רקע
משה סמילנסקי
ו. יום הרצל ברחובות
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

 

1

זה היה בשנת תרנ"ט…

תקופה חדשה היתה זו לנו, לבני־הישוב. שמועות מקוטעות רחפו באויר, כי הנדיב יבוא לעשׂות את המושבות חשבון אחרון… הללו שׂמחים והללו מתעצבים. הללו אומרים: יבוא הקץ, יתבררו הדברים – מות או חיים! והללו אומרים: עוד לא הגיעה השעה, עוד הילד בחתוליו… ועוד שמועות חדשות באות: הנדיב מוסר את המושבות ל“חברה” חדשה, אלו אומרים: – ליק“א ומתרגזים ושואלים: באיזו רשות? מבלי לשאול את פינו? ואלו אומרים: לחברה חדשה, שתוָסד מכל ה”חובבים" שבעולם… ועוד אומרים… – אולם מה לא אמרו אז?!

ואנחנו הצעירים – יותר ממה שמטרידים אותנו שׂיחות הבריות והשמועות הקלוטות מהאויר – מטרידנו היתוש שבלבנו. הוא נוקב עמוק, עמוק עד התהום… ובתוך התהום מתהוה איזו ריקניות והיא עולה למעלה וכובשת את הלב שעודנו תוסס, את המוח שעודנו חולם… “נדיב – לא נדיב”, “קץ – לא קץ” – מה לנו בכל אלה? הכזאת בקשה נפשנו?… מה היא מבקשת אותה הנפש העלובה, לא ידענו בעצמנו. אבל זאת ידענו: צר לה המקום בתוך ד' האמות של “מקל הענבים”, של “מכתב מפריס”, של “נרגנות הפקידות והזקנים”… ויאוש שחור פורש את כנפיו לבלע את הקודש שבנו…

בחוץ־לארץ כבר ידעו את הרצל. הציונות החדשה כבר הלכה הלוך וכבוש את הלבבות. אנחנו עוד לא ידענו את הרצל. הציונות עוד היתה חשודה בעינינו.

פקידות הנדיב מצד אחד, חובבי־ציון שביפו מצד שני – אלה תרתי דפליגי – כאילו השלימו ביניהם בהתנגדותם לציונות. הפקידים אסרו את מכירת השקלים במושבות, הרופא המשכיל שבראשון־לציון כתב ונאם על הסכנה הכרוכה בציונות הרשמית, הרודפת אחרי פרסום: וגם החובבים שביפו – שנשמת מעשיהם היה ה“סוד”, שכל היום היו “מתלחשים” חרש – צעקו חמס על הפרסום של הציונות: האפשר? היתכן? אבדנו! אבדנו!

הצבור התיחס בשויון נפש גמור לכל הענין החדש.

אנחנו הצעירים נמשכנו אחרי הציונות בגלל יחסם השלילי של הפקידים שנואי־נפשנו אליה. ואף התנגדותם של החובבים הסודיים – שגם אותם לא אהבנו – הוסיפה בעינינו לוית חן על הציונות… ובכל זאת לא לבב אותנו החזון החדש הזה… “מדינת היהודים” לא לקחה את לבנו, החיוניות חסרה בה… ואת הקסם, שאותה בקשה נפשנו, מבלי אשר הרגשנו בעצמנו בכך, לא ראינו מרחוק… ופתאום באה המהפכה.


 

2

באחד מימי כסליו הראשונים, לפנות ערב, היה הדבר.

הגשמים טרם היו בארץ והעבודה עוד לא התחילה. אנכי וחבורת צעירים עמדנו על אם הדרך לצד עקרון ועסקנו בשיחה בטלה. פתאום ראיתי: מעל גבעת המושבה רץ אלינו נערו של ראש־הועד כחץ מקשת. ובעודנו רחוק קרא בחטיפה:

– אל אבא, מהרה, דבר נחוץ!

– מה הבהלה? – פניתי בתמיהה אל חברי.

– איזו “פוליטיקה” חדשה! – אמר אחד מן החבריא.

