחר-כך עמדה והתבוננה מבעד לחלון הצפוני אל פארק-הירקון וסירת-חותרים שרצה על פני המים. מוזר, הינה גם היא גרה קרוב לנהר, כמו וירג’יניה, אבל מי משוגע להתאבד במי הירקון? הספינה הקטנה מפלסת לה נתיב בשער הלבן של אלף מיתות. אני קרובה להבין…

לא. לא היתה לה שום תחושה שהיא אישה נשואה. החודשים שעברו עליה עם חיימסון נראו לה עתה כחלום רחוק. משהו פרה-היסטורי.

דעתה התחילה מתנחשלת כים. שוב אוכל להתחיל לחיות.

כן. ועליה גם להוריד את השערות מהרגליים, וכל הדברים שהזניחה בעת הריונה. ולתקן כמה בגדים, וגם לרדת לקנות חדשים שיתאימו למידות החדשות של הבטן. ולרזות, בעיקר לרזות.

וכבר ראתה עצמה צוללת מחדש אל נבכי הפרשנות, ומגלה להם לכולם – מירב, עמית, רויטל, סיגל, פזית, עירן, ענת, ענר, טלי וכל היתר – שהיחיד מטביע עצמו בים הבלתי-מודע הקולקטיבי, אם להשתמש במונחים יונגיאניים, כדי לממש את עצמיותו, אצל מרת דאלווי…

ובכלל, מדוע שלא תתחיל גם היא לכתוב ביקורות על ספרים חדשים? כמה בחורות שלמדו איתה באוניברסיטה והיו די בינוניות עושות את זה עכשיו בלי-פחד שבוע אחר שבוע בעיתונים. כמעט כל הביקורת הספרותית עכשיו נעשתה כבר מקצוע של נשים. ולכן…

ואז צילצל הטלפון.

זה היה רמי. “איה נפטרה. הבוקר.”

 

פרק 33

קברו את איה בחולון. ליד אבא שלה.

הם הלכו קילומטר של חול ועברו על פני דונאמים של מצבות. ראובן ברנע היה גם הוא בין נושאיה. רציני, בכובע-לבד ירוק-כהה וצר-שוליים. עזב את עסקי השעשועים והטלוויזיה ובא לקבורתה.

“אותי, לפחות, יקברו במושבה,” אמרה מירה. “זה נורא להיות קבור בבית-קברות של עיר גדולה.”

ולי לא איכפת היכן יקברו אותי, הירהר חיימסון. במושבה, בחולון. האדמה היא אחת בכל מקום.

“לנו, בני המושבות הוותיקות, יש תמיד לאן לחזור.” הוסיפה בשחצנות.

ועל זה את חושבת כאשר קוברים את חברתך הטובה ביותר. התרתח חיימסון בנפשו. את ואימא שלך, אגודת מגן-דוד שחור. אם מישהו נולד במושבה אז אין לו תקנה, אפילו חי יותר ממחצית-חייו בתל-אביב.

רמי באבל, קטן ורציני, לא הזיל דמעה. בכו רק ארבע האימהות. גם מבעד למשקפי-השמש הכהים הורגשה בפניהן חרושות-הקמטים צריבת-הבכי ואדמומיות-העיניים. ליד אימה של איה ניצב רופא. כאשר התמוטטה הזריק לה זריקה.

הילדים נשארו אצל שכנים. קהל המלווים לא היה רב, ורבים בו קשישים, בני דורן של האימהות.

רמי בכיפה שחורה, על תלולית חול טרי, גבוה מכולם, אמר קדיש. קולו היה צלול. הוא לבש מכנסיים ארוכים ונעל נעליים שחורות. כמו לעבודה.

“יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם ויתנשא, ויהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא.”

לנו החילונים זאת התפילה היחידה שאנו אומרים. הרהר חיימסון. וטוב שרוב המילים הארמיות דומות לעברית. אולי היו צריכים להלחין את כולה ואז היינו זוכרים אותה בעל-פה. והוא החל מזמזם בפה סגור ובמנגינת השיר הפופולארי “עושה שלום במרומיו” את "יתגדל ויתקדש שמה רבא / בעלמא די-ברא כרעותה, / וימליך מלכותה / ואימרו, אימרו אמן / יעשה שלום, / יעשה שלום, / שלום עלינו ועל כל ישראל – "

איה, איה קדומי. גרגירי-חול של חולון לוטפים את שדייך ואחורייך. עכשיו את שותקת. לא עוד תרעידי התנחלויות בצחוקך הפרוע ולא תקראי עליהן קוקריקו ולא תתיישבי בדירה חדשה ברמת-השרון, ולא תזיזי עם התחת שלך אפילו עוד גרגיר אחד של חול.

אורי בן עמי ניצב שם, בדול ומופרש מכולם, רציני במידה הנכונה, כיודע שכל הפרזה או המעטה באבל ייזקפו לחובתו.

חיימסון ומירה השגיחו בו אך מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליו. וכשהתפזרו עברה על פני אורי בהבעת-בוז גאיונה, כאילו הוא האשם במותה של איה.

חיימסון התקומם בליבו. אמנם האבל על מות איה השכיח ממנו את פרשת הטופס שמצא על שולחנה של מירה בבואו לדירה הריקה. ומירה התנצלה מאוחר בלילה בדמעות, בדרכם חזרה מבית קדומי, (לשם הזעיקה אותו בשורת-האבל כשטילפנה מירה אליו לדירתה, אחרי שחזר מהמשרד) –

“אין לך כבר מה לעשות ביום שכזה? – רק להיטפל אליי בגלל איזה טופס אידיוטי שהתנועה הפמיניסטית חילקה כתעמולה. מילאתי אותו סתם כך, מתוך שיעמום. פשוט לשם שעשוע.”

הדבר ששיכנע אותו ביותר היו הציטוטים מווירג’יניה. את זה בוודאי לא התכוונה להגיש לרבנות. גם הרמזים על כוח גבריותו החמיאו לו.

"אפשר לחשוב – " הפטיר.

חיימסון לא הבין דבר.

פתאום, כשהחלו חוזרים ואימא של איה כבר פונתה במכונית, התנפל רמי על תלולית החול הטרייה והחל צועק ובוכה מרה ומכה בידיו על האדמה:

"איה, איה, למה את מתה לפניי? למה? מה נעשה בלעדייך? למה זה ככה בחיים? למה זה ככה בחיים? למה הטובים הולכים ראשונים? מי יגדֵל את הילדים עכשיו? איה מה עשית, מה עשית, מה עשית לי – "

אפשר לחשוב שהיא התאבדה.

אורי בן עמי עצר והתבונן ברמי.

“אתה בטח תתחתן מהר מאוד.” ברחו בחשאי מילים מפיו בניע-שפתיים.

מבטו נפגש במבטה של השחיינית שניצבה ליד מצבה סמוכה. פקעות שדיה בחולצת הטריקו כמו קראו תגר על הקברות. היא פיענחה את הנאמר בשפתיו אך הוא לא ידע מי היא. והחיוך המסוייג וזיק-ההבנה שניצתו ביניהם לרגע, נקטעו מיד.

החברים של רמי ממקום עבודתו הקודם, במשרד-המשפטים, הרימו אותו והרגיעוהו. דומה כי החשיבות שבה התייחסו אליו, פייסה אותו. והוא צעד, הלוך והתרחק, מובל בין שניים מהם כאיזה נשיא או ראש-ממשלה ששומרי-ראשו מגוננים עליו.

אורי בן עמי הביט אחריו והירהר בכך שאף-פעם אינו יכול להאמין במניעים נעלים וזאת מפני אותה ספקנות מתמדת שבו, המבטלת-מראש אפשרות של התעלות מכל סוג שהוא. היעדר שמץ חגיגיות. אי-אמונה בכל שאר-רוח, בכל מניע אידאליסטי, אלטרואיסטי. דחייה ברורה שהלכה והתפתחה בו במשך השנים כלפי מילים גבוהות, כלפי יחסים ומצבים חגיגיים-כביכול, שבעיניו מסתברים תמיד כבעלי מניע אחר, נמוך יותר, אינטרסנטי וקטנוני.

