רקע
משה סמילנסקי
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

 

1

הימים ימי חשון. היום רד. אנכי יושב בעגלה “זכרונית”, ההולכת מיפו לזכרון־יעקב ונוסע גלילה. העגלה ריקה; רק אנכי והרכב – ערבי מדבר יידית – יושבים בה. העגלה עוברת במהירות גדולה בדרך הסלולה, העולה שכמה.

פניתי לאחורי. יפו, בתיה ופרדסיה כולם נראו לי כמו על פני כף היד. הגבעה – מערבה – מכוסה כולה בנינים. מרחוק מראה נהדר להם: כולם כמו מורכבים זה על גב זה. אחת פה ואחת שם עולות מבין הבתים ארובות אחדות של “בתי־החרושת”, והעמק – מזרחה – מכוסה כולו פרדסים: ים של ירק. מבין הפרדסים מתנשאים בתים בודדים בנויים לתלפיות, ועליהם מתנשא וצופה על כל הסביבה בית־התפלה הפראבוסלבי, ועל עצי הפרדסים השפלים מתנשאים פה ושם ראשי התמרים היפים. ושם, מאחורי העיר מערבה מתגלה הים ומתפשט עד לאין קץ. המים שקטים ונוצצים מרחוק כראי מלוטש. השמש יורדת ימה, ועוד מעט ותרחץ במי הים. היא שולחת את קרניה האחרונות, את האדומות, הנופלות על הבתים ועל הפרדסים, שכולם כמו לוהטים באש אדומה.

אכן יפה היא יפו בערב אשר כזה. ויפה היא שבעתים, בהביטך אליה מעל רמת הדרך העולה שכמה! הרכב מאיץ ודופק בשלושת סוסיו הטובים, והם עפים במהירות; העגלה הקלה עוברת הלאה, הלאה, ולעיני ימין ושמאל, כמו עפים, דולגים ונסוגים לאחור הבתים, הפרדסים והתמרים היפים. והתמונות מתחלפות: הנה לשמאלנו מתגלה המושבה הגרמנית שרונה. כולה עטופה עצים גבוהים, והבתים בעלי שתי הקומות מסתתרים ביניהם; הנה עוברת עגלה גרמנית, רתומה לשני סוסים אבירים ובה יושב גרמני נוהג בעגלה ועל ידו אשתו הצהובה, רגליה יחפות ועל ראשה מגבעת עם נוצה אדומה.

העגלה ממהרת ושרונה נעתקה לאחורינו. הננו מאחורי המושבה בין גני הטיול הנטועים עצי אקליפטוס וארזים דקים וגבוהים.

והנה הגשר הגדול העובר על פני עמק מוצררה.

הגשר הזה נבנה רק לפני שנים אחדות ולפנים היו עוברים כאן בעמל ובכבדות רבה, כי בתחתית העמק עוברים מים ובימי הגשמים ירבו ושטפו בשאון.

ה“מוצררה”… עוברת מחשבה בלבי, והשם הזה מזכירני ימים עברו, ימים אשר אז הייתי “אכר” בחדרה, ואנוכי נער בן שבע עשרה שנה – ואנוכי בין ה“מיסדים” הראשונים.

וכמו יום אתמול הנני זוכר את היום ההוא לפני שלש־עשרה שנה. אנוכי הולך בעגלתי מיפו לחדרה. עגלה רתומה לשני סוסים ומלאה חפצים שונים ואני נוהג בה בעצמי. כי יקח לו איש לעגלתו רכב ונחשב הדבר בימים ההם לבושה. נוסע אני לפתח־תקוה; שם מחכה לי אורחה לנסוע יחדיו בלילה לחדרה, וכמו עתה היה גם אז ערב. בבואי אל המוצררה כבר סבבוני דמדומי ליל, ואנכי יחיד בדרך וביני ובין פתח־תקוה מרחק שעה. הנני יושב בראש העגלה, מחזיק בשתי ידי את המושכות ומוריד את הסוסים לאטם במורד העמק. ואת מוחי מעסיקה מחשבה אחת, כי בהגיעי אל המים, עלי לדפוק בחזקה את סוסי, כי יעברו במהרה ולא יעמדו, פן ישקעו האופנים בבוץ. ואולם פתאום נעתק ממקומו הקרש הקטן, אשר רגלי היו נשענות עליו ואנכי נפלתי לבין הסוסים. לאשרי לא נבהלו סוסי והורידו את העגלה למטה ואנכי נשארתי רוכב על המוט אשר בין הסוסים. קמתי, הבטתי אם ראה איש בקלוני ואסע הלאה. מקרה זה כמו חרות בזכרוני ואף פעם לא עברתי עוד את המקום הזה מבלי לזכור את נפילתי לכל פרטיה.

אופני העגלה עוברים ברעש על הגשר הגדול ואנחנו נוסעים הלאה. עוד מעט והנה גבעת נפוליון לפנינו. לשמאלנו מתנשאת גבעה, ונקל להכיר כי מעשה ידי אדם היא. אומרים כי את הגבעה הזאת הקים נפוליון הראשון במקום הזה, בעברו את הארץ בדרכו ממצרים לעכו. לא־רחוק מן הגבעה נשקף צריח גבוה ועליו ברכת מים. את הצריח ואת הברכה בנה אחד הנוצרים ביפו. האיש קנה במקום הזה אלף דונם אדמה. בכח הקיטור יעלה את מימי הנחל עוג’ה והשקה את כל הככר ונטע עליה פרדסים.

ומימי נחל עוג’ה עוברים במהירות רבה ובדרך עקלתון. מרחוק אנחנו שומעים את המית טחנת־המים של אבו־רבך. אנחנו משיגים את ה“דיליז’נסים” ההולכים מיפו לפתח־תקוה: שתי עגלות, מפה אל פה, גברים ונשים וטף, וכולם מדברים וכולם צועקים בקול.