הימים ההם – ימי הפולמוס בין ה“זקנים” וה“צעירים” היו. בית־־הספר היה לסלע המחלוקת בינינו. וראש־הועד – חצי־צעיר, חצי־זקן – היה כמתוך בין שני הצדדים.

בעצלתים הלכתי אל הבית אשר על ראש הגבעה למול “הפעמון”.

ורק פתחתי את דלתי החדר של ראש הועד והבטתי בפניו – ואדע כי אין כאן ענין של “פוליטיקה”, כי אם “חדשה” רבת־ערך בפיו…

פניו היו חורים וכולו קדחת… הוא מהר לסגור את הדלת מאחורי, ויפנה אלי:

– הרצל ביפו!

פרץ מפיו הדבר שהעיק עליו.

– הרצל?!…

הרגשתי כי קולי נשתנה ופני חורו.

– הרי, קרא.

והיד החרדה הגישה לי מכתב:

“היום בבוקר ירדו הרצל ועמו חברי הועד־הפועל מהאניה. עוד היום ילך לראשון־לציון. לרחובות יבוא ללון”.

ככה כתב אכר מראש־פנה, שהיה בכתובים עם הרצל ויהי בין מלויו.

“הרצל ביפו! מנין? איך? מתי?”

רגילים היינו שכל “הסוד” של החובבים יתגלה בראשי־חוצות ארבעים יום לפני שהוכרזה לידתו… ופתאום: הרצל בא ליפו, ואיש לא ידע מזה לפני שעה אחת… וגם ראש־הועד, שכל ה“סודות” גלויים לפניו, לא ידע… ו“גבורה” כזו מצד איש הפרסום!

עמדתי כנדהם. מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחי…

ואיש שׂיחי רץ בחדר, אחת הנה ואחת הנה: צר לו המקום בתוך כתלי חדרו…

– היודע אתה פשר דבר?.. מבין אנכי! הרצל והנדיב עשו יד אחת… כן! מעכשיו יעבדו שכם אחד את עבודת הישוב. ממקור נאמן ידוע לי, שבעוד חודש ימים יבוא הנדיב… ועתה בא הרצל… התבין?

קומבינציה זו נראתה לי יפה!

והלב דופק בחזקה: אתחלתא דגאולה?…

וכמה פעמים כבר דפק הלב לצל של אתחלתא!

ופתאום התעוררנו שנינו כאחד:

עוד מעט יבוא הרצל… אולי הוא כבר הולך לבוא, ואנחנו טרם הכינונו מאומה!…

– זרז נא את הצעירים!

כך מתחנן אלי איש שיחי והוא קורא שנית במכתב, כאילו יבקש בו את פתרון החידות, פתרון הסערה שבלב…

בצאתי מן הבית נתקלתי בחבר הצעירים המחכים לי…

– מה “חדשו” הזקנים?

אחדים פניהם נזעמים ואחדים מלאים סקרנות.

– הרצל ביפו!

– הרצל?!…

ורואה אנכי איך הפנים נעשים מארכים ורעד קל עובר בתוך ברק העינים הצעירות, הנוצצות… והחבורה הולכת וגדולה. כזיק חשמלי עברה הידיעה במושבה. מכל צד נמשכים אנשים בודדים וחבורות; איזה צעיר, שאחר לבוא, רץ כל עוד נשמתו בו…

וכל הפנים מלאים התעוררות וכל העינים מלאות תמהון…

רוב בני המושבה עומדים על הגבעה, וראש־הועד באמצע ודמיון “הקומבינציות” שלו מתלהב ומתרחב…

– הנדיב נתן את ידו להרצל… מלא את ידו ללכת בשמו אל השׂולטן… ועכשיו הוא בא הנה ואחריו יבוא הנדיב…

אותות ה“גאולה” נראים על כל פנים…

ועוד פעם שכחנו על ה“הכנות”.

ופתאום רץ בא אל המושבה. מן הדרך העולה לראשון־לציון בא. סוסו כולו זיעה, פני הרץ חרדים ובעודנו על סוסו הושיט מכתב ליד ראש־הועד.