ולא רק זאת אלא כל פעם שהוא גומר לכתוב ספר חדש הוא שואל את עצמו אם זה באמת הספר שאותו התכוון לכתוב – מפני שכל כך הרבה דמויות ומצבים זרים פלשו בינתיים לתוכו ואין אפשרות לעוקרם ממנו. ואיה זו שהעריצה אותו והשוכבת עתה בחול הלח של חולון, ושידעה גם להקניט אותו – “אתה סופר של כאבי-בטן,” אבל באמת היו לה כאבי-בטן, כבר אז התאוננה. ועכשיו מתה. איה. איה בן עמי שנעשתה קדומי, וילדה את אורית ויובל וגרגירי חול של חולון לוטפים עתה את שדיה ואחוריה והיא שותקת ולא עוד תרעיד התנחלויות בצחוקה הפרוע ולא תקרא עליהן קוקוריקו ולא תתיישב בדירה חדשה ברמת-השרון ולא תזיז בתחת שלה אפילו גרגיר אחד של חול אבל תמשיך להתקיים בדמיונו-היוצר של אורי ובילדיה מרמי, וכשיקראו פעם הילדים את ספריו ידעו מי היתה אימם ומה הפסידו, או הרוויחו, בכך שכמעט והיו ילדיו של אורי בן עמי, אשר הדורות הבאים יודו לו על שתיעד אותנו בספריו ולא הותיר דבר לדמיון.

איה השמנמנה והתאוותנית, איה הנלהבת, והדברנית, שהתעקשה להשיגו לעצמה ולגרש מנפשו את נלי שלו החלומית והנפתלת, איה ששנאה בכל ליבה את נלי הגאה אף-על-פי שלא פגשה בה מעולם, ולבסוף אמרה – “אני מבינה אותה היטב, מדוע לא רצתה להתחתן עם בן-אדם איום כמוך!”

והוא הסתלק בצעדים מדודים מבלי שנפגש או החליף מילה עם איש. אל ראובן ברנע לא רצה לגשת כי נותר בו משקע מר כלפיו מן התקופה שהתגרש מאיה (ראובן פגש אותו אז פעם אחת ואמר לו בגלוי: "על אחד כמוך הערבים אומרים – “שׁוּפְת אִנַאר מִן תִיז מַרַתוֹ!' – את האור הוא רואה מבעד לעכוז של אשתו.”

האחת שהכירה אותו היטב, אימא של איה, התעלפה. והשנייה – מירה, התעלמה ממנו. אולי מוטב כך. הריהו כאורח זר בחתונה שחורה. אילו איה לא נישאה בינתיים וילדה ילדים – היו מאשימים אותו במותה, בכך שהרס את חייה ועשה ממנה צחוק בספרים ובמחזות שלו.

והוא נזכר בשיר שכתב לה כאשר נודע לו כי ילדה את בתה-בכורתה, וכמובן לא שלח לה אותו ולא פירסמו, וכדי למנוע אפשרות של זיהוי אף הפך את הבת לבן. ושורותיו התנגנו בו עתה, כמין כתובת של רעל למצבתה של איה – אילו ניתן היה לחרוט עליה דברי אמת.

בסך-הכול או בלי זוהי רק סתם התאכזרות-מילולית מצידו כלפי נשים מסכנות מבלי שיינתן להן אפילו פתחון-פה. כי בסופו של דבר, מה הוא מבין בנפש האישה?)

ינון כפצע בחיקך

עַכְשָׁיו יוֹצֵא חוֹגֵג הַבֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל יִחוּמַיִךְ

עַל סַף בֵּיתוֹ דַּלוּת לִבֵּךְ, טֵרוּף שְׁנוֹתַיִךְ הָרָזוֹת,

בִּבְכִי תִּינוֹק נִפְחָד נִזְרַע בּוֹ מִדָּמֵךְ הָרַעַל

שֶׁל כָּל מְאַהֲבַיִךְ הַקּוֹדְמִים, אָחִים מֵתִים שֶׁלּוֹ,

אָחִים בְּכוֹרִים שֶׁלּוֹ, כָּל הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר רַחְמֵךְ הֵקִיא

שָׁנִים וְלֹא נִרְגַּעְתְּ. עַתָּה נוֹצָר הוּא בְּצַלְמֵךְ

קָטָן וַעֲרִירִי, פְּקַעַת עֲצַבִּים צוֹרַחַת, נִדְחַק

בָּהוּל בְּעוֹלָמֵךְ, יָתוֹם מֵרַחֲמַיִךְ, עֶבֶד קָט

לְשִׁגְיוֹנוֹת לִבֵּךְ – לָדַעַת סוֹד קוּרִים אֲשֶׁר הָרוּהוּ וּמָה

נִטְוָה מִשְּׁגִיאוֹתַיִךְ בְּשִׁלְדוֹ, וּמָה מֵרִשְׁעוּתֵךְ נִצְפָּן

בְּרוֹאוֹתָיו וּמָה מִבִּעוּתַיִךְ בְּלִבּוֹ וּמָה מִכָּל

מוּזָרוּתֵךְ בְּסֵתֶר מוֹצָאוֹ. הַבֵּן יַקִּיר לָךְ, עֵת

תַּזְקִינִי – אֶרֶס מְרִי יַגְמִיעֵךְ. בְּאֶגְרוֹפִים רָזִים

הוּא יַהֲלֹם בִּדְכִי שָׁדַיִךְ, יִטְעַם גְּבָרִים, עָשָׁן,

צְרִיחוֹת חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ עַל יְצוּעִים רַבִּים, יִטְעַם

חִבּוּט הָרֶחֶם הַיָּגֵעַ, יִטְעַם גִּלְגּוּל חָלָב

בִּמְחִלּוֹת הַתַּאֲוָה, יִנּוֹן כְּפֶצַע בְּחֵיקֵךְ, יוֹנֵק

תִּקְוַת שְׁנוֹתַיִך שֶׁחָלְפוּ לָרִיק, עֹנֶשׁ לִשְׁרִירוּת לִבֵּךְ

וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אוֹתָךְ בִּפְרִי הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה

וְהַבְּרָכָה צוֹרַחַת בְּחֵיקֵךְ, הוּא עוֹד יַפְלִיא

אֶת מַכּוֹתָיו בָּךְ, בְּנֵךְ הַקָּט, בְּכוֹרֵךְ.

 

פרק 34

חלפו כחודשיים ימים. הסתיו הגיע. הים הנשקף מחלון דירתה של מירה היה שקט וחסר-תנועה כדבש סמיך. סירות-מפרש זעירות היו נטועות על פניו כאילו נדבקו. רק המטוסים-הקלים והמסוקים המשיכו לנחות ולהמריא, לנחות ולהמריא, חותכים בקו-אלכסוני מעל האופק את ארובת-רידינג הגבוהה כאילו הם עוברים בעדה.

מירה מיעטה לשהות עם חיימסון. כשהיה חוזר מהמשרד לא מצא אותה בבית. מדי ערב היתה נמצאת ברמת-אביב, מתמסרת לטיפול באורית’לה וביובלי הקטן. חיימסון שמח על כך משום שהיה חופשי לנפשו לשוטט ברחובות ללא-מטרה, לטרוף מנות פלאפל והמבורגר ומיני-מתיקה (שהגבירו את צריכת הסוכריות נגד צרבת שלו), כשהוא מושך עימו תחת בית-שחיו עיתון-צהריים מסמורטט, כמתכוון לשבת במקום כלשהו ולסיים קריאתו בו. בדרך-כלל היה חוזר לדירתה של מירה עד לשעה תשע כדי שלא להפסיד את החדשות בטלוויזיה. אז, ולעיתים קרובות גם מאוחר יותר, היתה מירה מגיעה.