והערב פורש את כנפיו על כל הסביבה. השמים טהורים וזכים כבדולח. כוכבים בודדים מבהיקים כבר פה ושם, מגל הלבנה נראה במורד השמים מערבה. באויר ערבוביה של צללים, אור היום הכהה ואור הלבנה הרפה. מסביב שקט ומנוחת ליל. רק משק המים על יד הטחנה ולפעמים נביחת הכלבים, אשר על יד אהלי הבידויים, מפריעים את המנוחה ואת הדממה. דרכנו מגיעה עד לחוף הנחל ופונה הצדה מזרחה. ריח הבצות, אשר בסביבות הנחל, עולה באפי, ריח לח, ריח של צחנה מעורב בריח של עשב ירוק.

הלאה, לשמאלנו, משתרעת שורה ארוכה של עצי אקליפטוס גבוהים, הנמשכת ועוברת מדרום לצפון. אלה הם העצים על גבול פתח־תקוה. ומעל לעצים, במעלה הגבעה ולרגליה, נראים אורות, הנפוצים פה ושם במרחק רב – אלה הם אורות המושבה מלמעלה ואורות הבתים בפרדסים מלמטה.


 

2

עברה עוד כמחצית השעה וחושך כסה את פני הארץ אמנם אין החושך גדול; השמים מאירים ברבבות הכוכבים חרמש הלבנה כבר ירד מטה ועוד מעט וכסוהו גבעות החול אשר על שפת הים. ואנחנו עוברים שני גשרים, גשרי־אבן, אשר נבנו על הנחל במקומות שונים, לכבוד הקיסר הגרמני, ואשר יקלו בהרבה את טרדת הדרך לזכרון־יעקב. מתחת לאחד הגשרים עוברים מי הנחל בהמיה גדולה ובמהירות נפלאה, וכחם גדול וחזק במקום הזה מאד. מעברו האחד של הנחל משתרעת אדמת פתח־תקוה ומעברו השני אדמת השיך העומדת למכירה. האדמה פה טובה ושמנה מאד ומצמיחה לפת יפה ומתוקה, ואחינו חולמים לבנות בזה בית־חרושת של סוכר ולהניעו בכח המים. על יד הגשר בנוי בנין אבנים. כאן שׂם השלטון אשר ביפו הסגר, כי תפרוצנה מחלות מעוררות חשד בצפון.

מימין לדרך מתנשא מתוך הערפל מבצר עתיק ימים הבנוי במקום אשר משם יוצא נחל עוג’ה. המבצר הזה הוא חורבה ישנה מימי מסעי־הצלב. גם המבצר הזה מזכירני מקרה, אחד ממקרי הימים שעברו. המבצר – בצות גדולות סביב לו ובימי החורף אי־אפשר לעבור כאן; רק בקיץ היו עוברות בדרך זו העגלות הבאות מזכרון־יעקב ומחדרה בשביל לקצר את דרכן. פעם נסענו, אנכי וחברי, מחדרה ובצהרים הגענו עד הבצות. בהיותנו עסוקים בשיחתנו לא הבטנו אל אשר לפנינו ולא מצאנו את המעבר התמידי ונאמר לעבור במקום אחר, ותטבע עגלתנו בבוץ עד לראשי האופנים ואחד מסוסי – “מלמד” היינו קוראים לו ־ התעבר בנו ויעמוד במקומו ויעצור גם את חברו, את הסוס השני; הבוץ דבק אל האופנים והעגלה כמו רותקה בכבלי ברזל. אז השלכנו מעלינו את בגדינו ונרד אל הביצה, וארבע שעות רצופות עמדנו בה עירומים, ובידינו ובעזרת הקרשים אשר לעגלה הסירונו את הבוץ מעל העגלה, נקינו מעט את המקום, עד כי הספיקו הסוסים להחליף כח ולהוציאנו אל המרחב. מהעבר השני ישבו ערבים אחדים וילעגו לנו ויבקשו, כי נתן להם “מג’ידי” ויוציאו את העגלה, אבל אנחנו חפצנו להראות להם, כי נוכל לצאת מן המצר בלי עזרתם.

אמנם ארבע השעות האלה לא עברו עלינו בלי תוצאות: כאשר באנו ליפו, חלינו גם שנינו בקדחת. “ההייתי מוכשר גם עתה לשבת ארבע שעות רצופות בבצה?” – עוברת מחשבה בלבי – ואנחנו נוסעים הלאה. הנה אדמת כפר־סבא. אדמה זו קנו אנשים מרוסיה בשנות התשעים ולא הספיקו לגמור את קניתם ותעבור לרשות יק"א. האדמה עודה עזובה, ורק שני אוהלים עשויים קרשים ומכוסים רעפים אדומים מוכיחים כי יד “אירופה” היתה בזה.

מימיננו מתנשאים הרי יהודה, אשר אינם נראים יפה בלילה. ממקומות שונים בתוך ההרים עולות להבות אש – יושבי ההר מבעירים גחלים או שורפים סיד. ואורות הכפרים, הבנויים במורדי ההרים, עולים ויורדים, נדלקים וכבים.

ומנוחת הלילה שׂוררת בכל תקפה. רק לעתים רחוקות ישמע קול צלצול הפעמונים הקטנים אשר לגמלים; איזו אורחה קטנה, שנתאחרה בדרך, ממהרת למחוז חפצה הקרוב. והערבי הרוכב על הגמל מזמר בקול ממושך ומעציב איזו מלה בודדה מתוך שיר חביב או ממחשבתו המעיקה על מוחו.

באים אנחנו אל “נביא סימון”. הערבים מאמינים, כי במקום הזה נמצא קברו של שמעון בן יעקב (הערבים מראים במקומות שונים את קבריהם של בני יעקב). על יד בנין הקבר הרעוע וההרוס עומדת תאנה גדולה ורבת־ענפים אשר בצלה יכולים לשבת עשרות אנשים.

