רקע
ארתור רופין
היהודים בזמן הזה: מחקר סוציאלי־מדעי
ארתור רופין
תרגום: יוסף חיים ברנר (מגרמנית)
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: אודיסה: מוריה; תרע"ד

הקדמה למהדורה ראשונה.

לכתיבת הספר הזה הביאה אותי העובדה, שעד היום אין חבור מקיף וכולל על אדות היהודים מנקודת־השקפה סוציאלית־מדעית. החבורים המרובים על היהודים והיהדות, היוצאים מדי שנה בשנה, עוסקים יותר בדברי נבואות ובהטפות מאשר בתאור דברים כהויתם; הם משתדלים יותר להורות את הצריך להיות תחת להראות את היש. לעומת זאת היתה השאיפה העיקרית שלי להעמיד את הדברים על אמתותם – על סמך מספרים סטטיסטיים והתבוננות עצמית, ובאופן זה להניח יסוד קים לפתרון השאלות המרובות של היהדות. בתור יהודי, ששאלת גורל העם היהודי היא לו יותר משאלה מדעית גרידא, לא יכולתי להבליג על עצמי, מכל־מקוֹם, שלא להוציא את המסקנות מן העובדות והמעשים ושלא להביע את השקפותי ותקוותי בנוגע לצורת־היהדות בעתיד. הדיאגנוזות והפרוגנוזות הללו אפשר שיהיו לרבים לא לרצון. ברם, לא יתכן לה לדיאגנוזה להתחשב עם רצונם של אחרים, אלא עם הדעת הנכונה ורגש הישר בלבד. ובדרך הזאת הלכתי. לדבריהם של אלה שישיגו עלי כענין הנני מוכן בכל עת להטות אוזן קשבת.

מגדבורג, כ"ח אויגוסט, 1904.


הקדמה למהדורה שניה.

הספר הזה, שכתבתיו לפני שבע שנים, יוצא עכשיו בעבוּד חדש לגמרי. ולא מפני שהשקפותי המובעות במהדורה הראשונה נשתנו בינתים בהרבה, נאלצתי לעַבֵּד את ספרי מחדש, אלא מפני שבמהדורה זו שמתי לי מטרה אחרת מאשר בראשונה. אם במהדורה הקודמת, בעת שחסרה עדיין סטטיסטיקה גמורה ובת־סמכא בנוגע ליהודים, הוכרחתי לשים לב בעיקר ל“העמדת הדברים על אמתותם” בסיוע של מספרים סטטיסטיים, הנה עכשיו יש לי היכולת והרשות להמעיט בזה, הואיל ובינתים נאסף והוּצא לאור כל החומר הסטטיסטי הנמצא על אדות היהודים על־ידי ה“צייטשריפט פיר דעמאגראפיע אונד סטאטיסטיק דער יודען”, היוצא לאור משנת 1905 ואילך, ועל־ידי ה“פערעפענטליכונגען דאס ביוראס פיר סטאטיסטיק דער יודען”. באופן הזה ניתנה לי האפשרות להסתפק במראי־מקומות לאותם המקורות ולהקל מעל הספר את נטל הטבלאות הסטטיסטיות המרובות. לעומת זאת, ביחסים אחרים, הרחבתי את גבולות הספר והשתדלתי לתת לקורא תמונה שלמה מהחזיונות והמגמות הסוציאליים בתוך היהדות ההוית מבפנים ולהעריך באופן אובייקטיבי את סכנת הטמיעה ואת התקוות והשאיפות הלאומיות. ובזה היה לי לעזר מה שבמשך שבע השנים האלה למדתי לדעת מקרוב את הסתדריות היהודים השונות, את יהודי מזרח־אירופה, את המזרח בכלל ואת פלשתינה ביחוד. על־ידי כל זה ניתנה לי היכולת להוציא על ענינים רבים משפט יותר נכון, משפט המיוסד על תוצאות של הסתכלות עצמית. אם היטבתי לָשוּר לאחריתו של זה, שאך את ראשׁיתו אנו רואים כעת, – ימים ידברו. לא נביא אנכי ולא בן נביא, אבל אותות הזמן אומרים: פתרונוּ! – ואני נתתי את פתרוני שלי.

יפו, י"ב יאנואר, 1911.



 

חלק ראשון: הטמיעה.


שער א. הטמיעה בתור סכנה תדירית ליהדות הגלות.

פרק א. הערכה היסטורית וחברתית של טמיעת היהודים.

א) חזיון־ההתפוררות בזמן הזה.

לנגד עינינו מתפוררת ומתמוטטת אבן אחר אבן מבנין היהדות, שהיה כל־כך איתן ומוצק מלפנים. ההמרה ונשואי־תערובת מפחיתים את שורות היהודים במדה מתגברת וגורמים להן אבדות גדולות, שאינן חוזרות, ביחוד מפני שמספר הלידות מתמעט מאד, באופן שנעשה יותר ויותר קשה למלא את החסר בדרך טבעי. עד הנה לא נראה חזיון־ההתפוררות אלא באירופה התיכונית והמערבית; עד לפני איזו שנים אפשר היה לחשוב, כי רק במקומות האלה מסוגלים חיי היהודים לפרוצֶס שכזה, בעוד שלא יוכל לעולם לנגוע לרעה בששת המיליונים אשר מעבר לנהר־ויכסל. ואולם הנה עברה תנועת המהפכה על פני רוסיה והראתה באופן ברור, עד היכן מגיעה השתתפותם של יהודי רוסיה בגורל ארץ־מולדתם, וביחוד עד כמה מוכנה ומזומנה שדרת הנאורים שביניהם לוַתר על יהדותם ולהסחף בזרם החיים הרוסיים. באופן כזה תוקף שטף־ההתבוללות גם את אוכלוסי היהודים המרובים במזרח אירופה מאַיֵם לחתור חתירה תחת המָעוֹז האחרון של היהדות.

גורמים רבים פועלים כאן ביחד, בכדי להכשיר את החזיון הזה. עם התקדמות המסחר והתפשטותו בין הנוצרים – התרכזות מסחר היהודים בענפים ידועים, שהניחו עליהם חותם של חטיבה כלכלית מיוחדה, הפסידה את ערכה זה. באותה מדה הולך ונעלם גם הבדל ההשכלה שבין ישראל לעמים, הואיל והיהודים מבקרים את בתי־הספר של הגוים ואינם מתחנכים בבתי־מדרשות מיוחדים להם לעצמם כבימים שעברו. מצד אחר ירידת רגש־הכבוד בפני דת מורשה, דחיקת הלשון היהודית (הז’רגון) על ידי הרוסית, הפולנית והאנגלית והנדידה העצומה ממזרח אירופה לאמריקה, גרמו להתרופפות הקשר המאחד עדיין את היחיד עם כלל ישראל. ככה הולך וצר המרחק שבין העולם היהודי והנוצרי, וכתוצאה מזה הולכת וקשה ליהודים העמידה בנסיון שלא לעבור לגמרי אל הנצרות, זאת אומרת, שלא להנחיל לעצמם או, למצער, לבניהם אחריהם, ע"י המרה ונשואי־תערובת, את הזכויות וטובות־ההנאה, שהדת השלטת נותנת למחזיקים בה.

ב) חיי היהודים החברתיים לפני תקופת האמנסיפציה.

בסוף המאה הי“ז ועוד בתחילת המאה הי”ח לא היתה התפתחות שכזו עולה על הדעת. היהודים היו אז כלואים בגיטו, מֻגבלים במספר מצומצם של ענפי פרנסה נִקְלים ומרֻחקים לגמרי מעל התרבות הנוצרית. נדמה אז לדבר נמנע, שהכלואים יֵצאו מן החומות ללכת שלובי־זרוע עם שכניהם בשאיפה להשכלה אחת. כל החים הרוחניים של היהודים הצטמצמו אז בלמודי־התנ“ך והתלמוד. ואולם גם הלמודים הללו, שטפחום ורִבום ביחוד בישיבות שבפולין, לא עסקו אלא במדה זעומה מאד בתכנם הפנימי של אותם הספרים. המקרא שמש להם רק ליתד לתלות עליו תלי־תלים של דרשות, שעם היות שיטתן לא־משוללת חריפות ידועה, הנה במסקנותיהן לא היו אלא דקדוקי־עניות והעלאת פילא בקופא דמחטא. ולא הרבה טוב מזה היה גורלו של התלמוד, שהרבו עליו פלפולים על פלפולים וגבבו עליו פירושים ופירושים לפירושים עד לאין שעור. יחד עם זה עלתה ופרחה הקבלה, חכמת הנסתר, אשר בספרה החשוב ביותר, הוא ספר הזוהר, התאמרה למצא את המפתח לכל שבע החכמות וכל המדעים כאין נחשבו לפניה. המצוות המעשיות, ההלכות והדינים, אשר רבו מספור, שִׁעְבְּדו את היהודי בכל ארחות חייו ונהיו למרכז פעולותיו ומעשיו יום־יום. אין דבר שיציין יותר את המעמד הרוחני של היהודים בעת ההיא כהופעת משיח־השקר שבתי־צבי והנוהים אחריו במאה הי”ז, מאורע שזעזע עד היסוד את כל קהלות היהודים בכל הארצות ושרשומיו לא נמחו גם אחר כך ונראו במאה הי“ח בעטיָם של נחמיה חיא חיון ושאר נוכלים ובעלי־מופת. מאותו סוג, היא גם המחלקת הידועה בין ר' יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיטץ (1750־56), שהרתיחה את כל יהודי אירופה והעמידה אותם כאויבים אלה מול אלה1 ושכל עיקר ענינה לא היה אלא בזה, אם בקמיעות שנתן ר' יהונתן ליולדת נזכר שם ש”צ או לא. כל זה יעיד ויַראה למדי, מה היה עולם מחשבתם של היהודים עוד באמצע המאה הי"ח.

ג) האמנסיפציה של היהודים.

לפי המתואר בכמה מספרי תולדות היהודים לא בא השנוי במצבם האזרחי־המשפטי והתרבותי של אלה, אלא מפני שבשנת 1729 נולד בן־מנחם, בא לברלין בשנת 1743, התרועע עם לסינג, תרגם את התורה לגרמנית וכתב ספרי פילוסופיה מרובי־ערך2. ברם, אין מן הצורך להוכיח, שמין השקפה היסטורית שכזו אינה אלא מעין ספורי־מעשיות לתינוקות. את הגורם העיקרי לשחרור היהודים, כביכול, אין לבקש במפעליהם של יהודים יחידים, כי אם במהפכה שהתחוללה בטכניקה ובכלכלה העממית במאה הי"ח. בגלל התפתחות המסחר והתעשיה, שהשתחררו מתחת עול הצורות הישנות של חברות בעלי־המלאכה מימי־הבינים וקבלו צורה אינדיבידואלית־קפיטליסטית, נעשו הנוצרים – על פי משלח־ידם – יותר קרובים אל היהודים. לא רק שהיהודים והנוצרים לקחו מעכשיו חלק כחלק בתור קבלנים בתעשיה הגדולה, שנעורה לחיים, אלא שגם תפקידם של הראשונים בתור מלוי־ברבית אבד לו בפעם אחת את ריחו שאינו־נעים. כי בו בזמן, שהיהודי היה יכול עד כה לשמש בממונו רק לצרכי הלוֹה בתור קוֹנסוּמֶנט, ובזה מלא בהכרח תפקיד של “נושך”, הנה עכשיו ניתנה היכֹלת בידו לסַפק צרכי הקרדיט היוצר ולהיות בזה לעוזר ולחבר נחוץ לסוחרים ולבעלי־תעשיה, הנצרכים לקפיטלים.

השנויים שחלו ביחוסים הכלכליים השפיעו מהר על הערך הסוציאלי של היהודים. אחרי שהפילוסופים הצרפתיים במחצית השניה של המאה הי“ח הכריזו על שויון־האדם וסללו דרך לרעיון הזה בספרי החוקים, הוקל על ידי כך גם הלחץ שהכביד את אכפו על בני־ישראל. הוסרו הכבלים מעל ידיהם ודרור קרא להם לקחת חלק יותר גדול בחיים הכלכליים, מצבם החומרי הוטב והורם, ובגלל זה, שבכלל נתעלו המסחר והתעשיה בארצות אירופה, בדחוק המעמד השלישי את רגלי מעמד האצילים, גָדַל גם ערכם הסוציאלי של היהודים. פרצים על פרצים נגלו בחומות שהבדילו בין הנוצרים והיהודים; ובבואם במגע־ומשא אלה עם אלה, נפתחו לרוחה לעיני היהודים דלתותיהם של עולמות־המחשבה הזרים. נהיה דבר אשר לא נראה עוד כמוהו, כי יהודים ישימו מעיָנם בספרי לועז; והתרבות החדשה, שנגלתה להם, אכן עשתה עליהם רֹשם כביר כל־כך, למצער בגרמניה ובשאר ארצות המערב, עד שלא עברו חמשים שנה, ושפת העברי־דייטש (ז’רגון), שהיתה שומה בפיהם, פנתה את מקומה לגמרי ללשונות הצחות של ארצות מושבותיהם, ואף במלבושיהם ובמנהגיהם נתקרבו כפי האפשר לנוצרים. ומכאן עד התכחשות גמורה ליהדות – אך צעד אחד. אמנם, זמן ידוע לפני הוִתור הגמור על היהדות נעשו איזו נסיונות לגשור גשר בין זו ובין עולם המחשבה הנוצרי. ברם, עולם־המחשבה הזה הרי היה עולמם של החוקרים הצרפתים והגרמנים (וולטר, דולבך, למטרי, דידרו, וולף, לסינג, רימרוס), אשר בלמודיהם האתיאיסטיים ובשיטת המטריאליזמוס הקיצוני (בצרפת) שלהם, בהערצתם את התבונה ובדרישתם יסודות שכליים לכל המעשים, בקולטוס־המדע שלהם ובהתנגדותם לכל מתפיזיקה ולכל דת חיובית, עמדו בנגוד חד ושנון לרוח היהדות של הזמן ההוא. היו אז בודאי בין היהודים גם כאלה, שברגעי תְהִיָה וספקות נלחמו מלחמות קשות בקרב נפשם. אבל מהפסיחה הזאת על שתי הסעפים כמעט שבשום מקום לא יצאה הדת היהודית כמנצחת; רק בחנוכו ובתכונתו של כל יחיד היה תלוי, אם להזניח כליל את היהדות בגלל ההכרה החדשה או לנסות לעשות שלום חיצוני עם הרעיונות החדשים ע”י פשרה דחוקה פחות או יותר. מנדלסון היה שייך לסוג השני. הוא היה זהיר ביותר בשמירת כל מנהגי ישראל ובקיום כל המצוות המעשיות, ואף באם באגרתו המפורסמה ללַוַטֵר (בתשובה על נסיונו של זה להעבירו אל הדת הנוצרית), הודה, כי הוא “מצא ביהדות הוספות ושגגות אנושיות, שרק מעיבות הן את הוד תפארתה”, ואם גם קרא בהתלהבות: “אין אני מודה באמתות נצחיות אחרות, זולת אלה אשר לא לבד הם מושגים בשכל האדם, כי אם שיש גם בשכל האדם לבררם ולאמתם”3 – הנה, אף־על־פי־כן, סוף־סוף הוא בא לידי עלוי וקלוס של תורת ישראל בדבריו: “את אשר תצוה הדת האלהית אי אפשר שיבטל אותו השכל המגיע לנו גם כן מאת אלהים ית'”4, והרי הוא מסיים בקול קורא לבני אמונתו לאמר: "הן הרשות לנו להנות ולחשוב על דברי החקים, לבא עד חקר המצוות, ובמקום שלא נתן המחוקק טעם לדבריו נוכל לשער טעם וסבה, אפשר שהיתה אולי תלויה בזמן ובסבות צדדיות, ואולי תוכל להשתנות בהשתנות המקום והזמן והסבות הצדדיות – כשייטב בעיני נותן התורה הרם על כל רמים להודיע לנו רצונו על הדבר הזה; ויודיעהו לנו בקולי־קולות ובתוך קהל ועדה בלי שום ספק ופקפוק כלל, כאשר עשה בנתנו לנו את תורתו בעצמו ובכבודו. וכל זמן שלא קרה הדבר הזה, כל עוד אין לנו עדות ברורה ונאמנת שנעשינו חפשים מעול התורה הזאת, אין ביד כל התחכמות שבעולם לפטור אותנו מחובותינו כלפי החקים, ויראתנו את ה' תשים גבול בין השקלא־וטריא ובין המעשה, אשר לא יעברנהו כל איש אשר נפשו ישרה בו5.

לא יפלא, שברונא בויער6 לועג לפרודיה משונה שכזו על שלטון השכל האמתי, ועוד פחות מזה יפלא על שנקודת־השקפה אי־עקבית זו לא יכלה למצא לה מהלכים. צאצאי מנדלסון בעצמו זרו, כידוע, לרוח את תורת אביהם, בעטו בפקודי הדת היהודית ועברו באחרונה אל הנצרות. על פי מכתב אחד של הגַלָף המפורסם חודוביצקי לגרפינה פון־סולמס־לויבאך7 מיום 12 לדצמבר שנת 1783, יוצא, שיהודי ברלין אינם נזהרים כלל בשום מצוה, אינם שומרים את השבת, אוכלים טריפות וכו', רק ההמון (זאת אומרת, השדרות הנמוכות, שהתרבות הגרמנית עוד לא נגעה בהן) עודנו אורתודוכסי.

הדעות החפשיות, שהיו מָפְנוֹת כלפי הנצרות תחילה, גרמו לזו הפסד פחות הרבה מאשר ליהדות. הנוצרי, שכבר נוכח להלכה ברפיונה של הדוגמה הנוצרית,יכול היה, אעפי“כ, להשאר נוצרי במעשה; הנצרות לא הניחה עליו כל חותם שיבדילוֹ מאחרים. במדה ידועה היה האירופי נוצרי מבלי לדעת מזה: הנצרות שלו לא הפריעה לו במאומה. לא כן היהודי, בן דת המועט. על כל צעד ושעל נתקל במצב של יוצא מן הכלל, שבו נמצא בגלל דתו המיוחדת. לו, ליהודי, לא די היה, כמו לנוצרי, להיות פטור מדתו רק ע”י אי־שימת לב לחוקיה ופקודיה: צריך היה לפטר את עצמו ממנה ע"י איזה מעשה ממש, בכדי שלא תהא פגיעתה בו רעה. מעשה כזה היה – ההמרה, ובה אכן השתמשו משכילי היהודים בברלין במדה גדושה.

ד) התפרדות היהדות ע"י ההשכלה.

אם כי ברלין היתה מרכז ההשכלה, ובה נראה חזיון־ההִתּוּך בכל תוקפו, הנה חזיונות דומים לזה מתגלים בכל מקום, שנשתבח בו מצבם האזרחי והסוציאלי של היהודים וניתנה להם היכלת לקבל את ההשכלה הנוצרית, – זאת אומרת, בכל אירופה התיכונה והמערבית. היהודים, שבגלל לשונם המיוחדת וההבדל בדת, בתרבות ובמדות, היו עד כה אומה בעלת אופי מְצַיֵן ובולט, השליכו מעליהם את כל התכונות המבדילות אותם מאחרים ואבדו את צורתם הלאומית. כשם שמצינו בכימיה, שע"י השפעתם של חמרי־תסיסה מתפרדים גופים מוצקים ליסודותיהם, והיסודות הללו שוב הולכים ובוראים הרכבות חדשות, כך השפיעה ההשכלה החדשה על יהדות־הגיטו המוצקה בתור פֶרְמֶנט, להפסיד את צורתה הלאומית, והכניסה לתוכה פרוצס, שהתחיל בהפרדת הלאום לשדרות שונות ונבדלות במדרגת תרבותן וגמר באחוד השדרה היותר מתקדמת עם הנצרות. היהודים אמנם, לא התיחסו לחזיון הזה בשויון־נפש ולא חבקו ידיהם; האורתודוכסיה בדורו של מנדלסון יגעה כמה יגיעות להפריע את התפשטות תרגום התורה שלו, אסרה “לשלוח יד בספרי רמ”ד" והזהירה להתרחק מהרוח המקולקל של הקהלה הברלינית. אך כל העמל הזה עלה בתהו. וכשראו ונוכחו הנבונים שביהודים, כי נפלה היהדות האורתודוכסית לבלי קום, רצו להציל עוד את כל מה שאפשר ע“י תקון סדר התפלה בטעם העת החדשה (בשנת 1818 נפתח בהמבורג היכל־הריפורמה הראשון עם עוגב, דרשה בשפת אשכנז וסדור־תפלה מתוקן) וע”י הקלת דרישותיה של הדת היהודית. אבל הצלחת הדבר נשארה מוטלת בספק. כי אם מצד אחד נהיתה היהדות הריפורמית מעין עיר־מקלט לאלה מן היהודים שנרתעו לאחור מפחד השמד, הנה היתה זו, מצד אחר, לרבים תחנת־מעבר, שהקלה עליהם את הדרך אל ההמרה.

כשמתבוננים אל הצורה שקבלה כנסת־ישראל במאה וחמשים שנה האחרונות, במשך פרוצס־ההתפרדות, רואים בה ארבע שדרות:

1. בשורה הראשונה עומד ההמון היהודי הגדול, שההשכלה – למצער עד הזמן היותר אחרון – עדיין לא נגעה בו, ולפיכך כמעט שנשאר על אותה מדרגת התרבות, שהיהודים נמצאו בה, כפי המתואר לעיל, עד המחצית השניה של המאה הי"ח. לסוג זה שייכים אוכלוסי היהודים המרובים ברוסיה וגליציה, היהודים ילידי מרוקו, אסיה ותורכיה האירופית. הלשון המתהלכת ביניהם בדבור היא עברי־טייטש (נקראת גם יודי"ת או ז’רגון), ובתורכיה ובצפון אפריקה – הישפניולית (ספרדית נלעגה); וספרותם גם כן כתובה אך בשפה זו ובעברית. הם חושבים את עצמם ללאום מיוחד, נבדלים בלבושם ומנהגיהם, חיים לרוב על פי ספרי הפוסקים ודיני הרבנים, מתיחסים בבטול לחכמות חיצוניות ושואבים את כל ידיעותיהם מספרות ישראל העתיקה, הנרכשת להם עוד מימי שחרותם בחדר. ברובם הם סוחרים פעוטים, בעלי־מלאכה, סרסורים מתפרנסים בדוחק גדול. הרבִיה שלהם מרובה: בתי־אבות בעלי עשרת ילדים ויותר אינם חזון לא־נפרץ ביניהם. השדרה הזאת על פי מספרה הנָה עד היום היותר עצומה ביהדות; היא מונה כששה מיליונים, זאת אומרת, המחצית של כל היהודים.

2. השדרה השניה היא מאלה היהודים, שכבר קבלו איזו השפעה מההשכלה המודרנית, שאת מלבושיהם שנו לפי מנהג בני המדינה, ודבורם הוא או רק בלשון המדינה או בז’רגון ובלשון המדינה יחד. דיני היהודים אמנם נשמרים אצלם (מה ששיך להסעיף הקשה ביותר במובן הכלכלי, – איסור כל מאלכה בשבת – נוהגין להקל בו ככל האפשר), אך אינם קנאים כלפי כל מה שאינו יהודי, וההליכה בחוקות העמים והקריאה בספרים לועזים אינן נחשבות לעבירה בעיניהן. את הילדים בוחרים למסור לבתי־ספר עברים, ששם, יחד עם למודי הדת, הם מקבלים גם ראשית דעת התבל. הרבוי הטבעי של שדרה זו אינו קטן, אם כי לא באותה מדה שאנו מוצאים אצל השדרה הראשונה. בני השדרה הזאת הם בעלי הכנסה מספיקה, ויש מהם גם בעלי מצב חמרי הגון. לסוג זה אנו חושבים את יהודי רוסיה וגליציה שנדדו לאנגליה ולאמריקה, את יהודי אלג’יר וארצות־הבלקן הנוצריות, את השדרות הנמוכות שבין יהודי הולנדיה ואת יהודי העיירות הקטנות באוסטריה (חוץ מגליציה), אונגריה, מזרח־גרמניה ואֶלזס. מספרם בערך כשלשת מליונים נפש.

3. השדרה השלישית רובה ככולה השליכה אחרי גוה את דיני היהודים, ביחוד את שמירת השבת, אינה מדברת אלא בשפת המדינה, שולחת את בניה לבתי־הספר הכלליים וכל הספרות היהודית זרה לה. שייכותה של שדרה זו ליהדות אינה אלא בזה, שנשואי־תערובת אינם נוהגים בה, בניה נמולים ובמועדים ידועים (פעם או פעמים בשנה) הם מבקרים את הסינגוגה. לשדרה הזאת, שברובה המכריע היא ממעמד הסוחרים, שאינה ברוכה ביותר בפריה־ורביה וחיה בתנאים חומריים טובים, שייכת הבורג’ורזיה היהודית בגרמניה, באנגליה ומושבותיה, באיטליה, צרפת, הולנדיה, אמריקה ובכרכי אוסטריה (חוץ מגליציה) ואונגריה. מספרה יגיע עד לשני מיליון נפש.

4. והשדרה הרביעית אין לה ליהדות בתור דת ולא כלום, ולרוב אין היא נשארת במחנה היהודים אלא מפני שמתוך איזה רגשי־כבוד, נאמנות־הלב, הכרה עצמית או מתוך נמוקים משפחתיים וחברתיים היא בוחלת לעבור למחנה הנוצרים. חזיונות של נשואי־תערובת והכנסת הילדים בברית הדת השלטת הם אצלה ממעשים בכל יום; שיטת־שני־ילדים היא השוררת ביניהם. לשדרה זו שייכים היהודים העשירים בערים הגדולות ונאורי היהודים שקבלו השכלת בית־ספר גבוה בכל הארצות, במספר של קרוב למיליון.

ארבע השדרות הללו, שנסינו כאן לסמנן בקוים קצרים, ושבכדי להבליט יותר את הכרקטריסטיקה שלהן נשוב לסדר אותן בסכימה דלקמן, אינן בשום אופן קבוצות קבועות ועומדות, אלא רק גזרות־גזרות, העשויות במקומות שונים של פלג שוטף תדיר, השואב את מימיו מן האגן הגדול של היהדות האורתודוכסית במזרח אירופה וזורם ונופל לים הנצרות. ההשכלה הולכת וחודרת לתוך מחנה היהודים בלי חשך, וכתוצאה מהפרוצס הזה, המקביל עם הטשטוש המודרג של הצורה הלאומית, נותנת האורתודוכסיה (שדרה א') בנים לבלתי־אדוקים (שדרה ב') ואלה לחפשים (שדרה ג') ואלה האחרונים – לשדרה הרביעית, שממנה אך דרך אחת – לנשואי תערובת והמרה.

חזיון הטמיעה המתפרץ אל היהדות עם התקרבות היהודים אל ההשכלה, עובר דרך שתי מדרגות: לראשונה בא טשטוש הצורה הלאומית, שעל־ידי כך מתפרדת היהדות, המדובקה עד כה, לשדרות שונות, ומכאן מתחילה ההתפוררות, זאת אומרת – מעבר בני השדרה האחרונה אל הנצרות.

המרת־הדת אצל יהודים, שעל־פי חנוכם שייכים הם לשדרה הראשונה או השניה, אינה אלא חזיון היוצא מגדר הרגיל. דרוש משך זמן ידוע בכדי שהשפעת הסביבה של היהדות האורתודוכסית תמחה כליל, ולרוב אין ריחוק העת ורשמי החיים שאחר כך מספיקים למחוק מלב האיש את רשמי הילדות והשחרות שעברו עליו בסביבה ידועה. לעומת זאת אפשר לצַיֵר לנו בנקל את ארבע השדרות הללו בתור ארבעה דורות מתחלפים, אם גם מצוי, שהמעבר מן האורתודוכסיה להמרה יסתפק גם בשנים או בשלשה דורות. הנה רק ארבעה או חמשה דורות בינינו ובין תקופת בן־מנחם, ומבני־בניהם של יהודי ברלין מן העת ההיא לא נשאר אף אחד ביהדותו. מאידך גיסא, כל עשירי היהודים בברלין כיום הזה, שאנו חושבים אותם בתוך השדרה הרביעית ושחלק גדול מבניהם ודאי כבר הוכנסו אל הנצרות בעודם בחתוליהם או שמוכנים ועומדים להכנס, הרי הם צאצאי יהודים אדוקים וחרדים על דת, שלפני שנים או שלשה דורות באו להתישב בברלין מערי הפרובינציה הקטנות שבמזרח פרוסיה או מעבר נהר ויכסל. מי שמכיר בחיי היהודים בכרכי אירופה הוא יראה עין בעין את החליפות והתמורות האלה מדור לדור.


ארבע השדרות שבין היהודים

שדרה מספר באי־כח טיפוסיים המצב החמרי היחס אל הדת קבלו את השכלתם לידות בשנה על כל 1000 נפש נשואי־תערובת על כל 100 נשואים טהורים המרות בשנה על כל 10000 נפש
א' שישה מליונים המוני היהודים ברוסיה וגליציה פועלים מחוסרי אמצעים, בעלי־מלאכה וחנוונים, שקיומם החמרי אינו בטוח אדוקים בחדר 30 – 40 עד 2 עד 2
ב' שלשה מיליונים האמיגרנטים באנגליה ובאמריקה, יהודי רומיניה בעלי־מלאכה וסוחרים בעלי הכנסה לא מרובה ביותר אבל בטוחה לא אדוקים בבתי־ספר נמוכים עבריים 25 – 30 2 – 10 2 – 5
ג' שני מיליונים המון יהודי גרמניה בעלי־בתים אמידים חפשים בתי־ספר נמוכים ובינוניים של הנוצרים 20 – 25 10 – 30 5 – 15
ד' מליון אחד הנאורים, בעלי השכלה אקדמית, ועשירי היהודים בכרכים עשירים אי־דתיים בבתי־ספר גבוהים ואוניבר־סיטות 20 – 15 30 – 50 15 – 40

ה) תנועות של טמיעה אַנַלוגית בתקופות התרבותיות, היוָנית והערבית.

הפרוצס־של־התפוררות, הנראה לנו בדור הזה, ־ האם בפעם הראשונה נפגשים אנו בו בתולדות היהודים? לא ולא. חזיון ממש בדומה לזה מתבלט עוד יותר לפנינו באותן שתי התקופות הקדומות, שבהן ספגה היהדות לתוכה השפעה מתרבויות זרות: היונית, מהמאה השניה שלפני ספה“נ עד הראשונה אחריה, והערבית, מהמאה השמינית עד השתים־עשרה. עוד בימי הקיום המדיני התפרצה, מתוך נטיה להשכלה יונית, מפלגת־הצדוקים החזקה – כעין יהדות־הריפורם של המאה הי”ט – מפני עול התורה שבעל־פה, זאת אומרת, רבוי החוקים והגזירות. הגימנסטיקה היונית מצאה לה מקום בירושלים, ובין צעירי בני ישראל נמצאו “מושכים בערלתם”, כדי שלא יכירו בהם, בהיותם ערומים בשעת ההתעמלות, את מוצא העברי. הלשון היונית, דחתה מפניה את העברית ובמקום השמות העבריים באו סוריים ויוניים. פילון האלכסנדרוני כתב את ספריו יונית, ובהם, לתכלית למוד סנגוריא על היהדות נגד התנפלותה של האליליות, שלל מכתבי־הקודש את תכנם העצמי ועשה אותם לנושאי כלי הפילוסופיה היונית, שבזה רק סלל דרך לנצחונה של הנצרות. מיליון היהודים, שגָר במאה הראשונה לספה“נ במצרים, מרכז הקולטורה ההילנית, נתמזמז, כפי הנראה, בין האליליים והנוצרים במדה כזו, עד שבמאות השנים שאחר זה אין אנו מוצאים אלא שרידים קלושים מאד מקיום של יהודים במצרים. רק בבבל הרחוקה, שעבר לשם חלק גדול של יהודי ארץ־ישראל ובצורת ראשי הגולה והגאונים נתקיים מעין המשך של אוטונומיה מדינית, – שם שמרו היהודים על עצמיותם, ולא עוד אלא שע”י חתימת התלמוד העלו את חוק התורה למרום ממשלתו.

עוד גל סוחף אחד עבר על ראש היהדות בהשפעת התרבות הערבית. במאה השמינית יצאה – קרוב לודאי, מחיק הישוב היהודי־הערבי בסוריה – המפלגה החזקה של הקראים, שכפרה בתלמוד, גאון היהדות בעת ההיא, והודתה רק במקרא. בכלל, על ערכה של הקראות אין לדון על פי שיוריה הפחותים כיום הזה. בראשית הוסדה היתה בה, בקראות, סכנה גדולה לקיום היהדות, בהיות כחם של בני־המקרא כמעט לא פחות מכחם של הרבניים. הקראים לא ירדו והתנונו אלא מפני שבמקום התלמוד המרוחק בדו להם המון דינים חדשים, במדה ידועה תלמוד חדש משלהם, ובזה אבדה זכות־קיומם, שהיתה מיוסדה על הנגוד לרבוי חוקים ולפרישות יתירה של הרבניים.

לא פחות מבסוריה היתה השפעת הסביבה האישלאמית חזקה על היהודים באפריקה הצפונית ובספרד. הספרות הישראלית, שלא עסקה עד כה אלא בגמירת התלמוד ובביאורו, קבלה צורה אחרת לגמרי. ר' סעדיה גאון (942 – 892), אביו־מחוללו של מדע היהדות, רחוק כבר מהתעסק בהלכות יבשות גרידא. הוא מתקרב בספריו לסוג של חקירה דתית־פילוסופית, מתרגם את כתבי־הקודש לערבית וחושב לו לתעודתו להביא בהתאמה את המסורת עם דרישות השכל והיחוסים הסוציאליים החדשים. (כמה מפליא הדמוּי שבין כל זה ולמפעליו של בן־מנחם אחרי תשע מאות שנה). במאה העשירית נמצאו כבר בין היהודים שבצפון־אפריקה וספרד כאלה, שערערו על התלמוד, כתבי־הקודש ותורת ההתגלות בכלל, ומשפעים, ודאי, מהפילוסופיה הערבית השליטה של ה“מדברים” (מוטאציליטים), הרימו את הכפירה לעיקר העיקרים. אפילו עד בבל הגיע הרוח החדש הזה, וגאון אחד מישיבת סורא, שמואל בן חפני הכהן (1034 – 960) אמר, כי “הדברים המתנגדים לשכל אין מן הראוי לקבלם”.

דעותיהם הפילוסופיות של גדולי התקופה ההיא, כשלמה ן' גבירול, משה בן מימון ואחרים, לא נבעו ממקור ישראל, כי אם נשאבו מכתבי חכמי יון, שבעת ההיא הוצאו מגניזתם לאור העולם. לא בלי יסוד קרא שד“ל במאה הי”ט לשיטתו של הרמב“ם זמורת זר ולא לחנם נרתעו בני דורו של האחרון, האדוקים שבצרפת ובאשכנז, מפני חבוריו המהוללים של החוקר הספרדי הזה. “הם צפו מראש את הכח ההורס הצפון בחכמה הנכריה, פחדו מפניה ונלחמו בה מאה בשנים בחמה שפוכה”8. אבל לשוא. כי אם גם בארצות אחדות עלה בידי הרבנים הקנאים לגזור גזירה, שכל מי שלא הגיע לשלשים, אל יקרא בספרי הרמב”ם, ־ הנה בספרד גופא נחלש כחה של היהדות המסורתית לגמרי. ובכלל עוד לא מצינו בשום מקום, שזו תשיב לה את החֶלְקוֹת אשר לוקחו מאתה.

מכיון שנפקחו עיני היהודים לראות גדל ערכה של התרבות הערבית־הספרדית, שתמכה יתדותיה בחכמה היונית, מיד הוכשר הקרקע לטמיעתם הגמורה. עוד בימי ממשלת האישלאם לא היו מקרי המרה ונשואי־תערובת חזון לא־נפרץ. ומשכבשה הנצרות את ספרד במאה הי“ד והט”ו, עברו היהודים אל הדת השלטת המונים־המונים. מתוך זה שבשנת 1492, בעת שנאלצו היהודים לבחור בין ההמרה והנדידה, בחרו אעפי"כ כל כך רבים מהם לצאת מהארץ מאשר להמיר, אין להוכיח הרבה על חוזק הרגש הדתי שלהם: אל מול פני הלחץ של כפיה מוסרית שכזו, נקל לשער, שגם משכילי היהודים במערב אירופה שבדורנו, שאין להם שום קשר לדת ישראל, לא היו עושים אחרת. דוקא אמצעי־האונס האכזריים הללו הם־הם שהקשו את ערפם של הפוסחים על שתי הסעפים, ולא נפריז אם נאמר, שאותם היהודים בספרד היו מהרה אובדים ליהדות, אלמלא הגירוש, שבא ורתק אותם אל עמם וקשר אותם אל דתם.

חזיונות־הטמיעה באותן התקופות, ההילנית והערבית, אינם מקרים בודדים היוצאים מן הכלל; הם היו רק נקודות קולמינציוניות וגלויות ביותר של תנועה מתמידה והולכת, שלא פסקה מגרום הפסד ונזקין ליהודי הגולה בכל העתים והזמנים. אפילו בימי היות כנסת־ישראל דחוקה ולחוצה באופן היותר נורא בגיטו ובתור כלל גדורה ונבדלה מכל מגע־ומשא עם התרבות הנוצרית, אנו נפגשים לתמהוננו ביהודים יחידים, מומרים או קרובים להמרה, שהתנשאו בסולם המשרות שבחצרות הנסיכים והבישופים, או, שמלאו, כשפּינוזה, תפקיד של מורי־דרך במדע. גזירת הטלאי הצהוב, שבכל ספר תולדות היהודים ידובר עליה כעל החרפה היותר מבישה, לא באה בעיקרה רק להעטות קלון וכלמה על היהודים; בה נתכוונו, ביחוד, למנוע מן היהודי את היכֹלת להתחפש ולהתנכר בין הנוצרים, שלא יכירו ביהדותו. ומזה יש ללמוד, שגם בעת הרדיפות היותר איומות על היהודים נמצאו ביניהם כאלה, שבקשו להתקרב אל הרוב הנוצרי וגם מצאו את ההתקרבות הזאת. ככה אפשר לבאר את כל דברי ימי היהודים בגולה כמלחמה בין הרעיון של התבדלות ושמירת הטהרה הגזעית, שהרכב על ידי עזרא ונחמיה בגופה של כנסת־ישראל והונח בתור יסוד של כל הדת, מצד אחד, ובין מגמת ההתבוללות מצד שני, – ובאופן הזה לתפוס בקו היסודי להבנת ההיסטוריה הישראלית בכלל. כל זמן שהיהודים, כמו בבבל, למשל, חיו בהמונים מרובים יחד והיו בעלי תרבות יותר גבוהה מזו של הרוב שאינו־יהודי, שבתוכו נמצאו, לא עברה הטמיעה בתוכם אלא כנחל קטן, שמימיו יגרפו רק את המעט; ואולם מעת שתרבותו של הרוב שאינו־יהודי גדלה ועלתה, והיהודים נפוצו בתוך הנכרים בקבוצים קטנים וחיו בלי דאגות יתירות ללחם־חוקם, מאז נהיתה תנועת־הטמיעה לזרם שוטף ועובר, הסוחף עמו את כל הנפגש לו על דרכו. עד כמה גדולות האבידות שסבלה היהדות ע“י הטמיעה, זאת אומרת, ע”י ההעברה אל הנצרות, אפשר לראות מזה, שמספר היהודים בכל העולם עולה כיום קרוב לי“ב מיליון נפש, בעוד, שבמאה הראשונה לספה”נ כבר הגיע מספרם לחמשת מיליונים. ואם גם אלפים ועשרות אלפים אבדו ע“י הרדיפות והגזירות, עדיין חסרים מיליונים ועשרות מיליונים לאותו המספר, שהיהדות צריכה היתה למנות בתוכה, אלמלא האבידות התדיריות ע”י ההמרה9.

ו) טמיעת המיעוטים הלאומיים בתור חזיון סוציאלי־כלכלי.

הדמיון, שבין תנועות הטמיעה בתקופות היונית והערבית־הספרדית ובין פרוצס־הטמיעה בזמן הזה, גלוי לעין כל. ע"י השואה בין שלש התקופות הללו יכולים אנו להכיר את התנאים המשותפים לכלן ומכאן להוציא חוק כללי בנוגע לטמיעתם של היהודים. והוא: טמיעת היהדות מתגברת:

א) כל כמה שמספר היהודים קטן ביותר בערך לישוב האינו־יהודי בסביבה הקרובה;

ב) כל כמה שהמשא־ומתן הכלכלי שבין היהודים ושכניהם תכוף ביותר;

ג) כל כמה שהתרבות שאינה־יהודית יותר גבוהה;

ד) כל כמה שה מצב החמרי של היהודים יותר תקיף.

כללים אלה הם, בעצם, הנחות פשוטות, היוצאות מתוך סקירה על עובדות היסטוריות ושסבותיהן מתגלות בנקל. אלו הן אותן הסבות הפועלות בכל מקום על המיעוטים הלאומיים, שילכו ויבלעו קמעא־קמעא בתוך הכמות הגדולה של הרוב הנכרי (מלבד במקום שהמיעוט – כמו, למשל, המנדשורים בחינא־בא כלוכד וכמנצח וע"י כח הצבא והסתדרות חזקה הרי הוא תופס ואוחז את השלטון בידו).

האדם, לשם ספוק צרכיו, מוכרח הוא לבוא במגע־ומשא עם בני־מינו, והקשר הזה בורא בין בני האדם יחוסים מסוגים שונים. קודם כל יבואו היחוסים הכלכליים. היחוסים האלה הנם החשובים ומרובי־ההסתעפות ביותר, מפני שבהם מוכרח כל אדם להשתמש, בכדי למלא את צרכי־חייו על דרך החליפין של טובות־הנאה שונות. והנה את מבוקשו זה, ספוק צרכיו, ימצא האדם בתוך הקבוץ של האנשים, שזכות־האגרוף אינה שליטה בו, באופן יותר נוח וקל, בה במדה שידע וישכיל להתהלך עם בני־חברתו. ובשביל התהלכות חברתית זו לא די רק בלשון משותפת, כי אם צריך גם לדעת לכבד ולחקות את מנהגי הארץ ונמוסי יושביה.

ביותר עלולים ללכת בדרך־ההתבוללות הזאת אותם בני־המעמד, שבעצמם אינם יוצרים אף אחד מאמצעי־הקיום ההכרחיים, שאת כל צרכיהם הם אינם ממלאים אלא ע"י מעשה־חליפין של פרי מעשי אחרים, באופן שהם זקוקים תמיד לחזור אחרי “לקוחות”. דבר זה אתה מוצא בעיקר אצל הסוחרים ובעלי־התעשיה. האכר, ביחס אליהם, הוא הרבה יותר עומד ברשות עצמו, בהיות לאל ידו, ביחוד על מדרגה כלכלית נמוכה, לכלכל ולספק את רוב צרכיו ההכרחיים מפרי המשק שלו. ואם אנו מוצאים, שהגרמנים בארצות־הברית מתבוללים במהירות, ולעומת זה בברזיליה, בזיבנבירגן וברוסיה הם אינם מתבוללים אלא לאט־לאט, אין הדבר מתבאר רק בגבהה של התרבות האמריקנית כלפי זו של אלו האחרונות, כי אם אולי עוד יותר בזה, שהגרמנים בארצות־הברית עוסקים במסחר ובתעשיה, בעוד שבברזיליה בזיבנבירגן וברוסיה עוסקים הם בעבודת־האדמה. על יסוד האמור בזה, נאלץ היהודי, הבא ממזרח אירופה, בתור סוחר או בעל־מלאכה, לגרמניה ולאמריקה, לא רק להזניח את הז’רגון ולרכוש לו את הגרמנית או האנגלית, כי אם גם לסגל לעצמו את צורות־החיים והמנהגים השורדים בארץ החדשה. ואם על מדרגה כלכלית נמוכה, מָגבל ההכרח הזה בחקוי של דברים חיצוניים, כגון ההלבשה וכיוצא בה, הנה על מדרגה יותר גבוהה מתפשט הדבר ומגיע עד לידי הסתגלות גמורה למדותיהם ויסודות השכלתם של תושבי הארץ העיקריים.

כל זמן שהיהודים בימי־הבינים באו במגע־ומשא חי עם הנוצרים על שטח גדול של החיים הכלכליים בתור שלחנים וסוחרים גדולים, דברו הם בשפת הסביבה (בגרמניה, למשל, “מיטעל־האָב־דייטש”) וגם התלבשו כמנהג המדינה. רק לאחר שנדחפו מתוך המסחר הגדול ונדחקו לתוך תחומי ההלואה במשכון והמסחר בבלויי־סחבות, רק לאחר שנתבדלו בגיטו ע“י התגברותה של השנאה הדתית בימי תוקף ממשלתה של הכנסיה הקטולית, – רק אז נצטמצמו יחוסיהם אל סביבתם הנוצרית עד לידי מינימום, והחבילה שבינם ובין התרבות והכלכלה הנוצריות נתפרדה. רק בגיטו, בימי שפלות ודלדול מצבם הכלכלי של היהודים, באה ההתאבנות בצורות־חייהם, עד שהלשון והמלבושים של המאה הי”ד נחנטו ונשמרו ביניהם עד המאה הי"ח. אך עם התחדשות היחוסים הכלכליים בעת החדשה, מיד נתרככה גם ההתאבנות הזאת. שאיפת הטמיעה שוב הרימה ראש והביאה לידי אותם השנויים האופיים בשביל חזיונות המעבר – שדברנו עליהם לעיל – משדרה ראשונה לשניה, ולפעמים גם לשלישית.

מלבד היחוסים הכלכליים פועלים כאן בנתיבה אחת גם היחוסים החברתיים, המשמשים לו לאדם בשביל לספק את רגשי הידידות הטבועים בו, למלא את צורך־ההתחלקות עם אחרים ברכוש הנסיונות השונים ולטפח יחדיו את השאיפות המוסריות, האמנותיות או המדעיות. כאן יוקל לו ליחיד למצוא את ההתקרבות של האחרים, אם ידמה וישוה להם לא רק בלשונו, במלבושו ובנמוסיו, כי אם גם ביכלתו להיות להם לעמית ורֵע ע“י מדרגת השכלה שוה. פניו יהיו מועדות, על כן, לרכוש לו את ההשכלה הזאת, כדי להשיג את השויון לאחרים ואת החברותא שלהם. וזוהי הדרך אשר בה תעבור השדרה השניה של היהודים אל השלישית וגם – כרגיל, לאחר דור אחד – אל הרביעית. ביחוד מתגברת עוד המגמה הזאת ע”י השאיפה לתפיסת מקום הגון בחברה, התוקפת את האדם לאחר שהוא נעשה בטוח בספוק צרכיו ההכרחיים. באופן הבולט ביותר מתגלית השאיפה הזאת בשלטון־המודה במלבושים, – חזיון המתבאר רק בזה, שהעומדים על מדרגה חברתית נמוכה אינם רוצים להיות מן הנחשלים כלפי העומדים למעלה מהם, והרי הם שואפים לחקות אותם בכל, ובפרט בחיצוניות, זאת אומרת, במה ששייך לתלבֹשת. בחוגי הפרולטריון, הדואגים ונלחמים על לחם־חוקם, עדיין אין השאיפה הזאת לתפיסת מקום בחברה מפותחה ביותר; האינטנסיביות של שאיפה זו הולכת וגדלה בה במדה שבזבוז האנרגיה על הספקת הצרכים העיקריים נעשה למותר, ולפיכך טפוסית היא אותה שאיפה ביותר בשביל מעמד, שמתוך עוני עלה לעושר וגדולה. היהודים במערב אירופה הם בני מעמד שכזה. על סמך הצלחתם בכלכלה ובמדע, רוצים הם לקנות להם חשיבות וערך אצל הבורג’ואזיה העשירה והעולם המדעי, אבל בעטיה של יהדותם עין הבריות צרה בהם והם פוגשים מכשולים ומעצורים על דרך התפרצותם קדימה. ההמרה, במצב הזה, הרי היא לרבים מהם האמצעי היחידי, למחוק על ידו את תו ההבדל האחרון אשר במצחם, התקוה האחרונה להכנס בתור שוים במעלה לתוך שערי החוגים הסגורים לפניהם עד כה; ואכן יש אשר תוחלתם זו לא תכזב. אלו הן הסבות המביאות לידי כך, שהיהודים, אשר בכל הארצות הם אך מיעוט קטן, יקבלו את השפה, את התלבשׁת, את הנמוסים, את ההשכלה ולבסוף גם את הדת של הסביבה שאינה־יהודית – קוֹמְפְלֶקס של חזיונות, שאנו קוראים לו בשֵׁם פרוצס־הטמיעה.

ז) הסבות של כח־התנגדות היהודים עד כה לטמיעה.

איך שיהיה, מפליא הוא הדבר בכל אופן, מה שאחרי נטיה תמידית לטמיעה במשך של י"ח מאות בשנים, עדיין נשאר מספר גדול של יהודים בעולם; מה שהיהדות גם בתקופות־המשבר היותר קשות לה, כמו התקופה היונית והערבית, שנזכרו לעיל, אף־על־פי־כן לא נשמדה כליל. לדעתנו, שלשה הם היסודות, שנתנו את האפשרות לכנסת־ישראל לשמור בכל עוז את פקודות־התורה המסורות על ידי עזרא ונחמיה, – שתכליתן התבדלות האומה וטהרת גזעה – ולהחזיק מעמד, שלא להבלע בין גויי־הארצות:

1. היהודים, שעוד לפני אבדן קיומם המדיני נפוצו במצרים, בסוריה ובשאר חלקי הממלכה הרומאית ועסקו, בעיקר, במסחר, ולדעת סומברט10 כבר אז פִתחו את עסקי ההלואות עד למדרגה גבוהה, באו אחרי נדידת־העמים לבין גויים, שעמדו עדיין על מדרגת הכלכלה הטבעית. על אלה עשה היהודי התגרן והמאסף־ממון אותו הרושם המוזר והדוחה, שעושים כיום על בני ישוב קבוע הצוענים הנודדים, שגם הם, כיהודים, הראו עד כה כח־התנגדות לטמיעה. בסדר הכלכלי של הרוב הנוצרי, שהיה מיוסד על עבודת־האדמה והסתדרות חברות־הגבולין (מאַרק־גענאָסענשאַפטען) לא היה ליהודים כל חלק. “חברות־הגבולין באו במקום אגודות־הקרובים הישנות, שביסודן הונחה קרבת־הדם; היהודי הזר לא היה יכול, איפוא, להיות חבר להן. וכאשר על יסוד אגודות־הברית הישנות צמחו ועלו הסתדריות־השלטונות, אין אנו מוצאים את היהודי גם באגודות השלטון הקרקעי11”. גם חברות־האומנים (צינפטע), שבהן היתה תלויה במשך ימי־הבינים כל הסתדרות המסחר והמלאכה, וששאיפתן היתה לעשות תריס בפני כל התחרות ולהבטיח את מחיתו של כל חבר וחבר, גם הן סגרו על עצמן בפני היהודים. סמברט צִיֵן זה לא כבר12, איך שרק על־ידי התאבקות תמידית עם חברות־האומנים ועם העיקרים שלהן יכלו היהודים למצא את לחמם. מאידך גיסא היו היהודים על־ידי המונופולין שלהם בעסקי הממון לא כל כך תלויים בלקוחות מן הנוצרים; יותר קרוב לומר, שהדבר היה להפך. והתחומים הכלכליים הללו הם־הם שמנעו מהנוצרים והיהודים לבוא ביחוסים קרובים זה עם זה. יוצאים מו הכלל הזה היו רק אותם חלקי הממלכה הרומאית, כמו איטליה הדרומית ומצרים. שנדידת־העמים לא גרמה להם לאַ‏בֵּד לגמרי את תרבותם הקודמת ואת סדר הכלכלה הקפיטליסטי של רומא העתיקה. שם לא מצא לו מקום אותו החזיון של התבדלות היהודים, שאנו רואים באירופה התיכונה; אדרבה, המונים־המונים מתוך היהודים נפלו שם לתוך זרועות הטמיעה.

2. היסוד השני להתקימות היהדות הוא, שבאותן שתי התקופות, שבהן היתה היא קרובה ביותר להבטל, נדחק חלק גדול מן היהודים מארצות בעלות תרבות גבוהה לתוך ארצות, שתרבותן היתה נמוכה, באופן שהטמיעה אבדה את כח־המושך שלה. בפעם הראשונה הוכרחו לנוד מפלישתינה וסוריה לבבל, בפעם השניה מספרד וצרפת לפולין ותורכיה. אלמלא השתלשלות־המאורעות הרצויה הזאת אפשר שבימינו כבר לא היה זכר ליהדות.

3. הרבוי הטבעי העצום של היהודים – תוצאה מהטפול המרובה שלהם בילדיהם – נתן לה ליהדות את האפשרות לסתום את הפרצים המרובים שנבעו בחומתה על־יד השמד. די היה ששארית קטנה של יהודים תנָצל מן הטמיעה, בכדי שבמשך זמן קצר, ביחס, תצמחנה ממנה קהלות ישראל חדשות.

ח) הסרת המפריעים על דרך הטמיעה ובטול היהדות.

איזו עתידות, איפוא, נחזה ליהדות בתקופת הטמיעה הזאת? התמָצא שארית, שתמשיך את קיום היהדות גם אם המונים־המונים יעזבוה? האם סכנת הטמיעה בכלל גדוֹלה כבר כל כך, עד שנוכל לחשוב באמת ובתמים על מעבר גמור של היהודים אל החברה הנוצרית? על שאלה זו יש לענות בכל תוקף: הן. הקפיטליזמוס, שיטת־הכלכלה המיוסדת על הקנין הממוני, שבימי־הבינים לא היו לו באי־כח אלא בין היהודים, נהיה עכשיו לנחלת כל העולם. בכל מקום שקַיָמים עוד שרידים משיטת־הכלכלה הקדומה, שעיקריה הם משק טבעי ורוח של חברות־האומנים, הרי השרידים ההם נדונים למות והם הולכים וכלים לעינינו. באופן הזה נכחדו תנאי הכלכלה המיוחדים של היהודים, שצִינו אותם מלפנים ומנעום מטמיעה. אבל גם הגורמים האחרים, שהכשירו את הקרקע לקיום היהודים בתור עם מיוחד, אף הם נתבטלו. אם מקודם נדדו היהודים מפני לחץ הרדיפות מארצות העומדות על מדרגה גבוהה של תרבות לארצות הפחותות מהן במעלה זו, ולפיכך גרמו הרדיפות דוקא לחיזוק היהדות, הנה עשיו בורחים היהודים מפני חמת המציק מארצות מזרח אירופה, העומדות על מדרגת התפתחות נמוכה, לארצות מערב אירופה ואמריקה, הנמצאות במדרגה גבוהה של התפתחות, ובאופן הזה מתגברת סכנת־הטמיעה במדה מרובה. גם הרבוי הטבעי של היהודים ירד כיום בכל מקום, ובארצות רבות נופל הוא כבר מן הרבוי הטבעי של הגויים.

ככה הורמו כל המכשולים מעל דרך הטמיעה. מובן מאליו, שאין הכונה בזה לומר, כי במשך של איזו עשרות שנים יסוף זכר היהודים מקרב החיים. עם של י"ב מיליונים אינו נכחד במהירות כזו.

יכולות עוד לחלוף גם מאה שנים ויותר עד שפרוצס־ההתבַּלְעות יגע באחרון היהודי – לא במספר השנים העיקר. השאלה כאן אינה אלא בזה, אם אותן הסבות, שגרמו עד כה להחזקת יהודי הגלות בתור חטיבה מיוחדת בעולם, אם כחן אתן להשפיע בדרך זו גם בעתיד ולהגן עליהם מפני הטמיעה. אם יש הכרח לענות על שאלה זו בשלילה, אז נחתך גזר־דינם של היהודים לשבט ואין מציל. כעץ הזה, ששרשיו הולכים ונרקבים, אמנם יש אשר עוד זמן ידוע על עמדו יעמוד, ואולם הנה המות אורב לו וחיה לא יחיה, ככה יוכלו גם היהודים להחזיק עוד מעמד ימים רבים, אבל דרכם בתור גוף צבורי לא לפנים יעלה, כי אם לאחור. כוזב הוא האופטימיזמוס, המתיחס בקלות־ראש אל הקריזיס הנוכחי, מפני שהרי זה שנות אלפים, שהיהדות שמרה על קיומה, על אף כל העומדים עליה לכלותה, ובזה הראתה, כי כסלע איתן תשחק לזעף־משברים. זאת לא זאת. העבר אינו מלמד כלום על ההוה, מפני שהתנאים החיצוניים כיום הם אחרים לגמרי מאשר מלפנים. ומלבד זאת: האם איננו יודעים את העובדה, שיהודים מארצות שלמות בימים עברו אפסו ואינם? על אדות יהודי מצרים כבר נִדְבַּר לעיל. אבל גם בחינא, שעוד לפני מאתים שנה היו בה קהלות גדולות של יהודים, הנה לאט־לאט נבלעו ועכשיו לא נִכְּרו גם עקבותיהם. היכן הן קהלות־היהודים הגדולות, שפרחו ושגשגו בימי־הבינים בארץ יון וסיציליה? חבל, שכותבי דברי־ימי־ישראל מקדישים את כל תשומת־לבם רק למאורעות הגדולים ביותר ולרדיפות הגדולות; ואולם מי מנה ומי ספר את חזיונות־הטמיעה שאינם־נִכָּרים כמעט של יום־יום? המעשים הקטנים האלה של התבוללות הפעוטה, המתמידה, שחשיבותם יותר מרובה, אלא שקשים הם להתפס ולהתָּאר, עודם מחכים לאיש, שיבוא וישימם בספר־תולדתנו.

הסכנה, שהטמיעה של העת החדשה הביאה בכנפיה ליהדות, לא באה לידי גילוי אלא בזמן היותר אחרון, מפני שתוצאותיה היותר אחרונות, ההמרה ונשואי־תערובת, נראו עד הנה רק בארצות יחידות. את ההתבוללות חשבו, לפיכך, לחזיון של חלי עובר. רק עכשיו, כשאותם המקרים הולכים ונשנים בכל הארצות, מתברר, שיש כאן לפנינו חזיון כללי, שהוא תוצאה הכרחית מתוך פרוצס־הטמיעה. תנועת הטמיעה של הזמן הזה נראית לנו למשבר היותר מסוכן, שאליו באו היהודים מיום לכתם בגולה. ועד כמה הרחיקה כבר הטמיעה בצורותיה השונות ללכת, איזו עתידות נכונו לה על דרך התפתחותה, וביחוד, מה יש לצפות מהתנועה הלאומית היהודית, שנתעוררה להיות למגן מפניה – בזה ידון ספרנו בפרקיו הבאים.


פרק ב. הכח הכמותי של היהודים.

א) השקפה לאחור על מספר היהודים מימי החרבן.

אם ננסה לעמוד על מספר היהודים במשך הדורות, לא נוכל להתחשב עם המספרים האגדיים שאנו מוצאים בתורה (שמות י“ב ל”ז; במדבר א' – ג'). העדות הקרובה־לאמת הראשונה, שבמדה ידועה אפשר לסמוך עליה, היא זו שבספר עזרא (ב', ס"ד), שעל פיה היה מספר היהודים, שעלו מגלות בבל עם זרובבל, 42,360. על אלה, בכל אופן, צריך להוסיף את היהודים שנשארו בבבל, וכמו כן את היהודים שנמצאו בצור ובמצרים, מלבד החלק ההגון של יהודים שלא הָגלה אחרי חרבן הבית הראשון בבלה, כי אם נשאר בארץ. איך שיהיה, ומספר היהודים בשנת ת“ק לפני ספה”נ ודאי לא עלה בהרבה על 100,000. לעומת זאת היה מספרם די הגון בימי חרבן הבית השני (70 שנה אחרי סה"נ). ואם גם הגזים והפריז יוסף פלביוס למדי13 שבימי המצור נאספו בירושלים 1,000,000 נפש, או שבימי נירון קיסר בחג הפסח נמצאו בירושלים אפילו 2,700,000, הנה גם טציטוס בספר־ההיסטוריה שלו14 מעיד, כי מספר יושבי ירושלים, זמן קצר לפני החרבן, עלה ל־600,000. ואולם בעת ההיא הן כבר היה החלק היותר גדול של המון היהודים מחוץ לפלישתינה, כי עוד מימי אלכסנדר מוקדון הוציא עם היהודים מתוכו מחנות־מחנות לכל הארצות שעל חוף הים התיכון. לפי עדותו של פילון15, שמומסן חושב אותה לאמת, מליון אחד של יהודים. מהם גרו באלכסנדריה בלבד, שמספר כל תושביה עלה לחצי מיליון, מאתים אלף.

לפי דברי בילוך16 נמצאו בין פחות משבעת המיליונים שגרו בסוריה בימי נירון – יותר ממיליון יהודים. יוסף פלביוס כותב, שאין עם אחד בעולם התרבותי שלא ימצא בתוכו מספר ידוע של יהודים, ועדותו זו מתאשרת כל צרכה גם על־ידי סופרים אחרים, ביחוד על־ידי סטרַבוֹ וסיניקה. אם נסכים להרנק17, שמספר היהודים בא“י בתחילת ספירת־הנוצרים היה בערך כשבע מאות אלף ומספרם ביתר הארצות, מלבד מצרים וסוריה, כמליון וחצי, אז יגיע הסך הכולל של היהודים בממלכת־רומא בעת ההיא למספר של כמעט ארבעה מיליון וחצי. עפ”י בילוך, מנתה אז ממלכת רומא בקרבה 54 מיליון נפש, ובאופן הזה היו בה היהודים החלק הי"ב של כל תושביה. בשים אל לב את האחוז הגבוה הזה של מספר היהודים בממלכה, תתבאר לנו סבת התפקיד החשוב שמלאו בה היהודים בזמן ההוא.

לאחר שנתפזרו היהודים בכל הארצות, שוב אין אנו מוצאים מספרים מדויקים על כמותם. אפשר לשער, שעד המאה הי“ד, בסבת ההעברות אל הנצרות והאישלם, שלא היו פוסקות בכל הימים ההם, לא גדל מספרם, אך גם לא נפחת במדה מרובה. ואולם מהמאה הי”ד ואילך מתחילה היהדות סובלת מאבידות גדולות ביותר, במקצת משום המעבר של רבים למחנה אחר ברצון ובמקצת על־ידי הגירושים והרדיפות, שאם גם לא תמיד נגמרו בשמד־בהמון או בזבח־בהמון, הנה תמיד הביאו אתם הרעת המצב הכלכלי ואי־הבטחון ביום המחר, וכתוצאה מזה – התרבות מקרי המות, ביחוד בין הילדים. במשך העת שבין 1290 עד 1474 נתמעט מספר היהודים במלכות קשטיליה, כפי שאפשר ללמוד מחשבון ההכנסות של מסי היהודים, מ־850,000 ל־150,000, וזו היתה, בלי ספק, תוצאה מהעברת היהודים בהמוניהם אל הנצרות, – העברה שעקבותיה נשארו עד היום בטפוסים היהודיים המרובים בהישפניה. באיטליה התקימו במשך כל ימי־הבינים קהלות־יעקב גדולות ופורחות, והרי שיש יסוד לבקש בה עכשיו מאות אלפים נפשות של יהודים, בעוד שבמציאות עולה מספר היהודים באיטליה כיום אך ל־35,000, אף־על־פי שלא שמענו ולא ידענו על אדות רדיפות וגירושים גדולים ביותר ביחס ליהודי הארץ הזאת. אף כאן, איפוא, אין למצא את הסבה אלא בהמרה. הימים הקרובים למלחמת שלשים השנה מסמנים אותה התקופה, שבה (אחרי שבעשר השנים בלבד שבין 1648 עד 1658 נהרגו במרידת הקוזקים בפולין תחת הנהגתו של בוגדן חמלניצקי כרבע מליון יהודים) ירד מספר היהודים פלאים. בארצות המערב של אירופה, חוץ מהולנדיה ואיטליה, לא היו בעת ההיא יהודים כל עיקר; מספר מסוים מהם נמצא רק בממלכת פולין, באוסטריה־אונגריה ובארצות הבלקן. בממלכת אשכנז לא נמצאו אז, על־פי גרץ18, אלא לכל היותר שלש־ארבע קהלות חשובות במדה ידועה: פרנקפורט־דמיין 2,000 נפש, וירמיזא 1400, פראג 10,000, ווינא 3,000. ספק הוא, אם מספר היהודים בכל העולם הגיע אז למיליון.

עד כמה גדולות ועצומות היו האבידות של היהודים בעת הזאת של גזירות ורדיפות אפשר ללמוד מזה, שבשתי מאות השנים שבאו אחר כך, כאשר חדלו הגירושים והשמדים, וביחד עם הטבת המצב הכלכלי נתמעטו גם מקרי־המות בדרך הטבע, עלה מספר היהודים בפולין וליטא, עפ“י ספירת־העם בשנה ההיא, ל־308,500 נפש, בעוד שבראשית המאה הי”ט, עפ"י השערתו של סופר פולני אחד19, נמצא שם 450,000; בשנת 1856 היה בפולין הרוסית לבדה מספר היהודים 563,00020 נפש ובשנת 1897 כבר 1,321,600. בגליציה נתנו ספירות־העם: בשנת 1785 – 212,002, בשנת 1857 – 448,973, בשנת 1900 – 811,371 נפש. מדינת־מיהרן ושליזיה האוסטרית מנו בתוכן בשנת 1830 – 32,244 יהודים, בשנת 1859 – 40,681, ובשנת 1900 – 56,243 נפש. בשנת 1838 ישבו ברוסיה האירופית (מלבד פולין) – 1,023,543, בשנת 1897 – כבר 3,789,448 יהודים. בפרוסיה ישבו בשנת 1816 – 123,921 יהודים, בשנת 1843 – 206,529 בשנת 1858 – 242,416, ובשנת 1905 – 409,501. המספרים האלה מוכיחים, שבכל הארצות הנזכרות נתרבה מספר היהודים במשך של פחות ממאה שנה פי־שלש ופי־ארבע, ומאליה מתעוררת המחשבה, כמה רב ועצום היה עכשיו מספר היהודים בעולם אלמלא עשו בהם הטמיעה והרדיפות שַמות במשך של אלף ושש מאות שנים רצופות.

במצב המספרי של היהודים בגולה יש לראות, איפוא, שתי תקופות: תקופת הירידה ותקופת העליה. הירידה הפחיתה את מספר היהודים, שהיה בזמן החרבן קרוב לחמישה מיליון, במשך אלף ושש מאות שנה אחר החרבן – למיליון אחד; והעליה העמידה את מספרם במשך של המאה הי“ח על כמעט שלשת מיליונים ומאז עד הזמן הנוכחי הרבה אותו לשנים־עשר מיליון. אין כל ספק, שלכמות כזו של היום לא הגיעו היהודים בשום תקופה של דברי ימיהם אפילו בקירוב. ואולם יחד עם זה עוד מעולם לא היתה נשקפת סכנה כל כך גדולה לקיומם כמו היום. הכח הכמותי של היהודים בזמן הזה, העולה בהרבה על זה של היונים, הרומינים והבולגרים ונשאר אך במעט מאחורי זה של הפולנים, יכול היה לבוא עד נקודת־הגובה הנוכחית שלו רק הודות לזה, שהיהודים במאה הי”ח, ובמדה גדולה עוד גם במאה הי"ט, נשמרו מהמרה ונשואי־תערובת, מספר המיתות שביניהם היה קטן, ומהפחד, הבא בעקבות הקולטורה המודרנית, מפני רבוי פרי־בטן לא ידעו. עכשיו מכיון שנפלו הגורמים הרצוים האלה, בהכרח שירידה בוא תבוא שנית.

ב) חלקי היהדות האבודים.

בדרך כלל יודעים אנו, שהיהודים שנגזרו מעל היהדות על־ידי טמיעה או המרה נתערבו בסביבתם הנכרית ובזו נתמזמזו ונמוגו. אולם במקרים בודדים, בעת שקבוצות שלמות יצאו מן היהדות בבת־אחת, שמרו היוצאים זמן רב בזכרונם את מקור מחצבתם ואת שייכותם מלפנים ליהדות ודקדקו להתחתן רך בינם לבין עצמם בכדי שלא להתערב בגויים. הדוגמא הידועה־ביותר לחזיון ממין זה הם האנוסים בספרד של המאה הט“ו, שיותר משתי מאות בשנים היו נבדלים משכניהם ורק במאה הי”ח נבלעו בתוך הנוצרים. שריד אחרון מהם, במספר של קרוב לששת אלפים (ידועים בשם שיטאס או אנוסים) נשאר עוד על איי־בליריה. עפ“י דתם הרי הם, אמנם, נוצרים, אבל הם אינם שוכחים את מוצאם העברי ומתחתנים לרוב בינם לבין עצמם. כיוצא בזה אנו מוצאים בכתה השצי”ת הנקרא “מאמינים” או “דונמים” בסלוניקי, המונה כארבעת אלפים נפש, שהיא מושלמית עפ“י דתה, ובשני האלפים של ה”נדיד אל אישלאם" בכורַסַן. גם מאתים השומרונים בשכם, שנשארו לפליטה מהשומרונים שבימי העליה מבבל, הם מסוג זה.

בעוד שבני הקבוצות הנזכרות בזה הנם יהודים לא על פי דתם, כי אם על פי מוצאם, הנה מצד אחר יש גרים יהודיים, שאינם יהודים על פי מוצאם, כי אם על פי דתם. החוקר יעקבס21 מונה בתוך אלה את:

הפלשים בחבש22 – 50,000

הקראים בקרים ובתורכיה23 – 20,000

הדגטונים במדבר סהרה – 10,000

בני ישראל בבומביי – 6,500

היהודים השחורים בקושין – 1,000

מה שנוגע לקראים, עדיין הדבר מוטל בספק, אם למרות התערובת של דם טַטַרי בדמם אינם, בכל זאת, שייכים ליהודים גם על פי גזעם. רבים, אמנם, חושבים אותם לצאצאי הכוזרים, ואולם יש ידים לשער, שהם מבני־בניהם של יהודי סוריה, שעברו לכת הקראים. יתר הגרים היהודים, שנזכרו כאן, הנה כפי שאפשר ללמוד מסימניהם האנטרופולוגיים, ודאי שאינם מהגזע היהודי. הפלשים – אין ספק, שהם קרובים יותר למוצא החבשי, היהודים השחורים בקושין ו“בני ישראל” בבומביי – למוצא ההודי, והדגטונים – לערבי.

בטבלאות שלפנינו על מספר היהודים בארצות שונות לא באו בחשבון כל אלה החלקים, שהם יהודים רק על פי דתם או רק על פי מוצאם. בשם יהודים כוללים אנו רק את אלה, שבמדה שוה – גם על פי דתם וגם על פי מוצאם – הם שייכים לגזע העממי היהודי, זאת אומרת, אלה שמתיחסים, פחות או יותר, על אותם היהודים, שבזמן חרבן בית שני ראו הם בא"י את מרכזם הלאומי.

ג) מספר היהודים בזמן הזה ופזורם.

זה רק שנים אחדות, שניתנה האפשרות לדבר בבירור על המספר הכללי של היהודים בכל העולם, היינו, למן העת שספירת־העם ברוסיה בשנת 1897 העמידה את מספר היהודים ברוסיה האירופית והאסית על 5,215,805 נפש. עד אז היו ההשערות על מספר היהודים ברוסיה רופפות במאד מאד. רוב הסטטיסטיקים והגיאוגרפים חשבו את מספר היהודים הרוסיים רק לשנים־שלשה מיליונים, ועד העת האחרונה היה רשום ברוב ספרי־הלמוד של גיאוגרפיה, הלקסיקונים וכו', שמספר היהודים בכל העולם מגיע עד לשש, שבע או שמונה מיליונים, בעוד שבאמת נמצאים כעת יהודים במספר של שנים־עשר מיליונים.

בטבלא שלפנינו נרשם מספר היהודים בכל חלקי העולם ובארצות השונות על־פי המקורות היותר נכונים שבנמצא; רק במקרים מועטים נאלץ המחבר לסמוך על הערכות משל עצמו. לדיוק מחלט אי־אפשר היה להגיע, קצת מפני שבנוגע לארצות רבות הוכרחנו, מחמת חוסר של ספירות, להסתפק בהשערות 24 וקצת מפני שספירות־העם האחרונות בארצות אחדות לא נערכו בזמן אחד. על זה יש להוסיף שנדידות־היהודים הגדולות של השנים שאחרי הספירות האחרונות נותנות מקום לשנויים במצב המספרים שאנו מוצאים באותן הספירות. ברם, לנימוק זה, אף־על־פי־כן, אין לתת ערך מיוחד ביותר, בהיות שיש לנו הרשות להניח, שהאבידות שאבדו לארצות היציאה העיקריות (רוסיה, גליציה ורומיניה) הוחזרו להן על־ידי הרביה הגדולה־ביחס של יהודי הארצות האלו, באופן שעד היום נוכל למצא בהן אותו מספר היהודים שעלה לפי הספירות האחרונות. מה ששייך לארצות הכניסה העיקריות (אנגליה, אפריקה הדרומית, קנדה וארצות־הברית של אמריקה) השתמשנו כבר בהערכות של העת היותר אחרונה.

לפי הטבלא שלפנינו חיים (מן המספר הכולל – 11,558,610 – של כל יהודי העולם): 8,854,037 ־ %76,6 באירופה, מזה 5,110,548 ־ %44,2 ברוסיה לבדה. 1,898,000 ־ %16,4 של כל היהודים חיים באמריקה. המספר הזה מראה על חזיון של ערך בלתי מצוי ביחס לשנוי מקומות מושבותיו של העם היהודי, אם נשים לב לעובדה,שעוד לפני 50 שנה היו באמריקה פחות מחמשים אלף יהודים ולפני 25 שנים רק – 230,000־%2,5 ממספר כל היהודים. באסיה נמצאים 427,523 ־ %3,7, באפריקה – 361,847 ־ %3,1, ובאוסטרליה – 17,610 ־ %0,2 של כל היהודים.


כמות היהודים בכל העולם


מספר היהודים עלה:

יבשת ארץ חבל ארץ שנה במספרים מוחלטים בין10000 של כל תושבי הארץ המקורות
אירופה
רוסיה תחום־המושב חוץ מפולין (15 פלך) = 1897 3,578,227 1112 ספירת־עם משנת 1897
פולין = 1897 1,321,100 1405 ספירת־עם משנת 1897
גלילות ים־המזרח (קורלנדיה, ליפלנדיה, ס"ט פטרסבורג).. = 1897 101,875 249 ספירת־עם משנת 1897
בשאר רוסיה האירופית 1897 109,346 19 ספירת־עם משנת 1897
סה“כ הארצות הנ”ל = = 5,110,548 497 ספירת־עם משנת 1897
אוסטריה
גליציה 1900 811,371 1109 ספירת־עם משנת 1900
אוסטריה השפלה (עם ווינא) 1900 157,278 507 ספירת־עם משנת 1900
בוקובינה 1900 96,150 1317 ספירת־עם משנת 1900
ביהם 1900 92,745 147 ספירת־עם משנת 1900
מהרן 1900 44,255 182 ספירת־עם משנת 1900
שליזיה האוסטרית 1900 11,988 176 ספירת־עם משנת 1900
בשאר אוסטריה 1900 11,112 20 ספירת־עם משנת 1900
סה"כ אוסטריה = 1,224,899 468 ספירת־עם משנת 1900
אונגריה 1900 851,378 442 ספירת־עם משנת 1900
גרמניה
פרוסיה 1905 409,501 110 ספירת־עם משנת 1905
בוריה 1905 55,341 85 ספירת־עם משנת 1905
אלזס–לותרינגיה 1905 31,708 175 ספירת־עם משנת 1905
בדן 1905 25,893 129 ספירת־עם משנת 1905
הסן 1905 24,696 204 ספירת־עם משנת 1905
המבורג 1905 19,602 224 ספירת־עם משנת 1905
סכסוניה 1905 14,697 32 ספירת־עם משנת 1905
וירטמברג 1905 120,53 52 ספירת־עם משנת 1905
בשאר גרמניה 1905 14,371 35 ספירת־עם משנת 1905
סה"כ גרמניה 607,862 100 ספירת־עם משנת 1905
רומיניה 1899 266,652 448 ספירת־עם משנת 1899
בריטניה הגדולה חוץ מאירלנד 1905 250,000 65 ס. ראזענבוים, צייט. שריפט פיר דעמאגראפיע א. סטאט. דער יודען 1906 עמ' 123
תורכיה האירופית1 1904 188,896 320 הערכת האליאנס
נידרלנדיה 1899 103,988 204 ספירת־עם משנת 1899
צרפת 1905 100,000 25 הערכת המחבר
בולגריה עם רומליה המזרחית 1905 37,653 93 ספירת־עם משנת 1905
איטליה 1901 35,617 11 ספירת־עם משנת 1901
בלגיה 1905 25,000 22 הערכת המחבר
שוויץ 1900 12,551 38 ספירת־עם משנת 1900
בוסניה הרצוגובינה 1895 8,213 52 ספירת־עם משנת 1895
יון 1907 6,127 24 ספירת־עם משנת 1907
סרביה 1900 5,729 23 ספירת־עם משנת 1900
שוידיה 1900 3,912 7 ספירת־עם משנת 1900
אירלנדיה 1901 3,898 9 ספירת־עם משנת 1901
דניה 1901 3,475 14 ספירת־עם משנת 1901
ספרד 1905 2,500 1 English Jew, Year Book, 1909
גיבראלטר 1908 1,300 ? English Jew, Year Book, 1909
לוכסמבורג 1905 1,210 49 ספירת־עם משנת 1905
פורטוגל 1908 1,200 2 English Jew, Year Book, 1909
כרית 1900 728 24 ספירת־עם משנת 1900
נורבגיה 1900 642 3 ספירת־עם משנת 1900
מלטה 1901 58 3 ספירת־עם משנת 1901
סה"כ אירופה 8,854,037
אמריקה
ארצות־הברית2 = 1907 1,777,185 210 American Jewish Year Book 5669
קנדה = 1908 60,000 112 English Jew, Year Book, 1909
ארגנטינה = 1907 40,000 70 Rapport of the Jew. Col. Assoc. 1907
מכסיקו = 1895 8,972 7 ספירת־עם משנת 1895
קֻבה = 1895 4,000 20 American Jewish Year Book 5669
ברזיליה = 1895 3,000 2 American Jewish Year Book 5669
ימיקה = 1908 1,300 16 American Jewish Year Book 5669
סורינים = 1902 1,158 150 Statesman`s Year Book 1908
פרו = 1876 498 2 Statesman`s Year Book 1908
קורקה = 1902 863 161 Statesman`s Year Book 1908
ויניסואלה = 1908 411 2 American Jewish Year Book 5669
ביתר ארצות אמריקה התיכונית והדרומית = 1908 700 ? American Jewish Year Book 5669
ס"ה = = 1,898,087 = =
אסיה —–
תורכיה האסית3 —–
פלשתינה 1908 >85,000 1400 הערכת המחבר
אסיה הקטנה וסוריא 1908 75,000 55 הערכת המחבר
מסוּפטמיה 1908 40,000 ? הערכת המחבר
ערב (עם עדן) 1908 40,000 ? הערכת המחבר
סה"כ תורכיה האסית = 240,000 = = =
רוסיה האסיתית
קוקז 1897 56,783 11 ספירת־עם משנת 1897
סיביריה 1897 34,792 60 ספירת־עם משנת 1897
אסיה התיכונית 1897 13,682 18 ספירת־עם משנת 1897
סה"כ רוסיה האסיתית = = 105,257 46 ספירת־עם משנת 1897
פרס = 1908 35,000 37 Statesman`s Year Book 1908
תוּרכסתן ואפגניסתן = 1908 13,435 ? Jewish Y.B 1909
הודו = 1901 18,226 1 ספירת־עם משנת 1901
הודו הנידרלנדית (יַוַה ויתר הקולוניוּת) = 1905 8,605 2 ספירת־עם משנת 1901
חינה ויַפן = 1908 2,000 0.04 Jewish Y.B 1909
ס"ה = = 427,523 = =
אפריקה
מרוקוֹ = 1908 150,000 300 Jewish Y.B 1909
אלגיריה4 = 1901 57,044 120 ספירת־עם משנת 1901
טוניס = 1908 62,500 310 (י. שלום “ולט” 09 19/II)
טרנסבל = 1904 15,481 115 ספירת־עם משנת 1904
קולוניה־קאפ = 1904 19,537 80 ספירת־עם משנת 1904
מצרים = 1907 38,635 34 ספירת־עם משנת 1907
טריפוליס5 = 1905 18,660 186 אליאנס
ס"ה אפריקה = = 361,857 = = =
אוסטרליה
ארצות אוסטרליה = 1901 15,239 40 ספירת־עם משנת 1901
זלנדיה החדשה. = 1906 1,867 21 ספירת־עם משנת 1906
סה"כ אוסטרליה = = 17,106 = = =
בכל העולם = = = 11,558,610 = =

  1. עפ"י הערכה אחרת (מאת המאיור ר. הובר chrètiens) Carte statistique de cültes) עולה מספר היהודים בתורכיה האירופית ל־ 160,947.↩︎

  2. מיהודי ארצות=הברית נמצאו מיליון שלם בניורק, כמאת אלף בכנסיות: איליאניס, פנסילווניה ומסשוטתס והנותר ביתר הכנסיות; מזה כמאתים אלף בכנסיות הצפון, 150,000 בכנסיות=הדרום, 50 אלף בכנסיות המערב.↩︎

  3. בתורכיה האסית (מלבד ערב) מונה האנקיטה של האליאנס בסך=הכל 220,484 מה שעולה כמעט עם עדותו של Vital Guinets, שבספרו" "La Turquie d`Asie" (פריז 1892/1900) הוא מעריך את מספר היהודים בתורכיה האסית (מלבד ערב) ל=201,998↩︎

  4. עם היהודים היושבים באואזיס מצאב, בערך אלף נפש, והיהודים שבאו לאלג'יר בעת האחרונה; מספר ילידי המקום (שעפ"י דקרט מיום 24 לחודש העשירי שנת 1870 נעשו לנתיני צרפת) עלה בשנת 1901 ל=57,134.↩︎

  5. על פי מקור אחר עלה מספר היהודים בטריפוליס בשנת 1904 ל=167,700, "צייט־שריפט פיר דעמאגרפיה אונד סטאטיסטיק דער יודען" 1906 ע' 176.↩︎

ד) היהודים למקומותיהם.

כמות היהודים בערך לכל יתר התושבים, כפי שנראה מן הטבלא שלפנינו, קטנה היא וליותר מעשרה % היא מגיעה רק בארצות מועטות, היינו בחמשה־עשר הפלכים של “תחום־המושב” הרוסי, בפולין, גליציה, בוקובינה, רומיניה ופלישתינה. בין כל אלה פלישתינה היא האחת, שתושביה היהודים באו אליה זה לא מכבר; ישובי היהודים הגדולים ביתר הארצות הנזכרות, שהיו לפנים שיכות לפולין או שנמצאות על גבולה, הרי הם מבני־בניהם של אותם המוני היהודים, שהתרכזו בממלכת פולין מהמאה הט“ז עד הי”ח. ליותר מעשרים % אין מספר היהודים מגיע בשום פלך מפלכי רוסיה או רוסיה־פולין.

