פעם, בימי תקופת האבן הטובים, ישב האדם במערתו מבסוט חלאס, אכל שניצל של דינוזאור ולבש חליפה מעור ממוטים, לא שילם מסים ולא עסק בפוליטיקה ולא היה חסר לאושרו המלא מאומה חוץ מאיזה שכן טוב לערבי החורף הארוכים, שאפשר לשחק עמו דמקה ושחמט או להחליף שיחת רעים על עניני דיומא.
וכאשר היה חוזר האדם הקדמון מהציד וסוחב אחריו איזו חתיכה בריאה של שור־הבר, חשקה נפשו בידיד שיוכל להשוויץ קצת בפניו איך הצליח ברגע הקריטי האחרון להתגבר על חיית־הפרא ואיך השליך לה אבן בדיוק בין העיניים, ובכלל, איזה גיבור ואיש־חיל הוא. אך מכיוון שישב בודד בתוך היער (נכון, היו עמו כמה נשים, אבל הללו, כידוע, לא בני־אדם הן), התחיל לקשקש משהו במקל על רצפת המערה ובאבן על גבי הסלע. כדי לתת פורקן לנפשו, להקל מעל לבו, לחזק את בטחונו העצמי, להתגבר על בדידותו, פשוט כדי לא להיחנק – רשם ורשם ורשם עד שלא היה צוק בלתי מקושקש.בכל הסביבה.
ומאותו הטעם כותבים עד עצם היום הזה. מי שיש לו עט גדול עם מילוי כפול והרבה סבלנות, מחבר רומנים ארוכים רוויי אהבה, שנאה, קנאה ותסביכים. ומי שיש לו רק מכונת־כתיבה קטנה בשם בייבי ונשימה קצרה כותב קטעים זעירים על בית ישן ועל ג’וקים, על סינמה ועל דמי שתיה. לזה קוראים משום מה פייטון – פיי זה עלה, וטון זה טון.
מי שטוב לו בחיים כותב בדרך כלל אֶלגיות, ומי שעשיר מתאר את עלובי החיים, ומי שאין לו פרוטה בכיס מספר על מיליונרים ונסיכים, ומי שלפעמים עצוב לו על הנשמה כותב דברים מצחיקים, כדי לגרש את המועקה. ולאלה האחרונים קוראים הומוריסטים, וחושבים השד יודע כמה שמח צריך להיות בחברתם.
שנים כותבים לתוך מחברת ישנה או על דפים המונחים במגירה, עד שיום אחד מתחשק נורא לשמוע מפי מישהו איזו מלה טובה כגון “הרי זה מצויין!” ואז מתחילים לחזר אחרי עורכי העתונים, עד שאחד מהם, מרוב יאוש או מפני שדווקא אותו יום חסר לו חומר, או כדי להיפטר מנודניק, אומר: “טוב, זה ייכנס בשבוע הבא”. פרסום זה גרוע מחשיש. מי שראה פעם את יצירתו בדפוס לא ייגמל מהרגלו הרע לעולם. להתחנן, להתחנף, לאיים, לתבוע – הכל מסוגל האדם לעשות כדי שפרי עטו יראה אור, ואפילו זה פרי בוסר או אכול תולעים, והאור עמוס מאד.
מי שהצליח לתפוס כסא קבוע בעתון ונדבק אליו היטב היטב, הרי שיש לו כבר זבובים בראש. עתון זה דבר חולף כל כך, היום הוא כאן מחר איננו, היום מודפס מחר מושלך. רוצים להוציא ספר, על נייר חלק, בכריכה קשה, עם מעטפה צבעונית, שיישאר משהו למען הנצח. ואם לא לנצח נצחים, לפחות לאלף שנה, ואם לא אלף יספיקו גם מאה, ואף בעשר לא נבחל, וגם שנה אחת לא הולכת ברגל.
בקיצור, הנה לכם ספר ששמו, מטעמי אופטימיות בריאה ובלתי מבוססת לחלוטין, “יהיה טוב”. ושתצחקו, לעזאזל, או שיהיה רע מאד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.