הסוסים עומדים לנוח פה מעט.

ב“ימי הרעש” היתה פה, תחת עץ מצל זה, “תחנה” רועשת והומיה. אורחים שונים: דליגטים, קונים, פועלים, סרסרים וסתם יהודים היו עוברים בדרך הזה לגליל התחתון ולגליל העליון ובאים בחזרה. אלה נוסעים מיפו ואלה באים מחיפה. ובכל פעם אפשר היה למצוא כאן מספר הגון של עגלות. ובמקומות שונים ישבו האורחים לנוח: אלה בודדים וגלמודים ואלה בחבורות ולהקות; אלה מספרים בקול ואלה מתלחשים; ואיש לחברו, וחבורה לרעותה מביטים בחשד, בפחד ובמורא. “דליגט” אחד מכסה מחברו את מטרתו, וקונה אחד מסתיר את קניתו מאחיו… וכמה דברי שקר נשמעו כאן; וכמה קנאה, וכמה שׂנאה היו בזה; וכמה מעשי רמאות נעשו פה תחת צלו של העץ הזקן הזה! לו יכול הדומם הזה לפתוח פעם את פיו ולספר מכל אשר ראו עיניו ומכל אשר שמעו אזניו “בימים ההם”, מה רבים היו דבריו ומה מלבבים היו ספוריו – אם אמנם לא לכבוד היו יכולים להחשב לנו… לנו, “הבונים”.

ולא לכבוד יהיה לאלה הבונים, כי תפנה ימין ושׂמאל, כי תביט ימה ומזרחה ותראה ותוָכח כי כל הככר הזאת, כל העמקים המשׂתרעים מזרחה עד להרי אפרים וכל הגבעות העוברות מערבה עד הים, כל אלה לא לנו הם, לא חלק בהם לישראל ולא נחלה ליעקב – והאדמה מה טובה היא פה, והאויר מה צח ומה מבריא!…

הסוסים מתנהלים בדרכם לאטם. אנכי עיפתי מעט – ועיפתי מן המחשבות המעציבות, המעיקות על לבי, יותר מאשר עיפתי מטלטול הדרך. רגשות עצב מתעוררים ומתקוממים מתוך עומק הנפש, וכאב הלב הולך וגדול.  

אחרי חצות הלילה באנו אל ה“חַן” – מין תחנה באמצע הדרך. העגלה נשארה בחוץ ואנכי נכנסתי אל הבית. החדר הגדול מואר באור כהה של מנורת נפט המעלה אד של קיטור. הרצפה מלאה רפש והכתלים מכוסים קורי עכביש.

יצאתי החוצה ואשכב לישון מעט בעגלה.


 

3

הקיצותי משנתי. האויר צח וקר מעט. השמים מכוסים כמו אד קל. השחר עומד במורד השמים מזרחה. אורו יקטן פעם, ופעם יגדל, כאורו של מגדלור. כל יתר הכוכבים הולכים ואוספים את נגהם, הולכים וכבים. קץ־השמים הנושק את ההרים מואר מעט. ירדתי מעל העגלה. העגלון עושׂה אצל הסוסים הנוחרים בחזקה ובועטים בפרסותיהם. הכפר הקטן קַלַנְסַוֶה, אשר מאחורי ה“חן” מתעורר לחיים. הנה איש ערבי הולך אל הבאר ונוהג לפניו פרות רזות אחדות; הנה אשה ערביה, כולה עטופה לבנים, הולכת בצואר נטוי וכד מים על ראשה; בצעדי און היא צועדת ועולה מן הבאר אל גבעת הכפר. מבין הדורה, אשר ראשיה כבר קצוצים, הולכים ועוברים עגלים וכבשׂים. הרועה הקטן, הלבוש קרעים, מתנהל בעצלתים אחריהם ומכה באצבעותיו על חלילו מבלי להוציא ממנו כל קול.

“יעלה!” קורא העגלון לעצמו, אנחנו יושבים בעגלה ונוסעים הלאה. האור הולך הלוך וגדול, השמים הופכים תכלת־לבן. פאת מזרח הולכת ומאדימה יותר ויותר, ואור השחר הולך וכהה, הבוקר יורש את מקום הלילה.

הדרך העוברת במישור, המשתרע עד להרי אפרים. האדמה אדמת זריעה שחורה ושמנה וכולה מכוסה דורה, אשר ראשיה כבר נכרתו. לשׂמאל, אל עבר הים, משׂתרעות גבעות חול וחמרה, אשר רובן אינן זרועות, וביניהן עוברות בדרך־עקלתון ערוגות יפות של שומשומין ואבטיחים.  

השמש עולה מאחורי ההרים בבת אחת. והאויר נהפך פתאום, כמו ביד קוסם, ויהי חם וקשה. אין אף תנועה קלה באויר, הכל כמו מת תחת מכת קרני השמש הלוהטות. השלכתי מעלי את מעילי החם אשר לבשתי בלילה, השלכתי גם את בגדי ונשארתי יושב בכתנתי לבדה. הסוסים הולכים ורצים לאטם, וזה הרתום בתוֶך – סוס עבה ושמן – עורו מכוסה אגלי זעה ומבין רגליו נראה כמו קצף של בורית.

“חם!” אומר לי העגלון, ואני מסכים לו בתנועת ראש קלה. עצל אני לדבר, ונדמה לי כי כל היקום מסכים בעצלתים, כי חם.

ועוברים אנחנו הלוך ועבור. לימיננו נראה הכפר הגדול – קאקון, ולקראתנו באה עגלה מזכרון ההולכת ליפו, והיא מלאה יהודים ספרדים הבאים מחיפה.