הוא פותח את המכתב וקורא בקול רועד:

“הרצל ילון בראשון־לציון. הפקידות ערכה לו פגישה נהדרה. בבית הד”ר יערכו לו משתה. מחר בבוקר ברחובות".

הפקידות ערכה להרצל פגישה נהדרה! משתה בבית הד"ר… זה מתנגדו התקיף!

פני ראש־הועד נהרו, הקומבינציה שלו מתאמתת… “הפקיד קבל צו מפריס לפגוש את הרצל!”

והקומבינציה האמתית לא עלתה אף על לב אחד מאתנו. שכחנו את הקיסר ווילהלם ואת בואו.

ואנכי אין הקומבינציות לוקחות עוד את נפשי… לבי הולם, הולם…


 

3

בלילה ההוא לא ישן אף איש אחד ברחובות.

עם שקיעת החמה יצאו כל בני המושבה אל עבודתם: לנקות את החצרות, את הרחובות; הצעירים בודקים את סוסיהם, המורים והתלמידים עורכים מקהלה…

אחרי חצות הלילה נשתתקה המושבה. אבל לא נשתתקו הלבבות. האנשים מתהפכים על מטותיהם… איך תישן ולבך ער?

עם קריאת השׂכוי הראשונה יצאתי מפתח ביתי…

בחוץ על יד הפתח עמדו שני צעירים. הכרת פניהם ענתה בהם: עקרונים הם.

– אדוני, – פנה אחד אלי – עקרונים אנחנו, הנוכל לקחת חלק בין רוכבי רחובות?…

– בודאי!

ומבט של אושר היה שׂכרי. שני הצעירים פנו עורף ללכת…

“מי הוליך את הקול לעקרון?”

מראש הגבעה יורדת במהרה דמות איש זקן – קטן וכפוף והטלית והתפילין מתחת לזרועו… זה הוא “ר' יענקלה” שלנו, חביב הצעירים. ממהר הוא אל בית־התפלה להקדים את בוא היום…

ומתוך החצרות כבר נשמעת שריקת השערים. צעירים אחדים הולכים אל הבאר להשקות ולרחוץ את סוסיהם..

ופאת המזרח מתאדמת, מתאדמת…

עם זריחת השמש היו כל בני המושבה “על רגליהם”. החצרות והרחובות נקיים, העלמות לבושות שמלות לבנות וכל הפנים מוארים ומעוררים. הכל מדברים ומתיעצים על הפגישה. הזקנים מתוכחים. זה אומר: רק לחם ומלח, וזה אומר: גם ספרי־תורה, ור' יעקב צועק: בודאי ספרי־תורה! ר' יעקב לבוש “קפוטה” של סַמט ואבנט משי ומצנפת השבת לראשו. בבוקר, בתפלת השחרית, לא אמר “תחנון”: – חג לנו היום – יום־טוב!

הנערות מתלחשות, צובטות זו את זו ומצפצפות: עסוקות הן בעשׂית זרי־פרחים… בעוד לילה הביאו מגנת הפקיד בעקרון… תלמידי בית־הספר ותלמידותיו מסתדרים בשורות…

אנכי וחברי, ששה־עשר במספר, יוצאים את המושבה רכובים על סוסינו: שנים, שנים בשורה… ושני העקרונים על המאסף.

דוממים אנו עוברים עד לגבעת החול, אשר על גבול אדמת מושבתנו.

– פה נשב ונחכה!

אנו יורדים כולנו מעל סוסינו ועומדים במעגל.

“מתי יבוא?” – שואלים כל הפנים החרדים והעינים פונות אל הצפון, אל עבר הדרך הבאה מראשון־לציון.

אחד הצעירים עומד על המצפּה.

“כשתראה מרכבה פונה אל הדרך העוברת ליד ואדי־חנין שמאלה – תודיענו!”

ואנו יושבים במעגל על גבי החול וסוסינו עומדים מאחורינו.