בפלך ורשה יגיע עד – 18.22 %

בפלך גרודנה יגיע עד – 17.49 %

בפלך מינסק יגיע עד – 16.06 %

בפלך פטרוקוב יגיע עד – 15.85 %

בפלך לומזשה יגיע עד – 15.77 %

בפלך שדליץ יגיע עד – 15.69 %

ב־13 פלכים אחרים מתחום־המושב ברוסיה ופולין מגיע מספר היהודים בערך ליתר התושבים מ־10 עד 15 %, ב־5 פלכים הוא יורד עד ל־ 4 – 10 %, בפלך פולטבה ל 3.99 %. מחוץ לתחום־המושב אין מספר היהודים מגיע כמעט בשום מקום ליותר מאחוז אחד. בגליציה מגיע מספר היהודים במחוזי הערים קרקוי ולמברג עד 27.68 – 28.11 %, ב־5 מחוזים מ־15 עד 20 %, בכל יתר המחוזים פחות מ־15 %. ברומיניה יש שלשה דפרטמנטים, שמספר היהודים מגיע בהם ליותר מעשרה %, והם: יאסי – 24.3 %, בוטוסני – 17.1 %, דורוהוי – 11.4 %. מלבד כל הארצות האלה כדאי עוד להזכיר את אונגריה ומרוקו, שבהן מגיע מספר היהודים לאחוז הגון; בכל יתר הארצות אין מספר היהודים בערך לכל תושביהן עולה על 1 – 2 %.

הפזור של היהודים, כפי שיוצא מהמספרים שלפנינו, מגיע בימינו עד למדרגה, שאולי לא היתה עוד כמותה מעולם. במאות הקודמות של ימי הגלות היתה תמיד ליהודים, על־כל־פנים, ארץ אחת (בבל עד המאה הי“א, ספרד וצרפת הדרומית עד הט”ו, פולין עד המאה הי"ח), שבה ישב הרוב המכריע שלהם ושמִעוטי היהודים הנדחים ביתר הארצות ראו בה את מרכזם העממי והתרבותי. עוד לפני 150 שנה היו כמעט כל היהודים מרוכזים בממלכת פולין; חלקי היהדות, שישבו מחוץ לפולין, בתורכיה, באיטליה, הולנדיה, אנגליה ואשכנז, לא קבעו ברכה יתירה לעצמם. אמנם, גם עכשיו נמצאת מחצית מספר היהודים בשטח של ממלכת פולין מלפנים והארצות הסמוכות לו, ואולם המחצית השניה כלה כבר נקרעה מעל המרכז הזה ונפוצה לכל קצוות תבל, ולא עוד אלא שפרוצס־ההתפזרות הולך ומתפשט יותר ויותר בימינו אלה. להתבוללות מביא כל זה טובה ורֶוַח הרבה, בהיות שכל מה שהקבוצים היהודיים נעשים יותר קלושים לגבי הסביבה הנכרית, בה במדה הם פחות עלולים לעמוד בפני ההשפעות המטמיעות של אותה הסביבה.


* * *


שער ב: הסבות של תגברת הטמיעה בהוה.


פרק ג. העליה הכלכלית של היהודים.

א) שנוי=ערכָּן של פעולות היהודים הכלכליות עם התחלת תקופת הקפיטליזמוס.

המפתח להבנת תנועת הטמיעה של הזמן הנוכחי מונח בזה, שהיחוסים הכלכליים בין היהודים והנוצרים, אשר במשך של חמש מאות שנה רצופות הָגבלו בהלואות־כסף לנוצרים נצרכים ובקנית חפצים ישנים מאתם, הנה עם התחלת תקופת הקפיטליזמוס נשתנו אותם היחוסים תכלית שנוי. התעשיה הגדולה של העת החדשה הרגישה צורך מרובה בכסף, ואותו מצאה אצל היהודים. כספם של היהודים, שמלא עד כה תפקיד של דבר הנִתָּן בנשך ובמרבית, קבל צורה של קפיטל המשמש לתעשיה ולמסחר, ועסק הקרדיט שוב לא הביא לידי כל אותן התוצאות שאינן נעימות שמקדם. כי בעוד שהאצילים והאזרחים, שהיו לוים מאת היהודים להספקת צרכי חייהם, היו סוף סוף מובאים בין המצרים על־ידי תוקף ההכרח לפרוע את הקרן עם הרבית, הנה על הלוה הקבלן, שבעזרת הקפיטל היהודי הוא מכניס לעצמו רוָחים הגונים, אין חובת־התשלום מכבידה ביותר. המלוה היהודי נהפך מאויב ונושה אכזרי לאוהב וחבר ללוה הנוצרי, ביחוד מפני כך, שבעוד אשר מקודם נאלץ היהודי לקצוץ לו רבית גבוהה, בהתאם לסכנת הפסד הקרן, שהיתה גדולה בימי־הבינים, הנה עכשיו, הודות להתמעטות אותה הסכנה, בסבת הבטחון המשפטי השורר בעולם, יכול הוא להסתפק ברבית יותר נמוכה.

ואולם לא רק בתור מלוה־ברבית נהיה היהודי, הודות להשתנות היחוסים הכלכליים, ל“ישר” בעיני הנוצרי, אלא שגם במסחר ובתעשיה ניתנה לו ליהודי היכולת להשתתף מבלי שיעורר כנגדו בזה רוגז וחימה. בעת שלטון חברות האומנים נחשבה השאיפה לרוחים ולממכר במדה גדושה לאי־כבוד, מפני שעל־ידי־כך מקפחים פרנסתם של יתר החברים. לא כן היהודי, שעמד מחוץ לחברות ושבקש, בשביל כך, רק את תועלתו הפרטית, חטא באופן זה חטאה גדולה נגד התכונה הקדושה של הסתדרות האומנים; כל צורת מסחרו היתה, מנקודת השקפתן של חברות האומנים, אי־מוסרית. 25 עכשיו, עם נפילת חברות־האומנים, ניטל הקוץ של חלול־הכבוד מהשאיפה־לבצע של היהודי. הן כמעשהו הוא יעשו כיום גם הנוצרים, הואיל ושאיפת־הרכישה של הפרט והרדיפה אחרי ריוח נעשו ליסוד־היסודות של החיים הכלכליים בכל העולם. משאם־ומתנם של היהודים נחשב מעכשיו ל“ישר”, מפני שכלכלתם העממית של הגויים נעשתה ל“יהודית”.


ב) הצלחת היהודים בתור קבלנים קפיטליסטיים.

בתפקיד של סוחרים וקבלנים אינדוסטריאליים גברו היהודים ועשו חיל מהרה, הודות לכשרונם המסחרי המרובה שעל ידו נראה – במשך של 2000 שנה – כאילו נועדו בכל מקום לשלוח ידם במסחר. לא נכונה היא דעת המבארים את העובדה של התעסקות היהודים אך במסחר באותה הסבה, שהנוצרים במשך כל ימי־הבינים סגרו בפני היהודים את כל ענפי הפרנסה האחרים. היהודים לא באירופה נעשו לסוחרים; עוד מימי גלות בבל שמו הם את פניהם יותר ויותר אל המסחר ועסקו בו בסוריה, במצרים, בבבל וכו', ורק בארץ־ישראל חיו עד חרבן הבית השני, בעיקר על עבודת־אדמה. בתפוצות הגולה אין אנו מוצאים בשום מקום כמות הגונה של יהודים עוסקים באכרות. 26 לא חוקי ימי־הבינים עשו את היהודים לסוחרים; החוקים האלה רק נתנו חִזוק למצב שהיה קַיָם מכבר. בכלל ידוע הוא, שהחוקים במקצוע הכלכלי אינם יוצרים יחוסים חדשים, כי אם רק מאשרים את הקַיָם ונותנים לו מחסה ומגן בפני השנוים העלולים להתהוות בו. החוק לא היה מגביל מעולם את היהודים בתחומי המסחר, אלמלא שבאו היהודים לארצות אירופה בתור סוחרים גמורים מכבר. על־כל־פנים נכונה היא, שכאשר החלו הנוצרים במאה הי“ג והי”ד לשלוח ידיהם הם במסחר הגדול, וזה נתעלה על ידי כך למעלה עליונה, מיד גרשו את היהודים מאגודות־הסוחרים שלהם, ועל־ידי־זה דחו אותם הלאה מן המסחר הנכבד אל המסחר הפעוט, המתנגד לרוח אגודות־הסוחרים, אל העסק הבזוי בחפצים ישנים ואל ההלואות במשכנות וברבית.27

כי לא במקרה נתאזרחו היהודים במקצוע המסחר, אלא הודות לנטיה מסחרית קודמת, ־ בזה לית מאן דפליג בין כל חוקרי הכלכלה המדינית. “הגזע היהודי – בצד אחד של סגולותיו הריהו כעין התגלמותו של הרוח הקפיטליסטי־המסחרי”, אומר ו. סומברט,28 שבנידון זה ודאי דעתו שקולה כנגד דעתם של הרבה אחרים.29 באופן מוחשי פירושו של דבר הוא, שהיהודים מוצאים מתוכם במדה הרבה יותר גדולה מאשר הנוצרים אנשים, שיחד עם מדת־האנרגיה ואומץ־הרוח הטבועים בהם, מחוננים הם גם בזריזות רוחנית, ביחוד בכשרון התפיסה המהירה ועשית קומבינציות שונות. הכשרון הזה הוא־הוא שעושה את היהודים למשחקים מצוינים בשחמט, לעובדים זריזים על שדה המדע, לממציאים בעולם הטכניקה וגם – לסוחרים מעולים. ורק מפני שהמקצוע המסחרי בעקב ערכו הגדול בחיים הכלכליים גלוי ונראה לעין ביותר, לכן לא יפלא על שנתאזרחה הדעה כי אין כשרונות היהודים אלא למסחר.30

יתכן לומר, שימי־הבינים עוד הרבו לפתֵּח אצל היהודים את הסגולות מרובות־הערך בשביל המסחר, והרדיפות והלחצים שאינם־פוסקים שמשו במדה ידועה כור מצרף ומזקק, לזרות הלאה את הנחשלים ואת האינם־מוכשרים ולהשאיר במעמדם רק את הפקחים ביותר, שידעו לחבול תחבולות ולמצוא מוצא גם בשעות היותר קשות. כיוצא בזה אפשר להסביר על הצד היותר נכון את פקחותם וחריצותם של בני אמריקה הצפונית בסבת הבחירה הטבעית, כלומר, על ידי זה, שבדרך כלל באו לשם מאירופה האלימנטים היותר זריזים, היותר אמיצים והיותר מוכשרים לעבודה, ואת סגולותיהם אלו הורישו לבניהם אחריהם.

כשמדברים על היתרון המסחרי של היהודים, הנה, בכל אופן, אין הכוונה להניח, שכל יהודי הוא בפועל סוחר Par exellence וכאילו אין בין הנוצרים כלל דומים להם במעלה זו. אדרבה, הווים והיו גם בין הנוצרים סוחרים מצוינים למדי, אלא שבמובן היחוסי גדול מאד מספר בעלי הכשרון המסחרי בין היהודים מאשר אצל הנוצרים. זה אנו למדים מהשתתפותם המופלגה של היהודים בבנין הכלכלה המודרנית. היהודים לא היו מן האחרונים בין אלה, שעל ידי שכלול עסקי המניות והבירז’ות, הניחו את חותמם על החיים הכלכליים שלנו בזמן הזה עם כל צדדיהם החיוביים, כגון הקלת מחזור־הסחורה, התרכזות הקפיטל, שעור מופלג של קשר הדרכים, אבל גם עם ההתחרות הפרועה והספקולציה ההוללה שבהם. הצורה החדשה של בית־המסחר בגרמניה – כלה יצירת היהודים היא, ואף החזיונות הכלכליים היותר־חדשים, כגון הטרוסטים, הקרטלים והסינדיקטים, אם לא נוצרו ממש בידי היהודים, הנה אלה האחרונים הם־הם שהכשירו אותם להביא את התועלת הרצויה בזמן היותר קצר ובאופן היותר מתאים לתעודתם.

בין הדברים שעמדו להם ליהודים במלחמת קיומם יש לחשוב, נוסף על סגולותיהם השכליות, את חריצותם, את כשרון־הסתגלותם מרובה־הצדדים ואת מדת הגמישות שלהם בחלופי־המצבים. משבר כי יעבור על היהודי בעסקו, אין זה מביא אותו לידי נפילה־ברוח מיד; בלי יאוש ובלי רפיון ידים הוא קם ומתחיל הכל מחדש. כשאינו רואה ברכה במקצוע מסחרי או במשלח־יד אחד, הריהו מיד מוכן ומזומן לאחוז במקצוע אחר.31 ביחס זה הוא ההפך הגמור מהגרמני, שרק במקרים יוצאים מן הכלל ובקושי רב הוא אינו נמנע מהחליף את משלח־ידו, ודומה במדה ידועה רק אל בן אמריקה הצפונית, שגם הוא כל עסק ישר בעיניו ושחלוף משלח־ידו הרי זה אצלו מעין מעשה בכל יום. כשרון ההסתגלות של היהודי מתגלה כמו כן גם מצד זה, שבהתאם לתנאים החיצוניים השונים, הרי הוא יכול לסדר את ספוק צרכי חייו באופנים מאופנים שונים, מבלי שיסבול ביותר בגלל החליפות והתמורות האלה. הוא יודע להסתפק בפחות מכפי הוצאתו של הנוצרי האירופי, ואולם מטבעו גם לבלי לומר די לעולם. סבת הדבר מונחת בזה, שליהודי אין – כמו שמצינו אצל האכר הגרמני, למשל – מעמד קבוע בחייו, מעמד העובר בירושה מדור לדור. היהודי נמצא, לפיכך, במצב של שווי־משקל מתנועע, תמיד שואף, לא נח, תמיד בלתי יודע שבעה, בעוד שהנוצרי שבע־רצון, לרוב, מקיומו, אם עלה בידו להגיע עד מדרגה בינונית בהספקת צרכיו, לפי הרגיל בין בני־מעמדו.

ג) אמידותם של היהודים בארצות המפותחות.

בכל מקום שאין היהודים פוגשים התחרות מצד ארמנים, יונים או הודיים, והתנאים הגיאוגרפיים, הכלכליים והמדיניים אינם עוצרים בעד חריפות כשרונם המסחרי, גדלו היהודים והצליחו מאד. זה נראה ברור ביחוד באלה היהודים שנדדו לארצות־הברית. אף־על־פי שהם שייכים לסוג אותם הלאומים שמביאים אתם לאמריקה כסף פחות מהכל, הנה מצבם בכלל, לפי יעקבס32, משביע רצון למדי. מפליא הוא ומביא לידי השתוממות, באיזו מהירות ישכיל המהגר היהודי לברוא לו אפשרות הקיום בארץ החדשה. אפילו אלה, שבראשית בואם הם נאלצים לפנות למוסדות הצדקה בבקשת תמיכות קטנות, הנה אחרי עבור זמן־מה יעמדו על רגליהם הם. בטבלא אחת שפרסם האלמנך העולמי (Workd Almanak) בשנת 1900 נמצאו בין 4000 המיליונרים האמריקאים 114 שמות של יהודים. את זה כדאי ביחוד לצַין בשים אל לב, כי אלה היהודים יוצאים, במדה הרבה יותר גדולה מאשר האינם־יהודים, מתוך הנודדים העניים של עשרות השנים האחרונות. בסורינם (גויאנה ההולנדית) הצליחו היהודים, שבאו לשם מברזיליה בשנת 1644, ושהודות לחופש המדיני לא פגשו כל מכשולים על דרך התפתחותם, ועלו למעלה ראש. “ע”י חריצותם, פקחותם וחסכנותם נהיו הם לאדוני הארץ, אם כי מספרם עולה רק ל־1400. בידיהם נמצא כל המסחר, נִצול מכרות־הזהב והמשרות היותר חשובות. בצבא הקולוניאלי כל האופיצרים, החל מהקומנדנט וכלה בליטננט הצעיר, הם יהודים".33 על אמידותם ומעמדם הסוציאלי המשובח של היהודים בגרמניה ביחס אל יתר התושבים יש ראיות מוכיחות שונות, וקודם כל, זו שהן במשק החקלאי והן בתעשיה ובמסחר הגיעו היהודים – במדה הרבה יותר גדולה מאשר הנוצרים – למדרגה של “עומדים ברשות עצמם”, זאת אומרת, לשלב היותר עליון בשלשת השלבים (עומדים ברשות עצמם, בעלי משרות ופועלים שכירים) של הסולם הסוציאלי. הספירה־לפי־משלח־היד של שנת 1907 מעלה, שמספר העומדים ברשות עצמם אצל היהודים מגיע ל־3/5 של כל בעלי־הכנסה שביניהם, בעוד שאצל הנוצרים אינו מגיע אף ל־1/4.34

בנוגע לברלין יש לראות ברור את גודל אמידותם של היהודים מן הטבלא שלפנינו.

מס הכנסה לפי בני הדתות בברלין

מחויבי מס־הכנסה למעלה מ־21 מרק (ז.א. בעלי הכנסה שנתית למעלה מ־1500 מרק) לפי דתיהם מספר מחויבי המס % של המספר הכולל של תורמי המס סכום המסים הנגבים % של הסכום הכולל לפי הגֻלגלת
האבנגלית 156,590 75,97 20,812,113 60,88 2,91
הקתולית 14,756 7,16 1,641,917 4,80 1,27
הדתות הנוצריות האחרות. 1068 0,52 288,474 0,85 0,11
היהודית 29,426 14,28 10,517,535 30,77 7,42
שאר הדתות 17 0,01 879 0,91 1,71
הגרניזון 4271 2,07 922,013 2,9 5,88
בכלל 206,128 100,00 34,182,931 100,00 5,84

בעוד שמספר כל יהודי ברלין בערך לשאר התושבים, עלה בשנת 1905 רק ל־4.84%, הנה, לפי הטבלא, עלה מספר מחויבי מס־הכנסה למעלה מ־21 מרק (זאת אומרת, בעלי הכנסה שנתית למעלה מ־1500 מ.) ל־14.27%, וסכום המסים הנגבים מהם עלה כמעט לשליש (30.77%) בערך ליתר מחויבי־מס־ההכנסה הזה ולכל הסכומים שנגבו מהם. ומפני שהיהודים בברלין מנו בראשון לדצמבר שנת 1905 – 98,893 נפש, שבתוכן נמצאו ודאי, לכל הפחות, 2/3 נשים וילדים מחוסרי־הכנסה, יוצא, איפוא, מן העובדה ש־29,426 יהודים נתחייבו מס־הכנסה למעלה מ־21 מרק, כי רק חלק קטן מאד מתוך בעלי־הכנסה שבין היהודים מרויחים בשנה פחות מ־1,500 מ. בעוד שאצל הנוצרים כאלה הם הרוב המכריע.

בדוכסות הגדולה באַדן עלה בשנת 1907 הרכוש שנתחייב מס־המדינה:


אצל
———————–
הפרוטסטנטים הקתולים היהודים
קפיטלים………. 1,007,242,320 מרק 632,064,030 מרק 180,399,900 מרק
קרקע ומכשירי־תעשיה…. 1,153,062,100 מרק 1,354,649,080 מרק 177,686,920 מרק
הכנסות………. 172,760,510 מרק 141,597,035 מרק 31,815,480 מרק

לפי כמותם של התושבים עולה לגלגלת:

הפרוטסטנטים הקתולים היהודים
רכוש (קפיטלים, קרקע ומכשירי תעשיה)……. במרקים 2,806 1,646 13,829
הכנסות………. במרקים 224 117 1229

בפרנקפורט־דמיין, שאמנם מפורסמת היא בעשירות המיוחדת של רבים מיהודיה, היו בשנת 1900 בין כל מחויבי המס בעלי הכנסה של יותר מ־3000 מרק לשנה: יהודים – 63.15%, פרוטסטנטים – 25.45%, קתולים – 16.93%.

בנוגע לקופנהגן, למשל, יתברר מצבם הטוב של תושביה היהודים על ידי זה, שביניהם מוצאים אנו על כל שני “עומדים ברשות עצמם” רק פועל או בעל משרה אחד (לעומת העשרה שאצל כל התושבים). כמו כן ישמשו מופת על אמידותם של היהודים בקופנהגן תנאי־המעון והשרות. דהיינו: המשפחות הגרות


מעונות אצל היהודים אצל יתר התושבים
במעונות בני 1 – 2 חדרים עולות ל־%… 11.9 48.5
במעונות בני 3 – 4 חדרים עולות ל–%… 21.7 35.8
במעונות בני 5 – 7חדרים עולות ל–%… 47.2 12.9
במעונות בני 8 “ ויותר ” ל–%… 19.2 2.8

ומה שנוגע לשֵרות, הנה עלה כך:


משפחות אצל היהודים אצל יתר התושבים
המשפחות שלא השתמשו בכל משרתים… 34.8 87.2
המשפחות שהשתמשו במשרת אחד….. 37.6 10.4
המשםחות שהשתמשו ב־2 משרתים…. 21.0 2.0
המשפחות שהשתמשו ב־3 "….. 4.7 0.3
המשפחות שהשתמשו ביותר מ־3 "….. 1.9 0.1

מעמד האמידות המרובה של יהודי איטליה ירָאה לנו ברור מתוך הכמות הגדולה של בעלי הפרופיסיות החפשיות והמעולות שביניהם (בתור פקידים, עורכי־דין, רופאים, אינגנרים ומורים), וכמו כן מתוך האחוז הגבוה של רנטיורים ומקבלי־פנסיה (9.26% בין היהודים לעומת 2.86% בין הנוצרים).

ד) עניות היהודים בארצות העומדות על מדרגת־תעשיה נמוכה.

בעוד שבכל מקום שהקפיטליסמוס המודרני חדר בו לתוך המסחר והתעשיה, התנערו היהודים משפלות מצבם ועלו במעלות העושר, הנה באותן הארצות, שנשארו עומדות על מדרגה כלכלית נמוכה, אין מצבם האקונומי של היהודים מזהיר כלל וכלל. מפני העדר ענפי תעשיה ומסחר גדולים בגליציה וקלישות התפתחותם של אלה ברוסיה, רומיניה ותורכיה, נשללה היכולת מיהודי הארצות הללו להשתמש בכשרונותיהם וסגולותיהם ככל הראוי וכל האפשר, ובאופן הזה הרי הם ממשיכים קיום עלוב, בעָסקם, מתוך הכרח, במלאכה ובמסחר פעוטים. ואחרי אשר מספרם המרובה עולה הרבה יותר על מכסת הסוחרים ובעלי־המלאכה הדרושה והרצויה לפי מצבן הכלכלי של אותן הארצות, לכן הם סובלים בהכרח מהתחרות איומה בינם לבין עצמם, העושה בהם שמות.

ברוסיה מתחדדת ההתחרות הזאת עוד יותר בגלל זה, שהממשלה הרוסית קבעה את תחום מושב היהודים, שעל ידי כך מנעה בעדם מהתפשט ברחבי הממלכה הגדולה באופן יתר מתאים לצרכי כלכלת־העם. ההפסדים העצומים, שיוצאים ליהודים מהגבלה זו, מתבלטים ביותר אם נשוה את מדת התפשטותם של המקצועות הנמצאים, בעיקר, בידי היהודים בתוך התחום כלפי התפשטותם של המקצועות מחוץ לתחום. אם נקח, לדוגמא, ארבעה פלכים, השוים זה לזה בבנִיה האקונומית שלהם, היינו: וויטבסק ומוהילב בתוך התחום, פסקוב וסמולנסק מחוצה לו, נראה שעל כל אלף תושבים מתעסקים

בוויטבסק

ומוהילב

בפסקוב

וסמולנסק

במסחר................ 52.9 19.5
בתעשית־בגדים............ 24.3 11.3
בהולכה־והובאה............ 6.8 1.7
בהוראה ובחנוך............ 6.0 2.3

ומפני שהמקצועות אשר בהם ידובר פה אין להם עסק אלא עם השוק המקומי, ומפני שמספר היהודים העסוקים באלה המקצועות בוויטבסק ובמוהילב עולה ליותר מ־2/3 של כל העוסקים בהם, הרי יוצא לפי זה ברור, שהתפשטות ענפי התעשיה “היהודיים” הספיציפיים הללו גדולה בתחום־המושב פי־שתים או שלש מאשר מחוץ לתחום. ומכאן אתה למד עד כמה גדוש על מדת־הצורך מספר העוסקים בענפים האלה.35 ברם, מלבד זאת, עוד נמצאים בתחום־המושב הרבה יהודים, שאין להם שום פרנסה קבועה, שהיום הם סרסורים, למחר סופרים ולמחרתים מלמדים הנם. הלפרין36 מספר על יהודי רוסי אחד, שעיקר פרנסתו היה מוצא בזה, שבכל יום־שוק היה מופיע בשוק עם מוציא־פקקים בידו, שבו היה משמש לאכרים לפתוח להם את בקבוקי־היי“ש, שעפ”י החוק אינם נמכרים אלא סגורים. כשההצלחה היתה מאירה פניה לאותו יהודי, היה מרויח כ־15 קופ. ביום. הרצאה מיוחדת אדות תנאי חיי היהודים באודיסה37 מעידה, שבשנת 1900 נמצאו בין 150,000 היהודים הגרים באודיסה לא פחות מ־48,500 יהודים, שנצטרכו ל“מעות חטים”; 63% של כל המתים נקברו בלי כל תשלומי דמי־קבורה, ומ־20% נתקבלו תשלומין שאין למטה מהם. לא בלי יסוד אומר, איפוא, לירוא־בוליה: “יכול אני להבטיח, שבשום מקום באירופה אין עוני גדול מזה, שבשום מקום בעולם אין עמל רב כזה כָלֶה על רכישת פת־קיבר כמו שמצינו אצל 9/10 של יהודי רוסיה.”

גם בגליציה רואים אנו תמונה כיוצא בזו. אך לחלק קטן של יהודי המדינה הזאת יש מעמד בטוח פחות או יותר; יתרם – כל עמל ידם לפיהם ולעתים קרובות מאד אינם יודעים בקומם בבוקר, מאין יקחו לחם־יומם להם ולטפם. מכס נורדוי המציא בשביל אלה את הכנוי “אנשי אויר”; בסטטיסטיקה הם נכנסים לתוך הרובריקה של “שכירים שאין להם מלאכה קבועה” או “עומדים ברשות עצמם בלי משלח־יד מסוים”. וראוי לציין, שבעוד שמספר כל היהודים בגליציה הוא רק 11.09% של כל התושבים, הנה לתוך הרובריקה של “עומדים ברשות עצמם בלי משלח־יד מסוים” נכנס מספר של 31,754, שזה הוא 51.51%, ולתוך הרובריקה של “שכירים שאין להם מלאכה קבועה” נכנסים 61,829 יהודים, שזה 39.80% ביחס לסכום הכולל של הסוגים האלה. בעל־מלאכה או סוחר יהודי בגליציה, המשתכר 8–10 זהובים לשבוע, נחשב כמעט לאדם אמיד, ובני ההמון הגדול, המטופלים לרוב בבני־בית מרובים ומכרחים לפרנס אותם בששה, חמשה ולפעמים גם בארבעה ושלשה זהובים לשבוע, מביטים אל בר־מזל שכזה בקנאה גדולה. מבין יתר ממאה בעלי־מלאכה בערי גליציה הקטנות, שנזדמן לי בשנת 1903 לשאול את פיהם על אדות מצבם, רובם חיים, כפי שנודע לי מתשובותיהם, הם ומשפחותיהם במשכורת של 5 – 7 זהובים לשבוע, שמזה הם מוצאים זהוב אחד או ½1 לשכר־דירה ושכר־למוד בלבד. נשארים, איפוא, ארבעה או חמשה זהובים לשבוע למזונות ולהלבשה של משפחה שלמה בעלת 5 – 8 גלגלות!

עוד יותר גרוע, אפשר, מאשר בגליציה הוא מצב היהודים ברומיניה, ורוע המצב הזה מוחש ליהודי רומיניה ביחוד, מפני שעד שנות השמונים היו תנאי חייהם שם טובים למדי. ואולם על ידי המספר הרב של נודדים יהודים מרוסיה וגליציה, שהתחיל מאז לבוא לשם, גברה כל־כך ההתחרות בין היהודים, עד שזה, ביחד עם השנוי לרעה שבא במהלך הפוליטיקה וחוקי הארץ כלפי היהודים, שלל לגמרי מאת הסוחרים הפעוטים ובעלי־המלאכה היהודיים כל אפשרות־קיום קבועה.

ה) היהודים על פי משלח־ידם.

ידיעות סטטיסטיות מדויקות על דבר סוג התעסקותם של היהודים יש לנו מאיטליה, גרמניה, וויילס הדרומית החדשה, אוסטריה ורוסיה, ובקויהן העיקריים הנן מסודרות בטבלא שלפנינו. על פיה יוצא, שבכל הארצות תופס המסחר את המקום הראשון במשלח־ידם של היהודים; באיטליה, גרמניה וויילס הדרומית עוסקים בזה כמעט החצי ממספר כל יהודיהן, באוסטריה ורוסיה כמעט 2/5, בעוד שמספר הנוצרים העוסקים במסחר מגיע רק ל־ 5% – 10%. לעומת זאת בעבודת האדמה מגיע מספר הנוצרים בגרמניה עד 1/3, באוסטריה ואיטליה עד לחצי, ברוסיה גם 2/3, בעוד שהחלק שהיהודים לוקחים במקצוע זה פעוט ודל הוא עד למאד. באוסטריה, אמנם, מתעסקים בעבודת אדמה 11.42% מכל יהודיה, היינו, אחוז הגון למדי; ואולם טועים היינו אלמלי חשבנו את אלה האחרונים לאוחזי אֵת ומחרשה; בעיקר אין הללו אלא חוכרי ומחכירי אדמה, מנהלי אחוזות או עוסקים בענפי־תעשיה התלויים בחקלאות.


מקצוע העבודה התעסקו במקצוע האמור בין כל 10,000 נוצרים ולעומתם בין כל 10,000 יהודים

איטליה1

(1901)

גרמניה

(1907)

וויילס הדרומית (1901)

אוסטריה2

(1900)

רוסיה3

(1897)

עבודת־האדמה.....

נוצרים

יהודים

5,326

31 ־

3,166

128־

־־־

174־

5,444

1,142

7,157

381־

תעשיה..........

נוצרים

יהודים

2,244

867־

3,587

2,151

־־־

2,494

2,668

2,867

1,144

3,463

משא־ומתן........

נוצרים

יהודים

832־

5,034

1,068

4,972

־־־

4,985

607־

3,826

543־

4,315

משרות צבוריות ופרופיסיות חפשיות

נוצרים

יהודים

684־

1,871

551־

647־

־־־

884־

460־

723־

413־

630־

שכירים שאין להם מלאכה קבועה

נוצרים

יהודים

83־־־

78־־־

555־

210־

־־־

614־

224־

543־

443־

661־

שרות ביתית......

נוצרים

יהודים

136־־

31־־־

עוב"ע בלי משלח־יד (רנטיורים, מקבלי תמיכה, נמצאים במוסדות צדקה)

נוצרים

יהודים

492־־

1,798

1,073

1,892

־־־

713־־

440־־

377־־

226־־

400־־

לא ברור......

נוצרים

יהודים

239־־

290־־

־־־

136־־

157־־

522־־

74־־־

150־־


  1. המספרים בנוגע לאיטליה מתיחסים על גברים למעלה מבני חמש־עשרה.↩︎

  2. בנוגע לאוסטריה ורוסיה כוללים המספרים את המכשירים לעבודה עם בני־ביתם הנלוים אליהם.↩︎

  3. המספרים בנוגע לנוצרים שברוסיה מתכוונים רק לבני רוסיה הגדולה.↩︎


את החלק הגדול ביותר, שהיהודים לוקחים במקצוע התעשיה באוסטריה ורוסיה, יש לזקוף על המספר הגדול של בעלי־המלאכה היהודיים באלו הארצות, בעוד שבמה שנוגע לארצות אחרות, הנה התעשיה, שבה משתתפים היהודים שם, היא ביחוד מהתעשיה הגדולה (בוויילס הדרומית גם תעשיה ביתית). בנוגע ל“משרות צבוריות ופרופיסיות חפשיות” אנו מוצאים, שבאיטליה לוקחים היהודים במקצועות אלה חלק עצום ביותר. סבת הדבר הוא, שבאיטליה פתוחים לרוחה לפני היהודים שערי ההתמנויות האזרחיות והצבאיות, לא כמו בגרמניה ובאוסטריה, ששם היהודים מגבלים אך בפרופיסיות שהן מחוץ לפקידות המדינית (כגון רופאים, עורכי־דין, מורים וכו'). במקצועות של “שכירים שאין להם מלאכה קבועה” ו“שרות ביתית” מתבלט לפנינו הבדל גדול ביותר בין גרמניה ואיטליה מצד אחד ובין אוסטריה ורוסיה מצד שני. בראשונות לוקחים היהודים חלק יותר קטן מהנוצרים באלה המקצועות; ברוסיה ואוסטריה, להפך. השתתפותם של היהודים בתור שכירים שאין להם מלאכה קבועה ומשרתי בית היא הרבה יותר גדולה. יסוד הדבר מונח בזה, שכפי שהזכרנו הנה ענפי הפרנסה, הנמצאים בידי היהודים ברוסיה ובאוסטריה, צרים מהכיל את כל הניזונים מהם, ולפיכך מוציאים אלה היהודים מתוכם הרבה,אנשים יתירים“, שהיום הם עוסקים בזה ומחר באחרת ומבקשים למצוא טרף לביתם בכל אשר ימצאו. ה”עומדים ברשות עצמם בלי משלח־יד", שעליהם יחשבו בעיקר הרנטיורים ומקבלי־פנסיון, נמצאים הם ביותר בין יהודי איטליה וגרמניה, מה שמתאים לאמידותם המרובה של יהודי הארצות האלו.

בכלל, מתגלית לפנינו באלו חמש הארצות הדרגה הידועה בעליתם של היהודים ממצב המסחר הפעוט והמלאכה עד למדרגת המסחר הגדול והתעשיה הגדולה. יהודי רוסיה ואוסטריה נמצאים עדיין במדרגה הנמוכה של המסחר הפעוט והמלאכה. ברובם המכריע הם כאן בעלי־מלאכה, חנונים, מוזגים, סמרטוטרים, סרסורים, מלוי־ברבית, רוכלים, – כל אלה עסקים רופפים, שבנגוע בהם כל רוח מצויה ויאבדו. בוויילס הדרומית אנו מוצאים כבר קדמה בדרך היהודים אל המסחר הגדול ואל הפרופיסיות החפשיות, ולבסוף, בגרמניה ועוד יותר באיטליה החליפו היהודים לגמרי את המסחר הפעוט, שעסקו בו מקודם, במסחר ובתעשיה הגדולים ובפרופיסיות החפשיות. לטפוס המצוי של יהודי רומא, ברלין ולונדון (במהגרים החדשים אין הכתוב מדבר) כיום לא עוד יחשב, כלפני 150 שנה, אותו הסוחר בבלויי־סחבות או המלוה־ברבית המזוהם, כי אם – בעל התעשיה הגדולה, הסוחר הגדול והבנקיר. ביחוד בענף־המסחר היותר חשוב, היינו עסקי הממון והקרדיט, הנמצאים באיטליה 5.63%, בגרמניה 3.49%, לעומת זאת ברוסיה 0.36% של כל היהודים העסוקים במסחר.

ברומיניה, שלא יכלה להכנס לתוך הטבלא, מפני שמחלקת משלח־יד בספירותיה אינה שלמה, עוזרים היהודים לתעשיה הרומינית הצעירה ומוציאים מתוכם מספר גדול של בעל־מלאכה. על פי אנקיטה אחת מטעם הממשלה בשנות 1901־02 נמצאו בתעשיה הגדולה על פי השייכות הנתינית


נתינות בין הקבלנים בין בעלי־משרה ופועלים
רומינים…………………. 53.9% 77.0%
זרים, נתיני ממשלות חוץ……… 26.6% 17.7%
זרים, מחוסרי נתינות (יהודים)…. 19.5% 5.3%־־־
—————————————–
בין 127,841 בעלי־מלאכה, שנמצאו ברומיניה ב־1 לאפריל 1908, היו 25,184 יהודים = 19.70%,38 דהיינו:
——— ——– —–
בין 41,260 בעלי בתי מלאכה… 10,381 יהודים = 26.26%
בין 6189 ראשי בתי מלאכה… 551 " = 8,9%
בין 64,023 פועלים בתי מלאכה… 10699 " = 16,72%
בין 16,369 חניכי־פועלים… 3103 " = 18,96%

במחוזים אחדים הנה הרוב של בעלי־המלאכה הוא יהודי, למשל, במחוז בוטישאני – 68.70%, ביאַסי 66.5%, במחוז דורוהוי 65.57% וכו'. יש גם ענפי־מלאכה אחדים מיוחדים, שבהם היהודים הם הרוב, למשל, בין הפחחים, עושות־מגבעות, שוענים, צורפים, עושי־מברשות, חַבָּכִים, עושי ילקוטים. ברובם המכריע עסוקים בעלי־המלאכה היהודים במלאכת תפירת־בגדים (9,259) וגם בסנדלרות, בפחחות, בנגרות ובאפית לחם. כמותם היתירה על המדה של בעלי־המלאכה היהודיים ברומיניה, זו הכמות היתירה הגורמת להתחרות גדולה בינם לבין עצמם, ביחד עם משפט הבכורה, שהממשלה מראה לבעלי־המלאכה הנוצריים כלפי מתחריהם היהודיים, ־ כל זה מביא לידי כך, שמצבם של אלה האחרונים רע כמו בגליציה, ואולי עוד גרוע מאשר שם.

היהודים, שנדדו משנת 1880 ואילך מרוסיה וגליציה לאנגליה ולארצות־הברית בראו במקומותיהם החדשים מקצוע־עבודה חדש: הכנת בגדים, לבנים, נעלים, כובעים, סיגרות, תיבות ורהיטים באופן של תעשיה ביתית. הרוב המכריע של המהגרים עסוקים בתעשיה זו, שמרכזיה באנגליה: לונדון, מנשסטר, לידס, ובאמריקה: נויורק, פילדלפיה ושיקגה. מצבם של הפועלים היהודיים האלה לפי שעה אמנם איננו מן המזהירים, אבל, בכל אופן, עולה הוא בהרבה על מצבם של חבריהם בגליציה ורוסיה. ואם כי ביחס לתנאי החיים שבאנגליה רחוקים עדיין תנאי־העבודה והמעונות של הפועלים היהודיים שם מהשביע רצון, הנה על־כל־פנים כבר נבדלים הם לטובה מאותם התנאים של דחקות, חלאה ודלות, שבהם נמצאו אחיהם במזרח אירופה. מלבד זאת מאירה תמיד התקוה לאותם הפועלים באנגליה ואמריקה להפטר, סוף־סוף, מהעבודה על־פי “שיטת ההזעה” ולמצוא איזו התעסקות יותר קרובה לשכר; ובידי רובם עולה באמת להעשות “אדונים לעצמם” במוקדם או במאוחר. זו היא, בכלל, משאת־נפשם היותר מתמידה, “המגיעה כמעט עד לידי תשוקה חולנית”, לפי בטויו של הלפרין39. “הפועל העברי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מטפח בלבו את השאיפה להיות בזמן מן הזמנים לבעל בית־מלאכה קטן, סוחר או חנוני; בכלל הוא בוחר לחיות מרוָחים מאשר משכירות”.40

מדה מיוחדת היא אצל כמעט כל בעלי־המלאכה היהודיים במזרח אירופה, שאין הם מתיחסים למלאכתם באותה גֵאות־האומן של בעל־המלאכה הגרמני או האנגלי. למלאכה היהודית אין בשום מקום פנים צוהלים ומפיקים חיים, כי אם תמיד מופיעה היא בצורה של דלדול וחוסר־אונים. במדה ידועה, אמנם, יש לבקש את סבת הדבר בתנאי הכלכלה הרעים בכלל במזרח אירופה; ואולם אין ספק, שהרבה מזה יש לזקוף על חשבון אותו אי־הרצון, שרבים מן היהודים מרגישים למלאכת־יד. היהודי, הודות לזריזותו הרוחנית היתירה, יש לו צורך נפשי גדול בחליפות ותנועות, ואת הצורך הזה יכול לספק לו המסחר, אבל לא המלאכה.41 כשמשורר־הגיטו הנויורקי, מוריס רוזנפלד, שופך מרי־שיחו על השעמום והשממון השוררים בבית־מלאכה, אין הקינה הזאת פרי רוחו של הפייטן בלבדו, כי אם בטוי הרגשתו הכללית של הפועל היהודי. לא הדירה הצרה, לא המזונות הגרועים, לא המחסור במנעמי החיים, כי אם העבודה המכונתית, המכלה את רוח־האדם, היא־היא – בין כל מצוקות הפרולטרי – שמעירה את התמרמרותו העזה של המשורר, פיהם ומליצם של חבריו בני־עמו. כי לא מתוך פחד מפני היגיעה הגופנית, כי אם בגלל הבחילה בחד־גוניות ובשעמום של עבודת־הפועל המצויה, יבכרו היהודים את המסחר על המלאכה, ־ תוכיח העובדה, כי באותן המלאכות המעולות הדורשות תשומת לב מרובה, דעת והשכל, לוקחים עדיין היהודים חלק גדול גם במערב אירופה. מקצוע לטישת אבנים יקרות, למשל, שמרכזו באמשטרדם, נמצא כמעט כלו בידי היהודים; בין 10,000 הפועלים, העסוקים בבתי־החרשת שבאמשטרדם בלטישת־האבנים, נמצאים כ־80% יהודים, מהם 1,300 פועלות, שכמעט כלן יהודיות.42 והמקצוע הזה יחשב על ענפי המלאכה היותר חשובים, כמו שמוכח מזה, שהשכר השבועי הרגיל של הפועלים בלטישת־האבנים הוא בערך 50–80 מרק והסתדרותם של אלה היא אחת הסתדריות־הפועלים היותר חזקות בעולם. גם במלאכת צרוף־הזהב, שעוד בימי־הבינים שלחו בה היהודים את ידיהם, מתעסקים הם עד היום בכל הארצות;43 כמו כן בעשית־משקפים, במכוננות ובגזרה ותפירה הדקות. לאי־החבה המקננת בלב היהודי לעבודת בית־חרשת מסייעה גם המחשבה, שבתור עובד כזה יבצר ממנו לעלות בזמן מן הזמנים למדרגת איש עומד ברשות עצמו, כפי תשוקתו הפנימית. גם הדיסציפלינה הקשה של החרשׁת, ששוללת מאת הפועלים כל אינציאטיבה עצמית, שנואה על היהודי ביותר. הוא בוחר למשוך בעול העבודה על־פי “שיטת ההזעה” למרות התנאים האנטי־היגייניים של בתי־המלאכה הצרים ולמרות שעות־העבודה המרובות על המדה, מפני הנאת־החברותא שבין כל הפועלים (לרבות בעל־הבית בעצמו) ומפני ההשגחה והדיסציפלינה שאינן חמורות ביותר.44 אין היהודי נעשה בעל־מלאכה או פועל בבית־חרשת אלא במקום שההכרח יאלצהו לזה, זאת אומרת, במקום שהמבחר אינו מביא די־שכר לפעלו. המספר הגדול של בעלי־מלאכה יהודיים וצמיחתה של שדרת־פועלים יהודית במזרח אירופה יוכיחו אמנם, כי גם בתור בעל־מלאכה ופועל יוכל היהודי למצוא את לחמו. ואולם בכל מקום וכל זמן שיש לו איזו אפשרות לעסוק במסחר, הרי הוא נותן את משפט הבכורה למקצוע זה. ולא יפלא, כי כך דרכו של עולם, שכל אחד ואחד שואף להשתמש בכשרונותיו וסגולותיו באופן היותר רצוי ומועיל לו.

ו) מיעוט המספר של מחוסרי עבודה בין יהודי מערב אירופה.

אם גם את הסבה העיקרית להבדל המצב החמרי שבין יהודי מערב ומזרח אירופה יש לראות בזה, שיהודי מזרח אירופה, בנגוד לאחיהם שבמערב, אינם יכולים, מפני ההתפגרות הכלכלית של ארצות מגורם ולחץ ההתחרות שבינם לבין עצמם, להשתמש כל צרכם בכשרונותיהם למסחר, – הנה, יחד עם זו, אין להעלים עין מעוד סבה אחת: מה שבין יהודי אירופה לא רב הוא המספר של מחוסרי־הכנסה והולכי בטל (ילדים ובנות בוגרות). בעוד שבגרמניה בעת ספירת־העבודה של שנת 1882 נמצאו בין כל הנשים היהודיות 15.94% בעלות הכנסה, ובספירת־העבודה של 1895 נמצאו גם 21.97%, הנה במזרח אירופה עד העת האחרונה היה נהוג בדרך כלל, שהבעל הוא המפרנס היחיד והאשה נתונה אך לביתה. ורק בעשרות השנים האחרונות נשתנו במקצת התנאים האלה בגליציה ורוסיה, באופן שפועלות יהודיות, הן בבית והן בבית־חרשת (אמנם רק עד הנשואין), אם כי אינן מרובות ביותר, שוב אינן בגדר יקר־המציאות.

אם נמנה בין היהודים את אלה שאינם מכשרים עדיין לעבודה (עד בני 15 שנה), אלה ששוב אינם מכשרים לעבודה (למעלה מ־60 שנה) והמכשרים לעבודה (בני 15 – 60 שנה) ונעמידם אותם למול מספר הסוגים הללו בין בני הדתות האחרות, יצא, כפי שאנו רואים בטבלא שלפנינו, שבגליציה ובוקובינה, ברוסיה וברומיניה יש ליהודים כמות יותר גדולה של בלתי מכשרים עדיין לעבודה מאשר לנוצרים, ובכל יתר הארצות – להפך. ואותו ההבדל נמצא גם בין יהודי מזרח ומערב אירופה עצמם. יהודי מערב אירופה נבדלים במיעוט המספר של ילדים שאינם מכשרים עדיין לעבודה מאחיהם במזרח אירופה, כשם שהם נבדלים בזה גם מבני ארצם הנוצרים. תחת זאת יש בין יהודי מערב אירופה זקנים מבני 60 ומעלה במספר שאין דוגמתו בשום מקום, ואולם זה אינו נוגע בהרבה במעמדם להרע לו, מפני שמצד אחד נשארים רבים מאלה בני הששים ומעלה מכשרים עדיין לעבודה, ומצד שני הזקנים בני ששים ומעלה הרי לעולם אינם אלא מספר קטן לעומת מספר הילדים. מובן מאליו, שמערכת־גילים שכזו מביאה רוָחה רבה למצבם החמרי של יהודי מערב־אירופה; “דומה הדבר”, אומר לירוא־בוליה, “כאילו מחשבי־חשבונות החרוצים הללו פתרו באופן אינסטינקטיבי את הפרובלימה החמורה של התרבות־האוכלוסין על צד היותר מועיל לעצמם ועל צד היותר נעים לחכמי הכלכלה”.

המעמסה של “בני בית בלי משלח־יד” היתה עוד יותר קלה ליהודי מערב אירופה, ומצבם ביחס זה כלפי הנוצרים עוד יותר טוב, אלמלא היו ילדי היהודים בדרך כלל מבקרים את בתי־הספר עד גיל יותר גבוה מאשר ילדי הנוצרים. האחרונים ברובם המכריע עוזבים את ספסלי בית־הספר בהגמר שנת חובת־הלמודים, זאת אומרת בשנת הי“ד, בעוד שבני־היהודים ממשיכים את למודיהם בבתי־הספר לפעמים קרובות עד השנה הי”ח והי"ט. ובזה יתבאר מה שבדוכסות הגדולה באַדן נמצאובספירת־העבודה של שנת 1895, ברובריקה “בני בית בלי משלח־יד”, בגיל של למעלה מ־14 שנה – נוצרים 35.6% ויהודים 51.3%.


בין כל 1000 איש נמצאו
המקום בשנת בגיל של
0 – 15 שנה 15 – 60 שנה למעלה מששים שנה
יהודים בני דת אחרת יהודים בני דת אחרת יהודים בני דת אחרת
ברלין..... 1900 221 258 699 683 80 59
פרנקפורט1. 1900 214 252
המבורג1.. 1900 223 295
הדוכסות הגדולה הֶסֶן

1905

258

340

628

580

114

80

בודפשט2.. 1900 295 266 649 683 56 51
ביהם, מיהרן ושלזיה3..

1890

446

454

467

467

87

79

גליציה ובוקובינה3..

1890

529

494

433

463

38

43

וינה3..... 1890 415 386 532 555 53 59
רוסיה3.... 1897 ז.519 נ. 526 ז.482 נ.482 ז.423 נ.425 ז.449 נ.448 ז.58 נ.49 ז.69 נ.70
רומיניה3.. 1899 517 507 469 478 14 15
סרביה..... 1900 390 419 564 537 46 44
דניה3..... 1901 249 436 579 565 172 99
קופנהגן... 1906 ז.213 נ.190 ז.315 נ.262 ז.666 נ.637 ז.620 נ.650 ז.121 נ.173 ז.65 נ.93
איטליה.4.. 1901 267 351 693 614 40 35

  1. המספרים בנוגע לפרנקפורט ולהמבורג אינם אלא לבני פחות מי"ד.↩︎

  2. המספרים בנוגע לבודפשט מתיחסים ליהודים ולקתוליקים.↩︎

  3. המספרים בנוגע לדניה, רומיניה, גליציה, בוקובינה ורוסיה מתכונים לגילים של 0 – 20, 20 – 60 ולמעלה מ־60; מלבד זאת בנוגע לביהם, מיהרן, שלזיה וּוינה מתיחסים המספרים על היהודים וכל התושבים.↩︎

  4. המספרים בנוגע לאיטליה מתכונים לזכרים מבני 0 – 15, 15 – 70 ולמעלה מ־70 שנה.↩︎


ז) האפשרות של עליה כלכלית ליהודי מזרח אירופה.

מכל האמור עד כאן נראה, שבכל הארצות המפותחות במובן הקפיטליסטי הגיעו היהודים לידי מדרגה גבוהה כזו של אמידות, עד שבין היהודים ילידי אנגליה, איטליה, צרפת וגרמניה אין כמעט עניים בנמצא. לעומת זאת חותמם של היהודים במזרח אירופה הרי הוא העוני. אמנם, אין לכחד, שהעניות הזאת של אלה האחרונים נראית לעינינו במדה בולטת ביותר רק מפני שאנו מעמידים אותה אל מול אמידותם של יהודי מערב־אירופה. אילו היינו מודדים אותה באמת־המדה של מצב הנוצרים במזרח אירופה, כי אז רגלים לדבר, כי לא בכל מקום יש ליהודים במה לנפול מפני שכניהם. בגליציה, למשל, אם נדון על־פי תשלומי המסים של 27 הערים הגדולות בשנת 1904, נראה כי מספר תורמי המס, וביחוד תורמי המסים הגדולים (מאה כתרים ויותר מס שנתי) גדול בערך בין היהודים מאשר אצל הנוצרים. ואילו אפשר היה לעשות השוָאה סטטיסטית בין מצב היהודים במזרח אירופה כיום ובין מצבם לפני 20 או 50 שנה, כי אז היו מוצאים, לאין ספק, שהתנאים בהוה, איך שאינם משביעים רצון כשהם לעצמם, הנה, ביחס לתנאים הקודמים, יש לראות בהם קִדְמָה.

הקִדמה הזאת, יש יסוד להאמין, עוד תלך ותגדל בעתיד הקרוב. המסחר והתעשיה הגדולים הולכים וחודרים – אם כי לאט־לאט, אבל בצעדים בטוחים – לתוך מזרח אירופה, וכל הגזירות וההעקות מצד הממשלות וההמונים הנוצריים לא יעצרו כח להפריע בעד הכשרון הטבעי של היהודים למסחר מהפיק תועלת מההתפתחות הכלכלית הזאת. הרי רומיניה, שממשלתה בחוקיה המגבילים כלפי הזרים, כלומר, נגד היהודים, הגיעה עד קצה גבול האפשרי, ואף־על־פי־כן אנו רואים, שכל זה לא יכול למנוע את היהודים מקחת את החלק היותר חשוב ביצירת התעשיה הגדולה, מה ששמש לרבים מהם למקור עושר. חוקי ההתפתחות הכלכלית חזקים, סוף־סוף, מחוקים ודברים שבכתב.

למעלה ראינו, שהגורם לעניותם של יהודי מזרח אירופה, חוץ מהמדרגה הנמוכה של המסחר והתעשיה, הרי הוא, בעיקר, הצפיפות של היהודים שם, וכתוצאה מזו – ההתחרות ההדדית הגדולה ביותר. והנה הקלקול הזה התחיל מקבל את תקונו בזמן האחרון על־ידי התגברות הנדידה ממקום למקום בפנים הארץ והנדידה לחוץ־לארץ. ברוסיה מתפרצים היהודים לצאת מתחום־המושב, שהממשלה סגרה אותם בו. בשנת 1897 נמצאו ברוסיה האירופית מחוץ לתחום 211,221 יהודים, ויש לשער, שלמרות כל הרדיפות וההגבלות, גדל שם מספרם בינתים. מחוץ לתחום מוצאים להם היהודים כר נרחב לפעולתם ומגיעים למדרגה של אמידות, שבתוך כתלי התחום יבצר מהם להשיגה. בגליציה עוזבים היהודים את הכפרים ואת העיירות הקטנות, במקום שמלחמת הקיום הולכת וקשה עליהם בסבת התרבות המוסדות הדואגים למעמד האכרים, התפשטות אגודות־השותפות והתחרות הסוחרים הנוצרים, ושמים את פניהם לערים הגדולות.

ברם, הרבה חשובה מהנדידה הפנימית היא הנדידה לארצות אחרות. היא, כמו שנראה להלן, מוציאה אלפים ורבבות של יהודים ממזרח אירופה, ולא די שמבטיחה עתיד טוב לאלה שעברו לאנגליה ולאמריקה, אלא שהיא גם מביאה בכנפיה רֶוַח לנשארים, בהקלה עליהם את לחץ ההתחרות. ביחוד ממעיטה הנדידה את אי־הבטחון של הפועל ובעל־המלאכה היהודי ביום מחר – אי־בטחון, הנטוי כחרב מתהפכת על ראשי ההמונים הרחבים של יהודי מזרח אירופה, ־ ומפחיתה את מספר “אנשי האויר” שביניהם.

איך שיהיה, גדולה אמונתנו, כי ליהודי מזרח אירופה יבואו ימים טובים מאלה עוד בעתיד לא רחוק. גזירת תחום־המושב עתידה להבטל במוקדם או במאוחר; התעשיה הגדולה מתקדמת, תנאי מחזור־המסחר הולכים ומתפתחים; תנועת היציאה הולכת משנה לשנה ומקיפה שדרות יותר רחבות. קרוב לודאי, שבעשרות השנים הבאות יעלו יהודי מזרח אירופה באותו הסולם הכלכלי, שאחיהם במערב כבר עברו עליו. העליה הכלכלית הזאת, על יסוד התפשטותו של הקפיטליזמוס, לא רק שתיטיב את המצב הכלכלי של היהודים, לא רק שתפתח לפני בניהם את דלתות בתי־הספר הכלליים ותרחיב את המגע־ומשא שביניהם ובין הנוצרים, כי אם גם, כשם שראינו לעיל בנוגע למערב אירופה, תטשטש את הנגודים הכלכליים שבין היהודים והנוצרים, ובזה תוסל מסלה לתנועת־טמיעה נמהרה.


פרק ד. התמעטות הלידות.

א) ירידת מספר הלידות של היהודים וסבותיה.

חזיון ההתרבות הכבירה של היהודים במאה הי"ט (אגב אורחא, העובדה של התרבות היהודים באופן כביר נחשבה, עפ“י שודט,45 לדבר מקובל עוד בראשית המאה הי”ח) יפליאנו ביותר, בראותנו שהרביה הטבעית של היהודים כיום הזה פוחתת והולכת. הטבלא שלפנינו מראה, שבכל מקום (חוץ מאלג’יר ובוקרשט) המספר היחוסי של הלידות בין היהודים פחות מזה שבין העמים האחרים.

נולדו ילדים חיים:

המקום בשנת במספרים מחלטיים אצל על כל 1,000 נפש אצל
יהודים בני דת אחרת יהודים בני דת אחרת
פרוסיה...... 1908 7,112 1,262,214 17.37 34.22
ברלין....... 1906 1,744 49,689 17.64 25.60
ברסלוי...... 1906 306 14,427 15.03 32.02
בוַריה....... 1908 892 224,684 16.12 34.73
נידרלנדיה... 1906 2,491 168,461 23.95 33.69
אמשטרדם... 1903 1,341 13,881 22.70 30.72
רוסיה האירופית (חוץ מפולין ופינלנדיה)...

1901

136,948

4,676,410

36.14

52.16

אוסטריה.... 1900 39,990 927,949 32.65 37.23
וינה........ 1900 2,973 49,391 20.23 32.32
אונגריה...... 1900 28,787 723,931 33.81 39.34
בודפשט..... 1900 4,701 18,798 28.29 34.99
במספר ממוצע בכל שנה
בולגריה..... 1900/02 1,333 147,890 39.60 39.86
רומיניה..... 1897/1902 9,769 228,857 36.63 40.22
בוקרשט..... 1904/05 1,047 7,047 29.51 24.19
אלג'יר......

1903

2,471

אירופיים

17,617

מושלמים

126,042

43.25

אירופיים

31.55

מושלמים

30.56


הערה א'. הילדים מנשואי תערובת בפרוסיה ובַוַרְיָה נחשבו כאן חצים על היהודים וחצים על שאר בני הדתות.

הערה ב'. בנוגע לרוסיה ובולגריה יש לחשוב לנאמנים רק את המספרים של הסטטיסטיקה הפקידותית השייכת לזכרים, מפני שרק בזו נזהרים על הדיוק; מספר הלידות של הנקבות הועל פה ממספר לידות הזכרים עפ"י החשבון היחוסי 106:100.

לידי השתוממות מביא בטבלא זו ההפרש הגדול במספר הלידות שאצל יהודי ארצות שונות: באלג’יר, למשל, סכום הלידות גדול פי ½2 מאשר בבוַריה ופרוסיה. כי את הסבות לזה אין לבקש בהשפעת האקלים, אפשר להוכיח על ידי כך, שגם בארצות הסמוכות והדומות זו לזו באקלימן יש שאנו מוצאים את ההפרש הגדול הזה. באוסטריה, למשל, יורד ועולה מספר הלידות של היהודים, כפי שאנו רואים מן הטבלא שלפנינו, מ־17.85 לאלף איש בביהם עד 38.01 לאלף איש בגליציה.


נולדו חיים בשנת 1900 באחדות מארצות הכתר של אוסטריה

הארץ אצל היהודים במספרים מחלטים אצל בני הדתות האחרות במספרים מוחלטים לכל 1,000 איש של התושבים מבני דת אחת–אצל היהודים לכל 1,000 איש של התושבים מבני דת אחת–אצל בני הדתות האחרות
ביהם……… 1,655 217,134 17.85 34.88
אוסטריה השפלה. 3,226 94,474 20.51 32.10
בוקובינה……. 2,840 27,143 29.54 42.81
גליציה…….. 30,842 293,326 38.01 45.09

ברור הוא, לפי זה, שסבת ההבדל במספר הלידות אין לבקש בתנאים האקלימיים אלא בסוציאליים. כשאנו מעמידים את אוסטריה השפלה, העומדת על מדרגה גבוהה של אמידות והתפתחות המסחר והתעשיה, לעומת גליציה, הנמצאת בשפל המדרגה הכלכלית, ואנו משוים לנגדנו את ההלכה המקובלת בתורת הסטטיסטיקה של עכשיו, כי מספר הלידות בחברת אנשים ידועה הולך ופוחת בה במדה שיגדלו אמידותם, השכלתם ורדיפתם אחרי תענוגות־החיים של בני החברה, ־ ירָאה, כי ההבדל במצב הסוציאלי שבין אוסטריה השפלה וגליציה הוא הגורם להבדל שביניהן ביחס למספר הלידות. ועד כמה גדולים ההבדלים בנידון זה, אפשר שאין לך ראיה יותר חותכת מזו, שנותנת הסטטיסטיקה של העיר שרלוטנבורג. בשנות 1904/05 עלה מספר הלידות ברובע המזרחי העשיר של העיר הזאת ל־10.90, בעוד שברובע הפועלים, מרטיניקנפלדה, עלה מספר הלידות ל־39.48, זאת אומרת, כמעט פי־ארבע! כיוצא בזה, כל כמה שגדלה אמידותם של היהודים בארצות אירופה התיכונית במשך המאה הי"ט, בה במדה הלך ונתמעט מספר הלידות שביניהם. בנוגע לפרוסיה נראית הנסיגה לאחור מתוך מהמספרים הרשומים בטבלא שלפנינו.

נולדו חיים בפרוסיה מאמות בנות דת אחת בחשבון ממוצע בכל שנה לכל 1000 איש
1822/40 1841/66 1878/82 1888/92 1893/97 1898/1902 1902/1907
נוצרים 40.01 39.55 37.92 37.03 36.89 36.19 33.80
יהודים 35.46 34.95 29.96 23.75 21.61 19.71 17.79

מ־35.46 ל־1000 במשך שנות 1822/40 ירד מספר הלידות עד 29.96 ל־1000 בחמש השנים 1878/82, ובחמש השנים של 1903/07 גם עד 17.79 ל־1000. אצל הנוצרים בפרוסיה נתמעט המספר אך במעט, ובהיות שהלידות ביניהם הגיעו בחמש השנים 1903/07 ל־ 33.80 ל־1000, הרי הרביה שלהם גדולה כמעט פי־שנים מזו של היהודים. גם באונגריה אנו מוצאים תנאים כיוצא באלו: המספר המוחלט של הנולדים אצל היהודים מ־28,866 לשנה, לפי חשבון ממוצע של מספר הנולדים בשנות 1896/1900, ל־27,039 בשנות 1904/06. בחמש השנים 1891/05 נולדו חיים 35.5 לכל אלף יהודים, בחמש השנים 1896/1900 – 35.2, ובשנות 1904/06 – אך 31.8 לאלף.

בקשר עם התמעטות הלידות נשתנתה צורתה הכמותית של המשפחה היהודית לגמרי. בעוד שבראשית המאה הי"ט היו המשפחות העבריות, לפי הרגיל, של 4 – 6 ויותר נפשות46, הנה ברוב המשפחות כיום אין אלא משנים עד ארבעה ילדים. בעיר דרמשטד, למשל, היו בשנת 1828 40% מכל היהודים בני פחות מ־14 שנה, בשנת 1867 אנו מוצאים, שהאחוז הזה ירד ועמד על 31.23%, ובשנת 1905 הגיע מספר הנפשות שלמטה מ־15 שנה רק עד 25.86%. במשך זמן של פחות מ־80 שנה ירד, איפוא, מספר הילדים במשפחה העברית כמעט עד למחצה. בפרוסיה עלו בשנות 1875/79 על כל חתונה יהודית 4.57 לידות (לעומת 4.68 אצל הנוצרים) ובשנות 1903/07 רק 2.47 (לעומת 4.26 אצל הנוצרים). ההתמעטות הקלה אצל הנוצרים מבליטה ביותר את הירידה הנמרצה במספר הילדים אצל היהודים: ממשפחה בעלת ארבעה או חמשה ילדים עד משפחה של שלשה או שנים ילדים, וכל זה במשך של פחות משלשים שנה!

הקשר שבין התמעטות הלידות והתרבות העושר, שהוא משמש לנו בתור באור לחזיון שלפנינו, לא יבורר לנו כל צרכו אלא אם נוסיף עליו, קודם כל, את העובדה הבדוקה והמנוסה על ידי הסטטיסטיקה, שכל כמה שיגדל עשרה והשכלתה של חברה ידועה, בה במדה תגדל הזהירות בין חבריה ביחס לכניסה בברית הנשואין, בדחותם את זה עד לבואם בשנים או בהמנעם מזה לגמרי47. בתוך ישובי היהודים העניים מדקדקים יותר להכנס לחופה במועדה ובזמנה, במקצת בגלל זה בלבד, שאלה היהודים, על־פי־רוב, חרדים הם על דת, ובחוגים הדתיים, כידוע, נחשבים הנשואין לאחת מתרי"ג מצוות. בגליציה, למשל, רוָקים זקנים הם חזון לא־נפרץ ועל בתולה זקנה מביטים כעל איזו בריה משונה. לדאבוננו, חסרים מספרים סטטיסטיים בני־סמכא בנוגע לחתונות בארצות בעלות ישובי יהודים עניים, מפני שיהודי הארצות האלו – בגליציה כמעט לרוב – נוהגים להשיא את בניהם ובנותיהם אצל דיינים ורבנים ולא בצורה הדרושה על פי חוקי המדינה, באופן

באו בברית הנשואין
בארץ בשנת במספרים מחלטיים אצל יהודים במספרים מחלטיים אצל בני הדתות האחרות לכל 1,000 איש בני דת אחת – אצל היהודים לכל 1,000 איש בני דת אחת – אצל בני הדתות האחרות
גרמניה…….. 1907 4,512 499,452 7.42 8.32
בַּוַריה……… 1907 422 50,658 7.62 7.83
פרוסיה…….. 1907 3,094 309,945 7.56 8.40
ברלין……… 1906 763 22,482 7.72 11.58
ברסלוי…….. 1906 150 3,900 7.37 8.66
אונגריה…….. 1900 6,853 162,628 8.04 8.84
ביהם……… 1903 688 49,494 7.42 7.95
בודפשט……. 1900 1,236 5,091 7.44 9.48
אמשטרדם….. 1904 378 3,638 6.40 8.05

הערה: נשואי התערובת נחשבו חצים על היהודים וחצים על בני הדתות האחרות.

שהחתונות אינן נרשמות בספרי הפקידות. לא כן הנשואין של היהודים האמידים בארצות מושבותיהם, שנעשים על פי כל חוקי המדינה, נותנים את האפשרות הסטטיסטית לראות ולהוָכח, כי קטן מספרם לעומת מספר הנשואין של הנוצרים, וכמובא בטבלא שלפנינו. המספר המועט של נשואי היהודים מעציב ביותר, בהיות שבאופן הזה היהודים לוקים בכפלים: בסכום פחות של פרי הנשואין ובסכום פחות של הנשואין עצמם. בברלין היו ב־1 לדצמבר שנת 1900 נשויים בין כל בני עשרים ומעלה:

תושבים אחוזים
זכרים נוצרים…… 60.38%
זכרים יהודים……. 51.62%
נקבות נוצריות…… 53.83%
נקבות יהודיות…… 52.51%

בקופנהגן היו בשנת 1906 פנויים:

מכל גברים יהודים גברים נוצרים 48 נשים יהודיות נשים נוצריות49
בני 20 – 25 שנה… 92.4 89.0 79.7 77.8
“ 25 – 30 ”…. 56.3 47.2 47.1 48.2
“ 30 – 35 ”…. 38.7 24.5 32.2 33.0
“ 35 – 40 ”…. 26.1 16.5 35.1 27.1
“ 40 – 45 ”49 16.2 12.6 35.4 22.5

ואם מזה יוצא שהיהודים, בין זכרים ובין נקבות, נשארים ברוקותם יותר מהנוצרים, הנה למדים אנו עוד מהמספרים שלקמן, כי גם אלה מהיהודים שאינם נשארים רוקים, נכנסים, על־כל־פנים, בברית הנשואין בגיל יותר מאוחר מאשר הנוצרים. בין תושבי ברלין הנשויים ב־1 לדצמבר 1900 היו בני פחות מ־30 שנה (יותר נכון: שנולדו אחרי שנת 1870):

זכרים נוצרים…… 15.56%
" יהודים……. 6.89%
נקבות נוצריות…… 24.34%
" יהודיות…… 20.41%

וכי הרביה פחותה במדה שהאב והאם הם יותר באים בשנים בשעת נשואיהם, ־ עובדה זו מלבד שהנה מובנת מאליה, הרי נתאשרה ע"י הסטטיסטיקה.

אמנם, בחזיונות של התמעטות הנשואין או הנשואין המאוחרים שאצל היהודים אין לראות את הסבה היחידה להתמעטות מספר הנולדים ביניהם. בנידון זה יש לחשוב בלי ספק לגורם נכבד מאד את היחוסים המיניים שאינם טהורים, שנתפשטו במאה הי"ט, ביותר בערים הגדולות וביחוד בין השדרות האמידות. יהודי אירופה המערבית והתיכונית, מכיון שהם על־פי־רוב גרים בכרכים ונמצאים בתנאי־חיים טובים, נראות אצלם ביותר התוצאות של היחוסים המיניים שאינם טהורים, בעוד שאצל הנוצרים מִטַשְׁטשות התוצאות במקצת, הואיל וברובם הם יושבי־כפר ועיירות קטנות, שאינם שטופים בזמה. כל עוד רבים הנולדים בערי השדה, לא תהא ניכרת ביותר השפעת גרעון־הלידות שבכרכים על הסכום הכללי של מספר הנולדים. עד כמה מועט מספר הלידות בכרכים לעומת מספרן בערי השדה ובכפרים, תוכיח רומיניה, במקום שמספר הלידות עלה


המקום בשנות אצל היהודים אצל הגויים
בבוקרשט 1904/06 29.51 24.19
בכפרים 1897/1902 38.69 41.64

מלבד הטעמים המובאים לעיל יש עוד להביא בחשבון גם איזו יסודות פיזיולוגיים לחזיון הרביה המועטה של היהודים האמידים. אם גם נפקפק באמתת ההנחה, שהחזיקו בה רבים, כי ההזנה המשובחת ביותר גורמת לעקרות, הנה בזה אין כל ספק, שמחלות־העצבים הנפוצות במאד בין שדרות הנאורים מזיקות בהרבה לפריה־ורביה שלהן. לבסוף ידועות הן ההשפעות של המחלות המיניות העוברות על הגברים של שדרות הנאורים, בסבת אחור נשואיהם, לאין ערך יותר מאשר על בני השדרות הנמוכות, הנכנסים לחופה במועדם, וכמו כן אותה העובדה, שאי־היכולת הגופנית ללדת הולכת ומתפשטת בין הנשים של החוגים הגבוהים.


ב) מיעוט המספר של המתים בין היהודים בתור קצת הצלה נגד ירידת מספר הנולדים.

מספר־הלידות הנמוך אצל היהודים, שמגיע בארצות אחדות, כמו, למשל, בפרוסיה, עד ל־17.37 לאלף, אחוז קטן גם מאשר בצרפת, המפורסמת במיעוט מספר הנולדים בה, ששם עלו הלידות בשנות 1891/1900 ל־ 22.1 לאלף, ־ חזיון זה היה מביא פרץ גדול בישובים היהודיים – עוד הרבה יותר גדול מזה שלפנינו – אלמלא היתה הפחת בגלל מיעוט הלידות מתמלאה במקצת ע"י המספר הרצוי בצמצומו של מקרי־המות.

מן הטבלא שלפנינו יוצא, שמספר מקרי־המות של היהודים בכל מקום (חוץ מבאלג’יר) הריהו הרבה קטן מאשר אצל התושבים האחרים, ־ חזיון שהביא את הסטטיסטיקן הרומיני קולסקי, בהשוותו את מספר מקרי־המות ברומיניה בתוך חלקי התושבים השונים, לידי הקריאה: “כפי הנראה, יש ליהודים פריבילגיה מיוחדת כלפי המות”.

מקרי מות:

המקום השנה במספרים מחלטיים לכל 1,000 איש בני דת אחת
אצל היהודים בני הדתות האחרות אצל היהודים בני הדתות האחרות
פרוסיה....... 1907 5,717 675,232 13.06 18.31
בַּוַריה........ 1907 703 137,993 12.70 21.33
רוסיה האירופית (חוץ מפולין ופינלנדיה).....

1901

68,492

3,156,436

18.08

32.51

אונגריה....... 1900 14,459 500,775 16.98 27.21
אוסטריה...... 1900 22,506 636,174 18.37 25.52
נוצרים נוצרים
אלג'יר 1897/99 1,420 12,457 29.12 39.16
בחשבון ממוצע מושלמים מושלמים
71,837 19.08
פרנקפורט־דמיין 1907 296 4,790 12.61 15.38
בודפשט....... 1900 2,322 12,480 13.97 23.23
רומיניה....... 1896/1902 5,557 159,337 20.84 28.00
בוקרשט....... 1904/05 690 6,272 14.44 26.27
ברלין......... 1905 1,310 33,141 13.45 17.08
ברלין......... 1906 1,302 31,346 13.17 16.15
ברסלוי........ 1905/06 325 10,200 15.97 22.64
שרלוטנבורג.... 1904/05 180 2,767 11.33 12.42
אמשטרדם.... 1904 692 7,611 11.72 16.85
וינה.......... 1900 1,841 32,462 12.53 21.25
למברג........ 1903 829 3,249 19.30 29.0

והנה כשמתבוננים אל החזיון הזה, אין לשכוח, שמקרי־המות בתוך התינוקות (בני פחות משנה) עולים בכל מקום לסכום מרובה ביותר, ומכיון שמספר הנולדים בין היהודים מועט הוא, הרי גם סכום מקרי־המות שביניהם בדין הוא שימעט כלפי זה שאצל הנוצרים. ואולם מלבד זאת צריך לציין, שבכלל אמנם נמצאים התינוקות והילדים אצל היהודים בתנאים רצויים ביחס למקרי־המות. מכל 1,000 הנולדים בחופה וקדושין (עם אלה שנולדו מתים) בפרוסיה בשנת 1882 הוציאו את שנתם:


הדת זכרים נקבות
בתוך האבנגליים……. 753 789
" הקתוליים…….. 758 796
" היהודים……… 814 843

בפרנקפורט־דמיין עלה מספר התינוקות שלא הוציאו את שנתם לכל 100 נולדים חיים: בתוך האבנגליים – 11.86, בתוך הקתוליים – 11.67, בתוך היהודים – 4.56, ובברסלוי בשנת 1906: בתוך הגויים – 21.72, בתוך היהודים – 6.21.

את סבות החזיון הזה אין לבקש בתכונות גזעיות מיוחדות, כי אם במעמדם החמרי הטוב של היהודים בארצות האלו, בזה שאין היהודים משתמשים לרעה באלכוהול, ובזה שאפילו העניים שביהודים מקדישים דאגה וטפול מרובה לגדוּל ילדיהם. הטפול המיוחד בילדים הרי הוא קו המציין את חיי המשפחה העברית ומגיע לפעמים עד לידי מסירת־נפש ממש. זה אפשר גם להוכיח על־פי הסטטיסטיקה. בידוע הוא, שבין המחלות המתהלכות בין הילדים ומפילות מהם רב מצויים ביותר חליי־המעים והקיבה, שלרוב הם באים בעקבות הזנה גרועה ואינה מספיקה. והיות שבברלין בשנת 1905 מתו ממחלות הקיבה והמעים בשנה הראשונה לחייהם אצל הנוצרים 8.48% של הנולדים ואצל היהודים רק 2.57%, ובבודפשט בשנות 1886/90 לכל מאה ילד בני פחות מחמש שנים, מתו ממחלות־ההקאה אצל הקתוליים 4.14 ואצל היהודים אך 1.44, הרי שיוצא ברור, כי היהודים שמים לב במדה הרבה יותר גדולה מהנוצרים לשמור על ילדיהם מפני המחלות הללו שלא יבואו ומקדישים כל כחם להלחם בהן בבואן.

לחזוק ההוכחה הזאת, כי הסבות למיעוט המיתות בין התינוקות אצל היהודים הנן אך כלכליות וסוציאליות תשמש לנו העובדה, מה שבתוך הנולדים אצלם שלא בחופה וקדושין, שהם משוללים טפול משפחתי, גדול מספר המתים מאד, גדול אפילו מזה שאצל הנוצרים. כן ראינו בפרוסיה בשנת 1882, אותה השנה שממנה לקחנו לעיל את ההשואה בדבר ילדי היהודים והנוצרים שנולדו כדת, כי לכל 1,000 נולדים שלא בחופה וקדושין הוציאו את שנתם:


הדת זכרים נקבות
בתוך האבנגליים……. 606 642
בתוך הקתוליים……. 588 617
בתוך היהודים……… 578 607

יוצא מזה, שהתינוקות שנולדו שלא בחופה וקדושין יש להם אצל היהודים התקוה־לחיים היותר מצערה. גם בבודפשט, למשל, מוצאים אנו, שבשנות 1901/05 מתו מכל 1,000 נולדים חיים:


תינוקות שנולדו בחו"ק שלא בחו"ק
בתוך הקתוליים…….. 161.9 176.8
בתוך היהודים……… 92.0 143.4
בתוך בני דתות אחרות… 136.2 148.5

תמונה מדויקה מהמצב הסטטיסטי של מקרי־המות אצל הנוצרים והיהודים תתיצב לנגד עינינו כשנחלק את מקרי־המות על־פי הגילים השונים, תינוקות (0 – 1), ילדים (1 – 15), מבוגרים (למעלה מ־15 שנה) ונחקור כל גיל וגיל לבדו.

המספרים הסטטיסטיים של הדוכסות הגדולה הֶסן והעיר בודפשט נותנים את האפשרות להעמיד את המתים אצל הנוצרים והיהודים על־פי הגילים השונים ביחס אל החיים בני אותם הגילים. ובדרך זו יצא לנו חשבון מפורט ממצב המיתות אצל היהודים והנוצרים. המספרים הנוגעים להסן הנמצאים בטבלא שלפנינו מחזקים את ההנחה, שאצל היהודים, הודות לטפול הנאמן בילדיהם, הנהוג אצלם, נשארים בחיים הרבה נולדים, שאצל הנוצרים אינם מוציאים את שנתם או שמתים במשך חמש שנות חייהם הראשונות.

בגיל של מספר היהודים לפי ספירת־העם של 1.12.1905 (זכרים) מספר היהודים לפי ספירת־העם של 1.12.1905 (נקבות) המספר הכולל של המתים אצל היהודים (חוץ מאלה שנולדו מתים) בשנות 1903/06 (זכרים) המספר הכולל של המתים אצל היהודים (חוץ מאלה שנולדו מתים) בשנות 1903/06 (נקבות) לכל 1,000 חיים (אצל בני פחות משנה אחת ל־1,000 נולדים חיים) עולה מספר המתים בחשבון ממוצע לשנה (אצל היהודים 1903/06) זכרים לכל 1,000 חיים (אצל בני פחות משנה אחת ל־1,000 נולדים חיים) עולה מספר המתים בחשבון ממוצע לשנה (אצל היהודים 1903/06) נקבות לכל 1,000 חיים (אצל בני פחות משנה אחת ל־1,000 נולדים חיים) עולה מספר המתים בחשבון ממוצע לשנה ( אצל כל התושבים 1905/06)זכרים לכל 1,000 חיים (אצל בני פחות משנה אחת ל־1,000 נולדים חיים) עולה מספר המתים בחשבון ממוצע לשנה ( אצל כל התושבים 1905/06)נקבות
פחות משנה 1 206 209 75 61 ז. +נ. 75.5 ז.+נ. 148.1
1 עד פחות מ־5 784 838 14 19 4.5 5.7 15.3 14.9
5 עד פחות 10 1,044 1,013 5 10 1.2 2.5 3.0 2.7
10 עד פחות 15 1,125 1,169 3 8 0.7 1.7 1.8 2.6
15 עד פחות 20 1,007 1,032 11 9 2.7 2.2 3.6 3.6
20 עד פחות 30 2,229 2,220 28 26 3.1 2.9 5.1 5.6
30עד פחות 40 1,752 1,892 26 49 3.7 6.5 6.6 7.2
40 עד פחות 50 1,402 1,533 37 40 6.6 6.5 11.8 9.4
50 עד פחות 60 1,104 1,338 89 87 20.2 16.3 23.1 17.3
60 עד פחות 70 869 956 162 127 46.6 33.2 46.5 41.8
70 עד פחות 80 361 389 130 145 90.0 93.2 97.9 96.8
80 ומעלה 110 117 88 100 200.0 213.7 231.7 223.1
סה"כ 11,993 12,706 668 681 13.9 13.4 17.4 16.4

הברירה הטבעית, הפועלת באופן חפשי אצל הנוצרים על ילדיהם עד הגיל של חמש שנים ומשאירה מהם בחיים רק את היותר בריאים, את היותר מכשרים לחיים, היא הגורמת, שמספר המיתות בגיל שאחר זה מ־5 עד 20 שנה, מתמעט בהרבה, בעוד שאצל היהודים ישית המות קציר בגיל הזה של 5 – 20 לרבים מאלה אשר עד שנת החמש לימי חייהם נגזלו מזרועותיו בתחבולות מלאכותיות, זאת אומרת על ידי הטפול הרב של הוריהם בם. מה שנוגע לגיל של 20 – 50 שנה, הרי מקרי־המות אצל היהודים מועטים מאשר אצל הנוצרים: בתוך הזכרים במחצה ובתוך הנקבות בשליש. מגיל 50 שנה ומעלה המצב כמעט דומה, אם כי במקצת על־כל־פנים יפה כחם של היהודים מכח הנוצרים בנוגע למקרי־מות בשנות החיים האלה.

בשביל בודפשט תשמש הטבלא שלפנינו, המראה, כי מקרי־המות אצל היהודים בכל הגילים (חוץ מבגיל של 10 – 15 לזכרים, 50 – 60 ולמעלה מ־80 לנקבות) מועטים מאשר אצל הקתולים. ביחוד גדול ההבדל לטובת היהודים בגיל 0 – 5. עם זה כדאי לציין את העובדה, שאצל הקתולים בגיל של 40 – 60 רב מספר המתים בתוך הגברים מאשר בתוך הנשים, ודאי בסבת עבודתם של הראשונים בתנאים אי־היגייניים ומסוכנים, בעוד שאצל היהודים בני אותו הגיל אין הבדל גדול במספר המתים בין הגברים והנשים.

בכל אופן, אין מספר־המתים המועט בין הילדים אצל היהודים יכול להשפיע הרבה גם להבא על מיעוט המתים הכללי אצלם; סוף־סוף לא ימלט, שהדבר לא יבוא לידי משבר. שהרי אם גם רבים מן הילדים החלשים נשארים בחיים הודות לטפול המרובה בהם מצד הוריהם, הנה בדרך כלל הלא

לוח מקרי־המות בבודפשט בשנת 1901 לכל 1,000 בני אותו גיל
מתו בני קתולים זכרים קתולים נקבות יהודים זכרים יהודים נקבות
————————————– ———————————————– ——————————– ——————————
0 – 5 שנים. 86.9 76.7 38.5 36.4
5 – 10 ".. 7.8 6.3 3.9 4.6
10 – 15 ". 2.6 2.9 3.0 2.0
15 – 20 ". 4.2 4.5 3.0 2.6
20 – 30 ". 8.4 8.3 5.2 4.4
30 – 40 ". 14.1 10.6 7.1 5.6
40 – 50 ". 23.7 14.1 12.9 10.2
50 – 60 ". 36.8 19.6 24.7 20.3
60 – 70 ". 62.9 41.4 41.9 34.9
70 – 80 ". 114.9 91.6 104.7 67.3
למעלה מ־80. 212.1 155.9 196.9 182.8

לא יגיעו אלה לגילים היותר גבוהים, כי אם ימותו בגילים הנמוכים והבינונים, מה שבהכרח יגדיל ויעלה את מספר המתים הכללי. בדרך זו יתבאר מה שאנו רואים בטבלא שלפנינו, כי לאט־לאט


בפרוסיה מתו בתוך 1,000:
דת בחמש השנים 1878/82 בחמש השנים 1888/92 בחמש השנים 1898/1902 בחמש השנים 1903/07
—– —– —– —— —– —– ————— ——– ——— ———– ———– ——– —–
למטה מ־15 שנה למעלה מ־15 שנה בכלל למטה מ־15 שנה למעלה מ־15 שנה בכלל למטה מ־15 שנה למעלה מ־15 שנה בכלל למטה מ־15 שנה למעלה מ־15 שנה בכלל
נוצרים 13.41 11.82 25.23 12.17 11.09 23.26 10.43 10.11 20.54 9.09 9.69 18.78
יהודים 7.40 10.13 17.53 5.06 10.65 15.71 3.26 11.03 14.29 2.63 11.30 13.93

עלה מספר מקרי־המות בגיל שלמעלה מ־15 שנה בין יהודי פרוסיה (מ־10.13 לאלף בחמש השנים 1878/82 עד 11.30 לאלף בחמש שנות 1903/07), בעוד שאצל הנוצרים אנו מוצאים באותו הזמן ירידת המספר מ־11.82 לאלף עד 9.69 לאלף. ככה אנו רואים, כי בחמש השנים 1903/07 גדל כבר מספר המתים הבוגרים (למעלה מבני 15 שנה) אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים (11.30 לאלף לעומת 9.69 לאלף).