– ההולכים אנחנו לחדרה או לזכרון־יעקב? – שואלני העגלון והעגלה עמדה בפרשת הדרכים.

– לחדרה, לחדרה!… קורא אני בכל עוז ועצלותי כמו סרה ממני בבת אחת.

“חדרה”… המלה הזאת מצלצלת באזני והיא מלאה איזה קסם. המלה הקצרה הזאת מלאה בשבילי תוכן עשיר, תוכן עמוק. ואנכי כמו מתרונן, מתעודד ומרגיש בי איזו התעוררות נפשית עמוקה.

– אבל על יד הבצות אעזבך ואפנה לי אל כפר הצ’רקסים, כי הלא אין דרכי עוברת לחדרה, – מוסיף העגלון, שאינו רוצה ללכת דרך חדרה.

– ארד, ארד!

“כן, ארד – חושב אנכי בלבי – ארד ואעבור ברגל את כל המקומות ההם, הקשורים בזכרוני עם כמה מעשׂים ומאורעות, שכבר עברו עליהם עדן ועדנים”.

הדרך הגדולה, העוברת זכרונה, נשארה מימין ואנו אוחזים את דרכנו לשׂמאל בדרך הצדדית, העולה לחדרה. מפאת הים מתחיל רוח קל לנשוב, רוח מלא לחות, וקשי החום הלוהט הולך ורפה. לשׂמאל מתחילות גבעות החול אשר על שפת הים והסבכים המכסים אותן. אנכי כולי – ראיה. הנני מזין את כל חושי לראות ולהביט קדימה, פן יאבד ממני חלילה הרגע הראשון, עת אשר תופיע לפני חדרה… ואנו עולים בגבעה ויורדים, יורדים ועולים.

והנה העץ הערירי והגלמוד, העומד לבדו בין שתי גבעות; יודע אני היטב את “מכירי” זה, העושה את כל חייו בבדידות נוראה; בכל פעם, מדי עברי עליו, תתעורר מחשבת עצב במוחי, ולא אחת ושתים שאלתי את נפשי: בודד זה מה לו ומי לו פה, יד מי נטעה אותו פה ובהשגחת מי חי וַיגדל? אבל לערער הזה תעודה גדולה בחיים: הוא מגיד לנו, כי מאחורי הגבעה השניה תראה לנו חדרה…

ואמנם עולים אנו אל הגבעה, ומצפונית־מערבית תתגלה לנגד עינינו שוב גבעה נשׂאה, כולה כסויה יער עצי אקליפטוס, ומבין לעצים נראים פה ושם בתים לבנים… במורד הגבעה צפונה מתבלט בנין שחור גדול ומרובע – זה הוא ה“חן” המפורסם, ושדרות עצי אקליפטוס עוברות בשורות אחדות מצפון מזרחה, ממזרח דרומה ומדרום מערבה.

זו היא חדרה ואלה הן שורות העצים העוברות על גבול אדמתה.

העגלה יורדת במהירות מעל הגבעה. מבטי אינו סר אף רגע מעל הדברים המתגלים לעיני: כל גבעה שהנני רואה, כל שביל, כל בנין וכל חורבה מעוררים בי זכרונות, זכרונות וזכרונות. העגלה מתפתלת בין הבצות בלי דרך, והמושבה – פעם תראה לעיני ופעם תסתתר.

– “פה תרד, אדוני, ואנכי אעבור הלאה”. – הנני יורד וצועד בצעדים מהירים לחדרה.


 

4

ועוד פעם צועדות רגלי על אדמת חדרה. שלש עשרה שנה עברו מאז דרכו רגלי בפעם הראשונה על האדמה הזאת. ואז הייתי כמעט נער… נער עם לב מלא רגשות קודש, עם מוח מלא תקוות נפרזות על הגאולה ועל התחיה. וכמה מים עברו במשך השנים האלה, כמה מעשים נעשו ובטלו, כמה תקוות נולדו ומתו וכמה פעמים הוספתי לדרוך אחרי כן במקום הזה, בזמנים שונים ובמצבים שונים.

וים של זכרונות קם ומתעורר בקרבי. נדמה לי, כי הזכרונות הללו כמו עולים וצומחים מתוך האדמה, עולים וסובבים אותי, עולים ודוחקים אותי וממלאים את כל חלל העולם ואת כל חלל נפשי פנימה.

ואנכי צועד הלאה, הלאה, ועיני כמו נדבקות לכל דבר חדש הנראה להן.

הנה לשׂמאלי הגבעה… גבעה נומר 3.

וכמו חי עומד לפני לילה אחד, שהיה לפני 13 שנה.

הימים היו ימי קיץ. לא יצאו עוד שבועות אחדים מיום בואי לחדרה. מספר המתישבים לא היה עוד גדול. אחדים מהם היו בחַן הגדול ואחדים בסוכות, כולנו עודנו מלאים רגשות יום־טוב, רגשות הידועים רק למתישבים חדשים באיזה מקום חדש בארץ־ישראל. אנחנו כולנו הרגשנו את עצמנו כחתנים, וכלתנו האחת – חדרה – נתנה אושר ללבות כולנו. והאושר הזה, הנותן, מצד אחד, את הרגעים הנעימים בחיים – נותן, מצד שני, דאגה עמוקה: איך לעשות למאושרה את זו נותנת האושר?…

ובעוד אנו מתהלכים כחתנים על הגבעות ובתוך העמקים שלנו, ואותו האסון, שהפך את שׂמחתנו למעצבה, כבר התגנב ויעמוד אחר כתלנו.

ובלילה אחד העירוני משנתי…

"ל. מת!… "

איך מת? מי מת? למה מת? אמנם היה ל. איש חלש, אבל בחדרה, במושבה החדשה, בימים הראשונים – למות? איך ולמה?!