– דבר נא, הגד נא לנו איזה דבר! – פונים אלי אחדים מהצעירים ביותר…

אבל מה אומר ומה אדבר להם? כשהלב מלא רגשות קודש – הפה ריק… – כשהנפש מפרפרת וסוערת – הלשון אלמת…

אין אנו מדברים כלום, רק מביטים אנו איש אל פני רעהו ומבטינו מביעים יותר מכל הדברים שבעולם.

“ברל’ה הנפּח”, איש קטן ודל־בשר, עם שׂריטה עמוקה לרוחב חוטמו, – שׂריטה זו תהלתו! במלחמת רחובות עם ערב־סטריה נפצע חוטמו, ואז, במלחמה זו, הצטיין מכל אחיו, – אינו סובל את מנוחת חבריו. הוא קופץ לרגעים ומביט אל העומד על המצפה: מה?…

– מנוחה! – לוחש לו בקצת רוגז הגבור שבחבורה; עלם חסון כאלון עם פנים טובים ותמימים ועם עינים שחורות, עמוקות…. עוד טל הילדות על פניו ועוד הדבור הרוסי בפיו. מ“פנים רוסיה” בא רק לפני שנים אחדות. והוא אוהב “דיסציפלינה”.

– חי נפשי, מעט קוניאק…. צריך להשתיק את הנשמה… היא מתפרצת!… חי נפשי… מה?

כה מדבר מתוך גמגום “צעיר”, אב לחמשה בנים, עם פנים דקים ועם מצח מקומט ועם עינים קטנות, שחורות ונוצצות…

אנכי מסכים לו מתוך שתיקה, והוא קופץ וצועק: האח, שׂשׂון החיים!… ואחד “הקטנים”, בחור בריא וחלק עם שׂפם שחור ועם צחוק נצחי קל על שׂפתיו, עולה על סוסו ורץ אל המושבה וכהרף עין שב ושני בקבוקים בידו…

שותים לחיים: לחיי הרצל, לחיי התחיה, לחיי רחובות, לחיי הצעירים…

ה“אדמוני”, איש כבן שלושים, רוח החיים של החבורה, עם נשמה של ילד, עם שירה נצחית בפיו, מתחיל לסלסל בקולו… אלא שירתו נפסקת…. אין לשיר כשהנפש סוערת!…

– מרכבה באה!

שומעים אנו את קול העומד על המצפה, קול פחדים… כרגע אנו עולים כולנו על סוסינו!..

– הלאה!

סוסינו צועדים צפונה…


 

4

מן הגבעה מהעבר השני לואדי־חנין, צפונה, בדרך הבאה מראשון־לציון, ירדו שתי מרכבות. הכרנו את המרכבה העוברת בראש: מרכבת הפקיד…. בה נוסע הרצל!

עצרנו את סוסינו.

– לחכות עד שתצא המרכבה מואדי־חנין!

וַנעמוד.

רק רגעים מעטים נעצרו המרכבות בואדי־חנין ושוב אחזו דרכן… והרי הן פונות שמאלה בדרך לרחובות!

– הלאה!

דפקנו את סוסינו ונעף לקראת המרכבות. סוסינו דוהרים, מגמאים ארץ…

רואה אנכי מרחוק שהמרכבה נעצרה מעט, דלתה נפתחה, ראש איש נשקף אלינו, ושוב נסגרה…

כפשע בינינו ובין המרכבה. עצרנו את סוסינו וגם המרכבה נעצרה: אחד הרוכבים עמד לרחבו לעומת הסוסים ונקרא למוחמד – רכּבו של בלוך: עצור!

– יחי הד"ר הרצל! – פרצה קריאה מפי כולנו…

כרגע ירדנו כולנו מעל סוסינו. דלת המרכבה נפתחה עוד פעם, ובקפיצה של נער יצא אלינו איש גבוה עם זקן שחור מרובע, היורד על פי מדותיו, עם עינים שחורות, גדולות ועמוקות, עם צער עמוק־עמוק בתוך העינים ועם עצבות שפוכה על המצח ועל הפנים. וגם הצחוק הקל המרחף על השׂפתים נובע ממקור של צער… פניו הקסימוני… מעודי לא ידעתי את הרעד הבא מפני יראת־הרוממות, הפעם נתמלאו ברכי חלחלה…

– רחובות שולחת את ברכתה לד"ר הרצל! – אמרתי בשפה רפה… חברי שמעו לקולי, ורעם של קולות ענה מאחורי:

– יחי הד"ר הרצל, הידד!