ג) ירידת מספר היהודים כתוצאה מירידת מספר הלידות.

בסבת מספר־הלידות הנמוך אצל היהודים נשאר הרבוי הטבעי שלהם בארצות אחדות, במקום שגם מספר המיתות הקטן ביניהם אינו יכול למלא את החסר, מאחורי הרבוי הטבעי של הנוצרים.50 ביחוד מתבלט החזיון הזה, כמו שנראה מהטבלא שלפנינו בפרוסיה ובבַּוַריה; גם ברוסיה עולה כבר הרבוי הטבעי של הנוצרים על זה של היהודים (הרוסים הנוצרים, אמנם פרים־ ורבים במידה בלתי מצויה), בעוד שבאוסטריה, אונגריה ואלג’יר גדול עדיין הרבוי של היהודים על זה של הנוצרים.


הרבוי הטבעי של היהודים.

לכל 1,000 תושבים בני דת אחת עלו:

בארץ

בשנת

נולדים חיים מתים הרבוי הטבעי ל־1,000
אצל היהודים אצל בני הדתות האחרות אצל היהודים אצל בני הדתות האחרות אצל היהודים אצל בני הדתות האחרות
פרוסיה.. 1907 17.37 33.96 13.96 18.31 3.41 15.65
בַּוַריה... 1906 18.47 35.91 12.36 21.39 6.11 14.52
רומיניה.. 1896/1902 36.63 40.22 20.84 28.00 15.79 12.22
רוסיה האירופית (חוץ מפולין ופינלנדיה).

1901

36.14

52.16 18.08 32.51 18.06 19.65
אוסטריה 1900 32.65 37.23 18.37 25.52 14.28 11.71
אונגריה. 1900 33.81 39.34 16.98 27.21 16.83 12.13
אלג'יר.. 1903 43.25 אירופיים 20.58 אירופיים 22.67 אירופיים
31.55 23.14 8.41
מושלמים מושלמים מושלמים
30.56 19.66 10.90

אם נחקור ביחוד את התנאים בפרוסיה יצא לנו, כי העודף של הנולדים החיים על המתים הוא בחשבון ממוצע בכל שנה פרוֹ־מִיל:


עי' הנולדים שלא בחו“ק ומנשואי־תערובת ע”פ דת האם. 1820/66 1888/92 1893/97 1898/1902 1903/07
נוצרים = 13.77 15.05 15.65 15.02
יהודים 16.80 8.04 6.88 5.42 3.86

הרי שעודף הלידות אצל הנוצרים, חוץ מבחמש השנים האחרונות, הלך ועלה, בעוד שאצל היהודים הלך ופחת בצעדים מהירים.

התוספת הקלושה של היהודים בגרמניה מוחשת כבר גם בספירות־העם, שמשם יוצא, כי משנה לשנה הולכים היהודים ונעשים חלק יותר קטן של סכום התושבים הכללי. לכל 10,000 של מספר התושבים הכלל היו יהודים.

מקום 1870 1880 1890 1900 1905
באשכנז… 125 124 115 104 100
בפרוסיה.. 132 133 124 114 110
בבוריה… 104 101 96 89 85

עם זה מן הראוי לזכור, שהאחוזים האלה היו עוד יותר קטנים, אלמלא נתוספו על יהודי גרמניה, אחיהם הנודדים ובאים אליהם מן המזרח.

המסקנא מכל האמור היא, כי היהודים, שעד לפני איזו עשרות בשנים הצטינו ברביה גדולה, אבֹד אבדה להם סגולתם זו בכל אותן הארצות, שעל־ידי השתתפות אינטנסיבית בחיים התרבותיים והכלכליים הגיעו למדרגה גבוהה של השכלה ואמידות. באותן ארבע השדרות השונות במדרגת תרבותן, שנתהוו ביהדות ע"י פרוצס־ההתפרדות שבתוכה, כמו שנזכר בשער א', אנו מוצאים את הדַרְגוֹת השונות בדרך המעבר ממשפחות ברוכות בבנים למשפחות בעלות ארבעה, שלשה וגם שנים בנים. כי בעוד שמשפחות השדרה הראשונה, אצל היהודים העניים החרדים במזרח, הן לרוב בעלות 5 – 10 ילדים, הנה כמעט בתוך כל משפחות עשירי היהודים בכרכים שוררת שיטת־שני־ילדים. בכל מקום, איפוא, שהיהודים הם בעיקר בני השדרה האחרונה, בדין הוא שמספרם ביחס לסכום התושבים הכללי ילך וימעט בלי הפסק. וזה אמנם נראה כבר בכל ארצות מערב אירופה (גרמניה, הולנדיה, דניה); בכל מקום שכניסת־יהודים־בהמון מארצות אחרות אינה נותנת לתמונה פנים אחרות.

עד כה יכלו היהודים על־ידי רבוים הטבעי העצום לשאת על נקלה את כאב האבידות, שאבדו להם בתוקף מהלך ההתבוללות. ברם עכשיו, לאחר שהמקור הזה נסתם – מי יעמוד לה ליהדות בפרץ?


פרק ה. הפיזור על־ידי הנדידה.

א) הכניסה לארצות הברית.

בגורמים לטמיעת היהודים תופסת הנדידה מקום מרובה־ערך. ובזה אין אנו מתכוונים לאותן הנדידות האטיות והמוגבלות בתחומים צרים. הנדידות שמצאו להן מקום בשתי השלישיות הראשונות של המאה הי"ט ושהעבירו מספר ידוע של יהודים ממזרח אירופה לגרמניה, הולנדיה, צרפת, אנגליה ואמריקה (בשנת 1871/80, למשל, עברו מרוסיה לאמריקה, על־ידי עדותה של האנציקלופדיה היהודית באנגלית כרך VIII ע' 584 – 41,057 יהודים), אלא לנדידות ההמוניות, שהתחילו משנת 1881 ואילך בגלל הגזירות והחוקים המעיקים כלפי היהודים מצד ממשלת־רוסיה ולחץ המצב הכלכלי. לנדידות־בהמון שכאלו אין למצוא דמיון בכל דברי־ימי־ישראל אלא באותן התנועות העממיות, שבימי ישוע הנוצרי עקרו אוכלוסין יהודים מרובים מפלישתינה ונטעו אותם בארצות הסמוכות על חופי ים התיכון. לא פחות משני מיליונים יהודים עקרו במשך רבע המאה שמשנת 1881 את דירתם ממזרח אירופה וקבעו ישיבה בארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, אפריקה הדרומית, אנגליה וצרפת.

הזרם הראשי והעיקרי של היוצאים ממזרח אירופה הלך ונשפך לתוך ארצות הברית של אמריקה, שמספר היהודים בהן בשנת 1880, זאת אומרת עד תחילת הנדידה מרוסיה, עלה בערך ל־230,000 נפש (מיעוטם מבני־בניהם של יהודי־פורטוגל, תושבי הארץ מכבר, ורובם יהודי־אשכנז, שבאו לשם במספר הגון בשנת 1840/70). במשך עשר השנים בלבד מן 1־יולי 1898 עד 30־יוני 1908 נכנסו לאמריקה, לפי המובא בטבלא, על־פי עדותם של הממונים על הכניסה, 932,631 יהודים. אם נוסיף על זה את רוב היהודים ממערב אירופה, שבבואם לאמריקה אינם רושמים את עצמם בתור יהודים, כי אם בתור גרמנים, צרפתים וכו' וכמו כן את אלה שבאו לארצות הברית דרך קנדה, ־ יתכן לומר, שבמשך עשר שנים עבר מיליון יהודים מאירופה לארצות הברית. 932,631 המהגרים הנקובים באו

מקום מספרים אחוזים
מרוסיה……… 666,557 71.47
מאוסטריה־אונגריה 159,229 17.07
מרומיניה…….. 51,736 5.55
משאר ארצות….. 55,109 5.91

במשך הזמן שמשנת 1898, שממנו אין לנו מספרים מדויקים אלא בנוגע להכניסה מרוסיה, נתמעטה הנדידה במקצת. בשנות 1880/81 התחילה ההגירה ב־8,193 מהגרים מרוסיה, עלתה בשנות 1891/92, שנות התחדשות הגזירות ברוסיה, ל־76,417 ושקעה בשנות 1897/98 עד ל־27,221. בסך־הכל נכנסו מרוסיה לאמריקה מ־1 יולי 1880 עד ל־30 יוני 1898 526,120 יהודים, באופן שאם נוסיף על זה את הבאים מארצות אחרות, שמספרם אינו ברור, יעלה הסכום הכולל של היהודים שנכנסו לאמריקה ב־18 השנים (1880/98) האלו לערך של 700,000 נפש.

רק חלק קטן מאד מן 1,700,000 היהודים שנכנסו לארצות הברית בכ"ח השנים 1880/1908 פנו עורף לארץ־מגורתם החדשה. בעוד שהמהגרים שאינם־יהודים באים לאמריקה לעתים קרובות מאד רק לגור בה, בכדי לצבור כסף ולחזור אחר־כך לארצות־מולדתם (הסורים והאיטלקים, למשל), הנה היהודים משתקעים בה. בשנות 1907/08, שנות הקריזיס הגדול לאמריקה, בעת ששיבת־מהגרים מארצות הברית לארצות־מוצאם נתגברה ביותר, נמצאו בין החוזרים 387,371 אינם־יהודים ורק 7,702 יהודים.

מספר היהודים המהגרים, שבאו לארצות הברית שבאמריקה

בשנת הרשות (מא' ליולי עד ה־30 ליוני) סך הכולל כל אלה באו מרוסיה מאוסטריה־אונגריה מרומיניה מארצות אחרות
1898/1899 37,415 24,275 11,071 1,343 726
1899/1900 60,764 37,011 16,920 6,183 650
1900/1901 58,098 37,660 13,006 6,827 605
1901/1902 57,688 37,846 12,848 6,589 405
1902/1903 76,203 47,689 18,759 8,562 1,193
1903/1904 106,236 77,544 20,211 6,446 2,035
1904/1905 129,910 92,388 17,352 3,854 16,31651
1905/1906 153,748 125,234 14,884 3,872 9,75852
1906/1907 149,182 114,932 18,885 3,605 11,76053
1907/1908 103,387 71,978 15,293 4,455 11,66154

הרוב המכריע של המהגרים היהודים לארצות הברית בא, כאמור כבר, מרוסיה; ואולם חשוב הוא גם מספר הבאים מגליציה ומרומיניה. ביחוד תקפה הנדידה בעת האחרונה את יהודי גליציה. את הסכום הכולל של כל המהגרים היהודים מגליציה אפשר להעריך על פי זה, שנעמיד את מספר היהודים שנמצאו בגליציה בעת ספירת העם של 31 דצמבר 1890 (772,213) לעומת מספר היהודים בעת ספירת העם של 31 דצמבר 1900 (811,371). אם נחשוב את מספר הנולדים חיים משנת 1891 עד 1900, שהוא עולה ל־315,073, ומזה ננכה את מספר המתים במשך הזמן הזה, שהוא 166,966, אז יחסרו לנו עוד 108,949 נפשות, שעלינו לבקש אותן בתוך מחנה הנודדים. וההגירה הזאת הולכת כמעט כלה רק לארצות הברית; אמריקה נהיתה כל כך שגורה בפי היהודי הגליצאי והנסיעה לשם נעשתה אצלו לדבר כל כך רגיל ומצוי, עד שהוא מדבר על זה כמעט כמו על איזו נסיעה לא רחוקה ליום־השוק. יש עיירות קטנות בגליציה, שהנדידה נטלה מהן מחצית יושביהן, ואין כמעט יהודי בגליציה, שאין לו קרובים באמריקה.

הנדידה העצומה מרומיניה מתחילה משנת 1899, וסבותיה מונחות בגזירות ובחוקים המעיקים של הממשלה הרומינית, שעל ידיהם הגבלו הזכויות המדיניות והכלכליות של היהודים שם. על־פי דין־וחשבון הפקידות של המיניסטריום הרומיני לעניני פנים (מיום 31 אויגוסט 1906) עזבו את רומיניה בשבע שנות 1899/05 – 55,000 יהודים. מזה הלכו כמעט 40,000 לארצות הברית ויתרם לאנגליה ולשאר ארצות.

הגירת היהודים לארצות הברית נמשכת לרוב באופן כזה, שלראשונה נודדים הבנים הצעירים והיותר מכשרים לעבודה שבמשפחה, וכעבור זמן ידוע, כשאלה מוצאים מחיה במקום מושבם החדש, הרי הם שולחים להביא אליהם את יתר בני משפחתם. מ־103,387 המהגרים היהודים, למשל, שבאו בשנות 1907/08 לאמריקה, נמצאו לא פחות מ־63,492, שאת כרטיסי־הנסיעה שלהם קבלו מקרוביהם, הגרים כבר באמריקה. על־פי גילם רוב הנודדים הם בני 14 – 45, הגיל היותר מסוגל לעבודה; בני גיל זה היו בשנות 1907/08 69.05% של כל המהגרים היהודים, בעוד שילדים (למטה מ־14 שנה) היו 25.16% ולמעלה מ־45 רק 5.79%.

מה שנוגע למחוז־חפצם בפנים ארצות הברית, שאליו ישאפו היהודים המהגרים, הנהו בעיקר בכנסית־נויורק. בשנות 1907/08 התישבו היהודים בכנסית

שם מקום מספר
נויורק……. 62,697 נפש
פנסילבניה…. 10,193 "
מַסַשוּסֶטס… 6,481 "
אילינויס….. 5,928 "
ניו־ירסיי….. 3,696 "
אהיא…….. 2,228 "
מרילנד…… 1,682 "
קונקטיקוט… 1,599 "
מיסוירי….. 1,570 "
טקסס……. 1,206 "

בעוד שכל יתר כנסיות אמריקה ביחד קבלו לתוכן רק 6,107 יהודים.

על פי משלח־ידם היו בין היהודים המהגרים בשנות 1907/08:

בעלי פרופיסיות חפשיות (ביניהם מנגנים, משחקים על הבמה, מורים)..

713

בעלי אומנות.......... 36,193
בעלי משלחי־יד שונים... 19,759
בלי משלח־יד (בכלל זה ילדים) 46,722

בין בעלי האומנות תופסים את המקום החשוב ביותר: חייטים לבגדי גברים במספר של 14,882; אחריהם יבואו:

בעלי מקצוע מספר
מתקיני מעונות ונגרים…. 2,907
סנדלרים………….. 1,981
חייטים לשמלות־נשים וחייטות…… 2,310
עוזרים בחנויות ומנהלים ספרי־חשבונות 1,968
צובעים וזגגים………. 1,257
תופרות לבנים……….. 1,268

הקונטיגנט החשוב ביותר בתוך בעלי משלחי־יד שונים הוא מספר המשרתים, העולה ל־7,463 נפש; אחריהם יבואו שכירי־יום – 6,824, תגרנים וסרסורים – 2,416 וגם פועלים חקלאיים במספר של 1,896 איש.

תוצאות ההגירה הגדולה של היהודים לארצות הברית נראות בהתרבותם היוצאת מגדר הרגיל באותן הארצות. את זו מעריכים:55

בשנת 1818 ע"י מרדכי עמנואל נח ל־3,000

בשנת 1824 ע"י שלמה עטינג ל־6,000

בשנת 1826 ע"י יצחק כ. הרבי ל־6,000

בשנת 1840 ע"י The american almanac ל־15,000

בשנת 1848 ע"י מ. א. ברק ל־50,000

בשנת 1880 ע"י וויליאם ב. הקנבורג ל־230,000

בשנת 1888 ע"י יצחק מרקונס ל־400,000

בשנת 1897 ע"י דוד זולצברגר ל־937, 800

בשנת 1902 ע"י The American Jewish Year Book ל־1,136,240

בשנת 1907 ע"י The American Jewish Year Book

מכל אלה נמצאים לא פחות ממיליון נפש בעיר נויורק, שע"י כך נהיתה לעיר שאין דומה לה לרבוי אוכלוסין יהודים בכל העולם. מרובות באוכלוסין יהודים הן גם הערים שיקגה, פילדלפיה, בוסטון ובלטימורה.

ב) הכניסה לאנגליה.

כמו לאמריקה, אך במדה יותר קטנה, הולך זרם הנדידה היהודית לאנגליה. מספרים, שאפשר יהיה לסמוך עליהם, על אדות כניסת היהודים לאנגליה אין בנמצא, הואיל והסטטיסטיקה של האימיגרציה באנגליה אינה מציינת את השייכות הדתית של המהגרים הבאים, כי אם רק את המקום אשר ממנו באו. מלבד זאת אין למצוא בסטטיסטיקה ההיא תמונה נכונה של הדברים כהויתם, בהיות שלרבים מן המהגרים הרשומים בה, באותה סטטיסטיקה, אין אנגליה משמשת אלא תחנת־מעבר על דרכם לאמריקה. וכשחשבונות־האימיגרציה של הפקידים האנגלים מעידים, כי הבאים מרוסיה, פולין ורומיניה רובם ככולם יהודים,56 ואת מספר אלה הם רושמים:


לאום 1900 1901 1902 1903 1904
רוסים ופולנים 25,633 20,914 28,511 30,046 46,095
רומינים 3,216 1,162 1,282 565 513

יש לזכור, שבאמת המספרים האלה של הנכנסים לאנגליה עולה בהרבה על מספר המהגרים היהודים המשתקעים בארץ זו לזמן פחות או יותר ארוך. את זה יכולים אנו ללמוד מאותה העובדה, כי היהודים באנגליה, שכבר בשנת 1880 הגיע מספרם לכל הפחות עד 40,000 ובשנת 1891 עד 101,000, הנה בשנת 1905 עלה מספרם רק לכמעט 250,000. בשים אל לב את עודף הלידות על המיתות, יכול היה, על פי זה, מספר המהגרים משנת 1891 עד 1905 להיות רק בערך 100,000 איש, בעוד שמספר אלה שבאו לאנגליה בשנות 1891/1905 מרוסיה ופולין בלבד ונרשמו בתור רוסים ופולנים עולה ל־259,406.57 רוב יהודי אנגליה, היינו 150,000, נמצאים בלונדון; אחר זה תבאנה מנשסטר – 30,000, לידז – 25,000, גלזגוי וליברפול – 7,000 בכל אחת.

ג) השקפה כללית על היציאה והכניסה.

בטבלא שלפנינו נעשה הנסיון לתת תמונה כוללת של הנדידות באותן הארצות, שהכניסה והיציאה נגעו בהן ביחוד. על פיה הגיע הסכום של היהודים שעזבו את ארץ־מולדתם במשך הזמן שבין 1881 ל־1908 עד 2,136,000; מקום הכניסה הראשית הן ארצות־הברית, שקבלו לתוכן 1,7000,000 מהגרים; ארץ היציאה הראשית היתה רוסיה, שהוציאה מתוכה 1,545,000 יהודים. בארצות־הברית, אנגליה, קנדה ואפריקה הדרומית ביחד התישבו 1,950,000 יהודים. זאת אומרת: 91.4% של זרם הנדידה כלו.


במשך הזמן של 1881 – 1908 נדדו יהודים
אל מן
רוסיה אוסטריה־אונגריה רומיניה יתר הארצות סך הכל
ארצות־הברית 1,250,000 250,000 75,000 125,000 1,700,000
קנדה....... 30,000 5,000 ־־־ 5,000 40,000
ארגנטינה.... 20,000 ־־־ ־־־ 10,000 30,000
ס"ה לאמריקה 1,300,000 255,000 75,000 140,000 1,770,000
אנגליה...... 150,000 10,000 20,000 10,000 190,000
גרמניה...... 15,000 25,000 ־־־ ־־־ 40,000

במשך הזמן של 1881 – 1908 נדדו יהודים

אל מן
רוסיה אוסטריה־אונגריה רומיניה יתר הארצות סך הכל
פרנציה...... 30,000 10,000 ־־־ 10,000 50,000
בלגיה..... 5,000 ־־־ ־־־ 5,000 10,000
ס"ה למערב אירופה 200,000 45,000 20,000 25,000 290,000
אפריקה הדרומית.. 15,000 ־־־ ־־־ 5,000 20,000
מצרים...... 10,000 ־־־ ־־־ 10,000 20,000
ס"ה לאפריקה 25,000 ־־־ ־־־ 15,000 40,000
פלשתינה.... 20,000 5,000 1,000 10,000 36,000
סך הכל 1,545,000 305,000 96,000 190,000 2,136,000

על אדות כניסה של מהגרים יהודים לגרמניה אין מספרים סטטיסטיים. ואולם דבר זה שלגרמניה נכנסו והתישבו בה יהודים ממזרח אירופה אפשר ללמוד מזה, שבשנת 1900 נמצאו בגרמניה 41,113 יהודים נתיני ממלכות זרות, ביניהם 17,410 ילידי אוסטריה ו־ 12,752 ילידי רוסיה ופינלנדיה; פרוסיה מנתה בשנת 1905, בעת ספירת־העם, 38,844 יהודים זרים, ומהם היו 16,665 מאוסטריה, 13,185 מרוסיה, 3,386 מאונגריה; בברלין לבדה נמצאו בא' לדצמבר שנת 1900 – 35,142 זרים, ומהם 11,651 יהודים. הרבה יהודים מאוסטריה מקבלת לתוכה ממלכת סכסוניה; בשנת 1905 היו בלייפציג בין 7,676 היהודים יושבי העיר 4,843 = 63.09% יהודים זרים (ביניהם 3,010 מאוסטריה, 1,401 מרוסיה, 117 מאונגריה, 315 מארצות אחרות), בדרזדן היו בין 3,514 היהודים יושבי העיר 1,715 = 48.80% יהודי חו“ל. בין כל 10,056 היהודים יושבי העיר מינכן נמצאו בשנת 1905 2,588 = 25.74% ילידי חו”ל (לרוב מאוסטריה ורוסיה), לעומת זה בין הנוצרים רק 4.3%.

ד) הנדידה בתור גורם לטמיעה.

הנדידה ההמונית של היהודים ממזרח אירופה לארצות הקפיטליזמוס המפותח, הארצות שהלשון האנגלית שלטת בהן, אינה רק שנוי־מקום בלבד. ערכו של החזיון הזה, שכפי הנראה ימשך עוד גם להבא, בנוגע לעתידותיהם של היהודים והיהדות גדול ונכבד מאד, ועדיין לא עמדו עליו ככל הצורך. על־ידי נדידת היהודים לאנגליה ולאמריקה באים כחות חבוים הרבה שבתוכם לידי גלוי ולידי פעולה, ומיליונים יהודים בעלי שכל, ששקעו עד כה במסחר ובמלאכה של פחות משוה פרוטה בכפרים ובעיירות אשר בארץ־מולדתם שאינה מפותחת, מתחילים לקחת חלק בחיים הסואנים של הכרך, בתעשיה ובמסחר העולמיים. על־ידי הנדידה עולים ההמונים היהודיים מעוני ומדלות לאמידות ולקיום בטוח, ותחת היותם עד כה נלחצים ומוגבלים בזכויותיהם המדיניות, הרי הם מתחנכים להיות אזרחים חפשים בארצות חפשיות. על־ידי הנדידה, לבסוף, מחליפים היהודים סביבה העומדת על מדרגה תרבותית נמוכה מאד בסביבת־עמים הנחשבים להמפותחים והמתקדמים בעולם ביותר.

כל כמה שהמהגרים היהודים מגיעים בארצות־מגוריהם החדשות למדרגה של אמידות, בה במדה מתרופף אצלם אותו הקשר, המרתק את היהודי במזרח אירופה אל בני עמו. לפי שעה, אמנם, הנה מראהו של רובע היהודים בנויורק כמראה רחוב־יהודים רוסי או גליצאי על אדמת אמריקה ויושביו עמלים ללחם־חוקם בתור חייטים וסנדלרים בבתי־המלאכה של שיטת־ההזעה. ואולם האם יארך המצב הזה? לא לעולם ישאר היהודי בבתי־המלאכה הללו. רק בזמן הראשון הם נחוצים לו, בכדי לתקוע יתד בחיים הכלכליים של הארץ, הזרים לו לגמרי. והיטב הגיד מי שאמר, כי בתי־המלאכה הללו יותר משהם מכינים עבודה, הם מכינים פועלים. זאת אומרת, שבהם מתחנך היהודי בשביל החיים הכלכליים של אמריקה. ברם, תמיד יארוב הפועל היהודי מתוך בתי־ההזעה למצוא לו שדה־פעולה אחר; אלה הבתים אינם בשבילו אלא כעין פרוזדור לעסקים אחרים. וכאשר אך יעלה בידו לצאת מהאיסט־אינד, למצוא את מחיתו מחוץ לרובע היהודי, ובאופן זה להאחז במעלה הראשונה של העליה הכלכלית, מיד הוא נופל כלו תחת השפעת התרבות האמריקאית, שכמעט את כל מי שהיא לוכדת, הרי היא במשך עשרות בשנים, באופן היותר טוב, במשך דורות אחדים, מוציאהו מן היהדות לגמרי או, למצער, מרפה את הקשר בינו ובין עמו עד לבלי השאיר כמעט גם שייכות רשמית. היהודי, שהיום הוא בא לארצות־הברית בתור אדוק וחרד על דת ומדבר רק יודית, הנה כעבור איזו עשר שנים אחרי עזבו את האיסט־אינד, הרי הוא כבר “טוֹלֶרנטי”, ממלל לשון אנגלית וחבר לבית־כנסת מתוקן קצת ברוח העת החדשה. לאחרי עשרים שנה יש שהוא כבר שייך ליהדות הריפורמית, העושה את שבתה ביום הראשון, נותן משפט הבכורה הגמור לדבור האנגלי ומחנך את בניו בחנוך אמריקאי מודֶרני. ואצל בניו, באופן היותר טוב אצל בני־בניו, יכבה הזיק האחרון של הרגשת הקשר עם היהדות, ודיה כל רוח מצויה בכדי להעבירם אל הנצרות. הנה עדיין לא עבר יותר משלשים שנה מראשית הנדידה הגדולה לאמריקה, והנמצאים שם כיום הם, לרוב, בני הדור הראשון; בדור השני או השלישי יגלה ויראה גורל היהדות שם בתמונה אשר כיום אין אנו יכולים לראותה אלא בחזון.

בעוד שאצל המהגרים היהודיים, המוצאים את פרנסתם מחוץ לרובע היהודי ובאים באופן הזה במשא־ומתן תכוף עם הנוצרים, הולך פרוצס הטמיעה בצעדים מהירים כאלה, עד שלעתים קרובות עוברים הם במשך עשרים־שלשים שנה מן השדרה הראשונה של היהדות אל השלישית או גם הרביעית, ־ הנה אצל הנשארים באיסט־אינד צועד הפרוצס הזה בצעדים יותר אטיים. הם, לרוב, אינם עוברים על השדרה השניה, ורק בניהם או נכדיהם נכנסים לתוך השדרות השלישית והרביעית.

ה) הנדידות בתוך הארצות פנימה.

ערך יותר קל מאשר לנדידות האמורות מארץ לארץ יש לשנוי־המקום בתוך הארץ, אם כי גם כאן נהוג, לרוב, שהיהודים עוברים ממקומות של לחץ כלכלי קשה למקומות שהפרנסה מצויה שם יותר, באופן שגם אלו הנדידות מביאות לידי הרמת המצב ומשמשות בדרך אי־ישרה לטמיעה. אמנם ברוסיה, ששטחי אדמתה הגדולים היו מכשירים ביותר את ההעברה ממקום למקום בפנים הארץ, חוקי הממשלה, האוסרים על היהודים את הישיבה מחוץ לפולין וט"ו פלכי־התחום (יוצאים מן הכלל סוחרים בעלי גילדיה ראשונה, בעלי תעודת בית־ספר גבוה ואומנים בעלי תעודה), מעכבים בעד נדידות שכאלו ועושים אותן לנמנעות. בתחום־המושב גרים 4,899,327, כמעט 93.93% מכל יהודי רוסיה, אם כי שטחו הוא רק 1/23 של כל רחבי הממלכה הרוסית. עד כמה אין חלוקת־היהודים ברוסיה שוה לפי המקומות, נראה ביותר מזה, שהיהודים הם

בפולין………………………………………………… 14.05% של כל התושבים.

בט“ו פלכי תחום־המושב………………………………. 11.12%” " "

בשלשת הפלכים: קורלנדיה, ליפלנדיה וס"ט־פטרבורג..2.49% " " "

בשאר 32 הפלכים של רוסיה האירופית………………. 0.19% " " "

יציאה מן הדחק שבתחום והתישבות מחוצה לו היו מעמידות ליהודים רֶוַח והצלה רבה, ואולם הממשלה הרוסית עודנה שומרת על היהודים בכל תוקף לבל יהינו לצאת מן החומות ולעבור את הגבול שגבלה להם.

ההיפך מזה הוא המצב באיטליה, במקום שהיהודים משתמשים בזכות חופש התנועה במלוא האפשרות, והם האלימנט המתנועע ביותר בין כל התושבים. על־פי הספירה של 1901 יוצא, שרק 61.5% של היהודים היו ילידי מקום־מושבם. מרכז היציאה הראשי הוא צפון־איטליה ופני היוצאים מועדות, בעיקר, לרומא ולאיטליה הדרומית.

בגליציה רואים אנו מסעות של יהודים הולכים ממערב למזרח. בשנת 1869 היו, לפי הערכתו58 של ד"ר בוצק, דוצנט באוניברסיטה הלבובית, במערב גליציה 147,356 יהודים, במזרח גליציה – 428,077, ובשנת 1900 היו במערב 192,371, במזרח גליציה – 618,751. היהודים עלו בשנת 1900 במזרח גליציה ל־ 12.9% של מספר התושבים הכללי ול־38.7% של כל העירונים, במערב גליציה – ל־6.9% של מספר התושבים הכללי ול־29.8% של כל העירונים.

בגרמניה הולכת תנועת־הנדידה הפנימית של היהודים מן הכפר לעירה (בהקבלה לתנועת־הנדידה הכללית של יושבי־גרמניה), ואולם דרכה אינה ממערב למזרח – כמו בגליציה – אלא להפך: ממזרח למערב. משנת 1871 עד 1905 נתמעט מספר היהודים בגלילים המזרחיים: פרוסיה המזרחית, פרוסיה המערבית, פומרן ופוזן, ב־46,290 נפש (מ־116,075, היינו 22.67% של כל יהודי גרמניה בשנת 1871 ל־69,785 = 11.48% של כל יהודי גרמניה בשנת 1905; ובזה בגליל פוזן לבדו ב־31,549 נפש, דהיינו מ־61,982 ל־30,433). לעומת זה עלה מספר היהודים בגלילים המערביים: זכסן, הנובר, וֶסְטְפַלֶן, הסן־נסוי, רהיינלנד, שבשנת 1871 הגיע שם מספרם רק עד 110,765 = 21.63% של כל יהודי גרמניה, ובשנת 1905 – עד 149,812 = 24.65% של כל יהודי גרמניה. ביחוד התרבה במשך הזמן הזה שבין 1871 ל־1905 מספר היהודים בברלין ובגליל ברנדבורג (שאליו שייכות הקהלות הסמוכות לברלין), דהיינו מ־47,489 ל־139,320, זאת אומרת, ב־91,831 נפש. ברלין מושכת אליה חלקים יותר ויותר גדולים מיהודי פרוסיה. הטבלא שלפנינו מראה, שבעוד שבשנת 1816 לא נמצא בברלין יותר מ־2.72% של יהודי פרוסיה, הנה עלה האחוז הזה הלוך ועלה עד שבשנת 1905 הגיע ל־24.15%. אם נצרף לברלין את עשרים ותשעת פרבריה ונחשבם לחטיבה אחת, יצא לנו, שבברלין הגדולה הזאת, אשר מספר כל תושביה בשנת 1905 עלה ל־2,993,441, וביניהם בערך 130,000 יהודים, נמצאו אז גם 31.75% של כל יהודי פרוסיה.


בשנת בברלין היו גרו בברלין מכל הנמנים על פרוסיה
בני הדתות האחרות יהודים
בני הדתות האחרות יהודים
—————————————– __________________ ———————– ———————————– ——————————–
1816 194,372 3,373 1.89% 2.72%
1843 341,457 8,351 2.24% 4.04%
1861 528,618 18,953 2.90% 7.44%
1867 585,054 24,189 2.47% 7.72%
1871 786,328 36,105 3.23% 11.09%
1880 1,068,414 53,916 3.97% 14.82%
1885 1,250,904 64,383 4.48% 17.56%
1890 1,499,508 79,286 5.07% 21.31%
1895 1,591,152 86,152 5.06% 22.69%
1900 1,796,642 92,206 5.27% 23.50%
1905 1,941,255 98,893 5.26% 24.15%

פרק ו. ההתרכזות בכרכים.

א) הסבות של תגבורת הטמיעה בכרכים.

בין הגורמים העיקריים לטמיעת היהודים תחשב הישיבה בכרכים. הכרך הרי הוא במדה ידועה מעין בית־יִחוּם להתבוללות, במקום שהפרוצס הזה צועד בצעדי־און וביתר מהירות מאשר במקום אחר. והטעמים לזה רבים הם. ראשית כל, הכרכים הם נקודת־המרכז של חיי הכלכלה הקפיטליסטית בזמן הזה. בהם נמצאים הבירזות, שוקי הסחורה הגדולים ומרכזי המשא־ומתן. שם נמצאים מאות אלפי נוצרים העסוקים באותם המקצועות, שהיהודים עסוקים בהם, ולפיכך תחומי־ההבדל שבין הנוצרים והיהודים בעקב משלח־ידם השונה, ־ התחומים הקימים עדיין בערי־השדה – נמחקים בכרך לגמרי. מלבד זאת, הכרך הוא קן אי־הדתיות, למצער, האדישות הדתית; הנצרות, שבכפרים ובעיירות הקטנות יש לה השפעה גדולה על חיי היחיד הפנימיים והחיצוניים, הנה בכרך תש כחה, והנגוד הדתי בין היהודים והנוצרים כמעט שאינו. עם זה נותנים הכרכים, על־ידי בתי־הספר הגבוהים, האוניברסיטאות ויתר מוסדות ההשכלה שלהם, אפשרות קלה ביותר ליהודים לרכוש השכלה גבוהה, שהיא, כמו שעוד נראה להלן, מכשירה ביחוד את היהודי לטמיעה ולוִתּוּר גמור על יהדותו. בעיר הקטנה נאלץ היהודי הממיר את דתו להתחשב עם זה, שצעדו החדש, אשר בודאי יתפרסם מיד, יעורר איבה כנגדו מצד חלק גדול של היהודים שהתרועע אתם עד כה, באופן שינודה מחברתם; לא כן בעיר הגדולה, במקום שהבריות מוצאים להם חברותא על נקלה, הרי יכול הוא בלי קושי מיוחד למצוא לו יחוסי־רֵעות חדשים, ולא עם מומרים שכמותו בלבד, כי אם גם עם יהודים שלא המירו ועם נוצרים. הנוצרים, לרוב, לא יכירו בו כלל, שהוא חדש מקרוב בא אל מחנם, והיהודים בכרכים, הנה בהם בעצמם כבר אכלה ההתבוללות כל־כך, עד שהכניסה לדת הנוצרית, ביחוד הכנסת ילדים בדת זו, אינה נחשבת בעיניהם לחטא גדול. גם הצד הפורמַלי של ההמרה עולה יותר בנקל בכרכים, שכמעט תמיד נמצאים בהם כמרים הנדרשים לשואליהם ברצון והלהוטים ביחוד אחרי “מצוה” זו. כמו כן הכנוי “משומד”, שבכפר ובעיר הקטנה אין כמוהו לגנאי, הנה בכרך, שאין מחסור בו באנשים מכתות שונות וגם מבני בלי דת, אין הדבר נורא כל כך. “היחס החפשי” של בן־כרך נפלֶה הוא מ“התמימות” של בני ערי־השדה.

ב) מספרים סטטיסטיים של המעבר לכרכים.

אם, כפי האמור, הכרכים מכשירים ביותר את הקרקע לטמיעת היהודים, הרי שחייבים אנו להקדיש תשומת־לב מרובה למסעותיהם של היהודים מן הכפרים והעיירות הקטנות ולהתרכזותם בכרכים. אמנם, היהודים בגלות היו מאז ומעולם יושבי־הערים; בכפרים היה תמיד מושבם אך מצער, ביחס לנוצרים, והחזיון הזה לא נשתנה עד היום גם באותן הארצות, שניתן בהן ליהודים חופש־תנועה גמור.

מוצאים אנו, למשל, כי גרו

בארץ בשנה יהודים בערים מכל
בערים בכפרים
היהודים הנוצרים
—————— ————— ———– ————– ——– ——– ——–
דניה 1901 3,310 166 94.98% 39.06%
גליציה59 1900 274,478 536,893 34.04% 7.30%
פרוסיה 1905 351,550 57,951 85.85% 1.89%
סרביה 1900 5,726 3 99.95% 13.88%
בולגריה 1900 32,482 1,181 96.49% 19.39%
נורבגיה 1900 565 77 87.90% 28.30%

ברוסיה, שאמנם נאסרה שם על היהודים הישיבה בכפרים, נמצאו בערים בשנת 1897 50.5% מכל מספר היהודים, בעוד שמכל מספר הנוצרים נמצאו בערים רק 11.8%; צפיפות היהודים בערים מתבלטת ביותר על־ידי זה, שבעוד שהיהודים הם רק 4.15% של כל יושבי ממלכת רוסיה, הרי הם, יחד עם זה, 15.6% של כל יושבי הערים.

הקו המצין ביחוד את תנועת הנדידה הנוכחית הוא, שהיהודים נהפכים על ידה מעירונים ליושבי־כרכים. יסוד החזיון הזה מונח, בעיקר, בתנאי ענפי הפרנסה של היהודים. כשם שהיהודים הוכרחו מקודם לבחור למקום־מושבם את העיירות, מפני שאלו היו אז מרכזי המסחר, כך נמשכים הם עכשיו אל הכרכים, מפני שעם התקדמותו והתפתחותו של המשא־ומתן העולמי והתפשטותה והתרחבותה של התעשיה, הולכים הכרכים ונעשים יותר ויותר מרכזים למסחר ולתעשיה, בעוד שהערך אשר היה לפנים למסחר־הבינים בעיירות הקטנות הולך ופוחת. תמונה בהירה של המסעות האלה במשך המאה הי"ט נותנת לנו הטבלא שלפנינו מן הדוכסות הגדולה הסן, שממנה אנו רואים, כי מכל היהודים שבה גרו:


במספרים מחלטיים באחוזים למאה
1828 1871 1905 1828 1871 1905
————– ————– ———– ——— ——– ——– ——–
במקומות, שמספר תושביהם למטה מ־2,000 13,617 13,063 7,871 64.13 51.49 31.86
“ ” " מ־2,000 עד 10,000 5,443 5,846 7,789 25.63 23.03 31.54
“ ” " למעלה מ־ 10,000 2,176 6,464 9,039 10.24 25.48 36.60

יתכן לומר, שכל מה שחלק יותר גדול מן היהודים יושבי ארץ ידועה נמצא בכרכים, באותה מדה מרובה יותר התפתחות המסחר והתעשיה באותה הארץ. מהמהגרים היהודים שבאו לאנגליה קבעו 60% את מושבם בלונדון ועוד 30% במנשסטר, לידז, גלזגוי וליברפול. בארצות־הברית מתישבים 60% מכל היהודים הבאים אליהן בנויורק לבדה. על־פי ספירת העם בגרמניה בשנת 1900 נמצאו בכרכים (שמספר יושביהם למעלה ממאת אלף) 42.72% של כל יהודי הארץ, בעוד שמכל הנוצרים היו רק 15.90%. בפרוסיה גרו בשנת 1905

|


במספרים מחלטיים באחוזים למאה
נוצרים יהודים נוצרים יהודים
————— ————– ——— ———– ———
בערים, שמספר תושביהן יותר מ־200,000 4,748,565 188,926 12.87 46.13
“ ” " 100,000 – 200,000 2,484,583 36,588 6.75 8.93
“ ” " 50,000 – 100,000 1,683,923 18,269 4.56 4.46
“ ” " 30,000 – 50,000 1,141,976 15,007 3.10 3.66
“ ” " 20,000 – 30,000 1,432,338 16,960 3.88 4.14
“ ” " 10,000 – 20,000 1,615,469 17,459 4.38 4.26
“ ” " 5,000 – 10,000 1,516,623 23,618 4.11 5.76
“ ” " פחות מ־ 5,000 1,932,978 34,723 5.24 8.47
סה"כ בערים…………… 16,556,455 351,550 44.89 85.85
בכפרים………………. 20,327,368 57,951 55.11 14.15

הכרכים בפרוסיה מכילים, איפוא, 55.6% של כל יהודי פרוסיה, ורק 19.62% של יתר תושביה. בבַוַריה גרו בשנת 1900 בערים, שמספר תושביהן עולה על 20,000, 46.2% של כל יהודי הארץ, ורק 21.9% של כל יתר בני הארץ.

ההבדל הגדול הזה יובן, כשנשים נגד עינינו, שלפי הספירה על־פי משלח־היד של 14 יולי שנת 1905 נמצאים בכרכים 33.15% מכל העוסקים במסחר; משלח־היד הוא, איפוא, הקובע את מקום־מושבו של האדם. עם זה אין להעלים, על־כל־פנים, עין גם מגורמים אחרים, המשפיעים על מעבר היהודים לכרכים: האפשרות הקלה שם להעניק לבניהם השכלה גבוהה והמשיכה לחיי מותרות, תענוגים וחופש. בנוגע לעזיבת היהודים את גלילי המזרח של פרוסיה ועברם לברלין יש לחשוב עוד גורם אחד. והוא: האנטישמיות המופרזת ביותר באותם הגלילים.

ברומיניה מכילות שלשים ושתים ערי־הדפרטמנט הראשיות רק 13.34% של כל האינם־יהודים, ולעומת זאת 72.27% של כל היהודים. באיטליה גרו בשנת 1901 מכל 35,617 היהודים הנמצאים בה 30,792 = 86.4% ב־69 ערי־הפרובינציה הראשיות, ומזה 20,698 = 58.11% בשש הערים: רומא, מיילנד, טורין, פלורנציה, ליוורנא וּוֶנֶדיג. בבולגריה, שבשנת 1900 נמצאו לא פחות מ־96.49% של כל יהודיה בערים, עלה האחוז של 45.82% על שלש הערים סופיה, רוסצ’וק ופיליפופולי בלבד. בממלכת אוסטריה־אונגריה גרו בשנת 1900 בערים, שמספר תושביהן עולה על 50,000,

מדינה מכל היהודים מכל הנוצרים
באוסטריה 23.33 10.60
באונגריה 26.11 6.39

ביחוד רב מספר היהודים ביותר בערי־התחום ברוסיה ובערי גליציה ובוקובינה. בין ערי־התחום ברוסיה, שמספר היהודים בהן עולה על 5,000, נחשבת ברדיטשוב להעיר, שהאחוז היהודי שלה הוא הגדול ביותר (41,617 = 78% של כל יושבי העיר); ב־15 ערים עם מספר יהודים למעלה מעשרת אלפים וב־31 עם למעלה מחמשת אלפים – היהודים עולים על 50% של יושבי המקום. בגליציה ברודי היא העיר שהאחוז היהודי שלה הוא הגדול ביותר (11,854 = 62.1% של כל התושבים); מלבד זאת יש עוד תשע ערים גדולות בגליציה, שהיהודים הם בהן הרוב60. בארץ־ישראל יש שלש ערים: ירושלים, צפת וטבריה, שהרוב המכריע של יושביהן הוא יהודי. גם סלוניקי היא עיר שרובה יהודים.

ג) המשיכה לערי־הבירה.

הכח־המושך הגדול ביותר ביחס לנדידת היהודים, יש לערי־הבירה, מפני שבאלו התרכזו במדה מרובה ביחוד המסחר והתעשיה וגם מספר ענפי פרנסה אחרים, שחבה יתרה נודעת להם מן היהודים (עתונות, אמנות, ספרות וכיוצא). בפרטיות אנו רואים בטבלא שלפנינו:

מספר היהודים בערי הבירה של ארצות אחדות


בבירת בשנת גרו

בין כל 100 תושבים של עיר הבירה

היו

יהודים

גרו בעיר הבירה
מכל 1,000 יהודים מכל 1,000 בני הדתות האחרות
יהודים בני הדתות האחרות תושבי הארץ הזאת
אוסטריה......... 1900 146,926 1,528,031 8.77 123 61
רומיניה.......... 1899 43,274 282,071 13.30 161 50
איטליה........... 1901 7,121 655,200 1.08 200 20
פולניה הרוסית...... 1901 254,712 457,276 35.77 193 57
אונגריה........... 1900 166,198 537,250 23.63 195 29
פרוסיה........... 1905 98,893 1,941,255 4.85 241 53
ארצות־הברית1..... 1908 1,000,000 3,300,000 23.25 563 39
נידרלנדיה......... 1899 59,065 451,788 11.56 568 90
אנגליה וּוֵלֶס2...... 1908 140,000 6,581,327 2.11 560 156
דניה............. 1901 2,826 397,749 0.70 813 163
ולס הדרומית (סידניי) 1901 5,137 482,763 1.05 797 357
בולגריה.......... 1900 8,720 59,069 12.86 259 16
ויקטוריה (מלבורן)... 1901 5,103 488,853 1.04 863 411

  1. לעיר הבירה נחשבת נויורק.↩︎

  2. לפי ה־jewisch Year Book, 1909; הכונה ללונדון ולפרבריה.↩︎


במספרים מחלטיים, נמצאים היהודים: בנויורק – 1,000,000, בוורשה – 255,000, בבודפשט – 169,000, באודיסה – 150,000, בלונדון – 150,000, בווינא – 147,000, בשיקגה, בפילדלפיה, בברלין ובפריז – כמאת אלף בכל אחת. בעשר הערים האלה גרים כמעט 1/5, בשש הנקובות ראשונה בלבד כמעט 1/6 של כל יהודי התבל.

ד) לונדון ונויורק.

מן הראוי להזכיר, שבאותן הערים שקלטו לתוכן את החלק היותר גדול של זרם הנדידה, היינו בנויורק ולונדון, נתכנסו היהודים לתוך רובעים מסוימים ומיוחדים להם. בלונדון בשנת 1901 גרו 85% מכל היהודים המהגרים שבאו לשם מרוסיה ופולין בחלק־העיר סטפני, ובנויורק התרכזו הנודדים ברובם באיסט־אינד. במדה ידועה יכול חזיון־ההתרכזות הזה להתבאר בנימוקים דתיים (קרבת בתי־כנסיות ובשר כשר), ואולם, בעיקר, תלוי הוא בזה, שהמהגר היהודי, אשר אנגלית לא ישמע והחיים הכלכליים של אנגליה ואמריקה זרים לו, אינו מוצא את אפשרות קיומו ואת יחוסיו החברתיים אלא בתוך אחיו בני עמו, ולפיכך שואף הוא ככל האפשר לגור בקרבתם. ברם, כל מה שהמהגר רוכש לו את השפה האנגלית ומתרגל לחיי־הכלכלה האמריקאים, בה במדה נעשה האיסט־אינד עם בתי־ההזעה שבו צר לו, ליהודי, והוא מתחיל לבקש מוצא למחיתו מחוץ ל“רחוב־היהודים” הזה. דומה הוא האיסט־אינד למסננת, שעל קרקעיתו נשארים רק הזקנים והרפויים וכל מי שאינו יכול להסתגל אל החיים החדשים. הזריזים, וביחוד מבין בני הדור השני, עוזבים אותו כעבור זמן מה ועוברים לעולם האחר. ואף אם צפיפות היהודים באיסט־אינד נותנת מקום לרבים להוכיח, כי חביבה מדה זו על היהודים, להדחק איש בקרבת רעהו, הנה על צד האמת אין זה קולע אל הנכון. היהודים מתישבים צפופים באיסט־אינד, מפני שבשנים הראשונות לבואם לארץ החדשה מוצאים הם רק שם את מחיתם; ואולם במחשבתם רחוקים הם מהתפשר לזמן ארוך עם מצב של פועלים בבתי־מלאכה של שיטת־ההזעה. שאיפה אחת חיה תמיד בלבם להיות בזמן מן הזמנים לסוחרים ובעלי תעשיה עומדים ברשות עצמם, והשאיפה הזאת הוציא תוציא אותם, סוף־סוף, מהאיסט־אינד, אם כי רובע העיר הזה ישאר אולי עוד עשרות בשנים חוף־מקלט לבאים חדשים.



שער ג: המדרגות השונות של פרוצס הטמיעה.

פרק ז. קבלת לשון המדינה

א) חלוף־לשונות בתולדות היהודים.

הקנין הרוחני החשוב ביותר, הנמסר בירושה מדור לדור, היא הלשון. היא מתוה מראש דרך סלולה ומסוימה וקובעת בשבילו אותו החלק מעבודת־הרוח של הדורות הקודמים, החלק הנמצא בכתב ובספר, שממנו, בעיקר, יונק הילד את מזונו הרוחני. כל תרבות אחוזה וקשורה בלשון מסוימה ורק באמצעות אותה הלשון היא מושגת.

היהודים החליפו את לשונם במשך דברי־ימיהם לא פעם. הלשון העברית היתה שוּמה בפי העם רק עד המאה החמישית שלפני סה“נ. מאז נדחקה לאט־לאט על־ידי הארמית, הקרובה לה, בשני אפני־מבטאה (הכשדי בפלשתינה, והסורי בבבל), וכמו כן על־ידי היונית (במצרים). ואולם הקץ הגמור לעברית בתור שפת־הדבור, לאחר שבימי תקופת החשמונאים נעשה לה איזה חזוק, בא בסוף המאה הב' אחר ספה”נ. בין משכילי היהודים באלכסנדריה במאה הראשונה והשניה אחר ספה"נ היו אך יוצאים מן הכלל, שיחד עם הלשון היונית ידעו גם את העברית. אמנם, שפת הספר לא פסקה העברית להיות מעולם, אם כי הלשון העיקרית של תלמוד בבלי וספרות ישראל בבבל עד המאה העשירית לא היתה שפת־עבר, אלא הארמית המערבית (הסורית).

המצב הזה נשתנה במאה הז' והח', בעת שהאישלאם והתרבות הערבית כבשו את אפריקה הצפונית וספרד. היהודים, אשר לקחו חלק רב בתרבות החדשה, ותרו על הארמית לטובת הערבית. משוררי ומלומדי היהודים של העת ההיא כתבו את ספריהם לרוב בערבית, אם כי יחד עם זה לא פסקה גם העברית לשמש בתור לשון ספרותית, ביחוד בישיבות שבסורא ופומבדיתא. במשך של כמעט חמש מאות שנה היתה הערבית, בעיקר, הלשון המתהלכת בין היהודים, עד שבאו הלשונות הרומניות, הספרדית (תחת השפעת הממלכה הקשטילית הנוצרית, שהלכה הלוך וגבור) בספרד והצרפתית בצרפת, ודחו אותה מפניהן. האלגיה הקדומה ביותר, שנשתמרה בצרפתית (מסוף המאה ה"ג), חוברה על־ידי יהודי, והיא קינה על מות הקדושים שנשרפו על קדוש השם, ובספרד הכתה הספרדית שרשים כל־כך עמוקים בין היהודים, עד שגם לאחר שגורשו משם (1492) לא עזבוה בארצות־מגוריהם החדשות, ועדיין היא שומה בפי בני־בניהם של גולי ספרד בכל תורכיה האירופית, אסיה הקטנה, סוריא וארץ־ישראל. מובן מאליו, שאין זו ספרדית צחה, כי אם “שפניולית” מעורבת בהרבה מלים תורכיות ועבריות.61

בדומה ליחס שבין ספרדית לשפניולית אתה מוצא גם בין גרמנית ויהודית־אשכנזית (זרגון).62 לשונם של היהודים באשכנז עד המאה הי“ג והי”ד, כמו שמוּכח ממקומות ישנים ומדברי סופרים של הדורות ההם, לא נבדלה מלשון שכניהם הנוצרים. רק לאחר שעל־ידי הסגרם בגיטו אבד להם הקשר עם התרבות הנוצרית ולא באו במגע־ומשא אלא בינם לבין עצמם, התחילה גם לשונם האשכנזית ללכת בדרך־של־התפתחות אחרת מזו של הנוצרים, באופן שהצורות הישנות של ה“מיטטעלהאכדייטש” נשתמרו בה ועליה נוספו הרבה מלים לקוחות מלשון־הקודש, שבתור שפת הספר לא פסקה מעולם לחיות אצל היהודים, ביחוד בשביל המושגים שיש להם שייכות לדת ולעניני החיים היהודיים הספיציפיים. וכאשר במאה הט“ו והט”ז עברו יהודי אשכנז מחנות־מחנות לממלכת פולין, העבירו אתם את העברית־טייטש הזאת בתור שפת־דבורם, והרי הם מחזיקים בה בעקשנות עד היום הזה, בעוד שבגרמניה גופא השכיחוה היהודים מפיהם למן התחלת תקופה האמנציפציה, זאת אומרת, מאמצע המאה הי“ח, ולמדו לשונם לדבר אשכנזית צחה (הויכדייטש) ולמן המאה הי”ט נכרתה העברית־טייטש מפיהם של כל יהודי גרמניה.

ב) הסבות של החזיון הזה.

כיצד בא הדבר לידי כך, שבמשך זמן של פחות ממאה שנה ישָכח הזרגון כליל מבין היהודים בגרמניה? החזיון הזה יתבאר רק ע“י שנוי היחוסים הכלכליים של היהודים בארץ הזאת, שנוי שגם הוא נתהוה במהירות כזו. עוד בשנת 1750 היו היהודים רובם ככולם תגרים פעוטים ומלוים־במשכון, ובתחלת המאה הי”ט כבר אנו מוצאים אותם בכמות גדולה בתור בנקירים ולוקחים חלק ב“מנוּפקטורה”, זו צורת התעשיה, שבה התחילה תקופת הקפיטליזמוס. המשא־ומתן התכוף עם הנוצרים, שבו החלו לבוא מאז, עשה בשבילם את ידיעת הגרמנית לצורך הכרחי, בעוד שמקודם, בתור מלוי ברבית ותגרנים, יכלו להתקיים גם בלי זה. יחד עם ההכרח הכלכלי שבדבר, מלא תפקיד חשוב בפרוצס של רכישת הלשון הגרמנית ע"י היהודים – החוק על אדות חובת למוד הבנים הכללי ויסוד בתי־ספר עממיים בכל מקום.

כמו בקבלת הגרמנית ע“י היהודים בסוף המאה הי”ח, כן גם מקודם בכל פעם שהחליפו היהודים את לשונם מוצאים אנו מניעים כלכליים בתור prima moventia. התרחבות שדה פעולתם הכלכלית הביאה את היהודים לפנים לקבל את הלשון הארמית, הואיל וזו היתה הלשון השלטת בכל קדמת אסיה; כמו כן אירע אחר־כך בנוגע ללשון היונית, כשזו נעשתה לשפת העולם וידיעתה – לדבר שבהכרח אצל יהודי סוריא ומצרים, ששלחו את מערבם לחוף ימים. וכך למדו היהודים גם ערבית ואחריה ספרדית, צרפתית וגרמנית, כשבראשית ימי־הבינים נהיו הם לנושאי המסחר עם המזרח בספרד, צרפת וגרמניה. בימינו אלה רואים אנו, איך שהיהודים הבאים ממזרח אירופה לאנגליה ולאמריקה נאלצים לדחות את הזרגון מפני האנגלית מיד כשעסקיהם יוצאים מחוץ לתחומי רובעי היהודים בנויורק ולונדון. כיוצא בזה אתה מוצא אצל היהודים, היושבים ברוסיה מחוץ לתחום־המושב; ברם, גם בתוך התחום כל אלה היהודים, הלוקחים חלק במסחר ובתעשיה ובאים, לפי זה, ביחוסים קרובים עם הנוצרים, אינם יכולים להשתמט מלמוד שפת־המדינה.

ג) התפשטות הזרגון.

אם כי על־ידי הנדידה ממזרח אירופה וע"י שנויי התנאים הכלכליים במזרח אירופה נחלש כחו של הזרגון בהרבה, הוא בכל זאת לפי שעה הלשון המתהלכת ביותר בין היהודים. ברוסיה, רוסיה־פולין, גליציה ורומיניה נמצאים כששה מיליונים יהודים, באנגליה (עם הקולוניות) ואמריקה כמיליון, שהזרגון משמש עדיין אצלם לדבור ולכתב (באותיות עבריות). אמנם, חלק גדול מאלה היהודים יודע יחד עם זה, פחות או יותר, עוד את שפת המדינה ומעט לשון־הקודש. ואולם הלשון השוּמה בפיהם, הוא בעיקר, הזרגון. ברחובות היהודים שבערי רוסיה וגליציה משתמשים בכתֹבות זרגוניות – אצל הכתבות ברוסית, פולנית או גרמנית – על השלטים; הזרגון הוא גם שפת ספרות ההמון והעתונות.

בספירת־העם שהיתה ברוסיה בשנת 1897, רשמו מ־5215805 היהודים 5054300 = 96.90 % את הזרגון בתור שפת־האם, ורק ל־161505 היתה שפת־אם אחרת (רוסית, פולנית, גרמנית). וכשמביאים בחשבון את תחום־המושב בלבד, מתקבל גם אחוז של 97,96 %, שהזרגון הוא שפת־האם שלהם. מחוץ לתחום־המושב יורד האחוז עד ל־80,4 %, באופן שגם שם הזרגון עדיין היא הלשון המתהלכת והשליטה בין היהודים, אם כי ההכרח יאלצם לדעת גם את הלשון הרוסית. בגליציה אין הספירה הרשמית מודה בקיום לשון יהודית עצמית אצל היהודים, ואף אם אין כל ספק, כי רוב יהודי גליציה משתמשים בזרגון בדרך קבע ובלשונות הפולנית והרותינית רק בדרך ארעי, הנה הסטטיסטיקה של פקידות הממשלה מעקמת את פני הדברים ומודיעה רק על הגרמנית, הפולנית, הרותינית וכו' בתור לשונות המתהלכות בין היהודים. רק באופן הזה יתבאר מה שיוצא על־פי עדותה של ספירת־העם באוסטריה בשנת 1900, כי מספר היהודים המשתמשים

בגליציה

בגרמנית… 17,1 %

בפולנית… 76,6 %

ברותינית… 5,0 %

בשאר לשונות… 1,3 %


בכל אוסטריה

בגרמנית… 34,23 %

בביהמית, מהרית, סלובקית… 4,72 %

בפולנית… 50,81 %

ברותינית… 3,35 %

באיטלקית… 0,24 %

ברומינית… 0,02 %

במדירית… 0,01 %

ביתר לשונות המדינה… 0,09 %

בלשונות חוץ למדינה… 6,53 %


באנגליה ובאמריקה עד כמה שהיהודים משתמשים שם עדיין בזרגון, הרי זה, תחת השפעת האנגלית, מקבל שנויים באופן מבטאו וכתיבתו; גם הרבה צורות לשוניות חדשות מתהוות בו. סגולתו המיוחדה של הזרגון, לנטות את המלים העבריות בנוסחא גרמנית, כגון “כשר’ן” מהמלה “כשר”), “פסק’נן” (מהמלה “פסק”), מתגלית גם בנוגע למלים האנגליות, כגון פערלאזען = פערלעטען (מהפעל To let, להשכיר) וכיוצא בזה.

ד) התפשטות הלשונות האירופיות.

הלשון המתהלכת בין היהודים תושבי אנגליה ואמריקה זה דורות אחדים היא שפת אנגלית צחה, כשם שיהודי גרמניה, צרפת ואיטליה מיטיבים לדבר בלשונות ארצותיהם, והזרגון של אחיהם בני־דתם במזרח אירופה כמו זר נחשב להם. בכל אופן, מתוך שכמעט בכל הארצות היהודים הם בני־בניהם של גולי מזרח אירופה, או, למצער, נתוספים מזמן לזמן ע"י באים חדשים ממזרח אירופה, לכן נשתמרה אצלם מעין חבה לגרמנית, הקרובה ליהודית־דייטש, ואפשר כמעט לומר בבטחה, שכל יהודי, ויהא אפילו מקום מושבו אפריקה, אוסטרליה או אסיה, יודע, על־כל־פנים, פסוקים אחדים, שנדבקו בו באיזה אופן שהוא, מלשון אשכנז. הלשון הרשמית למשל, של הקונגרס הציוני, שאליו מתאספים יהודים מכל קצוי־ארץ, היא גרמנית. הסטטיסטיקה מספרת לנו, שבין יהודי אונגריה, למשל, נמצא בשנת 1900 25,45 %, שרשמו את הגרמנית בתור שפת־האם שלהם, בעוד שבין הנוצרים לא נמצאו גם 10 % כאלה. בביהם ובמהרן נראית חבת היהודים לגרמנית מזה, שהם מבכרים בהרבה את בתי־הספר התיכונים והאוניברסיטאות הגרמניים על הצ’כיים, באופן שבזמן־הקיץ של 1904, למשל, נמצאו יהודים באוניברסיטה הגרמנית בפרג 25,7 % של כל התלמידים ובאוניברסיטה ביהמית נמצאו רק 1,2 %. בבוקובינה דברו גרמנית (ויהודית־דייטש) בשנת 1900 מ־96150 היהודים 91907 = 95,6 %, ובאופן הזה היו הם הרוב (57,6 %) של כל דוברי גרמנית בין גרי בוקובינה, ואלמלא היהודים, היה אובד לה לבוקובינה אָפיה הגרמני לגמרי.

מתחרה חזק קם בעת האחרונה ללשון הגרמנית, בתפקידה להיות שפה כללית ליהודים אשר בה ישמעו איש את רעהו, והיא – הלשון האנגלית. זה בא בעקבות נדידת היהודים העצומה לארצות, שהלשון האנגלית שלטת בהן. בעוד שלפני 50 שנה לא נמצאו, אולי, גם 100000 יהודים בתוך העמים הדוברים אנגלית, הנה כיום נמצאים ביניהם כמעט 2200000 = 19,2 % של כל היהודים. בכל אופן יתכן להניח, שאך מחצית המספר הזה סגלו להם לפי שעה את האנגלית, בעוד שהחצי השני עודנו מדבר זרגונית. הטבלא שלפנינו תתן לנו תמונה, כמה יהודים נמצאים תחת שלטון לשונות ידועות, ומה הן הלשונות המתהלכות ביניהם.


מספר היהודים הנמצאים בתחומי השלטון מספר היהודים המשתמשים בלשונות המסומנות מן הצד בתור שפות הדבור

הלשונות הסלביות (רוסית, פולנית, צ'כית, רוטנית, בולגרית, סרבית)... 6225000

האנגלית... 2220000

הגרמנית... 900000

האונגרית... 850000

התורכית והערבית... 650000

הלשון הצרפתית... 175000

ההולנדית... 110000

האיטַלקית.. 40000

שאר הלשונות... 400000

400000

1100000

1250000

600000

250000

150000

110000

40000

300000

זרגונית... 7000000

הישפניולית... 350000

ס"ה 11550000 11550000

על פי זה אנו רואים, שמכל 11550000 יהודי כל העולם מדברים עדיין 7350000 = 63,6 % בדיאלקטים מיוחדים להם (זרגון ושפניולית), ויתר ה־4200000 = 36,4 % מדברים כבר צחות בלשונות אירופה. עם זה מתגלה, שרק הלשון הגרמנית בצרה לה מקום בין היהודים מחוץ לתחומי שלטונה; בנוגע לאיטלקית ולהולנדית שוה מספר היהודים הנמצאים בגבולי שלטונן למספר היהודים המדברים בהן. יתר הלשונות האירופיות נפוצות בין היהודים בכמות הרבה יותר פחותה ממה שאפשר היה לחכות על־פי כמות היהודים הנמצאים בגבולי השפעתן. ביחוד מתבלט החזיון הזה בנוגע ללשונות הסלביות, שבגבולן נמצאים יהודים במספר של 6225000, ואולם רק בתוך 400000 מאלה, שזה רק כמעט 7 %, מתהלכות הלשונות האלו.

ה) חלוף־לשונות וטמיעה.

הזרגון, שחזיון־התמוטטותו התחיל במאה הי“ח, נמשך ונתפשט במאה הי”ט, הנה יש לשער, שבמאה הכ', אם לא ישנו פני הדברים בעיקר, עתיד הוא לבוא לידי כליה גמורה. הפרוגנוזה הזאת תומכת יתדותיה לא רק במהלך ההתפתחות של הקפיטליזמוס, כי אם גם בהתקדמות התרבות במזרח אירופה ובארצות המזרח. בין הנימוקים שעזרו ליהודי מזרח אירופה להראות כח־התנגדות ללשונות הסלביות (וליהודי עותומניה ביחס לתורכית) תופסת מקום הגון אותה ההכרה שהספרויות והתרבויות שאפשר לרכוש על ידי ידיעת הלשונות הללו, פחותות במעלה מהתרבות והספרות היהודית; בעוד שלהפך, רכישת הלשונות הגרמנית והאנגלית נסתיעה בהרבה במדרגה הגבוהה של תרבות הגרמנים או האנגלים. והנה השתנות הממלכות הרוסית והתורכית למדינות פרלמנטריות, שעל ידי זו בודאי תגדל דאגת הממשלה להשכלת עמיה, תשפיע בהרבה על רכישת הלשון הרוסית והתורכית ע"י היהודים. ברם, עם הזרגון נפול יפול החיץ האחרון אשר בין המוני היהודים במזרח אירופה ובין ההשכלה המודרנית. רכישת לשון המדינה, שכרגיל היא הולכת יד ביד עם קבלת התלבושת והמנהגים של הארץ, הרי היא התחנה הראשונה על דרך ההתבוללות ואחד המניעים שלה העיקריים ביותר. היא מנתקת בפעם אחת את חוט המסורה היהודית, שהלך והשתלשל במשך מאות בשנים מדור לדור. האבות והבנים לא עוד ישמעו איש את שפת רעהו. הזרגון, שלאבות הרי הוא לשונם היחידה והמיוחדה, הנה בשביל הבנים הלומדים בבית־הספר הכללי – לא רק באמריקה ובאנגליה, כי אם במדה ידועה כבר גם במזרח אירופה – אינו אלא לשון עניה ובזויה, ויחס הבטול הזה לשפה עובר לא רק על אלה המשתמשים בה, כי אם גם על הערכין הנמסרים באמצעותה. ההבדל בלשון מביא גם לידי הבדל ביחס אל העצמיות היהודית ואל הדת היהודית. ולא נשגה אם נאמר, שהדת היהודית עומדת על קרקע בטוח רק במקום שהזרגון משמש בו בתור שפת־הדבור. עם עזיבת הזרגון נפתח לרוחה השער המוביל – תחת שלטון הקפיטליזמוס אל הדרך של רכישת השכלה כללית, של הקלת־ראש כלפי הדת היהודית ולבסוף לנשואי־תערובת ולהמרה.


פרק ח: רכישת השכלה חילונית וגבוהה.

א) שאיפת היהודים להשכלה.

פרוצס־הטמיעה, שראשיתו בקלת לשון המדינה, הנה המשכו ברכישת השכלה והתרבות הנוצרית (החילונית). יסוד הדבר מונח בזה, שתחת שלטון היחוסים הכלכליים התכופים עם הנוצרים,יחד עם קבלת לשון המדינה גם רכישת השכלה כללית היא אמצעי להתעלות; ואולם על זה יש להוסיף, שהיהודים, הודות לזריזותם הרוחנית המרובה, משתמשים בכל אפשרות לקנות דעה והשכל, ומכיון שהם רוכשים להם איזו לשון חדשה, הרי מיד עם עוברים אל הספרות שבאותה הלשון. השאיפה ללמוד ורגש־הכבוד לאנשי תורה כמו טבועים בתכונתם של היהודים ונפוצים בהם במדה, שכמעט אין אתה מוצא דוגמתה בשום עם שבעולם. לא לחנם כנו אותם הערבים עוד בימי מחמד בשם “עם הספר”. ידועה היא הרדיפה של היהודי האמיד, במשך כל ימי־הבינים, להשיא את בתו לבן־תורה וכמה קרבנות חמריים היה מוכן ומזומן להביא על מזבח המטרה הזאת. הלמדנות של החתן היתה מסַפֶקת את63 תאות־הכבוד של היהודי העשיר בימי־הבינים, אותה התאוה שאינה נמלאת בדורנו אצל היהודי הברליני, הפריזי או הלונדוני אלא בהשגת תֹאר אציל או גרף לחתן לבתו. בשנות המאה הי“ז והי”ח היה נהוג בפולין לעשות בימי הירידים מעין שוק לחתנים, שאליו היו נוהרים רבים מבני הישיבות, ואלה שהיו מראים את כחם בפלפולי דאורייתא היו נבחרים על ידי “הגבירים והקצינים” להלקח אחר כבוד לחתנים לבנותיהם. “היהודים נלחמו בעד החתנים הקטנים המיועדים להיות רבנים גדולים והרבו במחירם זהב וכסף”. הכרת חובת למוד התורה, למצער בשביל הבנים חדרה כל־כך גם לתוך השדרות העניות של יהודי מזרח אירופה, עד שבגליציה נמצאים אלפי בעלי־מלאכה וחנונים פעוטים, המוציאים לשכר למוד בניהם מ־1/10 עד 1/6 של משכרתם (היינו עד זהוב אחד ממשכרת של כמעט 6 זהובים לשבוע). הורים יהודים נכונים לפעמים גם לחסר את נפשם מלחם־יומם, ובלבד שבניהם אל ימנעו מתלמוד תורה. מדה זו של הערצת הלמוד אצל היהודים, נראית באופן בולט גם מזה, שבאותן הארצות שאין בהן חוק חובת הלמוד הכללי או שהחוק עדיין אינו נשמר כהלכתו, באופן שהשכלת־הבנים תלויה, פחות או יותר, ברצונם הטוב של ההורים, הנה שם המספר של האינם־יודעים קרוא וכתוב פחות בהרבה אצל היהודים (כפי המובא בטבלא שלפנינו) מאשר אצל הנוצרים.

לא ידעו קרוא וכתוב

בארץ בשנת בין כל האנשים

על כל 1000

יהודים נוצרים

ז. נ. ז. נ.

רוסיה....

בודפשט1...

איטליה...

בולגריה...

סרביה...

ולס הדרומית החדשה...

ויקטוריה...

1897

1900

1901

1902

1900

1901

1901

בני גילים שונים

בני גילים שונים

בני גיל שלמעלה מ־15 שנה

שבאו בברית־הנשואים בשנת 1902

בני גילים שונים

בני גיל שלמעלה מ־15 שנה

בני גיל של 5 – 15 שנה.

50,6 71,1 70,62 91,23

15,5 21,1 20,84 25,95

3,0 7,5 42,6 57,0

4,1 21,3 34,16 81,27

42,99 83,02

3,15 3,81

6,81 10,00


  1. "בודפדשט" במקור המודפס – צ"ל כנראה "בודפשט" – הערת פב"י.↩︎

  2. המספרים האלה אינם אלא ביחס לבני הדת היונית־האורתודוכסית.↩︎

  3. המספרים האלה אינם אלא ביחס לבני הדת היונית־האורתודוכסית.↩︎

  4. המספרים האלה אינם אלא ביחס לבני הדת הרומית־קתולית.↩︎

  5. המספרים האלה אינם אלא ביחס לבני הדת הרומית־קתולית.↩︎

  6. המספרים האלה אינם אלא ביחס לאורתודוכסים.↩︎

  7. המספרים האלה אינם אלא ביחס לאורתודוכסים.↩︎


אמנם, ביחס לכל זה אין לשכוח, שהיהודים ברובם המכריע הם עירונים וסוחרים, סוג אנשים, שהחנוך וההשכלה נצרכים להם לתכלית עסקיהם ופרנסתם במדה הרבה יותר גדולה מאשר לאכר בכפר. ומלבד זאת, הן בעיר עולה יותר בנקל קבלת השכלת בית־ספר מאשר מחוצה לה.

ב) ירידת למודי־החדר

כשם שבימי־הבינים עשו את הפילוסופיה, על־כרחה ולרצונה, ל“שפחת התיאולוגיה”, כן היה מקובל אצל היהודים עד סוף המאה הי“ח, שתעודת כל החכמות היא להיותן “רקחות וטבחות” לתורה ולפקודי המצוות. למודי־חול כשהם לעצמם לא רק שלא נחשבו למאומה, כי אם גם נאסרו באיסור גמור. עוד בימי ממשלת פרידריך הגדול גורַש בעונו מברלין על ידי הפרנס איש צעיר אחד (אבי־אביו של הבנקיר בלייכרדר), מפני שנמצא קורא בספר אשכנזי. והרוח הזה שורר עד היום בתכונת למודי החדר במזרח אירופה. בעיני המלמד ותלמידיו נכללו כל “שבע החכמות” בתלמוד ונושאי־כליו. אפילו שפת־המדינה אינה נלמדת בחדרים ובישיבות, ואלה הנערים השואפים לקנות השכלה ע”י למוד עצמי נפגשים על דרכם זו במעצורים ומכשולים קשים. המעשים נידון זה יש שהם נוגעים עד הנפש. החדר הוא המקום, שבו נשמר הילד העברי מכל השפעה של השכלה מודרנית ושהיהדות האורתודוכסית מתבצרת בו בכל דור ודור.

היהודי החרד במזרח יודע כבר למדי מפי הנסיון, שהחדר הוא תריס ליהדות האורתודוכסית, בעוד שרכישת למודי־חול מזיקה לה. את בתי־הספר של הברון הירש, שנתיסדו בגליציה בשנת 1891 ושבשנת 1907 היו בהם 181 מורים וכמעט 10000 תלמידים (נערים),64 פגשו יהודי גליציה באי־אמון גמור, אם כי בתכנית הלמודים שבאותם בתי־הספר הוקצע מקום רחב גם ללמודי־קודש. יהודי גליציה בחרו לשלם שכר בעד למוד בניהם בחדרים מאשר לשלוח אותם לבתי־הספר של הברון הירש, אף־על־פי שהלמוד בבתי־הספר הללו הוא בחנם ויש גם שהתלמידים מקבלים מהם מזונות ומלבושים. יחס חשדני כזה פגשה גם החברה כי"ח ביסדה על בתי־ספרה לעבודת־אדמה ומלאכה גם בתי־ספר אלימנטריים במרוקו, בולגריה, תורכיה האירופית, אסיה הקטנה, סוריה ומסופוטמיה, טריפוליס, מצרים, טוניס ופרס, שבהם נמצאים כשלשים אלף תלמידים (נערים ונערות) ועולים לה כמעט ב־2000000 פרנק לשנה.

בפחות הקפדה מאשר בנוגע לחנוך בניו מתיחס האב היהודי לחנוך בנותיו. האשה הרי פטורה היא מתרי"ג מצוות ואין, איפוא, נחיצות ללמדה תורה. היחס הזה, שנעשה ליסוד מוסד בחיי היהודים, היתה לו ברבות הימים השפעה מזיקה מאד. “בעוד שכל קהלה יהודית חשבה לה לחובתה להקים בתי־ספר נמוכים וגבוהים לזכרים, הנה נשארו הנקבות, בלי יוצא מן הכלל, נבערות מכל דעת”.65 ברוסיה נשארות בנות היהודים ברובן בלי כל למוד; ובעוד שבין הגברים עלה מספר היהודים היודעים קרוא (לפי ספירת העם של שנת 1897) ל־49,4 %, הנה הגיע האחוז הזה אצל הנשים רק ל־28,9 %. בגליציה, שחוק חובת הלמוד הכללי שורר בה, נשלחות הבנות בלי כל פקפוק מצד הוריהן אל בתי־הספר הכלליים (הנוצריים), בעוד שהבנים נמנעים מזה ככל האפשר. תוצאות הדבר ההן, שבגליציה עולות הנערות בידיעות העולם על אחיהן, חניכי החדר. “לאט־לאט מגיעים הדברים לידי כך, אומר פליישר,66 שבבתים רבים שוררת שניות גמורה, שהגברים מדבריים זרגון והנשים פולנית, ואיש לא ישמע את שפת רעותו. היחסים הבלתי נורמליים האלה הם־הם שגורמים למספר הגדול של נשואין שאינם־מוצלחים וגטין בחיי יהודי גליציה, וכמו כן למקרי “שוד הבנות” הידועים, שלרוב עזיבת בית ההורים והמרת הדת נעשות בהם ברצון השדודות”. עד כמה גדול, איפוא, ערכו של החנוך בנוגע ליחס הפרט אל היהדות אין לך מופת חותך מזה.

על־פי האנקיטה שערכה יק“א בשנות 1898/99 ושאת תוצאותיה פרסמה בשם “ידיעות על המצב הכלכלי של היהודים ברוסיה” (כרך שני, פטרבורג 1904, רוסית), נמצאים בתק”ז המקומות שבתחום־המושב הרוסי־פולני, שמספר תושביהם היהודים עולה ל־1420653, בס.“ה 7358 חדרים ות”ת עם 108289 תלמידים. על פי זה יוצא, שאת מספר חניכי החדר בכל תחום־המושב אפשר להעריך ל־370000 זאת אומרת, נער־חדר אחד על כל 13 יהודים. בפלך קיוב בלבד נמצאו בשנת 1900 על פי עדותה של הפקידות 165000 ילדים עברים, שהגיעו לשנות־חנוך; מאלה למדו

בבתי־ספר אלימנטריים יהודיים… 13115 = 13,0 % מכל הילדים

בבתי־ספר נוצריים פרטיים… 710 = 0,7 % שבקרו איזה

בבתי־ספר נוצריים קהִלתיים… 8280 = 8,2 % בית ספר

בגימנסיות… 4010 = 3,9 %

בחדרים… כמעט 75000 = 74.2 %


באופן, שקרוב ל־60000, לרוב בודאי נערות, נשארו בלי כל למוד. מה שנוגע לשלטון החדר, הרי עדיין נראה הוא כאן בכל תקפו.

בעת האחרונה מתחיל פחד היהודים מפני בית־הספר הכללי ללכת הלוך והתמעט. בעוד שבשנת 1880 נמצאו בגליציה ובבוקובינה רק 13618 נערים יהודים (לעומת 22864 נערות יהודיות) שבקרו את בתי־הספר העממיים הכלליים, הנה בשנת 1900 עלה כבר מספרם ל־36999 (לעומת 50322 נערות). גם מספר התלמידים היהודים בבתי־הספר הגבוהים הולך וגדל. בין תלמידי הגימנסיות והריאל־גימנסיות נמצאו יהודים בשנת 1851 רק 260 = 6,1 %, בשנת 1876 רק 963 = 13,5 %, ובשנת־הלמוד 1903/4 כבר 4318 = 19,5 % ובבתי־הספר הריאליים 981 = 28,8 %. בבוקובינה עלה מספר התלמידים היהודים בבתי־הספר הגבוהים מ־155 שבשנת 1864 ל־512 בשנת 1876 ובשנת־הלמוד 1903/4 הגיע המספר כבר עד 1645. כמו כן ברוסיה ניכרת כבר השאיפה למסור את הנערים לבתי־הספר הכלליים. בספירת העם של שנת 1907 נמצאו ביחס בין הדור הצעיר (בני 10 – 30 שנה) פי־שש או שבע בעלי השכלת־בית־ספר גבוהה מאשר אצל הדור הישן (בניל מעלה מחמשים). בס“ה נמצאו בין כל יהודי רוסיה בשנת 1897 – 44631 = 0,89 % בעלי השכלת־בי”ס גבוהה.

ג) גידול ערכם של בתי־הספר הכלליים.

פרוצס הירידה של סדר הלמוד העברי המיוחד, שאנו רואים בגליציה וברוסיה רק ב־10 – 20 השנים האחרונות, הנה לאירופה המערבית והתיכונית חדר זה מכבר והביא לידי בטולו של החדר לגמרי. בני היהודים מתחנכים בדרך־כלל בבתי־הספר הכלליים, וכל שאיפת ההורים היהודים היא לתת לבניהם ככל האפשר השכלה גבוהה מכפי הרגיל. מן הטבלא שלפנינו רואים אנו, כי מספר

התלמידים היהודים בבתי־הספר הגבוהים לבנים

בארץ שנת הלמודים מספר התלמידים היהודים בין 100 תלמיד נמצאו יהודים על כל 10000 תושבים מבני דת אחת עלה מספר (אצל יהודים) על כל 10000 תושבים מבני דת אחת עלה מספר (אצל נוצרים)
פרוסיה… 1906 15762 6,53 61 385
הדוכסות הגדולה בדן… 1905/6 1096 6,24 83 423
בוריה… 1905/6 1607 4,27 56 290
אוסטריה 1903/4 15880 13,74 33 106
אונגריה…… 1904 14790 21,59 29 174
אלזס־לותרינגיה. 1906 840 7,86 55 264
המבירג… 1906/7 1403 9,28 175 722
ברלין… 1905 4257 17,73 102 430

היהודים בבתי־הספר לנערים, זאת אומרת, גימנסיות, ריאל־גימנסיות, בתי־ספר ריאליים וריאליים עליונים (באוסטריה נכנסים לסוג זה גם בתי־ספר למסחר) עולה בהרבה על מספר יתר התלמידים ביחס למספר היהודים אל מול סכום התושבים הכללי. כיוצא בזה אנו מוצאים גם בנוגע לבתי־הספר הגבוהים לנערות, שבין כל תלמידותיהם היו יהודיות:

באונגריה (חוץ מקרואטיה וסלבוניה) בשנת הלמוד 1906/7 31,28 %
בפרוסיה………………………………………………. בשנת הלמוד 1906 8,54 %
בוַרַיה…………………………………………………… בשנת הלמוד 1905/6 7,57 %

אם נצרף את מספר הנערים והנערות יחד, יצא לנו, שבין כל תלמידי בתי־הספר, שקבלו השכלה למעלה ממדת בית־ספר עממי, היו:

בשנת הלמוד אצל הנוצרים אצל היהודים

מקום שנת לימוד נוצרים יהודים
בפרוסיה 1906/7 7,93 % 58,91 %
בבוַריה 1905/6 5,49 % 39,62 %
בבדן 1905/6 7,14 % 45,20 %
בהמבורג67 1906/7 20,94 % 95,59 %
בברלין 1906 14,07 % 67,53 %
בפרנקפורט־דמיין 1906 26,47 % 86,61 %

מה שנוגע לפרוסיה בלבד, שתנאי ויחוסי הבקור בבתי־הספר בה אנו מתארים בטבלא מיוחדה, הרי מבניהם של הנוצרים מקבלים השכלה גבוהה:

המצב המספרי של הבקור בבתי־הספר בפרוסיה בזמן הקיץ שנת 1906.