היא שוחחה עימו כמעט רק על אורית’לה ויובלי. כיצד יובלי אינו מקבל מרותה של סבתא זו וגם האחרת, אלא חוזר ואומר להן להנאתו: “סבתא את מטומטמת…” ורק היא, מירה, מצליחה להרגיע אותו, שוכב במיטתו ושר:

"אלוהים שלי,

רציתי שתדע,

חלום שחלמתי על אימא במיטה – "

ואילו אורית’לה התכנסה בתוך עצמה, מסרבת להודות באבל שנתפס בעיניה כמין עוול מכוּון נגדה בכך שלקחו ממנה את האם שהיתה לרשותה, כמו לשאר בנות-גילה. היא בילתה הרבה אצל חברותיה, וגם הביאה אותן הביתה והירבתה בצחוק ומשחקים, למגינת-לב הסבתות. היא תובעת את המגיע לה בשעשועים וכך מנסה להתגבר על חסרונה של איה, ואילו הסבתות חרדות לשמור על אווירת האבל.

מירה קנתה כמה ספרי-פסיכולוגיה, גם באנגלית, העוסקים במצב של יתמות ואלמנות, והיתה לומדת ומשננת אותם ומרצה את תוכנם בפני רמי, שהקשיב בצייתנות ובהכרת-תודה אך ללא שמץ התלהבות.

מצב רגלה של אורית’לה הורע. מקום השבר שב והתמגל, וייתכן כי תצטרך לעבור ניתוח נוסף. מירה ורמי נסעו עימה כבר פעמיים-שלוש לבית-החולים, לצילום ולבדיקה, וטרם הוחלט דבר.

מירה דיברה על הילדים כאילו הועמדו לרשותה, כפיקדון יקר. חיימסון ראה בכך תגובה נפשית מובנת לאחר לידת-הנפל שלה, שהיא מחפשת לעצמה עיסוק שמעניק לה הרגשת אימהות. אולי מוטב כך מאשר אילו נעשתה שונאת-ילדים בעקבות מה שאירע לה.

לעיתים רחוקות היו אוכלים יחד ארוחת-ערב מאולתרת וקרה, מתבוננים בתוכניות הטלוויזיה והולכים לישון. שעה ארוכה היתה מירה מבלה בבית-השימוש. היא לא יכלה להתרגל לאסלה שבביתה של איה. מה עוד שיובלי הקטן היה רץ אחריה לשם ועומד מעבר לדלת וקורא לה וגם מציץ מבעד לחור המנעול.

מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליה מאז נעשתה בה הפלה, וזאת בטענות ומטענות שונות שכרוכות במצבה הבריאותי והנפשי. וחיימסון קיבל גם זאת, אך במוחו הצטברו אדים סמיכים, כבדים ומרעילים. נשים ונערות הטריפו עליו את דעתו. וכלפי מירה החל חש סלידה וזרות, כאילו מיצה כבר כל מה שהיה יכול לקבל ממנה. וגם איזו הרגשת אשמה כאילו זרעו היה מקולקל ולא החזיק מעמד ברחמה.

הוא לא הבין דבר. הוא חשב שכך טבעם של חיי-נישואים, משום שלא הכיר חיי-נישואים אחרים מאלה, גם אצל הוריו.

*

ואילו רמי באבלו עלה כפורח. ידידים משכבר-הימים, בהיותו יושב-ראש תא הסטודנטים של גח“ל [גוש חירות ליברלים] באוניברסיטת תל-אביב, באו עתה לבקרו. כמעט כולם מצבם הכלכלי היה טוב משלו, ואחד מהם חבר-כנסת. אפילו בחתונתו לא זכה רמי לכבוד שכזה. בעיתון הופיעה מודעת-אבל של מתרחצי בריכת-גורדון “לחברנו רמי קדומי על מות אשתו איה,” וכן מטעם מועצת-הדבש. באו גם כוורנים מן הצפון, העמק והשרון, והביאו צנצנות של דבש כמו כדי להמתיק את האבל. וכשראתה מירה את כל הדבש הנערם במיטבח נזכרה בחיימסון שיושב ומורח דבש על לחם במיטבחה, רכון על פרוסתו ונועץ בה את עיניו שנעשו קצרות-ראייה, ממש כמו צבי ב”שלושה ימים וילד".

הכוורנים, עורכי-הדין, חבר-הכנסת, החדרים המבהיקים בנקיונם, מודעות ההשתתפות באבלו, השיחות הפוליטיות כל אימת שמבקר חדש היה מופשר-קימעה מאווירת האבל שהישרה עם בואו, והסתגל לשיחה שמתחדשת לאחר הפסקה כפוייה – כל אלה שיוו לרמי מישנה-חשיבות וכובד-ראש. לקול הבאס העבה שלו האזינו בהערכה שלא זכה לה מימיו, וכשהיה נועץ בשיחתו את ה“בוא נאמר” ו“כמו שאומרים” ו“אוֹ.קַי.” ו“יַעַנִי” ו“בסך-הכול” ו“בסיידר” ו“ככה זה בחיים” – שוב לא נשמעו כקלישאות שחוקות אלא כמילות-קוד שנהוגות בשכבות המצליחים. זאת ועוד, רמי חזר והדגיש לא פעם את פרשת התנחלותם במפגור, כאילו היתה איה איזה קורבן של מעשה הירואי, וכאילו תנאי-החיים הקשים ששררו באותו יום השפיעו על מחלתה.

כך זרע רמי סביבו פרקים נבחרים מעברו. והחברים השזופים והדברניים שעימם היה שוחה מדי בוקר בבריכת-גורדון הוסיפו אף הם נופך של חשיבות לאבלו. כמעט כולם, גברים כנשים, היו מבוגרים ממנו, ובעלי-מעמד, ואותות-החיבה שהראו לו, וההווי המיוחד להם שהתגבש בבקרים הקרים – כמו באו להוכיח כי רמי בעיניהם הוא בחור כארז ובעל למופת. את איה הם כמעט מעולם לא ראו, וגם לא ביקרו קודם בביתו. משלחת המתרחצים באה לבקרו באבלו, אך אביבה השחיינית לא היתה ביניהם.

היא לא הופיעה ורמי היה זקוק לה. בערבים לא היה נאה שייצא מהבית, הוא התבייש מפני אימו ואימה של איה, וגם ממירה. וכך הצליח לבקר אצל אביבה רק לפנות-ערב. היא קיבלה אותו בחום, בכתה מעט, ומיד הכניסה אותו למיטתה והתמסרה לו בתחושת אימהות עזה, וברכות נפלאה, נמסה, כאילו היא מבקשת לבלוע אל קירבה אותו ואת יגונו גם-יחד.

רמי נטל את המגיע לו בשתיקה ובשיניים הדוקות, בחילה מסויימת היתה מתעוררת בו כשהיה נוגע באבריה הכמוסים של אביבה ונזכר באיה. וחשד עמוק פירכס בו כי בגוף שהוא כובשו עתה אל תוך הכרים וחותר בו – אין אהבה רבה כלפיו, רק מידה של רחמים ורגשנות ותועלת. כאילו בהתייחדו עימה הוא חותם על שטר-התחייבות. מעיינות-תשוקה פורצים לפי פקודה מראשה הקר והמריר והמחושב, והאורגזמה שלה גם היא עומדת-לפירעון במועד מאוחר יותר.

ואכן, הפגישות הספורות הללו הסתיימו עד מהרה משום שאביבה הפצירה בו לקחתה עימו לביתו ולהכיר את ילדיו, והוא דחה זאת באמתלאות ובתירוצים שונים – הסבתות, רגישות הילדים, הזמן הקצר שעבר מאז פטירתה של איה (את מירה לא הזכיר). אך אביבה חשה עד מהרה כי מבעד לסיבות הממשיות-לכאורה מסתתר איזה גזר-דין נחרץ כלפיה, שהוא אינו חושב להתחתן איתה אי-פעם. והיא שבה לסורה. פתחה את הפה הגדול שלה – “אני מרגישה כמו זונה איתך,” – “מה יש, אני לא נקייה, אני מפחידה ילדים?” – “אתה מתייחס אליי כמו אל פילגש למרת שכבר אין לך אישה,” – והבריחה אותו.