והקולות היו קול צעקה, צעקה של פחד… וידעתי, אף מבלי שהבטתי אחרי, כי פניהם חורים ורועדים….

וכולם לא היו מוגי לב…

אנכי לא גרעתי עיני מעל איש־הקסם העומד לפני… וָאראה והנה רעד עבר על פניו, ובתוך עיניו נוצצה… דמעה?… האמנם?!

הוא מושיט את ידו לי, הוא מושיט את ידו לכל חברי הדוחקים את עצמם אליו… הוא מדבר אלינו גרמנית, אנחנו עונים לו עברית… גם יתר חבריו ירדו אחריו ויגשו אלינו; האכר מראש־פנה לוחש אילו דברים על אזני ואין אנכי שומע דבר… רק את עיניו הגדולות והשחורות, העמוקות והעגומות אנכי רואה, ובתוכן נוצצת… דמעה?… היתכן?…

– על הסוסים!

אנחנו עלינו על סוסינו, הרצל ישב במרכבתו, את הדלת אינו סוגר שוב, ראשו פונה אלינו ועיניו מביטות אלינו….

– יחי הרצל! תחי רחובות! יחי הרצל! תחי רחובות! – מרעימים קולותינו את האויר וסוסינו משתגעים מתחתינו: קופצים, דוהרים ושוב קופצים… . וסוסתו של הגבור בחבורה – אסילה – הריחה ריח של התחרות ותעף כחץ בעיגול מסביב מסביב למרכבה… רוכבה נהדק אליה וַיהי לבשׂר אחד…. ופניו חורים ועיניו נוצצות וחרדות…

הרצל אינו מסיר את עיניו מעלינו. מרגיש אנכי בכל עת את מבטו. ובכל פעם שסוסי סובב על אחוריו, רואה אנכי את ניצוצן…

– עמודו!

ושוב הכל עומדים על מקומם, וגם המרכבה עומדת, וראשו של הרצל עד חצי גופו נשקף אלינו בעד החלון…

– הרי לפניכם גבול אדמת רחובות, תחי רחובות! – קראתי אל האורח… איני יודע אם הבין את קריאתי העברית, או רק הרגיש בי ובקולי… אבל זאת ראיתי היטב: הדמעה הנוצצת בתוך העינים ירדה פתאום על פנים, ירדה והתגלגלה למטה ואחריה עוד דמעה ועוד דמעה… שתי העינים זולגות דמעות…

וגם חברי ראו את הדמעות וקריאותיהם היו לרעם של צעקה:

– יחי הרצל! תחי רחובות!

כל הסביבה הקרובה והרחוקה רעמה.

– הלאה!

ושוב דוהרים וקופצים הסוסים, ושוב מתנהלת המרכבה לאטה, והעינים העמוקות והשחורות מביטות אלינו והן נעשות יותר שחורות, יותר עמוקות…. והדמעות זולגות, זולגות…

עלינו על גבעת־האבנים:

רחובות נשקפה לרגלינו…


 

5

ברחוב הראשי היתה כל המושבה.

בראש עמדו חברי־הועד עם זקני המושבה. בידי אחד הזקנים לחם ומלח ושנים מחבריו מחזיקים “ספרי־תורה”, מאחורי הזקנים עמדו כל בני המושבה ובאחרונה כל התלמידים, שתי שורות, זו לעומת זו.

הרוכבים דהרו עד לעמדת הזקנים וַיחצו לשתי שורות משני עברי הדרך ומרכבת הרצל נכנסה באמצע.

הרצל ירד מן המרכבה ואחריו כל חבריו. ראש־הועד נגש אליו, ברכהו והציג לפניו את כל חברי הועד ואת הזקנים. הוא הושיט את ידו לכל אחד ואחד והביט אליהם מתוך סקרנות יתרה.