ואנכי מתנהל בברכים כושלות מסוכתנו, שעמדה רחוק מכל יתר הסוכות, ולבי מלא רגשות כהים ומוחי נדחק פתאום תחת איזה נטל משא וכולו מחוק.

בא אני אל סוכת ל. והיא מלאה מפה אל פה אנשים, רובם צעירים. על פני כולם שפוך פחד פתאום, על פני כולם הנני קורא אותם הרגשות ההומים בלבי וכולם כמוני מדוכאים…

"רק אתמול לפנות ערב חלה, נפל למשכב ועתה איננו… " – מספר האחד.

“הוא היה חולה כל הימים, לב חלש, ולבו לא יכול לעמוד בפני ההתקפה הראשונה של הקדחת”, – מבאר השני. ואנכי מעודי לא ראיתי מת. זאת היתה לי הפעם הראשונה לראות פנים אל פנים אותו השבט הנורא של הטבע… ואיפה? – בחדרה! ומתי? בימי ירח הדבש שלנו!

… ושנים, שלשה מזקני המושבה כבר “מתעסקים” בו, כבר “עורכים” אותו לדרכו הרחוקה. רק מבט אחד אני מעיף על הפנים הכהים־כתומים, על הידים הרזות המורמות למעלה ונופלות למטה כמשא כבד – ורטט עובר בכל אברי. כל עצמותי מתחילות לרעוד, קור וחום ממלאים את כל קרבי חליפות. מת למחצה הנני, מכל הנעשה סביבי הנני רואה רק חלקים ומכל המדובר סביבי הנני שומע רק קטעים.

– משה, קח מעדר ובוא עמנו… – שומע אני קול מאחורי.

לוקח אני את המעדר שמושיטים לי והנני הולך. הולכים אנחנו ששה ביחד ובעוד רגעים אחדים אנו באים אל הגבעה, הנקראת במפת המושבה נומר 3.

– פה נחצוב לו קבר… – שומע אני קול מאחורי.

הנני מרים את מעדרי וחוצב, הנני מכה בכל כחי על האדמה היבשה ומשליך את הרגבים הקטנים היבשים הלאה… “למה אנו עושׂים ככה?” מתעוררת שאלה בלבי ואיני מוצא לה מענה.

זמן רב חפרנו, אחרי כן באו אחרים ויקחו את המעדרים מידינו ויחפרו הם. ואנכי יושב על הקרקע ומביט ומתבונן אל עבודתם.

אחרי כן באים רבים, אחדים מחזיקים פנסים בידיהם, אחדים נושאים את המת על מטת עץ.

והכל נדחקים מסביב לחופרים.

איזה קול של בכיה בודדה, עגומה ורצוצה, נשמע לי.

יותר אינני זוכר דבר; כל התמונה, העומדת כמו חיה לפני, פוסקת באמצע במקום הזה, מבלי להשאיר עוד כל שיור זכרון בלבי, ואיני זוכר כלל איך כלתה הקבורה הראשונה הזאת ואיך שבנו הביתה. זוכר הנני רק זאת, כי ביום השני אחרי מותו של ל. חליתי במחלת הקדחת… זאת היתה לי הקדחת הראשונה בחדרה.

ועתה הנני הולך ומתקרב אל אותו המקום, איזה כח נעלם דוחפני הלאה, הלאה… אבל פתאם מתחיל לבי נוקפני…

ואנכי סר הצדה ופוסע הלאה פסיעות גסות…


 

5

הנני נכנס לבין עצי האקליפטוס, אשר במורד הר המושבה מזרחה. פה בין העצים בנויים בתי עץ קטנים אחדים וערביות יושבות אצלם על הקרקע ומנקות חטים. פה ישבו לפנים הגרים, אשר מעל גדות הווֹלגה באו אל בצות חדרה. רבים חשבו, כי אלה האכרים “מלידה” יתרגלו על נקלה לאוירה של חדרה, אבל גם הם עזבו את המקום וילכו גלילה. שם התחילו לפני שנתים חיים חדשים. ועתה יושבים בבתים האלה “חרתי” המושבה.

הנני עובר את חורשת האקליפטוס ונכנס אל הרחוב…

הרחוב משתרע מצפון לדרום ועולה ויורד בגבעה; בקצהו הצפוני נשקף החן ובקצהו הדרומי – הכרמים. ברחוב אין איש ורק נוצות בודדות עפות פה ושם… הנני מביט מסביבי: פה ביתו של וו., פה צריכים להיות אנשים, אבל הבית סגור. הנה פה ביתו של ב., אחד מעשירי חדרה שבנה בית גדול, חצר רחבה, ויטע כרמים גדולים וימת… אלמנתו ובניו הלכו לחוץ־לארץ. ביתו עומד ריק ושומם. ומביתו של ב. ולמטה דרומה עומדים בתים שמלאכתם לא נגמרה, וחורי החלונות מביטים אליך באיזה מבט איום ונורא…

בקצה הרחוב צפונה מתהלכים אנשים אחדים; שם בבתים מסביב לחן דרים רק מעטים, אינני הולך שמה, הנני פונה דרומה ומבטי נופל על בית גדול ויפה, ארוך ורחב; הבית עומד על “גבעתי”.

כמעט שאני רץ דרומה, עוד רגע ורגלי כבר עומדות שם.

על הגבעה הזאת היתה סוכתי, על הגבעה הזאת עשיתי את ימי הראשונים בחדרה.

… אז לא היו פה לא בתים ולא כרמים, לא חצרות ולא אקליפטוס. ריק, ריק היה כל המקום הזה ואיזה רוחב היה בזה, ואיזה חופש בלתי מוגבל היה בזה. רק ירחים אחדים ישבתי פה, אבל כמה עבר על נפשי במשך הימים המעטים האלה! ומה נקשרה נפשי אל הגבעה הזו ומה אהבתיה! אין לי פנה בארץ־ישראל כמו פינתי זאת, שנתנה לי יסורים רבים כל־כך והרבה יאוש! ומה מתעב אנכי עתה את הבית הגדול הזה ומה מתעב אנכי את כל הבנינים והחצרות הללו! הם השחיתו את פני הגבעה, גזלו ממנה את יפיה ואת הדרה, את רחבה ואת חרותה!