באחת הפעמים האחרונות, לאחר שאביבה ניערה אותו מעליה, כמעט והתפתה רמי לאסוף נערה צעירה שעמדה בשולי דרך-חיפה והציעה עצמה. ורק האגע האחרון ללץ בכוח על דוושת-הדלק והסתלק.

אוֹ.קַי., אמר לעצמו, כסף זה אמנם לא הדבר הכי חשוב בחיים, אבל אם הידרדרת עד כדי כך שאתה צריך לקנות אהבה בדרך-חיפה, אז בוא נאמר שנדלק לך אור-אדום!

זה היה לאחר שהחזיר את מירה לביתה. במכונית, על המושב מאחוריו, היו מונחים ספר-כיס על “חובותיו של הורה בודד” שקנתה לו מירה, וכן רומאן בשם “יום האם” של רוברט מיינר, שנתנה לו אביבה ימים אחדים לפני שזרקה אותו.

על פי סדר יומו הרגיל היה רמי חוזר מהעבודה ופוגש בביתו את מירה והילדים ואת אחת הסבתות, והכול נקי ומצוחצח והאוכל טעים. את הטלוויזיה לא פתחו עד תום השלושים, למרות מחאותיה הנמרצות של אורית’לה, להן הצטרף כמובן גם יובלי. ורמי היה יושב במכנסיים קצרים ובכפכפי-העץ ושומע את מירה מסבירה לו את מצבו על-פי ספר-כיס אנגלי בפסיכולוגיה, כאילו היה תלמיד בכיתתה.

והיו ערבים בודדים בהם נגה עליו אור מיוחד, שהביא את מירה למסקנה כי רמי השתנה ונעשה סוף-סוף בן-אדם שדעתו מיושבת ואפשר לסמוך עליו.

*

חייו של חיימסון נעשו קשים ומציקים מאוד. יצרו החזק ביקש לעצמו פורקן יומי, ממש כבימי רווקותו. ואילו מירה חיתה כבר בעולם אחר של אימהות-חורגת ושל סלידה מפני מגעו בה. תמו צוקי-אפריים וצוּקְצִיק ועל-הצוק ולילות-הזיעה וקריאות-החמדה. תמה גם מסירותה לו ושוב לא היה איכפת לה שהוא מהלך בבגדים מקומטים ומפזר רגליו ברשלנות, גבוה, כפוף ומשמין והולך, וכבר אינו דומה כלל למראה המכובד והמהימן שהיה לו כאשר הופיע ב“כלבוטק” ונחרת כך בזיכרונם של צופי הטלוויזיה הישראלית.

לדירתו של שולדנפריי נכנס לגור זוג צעיר.

לה היו שערות זהב ארוכות וחולצות קצרצרות וחזה צח ופנים סלאביות רחבות של נערה לא-יהודייה. מן הדירה למטה היתה נשמעת האמריקאית שלה בקול נשיי מתנגן ומתרפק, שכבר מורגשת בו עוצמתה של אשת-לפידות. בן-זוגה היה בחור ישראלי, אולי בן-קיבוץ שהתפתה לעזוב עם מתנדבת זרה שבאה למשקו. לעיתים נעדר לילה או שניים והיא מסתכלת שעות ארוכות בטלוויזיה-קטנה שהציבו בחדר-השינה. וכשהוא חוזר מאי-שם הוא מסיר נעלי-עבודה גבוהות, כמו לאחר איזו עבודה קשה ומרוחקת. והיא אליו הומייה באנגלית – "מותק שלי, מותק – " ויחדיו הם משתרעים על מיטת-הזונות של שולדנפריי, וקוראים במכתבים שהגיעו מעבר-לים. קוראים וקוראים והערימה מתרבה וחיימסון מבין מקולותיהם שהם מחכים לכסף, לסכום גדול, שצריך לשפוע מעבר-לים.

ובינתיים הבחור הארוך, ששערו כהה, וידיו שעירות ועורו בהיר, מחשב ועורך בפניה חשבונות באנגלית בסיסית של בית-ספר ישראלי, ובקולו נשמעת אהבה רבה. וכמו כדי להפיס את דעתה מחישוביו הוא חופן את פני-המאדונה שלה בידיו הארוכות ומנשקה על פיה עד שהיא מרימה מבטה כלפי מעלה, אל חיימסון המסתתר – ועוצמת עיניה. והבחור משדל אותה בעדינות ובדרך של הערצה מוזרה, מושיבה על שפת המיטה, במקום שישבה הזונה של שולדנפריי, וגוהר עליה ומלטף את פניה בזהירות כאילו היו כלי-פולחן יקר, ומנשקה וכורע ברך בפניה כמבקש ללמדה פרק בהילכות עבודת-קודש של אהבה. הטקס אילם הוא, אולי מפני עילגות-לשונו וזרות-מוצאיהם, ואולי דווקא בזכות טוהר-אהבתם.

וחיימסון רואה ועיניו כלות. ולפתע כבה החשמל בחדר-השינה של שולדנפריי, ואהבתם שנותרה בחשיכה צובטת בליבו. ומבעד לחלון הפתוח החשוך מתגברת ועולה המיית-היונים האמריקאית, שמיתרגמת אצל חיימסון לעברית:

“חַכה, חַכה יקירי, חַכה מתוק שלי…”

וכשנדמה לו כי הנה-הנה הוא עתיד להתמזג בייחודם ולהתנגן בהם כאילו הוא-הוא השוכב שם עליה למטה במיטתו של שולדנפריי (שלושה ימים היו המזרנים מונחים על אדן-החלון לאיוורור בטרם פרשה עליהם יעלת-החן צחורת-השדיים את סדיניה) – והינה חלה הפסקה קלה, כאילו הרגישו בחלל-נפשו של העומד מעליהם, ובקינאתו העזה באהבתם – והתריס נטרק בקול-רעש וכיסה את חשכת החדר הפעורה בברק-עמום של פלאסטיק כנגד אור הכוכבים.

והיתה דממה גמורה שהופרעה רק מדי פעם על ידי זמזום נחיתתו או המראתו של מטוס-מדחף או מסוק מכיוון שדה-דוב הסמוך, ליד תחנת-רידינג. וחיימסון הדליק את האור במיטבח ופתח את המקרר והחל לועס ובולע מכל הבא ליד, הבטן מלאה והראש מרוקן.

 

פרק 35

תוקף חוזה-השכירות של דירתו של חיימסון עמד לפקוע. הדירה הושכרה לחצי-שנה עם אפשרות-להארכה לגזבר של קיבוץ מן הצפון, וזאת באמצעות רמי, שהכיר את הגזבר מן העבודה במועצה. לקיבוץ היתה מכוורת גדולה וממנו שיווקו גם מזון-מלכּות לחיזוק כוח-הגברא. איה הירבתה להתלוצץ על כך בשעתה, ואילו חיימסון רק חשש פן הגזבר החי בדירתו מלטף את שדי-הדבש של מלי ביזאדה.

ברחוב הירקון בתל-אביב נרצחה זונה. מצאו את גופתה בחצר אחד הבתים, כשפניה תחובות בחול ואחוריה מגולים ושטופי-זרע. כספה ותכשיטיה המעטים לא נשדדו.

חיימסון רעד והזיע בשבתו במשרדו, קורא בעיתון-צהריים את הסיפור, שבו נאמר רק שאחוריה “לוכלכו”. מעט מאוד הטרידוהו עתה בעבודתו. הוא היה שרוי במעין בטלה-סמוייה והאשים בכך את השר החדש, אשר בוודאי מבקש למלא את המשרד באנשי-שלומו. חיימסון אמנם הצליח להביא את השר לחתום על תקנות המחייבות סימון במילים “לא מכיל פירות” באותיות גדולות על כל מצרך-מזון שעליו נאמר שהוא בטעם פרי אך למעשה אינו מכיל פירות. תקנות שבאו למנוע הטעיית הצרכן, העשוי לחשוב שהוא קונה מצרך שיש בו פירות, בעוד שאין בו כאלה, למעשה. למרות שהדבר התפרסם בעיתון – מ“כלבוטק” שוב לא טרחו להזמין אותו, למרות שהיה אפשר לערוך כאן הצגה מעניינת עם בקבוקים וצנצנות ונציגת מועצת-הצרכנים.