טפוס בית־הספר מספר התלמידים נוצרים מספר התלמידים יהודים בין כל 100 תלמיד בכל בית־ספר מטפוס מיוחד היו יהודים בכל טפוס בית ספר מיוחד בקרו מכל 100 יהודים כל טפוס בית ספר מיוחד בקרו מכל 100 נוצרים
בתי־ספר נמוכים ((בתי־ספר עממיים ויתר בתי־הספר האלמנטאריים לנערים ולנערות) 6206178 24288 0,39 92,07 41,09
בתי־ספר בינונים (בתי־הספר הנקראים אזרחיים, בתי־ספר עממיים עם תכנית למודים רחבה וכו' לנערים ולנערות) 165684 5650 3,30 2,46 9,56
בתי־ספר גבוהים לנערות 143550 13403 8,54 2,13 22,68
בתי־ספר גבוהים לנערים (גימנסיות, ריאל־גימנסיות, בתי־ספר ריאלים עליונים, בתי־ספר ריאליים והמכינות להם) 225482 15762 6,53 3,34 26,67
סה"כ 6740894 59103 0,87 100,00 100,00

מאלמנטארית רק 7,93 %, ולעומת זאת מהיהודים – 58,91 %. מספר התלמידים היהודים בבתי־הספר העממיים אינה עולה אף למחצה של סכום היהודים הלומדים בבתי־הספר בכלל, ולעומת זאת מספרם בבתי־הספר הבינונים גדול פי־ארבע ממספר הנוצרים ביחס לסכום הכולל של התלמידים, בבתי־הספר הגבוהים לנערות כמעט פי־עשר ובבתי־הספר הגבוהים לנערים כמעט פי־שמונה.68 בעשרים השנים האחרונות הלך בפרוסיה האחוז של התלמידים היהודים שקבלו השכלה גבוהה מאלימנטרית הלוך ועלה; בשנת 1886 היה 46,51 %, בשנת 1891 – 48,55 %, בשנת 1896 – 51,07 %, בשנת 1901 – 56,29 % ובשנת 1906, כמובא למעלה, ־ 58,91 %. העליה הזאת קשורה בגידול מצב אמידותם של היהודים, התרכזותם במסחר הגדול, שהוא נצרך להשכלה ומקרב אותה תמיד, והתרכזותם בכרכים, במקום שרכישת השכלה גבוהה עולה יותר בנקל מאשר במקום אחר. בכלל, כפי שהוזכר כבר לעיל, עולים הגורמים האלה בקנה אחד עם הוקרת הדעת אצל היהודים, דבר שאין להעלים עין ממנו בשעה שבאים להעמיד את מדרגת ההשכלה של ילדי הנוצרים לעומת זו של היהודים. תמונה בהירה מההבדל הזה נותנת לנו ברלין, במקום שמילדי הנוצרים קבלו בשנת 1906 14,07 % השכלה גבוהה מאלימנטרית, ולעומת זאת מילדי היהודים – 67,53 %, היינו, אחוז שאין כדוגמתו בכל פרוסיה.

כשצִיַנו למעלה את “בית־הספר החילוני” בתור סכנה לקיום החדר, נתכַּוַנוּ לאותו הטפוס של בית־ספר, שבתכנית למודיו תופסים המקצועות החילוניים (חשבון, מתמטיקה, ידיעות הטבע, גיאוגרפיה, שפות) את המקום הראשי. מה שנוגע לזה, אם בית־הספר הוא כללי, היינו, שנמצאים בו תלמידים בני דתות שונות, או שהוא מיועד לתלמידים ומורים יהודים בלבד, אין הדבר מעניננו, אם כי להבדל זה יש ערך במדה ידועה. שהרי בבתי־הספר מסוג זה האחרון, למרות חילוניותם, יוקצע, כרגיל, איזה מקום ללמודי הדת ולעברית, ושף ישָתל בהם על תלמי לבב התלמידים איזה רגש־כבוד למסורת אבות, מה ששבתי־הספר הנוצריים לא יזָכר ולא יפָקד. על אלה בתי־הספר, שתכנית הלמודים בהם היא מודרנית ומיועדים הם לבני דת ישראל, יחשבו שורה שלמה של בתי־ספר צבוריים־עממיים בפרוסיה ובאשכנז, מספר בתי־ספר של הקהלות היהודיות באנגליה ובאמריקה, ומלבד זאת בתי־הספר מיסודו של הברון הירש בגליציה ובתי־הספר של חברת כי"ח במזרח. בפרוסיה נמצאו בשנת 1906 ב־240 בתי־הספר היהודיים העממיים 6065 תלמידים, זאת אומרת, כמעט החלק הרביעי של כל הילדים העברים המבקרים בבתי־ספר עממיים וכמעט החלק השמיני של תלמידי בתי־ספר היהודים בכלל. מספר ילדי היהודים המבקרים בתי־ספר עממיים יהודיים בפרוסיה הולך זה עשרים שנה הלוך ופחות; בשנת 1886 נמצאו עוד בהם 13249 תלמידים, זאת אומרת – 37,4 % של כל ילדי היהודים תלמידי בתי־ספר עממיים. כיוצא בזה מוצאים אנו, שגם באלזס־לותרינגיה נתמעט מספר בתי־הספר האלמנטאריים היהודיים מ־61 בשנת 1900 ל־51 בשנת 1907; התלמידים היהודים נהרו והלכו אל בתי־הספר הכלליים. בתי־ספר תיכונים וגבוהים לנערות, מיועדים לתלמידות בנות דת ישראל, אין בגרמניה אלא במספר מצומצם מאד.69 הרוב המכריע של ילדי ישראל בפרוסיה ובאשכנז (יותר מ־75 %) מתלמדים יחד עם ילדי הנוצרים הן בבתי־הספר הנמוכים והן בבתי־הספר הגבוהים. יוצא מן הכלל רק למוד הדת, שבשבילו יחד עם מעט עברית ודברי ימי ישראל נמנו על־ידי כמעט כל הקהלות הישראליות בגרמניה, צרפת ואנגליה מורים מיוחדים, אבל רק לשעות אחדות בשבוע.

ד) השטף אל האוניברסיטאות.

לא פחות מאשר לבתי־הספר הבינונים נדחקים היהודים (לא רק במערב, כי אם כבר גם במזרח אירופה) לעלות ולבוא אל האוניברסיטאות. בעוד שעד שנת 1760 בער הוכרחו היהודים המועטים, שרצו להקדיש את עצמם לחכמה – כמעט תמיד אך חכמת־הרפואה – לשים פעמיהם להאוניברסיטאות בהולנדיה, דניה ואיטליה, ורק בהלה, גטינגן ופרנקפורט־דאדר יש שהיו נפתחים שערי בתי המדרש העליונים לפני יחידי סגולה מן היהודים,70 ־ הנה בסוף המאה הי“ח כבר לא היה הסטודנט היהודי באוניברסיטה גרמנית מן החזיונות שאינם־נפרצים, ובמאה הי”ט הלכה וגברה החדירה של הסטודנטים היהודים לתוך האוניברסיטאות שבגרמניה באותה המהירות ובאותה המדה הגדולה של הִתְרַבּוּת האמידות וההשכלה בין יהודי גרמניה. אם האמידות מצד אחד נותנת את האפשרות למשפחות היהודיות להוציא הוצאות יתירות על למוד בניהן, הנה גם מצב־ההשכלה ההגון והמעמד החברתי המעולה של ההורים גורמים לזה, שדבר המָצא בניהם באוניברסיטאות לא יחשב לקפיצה גדולה ביותר כמו לפני ק"ן שנה וכמו שהדבר נחשב עד היו בגליציה, במקום שבסבת מדרגת־ההשכלה הנמוכה וחוסר מעמד בינוני בין היהודים גדול התהום בין הרופא והעורך־דין המדופלמים ובין שדרות ההמון הרחבות.

הטבלא שלפנינו מראה את מספר התלמידים היהודים באוניברסיטאות בפרוסיה והתחלקותם לפי הפַקולטטים השונים (עם זה יש להעיר, שהתיאולוגים היהודים נרשמו בפקולטט לפילוסופיה). מטבלא זו יוצא, שבזמן הקיץ של 1905 ובזמן החורף של 1905/06 היה מספר התלמידים היהודים בחשבון ממוצע 6,97 % של כל הסטודנטים. רוב הסטודנטים היהודים נמצאו בפקולטט למדיצינה (16,14 % של סכום הסטודנטים הכולל באותו הפקולטט), מפחות מהם בפקולטט לתורת המשפטים (9,35 %) ועוד פחות מזה בפקולטט לפילוסופיה (4,88 %). בעשרים השנים האחרונות החלו היהודים לתת את משפט הבכורה לתורת המשפטים; בפקולטט זה נתרבה מספרם במדה ניכרת, בעוד שבפקולטט למדיצינה הלך הלוך והתמעט. אמנם, חזיון זה אינו מיוחד ליהודים בלבד, אלא נראה הוא גם אצל המתלמדים הנוצרים.


דת במשך שנות הלימודים מבני הארץ בקרו את האוניברסיטאות בפרוסיה בין כל 100 סטודנטים היו
תיאולוגיה נוצרית תורת המשפטים מדיצינה פילוסופיה פקולטט לתורת המשפטים בפקולטט למדיצינה בפקולטט לפילוסופיה בשלושת הפקולטטים החילוניים יחד בכל הפקולטטים
=========== ======== ======= ======= ======= ====== ===== ====== ===== ===== ===== ====
יהודים 1886/87–91 = 193 644 297 8,22 18,55 8,10 11,95 8,98
" 1891/92–95/96 = 266 529 259 9,17 17,07 8,12 11,47 8,79
" 1899–99/1900 = 383 453 367 8,67 14,60 7,16 9,52 8,11
" 1905–05/06 = 539 319 443 9,35 16,14 4,88 7,73 6,97
בני דתות אחרות 1886/87–91 3143 2155 2827 3371 91,78 81,45 91,90 88,05 91,02
" 1891/92–95/96 2562 2638 2572 2926 90,83 82,93 91,88 88,53 91,03
" 1899–99/1900 2199 4035 2646 4718 91,33 85,40 92,84 91,48 91,89
" 1905–05/06 1847 5226 1658 8635 90,65 83,86 95,12 79,27 93,03

אם נקח כל מאת־סטודנטים יהודים על אודות האוניברסיטאות בגרמניה הדרומית אין מספרים סטטיסטיים עם חלוקת הסטודנטים על פי דתם, חוץ מהאוניברסיטה שבשטרסבורג, שעליה אנו יודעים, כי בזמן הקיץ שנת 1907 נמצאו בין 1613 המתלמדים 90 = 5,6 % יהודים. מאלה היו: 19 בפקולטט לתורת המשפטים, 32 למדיצינה, 17 לפילוסופיה 22 למתמטיקה ולמדעי הטבע.

באוסטריה בזמן־החורף 1903/04 ובקיץ 1904 נמצאו באוניברסיטאות בחשבון ממוצע 3016 יהודים, שזה עלה ל־15,54 % מכל 19410 המתלמדים. מספר הסטודנטים העברים הוא כמעט פי־ארבע מהנוצרים על פי היחס של מספר התושבים הכללי. מ־3210 הסטודנטים היהודים של זמן־החורף נמצאו:


1729 = 53,9 % לתורת המשפטים וחוקי־המדינה

681 = 21,2 % למדיצינה

800 = 24,9 % לפילוסופיה.


בו בזמן ש־15751 הסטודנטים בני הדתות האחרות, בשלשת הפקולטטים החילוניים נחלקו באופן הזה:


7686 = 48,8 % לתורת המשפטים וחוקי־המדינה

1828 = 11,6 % למדיצינה

6237 = 39,6 % לפילוסופיה.


מזה יוצא, שהסטודנטים היהודים באוסטריה לומדים מדיצינה במדה הרבה יותר גדולה מאשר חבריהם הנוצרים, ולעומת זאת גדול ביותר האחוז של האחרונים משל הראשונים בפקולטט לפילוסופיה.71 מלבד אלה נמצאו עוד בבתי־הספר הטכניים העליונים באוסטריה במשך זמן־החורף 1903/04 וזמן הקיץ 1904 – 1231 שומעים יהודים, שזה עלה ל־17,66 % של כל 6798 התלמידים, לעומת זה נמצאו באותו הזמן בבית־הספר העליון לאגרי־קולטוריה רק 12 יהודים (כמעט 3 % של כל התלמידים).

המצב באונגריה נתון בטבלא שלפנינו. על פיה יוצא, שבשנת 1907 נמצאו יהודים למדו בבתי־הספר העליונים בא

א. באוניברסיטות …. ….. …… …. ….. …. …. ב. בבתי ספר טכנים עליונים …..
במשך השנים תורת המשפטים פילוסופיה מדיצינה פרמציה בכלל מספרים מוחלטים % ל–100 של יתר התלמידים
—– —– —– —– —–
במספרים מוחלטים % ל–100 של כל תלמידי הפקולטט במספרים מוחלטים % ל–100 של כל תלמידי הפקולטט במספרים מוחלטים % ל–100 של כל תלמידי הפקולטט במספרים מוחלטים % ל–100 של כל תלמידי הפקולטט במספרים מוחלטים % ל–100 של כל תלמידי הפקולטט במספרים מוחלטים % ל–100 של כל תלמידי הפקולטט
1886/1890 437 17,08 44 10,89 670 52,55 19 7,42 1170 26,04 205 37,89
1896/1900 1096 22,91 114 12,94 353 45,43 28 17,95 1591 24,11 510 40,60
1901/1905 1558 25,63 322 20,37 376 44,66 52 26,13 2308 26,53 646 44,80
1907 1670 26,73 266 15,95 718 47,80 114 34,03 2768 8,38 506 40,39

באוניברסיטאות 2768 סטודנטים יהודים, שזה עלה ל־28,38 % של כל הסטודנטים; מהם בפקולטטים לפילוסופיה ולפרמציה במדה פחותה מאשר הנוצרים, במדיצינה במדה יותר גדולה ובתורת המשפטים – במדה שוה ומרובה אצל אלה ואלה. ראוי לציון מיוחד, שהיהודים מרבים לבקר בבתי־הספר הטכניים העליונים, באופן שבשנת 1907 הגיע מספרם ל־506 = 40,39 % של כל השומעים. בכל בתי־המדרש האלה יחד עולה, איפוא, האחוז של התלמדים היהודים כמעט פי־ששה מהנוצרים על־פי היחס של מספר התושבים הכללי; ובין המיועדים להיות רופאים ואינג’נרים תופסים היהודים כמעט את מחצית כל המקומות.

גם ברוסיה גדול שטף היהודים אל האוניברסיטאות, ואולם72 השטף הזה יעצר במהלכו על ידי הנורמה הפרוצנטית, שקבעה הממשלה הרוסית ב־5/17 לדצמבר שנת 1886 בנוגע לקבלת־יהודים אל האוניברסיטאות. בשנים האחרונות היה לחוק באוניברסיטאות שבפטרבורג ומוסקבה לבלי לקבל אלא 3 % יהודים ביחס לסטודנטים הנוצרים; בקַזַן, חרקוב, דורפט וטומסק – 5 %, בוורשה, קיוב ואודיסה – 10 %. יש אמנם שלפעמים נעשות הקלות קטנות בנוגע לחוק הזה, כפי שאפשר ללמוד מהעובדה, שבשנת 1899 נמצאו באוניברסיטה שברוסיה 1757 סטודנטים יהודים, שזה עלה ל־10,9 % של כל הסטודנטים (לעומת 566 הסטודנטים היהודים שבשנת 1880, שזה עלה אז ל־6,8 % של כל הסטודנטים). ואולם בכלל, וביחוד בעת האחרונה, מחזיקה הממשלה בהגבלה זו בכל תוקף וסוגרת באופן הזה את שערי האוניברסיטאות בפני מספר גדול של צעירים יהודים. תוצאת הדבר היא, שצעירי היהודים ברוסיה נאלצים לנוע על דלתות בתי־החכמה שמחוץ לארץ־מולדתם. מספר היהודים מרוסיה, ההולכים על פי ההכרח לאוניברסיטאות שבחו"ל, לרוב בשוויצריה ופחות מזה בצרפת ובגרמניה, עולה בערך ל־2000 נפש,73 מלבד המבקרים בבתי־ספר טכניים עליונים, פוליטכניקום, בתי־ספר עליונים למסחר ואקדמיות לאמנות, שמספרם עדיין לא נודע לסטטיסטיקה בבירור. רבים מהסטודנטים והסטודנטיות היהודיים־הרוסיים הללו ממשיכים את למודיהם בתנאים הכי־קשים. על יד שאיפתו של הדור היהודי הצעיר ברוסיה לדעת וצמאונו לפעולת השכלה, תשמש אצלו בתור כח מניע ומושך אל האוניברסיטה גם אותה העובדה, שהדיפלום האוניברסיטאי משחרר את בעליו מגזירות מעיקות ידועות של חוקי הממשלה כלפי היהודים, וביחוד בזה שהוא נותן להם את הזכות לגור מחוץ לתחום מושב היהודים.

ה) השכלה מודרנית וטמיעה.

אם נצרף את כל הידיעות שיש לנו על דבר חנוכם של ילדי היהודים, נראה, כי ההשכלה שהם מקבלים בארצות המתקדמות, הרי היא לגמרי מֵעֵבֶר לדת היהודית – השכלה חילונית, כמו שקראנו לה בקיצור – ולא עוד, אלא שבני היהודים בארצות האלו מרבים מבני־גילם הנוצרים לקבל השכלה חילונית, הואיל והם מבקרים במדה יותר מרובה מהאחרונים בבתי־הספר הגבוהים והאוניברסיטאות. מה שנוגע לארצות, שעדיין אין מדקדקים בהן ביותר בחובת הלמוד הכללי, שם, אמנם, מקבלים עוד ילדי ישראל ברובם חנוך יהודי מיוחד בחדר, ואולם בעת האחרונה גם ברוסיה ובגליציה, ארצות מקלט החדר עד עכשיו, התחיל זה לפנות את מקומו לבתי־הספר החילונים.

הארכנו בשאלת חנוך ילדי היהודים, מפני שבחזיון ההתפשטות של השכלת בית־ספר חילוני בין היהודים רואים אנו את עיקר אותו החומר, שהכניס את התסיסה לתוך החיים הרוחניים של היהודים ואשר ישמש בתור גורם ראשי לפרוצס הדינציונליזציה, ההולך ומחלחל בתוך גופה של היהדות לעינינו. ההשכלה של בית־הספר בצורתה המודרנית יש בה בכדי להמית את המסורת החיה בתוך היהדות עד כה ולעקור מן השורש את חיי־הרוח המיוחדים של היהודים, שאותה המסורת היתה ליסוד מוסד להם. מובן, שהפרוצס הזה מעמיק יותר לחדור, בה במדה שהילד היהודי נמצא יותר תחת השפעת הלמודים החילוניים בזמן ובאינטנסיביות; ולפיכך ניכר הוא ביחוד אצל אותם צעירי היהודים, שבקרו בבית־ספר תיכוני ולא כל־שכן באוניברסיטה.

הצד הפסיכולוגי של החזיון הזה גלוי הוא לעין. הילד היהודי במזרח אירופה, הנכנס אל הגימנסיה מבית הוריו האורתודוכסים, עובר בזה לא רק מסביבת הזרגון אל ממשלת שפת הארץ, אלא, הודות לשלמות הטכנית, שהגיעה אליה הפדגוגיה בזמננו, הרי הוא בא גם בקשר עם כל השכלת המאה העשרים. באופן הזה, לאחר שהוא יוצא מתוך חוג השכלת הוריו, שבמהותה נשארה עומדת על אותה המדרגה שנמצאה בה היהדות במאה הי“ג והי”ד, בעת שהכניסוה היהודים לכתלי הגיטו וחנטוה, – פוסע התלמיד היהודי במשך שנות למדיו ועובר על שנות מאות של התפתחות, שנות מאות מרובות־ערך בתולדות המדע ופוריות ביותר במאורעות־עולם כבירים. כשם שבן־המאה הי“ד אלמלי קם מקברו כיום לא היה משיג את התרבות שלנו, וכשם שלבן־המאה העשרים זרה בהכרח התרבות של המאה הי”ד, כך יֵעָשה היהודי נכרי להוריו האורתודוכסים אחרי כלותו שנות למודיו בבית־הספר המודרני, והילד מצדו שוב אינו מבין את אבותיו ואת המסורת היהודית שלהם ואף גם לא יחפוץ להבינם כל עיקר. לעומת ידיעותיו במדעים ובשפת־המדינה יקל ערכן של התורה והשפה היהודית. התהום הנפתח באופן הזה בין האבות והבנים עמוק ורחב כל־כך, עד שמן הנמנע הוא לבנות גשר עליו. ההשכלה המודרנית, באותה הצורה שבה היא נמסרת לילדי היהודים בזמננו, מנתקת את הקשר שבינם ובין דתם ולאומם. לא מקרה ואף לא רגש־כבוד בפני המדע הוא, מה שהממשלה הרוסית מתירה ליהודים שקבלו השכלה אקדמית לגור בכל רחבי ארץ רוסיה, דבר שנאסר בכל חומר הדין על הרוב המכריע של יהודיה; זכות זו של בעלי ההשכלה ניתנת להם בעצם מתוך ההכרה, כי הם פסקו כבר מהיות יהודים במובן הפשוט והרגיל. כל כמה שיהודי ארץ ידועה מרבים לבקר בבתי־הספר הכלליים, בה במדה מתרחקים הם מהיהדות, בתור דת ודבק לאומי, ומתנכרים לה. השייכות וההתקשרות אל המסורת היהודית אצל בני יהודי גליציה והלכות ופוחתות בהקבלה עם בקורם – אחרי יציאתם מן החדר – בבית־ספר של הברון הירש, בבית־ספר עממי־כללי, ולא כל־שכן בגימנסיה או באוניברסיטה. כי חניך־החדר לא יַקיֵם את מצוות הדת, הרי זה חזיון בלתי מצוי כמו זה, שיהודי בעל השכלה אקדמית ישמור עליהן לעשות (ביוצאים מן הכלל, ש“חזרו בתשובה” מתוך רפלקסיות ציוניות ולאומיות שונות, לא עסקינן). את ההבדל העצום ביחס לדת המסורה באנגליה בין המהגר שבא מרוסיה ובין בנו שבקר כבר בבית־הספר העממי ושרכש לו על ידי זה את השפה האנגלית – אפשר, פשוט, למשש בידים.74

ההתנכרות ליהדות, שאנו מוצאים אצל ילדי היהודים שטעמו מההשכלה המודרנית מתחדדת ומתגברת על ידי עוד גורם אחד. אלמלא היה החנוך המודרני ניתן רק לחלק מצומצם של ילדי היהודים, כי אם היה נקנה בשוה ובחדא־מחתא לכל הדור הצעיר, כי אז אולי היו בני הדור הזה, בכל מקום שהיהודים צפופים בו במספר גדול, יוצרים קוים טפוסיים חדשים ומיוחדים להם לעצמם מרגישים קורבה הדדית בינם לבין עצמם, ובאופן זה היתה הטמיעה אם גם לא נרחקת לגמרי, הנה לכל־הפחות מתעכבת במעט.75 ואולם היות שבמציאות מקבל חנוך מודרני רק מיעוט קטן של ילדי היהודים במזרח אירופה, לפיכך אין אפשרות ליצירת הרגשה מיוחדה שכזו. משכילי היהודים המודרנים במזרח אירופה נשארים בודדים ויחידים, נקרעים מעל כנסת־ישראל בכללותה ותחת אחוד עם ההמון היהודי בוא יבוא ביניהם הנגוד, שלא לעתים רחוקות מכשיר הוא את מעברם של הנאורים לנצרות.


פרק ט. השפלת ערכה של הדת.

א) תולדות הדת היהודית.


הדת היהודית יונקת ממקורות שונים, שראשיתם נעוצה בתקופות קדומות שונות. תולדות הרעיון המונותיאיסטי, האמונה בה‘, בתור “אל יחיד ומיוחד” – כל זה מעולף בערפלי המאות הי“ד והט”ו שלפני ספה"נ, אם כי יש להניח, שאז עדיין לא הכירו באחדותו המוחלטה של ה’, שלא היה להם אלא אֵל צבאות, שעבר אל הקולטוס הישראלי מאת שבטי הכנענים,76 ורק לאחר מלחמה דתית ארוכה, שנמשכה עד המאה השביעית נחל את הנצחון על כל האלים ונהיה לאין עוד מלבדו. צעירה מזו ופחות ברורה היא תולדת האמונה בהשארת־הנפש, או יותר נכון, האמונה בתחית המתים. על פי גרץ77 לֻקח הרעיון הזה לא קודם מהמאה החמישית או הרביעית שלפני ספה"נ מהאמונות והדעות האֵרַניות, וספר קהלת, שנכתב בימי החשמונאים, עוד הטיל בו ספק, אלא שלאט־לאט נעשה לאחד מעיקרי הדת היהודית. האמונה הזאת קשורה אצל היהודים האורתודוכסים באמונה בביאת המשיח ובשכר ועונש.

על־כל־פנים, היהדות בתור דת נתקימה בחלפיות הזמנים והראתה את כחה הגדול להחזיק מעמד, לא הודות לחוג הרעיונות המפשטיים הללו, כי אם, בעיקר, על ידי הקולטוס שלה, זאת אומרת. מצוותיה השמעיות, דיניה ומנהגיה. היסוד לקולטוס זה הונח בשנת 622 לפני ספה“נ על־ידי כהני ירושלם, שהמציאו למלך יאשיהו ספר אשר “מצאו בבית ה'” בעת בדק הבית (משערים, שזה ספר “דברים”), מה שהביא את המלך לידי עשית שנויים גדולים בעבודת־האלהים, ברכזו את זו בירושלים לתועלת כהניה שהעמדו בראש. אבל תקוני המלך יאשיהו היו כלים מבלי השאר גם זכר בגלל חרבן הבית הראשון, שבא סמוך לזה בשנת 586, וגלות ישראל בבלה, אלמלא נעשה להם חזוק, כמאה שנה אחרי החרבן, ע”י עזרא ונחמיה, שעלו בימי שיבת־ציון ויסוד־המעלה ברשות מלך פרס ובהשפעתם הגדולה על אחיהם קימו וקבלו את דברי התורה הזאת.78

לעיני עזרא ונחמיה עמדה אז המטרה לחזק בקרב עמם הקטן והדל את אמונתו בה' ולשמור עליו מפני עבודת־האלילים וכל השפעה זרה. זו היתה תעודה קשה מאד, וראשי העם בעת היא חשבו בצדק, כי רק על ידי אמצעים חמורים ביותר, היינו, על ידי התבדלות גמורה מיתר העמים, מדם נכרי ומתרבות נכריה, יוכלו להגיע אליה. מכאן האסורים שלהם ושל הבאים אחריהם “על פתם, יינם ובנותיהם”, מכאן הרעיון של “קדושים תהיו לאלהיכם”, הערצת דברי־התורה במדה שעוד לא היתה כמוה ויחס־הבוז לכל הבלי־הגויים, אשר את תורת ישראל לא ידעו. אכן זה היה מפעל־אדירים מצד עזרא, ואפילו ה. סט. טשמברליין בעצמו אינו יכול שלא להתפלא עליו. “רעיונו של עזרא להבדיל את עם ישראל מיתר העמים ע”י אסור חמור של נשואי־תערובת ולשעות באופן הזה עם נבחר מערב־רב שאין לו תקנה, לכאורה, ־ רעיון זה גאוני הוא; כמון כן אותה ההמצאה להעמיד ולתאר את טהרת הגזע של היהודים בתור ירושה היסטורית, בתור אות מיוחד לעם ישראל".79 הרבה מן המצוות המעשיות, בפרט הדינים המרובים של כשר וטריפה, שבטעמים היגייניים אין לבאר את כלם, כל אלה יובנו מיד כשנשקיף עליהם מאותה נקודת־המבט, שהכוונה אינה אלא להפריש על ידיהן את היהודים מכל מגע־ומשא עם האינם־יהודים. הציצית בכנף הבגד, המזוזה במשקוף הבית, המאכלות האסורים – אלה הפקודים וכיוצא באלה נִתנו בכדי לצַיֵן את היהודי ולשמור עליו שלא יכנס במשגה לביתו של האינו־יהודי ושלא יסב אתו על שלחן אחד. העמידה בנסין זה היתה קשה ביחוד, אחרי ששכני היהודים בארץ־ישראל היו קרובים להם מאד בתרבות, בלשון ובגזע.

מתוך השקפה זו יכולים אנו להעריך כראוי אותה הדעה המתהלכת, שהיהודים נתקימו עד היום בתור עם מיוחד רק בזכות דתם. הדעה הזאת אינה נכונה, אם במלה דת יכוון למונותיאיזמוס היהודי; אבל נכון הדבר, כי המצוות המעשיות בדת היהודית מיסודם של עזרא וסיעתו החזיקו את קיומו של העם היהודי, שהרי יותר משהיו אלו פקודים, שהדת מצוה עליהם, היו, בעצם, תכסיסי מלחמה, שהתלבשו במלבוש דתי, לטהרת הגזע והתרבות של העם היהודי.

תורת הסופרים נשתמרה במשך כל כך הרבה דורות – קודם־כל בשביל זה, שדברה בשם ה' והשתמשה למטרתה בפחד מפני אף ה', הטבוע בלב כל העמים בראשית התפתחותם התרבותית. החוקים הסוציאליים המעוטפים במעטה הדת ונתמכים על ידה, כחם רב אתם ביותר אצל כל העמים. די לנו להראות, למשל, על חלוקת־הכתות בהודו, שבכל עוות־היושר, השוררת בה על־פי מושגינו אנו, הרי מתקימת היא תחת חסותה של הלבוש הדתי זה אלפים בשנים. אצל הארמנים נשתמרו, אחרי אבדם את חפשם המדיני, כל הסגולות הלאומיות תחת הלבוש הדתי (הכנסיה) והרי הן ממשיכות כאן עד היום קיום חזק בל ימוט (רורבך).

הסבה השניה לחזקתן וכחן המרובה של תקנות עזרא וסיעתו היא בזה, שהן אינן תורות מפשטות אלא הלכות למעשה. אלמלי תמכה התבדלות היהודים את יתדותיה בהכרה גרידא, בהכרה הנמסרת מאבות לבנים על נחיצותה של זו בשביל קיומה של אמונת ה', אז לא היתה מתקימת גם מאות בשנים, מפני שהכרות תוריות מסורות הולכות ומוּפָגות במהירות, ביחוד אצל עם העומד על מדרגה תרבותית נמוכה. לא כן גורל הכללים הקבועים בשביל מעשי האדם, שהם קימים ועומדים גם לאחר שהמטרה שבשבילה נקבעו כבר נשכחה או נתבטלה. המשפט הקדום בא אז להגן עליהם ומבקש ומוצא להם טעמים וכוונות טמירים. הנחה תוריית תלויה תמיד בראיות שבעד וכנגד, ואולם להוכיח, כי איזו מצוה דתית ידועה איי לה שחר, ־ זה לא יעלה לעולם.

ועוד סבה אחרונה לאריכות חייהן של תקנות עזרא אפשר למצוא בזה, שהיהודים, אחרי פזורם בין אומות־העולם, מלאו תפקיד כלכלי מיוחד. הם לבדם, בתור סוחרים ומלוים ברבית, היו באי־כחו של אופן הכלכלה הקפיטליסטי בתוך שיטת הכלכלה הנטורלית, ולפיכך נשאר יחוסם לסביבה האינה־יהודית יחס של יציאה מן הכלל, לפרקים מצויים גם יחס של איבה. בגלל הנגוד הכלכלי הזה לא היה מקום ליחוסים קרובים בין היהודים ושכניהם, ולפיכך חסרה המשיכה לעבור על תורת הסופרים וחוקיה; העמידה בנסיון לא היתה קשה ביחוד. ואמנם, באותם במקומות, כמו במצרים ובאיטליה הדרומית, למשל, שהסביבה הנכרית יצאה כבר מהמצב של כלכלה נטורלית והתיצבה על מדרגת כלכלה ממונית, ושלפיכך נתמעט בין היהודים והנוצרים הנגוד הכלכלי הנזכר או שכמעט לא היה ביניהם כלל, ובמקומו באו יחוסים קרובים בין אלו לאלו, – שם עזבו היהודים מהר את דיני תורת הסופרים והפרושים הקשה.

רק ע“י תורת עזרא והבאים אחריו קרם רעיון “בחירת” עם ישראל עור ועצמות. בעת שאספות־הכהנים בימי־הבינים אסרו על הנוצרים לסעוד עם היהודים ולהתחתן בהם, הרי לא היה זה אלא מין “כאשר עשו היהודים כן יעשה להם”. בלי ההתבדלות מצד היהודים לא היו באות ההתבדלות וחומת־הגיטו מצד הנוצרים, והיהודים למרות ההבדל הגזעי – הבדל שאמנם באלף הראשון לספה”נ, כשהם ברובם המכריע ישבו בין עמי ים התיכון, היה הרבה פחות מאשר באלף השני, בעת שנמצאו בתוך עמי אירופה הצפוניים – היו נטמעים בלי ספק בעולם הנוצרי והמושלמי של ימי־הביניים. עד כמה גדול כחם של חוקי התורה להבדיל את נושאיהם מכל העמים הנכרים, תוכיח העובדה, שגם השומרונים, החיים על פי חוקי תורת היהודים, נשארו עד היום בתור קהלה מיוחדת, אם כי קטנה מאד, בארץ־ישראל (בשכם).

התנועות הדתיות ביהדות שלאחר־כך, בתי שמאי והלל לפני החורבן, חכמי התלמוד ורבני ימי־הבינים, לא הכניסו שנויים עיקריים בתורת הסופרים, שעשתה את הפולחן הדתי למרכז חיי היהודים ואסרה את היחיד ברצועות של הלכות וסיגים אין קץ; אדרבה, הן עוד הוסיפו עליה והמשיכו את מהלכה ע“י מדות שונות, “שהתורה נדרשת בהן”, ואחר כך – גם ע”י חדושים ופלפולים משונים. אם אצל כותבי ספר “דברים” וכמו כן אצל עזרא וסיעתו היתה לרוב החוקים הנתונים בלבוש דתי מטרה חילונית מסוימה, למשל, המשפטים שבין אדם לחברו, שמירת הבריאות וטהרת הגזע – הנה בשביל חכמי התלמוד והבאים אחריהם, בסבת התנאים הסוציאליים שנשתנו בינתים בהרבה, נתרוקנו רוב החוקים האלה מתכנים החיוני, אבדו את יסודם השכלי ונשארו צבור מת של דינים, אשר כל זכות קיומם היא בזה, שכך נמצא כתוב ומפני כך גם אין לבקש להם איזה טעם שהוא, אלא חייבים לקיימם בכל פרטיהם ודקדוקיהם כגזירות אלהיות ולעשות להם “גזירה לגזירה”.

מנקודת ההשקפה של התקדמות הרוח האנושית צדק בלי ספק ה. סט. טשמרבליין, כשהוא רואה בתקנות עזרא, שהשליטו בחיים את “חוק התורה” לעומת ההשקפות הנעלות והחפשיות של נביאים כעמוס, הושע, ישעיהו וירמיהו, לא צעד קדימה בהתפתחות הדתית, כי אם נסיגה חזקה לאחור מכל התפתחות.80 ברם, בעיני היהודי אשר קיום עמו יקר וחשוב עליו, תקָדש פעולת עזרא, נחמיה והבאים אחריהם כיסוד לקיום הלזה; כי, בחוקותיו ובמצוותיו ניצל ישראל".81

ב) האורתודוכסיה היהודית בזמן הזה.

בהוה אין ליהדות בשום אופן צורה של דבר מאוחד. מהיהודי “החרד”, הנכון ליהרג על ערקתא דמסאני, מסתעפים כל הסוגים השונים עד היהודי ה“נאור”, ששייכותו ליהדות אינה מתגלית אלא בשעה שהוא מוצא את מנוחתו כבוד בבית־העלמין היהודי. לסוג החרדים נכנסים מלבד רוב יהודי מזרח אירופה גם חלק ידוע של היהודים, שנדדו בעשרות השנים האחרונות ממזרח אירופה לאנגליה ולאמריקה, וכמו כן יהודי אסיה וגבול צפון אפריקה. גם חלק גדול מיהודי אונגריה והולנדיה יש לחשוב על מחנה האורתודוכסים. בכלל אפשר לומר, כי מספר בני הטפוס האורתודוכסי בקרב היהודים מגיע בערך לששה מיליונים, זה של הנאורים – לשלשה מיליונים, והשאר שייכים לסוגים העומדים בתָּוֶך.

הדת היהודית, על פי תורת הפרושים והרבנים, הרי היא ליהודי האורתודוכסי עד היום הזה הנקודה המרכזית של חייו; כל חייו בכל פרטי־פרטיהם ספוגים דת. נקיון כלי־האוכל אצל היהודי האורתודוכסי אינו ענין למטבח, אלא אחד מן הדברים היותר חשובים בחיים, ענין של כשר וטריפה.82 יומו מתחיל בברכות שלפני התפלה וגומר בקריאת־שמע שעל המטה. על כל דרכיו, גם באבל גם בשמחה, תלַוֵהו הדת. המאורעות היותר חשובים בחיי המשפחה, כמו חתונה, ברית־מילה וקבורה, נושאים עליהם בעיקר חותם דתי. ההילולות החילוניות של הנוצרים זרות לו ליהודי החרד בהחלט. תענוגו היחיד הוא לבוא בשבת אחר הצהרים לבית־המדרש לעיין בספרי קודש ולשוחח על הכתוב בהם עם אחרים. אופיי הוא, שאפילו האגודות הכלכליות נושאות עליהן חותם דתי, למשל, כל חברת בעלי־מלאכה ברוסיה מתחילה בכתיבת ספר־תורה ובעשית “מנין” לעצמה.83

ברגש הדתי של היהודי ממזרח אירופה יש דבר־מה מיוחד לו, רגש אם לא נעלה ונשגב ביותר, הנה בכל אופן נוגע בהרבה עד הנפש – רגש, שהיהודי במערב, הספוג השכלה אירופית, גם אינו מסוגל להשיג אותו. היהודי האורתודוכסי משוה תמיד לנגד עיניו עין ה‘, הצופה ורואה את כל הליכותיו ומביאה במשפט את כל מעשיו. הוא מאמין באמונה שלמה, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה, ובכל מקרי ומעשי יום־יום בעסקיו ובמשפחתו הוא רואה שכר או עונש מן השמים. אם עבר איזו עבירה היום ולמחר קרה לו איזה היזק בחנותו, הרי הוא רואה בזה, כדבר המובן מאליו, סבה ותוצאותיה. אפשר, שהרבה ממחשבותיו הרליגיוזיות יש לצַיֵן כאמונות תפֵלות, אבל איה הגבול בכלל בין אמונה ואמונה תפלה? הכנעתו למוות ה’, שעל ידיהן הוא נמצא בקשר תמידי עם שמו יתברך, המשגיח על מעשיו, היא־היא שנותנת להויתו העלובה ערך של איזה דבר נחוץ וחשוב עד למאד.

מקרה המות וחרדת־הכבוד מפני רוחות הנפטרים, הקשורה במקרה המות ושהיא המקור הראשי של כל הדתות, תופסת עד היום מקום הגון בהרגשה הדתית של יהודי המזרח. אמירת קדיש־יתום במשך שנת הפטירה הראשונה ואחר־כך ביום הפטירה בכל שנה, שבו מדליקים גם נר לנשמת הנפטר, – כל זה נחשב לחובה קדושה. יום הפטירה של גדולי ישראל נשמר לא רק על־ידי זרעם, כי אם גם ע“י בני קהלתם ולפעמים גם ע”י בני קהלות אחרות.84 85

מיוחדה היא בחיים הדתיים של היהודים שמירת השבת. גם העני בישראל, שבכל ימות השבוע הוא מתענה בתור רוכל או בעל־מלאכה, מרגיש את עצמו בבוא השבת חפשי מכל דאגה ונזהר בה מעשות כל מלאכה. מנוחת השבת הגדולה והמיוחדה היא־היא שמבדילה את מושבות ישראל מכל אשר מסביב להם.

היהדות האורתודוכסית במזרח אירופה נחלקת למתנגדים ולחסידים. רוב יהודי גליציה ובוקובינה הם חסידים, ואולם גם ברוסיה ובאונגריה שייכים להם כמעט מחצית היהודים. החסידים מצטינים במדה מרובה של התלהבות דתית ואמונת “צדיקים”. לכל צדיק, לפי יחוסו ופרסומו, יש מספר גדול או קטן של חסידים מפוזרים במקומות שונים, שלרוב הם מתאחדים למקומותיהם ב“קלויז” מיוחד, ובאופן הזה הם נעשים על־ידי אמונתם במשותפת בצדיקים, לחטיבה מיוחדת. הצדיק משמש ליועץ על כל צרה שלא תבוא, וכשהחסיד מתחיל באיזה עסק חדש, כשהוא מסתבך באיזה משפט או כשאחד מבני־ביתו נופל לערש־דוי – לא אל הסוחר, העורך־דין או אל הרופא יפנה, כי אם ה“רבי” הוא אשר יגזור אומר ויקום לו. הערצת בעלי־המופת האלה מצד מאמיניהם יוצאת מגדר הרגיל. מי שלא ראה את החסיד חוטף שיריים מקערת צדיקו, לא ראה איש מאושר מימיו. החסיד נושא ברטט קודש את הקמיע הנתונה לו מאת הצדיק, ויש שהוא מוציא את הכנסתו של כל השנה בכדי לראות פעם את פני רבו ברגל ולקדם את פניו במנחה (“פדיון”). בגליציה לפני החגים פוגשים מסעות שלמים מלאים עולי־רגל שכאלה. הפדיונות המובאים לצדיקים בעלי־השם, שברובם הם חוטר מגזע משפחות אחדות ידועות, אשר הצדיקות עוברת בהן בירושה מאבות לבנים, מגיעים לסכומים עצומים כאלה, עד שעל־פי־רוב שוכנים הצדיקים הללו בהיכלי־תפארה ממש, “הקורעים ביחוד את העין” כשמעמידים אותם אל מול המעונות הדלים והצרים של יהודי גליציה, ומסביב להם מחנה גדול של הולכי־בטל ומלחכי־פנכא, המתפרנסים מן הפרורים הנופלים משלחנו המלא של הרבי. השפעת הרביים על מעריציהם מגיע עד לידי מדרגה של כח היפנוזי. מי שראה את קהל החסידים בהתאספם לימי המועדים אל מקומות מושבותיהם של הרביים המפורסמים, כמו בלז, צורטקוב או סדגורה, הוא יעמוד די הצורך על כל גודל כחה של השפעה זו. המון בן אלפי ראשים עומד צפוף ודחוק בקלויז באופן נורא ומתנועע בלי חשך לפנים ולאחור כשדה־שבלים בעבור בו הרוח, והתפלה היוצאת מן הפיות ונשמעת פעם כבכיה חרישית ופעם כשַועה מחרידה של לב נענה ונדכה, אינה תפלה במובן המצוי, כי אם סערה, דברות, התלהבות. אין ספק, שהחסידות היא נסיגה לאחרו בעולם היהדות, מעצור על דרך ההתקדמות הרוחנית,86 אבל אין שום תקוה לבטולה, כל זמן שהמצב המדיני והכלכלי של היהודים נמצא בשפל המדרגה כיום, – מצב שממנו החסידות יונקת והולכת ומוסיפה כח ועצמה. הזריזות הרוחנית המרובה של היהודים בראה לה לעצמה עולם דמיוני, היות שעולם המציאות לא נתן לה את ספוקה הדרוש. בסתרי התורה ובאמונות התפלות של החסידות מוצא לו רוחו של היהודי מקום להתגדר בו, באמונת צדיקים – את אור התקוה ואת המוצא מעקת קיומו, את הערובה, כי סוף־סוף יבואו ימים טובים מאלה. בכל העמים ובכל הזמנים אנו מוצאים, שעם הלחץ החיצוני והמצוק הכלכלי, שגדרו את הדרך בעד כל פעולה עצמית, נתבזבזו כחותיהם הרוחניים של היחידים על דברים שבהזיה, והאמונות התפלות והמסתורין פרחו ועלו למעלה ראש. תורת הנסתר של בעלי האמונות במאה הח' והט' וחכמת הקבלה של המאה הט“ו עד הי”ח – שורש אחד לכלן. בלי איזו תקוה לעתיד יותר טוב אי אפשר לו ליהודי הנענה להתקיים; התקוה נעשתה לו תנאי הכרחי לקיומו. במדה ידועה הרי זה מעין Requisit, שנרכש לו על ידי כשרון ההסתגלות, לבל ימאס בחייו לגמרי.

אמנם גם אצל “המתנגדים” משתלב הרגש הדתי במשפטים קדומים ובאמונות בנסים ונפלאות. הציציות, התפלין והמזוזות – מה הן בשביל רבים מהיהודים האורתודוכסים אם לא שמירה מפני המזיקין והרוחות הרעות (מעין פרסת־הברזל באמונות התפלות של הגרמנים)![^87] הדת היהודית שלטת לא רק במאכלו ובמשקהו של היהודי האורתודוכסי, כי אם גם בגופו ובמלבושו. בעת שעל הגבר נאסר מן התורה לגלח את פאת הזקן והראש, הטיל המנהג הדתי על האשה את החובה לגלח אחר חתונתה את שער ראשה ולכסות את הראש במשך כל ימי נשואיה בפאה־נכרית או בהינומה. ומצוין הוא, שגם הקפוטה הארוכה, שאינה מלבוש יהודי מן התורה אלא בגד פולני מצוי בשנות המאה הט“ז והי”ז, נתקדשה אצל היהודים החרדים בקדושת הדת, באופן שכל לובש קצרים נחשב בעיניהם לאפיקורס. חלוף הקפוטה במעיל קצר הרי זה בשביל היהודי הפולני מאורע המחולל תקופה חדשה בחייו, בקרבו אותו אל התרבות השלטת. במציאות עומדת הקפוטה בקשר עם האורתודוכסיה באותו המובן, שבכל מקום שאתה מוצא פחות לבושי־קצרים, שם אתה בטוח יותר ביראתם שהמרובה של יושבי־המקום. בעיירות הקטנות שבמזרח גליציה לא ימצא כמעט אף יהודי אחד, “שיאריך בתחתונים ויקצר בעליונים”. בקרקוי עשיתי לי פעם אחת לפני הצהרים עונג סטטיסטי שכזה: שמתי עין על הלבשת היהודים הנפגשים בי ויצא, שבין 347 אשר ספרתי היו: 230 לבושים קפוטות, 92 לבושים אירופית 25 – אירופית למחצה. מזה יכולתי ללמוד, שמספר לבושי־הקפוטות עולה ל־2/3 של כל יהודי קרקוי; ואולם הוגד הוגד לי, שתפסתי מרובה וכי באמת רק כמעט מחציתם של יהודי קרקוי לובשים עדיין את הקפוטה הארוכה. בדומה לקפוטה נתקדשו אצל היהודים בקדושת המנהג הדתי עוד מלבושים אחדים, שלפנים לא היתה בהם כל קדושה. בין היהודים יוצאי פורטוגל באמשטרדם יש הלובשים בשבת עד היום מכנסים קצרים עד הברכים וחובשים לראשם כובע משולש, – תלבֹשת שהיתה נהוגה בפורטוגל לפנים. והיהודים במזרח אירופה הפכו את כובע־הזנבות (שטריימיל), שנצטוו עליו לפנים בפולין לאות קלון וחרפה, למכסה של כבוד לראשם, שבלעדיו לא יצא היהודי מפתח ביתו ביום שבת־קודש. ברוסיה, מעת שנגזרה הגזירה על “השטריימל”, נתחלף זה אצל היהודים החרדים בכובע של סַמֵט או של משי.

ברי, ששמירת המצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן אצל היהודי האדוק – עד כמה שזו אינה באה כמצות אנשים מלומדה או נעשית מפני מה יאמרו הבריות – הרי היא כרגיל מין משא־ומתן בינו ובין קונו. הוא מאמין, שכל מעשיו, בין המצוות ובין העבירות, נכתבים בספרו של הקדוש־ברוך־הוא, שהוא כעין חנוני מקיף, המביא הכל בחשבון; כל מצוה נרשמת על ידי בעל “החנות הפתוחה” בחלק ההכנסה של האיש וכל עבירה – בחלק ההוצאה, והשרוה האחרונה מכריעה את הכף לזכות או לחובה. לפיכך לא קשה למצוא בין האדוקים אנשים הנזהרים לקיים כל הדינים שבין אדם למקום ככתוב ומדקדקים בקלה כבחמורה, בעוד שיחד עם זה, בנוגע ליחוסים שבין אדם לחבירו, הרי הם קשי־לב ומלאים קנאה, שנאה, תרמית וכל מדה מגונה. מובן, שמאידך גיסא יפה ונעים הוא לראות, איך שיהודי חרד מתעטף בטליתו ותפליו לתפלת שחרית במסעו ברכבת־הקיטור לעין רואים ולא יתבושש, איך שהאשה החרדה מוציאה את פרוטתה האחרונה לקנית נרות להדלקה בליל התקדש השבת ואיך שהזקן היהודי והזקנה היהודית מלאים שאיפה כבירה אחת: להקבר בארץ־אבות.

היוצא מכל האמור, כי האורתודוכסיה היהודית עד היום מיוסדה כלה על הדת החוקית, שהתחילה מימי עזרא. המוני ההלכות והדינים מכבידים עליה כאבנים ומאפילים כמעט כליל על תכנה הרוחני. הדת היהודית בצורתה זו אינה בשום אופן מדרגה גבוהה של התפתחות דתית, ורק מפני שליהודי אין עדיין צורך בלמעלה מזה, לכן עוד כחה אתה בשבילו. בכלל, כח המושך של כל דת עומד ביחס מהופך לצד ההפשט שבה. כל מה שהדת יותר מפשטה, יותר פילוסופית ויותר מצורפה ממושגים אנושיים, – באותה מדה קלושות יותר התקשרותם ומסירותם של מחזיקיה אליה. לא הפרוטסטנטיות הצרופה של ימינו, לא ההשקפה הרליגיוזית דלת־הדם של “נאורי” היהודים – אם בכלל יש מקום לדבר על זו כעל דבר במציאות – כי אם דוקא האמונה של המושלמי ושל היהודי האדוק, האמונה שאינה מדעית, יתר על כן, האמונה הבועטת בכל דעת, היא־היא מניע חזק בחיי העם. התפלה של המושלמי ושל היהודי אינה דומה לעבודת־האלהים השגורה אצל הנוצרים בזמננו, זו שהולכת ונעשית ע"י השירה והעוגב מין תענוג אסטטי גרידא; המושלמי והיהודי מתפללים בכובד־ראש ובכוונה לפעול על רבון העולמים ולשנות על־ידי זה את פני הדברים לטובתם הם. עבודת־האלהים בבית־תפלה נוצרי במזרח אירופה ודאי שנָאה היא לאין דמיון מהתפלה בצבור שבבית־כנסת היהודים הסמוך; ואולם גם זה אינו ספק, שההתלהבות הדתית מרובה בזה החרון מאשר אל שכנו. הדת היהודית עניה היא, כלפי דתות אחרות, בסמלים חיצוניים87 (הלאו של “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה” גרם לזה בודאי לא מעט), ולפיכך מצטמצמים ומתרכזים כל רגשותיו הדתיים של היהודי בתפלתו. התפלה עומדת אצל היהודי במרכז הפולחן הדתי שלו, ואולי זו החשיבות היתרה של התפלה ביהדות היא שמביאה לידי אותה ההגשמה, שמושגי היהודי על אדות האלהות עוד לא נשתחררו ממנה. התפלה דורשת בהכרח מדה ידועה של הגשמה, בהיות כי רק לפני אלהים הקרוב למושגי האדם אפשר לשפוך שיח ולהביע את כל משאלות הלבב. ולא מקרה הוא, שהקתולי, למשל, מביא את קרבנותיו ותחנותיו לא לאלהים בכבודו ובעצמו, כי אם לקדושיו.

ג) היהדות הליברלית.

לירוא־בוליה88 מביע את פליאתו על ש“היהודי מכיון שהוא בא במגע־ובמשא עם הנכרים הרי הוא ממהר לעבור מהקצה האחרון של אמונה עורת אל הקצה השני של המחשבה החפשית, מהמסורת המזרחית, שהמוני בני דתו מסורים אליה בעקשנות, אל המסקנות הקיצוניות של העת החדשה”. ואכן זוהי עקבו־של־אכילס בשאלת הדת היהודית. בימים מקדם, בעת שכֹחָה של הדת בכלל היה גדול בחיים התרבותיים, לא יפלא כי גם לדת היהודית הקצע מקום נכבד; ואולם בימינו אלה כחה של זו רק בסביבת הגיטו ומחוץ לתחום זה אין לה אחיזה. מכיון שהיהודי עושה צעד מעבר לתחומי הגיטו, מכיון שהוא מתחיל לקחת חלק בחיים הכלכליים של ארץ־מגוריו ויחד עם שווי־זכיותיו החברתיות הוא רוכש לו את שפת־הארץ ותרבותה, – מיד מתחיל הוא להשתחרר מתחת שלטונה של הדת היהודית. החזיון הזה בולט ביחוד אצל המהגרים היהודים באנגליה ובאמריקה. “ידוע הוא לכל, שהיהודים הזרים (בלונדון) אינם מוסיפים לדקדק בשמירת דתם, כמו לפני עשר שנים”, כותב רוסל,89 והוא מחזיק בדעתו, ששייכותם של המהגרים אל האורתודוכסיה לא תארך גם ימי דור אחד. מהלך הפרוצס הזה מתקדם עוד יותר, כמו שהעירונו כבר בפרק הקודם, כשהיהודי מקבל עוד בילדותו חנוך חילוני. כל צעיר יהודי במזרח אירופה, שלמד בגימנסיה, ומה־גם אם קבל השכלה אקדמית, נקרע בהכרח מעל הדת היהודית. אפילו בית־הספר הנמוך יש בו בכדי לחתור חתירה תחת השייכות אל האורתודוכסיה, ונאמן הוא החוש הטבעי של היהודי החרד כשהוא מתנגד בקנאות עקשנית לבית־הספר החילוני ובוחר למסור את בנו אל תחת רצועת המלמד בחדר. ולפי זה יוצא, שסבת הדבקות, המפורסמה כל־כך, של היהודים בדתם מונחת לא בכחה הרוחני הגדול של דת זו, כי אם בחרדתם של מחזיקיה להתרחק מכל גורמים, שבידם לערער את אשיות האמונה והדת. בכדי שהיהודי יחזיק בדתו דרוש לו לשמור על עצמו מכל מחשבות זרות וספקות; ולא – נעלה הוא מעל כל ספק, כי ספקותיו יביאוהו סוף־סוף לכפירה ביהדות האורתודוכסית. הספקנות – כל באיה לא ישובון.

מאת־שנים אחת של השתתפות חפשית בכלכלה הקפיטליסטית ושל רכישת השכלת בית־ספר כללי דיה היתה להדיח את היהודים בכל הארצות המפותחות במובן הקפיטליסטי מעל הדת היהודית, ולא עוד אלא שאף במקום, שנשאר עוד שריד לדת, הרי פג כל טעמה ממנה וריחה גמר. ולא יפלא. מגמת הרוח, שחדרה לאירופה יחד עם הקפיטליזמוס ועודנה הולכת ומלוה אותו בכל מקום עד היום, הלא היא: הרציולניות והמטריאליות. היהודי, ששחרורו בא לו רק בזכות שלטון המגמה הזאת, נשאר נאמן לה עד היום, והדת היהודית, איפוא, שוב אינה יכולה להיות בשבילו יותר ממה שהפרוטסטנטיות90 היא בשביל הפרוטסטנטי החפשי: שריד קדומים, שמאיזה רגש־כבוד אמנם לא יזרו אותו הלאה, אבל בפועל אין מתחשבים עמו כלל. לא שהיהודי מוצא דוקא את דתו הוא פחותה במעלה – להפך, סתם יהודי חושב את המונותיאיזמוס הטהור של הדת היהודית הרבה יותר קרוב אל השכל מאשר אמונת־השלוש של הנצרות: יחס הבטול שלו אינו רק כלפי היהדות, כי אם כלפי הדת בכלל. רק לפעמים וכמי שכפאו שד מקיים יהודי שכזה אחד מפקודי הדת. באנגליה, למשל, יש שדרה שלמה של יהודים, שקוראים להם “יהודי יום־כפור”, מפני שרק ביום היחיד והמיוחד הזה יבואו להראות בבית־הכנסת.91 ולא הרבה שונים פני הדבר בצרפת ובגרמניה. הרוב המכריע של יהודי המקומות האלה אינו יודע משמירת השבת ומזהירות במאכלות אסורות. ע“י האנקיטה, שנעשתה אצל 1850 קהלות יהודיות בגרמניה בשנת 1904, נתברר, שרק ב־487 קהלות יש מנין לתפלה בצבור בכל ימות השנה, בעת שב־1147 קהלות אין תפלה בצבור אלא בשבת וב־216 – רק ב”ימים נוראים“.92 הקהלות היהודיות, שלמרות היותן בנות פחות מ־300 נפש, עוד נהוגה אצלן תפלה בצבור בכל ימות השנה, נמצאות ברובן בערי־הפרובינציה הפרוסיות פוזן והסן־נסוי, כמו כן בגרמניה הדרומית (בַוַריה, בַדן־הסן, אלזס־לותרינגיה). המקומות האלה יחשבו על אותם מחלקי גרמניה, שמקצת מן היהדות האורתודוכסית עוד נשארה בהם למשמרת, מה שיתבאר ע”י ההתפגרות הכלכלית והתרבותית של המחוזים הקטנים, שבהם היהודים נמצאים כאן. מה שנוגע ליהודים האורתודוכסים, הנמצאים באחדות מהערים הגדולות (פרנקפורט־דמיין, המבורג, הלברשטד, ברלין, מינכן), הנה במקצת הם צאצאי משפחות נודעות לשם, שיחוס־אבות אינו נותן להם לסור מן המקובל, ובמקצת – מהַגרים ממזרח אירופה ובניהם של אלה. בכלל יש עוד לחשוב 10 – 15 % בערך של יהודי גרמניה על מפלגת האורתודוכסיה.

כל החיים הדתיים של יהודי מערב אירופה במאה הי“ט נצטמצמו בבקשת צורה מודרנית לעבודת האלהים בבית־הכנסת. יהדות־הריפורם שוררת עכשיו כמעט בכל מקום; היא שנתה צורת בית־הכנסת, יפתה אותה ויחד עם זה הכניסה לסדר־התפלה נאום־הטפה בשפת־הארץ ועוגב, זאת אומרת, היא רכשה לה את מנהגי עבודת־האלהים של הנוצרים.93 אין ספק, שעל־ידי הכנסת העוגב וההטפה לבית־הכנסת נעשתה עבודת־האלהים של הריפורמים יותר אסטיטית מסדר־התפלה האורתודוכסי, שהוא חד־גוני, משולל כל קשוט ונוי ואינו לוקח את לב האירופי בהדורו החיצוני. ברם בתי־הכנסיות הצרים והקרים של יהודי מזרח אירופה מתרחבים ומתחממים ע”י להט הרגש הדתי של המתפללים בהם, אותו הרגש שכאן עודנו דבר של ממש ובכל מה שנוגע לענינים דתיים הרי הוא מלא חום־עלומים ואש של מעלה. “לעומת זאת תפלתו של היהודי המערבי, אומר פביוס שאך,94 קרה היא, מודרנית־אירופית, המומנט הלאומי חסר בה, הנשמה היהודית לבשה מחלצות, ושוב אינה נראית בדמות־דיוקנה הטבעית. פה הכל מסודר ומהודר, הכל על פי סכימות וכללים ידועים. נגינה נפלאה בלוית העוגב והמקהלה, נאום מתובל במשל ומליצה, הכל יש כאן, אבל השתפכות־הנפש וחמימות נפשית אין כאן. דבר־מה חדש, זר נספח כאן על היהדות מבלי להיות אתה לגוף אחד. מבית־התפלה הישן נעשה כאן מין פשרה בין הסינַגוגה והיכל־התפלה הנוצרי”.

בכבדות תשרך הדת היהודית את דרכה במערב אירופה. את מחזיקיה יאחד רק איזה רגש־כבוד מטושטש ביחס לעבר וגם מעין רגש־בושה ידוע להחשב בין הנָסים מן המערכה. מובן, שרגש־הכבוד האמור הוא רק לפעמים רחוקות מאד בבחינה של צורך נפשי עמוק ודבר מן הלב; סתמוֹ אינו אלא מין תשלום־מס להנושן והמוחזק. בכלל הרי הוא מתחזק מעט בכל מקום, שגם הדתיות של הסביבה הנוצרית חזקה יותר (למשל, בגרמניה הדרומית, הקתולית) ורפוי ביותר – במקום שהרציונליות החריבה גם את הרגש הדתי של הסביבה הנוצרית (למשל, בברלין, פריז ובכרכים בכלל). יטיפו להם רבני המערב מה שיטיפו על רעיון התעודה העולמית של היהדות; לרוב המכריע של היהודים כמו זר נחשבה ההטפה הזאת.

1.  כחות מפסידים.

זה ברור: עד כמה שהדת היהודית עודנה בכלל כח חי, הנה אנה אלא דת שמעית, שהיסוד למצוותיה ופקודיה אינו השכל, כי אם האמונה במקורם האלוהי. נעשו, אמנם, נסיונות שונים להוכיח, שאיזו מהמצוות יש להן עוד היום טעמים היגייניים, מוסריים וכו'. אבל מה יתן ומה יוסיף לנו, אם בין מאות מצוות עשה ולא תעשה תמצאנה אחדות, שבמקרה יש בהן תועלת גם היום? הלא עיקר השאלה הוא בזה: אם להאמין במקורן האלוהי של כל המצוות ולחייב לפיכך את שמירתן לעולם ועד, או לבחון אותן לפי התועלת, שהן יכולות להביא מנקודת־ההכרה המדעית, ההולכת ומתקדמת, ובקשר עם תנאי החיים המשתנים. המצוות והמנהגים, שיֵצאו מכור המבחן של השקפת העולם המדעית כמנצחים, – מובן מאליו, שאיש מהיהודים הנאורים לא יתנגד להם. ואולם היהודי האדוק הלא ידחה בשתי ידיו כל נסיון שכזה, בראותו בו אך חלול הקודש וחוצפה כלפי שמיא. ובאמת אין להתיחס אל מצוות הדת היהודית אלא כאל חטיבה אחת מוצקה – בהן גמור או בלאו גמור. מי שמאמין, כי דבר אלהים יצוק בתוכן, הוא יקבלן בחיוב; ומי שאינו מאמין בזה – והיהדי המשכיל, שבקורת־המקרא לא זרה לו הן לא יוכל להאמין בזה – בהכרח שיסתלק מהן. מלבד זאת, הנה על ההתנגדות, שיסודה בבקורת השכל, תתוסף עוד ההתנגדות הבאה מתוך נימוקים מכריעים, כלכליים. הרבה מן המצוות, שבעת שהיחוסים הכלכליים והמשא־ומתן בעולם לא עמדו עדיין על מדרגה גבוהה של התפתחות, והיהודים ביחוד היו נבדלים בחייהם הכלכליים משכניהם לא היה קשה ביותר לקימן – כגון שמירת שבת לכל חוקיה ודקדוקיה ודיני כשר וטריפה המרובים, המכבידים ביותר על הנמצא בדרך רחוקה – הנה בימינו אלה, בעת שהיהודים נמצאים בתוך חיי־הכלכלה הכלליים, אין קיום אותן המצוות כמעט בגדר היכולת, שהרי לעתים קרובות יש בהן, פשוט, משום חורבן כל מעמדם החמרי. איך, למשל, יוכל הסוחר היהודי לעמוד בפני התחרותו של שכנו הנוצרי, אם מלבד מנוחתו המוכרחה על פי חוק המדינה ביום הראשון לשבוע ישמור לנוח ולשבות מעסקיו גם ביום השבת, ובאופן הזה יגביל את ימי המעשה שלו רק לחמשה ימים בשבוע? ומה יעשה התלמיד היהודי בבית־הספר הכללי, ומה יעשו העורך־דין היהודי, האינז’ינר והפקיד היהודים? ומה יעשה היהודי, אשר משלח־ידו הביאהו למקום שאין בו קהלה יהודית, בנוגע לקיום אלה המצוות שאינן אלא בצבור?

שני הכחות האלה – כח הבקורת של התבונה הצרופה ע"י ההשכלה החילונית וכח־ההכרה של תנאי הכלכלה שנשתנו – הם־הם החותרים חתירה מתחת ליסוד היהדות האורתודוכסית ועלולים להפיל אותה סוף־סוף, גם בגבולות שלטונה כיום כשם שהפילוה כבר בארצות הקפיטליסטיות המפותחות. אז השאר לא ישאר ממנה כי אם איזו יהודת ליברלית רפה וקצרת־יד אשר לא תעצור כח לעמוד בפני זרמי הטמיעה השואפים לבלוע הכל. מובן, שיומה האחרון של האורתודוכסיה עוד לא בא. “מפיצי ההשכלה” השונים, האומרים בלבם, כי כליון האורתודוכסיה עומד כבר מאחרי כתלינו, אינם מבינים,95 כי אוצר הדעות והאמונות של ההמונים אינו מוּזז ממקומו אלא בקושי גדול ורק לאט־לאט; שהמסורת אינה מפנה את מקומה להשקפות חדשות אלא בצעדים מדודים מאד. ואולם איך שיהיה, וגזר־דינה של האורתודוכסיה בכלל כבר נחתם; מספר ימיה חוצצו. היסודות, שנתנו עד כה את האפשרות למעמד האורתודוכסיה היהודית, הלא הם: ההתבדלות הכלכלית וההתרחקות מהשכלה חילונית, – אלה היסודות הולכים ומתמוטטים עם התקדמות הקפיטליזמוס; ובהתערער יסודותיו, נפול יפול בית האורתודוכסיה הישראלית ואין מקום.


פרק י. נשואי־תערובת.

א) נשואי־תערובת הולכים ומתפשטים.

מימות עזרא ונחמיה, שאחזו באמצעים חמורים נגד ההתחתנות בלא־יהודים, זאת אומרת, כמעט מלפני 400 שנה לפני ספיה“נ, נוהג ביהדות אסור נשואי־תערובת בכל תקפו. הכהנים אסורים אפילו בגיורות, אך בכלל הגרים מותרים לבוא בקהל ה', ואף אמנם מצינו, שהיהודים התחתנו בגרים בתקופה ההלנית וגם בגולה – למשל, עם הכוזרים, שקבלו עליהם את היהדות. תחת זאת הנשואין בין יהודים ולא־יהודים בגלות נאסרו לא רק מצד הראשונים, כי אם גם מצד הנוצרים, ובאספת־הכמרים באורליינש (538), בטולידה (589) וברומא (743) הטילו עונשין של קנסות־ממון גדולים על כל העובר על האסור הזה. ואם לעת הגזירות האלו היו עדיין מקרי נשואי־תערובת זעיר פה זעיר שם – שאם לא כן, סוברים סופרים אחדים, לא היה מקום לאותן הגזירות, והארכיבישוף רוברט מגרן(באונגריה) מזכיר בפירוש באחד ממכתביו לאפיפיור משנת 1229 על מציאות נשואי־תערובות, – הנה עם סוף ימי־הבינים, עם ירידתם הסוציאלית הגמורה של היהודים, נעשו נשואי־התערובת לדבר בלתי שכיח כלל, ומהמאות הט”ז והי"ז – לגמרי לא בנמצא. התהום החברתי והדתי בין היהודים והנוצרים גדל כל כך, עד שבו בלבד די היה בכדי למנוע את ההתחתנות בין שני המחנות ולא היה כל צורך באסורים מטעם החוק. אף־על־פי־כן נשארו האסורים הללו בתור חוקי הממשלה גם הלאה ועודם קימים כיום בספרד, פורטוגל, רוסיה וכמעט בכל הארצות שהכנסיה היונית־הקתולית שלטת בהן. גם בארצות האישלאם, שהנשואין שם בכלל נחתכים רק על־ידי החוקים הדתיים, עומד האסור על נשואי־תערובת מטעם הדת.

כשאנו באים לדבר בזה על נשואי־תערובת אין אנו מביאים בחשבון את כל אותם המקרים, כשאחד מן הצדדים מקבל עוד לפני הנשואין את דתו של הצד השני. כי האופי האמתי של נשואי־תערובת במובן המצוי של המלה הוא דוקא כשאחד מבני הזוג בשעת החתונה מחזיק בדת היהודית והשני בנצרות.

בשביל חוקר האנתרופולוגיה אין, כמובן, ערך להמרת דתו של אחד משני הצדדים לפני החתונה; הנשואין בין הנוצרי והיהודי, הן עם המרת הדת והן בלי המרת הדת, הרי הם בשבילו לעולם נשואי־תערובת, כלומר, נשואין בין בני גזע שונים. ואולם נקודת־ההשקפה האנתרופולוגית הזאת אינה יכולה להיות יסוד לזה, שבא להתחקות על התפשטות החזיון הנוכחי באופן סטטיסטי, – פשוט, מפני טעם שמושי. השייכות הגזעית של היחיד, למצער באירופה, אינה נכנסת לתוך גבולות הסטטיסטיקה של פקידות הממשלה, ואף אמנם מתוך הקושי המיוחד או אי־האפשרות להגדיר את כל אדם לבן באירופה, על איזו קבוצה אנתרופולוגית יחָשב, גם מן הנמנעות הוא, שתכנס השייכות הגזעית לתוך הסטטיסטיקה הרשמית. כשרוצים, איפוא, לתת תמונה מדויקה מהתפשטות נשואי־התערובת בעזרת הסטטיסטיקה, אין דרך אחרת אלא להתחשב רק עם השייכות הדתית של שני הצדדים.

הדחיפה הראשונה לבטול הגזירות בנוגע לחתון הנוצרים ביהודים יצאה מהמהפכה הצרפתית הגדולה ועברה לאט־לאט להולנדיה, בלגיה, דַניה וסקנדינביה, אנגליה וארצות־הברית. לשנוי זה הועילה הרבה אותה העובדה, שבכל הארצות האלו יצאו הנשואין מתחת רשותה של הכנסיה ונעשו לאַקט אזרחי. בגרמניה, על־פי חוק הממלכה מששי לפברואר שנת 1875, שההבדל הדתי בין שני הצדדים לא נזכר בו בתור מניעה להתחתנות. הותרו נשואי־התערובת בין הנוצרים והיהודים גם באותן ממדינותיה, שעד אז לא היה הרשיון לזה.

באונגריה הורשו נשואי־תערובת רק משנת 1895 ואילך; כמו כן מותרים הם באחדות ממדינות הבלקן הנוצריות (ברומיניה, למשל) ולעומת זאת באוסטריה, רוסיה, ספרד, פורטוגל וארצות האישלאם קיָם, כאמור, האסור על נשואין כאלה עד היום.

כשבאים להעריך כראוי, עד כמה הרבו היהודים והנוצרים להשתמש באפשרות שניתנה להם לבוא בקשר החתון (מבלי שתדָרש, כתנאי קודם לזה, המרת הדת), עלינו לבלי להעלים עין מאותה העובדה, שהדת בכלל מקימה קיר מפריד ומשמשת עכוב גדול לבוא בברית־הנשואין עם בן דת אחרת. בגלל האופי הדתי שישנו עדיין לרוב המכריע של החתונות בארצות רבות, מתיחסים אל נשואי־התערובת כאל חלול־הדת 96, באופן שברכת־הכהן לא תנתן לבם בשום אופן ורק השלטון האזרחי יאשר ויקיים אותם. ואולם מלבד זאת גורם, כרגיל, ההבדל הדתי גם להתבדלות סוציאלית, לומר, שבני דת אחת בוחרים לארח לחברה עם בני דתם, ומזה תוצאות, שהיחוסים המביאים לידי נשואין יצמחו לרוב בין שני דת אחת. דוגמאות לכח המפריד של הדת מראים לנו שש־שבע המאות גרי האי שוקלנד בים־הצווידי, שנתרוקן מיושביו בשנת 1859, שהם נחלקים לקתולים ופרוטסטנטים ואינם נושאים אשה אלא מתוך בנות קהלתם; גם מאתים הקראים בהליטש (גליציה), הגרים בין יהודים ונוצרים ואינם מתחתנים באלה לעולם. אפילו ההבדל הדתי הקלוש שבין היהודים האשכנזים והספרים באמשטרדם הפריע בעדם להתחתן ביניהם עד אמצע המאה הי"ט; רק בעת היותר אחרונה נתרבו הנשואין בין בני שתי הקהלות האלו. בארץ־ישראל אין האשכנזים והספרדים מתחתנים אלה באלה עד היום אלא במקרים היוצאים מן הכלל. אמנם, נוסף על ההבדל במנהגים דתיים מעכב כאן גם הבדל השפה והמעמד התרבותי. גם החתון בין הפרוטסטנטים והקתולים בגרמניה הדרומית והמערבית היה לפנים בגדר אינו־רגיל, ורק בעשרות השנים האחרונות נעשה מצוי למדי לרגלי המנהג החדש של נשואים אזרחיים ולרגלי ירידת ערך הדת והכנסיה בחיי היחיד. בערך ימצאו כיום בין כל 100 אבנגליים או בין כל 100 קתולים אנשים הנושאים בת־דת אחרת:

המקום השנה

בין

האבנגליים

בין

הקתוליים

%

של מספר האבנגליים

ביחס לסכום

התושבים הכללי

%

של מספר הקתוליים

ביחס לסכום

התושבים הכללי

פרוסיה 1907 7,10 13,61 62,59 35,80
בַוַריה 1907 16,24 6,66 28,28 70,70
אונגריה 1907 21,33 1) 7,24 6,69 51,49
ברלין 1906 8,93 62,37 83,09 10,98
פרנקפורט־דמיין 1907 28,29 44,16 60,45 ,31,59
וינה 1905 35,26 1,42 2,88 87,28

  1. לרבות את הנשואין שבין האבנגליים של השטה האוגסבורגית והרפורמיים.↩︎


על פי זה יוצא, שהאחוז של נשואי־תערובת בין הקתולים או בין האבנגליים, כשאנו מתבוננים לעיר לחוד ולכפר לחוד, עולה בה במדה שיקטן מספרם של אלה או של אלה לגבי סכום התושבים הכללי. במלים אחרות: בני דת המיעוט מרבים לצעוד אל דרך נשואי־התערובת בה במדה שתמעט אפשרות הבחירה שלהם בחוג בני דתם. בברלין ובפרנקפורט־דמיין, שמספר הקתוליים בהן ביחס לסכום התושבים הכללי עולה בראשונה ל־10,98% ובשניה ל־31,59%, מספר נשואי־התערובת אצלם עולה בברלין ל־62,37 ובפרנקפורט ל־44,15, זאת אומרת שנשואי־התערובת שם כבר קנו להם זכות אזרח.

הקרקע היותר מוכשר לנשואי־תערובת של היהודים הוא באותן הארצות, שהיהודים מצד אחד נושנו בהן והגיעו למצב של אמידות ומצד שני מספרם שם כל־כך קלוש, עד שעליתם אל השדרות העליונות אינה לצנינים בעיני הנוצרים ואינה מעוררת תנועה אנטישמית. בשורת הארצות האלו עומדות דניה, איטליה ואוסטרליה.

81% של יהודי דניה נמצאים בקופנהגן. בעיר הזאת היו לעומת 395 של נשואין יהודיים טהורים, במשך הזמן שמשנת 1880 עד שנת 1905, 272 נשואי־תערובת 97), זאת אומרת, שמספר נשואי־התערובת עולה ל־68,9% של הנשואין הטהורים. בכלל נראה שם, שנשואי־תערובת הולכים ומתרבים, והנשואין הטהורים הולכים ופוחתים.

נשואת־התערובת

בשנות 1880־1889 היו 90=55.8% של 161 הנשואין הטהורים
"    1890־1899 היו 101=68,7% של 147    הנשואין הטהורים
"    1900־1905 היו 81=93,1% של     87 הנשואין הטהורים

בספירת־העם של 1906 נמצאו בקופנהגן בין הנשואין הקימים (נשואין חשוכי־בנים לא נכנסו כאן בחשבון) 326 נשואין יהודיים טהורים ו־159 נשואי־תערובת.

ממדינות אוסטרליה יש לנו מספרים אחדים על יסוד ספירת העם בשנת 1901.


במדינת

נשואין

יהודיים

נשואי תערובת
שהבעל בהם יהודי שהאשה בהם יהודית ביחד
אוסטרליה המערבית 157 39 23 62
ולס הדרומית החדשה 781 252 108 360

מהם יוצא לנו, שמספר נשואי־התערובת במערב אוסטרליה עולה ל־39.4%של הנשואין הטהורים ובדרום ולס החדשה ל־46%.

מאיטליה אין לנו מספרים מן העת האחרונה. ואולם כל היודעים את חיי יהודי איטליה מעידים פה אחד, שנשואי־תערובת נתרבו שם מאד. בשנת 1881 היו בגליל רובינה 41 נשואין יהודיים טהורים. 10 נשואי־תערובת, שהבעל היה בהם יהודי, וארבעה שהאשה היתה בהם יהודית, זאת אומרת, אחוז של 34,1%. בטריעסט, השייכת אמנם לאוסטריה, אבל בתרבותה נשארה עיר איטלקית לכל חוקיה ומנהגיה, באו בברית־הנשואין

תקופה

נשואין יהודיים

טהורים

נשואין בין יהודים ובין בני בלי דת
במספרים מחלטיים בה־% של הנשואין היהודיים הטהורים
1887־1890 138 46 33,3
1891־1895 122 47 38,5
1896־1899 137 57 41,6
1900־1903 106 65 61,4

באנגליה ובצרפת היו נשואי־התערובת עד לפני 10 או 20 שנה מרובים מאד. אז היו היהודים באלו הארצות מעטים במספרם ושייכים אל השדרות היותר אמידות. אך מאז עלה בהן הרבה מספר היהודים על ידי הגירת היהודים העניים ממזרח אירופה. בין המהגרים האלה נשואי־תערובת עד כה חזיון בלתי נפרץ כלל, ואין אנו מוצאים אותו אלא בתוך אלה שנתאזרחו בארץ זה מכבר. מספרים סטטיסטיים מדויקים בנידון זה אין.

באמריקה דומים תנאי הדבר הזה לאלה שבאנגליה. היהודים המועטים תושבי הארץ זה מכבר, שברובם יחשבו על מעמד העשירים, נוטים לנשואי־תערובת, וביחוד נפוץ החזיון הזה בכנסיות הדרומיות של ארצות־הברית ובאמריקה הדרומית בכלל, שמספר היהודים שם מצער הוא. ואולם ההמון הגדול של אלה שנדדו לארצות־הברית משנת 1881 ואילך ונתרכזו בכרכים הגדולים של צפון ארצות־הברית, רחוק עדיין מנשואי־תערובת. על־פי ספירה אחת, שנעשתה למטרותיה של הכנסיה האמריקאית, יצא, שבשנת 1904 היו בשבעה רובעים שונים בנויורק, לעומת 8627 נשואין יהודיים טהורים, 85 נשואי־תערובת, זאת אומרת, אפילו לא 1%.

על אדות נשואי־תערובת בגרמניה יש לנו מספרים מדויקים משנת 1901 ואילך, בפרוסיה ובבַוַריה משנת 1875/76, כמו כן יש לנו מספרים על נשואי־התערובת שבערים הגדולות לחוד. מצרופם של כל המספרים בטבלא שלפנינו יוצא, שנשואי־התערובת הולכים ומתרבים. בכל גרמניה עלה מספר נשואי־התערובת בשנות 1904־1908 בחשבון ממוצע ל־22,2% של הנשואין היהודיים הטהורים.


מכל 100 באים

בברית־הנשואין התחתנו בנוצרים

באו

בברית־הנשואין

במשך שנות

נשואין

יהודיים

טהורים

נשואי־תערובת

האחוז של נשואי־תערובת ביחס לנשואין טהורים

הבעל יהודי האשה יהודית בס"ה גברים נשים בס"ה
בגרמניה 1901־1904 3909 362 313 675 17,3 8,48 7,41 7,95
1905־1908 3968 477 406 883 22,2 10,69 9,24 9,97
בפרוסיה 1875־1884 2406 116 126 242 10,1 4,60 4,98 4,79
1885־1894 2426 155 147 302 12,4 6,01 5,71 5,86
1895־1899 2555 231 202 433 16,9 8,29 7,33 7,81
1900־1904 2568 263 232 495 19,3 9,29 8,29 8,80
1905־1908 1908 358 316 67 25,2 11,81 10,57 11,19
בבַוַריה 1876־1884 359 7 6 13 3,6 1,91 1,63 1,78
1885־1894 360 10 9 19 5,3 2,70 2,44 1,57
1895־1899 379 20 12 32 8,4 5,01 3,07 4,05
1900־1904 425 21 17 38 8,9 4.71 3.85 4.29
1905־1908 405 20 19 39 9,6 4,71 4,48 4,59
בברלין 1901־1904 615 134 84 218 35,4 17,89 12,02 15,06
1905־1906 626 158 116 274 43,8 20,15 15,63 17,96
בהבסבורג 1903־1905 105 26 26 52 49,5 19,85 18,85 19,85
בפרנקפורט־דמיין 1905־1909 154 19 19 38 24,7 10,98 10,98 10,98
בברסלוי 1905־1906 138 12 11 23 16,7 8,00 7,38 7,69
במינכן 1906־1908 44 7 9 16 36,4 13,73 16,98 15,38
בשרלוטנבורג 1895־1905 59 9 5 14 23,7 13,24 7,81 10,61

בבוריה, שהיא יכולה לשמש לנו טופס בזה לכל גרמניה הדרומית הקתולית, עולה האחוז של נשואי־התערובת (9,6%) הרבה פחות מאשר בכל המדינה, ולעומת זאת בפרוסיה (זאת אומרת, גרמניה הפרוטסטנטית התיכונית והצפונית) עולה האחוז (25,2%) במקצת על החשבון־הממוצע שבכל הממלכה. עולה ביותר האחוז של נשואי־תערובת בברלין ובהמבורג, בראשונה לא פחות מ־43,8% ובשניה מ־49,5% של כל הנשואין היהודיים הטהורים. בעוד שבכל גרמניה, במשך שנות 1904־1908 יצא, שעל כל 100 יהודים או יהודיות, הבאים בברית־הנשואין, נמצאים 9,97 הנושאים אשה נכרית או נשאות לבעל נכרי. הנה בברלין עלה האחוז הזה ל־17,96% ובהמבורג ל־19,95%.

כרגיל מרובים נשואי־התערובת של יהודים ונוצריות מהנשואין של נוצרים ויהודיות. ביחוד בברלין, שרלוטנברג והמבורג עולים בהרבה נשואי־התערובת של המין הראשון על השני. אמנם, במשך הזמן שבין שנת 1875 עד שנת 1884 היו פני הדברים האלה להפך, אולי מפני שאז נהוג היה אצל האצילים הנוצרים היורדים מנכסיהם לישא נשים עשירות מבנות היהודים. ואולם עם התפרצות תנועת האנטישמיות בראשית שנות השמונים נעשתה ההתחתנו ביהודים לדבר רע ביותר בעיני רבים מהנוצרים. באופן כזה הונח מכשול על דרך נשואי־התערובת, מכשול שליהודיה קשה לעבור עליו מאשר ליהודי, מפני שבתנאי הנשואין בדורנו, בכלל, נקל לגבר למצוא לו אשה מאשר לאשה למצוא לה בעל. עם זה יש לציין, שבנשואי־תערובת רגיל הוא, שהבעל היהודי ינחות דרגא בקחתו לו אשה נוצרית.

הטבלא שלפנינו (בעמ' הבא) נותנת לנו ידיעות על סוגי הצד הנוצרי שבנשואי־התערובת בגרמניה משנת 1901 עד שנת 1908, אם הם פרוטסטנטיים, קתוליים או שאר סוגים דתיים (גם דיסינדטים, בני בלי דת, דתיים־חפשיים). מן הידיעות הללו אנו רואים, כי הצד הנוצרי ברובו המכריע היה פרוטסטנטי, היינו: בנשואי־תערובת, שהבעל הוא יהודי, עלה מספר הנשים הפרוטסטנטיות ל־76,19% של כל מקרי־הנשואין האלה; בנשואי־תערובת, שהאשה היא יהודית, עלה מספר הגברים הפרוטסטנטיים ל־72,42%; בכל נשואי־התערובת עלה מספר הפרוטסטנטיים ל־74,45%. והיות שבגרמניה (בשנת 1905) עלה מספר האבנגליים רק ל־62,1% של סכום התושבים הכללי, הרי שבנשואי־התערובת הם תופסים מקום גדול מאד לפי הערך. לעומת זה חלקם של הקתוליים בנשואי־התערובת קטן בהרבה ביחס למספרם הכמותי. והיות שמספר היהודים בחלקי גרמניה הקתוליים אינו פחות מאשר בחלקים הפרוטסטנטיים, הרי שבזה אין לראות את הסבה לרבוי הפרוטסטנטים בנשואי־התערובת. יותר נכון יהיה אם נבקש את הסבה הזאת מצד אחד בזה, שרוב הערים הגדולות בגרמניה – נשואי־התערובת מצויים, כידוע, בכרכים ביותר – נמצאות בגלילים הפרוטסטנטיים, ומצד שני בזה, שבין הקתוליים חזקה יותר השפעת הכנסיה מאשר בין הפרוטסטנטיים, ולפיכך קשים נשואי־תערובת לראשונים מאשר לאחרונים.