והנה יצא מתוך הזקנים ר' יעקב בקפוטתו של סמט ובאבנטו של משי ויגש עד להרצל ויושט לו את ידו הקטנה והרזה וירם את כפיו ויאמר בקול רם:

“ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”!

ויפנה אל הקהל ויקרא שוב:

– “א גוט יום־טוב, יידן, א גוט יום־טוב”!…

מרגיש אנכי בזיק האש, היוצא מפי הזקן ומצית את כל הלבבות…

מביט אנכי אל פני המסובים ורואה אני שפני כולם חרדים… איזו נימים דקות, דקות התעוררו בעומק נפשם, התעוררו ויכו גלים…

הרצל אינו מעביר את עיניו מעל פני הזקן ורואה אנכי: צער משתפך על פניו… אינו שומע לדבריו… רק הרגש ירגיש לו, אבל הבין לא יבין….

ראש־הועד מתרגם לו גרמנית את דברי הזקן ופניו נהירין…

– יחי הרצל! תחי רחובות! – רועדת כל הסביבה לקול רעם הקולות.

שתי שורות התלמידים נגשות עד להרצל. אחת התלמידות, לבושה לבן וכחול, בעלת פנים צחורים, עינים תכלת ותלתלי־זהב, מגישה להרצל זר פרחים… הוא אומר לה תודתו ונושק לה במצחה… הילדה מתחילה בשיר התקוה, קולה הרענן מצלצל כפעמון כסף וכל התלמידים עונים לעומתה וכל הקהל אחריהם…

“מלך איל יהוד!” – מתלחשים הערבים העומדים בינות לעצים….

הרצל הולך קדימה למעלה ברחוב “יעקב” וכל הקהל אחריו…

ויבוא עד ראש הגבעה… והנה חבורת ספרדים מרמלה באה… מביאים הם את ברכתם… שנים מהם, אנשים זקנים, נגשים אל הרצל, כורעים לפניו על ברכיהם, מברכים אותו ונופלים על פניהם… הם נושקים את סימני עקבותיו בחול… הרצל נבהל, נסוג אחורנית: אף כלנו נבהלנו…

– ככה יעשה למשיח בן יוסף! – מבאר אחד הספרדים הזקנים…

הרצל נכנס אל דירתו של ראש־הועד וכל הקהל אחריו עד שנתמלאו חדרי הבית מפה לפה ושורה ארוכה של אנשים עמדה מחוץ לבית…

– הד"ר הרצל רוצה לנוח מעט… רק כחצי שעה ינפש ויצא אליכם… שובו אל בתיכם… – מדבר ראש־הועד על לב הקהל.

– ילך לישון, ינוח, – אנחנו נחכה לו!

ואין איש זז ממקומו.

רק כחמשה רגעים נעלם הרצל מעיני הקהל, ושוב חזר אלינו, ושוב מביטות אלינו עיניו העמוקות, הלחות מדמעה…

ושוב עיני כולנו דבוקות בו.

וישבו האורחים ובעלי הבית לאכול, ואנחנו עומדים ומביטים אליו…

באמצע הסעודה קם הרצל, כוס יין לקח בידו וישם את פניו אל הקהל וידבר…

גרמנית דבר, קולו רועד, הדמעות שׂמו מחנק לגרונו… לרגעים יתעכב, יעצור בקולו ושוב ידבר… את דבריו לא שמענו ולא הבינונו… אבל מה לנו ולדבריו?… האין קולו מספיק לנו? האין קולו מדבר אלינו יותר מכל הלשונות שבעולם?…

ויותר שהוא מדבר, יותר גדולה התעוררותו של הקהל…

רעם של מחיאות כפים מלוה את סוף דבריו. הקהל לא הבין את הדברים, אבל ידע את הרצון הגלום בהם!

– יחי הד"ר הרצל!

לאחר הצהרים יצא לסובב בבתיהם של חברי־הועד, וגם אל ביתי בא, כי אנכי בין חברי הועד אז. ויהי כי ראה את תמונת הקונגרס הראשון ויקרא בעליצות:

– הרי כל חברינו פה!