ואולי מוטב כך. שישכחו כבר את פניו ויחדלו להסתכל אחריו ברחוב. והוא נזכר בשיטוטו בערב הקודם, באותו איזור חשוך ומפוקפק. שתי זונות שעבר על פניהן חשבו כנראה שהוא מחפש אחריהן, אך היה נדמה לו שמיד נרתעו ממנו והחלו מתלחשות, וזאת מבלי שניסה כלל לגשת אליהן ממש. ואז ניגש אליו בחור אחד, שחרחר, ואמר לו –

"תסתלק מכאן עם המשקפיים שלך, יא חתיכת מאניאק או שאני – "

והיה נדמה לו לחיימסון ששמע מאחוריו קול נקישת סכין קפיצית, אך הוא לא עצר ולא הסב פניו אלא התרחק במהירות כאילו לא שמע כלל את שאמר לו רועה-הזונות.

למחרתיים התפרסם בעיתון שהמשטרה עצרה כחשוד-ברצח דוקטוראנט לפיסיקה באוניברסיטה, ששכח במקום הרצח את ארנקו, ורווח לו לחיימסון. זה לא הייתי יכול להיות אני, אמר לעצמו, לא אני, לטמון כך ראש של בחורה בחול ולבוא עליה עד שתיחנק…

וחוץ מזה, גם אותו היו תופסים מיד, גם ללא שכיחת התעודות, שהרי קלסתרו מוכר מן הטלוויזיה. וכשהוא הולך ברחוב אנשים מתבוננים בו כאילו הוא מוכר להם ממקום כלשהו.

*

בשבת בצהריים אמר למירה, לאחר שדחה את העניין כמה ימים:

“צריך להחליט בקשר לדירה.”

מירה ענתה:

“כן, אפי, רציתי להגיד לך שאין צורך שתחדש את החוזה.”

“אבל לא כדאי למכור אותה.” נרתע. שוב עלה בדעתו הגזבר הממזמז. “המחירים עכשיו עולים יום-יום והיא תהיה שווה יותר.”

“תראה אפי,” אמרה מירה. “בוא נדבר גלויות. הנישואים שלנו נכשלו. מה דעתך שניפנה, כמו שאומרים, כל אחד לדרכו, מהר, בשקט ובצורה אלגנטית?”

הוא נדהם. הדגים-ההמולאים של אימא שלה היו לו פתאום כקציצות מלט-וחול. הדבר נפל עליו כרעם ביום בהיר. והיום אכן היה בהיר. סירות-מנוע השיטו מטיילים על הירקון. הפארק הסמוך, מעבר לעצי הפיקוס עבותי-הצמרת, היה הומה כולו במשפחות-מטיילים. אווירון צייר בשמיים “טוס ALITALIA” לתועלת הרוחצים בחופים, ומירה היתה תוקפנית וחסרת-מנוחה.

“אולי תקחי איזה כדור-הרגעה?” אמר חיימסון לבסוף.

“לא.” אמרה מירה. “הדבר מוחלט אצלי. אני מבקשת ממך שבסוף החודש תחזור לגור בדירה שלך ותעזוב אותי לנפשי. נוכל למצוא עורך-דין מקובל על שנינו כדי לערוך הסכם-גירושין, שבעצם אין בו שום סעיף משמעותי, ולבקש מיד תור ברבנות כדי לגמור את העניין מהר ככל האפשר.”

רמי הוא שיעץ לה כל זאת וגם אמר:

“ברוך-השם שקיבלת סוף-סוף שכל לגמור את העניין מהר לפני שיהיה מאוחר. אם ירגישו שחיימסון לא שפוי, או אם הוא כבר יהיה באמת כזה, אז לא תוכלי להיפטר ממנו לעולם. בואי נאמר שאסור לך להמשיך לחיות איתו אפילו יום אחד נוסף. אבל גם אסור לך לעזוב, חס-ושלום, את הדירה שלך. ככה זה בחיים. שיחזור מיד לשלו. זאת לא בעייה בשבילי לדבר עם חנן.”

חנן היה גזבר הקיבוץ מן הצפון, דיירו של חיימסון.

“טוב.” אמר חיימסון. “אני אחשוב בדבר.”

אולי מוטב כך? – לחזור לדירה שלו. העור שלך לבן כל-כך. אף פעם זה לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך. לא מפריע לך שהם גדולים מדי? – ואילו כאן, בדירתה של מירה, העתיד דומה לפתגם הערבי: בתחת של הצרעה לא תמצא דבש.

“אין מה לחשוב הרבה. חנן כבר פינה את הדירה, אתמול.”

“איך את יודעת?”

“הוא סיפר זאת במקרה לרמי. ניסה לטלפן אליך לעבודה כל השבוע ולא השיג אותך.”

דבריה לא נשמעו משכנעים ביותר.

“אה, רמי.”

“כן. רמי.”

“לא ידעתי שהוא אפוטרופוס על הדירה שלי.”

“אני שונאת שקרים. ואני רוצה שכל הקלפים יהיו גלויים בינינו. אני אמשיך לגור כאן לבדי בדירה כמה זמן. אבל יום אחד, בקרוב, אני חושבת לחזור אליו.”

“לחזור?” חייך חיימסון בעליבות. “מה, היה ביניכם משהו?”

מירה נבהלה במקצת, שמא הגזימה. אמנם מעולם לא דיברו ביניהם על כך, אך היא היתה משוכנעת שחיימסון יודע הכול. לא ייתכן שאיה התאפקה ולא סיפרה לו.

“תשמעי,” אמר חיימסון בכבדות, “אני לא יודע בדיוק מה היה, אבל אז זה, כמו שאומרים, שאת רימית אותי, לא?”

מירה שתקה.

“זאת אומרת שגם את זונה, כמו כולן?” ניסה להרים קולו. “מאיפה חטפת, למשל, את הטריכומונאס?”

“תשמע אפי,” ענתה לו בשקט, “איה סיפרה לי הכול לפני שהלכה. אז בוא לא נדבר על זונות ומופרעים ומי נדבק ממי וכל השטויות האלה, טוב? בוא ניפרד כמו ידידים טובים ולא נמשיך לתסכל אחד את השני.”

“שקר, שקר.” אמר חיימסון כמו כדי להציל את כבודו. "שקר. בסופו של דבר אני בטוח שאיה קצת אהבה אותי אפילו, אפילו אולי יותר ממך. לולא היתוש הזה, רמי – "

“אפי,” הניחה מירה ידה על שלו ברכות, “אם לא היית מדבר כך, הייתי מוכנה אפילו לשכב איתך עכשיו כדי להוכיח לך שאנחנו יכולים להישאר ידידים ולגמור יפה, בצורה תרבותית.”

הוא נרתע. "הפסיקי. את מתחילה להתנהג כמו המופרעת הזאת במחזה שאורי בן עמי כתב על איה אחרי שהתגרשו – "

“כן. ‘כי יש מידת הדרה בבני-אדם, בדידות, אפילו בין בעל לאשתו, פער, וזאת יש לכבד.’”

“מה? מהמחזה שלו?”

“לא. לא חשוב. אז סיכמנו? אני אפילו אעזור לך לסדר מחדש את הבגדים שלך בארונות, בדיוק כמו שהיו לפני שהיכרנו.”

קשה היה לה להסתיר את קוצר-רוחה מוכנה היתה שיקום מיד ברגע זה ויסתלק אחת ולתמיד. הדירה שלו ריקה. מה הוא מחכה? תיבש ידי אם אפצפץ לך עוד פעם חַשְׁקוּנִים בגבך.

“תשמעי,” אמר, “אבל מה אני אגיד לאימא שלי? זה ישבור אותה לגמרי, המסכנה.”