בשנת

הזיווגים בממלכת אשכנז:

הבעל והאשה יהודים

הבעל יהודי והאשה האשה יהודית והבעל
אבנגלית קתולית בת כתה נוצרית אחרת בת דת אחרת או בת בלי דת ידועה אבנגלי קתולי בן כתה נוצרית בן דת אחרת או בן בלי דת ידועה
1901 3878 258 67 13 4 222 76 16 2
1902 3925 244 75 8 4 217 63 11 4
1903 3831 279 68 11 5 218 70 13 4
1904 4001 316 74 16 6 256 74 5 1
1905 3905 361 74 14 9 255 85 16 4
1906 4080 330 87 18 5 297 91 22 5
1907 4052 389 84 21 1 305 96 19 5
1908 3907 382 92 35 7 310 88 19 6
בח"מ 1901/8 3947 320 78 17 5 260 80 15 4

מפרוסיה, סכסוניה, המבורג וברמן יש לנו גם כן מספרים, כמה זוגות של נשואי־תערובת היו בעת ספירות־העם השונות. זוגות כאלה.

בפרוסיה היו:

בשנת הבעל יהודי האשה יהודית בכלל
1885 1110 1011 2111
1890 1505 1258 2763
1895 1757 1530 3287
1900 2242 1810 4052
1905 2931 2186 5117

בסכסוניה בספירת־העם משנת 1905 נרשמו על יד 2174 זוגות יהודיים גם 292 זוגות מעורבים (ב־213 מהם היה הבעל יהודי, ב־79 – האשה יהודית), באופן שעל כל 100 נשואין יהודיים טהורים נמצאו 13,4 נשואי־תערובת.

בהמבורג היו בשנת 1900, לעומת 3022 נשואין יהודיים טהורים, 158 נשואי־תערובת, שהאשה היתה בהם יהודית, ו־273, שהבעל היה בהם יהודי; על פי זה עלו נשואי־התערובת ל־14,3% של הנשואין היהודיים הטהורים. בברמן בשנת 1900 נתחתנו 169 זוגות יהודיים טהורים, 10 מעורבים (יהודי ונוצרית) ועוד 11 מעורבים (יהודית ונוצרי). האחוז של נשואי־התערובת שם עלה, איפוא, ל־12,43%.

באוסטריה, כנזכר לעיל, אסור ליהודים ונוצרים להתחתן אלה באלה, תחת זאת הותר להם להתחתן בבני־בלי־דת. שנים הבאים להנשא, אחד מהם שייך לדת הנוצרית והשני ליהודית, אין נשואיהם אפשרים אלא כשאחד מהם ממיר את דתו בדתו של השני או קורא לעצמו, למצער, בן־בלי־דת. במקרה הראשון אין הנשואין נחשבים בסטטיסטיקה לנשואי־תערובת כל עיקר, במקרה השני הם נחשבים לנשואין של נוצרי או של יהודי עם בן־בלי־דת. ואולם רק נשואים כאלה האחרונים (בין יהודי ובין בן־בלי־דת) יכולים להחשב כנשואי־תערובת בין נוצרי ויהודי 98; לא כן בנשואין שבין נוצרי ובן־בלי־דת, אם כי גם אז מצוי, ש“הבן־בלי־דת” הוא מזרע היהודים, אבל אין לקבוע כלל בדבר. צריך, איפוא, לזכור, שהמספרים הרשומים מטה בדבר נשואי־התערובת באוסטריה נוגעים רק באותם המקרים, כשהצד האחד הוא יהודי והשני בן־לי־דת, והסכום הכולל, לפיכך, הוא הרבה פחות מזה היה מתקבל, אלמלי הרשה החוק את הנשואין בין יהודים ונוצרים וכל הנשואין המעורבים מבני ישראל ובני הנוצרים המוצאים מקום בחיים היו נרשמים בסטטיסטיקה.

באוסטריה היו חתונות בכל שנה בחשבון ממוצע:


בין יהודים ובני בלי־דת
בטווח שנים    יהודיות במספרים מחלטיים באחוזים למאת נשואין יהודיים טהורים
1884־1881 3287 52 1,58
1894־1885 4576 61 1,33
1899־1895 5781 112 2,11
1904־1900 7445 148 1,99
1906־1905 7816 148 2,05

ההתרבות המפליאה של החתונות היהודיות הטהורות תתבאר בזה, שעד לפני זמן־מה היו נשואי היהודים באוסטריה, ביחוד בגליציה, נעשים רק על פי מנהגי הדת הישראלית ולא באו כלל בכתוב פקידות הממשלה. ואולם בעת האחרונה התחילו יהודי גליציה לקבל רשיונות מאת הממשלה על נשואיהם ומשום זה ניכר יותר רשומם בסטטיסטיקה. נשואי־תערובת נתרבו מ־52 בח“מ שבשנות 1881/84 ל־160 בשנות 1905/6; במשך הזמן הראשון עלו ל־1,58% של כל הנשואין הטהורים ובמשך הזמן השני – ל־2,05%. מה שהמספר המחלט של נשואי־תערובת נשלש והערך הפרוצנטי ביחס לנשואין טהורים עלה רק במעט, יתבאר, כמובן, בזה שהזכרנו לעיל על ההתרבות הפתאומית של נשואי היהודים בגליציה. הרוב המכריע של נשואי־התערובת באוסטריה מקומו בין יהודי וינה; כאן באו בברית־הנשואין בח”מ שנתי


בין יהודים ובני בלי דת
בטווח שנים     יהודיים טהורים במספרים מחלטיים באחוזים למאת נשואין יהודיים טהורים
1884־1881 390 42 10.8
1894־1885 358 48 8.9
1899־1895 839 76 9.1
1903־1900 864 92 10.7
1907־1904 963 107 11.1

מלבד וינה, רבים עוד נשואי־התערובת בטריעסט (ראה למעלה) ובביהם (כאן שוב בעיקר בפרג). בביהם היו בשנות 100/3 (בחשבון ממוצע שנתי) 675 חתונות יהודיות טהורות ועשרים בין יהודים ובני־בלי־דת. הרי שנשואי־התערובת עלו שם ל־2,96% של הנשואין היהודיים הטהורים. לעומת זאת בגליציה בבוקובינה כמעט שאינם ידועים כלל נשואין בין יהודים ובני בלי־דת. בשנות 1900/3 היו בגליציה רק 6 מקרים של נשואי־תערובת; בבוקובינה אף לא אחד.

באונגריה היו חתונות בחשבון ממוצע שנתי:


==== ===== מעורבות =====
בשנות יהודיות הבעל יהודי האשה יהודית ביחד האחוז של נשואי־תערובת על כל מאה נשואין יהודיים טהורים
1899־1895 6694 184 188 372 5,56
1904־1900 6754 224 218 442 6,53
1906־1905 6889 268 273 505 7,33
1908־1907 7293 311 345 656 9,06

על־פי זה נראה, שבמשך הזמן הקצר, מעת שהורשו נשואי־התערובת מטעם החוק (1895) כבר נתפשטו אלה במדה ניכרת. מכל מאה באים בברית־הנשואין נשאו נוצרית או נישאו לנוצרי –


בשנות זכרים נקבות ביחד
1899־1895 2,68 2,73 2,70
1904־1900 3,21 3,13 2,16
1906־1905 3,74 3,32 3,54
1908־1907 4,12 4,55 4,33

כשם שבכל מקום הכרכים הנם הקרקע היותר מוכשר לנשואי־תערובת, כך גם באונגריה עולה חלק גדול של אלה על הבירה בודפשט. שם היו בח"מ שנתי:

==== נשואין יהודיים נשואי־תערובת ===== ==== ========
בשנות טהורים הבעל יהודי האשה יהודית ביחד %
1900־1896 1195 86 93 179 15,0
1904־1901 1275 104 107 211 16,5

על־פי זה נשאו לנוצרית או נישאו לנוצרי

מכל מאה באים בברית־הנשואין

בשנות זכרים נקבות זכרים ונקבות ביחד
1900־1898 6,72 7,22 6,97
1904־1901 7,54 7,74 7,64

מה שנוגע להולנדיה, אין בידינו מספרים אלא מהעיר אמשטרדם, אך בהיות שיותר ממחצית יהודי הולנדיה גרים באמשטרדם, יכולים אותם המספרים לתת לנו תמונה ממצב הדבר בארץ הזאת בכלל. באמשטרדם עלה מספר הנשואין היהודיים הטהורים בשנות 1908־1899 (בחשבון ממוצע שנתי) ל־381 ומספר נשואי־התערובת – ל־43, היינו 11,13%.

שנתי 1503 נשואין יהודיים טהורים ושבע־עשר נשואי־תערובת (8 של יהודי ונוצרית, 9 של יהודית ונוצרי). האחוז של נשואי־התערותב עלה רק ל־1,1%. גם ברומיניה רוב נשואי־תערובת נופלים בחלקה של הבירה בוקַרשט. שם היו


==== נשואין יהודיים נשואי־תערובת ===== ==== ========
בשנות טהורים הבעל יהודי האשה יהודית ביחד %
1899־1898 203 לא ידוע לא ידוע 14 4,6
1905־1904 242 2 7 9 3,7

אם נבוא לסכם את כל האמור עד כה בנידון זה, אז נמצא, כי הארצות שנשואי־התערובת מוצאים בהן מקום מתחלקות בנוגע לכמות התפשטות החזיון הזה בתוכן לד' מחלקות.

על המחלקה הראשונה יחשבו גליציה, בוקובינה, רומיניה ורובע־המהגרים היהודים החדשים באנגליה, צרפת וארצות־הברית. בכל אלה אין מספר נשואי־התערובת מגיע גם ל־2%.

על המחלקה השני תחשבנה גרמניה הקתולית, אונגריה (חוץ מבודפשט) וביהם, בהן מגיע מספר נשואי־התערובת ל־10־2%.

על המחלקה השלישית צריך לחשוב את גרמניה הפרוטסטנטית, הולנדיה, אוסטריה השפלה (וינה) וגם בודפשט. כאן עולה האחוז של נשואי־התערובת מ־10 עד 30%. ואף נראית נטיה, שלהבא יתרבה החזיון הזה עוד יותר. אמנם, עדיין אין בו משום הבאת כליה גמורה על יהודי המקומות האלה, אבל הוא כבר הכניס פחת ניכרת ברבוי שלהם בעת האחרונה.

והמחלקה הרביעית, לבסוף, כוללת בתוכה את דניה, אוסטריה ואיטליה. נשואי־התערובת שבהן עולים ליותר משליש של כל הנשואין היהודיים הטהורים, וסכנה ממשית נשקפת מהם להמשך קיומם של יהודי הארצות האלו, שגם בלאו הכי מספרם מצער שם, אחרי שהרוב המכריע של הנולדים מנשואי־התערובת נתונים לנצרות. המצב הזה הוא גם באנגליה, צרפת וארצות־הברית אצל היהודים תושבי הארצות האלו מכבר. גם באחדים מכרכי גרמניה (ברלין, המבורג) מתהווים תנאים העלולים להכניס אותם, לפי כמות נשואי־התערובת שבהם, לתוך המחלקה הרביעית.

ההקבלה של ארבע המחלקות הללו אל ארבע השדרות, שדברנו עליהן בפרק הראשון, גלויה לעין. והדבר כמעט שהוא מובן מאליו, אחרי שפה כמו שם תלויה ההתחלקות במדרגת השתתפות היהודים בהשכלה חילונית ובחיי הכלכלה הקפיטליסטיים. יותר שהיהודים והנוצרים עוסקים במשלחי־יד דומים, יותר שהיהודים מתקרבים אל הנוצרים בהשכלתם ובארחות חייהם – יותר יוקל להתהוות היחוסים ביניהם, המביאים לידי נשואין.

נשואי־התערובת פגשו התנגדות עצומה לא רק בתוך הדואגים לקיום היהדות, כי אם גם מצד אויבי היהודים, ביחוד מצד דיהרינג בספרו: “שאלת היהודים בתור שאלת הקלקול הגזעי” (הוצאה רביעית, ברלין 1892). הנימוק העיקרי של המתנגדים האלה הוא, כי הדם היהודי משחית את הגזע האריי “הטהור” ושבין היהודים והאריים קימת איזו מין בחילה פיזיוֹלוגית, העושה את ההתחתנות ביניהם לדבר שהוא כנגד הטבע, ברם, אותה העובדה, שלמרות כל ההתנפליות הללו הולכים נשואי־התערובת הלוך והתפשט, היא־היא הפירכא היותר חותכת כלפי הסברא הזאת; כי בכדי להבחין בין הבחילות והמשיכות הפיזיולוגיות הטבועות בעם ביחס למשנהו – הרי אין לך אבן־בוחן טובה מזו הבחירה הטבעית בנוגע לזיווגים. במקום שישנה בחילה ביחס לפרצוף־פנים היהודי הנה יסודה – ממש כיסוד הבחילה של היהודי האורתודוכסי במזרח־אירופה ביחס לגוי – לא כל כך בנימוקים פיזיולוגיים ואינסטינקטיביים כמו דוקא בסוציאליים. ראיה נאמנה לזה אנו מוצאים באותו החזיון, שגם היהודים בעצמם התחילו כבר להתרחק בשדוכים מהטפוס היהודי ולבכר עליו את הטפוס האריי, כביכול. במודעות על דבר “בקשת־שדוך” ינתן לעתים מצויות משפט הבכורה לצהובי־שער, ויש שלא תחסר גם ההוספה טובת־הטעם, שרצוי לבל יהא החתן דומה ליהודי. ההבדל הגזעי היחידי, שבאמת גורם הוא לבחילה עמוקה אינסטינקטיבית, היינו ההבדל בצבע העור, אינו תופס שום מקום בשאלת היחוסים שבין היהודים והנוצרים. מאידך גיסא נשמעו קולות בין הנוצרים, המקדמים בשמחה את חזיון נשואי־התערובת. אדוארד פון הרטמן, למשל, חושב את “תערובת טפת הדם היהודי בעורקי “המיכל” הגרמני לברכה רבה” ומביע את “תשוקת לבו העצומה לטמיעתם הגמורה”, אשר בלי ספק “בוא תבוא ולא תאחר” 99. ואמנם, קשה להאמין, שיש בידי תורות־הגזע השונות למנוע בעד נשואי־התערובת, כל עוד שהתנאים הסוציאליים ימחקו את ההבדלים שבין היהודים והנוצרים ועל ידי זה יקרבום לבוא אלה באלה בברית־הנשואין.

  1. הילדים מנשואי־תערובת.

עם התרבות מספר נשואי־התערובת נתרבו באותה המדה בעשרות השנים האחרונות גם ילידי־תערובת.

בפרוסיה נולדו (לרבות הנולדים מתים) בחשבון ממוצע לכל שנה

בשנות מנשואים יהודיים טהורים מנשואי תערובת —– על כל 100 של ילידי נשואים טהורים נמצאו
—– שהבעל יהודי שהאשה היא יהודית בסה"כ
==== ==== ==== === === ====
1878/1875 11,113 164 223 387 3,48
1884/1880 10,288 207 265 472 4,59
1889/1885 9,083 261 265 472 4,59
1891/1890 8,354 281 294 575 6,88
1889/1895 7,619 304 318 622 8,16
1904/1900 7,097 348 354 702 9,89
1906/1905 6,900 386 401 787 11,41
1908/1907 6,627 392 405 797 12,03

כנראה מטבלא זו נתרבה בפרוסיה מספר ילידי־התערובת מ־387 במשך שנות 1876/79 ל־797 במשך שנות 1907/08, בעוד שבאותו זמן נתמעט מספר הנולדים מנשואין יהודיים טהורים מ־11113 ל־6627. יוצא, שבשנות 1875/79 עלה האחוז של ילידי־התערובת רק ל־3,48% בערך לילדים מנשואין יהודיים טהורים ובשנות 1907/08 הגיע כבר ל־12,03%.


בבַוַריה נולדו בחשבון ממוצע לכל שנה

בשנות

מנשואים יהודיים טהורים

מנשואי־תערובת

על כל 100 של ילידי נשואים טהורים נמצאו ילידי־תערובת

שהבעל הוא יהודי שהאשה היא יהודית בס"ה
1879/1878 1677 3 11 14 0,83
1884/1880 1544 9 12 21 1,36
1889/1885 1299 17 15 32 2,46
1894/1890 1124 21 16 37 3,29
1899/1895 988 26 20 46 4,66
1904/1900 937 32 26 58 6,19
1906/1905 911 31 21 52 5,71
1908/1907 897 35 25 60 6,69

בבַוַריה היה הרבוי של ילידי־תערובת פחות מאשר בפרוסיה. אף־על־פי־כן רואים אנו מן הטבלא, שגם שם כבר עלה האחוז של ילידי־התערובת בשנות 1907/08 ל־6,69% בערך למספר הילדים מנשואין יהודיים טהורים, בעוד שבארבע־השנים 1876/79 הגיע אותו האחוז רק ל־0,83%.

באונגריה נולדו חיים במשך

בשנות

מנשואים יהודיים טהורים

מנשואי־תערובת

על כל 100 של ילידי נשואים טהורים נמצאו ילידי־תערובת
שהבעל הוא יהודי שהאשה היא יהודית בס"ה
1901/1897 26212 116 137 253 0,97
1904/1903 25020 174 202 376 1,50
1906 24076 212 239 451 1,87

גם כאן אנו מוצאים, איפוא, התרבות של ילדים מנשואי־תערובת.

בהולנדיה נולדו בשנת 1906 מנשואין יהודיים טהורים 2395 ילדים, מנשואי־תערובת שהבעל היה בהם יהודי – 74, מנשואין שהאשה היתה בהם יהודית – 41. הרי שילידי־התערובת עלו ל־4,80%.

בקופנהגן נמצא, על פי ספירת העם משנת 1906, שמן 326 הנשואין היהודיים הטהורים נולדו 783 ילד, בעוד שמ־159 נשואי־תערובת נולדו 370 ילד, היינו שמספר ילידי־התערובת אצל היהודים מגיע כבר כמעט עד למחצית המספר (בדיוק 47,2%) של הנולדים מנשואין טהורים.

בנוגע לארצות אחרות אין לנו, לדאבוננו, ידיעות מיוחדות על דתם של הורי הנולדים. על כל פנים מספיקים המספרים המובאים לעיל להוכיח, שהצאצאים מנשואי־תערובת הולכים ותופסים מקום יותר ויותר רחב בין היהודים בהקבלה להתפשטות נשואי־התערובת בקרבם.

יש דעה מתהלכת, שנשואין בין בני גזע שונים הם פחות פוריים מנשואין בין בני גזע אחד. ואולם בשום מקום עדיין לא הוכח הדבר על צרכו על־ידי מספרים סטטיסטיים. אופני־ההוכחה המצויים – השואת מספר הלידות ביחס למספר הנשואין הקימים או ביחס לחתונות הבאות בעונה אחת – אין לסמוך עליהם. אילו עלה בידינו לחקור ולמצוא, כמה ילדים נולדו במשך זמן ידוע אחר החתונה ממספר ידוע של נשואין טהורים וכמה במשך זמן דומה לזה ממספר דומה לזה של נשואין מעורבים, רק אז אפשר היה לפתור את השאלה הזאת בהחלט; ואולם חקירה ודרישה כזו לא נעשתה עדיין. על־כל־פנים קרוב לשער במדה ידועה, כי העקרות מצויה בנשואי־תערובת יותר מאשר בנשואין טהורים. ספירה אחת, למשל, שנערכה בפרוסיה בשנת 1905, מעידה, כי בין 5117 נשואי־תערובת נמצאו לא פחות מ־1940 = 37,91% חשוכי־בנים (זאת אומרת, שבביתם לא נמצאו ילדים). בברסלוי היו חשוכי־בנים בשנת 1905:

מנשואי־תערובת שהבעל היה בהם אבנגלי והאשה קטולית 24,5%
" " קטולי " אבנגלית 24,3%
" " יהודי " " 47,7%
" " יהודי " קטולית 37,9%
" " אבנגלי " יהודית 47,9%
" " קטולי " יהודית 46,7%

על־פי זה יוצא, שהאחוז של נשואין בלי פרי־בטן גדול בהרבה אצל נשואי־התערובת שבין היהודים והנוצרים מאשר בין האבנגליים והקתוליים.

בחכמת הטבע לא קשה היה למצוא באור, מפני מה רב מספר הנשואין שאינם פוריים בין נשואי־התערובת מאשר בנשואין טהורים. כשם שאין להרביע מינים זואולוגיים שונים, כך אפשר, שגם שנוי הגזע יגרום במדה ידועה לעקרוּת.


ב) אבידות היהדות על־ידי נשואי־התערובת.

הסכנה הנשקפת לקיום היהדות מצד נשואי־התערובת מתגלית בשני פנים. ראשית, באבידה הכמותית, הבאה על ידי זה, שרק חלק מצומצם מאד של הנולדים מנשואי־תערובת נשאר בקהל ישראל; שנית, בשנוי האיכותי, הבא ביהודים בתור גזע ע"י חדירת דם נכרי לתוכם.

בנוגע לגודל האבידה הכמותית נותנת לנו הסטטיסטיקה הפרוסית חומר טוב, מפני שנמצאת בה תמיד העדות, על סמך ספירות־העם, בדבר “דת ילידי־התערובת הנמצאים בבית הוריהם”. בספירת העם מא' לדצמבר 1905 היו הילדים האלה בדת


בנשואי־תערובת (במספרים מוחלטים) שבהם בנשואי־תערובת (באחוזים למאה) שבהם
הבעל יהודי האשה יהודית בס"ה הבעל יהודי האשה יהודית בס"ה
היהודיות 972 619 1591 24,61 20,18 22,67
הנוצריות 2897 2332 5229 73,36 76,04 74,53
החפשית 80 116 196 2,03 3,78 2.80
בס"ה 3949 3067 7016 100,00 100,00 100,00

על־פי זה יוצא, שמכל ילידי־התערובת, שנמצאו בבית־הוריהם, היו בסך־הכל רק 22,67% בדת היהודית, בעוד שלכאורה צריך היה המספר של בני הדת היהודית להגיע עד החצי של כל הילדים.

ההשואה עם ספירות העם הקודמות מראה, כי האחוז של הנולדים מנשואי־תערובת הנשארים בדת היהודית הולך משעת 1890 ופוחת.

בשנת 1885 עלה ל־24,78%

" 1890     " ל־25,48%

" 1895     " ל־24,47%

" 1900     " ל־24,21%

" 1905     " ל־22,67%

בנוגע להתמעטות הזאת משנת 1900 עד 1905 יש לציין, שבעיקר נגעה בילדים מנשואי־תערובת של יהודי ונוצרית (בשנת 1900 היו עוד 27,67% מהם בדת היהודית ובשנת 1905 – רק 24,61%). לעומת זאת בילדים, שאמם היתה יהודית ואביהם נוצרי נראית גם תוספת קטנה של האחוז הזה (מ־20,08% נשארים בדת היהודית בשנת 1900 ל־20,18% בשנת 1905).

מהנערים שנולדו מנשואי־תערובת נשארו בדת היהודית 22,14%, מהנערות – 23,21%. מזה אולי אפשר ללמוד, שהמגמה לחנך את הילדים בדת הנוצרית חזקה ביותר בנוגע לנערים, שהדאגה לעתידם גדולה מאשר לעתידן של הנערות.

בנידון זה יש עוד לשים לב אל הבדל הדת של הצד השני, שאינו יהודי. אנו מוצאים, למשל, שבשנת 1905 נשארו בדת היהודית מילידי נשואי־תערובת עם

אבנגליים 20,39%

קתוליים 24,03%

חפשים בדת או דיסידנטים 48,04%

על־פי זה רואים אנו, שהתנאים שאינם רצויים ביותר ליהדות הם באותם נשואי־התערובת, שהצד שאינו יהודי שבהם הוא פרוטסטנטי. הסבה הטבעית לזה היא, שהכח המושך של הדת הפרוטסטנטית, בהיותה השלטת בפרוסיה, עז ביותר. בילדים מנשואי־תערובת עם חפשים בדת או דיסידנטים עולה האחוז של הנשארים בדת היהודית כמעט עד החצי (48,04%), בנשואין, שהאשה היא יהודית והבעל הוא חפשי בדת או דיסידנט עולה האחוז עד 43,10%, בנשואין שהבעל הוא יהודי והאשה חפשית בדת או דיסידנטית מגיע האחוז עד 59,60%, היינו עוד יותר מהחצי. ואולם כאן יש לשים לב לזה, שעל פי החוק השורר בפרוסיה מ־14 מאי שנת 1873 אין ילד שאביו הוא נוצרי או יהודי רשאי לעבור אל הדיסידנטים טרם נמלאו לו 14 שנה, באופן שרבים מן הילדים, שאלמלא החוק הזה היו אולי עוברים אל המחנה ההוא, נשארים לפי שעה ביהדותם.

אמנם, גם בנוגע לילדים מנשואי־תערובת אחרים אין חשבון האובדים ליהדות נגמר באותם המספרים הרשומים לעיל. אין לשכוח, שהידיעות הסטטיסטיות שלמעלה נוגעות רק באותם הילדים, שעדיין הם סמוכים על שולחן הוריהם, היינו, בעיקר, בלתי מבוגרים. ואולם אין ספק, שרבים מילידי־התערובת, שבקטנותם נשארו ביהדות ברצון הוריהם, הנה מיד לכשיגדלו יתקנו את ה“משגה”, הזה ויעברו לנצרות. אותו המצב, שמצד האב או מצד האם יש להם קרובים נוצרים ושבעורקיהם נוזל דם יהודי אך למחצה, הרי יקל עליהם את המעבר ביותר. ולא נפריז על המדה אם נאמר, שאותם 22,67% של כל ילידי־התערובת הכתובים בכתוב ישראל ברצון הוריהם, ספק הוא אם גם החצי מהם ישאר ביהדות, ורק על אדות 10% אפשר לומר, כי לא יצאו ממחנה ישראל ויקחו להם זווג יהודי.

במלכות סכסוניה היו, בעת ספירת־העם של שנת 1905, מ־117 ילידי־התערובת, שאביהם היה יהודי, רק 18 (=15,4%) בני הדת היהודית, ומ־53 הילדים, שאמם היתה יהודית – רק 7 = 13,2%. גם כאן, איפוא, אין לחשוב בשום אופן את האחוז של הנשארים בדת היהודית מבין ילדי נשואי־תערובת למעלה מ־10%.

בברֶמן נמצאו בשנת 1900 בין 20 ילידי־התערובת, שאביהם היה יהודי, רק 8 בני דת יהודית, בין 39, שאמם היתה יהודית, רק 2, באופן שמכל אלה הילדים נשארו ליהדות רק 16,9%.

באונגריה יכולים הארוס והארוסה באירוסי־תערובת לעשות הסכם רשמי בנוגע לשאלה, באיזו דת יחונכו הילדים אשר יולדו להם. במקום שהסכם כזה לא נעשה, שם הולכים הנערים אחרי דת האב והנערות אחרי דת האם. והנה ב־4822 נשואי־התערובת שנהיו במשך 11 השנים משנת 1896 עד 1906 היו 1811 מקרים (24,49%), שבהם עשו שני הצדדים את ההסכם הדרוש, ולעומת זאת ב־3641 מקרים (75,51%) נחסר ההסכם הזה. על־פי ההסכם נמסרו העתידים להולד ב־465 מקרים (83,33%) של נשואי יהודי ונוצרית – לנצרות, וב־93 (16,67%) – ליהדות; בנשואי יהודית ונוצרי נמסרו הילדים לנצרות ב־549 מקרים (88,12%), ורק ב־74 (11,88%) – ליהדות. בכל מקרי ההסכם יחד עלה בחלק היהדות רק 14,04%.

בדניה דורש החוק מהבאים בברית־הנשואין והם בני דתות שונות הודעה מראש, באיזו דת יחנכו את ילדיהם, אשר יולדו להם. יוליוס סלומון מעיד 100, שבשתי השנים 1893 ו־1903 באו בעיר קופנהגן לפני פקידי הרשות בס"ה 21 הודעות כאלו, שעל פיה צריכים היו הילדים להתחנך: בדת הנוצרית 13 מקרים (62%), בדת היהודית 7 מקרים (33%), הנערים בתור יהודים והנערות בתור נוצריות 1 מקרה (5%).

עוד יותר רואים אנו, כמה בלתי נוחים התנאים ליהדות בקופנהגן, מהידיעות המתקבלות מספירת־העם של שנת 1906. מ־159 נשואי־התערובת הרשומים באותה הספירה נמצאו 370 ילדים, שמהם היו 16,5% בדת היהודית, 77,8% בדת הנוצרית ו־ 5,7% דיסידנטים.

בוויילס הדרומית החדשה נמצאו בשנת 1901 בדת היהודית בין ילידי 252 נשואי־התערובת, שהבעל בהם יהודי, 26,99% ובילידי 108 נשואי־התערובת, שהאשה בהם יהודית – 36,36%. המפליא כאן ביחוד הוא, שבנשואין שהאשה בהם יהודית נשארים הילדים ביהדות יותר מאשר בנשואין שהבעל בהם יהודי. אפשר שיסוד הדבר מונח בזה, שבאוסטרליה, בהפך מהנהוג באירופה, גדול בחנוך הבנים כח האם מכח האב.

מארצות אחרות אין לנו מספרים סטטיסטיים מדויקים בנידון שלפנינו, אבל קרוב לודאי, שגם שם אין מצב הדברים שונה מזה. בנוגע לצרפת מעיר די־לא־רוי 101 שמספר הילדים הנספחים אל הכנסיה הנוצרית ע"י נשואי־התערובת עולה על מספר ההמרות בכלל.

האבידות הללו ליהדות הן אבידות שאינן חוזרות ובשום אופן אין לחשוב אותן ל“כמות מבוטלת”. בשנת 1907 עלו באונגריה 462 הלידות מנשואי־תערובת, אחרי עבור עשר שנים מעת שהתחילו אלה, ל־1,93% של הלידות מנשואין יהודיים טהורים; בפרוסיה עלו כבר 776 הלידות מנשואי־תערובת, אחרי עבור 30 שנה מעת שהתחילו אלה, ל־11,67%, ובברלין לבדה בשנת 1906 עלו 222 הלידות מנשואי־תערובת ל־15,5%. ובשים אל לב את מיעוט הלידות בין היהודים בכלל, נקל להבין, כמה קשות לה ליהדות האבידות הללו ע"י נשואי־התערובת.

מה שנוגע לשנוי האיכותי של הגזע היהודי הבא בעקבות נשואי־התערובת – הרי גם את זה אין לבטל כלאחר־יד. בפרוסיה, למשל, נוספים על הנוצרים בכל שנה כ־700 ילדים בעלי דם יהודי למחצה, ומאידך גיסא נוספים על היהודים כ־100 ילדים בעלי דם נוצרי למחצה. על זה יש להוסיף את הנולדים בלי חופה וקדושין אצל הנוצרים כמו אצל היהודים (שמספרם אצל האחרונים מגיע ל־300 בכל שנה), ששם מצוי, כי אֵם הילד נוצרית ואביו יהודי ולהפך. אכן סימנים בולטים בשנוי תכונת הגזע של התושבים הנוצרים ע"י חדירת הדם היהודי לעורקיהם עוד לא ניכרו לפי שעה; רק בכרכים הגדולים, שנשואי־התערובת (וההמרות) רבים בהם ביותר, אפשר אולי למצוא מעין שנוי־מה בטפוס העממי. אפשר, שלא רחוקה כל כך מן המציאות אותה הסברא, שאת המקור למדת־הפזיזות, ההתפעלות וחריפות הדבור, המצַינות את תושבי ברלין, ואת הסבה להתרבות הטפוס של שחרחרי־השער ביניהם, יש לבקש בתערובת־מה של הדם היהודי בדמם. ואולם גדולה מזו היא השפעתה של תערובת הגזע על היהודים. כי אף־על־פי שהמספר המחלט של בעלי דם נכרי הנוסף עליהם קטן הוא מאשר אצל הנוצרים, הנה מאידך גיסא אותם 100 ילידי־התערובת הנוספים עליהם בכל שנה עולים אצלם לכמעט 1,5% של כל הנולדים חיים מנשואים יהודיים טהורים, בעוד ש־700 הילדים בעלי דם יהודי למחצה, הנוספים על הנוצרים, עולים אצלם רק ל־0,06% של כל הנולדים חיים מנשואין נוצריים טהורים. ואם נביא בחשבון, מלבד זאת, שמחצית מ־300 הילדים היהודיים הנולדים בלי חופה וקדושין הם בודאי בני אב נוצרי, אז יגיע האחוז של הילדים בעלי דם נוצרי למחצה הנוספים על היהודים עד ל־3,7% של כל הנולדים אצלם. מצב כזה בהכרח הוא, שברבות הימים יביא שנוי נִכר בתכונת הגזע היהודי.


פרק יא. ההמרה

א) ההמרה לפנים.

קרובה בתוצאותיה לנשואי־תערובת היא ההמרה. נשואי־התערובת מפחיתים את כמות היהודים על־ידי זה, שהם שוללים מהם חלק ידוע של הדור הנולד; ההמרה מפחיתה את כמות היהודים על־ידי זה, שבתוקף אַקט משפטי היא מוציאה מתוך כנסת־ישראל את השייכים לה ומבליעה אותם בתוך אומות־העולם.

חזיון ההמרה אינו חדש בדברי־ימי־ישראל. עוד בימי הקיום המדיני כבר מוצאים אנו את החזיון הזה בכל מקום שהיהודים נדחו לבין הגויים. באלכסנדריה, למשל, בסבות הרדיפות על היהודים היו בשנת ה־40 לספה"נ הרבה מקרים של המרת היהדות באליליות102). אפילו בנו של אלכסנדר, ראש קהלת היהודים באלכסנדריה, המיר את אלהי ישראל באלהי רומא, – וכדרך המומרים מאז ומעולם הפיק מדבר זה אחר־כך תועלת לעצמו, בקבלו משרות ואותות־כבוד במלכות־רומא. המשומדים מזרע ישראל, בכלל, עלו תמיד לגדולה בקרב דתיהם החדשות.

בכל משך ימי־הבינים עוברות לפנינו שורות־שורות של מקרי המרת־היהדות בנצרות, באונס או ברצון. ומה רב היה מספרם בארצות ידועות תעיד לנו אותה העובדה, שעד היום, ארבע מאות שנה אחר הגירוש, מצוי בספרד ביותר הטפוס היהודי, ביחוד, בין השדרות העליונות של תושבי הארץ ההיא103.

לעומת מספר אלה שיצאו מן היהדות כאין וכאפס הוא מספר אלה שנספחו אליה. אמנם, במאת השנים שלפני ספה“נ ובמאה שאחריה נמשכו הרבה מעובדי־האלילים אחרי היהדות, ומספר הגרים היה הגון למדי 104, גם אם לא נחשוב את גרי האדומים, שאחרי שנוצחו במלחמה הוכנסו ליהדות בעל־כרחם. ואולם התפשטות זו של דת היהודית פוסקת לגמרי עם סוף המאה הראשונה אחרי ספה”נ; משלחתו של פולוס והתגברות הנצרות בעולם קצצו את כנפיה. הנצרות הביאה לעובדי־האלילים את עיקרה של תורת היהדות, את המונותואיזמוס, בלי העול הכבד של חוקיה ומצוותיה, בלי הגאוה הדתית והגזעית של היהודי מלידה105, ועל ידי כך שוב לא יכלה היהדות לעולם להתחרות עם הנצרות בשאיפתה להתפשטות וכל עמלה בדרך זו עלה בתהו. ההתגַירות של שבטי־ערב אחדים בתימן בראשית המאה הששית תחת מלכותו של יוסף נשיא לא היתה לה תקומה, מפני שבשנת 530 לספה“נ כבר נחרבה ממלכתו ושרידיה אשר נשארו ליהדות בלע האישלאם לאחר כך. רק במאה השמינית אנו מוצאים שוב התגירות בהמון של מלך הכוזרים והקרובים אליו. ואולם עדיין לא ברור הדבר, עד כמה הספיקה הדת היהודית להתערות גם בתוך העם הכוזרי ואם היתה מתקימת בידם גם אלמלא נחרבה ממלכתם בראשית המאה הי”א106.

כניסת היהודים בראשית המאה הי“ט לתוך החיים הרוחניים המודרניים גרמה למספר רב מהם לעבור אל הדת הנוצרית; לא מצינו בזמן ההוא בגרמניה אף כמעט יהודי נכבד אחד, שירתע לאחור מעשות את הצעד הזה. הרי אפילו ליאופולד צונץ בעצמו, זה שהקדיש את כל חייו לחקירת ספרות ישראל, מציין את דבר השָארוֹ ביהדות כ”פליאה הרבתי של נפשו"! במשך הזמן שמשנת 1819 עד 1823 עברו אל הנצרות בברלין לבד, שאז (1819) מנתה בתוכה 3610 יהודים, לא פחות מ־1236 נפש, וביתר ערי פרוסיה המירו 1382 יהודים. במשך הזמן של 1880־1850 נתמעטה תנועת ההמרה בגרמניה, מפני שבימים ההם, ימי שלטון הליברליזמוס, לא היתה היהדות למחזיקיה מקור של הרחקה ושפלות חברתית, וחסרה, איפוא, הדחיפה העיקרית להמרה. אל נקודת השקיעה הגיעה תנועת ההמרה בפרוסיה בשנת 1876, שבה היו רק 50 מקרי המרת הדת היהודית באבנגלית. מאז, זאת אומרת, עם ראשית תנועת האנטישמיות בגרמניה, התחיל שוב מספר ההמרות לעלות, הלוך ועלה.

במשך המאה הי"ט עברו יהודים אל הנצרות

בארץ הכנסיה האבנגלית ההכנסיה רומית־קתולית הכנסיה היונית־קתולית בס"ה
פרוסיה 13128 בכל הארצות בכל הארצות
בַוַריה 330 מפרוסיה מפרוסיה
סכסוניה 770 עד עד
וירטמברג 115 שאר גרמניה שאר גרמניה
בשאר גרמניה 3177 5000 22520
בריטניה הגדולה 28830 107 28830
הולנדיה 1800 1800
שודיה ונורבגיה 500 500
דניה 100 100
שוצריה 100 100
צרפת 600 1800 2400
אוסטריה 6300 28200 שתי הארצות שתי הארצות
אונגריה 2056 12000 יחד: 200 יחד: 44756
רוסיה 3136 12000 69400 84536
איטליה 300 300
רומיניה 1500 1500
תורכיה 3300 3300
ארצות הבלקן 100 100
אסיה ואפריקה 100 500 600
אוסטרליה 200 200
אמריקה הצפונית 11500 1500 13000
בס"ה 72742 57300 74500 204542

הטבלא שלפנינו, הלקוחה מהוספה לחבורו של הליצנטיאט די־לא־רוי108), נותנת לנו סקירה על הסכום הכולל של המרת הדת בין היהודים במשך המאה הי“ט. די־לא־רוי מעיר, שבכל מקום שהמספרים מיוסדים על השערות, הרי הוא נוהג בהם זהירות יתירה ובוחר לתפוס מועט ממרובה. ואמנם, קרוב לודאי, שמספר כל המרות היהודים במאה הי”ט, העולה אצלו לכמעט 204500, אינו עובר את גבולי המציאות ואולי עוד עוברת המציאות את המספר הזה. יש עוד להעיר, שמעבר היהודים אל הדיסידנטים וכמו כן הכנסת הילדים מנשואי־תערובת אל הדת הנוצרית לא נכנסו לחשבון זה.


ב) תנועת ההמרה בהוה

העובדה של התגברות ההמרה בשתי עשרות השנים האחרונות תתבלט מהטבלה הנוכחית (בעמ' הבא). היא מראה, שמספר ההמרות לכל 10000 יהודים הולכת ועולה מ־1 (בגליציה) עד 40 (בווינה).

בנוגע לאותן הארצות, שיש לנו מהן מספרים סטטיסטיים מדויקים בדבר ההמרה, אפשר לומר, שברוסיה, למשל, היו ההמרות השנתיות במשך המאה הי"ט במצב של עליה וירידה. ההמרות נתרבו בימי גזירות ורדיפות, וכעבור עת־הצרה לשעה – נתמעטו109). בשנות 1840־1836 הגיע מספר ההמרות בחשבון־ממוצע לכל שנה עד 394, בעשר שנות 1841־1850 עלה המספר הזה ל־1540, בשנת 1854 עלה עד המקסימום שלו, ל־4439, ומאז שוב התחיל לרדת. בעשר השנים 1881־1890 עלה מספר ההמרות בחשבון־ממוצע לשנה ל־689, מ־1891 עד 1897 שוב גדל עד ל־1021.

היציאות מן היהדות

המקום הזמן בח"מ לשנה על כל 10000 יהודים בכל שנה
בגליציה ובוקובינה 1903־1900 90 1
ברוסיה 1890־1881 689 1,5
1897־1891 1021 2
באונגריה 1907־1896 446 5
בגרמניה110 1900־1896 480 8
1904 497 8
בסרביה 1903־1894 6 10
בבודפשט 1903 226 13
בברלין111 1903־1899 153 15
באוסטריה (מלבד גליציה ובוקובינה) 1903־1900 800 25
בדרזדן 1906־1886 10 33
בוינה 1905־1901 580 39
1906 643 40

בנוגע לאותן הארצות, שיש לנו מהן מספרים סטטיסטיים מדויקים בדבר ההמרה, אפשר לומר, שברוסיה, למשל, היו ההמרות השנתיות במשך המאה הי"ט במצב של עליה וירידה. ההמרות נתרבו בימי גזירות ורדיפות, וכעבור עת־הצרה לשעה – נתמעטו112. בשנות 1840־1836 הגיע מספר ההמרות בחשבון־ממוצע לכל שנה עד 394, בעשר שנות 1841־1850 עלה המספר הזה ל־1540, בשנת 1854 עלה עד המקסימום שלו, ל־4439, ומאז שוב התחיל לרדת. בעשר השנים 1881־1890 עלה מספר ההמרות בחשבון־ממוצע לשנה ל־689, מ־1891 עד 1897 שוב גדל עד ל־1021.

באוסטריה צריך להבדיל בין גליציה ובוקובינה, שההמרות שם אינן מצויות, מיתר חלקי המדינה. בגליציה ובבוקובינה מוצאים להם מקרי ההמרה מקום כמעט רק בקרקוי ובלבוב וגם פה אינם עולים למעלה מאחוז אחד לעשרת אלפים. לעומת זאת מרובים מקרי ההמרה ביתר חלקי אוסטריה וביחוד בווינה, שממנה אנו מביאים מספרים מפורטים למטה. על פי הערכתו של טהון 113 עלו מקרי ההמרה בכל אוסטריה בשנות 1900־1903 לכמעט 900 לכל שנה, היינו מקרה אחד על כמעט 1480 יהודים; ואם נחשוב את אוסטריה בלי גליציה, בוקובינה ועיר ווינה, עולה כבר מקרה־המרה אחד על כל 500 יהודים.

במלכות אונגריה עברו במשך 12 השנים מ־1896 עד 1907 אל הנצרות 5148 יהודים (2603 גברים ו־2545 נשים) ו־1065 (471 גברים ו־594 נשים) עברו אל היהדות (בחשבון זה גם אלה ששבו אל היהדות אחרי שהמירו), באופן שלדת היהודית אבדו בס“ה 4083 נפש. הגורם למעבר האמור של הנוצרים אל היהדות (אין הכתוב מדבר באלה, שהיו מקודם יהודים והם חוזרים לדת אבות, שמספרם עולה לשליש של כל המתיהדים) הרי הוא כמעט תמיד ענין־של־שדוך, והדבר מוטל בספק גדול, עד כמה ישארו הגרים הללו וזרעם אחריהם נאמנים ליהדות. על־כל־פנים מעידים מקרי־ההתגירות האלה, כמה גדול עוד באונגריה מספר היהודים המחזיקים ביהדות בכל תוקף, עד שלא די שהם אינם יכולים לגמור בנפשם לעבור אל הנצרות, שהיא מביאה רֶוח לבעליה, אלא שהם עוד מושכים ומעבירים אליהם את הארוסים הנוצרים אל היהדות, שבה קשורות הרפתקאות חברתיות ידועות. אמנם, בחמש השנים 1901/05 נתרבו ההמרות באונגריה ביותר, באופן שהפסדה של הדת היהודית, שעלה בחמש השנים 1896/1900 ל־261 בח”מ לכל שנה, הגיע בחמש השנים 1901/05 עד 420, ורק בשנות 1906 וגם 1907 ירד שוב המספר עד ל־370 וגם 361. על זה יש עוד להוסיף את היהודים העוברים אל בני־בלי־דת, שבמשך השנים 1986/1907 עלה מספרם ל־201, היינו 17 בערך לכל שנה. מענין גם לציין, שרב הוא מספר היהודים המשנים את שמותיהם לשמות מדיאריים. בין 2148 האנשים, ששנו את שמותיהם במחצית הראשונה של שנת 1902, נמצאו 95 שמות כהן ועוד הרבה מאד שמות המזכירים נושאים יהודים, כגון: בלוי, ברוין, ויס וכו'. באיזו מדה מלוה מקרה־ההמרה את העובדה של שנוי־השם – על זה אין לעמוד בבירור.

בסרביה, בעשר השנים 1894/1903, היו בחשבון־ממוצע לכל שנה 6 מקרי־המרה, היינו מקרה אחד בשנה על כל 1000 יהודים.

מגרמניה יש לנו מספרים סטטיסטיים רק על דבר ההמרות בדת האבנגלית114, ואולם מספר ההמרות בדת הקתולית אינו ידוע. בשנות 1896/1900 עברו אל הפרוטסטנטיות בח“מ לשנה 480 יהודים, בשנת 1904 – 497 יהודים. לעומת זה עברות מן הנצרות אל היהדות בשנות 1896/1900 בח”מ לשנה 25 גוים, ובשנת 1904 – 52, מה שמעיד, כשאנו משוים את המספרים האלה עם המספר הגדול של המתגירים באונגריה, עד כמה פחותה אצל היהודים בגרמניה מאשר אצל אחיהם האונגריים אותה השאיפה להכניס את הנכרים המתחתנים בהם תחת כנפי הדת הישראלית, ומכאן אתה למד, עד כמה קלוש ערכה של דתו בעיני היהודי הגרמני עצמו. ביחס לעשר השנים שלפני זה עלו מקרי המרת הדת היהודית האבנגלית בהרבה; בשנות 1991/87 עלו בתשעת גלילי פרוסיה הישנים בח"מ לשנה רק ל־160, ובשנות 1891/97 עלו כבר ל־291, היינו כמעט פי־שנים, בעוד שכמות היהודים בגרמניה בכלל לא גדלה.

שאיפת־הטמיעה אצל יהודי גרמניה, המוצאת את בטויה בהתרַבות מספר ההמרות, מתבלטת גם בזה, שהם כמעט בלי יוצא מן הכלל קוראים לבניהם בשמות גרמניים. השמות היהודיים, שבהם – כלפני 50 שנה – נקראו ילדי ישראל ברובם המכריע, הם כיום דבר יקר־המציאות. השאיפות של הרבה מהיהודים לשנות את כנויי־המשפחה היהודיים שלהם פגשו עד עכשיו לרוב מכשולים בהעדר ההסכמה הדרושה לזה מטעם הרשות. כנויי־המשפחה היהודיים הם, לפיכך, עדיין מצויים. בין 20133 חברי הקהלה היהודית בברלין נמצאו עוד בשנת 1904 3% בעלי־השם כהן (באופני־טרנסקריפציה שונים) וגם 1,71% בעלי־השם לוי; לא חסרו גם עוד שמות ביבליים שונים.

באנגליה, ששם אין מפריע בעד כל איש ואיש לשנות את שמו כחפצו, משתדלים המהגרים היהודים עוד בדור הראשון לתת לכנויי־משפחתם צורה אנגלית – במדה ידועה בכדי להקל על האנגלים את מבטא השמות המוזרים להם – עד שמכהן נעשה קובן, מהיימאן – היימנס וכן הלאה.

בקשר עם זה לא למותר הוא להזכיר, שגם בהולנדיה נדחים השמות היהודיים מפני ההולנדיים115, אם כי יהודי הולנדיה ברובם הם עדיין אדוקים בדתם. ידיעות על אדות המרת הדת בין יהודי הולנדיה אין תחת ידינו.

הקרקע היותר מוכשר להמרה הם הכרכים, ומכמה טעמים. בכרכים מפותחים ביותר חיי־הכלכלה הקפיטליסטיים המודרניים ואין אותו הנגוד הכלכלי בין היהודים והנוצרים המצוי במקומות אחרים. גם החיים הרוחניים בכרכים, המשוחררים מכל דוֹגְמָה והספוגות דעות רַציונליות, יצרו יסודות־השכלה משותפים לנוצרים וליהודים, יסודות, שהדת אינה תופסת בהם שום מקום. ההשגחה של העדה הישראלית על בניה והרגשת התליה בדעת אחרים רופפות שם, הודות למספר אדם הרב בקרבם. לבסוף גורמים להמרה גם נשואי־התערובת, המרובים ביותר בכרכים, בהיות שבכלל עומדים שני החזיונות האלה בכל מקום בקשר פנימי. שניהם הם תוצאה משְכֵנוּת קרובה של יהודים ונוצרים, העומדים על מדרגת השכלה וכלכלה דומה ומושפעים אלה מאלה, שאז, כאמור, נשואי־התערובת מקרבים את ההמרה, ולא עוד אלא שבדרך כלל יהודי שהמיר שוב לא יתחתן ביהודים כי אם דוקא בנוצרים. אמנם, יש נקודה אחת, שבה נבדלים שני החזיונות האלה, והיא דבר ההשפעה מצד האיבה החברתית ליהודים ותוצאותיה השונות ביחס להמרה ולנשואי־תערובת. נשואי־תערובת מתרבים ביותר במקום שאין בו שום זלזול דתי או חברתי כלפי היהודים ומשום זה ניתנת האפשרות המלאה להתפתחות יחוסים קרובים ובלתי נעכרים, המביאים לידי קשרי־נשואין; לא כן בנוגע להמרה, שהיא מבצרת לה מעמד דוקא במקום, שלמרות שווי־הזכיות הנתון ליהודים על פי החוק, שוררת שם עדיין איבה סוציאלית כלפי היהודים ואלה האחרונים מקוים להחלץ ממנה על־ידי ההמרה. בזה יתבאר, מה שבאוסטרליה או אמריקה הדרומית, למשל, במקומות שהיהודים שוים בהם לנוצרים לגמרי במובן החברתי, מרובים מאד נשואי־תערובת ומועטות ההמרות. מאידך גיסא, בוינה, למשל, במקום ששולטת, כידוע, אנטישמיות תקיפה, עולים מקרי־ההמרה על נשואי־התערובת.

ידיעות מספריות מכמה שנים יש לנו על אדות ההמרות בברלין. בעוד שבשנות 1881־1887 עלו, בח“מ לשנה, מקרי ההמרה בדת האבנגלית ל־66, היינו מקרה אחד על כמעט 1000 יהודים116, הנה בחמש השנים 1899־1903 עלו כבר מקרי ההמרה האלה בח”מ לשנה ל־153, היינו מקרה אחד על כל 800 יהודים. ואם נוסיף על אלה עוד את מקרי ההמרה בדת הקתולית ואת היציאה אל הדיסידנטים, אז יעלה הס“ה, לכל הפחות, ל־200 לשנה, היינו מקרה אחד על כל 600 תושבים יהודים. אמנם, על פי רשימות קהלת היהודים בברלין יצאו מכלל ישראל באופן רשמי בשנות 1899־1903 רק 115 בח”מ לשנה, ובשנות 1904־1906 רק 157, 107 זכרים, 50 נקבות; ואולם ההבדל הנוכחי יתבאר בזה, שלאותן הרשימות אל הוכנסו התינוקות שנמסרו ע"י הוריהם היהודיים לנצרות, בעוד שהמספרים הנזכרים לעיל על ידינו כוללים במדה ידועה גם את ההמרות הללו117.

בדרזדן עברו בשנות 1886־1906 בס"ה 200 יהודים אל הכנסיה האבנגלית ו־15 אבנגליים – ליהדות.

בוינה עלה בשנת 1906 מספר היהודים שעברו לנצרות או לבני־בלי־דת ל־643, היינו מקרה־המרה אחד על כל 229 יהודים. בחמש־השנים 1901/05 עלו המקרים האלה בח“מ לשנה ל־580, היינו 1 על כל 253, בעוד שההמרות לפני 15 שנה, מ־1886 עד 1890, עלו בח”מ לכל שנה רק ל־330, באופן שמקרה אחד עלה על 359 יהודים. מכל זה רואים אנו, שההמרות נתרבו למדי מאז עד שנת 1906. עם זה צריך לציין, שבמספרים שלמעלה לא נכנסו הילדים למטה מבני 7 שנים, שעל פי החוק באוסטריה דתם מתחלפת מאליה עם החלפת הדת של הוריהם (בכלל אין רשות באוסטריה להכניס ילד או ילדה פחות מבני ז' שנים לדת הנוצרים מבלי שימירו אתם האב או האם). בכל אופן יש בנידון זה לשים לב אל הגורם של אסור נשואי־תערובת באוסטריה. כשהיהודי רוצה שם להתחתן בנוצרי, עליו או על הצד השני להמיר את דתו בדת רעהו או לקרוא לעצמו בן־בלי־דת. לכן מוצאים להם שם מקום מקרי־המרה כאלה, שבארצות שנשואי־תערובת מותרים בהן, הם אך למותר.

הסטטיסטיקה של ההמרה גם בברלין וגם בוינה מראה לנו, שדוקא השדרות העליונות, הנאורות, הנקראות “אינטלגנציה”, נותנות את מספר המשומדים היותר גדול. בברלין, למשל, במשך השנים 1873־1906 יצאו מן היהדות 1288 אנשים שמשלח־ידם ידוע לנו, ומהם היו 489=35,9% בעלי השכלה אקדמית. ובין 643 היהודים שהמירו את דתם בוינה בשנת 1906, היו לא פחות מ־105 בעלי פרופסיות חפשיות (רופאים עורכי־דין, סופרים) וארבעים תלמידי בתי־ספר, באופן ש“האינטלגנציה” הזאת נתנה כמעט 1/4 של כל המומרים.

לעומת 643 המרות היהודים בוינה בשנת 1906 נמצאים 81 מקרי־התגירות, מספר, שאי־אפשר לעבור עליו בלי כל תשומת־לב. בחמש־השנים 1901/03 עלו מקרי ההתגירות ל־72 בח"מ לשנה. עד כמה שאין הגרים הללו מתוך היהודים המומרים, הפונים עורף לדתם החדשה וחוזרים בתשובה, הרי הם רובם ככולם מאלה הנוצרים, שחשקה נפשם להשתדך ביהודים.

בבודפשט בשנת 1903 (בקהלת־פירט לבדה בלי אופֶן ואופן־הישנה) יצאו מן היהדות 266 יהודים (146 זכרים, 80 נקבות); 214 מהם עברו אל הנצרות ו־12 – לבני־בלי־דת118. לפי זה עלה מקרה המרה אחד על כל 748 יהודים (על פי מספר היהודים בספירת־העם משנת 1900). עם זה כדאי להזכיר, ש־45 נפש (20 זכרים, 25 נקבות), שנולדו באמונת היהודים והמירוה, שבו באותה השנה אל היהדות.

לעתים קרובות ינתן מאת היהודים היוצאים מן היהדות משפט הבכורה ליציאה אל הדיסידנטים על ההמרה בנצרות, מפני שבאופן הראשון פטורים מהצרימוניה של הטבילה וגם הקהל היהודי מביט על צעד שכזה בעין פחות זעומה. ואמנם, במעשה, מי שעובר אל הדיסידנטים נמלט מעשית שקר בנפשו ומאמירת “אני מאמין” בעיקרי הדת הנוצרית, בעוד שכל יהודי ממיר, כמעט בלי יוצא מן הכלל – גם אם לא נדבר על הממירים לשם הנאה חמרית או עסקי־שדוכים – אינו מקבל עליו את הנצרות כתורה וכאמונה, אלא כחלק מן התרבות הכללית השלטת כיום. הנמוקים האלה משמשים, כרגיל, יסוד להורים יהודיים בגרמניה להכניס את בניהם בברית־הנצרות בעודם בילדותם, בעוד שהם, ההורים, בעצמם נשארים ביהדות. גם בארצות־הברית מרבים היהודים לבכר על ההמרה בכנסיה השלטת את ההתחברות לאחת הכתות הדתיות הנפוצות שמה.

ג) החברות־למיסיון.

רוצים אנו להקדיש פה מלים אחדות לחברות־המיסיון, שהעמידו להן למטרה להעביר את היהודים על דתם. על־פי דין־וחשבון אחד משנת 1902 נמצאות בכל העולם, מיסודה של הכנסיה הפרוטסטנטית בלבד, 112 חברות כאלו, שלהן 228 בתי־מיסיון עם 816 מיסיונרים ועוזרים שונים119. הכנסותיהן השנתיות של החברות הללו עולות ליותר מ־21/2מיליון מרק. מזה מכניסה בריטניה הגדולה לבדה 2 מיליונים, והיא גם הממציאה את הרוב הגדול של המיסיונרים. על־פי די־לא־רוי 120 נכנסים בכל שנה לכנסיה הנוצרית על ידי החברות למידיון בערך 380־ יהודים; והוא משער, שגדול מזה הוא מספר האנשים, שההסתה פועלת עליהם לבוא לידי המרה ע“י כהני הכנסיה. הגדולה בין חברות המיסיון האלו היא החברה London Society for progmoting Christianity amongst the Jews (“החברה הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים”), שנוסדה בשנת 1809. הכנסותיה של החברה הזאת עולות ליותר מ־40000 לי”ש לשנה; בשנת־העסק 1902/03 הוציאה החברה למטרטתיה 38061 לי“ש והחזיקה 214 מיסיונרים וסוכנים בחמשים ואחד בתיה, הנפוצים בכל העולם121. משנת 1809 עד 1897 עלה בידי החברה להעביר על דת: בלונדן 1871 יהודים, בכל מחלקותיה יחד כ־7000 יהודים. אכן בערך לסכומים העצומים המוּצאים לתכלית זו נראות התוצאות הללו למִצערות. ביחוד בשים אל לב, שהרוב המכריע של הניצודים ברשת ההסתה היו מתנצרים גם בלא־זה. אילו סמכו המסיתים על דרשותיהם בלבד, כי אז לא עשו גם את הנפשות המעטות האלו, כי בשביל תעמולת־השמד שלהם אין להם אזנים אטומות מאזני היהודים. ואולם זה הדבר, שלהטפתם הנוצרית באים לעזרה התנאים הסוציאליים, המכשירים את הקרקע להמרה. על־כל־פנים כדאי לדעת, שגם אלה הנופלים בידי המיסיון אך מעוטם מקרב מאתים אלף היהודים, שנדדו מרוסיה, גליציה ורומיניה והתישבו ברובעי־העיר מיוחדים בלונדון, מנשסתר, ליברפול וכו'; רובם – ביחס – הוא דוקא מן “השדרות העליונות”, מתוך אותם ארבעים־חמשים האלף יהודים, שנתישבו באנגליה זה מכמה דורות ורכשו להם מצב של עושר וכבוד. היהודי מווהייטשפל מתיחס למיסיון בהתנגדות גמורה, אם כי יחד עם החברה הגדולה הנ”ל יש עוד כתריסר חברות קטנות ממנה, העושות תעמולה מיסיונרית זריזה ופורשות לו רשת על כל צעד ושעל, ולמרות זה, שההמרה מבטיחה לו ליהודי הווהייטשפלי, החי לרוב בעניות ובדחקות רבה, שכרה בצדה בעולם הזה בצורת עזרה חמרית הגונה במשך זמן ידוע והענקת פרוטקציות שונות לבסוס מצבו בעתיד122). רוח רחוב היהודים ברוסיה וגליציה, אשר ממנו יצא המהגר, חי בו עדיין; אם יעמוד לו גם בדור הקרוב ושאחריו – לאלהים פתרונים; אפשר מאד, שהשדה הזה, הבלתי פורה כיום למיסיון, יתן לו אז קציר רב, שלא ידע עוד כמוהו. האותות יגידו, שיהודי מזרח לונדון עומדים עתה בראשית אותה הדרך, שהלכו בה בני־אמונתם בברלין, וינה ובודפשט, ושהנה ימים באים, אשר גם עליהם יפול גורל אותם היהודים אף בדבר ההמרה.

ד) סקירה לעתיד

בבואנו לסַכם את כל האמור יצא לנו, שבזמן הזה הולך מספר ההמרות בארצות המערב הלוך ורב. ליהודי אוסטריה (בלי גליציה) אובדים בכל שנה על ידי ההתנצרות יותר מ־2 אחוזים לאלף מהם, בגרמניה לכל הפחות 1 לכל אלף, באונגריה כמעט 3/4%. לעומת זה המוני היהודים ברוסיה ובגליציה, בני השדרה הראשונה בארבע השדרות המנויות בפרק א' מספרנו, מחזיקים מעמד נגד השפעות הנצרות ואינם מאבדים על ידיה אלא פירורים מעטים. נפוצותיהם של מרכזי היהודים האלה באנגליה ובאמריקה – השדרה השניה – עמדו אף הם עד כה נגד הזרמים המביאים לידי המרה. רק בשדרה השלישית, הבורג’ואזיה האמידה באירופה המערבית והתיכונית, נחלש כבר כח־ההתנגדות להמרה, והדבר מתחיל להתקבל על הלב. ובשדרה הרביעית, לבסוף, שלתוכה נכנסים עשירי־היהודים בערי הבירות ובעלי השכלה אקדמית, שם ההמרה הרי היא כבר – למצער בנוגע לבנים – בין המעשים בכל יום. ואם רבים מאלה אינם עורבים את לבם לעשות את הצעד הזה – אין זאת מתוך התקשרות על היהדות, אלא מתוך איזו הרגשה, כי מעשה של פחדנות ובגידה הוא לעזוב את מחנה המעטים הנמצאים בסכנה ומוקפים אויבים מכל עברים. ישנם גם אחרים, שבהיות שעיקרי הנצרות אינם מוצאים מסלות ללבבם, הם אינם רוצים לשקר ולומר, כי מודים הם בהם; ואם משום זה יבקשו למו מפלט לצאת אל הדיסידנטים, אז יחטיאו מלכתחילה את המטרה, שבשבילה הם מחליפים את דתם, כי בחברה הקולטורית של הגרמנים, הצרפתים וכו', שאליה ישאפו להתקבל על־ידי ההמרה כחברים שוים בכל, יש שמתיחסים אל הדיסידנט לא הרבה יותר טוב מאשר ליהודי. לאחרונה פועל פה עוד נימוק אחד, והוא הפחד, שגם היהודי המומר אינו עולה מיד למדרגה שוה עם הנוצרי מלידה, כי אם נחשב עוד במשך זמן ארוך בתור איזה דבר התלוי באמצע בין היהודים והנוצרים. הבוז מצד הנוצרים קשה ומכאיב ליהודי המומר ביותר, מפני שהוא בא עליו מתוך מחנהו החדש אשר בחר לו והרי הוא עומד ערום נגדו, בעוד שהיהודי שאינו־מומר יחסה מפני אותו בוז במעטה־הגאון של נאמנותו למורשת־אבות ושייכותו לעם קדומים. באופן זה יוצא, שהאנטישמיות, אשר מצד אחד היא מקרבת את בעלי התכונות הרפות להמרה, הנה מצד שני היא קושרת אל היהדות הרבה אלימנטים, שבלי הלחץ החיצוני הזה אפשר מאוד שהיו נתקים מעליה. מובן, שהנימוקים הללו, שיסודם בהרגשות, אין בהם בכדי להאריך ימים הרבה. ההמרה אינה אלא המדרגה היותר אחרונה של פרוצס־הטמיעה, ועם התקימותה של שאיפת־הטמיעה תתקיים ותתפשט בהכרח גם תנועת־ההמרה. היא היתה פוסקת באיזה מדה רק עם הפסקתה הגמורה של האיבה החברתית ליהודים. ואולם את אשר תשאיר אז ההמרה, יאכלו מִשְׁנֶה או פי־שלשה נשואי־התערובת, שמהם אורב ליהדות האסון היותר גדול. על־ידי אסור החתון בנכרים נתקיימה היהדות; על־ידי פריצת הגדר הזה, על־ידי בואם של נשואי־תערובת, יכולה היא להבטל.

לכאורה אפשר היה לומר, שההמרה אינה משַׁנָה את טפוסו של היהודי, כשם שלא יהפוך כושי עורו, בקבלו עליו דת אחרת, ולפיכך, מנקודת ההשקפה האתנולוגית והאנתרופולוגית, אין התנאים ההוים משתנים על ידי ההמרה אף במקצת. הדברים האלה כשהם לעצמם אמנם נכונים הם, אבל כאן באות שתי עובדות הסותרות אותם: ראשית, אותה העובדה שנזכרה כבר, כי היהודי המומר, הוא, או בכל אופן, בניו אחריו, מתחתנים בנוצרים, ושנית, זה שהיהודים בכל מקום אינם אלא מועט בתוך מרובים. מתוך כך יש בהמרה בכדי להבליע את הדם היהודי באחרים בזמן פחות או יותר ממושך עד בלי השאיר לו זכר. צאצאי היהודי המומר אובדים, איפוא, לא רק לדת היהודית כי אם גם לעם היהודי.

האם תוסיף ההמרה גם בעתיד להרבות את אבידותיה של היהדות? התשובה על השאלה הזאת יוצאת מאליה אחרי כל האמור. בבטחה אפשר לענות על השאלה הזאת הן, אם רק ימשך אותו הפרוצס, שהפריד כבר את יהודים לשדרת שונות, זאת אומרת, אם ימשך אותו חזיון־העליה של היהודים העניים ומחוסרי השכלה חילונית, הנחשבים אצלנו על השדרה הראשונה והשניה, לתוך מעמד האמידים ובעלי השכלה מודרנית(השדרה שלישית והרביעית). כי גורלן של אלו השדרות האחרונות נחתך ללכת הלוך וכלֹה ע"י ההמרה (ונשואי־תערובת). השאלה, בעיקרה, היא איפוא: אם גם בעתיד ובאותו המהלך תפעלה המגמות החברתיות, שגרמו עד כה למעבר היהודים מהשדרה הראשונה והשניה אל השלישית והרביעית. ובהיות, שהעליה הכלכלית של היהודים וגידול הקולטורה של סביבתם נותנים מקום לענות על זה בחיוב, הרי שבהכרח עלינו לחשוב, כי גם תנועת ההמרה תלך הלוך וגדול.


שער ד

פרק יב: האנטישמיות בתוך מפריע דל־אונים לטמיעה.

א) האנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה.

ראֹה ראינו, שבתנאים הכלכליים והחברתיים כיום, אין לצפות, שהיהודים מצדם יַראו כח־התנגדות לטמיעה; ואולם האם לא תבוא התנגדות כזו מצד הנוצרים? ואכן, יש די סימנים לדבר, שטמיעת היהודים אינה לרצון לחלק ידוע מן הנוצרים. אין אנו מדברים על רוסיה ועל המדינות שאינן מפותחות באפריקה הצפונית ובאסיה, ששם היהודים מָגבלים בזכיותיהם123, ועל ידי זה גופא הם נעצרים במהלכם להתבוללות, שאין דרכה להגיע לנקודה עליונה אלא דוקא במקום שיש ליהודים שווי־זכיות גמור. גם בארצות האחרות, שעל פי החוק נשתוו שם היהודים בזכיותיהם לכל האזרחים, נפוצה התנועה הידועה בשם אנטישמיות, שעינה צרה בזכיותיהם של היהודים, והיא עושה כל אשר לאל־ידה – להורידם עד הדיוטא התחתונה במובן הפוליטי והחברתי.

התנועה האנטישמית ילידת־גרמניה היא; וימיה כימי השתוות היהודים בזכיותיהם. בשנת 1869 הוכרז החוק של שווי־זכיות היהודים בגרמניה, וכבר באמצע שנות השבעים, שנות המשבר הכלכלי הגדול שבא על גרמניה, התלקחה מחדש אש השנאה ליהודים, שכל אשמת המשבר נתלתה בהם. אז נתיסדה מפלגה מדינית גדולה, שנתחלקה לכמה סיעות, לשם המטרה המסוימת האחת, היינו, להלחם ביהודים במקצוע הכלכלי והמדיני עד רדתם. בבחירות אל הרייכסטאג בשנת 1907 נפלו בחלקה של המפלגה הזאת 248500 קולות (2,21% של כל הקולות) וחמשה־עשר מנדטים. רוב חבריה הם במלכות סכסוניה, בדוכסות הגדולה הסן, בגליל הסן־נסוי ובגליל פורמן. בזמן היותר אחרון אין המפלגה הזאת מתקדמת ביחוד; ולא עוד אלא שמשנת 1898, שאז קבלה 284250 = 3,7% של כל הקולות פסעה גם צעד אחורנית. תחת זאת עמדה המפלגה הקונסרבטיבית מרובת־ההשפעה שבגרמניה והכניסה בשנת 1892 לתוך הפרוגרמה שלה (“הפרוגרמה של טיבולי”) את דבר המלחמה נגד “היהודים הקופצים בראש והשפעתם המזיקה”, וכמו כן את הדרישה, ששלטון העם הגרמני הנוצרי ימָצא רק בידי נוצרים ושבבתי־הספר ימָצאו רק מורים נוצרים.

ברם, ההפסד הנגרם ליהודים על ידי האנטישמיות של זמננו בגרמניה וכמו כן באוסטריה, במקום שהמפלגה הנוצרית־הסוציאלית היא אנטישמית מושבעה, אינו מונח כל־כך בזה, ששליחיה נלחמים מעל במות הפרלמנטים נגד שווי־זכיותיהם הגמור של היהודים, כמו בזה, שעל ידיה מתפשטת איבה ליהודים בקרב השדרות הרחבות של התושבים אשר מחוץ למפלגות המדיניות, – איבה, שכבר העמידה את היהודים כמעט במצג של נידוי חברתי. אפילו הממשלה בעצמה, למרות החוק המפורש של שווי־זכיות היהודים, כבר התחילה להתחשב עם יחסם השלילי של החוגים העממיים ליהודים ואינה מניחה לאלה האחרונים לתפוס מקום במשרות החשובות בהנהלת המדינה ובבתי־המדרש לחכמה אלא במקרים רחוקים היוצאים מן הכלל, ומה גם בפקידות־הצבא בגרמניה, ששם לא תנתן ליהודים שום דריסת־הרגל. על היחוסים החברתיים בין היהודים והנוצרים באוסטריה וגרמניה השפיעה האנטישמיות כל־כך לרעה – ביחוד בחוגי הנאורים ובעלי השכלה אקדמית – עד שכל מגע־ומשא של ידידות בין היהודים והנוצרים או שנעשה בלתי אפשרי לגמרי או שהוא נאחז בכזב תמידי ובהתגברות הדדית על רגש האיבה הפנימי. האנטישמיות חדרה אפילו לתוך יחוסי החיים הכלכליים עצמם, והחלק הגדול של המודעות בעתונים, שבהן יבוקשו לתעודותיהן נוצרים דוקא, יוכיח. ואף אותה הקריאה השגורה, שאמנם לא תמיד תמצא לה אזנים קשובות: “אל תקנו מאת היהודים!” אינה אלא מסוג זה שלפנינו.

ב) האנטישמיות בארצות אחרות.

צורה יותר חריפה מאשר בגרמניה ובאוסטריה מקבלת האנטישמיות ברומיניה, במקום שגם הממשלה לוקחת בגלוי חלק לרדוף את היהודים ולהורידם על שפל המדרגה. אמנם על־פי הסעיף המ"ד של החוזה הברליני משנת 1878 נִתן ליהודי רומיניה שווי־זכיות; ברם, הממשלה הרומינית, בכל זאת, התחכמה לשלול זכות־אזרח מאת המוני יהודיה בזה, שהכריזה על היהודים, שנמצאו ברומיניה בעת החוזה הברליני, כי “זרים הם, הנמצאים תחת חסותה של רומיניה” ולפיכך דינם כדין זרים. מתוך כך סובלים היהודים שם לא רק משלילת זכיותיהם במובן המדיני והאזרחי, כי אם גם במובן הכלכלי מזיקה להם הממשלה הרומינית בכל, בהבדילה אותם לרעה מכל בני הארץ ובתתה לרומינים פריבילגיות מיוחדות כלפי היהודים. עוות־הדין שבזה מתגלית ביותר בשים אל לב, שבנוגע לחובות, כמו, למשל, חובת עבודת־הצבא, אין היהודים נחשבים לזרים ואינם פטורים מהם. רק בידי מועטים מיהודי רומיניה עלה עד כה לרכוש להם את האזרחיות הרומינית. בספירת־העם של 1899 נחשבו יהודי רומיניה

בתור רומינים 4272 = 1,6%
בתור זרים תחת חסותה של רומיניה 256588 = 96,2%
בתור נתיני חו"ל 5859 = 2,2%

בצרפת הראה מעשה דרייפוס, באיזו קלות ובאיזו מהירות מתפרצים רגשי־השנאה של ההמונים כלפי היהודים, ובאלג’יר, הקולוניה הצרפתית, אין מחסור גם במפלגה אנטישמית חזקה. אפילו באנגליה עצמה יש שנראים זעזועים אנטישמיים, בארצות־הברית של אמריקה, שעוד לפני עשרים שנה לא היה בהן כל זֵכר לאנטישמיות, גברה תנועה זו בעת האחרונה כל־כך, עד שממנה תוצאות כמעט לבויקוט חברתי כלפי היהודים בשדרות העליונות ולדימונסטריות־של ־שנאה כלפי היהודים בחוגי הפועלים. כמעט בין־לילה נהפכה אמריקה החפשית לארץ אנטישמית. על הארצות החפשיות מאנטישמיות יש לחשוב כיום רק את איטליה, הולנדיה, בלגיה ושווצריה, ארצות־הסקנדינבים והקולוניות האנגליות.

ג) סבותיה של האנטישמיות.

מה הנה הסבות לחזיון הזה, שאחרי שבזמן הקצר של שנות 1850־1875 כמעט ששקעה אש השנאה ליהודים באירופה התיכונית והמערבית חזרה וניעורה מאז ביתר עוז? האנטישמיות המדינית בגרמניה ובאוסטריה תומכת יתדותיה בנגוד הכלכלי שבין היהודים בתור באי־כחו הטפוסיים של הקפיטל הפועל (“הבירזה”) ובין באי־כחו של ה־landed interest הקרקעיים הגדולים, בין היהודים בתור קבלנים קפיטליסטיים עצומים ובין הסוחרים הקטנים ובעלי־המלאכה, בין היהודים בתור מלוי־ברבית ובעלי־אפותיקות ובין עניני האכרים בנפות שונות. באנגליה, ובפרט באמריקה, נולדה האנטישמיות מתוך זה, שהיהודים אשר באו לשם המונים־המונים רגילים באפני־חיים פחותים, מסתפקים בקבלת שכר נמוך בעד עבודתם, ועל ידי כך הם מפחיתים את מעמד שכר העבודה וחותרים חתירה תחת מדרגת קיומו הגבוהה של הפועל בן הארץ. כיוצא בזו, ובמדה עוד יותר גדולה, אנו מוצאים את השנאה כלפי החינאים, שהביאה לידי חוק, המגביל את כניסת החינאים לארצות־הברית.

יש גם ארצות, שגידול הרעיון הלאומי בהם נתן מזון חדש לנגוד שבין היהודים והנוצרים. ככה אנו מוצאים, למשל, באנטישמיות הרומינית, שיחד עם היראה מפני ההתחרות הכלכלית מצד היהודים, ממלא בה תפקיד גדול גם הפחד – אם יש לו יסוד או לא, זהו ענין אחר – שהלאום הרומיני הצעיר לא יוכל להתפתח באופן המיוחד לו בתור לאום אם לא יושם מעצור להשפעה היתרה עליו מצד היהודי הזריז. גם הפולנים בגליציה והמדיארים באונגריה חוששים להתגברותה של ההשפעה היהודית, היכולה, לפי דעתם, להזיק להתפתחות לאומם הם. ולא מיבעי הנוהים אחרי ה. סט. טשמברליין וסיעתו, שהם רואים ביהודים, ורק ביהודים, את האויבים הטבעיים והיותר מסוכנים לגרמנים ולתרבותם.

האנטישמיות החברתית יסודה בזה, שבאותן הארצות, שרבים מן היהודים עלו בהן במשך זמן קצר, ע"י השתתפות בעסקים גדולים ובספקולציות, לעושר רב, עוד לא הספיקו אותם היהודים לרכוש להם עם כספם גם השכלה גבוהה ונימוסים נאים. ולפיכך טבע הדברים מחייב, שכשהללו מתנשאים להתקבל בכח כספם אל החוגים החברתיים העליונים, הרי הם מעוררים לעצמם בוז וקלסה. במקום שמספר “המתעשרים הפתאומיים” הללו מרובה ביותר, כמו באמריקה, למשל, נחשב היהודי העשיר לטפוס של “עבד־כי־ימלוך” ושל “הדיוט־קופץ־בראש”, ולא ימלט שלא יקל בעיני האריסטוקרטיה הממונית האמריקנית מדור דור ושלא ידחה מסביבתה. בדומה לזה הוא בגרמניה ובאוסטריה היחס של פקידי הצבא ופקידי הרשות הגבוהים אל חדירת היהודים לתוך מחנם. מנקודת־הראות הסוציולוגית אין כל תֵּימָה בדבר זה. דוגמתו מוצאים אנו גם במלחמות שברומא העתיקה בגלל connubium et commercium וגם במלחמות שבין אגודות־האומנים בערי־הריפובליקה של ימי־הבינים. בכל פעם, ששדרה ידועה, אשר נמצאה עד כה בשפל המדרגה, שואפת, הודות להרגשת עלית ערכה הסוציאלי, לעמוד במקום גדולים, היינו במקומו של מעמד חברתי גבוה הימנה, פוגשת היא, כרגיל, בדחיפה ידועה מצדו של זה, ורק ברבות הימים ולאט־לאט תלך ההתנגדות הלוך והחלש. חלוקת־המעמדים, ביחוד במדינה דימוקרטית, שאינה מודה בפריבילגיות מיוחדות למיוחסים, נעשית, אמנם, לפי סכומי ההכנסות; ואולם, על־כל־פנים, לא ביום אחד יקבעו היחוסים הנכונים.

ד) יחס האנטישמיות לטמיעה.

ועתה הננו באים לשאלתנו, אם האנטישמיות מניחה מכשולים על דרך הטמיעה או לא. במדה ידועה ודאי הוא, שאכן מפריעה האנטישמיות בעד הטמיעה; בשיתה איבה הין היהודים והנוצרים ובחדדה את היחוסים החברתיים ובמקצת גם את הכלכליים שביניהם, הרי היא מביאה לידי זה, שבמקומות רבים באים היהודים במגע־ומשא חברתי כמעט רק בינם לבין עצמם. הגיע הדבר לידי כך, שבספרות התחילו כבר לדבר על חומות “הגיטו החדש”, שהקימה האנטישמיות. ואמנם, במעשה אפשר מאד, שאיזה מספר של נשואי־תערובת לא יצא אל הפועל בגלל שנוי היחוסים ההדדיים124. ואף, אולי, יש גם יהודים, שאלמלא האנטישמיות היו מוכנים להמיר, ועכשיו נמנעו מעשות זאת, מפני שאינם רוצים לעזוב את חבריהם בעת צרה ולעבור למחנה האחר. ברם, בדרך כלל, אין לראות באנטישמיות כח ממשי, שיוכל לעצור בעד זרם הטמיעה. שהאנטישמיות תצליח באירופה ובאמריקה להביא את צואר היהודים בעול חוקים מעיקים – אין לחשוש. חוקים כאלה היו עומדים בנגוד גמור לכל הרכישות הפוליטיות של המאה הי“ט, ואין מדינה אשר תאוֹת על נקלה לעשות צעד שכזה. עם זה יש עוד לשים עין, שההגבלות החוקיות כלפי היהודים אינן יכולות לנגוע לרעה אלא באלה היהודים השיכים אל הקהלה היהודית, כי מבלעדי שייכות זו הרי אין לחוק שום סימן ניכר אחר לצַיֵן בו את היהודי. ואולם האנטישמיות אין לה כלום נגד דת היהודים ולהזיק לזו אינה מתכוונת כלל. ארסה, בעיקר, מכוון נגד היהודים בתור גזע או בתור נושאי צורות כלכליות מיוחדות. וכאן מתגלה למחוקקים איזה qui pro quo, שאינו נפתר על נקלה. בעולם המדע יכולים להיות למושג הגזע היהודי סימנים מוגבלים במצריהם. ואולם בחוקי המדינה אין מקום למושג הזה, לא רק מפני שהסימנים החיצונים של הגזע היהודי הנם נמצאים גם אצל עמים אחרים (הארמנים, הסורים), כי אם גם מפני שבין השיכים לדת היהודים יש אחוז ידוע של בני גזע אחר, ולהפך, ע”י ההמרות במאה הי"ט, נמצאים הרבה מבני הגזע היהודי גם בין הנוצרים. הנקל באירופה ובאמריקה לשים פדות בין בני הארץ ובין השחורים, ההודים והחינאים – כל תינוק הן ידע להבדיל בין בני הגזעים הללו ובין הלבנים. ברם, חוקים מיוחדים ליהודים על סמך ההבדל הגזעי שביניהם ובין כל תושבי הארץ היו פוגשים בפועל הרפתקאות בלתי מנוצחות. אין לאל־יד החוק לפגוע ביהודים בתור גזע, ועוד פחות מזה בתור נושאי צורות כלכליות מיוחדות, הואיל ובזמן הזה שוב אין מקצועות־כלכלה כאלה, שהעוסקים היחידים בהם יהיו יהודים.

החשש שיש אפשרות לשלילת זכיותיהם של היהודים ע“י החוק ואשר על ידי זה יושם מעצור על דרך הטמיעה, הריהו, איפוא, חשש רחוק מאוד. וביד האנטישמיות הצבורית בלבד אין להפריע בעד ההתבוללות. “הגיטו החדש”, שאנטישמיות זו מקימה, נבדל לחלוטין מהגיטו הישן, שהיה כתריס ליהדות. בגיטו הישן תפסו היהודים מקום מיוחד הן במובן הכלכלי, על ידי היותם רק מלוי־ברבית ותגרנים בחפצים ישנים, והן במובן הרוחני, ע”י היותם עסוקים רק בתורת־ישראל בלבד. גם אילו היו רוצים לא היו היהודים יכולים אז לבוא במגע־ומשא חברתי עם הנוצרים, מפני שגם במשלח־ידם וגם בהשכלתם לא היו ביניהם שום נקודות־מגע. לא כן בזמננו, שהיהודים הם סוחרים, בנקירים, בעלי־חרשת, עורכי־דין ורופאים כמו הנוצרים, מקבלים בבתי־הספר אותה ההשכלה שהנוצרים מקבלים, קוראים אותם העתונים, מבקרים באותם התיאטרונות ושומעים אותן ההרצאות שהנוצרים קוראים, מבקרים ושומעים. ההתבדלות החברתית של היהודים עכשיו אינה כמלפנים תוצאה הכרחית מהתבדלותם הכלכלית והתרבותית, כי אם הגבלה היוצאת מתוך ההתחרות הכלכלית והלאומית של היהודים, ובהכחד סבותיה, תכחד גם היא. לא לעולם יהיו היהודים באנגליה ובאמריקה במצב של מפחיתי שכר העבודה. אם בראשיתם, בכדי לברוא באמריקה מקצועות תעשיה חדשים ועל ידי זה לתת איזו אפשרות קיום למאות אלפי הנודדים, הם מוכרחים להסתפק בשכירות נמוכה, הנה במדה שאותם המקצועות ילכו הלוך והתבצר, בה במדה תגדלנה, בלי ספק, דרישותיהם להעלאת־השכר. גם חיל־המלואים האינדוסטריאלי, אם להשתמש בלשונו של מארכס, הולך ומתמעט שם, למרות ההגירה המתמידה של היהודים, מתוך זה, שהיהודים הולכים ומוסיפים לברוא מקצועות־תעשיה חדשים, וביחוד מתוך זה, שבני המהגרים כבר אינם נשארים במקצועות היהודיים המיוחדים, כי אם מוצאים להם ענפי פרנסה אחרים ופה למצער הם דורשים אותה המשכרת של הפועל האמריקאי.