… וזמן רב אני עומד בזה, עומד ומביט, עומד וחושב, חוכר… הנני שוכח את כל אשר מסביבי וכולי שקוע בזכרונותי… ובזכרוני הנני רואה את המקום הזה בעוד יפיו הפראי לו: הגבעה עודה ריקה, שוממה, רחבה וחפשית וחוג השמים סביבה מה רחב, מה גדול וכביר!…

מזרחה משׂתרעת השפלה עד להרי אפרים והשמים נופלים רחוק רחוק אל לב ההרים… דרומה משתרעת שפלת ועד־אל־חור עד לאין קץ, ממערב עמק חדרה, הר החול – “הר הזהב” קראנו לו – והים… מרחב גדול של מים, והמים שוקטים כל־כך, נוצצים כל־כך בכל יפים וזהרם… ומצפון – הרי שומרון…

והזכרונות עולים מים הנשיה…

לילה. אנחנו יושבים כולנו בחוץ מסביב לשולחן התה. אצלנו אנשים רבים מבני המושבה ואורחים מיפו. הימים ימי חדרה הראשונים. הכל חיים, הכל שמחים ועליזים, הכל מלאים תקוה ואמונה. והלילה מה נהדר. הלבנה איננה, אבל השמים טהורים וזכים וכמעט מאירים, רבבות הכוכבים נותנים אור וזוהר. האויר טוב, קר מעט וצח; רוח קל, קל מאד בא מדרומית־מערבית; כל הסביבה, הרחבה לאין קץ, מלאת צללים – צללי קסם נפלא, הנוסך עליך שכרון. וקול הדברים של הנאספים, הצחוק והקריאות מצלצלים בכל הככר, והסביבה השקטה והנרדמת כמו מתעוררת וכמו מתבוננת אל אלה החדשים, שבאו להפריע את מנוחתה…

והחדשים מדברים ומתוַכחים, מתוַכחים ומנבאים…

האחד רואה את חדרה בבנינה והיא אחד המרכזים במדינתנו החדשה, אחת מערי החוף המצוינות ביותר. וחדרה “ההיא” משׂתרעת מגבולה המזרחי עד לחוף הים… בחוף נמל גדול, המלא תנועה וחיים, המקבל בזרועות פתוחות את אניות המסחר של כל העולם, ושם על “הר הזהב” התיאטרון העירוני, האוניברסיטה, הביבליותיקה העממית והמוזיאום… וזה חולם על הסדרים החברתיים של הארץ הישנה־החדשה: את פתרון השאלה הכלכלית והצבורית תתן רק היא, את שלום הרכוש והעבודה תתן רק היא…

האחת חולמת על פתרון שאלת הנשים: האשה העבריה בת ארץ העברים, היא תרים את דגל החופש, את דגל השויון של כל הברואים בצלם האדם.

ועוד אחד מנבא על הדור העברי החדש, הדור שיאחד את מוסר היהדות עם עיקרי תורתה של ההשכלה האירופית בצורה עברית מקורית… על התורה החדשה שתצא מציון.

חלומות, חלומות, חלומות… תקוות, תקוות ותקוות…

וכמה אמונה היתה אז בהוה וכמה תקוה אל העתיד!

ויש אשר בולמוס הוכוח יאחד את כולנו והוכוח הולך ועובר עד לקיצוניות… והמתוַכחים קופצים ממקומותיהם וצועקים… והצעקות מחרידות את כל היקום הישן וקול הד הצעקות נשמע מרחוק מתוך הרי אפרים… וכל הארץ כמו מתעוררת לקול הקריאות האלה… וגם השועל המחבל הפראי, האוחז את דרכו מתוך ההרים אל הקצה, עומד רגע ומפנה את ראשו אל להקת הזרים ההומים: מה הביאם הנה?


 

6

… תמונה עוברת ותמונה באה.

לפנות ערב, אנכי ואחי באים רוכבים על סוסים מן הים. מרחוק ראינו איזו מהומה במושבה, לבנו מנבא לנו דבר רע. אנו דופקים את סוסינו וממהרים אל המושבה, והתמונה, אשר נגלתה לעינינו, נוראה היתה: אנשי חיל מזוינים עוברים במושבה ומהרסים סוכות, מהדסים יסודות הבתים שהחילונו לבנות… ואחריהם רצים ערבים, ערביות וילדים צועקים וצוהלים…

ובמושבה מהומה ומבוכה, הפנים מלאים פחד, צער, בכי והתאוננות. סוכות אחדות הרוסות וחפציהן מושלכים החוצה.  

– מה זאת? למה?

– “רמונו… לא היו רשיונות לבניה, מה שבנינו עשׂינו באיסור”…

ובסוכתנו לא שלחו יד, אחותי עשׂתה את עצמה חולה ותשכב במטה ואנשי החיל לא העזו לבוא לחדר אשה… ובלילה ההוא ישבנו עוד פעם בחוץ על יד השולחן, ישבנו ושתקנו… כולנו מדוכאים ונגועים ממקרי היום וכל אחד מרגיש איזה רגש קשה וכבד בעומק לבו.

בא ח–ן. הוא הולך עתה לחיפה. הוא לא היה בשעת מעשה – והוא מנחם, הוא מבטיח כי רק מקרה הוא, כי רק שגיאה היא והרשעים יענשו כפלים…

… ועוד פעם לילה, בחוץ סופה וסערה וגשם עז יורד ארצה: הגשם הראשון. הגשם מצאנו יושבים בסוכות, ההבטחות לא נתמלאו – בתים לא נתנו לנו לבנות. נשארנו בסוכות. כל היום עבדנו, אבל לא הספקנו להעביר את חפצינו הרבים ואת העצים אל החן ונשאר ללון בסוכה, וגם אחותי עמנו. והגשם יורד בסוכה כמעט כמו בחוץ. אנו עומדים כולנו רועדים מקור ורטובים ממטר, ובחצי הלילה אחזה קדחת באחותי… ותשכב במטה. ועל המטה מלמעלה שמנו קרשים, ואת הקרשים כסינו במחצלות, – גג עשׂינו לה, כי לא יבואו המים אליה… והיא סובלת מאד, חומה הולך וגדול, היא מתהפכת מצד אל צד ומפרפרת לרגעים… כי נשמע אנחותיה – נרגע, וכי תחדלנה האנחות – אנו מביטים בדאגה אל מתחת למחצלת: אם נשמעת נשימתה?…

ובחוץ הומה הרוח. אנכי שומר על העצים ועל הסוסים. הרובה על שכמי ומקל־חובלים בידי. השומרים הזהירוני לבלתי השאיר הלילה את הסוסים אצלנו, כי אם להביאם אל החן; אבל אנו בטוחים בכחותינו. החושך גדול וכבד עד מאד: כי אעבור צעדים אחדים מן הסוכה, לא אראנה עוד.

והסביבה כולה מלאה רעדה וחרדה: השועלים בוכים וצועקים בבצה, הכלבים נובחים נביחה משונה, כמו מלאה פחד ומורא, והיריות התכופות של השומרים מזעזעות את האויר…

כלבי הקטן, הרטוב כולו, מתחבא בין רגלי ומתלבט הנה והנה, הסוסים נוחרים ומצלצלים בכבלי הברזל אשר ברגליהם.

והברקים בוקעים לרגעים את השמים וקול הרעמים מחריד את כל היקום; יש אשר נדמה לי, כי האדמה תרעד תחת רגלי.

אחי יצא לקבל עליו את השמירה, ואני בא אל הסוכה. מתוך המחצלת נשמעות אנחות החולה וקול דבריה מתוך החום, קול דק וחלש… יש אשר היא קוראת לאמה, היושבת שם הרחק מעבר לימים ומזהירתה פן תחלה בקדחת, ויש אשר היא קוראת לאביה כי יבוא לבנות, לנטוע, לעשות… ויש אשר פתאום נשמע שיר עממי בשפה האוקרינית, השׂפה החביבה על אחותי…

אנו מתאמצים להרגיע את רוחה, אבל גם רוחנו רחוק מאד ממרגוע; בתים לא בנינו, החורף בא ועלינו לעבור אל ה“חן” המתועב, והמחלות מתגברות בחדרה – כבר מתו עשרה אנשים בקדחת, ובדמשק פרצה החולירע ויפו עומדת לשׂים עלינו הסגר, ומשם, מבית הורינו, כותבים כי נשוב, כי נעזוב הכל ונבוא…

ובית הורי עומד כמו חי לעיני, ורואה אנכי את העצבון הנורא השורר שם ואת הדאגה לשלום ה“משוגעים” אשר הלכו “שמה”…

ותמונה קורעת את כל לבי עומדת לנגד עיני:

אמי שוכבת על סף הבית ומזהירה, כי רק אם אעבור על גופה, אצא מביתה… ואנכי עברתי…

ואבי מלוה אותי אל התחנה, והוא איננו מדבר דבר, ורק עיניו נוזלות דמעות בלי הפוגות – קשה, הוי מה קשה!

קול יריה מאחורי סוכתנו מעורר אותי. הנני רץ החוצה, אחי הולך לקראתי ומספר בבהלה, כי שמע קול צעדי איש אצל הסוסים ואחרי כן על העצים, על כן ירה…

ואנו סובבים שנינו את הסוכה מכל עבריה, אנו בודקים בעצים ועל יד הסוסים ואין אנו מוצאים דבר. רק כלבנו מתפרץ אל עבר החפירות, העוברות מצפון לסוכתנו, ונובח כמתיאש…


 

7

בפנת הרחוב, העובר ממזרח למערב, ביתו של בן־יהודה. חצר גדולה, ארוות ואסמים ובית־עץ קטן. בחצר שתי עגלות וכלי עבודה שונים: מכונת קצירה, מחרשות גדולות ועוד ועוד. זה הוא אחד האכרים החרוצים ביותר בחדרה ואחד מן היותר חרוצים בכל המושבות. זה הוא אחד מאלה המעטים, אשר עשו את רכושם רק בעמלם, והוא חי רק על הפלחה; את הנטיעות אינו סובל. האיש הזה יושב בחדרה מיום הוסדה, ואף פעם אחת לא עזבה, גם בשנים הרעות ביותר, ואף פעם אחת לא חלה. ומלבב מאד האיש הזה ומצוין במעשיו ובהליכותיו. גבה קומה, רחב כתפים, בעל פנים עגולים ושמנים, ותמיד הוא שותק ותמיד הוא עובד ועוסק. ובקרב האיש רחב־הכתפים הזה לב רגש ונפש נדיבה. כבן שלשים וחמש שנים הוא ואשה לא לקח. אחיות צעירות לו, ועליו לדאוג כי תהיינה כולן לאיש, ורק אז ידאג לנפשו. ועובד הוא ומשׂתכר ומכלכל את ביתו ונותן את אחיותיו לאנשים. ומשפחתו הגדולה סבלה לא מעט, אחדים מתו בחדרה ואחדים נסעו לארצות רחוקות לבקש “עושר”, ותשארנה הנשים, וישארו החלשים וכל דאגותיהם עליו. והוא שותק ועמל, עמל ושותק… ומתחת לקליפה חיצונית עבה וקשה זו – לא רק לב טוב כי אם גם נשמה יתרה… רגשותיו מוקדשים לארצו, לחדרתו ולתנועתנו הלאומית; ועושה הוא את עבודתו בארץ – לעתידות, לא בהיסח הדעת, כי אם בכונה ובמחשבה תחלה.