וכשברכתיו על הכוס, ענני שאינו מבין את דברי, אבל יתאמץ, לכשיבוא בפעם השניה, לדבר כאחד העברים…

ולפנות ערב יצא הרצל את פני המושבה…

ושוב מלוה אותו כל המושבה ושוב דוהרים סוסינו אחריו עד לגבעות החול…

פה עמדה מרכבתו והוא ירד אלינו ויבקשנו לשוב אל המושבה…

ונרד כולנו מעל סוסינו ונברכהו, איש איש, והוא הביט אלינו מתוך חבה ויושט לכל אחד את ידו.

האחרון נגש אליו ברל’ה הנפח ויאמר יהודית:

– נזכה לראות את הד"ר הרצל – פריזידנט הרפובליקה העברית!…

וגיחוך קל עבר על פני הרצל ויטפח בידו הימנית על שכמו…

ועוד הרבה זמן עמדנו ועינינו נטויות אחרי המרכבה ההולכת ונעלמת מעינינו…

שבנו אל המושבה.

הלב כבד, כבד…

– עוד לא אכלנו היום!… – קורא האדמוני…

כן, כל היום לא אכלנו… וגם בערב לא יכולתי לאכול וגם לישון לא יכולתי… לא ידעתי את נפשי, מדוכא ורצוץ הייתי…


 

6

למחרתו ידענו:

הרצל פגש את הקיסר ווילהלם במקוה־ישראל, בלכתו מיפו לירושלים. הקיסר ראה את הרצל בין הקהל הגדול ויט את סוסו מן הדרך אליו ויברכהו, וידבר עמו רגעים מספר…

ולמחרתו ידענו:

הרצל הולך לירושלים לעמוד לפני הקיסר ולדבר באזניו בשם הרעיון הציוני.

נגלה ה“סוד”, וכל ה“קומבינציות” מאתמול פור התפוררו…

ונפלא הדבר: הידיעה המפליאה הזאת לא הקסימה את דמיוננו ולא העירה בנו שום רגשות חזקים. עיפים היינו, עיפי הרושם מאתמול, הקסם מאתמול…

־ ־ ־ ־ ־ ־

שם הרצל נעשה מני אז קדוש ונערץ במושבות. כשנפתח הבנק נמכרו בראשון־לציון חמש מאות מניות וברחובות שלש מאות. מאות שקלים היו נמכרים במושבות, על אפה ועל חמתה של הפקידות.

הרבה שנים עברו, הרבה מים נהרו מן הירדן אל הכנרת ומן הכנרת אל ים המלח… הרבה דברים נשתנו מני אז וקדושתו של הרצל לא נתמעטה…

חבורת הצעירים הקטנה שלנו נפוצה לכל רוח, חדשים קמו ויקחו את מקומם וגם אלה נפוצו…

מן הראשונים: ברל“ה הנפח – בארגינטינה, האדמוני – באמריקה, הגבור החסון כאלון – באוסטרליה, והנערה תלמידת ביה”ס, שהרצל נשקה במצחה, היא “בונדאית” באחת מערי השדה שברוסיה… וגם ראש־הועד – באמריקה… ואנכי – לבי פצע על פצע, נפשי חבורה על חבורה…

ונפלא הדבר: ציוני “מדיני” לא הייתי מעולם ואיני עד היום… הקונגרס הששי היה בעיני לחורבן שלישי, ואת “מרד” חרקוב חשבתי לקדוש. המאורע אחד־העם–נורדוי השחית לא מעט מדמי… ואחרי כל אלה נשארה אצלי – האחד־העמי – דמותו של הרצל: הדמות הקדושה ביותר, הנעלה ביותר, והקסימה שוב את נשמתי עד היום…

ודבר אחד ברור לי כשמש:

את כולנו, את חבורת הצעירים, את “רוכבי הרצל”, הנפוצים בכל ארבע כנפות הארץ, מאחד רגש קדוש אחד: זכרון היום הבהיר ביותר בחיינו – יום הרצל ברחובות… ומתוך חרדת קודש נזכרהו עד יום המות….


המלצות קוראים
תגיות