וכשם שפה לא לעולם ישאר היהודי בתור מפחית שכר העבודה, כך גם בארצות אחרות יחדל סוף־סוף מהיות הטפוס של העושק והמהרס את המעמד הבינוני. אמנם, לקחו היהודים חלק גדול בהתפתחות התעשיה הגדולה, בעסקי הבנקים והמסחר הגדול, וביחוד בהתפתחות מחסני־הסחורה הגדולים, שמֵסֵבים נזק כל כך גדול למסחר־לאחדים; אבל טעות היא לזקוף את כל ההתפתחות הזאת על חשבונם הם. לא היהודים כי אם הכנֶסֶת הגדולה של הקבלנים הקפיטליסטיים, שהיהודים בתוכה אינם אלא חלק קטן מאד, היא־היא נושאת ההתפתחות הזאת. יוציאו את היהודי ויראו, שהסוחרים הקטנים ובעלי־המלאכה, המתאוננים כיום על התחרותם העצומה של היהודים ואשר הם הגרעין העיקרי של צבא האנטישמיות, – לא ירויחו מיציאה זו מאומה. היהודי לא יהיה עוד, אבל הקפיטליסט ישאר – והמלחמה נגד אמצעי הטכניקה המשוכללים אשר ביד בעל התעשיה הגדולה אך לשוא היא. עם העובדה הזאת כבר התחילו להתחשב במקצת; שדרות שלמות של המעמד הבינוני הולכות ועוברות כבר לענפי פרנסה אחרים, ויש לקוות, כי לא רחוק הזמן, שאחרי המהפכה שתכניס הצלחת התעשיה הגדולה בחלוקת־המעמדות ישוב על כנו המצב של שווי־המשקל החברתי, שהתעשיה הגדולה תשמש בסיס לו. אז יהיה היהודים עוד פחות מאשר עכשיו בא־כחו של מין כלכלי מיוחד. והפרוגרמה של המפלגה האנטישמית, שגם היום כבר היא מכוונת יותר כלפי הקבלן הקפיטליסטי בכלל מאשר נגד היהודי דוקא, תהיה אז אך למותר. סוף דבר: החזיונות הכלכליים, המונחים ביסוד השנאה ליהודים, אינם אלא חזיונות של תקופת־מעבר, שיחלפו – ולא בזמן רחוק.

את האמור בזה אפשר לומר גם בנוגע לשנאה ליהודים, שיסודה במדת הקפיצה בראש של אלו מהם שהתעשרו פתאם. יהודי שעלה פתאם מעוני לעושר, בדין הוא, שהוא בעצמו לא יהא מוכתר בנמוסים נאים ביותר, ואולם לבניו אחריו כבר לא תחסר ההשכלה הדרושה, ובאופן זה מהדור השני יעלמו החסרונות, שבגללם היו מרננים אחרי האב. ואכן, בכל מקום שנמצאים במספר רב יהודים שנתעשרו במשך זמן קצר, היינו בערים הגדולות ביחוד, שם אנו רואים ברור, כמה גדול ההבדל בין האבות והבנים, עד שגם בני האבות היותר חשוכים מתנהגים בנמוסיות מספיקה ולרוב לא תחסר להם גם השכלה נפשית וסגולות פנימיות הגונות.

לאחר שאנו זורים הלאה מהאנטישמיות את נמוקיה הכלכליים והחברתיים, עוד ישאר לה הנגוד הלאומי. ואולם גם לזה אין לדעתנו זכות על אריכות־ימים. היהודים בארצות אירופה הם מיעוט כל כך קטן (ברומיניה 4,5%, באונגריה 4,4%, בגליציה 11,1%). עד שהפחד מפני כחם המכריע של היהודים הוא משולל כל יסוד. עם זה יש להוסיף, שהתפתחותם של הרומינים, המדיארים, הרותינים והפולנים בעצמם עושה צעדים מהירים למדי, ובעתיד הקרוב לא יהא להם, איפוא, עוד יותר מאשר עכשיו, שום טעם וסבה לפחד מפני היהודים.

ואחרי אשר דברנו עד כה על האנטישמיות בתור מפריע לא־יצלח לטמיעת היהודים, כדאי גם להראות על הצד השני, שבמקרים רבים, כפי שכבר הזכרנו, היא עוד מקרבת את עזיבת היהדות. כל עוד שלפני היהודי המומר, כמו שאנו מוצאים ביחוד בגרמניה ובאוסטריה, נפתחים שערי המשרות הצבוריות, הסגורים לפני היהודי שאינו מומר, ימצאו תמיד “בעלנים”, הנכונים למכור בנזיד עדשים את יהדותם ולעזוב ביד רמה את הדת, שהיו מילדותם קשורים אליה. ואם כי רק באופן חיצוני. האנטישמיות משפיעה, איפוא, על היהודים הזרים ליהדות בפנימיותם, הכל לפי נטיותיהם וחנוכם, בשתי דרכים: את אלה השואפים להתעלות בסולם החברתי, ויהא מחיר העליה מה שיהא היא מוציאה מתוך היהדות לגמרי, ולעומת זאת ישנם כאלה, שאלמלא האנטישמיות אפשר שהיו יוצאים מתוך היהדות, ואולם בראותם את השנאה הגדולה ליהודים, הם מוצאים, שפחדנות ופחיתות־כבוד הן שלא להחזיק ביהדות בשעה כזאת בכל עוז. במדה שהשאיפה לעושר ולכבוד־מדומה מצויה בזמננו יותר מנאמנות הלב וממשא־הנפש, בה במדה גדולה על היהדות ההשפעה המקלקלת של האנטישמיות מאשר הגורם המחזק האמור, ולא עוד אלא שיש אשר אחרי האב הנאמן והמחזיק בדת מורשה בכל תוקף יבוא הבן, שלרוב אינו מסור כל־כך להוכחותיו הפנימיות, באופן שיד הגורל המר והקשה רק תדָחה לזמן־מה אבל לא תעצר ולא תוסר לגמרי. התועלת, שהאנטישמיות מביאה ליהדות, עובדת; ההפסד, שהיא גורמת לה, עומד וקיים.


 

חלק שני: הלאומיות היהודית.


שער ה. יסודות הלאומיות היהודית.

פרק יג. הערך הגזעי של היהודים.

א) השאלה על זכות הקיום של היהודים בתור אומה מיוחדת.

המסקנא היוצאת מכל האמור עד כה היא, שפרוצס־הטמיעה בין היהודים חזק הוא עד מאד. בארצות אחרות כבר הספיק לטשטש את צורתם הלאומית של היהודים לגמרי. באופן שקִרְבַת כליונם בתור יהודים נעשתה כבר מוחשה לכל. ואולם גם במזרח אירופה, במקום שהפרוצס הזה עודנו בראשיתו. גם שם אין עתידות מזהירים ביותר נשקפים ליהדות. היהודים במזרח אירופה עומדים כבר עכשיו על מדרגה תרבותית וכלכלית יותר גבוהה מזו שעמדו עליה היהודים בפרוסיה בסוף המאה הי“ח; ועל פי מהלך־הדברים הרגיל יש, איפוא, לחזות מראש, כי במשך 50 שנה לכל היותר יעברו גם הם את כל דרך־ההתפתחות שעברו בה יהודי מערב אירופה במשך המאה הי”ט. ואז יהיה גורלם של הראשונים דומה בכל לזה של האחרונים.

כי כשם שונה יחסן של ארבע השדרות ביהדות, שנזכרו בספרנו זה כמה פעמים, אל הדת היהודית, כך, כמובן, שונה יחסן של אלו גם אל שאלת קיום היהודים. השדרה העליונה (הרביעית) רואה באפיסתם של היהודים מוצא רצוי לחלוטין. השדרה השלישית מתיחסת לשאלה זו בכלל בשוויון־נפש או שהיא פוסחת על שני הסעיפים; בכל אופן אין היא מוכנה לוַתֵּר על השתתפותה בחיים הכלכליים והתרבותיים של ארץ־מגוריה. גם אם תצא מזה סכנה גלויה לקיום היהודים. השדרה השניה רוצה בקיום היהודים בתור נושאי הדת היהודית, ואף נכונה היא מצדה להביא על מזבח האידיאל הזה קרבנות ידועים. אמנם לא גדולים ביותר, בנוגע להשתתפותה בחיים הסוציאליים של ארץ־המולדת. רק השדרה הראשונה עומדת לימין היהדות, מתאמצת לחיות חיים יהודיים ומחזיקה בכל הסגולות המיוחדות להם.

היש לעם היהודי במה להצדיק את זכות־קיומו המיוחד? – בהעמדת השאלה הזאת גופא כבר יש עָוֵל ועוות־הדין כלפי העם היהודי, שהרי אין שום עם בעולם שיוטל עליו לתמוך את זכות־קיומו ביסודות ההיקש וההגיון. לא רק הצרפתים והגרמנים, אלה האומות הגדולות, כי אם גם הסרבים, הבולגרים והרומנים, שאינם עולים על היהודים במספר ובכשרונות, יזרו הלאה כל נסיון לבקש זכות על קיומם במופתי השכל. הזכות להתקיים בתור אומה מיוחדת הרי היא בשבילם מובנה מאליה ועומדת למעלה מכל איזו שהיא שקלא־וטריא שהיא, כזכות הקיום הפרטי לגבי כל יחיד ויחיד.

ובאמת, תולדה של שלשת אלפים שנה – האמנם אין בה בכדי לפטר את היהודים מהצטדקות והתנצלות על רצונם להמשיך את קיומם הלאה? הלא מי בעמי אירופה יוכל כעם העברי להראות על הגדולות והנצורות אשר עשה לטובת התרבות האנושית במקצוע האמונה והדת? מי הוא העם, אשר ידמה וישוה ליהודים ברצון ובשאיפה לעשות טוב, ברגש האחוה שבין בני העם, בהוקרת התורה והדעת, במסירות נפש לרוח האומה ולאמונתה? היתָּכן, שאותה נאמנות־הנפש, אשר בה מסרו אבותינו את חייהם על מוקדי האש וסבלו עליה עינויים שנות־מאות, תשמש רק למטרת־בוז לבני־בניהם בדור אחרון וקִצָהּ יקיץ עליה ללא־כבוד על־ידי המעבר של אלה לנצרות? אין יהודי אשר לבו לא יתפלץ בקרבו לזכר הרעיון הזה. אפילו אותם היהודים, הנכנעים בפני דרישות חיי יום־יום ונוערים את כפיהם מן היהדות למראית־עין, הנה גם הם לא ימלטו ממדה ידועה של כלמת־נפש על זה. ויש גם אשר עוד ישתמר בסתר לבם גאון־יחש־אבות ורגש־כבוד כביר לסגולות־הרוח הנערצות של גזעם.

ברם, כל אלה הרי אינם אלא נמוקים שיסודם בהרגשה; ואולם כשרוצים להוציא את השאלה על תועלתה או הפסדה של ההתבוללות מתוך התחומים האלה ולבקש לה פתרון כללי, אז צריך לנסח את השאלה כך: באיזה אופן יגדל יותר ערכם של היהודים בשביל התרבות האנושית, אם בהשארם “עם לבדד” או בהבלעם בתוך אומות העולם? בִּשְנַיִם ערכו של עם ועם בשביל האנושיות ותרבותה: בגזעו, היינו בנטיות הרוחניות הטבועות בו, ובתרבותו. מי שמגין על המשך קיומם של

היהודים בתור עם מיוחד, עליו, איפוא, להביא ראיה על חשיבותם הגזעית או על חשיבותם התרבותית.

ב) הסגולות האינטלקטואליות של היהודים.

מהו ערכו של הגזע היהודי? ואם יש בכלל גזע יהודי? אין מכוונתנו לפתור פה את השאלה הזאת, ab ovo, ביחוד שבעת האחרונה הלא מצאה שאלת הגזע היהודי הרצאה יסודית ומקיפה כל כך בספרו של צולשאן: “דאס ראססענפראבלעם אונטר בעזאנדערער בעריקזיכטיגונג דער טהעארעטישען גרונדלאגען דער יודישען ראססענפראגע”, ווינה, 1909125

שלושה גזעים הם בעולם: הלבנים, הצהובים והשחורים; היהודים שייכים לגזע הלבן. הגזע הלבן מחולק לבהירי־העור ולכהי־העור, – היהודים שייכים לאחרונים. כהי־העור מצדם נחלקים לשלש קבוצות: א) עמי־אפריקה הצפונית וערב (ריפרזנטנטים טפוסיים: הבידואים מֵעֲרָב); ב) שרידי עמי אסיה המערבית והדרומית (ריפרזנטנטים טפוסיים: הארמנים והפרסים); ג) יושבי אירופה הדרומית (ריפרזנטנטים טפוסיים: היונים).

את היהודים בראשית הופיעם על במת ההיסטוריה צריך לחשוב כילידי תערובת מהקבוצה הראשונה, שבימי קדם היו שייכים לה מלבד הערבים גם, וביחוד, האשורים והבבלים, ומהקבוצה השניה (הארמים, החתים). מהקבוצה הראשונה נחלו היהודים תרבות ולשון, וכל זמן שקורבת־השפה תהיה לקנה־המדה בידי תורת הגזע לחַלֵק על פיה את בני־האדם, יחָשבו היהודים על קבוצת העמים האלה הנקראים שֵמִיִים. ואולם באמת קרובים היהודים במובן האנתרופולוגי יותר אל הקבוצה השניה, אל עמי אסיה הקטנה ופרס, כי מאלה ירשו היהודים ברובם הגדול את סימני הגוף האופיים. ובזה הוא גודל פועלו של פון־לושאן, שהוא היה הראשון אשר הסב את תשומת־לבם של החוקרים על הדִמוי הגופני הרב שבין היהודים ועמי אסיה הקטנה, ביחוד הארמנים126; ובזה סתר את דברי התורה הידועה על אדות השמיים. ואכן מאז נעזבה “השיטה השמית” כמעט מכל החוקרים המובהקים.

קבוצת העמים, שאליה קרובים היהודים ביותר, מצטַינת ­– היא וכל הענפים אשר יסתעפו ממנה עד היום הזה – בזריזות רוחנית יתירה, העושה אותם למתחרים מסוכנים על שדה המלחמה הכלכלית ביחוד. הארמנים ידועים בכל המזרח לסוחרים חרוצים וערומים ביותר, וגם על הפרסים מספרים, שהם מחוננים בכשרון מסחרי רב וסגולות רוחניות גדולות. והכשרון המסחרי הזה אינו רק יכולת חד־צדדית להרויח ממון בלבד. הוא אות ומופת על סגולות שכליות שאינן־מצויות בכלל. יוסף קוהלר127 אומר על היהודים, שהם “אחד הגזעים מרובי הכשרונות שנולדו לאנושיות; הגאוניות היוצרת אמנם לא רבה בתוכם, אבל תחת זאת מלאים הם בעלי־כשרון לאין ספורות”128. מה שסגולות כשרונם הגדול של היהודים מתגלות באופן ניכר ביותר בעולם המסחר, אין זאת אלא מפני שבכלל, כבכל עם ועם, מרובים בהם אנשי־המסחר על אנשי המדע, לפיכך נדמה כאילו הכשרונות האינטלקטואליים שלהם משמשים יותר למסחר מאשר למדע. באמת, אין כשרונות מיוחדים למסחר, כי אם אותן הסגולות העושות את האדם לסוחר חרוץ, כגון תפיסה מהירה, הגיון בריא, הערכה נכונה של המושג והבלתי מושג, יכולת הסדור, הליכה בטוחה אל המטרה, – הן־הן שעושות, בתנאים אחרים, את האדם למלומד מצוין, לפוליטיקן, לאינג’ינר או לאופיצר מצוין. אותם היהודים שהשכילו להמציא צורות חדשות בחלופי־הנכסים כמו את מחסן הסחורה הגדול, ולעשות את ההמצאות הטכניות של העת החדשה למועילות בחיי הכלכלה, הם יצליחו, על־ידי חריפותם, כשרון הסדור והאנרגיה שאינה־פוסקת שלהם, גם במקצועות אחרים. אגב, זה ימים רבים, שהיהודים באמת שוב אינם רק סוחרים חרוצים; זה מאה בשנים שבין יהודי מערב אירופה נמצאים המצוינים בעורכי־הדין, בפוליטיקאים, ברופאים, באינג’ינרים, באקטורים ובשחמטאים129. המדיני האנגלי היותר גדול במאה הי“ט היה היהודי דיזרעאלי; לא פחות מזה חייבת איטליה תודה על פריחתה הכלכלית להמיניסטר לוצאטו, שגם הוא יהודי; הנשיא הראשון של הרייכסטאג הגרמני ובית הדין הממלכתי היה היהודי שמשון; על ערשן של ההמצאות הטכניות היותר חשובות בתקופה החדשה, הטיליפון, קוי האליקטרון שאינם־נראים ומכונת־העפיפה, עמדו היהודים: אדיסון, היינריך הרץ ולילינטל; אבות התנועה הסוציאלית היותר גדולה של המאה הי”ט היו היהודים לַסַל ומאַרכס.

בספרות על אדות הגזע היהודי שררה עד העת האחרונה השקפה מופרזה בנוגע לטהרתו של הגזע הזה ואחדותו. תחת זאת בעת האחרונה באה נסיגה לאחור בהשקפה זו, ויש סופרים הכופרים לגמרי באחדות הגזע היהודי. ואולם, על פי האמת, הדבר הוא כך: היהודית במשך שלשת אלפי שנות ההיסטוריה שלהם אמנם קלטו לתוכם במקצת מן החוץ חלקים אֶתְּניים ידועים, ואולם בתור גוף שלם הרי הם לעומת עמי אירופה התיכונית חטיבה גזעית מסומנה בסימנים אופיים למדי. רק במה שנוגע לאירופה הדרומית, שם אמנם קשה להבדיל בין היהודים ובין האינם־יהודים, ובאסיה הקטנה ובסוריה כמעט שאין כל אפשרות למצוא הבדל גזעי ביניהם. ואולם דוקא אותו הדמוי לעמי קדמת אסיה, שזה אלפים שנה הרי נרחקו היהודים מהם רחוק־מקום, הוא שמראה, כי צורת היהודים לא נשתנתה בהרבה וכי יהודי הזמן הזה הם על פי גזעם, בתור גוף עממי, בני־בניהם של אותם היהודים אשר נלחמו מלחמותיהם בימי המלך דוד, חזרו בתשובה בימי עזרא ונחמיה, הקריבו את עצמם למות בעד החופש בימי בר־כוכבא, עמדו בראש המסחר שבין אירופה והמזרח בראשית ימי־הבינים, ומקץ הימים נכלאו בחומות הגיטו בתור מלוי־ברבית ותגרנים פעוטים ופגרו מאחרי ההתפתחות התרבותית מהלך ת"ק שנה. וגדולה מזו: לא די שבאופן הטבעי הזה נשתמרו אצל היהודים הסגולות המעולות הטבועות בגזעם, אלא שעל ידי פרוצס־של־בחירה ארוך וממושך עוד נתעלו אותן הסגולות ונתחזקו. התנאים הקשים והנוראים, שחיו בהם היהודים בחצי האלף האחרון, ומלחמת־הקיום הקשה ביותר, שהוסבה על ידי התנאים ההם, גרמו לכך שרק היותר פקחים והיותר חרוצים במובן הכלכלי החזיקו מעמד ונשארו קיימים; כמו כן הרגש של כבוד התורה ולמוד התלמוד המחדד את השכל – שני גורמים אלה השפיעו על תוצאותיו של חוק־הבחירה ביחס לטפוחם ותקומתם של בעלי הכשרון. מה שעשירי היהודים בגיטו בקשו בעד בנותיהם לא בעלי־נכסים כי אם בעלי־תורה, ודאי שאף זה פעל לא מעט על העלאת הגזע130.

מכאן, שהיהודי של זמננו הוא באיזו מדה טפוס אנושי מרובה־ערך ביחוד. אמנם, יש הרבה דברים, שבהם היהודים נופלים מפני יתר העמים, ואולם במה שנוגע לסגולות אינטלקטואליות, ספק הוא, אם יש עם אשר יעלה בזה על היהודים. העובדה הזאת היא היסוד, שעליו מעמידים היהודים את זכות־קיומם בתור אומה מיוחדת, והיא המצדיקה את מאונם להיות בטלים בין העמים. הקוסמופוליטיות, השואפת להשוות את כל העמים זה לזה ולהסיר את כל ההבדלים ברוחניים שביניהם, אבדה בימים אלה את כל חִנה. מי שרוצה להעריך כראוי את טיב שאיפותיה של הקוסמופוליטיות, ילך לו אל אותה הסביבה, שאלו השאיפות כמעט שנתגשמו בה. היינו, סביבת־התיירים האינטרנציונלית, ויראה את החד־גוניות והשעמום השוררים באכסניות ובבריות, שמשמשים לה לאותה סביבה. וכשם שלא יעלה על הדעת לערבב את כל מיני הפירות השונים ולעשות מכלם מין אחד, כך אין הדעת נותנת לטשטש את ההבדלים הלאומיים השונים. המטרה, שאליה תשאף האנושיות כיום, היא לא לטשטש את ההבדלים שבין העמים, כי אם להָפֵק משנויי־ההבדלים האלה ומעצמיותו של כל עם ועם את התועלת היותר גדולה לטובת רבוי־הגונים ועשירותה של התרבות הכללית.

וכאן הוא, אולי, המקום להזכיר במלים אחדות אותה השאלה שנתחבטו בה רבים, אם אפשר להן לסגולות הגזעיות להשתנות במשך הזמן. קודם כל אין שום ספק בדבר, שגם בנוגע לגזעי האדם יוכל לפעול אותו כח־הרצון הבורר, אשר על ידי זה שהוא מבכר בכוונה אופנים ונוסחאות ידועים במיני הצמחים ובעלי־החיים, הרי הוא משנה סוף־סוף את כל צורת המין. לעיל הזכרנו כבר את העובדה של בִכּור מופלגי־תורה בענייני שדוך בתור אמצעי להעלאת הגזע; כמו כן לא רחוק משַעֵר, למשל, שסבת המספר הגדול של צהובי־השער בין יהודי גרמניה מונחת בבִכּור הטפוס הזה לגבי זווגים (תוצאה משאיפת הטמיעה!). עד כאן מוצאים אנו את השתנות הגזע הבאה על ידי הבחירה להשתמש באופנים ונוסחאות, שנתהוו בתוך הגזע עצמו ושהם תלויים בגורמים ביולוגיים לא נודעו לנו. ואולם האם גם בידי התנאים החיצוניים יש בכדי להשפיע על השתנות הגזע? מהות התשובה לשאלה זו תלויה בנקודת־השקפתו של המשיב. המדיני, שעסקו וחשבונותיו בתקופות־זמן קצרות ביחס, לא יענה עליה אלא בשלילה גמורה; לא כן הביולוג, שאינו מתענין בצד השמושי של שנוי הטפוס הגזעי, כי אם באפשרות התוריית של שנוי בכלל, הוא יוכל בנידון שלפנינו לומר בודאות ידועה: הן. כי כשם שלא נכון היה לקוות, שהניגרים יוכשרו לפעולות תרבותיות במובן האירופי על־ידי שינוי סביבתם הכלכלית והרוחנית במשך דור או שנים, כך, מאידך גיסא, לא יתכן לחשוב, כי גם משנות מאות או אלפים יבָּצר לסגל אותם לתרבות גבוהה. האופנים, שבהם משפיע העולם החיצוני על שינוי־הצורות של הגזע, עדיין אינם ברורים כל צרכם (הבירור היותר ידוע בנידון זה נותנת שיטתו של סימונס). אבל כי שינויי־צורה ותכונה בכלל יכולים לבוא במשך דורות הרבה – זה כמעט שנעלה הוא מעל כל ספק. ביחוד לא מן הנמנע הוא, שתרבות עתיקה תחזור ותפעול על צורותיהן של סגולות־הגזע. ככה, למשל, יכולים אנו להראות על ההדגשה הרציונלית החזקה הטבועה במהלך מחשבותיו ומעשיו של זקן העמים התרבותיים, עם הסינים, וכמו כן גם במהלך המחשבות והמעשים של יוצאי חלצי עמי ים התיכון: הארמנים, היהודים, היונים והפרסים, ולומר, שמקור אותה ההדגשה הוא בזה, שבמשך שנות מאות פעלה תרבותם להחליש בהם את החושיות, השוררת בכל תוקף בחיי ‘הפרא’, ולהושיב במקומה את שלטון השכל. באופן הזה אין הרציונליות של היהודים אלא תוצאה מתרבותם העתיקה, ועמי־הצפון האירופיים עוד עתידים להגיע לאותה המדרגה, שהיהודים כבר עומדים עליה כיום.

ג) הנטיות האמנותיות של היהודים.

החשיבות התרבותית של עם תעָרך לא רק של פי כשרונותיו האינטלקטואליים, כי אם גם על פי נטיותיו האמנותיות והאֶתּיות. אלמלי עלה להוכיח את ערכם השלילי של היהודים במקצועות הללו כלפי העמים האחרים, שבזה יעמדו למפגע על דרך התקדמותם של אלה האחרונים, אז הרי היה גם שכר סגולותיהם השכליות יוצא בהפסד, שקיומם מביא לתרבותה של האנושיות. ואולם מופתים חותכים להוכחה שכזו אינם בנמצא עד כה בשום מקום. אמנם, לעתים קרובות מאד תשָמע ההנחה, כי שטחיים הם היהודים באמנות, כי מעולם לא יוציאו מתוכם כשרונות אמנותיים גאוניים. ברם, כששמים עין על העובדה, שמאות־האלפים האחדות של יהודי גרמניה בלבד נתנו במאה הי"ט מנגנים כמנדלסון־ברטולדי­ – על ידי מאיר־בר, אופנבך, גולדמרק, יוסף יואכים – פייטנים כהיינה, ציירים כמאקס ליברמאן, אז מכירים בכל אפסותה של ההנחה ההיא. עוד יש לשים לב בנידון שלפנינו, שמספר יהודי גרמניה אינו אלא 1% של הנוצרים בגרמניה, ולפי זה, איפוא, הרי צריכים אלה האחרונים להראות בתוכם על מאה אמנים נגד כל אחד מאלה שהזכרנו. היעלה בידם לעשות כך? – מסופקני. מובן שנקל מאד, ביחוד באותן הארצות שנֶגע האנטישמיות פשה בהן, להשכין לעפר את כבוד האמנים היהודים ויצירותיהם בעיני ההמונים. הן הוכחות הנדסיות אינן בעולם האסטטיקה. ואולם מי שמתבונן אצל הדברים בעינים בלתי משוחדות ומביא בחשבון גם את האמנים היהודים אשר מחוץ לגרמניה (יוסף ישראלס, אנטוקולסקי, פיסרו, רובינשטיין), הוא יבוא בהכרח לידי ההחלטה, שהיהודים במערב אירופה נתנו, ביחס למספרם המועט, הרבה גדולים באמנות הציור והמוסיקה. גם באמנות השירה והפִּסוּל אין מחסור בשמות יהודיים חשובים, ורק במקצוע הארכיטקטורה לא ראינו עד כה גדולות מצד היהודים. ועוד זאת: לפעולותיהם האמנותיות של היהודים יש לתת ערך גדול ביחוד, בשים אל לב, כמו שכבר העיר צולשאן בספרו הנזכר לעיל, שתנאי הפרנסה של היהודים עד עכשיו לא היו עלולים ביותר לחנך גאונים על ברכיהם, מתוך שהיהודים היו מרוכזים רק במקצוע המסחר ויד מלחמת החיים קשתה עליהם. התכונות הדרושות להסתגלות מהירה במלחמת הקיום הקשה ביותר הלא הן: חנופה וחלקלקות, ערמה ומזמה, חריפות ושנינות, מהירות התפיסה, ועל כל אלה – איזו מדה של קלות, של “השלמה”, המרפרפת על הכל ויודעת הכל; והרי הסגולה של הגאוניות לחדור לעמקי הדברים ולהשיגם השגה נכונה אינה רצויה כאן כלל. ואם למרות כל קושי התנאים החיצוניים האלה הוציאו היהודים מתוכם אנשים מורי־דרך בשדה האמנות והמדעים, הרי אין לך עדות נאמנה מזו על סגולותיהם החיוביות המיוחדות.

ד) היהודים ביחס המוסרי.

עתה נבוא ונראה, מהו ערכם של היהודים ביחס למדות ולהאופי המוסרי. והנה אם נאמר לענות על זה מתוך התבוננות ליחידים, אז ספק הוא, אם יעלה בידינו לחרוץ משפט נכון. רק ההסתכלות בהמוני־האנשים והמעשים היא שתתן לנו את האפשרות לדון בדבר באופן אובייקטיבי. והסתכלות כזו, שרק היא נותנת את קנה־המדה הנכון למוד בו את המדרגה המוסרית של איזו קבוצה, אינך מוצא אלא בסטטיסטיקה על העברינות. העברינות של היהודים שמשה בזמן האחרון חומר למחקרים רבים131, והמסקנא היוצאת מכל החקירות הללו, שאף שהעברינות של היהודים שונה היא מזו של הנוצרים, הנה בשום אופן אינה גדולה ממנה. בכלל, אם רוצים אנו לסמן את ההבדל הזה בדברים קצרים – מבלי לשים לב לאיזו יוצאים מן הכלל – אז נוכל להגיד, שהנוצרים עוברים ביותר עבירות של מעשה אונס וזמה, והיהודים לעומתם עוברים ביותר עבירות של מעשי־תרמית וגרם בנזקין בדיני ממונות. הטבלא שלפנינו תוכיח את זה על יסוד מספרים סטטיסטיים מפורטים מגרמניה, אוסטריה, אונגריה וארץ השפלה. המספרים האלה מתיחסים: של גרמניה לשנות 1903 – 1906, של אוסטריה לשנות 1898 – 1902, של אונגריה לשנת 1904, של ארץ השפלה לשנת 1902.


חלק היהודים גדול משל הנוצרים חלק הנוצרים גדול משל היהודים
מהות העבירות בארץ פי כמה מהות העבירות בארץ פי כמה
1. נשך (עסקי קרדיט בלתי ישירים)

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

29,05

75,45

4,88

1. התנגדות לשלטון

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

3,63

1,60

2,56

2,18

2. שמיטת כספים.

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

12,62

8,79

28,20

2. גזילה

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

5,55

8,73

7,43

15,83

3. הונאה

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

2,04

3,27

4,02

2,02

3. גניבה

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

2,84

1,66

1,87

1,90

4. הפצת כתבי פלסתר, הסבת צער לאחרים על ידי מעשים מכוערים

גרמניה

אונגריה

2,04

5,01

4. הפרת שלום בית

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

2,00

3,30

2,91

1,59

5. הוצאת ממון מאחרים על ידי איום וכזב

גרמניה

אונגריה

1,61

1,45

5. חבלה בכלי־אחרים

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

4,55

7,43

1,97

2,52

6. אי־מלוי חובת עבודת־הצבא

גרמניה

אוסטריה

2,16

1,59

6. רציחה

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

4,33

2,22

3,01

7. חלול תקנותיהן של ערכאות הממלכה

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

2,01

2,22

2,07

7. הבערת אש

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

2,67

1,45

4,07

8. זיוף־שטרות

גרמניה

אונגריה

2,33

1,68

8. חבלה בגופם של אחרים

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

נידרלנדיה

2,55

3,29

3,24

1,95

9. חרוף וגדוף הוצאת שם רע

גרמניה

נידרלנדיה

1,31

1,61

9. השחתת פרי־בטן

גרמניה

אוסטריה

אונגריה

1,19

1,25

4,42

10. מלחמת־השנים

גרמניה

אונגריה

3,66

11,49


נתוח המספרים יורה לנו, כי ההבדל המהותי שבין העברינות של היהודים ובין זו של הנוצרים מתבאר כלו על ידי הבדל התנאים הסוציאליים (מה שהיהודים עולים על הנוצרים באמידות ובהשכלה, מה שהראשונים לוקחים חלק פעוט בעבודת החקלאות והם מרוכזים במסחר ובתעשיה הגדולה, צפיפותם בכרכים וכדומה), ובשום אופן לא על־ידי ההבדל שבנטיות הגזעיות, מלבד אולי אם נכניס בחשבון של הנטיות הגזעיות את השִכְּרוּת, הנפוצה יותר בין הנוצרים והמביאה אותם לידי מעשי אונס וכפיה, או את הערמה של היהודים, העומדת להם ומסייעה בידם לרמות אחרים על נקלה. כל מה שמוסיפים להתחקות על שרשי הסטטיסטיקה של העברינות וחזיונותיה, בה במדה נוכחים, שכל אלה המסבירים את ההבדל שבין מיני העבירות אצל היהודים והנוצרים בהבדל שבין תכונותיהם הטבעיות של אלה ושל אלה, אינם יורדים לעומקו של דבר. מי שמתעמק יותר בדבר, הוא ימצא תמיד את ההבדל הסוציאלי בתור יסוד להבדל הקרימנלי. אגב, ההנחה הזאת אינה נוגעת בשאלה, אם ישנם פושעים מבטן, כדעת לומברוזו והמחזיקים בשיטתו, או לא. ה־delinguete nato של לומברוזו הרי אינו אדם המפיר את מנוחתו ושלומו של הצבור על ידי חרוף וגדוף, ריב בית, גניבה, הונאה או חבלה קלה בגופם של אחרים, היינו כל אותם החטאים המצוים לרוב ברשימות־העברינות של ההוה; הפושע של לומברוזו הוא, בעיקר, אדם שאינו יודע כל מעצור לתאוותיו השולטות בו ולא יחת מפני כל מעשי ניאוף, גזילה ורציחה. בריות כאלה אפשר שישנן במציאות, אבל בתוך כלל העברינים, שהסטטיסטיקה הקרימינלית עוסקת בהם, הם חזיון בלתי רגיל, כמו חולי־הרוח בין הבריאים, ומפני מיעוטם אין הסטטיסטיקה המשוָה מכניסה אותם לתוך תחומיה. והנה דוקא במה שנוגע לאותן העבירות שהיהודים עוברים עליהן ביותר (בגרמניה הן: נשך, חלול חוקי המסחר והקרדיט, חלול תקנותיהן של ערכאות הממלכה, הונאה, חרוף וגדוף) הרי מגוחך היה ליחסן לנטיות של פשע מלידה. הן רק בעת החדשה, ויש גם שרק בעת היותר אחרונה, בסבת ההתפצלות היתירה של החיים הסוציאליים, התחילו לחשוב את המעללים האלה לעוונות, שמענישים עליהם, ומגוחך היה ליַחֵס ליִלוׂד היהודי נטיה לנשך ולשמיטת כספים, כשם שלא נכון היה ליחס לילוד הנוצרי נטיות לחבלות ולהפרת שלום־בית.

כשמתבוננים אל העבירות, שהיהודים בגרמניה עוברים עליהן במדה גדולה ביותר, יותר מפי־שבעה מאשר הנוצרים (נשך, השתמשות בדברים אסורים לטובת עצמם, שמיטת כספים, הפרת חוק מנוחת יום הראשון חוק סגירת החנויות באותו יום, עבירות בנוגע לגזילת רכוש רוחני), ויחד עם זה שמים לב אל התפקיד, שעסקו של העובר ממלא במעשה העבירה, מיד יתגלה ויתברר, שהעבירות הללו תלויות כלן בעסקיהם ובמשלחי־ידם של העוברים. בטבלא הבאה לקמן רשום אצל כל סוג של עבירה, באיזה חוג כלכלי וחברתי מצוי הוא ביותר או מיוחד רק לו על פי טבעו, וכשבאים אחר כך ומַשְוים, כמו שאנו מוצאים בטבלא, את כמות חלקם של היהודים באותו החוג הכלכלי והחברתי עם כמות חלקם בעבירות המצויות אצל בני אותו החוג, אז יצא, ששני מספרי־הכמות הללו עולים כמעט בד בבד,

שמות העבירות השייכות למשלח יד של חלקם של היהודים
באותו משלח־היד עפ"י הספירה של 1895 באותה העבירה בשנות 1903/06
נשך.......... עסקי־ממון ומסחר־הקרדיט אצל עומדים ברשות עצמם 33,12 22,73
מעשים לטובת עצמו הנכנסים בגדר העונשין... 33,12 17,17
התחרות.......... 13,10
התחרות במרמה...... סוחרים ומתווכים העומדים ברשות עצמם

9,50

3,57

יתר מיני התחרות בעבירה

4,71
כולם יחד 9,50 11,33
הפרעת חוקי־הממשלה בדבר מנוחת יום הראשון וסגירת החנויות 7,14
גניבת רכוש רוחני

סופרים

עתונאים

מלומדים

7,48 9,44

ועברינותם המרובה של היהודים באותם הסוגים מתבארת, איפוא, באופן פשוט, בהשתתפותם המרובה בעסקים ומשלחי־יד ידועים, המתאימים לסוגי אותן העבירות.

בגרמניה עלה בעת האחרונה בהרבה מספר העברינים מבין היהודים על ידי זה, שהממשלה, מתוך שאיפה להגביל את הכח המזיק של הקבלנות הקפיטליסטית והתעשיה הגדולה ביחס לסוחרים הקטנים ובעלי־המלאכה, הרי היא מהדרת בחוקיה את פני אלה אחרונים, באסרה על הראשונים להשתמש באמצעים ידועים הנחוצים למחזור הסחורה הגדול המודרני, כגון ריקלמות צעקניות ומוגזמות, הפקעת השער, דוגמאות מעַוְרוֹת. בתחבולות המסחריות הללו ודאי שהיהודים, העוסקים במקח־וממכר באופן קפיטליסטי זה מאות בשנים, הם יותר מנוסים וערומים מבני־גילם הנוצרים, שעוד לפני זמן קצר שררה ביניהם האידיאה של אגודות־האומנים מימי הבינים. ואולם, על זה שאין באמת בתחבולות הללו כשהן לעצמן משום דבר פשע, תוכיח העובדה, שבכל הארצות, שההתפתחות הקפיטליסיטית הגיעה בהן למרום שלימותה, באנגליה ובאמריקה למשל, משתמשים בהן, באותן התחבולות, בהיתר גמור. שם סומכים על הקהל עצמו, שמסתמא לא ילך בעינים עצומות אחרי הפרזותיהם והכרזותיהם של המוכרים הגדולים, ובמקרה של טעות ואונאה, הרי ידע לבקש את דינו בבתי־הערכאות. ואף אמנם בגרמניה אין האסור החל על אמצעי־המסחר האמורים מתכוון להגן על הקונים, כי אם לעזור בזה לסוחרים הקטנים, שאינם יכולים לעמוד בפני התחרותם של הגדולים. מנקודת־ההשקפה הסוציאל־פוליטית של היום הזה אולי יצדקו האסורים הללו, ואף־על־פי־כן אין כל ספק, שבעוד חמשים שנה, כששרידי תקופת־הכלכלה הקודמת, הקיימים עכשיו עדיין, יהיו גם הם לנחלת העבר על־ידי תגבורת שלטון הקפיטליזמוס, יתיחסו אל חוקים כאלה בלעג קל ולא יבינו, היאך אפשר היה להעניש עליהם. בכל אופן, הרי לפנינו תנאי־כלכלה מסוימים, זמניים, המגדילים בגרמניה את מספר העברינים מקרב היהודים.

ברצוננו לעמוד על כל גודל השפעתם של היחסים הכלכליים על העברינות, אין לנו הוכחה ברורה על זה מההוכחה שיוצאת לנו מהעיר אמשטרדם. שם־בהפך למצב הדברים בכל מקום – חלקם של היהודים מועט מחלק הנוצרים בעבירות של הונאה ותרמית וגדול חלקם של הראשונים מחלק האחרונים בחבלה בגופם של בני־אדם. יען מה? יען שיהודי אמשטרדם ברובם המכריע אינם עוסקים במסחר, כי אם עובדים בתור פועלים בבתי־החרשת ללטישת אבנים טובות. בתור אלה אין להם לא האפשרות ולא המשיכה למעשי־תרמית, מעשים הבאים בעקבות עסק המסחר. מאידך גיסא, בתור פועלי בתי־חרשת הם פחותים במדרגת השכלתם, ואולי גם לא זרים כל כך לאלכוהול כיהודי ארצות אחרות, ובאופן הזה יחסר להם אותו המעצור, המונע את היהודים בכל מקום מבוא בריב ומקרוא למהלומות.

איך שיהיה והדבר ברור: אין כחה של הסטטיסטיקה הקרימינלית כשהיא לעצמה יפה להוציא מסקנות על הנטיות־לפשע הטבועות בגזע, בהיות שהרוב הגדול של החטאים הנמנים בה נכנסו לגדר זה רק בעת האחרונה בסבת ההתפצלות היתירה של חיי החברה כיום. וכשנאמר לְיַחֵס את העוונות החמורים ביותר, שהחברה האנושית מאז ומעולם הענישה עליהם (כגון שפיכות דמים, גזל, הַבְעָרה ועריות) לנטיות טבעיות, אז נראה מפורש, שהיהודים אינם עשירים כל כך ב“פושעים מבטן”, שהרי חלקם הם באלו העבירות הוא – בכל הארצות, בלי יוצא מן הכלל – דוקא פחות בהרבה מחלקם של הנוצרים, כשם שבכלל, אם נצרף את כל סכום העבריינים הנענשים שמביניהם, יצא, שהוא קטן ביחס ממספר העברינים הנענשים מבין הנוצרים. היוצא מדברינו, שעל־פי הסטטיסטיקה של העברינות אין בשום אופן לחרוץ משפט על פחיתות ערכו המוסרי של הגזע היהודי.

אמנם, בנוגע לחיים החברתיים והצבוריים מרבים להתאונן על חוצפתם ואי־נימוסיותם של היהודים, ואפשר הדבר, שהתלונות הללו לא תמיד אין להן על מה שיסמוכו. ואולם את היסוד לאלו המדות השליליות אין לזקוף על חשבון התכונות הגזעיות של היהודים, כי אם לבקש את סבתן בחזיון עליָתם הכלכלית והחברתית, שבאה לפתע־פתאם וגררה אחריה את המדות של קפיצה־בראש ועזות־מצח, – מדות המלוות כרגיל את ההתעשרות הפתאומית. אין מדרך האדם להתערות כאזרח רענן בסביבת המעמד החדש, שאליה התרומם זה מקרוב. אבל מצב זר שכזה הן לא לארך ימים יעמוד. הנה בנו או בן־בנו של העולה מרגיש כבר את עצמו בתוך המעמד החדש כמו בביתו והוא ידע כבר לאַחֵד בקרבו התנהגות בטוחה עם הרגשת הנימוס הנאה. אגב יש להעיר, שהרבה מצדדי התנהגותם של היהודים אינם נותנים מקום לרִנוּן אלא רק מפני שלקנה־מדה של הנדון תשמש ההתנהגות המקובלת בסביבה הנוצרית. באנגליה ובגרמניה הצפונית, למשל, מעורר אופן־הדבור הנלהב של היהודים בלוית תנועות־הידים רגש של אי־נעימות, מפני שכאן תשמש למופת מדת־המתינות של האנגלי והגרמני מצפון אשכנז, מדה שלגבי עמים אחרים, כמו, למשל, לבני אירופה הדרומית, אינה נחשבת למופתית כלל. אכן הוא הדבר, שמזלם של היהודים, יליד חופי ים התיכון, גרם להם להתגורר יחידים ובמיעוט קטן בין עמי־הצפון, ולפיכך אין הם אדונים לעצמם, להיות נערכים במדת הטוב והיפה המיוחדה להם, כי אם ההכרח יאלצם להסתגל לטעמם של אחרים ולהשקל בכף מאזניהם של אחרים.

ה) ערכו של הגזע היהודי

כסבורים אנו שבמדה ידועה עלה בידינו להוכיח, שבשום אופן אין רשות להפחית את ערכם הגזעי של היהודים, הן במובן האמנותי והן במובן המוסרי. ומכיון שכך, הרי מעלתם השכלית של היהודים נשארת עומדת על מרום ערכה בתור סימן גזעי ומצדיקה את החפץ ואת השאיפה לשמור על הטפוס האנושי הנבחר הזה, שיתקיים גם להבא בתור חטיבה מיוחדת לעצמה מבלי התערב באחרים, כי רק באופן שכזה תהא תקומה שלמה לתכונותיו הגזעיות. כל סגולה נבחרת יכולה להכחד אם נושאה לא ימצא לו בן־זוג מחונן באותה הסגולה, ובשביל היהודי אין סביבה יותר מוכשרת להמציא לו בן־זוג שכזה מאשר זו שבקרב עמו. אמנם, אין להניח בוַדאות מוחלטה, שהתערבות היהודים בקרב עמים אחרים מוכרחה לגרום תמיד לזֶרַע גרוע בהחלט. רק נשואי־התערובת שבין גזעים רחוקים מאד זה מזה משפיעים לרעה על פרי־הבטן, באשר ההבדל הרב שבין האב והאם גורם לזרע מבולבל, רפה ומחוסר־אנרגיה. ואולם בין היהודים ועמי־התרבות שבאירופה אין ההבדל הגזעי כל כך גדול, עד שבגלל זה יהא מקום לנבא מראש עתידות לא־טובות לילידי־התערובת שלהם. גם ההתבוננות, שהוקדשה עד עכשיו, ושאמנם אינה רבה כל עיקר, אל סגולות הגוף והרוח של ילידי־התערובת עדיין אינה נותנת כל אפשרות להוציא מסקנות בנידון שלפנינו, אם כי אותה ההנחה, שנשואי־תערובת בין יהודים ונוצרים אינם מבורכים בפרי־בטן הולכת מכל־מקום ומתאשרת, כפי הנראה, על־ידי עדיותיה ועובדותיה של הסטטיסטיקה. ואם כי, בכל אופן, מוכח מזה, שנשואי־התערובת על פי טבעם אינם נוחים ביותר לפריה־ורביה, הנה, על־כל־ פנים, הבא להוסיף על זה, שהילודים מנשואי־תערובת הם גם פחותים בגופם ובנפשם, עליו עוד להביא ראיה.

ברם, בזה כמעט שאין לפקפק, שנשואי־התערובת מכחידים את תכונות הגזע ומונעים בעד שגשוג כשרונותיהם של הדורות הבאים. להורים יהודיים בעלי סגולות נעלות יש תמיד הרשות לקוות, שגם בבניהם אחריהם תמָצֶאנה הסגולות הללו, ואולי עוד במדה יותר גדולה. ואולם מנשואי־תערובת רחוקה התקוה הזאת, בהיות שהנטיות הגזעיות של האב שונות מאלו של האם. אמנם, גם יליד־התערובת יורש, כמובן, את נטיותיו מאביו ומאמו, אבל הנטיות הללו מתגלות בו לא בתור כח מוסיף והולך, כי אם בצורה קלושה וחורת. לעולם אינו “חוטר מגזעו”, ובדרך כלל אינו עולה בסגולותיו למעלה מבינוני.

ואם מכל האמור יוצא, שהתבוללות היהודים בנוצרים על ידי המרה ונשואי־תערובת אינה רצויה מנקודת ההשקפה של התקימות סגולותיהם הגזעיות, הרי שחובה מוטלת לעצור בעד הפרוצס הזה ולשמור על קיום היהודים בתור עם מיוחד. ואולם כל זה אינו אפשר אלא בתנאי שלא רק ההתערבות בלבד, כי אם כל פרוצס־הטמיעה, החל מטשטוש הצורה הלאומית וכַלה בנשואי־התערובת, יעקר מן השורש. לבוא ולהלחם בנשואי־תערובת בלבד – זאת אומרת לנהוג כמנהגו של אותו רופא, אשר תחת לשרש את המחלה מעיקרה, הרי הוא מקדיש את כל כח אומנותו לרפא את סימני החיצוניים. מכיון שפרוצס הטמיעה מגיע כבר עד לידי מדרגה של טשטוש הצורה הלאומית, היינו, מחיקתה של העצמיות היהודית, שוב אין לו תקנה ובהכרח יגָמר בנשואי־תערובת, בשמד ובכליון. יהודי שנמחקה צורתו הלאומית, שוב אין לו שום אחיזה ביהדות, תלוי הוא ועומד באויר וסופו לנפול בזרועות הנצרות, שבתור דת שלטת כח־המושך שלה גדול ביותר. על ידי הטמיעה נכחדות קודם־כל העצמיות והתרבות של היהודים, ומתוך כך גם נושאה של תרבות זו, הגזע היהודי, היות שדמו המעט הולך ובטל באגן הגדול של דם הנוצרים. על הדואגים לקיומם של היהודים בתור טפוס אנושי מובחר נֻטל איפוא לעמוד בפרץ ההתבוללות ולהלחם בה.


פרק יד: הערך התרבותי של היהודים.

א) גזע ותרבות.

הראינו לדעת, כי החשיבות הגזעית והתרבות הגבוהה הנן היסודות, שעליהם יעמוד עם ויכונן את זכות־קיומו בתור לאום מיוחד. עוד ראינו, שבְּמַה שנוגע לערך הגזעי, אכן אין ליהודים מחסור בו. ואולם תרבותם – מה היא? היש לאל־ידם להראות גם על תרבות גבוהה משלהם? לכאורה אפשר היה לחשוב, שבכל מקום שאתה מוצא חשיבות גזעית, שם ממילא תמצא גם תרבות גבוהה, שהרי סגולת הגזע היא חיק־הורתה של התרבות. ואמנם חשיבות גזעית היא תנאי הכרחי לכל תרבות גבוהה, אבל לא התנאי היחידי. כאן דרושים עוד תנאים חיצוניים (כלכליים ומדיניים) רצויים. בסבת שנוי התנאים החיצוניים יבואר לנו אותו החזיון, מה שגזע אחד עומד בתקופות שונות ובארצות שונות פעם על מדרגה תרבותית זו ופעם על אחרת. אותם הערביים, שבמאה הט' והי' יצרו מחוץ לערב תרבות גבוהה, עמדו שנות מאות מקודם לזה על אותה המדרגה, שהם נמצאים בה כיום במדבר ערב: שבטים נודדים ונוהגים בעדר. בשעת גלוי־אמריקה עמדו בני מקסיקו ופֶרוּ, שעסקו בעבודת־האדמה, על מדרגה תרבותית ידועה, בעוד שאחיהם־לגזע במקומות אחרים, שמקור כלכלתם הראשי היה הציד, נמצאו עדיין במצב פראי לגמרי. עמים כהיונים וכהפרסים ירדו ממדרגתם התרבותית הגבוהה, שעמדו עליה לפנים, בסבת ירידה כלכלית ולחץ מדיני. הראיות המעטות הללו דַיָן בכדי להוכיח את ערך התנאים החיצוניים בשביל התהוותה והתפתחותה של התרבות.

מה היא תרבות בכלל ומה הוא קנה־המדה למוד בו את ערכה? תרבות – פירושה אינו מדע לבד או אמנות לבד, טכניקה מפותחת, ארחות חיים נאים או מוסריות עליונה; התרבות הרי היא הסכום הכולל של כל אותם הקנינים הרוחניים המסגלים את האדם לחיים חברתיים בחוג בני עמו ונותנים לו עד כמה שאפשר מושג מלא מן העולם, השקפת־עולם מסוימה. התרבות היונית, למשל, אם כי במה שנוגע למדע ולטכניקה היא נופלת בהרבה מפני התרבות האירופית המודרנית, הנה אף־על־פי־כן לא היתה פחותה במעלה מתרבותנו אנו, הואיל ואצל נושאיה היונים, כבר היתה מפותחת ההרגשה החברתית, אהבת ארץ־המולדת והשקפה אחדותית על דברי ימי העולם.

מתוך אחוד הסגולות הגזעיות החשובות עם תנאים חיצוניים רצויים צומחת תרבות גבוהה. אבל, כמו לכל בריה אורגנית, נחוץ גם לה זמן ידוע לגידולה. ואולם בכדי שתשגשג ותשלח פארות צריכים הרבה דורות להשקותה ממעין נסיונותיהם. ביחוד דרושות מאות בשנים לצרוף וזקוק המושגים המוסריים והחברתיים בתוך העם פנימה, עד שיזדככו ויגיעו לידי שלמות ידועה.

מכל זה מסתבר, שגם אצל עם גְדוֹל הכשרונות הגזעיים קובעת התרבות הגבוהה חשבון מיוחד לעצמה, כשם שבהערכת האדם הפרטי לא מתחשבים רק עם כשרונותיו בכח ועם יכלתו לקנות לו השכלה מרובה, כי אם גם עם מדת הוצאתו לפועל את יכלתו זו. או אם נשתמש במשל אחר: התרבות הנרכשת על ידי גזע ידוע דומה בערכה בשביל אותו הגזע לממונו של הסוחר, שנרכש לו בעסקו על ידי כשרונותיו המסחריים, ושהוא בא שוב ומשמש לו בתור קפיטל לרכישות חדשות.

ב) ערכה של תרבות היהודים בהוה

התרבות, שאפשר לציינה בתור התרבות העברית של זמננו, אינה אלא זו של יהודי מזרח אירופה. יהודי מערב אירופה נתקו לגמרי מעל תרבותם היהודית ונהיו במובן התרבותי לאנגלים, גרמנים, צרפתים וכו'. במקצועות רבים של התרבויות הללו הם עובדים עבודה תמה ומביאים תועלת רבה להתפתחותם של אותם המקצועות, אבל את “כרמם שלהם לא ינטורו” ובשביל יצירת תרבות עברי – כאילו אינם. ובתוך כך בָרִי הוא, שבתחומי תרבות יהודית היו הם רואים הרבה יותר ברכה בפעולותיהם, מפני שאז היה מקום לפִתּוּח גמור וחפשי של כל סגולותיהם הגזעיות, מה שאין כן עכשיו, כשהתרבות של ארץ מולדתם מניחה את חותמה על אופן התפתחותם הרוחנית ובמדה ידועה הרי היא מתוה מראש דרך מסוימה לנטיותיהם הגזעיות, דרך המובילה למטרותיו של הגזע האחר ושבשבילם אולי אינה מתאימה כלל.

התרבות היהודית של זמננו, זאת אומרת, תרבותם של יהודי מזרח אירופה, הרי היא אותה התרבות שהיתה ליהודים כבר בשנות הי“ג והי”ד ושהוכנסה אתם לתוך חומות הגיטו, שסגרו אז עליהם. בעת ההיא היתה התרבות הזאת דומה לתרבותם של עמי אירופה האחרים, שפרי־רוחם היותר נאה אז היתה הסכולסטיקה. אבל בעוד שתרבות הנוצרים במאות השנים שאחר כך, תקופת הרינסנס, התַּגְלֻיוֹת הגיאוגרפיות והתפתחות הטכניקה ומדעי הטבע, הלכה הלוך והתעשר, הלוך וגדל מדור לדור, הנה היהודים נשארו ברחובם במשך חצי אלף שנים בלי כל השפעה חדשה מן החוץ ונאלצו להתפרנס מהאוצר המוכן שהכניסו אתם לתוך החומות. הקפאון הרוחני הזה גרם לתרבותם – אם נעמיד אותה לעומת ההתקדמות הענקית של תרבות הנוצרים באותו הזמן – שתדולדל. למוד התלמוד, זה המעין היחידי שממנו שאבו את כל השכלתם אז ושעודנו משמש מקור־חכמה יחידי ליהודי החרד ממזרח אירופה גם היום, אמנם חדד את השכל למדי, אבל הידיעות שהוצאו מן הלמוד הזה לא יוכלו להדמות אל הדעת האירופית החדשה, רבת התוכן. מה שנוגע לאמניות ולבנות־השיר, הנה אלו לא תפסו בתרבות ההיא כל מקום. חסר היה בה הצורך לפִתּוח האישיות מרובת הצדדים והגונים ומטומטמים היו החושים של בני התרבות ההיא בכדי לברוא אורחות־חיים יותר נאים. הרגשת הטבע, שנרכשה לאט־לאט אצל הנוצרי האירופי מימי הרינסנס ואילך, עודנה כמעט זרה לגמרי ליהודי ממזרח אירופה. ספרותם של עמי אירופה נכריה לו וחוג ידיעותיו מצומצם מאד. בקצרה, חסר לה לתרבות היהודית החומר הנסיוני הכללי, שעמי אירופה, בהתחרותם זה בזה ומעוֹדָדים על ידי התגליות וההמצאות המוצלחות רכשו להם במשך חמש מאות השנים האחרונות והכשירוהו בשביל תרבותם. מכאן אותו הנגוד שבין תכנה הרעיוני של התרבות היהודית ובין תכנה הנסיוני. על פי תכנה הרעיוני אינה נופלת בשום אופן מפני התרבויות האירופיות. הציור ממהות העולם, שהתרבות היהודית נותנת לנושאיה, הרי הוא בהיקפו קונצפציה נהדרה, והשקפת עולמו של היהודי ממזרח אירופה, הרואה בכל את מנהיג הבירה היחיד והמיוחד רחבה וחשובה באחדותה ובהטעמה המוסרית הכבירה שבה הרבה יותר מהשקפת עולמם של יהודים נאורים רבים, המתיחסים אל היהדות המזרחית בחמלה ומביטים עליה ממעלה למטה. התלמודי המובהק, למרות כל חוסר ידיעתו בהשכלה המודרנית, יוכל אף־על־פי־כן להכבד בכל סביבה תרבותית כטפוס של אדם משכיל ונאור.

גם ביחס המוסרי עומדת התרבות היהודית במעלה שוה עם כל תרבות אירופית. מדת ההסתפקות הידועה של יהודי מזרח אירופה, בחילתם בכל מעשי אלמות ותאוות גסות, השתתפותם בצער כל הסובל, התיחסותם הרצינית לחיים ואהבת־העבודה הנטועה בלבם, רגש־הכבוד שלהם בפני החוק, היחס הנפשי אצלם בין אבות ובנים, העדר המחיצות המעמדיות, – מי יתַנה ערכם של כל אלה הקוים המצוינים בשביל חיי הכלל! ההתלהבות הדתית, זה הקו האופיי ביותר בתרבותם של יהודי המזרח, מראה על היכולת הפנימית לוַתּר על תענוגי העולם הזה, יכולת אידיאלית, שבתנאים אחרים – כמו שהראתה השתתפות צעירי היהודים בתנועת השחרור ברוסיה – מוכשרת היא להמסר גם למטרות נעלות אחרות.

ואולם בכל מה שנוגע לתכנה הנסיוני, היינו, בכל מה שנוגע למדע חילוני, עומדת התרבות לעומת התרבויות האירופיות בשפל המדרגה. גורלה בזה כגורל כל התרבויות הנבדלות, כמו, למשל, התרבות הסינית, שכשהיא לעצמה הרי היא אחת מתרבויותיה של האנושיות היותר נעלות, ואולם בגלל התבדלותה מעל כל התרבויות האחרות, העבירו חברותיה אותה פי־הרבה בכל מה שנוגע למדע ולטכניקה. עבר זמנם של חוגי התרבות המכונסים בתוך עצמם, כפי שהיה בימי קדם, וכאלה נשארים בהכרח מאחורי התרבויות האירופיות, המיוסדות על ההשפעה של כל עמי התרבות האירופיים זה על זה ועל החליפין של כל קניני הקולטורה שלהם. אילו היו נוטלים אחד מעמי אירופה התרבותיים, את הצרפתים או את הגרמנים, למשל, וסוגרים עליו באופן מלאכותי לבל יבוא בשום מגע־ומשא עם עמי התרבות האחרים, אז היה בלי־ספק חוזר ונשנה בנוגע אליו אותו החזיון שקרה ליהודים: הוא היה צועד אחורנית בידיעותיו ובנסיונותיו לעומת יתר העמים, הבאים בדברים ובקשר זה עם זה. תרבותו של עם כזה בנוגע לעיון מפשט היתה, אמנם, יכולה להשאר במעלה עליונה, אבל במובן הנסיוני ידל כחה, כאשר אנו רואים בתרבותם של היהודים כיום הזה.

הפִּגוּר ביחס האימפירי (הנסיוני), הנראית בתרבות היהודים של עכשיו, אינה בכל אופן מחלה קיימת ועומדת לעד. אותה העובדה, שהיהודים באירופה המערבית והתיכונית רכשו להם במשך זמן קצר את ההשכלה האירופית, נהיו לשותפים מצליחים ולפועלים חרוצים בכל מקצעות המדע והאמנות והעמידו מתוכם אנשים כשפינוזה, דיעזרעאלי, מארקס, מנדלסון־ברתולדי, היינה, יוסף ישראלס, היינריך הרץ, – עובדה זו יכולה לשמש לנו לראיה נאמנה, שאין הוא מן הנמנע, כי מחלת־הפגור תרפא במהרה. אמנם, אצל יהודי מערב אירופה הביאה קבלת ההשכלה האירופית לטמיעה גמורה ולוִתור גמור על כל אשר בשם תרבות ישראל יכונה. ואולם בעצם אין הטמיעה תוצאה הכרחית מקבלת השכלת־חוץ, והיַפּוֹנים יוכיחו. היַפּוֹנים, שעוד לפני חמשים שנה היתה תרבותם הסגורה ומסוגרת כלפי חוץ מטפוס של תרבות גבוהה, אבל בדֵלה לעצמה ופחותה במובן הנסיוני, הנה בזמן האחרון השכילו הם להכניס לתוך תרבות זו את פרי תוצאותיהן של התרבויות האירופיות היותר מתקדמות, עד שכיום, אם כי נשארו יפונים מכל וכל ואם כי יחזיקו בתרבותם היפונית בכל תוקף, הרי הם מוכשרים כבר להתחרות עם עמי אירופה בכל מקצעות המדע, האמנות והטכניקה.

בדומה לתרבות היפונית צריכה גם התרבות העברית להתמזג עם ההשכלה החילונית המודרנית בכדי להתיצב במערכה אחת עם התרבויות האירופיות, מזויָנה כמוהן להלחם מלחמת הקדמה האנושית. ברם, כדאית והגונה היא התרבות העברית הישנה בגלל הערכין העצמיים הגנוזים בה, שיהיו זהירים במעשה־המזיגה שלה עם ההשכלה המודרנית, שלא ינזקו על־ידי־כך ערכיה העצמיים, ואף ראוי הוא לשים לב, שכל חוּמה החיוני לא יתנדף בדרך עברה אל התרבות היהודית החדשה. אז, רק אז, תהיינה תוצאותיו של פרוצס־המזיגה הזה – תרבות יהודית אמתית בעלת ערכין עצמיים, בעוד שעד כה היתה כניסתם הנחפזה של היהודים לתוך ההשכלה המודרנית מין “תרופה”, שעל ידה אמנם חלפה מחלת־הפגוּר של התרבות היהודית, אבל יחד עם זו חלפה ונגוזה גם התרבות היהודית עצמה.

כל עוד שהתרבות היהודית החדשה קשורה בטבורה אל תרבות הגיטו וגדלה מתוך זו באופן אורגני, הרי היא יונקת ממקור נאמן אשר לא יכזבו מימיו. ואולם משמתחילים לבנות את התרבות היהודית בלי אותו היסוד, כשם שכבר נמצאו מי שנִסו לעשות כך, כשמביאים את אבני הבנין מארבע כנפות התרבויות השונות להקים מגדל תרבותי, אשר ראשו במרומי האידיאלים, הרי אין כל זה אלא נבוב וערבוב בעלמא. התרבות אינה ניתנת להעשות מעשה מוזאיקה; היא יכולה להבנות רק על יסודות קולטוריים עממיים קיימים בפועל, זאת אומרת בנידון שלפנינו על יסוד תרבותם של יהודי מזרח אירופה. ובזה נאמר, כי רק מנושאי התרבות העברית הישנה, היינו, יהודי מזרח אירופה, אפשר לצפות, כי הם יהיו החלוצים של התרבות העברית החדשה. יהודי מערב אירופה, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, כבר התרחקו יותר מדאי ממקורם הלאומי וקלטו לתוכם יותר מדאי השכלה מודרנית, באופן שאין להאמין, כי יוכלו להספח אל התרבות העברית החדשה. זו האחרונה בראשיתה תעמוד בודאי מאחורי מדרגת השכלתם של יהודי מערב אירופה, ולפיכך לא יאוּמן שתוכל למשכם אחריה.

ג) התרבות היהודית החדשה בתור הרכבה של המסורת היהודית עם השכלת העולם המודרני.

בכדי לחקור ולהוכח, אם מן האפשר הוא, שהיהודי מזרח אירופה יכנסו לשערי ההשכלה החילונית, המודרנית, ועם זה ישתמרו אצלם הערכין החיוביים של תרבותם היהודית הנוכחית, עלינו קודם־כל לברר לעצמנו, מה הן סבותיו של אותו החזיון, שעד כה הביאה אִתה ההשכלה המודרנית תמיד הריסה וחרבן למסורה היהודית. הסבות, לפי דעתנו, שלש הן:

א) ההשכלה המודרנית החילונית הרי היא על־פי עצם מהותה אנטי־דתית, ובאופן הזה היא נמצאת בנגוד לתרבותם של יהודי מזרח אירופה, שבמרכזה עומדות הדת והאמונה באלהים. עדיין לא נבנה הגשר על התהום, שבין האמונה החזקה של היהודי המזרחי בהנהגתו ובהשגחתו של רבון העולמים, הצופה ומביט על כל הנעשה בעולם ושומע לתפלות בריותיו, ובין השקפת־העולם המודרנית, המיוסדה על ידיעות הטבע ורעיון ההתפתחות.

ב) ההשכלה המודרנית נמסרת לו ליהודי במזרח אירופה לא בשפתו היהודית, כי אם בשפה זרה. מתוך זה הוא מקבל על כל צעד ושעל את הרושם, כי ההשכלה הזאת היא פרי־רוחו של העם הנכרי. בנפשו מתהוה קרע גדול בין התורה היהודית, הנמסרת לו ביהודית או בלשון־הקודש, ובין דעת העולם, המגיעה אליו באמצעותה של הלשון הגרמנית, הפולנית, הרוסית וכו' בתור השכלה גרמנית, פולנית או רוסית. ממלחמת השניות הזאת יוצאת לרוב כמנצחת ההשכלה הזרה, שיתרונה במדע ובטכניקה גלוי לעין ושמביאה טובה רבה לבעליה בחיים הכלכליים. היהודי עובר על צדה של זו וכתוצאה טבעית מזה יוָלד בלבו רגש של בוז לשפה ולמסורה היהודיות המנוצחות.

ג) האופן, שבו מקבל היהודי השכלה חילונית, הרי הוא בדרך כלל על־ידי בקור בבית־הספר הנוצרי, שבו, כמובן, אין שם לב למסורת. שהתלמיד היהודי מביא אתו מבית אבותיו. יתר על כן: התלמיד היהודי נופל לתוך סביבה השונה בהחלט מהסביבה היהודית. כל החוטים, שבהם קשור הילד היהודי, נִתָֹקים במשך ימי למודו בבית־הספר, ובעזבו את ספסל הלמודים, הרי הוא יוצא משם אדם זר ליהדות לגמרי.

משלש הסבות הנזכרות, הנה הראשונה, הלא היא הנגוד הפנימי שבין תורת הדת היהודית ותורת חכמת הטבע, אינה עלולה להבטל. אי־אפשר להם ליסודות הדת היהודית שלא להתערער תחת השפעת ההשכלה החילונית. ואולם בזה הן לא ישונה גורלם של היהודים מגורל כל עמי התרבות במשך מאתים השנים האחרונות. בצרפת, אנגליה, איטליה וגרמניה וכמו כן בארצות־הברית ויפון השפיעה פריחת המדעים להוריד את הדת מכסא ממשלתה ולצמצמה בגבולות ידועים. הפסדה של הדת היהודית לא יגדל, איפוא, מזה של הנצרות, ואולי עוד יקטן אותו הפסד, בהיות שהדוֹגמות של היהדות מועטות מדוֹגמותיה של חברתה, וה“אני מאמין” העיקרי שלה – האמונה באל אחד, יחיד ומיוחד – יוכל בצורה מצורפה להתפשר עם המוניזמוס המדעי באופן נאות למדי. ומי יודע אם לא עוד תולד מהפגישה הזאת סינתיזה חדשה, בעלת ערך עולמי גדול. בכל אופן, בזהירות ידועה אפשר, מבלי להזיק לתבונה ולדעת האמתית, לנטוע בלבות בני־הנעורים את רגש־הכבוד לדת היהודית בתור היצירה היותר גדולה והיותר מרובת־התוצאות של הרוח היהודי, ואפילו רבים מן המצוות והמנהגים יכולים להשמר ולהתקיים בתור סמלים נעלים.

ועכשיו אנו באים לשתי הסבות האחרות הנזכרים לעיל, הגורמות להריסת התרבות היהודית, היינו השפה הזרה ובית־הספר הנכרי. הסבות האלו יש להן תקנה בזה, שההשכלה המודרנית שוב לא תמָסר לילדי ישראל, כמו עתה, ע"י שפה זרה ובבתי־ספר נוצריים, כי אם בבתי־ספר יהודיים, בקשר עם המסורת העברית ובלשונם. הדרישה הזאת: “בתי־ספר משלנו ובלשוננו אנו” תנאי הכרחי הוא להרכבת התרבות היהודית במדע המודרני.

ואולם בית־ספר עברי גמור ושפת־למודים בעברית – שניהם אינם אפשריים אלא במקום שהיהודים גרים בהמונים גדולים יחדיו ואינם תלויים בחייהם הכלכליים באחרים, אלא בהם בעצמם. בזה הגענו לאותם התנאים, שהם הכרחיים לקיומו של כל לאום: ישיבה בהמון במקום אחד וכלכלה עממית עומדת ברשות עצמה. והנה עד כה היו להם ליהודים במזרח אירופה תנאים כאלה או מעין תנאים כאלה: חומות הגיטו גדרו בעדם והכריחום לגור ביחד, והפריבילגיות שניתנו להם להיות מלוי־ברבית, ובפולין גם בעלי־מלאכה, העמידו אותם במדה ידועה ברשות עצמם: הנוצרים נצרכו ליהודים כמעט באותה מדה, שאלה נצרכו להם. ברם, עם נפילת הפריבילגיות הללו בעת החדשה נשתנה המצב הזה: היהודים הָשלכו אל השוק הגדול, במקום שהם מוקפים הרבה מתחרים נוצרים ובתור סוחרים הם תלויים בדעת לקוחותיהם האינם־יהודים ומחויבים להסתגל לדרישותיהם ולרצונם. ומכאן דרך כבושה לטמיעה. להמלט מן הדרך הזאת אפשר רק אם היהודים יחדלו להיות ברובם המכריע מתַוְכים בין הפרודוצנטים והקונסומנטים האינם־יהודים, שזה גורם להיותם כיום הזה תלויים בדעת אלה ואלה אלא יתחילו למלא בעצמם את כל מקצעות העבודה העיקריים, ביחוד מקצוע עבודת־האדמה, שעל־ידי־ זה ייצרו משלהם חוג כלכלי עומד על יסודותיו הוא. בחוג זה צריכים היהודים להיות לא רק המתַוְכים ועוסקים במחזור הסחורה, כי אם גם, ובעיקר, הפרודוצנטים והקונסומנטים שלו. בלי שנוי כזה במשלח־ידם של היהודים ובלי ישיבה המונית במקום אחד אין אפשרות הקיום לבתי־ספר עבריים, ששפת היהודים תשלוט בהם, מפני שתנאי חיי הכלכלה ידרשו בכל תוקף אופן־השכלה אחר. כשהיהודים פזורים בתור מיעוט קטן בתוך רוב נכרי ותלויים בחייהם הכלכליים באותו הרוב האינו־יהודי, אז מכריחים אותם הצרכים המעשיים לרכוש את השפה והמנהגים של הסביבה הנכריה, ואף אילו היו בתי־הספר העבריים מתקיימים, היו החיים שאחרי שנות־הלמודים עוקרים את אשר נטעו אלה. משל חי אנו רואים בצעירי היהודים ממזרח אירופה, חניכי החדרים, הבאים לאנגליה ולאמריקה כיהודים נאמנים, אבל שם אינם נשארים בנאמנותם זו אלא אם כן אינם יוצאים מרחוב היהודים שבכרכי אותן המדינות; לא כן אם הם מוצאים את פרנסתם מחוץ לרובע היהודי, שאז מיד הם נסחפים בזרם הטמיעה.

אם כפי שהעלינו, שהתנאים ההכרחיים להתגשמות השאיפה של תרבות עברית חדשה הם: א) בתי־ספר עבריים, ב) חוג כלכלי עומד ברשות עצמו, ג) שפה עברית, ד) ישיבה המונית במקום אחד, – הנה עדיין השאלה במקומה עומדת: היאך והיכן ימָצאו או יבָּראו התנאים הללו? הנקל ביותר הוא לפתור את שאלת בית־הספר העברי; אם רק יתגשמו שלשת התנאים האחרים, אז יברא זה מאליו, שהרי רק טפוס בית־ספר שכזה יתאים למטרותיו של החנוך הרצוי. יוצא, איפוא, שהכל תלוי באפשרות למלא את שלשת התנאים האלה. על אפשרות זו ידונו שלשת הפרקים הבאים.


שער ו: מטרותיה של הלאומיות היהודית.


פרק טו: יצירת שיטת־כלכלה יהודית עומדת ברשות עצמה על ידי השיבה לעבודת־האדמה.

א) ערכו של מעמד עובדי־אדמה בשביל ישוב קהלתי יהודי.

בכדי שהיהודים יוכלו לגור יחדיו בהמונים צפופים ובמספר גדול, עליהם להעמיד מתוכם אנשים עוסקים בכל מקצעות הכלכלה וביחוד בעבודת־האדמה. כל זמן שעבודת־האדמה, זאת אומרת, ענף הפרנסה היותר חשוב בכל כלכלה עממית, נמצא, כפי מצב הדברים כיום בידי הנכרים, אין היהודים יכולים להתישב בכפרים אלא בתור חנונים ומוזגים בודדים וברובם ככולם מוכרחים הם לשבת צפופים בערים ולצפות ללחמם מהתעשיה והמסחר. ואולם הוא הדבר, שישוב נבדל שכזה בעיר, שכל הישוב הכפרי מסביב לה אינו יהודי, נותן את היסוד היותר רעוע לבנין חיי־קהלה יהודיים. בני הישוב העירוני, המתפרנסים ממסחר וממלאכה, אין להם קביעות; הם מוכנים ומזומנים וגם יכולים לעזוב את מקום מגורם בכל עת ובכל שעה שיזדמן להם למצוא תנאי־פרנסה יותר טובים במקומות אחרים. ואף גם עלולים הם ביותר לנפול, כפי הנזכר כבר לעיל, תחת השפעת ההתבוללות, בהיות שלהחזקת קיומם הם תלויים בלקוחותיהם (בעיקר, בלקוחות הנכרים של הסביבה הכפרית) ונאלצים להסתגל אליהם. רק האכר החי מפרי־אדמתו קשור למקום־מושבו, והודות להסתפקותו ולעמידתו ברשות עצמו כחו אתו לעמוד בפני גלי הטמיעה ולהחזיק מעמד גם במשבר כלכלי, הבא ומהפך את העירונים על פיהם. אהבה אמתית לארץ־אבות ורגש ההשתרשות הממשית באדמת המולדת – שני אלה יגברו חילים רק אצל היונק את מחיתו מאותה האדמה בזעת אפיו ובעבודת ידיו. קהלה יהודית חזקה אינה אפשרית אלא במקום שיש אכרים יהודים. רק שם יפתחו הצנורות להרגשת־הטבע, צנורות שנסתתמו אצל יהודי הגיטו, ושם יחלו מַעֲיָנֵיהם לפכות מחדש, להפרות ולהצמיח.

ב) מיעוט חלקם של היהודים בעבודת־האדמה.

היהודים, שבימי קיומם המדיני עסקו ודאי בעבודת־האדמה, – האם הוסיפו לעסוק בזה גם במאות השנים הראשונות אחרי החורבן? – שקלא־וטריא זו אנו מניחים לההיסטוריונים שאומנתם בכך. מה שברי לנו הוא, כי מימי־הבינים ואילך חדלו בין היהודים אוחזי אֵת ומחרשה. בכל מערב אירופה, באנגליה, צרפת, איטליה והולנדיה, לשוא נבקש כיום יהודים עובדי־אדמה. בגרמניה, על פי רשימת עסקי התושבים של שנת 1907, נמצאו בין 292862 היהודים בעלי־הכנסה 3746 יהודים עסוקים במשק החקלאי (גננות, עסקי יער, גידול בקר וצאן, דיָגה); האחוז של היהודים החקלאים עלה, איפוא, רק ל־1,3% של כל בעלי־ההכנסה היהודים, בעוד שאצל הנוצרים עלה האחוז הזה ל־35,5%. ואף אותם החקלאים היהודים המעטים, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, אינם חיים מפרי יגיע כפיהם במשק החקלאי, כי אם הם בעלי אחוזות גדולות ומחכירי־קרקע או עוסקים במקצועות של תעשיה שעל יד המשק החקלאי.

באוסטריה נותנת הסטטיסטיקה על אדות עסקי התושבים משנת 1900 את המספר הגדול, ביחס, של 139810 יהודים (בעלי ההכנסה והנלוים עליהם) – היינו 11,4% של כל יהודי אוסטריה – העוסקים במשק החקלאי ובעסקי יערות (לעומת 54,4% שאצל הנוצרים). ואולם כל מי שיאמר להוציא מזה, שבאוסטריה יש כעין מעמד־אכרים יהודי קטן, לא יהא אלא טועה. בגליציה ובבוקובינה, אמנם, לא מקרה רחוק הוא שתהא לו ליהודי פרה חולבת, או גם פרות אחדות, אך אכר יהודי ממש לא נפגש לי בכל ימי מסעי הרבים בגליציה. לעומת זה מרובים, ביחס, בין יהודי גליציה בעלי האחוזות, וביחוד בעלי אחוזות גדולות. מ־2916630 האַ., שהיו שייכים בשנת 1902 לאחוזות הגדולות, זאת אומרת 37,2% של כל הקרקעות בגליציה, נמצאו ברשות היהודים 301619= 10,50%, היינו אחוז העולה כמעט עם האחוז של מספר היהודים בין כל תושבי גליציה (11,09%). בס"ה היו 562 אחוזות גדולות ברשות 533 יהודים בין 3474 אחוזות גדולות ו־3117 בעלי־אחוזות גדולים בכלל. הקרקעיים הגדולים מבין היהודים מחזיקים על־פי־רוב את משק אחוזותיהם בידיהם הם, ולעומתם היהודים בעלי האחוזות הקטנות, שבנוגע למספרם ולכמות אדמתם אין לנו, לדאבוננו, שום ידיעות, בוחרים לרוב להחכיר את אדמתם לאחרים ולהקדיש את עצמם למסחר. תחת זאת, בין הפועלים החקלאים בגליציה יש למצוא גם יהודים.

בדומה לזה הוא מצב הדברים באונגריה וברומיניה. בזו האחרונה, שכל קנין קרקעי נאסר בה על היהודים מטעם החוק, הרי הם מנהלים בתור חוכרים הרבה אחוזות גדולות. בשנת 1908 נמצאו ברומיניה בין 3332 חוכרי האחוזות, ששטחן עולה ליותר מחמשים האַ. 472 = 14,2% יהודים, ובידי אלה היו 18,87% מכל הקרקע הנמצא בחכירה (בשטח של 2334145 האַ.). ברם, ליהודים האלה אין לקרוא בשם אכרים ועובדי־אדמה, כי אם קבלנים חקלאיים, הואיל שאין הם מעבדים את הקרקעות בידיהם הם, אלא מנהלים את המשק שלהם על ידי אחרים (חוכרים עוזרים, אריסים, שכירי־יום).

ג) תוצאות הנסיונות הקולוניזציוניים בין היהודים עד כה.

מי שרוצה לראות באירופה אכרים יהודים, עליו לילך לרוסיה. אמנם, גם מציאותם של האכרים האלה אינה פרי הרצון החפשי של היהודים לשוב לעבודת־האדמה, כי אם תוצאה מנסיון קולוניזציוני של הממשלה הרוסית. בשנת 1806, על פי כתב־הרוממות של הקיסר אלכסנדר הראשון, הוצע מאת הממשלה ליהודים, שכל מי מהם שיש לו לכל הפחות 400 רובלים והוא רוצה לעסוק בעבודת־האדמה, יקבל חלקת־אדמה מאתה, מנכסי־הממשלה. לקריאה הזאת נענו יהודים רבים, באופן שבימים מועטים נוסדו תשע מושבות בפלך חרסון. ואולם המושבות הללו לא הצליחו, ובודאי שלא היו מתקיימות אלמלא ניקולי הראשון, שבשנת 1836 חזר והציע את הצעתו של אלכסנדר ועל־ידי הבטחותיו לתת פריבילגיות מיוחדות לקולוניסטים העיר רבים לעבור למושבות פלך חרסון, שעל־ידי־זה עלה מספר המשפחות מ־957 ליותר מ־2000. על־ידי הזכיות החדשות שניתנו לקולוניסטים הוטב מצבם, ובשנת 1842 נוסדו עוד ארבע מושבות באותו הפלך. בשנת 1846 עמדו ויסדו 4 מושבות גם בפלך יקטרינוסלב, וכיום יש מושבות יהודיות כמעט בכל פלכי התחום132. בשנות 1898 ו־1899 עשתא יק"א חקירה־ודרישה על אדות מצב המושבות האלו ואת ידיעותיה פרסמה ברבים. משם אנו מוציאים את הטבלא הנוכחית, שעל פיה יוצא, כי ב־13 פלכים נמצאות 301 מושבות קטנות עם 10721 משפחות, שמספר נפשותיהן עולה ל־68959 וחלקות־אדמתן עולות לכמעט 110000 האַ. (100107 דיסיאטין). בין יושבי הקולוניות האלו נמצאים גם בעלי־מלאכה וחנונים, שאין להם קרקע; מספר בעלי הקרקע עולה בערך ל־58881.

המושבות היהודיות ברוסיה

בפלך מספר הישובים מספר המשפחות מספר הנפשות שטח אדמתן בדֶסיַטינוֹת
וילנה 32 372 2414 4392
ויטבסק 28 192 1235 1914
גרודנה 14 261 1811 3585
קובנה 15 216 1604 2649
מינסק 26 885 5762 6601
מוהילב 76 824 5828 5343
ווֹליניה 18 991 5003 5551
קיוב 23 477 3221 2812
פודוליה 15 652 3279 2191
טשרניגוב 4 107 652 1280
בסרביה 11 1024 5466 3300
חרסון 22 3304 24295 42839
יקטרינוסלב 17 1416 8389 17650
ס"ה 301 10721 68959 100107

הרוב הגדול של קרקעות המושבות האלו הוא קנין הממשלה, הנתון לבני המושבות בחכירה לדורות, ורק חלק קטן מהם שייך לקולוניסטים עצמם או לקוח בחכירה מאנשים פרטיים. מה שנוגע לחלוקת הקרקע, הרי יוצא על פי האנקיטה של יק"א משנת 1897, שבין 4022 משפחות האכרים עם 29634 נפשות (מושבות פלכי חרסון ויקטרינוסלב לא באו כאן בחשבון) יש־

ל־1341 = 33,3% – פחות מ־½ 2 דיסיטינות133 לכל אחת.