אוהב אנכי את השתקן הזה, וכי אבוא לחדרה, אבקש לראותו. אמנם לא על נקלה תוציא מלים מפיו, ואולם הדברים המעטים אשר ידבר יתנו לך מושׂג מלא על אודות כל הענינים.

את בן־יהודה לא מצאתי בביתו, ומפנים החדר נשמעו לי אנחות אשה חולה. מהרתי לשוב על עקב בואי – ואלך הלאה.

ירדתי מעל הגבעה הפונה מערבה ואעבור במורד הרחוב, ועיני נופלות פתאום על הבקעה הקטנה אשר מתחת לבתים משמאל, ותמונה מתנשׂאת מתהום הנשיה ועומדת לקראתי.

המקום הזה עודו ריק? סבכים פראים מכסים את פניו… ומגבעת גבר, מגבעת קש מתגוללת על הקרקע, והרוח מנשׂא ומטלטל אותה מסבך אל סבך; פעם תאחז באחד הסבכים ותשאר דבוקה אליו ופעם ירימנה הרוח ותעוף הלאה…

והמגבעת הזאת שיכת לו, למנדיל טרקן…

מנדיל טרקן זה היה איש פשוט, “בעל־בית” רגיל, ירא שמים וחרד לדברי אדני. ויבוא האיש הזה לפלשתינה ויקן לו נחלה בחדרה, ועד אשר תבנה המושבה נשאר לעבוד בראשון־לציון כשכיר יום.

מיום שקנה מנדיל את חלקתו בחדרה דבקה נפשו לאהבה בה. ואהבתו האפלטונית לחלקת האדמה, אשר מימיו לא ראה אותה, היתה מיוחדת במינה. באיזו הנאה משונה היה אומר “אדמתי”, “חלקתי”, “מושבתי”… ומדי דברו את המלים האלה, היה משתפך אושר עולמים על כל פניו. ואיך היה חולם על ביתו, על כרמו ועל בהמותיו לעתיד לבוא! – אחרי העבודה הקשה ביום – העבודה בשׂדה היתה מיגעת אותו מאד – היה בא “בעל־הבית” ירא שמים זה אלי, אל הנער האפיקורוס, ויושב ומדבר עמי שעות רצופות ושופך לפני את שׂיחו הנעים, את חלומותיו המתוקים על החיים העתידים בחדרה…

וכשנפוצו השמועות, כי קדחת קשה מצויה בחדרה, ואנשים חולים בה ואנשים מתים בה, נבהל בראשונה ר' מנדל זה, אבל אחרי כן החל להכחיש את כל הדברים האלה באיזו עקשנות בלתי רגילה:

– שקר הדבר, – היה אומר, – לא מחלות בחדרה ולא קדחת בחדרה, הכל שקר ודבה.

– והמתים מה מוכיחים, ר' מנדל? – היו שואלים אותו.

– המתים? רק מקרה הוא, מקרה ולא יותר…

ובעצם התגברות המחלות בא ר' מנדיל לחדרה, כדי להראות וכדי להוכיח למעשה, כי שלום בחדרה ואין לחשוש. ויסר ר' מנדיל אל סוכתנו וילן אצלי הלילה, וכמשוגע היה בערב ההוא וכמו מוכה רוב אושר. הוא רץ בין כל הסוכות ובקש מאת האנשים להראות לו את חלקתו, את אדמתו. וכשאמרו לו כי הגבולים טרם הוצבו והאדמה טרם נחלקה, לא רצה להבין זאת, ובקול אחד דרש: "אדמתי בחדרה היא, הראו לי את אדמתי, רוצה אנכי לראות את חלקתי!… " ולפני התחנן כילד: "משה, רוצה אנכי לראותה… " כאילו הרגיש האומלל שלא יוסיף לראות את שאהבה נפשו. הראיתי לו את המקום בו עתיד הוא לקבל את חלקתו והוא נפל מלוא קומתו על פני האדמה וינשקנה…

בערב ההוא ולמחרתו לא אכל אלא ביצים קשות. בבשר לא נגעה ידו, הוא לא האמין בכשרותו של ה“שוחט” שלנו. וכעבור יום חלה ר' מנדיל במחלת קדחת אנושה בלתי רגילה. בשעות הראשונות לעג לכולנו ואמר, כי לא קדחת היא זו כי אם איזה מקרה, ויתאמץ לקום וללכת, אבל כחותיו הלכו ועזבו אותו… הקדחת התגברה ואנו היינו מוכרחים לשלחו ליפו, ובדרך, בעגלתו גוע וימת… מלתו האחרונה היתה: “חדרה”.

… ויהי כי עברו חדשים אחדים אחרי שעזבנו כולנו את חדרה מפחד המחלות, ואבוא לראות את המושבה. תיכף מהרתי אל “גבעתי”, ואחרי שעמדתי עליה שעות אחדות שבתי אל החן, ובעברי על יד הבקעה במורד הגבעה, והנה מגבעתו של ר' מנדיל, מגבעת־הקש שלו, אשר בה היה עובד ואשר בה בא לחדרה, מתגוללת בין הסבכים והרוח נושׂא ומטלטל אותה ממקום למקום. רושם נורא ומדכא עשׂתה עלי המגבעת העזובה הזאת. כמה עצבות היה בה, כמה טרגדיה עמוקה; מה שלא זכה ר' מנדיל זכתה מגבעתו – לחיות על אדמת חדרה…


המלצות קוראים
תגיות