“אז מה אתה רוצה? שנמשיך לאמלל אחד את השני רק כדי שלאימא שלך יהיו נכדים? אתה לא חושב שלאימא שלי זה קשה באותה מידה? ואימא של איה שנשארה עכשיו בלי אף אחד, חוץ מהנכדים? אנחנו לא יכולים לחיות רק בשביל האימהות שלנו, הגיע הזמן שגם לנו יהיה השקט הנפשי שלנו. אני מאוד מעריכה אותך, אפי, ובשעתו היית גם די בסדר במיטה. אבל הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לאהוב אותך, ונדמה לי שגם אתה כבר לא כל כך מעוניין בי, רק שלא נעים לך להודות בכך, וגם אין לך אומץ, נכון?”

חיימסון היה נתון במצוקה. יסכים עימה – יצדיק אותה. לא יסכים – ישקר וגם יימצא בעמדה נחותה משלה.

“בואי נעשה את זה,” אמר. “והכול יסתדר.”

“מה?” נשמעה בקולה איזו הקלה פתאומית.

"זה מה שאמרת קודם – "

“לא!” נבהלה וקפצה ממקומה. "אפי, אני מבקשת ממך – "

“טוב, טוב.” אמר, “הראש שלי מתפוצץ. די. מספיק. אני מוכרח ללכת לישון קצת.”

“לא משנה לי. ממילא אני צריכה לקחת מונית לרמת-אביב. הבטחתי לילדים.”

והיא צילצלה למוניות “קסטל” והסתלקה מהבית מבלי לומר לו מתי תשוב.

חיימסון שקע בשינה טרופה וגדושה ביעותים. שוב חלם על אביו שהזדאב ורוצה להורגו בנשיכות. הסיוט העירו והוא נזכר בעפרה, סטודנטית קלת-רגל אחת, בתקופת לימודיו באוניברסיטה, ובמעשה שברחה ערומה באמצע הלילה מחדרה. זה היה לאחר שהחבר שלה, שאותו עזבה, התפרץ אליה באמצע הלילה כשהוא מרים את כל כובד-גופו בשתי ידיו המחזיקות באדן-חלונה ונכנס פנימה, והיכה את הצעיר ששכב איתה, ראובן ברנע שמו, והיה הורגה נפש אלמלא ברחה מיד. הבחור המגודל הזה בא אחר-כך באמצע הלילה אל חדרו של חיימסון, ובדמעות בעיניו ביקש ממנו להשפיע על עפרה שתיאות לשוב אליו, אחרת יתאבד.

והוא באמת התאבד, אבל אחרי שנים רבות, וחיימסון שמע על כך רק במקוטע, מבלי לדעת מה היתה הסיבה. עכשיו הזה את גופה כפי שהיה לפני עשרים שנה ויותר, בפעם האחת ששכבה עפרה גם איתו, בחדרו. קטנת-קומה היתה וישבה עליו כטובלת עצמה במכחולו ומשיטה את גופה הנה והנה ואז השמיעה קול גירגור של צחוק מגרונה:

“אפי, אתה ידעת אותי!”

כך הכריזה בפאתוס חגיגי ונפלה קדימה אל זרועותיו, צוחקת ומתנתקת בפירפור-לח מאברו השופע כדי שלא יכניסה להריון.

זה היה הזיכרון האירוטי החשוב ביותר שנחרת בו עד שפגש במלי בזיאדה. לילות היה שוכב כך על גבו והופך והופך ברגעים ההם ושואב מהם עידוד בבדידותו הנוראה.


כאשר התעורר כבר היה ערב והוא התקלח כדי למחוק את החלומות שמגרדים את נפשו וניגש למרפסת-המיטבח, הסגורה בתריסוני-הפלאסטיק, והתבונן בחלון חדר-השינה של שולדנפריי. המאדונה הזהובה היתה כעוסה כנראה ונופפה איגרת-אוויר כמו כדי להוכיח באמצעותה דבר. הבחור השתדל, בשקט ובמילים רכות, להפיס את דעתה. "בַּאט הַנִי, הַנִי – " חזר על מילת-החיבה הזרה והדבשית הזאת, שנשמעה מפיו כאילו הוא קורא תרגילים בשיעור-אנגלית. הם ישבו על שפת המיטה. חולצתה הקצרצרה, הצחורה, כמעט התמזגה עם גוון-עורה, ונדמה היה שחשופת-חזה היא יושבת שם, במקום שישב דולדנפריי עם הזונה שלו. ופניה מול פניו אמרה לפתע בקול קצת יותר רם –

"מַיי דִיר – "

וסטרה לחבר שלה על לחיו, ספק בצחוק, ספק ברצינות. קול הטפיחה נשמע היטב. ואחריו היתה דממה.

הבחור נדהם תחילה. אחר-כך תפס את שתי ידיה והורידן לאט עד למותניה, כעומד לחבקה. הִירפה ממנו, התרומם על רגליו ויצא מן החדר.

עד מהרה נשמעה היטב טריקת הדלת החיצונית.

עכשיו העת לפעול, אמר חיימסון לעצמו. לרדת במדריגות, לצלצל בדלתה ולהציג עצמו:

“הַנִי, אַי אֶם יוֹר נֵיבּוֹר פְרוֹם אֶבַּאב. מַיי וַייף וַאנְטְס טוּ דִיווֹרְס מִי. הַנִי, יוּ הֶאב טְרַאבּלְס וִיב יוֹר פְרֵיינְד? מֵי בִּי וִי בּוֹף כֵּן דוּ סַאמְפִינְג בֶּטֶר וִיב אַאוּיֵירְסֶלְבְס? הַנִי, אַי לַאב יוּ. אַי כֵּן טֶל יוּ פַיין סְטוֹרִיס אֶבַּאוּט יוֹר אַפַּארְטְמֵנְט. אֶנְד הַנִי, אַי כֵּן דוּ אִיט, יוּ נוֹ וַאט – וִיב יוּ בִּיקוֹז אַי נוֹ אֶבְרִי נֵייקְד פּוֹינְט אִין יוֹר לַאבְלִי, לַאבְלִי, לַאבְלִי בְּיוּטִיפוּל בּוֹדִי…”

הוא שידר אליה את מחשבותיו אך היא לא שמעה אלא המשיכה לשכב על מיטתו של שולדנפריי ולעלעל במכתבים ובאגרות-אוויר, ואחר-כך התיישבה למראשותי המיטה ופתחה את מכשיר-הטלווזיה הקטן שניצב מולה, כמנהגה מדי ערב, בהישארה לבד.

חיימסון המשיך לנעוץ עיניו בלובן גופה וברגליה הארוכות במכנסיים הקצרים, כשהוא מספר לעצמו כיצד היה משחיל אותה על שיפודו וצולה אותה מצד אל צד ונועץ שיניו בבשרה הרך, העסיסי.

"הַנִי, אוֹפֶּן יוֹר לֶגְס, אוֹפֶּן דֶם, אוֹפֶּן – " שידר לה, ואכן היא פשקה רגליה והתגרדה לה לתומה, כמנהגה מדי פעם.

אחר-כך ישב וכילה מה שנותר מארוחת שבת-בצהריים המופרעת, הקרה.

הוא עבר לחדר הגדול וישב לראות חדשות בטלוויזיה. והינה את מי הוא רואה? – אורי בן עמי במשקפיים עכורים ופימה-כפולה ומקטרת-כבוייה וחולצה עקומה ללא-חיוך יושב בחדר-עבודתו ומדבר על המצב:

“תפקידם של אנשי-הרוח איננו לעסוק בפעילות פוליטית יומיומית, וגם לא להיות חברי-כנסת. הם חייבים להרים קולם ולהיות מעין כלבי-שמירה של הדימוקראטיה ושל ערכי-היסוד של מדינת-ישראל. אני חושב שתפקידם של החכמים להתבונן מהצד בתהליכים, ותפקידם של הפוליטיקאים, שהם יותר אנשי-מעשה ואינטואיציה, להמשיך ולעשות כל שביכולתם.”

כאן הפסיק אותו קצת-בלעג המראיין, שהיה במקרה ראובן ברנע, ושאל:

“אולי אפשר לומר שאינטלקטואלים אינם מתאימים למעורבות פוליטית?”

ואורי ענה באותה רצינות תהומית: “הם לא מתאימים לשלטון פוליטי, אבל אין כמותם מתאימים למעורבות פוליטית באותו מובן שקולם שומר על איזשהו קונצנזוס שלא יירד למטה מכפי מה שהוא צריך להיות. ואגב, אולי זה חשוב לומר גם ללא קשר לעניין של האינטלקטואלים בפוליטיקה. הרושם המצטבר, גם מממשלת-המערך [העבודה] וגם מממשלת-הליכוד, שעדיין הממשלות בארץ יותר נאורות מן הקונצנזוס של הציבור, שהוא הרבה יותר ימני, שמרני, סתגרני וצר-אופק ברובו.”

חיימסון הקשיב לדבריו של אורי בן עמי וזיק ניצת בו – כן, אנחנו, הגיע הזמן שנשנה את המצב… כאילו הדברים מכוונים אליו אישית, ובייחוד עכשיו, שיחסיו עם מירה הגיעו לידי משבר. ובמקרה נמצאו לו על השולחן מפיות אחדות והוא שלף עט וידו רשמה בקדחתנות וכמו מאליה:

“עכשיו, שאנחנו האינטלקטואלים, הגיע הזמן שנפשיל שרוולים ונתקן את המצב. די לנו לשבת כל אחד בפינה שלו. אם הנשים הן כבלים, אז נתיר את הקשרים. ואפילו אם הפיטמות – כנקניקים-קטנים. ושער-הערווה – גולח. למדינת-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין כל עתיד. אז מה? אנשים בודדים, בעלי עיניים מרחיקות-ראות, צריכים להקדיש את רוב זמנם ומרצם… וזאת מפני שהדת חונקת אותנו… האינפלאציה דוהרת… השלום מקסם-שווא… הפאראדוקס הוא מסימניה של האמת. עיתוני-הצהריים היסטריים… הממשלה רעה, אבל גם הערבים גרועים, עוד יותר… ואלוהים. בוא נאמר – לא עוזר אפילו לשולדנפריי הזקן לחזור אל מיטת-הזונות שלו… אז מה? שמע, שמע – הגיע הזמן שגם לנו יהיה קצת שקט באיזור וקצת פרחים בשביל האנושות. תחי! תחי ההתנחלות החופשית בכל חלקי עוזרת-הבית המזרחית…”

וכך המשיך, מפית אחר מפית, וכשסיים היתה לו הרגשה שהוא מוכרח לטלפן אל אורי בן עמי ולומר לו, אתה, אורי, עם כל “מדרשיית השלום” שלך, אופטימיסט גדול מדי. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה שלום עם הערבים, וזאת אומר לך אדם שהוא פאציפיסט כמוך, אבל פסימי, פסימי… כל מה שהם רוצים, ואולי גם אנחנו, הוא שאנחנו ניהפך לבסוף לפרוטוקראט אמריקאי, מצומק, ואז אף יהודי לא ירצה להישאר פה, ובצדק, כי כולם ירצו להגר לאמריקה… אם כבר, אז כבר… והוא המשיך וחיפש באותה קדחתנות את כתובתו של אורי בן עמי במדריך-הטלפון.

שעה ארוכה היה הקו בדירתו של אורי בן עמי תפוס. וכאשר לבסוף ענה, הציג עצמו חיימסון בתור בעלה של מירה. הזכיר לאורי כיצד נפגשו פעם שלושתם בחטף ברחוב דיזנגוף. הביע את הזדהותו עם דבריו של אורי בטלוויזיה, כשהוא מבליע את ניסיונו-שלו בהופעה שכזאת מ“כלבוטק”, ובאותה התפרצות של קירבת-ידידות פתאומית סיפר על שעת ההארה שהיתה לו זה עתה, והציע לקרוא לאורי בטלפון את מגילת המפיות, כי הוא מעוניין מאוד לשמוע באופן אובייקטיבי, מפי סופר שאת דעתו הוא מעריך, אם לדברים שכתב יש ערך.

אורי בן עמי נשמע מסוייג וחסר-סבלנות. הוא הודה לחימסון וביקש ממנו להעתיק את דבריו במכונת-כתיבה בריווח-כפול ובשני העתקים, ולשלוח אליו בדואר העתק אחד, והבטיח תשובה. לא פגישה אלא תשובה.

מאוכזב הודה לו חיימסון בשפה רפה, וסיים את השיחה. ופתאום התמלא חמת-זעם, וכדי שלא לנפץ את הטלפון והטלווזייה ועוד חפצים ורהיטים בדירתה של מירה, ואפילו להשתין על הספרים החביבים עליה, ארז בחיפזון בגדים וספרים אחדים במזוודה ומיהר לרדת לאחוב, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת, ומהרהר שבאיזור זה של תל-אביב אולי רק בעל המכולת הסמוכה ואשתו, זוג קשישים ניצולי-השואה, יתגעגעו אליו ירגישו בחסרונו.

 

פרק 36

השיחה הטלפונית המוזרה עם חיימסון הותירה באורי בן עמי איזו הרגשה עמומה ומרגיזה, מעין אדמה חרוכה, מבחינה נפשית, שהיתה נשכחת במשך הזמן אלמלא שב ופגש מדי פעם בדמותו הגמלונית, כבדת-הבשר ופזורת-הרגליים של חיימסון המהלך ברחוב בעיניים בוהות ועיתון-צהריים מקומט תחת זרועו, ומוצץ סוכריה.

הם היו חולפים זה על פני זה מבלי לומר שלום, כל אחד סבור שהשני אינו זוכר אותו, ומעדיף להתעלם מזולתו. ומאחר ששום דפים מודפסים גם לא הגיעו בדואר, חש אורי בן עמי את עצמו משוחרר מבחינה מצפונית מפנייה זו ומן ההבטחה שבאה בעקבותיה.

אלא שמראה הידרדרותו של חיימסון בכל זאת הציק לו. ואף שלא החמיא לעצמו עד כדי לחשוב כי אם היה שומע אז את חיבור-המפיות של חיימסון היה גואל אותו ומונע את הידרדרותו, בכל זאת –

משום כך התגבר על רתיעתו ויום אחד הרים טלפון והתקשר לדירתה של מירה.

מירה, להפתעתו, היתה במצב-רוח מרומם, ומאוד ידידותית כלפיו.

“מזל שאתה מוצא אותי בדירה, אורי. רק במקרה קפצתי לכאן. ממחר היא מושכרת.”

“ברצינות?”

“כן.”

“ולאן אתם עוברים?”

“לארהַ”בּ-הברית."

“ברצינות?”

“כן. תאר לעצמך – יוסטון. טקסאס.”

אורי נשמע קצת מהסס בטלפון. זה לא הסתדר לו עם דמותו של חיימסון, בבגדיו הלא-נקיים, משוטט ברחובות בנפש כבוייה.

“קצת חם שם, לא?” אמר כדי להרוויח זמן.

“מה, לא קראת בעיתון? כל עם-ישראל שמע על כך!”

“לא. מה? סאדאת ובגין?”

"אל תצחיק אותי. טוב, שמע – כל זה התחיל כשרמי נרשם לשליחות בסוכנות – "

“רגע,” אורי היה כבר לגמרי מבולבל. “אתם נוסעים עם רמי?”

“מי זה אתם?”

היתה דממה חוטית. פתאום פרצה מירה בצחוק יבש.

“אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?”

“לא. מה?”

“שמע, אל תיעלב, אבל אתה חלש מאוד בפסיכולוגיה. וזה גם מה שאיה… היתה אומרת תמיד עליך, שאני מקווה שזה לא מתסכל אותך, קצת?”

"לא נורא. פרופיסור שלום אומר שאילו היינו יודעים יותר היסטוריה היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה. אז לפחות היסטוריה אני יודע, קצת – "

“אז תשמע, בשביל ההיסטוריה, אתה יודע שחיימסון ואני התגרשנו?”

“ברצינות?”

“כן.”

“מתי?”

“ברוך-השם לפני כחודשיים וחצי. עשינו את זה צִ’יק-צַ’ק, כמו שאומרים. דרך-אגב ראיתי שהכניסו את ‘קטורת ירושלים’ שלך לתוכנית-הלימודים.”

“נו מה אפשר לעשות? לאט-לאט כולנו נעשים קלאסיים, עולים דרגה בזכות הוותק ולא חשוב אם יש לקורא עניין לקרוא את הספרים שלנו או לא. ואולי גם מפני שאין סופרים אחרים, כי צעירים מוכשרים כמעט כבר לא כותבים רומאנים, רק עושים סרטים או נבלעים בעיתונים ובטלוויזיה.”

“אל תהיה צנוע כל כך, אורי. הצלחת לא רע. התפרסמת. אפילו אימא שלי קוראת אותך. תאר לעצמך!”

“מה זה להצליח? מדפיסים רומאן, שעליו עבדת שנתיים-שלוש – באלפיים, שלושת אלפים עותקים, והספרים בקושי מגיעים לקוראים ואחרי חודש-חודשיים כבר לא תוכלי למצוא אותם כמעט בשום חנות. פרנסה אין מזה. אבל כל שטות מתורגמת, כל ספר-בישול טיפשי, כל אלבום חסר-ערך, כל ספר אידיוטי של איזה מדינאי או עיתונאי – זוכים לתפוצה טובה יותר. ואם כבר ישנה הוצאה אחת שתפוצתה ספריהָ ענקית – אז טעם עורכיה כה שמרני ומהוגן עד שהיא מסרסת את רוב כותבי הפרוזה העברית שחולמים בסתר-ליבם לכתוב כך שספריהם יתאימו למתכונתה. אני, על על פנים…”

“רגע אחד, כאן השריקה של רידינג מפריעה לשמוע אותך…”

*

“נו, בסדר?”

"קצת – "

“אז ספרי סוף-סוף מה אצלך. מספיק עם הספרות.”

“כן, נו, אז רמי נרשם לשליחות בסוכנות לפני כשנה, עוד לפני שהתחיל לעבוד במועצת-הדבש. קראו לו אז לראיון, המפא”יניקים האלה, אמרו תודה רבה. ושום-דבר. הוא אפילו שכח מזה. בסך-הכול, בוא נאמר היו לו מספיק צרות בינתיים – "

"כן – "

“ובינתיים, איה… וכול מה שקרה, בינתיים…”

"כן – "

“פתחו קורס-שליחים חדש, אפילו לא קראו לו. אבל, אתה יודע איך זה, לכל כלב יש יום. זאת אומרת, כמו בהגרלה. פתאום כל עם-ישראל שומע שפירקו את קורס-השליחים ושלחו אותם, אם תסלח לי על הביטוי – קיבינימאט!”

“כן,” אמר אורי בחיוך חמוץ. “ככה זה אצל היהודים. מתקרנפים.”

“אוֹ.קַי.,” אמרה מירה. "הלא לא נתחיל עכשיו בוויכוח פוליטי – "

"לא. פשוט, אני מתחיל להבין – "

"שלוש נקודות. כמו שיובלי אומר. אתה, אל תיעלב, תמיד היתה לך הצתה קצת מאוחרת, אם אני זוכרת נכון – "

"זה תמיד קצת ככה, אצל אנשים שחלשים בפסיכולוגיה – "

“העיקר, אתה שומע? – יום אחד מגיע מכתב אל רמי ממחלקת-העלייה של הסוכנות, אתה, עם האישה והילדים, תוך חודשיים קורס-שליחים חדש, בצִי’ק, ליוסטון, טקסאס. שנתיים מינימום. טוב. זה היה די עצוב בהתחלה. אתה מבין, בלי איה… והסבתות בוכות, וכל השאר. בהתחלה רמי כמעט ויתר על הרעיון. אבל היתה כאן עוד נקודה חשובה, שאי אפשר להתעלם ממנה. הרגל של אורית’לה. שם, ביוסטון, אפשר להגיע אל הרופאים הטובים ביותר. הקהילה בטח תעזור. בסך-הכול, בוא נאמר, הלא הבריאות היא העיקר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. ורמי כל כך מסור לילדים, הוא ממש מעריץ את אורית’לה. ואני, זה קרה בדיוק אז כשהתגרשנו, אמרתי לו – שמע, ככה זה בחיים. לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, אבל אם צריך אימא לילדים, ואישה בשביל הסוכנות, טוב, אל תצחק, אתה הלא יודע שגם אצל רמי ואיה, זה לא היה בדיוק סיפור של הצלחה. אז בקיצור, אנחנו יכולים בשקט לנסוע ולייצג את ישראל בכבוד. אני לא צריכה להגיד לך באיזה עמדות נמצאים כיום אלה שהיו חברים של רמי באוניברסיטה. וזה בהחלט הגיע לו. ומה שקשור אליי, אני אלמֵד שם עברית, גם ספרות, ואולי אפילו אמשיך לדוקטוראט, משהו כמו – רידוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג’יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון, שהתחלתי אצל אביגדור ברנע, האח של ראובן. אם זאת שליחות לאומית אז אפילו שומרים לך את הוותק במשרד-החינוך. ורמיהתחיל ללכת לבית-כנסת ולקבל שיעורים לעלות לתורה, בשביל שנלמד להיות יהודים ואולי גם קצת בגלל… אתה מבין… וחוץ מזה מוכרחים בשביל השליחות לאמריקה.”

“והילדים?”

“כן. זאת הבעייה. ליובלי הקטן יש עכשיו תקופה של סיוטים בלילה. הוא מתגעגע מאוד לאימא שלו. וגם אורית’לה מתעוררת בלילות ואומרת שכל מיני אנשים מטיילים בחדר שלה, ואמרת גם שאיה… תבוא אליה לילה אחד עטופה בסדין כמו הנביא אימאל’ה… ויובלי כל-כך מתוק. למד, אני-לא-יודעת-איפה, להגיד: אִיצִיק-שְׁפִּיצִיק גְרִינֵע גַ’אבֶּה, חַאפְּט אַשְׁטִיקֶן אַקְט אַבַּבֶּה – וחוזר על זה כל היום, בפני הסבתות שלו. הכי קשה זה יהיה לסבתות, ובייחוד לאימא-של-איה המסכנה. אבל הן החליטו שבאביב הן תבאנה לבקר אותנו, כול השלוש בבת-אחת. תאר לך! תאר לעצמך שהן אפילו ממשיכות להיפגש עם אימא של חיימסון. הן התרגלו לשחק יחד פעם בשבוע קלפים ולא רצו לצער את אימא של חיימסון כשהתגרשנו. אתה יודע שהתגרשנו? אחרי הכול מה היא אשמה? אה, כן, אני כבר קצת מבולבלת. מהנסיעה. אוֹ.קַי. אז אתה יודע איך זה עם ילדים – לא קל גם כשהם שלך, ואם לא היו כל הַפוֹרְמַאלִיטִיס האלה של הוויזות הייתי מעדיפה טוּ בִּי מֶארִיד סוּן אַפְטֵר שיובלי ואורית’לה יתרגלו קצת יותר לרעיון, אבל רמי עמד על כך שהכול יהיה גמור עוד לפני שנוציא את הדרכונים. אז עד להוגעה חדשה אנחנו קדומי אִין יוסטון, טקסאס. בחנוכה כבר נהיה שם. נו טוב, אתה יודע איך זה, אף פעם לא נגמר, כל יום גדלים ומתבגרים, אז תסלח לי אם פתאום אני נזכרת, בשביל מה בעצם הכבוד הזה שצילצלת אליי?”

"טוב, זה כבר בטח לא אקטואלי. חיימסון, טילפן אליי לפני כמה חודשים בקשר לאיזה מפיות שהוא כתב, ומאז – "

“כן, הוא באמת כעס אז מאוד שזרקתי אותן בלי-כוונה לזבל.” היא צחקה. “פאראפראזה על ברנר! תאמין לי, אִיט וַאז נוֹט הפסד גדול בשביל האנושות.”

תל-אביב, 1976–1978

המלצות קוראים
תגיות