ל־996 = 24,8% – מ־½ 2 עד 5 " "

ל־922 = 22,9% – מ־5 " 10 " "

ל־527 = 13,1% – מ־10 " 20 " "

ל־236 = 5,9% – יותר מ־20 " "


ברם המשפחות הללו אינן מעבדות בעצמן את כל חלקותיהן; חלק גדול מהן מוסר מצדו את אדמתו בחכירה לאחרים, באופן שרק 2568 מכל 4022 המשפחות בעלות־הקרקע עוסקות בעצמן בעבודת־האדמה. על פי זה אין להעריך את מספר המשפחות היהודיות ברוסיה העוסקות ממש בעבודת־האדמה ליותר מ־5000 עם 30000 נפש.

בנוגע למצבן החמרי של המושבות האלו יש חלוקי־דעות רבים; ואולם קרובה לאמת אותה הדעה, שאם כי המצב אינו מזהיר עדיין, הנה לאט־לאט הוא מתקדם לטובה, ביחוד מאז התחילו להנהיג במושבות על יד עבודת־האדמה הפשוטה גם מַטָעים134.

מחוץ למושבות היהודיות ישנם ברוסיה זעיר פה זעיר שם יהודים, שאם אינם אכרים, הנה פרנסתם היא על ענפי־הכלכלה הקרובים לאכרות. על פי הידיעות שנאספו על ידי יק"א נמצאו בשנת 1899 – 11894 יהודים עסוקים בגננות, במטע־הטבק, במעשה־היין, בגדוּל דבורים, בחלבנות.

מלבד המושבות ברוסיה, שכבר עברו עליהן כמאה שנה מעת הוסדן, נמצאים עוד ישובים חקלאיים בארצות־הברית, בארגנטינה ובפלשתינה, וכלם נוסדו בשלשים השנים האחרונות.

בארצות־הברית יש מושבות יהודיות אחדות, שנוסדו הָחֵל משנת 1881 ואילך על־פי איניציאטיבה פרטית של יהודים מהגרים מרוסיה, ואולם יש מהן שלא האריכו ימים כלל ויש שהוכרחו לפנות לעזרת נדיבים ולחברות של צדקה. היותר חשובות שבין המושבות המתקיימות שם הן: וודביין, כרמל, רוזנהיין, אליאנס. הונדרטון, כלן במדינת ניו־ז’רסי. המושבות הללו, וביחוד וודביין, המונה כשני אלפים נפש, תקעו להן יתד נאמן בתעשיה; חלק מיושביהן עסוק כלו בבתי־החרֹשת, וחלק מהם – רק במקצת או בדרך אגב; ואך החצי או שני שלישים מתפרנסים מחקלאות בלבד, בפרט ממעשה־היין, גידול פירות וירקות וחלבנות. מלבד המושבות שבניו־זֶ’רסי נמצאים עוד מושבים קטנים יהודיים ומספר גדול של פַרְמֶרים בודדים בפלכי ניו־יורק וקונֶקטיקוּט וגם בארצות אחדות של אמריקה ממערב, ביחוד בנוֹרד־דַקוֹטָה. ואולם רק מעטים מהפרמרים הללו עוסקים בכל מקצעות החקלאות. ברובם הגדול הם (כיהודים המתפרנסים מחקלאות ברוסיה מחוץ למושבות) מגדלי ירקות, גננים וחלבנים, ובגלל מהירות הקלקול של פרי עבודתם, הרי הם תלויים בשוקים שבערים הסמוכות. בשנת 1910 עשתה החברה הניו־יורקית היהודית להפצת אגריקולטורה ואינדוסטריה בין היהודים את חשבון העסקים החקלאיים הנמצאים בידי היהודים בארצות־הברית וקבלה סך־הכל של 2984. מזה נמצאו: 656 במדינת ניו־ז’רסי, 517 במדינת קוֹנֶקטיקוט, 840 במדינת ניו־יורק, 240 בנורד־דקוטה, 169 במַסַשוּסֶטס, ויתרם – ביתר מדינות־אמריקה. בסך־הכל אפשר להעריך את מספר היהודים (עם בני־משפחתם הנלוים עליהם) העסוקים בחקלאות בארצות־הברית ל־20000. גם בקנדה נמצאות 4 מושבות יהודיות: הירש עם ארבעים משפחות בערך, קוואפילה עם 180 בערך, אָקסבוי עם 15 ובֶנדר עם 70 משפחות בערך.

המושבות בארגנטינה נוסדו הודות לתכניתו של הברון־הירש, שאמר לפתור את שאלת היהודים באירופה על ידי זה, שהללו יתישבו על הקרקע בארצות שמחוץ לאירופה בתור אכרים ובעלי־מלאכה ולְשֵם זה יסד את חברת יק“א עם קפיטל של 200 מיליון מרק בערך. המושבות הראשונות בארגנטינה נוסדו על־ידי החברה הזאת בראשית שנות התשעים למאה שעברה. מצבה של הקולוניזציה הזאת מקץ שנת 1908, על פי “הדו”ח של האדמיניסטרציה המרכזית של יק”א לשנת 1908" (פריז 1909), נמסר בטבלא שלפנינו:

שם המושבה מספר האכרים מספר האינם אכרים מספר התושבים בכלל אדמה מעובדה
משפחות נפשות משפחות נפשות משפחות נפשות
===== ==== === === === ==== == ===
מוזסוילה 511 2,770 129 040 1 40 018 3 10840
מויריציה 317 1614 170 700 487 2314 19750
קלַרה 631 3477 198 1061 829 4538 19690
סאַן אנטוניה 151 861 14 82 165 943 4541
לוציֶגוילה 316 1767 203 1232 519 2999 16550
בַרון ד'הירש 143 728 43 164 186 892 13136
סַנטא־איזַבֶל 49 275 49 275
בס"ה 2118 11492 757 4279 2875 15771 84507

על פי זה מונות המושבות הללו 2118 משפחות (11492 נפשות) העסוקות בחקלאות ועליהן עוד בעלי־מלאכה, 85000 האַ.; כמעט החצי מזה זרוע חטים, והחצי השני – פשתן, שבולת־שועל, דורה ואַסְפֶּסֶת. מספר בקָרם עלה ל־109376, סוסים ופרדות – 37975, צאן – 31342. כמעט בכל המושבות, על יד עבודת־האדמה, תופס מקום חשוב גידול הבהמות והחלבנות. מעמדן החמרי של המושבות, לפי הדו“ח הנ”ל, משביע רצון. ואולם נראים הדברים, שהרבה מהקולוניסטים אינם מעַבדים בעצמם את אדמתם, שבינתים עלה מחירה בהרבה על ידי מסלות־הברזל החדשות שנסללו בקרבתה, כי אם מחכירים אותה לילידי הארץ. חברת יק"א חושבת, אף־על־פי־כן, להרחיב את עבודתה הישובית בארגנטינה. לתכלית זו רכשה לה שם חלקות־אדמה גדולות; כל שטחי קרקעותיה בארגנטינה עלו בסוף שנת 1908 ל־517136 האַ.135.

המושבות היהודיות בארץ־ישראל – מיעוטן נוסדו בשלשים השנים האחרונות על ידי חובבי־ציון מרוסיה, ורובן – בפעולותיו המרובות ואוצרות כספיו של הברון רוטשילד ואחר כך גם חברת יק“א, שקבלה ממנו את העבודה והמשיכה אותה. מצבן של המושבות היה כבר לא פעם בכל רע ואמצעי כסף מרובים נדרשו בכדי לחלצן מן המצר. ואולם הנה זה כחמש שנים, שתנאיהן הכלכליים התחילו להשתבח במקצת וכיום ישנן מושבות אחדות, ביחוד אלו המיוסדות על הפרדסים שבקרבת יפו, שכבר הגיעו למצב בטוח. מלבד מטעי תפוחי־הזהב יש בדרום יהודה מושבות החיות על הכרמים, ובאחדות מהמושבות (ראשון־לציון, זכרון־יעקב) נבנו לתכלית מעשה־היין יקבים גדולים. בעת האחרונה התחילו לטפל בנטיעת זיתים, שקדים וזריעת תבואה (בגליל היה זה הדבר האחרון אחד מעיקרי המשק עוד מקודם). גידול מקנה לא נתפשט במושבות ארץ־ישראל; גם גידול הירקות אינו נפוץ ביותר. בס”ה ישנן עכשיו בארץ־ישראל קרוב ל־30 מושבות עם שטח קרקעי של 30,000 הא. ומשפחות עוסקות בעבודת־האדמה קרוב לאלף (6000 נפש). מלבד אלה ישנם במושבות עוד כ־2000 אנשים, שאינם עוסקים בעבודת האדמה (מורים, סוחרים, רנטיונרים והנלוים עליהם)136.

בסך־הכל העמדו על הקרקע על־ידי העבודה הקולוניזציונית של ממשלת רוסיה במשך מאת השנים כחמשת אלפים משפחות יהודיות, ועל ידי פעולות החברות היהודיות הקולוניזציוניות והאינציאטיבה הפרטית במשך שלשים השנים האחרונות – עוד כששת־שבעת אלפים משפחות, באופן שכיום הזה נמצאות בכל העולם כ־11–12 אלף משפחות־אכרים יהודיות. מובן, שאין לחשוב את התוצאות הללו למוצלחות ביותר, בשים אל לב את משך השנים הרבות ואת האמצעים הכבירים שהושקעו על־ידי חברות־הישוב בעבודה זו. ואולם אין גם להתיחס בבטול אל התוצאות האלו, אחרי שהקושי וההרפתקאות שנפגשו על דרך הקולוניציה היו מרובים וגדולים, ביחוד בהתחלתה. ליהודים, שנהפכו בין־לילה מעירונים וחנונים לאכרים, חסרות היו כל אותן הסגולות הדרושות לזה: הכח הגופני, ההתרגלות אל הסביבה הכפרית, המסורת האכרית, הידיעות הטכניות. על התנאים המכבידים האלה נוספה עוד אותה העובדה, שהקולוניסטים הללו ברובם נבחרו מתוך שדרות העניים, מן האנשים שנתרצו להתמנות לאכרים רק מתוך תקוה להושע על־ידי־זה ממצבם הרע ביותר. וזה בא לא רק מפני שההתאכרות לא משכה את לבם של היהודים האמידים במעט או בהרבה, אשר מצבם במסחר ובתעשיה נָעַם להם, כי אם, בעיקר, מפני שהאופי הפילנטרופי שנשאה עליה עבודת־הישוב בשלשים שנותיה, גרם לחברות־הישוב למשוך לקולוניזציה את העניים ביותר. ואולם ליהודים העניים הללו, שנעשו לפתע־פתאם בעלי־בתים, בעלי־שדות ואינבנטר, חסר היה לרוב הכשרון להתנהג כהוגן עם כל הכבודה הרבה הזאת ואף חסרו להם האהבה ותשומת־הלב המרובה לרכוש, אותן המדות המצויות אצל האכר הטבעי בנוגע לקניניו שהוא רוכש לו בזעת־אפיו קמעא־קמעא. כל המגרעות של חומר אנושי שכזה הביאו לידי כך, שרק חלק קטן מהאכרים החדשים נשאר על מעמדו, בעוד שהחלק היותר גדול עזב את עבודת־האדמה מפני שהעבודה הגופנית הקשה היתה למעלה מכחו או מרצונו, או מפני שהחיים הכפריים לא היו לפי רוחו, או, לבסוף, מפני שחסרון ידיעה במשק הכפרי והעדר הסגולות הדרושות לזה לא נתנו לו לראות ברכה במעשי־ידיו. את חסרון הידיעות החקלאיות והעדר כשרון הנהלת המשק של הקולוניסטים אמרו החברות הישוביות למלאות על־ידי מנוי אדמיניסטרטורים על גב הקולוניסטים, שיורו להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. ברם, תקנה זו שכרה יצא בהפסדה ויותר משתקנה – קלקלה. כי אם מצד אחד אמנם מנעו האדמיניסטרטורים בעד הקולוניסטים מעשות שגיאות גדולות ביותר בהנהלת המשק שלהם, הנה מצד שני אבדו אלה האחרונים בגלל זה את עמידתם ברשות עצמם ואת רגש האחריות על מעשיהם ונתרגלו לבקש מאת הפקידות עזרה וכסף על כל צרה שלא תבוא. ומלאו המושבות לא אכרים ישרים, החיים על עמלם, כי אם פושטי־יד בצורת אכרים. ואף כיום הזה, ששיטת הפקידות כבר נתבטלה, הנה השפעתה המזיקה עוד ניכרת בפלשתינה, ביחוד במושבותיו של הברון. במקום שיטת הפקידות התוו להן חברות הישוב, וביחוד יק"א, את הדרך, שלא לאַכֵּר אלא אנשים שכבר יש להם איזה נסיון בעבודת־האדמה ושכבר הסתגלו לסביבה הכפרית בתור פועלים חקלאיים או בני אכרים. ואכן אִשְרָה המציאות את צדקת השיטה הזאת, ומספר אלה שסופם יוכיח על אי־התאמתם לאכרות מלכתחילה נתמעט בהרבה. הממון הרב, שבזבזו חברות הישוב הביא איפוא פירות, לכל־הפחות, בדור השני. ומי יודע אם לא יד ההכרח היתה אז בדבר לפזר פעם כסף כאפר. אלמלא אותה הפזרות ואותם הסכומים העצומים שהוצאו לאַכֵּר מאה יהודים בכדי שעשרה מהם יאחזו על הקרקע, לא היו לנו כיום גם אלה העשרה, שערכם בשביל התרחבות הישוב אין לשער. ההתחלה היתה קשה ועלתה ביוקר, אבל היא הֵקֵלה והוזילה בלי שעור את עבודת ההתישבות לעתיד.

במובן אחד עומדת עבודת הישוב עד היום על נקודת־קפאון, שממנה לא תזוע: אנשים בעלי־ידיעות וסגולות הדרושות להתאכרות אמנם ישנם כבר בנמצא, אבל לא אנשים בעלי־כסף. אם לא נחשוב את העשירים המעטים הבאים להתישב בארץ מתוך חבתם לציון, הנה כל המביעים את רצונם להתאכר בארץ־ישראל הם מבני דלת העם, שכל הדרוש להתישבותם, מקטן ועד גדול, צריך להנתן להם בתור הלואה מקופות חברות הישוב. מצב דברים שכזה לא רק שהוא פועל לרעה, כנזכר לעיל, על המתישבים החדשים בנידון זה שאינם מקדישים די תשומת־לב לשמירת האינבנטר הנתון להם, אלא שהוא מביא עוד לאותה התוצאה שאינה נעימה, שלמתישב על חשבון החברה הישובית אין בשום אופן בסיס לקרדיט, שעליו יוכל לסמוך ביום רע. בשנת בצורת, למשל, הרי הוא כולו תלוי ברצונה הטוב של חברת הישוב, לשבט או לחסד. בתנאים כאלה אין מקום להתפתחות רגש הגאון והבטחון בכחות עצמו אצל האכר ואף לא לקשר פנימי בינו ובין אדמתו. אכר כזה יודע, שכל אסון שלא יבוא עליו, שנה רעה אחת ביבולו, מגפה כי תפרוץ בבהמותיו וכדומה, יש בכחו להרוס את קיומו לגמרי. ואולם מצד שני יודע הוא גם־כן, שאין לו כאן מה לאבד משלוֹ, ולפיכך הוא עוזב על נקלה את ביתו ונחלתו, מה שאין כן אילו היה כספו שקוע במשק, כי אז לא היה נחפז כל־כך להכנע מפני הפגעים הרעים והיה מאמץ את ידיו להשיב לו את אבדותיו על־ידי עבודת־מִשְנֶה.

בנוגע להתנחלות של אנשים מחוסרי אמצעים יש עוד להזכיר, שזו דורשת סכומים עצומים, בערך 15000 מארק ויותר על כל מתנחל. מובן, שבתנאים כאלה לא יוכלו גם הפילנטרופים והחברות היותר עשירים להושיב על הקרקע אלא מספר מצומצם מאד.

ד) האפשריות האיקונומיות של השיבה לעבודת־האדמה.

בכדי להעמיד על הקרקע בכל שנה לא עשרות כי אם מאות ואולי גם אלפים יהודים, צריך שהעבודה תעשה לא על־ידי חברות פילנטרופיות, כי אם על־ידי התעוררותם של אנשים פרטיים להתנחל על האדמה על חשבון עצמם. היש תקוה לבוא ההתעוררות הזאת? – והנה אם לפני האנשים האמידים הרוצים להיות לאכרים לא היתה אלא דרך אחת, היינו מזרע התבואה, דבר הדורש עבודה גופנית קשה וידיעות חקלאיות מסוימות, אז ודאי לא היתה שום תקוה. כי היהודי במזרח אירופה, שיש לאל־ידו להוציא מכיסו את החמשה־עשר או העשרים אלף מארק הדרושים להתנחלותו, הן יכול הוא בסכום הזה למצוא את פרנסתו בריוח בתור סוחר או קבלן אינדוסטריאלי, ולמה יכניס את ראשו בעסק קשה שאינו ידוע לו, כעסק הפלחה? ואולם הוא הדבר, שיש עוד דרך אחת לפני היהודי הרוצה לשוב לעבודת־האדמה, דרך יותר נוחה ובטוחה, היינו לעסוק במטעים. גידול המטעים, שארץ־ישראל מסוגלת לזה ביחוד, אינו דורש, מעת שהאילנות מתחילים לעשות פרי, לא עבודה קשה ולא ידיעות חקלאיות מיוחדות137. אילו נוסדו חברות־נטעים גדולות, שהיו יכולות להקנות לקפיטליסט היהודי הקטן או הבינוני כרמים או פרדסים נושאי־פרי, אז לא היה נראה בעיניהם המעבר אל החקלאות כמין ירידה איקונומית או קפיצה אל מה שאינו־נודע, והרעיון “לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו” שוב לא היה בשבילם מנקודת ההשקפה המעשית דבר אשר בדמיון יסודו.

אמנם, היהודי שרכש לו באופן הזה כרם או פרדס מעובד מן המוכן איננו עדיין עובד־אדמה, כי אם רק בעל כרם או פרדס; ואולם איך שיהיה, הרי הוא כבר חי בסביבה חקלאית ובשביל ילדיו יש כבר האפשרות להתחנך ולגדל בסביבה זו בתור אכרים גמורים. אלה האחרונים לכשיגדלו יוכלו כבר לעסוק על־יד גידול המטעים גם במזרע התבואה ולפתח את כל ענפי החקלאות, ביחוד אם ידאגו לזה, שבבתי־הספר הכפריים או על־ידי מורים נודדים תמסרנה להם הידיעות האלמנטריות בחקלאות ואם ישתדלו לטפח בלבות בני־הנעורים את רגשות האהבה והמסירות לעבודת־האדמה138.

המושבות היהודיות בדרום ארץ־ישראל, המיוסדות בעיקר על עבודת המטעים, מוכיחות, כי בני הכורמים והפרדסנים מתרגלים כראוי אל הסביבה החקלאית וגם אל עבודת־האדמה הפשוטה. ובשביל הבנים האלה כדאי להם לאבות להיות עוסקים בעסק הנטיעות. כי בעוד שבבתי־הספר לעבודת־האדמה שנתיסדו על־ידי החברות לישוב או נתמכות מהן במקומות רבים, למשל, ב“מקוה ישראל” (אצל יפו), ג’דידה (טוניס), “אור יהודה” (אסיה הקטנה), וודביין (ארצות־הברית), סלובודקה ליסנה (גליציה), שטיינהורסט (גליל הנובר), במטרה לתת לתלמידים חנוך חקלאי מעשיי, עולות תוצאותיהן המועטות המסופקות בעמל רב ובדמים מרובים, הנה בבית האב האכר, בסביבה הכפרית ובסיועו של בית־הספר הכפרי תושג המטרה הזאת באופן הזול והטבעי ביותר. מובן, שלא נכון הוא להציג למופת ליהודי העֵרָני את האכר כבד־התנועה מצפונה ומזרחה של אירופה, המעבד עדיין את שדהו כאשר הורוהו אבות־אבותיו. האכרות המודרנית כבר יצאה מתחומי האכרות הטפוסית הזאת ומוצאת יותר את בטויה בפרמר האמריקאי המשכיל, היודע להשתמש בכל מכשירי ואפני העבודה המודרניים. ואכר כזה צריך להיות גם ליהודים לעינים.

אלמלי עלה בידינו לעורר את אמידי היהודים במזרח אירופה להשקיע את כספם בגידול המטעים בארץ־ישראל, אז היתה יוצאת מזה גם אותה התועלת, שבכל העבודות הכרוכות בזה היה מספר גדול של צעירים יהודים מחוסרי־אמצעים מוצאים את לחמם בתור פועלים ומתרגלים לעבודת־האדמה139. כיום אין בארץ־ישראל פועלים חקלאיים – מאותו הטפוס, שבגרמניה, למשל, הוא מגיע לרוב למצב של אכר זעיר – אלא במספר מצומצם, ולגופו של הישוב היהודי חסר איפוא אכר140 חשוב. בכל אופן, אין לקוות להתרבות ניכרת של פועלים חקלאיים יהודים אלא אם כן תהא נשקפת להם התקוה לצאת סוף־סוף ממעמד של שכירי־יום ולהגיע למצב של עמידה ידועה ברשות עצמם. וכל זה אפשר רק באותו האופן, שהפועלים, לאחר שעבדו שנים אחדות בתור שכירי־יום פשוטים, יתחילו לעבוד במשק יותר גדול או בחברות קואופירטיביות, מעין אלו של פראנץ אופנהיימר, ושם יקבלו יחד עם שכר־יומם גם חלק מהריוח הנקי. על־ידי־זה תנתן להם הדחיפה לאמץ את כחותיהם ביחוד לעבודה טובה ואינטנסיבית ותהיה להם האפשרות לחשוך ממשכֻּרתם מעט מעט עד שיוכלו לרכוש להם חלקת אדמה קטנה, בית קטן משלהם וכלי־עבודה נחוצים141. באופן זה, אם כי בעיקר הם תלויים עדיין בשכר עבודתם היומית, הנה יש כבר לאל־ידם לברוא לעצמם משק קטן (חלב, עופות, ירקות) ולספק במשכרתם לא רק את צרכי ביתם, כי אם גם לרכוש להם לאט־לאט עוד שטחי־אדמה קטנים ולהיות סוף־סוף לאכרים גמורים, שאינם תלויים כלל בדעת אחרים.

ה) התישבות פילנטרופית והתישבות לאומית.

אם מן האמור יוצא, שמהצד הכלכלי יש אפשרות ליהודים בעלי־אמצעים ומחוסרי־אמצעים לעמוד על הקרקע, הנה עדיין נשאר הדבר מוטל בספק, אם ישתמשו היהודים באפשרות זו. החיים הכלכליים באירופה נוטים יותר ויותר לצד התפשטות התעשיה והמסחר על חשבון עבודת האדמה. לעומת זאת המעבר של מי שעסק בתעשיה ובמסחר לעבודת־האדמה הרי הוא חזון לא־נפרץ ולרוב גם לא־מוצלח. ואם נכון הדבר הזה בדרך כלל, על אחת כמה וכמה שנכון הוא בנוגע ליהודים, שהודות לזריזותם הרוחנית המרובה הם מטבעם מסוגלים יותר להראות את כשרונותיהם בשדה המסחר והתעשיה, – שדה־פעולה שכבר עשו ויעשו בו חיל רב, – באופן שבשבילם אין כל חשבון כלכלי להחליף את ענפי הפרנסה האלה במקצועות אחרים, שההסתגלות להם אינה עולה כל־כך בנקל. כל עוד שיש לאינטלגנציה ערך מיוחד של דבר יקר־המציאות, כפי שהוא מצב הדברים כיום בארצות מושבות היהודים, לא יאומן, כי היהודים האינטלגנטים יתרצו לותר על עסקיהם הרגילים לטובת עבודת־האדמה. אפשר יראה הרעיון כתמוה ביותר, אבל בכל זאת נכון הוא אם נאמר, שטוב היה אלמלי קבלו לבתי־הספר החקלאיים היהודיים באירופה דוקא את אלה הבנים שאינם חריפים בשכלם ובכשרונותיהם, כי רק בזה תהא הערובה הנאמנה, שהרוב הגדול של התלמידים כשיגדלו לא יפנו עורף לעבודת־האדמה.

לפי זה נדמה לנו, שאם יש לקוות, כי הרבה יהודים בעלי־אמצעים ומחוסרי־אמצעים יפנו מרצונם הטוב לעבודת־האדמה, הרי לא יהיה זה אלא מתוך נמוקים העומדים מחוץ לגורמים הכלכליים. אפשר, למשל, שמתוך הכרה, כי העם היהודי במצבו הנוכחי צפוי לחדלון לאומי אם לא ישוב לעבודת־האדמה, תתעורר תנועה לאחוז באמצעי האחרון הזה ותחרות על דגלה: אֵת ומחרשה. ואולם, בכל אופן, אין בכח נמוקים שכאלה אלא לתת פעם דחיפה אחת לשיבה הזאת; בכדי שהמצב הנברא על ידיהם יאריך ימים נחוץ, שהתנאים הכלכליים, שהם־הם המצע לכל הנעשה בחיים הסוציאליים, לא יעמדו בנגוד למצב הזה. ההתלהבות אין כחה אלא להכניס בחברה איזו שנויים (גם שנויים שאינם רצויים במובן הכלכלי), ואולם המצב החדש שנברא על־ידי ההתלהבות לא יתקיים אם התנאים הכלכליים לא יבואו אחר־כך לעזרתו, זאת אומרת בנידון שלפנינו, אם עבודת־האדמה לא תראה את כחה בתור מקור פרנסה, כמו המסחר והתעשיה. ברם אם נניח, שזה באמת אינו בגדר הנמנע, כמו שנסינו להראות לעיל, אז יתגלה ענין שיבת היהודים לעבודת־האדמה בכמות גדולה בתור דבר שיש לו האפשרות הגמורה לצאת אל הפועל.

השיבה הזאת מתוך נמוקים לאומיים, שבקצרה נקרא לה ההתישבות הלאומית, עומדת בנגוד גמור לשיטה הפילנטרופית, ששררה עד עכשיו בעבודת הישוב. בעוד שהקולוניזציה הפילנטרופית יכולה ורוצה לפנות רק אל העניים בישראל, הנה השיטה הלאומית בהתישבות יכולה לחדור לתוך כל שדרות היהודים. היא תוכל להגשים את שאיפותיה בחיים בלי אותם הסכומים המרובים שבידי החברות הפילנטרופיות, הואיל ולמטרותיה הישוביות ישמשו האמצעים הקטנים והבינונים של הקפיטליסטים היהודיים אשר תעביר על צדה. מטרתה לירות אבן־הפנה של ישוב יהודי כלכלי עומד ברשות עצמו גדולה וחשובה למדי עד כדי להפיח אש־התלהבות בעם ועל־ידי זה להתגבר על הרבה מעצורים ומכשולים, שהקולוניזציה הפילנטרופית כורעת ונופלת תחתיהם.

אם נאמר לסכם במלים אחדות את התורה היוצאת לנו ממהלך הקולוניזציה עד כה, אז נוכל להביע זאת במשפטים האלה:

לעבודת מזרע התבואה מסוגלים רק אותם היהודים, שנתגדלו בסביבה כפרית.

לאנשים באים בשנים בלי ידיעות חקלאיות אין אפשרות להתנחל על הקרקע אלא על־ידי רכישת עצי פרי, שכבר הוכנו על־ידי אחרים. בשביל בניהם של אלה יהא משק המטעים מדרגת־בינים, שעליה יעלו גם אל שאר מקצועות המשק הכפרי, לרבות גם מזרע התבואה.

הקולוניזציה הפילנטרופית, הנותנת לקולוניסטים מחוסרי־אמצעים קרקע, בית ואינבנטר, דורשת אמצעים גדולים ביותר ותוצאותיה מועטות ביחס, מפני שחלק גדול של המתישבים על ידה ועולים לה בדמים מרובים מתגלים לבסוף כאינם מוכשרים לעבודת־האדמה והולכים ממנה.

שאלת השאלות בקולוניזציה היא: היאך להחזיק אצל המתישב את אהבת העבודה ואת מדת הסבלנות גם בתנאים הקשים ביותר. האכר המתישב לא באמצעיו הוא מוכן ומזומן לעזוב את נחלתו עם כל מכשול ראשון או לדרוש תמיכה ממיטיביו. רק הקולוניסט המתנחל על חשבון עצמו מובטח הוא, כי השָאר ישאר על משמרתו ובכחו ובעצם ידו יחזק את המשק שלו ויכבוש לו את דרכו.

החברות־לישוב הפילנטרופיות היו יכולות להשיג תוצאות הרבה יותר טובות אלמלי הגבילו את פעולותיהן – כדרך הבנקים האגרריים באירופה – בהקלת ההתישבות, על־ידי קרדיט, לאנשים בעלי־אמצעים בתור בעלי־בתים, עובדי־אדמה פשוטים או נוטעים – הכל לפי אמצעיו וסגולותיו של המתישב.

שיבת היהודים לעבודת־האדמה בכמות גדולה אינה עתידה לבוא על־ידי פעולותיהן של החברות־לישוב הפילנטרופיות, כי אם רק על־ידי תנועה ישובית־לאומית, שתסחוף בזרמה גם יהודים אמידים.


פרק טז: תחית שפת־עבר.

א) יהודית ועברית.

הלשון המתהלכת בין יהודי מזרח אירופה הוא הזרגון. ואולם זה אינו שליט אלא בחלק אחד של חיי היהודים, בחיי יום־יום. שפת הספרות והדת היא העברית. אליה יפנה היהודי בבואו להביע איזה דבר במה שלמעלה מעניני יום־יום, ובה ימצא כל מה שהרה והגה הרעיון היהודי עד כה במקצוע האמונה והמדע. השניות הזאת של שפת הדבור ושפת הספרות אינה מיוחדה ליהודים בלבד; מעין זו אנו מוצאים, למשל, גם אצל הערבים, שהערבית המדוברת שלהם שונה בהרבה מהערבית הספרותית.

כשמדברים על לשון היהודים מתיצבת השאלה קודם־כל, לאיזו לשון מתכוונים: לעברית או ליהודית. שתיהן יש להן השפעה כמעט שוה על מהלך מחשבותיו ורגשותיו של היהודי ממזרח אירופה וההשכלה החילונית הנמסרת לו בין בלשון זו ובין באחותה לא תהא כנכריה בעיניו.

לאיזו מן הלשונות הללו תנתן, איפוא, משפט הבכורה בחיי היהודים? בזכותה של היהודית תדבר אותה העובדה, שהיא כבר שפת ההמון היהודי ושעל־ידי קרבתה לגרמנית היא מכשירה את המחזיקים בה לאיזו הבנה בספרות הגרמנית. ואולם מצד שני אין עוד ליהודית, בסבת העדר ספרות־מופת, צורה קבועה וקיימת; הכל אצלה עדיין במצב השטף וההתהוות, ובאנגליה ובאמריקה, למשל, נשתנתה שנוי גדול במשך זמן קצר תחת השפעתה של האנגלית. לשון, שקלפתה עודה רכה כל־כך ושדקדוקה עודנו מעשה לעתיד, אינה מסוגלה ביותר לשמש שפת הלמוד והספרות. מלבד זאת אולי כדאי גם להזכיר, שהזרגון לא יוכל להכבד על־פני עמי התרבות, וביחוד הגרמנים קרוביו. אמנם, הרבה מצורותיו הנראות כמגוחכות בעיני הגרמני אינן רחוקות מ“המיטעל־האָכדייטש”, ששם הן נחשבות לצורות נאותות. ואולם הגרמנית של עכשיו הרי ידה לעולם על העליונה, ולעומתה אין הזרגון היהודי – בדומה ל“פלאט־דייטש” – יכול לנחול כבוד.

אחרים לגמרי הם פני הדברים בנוגע לשפה העברית. בספרותה, בת שלשת־אלפי שנה, ובהגיון דקדוקה, החקוק כמו בצפורן שמיר, אין לך שפת־למודים הגונה ממנה. והודות לאוצרות ספרותה ועברה הגדול, הנה לכשתהא לשון מדוברת ילך כבודה לפניה לא רק בכל תפוצות ישראל, כי אם גם בין יתר עמי התרבות. ידיעת שפת־עבר לא מתה עדיין אצל העמים הנוצרים, היא תופסת מקום במקצועות הלמודים באוניברסיטות שבאירופה, וכשתתעורר לחיים חדשים אצל העברים, תעורר ודאי גם ענין רב אצל המלומדים הנוצרים וספרים כתובים עברית ימצאו להם קוראים גם בעולם הנוצרי. אותה החבה, שהָראתה ליונית החדשה בגלל מוצאה מהיונית העתיקה, ושכל־כך סיעה להתפשטותה, היא שתעמוד גם לימין העברית החדשה. לעומת זאת ידיעת היהודית (הזרגון) לא תעבור לעולם מחוץ לרחוב היהודים ולעולם לא יעלה ערכה על ערך לשונותיהם של העמים הקטנים, כמו הסרבית והבולגרית, למשל.

ב) העברית בתור לשון לאומית בארץ־ישראל.

הטעמים האמורים מכריעים, כמדומה, את הכף לצד הלשון העברית לחשוב, שהיא היותר רצויה ומתאימה להיות שפתם הלאומית של היהודים. אבל האם יש לנו רשות לקוות, שהיא גם עתידה להיות לשפתם הלאומית?

השאיפה להחיות שפת־עבר בדבור הנה ימיה זה כעשרות בשנים, ובעת האחרונה נתגברה ביתר עוז. בכל הארצות נעשים נסיונות ליסד אגודות בכדי להחיות ולטפח את שפת העם העתיקה. בין יהודי רוסיה וגליציה מתגבר החפץ לעשות את העברית לשפה מדוברת, מספר דוברי עברית נתרבה, והספרות העברית החדשה, שכולה נושאת עליה חותם של התקדמות, הולכת הלוך והתרחב. ואולם טעות תהיה לחשוב, שהתנועה הזאת הקיפה את שדרות המוני העם הרחבות; לפי שעה לא נגעה אלא בשכבה דקה של העם היהודי, וההמון הגדול נשאר עומד רחוק מנגדה. העתונים היהודיים במזרח אירופה, שיש להם חוג קוראים גדול, אינם בעברית כי אם בזרגון. ואף לא יעלה על הדעת, ששפת־עבר תוכל להיות לשפת הדבור של המוני היהודים במזרח אירופה. הלא כמה קשה הדבר לעם קטן היושב בין גויים ולשונות גדולים להחזיק במעוז שפתו, השומה כבר בפיו, ועל אחת כמה וכמה שיבצר ממנו תחת שלטונן של לשונות הארץ הגדולות והעשירות ליצור לו לעצמו שפת־דבור חדשה ומיוחדת לו. הלשון העברית עומדת בתוך הלשונות המתהלכות באירופה גלמודה ובודדה לגמרי. אין בה כל צורך כלכלי ואין אדם שימצא לנחוץ לסגל אותה לעצמו בכדי לבוא על ידה בדברים עם אחרים. היא הנֶה “לשון קודש”, שפת התפלות והספרות העברית הישנה, ועכשיו, בימי ירידת הרגש הדתי, לא תוכל לתפוס מקום נכבד ביותר בקרב ההמונים.

אחרים הם לגמרי פני הדברים בתוך הישוב היהודי שבארץ־ישראל. התנועה, שהתחילה בשלשים השנה האחרונות להחיות שפת־עבר, הכתה כאן שרשים כל־כך חזקים, עד שברוב בתי־הספר העבריים בארץ־ישראל הונהגה העברית בתור שפת הלמודים, ואף יש חלק הגון בין הצעירים שהתחילו להשתמש בעברית לכל צרכיהם. בארץ־ישראל מוכשר הקרקע יותר להתגשמות השאיפה הזאת, בהיות שרוב הבאים לארץ־ישראל הם בעלי־הרגשה לאומית עברית ובלבם תקנן אהבה מיוחדה לשפת החוזים. מלבד זאת, בשביל יהודי ארץ־ישראל, שנתכנסו אליה מכל קצוי תבל, העברית היא הלשון היחידה, שבה יוכלו במעט או בהרבה לבוא בדברים איש עם אחיו142, בהיות שכל יהודי, תהא שפת דבורו ערבית, רוסית, שפניולית או זרגון, מבין עם זה גם מעט לשון־הקודש. באופן הזה הלשון העברית הרי הוא הקשר המאחד את היהודים, שבלבול השפות שביניהם יתבלט ביותר לפנינו מתוך תמונה זו: בין 305 הילדים שבקרו את שלשת גני־הילדים העברים בירושלים בשנת 1907 דברו: שפניולית – 39,3%, יהודית־דייטש – 38,0%, ערבית– 7,1%, בוכרית – 5,2%, פרסית – 5,2%, גרוזינית – 3,25, בדיאלקט הערבים ממרוקו – 1,0%, בולגרית – 1,0%.

ואולם כל זה לא היה מספיק עדיין בכדי להשליט את הלשון העברית בישוב היהודי אלמלא עזרו לזה גם התנאים הכלכליים. אין ארץ שבה תהא השפעתו של חלק היהודים העוסק בעבודת־האדמה כל־כך חזקה על יתר התושבים היהודים כמו בארץ־ישראל. אם כי מספר בני המושבות אינו מגיע גם ל־10% של כל יהודי ארץ־ישראל, הרי במובן הכלכלי מצבם הרבה יותר מבוסס מאשר מצבם של בני הערים, שלרוב הם חיים על החלוקה. ובמושבות בצרה לה העברית מעמד איתן למדי. מה שנוגע לערים, הרי תלויה הפצת שפת־עבר בהן בזה, עד כמה תינק פרנסתם של תושביהן היהודים לא מאחרים (מתושבי הארץ הערבים), כי אם ממקורות יהודיים (המושבות והחלוקה). כי רק באופן האחרון תהא להם האפשרות להשתמש בעברית בחלק גדול של חיי המעשה.

השאיפה לתת צביון אחד לבתי־הספר העבריים בארץ־ישראל, מרובי הטִפוסים והגונים כיום, תביא, כפי שאפשר לחזות מראש, לידי־כך, שבכל בתי־הספר האלה תונהג העברית בתור שפת הלמודים ויתר הלשונות תלמדנה בהם כשפות זרות143. כי בעוד שלפני עשר שנים היו הדוברים עברית בארץ־ישראל יחידים ובודדים, הנה כיום תשמע השפה העברית ברובעי הערים היהודיים ובמושבות, ביחוד בפיות הילדים, יותר מאשר כל לשון אחרת. הדרישה, שהיהודים ידברו עברית, הולכת ומתפשטת. הרעיון, כי אין לאומיות עברית בלי הלשון העברית, נעשה בארץ־ישראל כמעט לקנין הכל, כשם שהדבר הזה, אגב, מקובל גם אצל שאר לאומים, התלויים באחרים במובן המדיני (הפולנים, הרותינים). חזקתה של הלשון העברית בארץ־ישראל תראה ביחוד גם מזה, שכל כתבי־העת שלה יוצאים בעברית. השפה המשותפת משפיעה מצדה לקרב את החלקים השונים שבין יהודי ארץ־ישראל זה לזה. ההתנכרות השוררת בכל המזרח בין הספרדים והאשכנזים נתמעטה בארץ־ישראל במקצת הודות לשתוף הלשון העברית שביניהם.

בכל אופן לא נחטא להאמת אם נאמר, שתחית שפת עבר בארץ־ישראל יצאה כבר מעולם השאיפות ונהיתה לדבר שבמציאות. עבודה רבה נעשית בכדי לחזק את לשוננו, המחדשת את נעוריה, ולהכשירה לכל צרכי החיים. ואולם גדוּלו של הנטע הרך הזה תלוי כולו במדת ההתפתחות של ההתישבות החקלאית הלאומית; רק עם התקדמותה של זו תלך גם הלשון העברית הלוך וגדול. על־יד מושבות עבריות רבות הרי השפה העברית יצור חי, אשר עתידו נכון לפניו; בלעדיהן – בריאה מלאכותית, שחייה תלויים בשערה.


פרק יז: ההתרכזות במקום.

א) התרכזות במקום ותרבות עצמית.

כבר העלינו, שבכדי שהיהודים יוכלו לעמוד בפני ההתבוללות, שבתור מיעוטים קטנים, פזורים ומפורדים, אין להם תקנה נגדה, נחוץ שהמוניהם יתרכזו במקום אחד. משל למה הדבר דומה? למחנה של צבא בארץ האויב, שבהיותו נפוץ על פני כל השדה בגדודים קטנים הרי הוא צפוי לכליון חרוץ; מה שאין כן כשכֻלו מרוכז במקום אחד או במקומות אחדים. כך גם היהודים יוכלו לבטוח יותר בכח־התנגדותם לטמיעה כשישבו המונים־המונים יחד. ואולם לא רק בזה ערכה של ההתרכזות במקום; זו משפיעה באופן חיובי גם על היצירה המדעית והאמנותית של העם. כמעט אך למותר הוא להגיד, שגם יצירותיו של הגאון היותר גדול מושפעות במדה מרובה מן הסביבה החיצונית שבה נוצרו ונושאות עליהן לא רק את חותמו של רוח היוצר, כי אם גם חותם הסביבה, שבה נמצא היוצר. וכשהסביבה הזאת אינה יהודית, בהכרח שגם פרי כח היצירה של היהודים לא יהא יהודי, ובכל אופן לא יהודי כולו. ולפיכך אמנם ישנם כיום אמנים יהודים, אבל לא אמנות יהודית. ליצירתה של זו דרושה סביבה יהודית, זאת אומרת, בשורה ראשונה, המון יהודי הנמצא במקום אחד. רק בסביבה כזאת לא יהיה האמן היהודי תלוי, כמו היום, בדעתם של בני־גזע אחר, כי אם ימצא את ההערכה הנכונה ואת הסיוע הדרוש בקרב בני־עמו ויוכל איפוא לשאב באין מפריע מסגולות־גזעו וליצור בעד אומתו.

איפה הוא המקום, שבו תהא האפשרות להמונים יהודים גדולים לישב יחדיו? לא כל ארץ באשר היא ארץ תסכן להתרכזות מקומית שכזו, כי אם דוקא ארץ, שתוכל למלא את הדרישות הנזכרות לעיל בשביל אפשרות של יצירת תרבות יהודית חדשה ועצמית, והן: התבצרות היהודים בכל מקצועות העבודה, לרבות עבודת־האדמה והשתמשות בשפה עצמית בבתי־ספר משלהם. הארץ הנבחרה לתכלית זו היא איפוא רק אותה הארץ, שתנאי החיים שבה יפעלו לטובת השיבה של היהודים למשלחי־יד שאינם־מסחריים, ביחוד לעבודת־האדמה, ולטובת התאחדותם הלאומית, או, למצער, שתנאי החיים לא יפעלו לרעת אלה ולא יניחו מכשולים על דרך זו.

על השאלה: איזוהי הארץ שיוכלו בה המוני היהודים להתישב ישיבת־קבע ולהיות לחטיבה עממית מוצקה? ניתנו עד כה שלש תשובות שונות זו מזו. כל אחת מהן כשהיא לעצמה הנה התגלות הרצון לחיים, הרצון לשמור על קיום היהודים בתור עם נגד ההשפעות העומדות עליהם להטמיעם, ולפיכך כלן ראויות שידונו עליהן בכבד־ראש. התשובה הראשונה היא, שעל היהודים להתרכז ולהסתדר הסתדרות לאומית במזרח אירופה; התשובה השניה, שיטת ישראל זאנגביל, מראה על שטחי־האדמה הגדולים באפריקה ובאמריקה, שאין בהם עדיין אירופיים כל עיקר או במספר מצומצם מאד; והשלישית, שיטת הציוניות, מחזיקה, שרק בפלשתינה יש מקום להתרכזות יהודית.

ב) עתידות ההתרכזות במזרח אירופה.

התשובה הראשונה הרי היא, לכאורה, היותר־קרובה אל השכל. במזרח־אירופה יש גלילים, שהיהודים בהם הם כבר כמעט החלק החמישי של התושבים. אילו הוסיפו היהודים לבוא לשם מגלילים אחרים, אז יכלו להיות לכח לאומי ניכר. וזה הדבר האחרון אינו קשה ביותר, מאחר שהמרחק אינו גדול והיהודים הבאים היו מוצאים במקום החדש כמעט אותם התנאים הכלכליים והאקלימיים אשר במקום שיצאו ממנו. מה שנוגע לשפה, הרי זו אינה עומדת להברא בעתיד: היא כבר ישנה בעין – הלשון היהודית המדוברת. ברם מצד שני צריכה התשובה הזאת, שאמנם אי־אפשר לבטלה לגמרי, עיון גדול. לא נדבר על זה, שברוסיה כיום הזה אסורה ליהודים הישיבה בכפרים, זאת אומרת, ששערי המשק החקלאי סגורים בפניהם, ושההתרכזות במקום תפגוש עכובים ומפריעים רבים מצד הממשלה, השואפת למחוק את צורת כל העמים השונים שבמדינה: חוקים ופקודות־ממשלה לא לעולם יעמדו; ובאוסטריה, למשל, שליהודים יש שם שווי־זכיות על־פי החוק והממשלה מודה בזכות־הקיום של כל העמים החוסים בצלה, אין כלל לדאג להרפתקאות כגון אלו. ואולם שני צדדי־קושי אחרים נשארים על־כל־פנים עומדים בכל תקפם: השיבה לעבודת־האדמה במזרח־אירופה לא תצליח ויצירת תרבות יהודית חדשה תפגוש על דרכה מעצורים ומכשולים שאין לעבור עליהם. מזרח־אירופה הרי היא נמצאת על דרך ההתפתחות האינדוסטריאלית: לפני היהודים נפתחים על־ידי־זה מקורות־עושר חדשים, וגם אילו עלה ביד מי שהוא לקרבם לעבודת־האדמה, לעולם נשקפת הסכנה, שעם המקרה הראשון של אי־הצלחה, ימהרו לעזוב את שדה־הפעולה המוזר הלז וישובו למעשה־המסחר. הן אחרי אשר עברו שנות אלפים על היהודים מעת שנקרעו מעל עבודת־האדמה לא יאומן, כי מיד בעת הראשונה שוב יתקשרו אליה עד לבלי עזוב אותה. כיוצא בזה גם בנוגע ליצירת תרבות יהודית חדשה. מזרח־אירופה סמוכה יותר מדאי לתרבויות האירופיות הגדולות. והיהודים, בכדי ליצור תרבות יהודית חדשה, צריכים להתפתחות עצמית שוקטה במשך זמן ידוע, הרחק מזרמי אותן התרבויות הגדולות. בתוך גלי ההתבוללות, הסוחפים אותם באירופה, אותה ההתבוללות הניזונית ומקבלת כחות חדשים לבקרים מיתרון התרבויות האחרות על היהודית, אין היהודים יכולים ליצור במנוחה ערכין לאומיים ותרבות לאומית משלהם. באירופה יקשה עליהם לעמוד בנסיון, שלא למהר ולחקות את כל אשר הם רואים ומוצאים מסביבם ומתחתם, באופן שיצירת תרבותם לא תהא עברית־מקורית כי אם נטיעה פסולה של התרבות הפולנית, הגרמנית או הרוסית.

במציאות אמנם לא מצא לו עד כה הרעיון הזה של התרכזות היהודים במזרח־אירופה אלא תומכים מועטים מאד. אמנם הרבה ובאופנים שונים ידובר אצלנו על אוטונומיה לאומית, היינו, שליהודים בתור לאום יהיו באי־כח חוקיים בבתי־המחוקקים ובמוסדות הגדולים של ההגדלה העצמית על־פי כמות מספרם (בלי יחס אל התרכזותם במקום אחד). ביחוד בגליציה ובבוקובינה הרי הסעיף הזה של אוטונומיה לאומית אחת הדרישות הראשיות של היהודים בעלי דעה לאומית. אבל אוטונומיה לאומית זו אין בכחה לא להעמיד מבצר־עוז בפני הטמיעה ואף לא ליצור תרבות לאומית יהודית, כל עוד שהיהודים הם מפוררים ומפוזרים ככה וכל עוד שהשתתפותם בעבודת־האדמה מצערה היא כמו באוסטריה וגליציה כיום הזה. אמנם, בכל אופן, עלולה התאחדות לאומית־מדינית יהודית לעכב בהרבה את מהירות הפרוצס של התבוללות – ואכן זוהי הסבה, שגם הציוניים בגליציה ובבוקובינה, שמטרתם הרי היא ארץ־ישראל, נלחמים אף־על־פי־כן בעד רעיון האוטונומיה הלאומית.

ג) עתידות ההתרכזות בארצות הקולוניאליות (שיטת הטריטוריאליזמוס).

במזרח־אירופה תפָגש שאיפת ההתרכזות במכשולים עצומים. עתה נחקור נא לדעת, האם טובים הם התנאים בשביל שאיפה זו בארצות הקולוניאליות, שמספר יושביהן מועט עדיין? מהצעות קונקרטיות בנידון זה אין אנו יודעים בלתי אם הצעת־אוגנדה מצד הממשלה הבריטית, שהציוניים השיבוה אחור. ישראל זאנגביל, שצדד אז ללא־הועיל בזכות קבלת ההצעה הזאת ושבינתים, בתור ראש הארציים, – זאת אומרת, המחזיקים בדעה, שעל היהודים להתרכז בכל ארץ שהיא, אם את ארץ־ישראל אי־אפשר להשיג – נתן לבו לחפש אחרי ארצות מתאימות אחרות, – ישא עיניו, כפי הנראה, אל שטחי האדמה הפנויים באפריקה הצפונית או באמיריקה התיכונית או באוסטרליה; ברם איזו פרטים מדויקים לא נודעו לנו בכל זה. מובן, שאילו היו היהודים עוזבים את ארצות־מולדתם ועוברים לאותן הארצות, אז היו על־ידי־כך משתחררים מרשת־ההתבוללות ויוצאים אל הדרך הרחבה של תרבות עצמית. אולם השאלה היא, אם יש האפשרות ליהודים להתישב בהמונים באחת הארצות הללו. באמת, מתעוררים ספקות גדולים מאד באפשרות הדבר הזה. ראשית, לא יאומן, שארץ טובה, זאת אומרת, ארץ שתתאים להתישבות של יהודים מאירופה, תוצע לפניהם לבוא ולשבת עליה; אוגנדה, למשל, ודאי לא התאימה להתישבות המונית. אבל גם אילו קרה כדבר הזה, הנה הקושי ליַשֵב ארץ שוממה ומחוסרת דרכי־חבור הוא כל־כך גדול ורב, עד שגם בידי ממלכות אדירות לא תמיד יעלה להתגבר עליו. וכשמעלים על הלב, שהארציים נפנים אל הארצות הקולוֹניאליות רק מתוך הנימוק, ששם תֵּקל ההתישבות מאשר בפלשתינה, אי־אפשר שלא לומר, כי חשבונם מוטעה הוא מכל וכל. בפלשתינה אמנם ישנן הרבה הרפתקאות פוליטיות, שאינן ולא תהיינה בארצות הקולוניאליות. אבל תחת זאת המפריעים הכלכליים הם פה הרבה־פחות לא־מנוצחים. עד שבאיזו ארץ קולוניאלית יתישבו יהודים במספר כזה, שנמצא כבר בארץ־ישראל כיום הזה, צריכים לחכות, באופן היותר טוב, עשרות בשנים. ומי יודע אם עד שתבוא העת ההיא לא תהיה כל העבודה הזאת אך למותר, מפני שבינתים ישתנו לטובה התנאים הפוליטיים העומדים עכשיו לשטן על דרך הגירה המונית של יהודים לארץ־ישראל. אחרים במקצת היו פני הדברים, אילו היו הארציים, במקום הארצות הקולוניאליות שאינן־נושבות, נותנים לבם, למצער, לארם־נהרים או לאסיה הקטנה. כאן היו המעצורים הכלכליים לא קשים הרבה מאשר בפלשתינה, אם כי ההתלהבות השוררת אצל היהודים ביחס לארץ־אבות ושערכה כל־כך גדול בשביל ישוב הארץ, תחסר פה. ברם, אין כל סימנים לדבר, שהממשלה הטורקית תראה יותר חבה להתרכזות של יהודים במספוטמיה או באסיה הקטנה מאשר בפלשתינה, ולפיכך גם פתרון השאלה מצד זה נשאר בצריך־עיון.

ד) עתידות ההתרכזות בפלשתינה (ציוניות).

השיטה הטריטוריאליסטית יונקת רק מתוך אותו הלחץ והדחק, שבו נמצאים יהודי מזרח־אירופה, ואשר כל פתח־הצלה ממנו, גם היותר צר והיותר רחוק, בהכרח שימצא מצדדים נאמנים. והציוניות – האם עולה היא עליה בנידון זה והאין גם היא מעין קפיצה לתוך הים מתוך מצב של אי־מוצא? האפשר לעשות בפלשתינה מה שלגבי מזרח־אירפה והארצות הקולוניאליות הוא נראה לנו מן הנמנע? ודאי שלענות על השאלות הללו מענה חיובי בטוח, בלי כל פקפוק, לא יתכן. אבל, על־כל־פנים, כמדומה, שבזה לא נשגה אם נאמר, שהרבה מן הקושי, אשר נפגשנו בו למעלה על הדרך להתרכזות היהודים, יוסר לגמרי או, למצער, יתמעט למן השעה ששאיפת־ההתרכזות תפנה לפלשתינה. אקלימה של פלשתינה נוח בשביל היהודים הבאים מאירופה. הציביליזציה המודרנית כבר חדרה לתוכה במדה כזו, עד שהתישבות חדשה לא תכשל בה בכל אותם המעצורים, כמו חוסר דרכים ועוד, שיפָגשו בהכרח בכל ארץ קולוניאלית, ומצד שני אין הציביליזציה הנכרית כל־כך תקיפה בה, עד שיהא מקום לחשוש להתבוללות היהודים בעמי הארץ. בנוגע לתרבות הרי ארץ־ישראל הסביבה היותר רצויה ליהודים, בהיותה לא פראית כל־כך עד כדי לברוח מפניה ומצד שני לא משוכללה כל־כך עד כדי להבטל מפניה. פלשתינה שייכת לטורקיה, שהיא ממלכת־לאומים טפוסית ושנוסף על זה היא המדינה היחידה, שבה היהודים כבר נחשבים לשוים בזכיותיהם עם כל העמים בתור עם. פלשתינה היא ארץ של עבודת־אדמה וכזו תשאר ודאי עוד עשרות בשנים, ולפיכך לא יעמדו בה המתנחלים היהודים בנסיון קשה, שלא לעזוב את המשק החקלאי, בכדי לשוב לעסקיהם הרגילים. בפלשתינה יש כבר כמאת אלף יהודים ונסיון ישובי של שלשים שנה, דבר שאין ערוך לו בשביל העבודה לעתיד. ו“לארץ־ישראל”, בתור מולדת חדשה, בתור ארץ־אבות לבנים, קרובים ונתונים גם רגשותיו של ההמון היהודי יותר מאשר לכל ארץ שתהא.

בשים לב אל כל זה, נוסף על כל מה שאמרנו קודם בדבר הכשרתה של פלשתינה לשיבת היהודים בתוכה לעבודת־האדמה ולתחית שפת־עבר, עלינו לבוא לידי־מסקנא, שלתכלית התישבות המונית של יהודים ויצירת תרבות יהודית – לה, לארץ־ישראל, משפט הבכורה על כל ארצות תבל. יתכן, שהראשונים שהטיפו לשיבת־ציון לא נתעוררו לכך מתוך הנימוקים הריאליים שהבאנו, כי אם מתוך הרגשות, שיסודן בערך ההיסטורי והדתי שיש לה לארץ־ישראל בשביל היהודים. אבל תבוא ההתעוררות הצודקת ממקום שתבוא, ואף אמנם מצאנו בדברי־ימי־עולם, שהשאיפה האינסטינקטיבית תצא כעמוד־אש בראש, ורק אחרי־כן תבוא הוכחת־השכל לתת צדק למפעלה.

אם חלק מיהודי־אירופה יֵאות עתה לעלות לארץ־ישראל, ישָנה בדברי־ימינו אותו חזיון־העליה מגלות־בבל, שהיה לפני כמעט אלפים וחמש מאות שנה. כאירופה היום היתה בבל אז מקום התרבות הגבוהה – והתבוללות היהודים. רק חלק קטן אחד מן הגולים ההם מצא די אוֹן בנפשו להמיר חיי־העונג של בבל בחרבות יהודה, ואף־על־פי־כן גדל מתוך קומץ־היהודים ההוא עם שלם עם תרבות משלו. עובדה היסטורית זו יכולה לאמץ גם רוח־היהודי בזמן הזה, המקוה כי בארץ־ישראל יתבצר מקום להמשך הקיום של עם ישראל. התנועה הציונית היא שבאה להגשים את האידיאל הזה, ולה נקדיש את הפרק הבא – את הפרק האחרון של ספרנו.


שער ז.


פרק יח. הציוניות.

א) תולדות הציוניות והתפשטותה.

שביב־הזכרון של חסנם המדיני לפני כמעט אלפים שנה ואש־הכוסף והגעגועים לציון וירושלים לא כבו ולא ספו אצל היהודים מעולם. מובן, שגעגועים אלו נמצאו במשך שנות האלפים במדרגות שונות זו מזו וגם קבלו צורות שונות. באלף הראשון לספירת הנוצרים עוד נשמר בתוך אותם הגעגועים גרעין מדיני. מן המכתב הידוע של חסדאי־אבן־שפרוט (915–970), היהודי המדיני בספרד, ליוסף מלך הכוזרים, בן־בנו של בולאן המלך, שהתגייר לפני כמאתים שנה, עודנו שומעים קול כואב על אבדן החופש המדיני, על שעבוד היהודים לעמים אחרים, הרומסים אותם ברגל גאוה. עריגה עצומה לציון מלאים גם שירי רחש משוררי־יהודה בספרד, ר' יהודה הלוי, שלעת זקנתו עזב טוּב ארץ ספרד ועלה לירושלים לנשק את עפרה.

מהמאה הי“ב ואילך מתחיל רגש המשיכה לארץ־ישראל ללכת הלוך ורפה. מצב היהודים בספרד היה כל־כך טוב, עד שהטמיעה נעמה להם מהשיבה לשממת־ציון. וכאשר מן המאה הי”ד ואילך הורע פתאום מצב־היהודים בכל אירופה, חזר אמנם וניעור זכרון ציון בלבבות, אבל תחת השפעת הרדיפות, ששללו מאת היהודי את האמונה בכחות עצמו, קבלה השאיפה לארץ־ישראל צורה דתית־מסתורית ביותר. בקריאת־התפלה “לשנה הבאה בירושלים” שוב לא היה תוכן ממשי, מעלמא הדין. היהודי לא קוה עוד, כי בהמשך הזמן יסוללו היהודים לעצמם את הדרך לפלשתינה, אלא שהגואל הנסיי יבוא ויעבירם לשם באופן שלמעלה מדרך הטבע. ואכן בצורה מסתורית זו, החושבת כל פעולה עצמית לתכלית שיבת־ציון אך למותר, או גם לאסור, ל“דחיקת־הקץ”, נפוצה אמונת־המשיח עד היום בשדרות רחבות של יהודי מזרח־אירופה, והיא אשר שררה בכל מקום בין היהודים שררוּת בלתי־מוגבלה מן המאה הי“ד עד הי”ט, שאז התחילה להטשטש אצל היהודים המשכילים במערב־אירופה ואחר־כך גם אצל משכילי־היהודים במזרח.

רק בעת האחרונה נעור רעיון הגאולה משנתו הליטרגית לחיים חדשים. במאה הי“ח ועוד יותר במאה הי”ט עלו הרבה יהודים יראים בימי שֵׂיבתם ממזרח־אירופה לארץ־ישראל, בכדי לבלות שם ימיהם האחרונים בתורה ותפלה ולמצוא להם קבורה באדמת הקודש. קהלות־היהודים בירושלים, חברון, צפת וטבריה גדלו ברובן על־ידי האנשים הזקנים האלה, שלפעמים הביאו אתם גם נשים וטף. ואם כי הישוב הזה נשען כולו עוד מראשיתו על התמיכה שבאה מארצות־אירופה, תמיכה שקבלה במהרה צורה של שיטה קבועה – ה“חלוקה” – סבל הוא הרבה עוני ותלאה, מה שגרם לרבים ממנו לצאת לחוץ־לארץ ולפנות לנדיבי־עמם בכל תפוצות ישראל. העובדה הזאת נתנה דחיפה עצומה ליהודי אירופה התיכונית והמערבית להתענין בעסקי ארץ־ישראל, ואז נתגלה, שהקריאה “ארץ־ישראל” עודנה מוצאת לה הד בלבב היהודים. הרבנים ר' צבי הירש קאלישר מטהורן ור' אליהו גוטמאכר מגריץ הרימו באמצע המאה הי"ט תעמולה נמרצה לטובת יסוד מושבות בארץ־ישראל, שעל־ידי זה יוטב מצב היהודים בארץ הקדושה וכל יהודי הגולה יתאחדו למפעל כללי, היינו תחית עבודת־האדמה על־ידי יהודים בארץ־ישראל. בשנת 1870 נוסד בית־הספר לעבודת־האדמה “מקוה ישראל” אצל יפו על־ידי חברת “כל ישראל חברים” ובעוד שנים אחדות הונח יסוד למושבה הראשונה. בשנת 1884 היתה בקטוביץ האספה הראשונה של חברת חובבי־ציון, שאליה באו צירים מרוסיה, אשכנז אנגליה וצרפת. באמצע שנות השמונים התקדמה התנועה הרבה על־ידי משיכת הברון רוטשילד מפריז לענין ישוב ארץ־ישראל, לסעדו ולתמוך בו בנדבותיו הרבות והגדולות.

אם בראשית פעולת הישוב שלט הנימוק הפילנטרופי, הנה, בכל אופן, לא זר היה לה גם הנימוק הלאומי, זאת אומרת, הרעיון של קבוץ היהודים והצלתם מסכנת הגלות. עוד בשנת 1862 הטעים משה הֶס בספרו “רומא וירושלים” את לאומיותה של היהדות, ו“דניאל דירונדה” ברומנה של ג’ורג' אליוט (יצא בשנת 1876) מביע את משאת־נפשו לעזור לעמו היהודי לרכוש חופש מדיני ולהקים מרכז לחייו הלאומיים. גם ליאון פינסקר נתן בטוי ברור לרעיון הזה במחברתו “אוטואמנסיפציה”, שהוציא בשנת 1882 ושכתבה תחת הרושם של הפרעות ביהודי רוסיה בראשית שנות השמונים, ולא עוד אלא שברעיון הזה הוא רואה את הפתרון היחידי לשאלת היהודים במזרח אירופה. ואולם בהיות שגם הס, גם הסופרת ג’ורג' אליוט, גם פינסקר לא צינו את פלשתינה בתור ארץ־המרכז הנחוצה, לא היה הרעיון הלאומי שהביעו אלא רעיון גרידא, אידיאה הפורחת באויר. רק התנועה הציונית, שהתחילה בשנות התשעים, היא שקשרה את לאומיות ישראל עם ארץ־ישראל, ועל ידה קרם הרעיון הזה עור ועצמות ובא לידי גלוי ברבים. בקונגרס הבזילאי הראשון, שנקרא על־ידי תיאודור הרצל בשנת 1897, נתקבלה השאיפה של “רכישת מקלט בטוח על־ידי משפט גלוי לעם ישראל בארץ־ישראל” לפרוגרמה, שהחזיקו בה מאז בכל תפוצות הגולה יותר ממאת אלף יהודים, המשלמים את השקל ומאוחדים בהסתדרות אחת.

התפשטותה והתחזקותה של התנועה הציונית אינן שוות בכל הארצות. את הקרקע היותר מוכשר לקליטתו מוצא לו הרעיון הציוני בין יהודי רוסיה וגם בין אלה מהם שנדדו לאנגליה, אמריקה ודרום־אפריקה; נפוץ הוא במדה הגונה גם ברומניה, גליציה ובוקובינה; תחת זאת ביתר חלקי אוסטריה (אוסטריה התחתונה, ביהם, מהרן), באונגריה, באיטליה, וביחוד בגרמניה, הולנדיה וצרפת, אין הרעיון הציוני רוכש לו תומכים ומחזיקים אלא במדה מצומצמת מאד ולאט־לאט. בהבדל היחס הזה אל התנועה הציונית מצד ארצות שונות מתגלה הנגוד שבין מזרח למערב. במקום שהרוב המכריע של ההמון היהודי חי עדיין בתור לאום מיוחד עם תרבות משלו, כמו ברוסיה וגליציה, ונמצא בתנאים חמריים ומדיניים רעים ומעיקים, שם השאיפה הנלהבה לרכוש בארץ־ישראל מולדת חדשה ויותר נאותה כמעט שהיא מובנת מאליה. היהודי המזרחי יוכל אולי לחשוב את מטרת הציוניות לבלתי מושָׂגָה, אבל מטרה נכספה היא נשארת בשבילו לעולם. לא כן היהודי המערבי. הלז חי בתנאים חמריים רצויים, לפעמים גם בעושר ובכבוד, תחת חסותה של ממשלה מסודרה, דָבֵק בתרבותה של ארץ־מולדתו. בכדי להעשות ציוני – בשביל עצמו ובשרו, לא רק בשביל אחרים – עליו להפסיד הרבה ולהעמיד הרבה בסכנה. נוסף על זה: היהודי המערבי, בסבת קליטתו את ההשכלה המודרנית, חש כלפי יהודי־המזרח רגש של זרות ואי־אמון, וכמובן, שאין הוא חושב את החיים אתם בצותא חדא לרצוי בשבילו ביותר. רק בידי יחידים יעלה להתרומם על ההתגאות של היהודי המערבי הבינוני במדרגת־השכלתו הגדולה ולראות באחיהם ממזרח אנשים דומים להם; כאלה, לרוב, אינם נמצאים אלא בתוך יוצאי משפחות כבודות של שלומי אמוני ישראל, שגם שרידן כבר הולך ומתמעט באשכנז, אשר גדלו ונתחנכו על ברכי המסורה היהודית הישנה וספגו לתוכם את ההרגל להעמיד את הקשר הדתי בין אדם לאדם מעל לכל הקשרים והיחוסים האחרים. אחרי אלה יספחו על הציוניות במערב־אירופה עוד ישראלים יחידים, שההרגשה הגזעית היהודית חזקה בהם, ורבים מאלה שבגלל תכונותיהם העצמיות קשה להם ביותר לשאת את רָעַת־האנטישמיות אשר מסביב. במדה שיגדל רגש־הכבוד אצל אלה, כן יקשה עליהם לסבול את עלבונם מרדיפות־האנטישמיים הגלויות והנסתרות וכן תתחזק בהם השאיפה להפטר מן התלאות הללו על־ידי הציוניות, המבטיחה הצלה רדיקלית. אמנם, בזאת לא יאמר, שהציוניות היא רק תולדת האנטישמיות; אבל, בכל אופן במערב אירופה, האנטישמיות גורמת הרבה להפצת הציוניות, ובהתמעט הראשונה ומָעֲטה אתה גם השניה. לא מקרה הוא זה שאנו רואים בגרמניה ובאוסטריה, כי מבין תלמידי בתי־הספר הגבוהים יש הרבה נוטים לציוניות. סבת הדבר היא באותה העובדה, שבאוניברסיטאות ובפרופסיות האקדמיות מפותחה האנטישמיות מאד־מאד, והסטודנט חם־הרגש נוח, בדרך כלל, לחוש ביותר כאב העלבונות והרדיפות.

ב) תחית כלל ישראל על־ידי הציוניות.

ערכה והשפעתה של הציוניות לתחית הרגש העברי אצל יהודי כל העולם כבר נראו עד כה בהרבה. על־ידי הקונגרסים שלה, שאליהם יאספו מאות אחדות של צירים יהודים מכל קצוי תבל, הביאו לא רק לקשר בין כל נדחי ישראל מכל הארצות– הרעיון של קשר מעין זה הונח כבר ביסודה של חברת “כל ישראל חברים” – כי אם גם להבנה הדדית ולמגע־ומשא מתמיד בין כל חלקי היהדות. מלבד הסכומים של כעשרת מיליון פרנק אשר עלה לה לציוניות לאסוף לטובת מוסדותיה, מה שיוכל לשמש עדות נאה על נאמנותם ומסירותם של מחזיקיה, שלרוב לא ימנו בין עשירי ארץ, הנה עיקר גודל מפעלה הוא בזה, שבעצם קיומה בלבד נתנה חזוק ותוכן חדש לחייהם ולשאיפותיהם של אותם מבני ישראל, אשר באבוד להם הרגש הדתי אבד להם, בתור יהודים, כל מעמד, כל רעיון נאצל, ודרכם היה נכון לפניהם: להיות אורחים לא־קרואים ולא־אהובים – בהמרה או שלא בהמרה – על שלחן התרבות של ארץ־מולדתם או להשליך אחרי גו כל אידיאל מרומם וכל משא־נפש ולהתמכר לאליל־הממון ולתענוגות בשרים. ואכן עד בוא הציוניות היה במצבם של היהודים מחונני־הכשרון ועדיני הנפש ביותר בכדי לעורר חמלה. חותמו של אותו מצב היה: קרעים עמוקים שאינם מתאחים בין השאיפה האידיאלית לעבוד עבודה מועילה בהיכל התרבות של ארץ־המולדת ובין הנסיון המר של דחיפות ושנאה רצוצה בוקעת ועולה מסביב; בין רגש ההכרה העצמית, שיש לו על מה שיסמוך ובמה להתגאות, ובין הפגישות המרות עם יחס של בוז ובטול חברתי144. אז באה הציוניות והמלה הגואלת בפיה, מלה שהשפעתה היותר־עצומה אולי היתה על צעירי האקדמיים בגרמניה ואוסטריה. ומי שרוצה לעמוד על כל אשר עשתה הציוניות לרוח בני־הנעורים הלומדים, הוא יתן לבו להעמיד את הסטודנט הציוני של היום באוניברסיטאות שבאוסטריה וגרמניה, זה האיש המלא הכרת ערך עצמו, המלא התלהבות ועצמה פנימית, לעומת אותו הסטודנט הריקן, שפל־הברך, המשולל כל אידיאל, הפוסח על שתי הסעיפים, יהדות או המרה, – הסטודנט המתכחש לעמו מלפני תקופת הציוניות. גם הסופרים והמשוררים שקמו לנו בעת האחרונה, ומהם שנתנו לנו יצירות נאות ביהודית ועברית, ספק הוא אם היו מתגלים ויוצאים לאור עולם אלמלא הציוניות, שחזקה את הקרקע תחת רגליהם. כיוצא בזה, אותם האוּרים המחממים את לב לב רבים מן היהודים בעשר השנים האחרונות, ביחוד בגרמניה, עד כדי לשוב ולקחת חלק בחיים היהודיים, ודאי שברובם עולים הם מן האבוקה הגדולה, שהדליקה הציוניות.

אף זכותה של הציוניות היא, מה שיהודי אירופה המערבית והתיכונית התחילו לבוא בדברים ולהתקשר ברגשי־אחוה עם יהודי מזרח־אירופה. בטרם באה הציוניות לא נזכר היהודי המערבי באחיו־לדת המזרחיים אלא בימי פורעניות לאלה האחרונים, רק בעת שפוגרומים ושפיכת־דמיהם עוררו את רחמיו. חוץ מבשעות־חירום שכאלו נתק כל קשר בין מערב ומזרח. היחס שבין יהודי־המערב ויהודי־המזרח דומה היה כמעט לאותו היחס שבין הספרדים והאשכנזים במאה הי“ח, בעת שהראשונים בלונדון גזרו על החתון עם האחרונים ובבורדוקס השתדלו לפני הממשלה, שתגרש את האשכנזים מן העיר. היהודי המערבי לא ידע את היהודי המזרחי ולא אבה לדעתו. הוא התביש בו, כשם כשמתבישים ב”קרוב" עני, הנמצא בשפל המדרגה, שבסתר מרחמים עליו וגם תומכים בו, אבל בגלוי מתנכרים אליו. גם החברות היהודיות הגדולות לא מלאו ביחס ליהודי־המזרח אלא תפקיד של בעלי־צדקה; היהודי ממזרח־אירופה לא היה בשבילם חבר־לעבודה בעל זכיות שוות עמהם, כי אם רק כלי־קבול לפעולתם. מאומץ־הרוח הרב של היהודי הרוסי, מהאידיאליזמוס הגדול שלו, מסגולות תכונתו החשובות – מכל זה לא היה ליהודי המערבי כל מושג. ורק על־ידי הציוניות נשתנו פני הדברים האלה. התהום בין מערב ומזרח אמנם עדיין לא נסתם כלו, ואולם הגשר כבר נבנה עליו, גשר המקרב ומאחד רחוקים, כי יתנו יד איש לאחיו.

אפילו על הספרדים במזרח התחילה הציוניות להראות את כח־השפעתה. אם גם מקודם לזה שלחו ברצון את ילדיהם לבתי־הספר של האליאנס, הנה היה זה רק מפני ששם לִמדו אותם ידיעות נחוצות, וביחוד את הלשון הצרפתית, אבל כל יחס וקשר עם היהודים מנוסח אשכנז לא נברא על־ידי זה. יתר על כן: לספרדים חסרה כמעט אהבת־התורה, הממלאה גם את חיי העני שבישראל במזרח־אירופה, ואף ההשתתפות העֵרה של היהודי האשכנזי בגורלו של הכלל לא נודעה להם145. והנה ביד הציוניות, על־ידי עבודה מרובה, עלה במקצת לזעזע את שויון־נפשם של אחינו הספרדים ולעורר בקרבם איזו התענינות במצב היהודים הכללי ובערכה ובעתידותיה של פלשתינה. אמנם, עדין חסר הרבה עד כדי שיחדור הרעיון הציוני עמוק לתוך הספרדים, אבל בלב צעיריהם יש שהציוניות כבר מוצאה לה הד ולאט־לאט יכולה היא לרכוש לעצמה חוג־השפעה יותר ויותר גדול. וערכו של הדבר הזה מרובה, ביחוד, בשימנו אל לב, שיחסה של הממשלה הטורקית אל הציוניות יהיה תלוי בהרבה ביחסם של הספרדים אליה, מפני שאלו היהודים העותומנים כבר נתנסו זה ארבע מאות בשנים והוחזקו בעיניה לאזרחים נכבדים ונאמנים.

ג) פעולת־הציונייים הכלכלית בפלשתינה.

בשדה פעולתה העיקרית, בפלשתינה, התחילה הציוניות לעבוד רק בעת היותר אחרונה. הישוב היהודי בפלשתינה כיום נתהוה מתוך שלש שדרות שונות, שעלו לארץ־ישראל: ראשית, מגולי־ספרד, המדברים שפניולית עד היום, שבאו לארץ מיד אחרי הגרשם או כעבור איזה זמן, לאחר הסתובבם בארצות אחרות; שנית, מן היהודים האשכנזים, שבאו ממזרח־אירופה במאה הי“ח והי”ט לשם מצוה והתישבו בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה; והשלישית, מן היהודים האשכנזים, בעלי־מלאכה וסוחרים, שנכנסו לארץ בשלשים השנים האחרונות תחת השפעת הקולוניזציה והציוניות. יש בארץ גם קהלות יהודיות מאסיה ומאפריקה, שעלו לארץ בעשרים השנים האחרונות מבוכארה, פרס, דרום־ערב, צפון־אסיה (אליפו, אורפה), קוקז ומרוקו, אבל התפקיד שהם ממלאים בחיי־היהודים הכלליים בארץ אינו ניכר ביותר.

מחסרון כל ספירות סטטיסטיות בטוחות אין להגביל בדיוק את מספר היהודים בארץ והרכבתם; רק על יסוד אומדנא והשערה אפשר להגיד, כי מספר היהודים שהיה בשנת 1880 כמעט 35000, היינו 7% מכל תושבי הארץ, שעלו אז לחצי מיליון נפש, הנה בשנת 1910 הגיע כמעט ל־86000, היינו 14.3% מכל תושבי הארץ, שמספרם בערך 600000 נפש. על אדות מוצאם של יהודי ארץ־ישראל, רבוים בכל עשר שנים והתחלקותם למקומותיהם ימצא הקורא את הרשימה הנתונה בזה, ואולם מפני הטעם הנ"ל אין המספרים שלה אלא בקירוב ובהשערה, והדיוק הסטטיסטי מהם והלאה.


השנים והריבוי ספרדים אשכנזים מבני הישוב הישן אשכנזים מבני הישוב החדש קהלות היהודים שבאו מאסיה ואפריקה כלם ביחד
המספר בשנת 1880 20000 15000 ־־ 35000
שנות 1881– 1890 { הרבוי הטבעי 2000 1000 ־־ 3000
הרבוי האמיגרציוני 5000 3000 1500 9500
שנות 1891– 1900 { הרבוי הטבעי 2000 1000 1000 200 4200
הרבוי האמיגרציוני 4000 7000 2000 13000
שנות 1901– 1910 { הרבוי הטבעי 2000 1000 2000 300 5300
הרבוי האמיגרציוני 4000 10000 2000 16000
המספר בשנת 1910 26000 31000 23000 6000 86000
מהם נמצאים === === ==== === ===
בירושלים 15000 20000 10000 5000 50000
ביפו 3000 4500 500 8000
בצפת 3000 7000 10000
בטבריה 2500 3500 6000
בחיפה 2000 1000 3000
בחברון 500 500 1000
במושבות 7500 500 8000
בס"ה 26000 31000 23000 6000 86000

מזה אנו רואים, כי שלש השדרות שהזכרנו למעלה כמעט דומות זו לזו בכמות מספרן, כי מ־86000 יהודי ארץ־ישראל נמצאים 50000 בירושלים בלבד, 28000 בחמש ערים אחרות ורק 8000 במושבות. המצב הכלכלי של הישוב העירוני ברע הוא. הישוב הישן, זאת אומרת, יותר משליש של כל יהודי ארץ־ישראל, חי על ה“חלוקה”, הבאה במיליונים פרנקים בכל שנה מקופות היהודים היראים בכל קצות תבל; יתר היהודים הם תגרים קטנים, בעלי־מלאכה, שכירי־יום, ורק לחלק קטן מהם יש הכנסה קצת יותר גדולה ממסחר או מפרופיסיות חפשיות. גם במושבות אין המצב הכלכלי עדיין על צד היותר טוב, אבל בכל זאת טוב לאין ערך מאשר בערים.

העבודה הכלכלית של הציוניים בפלשתינה ממשיכה, קודם כל, את פעולתו הישובית של הברון רוטשילד והולכת בדרך יסוד מושבות חדשות. אך הנימוק הפילנטרופי עומד בעבודה זו מן הצד לגמרי, והגורם העיקרי שלה היא השאיפה ליצור בארץ־ישראל ישוב חקלאי יהודי. ומפני שהציוניות אינה רוצה לעסוק בקולוניזציה פילנטרופית, ובשים אל לב את הסכומים העצומים שקולוניזציה כזו דורשת, גם אינה יכולה לעסוק בה, לכן היא, הציוניות, מסתפקת לפי שעה בהקלת תנאי־ההתישבות על־ידי יסוד לשכות־מודיעין, אגודות נטעים, חברות־להכשרת־הקרקע, קבוצות, מוסדות־קרדיט בטוחים על־ידי הבנק שלה, וכמו־כן עֲמֵלה היא בנסיונות חקלאיים, בהרמת התעשיה החקלאית, האומנותית והביתית. הצלחת המפעלים האלה כבר נראתה זעיר שם בארץ, אם כי כל תוצאותיהם נצפנו, כמובן, בחיק העתיד. החולשה הכלכלית של היהודים – יש להבין – לא ביום אחד תרפא, ועוד יותר יקשה הדבר, בשימנו על לב, שפלשתינה היא ארץ של עבודת־אדמה והכח הכלכלי נמצא בידי מי שהאדמה בידיו. מכל אדמת פלשתינה, ששטחה בערך הוא 30000 ק"מ, נמצאים בידי היהודים כיום רק כחמש מאות, היינו אפילו לא 2%, או גם אם נחשוב רק את השטחים הזרועים והנטועים (בלי ההרים, האגמים והבצות) לא יותר מ־3־4%, ומתוך שהאחוז של התושבים היהודים בארץ הוא כמעט 14%, יוצא, שהקרקעות הנמצאים בידם הם הרבה פחות מכפי הראוי ביחס לכמותם. התחזקותם הכלכלית של היהודים תלויה בזה, אם בהתאם להתרבות מספרם יגדל גם חלקם בנכסים דלא־ניידי ובמשלחי־יד חקלאיים.

ד) הציוניות והממשלה הטורקית.

הציוניות במשך שנות־קיומה הספורות מהקונגרס הראשון כבר עברה דרך ידועה במהלך מחשבותיה ותקוותיה. בראשית ימיה עמדה לפניה בראש וראשון השאלה, איך להשיג מידי הממשלה הטורקית את ה“טשרטר”, היינו, את ההסכמה בכתב לעבודה הקולוניזציונית של היהודים בארץ־ישראל. השאלה, אם ואיך אפשרית היא התישבות המונית של יהודים בפלשתינה, גם אם תתקבל הסכמת הממשלה על זה, נדחתה לשורה האחרונה. ורק לאחר שהמשא־ומתן הדיפלומטי עם הממשלה הטורקית לא הביא לידי שום תוצאות, רק אז העמדה השאלה, אם בכלל הטשרטר הוא תנאי מוקדם לציוניות, ואחרי וכוחים ארוכים באו לידי מענה האומר: לא146. ואכן נתברר, שהתקוה לקבלת טשרטר היא גם מחוסרת־יסוד, מפני ששום ממשלה תרבותית לא תתן מראש זכיות או גם פריבילגיות באחת מארצותיה הנושבות לנתינים זרים, הנמצאים עדיין מחוץ לגבולי־ארצה147; וללא תועלת – לא רק מפני שבהשתנות היחס אל היהודים מצד איזה מהלך חדש בפוליטיקה הטורקית, לא יהיה אז ערכו של הטשרטר בשבילם אלא כחספא בעלמא (עיין הסעיף המ"ד של החוזה הברליני ויחס הממשלה הרומנית אליו), כי אם גם מפני שהבטחון המשפטי לעבודת היהודים בפלשתינה, שהיה מתקבל על־ידי הטשרטר, צריך ויכול להרכש צעד אחר צעד רק על־יד הפעולות הישוביות, אבל לא יתכן לו – בטרם עוד נעשה כל מעשה – להיות רץ לפניהן.

אף על־פי כל אלה, לא עשתה הציוניות משגה בזה שהכריזה על רעיון־הטשרטר בעולם. בלי רעיון זה לא היה עולה בידה למצוא כל־כך מהר מסלות בלבב המוני היהודים. רעיון הטשרטר נתן לתנועה את המעוף הגדול, שלא היה מקודם בשאיפותיהם של חובבי־ציון. ברם עכשיו כבר מלאה האידיאה הטשרטרית את משלחתה ועליה להכנע לאותו הגורל שעבר גם על האידיאה של מסירת מכשירי־התעשיה לידי החברה בתנועה הסוציאליסטית. “לא המטרה הקיצונית (מסירת מכשירי־התעשיה לידי החברה) הוא העיקר, אלא התנועה” – פתגמו זה של אדוארד ברנשטיין, הנושא עליו חותמו של שנוי־המצב בעולם הרעיון הסוציאל־דמוקרטי, יסכן גם לענין־הציוניות.

מלבד טובה זו שצמחה מרעיון־הטשרטר להפצת הציוניות, אין גם להכחיש, שאותו הרעיון, כי נחוץ לציוניות לעבוד בהסכמת הממשלה הטורקית, אשר באידיאה הטשרטרית אמנם מצא בטוי חד־צדדי ומופרז, הנה כשהוא לעצמו יצדק מאד. עבודה ישובית גדולה במדינת טורקיה יכולה לאזור תעצומות ועוז רק בהיותה מלווה ביחס ורצון טוב מצד הממשלה. בעבודה זו לא די לסמוך על חוקי־טורקיה המדיניים הקיימים; העזרה האדמיניסטרטיבית של השלטון המרכזי ופקידיו למקומותיהם תדָרש תמיד. ואחת מתעודות הציוניות היא, איפוא, לברר לפני הממשלה הטורקית את כל התועלת שבעבודת־הישוב העברי לארץ ולהבטיח לעצמה יחס טוב מצד זו לכל התחלותיה. במובן זה צריכה הציוניות גם להבא למשא־ומתן פוליטי, אלא שתכנו של זה שוב אינו צריך להיות ההשתדלות לקבל איזה נייר כתוב וחתום בדרך כלל, כי אם ספוק ומלוּי הצרכים המוחשיים של עבודת הישוב בכל שעה ושעה.

השאלה היא, איפוא, אם יש אפשרות להטות לב הממשלה הטורקית, שתתיחס ברצון לעבודה הישובית של היהודים בפלשתינה, עבודה שתמשוך, כמובן, המונים חדשים של יהודים לארץ. מצד אחד יש לשער, שהממשלה הטורקית, הנמצאת במצב קשה בסבת ההשפעות השונות של לאומי־מדינתה השונים, לא תשמח למראה, כי גם היהודים, שעד כה היו העם היותר־עניו והיותר־רפה במדינה, מתחזקים במובן הלאומי, מה שנותן מקום לחשוש, כי גם הם יתחילו לעמוד על עצמותם הלאומית לא פחות מיתר הלאומים הקטנים שבמדינה. אפשר גם, שהאידיאה הטשרטרית מראשית ימי הציוניות ועוד איזו סיסמות מוטעות מצד הציוניים הטילו בה את החשד, כי עתידים היהודים לבקש להם עמידה ברשות־עצמם במובן המדיני או בכלל לגרום אי־נעימות מדינית. מתוך נימוקים אלה, כמדומה, משקיפה אמנם הממשלה בהוה על הציוניות בעין רעה; ואולם קרוב הדבר, שבמוקדם או במאוחר ישתנה היחס הזה, אחרי שיתברר לה כל חוסר־היסוד של החששות הללו. אמנם, אין ספק, שהיהודים העולים לארץ־ישראל תחת השפעת הציוניות רוצים להיות פה ללאום ולפתח את עצמותם, ביחוד את שפתם, בלי מפריע. אבל זה הלא לא יביא כל הפסד למדינה, שגם בלאו־הכי כבר גרים בה הרבה לאומים שונים148 ושלמרות כל הנסיונות הידועים לתת לכלם צורה טורקית אחת, תשאר מדינה זו עוד לאורך ימים מדינת־לאומים טפוסית. והפחד, שמא יתפשו היהודים את פלשתינה ויקרעוה מעל טורקיה, בכדי ליסד להם בה ממלכה לעצמה, הרי הוא כל־כך אבסורדי, בשים אל לב את יחס־הכחות של שני הצדדים, עד שלא כדאי כלל לעמוד עליו. וכי למה יש לפחד מפני מאות־האלפים או אפילו שנים־שלשה המיליונים של יהודים בארץ־ישראל – שעוד לא מחר ולא מחרתים יבואו ויתאזרחו בה – יותר מאשר מפני הערבים, שהם גם הרבה מרובים במספר וגם יותר קשורים אל המקום ויותר חזקים ומאוחדים בלשונם הלאומית? והרי כלפי האפשרות של סכנת־התבדלות מצד אלה לא הביעה הממשלה הטורקית כל דאגה ולא אחזה בכל אמצעים. הקונגרסים הציוניים הטעימו לא פעם כי בשאיפות הציונים אין בשום אופן כל התנכלות וכל נגיעה בשלימותה של ממלכת טורקיה ומלבד זאת הרי גם השכל מחייב, שטובת־עצמם של היהודים תדרוש מהם לבכר את השייכות למדינה גדולה, שתגן עליהם מפני ריב־מפלגות וסכסוכים עם השכנים החזקים מהם, מאשר להיות עומדים ברשות עצמם במובן המדיני, ועל־ידי־זה להיות צפוים תמיד לכל פגע ולכל מכשול.

ואם במובן המדיני, כפי שראינו, אין כל סכנה נשקפת לטורקיה מכניסה המונית של יהודים לארץ־ישראל, הרי, מצד שני, במובן הכלכלי והתרבותי, תביא לה הכניסה הזאת טובה רבה. הן לא בידים ריקות יבואו היהודים לארץ, הם יכניסו אתם אנשים חרוצים וקפיטלים. הידיעות המסחריות והטכניות העליונות, הרכישות האמנותיות והמדעיות במערב – כל זה ינָטע על־ידי היהודים בפלשתינה. הלא נראה, כי כבר כיום הזה היהודים הם הראשונים פה לנסיונות של עסקי־מסחר ותעשיה גדולים, של ענפי־פבריקציה חדשים, של יסוד חברות קואופירטיביות; ואת מטע־הכרמים והפרדסים העלו עד המדרגה, שהוא עומד עליו כיום, וַיהיו בזה למופת לכל ארץ־ישראל; גם את נטיעת אילן־האקליפטוס, המיבש בצות ומכשיר חלקות־אדמה לא־נושבות למושב בני־אדם, הם שהנהיגוה בארץ; מושבותיהם, בתי־ספריהם, רופאיהם, בתי־רפואותיהם ובתי־חוליהם, רובעי־עיריהם שהתחילו להקים בעת האחרונה – כל אלה עולים על הדומים להם אצל ילידי־הארץ. על־ידי היהודים גדלו לאין ערך הכנסות־המסים, שהממשלה מקבלת מן הארץ, על ידיהם נודעו בה צרכים אירופיים והאמצעים למלוים, על־ידיהם יכולה פלשתינה להעשות במשך זמן קצר בערך ארץ־המופת של כל אסיה הטורקית. היאומן, איפוא, כי טורקיה תשליך אחרי גוה בלי כל יסוד את האפשרויות הללו ותשיב אחור את סכומי הכשרונות והקפיטלים, הכנסות־המסים וההתפתחות התרבותית, הדופקים על פתחה? טורקיה הקונסטיטוציונית שואפת בלי כל ספק להתקדמות כלכלית. אבל חסרים לה על כל צעד ושעל אנשים בעלי השכלה טכנית וקפיטל. עליה עכשיו לעשות כמו שעשו גם רוסיה וארצות־הבלקן: לקרוא אליה אנשים וכסף מארצות יותר מפותחות. ואולם הקריאה הזאת בשביל טורקיה מתלוה באותה העובדה שאינה נעימה, שבהבאת אנשים וקפיטלים חדשים לתוכה ממדינה אירופית ניתנת על־ידי זה האפשרות לאותה המדינה הזרה להגביר את “חוג־השפעתה” בעותומניה פנימה. המוצא היחידי לטורקיה מן הדילמא הזאת הוא, שתמשוך לתוכה אינג’נרים יהודים וקפיטל יהודי. כי בעוד שכל הבאים אליה מבני עמים אחרים שבאירופה ישארו תמיד זרים לה וישתמשו תמיד בפריבילגיות של בני־חוץ־לארץ, מה שיגרום לטורקיה אי־נעימות הרבה, הנה היהודים המהגרים לתוכה יהיו נכונים תמיד להחליף את נתינותם ושייכותם למדינות האירופיות, שבהן הם סובלים לחץ ורדיפות, בנתינות העותומנית ולהיות לאזרחים עותומנים מועילים ונאמנים. מה שעד כה לא הרבו יהודי ארץ־ישראל לקבל עליהם את הנתינות העותומנית – אין בזה בכדי להוכיח כלום. קודם־כל היה רוב העולים יהודים זקנים, שנתינותם לא מעלה ולא מורידה. והמהגרים הצעירים, ביחוד אלה שהתנחלו בארץ, הנה ברובם הם כבר נתינים עותומנים או עלולים להיות כאלה מיד כשיוכלו לבטוח, שעתידם נכון להם בארץ, היינו, כשהממשלה תכיר בזכיותיהם הכלכליות והלאומיות בשורה אחת עם כל הלאומים שבמדינתה ותפתח לפניהם כר נרחב לפעולה ולחיים.

ה) היחס ליושבי־הארץ הנכרים.

והנה אם נניח, שהממשלה הטורקית תכיר בכל הטוב הצפון לה מהתישבות היהודים בארץ־ישראל ותרצה בה, עדיין נשארת שאלה קשה אחת, היא שאלת יחס היהודים הבאים ליושבי־הארץ מאז, שמספרם עולה ליותר מחצי־מיליון ושודאי לא יעזבו את הארץ בכדי לפנות מקומם ליהודים. אמנם, מנקודת־ההשקפה הציונית אין זה כלל מן הדרוש, שהיהודים יהיו תושבי פלשתינה היחידים; הציוניות רוצה רק, שבפלשתינה יוָצר, על־ידי כניסה המונית, ישוב גדול וצפוף של יהודים, שבגלל גדלו ואחודו הפנימי לא יהא צפוי לסכנת הטמיעה, זו שלפי שעה אינה גדולה ביותר רק מחמת שפלות המצב התרבותי של ילידי־הארץ. ואולם אם התקוה הציונית יכולה לסבול שכנים בארץ־ישראל, הנה מתעוררת שאלה, איך יתיחסו השכנים, זאת אומרת, ילידי־הארץ הנכרים, לכניסה גדולה של יהודים? האם לא יגיע הדבר לידי התנגשיות קשות? עד כה אמנם לא ניכר אי־רצון מצד הערבים ביחס לכניסתם של היהודים, מה שמתבאר על נקלה בזה, שהכניסה הביאה להם הרבה תועלת כלכלית: היא נתנה להם הזדמניות לעבוד בשכר הגון, למכור פרי אדמתם במחירים גבוהים, היא העלתה בהרבה מחיר קרקעותיהם וכו'. ואולם לא מן הנמנע הוא כי בוא יבוא היום, אשר היהודים, הממלאים עכשיו בעיקר תפקיד של קונסומנטים ונותנים לאחרים להרויח בהם, יתחילו – על־ידי התפתחות התעשיה הגדולה בארץ ושיטת העבודה החקלאית החדשה – להיות גם לפרודוצנטים ולמתחרים לא־נעימים. או שהיהודים יקנו את הקרקעות במחירים גבוהים מאד, במחירים שהם למעלה מכחות הפלחים הערבים העובדים בשיטת־עבודה פרימיטיבית, ובאופן הזה ידחקו את רגלי אלה האחרונים. לפי שעה אין סכנה זו חמורה ומאַימת כל־כך, מפני שלכל היותר רק מחצית אדמת פלשתינה נעבדת, היינו רק הקרקעות המוכשרים לזריעה, בעוד שהחצי השני, שרובו הגדול מוכשר לנטיעות, פנוי כמעט לגמרי, מפני שלפלחים הערבים חסרים גם הקפיטלים גם הידיעות הדרושים לעבודת־המטעים, ורק בקרבת הערים התחילו הערבים העשירים להפוך שדותיהם לכרמים ופרדסים. היוצא מזה, שבמדה שהישוב היהודי מציג לו למטרתו בקנית־קרקעות את עבודת־המטעים אין לחשוש להתעוררות־של־שנאה מצד הערבים, אחרי שאלה בעצמם אינם משתמשים באותם הקרקעות, ורק בנוגע לשדות־זריעה לא ימלט, שברבות היהודים בארץ לא ירבו גם סכסוכים וחכוכים ידועים ביניהם ובין שכניהם. ברם, גם בזה אפשר לקוות, כי איזה רוח והצלה יעמוד לדבר מאותה העובדה, שהערבים הפקחים ודאי ימהרו לחקות את היהודים בטכניקה החקלאית הגבוהה, ואז מצד אחד לא יתפעלו כל־כך מפני ההתחרות של היהודים בתור פרודוצנטים ומצד שני, על־ידי עברם מהמשק האקסטנסיבי של היום להמשק האינטנסבי, יקטן הצורך שלהם בשטחי־קרקע גדולים, אחרי שגם חלק קטן ממה שיש בידם יספיק להם. באופן הזה יוכל להמלא הצורך של היהודים בשדה־מזרע, מבלי שיסבלו הערבים על ידי כך.

אילו היה עולה לישב בדרך שלום את הנגודים הכלכליים הללו, אז בדרך כלל, מצד הקנאה הלאומית של הערבים, למשל, אין להתירא ביותר. כשם שהלשון העברית קרובה בהרבה לערבית, כך יש הרבה יותר נקודות־קרבה בין העברים והערבים מאשר נקודות־רחוּק. ויתכן מאד, שהיחוסים ההדדיים בין הערבים והעברים, גם אם יבואו אלה האחרונים במספר רב לארץ, יהיו נוחים וידידותיים. מובן, שערובה נאמנה אין לנו לומר, כי לא יבואו שום מאורעות רעים פתאומיים, ובפרט שהערבים הנוצרים, המונים בפלשתינה כמאת אלף נפש, פוגשים – בהפך מהערבים המושלמים – את הגירת היהודים לארץ באיבה גלויה. סבת העובדה היא בזה, שהערבים הנוצרים ברובם שוכנים בערים ופוגשים התחרות במסחר ובמלאכה מצד היהודים הבאים מחדש. מה שנוגע לבעלי האחוזות הגדולות, שהם בין הערבים הנוצרים לא מעט, אפשר מאד, שהחזוק הכלכלי, אשר הפלחים מקבלים במושבות היהודיות, בלמדם שם לעבוד בשכר יותר גדול ובשיטת עבודה יותר טובה, אינו גורם להם, לנוצרים הקרקעיים, נחת־רוח יתירה. בחזיון זה הם יכולים לראות מעצור גדול להתעשרותם, בהיותם נאלצים על־ידו להוציא גם הם לשכר־עבודה יותר מהרגלם עד כה. עם זה ממלא כאן, בכל אופן, תפקיד לא קטן גם הנגוד הדתי, שהנוצרים בפלשתינה, הם וכהניהם ושליחיהם הרבים, מדגישים ומטעימים אותו יותר מאשר המושלמים. הֲנאמַר שמלבד כל זה, גורם להטחת הערבים הנוצרים כלפי הישוב היהודי גם מין חשש, שמא בהיות ישוב יהודי גדול בארץ יבולע לפרנסתם אשר על המקומות הקדושים ועל בני כל הארצות הזורמים לבקר אותם המקומות? כמדומה, שאין כלל צורך להזכיר, כי מערך אותם המקומות לא יגרע בין אם רוב יושבי ארץ־ישראל יהיו מושלמים ובין יהודים וכי אין להם כל נפקא־מינה בדבר. המקומות הקדושים הם זה עדן ועדנים – de facto, אם כי לא de jure – למעלה מן המקום, ואף עתידים הם להיות ככה גם להבא.

ו) אפשריות כלכליות בשביל כניסה יהודית לפלשתינה.

עיקר הקושי, שיעמוד לשטן על דרך התרכזות היהודים בארץ־ישראל, נמצא בצד הכלכלי שבנידון שלפנינו, היינו, בהעדרו של כח־המושך הכלכלי בארץ זו. ודאי, יהודי מזרח־אירופה חיים במצור ובמצוק חמרי ומקל־הנדודים בידם, אבל עיניהם אינן נשואות להרי ארץ־ישראל, כי עם לערי אמריקה. באמריקה, ארץ התעשיה הגדולה, שם מוצא לו היהודי בעל האמצעים ומחוסר־האמצעים את לחמו בתור קבלן מסחרי או פועל, ואף אמנם באותו העסק ומשלח־היד או בדומה להם, שבהם עסק מקודם בארץ־מולדתו. לא כן פלשתינה, ארץ של עבודת־האדמה, שבה אין היהודי הנודד יכול למצוא את מחיתו אלא אם כן הוא פונה עורף לעסקיו עד הנה ושם פניו למשק החקלאי. ומהפכה כזאת לא על נקלה תעשה בחיי האדם. לירוא־בוליה, למשל, סובר, שבכלל דבר אי־אפשרי הוא, שהעירוני יעשה בזמן מן הזמנים לאכר גמור. ואפילו אם נאמר, שיש בזה גוזמא, הנה זה נעלה מעל כל ספק, שהשתנות כזו דורשת מהאדם הרבה סגולות מיוחדות ויקרות־המציאות וקרובה לאי־הצלחה בהרבה והרבה מקרים. את המוצא היחידי מן השאלה הסבוכה הזאת אנו רואים, כפי שהעלינו כבר לעיל, בזה, שתנתן האפשרות לבעלי האמצעים שביהודי המזרח לרכוש כרמים ופרדסים נושאי־פרי, למען לא יכבד כל־כך על הדור הראשון המעבר מעסקי־העיר למשק החקלאי. מה שנוגע לצעירים מחוסרי־האמצעים, צריך למשוך את לבם לעבודת־האדמה על־ידי יסוד קבוצות, שתבטחנה להם חלק בריוח, ועל־ידי קרדיט זול, שבעזרתו יוכלו לאט־לאט להתרומם ממעמד של שכירי־יום ולהגיע עד מצב של עמידה ידועה ברשות עצמם.

הרבה יותר קל מסדור ההתישבות החקלאית של יהודי מזרח־אירופה, שעיקר הכניסה לארץ אמנם מהם יבוא, יעלה לסדר את התישבותם של יהודי־המזרח, היינו יהודי תימן, מרוקו, אליפו, קוקז, שכיום הזה כבר יש מהם באים מחנות־מחנות לארץ־ישראל. אמת, המדרגה הרוחנית והתרבותית, שהיהודים הללו עומדים עליה, היא כל־כך פחותה, עד שכניסה המונית גדולה מהם היתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ, ולפיכך עדיין צריך עיון גדול אם כניסה כזו רצויה ביותר. ואולם ביאתם לארץ במספרים מצומצמים יכולה ודאי להביא תועלת רבה לישוב, בהיותם רגילים אצל תנאי חיי־המזרח, יודעים להסתפק במועט, וצרכיהם הקטנים, שאינם עולים על צרכי הפועל הערבי במושבות, היו נותנים להם את האפשרות להתחרות עם זה האחרון בעבודה זלה. הפועל היהודי ממזרח־אירופה אינו יכול לעמוד בהתחרות זו, מפני צרכיו התרבותיים הגבוהים, וכמו שכבר הזכרנו, אין זה יכול להתקיים בארץ־ישראל אלא במדה מצומצמה, ביחוד רק במקום עבודה מסוג יותר גבוה, בעת שדרושות איזו סגולות שכליות או נאמנות מיוחדה. בעבודות־הידים הפשוטות ינתן במושבות משפט־הבכורה לפועל הערבי העובד בזול, והפרץ ההולך ונבעה מתוך־כך בשיטת הכלכלה היהודית אינו יכול להמלא אלא על־ידי יהודי־המזרח, המוכשרים לעשות את המלאכות הפשוטות באותו המחיר שהערבים עושים אותן.

לעומת עבודת־האדמה אין לעת־עתה לתעשיה ולמסחר בתור מקורות־כלכלה ערך גדול בשביל המהגרים היהודים. בארץ־ישראל, למצער עד כמה שידוע לנו עד כה, אין ברזל ואין פחמים, אין נמלים ואין נהרות אשר אניות בהם יהלכו, והארץ בכלל רחוקה מכל מרכזי המשא־ומתן העולמי. עם זה, מפני המכס הנמוך על סחורות־חוץ, כ־11%, אין אפשרות לפתוּח של אינדוסטריה גדולה, שהרי גם בארצות־הבלקן, שתנאי־מקומן הם יותר רצויים ואוצרותיהן המינרליים יותר עשירים, ולמרות כל הסיוע הרב מצד הממשלה, אין האינדוסטריה שלהן יכולה לעמוד אלא בקושי גדול בפני התחרותן של הסחורות הבאות מארצות התעשיה העיקריות. עתיד טוב נשקף בארץ רק לאותם המקצועות, שלוקחים את החומר החי שלהם מפרי עבודת־האדמה המקומית (תבואה, פירות, ירקות, שמן, צמר), ולאותן הסחורות, שהנן מתקלקלות בנקל או קשות להובלה ממקום למקום, ולכן אין חשבון להכניסן מן החוץ. איזה מקום יש בארץ גם לתעשיה ביתית, בפרט אמנותית, הואיל ושכר־העבודה מצד אחד מצער הוא ומצד שני יש שוק גדול באירופה ובאמריקה לסחורות כאלו, הנעשות בסגנון המזרחי (שטיחים, תחרים, מעשה־מקשה, פתוחי־עץ ועצם)149. הרי כבר יש עיר שלמה בארץ־ישראל – בית־לחם – החיה כמעט כולה על מעשי־הצֶדֶף היוצאים ממנה ונמכרים באמריקה כדברים שבקדושה, ובדמשק מוצאים עשרת אלפים נפש את לחמם מכלי־נחושת ועץ נאים, שהם עושים בבתי־חרושת גדולים וקטנים. עם שגשוגן של התעשיות הללו אפשר שיתרחב גם המסחר הפלשתינאי, שעד כה, הואיל ומסחר־המעבר חסר בארץ לגמרי והרוב המכריע של הערבים חי עדיין באופני המשק הטבעי, הרי הוא מָגבל באימפורט של פרי האינדוסטריה האירופית וסחורות קולוניאליות ובאקספורט של פרי עבודת־האדמה, אשר מלבד תפוחי־זהב, שעורים וסבון הנעשה משמן־זיתים, קטן הוא גם בכמותו גם ברוחיו.

ואולם אם לפי שעה מצומצם ערכם של המסחר והתעשיה בארץ־ישראל, הנה בעתיד אפשר מאד, שישתנה המצב הזה לטובה. מצבה של פלשתינה בכלל בשביל המשא־ומתן העולמי יוטב בהרבה מיד לאחר שיבנו ביפו ובחיפה נמלים טובים, כפי שעלה בהצעה לפני הממשלה, וכמו כן לאחר שמסלות־הברזל העומדות להעשות באסיה הקטנה יתארכו עד פורט־סעיד דרך פלשתינה ויעמידו את זו בחבור ישר עם רשת מסלת־הברזל האירופית והאפריקנית. מסלת־הברזל המיקאית, שכבר התחילו להשתמש בה, תהיה לגורם חשוב בשביל התפתחותה של פלשתינה: היא פותחת שער לככר־הירדן ממזרח, אותו הככר הפורה והמועט עדיין באוכלוסין. האוצרות המינרליים בים־המלח, כחות־האפיקים, עמק־הירדן הפורה עם האקלים הטרוֹפי שלו, מעינות־הרפואה הרבים, מזג־האויר הנפלא בחורף, שבכחו להתחרות עם זה שבמצרים, – כל אלה מחכים עדיין לאנשים חרוצים, שידעו להפיק מהם את כל התועלת האפשרית, כמובן לא בחפזון ולא ביום אחד, כי אם לאט־לאט, בצעד שוה עם מהלך־ההתפתחות הכללי של עניני משא־ומתן בארץ־ישראל וסוריה.

פעמים רבות שמענו את הטענה, שפלשתינה היא ארץ קטנה במאד מכפי שתוכל לשמש בית־כנוס ליהודים. שטחה עולה בערך ל־29000 ק"מ ויושביה בערך 600000, היינו, 21 על כל קילומטר מרובע. רוב הארץ מכשר למשק חקלאי אינטנסיבי, כמו שהיה כבר לפני אלפים שנה, ואילו היו נגשים לעבוּד אינטנסיבי כזה, אז היה כל קילומטר יכול לפרנס גם מאה נפש ויותר. במלים אחרות: הארץ יכולה לקבל עוד יותר משני מיליונים נפש חדשים. אבל מספר היהודים בכל העולם הן אינו 2 מיליון כי אם 12 מיליון. ואמנם על קבוץ כל היהודים לארץ־ישראל אין מה לדבר, כל זמן שאין מחשבתנו נמצאת מעבר לגבולי המקום והזמן. אך מי זה אומר, שהציוניות מבטיחה רפואה שלמה לכל מארת הגלות? את שאלת היהודים הכלכלית בכל העולם אין ביד הציוניות לפתור; הציוניות יכולה רק לדחות לצדדין את המצוקה המוסרית של היהודים על־ידי־זה שתיצר בארץ־ישראל מרכז לאומי־כלכלי, שאליו יתכנסו כל היהודים שימאסו בהתבוללות. כבימי גלות בבל וגירוש ספרד, שאז נשמרה רק שארית־פליטה ורק מעטים ניצולו מגלי־הטמיעה, כן גם כיום ידובר רק על יצירת גרעין אחד, שממנו ישוב ויצמח העם ויחיה. מרבית העם לא תאבה ללכת לארץ־ישראל, ומפני חוסר מקורות־כלכלה מספיקים בארץ – גם לא תוכל. ואף־על־פי־כן גם בשביל הנשארים בגולה יהא לציוניות ערך הגון. אם לתנועה הציונית כשהיא לעצמה כבר עלה לעורר את ההכרה הלאומית בלב יהודים רבים, אפילו במערב־אירופה, או, לכל הפחות, לעצור בזיק הלאומי־היהודי שלא יכבה לגמרי, על אחת כמה וכמה שיהא ביד הציוניות להפיח רוח־חיים בעצמות היהודיות היבשות אם תצליח ליצור בפלשתינה חיים יהודיים חדשים. והיה כאשר ההמרות ונשואי־התערובת באירופה ילכו הלוך ורב, כשמספר היהודים ממפקד למפקד ילך הלוך ומעט, כשהבן המשומד יבוז וילעג לאביו האדוק ביהדותו, אז תפקחנה גם עיני קצרי־הראות וראו, כי קצרה יד הדת לבדה להציל את יהודי הגלות מכליה. ובעת ההיא, כשתבוא הבשורה מארץ־ישראל, כי שבו שם היהודים לתחיה, כי האכר היהודי חי שם מיגיע כפיו ומברכת אדמתו, כי בידיו עלתה כפורחת ארץ היהודים העזובה זה כשמונה־עשרה מאות בשנים, כי דור חדש וגא ביהדותו מתחנך בבתי־הספר היהודיים שם, כי חיתה שם שפת־עבר וחדשה נעוריה, כי בבית־המדרש הגבוה הארצי־ישראלי מתקדמים כל המדעים של זמננו על־ידי חכמים יהודים, כי מציון תצאנה המצאות והתגליות טכניות, והשירה והמוסיקה, מורשת־ישראל מדור דור, אור חדש זרח שם עליהן – אז בכח העובדות הממשיות תבקיע לה הציוניות דרך גם בתוך אותם היהודים, שהפרופוגנדה העיונית בלבד לא תוכל למשכם לארץ־ישראל בשום אופן150.

ברם, באמרנו שהציוניות באה לפתור את השאלה המוסרית והתרבותית של גלות היהודים, עלינו להדגיש, שהשקפתנו בזה, בכל אופן אינה כהשקפתם של המחזיקים בשיטת “הציוניות הרוחנית”, האומרים שתעודת הציוניות היא לגשת מיד ורק ליצירת מרכז תרבות יהודי. ההשקפה הזאת, לדעתנו, מוטעה היא ביסודה אחרי שתרבות יהודית בת־קימא בארץ־ישראל אינה אפשרית אלא רק לאחר שימָצא בארץ מספר גדול של יהודים עם כלכלה עממית בריאה משלהם. בנדבות מן החוץ אפשר אולי ליסד ולהחזיק זמן ידוע איזו מוסדות ספרותיים, מדעיים או אמנותיים, אבל תרבות עממית ממשית אינה יכולה לצמוח ולגדל אלא מתוך חיים כלכליים־לאומיים בריאים בארץ־ישראל גופא. מי שרוצה, איפוא, ליצור תרבות עברית בארץ־ישראל, עליו לדאג ליהודים תחילת, להעברתם לארץ־ישראל ולבטחון קיומם שמה.

בהפך מהדעה שפלשתינה היא קטנה יותר מדאי בשביל התרכזות של יהודים בתוכה, יתכן יותר להגיד, שבשביל כחותיה של הציוניות עכשיו גדולה היא יותר מדאי. בשלשים השנים האחרונות התרבה הישוב היהודי בפלשתינה על־ידי הגירה מן החוץ, אם לא נחשוב את הבאים לארץ־ישראל לשם מצוה והחיים על החלוקה, בשלשים אלף נפש, אם כי בשנים האלו היו ימי עבודת הברון בארץ. הרבוי בכל שנה היה, איפוא, לא יותר מבאלף נפש. אפשר אמנם לחשוב, שעתה, אחרי עבור הקושי הראשון שבכל התחלה, תתחזק מעט העליה לארץ־ישראל, אבל על־כל־פנים אין להביט על הדבר מתוך משקפים ורודים. אין לשכוח, שבטרם שאיש חדש בא לארץ, צריך שתברא שם בשבילו אפשרות־הקיום, ואפשריות כאלה בארץ החיה ברובה המכריע על עבודת־האדמה אינן נבראות אלא באטיות מיוחדה. ואם במקום הרבוי השנתי של 1000 שעד כה, נחשוב מכאן ואילך רבוי של 3000, 5000 או גם 10000 בכל שנה – המקסימום שאנו יכולים לתפוס בנידון זה – הרי גם אז רחוקה כמות־כניסה שכזו מלמלאות את כל ארץ־ישראל, ולא כל־שכן שאין מה לדבר על צרוּת־המקום בשבילה.

למעשה ודאי שהתנחלות היהודים בפלשתינה לא תוכל לצאת לפעולה אלא, קודם־כל, בחלקים ידועים ומסוימים של הארץ. ברוב ערי ארץ־ישראל נמצאים כבר כיום ישובים יהודיים, שצמחו ועלו בחלקים וברובעים מיוחדים להם. אילו מסביב לישובים העירונים הללו היו נוסדים מושבים חקלאיים יהודיים במספר רב, אז היה נוצר על־ידי כך חוג כלכלי, שבו היו היהודים משתתפים גם בתור מכיני־החומר החי, גם בתור מעבדי־הסחורות ומפיציהן. החוגים הכלכליים הללו, שכל אחד מהם צריך שתהיה לו סביבה של כפרים המתרכזים על־יד השוק שבעיר־מחוזם, היו מובאים בחבור מקומי ובמגע קולטורי הדדי, באופן שכל המרכזים הקטנים יתקשרו, יתאחדו ויופיעו כהתגלות מרובת־גונים של תרבות אחת יחידה. באופן הזה תפתר בשלום ובפשטות גם שאלת השכנוּת עם הערבים.

אך אחרי כל זה מתעוררת עוד שאלה: היוכלו היהודים בעצמם ובינם לבין עצמם לחיות בארץ־ישראל בשלום ובמישור, אחרי שלא כגוים, הגדלים על קרקע אחד ונושאים עליהם צביון ידוע של המולדת האחת, בית־ישראל, שיבואו לארץ ממדינות שונות וידברו בלשונות שונות? האם לא תשוב המחלוקת, וביחוד הנגודים הדתיים, שתפסו מקום כל־כך גדול בחיי יהודי ארץ־ישראל לפני אלפים שנה, להראות את פעולתה הרעה, כשיתקבצו לארץ־ישראל יהודים שונים מכל קצוי תבל? את החשש הזה ודאי שאין לבטל כלאחר יד, ואילו היו היהודים נעזבים להיות אדונים לעצמם, ודאי שהיה מקום לפחד מפני סכסוכים פנימיים שונים, ביחוד בעת הראשונה, כל עוד לא תמחה הזרות שבין יוצאי ארץ אחת ביחס ליוצאי ארץ אחרת. אבל בהיות שהשלטון העצמי לא יהיה בידי היהודים, כי אם בידי הממשלה, לכן אין להתירא ביותר מפני דברי־ריבות, שגם אם יפרצו לא יוכלו להביא לידי מלחמת אזרחים. מלבד זאת יש לקוות, ששתוף הלשון העברית ושתוף העבודה והגורל יקרבו את הלבבות וירככו את ההפכים וההתנגשויות. ואם נשפוט על־פי היחוסים השוררים עתה בין יהודי ארץ־ישראל, שעלו אליה מכל כנפות־ארץ, אפשר להגיד, שאם כי אין מחסור אצלם בחכוכי־מפלגות, הנה הרגש הלאומי, אף־על־פי־כן, די חזק הוא בכדי לעשות גשר מאחד את כל המחנות. אפילו הנגוד הדתי שבין ה“אדוקים” והחפשים, שבמזרח־אירופה עודנו גדול למדי, אבד בארץ־ישראל את כל חריפותו. והסבלנות הדתית רכשה לה התפשטות לא מעטה. האדוקים נוכחים לראות, שגם החפשים נאמנים לכלל ישראל והם יהודים בלבם ובנפשם; לחפשיות כאן אין אותו הריח הרע שבאירופה, במקום שחופש־דעותיו של היהודי אינו אלא פרוזדור לבגידה ביהודית. והחפשים מצדם מכבדים בארץ־ישראל את הדת היהודית וסמליה כִפְרי הרוח היהודי העממי, ואם גם אינם מקיימים את ההלכות והמצוות, שאינן לפי טעמן, הנה רחוקים הם מזלזל בשומריהן, כמו שמצינו אצל נאורי־היהודים באירופה, החושבים את הבוז ליהדות – לאחד העיקרים, שנאורותם דורשת מהם.

ז) עתידותיה של הציוניות.

יאמרו מה שיאמרו על המכשולים המונחים על דרך התרכזות היהודים בפלשתינה, יחשבו אותם לפחות קשים או ליותר קשים, הנה אחת ברור הוא: הם אינם בלתי־מנוצחים. היהודים הרבים החושבים את האידיאל הציוני לדבר שאי־אפשר לו להתגשם, לאוטופיה, הם במשפטם זה עוד יותר נמהרים מאותם הציוניים, המאמינים בגאולה קרובה כשהם שומעים על יסוד איזו מושבה חדשה בפלשתינה. האמת היא, שהמטרה שהציגה לה הציוניות, ליצור ישוב חזק ומאוחד בארץ־ישראל, שעבודת־האדמה תהא יסודו הכלכלי ועברית לשונו הלאומית, דורשת עבודה קשה מאד מאד, אבל התגשמותה אינה בגדר הנמנע. ומה שנוגע לקושי – בזה אל נא יפחידונו. תחיה לאומית אינה מן הדברים הנמכרים בחנויות בזול; היא דורשת התאמצות שאינה־מצויה והתעוררות כל הכחות הנרדמים עדיין באומה העברית. אבל המטרה הגדולה שוה בעמל הגדול. כי הציוניות אינה איזו קאפריסה או פנטסיה לאומית; היא המלחמה הנואשה, האחרונה של היהודים על קיומם היהודי. כי אם רק יעבור רוח ההתבוללות, שבמערב־אירופה הכרית כבר כל שורש וענף לעצמיות יהודית, גם על מזרח־אירופה – וצעדיו הראשונים אכן כבר נראו גם שם – אז יאָמר ליהודים ולתרבותם: עִזבו כל תקוה. תרבות עממית שנכחדה מן העולם שוב אין לה תקנה, לעולם לא תקום ולא תחיה; ובלי תרבות עצמית אין טמיעת היהודים הגמורה בעמי הנכר אלא שאלת המוקדם והמאוחר, מפלט ממנה אין. ואם היהודים רוצים בהמשך קיומם, אַל יכבד מהם כל טורח, אַל יקשה מהם כל קרבן. אין לך דבר העומד בפני הרצון הלאומי החזק; הוא מתגבר על כל צורי־מכשול וסוף־סוף הוא כובש וסולל לו דרך. ופה פתח־התקוה, כי גם האנרגיה והרצון־לחיים שבעם היהודי יתגברו על כל המעצורים, ועוד יבואו ימים וישראל יכה שרשיו בארץ־ישראל וְחָי.



  1. תאור אותה המחלוקת, עפ“י האקטים של הארכיויון העירוני ההמבורגי, ימצא הקורא ב”מיטטיילונגען דער געזעללשאפט פיר יודישע פאלקסקונדע", חוברת 12, ע‘ 89, המבורג 1903. השוה דברי ימי היהודים של גרץ, כרך X, ע’ 397 גם 544.  ↩

  2. כאן יש מקום להעיר בכלל, שפעולותיו של בן־מנחם מוקפות בכל הספרות הישראלית קרני־הוד כאלה, שאלמלי קם אותו אדם צנוע מקברו, היה משתומם לא מעט. בן־מנחם שבאפיו המצוין וברצונו הטוב אין מי שיטיל ספק, הנה ערכו הפילוסופי לא היה גדול כלל; הוא הלך בדרך הכבושה של השיטה הפילוסופית של וולף, וחלילה לנו מהזכירו עם קאנט בנשימה אחת. ביחסו אל היהדות, כפי המורצה בספרו “ירושלים”, אין לא מן ההגיון ולא מן העקביות. פעולתו היותר חשובה בשביל האמנסיפציה של היהודים הרי היא תרגום התורה שלו לגרמנית, מפני שעל ידי כך הקל ליהודים את רכישת צחות הלשון הגרמנית ואת הכניסה לשערי ספרותה; אבל האם כל זה עושה אותו – ר"ן שנה אחרי לותר – לגבור הרוח? בצדק כבר הראה ברנפלד (בספרו הגרמני “היהודים והיהדות במאה הי”ט", עמוד4, ברלין 1908), עד כמה הפריזו והגזימו על ערכו של מנדלסון בשביל האמנסיפציה של היהודים.  ↩

  3. ירושלים, כתבי מנדלסון בגרמנית, ע‘ 256, ווין 1838. תרגום עברי, ירושלים, ע’ 64, זיטומיר, 1867.  ↩

  4. שם ע‘ 285, ת"ע ע’ 12.  ↩

  5. שם, ע‘ 287, תרגום עברי ע’ 116.  ↩

  6. די יודענפראגע, ע' 83, ברוינשווייג 1843.  ↩

  7. מובא בירחון “אסט אוּנד וועסט”, חו‘ דצמבר 1903, ע’ 832.  ↩

  8. מ. בראַנן, געשיכטע דער יודען אונד איהרע ליטעראטור, כרך ב‘, ע’ 9, ברסלוי, 1899.  ↩

  9. “ברי, שהיהדות, אלמלא לקח הצלב ממנה בכל דור ודור אלפים מבניה, היתה מונה כיום פי־ארבע או חמש ואולי פי=עשר של מחזיקיה”. לירוי־כוליה, היהודים והאנטישמיות. תרגום גרמני. ע' 103. ווינא 1893.  ↩

  10. “די יודען און דאס ווירטשאפטסלעבען”, לייפציג 1911, ע' 368.  ↩

  11. א. בויער, די נאציאנאליטעטען־פראגע א. ד. סאציאלדעמאקראטיע, ווינא, 1907 ע' 357.  ↩

  12. בספרו הנ"ל ע' 136.  ↩

  13. בספרו “מלחמות היהודים”, כרך VI, 3, 9.  ↩

  14. כרך V, 13.  ↩

  15. Flaccὺm, 6.  ↩

  16. “די בעפעלקערונג דער גריעכיש=רומישען וועלט”, ע' 248, לייפציג 1886.  ↩

  17. “די מיססיאן אונד אויסברייטונג דעס קיסטענטומס אין דען ערשטען דריי יאהר=הונדערטען”, ע' 6, לייפציד 1902.  ↩

  18. “געשיכטע דער יודען”, כרך X ע' 29. תוצאה שניה.  ↩

  19. T. Czacki, Rozprawa o Zydach, ע' 216, ווילנה 1807; מובא בספרו של לירו=בוילה: היהודים והאנטישמיות, תרגום גרמני, ווינא 1893.  ↩

  20. וונגרוב, “די יודען אין קעניגרייך פאָלען” ב“יודישע סטאטיסטיק”, כרך I, ע' 295, ברלין 1903.  ↩

  21. “On the racial characteristics ot modern Jews”, בהז‘ורנל של האינסטיטוט לאנטרופולוגיה, כרך XV ע’ 24 לונדון 1886. כנראה צ“ל of ־ הערת פב”י.  ↩

  22. בנוגע למספר הפלשים יש חלוקי=דעות גדולים. פייטילוביץ, שבקר אותם בשנת 1904, העריך את מספרם לחמשים אלף נפש, וחיים נחום, שהיה בחדש בשנת 1908 במלאכות כי"ח, מצא רק 7000 נפש.  ↩

  23. מספר הקראים ברוסיה עלה בשנת 1897 ל 12,894 נפש. מרכזם הוא בפלך טבריה (קרים), שבו נמצאים 6166 קראים. מלבד רוסיה ישנם קראים גם בתורכיה וקהלות קטנות בגליציה, בעיר הליטש, למשל. – לשם קוריוז נזכיר כאן גם מעט מאת הנפש, ממוצא המדיארים, הנמצאים בכפר בצד=אוֹפלה אצל שסבורג בזיבנבירגן, שעד שנת 1868 היו שייכים לכה הנוצרית “שומרי שבת” ומאז קבלו את דת ישראל. גם בארץ רוסיה נמצאת כתה דתית החיה על פי תורת ישראל (סובוטניקי), שיחידים מהם התישבו בא“י וידועים פה במושבות העבריות בשם ”גרים".  ↩

  24. באנגליה, צרפת, תורכיה ועוד במדינות אחדות קטנות באירופה לא הונהגה המחלקה של השייכות הדתית בספירותיהן. באמריקה, אפריקה ואסיה אין ספירות=עם נהוגות אלא במדינות מועטות. רק באוסטרליה הונהגו ספירות בכל מקום. בנוגע לארצות המזרח הביאה לנו תועלת רבה האנקיטה שנערכה ע"י האליאנס בשנת 1904 ושתוצאותיה נתפרסמו בבולטין שלה (סריה 2, 29, פריז 1095). מה שנוגע לאמריקה, אסיה ואפריקה, בכל מקום שלא מצאנו ספירות או הערכות מיוחדות סמכנו על Statesman`s Year Book (1908), על English Jewish Year Book (לונדון 1909) ועל American Jewish Year Book 5669 (פילדלפיה 1908).  ↩

  25. שריד אחרון מנקודת־השקפה שכזו יש עוד למצוא גם בזמננו באותה העובדה, שהמחסנים הגדולים נחשבים בעיני בתי המסחר הקטנים, שבפני התחרותם אינם יכולים לעמוד, למפעלים אי־מוסריים.  ↩

  26. דעתו של שיפר (בספרו “אנפאנגע דעס קאפיטאליזמוס ביי דען אבענדלענדישען יודען אים פריהערן מיטעלאלטער” בה“צייטשריפט פיר פאלקסווירטשאפט, סאציאל־פאליטיק אונד פערוואלטונג” 1906, ע' 501), כי היהודים נדחקו מתוך חברות־הגבולין (מארקגענאסענשאפט) רק אחרי מעבר הגרמנים מהדת הארינית אל הקתליות הרומית, ובזה גם מעבודת־האדמה, והקפיטל הפועל שלהם רכשו ע“י ממכר קרקעותיהם, ־ דעה זו אין לה על מה שתסמוך. יותר קרובה לאמת דעת סומברט (בספרו “דער מאדערנע קאפּיטאליזמוס” I ע' 270, לייפּציג 1902), שהיהודים העשירים, הנפגשים בכל מקום בממלכות־רומא המאוחרות, הביאו לרוב אתן לימי־הבינים את רכושם בזהב, בעדיים יקרים ובאבנים טובות מן העולם העתיק החרוב וע”י כך נמצאו בידיהם האמצעים לעסקי המסחר וההלואה. אגב, במסחרים האלה היה ליהודים לתועלת מה שבכל הארצות נמצאו להם חברים לאמונה, שיכלו לבוא אתם במגע ובמשא על נקלה, ־ יתרון, שלא היה דוגמתו אצל הסוחרים שאינם־יהודים.  ↩

  27. השוה רושר, די יודען אים מיטעלאלטער, בה“אנזיכטען דער פאלקסווירטשאפט”, כרך II, ע' 321 ff. לייפציג 1868.  ↩

  28. דער מאדערנע קאפיטאליזמוס, כרך II, ע' 349, לייפציג  ↩

    1. וזה לא כבר בספרו “די יודען אונד דאס ווירטשאפטסלעבען” (לייפציג 1911) תאר סומברט, בהתאם לזה, את הערך המרובה של היהודים בשביל התפתחות הקפיטליזמוס.
  29. אשוּר לדעה זו יש למצוא אצל:

    Russel & Lewis: The Jew in London, 63.1900 לונדון, ע'

    Roscher: Die Juden im Mittelalter in Ansichten der Volkswirtschaft . לייפציג, 1878ff כרך II, ע' 321

    Schäffle: Bau und Leben des sozialen Körpers IV כרך,460 ע' 1878.

    Woltmann: Politische Anthropologie, 308 ע' ,Eisenach 1903.

    B. Webb: The Jews of East London פרק ב של Problems of modern Industry, לונדון 1898.  ↩

  30. כשאנו אומרים, שהיהודים עולים בכשרונם המסחרי על האחרים, אין הכוונה אלא ביחס לעמי־אירופה, שבתוכם הם יושבים. ברם, כלפי עמים אחרים, וביחוד כלפי ההוֹדים, היונים, הארמינים והחינאים, אין למצוא את היתרון הזה. בארצות המזרח מתהלך אפילו הפתגם, שארמני אחד שקול כנגד שלשה יונים, והיוני – כנגד שלשה יהודים. יכול להיות, כי לא מקרה הוא, שכל אלה הקונקורנטים של היהודים, העומדים עמם במעלה אחת בנוגע לכשרון מסחרי, שייכים, כיהודים, לעמי־התרבות העתיקים, לאותם העמים שכבר עמדו על מדרגה תרבותית גבוהה, בעת שעמי אירופה התיכונית והצפונית היו עוד רחוקים מכל קולטורה. אלף שנות תרבות עתיקה יש בהן, כנראה, בכדי לפתח את השכל ולהביא את הסגולות הרצויות למסחר.  ↩

  31. ובלבד שהמקצוע הלז לא יהיה מן הבזויים בעיני הישראלי. כן שמעתי מפי יהודי אחד בגליציה, שהעסיק איש רותיני בחטיבת עצים להסקה, בתור תשובה על שאלתי, למה אינו מוסר את העבודה הזאת לבן־ברית, שיהודי לא יתרצה לעסוק בכגון זה אפילו אם ישלמו לו שכר כפול. ובלונדון, במקום שנמצאים מאות ואלפים נודדים עניים המתרוצצים בעיר שעות שלמות לבקש פרוטת פרנסה, הנה המודעות המכריזות על השכרת מקומות לימי־החגים בבתי־כנסיות של יהודים נשואות דוקא בידי נוצרים; כפי הנראה, חושבים היהודים את המלאכה הזאת לא לפי כבודם.  ↩

  32. האנציקלופדיה היהודית באנגלית, כרך י"ב, ערך אימיגרציה.  ↩

  33. עפ"י עדותו של פרופיסור יוסט בגלובוס. כרך ששים (1891), ע' 304.  ↩

  34. אני חוזר בזה על מסקנות אחדות של מאמרי: “די סאציאלען פערהעלטניסע דער יודען אין פרייסען אונד דייטשלאנד” בספר השנה לכלכלה ולסטטיסטיקה I I I f. כרך 23, ע' 769, ינה 1902.  ↩

  35. עפ“י ברוצקום במאמרו ”בתחום המושב הרוסי ומחוצה לו" (צייטשריפט פיר דעמאג. אונד סטאט. דער יודען, 1908, ע' 81).  ↩

  36. די יודישען ארבייטער אין לאנדאן, ע' 7, שטוטגרט 1903.  ↩

  37. י. ברודובסקי, “יעוורעיסקאיא נישצעטא וו' אדעסע”. אודיסה 1902. אני מביא את הדברים על פי ספר הסטטיסטיקה היהודית, כרך 1, ע' 287, ברלין 1903.  ↩

  38. ביחוד משתתפות הרבה במלאכה הנשים היהודיות. בין הסכום הכולל של 15,070 בעלות מלאכה ברומיניה היו יהודיות 39.41%.  ↩

  39. “די יודישען ארבייטער אין לאנדאן”, ע' 40, שטוטגרט 1903.  ↩

  40. Russel & Lewis. The Jew in London, s. 192, London 1900  ↩

  41. צורך זה להזדעזע ולשגות בדמיונות ובתקוות הוא־הוא שמביא את היהודי גם לידי משחק בקוביא ולעסקי־הגרלה שונים. באנגליה אין מקום שההגרלות תהיינה נפוצות שם במדה כל כך גדולה כמו בין המהגרים העניים היהודיים. במזרח אירופה נתפשטו ביותר בין היהודים ההתערבות, ההגרלות והמשחק בקלפים. ומה שהיהודי העני עושה בקטנות, זה עושה העשיר ע"י עסקי הספקולציה בבירזה, באולם־המשחק ובככר־המרוץ – בגדולות. אופיי הוא, שהיהודים המהגרים באנגליה חבה יתירה נודעת מהם לענפי מסחר שהסכנה כרוכה בהם, כמו, למשל, המסחר בדגים, פירות וכיוצא באלו סחורות שממהרות להתקלקל.  ↩

  42. השוה מאמרו של ג. וו. גולדשטיין: “די יודען אין דער אמשטערדאמער דיאמאנטען־אינדוסטריע” ב“צייטשריפט פיר דעמ. און סטאט. דער יודען” 1907, ע' 178.  ↩

  43. בכנויי־המשפחה היהודיים, שמקורם במלאכה, נפוץ במדה מרובה, ביחד עם “גלאזער” (זגג), גם השם “גאלדשמיעד” (צורף). בערב נמצאת עשית כלי־הזין היקרים של הערבים רק בידי היהודים.  ↩

  44. השוה ספרו של הלפרין: די יודישען ארבייטער אין לאנדאן, ע' 75, שטוטגרט 1903.  ↩

  45. יודישע מערקווירדיגקייטען, כרך II, ע' 157, פרנקפורט דמיין 1715.  ↩

  46. הכונה למספר הילדים במשפחה [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  47. השוה רובין אונד וועסטרגארד: סטאטיסטיק דער עהען א. ז. וו. ע‘ 48, ינה 1890 וגם פירקס: בעפעלקערונגסלעהרע אונד בעפעלקערונגספאליטיק ע’ 211 ff, לייפציג, 1898.  ↩

  48. המספרים מתיחסים לסכום הכולל של התושבים.  ↩

  49. בנוגע לנקבות 40 – 50.  ↩

  50. בערים אחדות נראית כבר, במקום רבוי טבעי, פחת טבעית. בברסלוי, למשל, היה בשנת 1906 מספר הנולדים בין היהודים 306, לעומת זאת מספר המתים 339, הרי פחת של 1.62 לאלף.  ↩

  51. בין אלה היו 14,299 מבריטניה הגדולה.  ↩

  52. “ ”“ 6,113 ” "  ↩

  53. “ ”“ 7,032 ” "  ↩

  54. בין אלה היו 6260 מבריטניה הגדולה.  ↩

  55. עפ“י ספר־השנה היהודי־האמריקני, שנת תרס”ז. פילדלפיה 1908.  ↩

  56. עיין Report to the Board of Trade on Emigration and Immigration during 1904. London 1905.  ↩

  57. הטעמים, מפני מה הרבה מיהודי רוסיה שוהים בדרכם לאמריקה שבועות או חדשים אחדים באנגליה, בפרט בלונדון, הם חוסר אמצעים ותנאים ידועים של מחירי כרטיסי הנסיעה. עיין על זה בספרו של הלפרין: די יודישען ארבייטער אין לאנדאן ע' 15, שטוטגרט 1903.  ↩

  58. מובא במאמרו של קורקיס: צור בעוועגונג דער יודישען בעפעלקערונג אין גאליציען. יודישע סטאטיסטיק,

    כרך I, ע' 311, ברלין 1903.  ↩

  59. בנוגע לגליציה הכונה היא לאותן 40 הערים, שמספר תושביהן עולה ליותר מ־7,500 נפש או שיש להן הנהלה עצמית לפי החוק של שנת 1889.  ↩

  60. ואלו הן הערים ברומיניה, שיש להן רוב יהודי: הרטה (66.2%), מיהיליני (65.6%), הרלוי (59.6%), פלטיסיני (57%), דורוהוי (53.6%), בוטוסני (51.8%), יאסי (50.8%).  ↩

  61. השמוש בשפניולית אינו מגבל בתחומי תורכיה הנוכחית, אלא נפוץ הוא גם בארצות הבלקן, שנמצאו לפנים תחת חסותה של עותומיה. בבולגריה בשנת 1900 היתה הספניולית הלשון המתהלכת אצל 76, 96 % של כל יהודיה; בבוסניה־הרצוגבינה בשנת 1905 – אצל 69,75 של כל יהודיהן; בסרביה, בשנת 1900, אצל 26,95 %.  ↩

  62. בזמן האחרון נשמעו קולות־מחאה מצדדים שונים נגד הכנוי “זרגון”, המתאים לאיזה בליל־שפה, אבל לא ליהודית המדוברת, שהיא די מפותחת וגידולה נעשה באופן אורגני. ואולם, דומה לנו, שבנוגע לנדיון דידן פסקה באמת המלה זרגון מהיות כנוי לגנאי ונעשה לשם פשוט, שאין בו משום בזיון.  ↩

  63. “אה” במקור המודפס – צ“ל כנראה ”את“ – הערת פב”י.  ↩

  64. בעריכט דעם קוראטאריאומס דער באראן־הירש־שטיפטונג. צייטשריפט פיר דעמ. אונד סטאט. דער יודען. 1908, ע' 63. על פי הדו"ח הזה הוציאה הנהלת בתי־הספר במשך שנות 1907/1891 כמעט 9640000 כתרים.  ↩

  65. גרץ, דברי ימי ישראל, כרך IV, ע' 217, לייפציג, 1893.  ↩

  66. אנקעטע איבער די לאגע דער יודישען בעפעלקערונג גאליציענס. יודישע סטאטיסטיק, כרך I ע' 230, ברלין, 1903.  ↩

  67. בהמבורג יש ליהודים מוסדות־חנוך גבוהים משלהם בלי תשלום שכר־למוד.  ↩

  68. אמנם, רוב גדול מהתלמידים היהודים בבתי־הספר של 9 מחלקות עוזבים את ספסל הלמודים אחרי גמרם את המחלקה הששית, זאת אומרת, אחרי קבלם את הזכות לעבוד בצבא שנה אחת בתור מתנדבים חפשים. בין כל 8761 התלמידים שקבלו תעודת־בגרות של 9 מחלקות היו בפרוסיה בשנת 1905/6 רק 452 יהודים = 5,16 %, בעוד שמספר כל היהודים בבתי־הספר הגבוהים באותה שנת־הלמוד עלה ל־6,53 %. בבתי־הספר העירוניים לנערים בברלין היו בזמן החורף של 1905/06 במחלקה הששית תלמידים יהודים 20,4 %, ומהשביעית עד התשיעית רק 18,2 %.  ↩

  69. היותר מפורסמים ביניהם הם בתי־הספר של הפילנתרופית בפרנקפורט־דמיין, בית הספר של יעקובסון בזסן ובית־הספר של שמשון בבולפנביטל, שתכנית הלמודים שבהם היא של בית־ספר ריאלי.  ↩

  70. הסטודנט היהודי הראשון בפרוסיה היה טוביה כהן, שהנסיך הגדול הרשה לו בשנת 1675 ללמוד חכמת־הרפואה בפרנקפורט־דאדר.  ↩

  71. גדול ביחוד האחוז של הסטודנטים היהודים באוניברסיטה הצ'רנוביצית, שרק הודות לתלמידיה היהודים דוברי גרמנית יש לה היכולת לשמור על אפיה בתור אוניברסיטה גרמנית. במשך זמן החורף 1903/04 וזמן הקיץ 1904 היו בין 668 הסטודנטים שלה – 277 יהודים.  ↩

  72. “ואולים” במקור הנדפס. צ“ל כנראה ”ואולם“ – הערת פב”י.  ↩

  73. עיין צייטש. פיר דעמ. אינד סטאט. דער יודין, 1905, חו‘ 9; 1906 ע’ 48.  ↩

  74. בספורו של זנגביל “ילדי הגיטו” (לונדון 1901) נמצאים בנידון זה הרבה רשומים נכונים. “היהודים האורתודוכסים משתוממים מאד כשהם פוגשים ביהודים נאורים, שנשארו נאמנים ליהדות” (ע' 90). ומה נכון ונוגע עד הנפש הוא אותו המחזה בעת שלבן הגוסס, שבלה שנים אחדות בבית־ספר אנגלי רחוק מבית הוריו, נקרא אביו – יהודי רוסי, מדבר זרגונית – והם אינם שומעים איש את שפת רעהו ואינם מבינים איש את מהלך מחשבותיו של רעהו.  ↩

  75. על ידי כך יתבאר לנו מה שבגליציה, במקום שמספר ילדי היהודים המקבלים השכלה מודרנית ואקדמית גדול ביחס מאשר ברוסיה, מתנכרים האקדמיים היהודים ליהדות פחות מאשר בני־גילם ברוסיה.  ↩

  76. שטאדע. דיע אנטשטעהונג דעם פאָלקעס איזראעל. ע' 11 וגם 23, גיסען 1899.  ↩

  77. געשיכטע דער יודען. מהדורא שניה. כרך II 2 ע' 204.  ↩

  78. “היהדות נוצרה בשם מלך פרס ובכח מלכותו ובאופן הזה מגיעה השפעתה העצומה של ממלכת האכמינדים עד ימינו אלה, כאשר לא זכתה לזה שום ממלכה אחרת”. אדוארד מאיר: די ענטשטעהונג דעס יודענטומס, ע' 243, האַללע, 1896.  ↩

  79. דיע גרונדלאגען דעס 18 יאהרהונדערטס. מינכן 1901, ע' 452. – בדרך אגב כדאי להזכיר כי טשמברליין בספרו זה – הנאה בהרצאתו, אבל מלא סובייקטיביות יתירה מן הקצה אל הקצה – מעלה, בנגוד לתלמידיו ורצים לפניו, ביחוד איגן דירינג, שמגרעותיהם ורעותיהם, כביכול, של היהודים אינן נובעות מתכונתם הגזעית, כי אם מתוך דתם זו, שנטעו בהם עזרא ונחמיה. “ישראלי בן־בנם של ישראלים, שעלה בידו להשתחרר מכבלי עזרא ונחמיה, שבלבו אין עוד מקום לתורת משה ובלבו אין הבוז לכל הדתות האחרות – שטות היא לחשוב ישראלי שכזה ליהודי. אדם מישראל כזה, שנצרוף בכור ההומניות, שוב אינו יהודי, כי באותה שעה שהוא מסתלק מרעיון ההידות, מזה הלאום אשר הקשר המאחד אותו הוא קומפלקס של מוצגים, אשר ה”אמונה“ היא ראש לכל השפעותיו, – באותה שעה הרי הוא מוציא את עצמו ipso facto מן הכלל הזה”. (ע' 458 I c). יהודים “מוּצאים” כאלה ישנם בזמננו לאלפים ולרבבות. ומכאן ראיה, כי טשמברליין יודע אך מעט את יהודי הזמן הזה, אם הוא יכול לבטל את מציאותם של המיליונים האלה ולצין בתור יהודים רק את האורתודוכסים, שבמערב אירופה, “המתיהדת”, כביכול, אינם אלא מיעוטא דמיעוטא בין היהודים.  ↩

  80. די גרונדלאגען דעם 19 יאהרהונדערטס, כרך I ע' 437, מינכן 1901.  ↩

  81. לירוא־בוליה: "היהודים והאנטישמיות,, תרגום גרמני ע' 27, ווינה 1893.  ↩

  82. הערתו של ברונא בויער בספרו “די יודענפראגע” ע', 37, ברוינשווייג 1843.  ↩

  83. שרה רבינוביץ: די ארגאניזאציאן דעם יידישען פראלעטאריאטס אין רוסלאנד. ע' 9, קרלסרוה 1903.  ↩

  84. החסידים נוהגים ביום הפטירה של צדיקיהם לשתות יי"ש, מפני שבהסתלקותם של הצדיקים מעולם השפל הם רואים עליה למרום והתאחדות עם השכינה.  ↩

  85. בתור ראיה לדבר, שהזכרת נשמות המתים יסודה בפולחן האבות, ביראת־הכבוד מפני הנפטרים, תשמש לנו אותה העובדה, שבמזרח אירופה מתפללים לא רק בעד המתים, אלא גם אל המתים. כשבקרתי באביב שנת 1903 את בית־העלמין הישן בקרקוי היה אז יום הפטירה של הרמ“א (מת בשנת 1572). מחנות־מחנות של יהודים נהרו אל הקבר בכדי לתנות עליו בבכי ובדמעות. רובם כתבו בידי עצמם או ע”י אחרים את בקשותיהם ומשאלותיהם על פסות־ניר, ואת הפסות השליכו על הקבר או תחבו אותן במצבת הקבר. הקבר והמצבה היו לאחר כך זרועים ממש באלה פסות־הניר, שבהן פנו אל המנוח בכל מיני בקשות־עזרה.  ↩

  86. אופיי הוא מה שאמר לי יהודי אחד בבלז, מרכז החסידות היותר חשובה, כשנודע לו שמפרוסיה אני בא, כי אכן לפני מאתים שנה היו גם שם גדולי ישראל. לפי מושגיו של היהודי הזה נפלה פרוסיה לתוך מצב של ברבריות מעת שפסקה להוציא מתוכה מופלגים בתורה, היודעים לשחות בים התלמוד ומפרשיו.  ↩

  87. בבריטיש מוזאום נמצא אוסף של תשמישי קדושה שונים למחלקותיהם ולדתיהם. אלה של היהודים (ספרי־תורה, חלפים, טו"ת ועוד איזו חפצים אחדים) תופסים את המקום היותר מצומצם.  ↩

  88. בספרו L‘Empire des Tsars et les Russes. תרגום גרמני כרך I, ע’ 168, זונדרשויסן 1887.  ↩

  89. רוסל ולואיס. היהודי בלונדון (באנגלית). ע' 97 וגם 100. לונדון 1900.  ↩

  90. “פרוטסטניות” במקור המודפס. צ“ל כנראה פרוטסטנטיות – הערת פב”י.  ↩

  91. שם, ע' 123.  ↩

  92. צייטשריפט פיר דעמ. א. סטאט. דער יודען. 1905, מחברת 9, ע' 3.  ↩

  93. אמנם, כלי־שיר בשעת עבודת־האלהים אינם מן הדברים המתנגדים ליהדות, “בעבודת האלהים בבית־המקדש היו השירה והזמרה עיקרים חשובים; – באחד מבתי־הכנסיות שבפרג נמצא עוגב זה מאות בשנים, שבו היו משתמשים לקבלת־שבת. – ומנהג ישן הוא, שהחזן יעבור לפני התיבה בלוית שני משוררים” (צונץ, דיע גאטטעס דיענסטל. פארטראגע דער יודען, מהדורא שניה, פרנקפורט־דמיין 1892, ע' 491). ברם במציאות נדחתה המוסיקה מן התפלה לגמרי, והעוגב עד המאה הי"ט – מלבד אולי באותו בית־כנסת בפרג – לא נראה בכל גבולי תפלות ישראל.  ↩

  94. מאמר מזרח ומערב, בירחון “אָסט אונד וועסט”, שנה שלישית, 1903, ספ. 585.  ↩

  95. “מבינם” במקור המודפס. צ“ל כנראה מבינים. – הערת פב”י.  ↩

  96. יחס כזה ולא אחר אל נשואי־תערובת היה והוה גם מצד היהדות האורתודוכסית. מן השאלות שהציע נפוליון הראשון ל“סנהדרין” הידוע אשר אסף לא עוררה אף אחת מהן וכוחים כל כך סוערים כמו השלישית: “האם מותר ליהודית להנשא לנוצרי ואם מותר לו ליהודי לישא נוצרית?” הרבנים הצרפתיים הנאורים נטו להקל, לא כן רבני אשכנז (אלזס), שענו על שאלה זו בשלילה גמורה. ה“סנהדרין” הוציא את עצמו לבסוף ממבוכה זו על ידי התשובה, שמדאורייתא אסור רק להתחתן בכנענים. מה שנוגע לנשואין עם נוצרים, הנה אפשר שהרבנים לא יסדרו קדושין בנשואין כאלה, אבל חוץ מזה נחשב היהודי הנושא נוצרית ליהודי לכל דבר.  ↩

  97. כאן באו בחשבון רק החתונות שנעשו ברשיון השלטון האזרחי. כי על אותם המקרים הבודדים של נשואי־תערובת שיצאו לפועל על ידי כהני־הדת הנוצרית, אין לנו כל עדיות.  ↩

  98. בכל אופן נכנסים לסוג זה גם המקרים, שהזוג הוא יהודי מומר או בן בלי־דת מצד אחד ויהודי גמור מן הצד השני, שאז, כמובן, אינם בגדר נשואי־תערובת. תחת זאת אינם נרשמים בתור נשואי־תערובת אותם המקרים, ששני הצדדים מקבלים עליהם לפני נשואיהם את הדת הנוצרית או נעשים לבני־לי־דת.  ↩

  99. דאַס יודענטום אין געגעגווארט אונד צוקונפט, ברלין 1885.  ↩

  100. צייטשרי פט פיר דעמ. א. בטאט, דער יודען 1905, חוברת 1 ע' 5.  ↩

  101. יודענטויפען אים 19. יאהרהונדערט. נתנאל שנה ט"ו. חוברות ג‘ וד’, ע' 88. ברלין 1899.  ↩

  102. גרץ, געשיבטע דער יודען, כרך III 1 344, לייפציג 1888.  ↩

  103. עיין במאמרו של יוסף יעקב‘ס: On the rachal characteristics of modern jews במכה"ע של העינסיטוט לאנתרופולוגיה, כרך XI ע’ 24.  ↩

  104. עיין מלחמות היהודים ליוסף פלביוס II, 18, 2; II, 20, 2; VII, 3,3; נגד אפיון II,2,10; וגם סיניקה אצל אבגוסטינוס; 11, VI de civitate del.  ↩

  105. עיין הרנק: דיע מיססיאן אונד אויסברויטונג דער כריסטענטומס ע' 9, לייפציג 1902.  ↩

  106. ביחוד מוטל בספק ההשערה, שהקראים של עכשיו יושבי קרים הם מבני־בניהם של הנוצרים. ועיין למעלה (עמ' 22, הערה 3).  ↩

  107. לחשבון זה נכנסו 5330 המרות, שיצאו לפועל לא באנגליה, כי אם בארצות אחרות ע"י חברות־מיסיון אנגליות.  ↩

  108. יודענטויפען אים 19 יאהרהונדערט. נסיון מחקרי־סטטיסטי. מכ"ע נתנאל חוב‘ ג’ וד'. ברלין 1899.  ↩

  109. מקרים של שיבה מהנצרות אל היהדות ברוסיה לא היו בנמצא עד הזמן היותר אחרון. הרשות ניתנה לבני הדתות האחרות רק לקבל עליהם את הדת השלטת, אך לצאת מהכנסיה היונית־הקתולית לדת אחרת נאסר מטעם הממשלה בעונש חמור. רק בשנת 1909 הותר הדבר הזה ע"י החוק של חופש הדתות.  ↩

  110. לתוך המספרים בנוגע לגרמניה וברלין לא נכנסו אלא ההמרות באבנגליות.  ↩

  111. לתוך המספרים בנוגע לגרמניה וברלין לא נכנסו אלא ההמרות באבנגליות.  ↩

  112. מקרים של שיבה מהנצרות אל היהדות ברוסיה לא היו בנמצא עד הזמן היותר אחרון. הרשות ניתנה לבני הדתות האחרות רק לקבל עליהם את הדת השלטת, אך לצאת מהכנסיה היונית־הקתולית לדת אחרת נאסר מטעם הממשלה בעונש חמור. רק בשנת 1909 הותר הדבר הזה ע"י החוק של חופש הדתות.  ↩

  113. דיע יודען אין עסטרייך, ברלין 1908 ע' 69.  ↩

  114. סטאטיסטישע מיטטיילונגען אואויס דייטשען עוואנגעלישען לאנדעסקירבען. שטוטגרט, משנת 1902 ומקודמות לה.  ↩

  115. עיין ארנשטיין, יודישע פאָרנאַמען אין האָללאנד. צייטשריפט פיר דעמ. ע. סטאט. דער יודען, 1907 ע' 137. בכלל על שמות יהודים עיין צונץ בספרו “שמות היהודים”. לייפציג 1837.  ↩

  116. המכוון לתושבים היהודים בברלין ובפרבריה הסמוכים לה.  ↩

  117. למרות כל השתדלותי להשיג ידיעות סטטיסטיות מדויקות על הכנסת התינוקות לדת הנצרות לא עלה דבר בידי. ועיין בלוי: די אויסטריטע אויס דעם יודענטוסאין בערלין. צייטש. פיר.ד א. ס. דער יודען, 1097 ע‘ 145 ו־1909 ע’ 87.  ↩

  118. בעד המספרים האלה אני חייב תודה להמנוח ד"ר י. פ. קיריזי, מנהל פקידות הסטטיסטיקה העירונית בבודפשט.  ↩

  119. Geography and Atlas of Prptestant Mission כרך II, נויורק 1906.  ↩

  120. די הייטיגע עוואנגעלישע יודענמיסיאן, נתנאל שנת 1907, ע' 1.  ↩

  121. מדין־וחשבון של החברה לשנת 1902/03. לונדון 1903.  ↩

  122. עיין ב. וויב: The Jews pf East־london (בפרק ב' של הספר: הפרובלימות של האינודסטריה המודרנית). לונדון 1898.  ↩

  123. חוקי הממשלה הרוסית בנוגע ליהודים מסובכים ביותר (יסודם בחוקי־מאי משנת 1882, הידועים בשם חוקי איגנטיוב) ואלה הם סעיפיהם העיקריים:

    אסור ליהודים (מלבד לבעלי השכלה אקדמית, בעלי אומנות וסוחרים מגילדיה ראשונה) לגור ברחבי הממלכה, מלבד בפולין ובחמשה־עשר הפלכים הסמוכים לה (“תחום־המושב”) וגם שם אסור להם להתישב מחוץ לערים;

    אסור ליהודים, מלבד במקרים רחוקים מאד, לרכוש להם כל קנין קרקעי;

    אין ליהודים כמעט כל זכות בחירה, לא אקטיבית ולא פסיבית, למוסדות השלטון העצמי (מועצות הנהלת־הערים וכדומה);

    היהודים מוגבלים בזכותם להכנס לבתי־הספר התיכונים והאוניברסיטאות, והזכות להמנות לפקידים בממשלה ובצבא נשללה מהם לגמרי.  ↩

  124. בכל אופן אפשר לומר בבטחה ידועה, שעל ידי ההשפלה החברתית שהביאה אתה האנטישמיות ליהודים הונחו מעצורים רק על דרך היציאה לפועל של נשואי־תערובת עם בני מעמד סוציאלי שוה, אבל לא בנוגע לנשואי־תערובת בכלל. שהרי עם בני מעמד סוציאלי יותר נמוך יש ליהודים תמיד האפשרות לבוא בקשרי הנשואין, וכן הוא אמנם הדבר במציאות.  ↩

  125. הספרות על שאלת הגזע היהודי גדולה ועצומה, אבל חלק גדול ממנה אינו אלא קומפילאציות בלתי מדעיות, שאינן עומדות בפני הבקרת. בתור עבודות מדעיות בעלות־ערך יש להזכיר:

    אנדרעע: צור פאלקסקונדע דער יודען, ביעלפעלד 1881 (ספר מצוין, אבל ישן בכמה מובנים).

    פון־לושאן: די אנטראָפאלאגישע שטעלונג דער יודען, קאררעספאגדענץ־בלאט פיר אנטראפאלאגיע, כרך XXIII, ברוינשווייג 1892.

    ווייסענבערג: די זידרוססישען יודען. ארכיב פיר אנטראפאלאגיע, כרך XXIII ע' 348 ff 1895.

    יודט: די יודען אלס ראססע (תרגום גרמני), ברלין 1903 (בכמה מובנים אינו עומד בפני הבקרת).

    א. ד. עלקינד: היהודים (ברוסית, כרך 104 מתוצאת החברה הקיסרית להיסטוריה, אנטרופולוגיה ואטנוגרפיה), מוסקבה 1903.

    פון־לושאן: די אנטראפאלאגישע שטעלונג דער יודען, צייטשריפט פיר דעמ. אוגד סטאט. דער יודען 1905, חו' 1.

    ס. ווייסענבערג: דאס יודישע ראססענפראבלעם. צייטש. פ. דעמ. א. סטאט. ד. י. 1905 חו‘ 5 ע’ 4.

    אליאס אויערבאַך: די יודישע ראססענפראגע נעבסט ערווידערונג פאן פון־לושאן אין ארכיב פיר ראססען־אונד געזעלשאפט־ביאלאגיע. 1907. חוברת מאי־יוני.

    מאריס פישבערג: צור פראגע דער הערקונפט דעס בלאנדען עלעמענטס אין יודענטום. צייטשריפט פיר דעמ. א. סטאט. דער יודען 1907 ע‘ 1 וגם 25, וכמו כן אויערבאַך באותו מכתב־עת 1907 ע’ 92.

    לעא סופר: צור אנטראפאלאגישען שטעלונג דער יודען. פאליטיש־אנטראפאלאגי רעוויו. שנת 1908 חו' 2.

    א. ד. עלקינד: פערזוך איינער אנטראפ. פאראללעלע צווישען יודען אונד ניכט־יודען. צייטשריפט פיר דעמ. א. סטאט. דער יודען 1908 ע' 1 וגם 24.

    מאריס פישבערג: The Jews. A study of race and environment., נויורק 1911.  ↩

  126. הדמוי שבין היהודים והארמנים נפלא הוא עד מאד. האנתרופולוג היותר מנוסה יעמול אך לשוא להבדיל במחנה מעורב מיהודים וארמנים את אלה מאלה.  ↩

  127. דייטשע מאנטאגסצייטונג 11, דצמבר 1910.  ↩

  128. הדעה, שהיהודים עשירים בבעלי כשרון, אבל חסרים אנשים גאוניים, או בכל אופן עניים בהם ביותר, נפגשת בתור מלה מפוצצת כמעט בכל הספרות על אדות היהודים. לנו, אמנם, נדמה, כי על ידי חזרתה המרובה בפיות הרבים עדיין לא נעשתה דעה זו לדבר־אמת, כשם שבכלל ההבדל בין כשרון וגאוניות עדיין אין לו יסוד מוסד כל עיקר. ואולם גם אם נעמוד על נקודת ההשקפה של המבדילים בין בעלי־כשרון לגאונים, ואחרי שנוציא מתוך האמנים הגדולים, המלומדים והמדיניים של המאה הי"ט את היותר גדולים – נאמר: את נפוליון הראשון, בטהובן, גיטה, דרווין – לציינם בתור גאונים, לא נמצא בין אנשי־העליה המועטים האלה שמות של יהודים, האם יוכח מזה, שהיהודים, אשר מספרם באירופה עולה רק ל־ 2 % של הנוצרים, נותנים לאנושיות פחות גאונים ממה שהנוצרים נותנים?  ↩

  129. המקום החשוב ביותר, שהיהודים תופסים בין גדולי המשחקים בשחמט, הוא שמטפח על פני האומרים, כי אין היהודים מסוגלים לדברים שבהפשט, שהרי אין לך אבסטרקציה גדולה מזו שבמשחק השחמט.  ↩

  130. בזה, בבחירה הטבעית הקשה, שעל ידה נתקימו רק היותר מסוגלים, יתבאר אולי גם אותו החזיון, שהאשכנזים עולים על הספרדים ועל יהודי ערב בזריזות רוחנית, בכח השכל ובשאיפה לדעת, אם כי מוצאם של חלקי היהודים השונים האלה ממקור אחד יהלך.  ↩

  131. עיין מאמרי “דיע קרימינאליטעט דער קריסטען אנוד יודען אין דייטשלאנד 1899 – 1902” בצייטשריפט פיר דעמ. א. סטאט. דער יודען 1905 א‘ 1, וכמו כן: בלוי: “די קרימינאליטעט דער יודען אין דייטשלאנד וועהענד דער יאהרע 1903 – 1906” באותו מכתב־העת 1909 ע’ 49;

    פ. ליסט: דאס פראבלעם דער קרימינאליטעט דער יודען, גיסן 1907;

    ר. ווסרמן: בערוף, קאנפעסיאן אונד פערברעכען, מינכון 1907;

    טהון: “קרימינאליטעט דער קריסטען אונד יודען אין עסטרייך”, צייטשריפט פיר דעמ. א. סאטא. דעם יודען 1906 ע' 6.  ↩

  132. תאור דברי ימי המושבות הללו ימצא הקורא בספרו של יול. אֶלק: די יודישען קאָלאָניען אין רוסלאנד. פרנקפורט־דמיין, 1886.  ↩

  133. כל דיסיטינה היא 1,0925 האַ.  ↩

  134. כך אמר לי בסתיו שנת 1909 האגרוֹנוֹם אטינגר, תושב המושבות ההן.  ↩

  135. על יד המושבות בארגנטינה יש להזכיר את המושבה פיליפסון בברזיליה, שאף היא נמצאת ברשותה של יק"א ובסוף שנת 1908 היו בה 42 משפחות עם 299 נפש ושטח אדמה של 5400 ha, שמהם עובדו כמעט 400 האַ.  ↩

  136. ביחד עם מושבות ארץ־ישראל נזכיר פה גם את המושבות הקטנות באסיה הקטנה הנתמכות על־ידי יק“א, היינו ”אור יהודה" – 11 משפחות, קריה – 42, זצילר – 25; כמו כן המושבה מרגו באי־קפריסין עם עשר משפחות בערך.  ↩

  137. נראה, שהיהודי מסוגל הרבה יותר לגידול המטעים מאשר למזרע ההתבואה. לא מקרה הוא בלי ספק מה שהיהודים שהתנחלו על הקרקע ברוסיה ובארצות־הברית מרצונם הטוב, זאת אומרת בלי עזרת החברות־לישוב, בחרו להם דוקא יחד עם החלבנות את הגננות, מעשה הטבק והיין. בארץ־ישראל עולות במובן הטכני המושבות העבריות המיוסדות על המטעים גם על אלה של הגרמנים.  ↩

  138. ביחוד נחוץ הדבר הזה בנוגע לבנות, שחסרון החנוך החקלאי אצלן והעדר־ההתענינות שלהן בכל עבודות הכפר עושים רושם רע מאד על המתבונן למושבות העבריות של עכשיו. קיומם של רבים מהקולוניסטים נהרס בגלל זה, שהאשה לא הבינה ולא רצתה למלא את החובות שהטיל עליה המשק החקלאי, והרבה ענפים חשובים שלו, כגון החלבנות וגידול ירקות לא יכלו להתפתח במושבות היהודיות בארץ־ישראל בעיקר מפני שהנשים לא התאימו לעבודות אלו.  ↩

  139. בפלשתינה, למשל, אין הפועל העברי הבא ממזרח אירופה יכול בכלל לעמוד בהתחרות עם הערבי, שצרכיו דלים ביותר, מלבד בעבודות הדורשות מומחיות יתירה. ואולם נחיצותו של הפועל העברי לא תמלא על־ידי אחרים בכל מקום, שצריך להכין ולהכשיר קרקע חדש בשביל התישבות של יהודים, ובמדה שקרקעות חדשים נקנים על־ידי יהודים לנטיעת כרמים ופרדסים, בה במדה נוצרים גם מקומות־עבודה חדשים לפועלים יהודים.  ↩

  140. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  141. לפרקים תוכלנה גם חברות הישוב לעזור להם בבנין הבית על־ידי הלואה למשך זמן ארוך.  ↩

  142. עיין מחברת “שפת עבר” לד"ר ל. מטמן־כהן, ירושלם 1907.  ↩

  143. בתור שפות זרות נלמדות עכשיו בבתי־הספר: שפת הארץ (הערבית), שפת המדינה (הטורקית) ואיזו לשון אירופית. בנוגע לזו האחרונה נלחמות ביניהן השפה הצרפתית, הנלמדת בבתי־הספר של האליאנס, שמאז גורשה האיטלקית, זאת אומרת, זה כחמשים שנה, היא השלטת במזרח, והגרמנית, הנלמדת בבתי־הספר של חברת “העזרה” ושעם תגברת השפעתה הכלכלית והמדינית של גרמניה על המזרח היא הולכת ורוכשת לה ערך יותר ויותר גדול. והנה גם לאנגלית נמצאו גואלים, שנתנו לה מהלכים בבתי־ספר אחדים שבארץ.  ↩

  144. בדרמה של נורדו “דוקטור כהן” (ברלין, 1899), שאמנם כתובה היא במגמה קצת מובלטת יותר מדאי, מוצאים אנו תאור נכון עד מאד של היחוסים הללו; ציורים נאמנים בנידון זה ישנם גם ברומן של לודוויג יעקובובסקי בשם “וורטר היהודי” (דרזדן 1903, מהדורא רביעית).  ↩

  145. יצאו מכלל זה יהודי סלוניקי, שבקהלתם הגדולה נוצרו ונשתמרו חיים יהודיים עצמיים.  ↩

  146. שנוי־היחס לציוניות מצד המחבר במהדורא זו כלפי זה שהביע במהדורא ראשונה של ספרו – יסודו במסקנות החדשות, שבאה אליהן הדעה הציוניות אחרי הבירור.  ↩

  147. ואין להביא ראיה ממה שמצינו, כי ממשלות אירופיות נתנו טשרטרים וזכיות לחברות ישוביות על ארצות קולוניאליות שנכבשו על ידיהן. הוא הדבר, שפלשתינה אינה ארץ קולוניאלית והערבים היושבים בה אינם פראים “שחורי העור” או “אדומי העור”.  ↩

  148. גם היהודים נחשבים כבר בטורקיה באופן רשמי לעם, ל“מילת”. המלה הטורקית “מילת” – פירושה גם כנסיה דתית וגם לאום. השאלה, אם היהודים הם לאום מיוחד או רק כנסיה דתית אין מקומה בטורקיה, מאחר שכל כנסיה דתית מיוחדת נחשבת בה על ידי זה גופא ללאום.  ↩

  149. התעשיה הביתית האמנותית, שמתכוונת לאקספורט, יש לה כמה מעלות טובות לעומת כל יתר מיני־התעשיה. ראשית, היא משאירה לעובד עמידה ידועה ברשות עצמו ומניחה מקום לכשרון־היחיד להתגדר בו. שנית, בעוד שכל בעל־מלאכה או סוחר צריך להסתגל לקונה הנכרי, זאת אומרת, להתבולל בו במדה ידועה, הנה הפועל ממין זה אין לו כל שייכות פרטית לקונה פרי עבודתו, אחרי שהוא בא בדברים רק את האנשים האחדים המתווכים בינו ובין שוקי חוץ־לארץ.  ↩

  150. כזאת אמנם יתכן לומר גם בנוגע ליחס אל הציוניות מצד החברות היהודיות הגדולות באירופה ובאמריקה. כל זמן שהללו, מתוך הסתמכות על האמנסיפציה המהירה והעליה הכלכלית של היהודים, מאמינות עדיין, כי היהודים בכל ארצות מושבותיהם כעת ישתוו בכל זכיותיהם בקרוב ולגמרי, ויחד עם זה יוסיפו להתקיים בתור יהודים בלי מפריע, לא יפלא, שבציוניות הן רואות תנועה רעה, הבאה אך להפר את השלום ולהזיק לשאיפותיהן הטובות, שכל ההבדלים הלאומיים בין הנוצרים והיהודים ימחו מעל פני האדמה. ואולם בו ביום שעל־ידי ההתרבות המבהילה של נשואי־התערובת וההמרות תחדור אותה ההכרה, שכל שאיפותיהן למחיקת ההבדלים הלאומיים, שכל פעולותיהן להטבת מצב היהודים ולהעברתם מארצות המרובות באוכלוסין יהודים לארצות שמספר היהודים בהן מצער, לא הביאו, בשורה האחרונה, לחזוקה של היהדות כי אם לכליונה, – בו ביום תשתנה גם השקפתן על הציוניות. ואם בעבודה הישובית של הציוניות לא יראו גם אז את ההצלה היחידה, הנה בכל אופן יחשבו אותה למין הבטחה־על־תנאי ומפלט אחרון, שאליו יוכלו היהודים להמלט ולהמשיך את קיומם, אם התוחלת שלהן, שהיהודים ישחו בתוך גלי־הטמיעה וישארו אף־על־פי־כן שלמים ונאמנים בתור יהודים, תכזב בזמן מן הזמנים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות