פעם, בימי תקופת האבן הטובים, ישב האדם במערתו מבסוט חלאס, אכל שניצל של דינוזאור ולבש חליפה מעור ממוטים, לא שילם מסים ולא עסק בפוליטיקה ולא היה חסר לאושרו המלא מאומה חוץ מאיזה שכן טוב לערבי החורף הארוכים, שאפשר לשחק עמו דמקה ושחמט או להחליף שיחת רעים על עניני דיומא.
וכאשר היה חוזר האדם הקדמון מהציד וסוחב אחריו איזו חתיכה בריאה של שור־הבר, חשקה נפשו בידיד שיוכל להשוויץ קצת בפניו איך הצליח ברגע הקריטי האחרון להתגבר על חיית־הפרא ואיך השליך לה אבן בדיוק בין העיניים, ובכלל, איזה גיבור ואיש־חיל הוא. אך מכיוון שישב בודד בתוך היער (נכון, היו עמו כמה נשים, אבל הללו, כידוע, לא בני־אדם הן), התחיל לקשקש משהו במקל על רצפת המערה ובאבן על גבי הסלע. כדי לתת פורקן לנפשו, להקל מעל לבו, לחזק את בטחונו העצמי, להתגבר על בדידותו, פשוט כדי לא להיחנק – רשם ורשם ורשם עד שלא היה צוק בלתי מקושקש.בכל הסביבה.
ומאותו הטעם כותבים עד עצם היום הזה. מי שיש לו עט גדול עם מילוי כפול והרבה סבלנות, מחבר רומנים ארוכים רוויי אהבה, שנאה, קנאה ותסביכים. ומי שיש לו רק מכונת־כתיבה קטנה בשם בייבי ונשימה קצרה כותב קטעים זעירים על בית ישן ועל ג’וקים, על סינמה ועל דמי שתיה. לזה קוראים משום מה פייטון – פיי זה עלה, וטון זה טון.
מי שטוב לו בחיים כותב בדרך כלל אֶלגיות, ומי שעשיר מתאר את עלובי החיים, ומי שאין לו פרוטה בכיס מספר על מיליונרים ונסיכים, ומי שלפעמים עצוב לו על הנשמה כותב דברים מצחיקים, כדי לגרש את המועקה. ולאלה האחרונים קוראים הומוריסטים, וחושבים השד יודע כמה שמח צריך להיות בחברתם.
שנים כותבים לתוך מחברת ישנה או על דפים המונחים במגירה, עד שיום אחד מתחשק נורא לשמוע מפי מישהו איזו מלה טובה כגון “הרי זה מצויין!” ואז מתחילים לחזר אחרי עורכי העתונים, עד שאחד מהם, מרוב יאוש או מפני שדווקא אותו יום חסר לו חומר, או כדי להיפטר מנודניק, אומר: “טוב, זה ייכנס בשבוע הבא”. פרסום זה גרוע מחשיש. מי שראה פעם את יצירתו בדפוס לא ייגמל מהרגלו הרע לעולם. להתחנן, להתחנף, לאיים, לתבוע – הכל מסוגל האדם לעשות כדי שפרי עטו יראה אור, ואפילו זה פרי בוסר או אכול תולעים, והאור עמוס מאד.
מי שהצליח לתפוס כסא קבוע בעתון ונדבק אליו היטב היטב, הרי שיש לו כבר זבובים בראש. עתון זה דבר חולף כל כך, היום הוא כאן מחר איננו, היום מודפס מחר מושלך. רוצים להוציא ספר, על נייר חלק, בכריכה קשה, עם מעטפה צבעונית, שיישאר משהו למען הנצח. ואם לא לנצח נצחים, לפחות לאלף שנה, ואם לא אלף יספיקו גם מאה, ואף בעשר לא נבחל, וגם שנה אחת לא הולכת ברגל.
בקיצור, הנה לכם ספר ששמו, מטעמי אופטימיות בריאה ובלתי מבוססת לחלוטין, “יהיה טוב”. ושתצחקו, לעזאזל, או שיהיה רע מאד.
החגים הנוראים
מאתרות בונדי
הכוונות הטובות
מאתרות בונדי
זה בא לפתע־פתאום, כמשבר ממשלתי ביום בהיר, בדרך־כלל לפני הימים, הנקראים בצדק נוראים, וגם אצל אנשים שלא יודעים להבדיל בין מנחה, מעריב וידיעות אחרונות. אז, בליל נדוד־שינה כשהקבאב לוחץ על הקיבה, או בערב אביך כשהרדיו מקולקל, מתחילים להרהר, לחשוב עמוק־עמוק: איך הזמן עובר וכיצד חולפות השנים. ומה השגנו? לא כלום ופחות מזה. ראו את אלכסנדר הגדול, למשל, בגיל עשרים כבש את כל המזרח התיכון. או מוצרט – היה בן שלושים וארבע וכבר מת. או שוקה; עוד זוכרים אותו צועק: אמא, פיפי, ועכשיו יש לו מכונית־שרד ושמו נוסע לפניו.
הטוב ביותר, לטפל בהתקפה זאת כבשפעת: קצת קוניאק ועוד קצת קוניאק ועוד הרבה קוניאק. אך יש גיבורים בעולם, וגם אלה שאין להם משקה הגון בבית, המחליטים לרדת לעומק הבעיה, עד תומה, עד האמת המרה. רוצים לברר, למה כאלה פני הדברים. גולשים במורד הנפשי עד להצטלבות הראשונה. עצור! מסקנה – אנחנו בעצמנו אשמים. אילו היינו מתאמצים יותר – משתלמים במתמטיקה, רוכשים שפות זרות, עושים התעמלות־בוקר, לומדים גמרא, שומעים הרצאות, עובדים כל יום שעה בגינה, אוכלים יותר ויטמינים, עוסקים בפעולה ציבורית, מטיילים ברגל ומעשנים פחות, אילו…
בשעה טרופה זאת מגיעים בודדים, המסרבים מטעמים רעיוניים לקחת לומינאל ולישון, למסקנה שניה בדרך שאולה: יש לשנות את דרכי החיים, מהיסוד, אחת לתמיד. נתכנן חלוקת־יום רציונלית. ננצל כל רגע. נעשה סדר בארונות. נענה על מכתבים. נחזיר ביקורים. נאכל גזר וחסה. נסלק את כל החובות. נפתח חשבון־חסכון. אין כוח המסוגל לערער את החלטתנו הנחושה.
מחר מתחילים החיים החדשים. בעצם, למה דווקא מחר? מחר זה יום לא נוח; המפקח בא, צריכים לשלם את חשבון החשמל, ובערב יוצאים לקולנוע. מחר זה מוקדם מדי. בליל ראש השנה, בדיוק עם צאת הכוכב הראשון, נתחיל את השנה החדשה בדף חיים חדש. רק חבל שדווקא בראש השנה אין משדרים התעמלות בוקר. ואסור לעבוד בגינה. ובכלל פעם בשנה מותר לאדם לנוח. נתחיל מיד אחרי החג. או מוטב ביום־הכיפורים, יום הדין, יום חשבון הנפש. רק חבל שדווקא ביום צום אי־אפשר לעשות מאומה. אבל למחרת, או בסוכות, בחנוכה, בפורים. בפסח. ביום הולדת.
מה? כבר עברה שנה והחיים החדשים עדיין לא החלו? אין דבר. בשנה הבאה יהיה הכל אחרת.
מועדים לשמחה
מאתרות בונדי
החגים הם נפלאים – כל עוד מצפים להם. אך כאשר הם באים עלינו זה אחר זה בתכיפות איומה, הם מאבדים את מרבית קסמם. לעולם לא יוצאים החגים כפי שתיארנו לעצמנו, כמו רוב הדברים בחיים.
על השעות שלפני הצהריים עוד אפשר להתגבר איכשהי בעזרת שינה, אוכל ותחביב. המשבר פורץ בדרך־כלל בארבע, אחרי מנוחת הצהריים. המקרר מתקלקל, הסבתא משתעלת, הילדים משתוללים, החתולים מייללים, בעתונים אין חדשות. ואז מוליד מישהו את הרעיון הגאוני: נלך לביקור, נחליף את האווירה, נדבר עם אנשים, נשמע מה חדש. וכך יוצאים מחצית אזרחי המדינה לדרך, בלבוש חדש ובנעליים חורקות בתקווה להתגבר על מצוקת הלב בעזרת ידידים. המחצית השניה נשארת בבית ומחכה לאורחים, ואותה תקווה בלבה.
מה עושים? שותים סודה ואוכלים מקלות־מלח ומספרים בדיחות על טולידאנו. אוכלים עוד עוגת־גבינה ושותים עוד קפה ומתווכחים על בית־הכנסת הרפורמי. מוצצים סוכריות מנתה ומספרים רכילויות. אוכלים ענבים ומדברים על נאצר. מפצחים גרעינים ומלכלכים את השטיח. הערב בא, אפשר ללכת הביתה ולאכול משהו בסיסי. ומחר עוד חג.
לא, היום לא נצא לשום ביקורים. נשב בבית, אולי יבוא מישהו, אחרת תתייבש העוגה. התפקידים מתחלפים! אלה שהיו אתמול בדרכים, מחכים לאורחים ואלה שנתברכו בביקור, באים להתנקם. אותה הסודה, אותם מקלות־מלח, אותו הקפה. רק במקום עוגת־גבינה יש עוגת־קקאו. אותם הדיבורים, רק במקום נאצר משוחחים על השחיתות.
נו – מחר שוב לעבודה. ופתאום, כשלפנינו יום רגיל, יום גדוש פעולה, עבודה, מאמץ, טרחה, עמל ויגיע־כפיים, נראה החג חגיגי, כפי שהיה לפני שבא אלינו.
הלובש צדקה ביום הדין
מאתרות בונדי
נכנס אלול – יוצאות צרות. קודם בעיות האכילה של ראש השנה, ואחר כך שאלת הצום של יום־הכיפורים. בשלושת ימי הזלילה המרוכזים של ראש השנה מתגעגעים לא אחת ליום הנפלא, בלי בורשט, בלי צ’ולנט ובלי עוגת־דבש, אולם הגעגועים לבורשט, צ’ולנט ולעוגת־דבש ביום הצום גדולים לאין שיעור. ראש השנה איבד לגבי חלק ניכר מתושבי ישראל כל משמעות חוץ מזו הקולינארית, אולם ביום־הכיפורים נזכרים רבים בעובדה המתמיהה, כי בעצם קשורים החגים קשר כלשהו בעניני דת.
יש בני אדם, המעשנים בשבת, אוכלים חמץ בפסח וטריפה כל ימות השנה, אולם ביום הכיפורים הם חוזרים לחיק הדת כבן אובד לזרועות אמו. כל ימות השנה הוא יכול להיות אפיקורס גמור, אך ביום הכיפורים אפילו מפ“מניק מוכן לצום. נניח עתה לאלה, הצמים מתוך אמונה שלמה, אפשר רק לקנא בהם. אבל למה צמים כולם, נהגי אוטובוסים ובעלי מכולת, מוכרי פלפל ופקידי תה”ל, עובדות סוציאליות ומזכירות צה"ל?
חלק גדול של הצדיקים־ליום־אחד צמים מתוך רגשי חיבה לאב או לאם ז"ל, שבוודאי לא היו מביטים בעין יפה בסטייק עם צ’יפס נוסח כיפורים. יש הצמים, כי אין להם איפה לאכול, ולא נעים להם למלא את הבית ריחות של צלי דווקא ביום בו מרבית האנשים רק חולמים על אוכל. ויש הצמים מאותה הסיבה שבגללה מתעמלים אנשים בשעה שש וחצי בבוקר; אולי זה לא מועיל, אבל להזיק זה לא יכול. איש עדיין אינו מוסמך לקבוע, כיצד מחשבים שם למעלה את ענין הצום של יום־הכיפורים בדין־וחשבון המס הסופי. ייתכן, כי יום של תענית עלול להשפיע על בית־הדין של מעלה לפחות כשביתת רעב על בית־משפט עלי אדמות.
מפליא רק, כמה קשה יותר יום צום אחד למען הנשמה מתריסר ימים למען הגוף. לשם חיתוך הקווים מוכנים הבריות לעמוד בדיאטה של חצי קלוריה ליום במשך חודש תמים בלי להניד עפעף, אבל למען הנפש הטובה, אפילו עשרים וארבע שעות הן קרבן לא יתואר. בהשפעת שפעת לא אוכלים יומיים ולא קורה מאומה, אך צום של יום־הכיפורים חייב לערער את מצב הבריאות. כאבי ראש, זה המינימום שהאדם יכול לעשות למען צומו.
בחוץ־לארץ היה זה שייך לחינוך הטוב של בת יהודיה ממשפחה מכובדת להתעלף לפחות פעם אחת במשך צום הכיפורים. אז השכיבו אותה על ספה מכוסה שעוונית שחורה, שעמדה במיוחד לצרכים אלה בפרוזדור עזרת הנשים, הגוֹיה הממונה על חדרי הנוחיות של עזרת הנשים הגישה לה מלח־הרחה והגבירות הפסיקו, לפחות, לעשר דקות את שיחתן האינטנסיבית על עוזרות ובעלים, כדי לדון בתלאות הצום ובהרכב הסעודה המפסקת. עתה יצאה ההתעלפות מהאפנה ולבת ישראל החסודה לא נשאר אלא להסתפק במיגראֶנה עלובה.
יש הטוענים, כי המציאו את הצום כדי להניע את האנשים להקדיש את כל מחשבותיהם לעניני נפש. אבל לי נדמה, כי ביום־הכיפורים חושבים האנשים יותר על אוכל מבכל שאר ימות השנה גם יחד. בעזרת הנשים אפשר לשאוף ביום־הכיפורים יותר אינפורמציה על דרכי התזונה מאשר בקורס מזורז של ויצ"ו.
נכון, קורה והרעב מניע את האנשים לחשוב על חטאיהם. ואז, כמובן, המצב קריטי. מי שנהנה מזיו האמונה, כל הכבוד לו. יש לו תרופה לכל צרה. אבל מסכנים הדתיים של יום־הכיפור: חשבון הנפש תמיד מסתיים בגרעון.
יש והאדם מגיע ברגע של חולשת הצום לידי מסקנה – תמיד מוצדקת – כי החיים כפי שהם עתה לא שווים אגורה ויש לפעול למען שיפורם. האדם מחליט לא להיות עוד אנוכי, לא לרדוף אחרי כסף, לא לריב עם האשה, לא לשנוא את הממונים עליו, לא לקלל את מס ההכנסה, לעזור לזולת, לעשות משהו למען השכלתו, לתרום למוסדות צדקה, לחתום על ביטוח חיים, להיבדק אצל הרופא. ללמוד צרפתית בשיעורי ערב ובכלל לקחת את עצמו בידיים. עד כאן ולא יותר.
ההחלטה הנחושה לתיקון דרכי החיים אינה ניתנת לעירעור, לפחות עד תום הצום. אחרי מרק העוף מביט האדם בעצמו ביותר סלחנות, עם כפית לפתן התפוחים האחרונה כבר נהיר לו, כי הגיע להחלטות נחפזות במקצת, ואחרי ספל הקפה השחור לא נשאר מכוונותיו הטובות יותר מכתם של דמעה על ממחטתו.
ברכות בכתב
מאתרות בונדי
האנושות מתחלקת לשלושה: לכותבי מכתבים מתוך הנאה, לשונאי מלאכה זו, לבעלי אישיות מפוצלת, האוהבים אמנם לקבל מכתבים אך שונאים לכתבם. ואלה האחרונים אומללים מכולם, כי נוהג הוא בעולם לתת דבר תחת דבר, עין תחת עין, שן זהב תחת שן ומכתב תחת מכתב.
הכשרון לכתיבת מכתבים אינו קשור כלל וכלל במשלח־ידו של אדם. יש סוחר־עופות המסוגל לשזר במכתביו את אמרות־הכנף הנפלאות ביותר, ויש מצד שני פובליציסט והוגה־דעות, היודע לשבת שמונה שעות רצופות על כתיבת מאמר על בעיית המעמד הבינוני ברואנדה־אורונדי, אולם הוא אובד עצות כאשר עליו לכתוב איגרת ברכה לדוד משה בהגיעו לגבורות.
כל עוד האדם צעיר וחסר נסיון־חיים, הוא כותב מכתבים על ימין ועל שמאל מבלי לתת את דעתו על הנזק שהדבר עלול לגרום לו. איש נבון ומיושב בדעתו לעולם אינו נותן דבר בכתב. אמרת לתריסר עלמות “אני אוהב אותך לנצח”, או “רק את תהיי שלי!” אז אמרת. אין בכך כלום. אבל אם נתת הצהרה דומה בכתב, עלול הדבר לגרום לך במרוצת הזמן אי־נעימויות רבות, גופניות ואחרות.
הצרה היא שמכתבים נשמרים לדורות, גם אם אין כל יסוד הגיוני לנוהג פסול זה. ודאי לא בגלל תכנם המעניין. נראה ששמירת מכתבים היא שארית מסורת עתיקת ימים, מהזמנים הרעים כאשר נייר עוד היה מצרך יקר־ערך. מחצית השערוריות בעולם, פוליטיות ואחרות, לא היו מתגלות לעולם, אילו היו האנשים נזהרים יותר בכתיבת מכתבים ומקבליהם היו נחפזים יותר להשמידם.
ככל שאתה מתבגר ומוסיף תבונה, אתה מתקשה יותר לחבר מכתב בלתי־אמצעי הבא מהלב. בעיקר אם נעשית לאיש מכובד, עסקן ציבורי, סופר ותיק, אמן בעל שם, בקיצור אם מקומך באנציקלופדיה של תדהר מובטח לך. הרי אז תמיד קיימת סכנה, שאחרי הסתלקותך לעולם טוב יותר עלול מישהו, מתוך חוסר עבודה פרודוקטיבית יותר, לכתוב ביוגרפיה שלך, או לאסוף את כל מכתביך כדי לפרסם אותם ברבים תמורת שכר־סופרים הגון. ואז כל פתק טפשי למס הכנסה עלול לסלף את דמותך הנערצת.
איש המחשיב את עצמו כותב למען הנצח, אפילו כשמכתבו נועד למחלקת התברואה העירונית, מקפיד על הסגנון, מחפש צירופי לשון מעניינים, ונמנע מלהשתמש במלים גסות אלא אם כן הוא רוצה להישמר בזכרון הדורות כבעל אישיות סוערת ומזג חם. בכל אופן, ראֵה את מכתביך בעיני כותב הביוגרפיה שלך ובעיקר זכור, כי כותבי קורות החיים אינם מה שהיו פעם. אז כתבו ביוגרפיות מתוך הערצה ויחס של כבוד, עתה מפשיטים את נפש גיבור הספר כמו בסטריפטיז ואפילו עלה התאנה לא משאירים עליה לרפואה.
ויש עוד נימוקים נגד כתיבת מכתבים: כשמתחילים בהתכתבות, קשה להפסיקה. זה עלול להתחיל בהיכרות מקרית בבית הבראה של קופת־חולים. אתה אומר לאיש, סתם ככה מתוך נימוס: רשום לך את הכתובת, תבוא פעם לבקר אצלנו. האיש לא בא, אך מה שגרוע יותר, הוא שולח איגרת־ברכה לראש השנה. אתה, כמובן, עונה לו ומוסיף מתוך אינרציה: מה שלומך, ידידי? מה שלום אשתך וילדיך? – שאלת? אם כן, עונים לך בפרוטרוט ושואלים אף לשלום בני ביתך שלך, לעבודתך ולבריאותך. ומכאן מתפתחת התכתבות סדירה, אשר רק מלאך המוות מסוגל לנתקה.
ואם אתה איש־רוח, ולשמך משקל כלשהו בעולם, עליך להיזהר שבעתיים. מישהו שולח לך את הפרקים הראשונים של יצירתו הטראגית “חייו ומותו של לייבל קרוכמל”. אתה קורא את העמוד הראשון ונעשה לך לא טוב. אבל משום שהתברכת בלב יהודי רך, אתה מחזיר את הרומן למחברו בצירוף כמה מלים מעודדות “כתיבתך אמנם מראה על חוסר נסיון ספרותי, אך אל נא תתייאש – אין מצליחים ברומן הראשון”. דע לך, שאותו מחבר עלול להתייחס לדבריך ברצינות ולכתוב תריסר ספרים ונוסף לכל לשמור על מכתבך כהוכחה ניצחת לכשרונו.
וחשוב מכל: אל תנער את דעותיך הפוליטיות במכתבים פרטיים. לכתוב עליהן בעתון, זה משהו אחר. כל אחד יודע, ששם זה לא רציני ולא מחייב. אבל מכתב פרטי בעל תוכן פוליטי עלול להעיד נגדך בדיוק בשעה שאתה מנסה להשיג משרה מרופדת, בה דרושות דעות מנוגדות לחלוטין. ואחר כך לבוא ולהסביר ולהכחיש, זה כבר מסובך. כל אחד יאמר: אם הוא מכחיש, סימן שזה אמת.
סליחה, עלי להפסיק. הדוור מצלצל. אולי יש לו מכתבים בשבילי.
דיבת הסתיו
מאתרות בונדי
כל מי שקושר את בוא הסתיו עם דכאון ומרה שחורה, כל המחבר עליו שירים נוסטלגיים, אלגיים, מלנכוליים וסתם עצובים, כל המצמיד אליו עלי שלכת, רוח קרה ושמים צוננים, אינו אלא מוציא דיבתו הרעה ומוליך שולל את דעת־הקהל. אשר לסממני הטבע הנזכרים לעיל – הרי הם לחורף; אשר לעצב ולדכאון לעצבנות ולשגעון – הרי הם לקיץ. על הסתיו הישראלי אפשר לשיר רק בשמחה וששון, חדווה ודיצה, רינה וגיל.
אמנם, לעומת ארצות־הצפון המתורבתות אנו יוצאים בהפסד. אצלן יש ארבע עונות־שנה מוכרות ומאושרות על־פי החוק: באביב מלבלבים, בקיץ קוצרים, בסתיו נושרים ובחורף קופאים. אבל אצלנו, רק עונה מוגדרת אחת – והוא הקיץ. כל השאר ערבוביה. בחורף הכל פורח ובאביב הכל קמל והסתיו כמעט ולא קיים – זכרונות הקיץ וציפיה לחורף.
סוף־סוף אין השמלה נדבקת עוד לגוף, האוטובוס אינו עוד מרחץ־זיעה וחדר־המגורים הוא חדר ולא דרך־מעבר למרפסת. שוב יש טעם להאזין לתחזית מזג־האוויר. פעם לח ופעם מעונן חלקית, פעם רוח דרומית חרישית ופעם טיפטוף מקומי קל. הערב הוא ערב ולא יום בלי קץ. כבר בשבע אפשר להתנשק בשדרה מבלי שיתקהלו הילדים. והדרך הביתה חוזרת להיות חוויה. אתה הולך ברחוב החשוך ומחפש את אור ביתך. הנה שם, בקומה השלישית, הריבוע זה הבית שלי, שם מחכים לי.
סוף־סוף אפשר להימנע מרחיצה בים בלי נקיפות מצפון. בקיץ לא התרחצנו, מפני שלא היה כוח ולא מכונית ולא זמן, אבל עכשיו לא נוסעים מפני שפשוט לא נוסעים עוד. כמה טוב, אפשר להתעטף כבר מצוואר עד ברך ואין עוד הכרח להציג לראווה את כל פגמי הגוף האנושי. ושוב יש טעם לאוויר כנשיקת ילד לחה.
ומי שיוצא לדרכו בשעה מוקדמת, מרגיש את עצמו שוב נבדל ובודד באפלת הבוקר. את החלבן לא רואים עוד, רק שומעים את נקישות הבקבוקים וצעדיו במדרגות. ושוב שמחים לכוס קפה חם ולא נחפזים עוד למקרר. בקיץ הוא השולט – ועתה הכיריים. ושוב חוזרים לתודעה יהודית ואוכלים בורשט וצ’ולנט ורגל קרושה ומרק שעועית ולא להוטים עוד אחרי סלטי הגויים.
עברנו את תלאות החגים והחופש; הילדים שוב מאחורי דלת ובריח בית־הספר, ואילמלא סכנת חנוכה אפשר היה לנשום לרווחה עד פסח. חצרות הבית שוב ריקות בבוקר, ואמא של דורית אינה מאכילה אותה עוד בפני קהל ועדה. (אהה, כמה שאנחנו אוהבים את הילדים – ההורים במיוחד בשעות בית־הספר והמורים בערב. ובעוד חמש־עשרה שנה נזעק: דור האספרסו).
הארץ שוב בית ולא תחנת רכבת. ידידינו חזרו וגמרו לספר את חוויותיהם ולהשוויץ עם קניותיהם ואפשר לעבור לסדר־היום. התיירים יצאו, כדי לספר ולהשוויץ אצלם בבית. ברחוב בן־יהודה שוב שומעים קללה עברית והמלצרים במלונות־פאר אומרים גם לישראלים שלום. עתה אנחנו בינינו לבין עצמנו, אפשר לעשות שמח. משום כך נועד הסתיו לשערוריות ציבוריות, לתככים פוליטיים ולחקירות ממשלתיות. כולם בבית, ההצגה יכולה להתחיל.
בדיוק כמו בתיאטראות – העונה החלה. שוב אפשר לזכות בכרטיס־הזמנה להצגת־בכורה ולעמוד על כל חילופי־הגברי שחלו בין המכירות. ושוב הגיעה העת לקבוע: אין לי מה ללבוש. בערב לוקחים עפרון ומתחילים לתכנן. ובכן, מה נקנה לחורף? שטיח, תנור, מעיל, כפפות, מטריה, שמיכה. אם נחיה לפי החשבון נוכל לקנות הרבה. יש תקציב. כל מה שדרוש הוא – לא לעבור עליו. אבל מה לעשות – הכל ניתן לאדם, אפילו לב ושכל, אבל דבר אחד לא ילמד כל עוד יש בו ניצוץ אנוש: לחיות על־פי התקציב. אין דבר, נקנה את התנור בשנה הבאה. ושטיח רק מוסיף עבודה. המטריה לא מעשית וכפפות הולכות לאיבוד. אבל לתכנן – זה יפה.
ובטבע מתחיל להיות שמח. איזו שלכת? איזה דכאון? עתה העת לשתול ולזרוע, לזבל, לגזום ולקשור. עכשיו זמן הפעילות הקדחתנית בגינות ובעציצים. מי שטורח בסתיו לא יצטרך לקנות פרחים באביב. יהיה לו משלו – לוע־ארי ואפונה ריחנית, פלוקס וגרברה, אמנון ותמר. הקיץ תקופה משעממת מאד בחיי מגדל עציצים. חוץ מצרות אין כלום. הפיקוס קיבל כינים ואת היהודי הנודד הרס החמסין, באספרגוס יש נמלים ולפוקסיה כנימה. אין דבר, בסתיו הכל יבוא על תיקנו.
וגם אנחנו – גם בנו עשה הקיץ שמות. כאן עייפים ושם אין כוח, פה דוקר ושם לוחץ. התרופה הבדוקה: כמה טיפות טל, ריח של אדמה לחה, לערבב ברוח קרירה, לנשום עמוק – אחה, כמה הוקל. ברוך בורא סתווים.
בכל המסיבות
מאתרות בונדי
מסיבת קוקטייל
מאתרות בונדי
אין ספק בדבר: מסיבת הקוקטייל היא המצאתו הדיאבולית ביותר של השטן. ראה השד, כי טוב לבני אדם בשעת סעודה ליד שולחנות ערוכים, כי הם נהנים מאכילה בנחת ושתיה בשלווה, כי נעים להם להישען בכורסה וללגום כוסית, והחליט שהגיע הזמן לשנות את הדבר, ולייסר אותם בקצת יסורי גיהנום – הלך והזמין אותם לקוקטייל.
יש אמנם מומחים לתולדות השכּרוּת האומרים, כי הקוקטייל נולד בפונדק של אחת באטסי פלאנאנגאן בעיירה אלמסדורף אי־שם במדינת ניו־יורק, שהיתה נוהגת להגיש לאורחיה, חיילי צבאו של גנרל ואשינגטון, תערובת משקאות כדי לחזק את לבם לקראת קרבות העתיד, ואת בקבוק המזיגה קישטה בזנב תרנגול צבעוני, שנגנב, כך מספרת האגדה, מחצרו של אחד ממתנגדי הגנרל. אך ייתכן, כי גם סיפור זה הומצא על־ידי השטן כדי לטשטש את עקבות פרסותיו על פני חולות ההיסטוריה.
כעבור מאה שנה, ב־1872, מופיעה המלה “קוקטייל” בפעם הראשונה במילון אנגלי רשמי, ומקץ שנתיים נוספות נכנסה לחברה האמריקאית הגבוהה. ומי הוא שעזר לה בכך? אמו של הילד השובב וינסטון, ליידי ראנדולף צ’רצ’יל, שערכה בשנת 1874, בדירתה במאנהאטן, מסיבה גדולה למושל ניו־יורק דאז והחליטה להגיש לכבוד המאורע משקה חדש: ויסקי מעורב בוורמוט ותבלינים. וכך נולד המאנהאטן. מרטיני, אחיו, אף הוא ראה את אור העולם בניו־יורק. תערובת זו של ג’ין, ורמוט ולענה היה המשקה האהוב על אחד אדון מרטינס, שנכנס לתולדות האנושות רק בגלל המצאה גאונית זו.
ובכן, היו קוקטיילים, ערכו מסעות לכבודם. ואין ארץ מתאימה יותר לתענוג מפוקפק זה מאשר ארצות־הברית, ארץ המרץ והטמפו. בעולם הישן היה להם זמן לשבת בשעת שתיה, בעולם החדש עמדו; באירופה אהבו לשתות לאט, בארצות־הברית רצו להשתכר בחפזון. ואין כקוקטייל למטרה זו. כל עוד אתה שותה וודקה או קוניאק או סויקה או סליבוביץ או ברנדי או כל משקה הגון ובלתי־מעורב אחר, אתה יודע מה שצפוי לך וכמה אתה מסוגל לספוג, אולם קוקטייל… זו התקפה בזדון; יש לו טעם של מיץ פירות או סודה־לימון או משהו בלתי־מחייב אחר, אתה שותה בצמאון ולמחרת היום אינך זוכר כמה היו ל"ו צדיקים.
מילא, שיעשו האמריקאים הפראיים הללו עם עצמם מה שיעשו, אבל אנחנו שספגנו את התרבות האירופית יחד עם הטוקאַי, לא חייבים לחקות את מנהגיהם הפרימיטיביים. אך לא: יחד עם גרבי סטרץ', היי־פי ושמפון־ביצים, בא אלינו הקוקטייל, ועמו קץ חיי החברה הישראלית. אומרים, שיתרונה הגדול של מסיבת קוקטייל בכך, שאינך חייב לשוחח שעה ארוכה עם אותם שני שכנים כבמסיבה ליד שולחנות. הצרה היא, שבמסיבת קוקטייל אינך מספיק לשוחח עם נפש חיה. ברגע שאתה פותח בשיחה עם אל“ף, בא בי”ת ומתערב או סוחב את אל“ף הצידה כדי לפתוח עמו בשיחה, מצטרף אליהם גימ”ל, מתערב וסוחב את בי"ת הצידה כדי לפתוח עמו בשיחה. וכך הלאה, עד הסוף המר של הקוקטייל.
המשגה הגורלי שאדם יכול לעשות הוא להופיע למסיבת קוקטייל לבוש חליפת שבת כהה או שמלת חג שחורה ונעול נעליים חדשות ומבהיקות. אין עוד מקום, לא סדנה ולא מטבח, שבו יכולה להיות גדולה יותר הסכנה להזדהם. אנשים נדחפים, כוסות נשפכות, צלחות מתהפכות, מזלגות נופלים, קרם נמרח. הרואה את הנולד הולך למסיבת קוקטייל לבוש סרבל או חלוק בית.
אשר לנעלים, אין דבר חסר הגיון יותר מאשר מנהגי ההנעלה לקוקטיילים. לעבודה, שבה היא יושבת שמונה שעות רצופות ליד השולחן, נועלת האשה נעליים נוחות עם עקב אנושי, אך למסיבת קוקטייל, שבה היא נאלצת לעמוד על רגליה שלוש שעות בלי הפסקה, מופיעה היא באותם מכשירי עינויים שיש להם חרטום חד ועקבים של עשרה סנטימטרים ומעלה, וקוטרם לא יותר משלושה מילימטרים, ועל שטח זערער זה נחים כל השישים וחמישה קילוגרם (במקרה הטוב) של משקלה.
לציוד בסיסי למסיבת קוקטייל שייך, מלבד לבוש כביס ונעליים נוחות, גם ארוחה הגונה, שצריך לאכול לפני היציאה מהבית. נכון, גם בקוקטיילים מגישים מיני מאכל שונים, אך לא יתכן לאכול שם לשובע – וזאת משני טעמים: אם המדובר באותם כריכים מיניאטוריים מכוסים חתיכות נקניק מיניאטוריות עוד יותר, הרי שאין כל תקווה למלא בהם את הכרס הרעבה. שהרי אי־אפשר לסחוב מגש שלם, ויותר מעשרים פצפונים כאלה לא תצליח לחטוף, אפילו אם אתה בעל זריזות ידיים של כייס מקצועי. ואם כבר יש מזנון ואפילו ניתן לך לקחת משהו בסיסי על הצלחת, מתחילות בעיות מסוג אחר. על כל מיני חוקי טבע עמד האדם – שהגוף דוחה מים וכדור הארץ מסתובב והתפוח נופל תמיד למטה – אבל עדיין לא הצליח איש לקבוע, על פי איזה חוק אפשר להחזיק בבת אחת: בצלחת+מזלג+ סכין+מפית נייר+כוס משקה, ועם כל אלה לעמוד וגם לאכול. יש בעלי רוח קרבית, שמוצאים להם מקום להניח את הצלחת – על ארון הספרים, על הרצפה, על ברכי השכן – ולאלה יש תקווה קלושה לטעום פה ושם טעם של מאכל, אבל מי שסובל מחוסר רוח לחימה מוותר לאחר מאבק קצר על האכילה וחולם על שובו הביתה, ששם יוכל להחליף את הנעליים ולהסיר את העניבה ולאכול פרוסת לחם הגונה עם גבינה צהובה ובצל. תנו לי כל מאכלי גן עדן, פאטה פוא, נתחי אווז, רוסטביף, סלמי, סלט בשר וקוויאר בעמידה ואחליף אותם בצלחת של מרק גולש בישיבה.
פורטונה ואני הולכים לתיאטרון
מאתרות בונדי
מאיר, אמר האדון שטקלר בחנות, מאיר, כבר שמעת על אידה קמינסקה? קמינסקה, אמרתי לו, היא קונה אצלנו? ואז התחיל האדון שטקלר לדבר חצי שעה על התיאטר אצלם בפולניה ועל אחת מירל’ה אפרוס ועל אחת מכשפה, והקונים התעצבנו והיה בלגן בחנות. אבל כשזה מגיע לתיאטרון אידיש, אז לא איכפת לאדון שטקלר אפילו הגברת מטלון בכבודה ובעצמה.
ואתה יודע מה, אמר לי האדון שטקלר בערב, לפני שהורדנו את התריס, אתה תלך ותקנה לך כרטיס בשביל ההצגה שלה. אידיש אתה מבין כמו אחד משלנו, תעשה משהו בשביל התרבות שלך. מה יש, שאלתי, וסינמה, זה לא כלום? ועתון כל ערב ורדיו בשבת, זה הולך ברגל? אפילו שחרית לשבת אני שומע, גם אם זה הכל קשקושים של קונצרט. אבל הוא בשלו, שזה דבר יוצא מן הכלל. מה, אני אקלקל לי את הענינים עם אדון שטקלר, שירד לי לחיים בגלל כל ביצה שבורה?
אמרתי: טוב, פורטונה, אנחנו הולכים לתיאטרון אידיש. השתגעת, אמרה היא, זה בשביל אשכנזים. אשכנזים שמשכנזים, אמרתי אני, גם הם יהודים. הם לא אשמים. את רק תתלבשי כמו שצריך, קומבינזון וגרביים והכל.
בערב אנחנו יוצאים ל“אהל שם”, לבושים כמו ללוויה, עם פורטונה בשמלת המשי השחורה שלה. אני רואה את הכניסה לתיאטרון ונעשה לי שחור בעיניים עוד יותר: אנשים כמו באסיפת בחירות עם כיבוד. וכולם – רק אידיש. פה ושם קצת פולנית – פרוֹשה פאַניה וטאַק טאַק. וזו, פורטונה, מתחילה לדבר בפה גדול בעברית הטבריינית שלה. תשתקי, אני אומר לה, לא כולם צריכים לדעת שאנחנו יהודים. ואז היא שואלת אותי בלחש: למה לא רואים פרצוף של בחור צעיר או של איזו חתיכה? אמרתי לה: אידיש זה רק בשביל זקנים. הם עוד מאמינים בכל מיני אמונות תפלות.
לבושים היו שם כולם א־לה פרנג’י, רק עוד יותר. הגבירות כולן שיניים של זהב ופנינים על הצוואר, כל אחת ראש של צנון. היו גם עם פרוות על הכתף, בדיוק כמו אצלם בוורשה. מאיפה כל החתולים? שואלת פורטונה. ואני אומר לה: זה הורידו מהכובעים שלהם, שלבשו בגולה.
אני לא יודע למה בחרו להם את האולם המזופת הזה של “אהל שם”. הכסאות חורקים כמו בסינמה בשכונה, צפוף ועלוב. אם היתה זו הצגה משלנו, הייתי אומר, שהאשכנזים סידרו אותנו, אבל הם ביניהם ובין עצמם? רק שעם להקה משלנו לא היו עושים טרסק כזה. אבל נכון, אין לנו.
המערכה הראשונה – בלבול אחד גדול, כמו בבית משוגעים או בפורים. יוצאים, נכנסים, מתחפשים, והכל באידיש, אבל מבינים, ויש גם המון מלים בעברית. ולמבטא שלהם אני רגיל מהאדון שטקלר. במחזה הזה, על העצים הזקופים, כולם ספרדים, קוראים להם חואן ואיזבלה ופרננדו ומאוריציו, אבל אפשר לראות מיד שהם לא אמיתיים, לפי תנועות הידיים שלהם והדיבור.
אחר־כך באה הזקנה, זו אידה קאמינסקה, ועוד היא לא עומדת באמצע וכבר מוחאים כף כמו בקבלנות. מה פתאום, אני שואל את פורטונה, שיתנו לבן־אדם שאנס לפתוח את הפה. זו, קמינסקה, אומרת כמה משפטים וכבר מתחילים להוציא את המטפחות. עוד כמה מלים והדמעות מתחילות לזרום כמו מים מהברז. אני לא אומר, שאין להם סיבה: כל העסק עצוב. עשרים שנה לחכות לנכד ואחר־כך זה סתם מנוול, אבל בני־אדם צריכים להיות קצת גבר, יש כל מיני מקרים בעולם. משתגעים ממנה, האשכנזים האלה. כל אחד מספר, איך שראה את קמינסקה לפני עשרים שנה בווילנה ולפני שלושים שנה בלבוב, וזה היה בשביל כולם כבוד גדול. היא באמת מספר חזק. למה? ככה. אם שחקנית אידיש ועוד זקנה יכולה לעשות עלי רושם, אז היא ודאי מאה אלף אחוז.
אבל כל שאר השחקנים – נבחרת שניה. לא כדאי היה לסחוב אותם כל הדרך מפולניה. רק אחת היתה שם, שחרחורת, שזופה, צעירה. מיד אמרתי לפורטונה, זו נחמדה מדי בשביל האשכנזים. אני מסתכל בתכנית, כתוב: פאֶליסה, משרתת ובמקום שם יש שלושה כוכבים ***. כמו שחשבתי. זו בכלל לא משלהם. זו ישראלית, יעני.
כשזה נגמר מחאו כף ומחאו כף והביאו פרחים וכולם היו נרגשים נורא. אפילו אני, ימח שמם. אבל כשיצאתי לרחוב ושמעתי שוב מלה עברית הגונה, אמרתי לפורטונה: חביבתי, עכשיו אנחנו כמו עולים חדשים. באנו מהגולה.
אנו גילינו את ג'ינה
מאתרות בונדי
מצב הרוח מזופת – בואו נלך לסינמה! המורל גבוה – בואו נלך לסינמה; היום נתנו משכורת – בואו נלך לסינמה: בעד הלירה האחרונה – בואו נלך לסינמה. על הדת אמר לנין או מישהו מתקדם אחר, שהיא אופיום להמונים. ולנו, בית הקולנוע במקום בית התפילה. בואו, נלך לסינמה.
לעשירים יש פסיכיאטר ולנו הקולנוע, לאמיצים יש שדה קרב ולנו הקולנוע, לצעירים יש אהבה ולנו הקולנוע, לאינטליגנטים יש אוניברסיטה ולנו הקולנוע. מכירים את פריס כמו את כף ידנו. למה? היינו בפריס? אבא שלנו נולד שם? לא, זה מהקולנוע. איך היה בלונדון לפני מאתיים שנה? בבקשה, נגיד לכם בדיוק. ראינו בקולנוע. איך נראית אוסטרליה בקיץ? וסיביר בכפור? נספר לכם בדיוק, כי ראינו בקולנוע. ספרים, זה משהו אחר. על עשרה עמודים מתארים לך את הוד הרי ההימלאיה ובלבך לא זז מאומה. ואחר־כך אתת רואה בסרט את הילרי והשארפא שלו עולים בין השלגים ומשהו לוחץ לך בגרון. זהו הקולנוע.
טוב, יש אניני טעם, הוגי דעות, סופרים וסתם איסטניסים, שאומרים לך בקימוט מצח: קולנוע? מעולם לא הלכתי לסרט. אני מעדיף את אפלטון. – נו, לך דבר אתם! האם הם חיים במאה העשרים? אולי גם אנחנו מעדיפים את אפלטון. אבל לאהוב – אוהבים את הקולנוע.
כשאתה לבדך בבית וערב אינסופי לפניך, בוא לסינמה ויש לך בית לשעתיים, ונערה כתוספת, אפילו בריז’יט בארדו או מילין דמונז’ו. וכשאתם שניים ובגן העצמאות נושבת רוח קרה, בואו, לכו לסינמה, לשורה האחרונה ליד הקיר. אנשים יראו את הסרט ואתם – את הכוכבים. וכשיש לך אשה ותקציב ומנהל ומסים, תעזוב את הכל ולך לסינמה.
זוג בא יחד לקולנוע ובחושך נפרדו דרכיהם. אתה רואה את המנורה, אומרת האשה, זו שליד המיטה של מרילין, עם הנברשת מזכוכית? כזאת הייתי רוצה בחדר האורחים. איזו נברשת? תמה הוא. לא ראיתי שום נברשת. הם ייפגשו עם הדלקת האורות. לקחת את הכפפות? שואל הוא. עוד נתפוס את האוטובוס, אומרת היא.
בתיאטרון מוחאים כף עם תום ההצגה, עוד מחיאות ועוד מסך, עד שהמוזה פורחת, אבל מהקולנוע אתה יכול לצאת מהר לחושך ולהמשיך דרכך בכבישי לואיזיאנה יחד עם טנסי ויליאַמס. נכון, לעתים מרמים אותך, לוקחים ממך לירה וחצי בעד כרטיס ולא נותנים לך מאומה, רק טעם תפל על הלשון. אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כי הפעם, חי נפשי, הפעם זה סרט כביר, כולם אמרו.
לנו, שגדלנו יחד עם שרלי טמפל, לנו, שזוכרים את ריטה היוורת כשהיתה עוד יפה להפליא, לנו, שהלכנו לקולנוע עוד לפני שידענו את לוח הכפל, אתנו אַל תתווכחו על ערכו החינוכי של הקולנוע. הוא שייך לחיים, כמו מברשת שיניים, כמו גשם, כמו בדיחה.
הנה, אנחנו שגלינו את ג’ינה לולובריג’ידה. ראינו אותה ב“פאנפאן לה טוליפ” עוד כאשר לא ידע איש לבטא את שמה. ראינו את שלושת מימדיה אפילו על הבד השטוח, וידענו, כאן הולכת כוכבת. עובדה. או אלק גינס. מי הכיר אותו אז כשראינו את “האדם בחליפה הלבנה”? מיד ידענו – זה שחקן. אחר כך גילו אותו גם המפיקים. לנו יש יחס לשחקנים. כואב לנו כאשר סימון סיניורה מפחדת על איוו, מצער אותנו שגימי סטיואַרט נראה זקן כל כך, ועל מותו של ג’ראר פיליפ לא התנחמנו עד היום. איזה בחור!
יש לנו המון חברים שם על הבד. צ’רלז לוטן. וטוטו. ואנה מניאַני. מכירים אותם טוב יותר מאשר את השכן בבית. שאלו איזה עיניים יש לבעל המכולת שלנו ולא נדע, והרי רואים אותו יום יום. אבל את חיוכה של אינגריד ואת נחירתו של צ’רלז ותנועת ידיה של אנה נוכל לתאר לכם בדיוק, כי אתם יש לנו יחסים טובים.
החיים שלנו… מה יש לדבר, פשוט השנים עוברות ושוכחים. אבל מה שהיה בקולנוע אנו זוכרים. את פני פרדריק מארץ' לפני שנכנס למכונית הסוכן שלו, את פרידת הילדים ב“משחקים אסורים”, את הארבה שנחת על “האדמה הטובה”, את הכלבלב שחפר באדמה מתחת “החלון האחורי”. כשקורה לנו משהו מיוחד, משהו גדול, אנחנו אומרים “כמו בסרט”, כי הקולנוע הוא מציאותנו. והמציאות היא רק סינמה.
סינמה של בוקר
מאתרות בונדי
את הזמן – כמו בריאות, כסף, אהבה ושאר המצרכים מסוגם – יודעים להעריך רק כשהוא חסר. מי שזמנו לפניו כצלחת מלאה, אינו נהנה מטעמו. אלה הבאים להצגת־בוקר בקולנוע רצון אחד מביאם: לרצוח, להרוג, להשמיד, לחסל את הזמן.
אזרח עמל, המוציא בזיעת אפיים את לחמו מחנות האופה, שואל את עצמו ובצדק: מי הם האנשים במדינה חלוצית תוססת זו, ששעתם פנויה עוד לפני שתרמו את חלקם לכלכלת הארץ? את התשובה אפשר לקבל בקלות: כל מה שדרוש לכך הוא חמישים גרוש.
זה שווה. תראו סרט של ממש ולא איזו דייסה פסיכולוגית מבולבלת. ועוד שני מיקי־מאוזים בתוספת. תוכלו לפצח גרעינים ולעשן כאוות נפשכם, כי אותה השעה עיני פקחי העיריה עדיין עצומות. ובעיקר, לפחות פעם אחת לא תשבו בקולנוע עם השכנים מהשיכון או עם אשת בעל האטליז, האפסית המנופחת הזאת.
יש לקוחות קבועים, בחורים בחולצות משובצות, שערם נוטף שמן כפלפל טרי, הלועסים מסטיק מנתה בקצב רוֹקנרוֹל. אולי עולם תחתון. אולי קומה שלפני התחתונה. חסרות רק כמה מדרגות.
אך הם לא היחידים. ימאים המחכים להפלגה, נהגי חאפ, העובדים על מכונית הבוס בלילה, ילדים מוכשרים, שהצליחו לחקות את כתב־יד אביהם לשביעת רצונו של המורה. לפעמים באה כיתה שלמה, כאשר המזל מאיר פנים והמורה חלה לפתע או שמתה עליו אשתו. קיבוצניקים שבאו לעיר כדי לסדר משהו ומישהו סידר אותם ולא בא, וקיבוצניקים אחרים שבאו לכייף והכיף לא בא להם. אנשים ממושבי עולים, לבושים חליפת־שבת כהה ומגבעת על הראש, שבאו לטעום את טעמו של כרך על כל חטאיו, כולל אכילת גלידה וביקור אצל הצלם. חיילים בחופשה ובלי בית. מחוסרי־עבודה שאינם ממהרים לראות את פני האשה: “שוב לא היה כלום?” פנסיונרים שהתעייפו מישיבה על ספסל בשדרה. לכולם משמש אולם הקולנוע בית ומקלט.
עולם הקולנוע של בוקר הוא עולמם של גברים. אשה לא תמצאו אלא בשורה האחרונה של האולם, ליד הקיר, שם יושבות כמה בחורות עם בני זוגן. לגביהן לא צריכים להציג סרט בכלל, העיקר החושך.
וכך גם אצל שאר הצופים: הסרט עצמו אינו קובע, העיקר שיש על מה להביט. ובהצגות־בוקר עדיין אפשר לראות סרט שיש בו מה לראות. בשביל צופי הערב מת טרזן מכבר ופינה את מקומו לגיבורים רכרוכיים וחסרי שרירים כאלק גינאס או גלאֶן פורד. אך בשביל אנשי הבוקר הוא עדיין במלוא כוחותיו, חזהו הרחב והשחום מבהיק באור הבוקר, ועדיין הוא עושה לעצמו חביתה מביצת בת יענה, שהביאה לו קופתו הנאמנה צ’יטה, עדיין הוא מתגורר בתוך עצי יערות־עד ומשתמש בחבל במקום במעלית. עדיין הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי – טרזן כועס, טרזן יתנקם – ועדיין הוא טוב וישר ואמיץ ומוכן לכל מעשה חסד.
מבקרי הצגות הבוקר אינם חייבים לשים את רגשותיהם למגירה. כאשר מרביצים על הבד, אפשר לדקור את המרפק לתוך צלעות השכן, כשמתנשקים אפשר לעודד את הזוג בקריאות, אפשר לצחוק בלי מעצורים, להשמיע דברי בוז, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים. בקיצור אפשר לקחת חלק פעיל בעלילה. וכשיוצאים לאור היום, עייפים אחרי שתי מלחמות, שלוש קטטות וארבעה קרבות סכינים, מראה השעון שתים־עשרה. תודה לאל, מחצית היום כבר מאחורינו.
רק לא שיגרה
מאתרות בונדי
הכל לומדים בחיים – לאכול בסכין ולשתוק בנישואין. עכשיו למדו אצלנו אפילו לייצר סרטי פרסומת. לא כאלה משעממים, שיגרתיים ושמרניים, בהם ידוע מראש, שלא נוצרו אלא לצרכי תעמולה לטובת בנק אלרן או אמישראגז. עכשיו עושים סרטים אינטליגנטים, מלאי מיתח, המורטים את העצבים הרעועים של הצופה עד לרגע המפתיע האחרון.
מתחילים בהכרזת המדינה במוזיאון של תל־אביב, עוברים למלחמת הקוממיות, מזכירים את קיבוץ הגלויות, לא פוסחים על כיבוש השממה וגומרים בהכרזה חגיגית: עשר שנות מדינת ישראל, עשר שנות הישגים. אז מה? שתו מיץ אשכוליות!
מתוך הנחה, כי ביום מן הימים עלולים להתייבש מעיינות ההמצאה של יצרני הסרטים, מרשה אני לעצמי להביא לידיעת הציבור כמה הצעות לסרטי תעמולה. כל הזכויות שמורות לארגון מגדלי בקר, לחיילים הנחה, למשקיעי הון מחוץ־לארץ במחיר קרן הצבי.
א. משהו עם היסטוריה
תמונה א': תצלום של הרצל על מרפסת המלון כמו על בולי הקרן הקיימת. זקנו מתבדר ברוח. הוא חוזה למרחקים וממלמל בפיזור־נפש: אם תרצו, אין זאת אגדה.
תמונה ב': א. ד. גורדון בשעת עבודה על שפת ימה של כנרת. הטוריה מתנוצצת בשמש הלוהטת. קלאוז־אפ: נהלי זיעה ניגרים ממצחו אל זקנו. הוא מיישר את גבו, אוכל זית ואומר: רק בעבודה עצמית תיגאל הארץ.
תמונה ג': ד“ר וייצמן במעבדה כימית, מחזיק בידו שפופרת זכוכית. דפיקה על הדלת. נכנס הדוור ובידו מכתב. ד”ר וייצמן קורע את המעטפה בידיים רועדות, קורא את האיגרת בנשימה עצורה וחיוך רחב מאיר את פניו החיוורות. הוא לוחש: בית לאומי בארץ ישראל – ודמעות נושרות מעינו הימנית.
קול הקריין: הרצל, גורדון, וייצמן, אבות האומה גידלו זקן. אך אתה – אתה תתגלח למשעי במשחת הגילוח ממ־מם.
ב. משהו עם דת
סימטה אפלולית במאה שערים. תקיעת שופר. מפתת הבתים מתחילים לנהור המוני חרדים, שטריימל על הראש ואבן ביד, העיניים זועמות והאגרופים קמוצים. נשמעות צעקות,פריצעס, זוינעס, שאבעס, קנישעס, דאלעס". בשלשות צועדים נטורי קרתא בכיוון העיר החדשה – אל הבריכה.
בריכת השחיה. רואים מאות מתרחצים מעורבים באורגיה בלתי־מרוסנת של שחיה חסרת מעצורים. מרחוק נשמעים פרקי חזנות והפיאות הראשונות נראות מעבר למעקה. בריחה מבוהלת של המתרחצים. רק נערה תמירה, בעלת חזות קדמית מפותחת, נעמדת לבדה מול חומת החרדים הזועמים. קלאוז־אפ: עיניה הנפחדות הפתוחות לרווחה. מאות ידיים מורמות להשליך אבן. אוטוטוט וירגמו אותה. אך לא, האבנים מושלכות לאדמה, נשמעת לחישת אהההה קיבוצית.
קול הקריין: גם נטורי קרתא לא יגעו לרעה בנערה הלובשת בגד ים “דיוה”.
ג. משהו עם פוליטיקה
הר האוורסט. המצלמה עולה עולה עולה. על הפסגה בית. בתוכו ועידה. אייזנהאואר טוחן אצבעות. ניקיטה שותה ווֹדקה. דה־גול לוחש: ויו לה פראנס. מאקמיליאן מחזיק בקבוק חם.
האווירה מתחשמלת. נשמעות צעקות: סטאלין עליך… עוד מלה ויאמרו עליך קדיש… אתה לא תגע בי… אייזנהאואר שולח אגרוף ישר לפרצופו של חרושצ’וב. שומעים שבירת עצמות. שתי שיניים על ניקיטה מוטלות על הרצפה.
קולו של האמרשלד: רבותי, לא כדאי להקים רעש. השיניים לא שוות מאומה. הוא לא צחצח אותן ב“שמנתול”.
ד. משהו עם עתיד
חיילים סובייטיים צועדים בכביש מאובק. שלט: תורכיה 2 ק"מ. צעקות מוכרי עתונים בצל האמפייר־סטייט־בילדינג: זה עתה פרצה מלחמת־העולם השלישית. נשמע טרטור מטוסים… בוממממממם. כמה פטריות של פצצות מימן.
מראה כללי של המזרח התיכון: הריסות, אפר ואש, הרוגים. המצלמה מתקרבת למקום שהיה פעם ישראל. אין כלום, אפילו מוגרבי נהרס. לפתע יוצאת מתוך המפולת בחורה לבושה כתונת לילה דקיקה, מתמתחת, מגרשת את השינה מעיניה, מביטה סביבה בתמהון. נשמע קולה הערב: מה? סוף העולם? ואני לא הרגשתי מאומה. ישנתי על מזרוני “פרדייז”.
קור כלבים
מאתרות בונדי
לילות סיני
מאתרות בונדי
לעזאזל, המהירות הזאת! רציתי לכתוב על מאורעות המלחמה, והקרבות נסתיימו לפני שהספקתי להכניס את הנייר למכונת־הכתיבה. רציתי לספר על השפעת ההאפלה, והיא נגמרה לפני שתקעתי את הנעצים האחרונים בבד השחור.
אני יודעת, איש אינו רוצה במלחמה, אך מאחר שכבר גמרנו אתה, שהרי חוסלה, מתה ואיננה, תרשו לי להספיד אותה בכמה מלים טובות, ולא מבחינה אסטרטגית־צבאית־בטחונית־מדינית, אלא מראות עיניהם של האזרחים הטובים, שקוראים להם באין תואר אחר “העורף שעשה את שלו”.
מוזר, כמה משפיעה מלחמה לטובה על יחסי משפחה רעועים. בימים סוערים אלה, למי היה עוד ראש לריב בגלל אפר על שטיח או צלי מטיב ירוד. זוגות שכבר לפני עשרים שנה אמרו איש לרעהו כל מה שהיה להם לומר, מתחילים להרגיש שוב משהו הדומה לקירבה. על אף הכל, בלילות האפלים של מצב־הכן גם הנחירה מהמיטה השכנה עלולה להרגיע. ושכנות, ששנים לא החליפו ביניהן אלא מלות גנאי, אולי בגלל פרימוס שהושאל ולא הוחזר במצב תקין, יושבות יחד במטבח ליד ספל תה. לאחר שהגברים יצאו, טובה שכנה רעה מאותו השקט הגדול הנופל בשעת ההאפלה כערפל סמיך.
שמתם לב לכך, שפתאום יש כוכבים בשמים? אנשי העיר לעולם אינם מרימים את ראשיהם כלפי מעלה – כאילו לא היה מה לראות בחלונות הראווה המוארים. והשנים שישבנו בגנים והבטנו בכוכבים עברו, חלפו, הלכו ואינן. ערב אחד יוצאים לחצר כדי לראות אם האיפול בסדר ולפתע הם נגד עינינו – שמים נוצצים כבגדי רקדנית. רגע, איפה, בעצם, העגלה הגדולה? אותה עוד זוכרים מבית־הספר. ואוריון עם הכידון? כבר איו מוצאים אותו. אולי נעלמו אי־אלו כוכבים מאז ימי הנעורים.
בימים כתיקנם יש כל כך הרבה ענינים שאינם סובלים דיחוי – ישיבות, ועידות, אסיפות, פגישות, מסיבות, קבלות־פנים – והנה הכל אפשר לדחות ולא קורה מאומה. אפילו יום החתונה, “כלולות בתנו ניצה עם בח”ל נדחו עד להודעה חדשה". אין דבר, ניצה, המלחמה כבר נסתיימה ועוד תשיגו את הכל.
מודיעים לחייל שמואל אגוזי מעל דפי העתון, כי נולד לו בן בכור. מזל טוב, לך, שמואל; ואל תצטער שלא היית בבית, חסכת לעצמך לילה של ציפיה ונדודי שינה ועישון סיגריות ופיק ברכיים אי־שם בחדר ההמתנה של בית היולדות. ולברית, אם ירצה השם, עוד תספיק להגיע. ואתה יודע מה עוד, החייל שמואל? אולי בזכותך, שיצאת ביום הלידה לקרב, יגדל בנך בשלום.
כובע גרב לסיני
מאתרות בונדי
כרמלה, חברתי מאז משחקי הקלאס, הוציאה מארנקה האדום מסרגות ופקעת חוטים עבים בצבע חאקי. למי המצנפת, ביקשתי לדעת. כובע גרב לחיילינו האמיצים, אמרה, לילות המדבר קרים ואני דואגת לקצת חמימות בשבילם. ועיניה נדדו אי־שם בחולות אל־עריש, וקולה קיבל גוון של פרוות אורלון: את יכולה לתאר לעצמך, יושב לו חייל בודד בעמדה, מעליו נוצצים הכוכבים, על ראשו כובע ממני, בכיסו מכתבי ובלבו אהבה.
ומאין לה, לכרמלה, שהחייל זקוק לכובע? אולי יש לו אמא, שתי סבתות וארבע דודות וכולן סרגו לו כובעי גרב? יש לו כבר מחסן שלם. לא. דברים כאלה אינם משפיעים על כרמלה. אמונתה בכושרו של צבא הגנה ישראל אינה ניתנת לערעור: הצבא שלנו ידע לנצח את נאצר, היא אומרת, הצבא שלנו יידע גם לחלק כובעי גרב.
הענין לא נתן לי מנוח. יש משהו בדבריה. חייבים לדאוג לחיילנו האמיצים, בעיקר לרווקים, הם כל כך בודדים. צעיף או כובע כזה עלולים לחולל פלאים: סורגים צעיף, מוסיפים מכתב, מקבלים תשובה. שולחים תצלום, מקבלים תצלום, קובעים פגישה, באים לפגישה, הולכים לקולנוע, יוצאים מהקולנוע, עוברים שדרה, חוטפים נשיקה, מתאהבים, מתארסים, מתחתנים. תהליך הגיוני ביותר.
הלכתי לחנות־צמר של הגברת מרים והוצאתי את כספי המועט על חבילת צמר סוג אל"ף אקסטרה ועל שתי מחטי סריגה מספר שלוש וחצי והתחלתי לסרוג צעיף. סרגתי במסירות נפש, סרגתי באהבה, סרגתי בהתמדה, שתי עינים שמאל, שתים ימין, כל שתי שורות להזיז את הדוגמה. כעבור חצי מטר החלטתי, כי החייל שלי אינו חייב להיות הגבוה בגדוד וסיימתי, גיהצתי, ארזתי.
כעבור שבוע מביא לי הדוור מעטפה חומה. ממנו, סגן א. פורת! שמחתי מאד לקבל את הצעיף שלך (מובן). הרגשה טובה היא לדעת, כמה דואגים לנו בבית (שיגרתי). אני רק מקווה, שהסריגה לא גרמה לך טרחה רבה מדי (מה איכפת לו?). הייתי רוצה לכתוב לך הרבה, בעיקר על הרוח הנפלאה שבצבא (זה אפשר לקרוא בעתון), אך זמני הפנוי כה מעט (טוב, יודעים שלקצינים יש אחריות). הייתי רוצה להיפגש אתך כשאבוא לחופשה (תודה לאל, סוף סוף לענין), בעיקר כדי להראות לך כמה דוגמאות סריגה קלות ויפות. האמיני לי, לא איכפת, אבל חבל, שסרגת במסרגות עבות מדי. במספר שתים וחצי היה יוצא לך יפה יותר. והדוגמה מיושנת במקצת. עכשיו סורגים חלק או פסים לאורך. אבל זה באמת לא חשוב, הצעיף מחמם נפלא. שלך בידידות – סגן אביבה פורת.
אני עם הצבא גמרתי. היה רק מעניין אותי, כיצד הצליחו להתגבר על המצרים בסיני כשלא יודעים אפילו דבר כה פשוט כמו לתת צעיף למי שצריך.
הנרות הללו
מאתרות בונדי
החג היפה מכולם הוא חנוכה, והדבר היפה בחנוכה זה הדלקת הנרות, והיפה בנרות זה אורם הרך, הזהוב, הזוהר, המרקד עם הרוח ומרצד על כתלים, המחליק קמטים ומלטף עינים עייפות. לגבינו, דור הקילוֹואטים, טמונות בנרות הדונג כל נפלאות החיים. נרות דולקים, מנגינה שקטה, כום יין, רוח אביב – נו טוב, גם אחרים היו צעירים.
נרות דונג רומנטיים כל זמן שאורם אינו דרוש לשום מטרה מעשית – חוץ מרכישת לב נערה. לפעמים, בשעת סערה או גשמי זעף או סתם בגלל תקלה טכנית, כאשר חברת החשמל עושה חנוכה ולא בכסלו, ואתה מוציא ממדף מלאי הברזל חבילת נרות מאובקים ומנסה להמשיך בעבודתך כאילו לא קרה כלום, אתה תמה: כיצד עבדו פעם לאור נר אחד, התופרת הקטנה, הסופר הרעב, המלחין הבודד, כיצד כתבו ויצרו אז באור החלש, החיוור הזה? כיצד הגנה עליהם הלהבה המהבהבת הקטנה הזאת מפני החושך הגדול?
לכן היו פעם קשרי המשפחה חזקים כל כך, בגלל הנר היחיד שדלק בחדר וכולם ישבו סביבו ואת כולם הוא איחד, כי מעבר למעגלו היה החושך. עכשיו, בתקופת החשמל, לכל אחד אור משלו, שישים וגם מאה קילוֹואַט, על התקרה וליד המיטה, מעל השולחן וליד הכורסה. המעגל נשבר. אין עוד הכרח להתלכד בפני החשכה סביב.
לפעמים, כשכבה החשמל, נעשית תל־אביב לפתע קטנה ושקטה כל כך, כעיירה בתוך יער. פה ושם מהבהב נר או נדלקת מנורת נפט, האמהות קוראות מהמרפסת: דני, 'כנס הביתה! חושך בחוץ. יושבי בתי הקפה מנמיכים את צחוקם ומישהו בלב רחוב דיזנגוף מגלה לפתע כוכבים וירח. באולם הקולנוע דולקים כמה נרות אדומים, הצעירים נשענים ראש אל ראש והמבוגרים יושבים במבוכה. באמת, מה זה, מתמרמר הבעל, כבר היו יכולים לתקן את הקצר, והאשה נאנחת: זה ייגמר מאוחר ולא נתפוס את האוטובוס ומחר יום כביסה. לא, זה לא עשר הדקות של זמן אָבוד, זה חוסר הבטחון של איש־הכרך בחושך.
אי־שם במחסן עומדת מנורת הנפט שקנינו בפרוץ מלחמת סיני. רצנו אז מהר לחנויות – נייר שחור ונעצים ונרות ומנורת־נפט ולמטה כבר צעק איש הג"א: לכבות את האור, קומה שלישית מצד ימין! כמעט ולא השתמשנו בה, במנורת הנפט. לפני שהספיקה הפתילה להשחיר, נסתיימה המלחמה, ואנחנו תלינו את המנורה על מסמר במרפסת המטבח. עכשיו חלקי־המתכת כבר אכולים חלודה והעששית מאובקת, אבל נמשיך לשמור עליה. בדור זה אין מה לדעת.
*
זה היה פעם סמל העושר בעינינו, לא מטילי זהב ולא עטרות יהלומים. רק דבר אחד: להשאיר את האורות דלוקים גם כשיוצאים מהחדר. כבר באגדות ילדותנו נבדלו העניים מהעשירים בכמות האור: בארמון הנסיך היו כל החלונות מוארים ובביקתת חוטב־העצים דלק נר אחד ויחיד. ובבית היה זה תמיד אותו הפזמון: מי שכח לכבות את האור באמבטיה? למה השארת את האור במטבח דולק? מתי תלמדו לכבות את האור בפרוזדור? וכשיצאה המשפחה מהבית, בדקה אמא פעם ופעמיים בכל החדרים: שמא נשארה חלילה מנורה אחת דולקת.
ואז אמרתי לעצמי: כשאהיה גדולה, יהיה לי אור בכל הדירה כל הלילה ואני אלך מחדר לחדר ולא אכבה. והנה, זה אחד מחלומות הילדות המעטים שהתגשמו: האורות דולקים – וחברת החשמל מרוויחה. ותמיד אחרי שמגיע החשבון מתחילות נקיפות מצפון של עקרת־הבית: היינו צריכים לחסוך. מי שכח לכבות את האור באמבטיה? ואי־שם בלב ילדה נרקם חלום: פעם יהיה לי בית ובו כל האורות דולקים.
וגם על זה חלמנו: לכבות בכל שעת לילה שרוצים. בבית, בצבא, במחנה, בבית חולים: כיבוי אורות! לכבות את האור! כולם לישון! זהו החופש, אמרנו, לקרוא כמה שרוצים, עד חצות, עד שתים, אפילו עד אור הבוקר. עכשיו יש החופש ואין הכוחות.
*
משום כך קינאנו בגויים: על הנרות שהיו להם בחג המולד. עשרות נרות על עץ אשוח, מאות על העצים הגדולים שניצבו בכיכרות הכרך, כל חלון־ראווה ועץ־מולד משלו. ידענו, יהודים זה משהו אחר, טוב יותר, כי אותנו בחר אלוהים, רק חבל שלא נתן גם לנו עץ דולק כזה.
ביום הראשון לחנוכה, כשדולקים רק נר אחד והשמש, אז החדר עוד חשוך קצת. אבל כשדולקים כל השמונה, כל נר בצבע אחר, זה היום היפה של חדר־המגורים. ולמחרת, כאשר מצחצחים את החנוכיה כדי לשים אותה בחזרה למזנון, נאנחים: חבל שזה נגמר. היה בית יפה כל כך עם הנרות הדולקים. בית ביתי ממש.
רק לא מתנה!
מאתרות בונדי
ואני אומרת לכם: לא ולא. מתנות הן המצאת השטן שרצה להוסיף יסורים לחיי האדם הקודרים בלאו הכי. הרי לא הרצון לגרום נחת לידיד מניע אנשים לתת שי, כי אם הפחד לעורר זעם של שונא.
מתנה דומה לבומרנג בידים בלתי־מאומנות: היא מכה על ראש השולח. פעם, בשעת חולשה מבישה, הגבת על הצהרותיו החוזרות ונשנות של מכרך על יום הולדתו ההולך וקרב וקנית לו נרתיק למפתחות. אחר־כך, מתוך נקמה, לא השארת שום ספק בלבו, כי בעשרים לחודש יום החתונה שלך. מאז נמשכים חילופי המתנות פעמיים בשנה ואין כל תקווה לצאת ממעגל הקסמים, אלא אם יתערב בדבר מלאך־המוות. במיוחד מסוכן להתחיל בחילופי מתנות עם בעל משפחה מסועפת, בעיקר אם אתה רווק או חשוך־בנים: תמיד תהיה המפסיד.
את קללת המתנות מרגישים בכל עצמתה רק ברגע שעוזבים את גבולות הארץ. משום־מה מחכים שני מיליון תושבי המדינה הנשארים בה לפיצוי נאות על הסבל שגרמת להם בכוח העובדה, שאתה הנוסע ולא הם. בהיותך בנכר אינך אוכל, אינך שותה, אינך מעשן, אינך מתגלח, ובלבד שתביא מתנות לחמישים איש, שמצדך היו יכולים לטבוע בים באופן קולקטיבי.
רק עלם בשחר ימיו מסוגל לרעוב חודש ימים כדי לקנות לבחירת־לבו סיכת אבני־חן שאינה לפי טעמה. מי שעבר את הגיל המסוכן הזה, משתדל בכל כוחותיו הדלים, שנדיבות לבו תעלה לו המינימום האפשרי, כלומר לא כלום ואולי פחות מזה. לשם כך רצוי קודם כל לעשות סקירה מדוקדקת של חפצי הבית: אולי יימצא אגרטל משומש שאפשר לחדשו בעזרת שטיפה יסודית באקונומיקה, או קערת נחושת שנמאסה מזמן או רפרודוקציה רזרבית של רחל לאבל פן, או קופסת בונבונים באה בימים. בכלל, לעולם אל תפתח בונבוניירה שקיבלת במתנה, השוקולד בה ישן בלאו הכי, ואתה יכול למסור אותה הלאה ללא כל חשש, כי גם מי שקיבל אותה ממך, יעבירה לכתובת חדשה וגילה האמיתי לא יתגלה לנצח.
רק אם כלו כל הקצים ואבדו כל התקוות לצאת מהעסק בלי נזק פיננסי, יש להחליט על הצעד הכאוב להוציא כסף על מתנה מיותרת. אבל הצרה היא, שלא די בהפסד כספי. צריך גם לבזבז זמן וכוחות ומחשבה על מין המתנה וטיבה. מילא, אם השי נועד לברית־מילה, הצרה עוד קטנה באופן יחסי. ראשית כל אין סכנה, שבעל השמחה יביע דעה שלילית על המתנה, ושנית, תמיד אפשר לתת מערכת לבוש לתינוק, בעיקר כאשר על הקופסה רשום שם החנות שבה נקנתה. אמא כבר תחליף אותה לחזיה או גרבי קריסטל.
לבר־מצווה אפשר לתת ספר, זה לעולם לא מזיק. איש הרואה את הנולד קורא באופן עקרוני ספרים חדשים בזהירות רבה ותוך שמירה קפדנית על שלמות העטיפה. אם הספר משעמם, תמיד אפשר למסור אותו במתנה. כדי למנוע סכנה, שהוא יחזור ביום מן הימים
לחתונה נותנים דבר עשוי קרמיקה. הזוג הצעיר יזכור אותך לטובה בשעת מריבתו הראשונה, כשיהיה לאל ידם לשבור כמה חפצים מבלי שייגרם נזק כלשהו. גם פרחים יפים לכל מטרה, בעיקר כשאתה מכיר חנות זולה. יתרונם הגדול של פרחים שהם נובלים ואפשר להשליך אותם כעבור יומיים לפח, דבר שאינו קל כל כך עם שאר המתנות.
ליום הולדתו של הממונה עליך. מתאימים דברי עור, תיק עור, נרתיק עור, אלבום בכריכת עור. לעולם אין לקנות חפצים עשויים חומר פלסטי, כי העור העבה מבטא כאן יותר משיכולות להביע מלים. אם מקבל המתנה שנוא עליך במיוחד, מוטב לתת לו קישוט לדירה, דבר שיחייב אותו להציג את מתנתך בפומבי עשרים וארבע שעות ביממה, בעיקר אם אתה נוהג לבקר אצלו בלי הודעה מוקדמת. סיפוק אישי רב אפשר להפיק מכלי נגינה כמו תוף, מצלתיים או חצוצרה, הניתנים כשי לילדי אויביך. לאשת המתחרה המסחרי שלך תוכל לתת חצי תריסר כפתורי־עץ מעבודת־יד, דבר שיחייב אותו, ללא צל של ספק, לקנות לה שמלה חדשה.
אפשר למלא ספרים בכתיבה נגד הנוהג האווילי של מתן תשורות. אשר לקבלתן, זה כבר ענין אחר לגמרי – אין כל פסול בכך.
שליש החיים
מאתרות בונדי
שינה אמיתית, טהורה, עמוקה, דומה לקטיפה שחורה, לפרוות שפן, לפלומת אפרוח, לסופגניה טריה, ליין ישן, לריח אדמה אחרי גשם, לתנור דולק בחושך, לקולו של פול רובסון, לקצף על גלי הים, לביקור ידיד בליל סופה. השינה היא מסוג הנכסים כמו בריאות, מולדת, בית של אמא, שאין מרבים לחשוב עליהם אלא אם כן אבדו. יודעים את ערכה רק בלילות, כשמחכים לה והיא מתמהמהת, כשמצפים לה והיא אינה באה, כשמבקשים אותה והיא נעלמה. באותם הלילות שכל דקה היא כטיפת מים מברז דולף, כאשר מחשבות קודרות אופפות את המיטה כמלאכים רעים, ועמם חוזרים כל מעשי העוול שעשינו, כל ההבטחות שלא מילאנו, כל החובות שלא פרענו.
יש דרכים שונות לפתות אותה, את השינה, שתבוא לחבקנו בחשכת הלילה. מייעצים לספור מאחת עד אלף וגם עד אלפיים, אט־אט, סיפרה אחרי סיפרה, אך מי שלא חונן בחוש מתמטי מפותח, עלול מרוב מספרים להתפכח עוד יותר. אומרים שטוב גם לעקוב אחרי עדר כבשים העובר על פני גשר צר, כבשה אחרי כבשה, אחת אחת, בזהירות, שלא תמעד חלילה רגל, אך שיטה זו מיועדת רק לחובבי טבע מושבעים, אחרים עלולים להתעורר משעטת הטלפיים על אבני הגשר. הדבר הטוב ביותר הוא לבלוע כדור שינה, בעיקר, שאגב כך אפשר להעיר את שאר בני הבית, כדי שגם הם ידעו טעמו של חוסר שינה.
כל עוד האדם צעיר ומלא אשליות, נדמה לו, כי שינה היא בעצם דבר מיותר, בזבוז זמן, שאפשר לנצלו למטרות נעימות יותר. אך ככל שהוא מתבגר, מתחזקת בו הדעה, כי אין בילוי זמן מועיל יותר ממנה. הבה ניתן את דעתנו רק על כך, מה גדולה הברכה הצומחת מן השינה לספרות, לרבות הספרות העברית – כמה יצירות מאלפות, מחנכות בעלות ערך היסטורי נוספות היו נכתבות, אילולא נזקקו כותביהם לשינה מזמן לזמן.
דומה השינה לעגבניות: כשיש מחסור בהן, מוכנים לשלם כל מחיר, ובזמן של שפע אין יודעים איך להיפטר מהן. כל שנה חולמים על חופשה, בה נישן ונישן ונישן, אך כשהיא מגיעה, מחפשים כל מיני התעסקויות כדי לא להירדם. סוף כל סוף איזו כמות של שינה יכול לשאת אדם בריא?
כמה מתגעגעים לשינה במקום זר, בחדר מלון מדכא, שקירותיו מתקלפים והבלטות שבורות, המים יורדים ברעש בצינורות הביוב, המזרון לוחץ והכר קשה כאבן, הסדין קר ולח והשמיכה כבדה ודוקרת וריח עובש נודף ממנה. אני מכירה את כל הבדיחות התפלות על תפקידיו השונים של בקבוק מים חמים, ואף־על־פי־כן אני מרשה לעצמי לומר: אפילו בבית זוג צעיר ומאושר הוא עלול להיות לתועלת ובודאי במלון זר.
הרי שינה עם רגליים קרות, בלי הרגשת חום בנשמה, דומה לצליל של סיר מתכת, לחול בין השיניים, לכתונת צמר גס, להליכה על אבני חצץ, לנעליים לוחצות, ליללת תנין, לסכין גילוח קהה, למוסיקה אלקטרונית, לתה עם כתמי שמן.
והגרועה מכולן היא שינה ברכבת, או באוטובוס, בחשכת הלילה. הראש כבד, כבד, כבד, רוצים להשעין אותו שלא יפול, לא חשוב על מה, על שמשה קרה, על מעקה, על כתפו של שכן זר. ואחר כך נמים־לא־נמים, שומעים קולות הנוסעים, מרגישים כל אבן על הכביש, הרגליים נרדמו והיד כואבת. פתאום מתעוררים מחריקת בלמים, מרגישים טעם מר בפה ויודעים – לא, זאת לא היתה שינה, רק תחליף, חציר במקום טבק וירג’יניה, חלה במקום קציצות בשר.
יש אנשים המחפשים את טעם החיים במרחקים, על פסגת הרים ומתחת לפני הים, ברחובות העיר הסואנים וביערי־עד סבוכים; אך אני אומרת לכם, אין דבר טוב בחיים ממיטה חמה, ספר טוב ומוסיקה ערבה לאוזן, ואחר־כך שינה ארוכה, עמוקה, מתוקה. וצריך להיות בה, לפחות, חלום אחד קטן. לא, אינני מתכוננת להיכנס לתחומו של סבא פרויד – יודע צדיק חלום בהמתו, ולכולנו נפש שחורה. אך חלום זעיר, חלומצ’יק, חלומון קטנטן הוא חלק בלתי־נפרד של שינה טובה, שבלעדיו אין יודעים כי אמנם היתה. זכרון חלום אחרי ליל שינה הוא כטעמו של יין על הלשון כשהכוס נתרוקנה, כבושם אשה שנשתייר באוויר.
רופאים ושאר מחלות
מאתרות בונדי
לבריאות!
מאתרות בונדי
ומה בכך אם יש לכם נזלת? גם כן מחלה! פחות מלא כלום. קצת מלא באף ומעט מעיק בראש, דוקר בגב וכואב בגרון, העיניים אדומות והאזניים סתומות, וההרגשה הכללית מתחת לאפס. כפי שאמרתי, לא כלום. אפילו אין מה לדבר על כך ברבים.
זה המרגיז ביותר בנזלת, מצב־הרוח מזופת ובכל זאת אין במה להתפאר. רק תנסה לענות על “מה שלומך” שיגרתי של מכר תשובה מלאה ומדויקת, כי אכן השלום לא טוב, זה שבוע ימים שהנך סובל מנזלת. – יפסיק אותך אחרי המלה הראשונה, כדי לבשר לך, כי גם לו יש נזלת, ולא רק שבוע אלא שבועיים, ויומיים היה לו גם חום, ואם ירצה השם, עלולה זאת להיות אפילו ברונכיטיס. ואיפה אתה עם הנזלת העלובה שלך?
קשה יותר לשאת בנזלת מאשר ברגל שבורה, למשל, כי אבר מרוסק כזה הוא מכת הגורל לפי כל הכללים ונזלת זו סתם דקירה בסיכה במקום הרגיש ביותר. שבר ברגל זה מאורע, ידיעה, דבר המתפרסם ברבים. אם יש מזל, אף נמצאים כמה ימים בבית־חולים, דבר המוסיף לא מעט לפופולריות הכללית. המשפחה מתייחסת אליך בחמימות יוצאת מגדר הרגיל, ממלאת כל בקשה ושוכחת את מריבות העבר נוכח תחבושת הגבס המעוררת כבוד. אנשים ישאלו לשלומך וגם יהיו מוכנים להאזין לתשובה.
וכאשר יבקשו לדעת, אם הרגל כואבת, תוכל לענות בחיוך קל, אך מלא עצב נסתר, כי לא נורא, כבר ידענו כאבים אחרים לגמרי. בכך רמזת, אל“ף, שאמנם הכאבים חזקים, אך אתה יודע לכבוש אותם כדרך גבר, ובי”ת, שיש לך עבר עשיר וזרוע הרפתקאות. והעיקר – הביטוח הלאומי משלם את הנזק, בעוד שהוצאות על טיפות נגד אף סתום, אספירינים וסוכריות נגד שיעול על כיסך.
אין ספק, טובה מכה גדולה ממכה קטנה. אם בגלל התלקחות פתיליה נשרף הבית מעל ראשכם, קרוב לוודאי, כי הדבר ייזכר בעתונים ויגיע לאזני רבים, תיהפכו לגיבורי השכונה, אנשים יבואו להציע לכם את עזרתם, כוס תה חם, כסות־לילה ומכנסיים רזרביים. ואם יש לכם מזל, תכסה חברת הביטוח את האבדה ובמקום רהיטי הפלוש הישנים, תוכלו לקנות משהו נוצץ, כולו פורמאיקה וגומאוויר.
אבל אם במקום שריפה כללית התלקחו רק שתי מגבות מטבח והלהבות השחירו את תקרת המטבח, אין בכך כלום חוץ מרוגז רב. ראשית. אתה מסתכסך עם אשתך, מפני שהיא, כרגיל, אשמה בכל! שנית, אתה חייב לסייד את המטבח! ושלישית, עליך להחליף את הפתיליה הכושלת בגז.
אם אתה יכול להודיע לציבור, כי מתה חותנתך, ישתתף כל אחד בצערך, אך אם הגיעה לביקור של יומיים ושפעת מניעה אותה להישאר עשרה ימים, הרי הצער גדול יותר וההשתתפות בו קטנה לאין שיעור.
אנשים אוהבים להיות במרכז ההתעניינות, מעדיפים מהלומה על אי־נעימות. אולי משום כך לא מצליחות המלוות בהתנדבות למיניהן. פשוט, מבקשים מאתנו פחות מדי. לשלם כמה עשרות לירות זה לא כואב, זה סתם לא נעים. צריך לוותר על שמלה חדשה או ניקוי שטיח. אילו היו מבקשים מאתנו להוריד את הכותונת האחרונה, היתה הקריאה מושכת יותר. ראשית כל, היה רואה כל מי שעיניים בראשו, כי אמנם הורדנו את הכותונת, ושנית, היה זה מעשה דראמתי ראוי לציון.
אם יקראו לציבור לצאת לשעתיים לחפור תעלת ביוב ארצית, לא תהיה ההתעניינות גדולה במיוחד. מה פתאום ביוב, ולמה דווקא אני ושילכו אחרים. אבל אם יבקש בי־ג’י מאה אלף גברים, שילכו לכבוש את המאדים, הוא ימצא אותם. המאדים, זה כבר משהו אחר, מעשה היסטורי. והרי ידוע, כל אחד רוצה להירשם בספר תולדות העם. אם לא באותיות גדולות, לפחות בפטיט למטה מתחת לקו.
רגע, על מה, בעצם, דיברנו? כן, על נזלת. מה יש כאן לדבר הרבה? קחו ממחטה.
ביקור חולים
מאתרות בונדי
כבר שעה ארוכה לפני פתיחת שער בית־החולים הם מתחילים להתאסף ליד הכניסה. ראשונים הם הבאים ממרחקים ועפר השביל המוביל אל הכביש הראשי עוד דבוק בנעליהם השחורות. לפעמים הם פורשים ממחטה לבנה על המדרגה שלפני השער, שלא ללכלך את חליפת השבת, ומתיישבים על האבן כדי לנוח מתלאות ההליכה ברחובות הכרך. אך לרוב הם עומדים נשענים על הגדר בלי לנוע ובלי לדבר. שששט, אומר אבא לילד, כאן אסור לצעוק. והילד נועץ זוג עיניים מבוהלות בשורת החלונות הארוכה. כל כך הרבה חלונות, כל כך הרבה חולים מאחוריהם. זר פרחים עטוף נייר עתון נבל בחום היום. לוע־ארי מגינת בית־הספר, המורה נתנה רשות לקטוף. בכיתה יודעים כולם שאמא בבית חולים, וכולם מקנאים. מחר יספר להם, איך שהביאו אחד על אלונקה. אולי נפצע בקרב. או שודדים ירו עליו. אבא מניח את סל־הקש על הרצפה. אמא אמרה להביא כותונת־לילה וסבון ואת המסרק הגדול.
המתחילים בביקורי חולים מחכים בשקט, ביראת־כבוד, כבשערי מקום קדוש. הוותיקים מתנהגים ביתר בטחון, הם כבר מכירים את שמות הרופאים וסידור העבודה של האחיות ובקיאים בשיטות ריפוי ושמות לועזיים למחלות. אצלם הביקור כבר ענין של שיגרה. נו, איך היה אתמול? – יותר טוב. שקיעת הדם כבר בסדר. צריכים רק להוציא את התפרים. ידיים של זהב יש לדוקטור פוקס. אשתי אמרה לי שהאוכל תמיד קר.
השוער מביט בנדחקים ליד דלת הכניסה בחוסר סבלנות. כאלה הם כולם, חושבים שרק להם מישהו בפנים. בוער להם. עוד יספיקו ללכלך את הפרוזדורים. כבר ראינו אלפים, מבקרים וחולים. באים ויוצאים. לעתים בשער הראשי ולפעמים בשער האחורי, כשהמכונית השחורה מחכה שם בפתח. כבר שלוש, אומר מישהו מהוותיקים. חדש לא היה מעז להרים את קולו. עוד ארבע דקות, אומר השוער. מה היה איכפת לו לפתוח קצת מוקדם יותר, מתרעמת האשה, אני באתי במיוחד מהגליל. כך אומרים כולם, חושב השוער, כולם באים במיוחד או מהגליל או מהנגב.
ולמעלה, באולמים הארוכים, נעשות ההכנות האחרונות. לשים קצת אודם על הלחיים, כותונת־לילה נקיה, זו החדשה מניילון, להחליק את הסדין. האם יביא היום את הילדה? ודאי כבר אין לה שמלה מגוהצת. הייתי צריכה לומר לו, שילביש לה את החצאית הכחולה. אלי לא יבוא היום אף אחד, אומרת מיטה 16, הבחור שלי בעבודה. אמרתי לו, חבל על הכסף, מספיק בשבת. ועיניה נעוצות בדלת. אולי בכל זאת לא שמע בקולה ויבוא. והיא תכעס קצת. רק למראת־עין: אין לך שכל, חבל על הזמן. מיטה 21 עומדת ליד החלון. לה עוד מותר לקום. מחכה לניתוח. הבעל שלך כבר ישנו, היא מודיעה ל־14, עם הילד. והאמא שלך, שוב עם סיר־בישול ביד. רק שלא תתפוס אותה האחות. והבן שלי? אני לא רואה אותו. כנראה, לא נתנו לו לצאת מהמחנה, אומרת מיטה 3, אחרת ודאי היה בא.
למטה נפתח השער. עשרות זוגות רגליים רצות במדרגות. חבל על כל רגע. אלה הצעדים שלו. לא, זה מישהו אחר, אבל הולך בדיוק כמוהו. הוותיקים נכנסים בריצה לאולם, ישר למיטה המחכה להם. רק החדשים נעמדים בפתח ומתחילים לסקור את שורת מיטות־הברזל הלבנות. יוסי, יוסי, צועק קול מהפינה, אני כאן.
למה אתה קונה את כל הממתקים? בין כה וכה אין לי תיאבון. קח אותם הביתה לילדים. שילמו לך בעבודה? רחל באה לעזור? הרופא אמר, שצריכים עוד בדיקות. היום הביאו חדשה, אבנים בכליות. – איפה את שומרת את מגבות המטבח? אסתר עשתה לך עוגה, מביצים. את אל תדאגי, הכל יסתדר. העיקר שתהיי בריאה. – נתנו לי מורפיום בלילה. – יש לך מה לקרוא? – גברת דרדיק הלכה היום הביתה, הבת לקחה אותה אליה. אתה אוכל כהוגן?
הביקור נגמר, קוראת האחות. יוסי, נשיקה, תשמור על עצמך. – מה יש לבכות, מחר נבוא שוב. – תביא לי קצת מי קולון, לסדינים יש ריח, תיקח את הפיז’מה הביתה, רחל יכולה לכבס אותה. האולם מתחיל להתרוקן. ראשונים יוצאים החדשים, המפחדים עדיין מפני קולה החד של האחות הראשית. הוותיקים אינם נחפזים. האחות תקרא שנית. לאט־לאט הם פונים לדלת. דרישת־שלום לגרינברגים. תשמרי על עצמך.
השקט באולם נעשה לפתע גדול כל כך. וליד מיטה 12 מונח זר של לוע־ארי שנבל.
עבודת רופאי האליל
מאתרות בונדי
פה ושם, בעבודה, ברדיו, בעתון, אתה שומע על זקן בן שמונים, תשעים או מאה, הקורא בלי משקפיים, שומע בלי אזניות, אוכל בתיאבון, מתעמל למען התענוג, מתרחץ במים קרים מתוך עיקרון וכל ימי חייו לא ידע מחלה. לא, עיננו לא צרה בו על כל הישגיו. למי יש כוח להגיע בתנאים כאלה לגיל שמונים? אבל על דבר אחד קינאנו בו: על שהגורל הרחמן חסך ממנו את המגע עם הציבור המלומד של בעלי תואר דוקטור לרפואה.
אין לנו שום דבר נגד הרופאים. להיפך, אין לנו שום דבר בעדם. אין ספק, הם ציבור משכיל, אינטליגנטי ונעים־הליכות, הצרה רק שהם שומרים את תכונותיהם החיוביות האלה לחיים הפרטיים בלבד. ליד כוס קפה או באולם ההרצאות, בקולנוע וליד הבאר הרופאים הם היצורים המקסימים ביותר, רק לא מעבר לשולחן המרפאה. אתם זה כמו עם נאפולי: אסור להתקרב יותר מדי.
הנסיון בא ללמדנו, כי הרופאים בני ימינו ממשיכים במסורת עתיקת־יומין של רופאי אליל. ובשיטת הריפוי הבסיסית לא השתנה הרבה מאז תקופת האבן. יש רופאים העובדים את אֵל הפחד, אל האימה, אל אכזר הדורש קרבנות. שעה שהחולה במערומיו ומרגיש את עצמו שלא בנוח בגלל עצם היותו בלי כיסוי, שלא לדבר על רוח הפרצים השוררת בדרך־כלל בחדרי הרופאים – ובכן, בשעה טראגית זאת מתחיל רופא האליל: איפה היית עד עכשיו? למה הזנחת את הדבר זמן רב כל כך? עכשיו אתה בא אלי? האם יש לך מושג, מה יכול לקרות? ועתה מתחיל הקוסם הגדול למנות שורה ארוכה של אנשים שסבלו מאותה מחלה עצמה, שגם הם לא פנו לרופא בזמן, והנה, זה שנים ניזונות מהם התולעים. אמנם היו כמה מאושרים, שיצאו מהעסק נכים לצמיתות, אבל אלה היו מקרים נדירים ביותר.
החולה רועד כעלה בשלכת. מגמגם משהו על אשה וילדים. אולי בכל זאת עוד ניתן להציל… אך הרופא אפילו לא שם את לבו אל החוטא המסכן וממשיך בשלו, זועם, רוגז, מטיל אימה. בסופו של דבר, הוא מוציא פתק מן הפנקס כאילו הלך לרשום גזר־דין־מוות, מקשקש משהו על הנייר שצריך להידמות לכתב יד אנוש, מוסר זאת לצל האדם העומד מולו ופוסק: שלוש פעמים ביום שלוש טיפות. אבל… מה בעצם… החוצה! – מצווה הוא. בבית־מרקחת אומרים לך, שזאת תרופה רגילה נגד כאבי גרון וכעבור שבוע אתה בריא כמו שור. האליל פעל.
יש רופאים העובדים אֵל אחר, בעל שני פרצופים כמו יאנוס ז"ל, אחד מחייך ואחד יורק רעל. אתה בא אליו: אני תמיד עייף, יש לי כאבי ראש, מיחושים בגב, רגליים נפוחות… הרופא אפילו אינו מרים את ראשו מקטלוג הפרסום המונח לפניו. אחרי שגמרת את דרשתך, הוא בודק אותך בארשת סלידה של טבעוני הרואה סטייק ופוסק: זה שום דבר. אבל הדקירות בלב? – אין לזה שום חשיבות. חוסר השינה? – לא כלום. והסחרחורת? – דבר רגיל ביותר. אתה בריא בהחלט. אמנם, יש כאן פלביסציטיס דוקומנטאריס, אבל במצב המתקדם של מדע הרפואה אין זאת בעיה. תוכל לחיות עד מאה ועשרים. רק קצת לשמור על עצמך, עבודה קלה, שום התרגשות, לא לאכול הרבה, לא לעשן. לא לירוק, הרבה מנוחה… כפי שאמרתי, שום דבר רציני. יש מקרים שחיים עם זה גם עשר שנים. העיקר, תהיה שקט, אין שום סיבה לדאגה. תבוא בעוד חצי שנה, אם תחיה עד אז.
רק רופאים זקנים בעלי ידיים כבדות וקול איטי מוכנים לפעמים לעבוד את אֵל החיים, אל הנחמה, החייכני והמלטף. רופא כזה רושם את שמך… שטיינר… שטיינר. מאין אתה? אה, פרסבורג… עיר יפה… הייתי שם כסטודנט… ועתה מתחילה שיחה ארוכה ועירנית על ערי סלובאקיה והריה. אחר־כך עוברים לענין חינוך הילדים. אתה מספר לו, כי בתך רוצה להיות רקדנית. אין דבר, הוא אומר לך, זה יעבור עם החתונה. ואם לא, הנה היתה פאבלובה ומרי ויגמן. ראיתי אותה בברלין… ולפני שהספקת לספר לו על מיחושיך, אתה נאנח באזניו על המנהל העצבני… ונזכר בחובות. והוא מספר לך על הסרט הרוסי עם הילד. עוד לפני שבדק אותך, אתה מרגיש כי הוקל לך, הפחד סר ממך, חוסר הבטחון נעלם. יש לך עורף, משענת, ידיד. הוא יתן לך תרופה כלשהי ואתה יודע מראש, כי היא תעזור לך. הרי יש לך כל האימון בו. ואם חלילה לא, תמיד תוכל לחזור אליו. יחפש משהו אחר. כבר תימצא עצה.
היית אצל דוקטור פריש? – תמהים הבריות – הרי הוא זקן. והתרופות שלו מיושנות. אתה רק מחייך. מה חשוב, אם הוא נוהג להשתמש בתרופות החדישות ואם לא? העיקר שהאל שלו אל נחמה הוא.
שן תחת שן
מאתרות בונדי
כולנו מגיעים לשם פעם, במוקדם או במאוחר, לגיהנום שעלי אדמות, לחדר העינויים שבתשלום, לכיסא החשמלי לחפים־מפשע. ייתכן, כי אי־שם על פני כדור הארץ מתהלך לו בעל עקרונות ורצון־ברזל, מלאך או מזוכיסט, הניגש לרופא־שיניים ברגע של הכאב הראשון. אבל אנחנו, בשר ודם, מגיבים על ההתראה הראשונה בזלזול, כלאחר־יד: זה כלום. כנראה, אכלתי משהו מתוק או חמוץ מדי, או שנגסתי במשהו קשה, או שקיבלתי רוח פרצים. זה ודאי יעבור.
אבל הכאב אינו עובר. ניגשים לבית־מרקחת ומבקשים משהו טוב נגד כאב שיניים. זה לא בשבילי, זה בשביל השכן. הרי כל הרוקחים והרופאים הם כנופיה אחת. רוקח כזה עוד מסוגל לייעץ לגשת לרופא על אף העובדה, כי מכירת הגלולות מכניסה לו את הרווח הקמעונאי המקובל. לא שמפחדים ללכת לרופא־שיניים בגלל הכאב. איפה! כבר עברנו דברים אחרים לגמרי, לידות ופציעות בחזית, רגל שבורה ודלקת ריאות, חזרת וצהבת. רק שהביקור במרפאת־שיניים לוקח זמן כה רב ודווקא עכשיו אנחנו כה עסוקים. ונוסף על כך רופא־שיניים כזה דורש המון כסף ובדיוק השבוע קנינו גז והחודש כבר לקחנו מפרעה וחשבון בעד תיקון־שיניים זה הדבר האחרון שחסר לנו.
בינתיים נהפכה הרגשת אי־הנעימות, שנשכחה כשדיברנו עם עלמה נאה או שמענו את דברי הרכילות האחרונים, לכאב טרדני, חודר לעצמות, האוכל אותנו בכל פה, משפיע על כל ישותנו. טוב, נחכה רק עד מחר בבוקר. אחרי ליל נדודי שינה, אינסופי ומדכא, כאשר אין טעם לחיים והכל הבל־הבלים, מגיעים לידי המסקנה המעציבה, כי אין מנוס – מוכרחים לגשת לרופא־שיניים.
האם יש לך תור? שואלת המכשפה במעיל הלבן, שהיתה פעם בעיניך בחורה נאה למדי. דומם אתה מצביע על הלחי הנפוחה. טוב, תצטרך לחכות, קובעת היא, ונעלמת מאחורי דלת המרפאה בהשאירה מאחוריה ריח של ליזול, אתר ונקיון מופרז. אתה מחכה, יחד עם חמישה אחים לגורל, בחדר ההמתנה הקר, עם שורת כיסאות לאורך הקיר וערימת כתבי־העת הקרועים על שולחן־התה השחוק. מעליך תלויה תמונת איש עטוף מטפחת אדומה. נראה שזה עלול להצחיק.
איזה יצור ממין נקבה לבוש מעיל שעיר סורג בקצב מסחרר. היא ניגשת, כנראה, לרופא־שיניים מתוך הנאה פרברסית, אחרת לא היתה מסוגלת לסרוג בכלל. השאר מדפדפים בז’ורנלים, כאילו היו בהם רק דפים לבנים. מעבר לדלת שומעים גניחות וטירטור המקדח. לתוך בשרך קודחים. לפחות שעה שהאיש יושב בפנים. כמה זמן מסוגל רופא כזה לעבוד בתוך פה אחד? כמובן, אצלו לא בוער. משלמים לו טוב־טוב בעד כל רגע. עכשיו עוד מצלצל הטלפון. הרופא מדבר משהו על הצגת קולנוע. ברור, לו אין צרות, העסקים פורחים, ברוך השם.
סוף־כל־סוף מתפנה כיסא העינויים. מה שלומך? שואל הרופא, כאילו נפגשתם במסיבת קוקטייל, מה העניינים? – תפסיק לשאול קושיות! אין לך עיניים בראש? אך הוא בשלו. מה שלום יעקב? שמעתי שקיבל משרה טובה אצל פדרמן. – מה מענין אותי יעקב, מה לי ולפדרמן! – איך הילדים? – שכחתי שיש לי כאלה. תפסיק לשאול ותיגש למלאכה. לא, הוא שותה קפה, לגימה אחרי לגימה, רוחץ את הידיים, אצבע אחרי אצבע, מסדר את הכלים שלו, מחט אחרי מחט. תודה לאל, הוא מביט לתוך הפה הפעור, נו כן, זה מתחת לסתימה הישנה, נצטרך להוציא אותה.
זה רופא־שיניים, זה? זה קצב, נפח, כורה פחם. טררררררר. ידיים כפטישים. טררררררר. באיזו איטיות הוא עובד!
נחשוב על משהו עצוב נורא, על ילדים הודיים המתים מרעב או על רעידת אדמה בצ’ילי. טררררר. בלי סוף. כמה זמן הוא עוד מתכונן לקדוח? סוף כל סוף – מים, אוויר, אתר, ארסן. זה הכל בשביל היום.
בו ביום שאתה חייב לגשת לרופא שנית יש לך ישיבה שאין לדחותה. אין דבר, בין כה וכה השן חדלה לכאוב. ניגש לרופא בשבוע הבא. בדיוק כשאתה מתכונן ללכת, חולה הילד. לא אסון. ניגש ביום ראשון הבא. הסתימה הזמנית יצאה בינתיים בשעת לעיסת טופי פירות. ביום ראשון באים אורחים מהקיבוץ. אפשר להשאיר אותם וללכת? אי אפשר. לא חשוב, הכאבים נעלמו, לא צריכים למהר. כעבור חודש כבר לא נעים לגשת, ודאי יטיף לך אודות דיוק והקפדה. מילא. כבר תימצא הזדמנות. לא בוער. נראה, שהשן נרפאה מעצמה. קורים מקרים כאלה.
עד שיום אחד אתה מרגיש דקירה בפה. זה לא כלום, כנראה אכלתי משהו מתוק מדי. או שקיבלתי רוח פרצים. זה ודאי יעבור.
מעט לעט
מאתרות בונדי
פנים אל פנים
מאתרות בונדי
אם תשאלו אותי – מוטב שסופרים ומשוררים, כן, בעיקר משוררים, לא יראו את פניהם בקהל. טלו כזה שיר לירי, עדין, שביר עד שמפחדים לקרוא אותו בקול רם, שיר מלא געגועים ואהבה וחלומות. נזכרים בו והלב כואב, ככה סתם, בלי סיבה, מרוב יופי.
ואחר־כך אתם נכנסים למכולת, ולידכם עומד כזה שמנמן, בעל סנטר כפול, עם ארנק־קש אדום בידו, וקונה לבניה אחת, אבל שתהיה טריה, שש ביצים אל"ף־אקסטרה, כמה הן עולות עכשיו? שני מליחים, חבילת איטריות, מן הדקות, בבקשה, סבון־כביסה ומאה גרם אבקת פודינג עם טעם תות. תודה, זה הכל, אומר השמנמן, עובר על החשבון ויוצא לרחוב בצעדי אווז.
את יודעת מי זה? – שואלת בעלת החנות שעה שהיא חותכת בשבילי מאה גרם גבינה צהובה, – זה מתתיהו אור־זיו, המשורר. אשתו עכשיו בהבראה בחניתה. לקוחות טובים שלי.
לא! לא! לא! – זועק הלב. אילו היה שיכור, לבוש בלואים, לו היה מדבר עם עצמו, מתהלך בגשם שוטף על שפת הים, עובר את הכביש בצד שמאל – הכל הכל אפשר לסלוח למשורר, כל שגעון, כל פיזור נפש. אבל חבילת איטריות! הגשמיות הזאת! ועל החשבון הוא עובר פעמיים!
ומאז, מה אגיד לכם, כשאני קוראת שיר, דקיק כקורי עכביש, אני רואה בין השיטין שני סנטרים וארנק אדום, ובנחירי עומד ריח של סבון־כביסה, שיסלח לי אלוהים.
תמיד בטוח יותר להעריץ משוררים שהלכו לעולמם. אולי לבש פושקין תחתוני צמר ולעס שום. אולי שׂם קיטס את הסכין לפה וסיפר בדיחות גסות. אבל הכל לא חשוב עוד. אין עוד סכנה להיפגש אתם ב“תנובה” או אצל הספר. משום כך מתים המשוררים המוכשרים לרוב בגיל צעיר: כדי לחסוך אכזבה למעריציהם.
פרק בספריולוגיה
מאתרות בונדי
אדם אינטליגנטי, המכבד את עצמו – מן ההכרח שתהיה ספריה בבית. למה? אצטבה של ספרים היא רהיט נאה וכל ארכיטקט־פנים כולל אותה בתכנונו. ונוסף על כך: לכולם יש ספריה. במה אנחנו גרועים מהם? ועוד: יש טוענים, כי כמות הספרים בספריה הפרטית קשורה קשר כלשהו במידת ההשכלה של בעלה. אבל זו טענת־שווא, שאילו היה כך, היו מבקרי הספרים המשכילים בבני־אדם.
אמנם, יש אנשים שאינם קונים ואינם קוראים ספרים. וייתכן שהם עושים בחכמה. רק שבחברת אנשי־רוח יחסר להם נושא לשיחה, אלא אם כן בקיאים הם במיוחד בעניני רכילות. אולם אלה מיעוט אפסי. הרוב קונים ספרים, אך לא קוראים אותם. יש שטח ריק במזנון המורכב החדש, ובמקום־העבודה אפשר להשיג ספרים בחצי מחיר ובתשלומים נוחים, ובכלל, יש ספרים חשובים שכל איש המטפח את השכלתו חייב להחזיקם בספריה שלו. למשל, קורות העולם בשלושה כרכים. ייתכן, כי בשעת הקניה מתכוונים באמת לקרוא בהם. ביום שהביאו את הכרכים הביתה, בערב, לוקחים כרך אל"ף ומתחילים לדפדף בו. אבל בדיוק באותו ערב מרגישים עייפות כלשהי. ייתכן, כי מוטב לקרוא דברים חשובים כל כך בשבת, בנחת, בראש צלול. אבל בדיוק באותה השבת באים המוני אורחים והילדים משתוללים ואין זמן אפילו לעבור על עתוני ערב־שבת. אבל החופשה השנתית, זה הזמן הנכון לקרוא משהו יסודי יותר. יכול להיות, שאף לוקחים כמה קבצים לבית ההבראה. אבל מה רוצה המזל הביש? יש שם כמה בחורות נאות למדי, המפריעות לבן אדם רציני בקריאה. אבל קורות העולם לא יברחו גם בשנה הבאה. הרי לספרים כאלה יש ערך נצחי, ומה הן כמה שנים לעומת הנצח?
השיטה היעילה ביותר היא לקרוא ספרים, אך לא לקנות אותם. מבחינה זו הדבר הטוב ביותר הוא להיות מבקר ספרותי: שולחים לך את הספרים חינם. מפעם לפעם אתה מעתיק קטע מהעטיפה, כדי להצדיק את קיומך, והספריה גדלה ללא מאמץ.
השיטה הבדוקה ביותר היא לשאול ספרים אצל מכרים, דבר העלול אמנם לצמצם את חוג ידידיך, אך לעומת זאת להרחיב במידה ניכרת את ספרייתך. כמו שאמרו חכמים: תראה לי את ספרייתך ואומר לך ממי גנבת ספרים.
יש אנשים המעדיפים לתת ספר במתנה ובלבד שלא להשאיל אותו, והצדק עמם. במתנה תוכל לתת גם ספר שאין לך כל ענין בו, שקיבלת אותו גם אתה במתנה, או שהוקדש לך על־ידי ידיד גרפומון, ובלאו־הכי לא היית מעלה על דעתך לקרוא אותו. אבל להשאיל ברגע של חולשה, הרי זה כאילו להאמין שהספר עוד יחזור אליך. לא, חביבי, מספר מושאל נפרדת לנצח, ולא יעזור לך שאתה רושם את שמך בשער או מדביק אקסליבריס בתוכו. ואין כל תועלת להזכיר לידידיך, כי לקח אצלך ספר ולא החזיר, ואין גם טעם לבקר אצלו מתוך תקווה, כי אז יהיה נאלץ להחזירו: מזמן יש לספרך מקום קבוע בספרייתו ולהוציאו משם, הרי זה כאילו להוציא מת מקברו. יש אנשים בעלי עוז נפשי עד כדי לסרב להשאיל ספר מרכושם, אבל הם מעטים, ובדרך־כלל יש להם שם של אנטיפאַטיים, אנטיחברותיים, אנטיסוציאַליים, ולמי כדאי בגלל ספר אחד שם רע כזה?
פה ושם תמצא גם משוגע, שהוא גם קונה וגם קורא ספרים. ייתכן, שהוא אפילו קונה אותם באופן שיטתי, עוקב אחרי מודעות הוצאות־הספרים ומבקר בקביעות בחנות־הספרים הקרובה ללבו. כדי לדעת מה חדש. אבל אז הוא ודאי מורה, או איש מסודר, או אדם עליון מסוג אחר.
גם לך היה פעם רצון לבנות את הספריה לפי טעמך, באופן שיטתי, אלא שהגורל האכזר לא נתן לך את מבוקשך, ראשית כל, עליך לסחוב כל ימי חייך את מתנות הבר־מצווה – אנציקלופדיות לנוער, שישה סדרי משנה, אלבום ההגנה. שנית, זכרונות מחטאי העבר: “הפרש בלי ראש” ושאר הספרות הבלשית, שירי אהבה (מזמן חדלנו להראות ענין בנושא זה), ספרים המסבירים לנוער המתבגר את עובדות החיים, כמה קלסיקאים קרועים ובלואים. אחר־כך יש ספרים שאתה חייב לקנות אותם בגלל המקצוע – חשמלאות או טיפול בתינוקות, ואלה שהפיצו אצלך במקום העבודה. ועוד ספרים, שסתם התחשק לך לקנות כשנסעת מתל־אביב לחיפה. בקיצור, המציאות השתלטה על חלומותיך הספרותיים. מבחינה זו הספריה היא ראי נאמן לחיים – תמיד היא יוצאת אחרת משמתכוונים.
המודעה תאמר הכל
מאתרות בונדי
יש בעלי עקרונות־ברזל, המתחילים לקרוא את העתון היומי מהידיעה הראשונה בטור הראשון של העמוד הראשון, אחרים מחפשים קודם כל איזה רצח יפה, שמעתי גם על אחד שהתחיל במאמר ראשי, אבל זאת יכולה להיות סתם הוצאת דיבה. ויש פשוטי־עם כמוני, הפותחים את קריאת העתון במודעות האישיות: מי לחיים ומי לחופה ומי למוות.
כל עוד האדם צעיר ויפה מחפש הוא קודם כל את מודעות הנישואין, כנראה, מפני שיש לו עדיין אשליות על יתרונות החיים בשניים. רינה פולישוק – יורם צפרוני: מאורשים. גם כן משהו – לא היתה להם סבלנות לחכות? לילי טיילור – (לוס אנג’לס) – צבי כרמי (נתניה) – נשואים. אני שואלת אתכם, איפה הם, בעצם, התחתנו? איפה נפגשו? הורי הכלה ורדה קלינגר (ציריך) וקורט פישר (ירושלים) שמחים להזמין את ידידיהם וכו'. איזה מין כלה זאת, שאמא שלה בשווייץ והאבא בארץ? כנראה גרושים. פרצוף יפה יהיה לנישואים אלה. מרבית מקרי עבריינות־הנוער מקורם בבתים שהתפוררו.
יום אחד נוכחים לדעת, כי אין, בעצם, ענין במודעות נישואין. הצעירים הללו, שיתחתנו אם אינם יכולים אחרת. מוקד ההתעניינות עובר למודעות הולדת. נתן גבעולי ורעייתו שמחים להודיע על הולדת הבן הבכור. נו טוב, הישג כביר. חובקים בת, אחות לאביתר. עכשיו כולם עם השמות המודרניים. יעקב ומשה כבר לא נאה להם. בן, אח לאירית ולענת. מה, עוד ילד? מניין לוקחים האנשים את הכסף ז
לברית מילה מזמינים בדרך כלל בסיטונות. נא לראות הודעה זו כהזמנה אישית. נו כן, מה כבר נותנים שם! אדום עתיק וביסקוויטים של פרומין. לבר־מצווה מזמינים דרך העתון רק לטקס בבית הכנסת. בבית סוגרים את הדלתות. ועל החופה מודיעים ליתר בטחון אחרי המעשה: אחרת עלולים להופיע עוד מאה איש לארוחת־צהריים.
השנים עוברות. איחולים לאבינו היקר בהגיעו לגיל עצה. מברכים את חברנו לנישואי בתו עם בח"ל. ברכה מקרב לב להולדת הנכד. מעט־מעט בא הזמן שנמשכים אל המודעה במסגרת שחורה. האדם הוא בסך־הכל חיה משונה. לא שהיה מאחל לעצמו, כי דווקא מכריו ימותו, חלילה. אבל כשהוא מוצא שם מוכר לו בין מודעות האבל, מרגיש הוא משהו דומה לסיפוק. מה אתה אומר? איש צעיר כל כך, שישים ומשהו בסך־הכל. עוד שלשום נפגשתי אתו בקפה. שתה תה עם לימון ופתאום – איננו. נו כן, זה מחכה לכולנו. אחד במוקדם ואחד במאוחר.
כל מודעה, אפילו הצנועה ביותר, של אינץ' על טור, מספרת משהו על זה שהלך לעולמו. רייזינקה. ודאי מפולין. מתאבלים אחיה ואחותה. מסכנה, אפילו בעל לא היה לה. כנראה, לא היתה נשואה מעולם. אחרת היו כותבים: אלמנתו של… אנו מודיעים בצער: הילדים: מתילדה (ניו־יורק), מקס (סאו־פאולו), שאול (תל־אביב). זהו פרצוף המשפחה בימינו, פזורה על פני כל העולם. ודאי לא הספיקו אפילו לבוא ללוויה.
כאשר יחד עם מודעת האבל המשפחתית מופיעה מודעה של השכנים לבית, חברים לעבודה, של ארגוני צדקה, מוסדות ציבור ויוצאי עירו, הרי שהנפטר היה איש חשוב וחשיבותו עולה עם כל אינץ'. ואז מתחילים להרהר: כמה מודעות אני עלול לקבל? לפחות ארבע. אולי רק שלוש, במשרד הם קמצנים. ודאי שלא יתנו בעמוד ראשון.
המעגל מצטמצם, כי כל העולם נוטה למות. רבקה מגבעת ברנר. וחיים מהסניף. יום אחד תפתח את העתון ותמצא שם מודעה על פטירתך. אך אז כבר תהיה פטור מקריאתה.
כל מיני ספרות
מאתרות בונדי
תהרגו אותי, אבל במקום להתעמק בקריאת כל כתבי א. ד. גורדון בכריכת־בד נאה הלכתי והוצאתי את כספה המועט של המערכת על תריסר יצירות ספרותיות מפוקפקות, פרי עטם של סופרים אלמוניים או בעלי שמות חשודים, כגון, ל. הוד, א. רופ או ר. אישוני. קשה לקרוא לחוברות דקות אלו, הקשורות זו לזו במהדקי־כביסה בחזיתות הקיוסקים בדגלונים צבעוניים, בשם ספרי־כיס. שם זה איבד מכבר את צביונו הקליל, ועתה אפשר לקרוא בהוצאות־כיס את היצירות הקלאסיות המשעממות ביותר.
ספרות זו מתחלקת לשני מינים: סיפורי בלש, שעל שעריהם מתנוסס לרוב תצלומו של שחקן קולנוע בהתגלמות דמות המתאימה לכותרת, וסיפורים בהמשכים הפותחים בדרך־כלל בתמונת נערה לבושה בחסכנות מכסימלית. הסיפורים בהמשכים נושאים שמה של בחורה – “יהודית” או “כרמלה” או “אביבה” – וכותרת־משנה, כגון “הרפתקאותיה הסוערות של עולה יפה” או “רומן מותח מחיי נערת זוהר מושחתת”. וחייהן הסואנים עלולים להימשך גם מאות עמודים. “יהודית” עומדת עתה בעמוד 728 ו“מטילדה־רחל, נערת האס־אס” אפילו בעמוד 2384. הרפתקאותיה של מטילדה זו כבר מילאו 179 חוברות. כל אחת במחיר מאה וחמישים פרוטה. פירושו של דבר, מטילדה כבר עלתה לקוראיה הנאמנים יותר מעשרים וחמש לירות, סכום מכובד גם לנערה שאינה עשוית נייר.
יתרונם העצום של רומנים אלה הוא סגנונם, כלומר, העדר כל סגנון. שום משפטים ארוכים ומסורבלים, לא שמות־תואר מרובים המעכבים את העלילה, לא מלים קשות להבנה ולא עמודים שלמים בלי שורה של אוויר. המשפטים קצרים, הרווחים גדולים, הפיסוק מרובה. העין קופצת בקלות מקטע לקטע לקראת ההרפתקאות שבדרך:
הוא הוביל אותה קדימה.
– לאן אתה סוחב אותי ז
– בעוד כמה דקות תיווכחי.
היא נעמדה במקום.
– לא ארשה ככה לסחוב אותי.
אולם עצמון החזיק בבשר זרועה והוליך ישר. (“יהודית” עמ' 716).
כדאי לציין, כי עצמון זה הוא עתונאי במקצוע. בכלל, בספרות מסוג זה העתונאים שכיחים למדי, אולם כל דמיון בינם לבין אנשים חיים מקרי בלבד. עתונאי כזה מ“יהודית” או “הנערה מהבית” לעולם אינו נחפז לישיבת הוועדה הציבורית למען נקיון ברחובות, או כינוס מגדלי בקר לבשר, ושעתו תמיד פנויה לכל הרפתקה. אין עורך, אין אשה ואין ילדים שהיו יכולים למנוע ממנו לארוז בחפזון את חפציו החיוניים ביותר כדי לצאת לרדיפה דראמתית אחרי הפושע, או להיפגש עם נערת־לבו אי־שם בהרים. ועוד: עצמון זה, למשל, מצטיין בתכונות שעתונאים אחרים רק יכולים לחלום עליהן. גופו חסון, “רגליו כאילו מושרשות באדמה, ראשו יושב חזק בעורף, כמו פלדה. תיקו נעוץ לו בבית־השחי באופן טרזני ובעיניו הרבה פקחות ועוד יותר עוז”. וההשפעה שיש לעצמון על נשים: “זרם חשמלי עובר מעיניו” או “בעיניה היה עצמון חזק, זועם, נהדר”. איפה יש עתונאים כאלה?
לעומת סיפורי הנערות המגישות לקורא מנה הגונה של יצרים שאין להשתלט עליהם, עוסקים ספרי־הבלש באותן הוצאות בענינים שבינו לבינה בעדינות יתרה, שהיתה הולמת אף ספר קריאת־חובה במוסד לבנות “מזרחי*. ב”רוצח הובא למאסר" אין איש הבולשת רוברט מרק מגיע לנשיקה עם קלייר אלא בקטע האחרון בעמוד האחרון, וזאת עוד לצלילי שיר לחג המולד, לאחר שכתב לה מכתב בזו הלשון: “קלייר יקירתי. רק לפני שעות חזרתי ממסע של שנתיים והבאתי למאסר את בירד, רוצחו השפל של אביך המנוח. אני הולך להתרחץ ולהחליף את בגדי ומיד אבוא לראותך. שלך בנאמנות ובאהבה”. והשניים התאחדו בנשיקה ממושכת… זה הכל.
בעשרים גרוש אפשר לקנות גם את “הזקן והים”, אמנם לא של המינגוויי, אבל משעמם פחות. על השער עומד ג’יימס מייסון לבוש מדים צחורים של חיל הים. ובפנים רודף טומי פונדינג אחרי המרגל סם בטלר, המסתתר בשם בדוי בחווילתו של ד"ר טומסון. בסופו של דבר בא הכל על מקומו בשלום, כמובן. וגם בכך כוחם של ספרי הרחוב: שום פסיכולוגיה, שום סוף טראגי. האנשים הטובים מנצחים, המנוולים באים על עונשם, כאן יש עוד צדק בעולם.
מלון כיס לשפת עתון
מאתרות בונדי
בעתון מרגישה המליצה את עצמה כמו דג במים, כמו עש בכובע־גרב, כמו תולעת בתפוח. כאן ביתה וכאן מבצרה. ויש גם הסבר לדבר: לפנים, בזמנים שעברו, היו רוב העתונאים עובדים לפי חתיכה, וכל מלה היתה שווה כסף. ומי יחסוך מלים, אם כל המרבה הרי זה מורווח. במקום “דיבר” כתבו “נשא את דברו”. במקום “הלך” רשמו “שם את פעמיו”. בינתיים גילו הכתבים את יתרונותיה הנוספים והמרובים של המליצה ונשארו נאמנים לה גם לאחר שעברו למשכורת חדשית.
המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך, מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב “מכל קצווי תבל”. זה לא יאמר מאומה ואיש לא יוכל להאשים אותך שאינך נאמן לאמת. אמיתותה של מליצה, פשוט, אין בודקים. אם תכתוב “המונים נהרו לאסיפה”, לא יטריח את עצמו איש לבדוק, אם אמנם נהרו ומה זה בעצם המונים, אבל אם תכתוב “לאסיפה באו חמש מאות איש” יש תמיד סכנה שיימצא מישהו שיעמיד את הדברים על דיוקם ויציין, כי היו שם שש מאות לפחות.
המליצה היא הדרך הטובה להימנע מצרות. הרי כל אחד משלים עם העובדה, שמליצה מפריזה. כאשר כותבים “שערוריה ללא תקדים” יודעים, שכבר היו דברים בעולם, אולם מי ילך לחטט בתולדות האומה כדי להוכיח, שלפני עשר שנים היתה שערוריה גדולה עוד יותר.
לכאורה מובנת מליצה כמו “טקס רב רושם” אפילו לקוראי “אצבעוני”, אבל תכנה האמיתי נשאר מוסתר. “טקס רב רושם” פירושו, שלא עשה על הכותב כל רושם, אחרת היה מוצא מלים קולעות יותר לתאר אותו. אבל, פשוט, לא ייתכן לכתוב סתם “טקס” בלי שני שמות־תואר לפחות ולהשאיר את הטקס המסכן במערומיו. מצד שני גם לא ייתכן לכתוב על “טקס שיגרתי” או “טקס משעמם”. סוף־כל־סוף צריכים לשמור על יחסים טובים עם האנשים המכובדים שהשתתפו בו. כותבים "רב רושם* והכל שפיר.
מסיבה צנועה, פירושה, כי לא היה שם מה לאכול חוץ מעוגיות קשות ומיץ מבקבוקים.
תשואות סוערות – היו גם אנשים שמחאו כף.
מחוגים יודעי דבר נמסר – קראתי ב“אובזרבר” של השבוע שעבר.
בהתרוממות רוח – הסעודה היתה טובה מאוד,
מסורת נאה – כל שנה אותו הדבר
משקיפים סבורים – אני חושב.
אין שחר לידיעה שפורסמה אתמול… מה לעשות, שוב הקדימו אותנו בעתון אחר.
בנוכחות אישי ציבור – פשוט, לא שמתי לב מי בדיוק היה שם.
שמנה וסלתה – ראה לעיל.
התרגשות עצומה בציבור – שני אנשים צילצלו למערכת.
הידיעות בדויות מעיקרן – כל הפרטים נכונים.
הקהל שמע בדריכות – לא נתנו לצאת באמצע.
פעולה ציבורית ברוכה – הרווחתי מאה לירות בעבודה צדדית.
המשימות הכבדות המוטלות עלינו – עובדים פה ושם.
תוך לבטים בלתי־פוסקים – היו המון פנצ’רים.
הסופר הנודע – מימי לא שמעתי עליו.
קצר את יבול הנצחון – סוף כל סוף הכניסו אותו לרשימת המועמדים.
בזיעת אפיך
מאתרות בונדי
מורה נבוכות
מאתרות בונדי
כולם טוענים, שתפקידו של עתונאי לעורר, להתריע, להעמיד על העובדות הנכונות, ללחום למען האמת, לחשוף את המציאות למערומיה ובכלל להיות מדריך ומורה־דרך לציבור הקוראים הנבוכים. ואם כי עד כה הצלחתי לקבל את משכורתי בלי לבזבז את זמני על תפקידים נעלים אלה, הרי הפעם אין מנוס – האמת צריכה להיאמר ותהא מרה כמלח אנגלי.
החלטה זו באה לי בעקבות הריבוי המדאיג של פניות מצד נערות תמימות וטהורות־לב ומצד הורי הנערות הנ"ל, המבקשים עצה, הדרכה והכוונה מעתונאית מנוסה וידועה בציבור, איך להגיע לאותו משלח־יד נשגב, שבו עוסקת אני. הסיבה לשאיפה זו נעוצה בדרך־כלל בעובדה, כי הנערות החמודות כותבות חיבורים יוצאים מן הכלל בבית־הספר, זוכות בציון טוב מאוד בספרות ואף מכתביהן ממחנה הצופים או הקייטנה מנוסחים בבהירות נפלאה ובלי שגיאות־כתיב מרובות.
אם כי בתנאים הקיימים כיום עשויות תכונות אלה כשלעצמן להיחשב להכשרה מקצועית מספקת ולזכות את הנערות הנ"ל במקום־עבודה בעתון כלשהו, בעיקר אם יש לאבותיהן קשרים טובים כמקומות הטובים, הרי יכולה העבודה המעשית בעתון לגרום לאכזבה קשה ולזעזוע נפשי עמוק, אם לא תדענה הנערות, מה צפוי להן ולאן פניהן מועדות.
בדרך־כל ניזונות הידיעות על מעשיה ועבודתה של עתונאית מהסתכלות בסרטים אמריקאיים וצרפתיים, שבהם היא מופיעה בקביעות כבעלת גזרה חטובה לפי כל כללי החטיבה, לבושה בשמלות מתוצרת דיוֹר או שיאפארלי, נוהגת מכונית מהודרת בצבע פסטל ומסיעה בתוכה גברים נאים למראה כגרגורי פק או ביל הולדן.
אם כן: הגזרה החטובה אינה כלולה במשכורת, המערכת אינה מספקת אותה יחד עם נייר־כתיבה ומילוי לעט כדורי, ומי שרוצה בה צריכה לפתח אותה מכספה ועל חשבון זמנה החפשי, ומשום שהזמן הפנוי מוגבל ביותר, הרי שמרבית העתונאיות בארצנו מסתפקות במה שיש להן בגוף, וזה בדרך־כלל פחות או יותר מדי.
אשר לשמלות האלגנטיות, אף הן אינן ניתנות כציוד־עבודה בסיסי, ואם אפילו נניח, כי במאמץ על־אנושי עליון עשויה העתוגאית הצעירה לרכוש בכספה לבוש מהודר, הרי לא יהא זה מהתבונה להופיע בו בשעת־העבודה: ההנהלה תחשוב, כי המשכורת גבוהה מדי, לעורכים יפריע הדבר בהתרכזותם המפרכת ובעלות משרות מרכזיות במוסדות ציבוריים תיגשנה לראיון עם אותה עתונאית אגב משפטים קדומים, שקשה יהיה להפריכם.
כפי שאפשר להבין בנקל, גרגורי פק וביל הולדן הם נתינים זרים ואינם עשויים להסתובב בחוצות תל־אביב, והמועמדים המקומיים להסעה במכונית יהיו נאים הרבה פחות, אם כי בלי ספק בעלי זכויות גדולות יותר בבנין הארץ ופיתוחה. אבל גם אם היתה העתונאית הנ"ל מוכנה להסתפק במועט ולהסיע במכוניתה גברים מתוצרת הארץ, הרי נעוץ הקושי העיקרי בעובדה, כי חסרה לה מכונית. בדרך־כלל משתמשת העתונאית הישראלית בתחבורה ציבורית ככל בשר־ודם ובמקרה הטוב היא נתונה לחסדי צלם־עתונות בעל ג’יפ משומש. ייתכן כי יבוא זמן, שגם לעתונאית תהיה מכונית בדיוק כמו לאשת הקצב, אבל עד אז עלולה הנערה התמימה הנזכרת לעיל לאבד חלק ניכר מתמימותה.
לפי אותם המושגים המוטעים מבלה העתונאית את רוב זמנה במסיבות קוקטייל, פיקניקים וסיורים באניות פאר, תוך שיחה רבת־ענין עם דיפלומטים, סופרים, אנשי העולם הגדול בעלי הומור חד ומנהגים מובחרים. שיהא ברור: אם העתונאית הצעירה כבר מגיעה למסיבת קוקטייל, ואם יש לה כוח לגשת אליה, הרי שזה בדרך־כלל עסק משעמם עד מוות. יש אמנם עתונאיות המוצאות את השראתן דווקא באירועים חברתיים ושואבות מהם חומר למדור הרכילות, אולם זו עבודה הדורשת התמסרות רבה בכל השטחים והמצבים, ואפשר להרוויח את הסנדוויץ' עם נקניק בדרכים קלות יותר לאין שיעור.
מרבית הנערות הצמאות למי צינורות העתונות המקובלים פועלות מתוך אשליה, שמיום כניסתן למקצוע מובטחת להן, להוריהן וחוג ידידיהן הספקה סדירה של כרטיסים חינם להצגות תיאטרון, קולנוע, קונצרטים ולהקות זרות. לפי תנאי האקלים בארץ זוכים לכרטיסי הזמנה רק עורכים ומבקרים אמנותיים ומי שאינו נמנה עמהם ואינו מוכן לקנות כרטיס מכספו, יכול לשכוח, איך נראית “הבימה” מבפנים וחנה’לה מרון מבחוץ.
כן מצפים הבריות, כי עתונאית תדע דברים שאינם ידועים אפילו לצנזורה, ותוכל בהזדמנות מתאימה להעיר דרך־אגב “דה גול אמר לי” או “שמעתי מפי גולדה”, אולם המציאות האפורה מלמדת אותנו, כי העתונאיות יודעות על הנעשה בעולם, ככל אדם אחר, רק מדפי העתון, ומשום שהן קוראות בעתון רק את פרי־עטן, הרי הן עלולות לדעת עוד פחות.
יש נערות חמודות הנמשכות אל העתון מתוך תקווה, כי על הנייר המודפס תמצאנה פורקן לחוויות נפשן הרוטטת. בידיעה על מעילה במחסן הגרוטאות של לייבל קושניר בשכונת לבונטין אין הרבה מקום להתבטאות אישית, ועד שמגיעים למדור, שבו אפשר להשתפך בפומבי, יוצאת הנשמה ועמה הנפש הרוטטת וכל שאר המותרות.
יש עורך ויש דין
מאתרות בונדי
לאור הריבוי המדאיג של תאונות־דרכים, זחלי ארבה ועורכי דין, רואה אני מחובתי האנושית המינימלית להקדיש את תשומת לבי הפועם למקור המכות הנזכרות לעיל. אשר לתאונות־דרכים – קיימת ועדה ממשלתית המטפלת בהן, ואם לא ידרוס אותה אוטובוס, היא עלולה להוציא את מסקנותיה תוך חמישים השנים הקרובות. זחלי־ארבה נתונים לטיפולו המסור של המדור להגנת הצומח, ורק למגיפת עורכי־הדין אין מתייחסים בכובד־ראש הראוי לה, על אף העובדה שהם מתרבים מהר יותר מנברני השדה. כיום אתה משיג עורך־דין צעיר בזול יותר מעוזרת מזדקנת.
ונשאלת השאלה הגורלית: למה ככה? – והנה התשובות גורליות לא פחות:
א) האדבוקטורה נחשבת מאז ותמיד למקצוע יהודי מסורתי, והעם היושב בציון המחודשת אינו מוכן לנתק את מסורת הדורות.
ב) יש הורים המניחים, כי זהו מקצוע מכובד.
ג) השמועה אומרת, כי משפטים יכול לגמור גם בעל כשרונות צנועים ביותר.
ד) רווחת הדעה כי קל יותר לטפס בסולם הקריירה הפוליטית עם תואר אקדמאי בכיס.
רק במקרים הנדירים ביותר הולך צעיר ללמוד משפטים מתוך ענין בהם, אך אין לכך כל חשיבות. ממילא אין עוסקים בהם עם גמר הלימודים. אם הצליח המשפטן הצעיר בבחירת הוריו וקרובי משפחתו, הרי מחכה לו ג’וֹב משוריין במשרד ממשלתי, ואם לא הצליח, גם אז ראשו לא פנוי לחוקים: העיקר הפרנסה.
יש אמנם קומץ עורכי־דין מאושרים, שהצליחו לחבר את שני הדברים, גם משפטים וגם כסף. אלה הם גאוני הדין המפורסמים, אליהם פונים במעילות שלמעלה ממאה אלף לירות, ברצח מטעמים אידאולוגיים ובשאר פשעים בעלי־משקל. בקטנות אין מטרידים אותם ובצדק: אפילו יזכה גאון הדין במשפט ירושה על בית דו־משפחתי בשכונת קטמון, הרי אחרי תשלום שכר טרחתו לא ישאר ממנו, מהבית, לא גג ולא מרחף. לא שגאון הדין זוכה תמיד במשפט, אבל להפסיד בהגנתו זה כבוד ממש.
לרגלי אדירים אלה מתרוצצות להקות עורכי־דין, שרק עתה נבקעו מהביצה ושמעמדם בתוך המשרד הוא כמעמדו של יתוש בממלכת אריות. אם מאירה להם ההצלחה פנים, מגיעים הם כעבור שנת סטאז' לכך למזוג לבוס את מיץ האשכליות שלו או שניתן להם לסחוב את התיק עם ספרי החוקים לתוך אולם בית־המשפט.
אך אין דבר בעולם העלול לערער את בטחונו העצמי של עורך־דין צעיר ומבטיח, שחשיבותו שלו אינה בגדר סוד כמוס בפניו. מה, למשל, היו עושים מזנוני בתי הפרקליט בלי עורכי־דין? או יצרני נעליים בתפירת־יד? ואין דבר, שעליו מקפיד עורך־דין צעיר יותר מאשר על הופעתו החיצונית: חליפה כהה, חולצה לבנה, צפרניים מטופחות. ציירים ואנשי בוהמה נמשכים לפאריס. המכּה של עורכי־הדין היא לונדון. הבד האהוב עליהם הוא האריס־טוויד וביטויים כמו “שוּר אינאף”, “פוֹר דזי קראון” או “קינגס באנץ' " שכיחים בדיבורם לא פחות מ”שלום" ו“מה נשמע”. עורכי־דין צעירים נוהגים להתחתן עם בחורות, שאבותיהן יכולים להרשות לעצמם חתן עורך־דין עצמאי עם משרד ובתוכו רהיטים כהים, שורה ארוכה של ספרי חוקים בכריכה אחידה ומזכירה שתעשה את העבודה.
כל שנה מתווספים למדינתנו הצעירה כמאתיים עורכי־דין חדשים. עצם העובדה, שמאתיים בחורים הולכים ללמוד משפטים על אף הידיעה הברורה שאין איש זקוק להם, מעידה על האופטימיות הבריאה של הדור הצעיר.
על חוד השער
מאתרות בונדי
ספּרוּת היא ייעוד. הספּר אינו בעל מלאכה כמו שען, סנדלר או משורר, הוא אינו סתם גלב המגלח את פני הבריות בתשלום סמלי של חצי לירה, אלא כוהן דת, המקיים פולחן קשה ומסובך לאל מיסתורי, בעל רעמה כשמשון ומורה לא עלה על ראשו.
כבריקוד הודי יש לכל תנועת־יד של הכוהן הגדול אשר במספרה משמעות עמוקה. תורת הכוהנים קובעת, איך להשחיז את התער ולהעלות את הקצף, איך לקשור את המטפחת סביב צוואר הקרבן ובאיזה כיוון להוביל את הלהב. פעם, בימי הקדם הטובים, היו מקריבים לאל הספרים את כל ראש הקרבן, עתה נוהגים להסתפק בקווצת שערות וטיפת דם. נראה, שרמת החיים של האלים אינה עוד מה שהיתה.
יש כוהנים העובדים לאל בשתיקה עמוקה והרת משמעות, ויש העושים זאת אגב מלמול תמידי של דברי תפילה, שלכאורה יש להם גם תוכן חילוני כמו “מזג אוויר איום הבוקר, שוב העלו את המסים, שמעת כבר את הבדיחה על הכושי”.
ספק רב, אם אחוות העמים היא בת ביצוע אפילו באחרית הימים, אולם בעולמה של ספרות היא קיימת כבר עתה. הרי בכל רחבי העולם דומה מספּרה אחת לרעותה – אותו וילון עשוי חרוזי עץ או במבוק הנע עם כל רוח, אותם כתבי־עת בלי דפי שער, אותם הבקיעים בלוחות־השיש, אותן תמונות של נערות בעלות עור ללא דופי, הממליצות על שימוש בשמפון ביצים או סיכות־ראש בלתי־מחלידות, אותו ריח של מי קולון וברילנטין ומשהו הידוע כבושם ספרים.
נראה, שהספּרים קשורים בשבועת אמונים לאל שלהם. הרי כמעט לא יקרה, שספּר יחליף את מקצועו. בין חברי כנסת ומנהלי מפעלים, בין מומחים לכלכלה ועסקנים מפלגתיים, מוצאים בעלי משרות לא מעטים, שהיו פעם פועלי בנין או מגדלי ירקות, רואי חשבון או חנוונים, אך לא ידוע לי אף אחד שעסק פעם בספרות. נראה, שלכך לא הספיקו כשרונותיהם.
ספּר צריך אדם להיוולד וכבר בחירת השם לרך הנולד עלולה לקבוע את דרכו. לא יתואר ספר בעל שם כצדקיהו או אחיטוב, דורון או איתמר. בארץ מתחלקים שמות הספרים לשתי אסכולות – לאידישאים ולצרפתים. אלה נקראים מוישה, יענק’ל ודויד’ל ואלה רובאֶר, רוז’אֶ, פיאֶר וז’וזף.
אשר למראה החיצוני – בין האידישיסטים יש רזים ושמנים, יפים ומכוערים, ג’ינג’ים וקרחים, בדיוק כמו בין נהגי “אשד” או שחקני “הבימה”. אך את האב־טיפוס הספרי הקלאסי, המסורתי, האמיתי מוצאים בעיקר בין הצרפתים; שפם דקיק ושערות טבולות בברילנטין, אף ארוך וידיים מטופחות. אלה הם הכוהנים הראשיים, רבי־האמנים, הנבדלים מן ההדיוטות בכך, שהם עובדים בלי חלוק לבן, בחליפה מגוהצת למשעי ובעניבה.
בעולם הספרות כבעולם הבישול: לגזיזה ולבישול יומיומי מספיקות גם נשים, אולם טבח ראשי במלון פאר וספר ראשי בסלון דה־לוקס יכול להיות רק גבר. וכדי שיצליח ספר־נשים אצל הלקוחות שלו, מן ההכרח שיהיה יהיר, יתייחס לראשיהן כאל רכושו הפרטי, שהתור אליו יהיה ארוך יותר ככל האפשר ושיקבל את דמי השתיה כמו שאשכול מקבל את המסים, כדבר מובן מאליו.
להחליף אשה, מילא, זה לא מסובך, אבל להחליף ספר, זה צעד גורלי, שרק לעתים רחוקות מחליטים לעשותו. הרי להיכנס כלקוח חדש למספרה זרה דומה כאילו התייצבת ערום לפני רופאי ועדת הגיוס. עיני הספּר רואות הכל, את סוליות הנעליים השחוקות, את הצווארון המתחיל להתפורר, את העניבה העשויה משי מלאכותי. את בד המעיל הזול. אם עיני הספר דנו אותך לשלילה, הוא מוסר אותך לידי השוליה; אם הוא לא הצליח לעמוד על טיבך המדויק, מטפל בך העובד, אולם אם כל ישותך אומרת כבוד, הרי בעל המספּרה בכבודו ובעצמו ניגש למלאכה.
אשרי האיש שזכה למספרה קבועה משלו, תחת חסותו האישית של אחד הכוהנים. יש לו מקלט, בית, יועץ לבל בעיה. יש לו נפש קרובה השמה לב לחיוורון פניו, לעליה במשקלו, לחליפה החדשה. מי שיש לו ספר, אינו זקוק עוד לפסיכיאטר.
מיומנו של אספן בולים
מאתרות בונדי
החיים ריקים כל כך. כבר שלושה שבועות בלי בול חדש.
* * *
אספני בולים המכבדים את עצמם אינם צריכים להתחתן, הנישואין רק מפריעים לחיים תקינים. על שולחנו הקטן של רווק יש יותר מקום מאשר בדירה שלמה של זוג. לא יכול אדם נשוי לייבש כמה גליונות בולים מבלי להיתקל על כל צעד בחפצי נשים – סירים, עציצים, כביסה, מפות. והמשאלות שאין להן סוף! צריכים וילונות. דרושות נעליים. נחוץ גז. גז! ולי אין כסף לצמדה עלובה אחת.
* * *
להתחתן – לא. אבל ילדים רבים דווקא מועילים. שבתאי כזה! ביום הופעת בול הולכים לדואר הוא ונעים לוי ונסים ומזל ורינה, והבחור שלה מהמוסך. ואני? חמש פעמים אני חזר לתור ליד האשנב. בערב הרגליים שלי כואבות כמו אחרי ארבעים שנה במדבר. שם אותן לאמבטיה עם מלח וחולם לי…
איך זה יהיה כשלא יחסר לי כסף? יש עשירים וכל מה שהם יודעים לעשות בכסף, זה לקנות עוד בית ועוד פסנתר ועוד ספר. הבל הבלים. ואני שיודע היטב, למה נוצר הכסף, צריך לשפשף את הסוליות שלי כדי להשיג הלוואה לקראת יום מעטפה. זה מה שאני אומר; אין צדק בעולם.
אין השקעה בטוחה יותר מבול. הולכים אנשים וקוברים את כספם בעסקים מפוקפקים כמו מניות נפט. נפט! עוד מעם ישתמשו רק בדלק אטומי. או ניירות־ערך צמודים לאינדקס. אני עוד זוכר מה שהיה בימי המהפכה. הרגו את הצאר כמו כלום. והניירות לא היו שווים אפילו בול משומש.
אבל בול זה כמו יין. כמה שהוא מתיישן הוא נעשה יקר־ערך יותר. דואר עברי כזה. עוד מזל, שהעצמאות אז לא סיחררה לי את הראש, ושהיה לי שכל לדאוג לעתיד. קניתי בלירה שמונים וחמש ושלושה מיל. ערך נקוב. והיום היו משלמים לי בעד הסידרה תשע מאות לירות, ועוד אומרים: תודה רבה. אבל אני, כל עוד בלבב פנימה, כל עוד נשמתי בי, כל עוד לא אמרו קדיש אחרי – מהאוסף לא אמכור. שכה יהיה לי טוב.
* * *
אם כל האנשים בעולם היו אוספים בולים, לא היה צורך בוועידות פסגה ומלחמה קרה וכל השטויות האלה. אספן בולים רוצה שלום בעולם, כדי שיוכל להחליף עם מזרח ומערב באין־מפריע. אם אנחנו הבולאים היינו לוקחים את הדברים ביד, היו פני העולם היום אחרים. בני־אדם היו חיים בשלום, איש איש עם אלבומו וקטלוגו.
* * *
היום הזדעזעתי עד לעומק נפשי. לאן אנו הולכים? מה יהיו פני הארץ הזאת? מה יכול להיות עתידה, כשאנשים העומדים בראשה אינם יודעים מי זה רונלד היל? בעצמי נוכחתי לדעת. פקיד ממשלתי דרגה ה' אקדמאים. מנהל המשרד שלנו. מי זה היל, הוא שואל, שחקן אמריקאי?
רונלד היל, אני אומר לו, ומנסה להסתיר את רגשי הבוז שלי, היה מנהל הדואר באנגליה לפני מאה ועשרים שנה. יום אחד בא לעיירה סקוטית אחת וראה עלמה נאה מקבלת מכתב מארוסה, שהיה פועל בבית־חרושת בלונדון הבירה. נהוג היה אז, אני מסביר למנהל שלנו, כי מקבל המכתב משלם את דמי הדואר, ואם סירב לקבלו – הפסיד האוצר. ובכן, החזיקה העלמה הסקוטית הזאת את המכתב ביד, נאנחה, השפילה את עיניה ואמרה בקול עצוב, כי אין לה כסף לפדות את המכתב. זה נגע ללבו של היל, והוא הציע לה את סכום הכסף הדרוש, ללא תמורה כמובן. אבל היא בשלה. אחר־כך גילתה להיל את הסוד: כדי לחסוך כסף מתכתבים היא וארוסה לפי סימנים על המעטפה. וכך נוהגים, היא אמרה, רבים מתושבי סקוטלנד.
וזה שהביא את רונלד היל לרעיון הגאוני, כי שולח המכתב חייב לשלם את דמי הדואר. והבול – זה מעין קבלה על התשלום. איפה היינו כולנו בלי רונלד היל והקמצנות הסקוטית הידועה?
* * *
הכל מקרה בחיים. אילו לא הייתי אוכל לפני שלושים שנה במטבח־הפועלים כיסונים של גבינה, לא הייתי עושה הכרה עם אשתי. אם לא הייתי מכיר את אשתי, לא הייתי צריך להיפגש עם משפחתה. אם לא הייתי נפגש עם משפחתה, לא הייתי מכיר את הדוד שלה, ר' שלמה צרלגר. אם לא הייתי מכיר אותו לא היה מבקש ממני גמילות־חסד, ואם לא היה מבקש ממני גמילות־חסד, לא היה כותב לי מכתב, ואם לא היה כותב אותו, לא היתה מגיעה אלי באפריל 1948 מעטפה מצפת. מזה אפשר להבין, שלא היה לי בול צפתי באוסף, אילו היו במטבח־הפועלים מגישים מהר יותר את האוכל לפני שלושים שנה.
* * *
איפה הזמנים הטובים ההם של בולינו הראשונים! איזה שפע של סוגי נייר. של פרפוֹרציוֹת! של שגיאות! של פגמי דפוס! עכשיו הנשמה יוצאת עד שמוצאים איזו וריאציה, כאילו במדפיס הממשלתי או אצל לוין־אפשטיין לא היו יכולים להשגיח על כך וקצת להתאמץ שיפלו כמה טעויות.
* * *
אספן בולים מוכרח להיות אינטליגנטי, על כורחו. מה מעניין אותי שאחד מרקוס טולוז ציצרו מת לפני אלפיים שנה? בין כה וכה לא הכרתי אותו. אבל אם מוציאה ממשלת איטליה בול לכבודו, כנראה היה מישהו. מנין אני יודע, שעכשיו מלאו ארבעים שנה לעצמאות פינלנד? נולדתי שם? אבי בא משם? לא. הוציאו שם עכשיו בול, תכלת. עם סמל המדינה. הערך הנקוב – 30 מרקים. אילו היו בבתי־ספר שלנו מלמדים פילאטליסטיקה במקום להכניס לראש הילדים המסכנים את ההבדל בין אצבעונית החורש ולוענית מצויה, לא היו לנו היום כל כך הרבה עבריינים צעירים.
דרכי אדם
מאתרות בונדי
מלחמת השחרור של אגם
מאתרות בונדי
אמנם נדרתי נדר, שלא אכניס עוד את אפי הבריא לעניני הציור החולים, מחמת החשש המבוסס, שציירים עלולים לחשוב אותי למבקרת־אמנות מוסמכת, להפוך את חיי הקשים בלאו־הכי לגיהנום צבעוני, לבשל אותי בשמן, גואש פסטל ומים, ולעשות ממני תמונה סוריאליסטית. אבל כדרך העולם הפרתי את נדרי – עוד פעם אחת ויחידה – כדי להנציח את משיח התמונות שבתנועה מתמדת.
וזה הענין: מרת אילין, זו שבעלה גילה את “קייזר פרייזר”, מצטיינת בחוש אמנותי מפותח, המוצא את ביטויו בכמה אוריגינאלים של אוטרילו, מאנה ומודיליאני, המקשטים את קירות ביתה הצנוע (מה יש? חווילתו של אגא חאן בקאן מפוארת פי כמה). ובכן, בשיכון העממי של האילינים על הר הכרמל הוצג לפני מספר אוהדי אמנות מופשטת ומלובשת כוכב חדש בשמי הציור, והוא יעקב אגם – גיפשטיין מבית אביו.
עכשיו לפני שתי אפשרויות, ומשתיהן לא צפויה לי נחת. או שאתייחס אל יצירותיו של יעקב אגם בכובד־ראש ואז – אל“ף, אכניס את עצמי לבוץ אידיאולוגי־אינטלקטואלי־אינטליגנטי־אינטרפלאנטארי, שאפילו האנציקלופדיה בריטניקה לא תוציא אותי ממנו, ובי”ת, תאבד רשימה זו את שמץ ההומור, שעלול במאמץ על־אנושי להיוולד בה. או שאכתוב כתיבה קלה ואז – אל*ף, יכעס עלי יעקב אגם, ובי"ת, יאשימו אותי הבריות בצרות־מוח אם ישתכנעו, כי יעקב אגם הוא באמת אותו הגאון, שיעקב גיפשטיין מעיד עליו.
בכלל, בזמננו מסוכן להביע דעה בעניני ציור מודרניסטי. היום צבעים, מחר גאונים. כמו איוו קליין זה. ההפתעה האמנותית האחרונה של פאריס, המציג עתה בתערוכתו לא יותר מארבעה קירות חלקים, ערומים, ריקים מכל דבר. זאת האמנות המופשטת לחלוטין, בסוף הסטריפטיז – אין צורה, אין קו, אין צבע. לדמיון הצופה ניתן חופש מלא. יעקב אומר, כי איוו מלא תסביכים והוא עושה מה שעושה כדי להתנקם בעולם מפני שהוריו הציירים הזניחוהו בימי ילדותו.
אבל זה לא לענין, כי את יעקב לא הזניחו, ובכלל, כל השוואה לאיוו פסולה. אביו הוא רב בראשון־לציון, רב מקובל העוסק כל ימיו בחכמת הנסתר, צם כל שני וחמישי, ובשאר הימים אוכל רק פעם אחת ביום לא יותר מכדי לקיים את הגוף.
משרשי האב צמחו פירותיו של יעקב. לצייר דמות, אשה במערומיה, כד עם פרחים, מוכר פיסטוקים – זאת עבודת אלילים,
עשיית פסל ומצבה. האמנות המודרנית משתחררת מכבלי הדמות. ויעקב אגם עשה צעד נוסף במלחמת־שחרור אמנותית זו: הוא משחרר את התמונה מכבלי הזמן. תבינו: רמברנדט צייר את אשתו הרוחצת את רגליה בגיגית, נאמר דרך משל, בשעת בוקר, במצב־רוח עליז – וכזאת היא תישאר עד סוף הדורות. אך את יצירותיו של יעקב אגם אפשר לשנות כל רגע. אלה הן לרוב לוחות שחורים עם שורות של חורים, ובתוכם תקוע פה ושם מסמר וחתיכת ברזל צבועה. כל אחד יכול לבחור לו את החור המתאים לו, להזיז ולשנות, להיות שותף לחוויה אמנותית. תמונה כזאת, התלויה בפתח הבית, היא, לדברי יעקב, המודד הטוב ביותר למצב־רוח השורר באותה שעה. וכאילו לא היה די בכך: יצירותיו של יעקב נמצאות בתנועה מתמדת, אם מסובבים את הגלגל, מעין פרפאֶטוּאוּם־מובילאֶ אמנותי.
בכל אופן, מי שרואה את הדברים של יעקב, מרגיש בוודאות שיש בזה משהו, אלא שקשה לדעת מה בדיוק. אבל בפאריס משתגעים אחרי דברים כאלה. הרוטשילדים קנו אצלו כמה דברים במחיר גבוה למדי, כמה כבר שכחתי, בכל אופן יעקב מציין, כי פיקאסו כשהיה בגילו, לא קיבל אפילו שליש מהמחיר. למכור, זה בכלל לא בעיה. בא איזה דגנראט מקאראקס, כיסו מלא כסף והוא רוצה לקנות תמונה בשביל דירתו הדגנראטית, כדי להראות אותה לחמשת חבריו הדגנראטים, כפי שאומר יעקב. ואז מרביץ יעקב מחיר, שרק משוגע יהיה מוכן לשלם אותו. עובדה, הוא משלם.
כן, על מה בעצם דיברנו? מחשבותיו של יעקב נוסעות באקספרס. פתאום הוא נזכר באחיו של איצ’ה ממבוש, ואחר־כך שמימיו לא הלך לבית־ספר (הוא, יעקב, אבל לקרוא ולכתוב הוא יודע; שאלתי אותו), ואחר־כך בחשיבות השבת מבחינה ישראלית. ואחר־כך בתעשיית־הסרטים שלו, ואחר־כך שאסור לו לשתות הרבה קפה מפני שהוא עצבני. גם אני הייתי מתעצבנת, אילו הייתי נושאת על כתפי את המהפכה הגדולה בעולם הציור מאז פאולו צ’לי במאה הארבע־עשרה.
צייר ושמו ברק
מאתרות בונדי
מי שאוהב תמונות לא כדאי לו להתיידד עם ציירים. למה לאחל לידיד שימות בהקדם, כדי שמחירי תמונותיו יעלו? ברגע שאספן שומע על מות צייר שיצירותיו ברשותו, הוא אינו יודע אם לבכות או לחייך.
אצל משה ברק זה משהו אחר. דווקא יש לנו שתי תמונות שלו, פעמיים עצי זית, פעם בחום ופעם בכתום, פעם במסגרת ופעם בארון. ובכל זאת אני מסרבת להאמין, שמשה באמת נהרג בתאונת־דרכים אי־שם בקליפורניה שטופת השמש, כפי שהודיעו השבוע העתונים. אולי זה סתם אחד הטריקים שלו כדי שיוכל להתחמק מנשים ונושים, שרדפו אחריו באותה מידה. מה פתאום ילך משה וימות בצורה בלתי־מקורית שכזו? מיליונים נהרגים בדרכים. אבל הוא? נועד למות ממכת שמש בקוטב הצפוני או בקפיצה מספוטניק אל בריכת־שחיה ריקה.
באמת, למות ככה בלי טראסק, ככל בורגני זעיר, זה, פשוט, לא מתאים לו. סביבו היה תמיד רעש. רצה להתחתן עם עלמה נוצרית והרבנים של ישראל לא רצו להרשות לו. ערך שביתת־רעב במשך שלושה שבועות ואילמלא קצת אוכל פה ושם היה מת כמו כלום. כפי שמתברר מאוחר יותר, היה כל המאמץ מיותר. נסע לחוץ־לארץ כדי להגשים את רצונו ולהתחתן שם, אך לפני שהספיק רושם הנישואין האזרחיים לומר אמן, נעלם כמו ברק. זו העלמה שלמענה רעב, חזרה ליוגוסלאביה ארץ מולדתה, ומשה דהר בדרכו.
היה רק צייר אחד טוב בישראל וזה משה ברק. אני יודעת זאת ממקור מוסמך. משה עצמו סיפר לי. גם ציירים ישראליים אחרים חושבים את עצמם לגאוני הדור, אבל אף אחד אינו משכנע כמו משה. בכל אופן, איש לא הכריח אותו לעסוק באמנות שימושית. או צרופה או לא כלום. ציירים אחרים נכנעים לגורל, נותנים שיעורים או רושמים אילוסטרציות לחוברות הסברה. אבל משה, לעולם לא. האם רמברנדט השפיל את עצמו ללמד ילדים מטומטמים? האם לא מתקיים פיקאסו רק מציור? ובכן, למה ינהג משה ברק אחרת?
האם היה לו כשרון? נדמה לי שכן. היו לו להט וכוח ודמיון. ולא רק בציור. אצלו ידעת; מה שלא יאמר, צריך להוריד שמונים אחוז. כמו עם כרם הזיתים של עין־הוד. בא לקפה “עטרה” בחיפה, כאשר עטרה היתה עוד עטרה, ואומר כלאחר יד: השנה ארוויח עשרת אלפים לירות מהזיתים. היש לכם מושג כמה עצי זית יש בסביבת עין־הוד שאיש לא מטפל בהם? ועכשיו בא חישוב מדויק, כמה ישלם שכר־עבודה לפועלים ערביים וכמה תעלה ההובלה ומה יהיה יבול כל עץ ומה יעשה בכסף. יבנה לו אטלייה, יסע לחוץ־לארץ. ואחר־כך יאמר בדרך־אגב: אולי יש לך במקרה חמש לירות עד לשבוע הבא? מובן שאותו שבוע לא בא לעולם. יש כמה בעלי בתי־קפה ומסעדות בחיפה שמשה נשאר חרות בזכרונם.
אשר לנשים – מה יש לומר, בחור יפה. בלורית מקורזלת עם חוטי שיבה, חינוך של פלמ"ח, צייר עם נפש פיוטית, בדיוק מה שהבחורות אוהבות. וכמובן, תמיד היה מאוהב עד לטירוף, כי הפעם־הפעם זה היה הדבר האמיתי. אשתו האחרונה, זו שלדברי העתון נהרגה יחד עמו, היתה אמריקאית. ומספרים כי היה להם בלוס אנג’לס מפעל להדפסת כרטיסי ברכה אמנותיים לחגים, ושמצבם הכלכלי היה משביע רצון. אבל לי קשה להאמין, שמשה נעשה לפתע מיושב ומסודר ומאולף. ואם כן, אלה לא היו חיים וזה לא היה משה ברק.
תמיד היה בריב עם מישהו. מתוך עיקרון. ומספר שונאיו לא היה קטן ממספר ידידיו. מה לא סיפרו עליו אחרי שעזב את הארץ לפני חמש שנים! הוא נמצא באיטליה וחי בארמונה של רוזנת בת שישים. הוא מבריח פנינים מלאכותיות מהאיים הבליאריים לספרד או להיפך. הוא עוסק בריגול. יש לו המון כסף, הוא ישן מתחת לגשרי הטיבר. הוא נעשה צייר מפורסם. הוא חדל לצייר בכלל. אצל משה לא היית מתפלא על כלום. מה שלא עשה, אמרו שזה דומה לו.
זה דומה לו, אמר אביו, זגג לפי משלח־ידו, איש מיושב והגון, שמעולם לא הבין, כיצד מגיע דווקא אליו בן סורר כזה, כאשר הודיע לו איש הקונסוליה האמריקאית על מברק שנתקבל מקליפורניה. זהו משה: חי בסערה ומת בסערה. העיקר שלא השאיר חובות.
לא הייתי מספרת כל זאת, אילו הייתי מאמינה בכל לבי, שאכן משה ברק באמת כבר מצייר מלאכים ערומים אי־שם על כריות של עננים. אבל אצלו אסור להאמין בכל המסופר. יש לו כזה דמיון פורח. אולי רק נפצע. או סתם התלוצץ, כדי לראות, איזה השמצות יכתבו עליו בארץ.
היורדים לטמיון
מאתרות בונדי
בעבר היווה הירידה רחוקה מאתנו כמו המוות. רק אנשים זקנים מאד היו הולכים לעולמם ולנו לא היה קשר לכך; ורק זרים היו יורדים מהארץ, עולים חדשים ואנשים שלא מהישוב. אבל בינתיים התבגרנו והוספנו דעת והירידה התקרבה אלינו. היא הגיעה לשכונה שלנו וגם לרחוב ואף לבית שלנו. האס הזקן ירד. חזר לגרמניה. ושייקה ירד. יושב באמריקה. והגרינברגרים היגרו לאנגליה. לפעמים מדברים עליהם אצלנו בשכונה. עוברים ליד המקום שהיה חנות־הספרים של האס הזקן – עכשיו יש שם מכולת, מעדנים ומשקאות חריפים – ונזכרים בו ובמעיל־החורף העבה שלו עם צווארון־הקטיפה. מצבו טוב בגרמניה. מקבל קיצבה חדשית. מצב כולם טוב. לשייקה יש אוטו ולגרינברגרים שלושה חדרים.
ולי כואב הלב כל פעם שאני נזכרת בהם. הנה ישבו אנשים בארץ עשר ועשרים ושלושים שנה, ופתאום היא כבר לא טובה בשבילם. ישבו כאן ודיברו עברית ורכשו ידידים והשתתפו בכינוסים והלכו ל“הבימה”. ואכלו פלפל ונסעו להינפש לנהריה ושילמו כופר־הישוב ושתו גזוז ושתלו עצים והיו להם וילונות בחלון ועציצים במרפסת.
יום אחד מכרו את הכל והסתלקו, ככה בשקט, כמו גנבים בלילה, אפילו שלום לא אמרו. ועכשיו הם בניו־יורק ובהמבורג ובגלזגאו ומצבם טוב; כך כתבו למישהו, רווחים טובים וטלוויזיה בבית. אולי זו שטות, אבל לי צר עליהם נורא. על מה הם חושבים כשמופיעה בעתון ידיעה מהארץ? בעמוד החמישי, למטה מצד שמאל. שם אצל הגויים הידיעה על היעלמה של הילדה דליה אינה חשובה. יש להם ילדות משלהם ההולכות לאיבוד. ואיך הם מרגישים כשמישהו ברחוב מדבר עברית? וכשרואים ביומן הקולנוע את תמונתו של בי־ג’י? ומה הם עושים ביום העצמאות? לא, אל תאמרו לי, שלא איכפת להם, שלא דוקר להם בלב כל פעם שרואים כלניה בחנות פרחים.
אני לא מדברת על אלה, שלא הספיקו להתחמם כאן אצלנו. אלה שעלו. חיכו לוויזה ויצאו. ולא על אלה שרעבו כאן ללחם. אבל גם להאס הזקן וגם לשייקה וגם לגרינברגרים היה מה לאכול. אולי יש להם עכשיו יותר, קפוא ובקונסרבים. אבל הם בעיר זרה. אין להם מספּרה משלהם. והם לא יודעים אצל מי לתקן את השיניים. והם לא מכירים את שמות הרחובות ולא את האנשים, שמוקדשות להם הברכות במודעות שבעתונים.
למה אני כותבת כל זאת? נזכרתי בצבי סופר, זה שכתבו עליו בעתונים, כי עזב את חיפה ואת החנות לכלי־נגינה שלו והשאיר אחריו חובות, ועכשיו הוא בלונדון ומבטיח להחזיר את הכסף לנושיו. אתם אולי לא הכרתם אותו, אבל צבי היה שייך לחיפה, נו איך לומר. כמו הר הכרמל או בית השעון. לא היתה מסיבה לאיש־רוח ולא חגיגה לכבוד מוסיקאי, שצבי לא היה משתתף בה. ובכמה מוספי שבת הופיע. ובהרצאות. כששמענו עליו בפעם האחרונה, היה זה בדיוק בזמן כינוס הפולקלור. שמו היה ברשימת המרצים, אבל לא הופיע. כנראה חולה, אמרנו אז.
וצדקנו. צבי היה חולה. אחרת לא היה עוזב את הארץ. הוא, חברו של כל איש מן העליה השלישית, ידידו של פינסקי, של הגברת טשרניחובסקה. זה שהזמין אותנו פעם לנסוע עמו לבית חולי־הרוח בעכו. זה היה לפני שבע או שמונה שנים. הוא נסע לשם ללמד את החולים שירי חנוכה. צבי ניגן באקורדיון והחולים שרו “מעוז צור ישועתי” ו"מי ימלל גבורות ישראל*. אומרים, שמצבו בלונדון טוב.
אני, פשוט, לא מבינה! איך זה יכול להיות, שצבי ירד? ואפילו היו לו חובות. הרי כל כך הרבה ידידים היו לו בארץ, ואילו היה בא אליהם ואומר: רבותי, יש צרות, חכו עם החובות – הם היו מחכים. אני בטוחה בכך. אולי זה מוזר, אבל אני מאמינה באנשים, אני מאמינה, שהחברים שלו לא היו נותנים לו לפשוט את הרגל. אולי אני טועה ואת צבי עצמו אינני יכולה לשאול, הרי הוא לא השאיר לנו כתובת, אף לאחד מאתנו. וגם שלום לא אמר.
מצבו טוב. אולי הוא מנגן שירים עבריים בנשפי המגבית. אולי הוא עובד בחנות כלי־נגינה, כמו כאן. יש המון אפשרויות בעולם הגדול. אבל כל פעם שאני עוברת ליד החנות שלו, אני נזכרת בו. כל אחד שעבר ליד החנות שלו, היה אומר לו שלום, כי כל אחד בחיפה הכיר אותו. ומי אומר לו עכשיו שלום בלונדון? זו עיר גדולה מאד.
על פרס שלא הוענק
מאתרות בונדי
זה סיפור על אחד ששמו יעקב גרינברג טסקני. מעשיו לא הגיעו מעולם לכותרות העתונים ולא יגיעו עוד, כי לפני ימים מספר החזיר יעקב גרינברג טסקני את נשמתו לבורא.
מי שזוכה לחיות עד גיל שמונים, מותו אינו בא כהפתעה ולא כמהלומה: הגיעה שעתו והלך. וגם יעקב גרינברג טסקני ידע, כי זמנו קרב. הרי לפני חודש כתב: “חבל שאני כבר זקן כל כך וכפי שאומרים, ברגל אחת בעולם הבא”. ואם על אף הכל מניע אותי מותו לכתוב על חייו, הרי רק מפני שהיה זה הקורא הנאמן ביותר שעתון יכול לזכות לו.
בפעם הראשונה ראיתי את שמו לפני ארבע שנים, ואז משך את תשומת־לבי ההרכב המוזר: כיצד מגיע גרינברג אל טסקני? גרינברג נקרא על שם אביו ואבי־אביו, וטסקני הוסיף לעצמו לכבוד כפר מולדתו, וכדי שיבדילו אותם כמה אותיות בינו ובין עשרות האחרים בשם יעקב גרינברג שהסתובבו בעולם בכלל וברומניה בפרט.
אבל דבר זה לא נודע לי אלא לאחר זמן, בשעת פגישתנו הראשונה – והאחרות – בבית־הקפה המפואר ביותר בעיר רחובות, שם הזמין אותי על חשבונו ולא חסך לא בקפה ולא בעוגות. אינני נוהגת להיפגש עם הקוראים בבתי־קפה ואם בכל זאת נסעתי לפגישה עמו בלי היכרות מוקדמת, היה זה רק בגלל התחרות של “אמר” על כתבות של קוראים.
אז, בשנת 1955, הגיעו לעתון כמה וכמה תריסרי יצירות של קוראים נאמנים של העתון המנוקד, והיה ביניהם חיבור על נושא “מעשה שקרה אותי במלחמה”, כתוב בכתב־יד גדול וברור, מנוקד כולו בקפדנות, על כל הדגשים החזקים והקלים גם יחד. חיבור זה נשלח על־ידי מנהל בית־ספר בנס־ציונה, שראה חובה אזרחית לעצמו לדאוג לכך, שיצירת תלמידו באולפן־של־ערב, אשר רק לפני זמן קצר החל ללמוד את שפת האבות, יגיע לציבור הרחב. התייחסנו לחיבור בציניות המקובלת לגבי יצירות של ילדי־פלא, עד אשר גילינו, כי הילד בן 76 הוא.
רציתי להכיר אותו, אולי מפני שיש לי מין חולשה כזו לזקנים. הצעיר יכול לדבר רק על מה שיהיה ומה שיעשה הזקן כולו זכרונות. וגם נוכחתי לדעת: צריך למהר ולשמוע את דברי הזקנים, כי מחר הם עלולים להשתתק לעולם. אכן, קבעתי פגישה בכתב, והוא בא. לפני שהספקתי לומר “נעים מאד”, נשק את ידי כמנהג יוצאי המונרכיה האוסטרו־הונגרית. ואחר־כך דיברנו ודיברנו ודיברנו. בעצם הוא דיבר ואני האזנתי.
הוא סיפר, כי פעם אחת בשבוע היה בא אליהם לכפר טסקני שוחט כדי לדאוג לכשרות העופות לשבת: שלמד כימיה באוניברסיטה של ברלין ואף הכיר שם סטודנט בשם פליקס רוזנבליט, הלא הוא פנחס רוזן, היכרות שבה התגאה לא מעט. וכן סיפר, כי התנדב למלחמה – ובשבילו המלחמה בה"א הידיעה היתה מלחמת־העולם הראשונה – והיה הקצין היהודי היחיד בגדוד, עובדה שגם עליה היתה גאוותו. ואחר כך בא הסיפור על התקפת האויב בהרי הקרפטים, כאשר כל חייליו הצטלבו ורק הוא לא ידע ממי לבקש רחמים. ואז אמר לו הטוראי דוידזון: "אדוני הלויטננט, תאמר שמע ישראל! " ותפילה זו שינתה את חייו. כעבור כמה שנים כבר היה ציר בקונגרס הציוני ואף נרשם בספר־הזהב של הקרן הקיימת, הישג שאף הוא מילא את לבו גאווה.
כבר שכחתי, מה בעצם מנע ממנו, ציוני ותיק, לעלות לארץ־ישראל. מכל מקום, בסופו של דבר בא בכל זאת, בשנת 1951, בגיל 73, יחד עם אשתו, אף היא בגיל שבעים. וכאן מצא מיד עבודה על אף גילו, תחילה ב“תנובה” ואחר־כך בספריה המקצועית של מכון וייצמן, וגם בכך התגאה. אך גאוותו הגדולה היתה על ידיעת העברית שלו, אותה למד בשיעורים ובעצמו, יום־יום ושבוע־שבוע, ועשרות מחברות מילא במלים חדשות ובכללי דקדוק.
לא נפגשתי אתו עוד ורק מכתביו היו מגיעים בקביעות למערכת: בקשה לשלוח לו ספרי קריאה מנוקדים, מכתב על חוסר התעסוקה לזקנים ואחר־כך הצעה למסור את אוסף גליונות “אמר” שלו לאיזה מוסד – המקום בדירה הקטנה נעשה צר מדי. בפעם האחרונה ראיתי את כתב־ידו המטופח, כשנתקבלו במערכת חיבורי קוראים לתחרות השניה של “אמר”. היה זה שיר תהילה לחשיבות השפה העברית ולאהבתו אליה והסוף אף העלה חיוך על שפתי: “בתור סמל אחרון לאהבתי הבלתי מוגבלת לעברית אני מקווה שאחרי מותי יימצא אחד ממכרי לזרוק לתוך קברי גליון של ‘אמר’, אותו קראתי יום יום, ותפקידו כה חשוב ללמד ולהפיץ את שפתנו, לא רק בארצנו אלא במיוחד בחוץ־לארץ”. חייכתי, כי בדרך־כלל אין אנו נוהגים להתייחס ברצינות אל מי שמתייחס ברצינות אלינו. אחד מחבר השופטים בתחרות רשם על חיבורו של יעקב גרינברג־טסקני: “כתבה קנאית לשפה, אך דלת תוכן”. ואני הוספתי: “לא ראויה לפרס”.
בימים אלה הגיע למערכת מכתב של עורך־דין מנס־ציונה: “ברצוני להודיע לכם, כי מת המהנדס יעקב גרינברג־טסקני ולפי בקשתו האחרונה זרקתי לתוך קברו גליון “אמר” מיום פטירתו”, ועכשיו צר לי, שלא נתנו לו את הפרס. אני מקווה שהשופט העליון במרומים יבטל את החלטת שופטינו הקטנים שעלי אדמות ויעניק ליעקב גרינברג את הפרס הראשון מכולם.
שירת הדגים הממולאים
מאתרות בונדי
בא יהודי למערכת ואומר ככה דוגרי: “אני ארבעים שנה בארץ ואת ‘דבר השבוע’ אני כורך מהיום הראשון להופעתו. הבאתי לכם את תעודות־העבודה שלי וגם כל מיני צילומים ועכשיו תכתבו משהו עלי, שתהיה מזכרת לילדים”. מה עושים במקרה כזה? מחייכים חיוך סלחני ואומרים מתוך נימוס: “תבין, חבר יקר, זה קצת קשה… יש לנו הרבה חומר ובכלל… אבל תשאיר לנו את הכל כאן וניתן לך תשובה”. והיהודי לא מתעקש, אומר “טוב” ו“שלום” והולך לו. ואנחנו, במערכת, יודעים: כעבור כמה ימים יכתבו לו מכתב נחמד ואדיב ובו נאמר: לדאבוננו הרב אין באפשרותנו… אנו מודים לך… בברכת חברים…
תריסר תעודות קרועות, מעוקמות מלאות כתמים נשארות מונחות על השולחן. בראשונה, הישנה מכולן, כתוב ביד, בדיו אדומה: “והיתה התעודה הזאת לעדות ולראיה בידי חברנו הנאמן מאיר יצחקי על מסירותו וישרנותו הגדולה בשעה שניהל את המטבח עבור הקיבוץ של מאה חברים שעבדו ב’ברכות שלמה' תחת השגחתה של ממשלת א”י. עבודתו הנאמנה חיבבה אותו לא רק עלינו אלא גם על כל המון האורחים שביקרו אצלנו…". האחרונה הנקיה והחדשה מכולן, כתובה במכונת־כתיבה ונאמר בה בלשון יבשה: “בהתאם לחוקת העבודה ולהחלטת הוועד הפועל בזמנו הננו להודיעך: מאחר והגעת לגיל הפרישה מהעבודה הנך יוצא לפנסיה ב־1.1.58. אנו מאחלים לך אריכות ימים וחיים של פעילות, בריאות, אושר ושלום”. חתומה: הנהלת המטבח של הוועד הפועל.
ובין שתי התעודות דחוסים חיים שלמים, חיי מאיר יצחקי, חיי אדם, שארבעים שנה בישל לאחרים ועכשיו הוא מבשל רק לאשתו ולעצמו, וגם זה לא הרבה, כי היא, אשתו, אוכלת דיאטה, ובעיקר, הפנסיה, זו שעליה דובר במכתב האחרון, קטנה מאד. עוד מזל, שיש פנסיה בכלל. לולא היה עובד במשך שתים־עשרה השנים האחרונות במטבה ההסתדרות, לא היה לו עכשיו מאומה – חוץ מזכרונות על ארוחות שעוררו את התלהבות המסובים ועל דברי שבח שחלקו לו הממונים עליו ועל דברי תודה, שאמרו לו לקוחותיו.
אבל זהו העיקר בחיים, הסיפוק מסיפוק האחרים, השמחה משמחת הזולת. אולי הוא אינו טבח מבריק, כזה שממציא מאכלים חדשים ומשתמש באלף אלפי תבלינים מזרחיים, אולם הוא מבשל באהבה ומגיש באהבה, וזה חשוב לא פחות. כמו בבריכות שלמה, בסעודת פורים 1921 בישל גולש, לחברי הקבוצה ולאורחים, ובאה הגברת אמדורסקי, זו שהיה לה בית־מלון בירושלים ועבד אצלה טבח א"א, שבישל בחצר הצאר הרוסי וידע להכין ארבעים מיני בשר, אבל גולש כזה, כך אמרה הגברת אמדורסקי, לא ידע לעשות. וזאת על אף העובדה, שמאיר יצחקי לא למד בישול בשום בית־ספר ולא בקורס מזורז, אבל יש לו כשרון טבעי. זה כמו בציור או מוסיקה. צריכים להיוולד עם זה. במשך ארבעים שנה לא נחרך במטבח שלו לא מרק ולא בשר ולא עוגה. למה? משום שהוא מרגיש חמש דקות לפני־כן, שמשהו עומד להיחרך. זה חוש שישי שכזה.
כן, הגולש המפורסם של שנת תרפ"א הביא את מאיר יצחקי אל הנציב העליון דאז, סר הרברט סמואל. גם על כך יש תעודה: “הננו מאשרים בזה, שמר מאיר יצחקי היה טבח אצל הנציב העליון בעת נסיעת הוד מעלתו לחגיגת נבי מוסה בשנת 1921”. ארוחה אחת בלבד, אבל כמה טעמים היא עשויה להוסיף לחייו של מי שבישל אותה. שלחו אותו אז אל ביתו של סר הרברט, להתייעץ עם אשתו מה להגיש. דגים ממולאים, הציע מאיר יצחקי. והגברת סמואל אמרה: נפלא, בעלי אוהב אותם עד מאד. איטריות־ביצים לתוך המרק, הוסיף והציע יצחקי. והתשובה היחה: מצוין. בקיצור: הנציב העליון ובני ביתו ופמלייתו – כולם אכלו בתיאבון וכולם קמו מהסעודה שבעים ומרוצים.
מה סודו של יצחקי? שום כשפים. רק דבר אחד צריכים לזכור: לקנות את הטוב ביותר – אם אלה דגים ואם זה בשר ואם ירקות. תשאלו את המהנדס ברנשטיין. יש לו משרה חשובה בעירית חיפה. זה היה לפני עשרים וחמש שנים, כאשר מאיר יצחקי היה הטבח הראשי בבית־החולים “הדסה” בחיפה. הביאו אליו, כלומר לבית־החולים, בחורצ’יק, סטודנט מהטכניון, שחלה בטיפוס חוזר. בן יחיד היה ואמו באה במיוחד מליטא כדי לטפל בו. אמר לה אז הרופא: רק איש אחד יכול להציל את בנך וזה יצחקי עם הדיאטה שלו. ובאמת – מה לא בישל יצחקי למענו? אפילו מוח עגל טרי בתוך מרק עוף. וחמאה בשבילו עשה בעצמו, מחלב טרי. והבחורצ’יק הבריא ואת יצחקי לא שכח. כעבור שנתיים הופיע בבית־החולים ולידו בחורה צעירה. זאת אשתי, אמר המהנדס ברנשטיין ליצחקי, ולה אמר: את רואה, אילמלא איש זה, לא היית עכשיו אשתי. וכאילו לא היה די בכך, הביא ליצחקי גם בונבוניירה גדולה עם סרט אדום.
ואחר־כך היתה ארוחת ראש־השנה המפורסמת בפלוגה 479 RAC אי־שם בסוריה. מאתים וחמישים איש וכל אחד קיבל חלה קטנה מתוצרת־בית. והשקדים למרק היו מעשה ידיו של יצחקי. שלא לדבר על החזרת. אל תשאלו, מה גדולה היתה אז ההתרגשות, רופא הפלוגה, יהודי אנגלי, כמעט בכה – ‘מאז בית אמא, הוא אמר, לא אכלתי סעודת ראש־השנה כזו’. וכאשר ביקר הרב הצבאי הראשי בפלוגה, הוא אמר ליצחקי: שמעתי עליך כבר במצרים. הכנסת אורחים קוראים למטבח שלך. ותבינו – זה היה כבוד.
הרי מאיר יצחקי כמעט שהיה רב בעצמו – רק שאביו מת. פתאום והוא נעשה מפרנס המשפחה. אבל אולי גם כאן היתה יד ההשגחה העליונה. אולי מלכתחילה נועד להיות טבח. אבל על המסורת שומר יצחקי עד היום הזה ועם בוראו הוא מתייחד כל יום ועל מטבח כשר הוא מקפיד. ויתכן שמשום כך אין בפיו טענות ומענות, לא על כך, שכיום, כעבור ארבעים שנות עבודה, הוא חי בדירה קטנה וישנה בסביבת התחנה המרכזית, ולא על כך, ששרוולי חולצתו מתוקנים שנית ושלישית, ולא על כך, שבביתו הוא מבשל עד עצם היום הזה על פתיליות, כי לכיריים של גז לא הספיק הכסף – ולא יספיק עוד.
מחר נחזיר לחבר יצתקי את התעודות שלו. אבל לא נכתוב: לדאבוננו לא נוכל להשתמש בחומר… נכתוב פשוט: תודה רבה – על החומר, על ארבעים שנות העבודה, על הסיפוק מתיאבון אחרים.
למה טוב לרחמים מזרחי
מאתרות בונדי
אנא טלו ידיכם ולבשו חג: אתם עומדים להיפגש עם האיש העשיר בכל רחוב החלוץ ובכל חיפה ובכל הארץ ואולי בכל העולם כולו. קבלו אותו בתופים ובמצלתיים, כי לפניכם איש מאושר יותר מאבא חושי ומבן־גוריון ואפילו מהנשיא במחילה מכבודו. עשרו ואשרו של רחמים מזרחי אינו בנכסי־דלא־ניידי ולא באבנים יקרות. הוא לא טמון באדמה ולא מונח בבנק בשווייץ. כל מה שיש לו זה דוכן תבלינים זעיר שבזעירים עם תריסר צנצנות מלאות סחורה ריחנית, חדר עלוב הנקרא דירה, אשת־חיל, שמונה ילדים, שלושים ושישה נכדים וחכמת חיים.
כשהיה צעיר היה שובב, ככה, כמו כל הבחורים. וגם עשיר היה בחייו, שתי חנויות גלנטריה היו לו בעיר העתיקה של ירושלים. אחת אנגרוֹ ואחת בקטן, עם טלפון, וגם פנסיון היה לו על הר הצופים, שווה ארבע מאות פונטים של האנגלים, וגם ראה את העולם הגדול, בדמשק היה ובבירות, בקאהיר ובלטקיה. אלף פעמים תודה לשם יתברך על הכל. אבל עכשיו הוא זקן והלב נמס והוא לא מבקש יותר שום דבר, לא מילדיו שיהיו בריאים, ולא מנכדיו, כן ירבו, ולא מהמדינה שתתחזק, לא דירה ולא פריג’ידיר, לא כיסא נוח, מה שקוראים פוֹטל, ולא חליפה לשבת. כלום, כלום, כלום. ואל תחשבו שהילדים לא באים ולא שואלים: אבא, מה אתה רוצה, רק תגיד. כולם ילדים טובים ונחמדים, בן אחד בקיבוץ ואחד בים, וחמש בנות נשואות עם אשכנזים, אבל בחורים הגונים. רק הקטנה עוד בבית, גמרה את הצבא ועובדת בדואר וחוסכת לה קצת בשביל הנדוניה, אם יבוא בחור טוב ולא כזה גס כמו שהבחורים היום.
אבל יוסף רחמים מזרחי לא רוצה להיות נצרך לילדים ולא לשום אדם. להיפך, כל רצונו לעשות טובות ומצוות לאחרים, כי טוב שם משמן טוב, ועכשיו, במי־שבירך, נדר נדר לקנות מנורה לבית־הכנסת, זה של הספרדים ברחוב הנביאים. עשרים ושמונה לירות היא עולה.
הכסף לא בא מהר כל כך. שלושים ושבע לירות לחודש מהביטוח הלאומי, רק בשבילו, לגברת עוד לא מגיע, ולירה־שתיים ליום מהתבלינים. וזה מספיק, ברוך השם, כי גם אשת רחמים לא רודפת אחרי הזהב. הסבא של הסבא של הסבא שלה כבר ישב בארץ ישראל, והיא ממשפחה הרבה יותר הגונה מרחמים עצמו, שאביו זכרונו לברכה בא מעיראק, והיא יודעת אידיש כמו פולניה ועוד, לפחות, ארבע שפות, וארבעים וחמש שנים ועוד קצת יותר היתה לרחמים אשה טובה ונאמנה. עד מאה ועשרים? לא, חלילה, אומר רחמים, שישים וארבע זה כבר הרבה מאד, והוא גם לא כל כך בריא, סובל מהבטן.
זה עם הכאבים בבטן יש לו, כשקיבל פצעים על הר הצופים. חודש לפני שנכנסה המלחמה, פתח את הפנסיון שלו, שלושה קליינטים מהאוניברסיטה היו לו כבר, בעשרה גרוש המיטה. והסדינים היו נקיים והמזרון חדש. כשהלך הכל והערבים לקחו את העיר העתיקה, התחיל רחמים לעבוד כסבל, אצל אחד ברזילי, באו הילדים ואמרו: אבא, זה לא בשבילך, אתה זקן. ואז קנה את החדר ברחוב החלוץ, פינת הסימטה של אופה הפיתות, והתחיל למכור תבלינים ליד הבית. לא גלנטריה ולא ירקות, כדי לא לעשות קונקורנציה. אבל עכשיו פתחו להם שני מוגרבים חנות עם תבלינים בפינה ולא התחשבו. מה לעשות, צריכים לקחת את האנשים כמו שהם. אם האדם טוב, הוא טוב בשביל אחרים. ואם הוא רע, הוא רע בשביל עצמו.
רחמים לא קורא לקונים ולא מושך אותם בשרוול. קונה – קונה, ולא קונה – לא קונה. בא אחד ושואל – עונים עם כל הכבוד. אנשים כבר יודעים, אצל מזרחי הכל בסדר. הפלפל האדום הוא חריף כמו שצריך, לא כזה עם כל מיני לכלוכים כמו במקום אחר. פלפל זה בריא והוא בעצמו טוחן אותו. וגם את הפלפל השחור. ויש לו גם קנמון בשביל עוגות, וצנצנת שכתוב עליה “סיפורן” ו“ינשין” מה שקוראים אניז, ובהר, זה הספרדים קונים, ועלי שושנים, זה העיראקים שמים לתוך הקובעא שלהם, עושה ריח טוב ונעים לנשמה. וגרגרי חרדל, זה האינדיאנים קונים בשביל האורז שלהם, ועלי מנתה בשביל תה, ומסטיק ערבי, ומה שקוראים ביזרקטן, זה כשיש כאב בשיניים, והדבר הלבן ששמים אחרי הגילוח, וקארי הודי בשביל האינדיאנים, אבל גם אשכנזים אוכלים אותו, וסוכר קנדיס בחמישה ובעשרה גרוש בשביל הילדים, אבל גם הפועלים מהמאפיה קונים אותו כשעצוב להם בעבודה. יש קונים ויש שלא קונים. איך שבא.
רחמים מזרחי יושב ליד הסחורה שלו, על שרפרף קש, וכיפה רקומה לראשו, ולידו בפרוזדור הבית, מבשלת הגברת חצילים עם אורז, כי מטבח אין להם, וגם לא בית שימוש, אם תסלחו לי, רק אחד בחצר בשביל כולם. וכשאין קונה, טוחן רחמים סיפורן או מנקה פלפלים או מדבר עם השכן או מסתכל על האנשים, איך שהם הולכים ברחוב, כל אחד בדרך שלו, או חושב מחשבות על הרחמן ועל כל מיני דברים חשובים, כמו שצריך להיות תמיד שמח בלב וטוב על הנשמה.
כניסה פרטית
מאתרות בונדי
בא האביב
מאתרות בונדי
זה מתחיל עוד באחד מערבי החורף הארוכים, באווירה מחוממת על־ידי תנור פיירסייד, כשבעלת־הבית מעירה דרך־אגב, כי באביב יהיה צורך לסייד ולתקן דבר אחד או שניים. אז לא התייחס איש ברצינות לאיומיה, אולי מתוך תקווה, כי עד האביב עלול עוד הבית להיהרס על־ידי טיל או רעידת אדמה. ובכלל, הרבה עלול להשתנות לטובה.
אך לא. פורים עבר והבית עודנו עומד וקיים. יום בהיר אחד מופיע בפתח הדלת ברנש במגבעת שטוחה, שורה ארוכה של שיני־כסף בפיו, ומודיע, כי הגברת הזמינה אותו לבוא. משום שהגברת אינה בבית ואתה אינך יכול לדעת, לשם מה היא מזמינה טיפוסים באלה לביתה, אתה מייעץ לבעל שיני־הכסף לנסות את מזלו שנית. אך הוא דוחף אותך בתנועת ידו החזקה הצידה, נכנס לדירה כאילו היתה שלו, בודק אותה כמי שמתכוון להתיישב בה, ממלמל משהו על שפריץ ושפאכטל ופלסטיק והולך לדרכו בלי שיחשוב אותך ראוי לשלום אחד קטן.
שבוע ימים לא קורה מאומה ואתה חי באשליה, כי השנה תגיע לפסח בשלום. טעות. ערב אפל אחד אתה חוזר הביתה ואתה מוצא את כורסתך החביבה עליך במצב מזעזע – המעיים שלה פזורים על פני כל השטח. תקוותך, כי לפניך מעשה שודד שחיפש בה אוצרות שלא ידעת עליהם, היתה לשווא: תוך חמש דקות מתייצב לפניך בעל גוף, ומציג את עצמו כרפד.
אחר־כך מתפתחים הענינים בקצב מסחרר. הווילונות נעלמים ואתה נאלץ להתפשט בחושך כדי לא לעורר את זעם הסביבה. לארוחת־צהריים מגישים ביצה ופודינג. למחרת, לשם שינוי, פודינג וביצה. אי אפשר להשיג חולצה מגוהצת. אין אור בדירה, כי מישהו מבעלי־המלאכה המרובים פגע בחיבור החשמל. כשאתה מעז להעיר למי שהיתה פעם אשתך, כי מהלך הענינים אינו לשביעות רצונך, אתה נאלץ לשמוע הרצאה ארוכה על בעלים, העוזרים לנשותיהם בעבודתן הקשה ומקילים על העול הכבד המוטל עליהן, היודעים לצבוע, לתקן ברזים, לחדש פוליטורה, בכלל בעלים השווים את הוצאות החזקתם. לא נשאר לך אלא להסיק את המסקנה הנכונה, שאתה אינך נמנה עמהם ולהסתלק מהבית לישיבה כלשהי.
אחרי שלושת ימי חיים בתוך הריסות אתה נוכח לדעת, כי פצצה זה כלב לעומת מה שעשו לך בביתך. מחצי תריסר בעלי־המלאכה נשאר רק אחד, המשׂתחק בפינה בלוח־עץ, אוכל סנדוויץ' עם נקניק ומעשן “נלסון” (ודאי, בעד הכסף שלך הוא יכול להרשות לעצמו) ונעלם כעבור שעתיים. הוא עוד יחזור. כולם יחזרו. מחר, מחרתיים. מה שבינתיים עובר עליך, לא מעניין אותם במאומה.
אל תתן ליאוש להשתלט עליך. אל תאבד את התקווה. אל תחשוב, כי תצטרך לחיות בהריסות כל ימי חייך. יבוא יום, והוא אינו רחוק כל כך, ותחזור מעבודה כדי למצוא דירה מסודרת. מבהיקה, שריח סיד טרי, סבון, די. די. טי. ופוליטורה נודף ממנה. הסערה שככה. האשה תפשיט את בגדי הדחליל שלה, מן המטבח יעלה ריח צלי, בארון תמצא תריסר חולצות מגוהצות לתפארת, כורסתך תעמוד במקומה כתמול־שלשום והשלום ישכון בביתך לבטח. עד לסערה הבאה, על כל פנים.
למחרת היום
מאתרות בונדי
ככה זה תמיד, אחרי בחינת הגמר והחתונה, אחרי סיום הצבא והלידה הראשונה – בא הדכאון, המרה השחורה, הבלוּז. כל כך הרבה זמן אתה מצפה למאורע, כה עז רצונך להגיע אליו, ולמחרת היום, מעבר לפסגה, אתה לפתע שואל את עצמך: למה בעצם?
הנה, נכנסת לדירה חדשה. שבועות חיזרת אחריה, בחרת בה מכולן מפני שהיתה בעיניך היפה, הטובה, המושכת, המתאימה לך ביותר. חדשים סיפרת לידידיך, בארשת פנים של מאוהב, על יתרונותיה המרובים, על כיווני האוויר הטובים ועל התיכנון היעיל, על טיב בנייתה והנוף הנשקף מתלונותיה. באת אליה שוב ושוב, מיששת את קירותיה הערומים, ובלבך ראית אותה מקושטת במיטב רהיטי השבת שלך. עשרות פעמים ציירת את תווי פניה על כל בליטה וכל פתח כדי לדעת, איך תיראה כשתבוא אליה, חשבת עליה יומם, ובלילות לא עזבה את חלומותיך.
ואתמול היה היום. באת אליה בלב דופק וברגליים כושלות, והבוקר, אחרי הלילה הראשון, היא כבר איננה מה שהיתה במחשבותיך. פשוט, נשתנתה. חדר המגורים אינו עוד מרווח כל כך והנוף אינו מלבב כל כך, כפי שתיארת לעצמך. השכנים מעליך רועשים ומתחתיך מנגנים בפסנתר. הסביבה מלאה ילדים וריח של כרובית מבושלת. איך לא ראית כל זאת מקודם?
פשוט, לא רצית לראות, כי היית מאוהב. והיום אתה שואל אח עצמך: בין כל אלפי הדירות שיש בעיר זו, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, בקומה תחתית ובעליית־הגג, ברחוב ובחצר, ריבונו של עולם, למה דווקא בה הייתי צריך לבחור? לא, אל תאשים את עצמך זה רק נדמה לך, כי בחרת בה. היא נועדה לך. אתה אומר, כי במקרה פנית אל מתווך זה ולא אחר, במקרה ענית על המודעה, במקרה עברת ברחוב, במקרה שמעת מפי מכר. נו טוב, קרא לכך מקרה.
מה יש לדבר, עכשיו אתם קשורים, אתה ודירתך, בברית שגם הרבנות לא תתיר אותה. תעשה כפי שעושים בנישואים. תעצום את העיניים. אל תחשוב יותר על המידה על חסרונותיה, אל תפזול לאחרות, תראה, עוד תתרגל. וכעבור כמה שנים ייהפך ההרגל לחיבה. מה בכך, אם חדר המגורים קטן? זה דווקא משרה אַווירה אינטימית. ומה רע בדבר, שהיא מרוחקת מהמרכז? לפחות, אין הבריות מטרידים אותך השכם והערב1. וכשתצטרך פעם להיפרד ממנה, יכאב לך הלב. רק אז תדע: בכל זאת אהבת אותה.
לפעמים, בשעות הדכאון שלמחרת היום, אתה אומר לעצמך: ניחא, זה רק לתקופת מעבר. כשיהיה כסף, נקנה דירה גדולה יותר, נוחה יותר, מרכזית יותר. לא, אל תתייחס אליה כאל דבר זמני. כל שיכון שאנו גרים בו הוא ארעי. רק מספר השנים שונה. שיכון־קבע יש רק אחד.
לולא היתה קיימת בעיית הדיור בארץ, היו צריכים ליצור אותה. על מה היו חושבים הבריות לולא היתה מטרידה אותם שאלת הדיור? היו באים חלילה, לידי מחשבות רעות, או הופכים מרוב שיעמום לעסקנים פוליטיים או לאספני בולים, רחמנא ליצלן. הודות לדירה אין אדם בא לידי עבירה. במקום לבזבז את מרצו על שעשועים זולים, יין, נשים ושירה, הוא עובד כמו סוס כדי לשלם את החובות על הדירה. וכשהוא גומר איתו, נעשית הדירה צרה מדי ועוברים לחדשה. והכל מתחיל מבראשית.
איש שעבר מדירה לדירה וההעברה עברה עליו כל ישותו אומרת דירה. לאן שלא ייכנס, הוא יספור את הבלטות, יבדוק את טיב החרסינה, לאן שלא יסע, יביט בצורת החלונות וגובה המעקה. ליד כל חלון ראווה יראה רק שני סוגים של סחורה – דברים שהיו מתאימים לדירה והשאר שאין בהם חפץ. יראה סרט ובמקום להביט במשחקי אהבה, יסתכל בסידור הפנימי של חדר־השינה. יקרא ספר בלשי ומחשבותיו יוליכוהו אל ההכרח בביטוח גניבה. אפילו ירצה לכתוב מאמר, יצאו מזה רק הרהורי דירה.
-
“וערב” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מאחורי מסך הכותנה
מאתרות בונדי
זה בכלל לא דבר שכדאי לכתוב עליו. קיבלנו וילונות חדשים. זה הכל. יש חצי מיליון משפחות בארץ ולרובן וילונות על חלונות ביתם, ואילו היה כל אחד כותב על מאורע זה, צריך היה להוציא עתון מיוחד מוקדש כולו למרקיזט ובוקלה, קרניזים וקפלים אמריקאיים.
אבל אלה לא סתם וילונות. אלה הווילונות החדשים הראשונים בחיי, ולכן אי אפשר לעבור על מאורע כזה בשתיקה. הרי כאשר התיישבתי בפעם הראשונה ליד החלון והסתכלתי לרחוב בעד הבד הצהבהב השקוף, כאילו נשתנו פני העולם כולו; אור היום החריף נעשה עמום, עדין, מלטף, הבריות מעבר לכביש מרוחקים, שקטים, והחדר עצמו נראה רחב ומכובד, מוגן מפני פגעי החיים.
חשבתי על כל הווילונות שבעדם כבר הבטתי – היתה זו שורה ארוכה. קודם היו אלה הווילונות בבית בחדר “הטוב”, בסלון. הם היו לבנים, עשויים פשתן, עם רקמת־יד. כמה מלאכים ערומים ניגנו עליהם בחלילים, ומשני צידיהם טיפסו פרחים רקומים עד התקרה. המלאכים ניגנו חרש, ולא שמעת אותם אלא כאשר נכנסה רוח לחדר. אז התעופפו המלאכים על כנפי הווילונות והחלילים רעדו בפיהם. היו אלה וילונות יקרים מאוד, כך נהגה אמא לומר, היא קיבלה אותם נדוניה מסבתא, ואם ירצה השם, תקבל אותם הבת הבכירה. אז עוד האמינו בערכם של חפצים.
אמא שמרה על הווילונות בשבע עיניים: אסור היה להסתתר מאחוריהם, להשתמש בהם למשחקי חתן וכלה. לנגב בהם ידיים או את האף. ואבא, שכל האיסורים האלה לא חלו עליו, לו אסור היה לעשן בסלון: העשן מצהיב את הווילונות, היתה אמא אומרת. וכאשר בא אלינו, פעמיים בשנה, הדוד אדולף בנעליו הכפריות, ועמו השקית המסורתית של סוכריות־משי ממולאות בריבה, והדליק את המקטורת שלו בשעה שישב ליד שולחן־האורחים הגדול, היתה אמא כולה רועדת. אבל לומר משהו, לא אמרה. בכל זאת, דוד אדולף היה אחיה של סבתא. אולם אחרי שהוא הלך, נחפזה אמא לפתוח את החלונות וגירשה את העשן בניפנופי ידיים, ואני רצתי לראות, אם פני המלאכים באמת הצהיבו.
הווילונות הלבנים היו בבית, כל עוד היה הבית בית והחיים חיים. אחר־כך באה תקופה ארוכה בלי וילונות, היו רק שמשות ערומות. ובערב שמו עליהם נייר שחור בגלל ההאפלה. החלונות היו תמיד קטנים והשמשות מאובקות, ובעדן נראה העולם אפור ועצוב מאד.
ואחר־כך באו וילונות של בעלות־בית. אתם מכירים אותן: הן לא היו נותנות לחדר הדייר משהו העלול לסבול מחוסר זהירות של זרים. ולכן היו הווילונות מעבר לכל סבל, סתם חתיכות בד דהויות מתוחות מעל לחלון, בלי כיווצים ובלי עמילן. ולמטבח אסור היה להיכנס, ואמבטיה פעם בשבוע, בעשרים גרוש.
ושוב היה בית, אלא שכסף לא היה. הדודה אידה נתנה לנו במתנה את הווילונות הישנים שלה. היא עצמה עשתה לה חדשים, עם קפלים אמריקאיים לפי האופנה, אבל הישנים עוד במצב מצוין, אמרה, כאילו עשויים בשביל זוג צעיר. כך חושבים כולם: הדירות הצרות, הרהיטים המיושנים, השטיחים השחוקים ביותר, כל זה כאילו עשוי בשביל זוג צעיר. נכון, מאושרים. אבל עד כדי כך?
התאמתי את הווילונות לחלון שלנו וכיבסתי אותם ושמתי המון עמילן. ובכל זאת הם תמיד הזכירו לנו את הדודה אידה ואת הדירה החשוכה שלה ואת מקלות המלח שלה ואת קמצנותה ואת עצותיה, ואת העובדה שהדוד פישל לא השאיר לה אלא חלק קטן מרכושו. כנראה לא אהב אותה אהבה יתרה.
ועכשיו, בפעם הראשונה בכל ימי חיי, התכוננתי לקנות וילונות. דיפדפתי בכתבי־עת והלכתי אל תריסר דקורטורים והתייעצתי ארוכות על מידות ובדים, אורך ורוחב, צבעים וגוונים. ואחר־כך נכנסתי לחנות הבדים כמו אל בית־מקדש והרחתי את ריח הגלילים ומישמשתי בידיים ועזבתי כדי להתייעץ עם בעלי וחזרתי והתווכחתי, ובסופו של דבר קניתי: ארבעה־עשר מטר.
ואחר־כך באו רגעי המשבר. החברה אמרה לי, שקרניזים מעץ כבר מיושנים. עכשיו עושים בצבע פלסטיק מותאם לצבעי הקירות. והדקורטור לא עמד בהבטחתו. חיכיתי לו ביום ראשון וכל חמשת הימים שאחריו ורק ביום שישי הוא בא בארבע אחר הצהריים והפך את החדר על הראש. ולאחר שסוף־סוף תלה את הווילונות וקיפל אותם שוב, שם מקל־כביסה לתוך כל קפל, ואמר לי לא לפתוח 48 שעות.
היו אלה יומיים ארוכים בלי סוף. עשרים פעמים ניגשתי אל המקלות כדי להוציא אותם. מה ההבדל, אמרתי לעצמי, מאין יודעים הווילונות את השעון? אבל אחר־כך השבעתי את עצמי: אם אפתח לפני הזמן, לא יהיה לנו מזל עם הווילונות. ייקרעו בטרם זמן, או יישפך עליהם צבע. או… לא הורדתי את המקלות.
היום פתחתי את הווילונות והם מתבדרים ברוח כשמלת חופה.
עציץ ונפגע
מאתרות בונדי
אילו היינו מתאגדים, יא־חביבי, איזה ארגון רב־כוח היינו יוצרים! אילו היינו מקימים מפלגה, בחיי, כמה כיסאות בכנסת היינו מקבלים! אילו היינו מארגנים הפגנה, חי נפשי, איזו מורא היינו יכולים להטיל! כי אנחנו הרוב במדינה, לנו העוז והגבורה. אנו, מגדלי צמחי־הבית, גנני־הכיס, רועי־העציצים, חקלאים מאחורי סורגי המרפסת.
אל תאמרו, כי זאת מחלת נשים, כמו מיגראֶנה או לכּה מתקלפת על הצפרניים. יש עמנו גברים רבים, אנשים נכבדים, מיושבים בדעתם, אינטליגנטים וגם מורים, מוכשרים וגם סופרים, משכילים וגם עסקנים, המטפחים את הקקטוסים במרפסת ביתר אהבה מזו שכל אשה מסוגלת לה – לגבי עציצים, לפחות.
בדרך־כלל מתחיל השגעון הנפלא בעציץ עלוב עם שלושה יחורי היהודי הנודד, שמקבלים אותו במתנה ממי שמתיימר להיות ידיד. היהודי הנודד, כמובן, אינו מתפתח, מתחיל להתייבש, להשחיר, להצטמק והלב כואב להביט בצמח הנובל ודועך, מה עושים? שואלים בעצת שכן או חבר לעבודה או הדוד במושב, יאמר הוא: חסר זבל, כמובן. איזה זבל? הכי טוב אדמה רקובה עם זבל עופות. איפה לוקחים אדמה רקובה? יש כל מיני דברים רקובים, אבל דווקא אדמה? ואשר לזבל עופות, פשוט לא נאה לאיש מבוגר לרוץ אחרי כל תרנגולת בשכונה ולהתחנן לפניה שתעשה משהו למען עולם הצומח. אפשר גם לקנות זבל מוכן, ארוז בשקיות פלסטיק, בחנויות פרחים. אבל זה, כמובן, לא לפי כבודו של מגדל־צמחים אמיתי. כאילו אספן בולים היה קונה אלבום מסודר שכל הבולים מודבקים בו במקומם המיועד.
עד שפותרים את בעיית הזבל, הלך היהודי הנודד לעולמו. בשעת הלוויה בפינת החצר עושים את הניתוח שלאחר המוות. כמובן – לא היו לו שרשים. דחפו אותו לעציץ בלי להשרות את היחודים כמה ימים במים. מיד ידעתי, שמשהו לא כשורה, אומר העציצן המתחיל, לי יש דווקא חוש לטבע ובהכשרה עבדתי בגן הירק.
עכשיו נכנס העסק לפרסטיז’ה. לוקחים אצל השכן הנזכר לעיל מה שקוראים בעברית צחה “אַבּלגרים”, כלומר ולדות קקטוסים וכל מיני צמחים שעירים, דוקרניים ובשרניים אחרים, ומגדלים אותם מהעריסה. השבועות הראשונים קשים מאד. כמו אצל כל תינוק. פעם זה מתייבש ופעם זה מצטמק ופעם זה נוטה למות, אבל יום בהיר אחד, והוא יהיה בהיר גם אם השמים כעופרת, נוכחים לדעת, כי הרך הנולד יצא מגדר סכנה. הוא גדל, משמין, מוריק, מבהיק. מה תענוגות העולם, מה שעשועי הכרך מול שמחת מגדל עציצים ביום שיצא ילדו הראשון לדרך החיים! מיותר לומר, כי הילד גדל, מתבגר, מגדל זקן. אם הוא מתחתן או לא, לא ברור כל כך, בכל אופן יש לו ילדים ואלה דורשים בית משלהם. המשפחה במרפסת גדלה, בשעה טובה ומוצלחת.
יש סנובים, ארכיטקטים ומגדלים מדומים, הקונים בחנות צמח בגובה של חצי מטר, חזק, מבוגר, מחוסן מפני כל פגעי הטבע, אם אפשר בעציץ־קרמיקה מקושקש בצבעים. מגדל אמיתי יתבייש להכניס דבר שכזה לביתו. גם כן משהו, לקנות צמחים מוכנים!
בוּר ועם־הארץ עלול לחשוב, כי לגידולם המוצלח של צמחי־בית לא דרושה אלא מנת מים כל יומיים־שלושה. הא, שלא אצחק! ואיפה הזיבול? ואיפה עיבוד הקרקע? (המכשיר הטוב ביותר לכך הוא מזלג ממערכת השבת של סכו"ם, אבל אפשר לקחת גם מזלג רגיל מפח.) ואיפה מדע השמש והצל? ואיפה הסמוכות העשויות במבוק? ואיפה חילופי העציצים? אתם זה כמו עם נעלי ילדים. לפני שמספיקים לומר רודונדנדרון אין לו, לצמח, שטח מחיה, השרשים לוחצים, לענפים אין מקום מרפקים. מעבירים את הנער המתבגר לעציץ גדול יותר ואת כלי החרם הקטן, כמובן, לא משליכים. הוא נהפך למיטה לצאצא חדש.
כל מיני אסונות עלולים לפקוד את צמחיית המרפסת: נמלים, תולעים, כינים, כנימה, אנמיה מחוסר אור ומי יודע מה עוד. והאמינו לי, אין צער כצערו של גנן־מרפסת, שמת עליו צמח אחרי שנות טיפוח רבות. אך האסון הגדול מכולם היא העברה מדירה לדירה. הדרך היחידה למנוע חורבן מוחלט היא להעביר את העציצים זוגות־זוגות בזרועות, הכי־טוב תוך הליכה ברגל, כי באוטובוס הם עלולים להימעך על־ידי איזו גברת בעלת־גוף. גם טקסי ספישל טוב, רק שזה עלול להעלות את מחיר הדירה במידה ניכרת. בכל אופן: בשום פנים אין למסור את העציצים יקרי־ הערך לידי הסבלים בעלי השרירים, הרגילים לסחוב פסנתרים, פריג’ידרים, ובהמות גסות אחרות. אין להם, פשוט, הבנה מספקת לצמח ולחי. תמצאו ענפים שבורים, צמחים מעוכים, עציצים הפוכים ותקללו את היום בו הסכמתם להחליף דירה, בעיקר כאשר לא ידוע כלל, אם יהיה די שמש במרפסת החדשה ואיך שם עצמת־הרוח ביום חמסין.
יש מגדלים מקצועיים, היודעים את שמות הצמחים שעל מרפסתם גם בעברית וגם בלטינית, אבל אנחנו, עמך, רחוקים מדרגת אינטליגנציה זו. לנו יש שמות משלנו. זה הקקטוס העגול השמן נקרא אצלנו "אמא קורז' ", ובעל העלים המבהיקים נקרא נערת המשי. ואחד שמו בי־ג’י בגלל השערות הלבנות שלו. ויש אחד, המתרבה במהירות עצומה, קוראים לו צ’פלין. מזה אנו למדים, כי גידול צמחי־בית מרחיב גם את האפקים, לפחות, עד למרפסת ממול.
יש טבעונים, צמחונים ומזוכיסטים, המתחילים את היום בהתעמלות־בוקר, אבל אני אומרת לכם, אין התחלה טובה ליום מאשר לצאת מחדר־השינה אל המרפסת ולסקור את העציצים, מה נוסף, מה פורח ומה דורש1 גיזום. אין כעציצים במרפסת הנותנים לך הרגשה, כי אתה עושה משהו למען העולם. הרי מה יכול להיות יפה מעולם קצת ירוק יותר?
-
“דרוש” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
המזל מביא שברים
מאתרות בונדי
זה לא כלום, סתם חפץ, אגרטל, כוס, פסלון – מה האסון שנשבר? אומות שלמות נעלמו מכדור הארץ, ומה לעומתן כלי חרס? אנשים מתים ולא נשאר מהם דבר ולמה תתאבל על שטות, על קצת חימר שרוף? חבל על הצער, באמת, עוד תזדקק לו לאסונות כבדים יותר.
אבל זה היה דבר יפה כל כך, איילה מחרסינה – וכל פעם שראית אותה נעשה לך חם בלב. מתנה מאחד, מי יודע איפה הוא כיום, וזה מה שנשאר ממנו. אבל לי אין מזל בחיים. אצל אחרים, גם אם הכוס נשמטת מידם, היא נשארת שלמה, נתקלת בשטיח, נופלת על כורסה. אצלי, אצלי הכל מוכרח להישבר לרסיסים.
זה לא רק ענין האיילה. זה משפיע על כל מצב־הרוח. פתאום אתה מתחיל להרהר בחיים ובמוות, ושאין תועלת בשום דבר והכל הבל־הבלים וכסף אין ובעבודה צרות והדירה לא נוחה ולקטנה נזלת ואין נחת בחיים ולשם מה בעצם כל הטירחה.
מה טוב היה, אילו שיבר מישהו אחר את האיילה. היית יכולה לשפוך עליו את זעמך: אתה, תמיד אתה, למה אינך יכול להיזהר? דבר יקר כל כך, אבל לך לא איכפת, לא איכפת מאומה, לא האיילה, לא הבית, לא אני. ואפילו להתייפח תוכלי, ועוד ינחמו אותך ויאמרו לך: אנא, אל תבכי, אני אקנה לך אחרת, יפה יותר, גדולה יותר, את זוכרת, כמו שראינו באלנבי.
אבל מה עושים, כשאין להאשים אף אחד, כשאני עצמי שברתי אותה, אני במו ידי. לחייך באופן מלאכותי ולומר: אין דבר, בין כה וכה נמאסה עלי האיילה מזמן? – לא, זה איום, אנא גורלי, כוכבי, מזלי – אם כבר צריכים להישבר דברים שלי, שלא אני אשבור אותם, שישברו אחרים, ואני רק אתרגז.
זה תמיד בא בסדרות. נשבר חפץ אחד, יישברו שניים, וגם שלושה. ככה זה. קודם מפילה הרוח עציץ, והפוקסיה ששמרת עליה כמו על בבת־עינך נשברת. אין מה להתרגש: יבואו דברים גרועים יותר. קערת הפיירקס מתפוצצת בשעת אפייה. דלת הזכוכית נכנעת לרוח־פרצים. שלושים לירות. אין דבר. אומרים שלא כדאי להצטער על שברי כלים שאפשר לקנות בכסף. כי מה זה כסף? אין לו שום ערך. ביחוד כאשר יש הרבה.
הייתכן שיש משפחות המשמרות כלים לדורות? כנראה, יש להן פרוטקציה אצל אֵל־הזכוכית־והחרסינה. אבל לי, לי אין מזל אצלו. קונים מערכת שש כוסות צבעוניות, כדי שסוף־סוף יהיה במה למזוג יין לאורחים. הראשונה נשברת בזמן שטיפת הכלים, מפני שבדיוק באותו הרגע מצלצל הטלפון והחלב גולש. השנייה הולכת לעולמה בשעת מסיבה. אין דבר, מחייכת המארחת בשארית כוחותיה. העיקר שנשארו ארבע; בדיוק לשני זוגות. גם עם שלוש כוסות אפשר להסתדר: בעלת־הבית יכולה תמיד לומר, כי אין לה חשק לשתות. שתיים, גם זה לא נורא: יש בשביל זוג אורחים. ואחת, אחת זה נפלא, בדיוק מתאים לפרחי־בר. מה לעשות, נצטרך לקנות מערכת כוסות חדשה, אין במה למזוג יין לאורחים.
שוכחים, אין ספק. שוכחים מלחמות ואסונות ושמחה ואהבה, שוכחים תאריכים ושוכחים צער. שוכחים גם את הכלים השבורים. ורק לפעמים, כשאתה עובר ליד חנות עתיקות ורואה צלחת הולנדית כחולה, בדיוק כזאת שהיתה לך פעם, דוקר משהו בלב, כמו מחשבה על אנשים שאהבת, על ערים שעברת בהן.
אנשים נבונים מזהירים אותך: אל תתקשר יתר על המידה לחפצים. היום הם כאן ומחר אינם. יש שריפות, מלחמות, רעידות־אדמה, שטפונות ומהפכות. היום יש לך בית נאה ומחר לא יישאר ממנו מאומה, חוץ מדמי הביטוח – במקרה הטוב. אבל אלה דיבורים סתם. כיצד לא תתקשר לתמונה, לספר, לשולחן, לצעיף? כאילו היו אומרים לך לא להתקשר אל בני־אדם מפני שהם עלולים יום אחד למות.
אין צעד מוטעה יותר בחיים מאשר לנסות ברגע של יאוש למכור משהו מהחפצים היקרים לך כל כך. שנים אתה חי באשליה, שיש לך רכוש בבית; זה דבר יקר מאד, אתה מסביר לבאי ביתך, עוד מבית סבתא. וכאשר אתה בא לחנות העתיקות, מביט בעל העסק בחפץ בעד משקפיים עבים וקובע: שום דבר מיוחד. עשר לירות. אם את רוצה. עשר לירות! שלא אצחק. עשר לירות, זו יריקה בפני סבתא. לכן, אל תצאו עם אוצרותיכם לשוק. זה מקלקל את האשליות.
לא, באמת, בחוץ שמש, ולמה לך להצטער על צלחת שבורה? הנה, הכל אפשר לתקן, צריך רק להדביק את השברים. לא חסר מאומה. ואת אוספת אה השברירים בעדינות ובהקפדה. עוטפת אותם בנייר־משי ומחליטה להביא אותם למומחה לשם תיקון ברגע שיהיה כסף. אבל כסף אין לעולם, והשברים מונחים במגירה חדשים ושנים, עד שביום בהיר אחד בשעת מהפכת פסח או התקפה של נקיון, תאמרי לעצמך: נו באמת, כמה זמן אפשר לשמור על גרוטאות? וטראַך, הכל הולך לאשפה יחד עם הסנטימנטים.
פרקי עוזרות
מאתרות בונדי
בימים הטובים שעברו לימדו אותנו, כי לא יאה לאשת בעלת הכרה סוציאליסטית להעסיק עוזרת. עובדת־משק שכירה, זהו שריד העבר הבורגני המאוס, שאין לו מקום בחברת פועלים מתקדמת. אפילו תעבוד אשה מחוץ לבית, אפילו יהיו לה תריסר ילדים: אין מנצלים את הזולת ולא מעסיקים משרתת.
עם העקרונות זה כמו עם היופי הנשי – הזמן אינו פועל לטובתם. עד היום תמצאו בארץ בעלות אופי של ברזל העושות הכל בעצמן, מצביעת הקירות עד צביעת השערות, מחבלי הלידה עד חבלי הכביסה. אבל רוב הנשים אין להן, כידוע, אופי – ובזה אין הן נבדלות מהגברים – ובא היום שגם בעלות העבר הסוציאליסטי המפואר ביותר מתחילות להשתעשע במחשבה, כי העוזרת תעזור להן. על היסוסים אידיאולוגיים אפשר להתגבר בנקל: מוציאים תורה חדשה. הרי רוב העוזרות הן עולות חסרות מקצוע, שלא היו מוצאות פרנסה אלמלא העבודה במשק בית. על ידי העסקתן עוזרים לקליטת עליה, לקיבוץ גלויות, להפרחת השממה, לביסוס כלכלת המדינה ולהמון דברים טובים אחרים, שלמענם כדאי כל קרבן.
אם כן, המכשול הרעיוני סולק. אולם יש עוד לפתור את הצד האנושי של הבעיה: איך להתנהג עם העוזרת בהתאם למורשת אבות הקידמה. קודם כל: שום פקודות, שום מלות־ציווי, כגון עשי! נקי! סדרי! לא ולא. אומרים לה בקול ערב וחיוך לבבי: גברת פייגנבאום, אם יהיה לך זמן, ואם תספיקי, ואם לא קשה לך, הייתי מבקשת ממך מאד…
כמובן, צריך להקל על חיי העוזרת עד כמה שאפשר. במאה העשרים, מי עוד מרתיח כביסה בדוד? לשם מה יש מכונות־כביסה או מכבסות אוטומטיות? חבל על כוחה. אף הגיהוץ נעשה מיותר, עכשיו כשיש לנו ניילון ואורלון ובנלון ודקרון. כל מה שדרוש הוא להשליך את המלבושים הישנים העשויים פשתן וכותנה ומשי מלאכותי ולקנות דברים ההולמים את האדם המודרני ומשחררים את העוזרת מעול הגיהוץ. גם בעניני הבישול התקדמנו, ברוך השם, ואין עוד הכרח שהעוזרת תלכלך את ידיה ותקלקל את הלכה בציפורניה על־ידי קילוף סלק או ריסוק גזר. יש קופסאות ושקיות וקוביות, פשוט קונים ופותחים. וגם לא בריא לנער שטיחים וכרים במחבט. שואב־אבק מאריך את חיי החפצים לאין־ערוך. וגם את חיי העוזרת. אחרי ששיחררת את האשה הטובה מכל עבודה העלולה להכביד עליה, אפשר להעסיק אותה בלי נקיפות מצפון. כמובן, לא רצוי לנוח בנוכחותה. זה עלול לעורר מחשבות עגומות על חוסר שוויון ומשם קצרה מאד הדרך לשנאה. אנא, זכרו: שום תנומת־צהריים כל עוד העוזרת עסוקה בהדחת כלים במטבח. תעזרי לה כדי שתוכל לנוח גם היא. שאם לא כן היא תקים רעש עם הכלים ולא תוכלי לנוח בין כה וכה.
אשר לאוכל: כמובן, לא תוכלו לדרוש מאשה העובדת קשה למענכם שתאכל את הזיפת שאתם מכינים לעצמכם. מרק וסלט עגבניות וביצה וקצת פודינג וניל, זה אוכל זה? גברת, צריכים כוח, צריכים בשר. אבל שיהיה נתח מובחר ולא שמן מדי. מובן, שאי אפשר לעבוד מהבוקר עד הצהריים בלי לחזק את הנשמה. ומלחם יבש עם חמאה לא בא הכוח. צריך ביצה וקפה. ולא סתם איזה תחליף. הקפה חייב להיות חזק, בגלל הכוח.
ובכן, הכל כבר מסודר – נשאר רק לפתור את בעיית התשלום. ברור, שלעוזרת משלמים לפי התעריף המאושר על־ידי ההסתדרות, על כל תנאיו, אבל איזו עוזרת המכבדת את עצמה תסכים לעבוד בתנאים כאלה? רק עולה חדשה, ירוקה לגמרי. גברתי, הסתדרות זה בשביל עבודה שחורה. כולם משלמים יותר. החברה שלי עובדה אצל דיפלומט בלירה ועשרים לשעה. מה, תתני לבייש את עצמך על־ידי איזה גוי דיפלומט?
תבינו, בערב חג לא תוכלו לדרוש מאשה בעלת משק בית משלה שתעבוד למענכם. יש לה עבודה בביתה. אתם כבר תסתדרו. ומיד למחרת החג, גם אז קשה לה. היו לה הרבה אורחים וזה מעייף. תנו לה קצת לנוח. אם תרצו לגרום לה נחת של ממש, תסעו בכל חג לימים מספר מחוץ לבית, לקרובים במושב, למלון, לקיבוץ, לא חשוב, העיקר שהבית יישאר ללא רבב. צריכים להקל על הזולת.
על מקקים ואנשים
מאתרות בונדי
קפקא זה ידע לכתוב סיפורי זוועה לא־רעים, אבל אצלי היה יכול עוד להשתלם. תיאר את גורלו המר של אדם שהפך לחיפושית ואפילו בדמיונו המורבידי לא חלם, כי ביחסים שבין אדם לחרק עלול להיווצר מצב גרוע לאין־ערוך: נצחונו של בעל שש הרגליים על ההולך על שתיים.
לכאורה כל היתרונות הקרביים הם לצד נזר הבריאה: הממדים, הכוח, המוח המזהיר. די להוריד נעל־בית מהרגל השעירה כדי לגמור אחת ולתמיד עם האויב שחדר לשטחנו מעבר לגבול בית השכן. אסטרטגיה קלאסית זו טובה בשטח פתוח, באולם ריקודים ריק או בכביש שומם. אבל בשטח ההררי של דירה מרוהטת בטעם, אין כל ערך לתותחים הכבדים מול לחימת הגאֶרילה של האויב. הוא מוצא לו מקלט באחת המערות של ארון המטבח, ואפילו גז מדמיע לא יפר את צחוק הנצחון של הפרטיזן האמיץ, העורך סעודת־חג מאחורי המקרר בשעה שמלך הבריאה שוקע בכורסת נוח סמוך ובטוח, כי ג’וק אחד אינו עושה את האביב.
הסנונית הראשונה של צבא המקקים נעלמה, ונראה כי נסתם הגולל על פרשה מבישה זו. שבוע ימים אין רואים אותו ואין שומעים ממגו: הוא אינו מופיע, אינו מטלפן ואפילו אינו שולח גלויה. אך לפתע, בליל קיץ חם, כאשר אתה ניגש למטבח כדי לרוות את צמאונך בכוס מים צוננים, נופל אור המקרר הפתוח על קבוצת מקקים קטנים וחמודים, הרצים לקראתך בשמחה מתוך הנחה מוטעית, שגם אתה איזה ג’וּק־ענק. החיה הרדומה שבך מתעוררת, ובמקום מים נעשה אתה צמא לדם. נופלים חללים אחדים, אך רוב חיילי הפלוגה מצליחים להגיע למקום מבטחים מתחת לכיור לפני שהספקת להחליף את הנשק מנעל שמאל לנעל ימין.
אתה עובר לשיטות לחימה מודרניות יותר. רעל, גזים, הפגזות. נכון, יש קרבנות. אך הנצחון אינו אלא זמני. במקום כל מקק שנפל קמים עשרה לנקום את מותו. המקקים האלה פוריים נורא. מה הפלא? רוב שעות היממה הם מבלים בחושך ובחוסר מעשה. זה מביא לידי הרהורי עבירה. אילו היו עובדים שמונה שעות ביום, לא היה להם כל כך הרבה מרץ.
כמובן, כל זאת אנו יודעים לא מנסיון אישי. קראנו ברומנים. ראינו בסרטים. מקק אצלנו בבית? מעולם לא! מקקים בבית, הרי זו בושה גדולה מכמה מעילות בכספים. סוף־כל־סוף מועלים כולם, אבל ג’וּקים במשפחה? זה באמת לא נעים. אין דבר ההורס ידידות בין שתי נשים כמו ג’וק שחור שעבר ביניהן. חביבתי, מוטב שתקני מעט “קומונסנס”. אל כל שאר חיות־הבית מוכנה האשה להתייחס בהגיון המכסימלי שהיא מסוגלת לו, אבל כשהענין מגיע למקקים, היא מיד יוצאת מכליה הפלסטיים. שאיש מהמכרים לא ידע זאת! הצרה היא רק, שעם ג’וּקים זה כמו עם הריון: אי־אפשר לשמור את הסוד לאורך ימים. והאמת יוצאת לעולם.
למה בעצם מתעב כל כך האדם דווקא את המקקים? הרי זו חיה קטנה ונחמדה. אסתטית למראה לא־פחות ממתרחץ ממוצע בים. חיה שקטה ונחבאת אל הכלים, לא עוקצת כמו יתוש, לא משמידה בגדים כמו עש, לא מעלה ריחות רעים כמו פשפש, לא מדגדגת כמו פרעוש, לא מעצבנת כמו זבוב, לא עושה רעש כמו צרצר, חיה לה בשלווה ובצנעה. לא מפריעה לאיש, לא מעירה ישנים בלילה, לא ישנה במיטות אחרים. הלוואי שכל דיירי־משנה היו מתנהגים כמוה.
שנאה עיוורת זאת למקקים באה ממעמקי הנפש, ממקומות שאליהם הכניסה אסורה אפילו לרוחו של פרוֹיד ז*ל. נכון, יש גם סיבות הגיוניות – כללי היגיינה, נקיון, גאוות עקרת־בית – אבל היסוד הוא פחד. אולי מפני הריבוי הבלתי־מרוסן. אלפים, רבבות, מיליונים. באמת מחשבה מאד לא משמחת – עולם שכולו מקקים.
רק אל תבקשו מרוב יאוש עצה אצל הכותבות במדורי הנשים! אילו ידעו משהו באיזשהו שטח, היו מכבר עוסקות במקצוע אחר. לכל היותר ייעצו לכם לשמור על הנקיון: כאילו עשיתם דבר אחר. או למרוח רעל בכל חור. לחזור על פעולה זאת כל שישה ימים עד לאפיסת־הכוחות של אחד הצדדים. לדעתי, יש רק שיטה בדוקה אחת להשמדת מקקים: מלחמה פסיכולוגית. לא לשים לב אליהם. חוסר־תשומת־לב, פשוט, הורג אותם.
שלום לך, תיאבון
מאתרות בונדי
פני הדברים אינם כפי שהיו. בעבר היו בני תל־אביב משאירים את דלת ביתם פתוחה יומם ולילה. ובכל זאת לא עיקל גובה המסים את רהיטיהם. פעם היו הבחורים ניזונים מראשי דגים מלוחים, ואף־על־פי־כן היו מתנשקים עם הבנות בחולות של רחוב בן־יהודה. ובעיקר – פעם ידעו התל־אביבים, ככל בני ישראל, לאכול כהוגן, מתוך תיאבון, תענוג, הנאה, שמחת חיים.
ועכשיו? לא תמצאו תל־אביבי אחד, אם הוא מבוסס ובעל הכנסה קבועה, שיעז לאכול כאוות נפשו. האכילה נעשתה פתאום לחטא גדול יותר מעבירות על כל עשרת הדיברות ביחד. התחילו בכך הנשים עם חלומות־הפז שלהן על מידות גוף מושלמות. הדיאֶטה ממילא אינה משנה מאומה בממדי מתניהן, אך לפחות יש על מה לדבר בחברה.
הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה. כי לאכול – אוכלים בין כך ובין כך, אלא במצפון לא נקי. על דיאטה קפדנית מתחילים לשמור ממחר. היום עוד אפשר לאכול תות שדה עם קצפת או טורט־שוקולד או צלי עם צ’יפס, אבל מחר – ממחר לא ניגע בשום טריפה. רק מיצים וירקות וגבינה רזה.
מבחינה עקרונית אתה שומר על דיאטה באלף עיניים, אלא שדווקא היום אתה אוכל על חשבון המשרד – אז ודאי לא כדאי לרעוב. אבל מחר… מחר אתה מוזמן לארוחת־ערב חגיגית ופשוט לא אדיב להימנע מאכילה, אבל מחר… מחר יום אביב נפלא וחטא הוא לקלקל אותו על־ידי מזון בריא וחסר־קלוריות, אבל מחר… מחר גשם ומזג אוויר מזופת ומוכרחים לאכול כדי לעודד קצת את מצב הרוח, אבל מחר… מחר יש צרות צרורות במשרד והדבר היחיד העלול להשכיח אותן הוא ארוחה הגונה. אבל מחר… מחר יום של מזל, הכל הולך כשורה, קיבלת כסף – אז מה, דווקא אז לא לאכול? וכך עוברים הימים באכילה ודקירות מצפון.
בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?
פעם היתה גאוות כל אשה, שהיא יודעת לבשל ובני ביתה התברכו בתיאבון בריא, עכשיו היא סובלת על כך מרגשי נחיתות. אשה אידיאלית בת ימינו מגישה ארוחות בריאות, מעוטות קלוריות ובעיקר לא־טעימות. ארוחה טעימה אחת ליום במשך חמש שנים עלולה להפוך אפילו את רוק הדסון לצ’ארלז לוטון. אשה האוהבת את בעלה אינה יכולה לאהוב את המטבח.
פעם, כאשר בחור חיזר אחרי הבת, החישה אמא את מהלך הענינים על־ידי הזמנה לארוחה דשנה של שבת, שהיתה – לדבריה – כולה מעשה ידיה של הכלה לעתיד. עכשיו, אם רוצה האם להבטיח את עתיד בתה, היא חייבת לספר למחזרים על חוסר ענין הכלה בנעשה במטבח ורצונה האיתן לשמור על רוזן גופה. הרי שניים הנכנסים בברית נישואים קשורים קשרי דיאֶטה לנצח. מה יעזרו ההחלטות החוזרות שלך על משטר דיאֶטטי חמור, כאשר הבית מלא ריחות משגעים של בשר מטוגן. וכיצד יכולה לעמוד אפילו בעלת אופי מגוּלוון בפני פיתויי בעלה, כאשר הוא מביא לה קופסת מרציפן כמתנה.
פעם, כאשר רצית לגרום נחת־רוח לבת זוגתך, לפני הנישואין או אחריהם, הזמנת אותה למסעדה טובה והרבצתם ארוחה כיד המלך. עכשיו תתביישו לעשות דבר כזה לעיני הציבור. אל תאכל מרק, היא תאמר לך. אתה יודע שזה לא טוב בשבילך. אל תאכלי אווז, תתנקם בה אתה, את יודעת שמזה משמינים נורא. ובאמצע הארוחה תתחילו לדבר על כך, שמחר תשתו רק מיצי פירות, כדי לכפר על עוונות היום. אני שואלת אתכם, אלה חיים, אלה?
פעם יצאת ידי חובתך החברתית ביתר קלות, משום שעודדה אותך התקווה לכיבוד טוב. אפילו אם השיחה לא היחה מעניינת – כל חור בה נסתם על־ידי לביבה חמה או בוטנים מלוחים או עוגת עלים. עכשיו – הרי כל זה הוא רעל! אנשים אפילו לא טורחים להכין כיבוד הראוי להתכבד, כדי לא להביא את ידידיהם ואת עצמם לידי עבירה. במקום זה מגישים ריבועי לחם מיניאטוריים עם חתיכות נקניק מיקרוסקופיות שכאילו רק נועדו להזכיר כל אוהב דברים טובים שאכלת פעם בלב שקט. וכמה כבר אפשר לקחת מפשפשי כריכים אלה בלי לעורר תשומת־לב כללית? אפילו לקחת עשרה עדיין לא אכלת תמורה של סנדביץ' הגון אחד.
למה הופכים אותנו לצבועים? אתה נפגש עם ידידים בבית־קפה. עוגות? שואל המלצר מתוך הרגל. לא, אומר חברך בשאט־נפש, רק קפה שחור בלי סוכר ובלי חלב. ובכן, מובן שגם אתה חייב לשמור על שמך הטוב ומזמין רק תה, עם הרבה מים ובלי חלב. שניכם מדברים על יתרונותיה העצומים של שמירה על דיאֶטה, נפרדים כאחים לגורל, וכל אחד רץ בכיוון הפוך כדי לאכול בקיוסק הקרוב מנה שלמה של פלפל. אבל עם הרבה טחינה, בבקשה.
אני, אני לא מאמין בדיאֶטה, אתה אומר להכעיס בשעה שחברך־לעבודה מתענה ליד ארוחה צמחונית. אבל בבית אתה מתחיל להרהר: נגד הקרחת אין מה לעשות. שלא תהיה לי לפחות כרס. חלאַס, כבר אתה אבוד. ומכת הדיאֶטה מתפשטת על פני הארץ, איש מדביק את רעהו, איש גוזל את שמחת חיי אחיו.
איפה אותם הזמנים הטובים, שלא אכלנו לשובע, פשוט משום שלא היה מה לאכול? עכשיו אנחנו לא אוכלים מפני שיש יותר מדי. כל מה שנשאר לנו, הוא לחכות להתפתחות מדע הרפואה. אם הרופאים טוענים כיום, שכל המשמין גוזל משנות חייו, הרי ברור, שתוך עשר שנים יאמרו בדיוק את ההיפך. צריך רק להחזיק מעמד עד אז, עם כרס או בלעדיה.
צער גידול הורים
מאתרות בונדי
השם ירחם
מאתרות בונדי
חוקרי הנפש הטהורה בני ימינו נוכחו לדעת, כי אופי האדם, גורלו ותסביכיו נקבעים עוד בהיותו דייר־משנה אצל אמו, בעצם, זה מה שאמרו זקנות הכפר עוד לפני אלף שנה (“אל תביטי באש, יהיה לך ילד ג’ינג’י”), אבל ככה זה אצל מלומדי הרפואה: בסופו של דבר חוזרים תמיד לתה־מנתה ולתחבושת קרה, אלא שלוקחים עשר לירות בעד הביקור.
אך יותר מגאֶנים ותורשה, חוויות עוּבּר ותענוגות יניקה, קובע את גורלו של הרך הנולד השם הניתן לו על־ידי הוריו, בדרך־כלל, באופן מקרי ביותר. האנשים מסגלים את עצמם לשמות, האמינו לי. הייתכן בחור בשם זלמן, הלובש מכנסי ג’ינס הדוקים ונעליים מחודדות ומסתובב עם הבריז’יט שלו ליד מוגרבי? פשוט, אי אפשר. זלמן מוכרח להיות בטלן במקצת, המחפש את יום האתמול האבוד. בתיה, בלה וברוריה לעולם תישארנה בחורות הגונות, כי עם שמות כאלה לא ניתן להן לצאת לתרבות רעה. בחור הנקרא שחר לא יכול להיות קצב או מתאגרף מקצועי, אפילו ינסה. הוא לא עשוי לכך.
לפי מצב העניינים כיום עלול השם להיות למכשול רציני בדרכו המקצועית של הנער. קראו לו יחזקאל, נתנאל או מתתיהו ולעולם לא יוכל לעבוד במכון לפריון עבודה. (בכלל, את אלהים אין מכניסים עוד לשמות, הוא לא באפנה). קראו לילד מתוך חיבה אברמיקו וגמרתם את הקריירה האקדמאית שלו. פרופסור אברמיקו? לא היה ולא יהיה. בחור בשם דרור, חרות או עודד יהיה לרב או חוקר־תלמוד? השם ירחם!
אבות אבותינו חסכו לעצמם את המאמץ השכלי של בחירת שם לילד: תמיד היו סבים וסבות, דודים ודודות, שהלכו לעולמם ולא השאירו ליוצאי חלציהם מאומה חוץ משם מקורי: אברהם ושרה, רחל ולאה, יעקב ויצחק. אבל בימינו אין מאמינים עוד, כי זכות אבות עלולה להגן עלינו מפני מלחמה אטומית, ולכן אין גם טעם להחניף להם בשמות לזכרם.
עכשיו כל השמות מקוריים. ענת, למשל, זה שם מקורי ביותר – אצל ענת הראשונה. אבל כיום, כאשר כל שנה נולדות אלף ענתות, מוטב כבר לקרוא לילדה פייגה. אגב, ענת זה שם אופייני לתקופה חסרת האופי שלנו. לא אומר מאומה, אינו מעורר שום אסוציאציות, לא מחייב. אך, כמובן, מצד שני אסור לבחור בשם מחייב מדי. תזכו את הילדה בשם יפה או ורדה והיא תסבול מתסביכי נחיתות כל ימי חייה.
הורים רואים לפעמים נגד עיניהם רק את התינוקת החמודה בעלת הידיים השמנמנות והישבן הוורדרד ושוכחים, כי מהשם אין אדם נפטר גם אחרי שיצא בדימוס. סנאית כזאת, עכשיו היא בת שש־עשרה וחמודה אבל תארו לעצמכם סנאית בת שישים בנעליים אורתופדיות וסיכת בצלאל.
הורים שקולים בדעתם בוחרים בשם פרטי שהוא טוב גם ליצוא, אמנם, אנחנו מהישוב ומעורים בחיי הארץ, אבל לעולם אין לדעת. דניאל, רפאל, מיכאל וגבריאל, זה פירמה גם בחוץ־לארץ. לך והסבר לגויים, איך כותבים יששכר או גדליה. ישברו את השיניים. ונוסף לכך, לא כל אחד צריך לדעת, שעשו לו ברית מילה. אורלי – זה שם מצוין. הכל יחשבו, כי נולדה באולם ההמתנה של שדה תעופה. אשר לבנות, אפשר להמליץ בפה מלא על שמות בינלאומיים כמו דינה, עדנה, מיכל, עליזה.
מעניין, ששמות לועזיים מצלצלים תמיד יפה יותר. תביטו, למשל, בבחורה ששמה Aimee. מה אתם רואים? איזה רוך, איזה סאֶקט, איזו התגלמות היופי הנשי! מה לעומתה אהובה? המונית, רועשת, צוחקת בקולי קולות. או גרייס? ממש משגעת. אבל חסידה? שמלה עם שרוול ארוך וגרבי כותנה בהירים.
אסור בהחלט לבחור שם מתוך התלהבות ראשונה למאורעות אקטואליים, אחר־כך מתרוצצים ילדים כל ימי חייהם עם שמות כמו מדינה, עצמאות, צהלה או סיניה ולא יודעים במה חטאו. הורים מודרניים בוחרים בשם קצר וקולע, העלול לחסוך לנושאו כוחות (בשעת החתימה), כסף (במשלוח מברק), איות (בשעת שיחת טלפון). לכן שורצים במדינה טל, גיל, רן, דן, בן, רון, שי, גד – כמו זבובים לפני שהמציאו את הד. ד. ט.
בעצם, לשם מה כל כאב־הראש? בסך־הכל לא משנה באיזה שם בוחרים. בסופו של דבר, תמיד יוצא איזה כינוי־חיבה מסוג מוקי, שוקי, גתי. אתי, ארי, מרי, איצי, ביצי, טיני, ויני. ושום קמטים או שערות שיבה אינם מעידים על הזיקנה המתקרבת ביתר עוז מאשר היו"ד שהבריות מחקו משמך הפרטי. כאשר שושי הופכת לשוש, הגיע הזמן לחפש חתן, וכאשר שוש נעשית לשושנה, מוטב לפנות לקוסמטיקאית טובה.
ד"ר ספּוֹק: כולם היו בני
מאתרות בונדי
יצאה לאור מהדורה עברית חדשה של הבסט־סלר העולמי, אשר הטביע את חותמו על תולדות האנושות ועתידה ביתר שאת מאשר גילוי הצד האחורי של הירח. כתוב במודעת המו"ל, שעד עכשיו נמכרו עשרים וחמישה מיליון טפסים של “הטיפול בתינוק ובילד” לד*ר ספּוֹק, שהוא, אם כן, אביהם האמיתי של חמישים מיליון ילדים, שהרי על כל טופס מספרו גדלו, לפחות, שני צאצאים עוד לפני שראו את אור העולם המזופת הזה ועד לרגע שמולידיו חדלו לגלות ענין בהתנהגותם, מתוך ידיעה ברורה שכל נסיונות החינוך היו לשווא.
מספרים, כי ד“ר ספּוֹק, שהוא עצמו כבר סבא, הכריז ברגע של חולשה, כי עתה היה כותב פרקים רבים בצורה אחרת, אך דבר זה לא היה משנה מאומה: גורלם של מיליונים כבר נחרץ לפי עצתו. ד”ר ספּוֹק הוא כאלוהים לכל אם צעירה, אליו היא פונה בכל עת צרה (מי כבר פונה לאלוהים כשאין לו צרות?) ואת דבריו היא קוראת בדבקות של תפילה.
זה מתחיל עוד בימי ההריון הארוכים, כאשר האם לעתיד מחליטה לעשות משהו למען השכלתה האמהית וקונה את ד"ר ספּוֹק (שני טפסים נוספים מקבלת היא במתנה אחרי הלידה). ברגע שהיא מגיעה לתיאור המפורט שנותן הרופא המהולל למחלות הילדים הרבות, העלולות לפגוע ברך הנולד, עובר לה החשק לאמהות. אבל אז בדרך־כלל כבר מאוחר מדי.
בבית היולדות, לאחר שהאם הצעירה עמדה על מידת הצביעות שבסברות המהלכות על תענוגות היניקה, היא מתחילה לעיין ברשימה המפורטת של הכלים הדרושים, לדעת ד“ר ספּוֹק, להזנת תינוק: סירים, דליים, משפכים, ספלים, כפות, בקבוקים, קערות, כוסות והכל סטרילי, היגייני וגם נקי. יש אמהות שבשלב ההתלהבות הראשונה באמת ממלאות אחרי כל הוראותיו של ד”ר ספּוֹק ומרתיחות אפילו את תנור הגז שעליו מרתיחים את הדלי שבו מרתיחים את הבקבוקים. עיניהן נפקחות בדרך־כלל ברגע שלא נשאר להן עוד זמן להאכיל את הפעוט או שאיזה רופא בעל שכל ישר מגלה להן, שדווקא עודף סטריליות עלול להתנקם בילד בגיל מאוחר יותר, כאשר ייהפך לכדור משחק בידי לגיונות חידקים.
התינוק אדום, התינוק ירוק, התינוק מקיא, התינוק מגהק, התינוק צווח, התינוק בוכה – ומה אומר ד“ר ספּוֹק? בדרך־כלל אין הוא אומר דברים מהפכניים, ועצתו השכיחה ביותר היא לקרא לרופא, אבל הוא עוזר לקצר את הזמן עד לבואו. ויש דבר מרגיע בעצם העובדה, שד”ר ספּוֹק מכיר את כל הצרות והמצבים הלא־נעימים הפוקדים יצור אנוש בימי חייו הראשונים, ושאת לא האם היחידה בעולם, המתייסרת בכל יסורי גידול בנים.
ד“ר ספּוֹק מתערב בחיי המשפחה יותר מן הגרועות בחמיות. לתת מוצץ? לא לתת מוצץ? סבתא א' בעד מוצץ, סבתא ב' נגד מוצץ, אבא בעד מוצץ, כדי שתהיה יותר מנוחה, אמא נגד, בגלל בעיות ההרתחה. ובכן, מה אומר ד”ר ספּוֹק? הוא, כאיש נבון, לא אומר, לא כן ולא לא: אפשר לתת, אבל לא צריך לתת. הכל מרוצים וד"ר ספּוֹק צודק תמיד.
אך חשיבותו הגדולה של ד"ר ספּוֹק היא בהגדרת “התקופה”. התינוק צורח כל יום ארבע שעות ללא הפסק? זו תקופה. התינוק מתעורר עשר פעמים בלילה? זו תקופה. התינוק לא אוכל מאומה? זו תקופה. הפעוט שובר כל מה שבא תחת ידו? זו תקופה. הילד זורק את עצמו על המדרכה מרוב כעס? זו תקופה. תקופה – פירושה זמן מוגבל, פרק זמן חולף. ובאמת הכל חולף. בגיל עשרים יודע כל בחור לאכול בכפית וכל בחורה חדלה לבכות בלילות.
שעתו האמיתית של ד“ר ספּוֹק מגיעה בעת מחלה – נאמר נזלת. פותחים את ד”ר ספּוֹק בידיים רועדות… נזלת… נזלת… יכולה להיות הצטננות… או התחלת מחלה… חצבת… אדמת… שיתוק… גזזת… גרענת. צריך רק לדעת איזה מין נזלת זו. קוראים לרופא והוא אומר בדיוק אותו הדבר: צריך לחכות ולראות איזה מין נזלת זו. כרגיל, ד"ר ספּוֹק תמיד צודק.
ילדינו המאושרים
מאתרות בונדי
פסיכולוגיה זה משהו נפלא, בעיקר כשיודעים להשתמש בה לחינוך ילדים. בעבר הרחוק, כשעוד היו בעולם הורים חסרי השכלה פסיכולוגית מינימלית, שלא ידעו להבדיל בין תסביך אדיפוס ואגדת אזופוס, היו אמצעי החינוך הבדוקים ביותר חגורת העור מהמכנסיים של אבא או ענף ארוך מעץ הצפצפה. אך מאז שהמציאו את החמרים הפלסטיים, איבדו דברי העור מחשיבותם, עצי הצפצפה נעקרו ולחינוך הילדים הוכנסו שיטות מודרניות.
אב מתקדם, היודע כי הנפש זה משהו פסיכי, אינו מכה את צאצאו המתפרע ואינו מרביץ לו, משום שהבהיר לעצמו, כי הדחיפה להכות לא באה לו משום שברצונו לתקן את דרכי ילדו, אלא מפני שכל רצונו להקל על לבו הנסער ולתת מפלט לכעסו הבלתי־מרוסן. והרי ידוע לכל בר־דעת, כי לשפיכת הכעס נועדה האשה החוקית בלבד.
הורה בן זמננו יודע, כי אסור לאיים על הילד המשתולל בקריאה לשוטר, כי דבר זה עלול להביא ליחס שלילי אל נושאי המדים, אסור להבהיל את הפעוט היורד לחיים, כי יישלח למוסד לעבריינים צעירים, כי כל ילד יודע, שמוסדות אלו מלאים עד אפס מקום ואפשר להתקבל בהם רק בעזרת פרוטקציה. הורה ההולך עם רוח הזמן אסור לו להעניש את היצור הרך על־ידי סגירה בתוך חדר האמבטיה החשוך, דבר העלול לגרום לתסביך בילד או לשטפון בדירה. אסור לגרש ילד מהשולחן לפני שישבור את רעבונו, משום שמעשה זה עלול להביא אולקוס להורים. אסור למנוע ממנו את הביקור השבועי בקולנוע, כי לא יהיה מי שימסור דין וחשבון על טיב הסרט.
ההורה המודרני למד לדעת, כי אסור לסרב למשאלתו של הזאטוט בלי להסביר את הטעמים לסירוב. אם רוצה הפעוט לאכול תולעת מטוגנת בשמן, אין לומר לו “השתגעת?” אלא יש להבהיר לו, כי דברים מטוגנים בשמן מקשים על העיכול ומוטב לאכול הכל מבושל במים.
אסור להורים לכפות את רצונם על הילד מבלי שיבין, מדוע עליו לבצע את הפקודה. אם עומדים ההורים משום־מה על כך, שהילד יבקר בבית־הספר בקביעות ובכל יום, עליהם להסביר לבנם, כי רק בשעת נוכחותו בכיתה יכול הוא להכעיס את המורה השנוא עליו.
כיום אין מכים ואין מענישים. היום מסבירים, מבהירים ומשכנעים. שיטה זאת יש לה יתרונות עצומים. קוראים לילד החוטא ומתחילים בערך כך: יש לך מזל שנולדת רק לפני שבע שנים. אילו אני הייתי מלכלך את קירות בית השכן בזפת, היה אבי מוריד את חגורתו ומסמן בכמה קווים את הצד הנועד לישיבה. או במקרה הטוב היה מונה לי כמה סטירות־לחי מצלצלות. אבל אני לא נוהג כך. אני מסביר לך במקום להכות בכעס עיוור. מה פתאום עלה בדעתך לשחק בזפת? האם ראית אי־פעם אותי מלכלך קירות? או את אמא? – שלא היית לבד? שגם גדי היה? למה אתה לוקח לך לדוגמה את הילדים הבלתי־מחונכים, הרעים, ולא את הילדים המנקים קירות בלי ללכלך אותם. אל תפריע לי כשאני מדבר אתך. יש לך מזל שאביך משכיל ומתקדם, כי אחרת היית סופג עכשיו כמה מכות הגונות.
"ואז יתחנן הפעוט: אבא, אנחנו משחקים היום בכדורגל, ואם אבוא מאוחר, לא יתנו לי להיות שוער. אולי היית יכול הפעם, באופן יוצא מן הכלל, לתת לי רק סטירת1־לחי במקום הסברה?
-
“סתירת” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
כיצד לנהל שיחה עם ילד
מאתרות בונדי
השיחה עם המבוגרים, בני השמונה והעשר, אינה בגדר בעיה כלל. הם מבקרים בקולנוע, קוראים בקביעות עתונים, בקיאים בכל מקרה רצח והונאה ומסוגלים להתווכח על מדיניות־החוץ של ישראל מתוך ידיעת דברים עמוקה, שיכולה לבייש את אביהם מולידם. ומה הפלא: להם, לילדים, יש זמן לקרוא את העתונים ביסודיות, הם אינם שקועים עשרים וארבע שעות ביממה בפרנסת המשפחה ואינם נאלצים להסתפק בעיון שטחי בעמוד הראשון בלבד.
אבל מה מדברים עם ילד שגובהו מטר בערך? יש מחנכות, מטפלות וחובבי ילדים אחרים, המסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין גם את הפעוטים הנוגעים בדבר. אך רוב האנשים מאבדים את עשתונותיהם מול מבטו החוקר של הילד הרך, וכדי לצאת מהסבך הם פותחים את השיחה בשאלה הנצחית: מה שמך, ילד? אך לרוב לא הגיעו לידיעת עברית מעולה כזו והם מבקשים רק לדעת: איך קוראים לך? אם הפעוט התברך בחוש הומור מפותח, הוא עונה, שלא קוראים לו, אלא הוא בא לבד והצחוק הוא כללי. אחרי שהשואל השכיל לדעת, כי לילד קוראים דני, או רני, או בני, דבר שלא משנה לגביו מאומה, הגיעה השעה לשאול את השאלה הסטנדרטית מספר שניים: ובן כמה אתה? אחרי שהילד המשועמם מוסר, כי הוא בן שלוש או בן ארבע, ניתנת לדוד השואל הזדמנות לומר: נו, אז אתה כבר גדול, הערה העשויה לפי דעתו המוטעית לרכך את לב הפעוט הנוקשה.
ובכן, גמרנו את הנתונים האישיים. ועתה באה שאלה של שיגרה מספר שלושה: ואתה כבר הולך לגן? אם הפעוט עונה בשלילה, נכנסת לעסק ביש, אבל אם התשובה היא חיובית מתפנה מיד הדרך לשאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? בעיני הפעוט מתחילים לנצץ1 ניצוצי בוז, אולם הוא משפיל את עצמו לתשובה מתוך ידיעה ברורה, כי לדוד לא איכפת כלל וכלל, אם שמה אסתר אז ברכה או לאה והוא שואל רק כדי להרוויח זמן.
ובכן, יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: והגננת טובה? – מה יכול הפעוט המסכן לענות? שהיא לא שווה? יתחילו להתווכח אתו ויהיו צרות. לכן הוא עונה ללא היסוס, שהיא טובה, ובזה נסתם הגולל על הגננת. צריך לחפש נושא אחר.
פעם, כשהיינו עוד צעירים, שאלו אותנו הדודים והדודות השנואים עלינו: ואת מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא? בינתיים למדו המבוגרים, הודות לספרי פסיכולוגיה פופולריים, כי זאת שאלה בלתי־חינוכית ורק דור מפגר בהתפתחותו השכלית עוד עלול להקשות קושיה מטופשת כזו. אבל אף הוא לא יצליח להפתיע אח הפעוט, היודע היטב, כי אסור לענות על פי האמת. אפילו אם באותו רגע ישנא את אמו איום ונורא, מפני שלא קנתה לו בזוקה, הוא לא יאמר זאת בפומבי מתוך ידיעת ברורה, כי יעשו לו את המוות ותקוותיו לזכות במסטיק ייעשו קלושות עוד יותר. ולכן הוא עונה בשיקול־דעת: אני אוהב גם את אבא וגם את אמא, ונסתיימה פרשת האהבה.
הדוד מתחיל להראות סימני עצבנות. מה עכשיו, רבונו של עולם? אם הפגישה מתקיימת במקום ציבורי, הוא יכול למלמל משהו על עבודה דחופה ו“בפעם הבאה תספר לי את הכל”, אבל אם הוא כלוא עם הפעוט בחדר האורחים שעה שאמו יצאה למטבח להכין תה, לא נשאר אלא להחזיק מעמד עד לכדור האחרון. שאלות כמו “אתה אוהב שוקולד” או “יש לך הרבה משחקים?” אסורות בתכלית האיסור, כי הן עלולות לעורר בפעוט אשליה, כי עומדים לתת לו משהו מהדברים הנזכרים לעיל.
דוד בלתי־מנוסה עלול לשאול את השאלה הגורלית: ואיזה שירים אתה יודע? אך אז הוא מסתכן בצורה נוראה, כי קרוב לוודאי שהילד יודע המון שירים והוא להוט עד מאוד להשמיע את כולם ואף לחזור על האהובים עליו במיוחד פעמיים וגם שלוש. ואם הוא לא יודע, תעורר שאלה זו את זעמו והוא מסוגל להביא את התוף ואת החצוצרה שלו, כדי להוכיח, כי הוא בכל זאת התברך בחוש מוסיקלי כלשהו.
אם לדוד יש מזל נכנסת באותו הרגע הקריטי אמא עם המגש, הילד מתבקש להביא משהו מהמטבח או לזוז הצידה או להסתלק מהחדר, לשמחתם הרבה של שני הצדדים הנוגעים־בדבר. ועתה נשאר רגע אחד של אימה: הפרידה. כל עוד הדוד מסתפק בלחיצת־יד ואיזו אמרה בלתי־מחייבת, הרי הכל כשורה ושעת הפרידה מאבדת את אימתה. אבל מה אם הדוד עומד על כך לנשק את הפעוט החף מפשע? אני משוכנע, כי רוב תסביכי המבוגרים מקורם באותן נשיקות חמצמצות, לחות, מצלצלות, דוקרניות, נודפות בצל, שהדביקו דודים אין ספור על לחיי הילד הקופא מרוב גועל. ואם2 יש דבר גרוע מנשיקות־דודים, הרי אלה נשיקות של דודות.
האדם שבחיה
מאתרות בונדי
גן חיות בג'ונגל
מאתרות בונדי
כשהרגיזו אותי האנשים בכרך, הלכתי לגן החיות, להינפש קצת בחברת הקופים. התינוק של משפחת הבבונים האפורים, כזה קטנצ’יק עם ראש גדול ואזניים כאפרכסות, לומד לטפס על רשת הכלוב. הגיע עד למעלה ועכשיו הוא תלוי מתחת לתקרה כעטלף ואינו מעז לרדת. זאת אנחנו יודעים, קופון, לרדת תמיד קשה יותר. אמא הקופה באה לעזרתו, לא, היא איננה מביאה אותו בזרועותיה לרצפה, היא לוקחת את ידו השמאלית ומכוונת אותה למטה, אתה רואה, טיפשון, עכשיו הרגל הימנית, היד הימנית, הרגל השמאלית. חת – שתיים, חת – שתיים. הקופון מגיע למטה, מקבל גזר.
הקהל מתבקש לא להרגיז את החיות. אבל מה לעשות, אם לאדון שוורצבאַרט פרצוף מכעיס כזה. הקוף זורק בו מבט של בוז ונראה אנושי כל כך. מאקס, זקן משפחת הבבונים, יושב לבדו בכלוב, שקוע בהרהורים. חושב על אשתו. היא מתה לפני כמה שבועות. עכשיו עצוב לו. לידו גרה בתו, המנקה כרגע במסירות־נפש את גב בעלה, הבבון הלבן, ואוכלת את מה שהיא מוציאה. זה מזין, אומר השומר. גם בתו של מאקס יושבת מדי פעם בפעם בדומיה. לפני כמה ימים לקחו ממנה את ילדה ושלחו אותו לחוץ־לארץ במסגרת עסק־חליפין. אל תהיו עצובים, בבונים, הכל למען המולדת.
יוסלה מביט בענין בצד האחורי של הבבונים. אוי, אמא, מה יש להם על הטוסיק? למה הוא כזה אדום? פצעים, אומרת אמא, אתה רואה, יוסי, מה שקורה כשלא שומעים בקול אמא. הם קפצו יותר מדי ונפלו. זוג הזאבים המתגורר ליד משפחת הבבונים, נראים עצבניים ומדוכאים. הם עוברים את הכלוב הלוך וחזור, הלוך וחזור, שלושה צעדים בכל כיוון. אין להם חברה, אין להם מרחב, אין להם קהל. קשה להיות זאב בין הזאבים.
ליאו האריה משתעמם. גם בת זוגתו נראית חסרת שמחת חיים. אבא, הם חברים? שואל הילד. כמובן, אומר אבא, הם בעל ואשתו. האריות הם חיות טובות, אומר ראש שומרי הגן השמן, הלביאה באה מדרום אפריקה, שם גידלו אותה כחיית־בית. כזאת הייתי בהחלט מסכים לקחת הביתה. – אתה נשוי, אדוני השומר? – לא, אבל מה זה שייך לענין?
אצל התוכים שוררת התרגשות גדולה. רובם צהובים וכחולים, אבל יש להם שם אחד אדום. חברים, הוא אומר, חברים, הושמעו כאן טענות, שהכלובים קטנים מדי. ואני מכריז באזניכם: אתנגד לכל הצעה להגדלתם. רק בכלובים צרים נוכל לשאת בגאווה את דגל מעמד החיות המדוכאות. יתנו לנו כלובים גדולים יותר והכסילים יחשבו, כי זהו החופש.
הפילים נראים כאילו היו זקוקים לטיפול רופא־שיניים או, לפחות, למשחת־שיניים טובה. על יד שיכונם תלוי שלט: נבנה בעזרתו האדיבה של מר שטרן מניו־יורק. גם את בית הנחשים בנה מר שטרן. ונדמה שגם את האקווריום. אומרים, שמר שטרן הוא סוחר אמריקאי עשיר, שעשה את כל הונו ממכירת ציפרים כנריות. לכן החליט לעשות משהו למען החיות ובנה להם כלובים.
שני שימפנזים עוסקים באקרובטיקה. הם יודעים מה שהם חייבים לקהל. ליד הכלוב תלוי שלט: שייכים למשפחת הקופים דמויי אדם. מגיעים לגודל של 150 ם"מ ומשקל 50 קילוגרם. בערך כמו דינה ברזילי.
בגן מופיעה כיתת ילדות, כולן בגרביים לבנים, כולן עם סרטים לבנים בתוך זנבות הצמות, כנראה לכבוד המאורע. הן לבושות שמלות פרחוניות, כילדות־כפר בכל העולם, מחזיקות יד ביד והולכות בשרשרת. אוי, המורה, מה עושים שם שני הקופים? – כלום. זה משחק כזה. בואו, נמשיך אל הדובים. בנות, מה אמרתי? לא להתעכב.
הג’ירפה מביטה בבתי המגורים סביב גן החיות. גברת אחת על מרפסת הבית ממול, לבושה חלוק אדום, עם פריפות נייר בשערות, מנערת שטיח. הג’ירפה מסתכלת עליה בענין רב. מתחת לצוואר הג’ירפה ניצב ספסל ועליו בחור עם בחורה. את יודעת, בשבת, אם יהיה יפה, נוכל לצאת להרצליה, הוא אומר. ככה, לטייל על שפת הים. את אוהבת לטייל על שפת הים? – נורא, אומרת היא.
הברבורים אוכלים תפוחי־זהב מסוג שמוטי. הטווס מראה את נוצותיו. שתי גבירות מדברות על שמלות. ציפרי הפלמינגו עומדות על רגל אחת. אבא, כאן אצל הציפרים כבר היינו. אבא, כבר ראינו את הכל? אבא, מה יש עוד לראות? כלום, מה שמאחורי הגדר זה כבר לא גן חיות, זאת תל־אביב.
אורות הקרקס
מאתרות בונדי
תנו לי לבחור בין ועידות, אסיפות וכינוסים ואבחר בקרקס; הציעו לי הצגות קולנוע, תיאַטרון וקונצרטים ואגש לקרקס; שלחו אותי אל מדענים, פרופסורים ופוליטיקאים ואלך לקרקס. כי שם אתה חוזר לימי הילדות, לחלומות נעורים, כאשר עוד האמנת שכל הנוצץ בקרקס הוא באמת זהב, שכל הרקדניות יפות להפליא והקוסם עושה באמת מעשי־כשפים.
עכשיו אתה כבר שם לב לוורידים ברגליים, לידיים רועדות, לחיוך מלאכותי ולתקלות ברכיבה על סוסים, אבל אז, אז היה הקרקס ההתגלמות של כל היפה והמושך והמעניין בעולם. אכן, לא להיות בנו של פקיד־בנק או סוחר־עורות, עם בית מסודר ומורים קפדניים, עם עתיד מובטח וחיים סלולים. להיות בנו של בולע־אש או של מאלף־אריות, להופיע כמוהו ערב־ערב לפני קהל אלפים, באורות הזרקורים, לסכן את החיים כאשר עיני הכל נשואות אליך, לנדוד מעיר לעיר, מארץ לארץ – אכן, אלה הם חיים של ממש, חיי הרפתקה וגבורה.
אם לא איבדת במרוצת השנים את אשליותיך על חיי הקרקס, הרי תוכל לאבדן תוך חמש דקות קריאת התכניה של קרקס וארשה. כתוב שם, כי כל הקרקסים הפולניים מאוגדים באירגון ממלכתי הנקרא “איחוד מפעלי הבידור”, המעסיק אלף ומאתיים איש בעבודת קבע כעובדי המדינה. פירושו של דבר – זכויות סוציאליות, חופשה שנתית, שעות נוספות, פנסיה, השתלמות מקצועית, מדליות על הישגים, בקיצור הכל מאד מתקדם, מאד סוציאלי, מאד אנושי ~ אבל מה לומר, המחשבה על דירוג ממשלתי מקלקלת את האשליה. איש־הגומי – דרגה ב‘, מאלף אריות – דרגה ה’, מאלף־כלבים – דרגה ד', מאלף־פרעושים – כמה כבר אפשר לתת לו? פרעושים הן חיות קטנות מאד.
מה יש לומר – עניני הקרקס של פולין חיוביים, קונסטרוקטיביים, יש לו שליחות לאומית, זה אינו עוד קרקס, זאת זירה מדינית. אולי משום כך כמעט ונעלמו ממנו הליצנים. הם רק משמשים בפקקים, כשצריך למלא זמן, שעה שמקימים גדר־מגן או מכשירי־התעמלות. באים שניים במכנסיים רחבים בעלי אף אדום וזורקים כדור לקהל או מנגנים על חצוצרה מלאת מים – שום דבר משעשע. ועד כמה שהפולנים אינם מעריכים את הופעת הליצנים, אפשר ללמוד מהעובדה, שאפילו לא טרחו להביא עמם מלאי של בדחנים, אלא סמכו על הכשרונות המקומיים ושכרו שני ליצנים משלנו, והם באמת לא גרועים מהשימפנזים.
מתי נהנים מהחיות? כאשר הן מתנהגות כבני־אדם. הדובים, למשל, שותים מבקבוק, ממש כבני־אדם, נוסעים על סקטים, ממש כבני־אדם, מתכוננים לתחרות איגרוף, ממש כבני־אדם. רק כשזה מגיע להיאבקות גופה מרגישים, כי הדובים עדיין לא הגיעו לדרגה הנאותה בסולם הדרוויני. הם אמנם מכים זה את זה, אבל בעדינות, כדי לא לגרום כאב דוב לחברו. כאילו היו אומרים: אנחנו מתקוטטים רק ככה, בצחוק, כדי לגרום לכם נחת. הרי אנחנו רק חיות.
כאשר השימפנז מתיישב על סיר־הלילה לעיני הציבור הרחב, אפשר לראות בעיניו ניצוצות בוז: ובכן, לזה צוחק האדם? ובשעת הסטריפ־טיז, כאשר הקוף מתפשט שלבים־שלבים, המכנסיים, החולצה, הנעליים, הגופיה ונשאר רק בתחתונים, הוא מביט סביבו בחיוך סלחני: נו, מה כבר אפשר לדרוש מהם? הם חיים בתקופת האטום סך־הכל. כאשר השימפנז מכה בתוף ובת־זוגו במצילתיים, צוחקים הצופים מרוב הנאה כמה הם דומים לבני־אדם. והשימפנזים מביטים בצופים הלועסים מסטיק ומפצחים גרעינים ושמחים בנפשם: מה יש לומר, ממש כמונו. עם השימפנזים מדברים אנשי הקרקס גרמנית, עם האריות פולנית, עם הסוסים צרפתית. עברית דיברו רק עם הקהל.
זה המאלף את החיות הקטנות – חתולים, כלבים, תרנגולים, יונים, תוכים – זהו אדון טרושקובסקי, כתוב בתכניה. כזה טיפוס רוסי מגושם, עם חיוך רחב ושיניים חומות, המדבר אל החיות כאבא אל ילדיו. מרגישים, הוא אוכל אתם, הוא ישן אתם, הוא מטייל אתם. כאשר בעלי־החיים השונים נכנסים לתיבת נח המשותפת, מתיישבים בה קודם כל העכברים הלבנים. אחריהם באה החתולה הג’ינג’ית, בהיסוס־מה ותוך אי־חשק גמור. זאת לא חברה, כפי שהיא רגילה לה. ונוסף על כך: לא כדאי להתקרב אליהם יתר על המידה. עכברים יודעים להיות אכזריים מאוד.
מבחינת מבחר היפהפיות יש לפולין עוד מה ללמוד מאיטליה. אם נחשבת ישראל לארץ מערבית – הרי שהן, איך לומר, קצת כבדות מדי במקום שלא צריך. אבל בשביל ארץ מזרחית הן בסדר גמור. מלבד שיני הכסף, כמובן. רופאי־השיניים של הדמוקרטיות העממיות חייבים, כנראה, עוד לעבור אי־אלו קורסים מקצועיים. רק מאלפת־הכלבים הבלונדינית נראית כחתיכה: ייתכן מפני שהיא לבושה מצוואר עד ברך.
היפה בקרקס זה מה שסביב להצגה: ספסלי העץ הקשים, ריח החיות, התזמורת הקולנית, מנהל הקרקס לבוש הפראק, התרגשות הילדים ובעיקר המוֹכרים, הסוחרים, בעלי הדוכנים. מה לא מוכרים? בלונים וסיגריות, מסטיק ושוקולד, צ’יפס ונקניקיות, קצף סוכר ומיץ, גרעינים ופיסטוקים. והאנשים קונים ביד רחבה וללא היסוס: לשבת בקרקס ולא לאכול מאומה, זה פשוט בניגוד למסורת.
בין איש ושונאו
מאתרות בונדי
תודה על המחמאה
מאתרות בונדי
כולנו, מ“הבימה” ועד שרי הממשלה, אוהבים ביקורת, בתנאי שתהיה חיובית, כמובן. את האמת המרה על אופיו ומעשיו יודע כל אחד בעצמו, מאחרים רוצים לשמוע מלה טובה, קצת אשליה.
איך הכתבה? אבל תגיד את האמת! – מבקש המחבר המבטיח. ואני אומרת: לא, לעולם לא את האמת, אפילו אם המחבר המזהיר יצליח תוך מאמץ על־אנושי להעלות חיוך קלוש על שפתיו החיוורות ולומר: תודה רבה לך, אני באמת שמח שהפנית את תשומת־לבי לאי־אלו מגרעות וחסרונות. הוא שמח? מרוגז כמו לומומבה. הוא לא יסלח לך לעולם ועד. – מי אתה שתעשה את עצמך למבין גדול? אידיוט, לא כלום, נובר באשפתות, אפס מנופח.
אם האנשים מבקשים לדעת את האמת, הם בעצם רוצים בזריקת עידוד לבטחונם העצמי הרופף. את האמת – כן, אבל שתהיה משמחת. בערך ככה: הכתבה שלך, משהו נפלא, מאז ברנר לא כתבו דברים דומים. אוה, זה אדם שמבין, יש לו עין לדברים, באמת כדאי לשאול בדעתו.
כבר שמענו: לי לא איכפת, מה שאנשים אומרים עלי. צבוע! אתה מת לדעת מה שהבריות חושבים עליך, היית מוכן לעמוד מאחורי כל דלת, להאזין לכל שיחת טלפון, לפתוח כל מכתב סגור רק על מנת לדעת, איך אתה נראה בעיניהם. אתמול דיברנו עליך אצל השמירים. ודאי רעות, תאמר בצניעות מעושה. נו, תגיד כבר מלה טובה. אנשים מוכנים לבקש מחמאה בעיניים רעבות ובידיים רועדות: אנא, תן נדבה, גמילות חסדים קטנה. מחמאה משפיעה על המרץ שבעתיים מרויאל ג’לי, היא התרופה המועילה ביותר נגד מרה שחורה, דכאון נפשי ושאר מצבי רוח קודרים, התוקפים את האדם כשהוא מביט בטעות קצת עמוק יותר אל תוך נשמתו.
מחמאות דומות למתנות: כל אחד אוהב לקבל אותן, אבל מעטים נותנים אותן סתם ככה, בקשיש, ללא מטרה, שלא כהשקעה לזמנים יבואו. והן משחיתות לא פחות מצרור שטרות־כסף בתוך מעטפה סגורה. תאמר לאיש עשר פעמים שהוא גאון והוא יתחיל להאמין בכך. יש אנשים שמתים אחרי מחמאות, אבל לא יודעים כיצד לקבל אותן. השיר טוב? ואני דווקא חושב אותו לאחד הגרועים שלי. או שמקבלים אותן כלאחר־יד: עלי מחמאות לא משפיעות. או שחושבים, כי מחמאה היא כסף, חייבים להחזירו. תודה, גם נאומך האחרון היה מזהיר.
בכל מחמאה יש, בעצם, גרעין של השמצה. אם אומרים לך: הפעם כתבת מאמר מצוין – הרי פירושו של דבר, שהמאמרים הקודמים לא היו שווים פרוטה. אומרים לך: יפית להפליא! – חוצפה שכזאת! ולפנים לא הייתי יפה? – את נהדרת בתפקיד העלמה יוליה. – מה פירושו של דבר? ובשאר התפקידים לא הייתי? אם מחמאה, אז שתהיה יסודית, גלובלית: את שרה תמיד כמו מלאך, אבל הפעם עוד עלית על עצמך. זהו. כך אומרים. זה מצלצל.
רק אל תשלה את עצמך, שכמה מחמאות מקנות לך את הזכות לביקורת שלילית. זה לחוד וזה לחוד. בשביל מחמאות יש לך די שכל, אבל באיזו זכות אתה עושה את עצמך למבקר? מה השכלתך? מה כשרונותיך? מה סמיכותך?
כבר שמעת את צירוף המלים: “מחמאה בלתי צודקת”? לא, איש לא יילחם על האמת, אם הפריזו במקצת בדעות החיוביות עליו. כבר ראיתם שחקן־תיאטרון שפירסם גלוי־דעת בזו הלשון: “דברי הביקורת החיוביות שנכתבו עלי השבוע במוסף הספרותי של עתונכם הנכבד אינם הולמים את האמת. מבקרכם טען, ששיחקתי את תפקידי בכשרון רב ואילו לי ברור שזה היה כשלון גמור”. רק כשזה מגיע לביקורת שלילית, נעשים האנשים רגישים לאמת. כשהמדובר במחמאות, מוכן כל אחד לעצום עין.
האדם להוט כל כך לעשות רושם טוב על הבריות. למה? אולי אתה רוצה לקרוא בעיניהם במה שאינך מאמין בעצמך: אתה יפה, אתה חכם, אתה הגון. הרי מה אנחנו אם לא קומץ של זכרונות בלב אחרים. אז שיהיה זכרון טוב.
כשהיית ילד והרגיז אותך העולם, היית חולם על לוויתך. אתה כבר תראה להם. תמות והם יצטערו נורא. ראית את עצמך יושב במקום אסטרטגי, בעננים, ממש מעל בית־הקברות, ושומע אח הדברים הנפלאים שאומרים הבריות ליד קברך הרענן. עתה בגרת ואין עוד מקום לאשליות. דע לך שדווקא לוויתך זו הזדמנות מצוינת להיזכר בכל חסרונותיך והם היו רבים. אך ספק, אם ידברו עליך בכלל. אולי ישוחחו על מצב הניירות בבורסה או מחירי הפנסיונים על הר כנען. בכל אופן, בשביל זה לא כדאי למות.
פגישה שכזאת
מאתרות בונדי
זה בא כמו מכה על ראש קרח. מולך מתקרב איש, פניו הזוהרות מבשרות מידה גדושה של שמחה, וכבר ממרחק חמישה צעדים הוא צוהל לקראתך! שלום! שלום! איזה מקרה! סוף־סוף נפגשים פעם! דווקא בזמן האחרון חשבתי כמה פעמים עליך! לא שוכחים ידיד ותיק כמוך! אני באמת שמח לראות אותך! וכבר ידו לוחצת את ידך בעצמת שוּגר ריי רובינסון.
אתה מחייך חיוך מתקתק ובלבך מהומה כמו בכנסת: ריבונו של עולם, מאין אני מכיר אותו? מי הוא? מה שמו? איפה נפגשנו?
במקרים כאלה רצוי להסתיר את חוסר הזכרון המבייש ולענות בלבביות: שלום, שלום. באמת לא ציפיתי לפגוש אותך דווקא כאן. מה שלומך, חביבי? קיימת תקווה מבוססת שידידך האלמוני ישאל אף הוא לשלומך ואז מותר להוסיף ללא חשש את השאלה: “איך העניינים?” זה לא מחייב. לכל יהודי יש עניינים. אם יש למכרך הנשכח טבעת נישואין, אפשר להתעניין בשלום האשה. על ילדים רצוי לא לשאול, אלא אם יש הוכחות ממשיות לקיומם: האיש מחזיק סוס נדנדה ביד, או שלושה כרכים של האנציקלופדה לנוער, או מוציא מנרתיקו תצלום של תינוק שוכב על הבטן ועכוזו השמנמן מופנה אל הצופה. במקרה האחרון מותר להחליף כמה מלים על הדמיון המפליא.
אם ישחק לך המזל, ישאל ידידך שאלת־מפתח כגון: “נו, אתה נזכר לפעמים בימים הטובים ההם?” ואז אחה עונה בחיוך קל, כי מובן מאליו, אתה נזכר לעתים קרובות, בדרך כלל בלילה, כשאתה שוכב במיטה. כן, כן, היו זמנים. ועברו. לא נעשים צעירים יותר. מותר לך גם לשאול: “איך העבודה?” משום שיש להניח, כי במדינתנו העניה מרוויח כל אחד את לחמו בעבודה, או לפחות עושה כאילו. שאלה מותרת נוספת. היה: “נו, כבר עברתם דירה?” כל יהודי בישראל עובר דירה או מתכונן לעשות כך ביום מן הימים, מדירה שכורה לשיכון, משיכון לקוטג‘, מקוטג’ לארמון.
אם כל השאלות האלה לא נתנו לך את המפתח הדרוש לפענוח זהותו של האלמוני, לא נשאר לך אלא למלמל כמה מלים על עומס עבודה או תור אצל רופא־שיניים. באמת שמחתי לראותך. תבואו פעם בשבת. אנחנו תמיד בבית.
נשאלת השאלה, אם לא מוטב היה מלכתחילה להודות בזכרון כושל ולשאול דוּגרי, מי ומה הוא. אך אז אתה עלול לפגוע בנפש עדינה, הרוחשת לך רגשי ידידות עמוקים, והיא עלולה לראות עלבון אישי בעובדה, ששכחת על קיומה. אם אתה כבר בוחר ללכת בדרך הקשה של האמת, עליך להמתיק את טעמה המר. לא נשאר אלא להתקרב לאוזן ידידך ולומר בקול מיואש: "אל תספר זאת לאיש. אבל בזמן האחרון אני סובל מהפרעות נפשיות חמורות. כבר הייתי אצל חמישה פסיכיאטרים והם כמעט ונדבקו ממני. עכשיו רוצים לשלוח אותי לאמריקה. זה מתבטא לפעמים בהתקפות זעם פתאומיות ולעתים בשכחה גמורה. אתה היית מאמין שאני מסוגל לפגוש את אשתי ברחוב ולשאול אותה: ‘איפה כבר נפגשנו, גברתי’ ואחר כך אני פוגש ידיד ותיק כמוך, וקורה לי אותו הדבר. לאן הגעתי, רבונו של עולם, ומה יהיה סופי?'' תהיה סמוך ובטוח, כי ידידך סולח לך הכל וסולח במהירות מפתיעה ולפני שאתה מספיק לומר טופיק טובי, הוא נעלם.
עכשיו רק מעניין אותי: מניין אני מכיר אותו?
כיצד לקנות ידידים
מאתרות בונדי
יש כל כך הרבה אנשים בעולם, שני מיליארדים וכמה, ופשוט אי־אפשר להתייחס לכולם יחס שווה. אילו הייתי צריך להיות חבר של כולם, יכולתי כבר היום להזמין מגרש בקרית שאול. אדם שטובתו נגד עיניו, חייב לדעת עם מי להתיידד ואת מי לשים על הקרח.
ידידים הם אנשים שיעזרו לך, אם תזדקק להם, אבל קודם כל אתה מוכרח לדעת, למי אתה עלול להזדקק. לפי זה מרכיבים את רשימת הידידים, מזמינים אותם לארוחת־ערב, עם מארטל ודריי ג’ין; לא שוכחים אותם בחגים ושמחות ומחוץ־לארץ מביאים מזכרת קטנה – קערה עתיקה או מצית־זהב. הידיד לא זקוק להם, אבל אני זקוק לו.
מובן, דרושים שכל ותבונה ומנה הגונה של פסיכולוגיה כדי לדעת, למי תצטרך בחיים. למה לך להשקיע כסף ותשומת־לב ביצור, שלעולם לא יגיע למאומה. לא, אין לי שום דבר נגד אנשים קטנים, לפעמים גם יחסים טובים עם קופאי או שוער עלולים להיות לתועלת. אבל אלה לא מזמינים הביתה. לא כדאי להפריז. גם מחמאה או סיגריה מתוצרת־חוץ תעשה את השירות.
אני מתכוון לידידים של ממש, מנהלי משרדים, עורכי עתונים, קצינים בכירים, אנשי או"ם, דיפלומטים, בעלי הון, פשוט אנשים רציניים. פה ושם אפשר להזמין גם איזה שחקן או צייר או צ’ודק אחר, לשם גיוון, אבל אלה כבר מותרות. העיקר: לא כדאי לפתח קשרי חברה עם מישהו שאינו מתקדם בחיים. אחר כך קשה מאוד לנתק אותם. אינך יכול לבוא לאיש ולומר ככה דוגרי: שמע, חביבי, טעיתי. חשבתי שיהיה ממך משהו, ואתה נשארת בדרגה ה' כמו לפני עשר שנים. אז למה לנו להמשיך בביקורי גומלין? סתם בזבוז זמן. תוכיח את עצמך בחיים הציבוריים ואז תתייצב מחדש.
נכון, אדם עלול לטעות. זה קורה בחיים. היה אצלנו במשרד בחורצ’יק, מיל לא היית נותן בעדו. לא היית חולם לתת לו טרמפ או לאכול אתו דגים אצל ז’אנט. אחד מאלה שאתה מכיר אותם חמש שנים ואינך יודע איך הם נראים. פעם בא אלי ואמר: אשתי ואני… נכנסנו לשיכון… היה לנו לכבוד וכך הלאה. אמרתי טוב, תודה רבה, אולי פעם, בהזדמנות. כמובן שלא הלכתי. מה יש? עוד לא ראיתי שני חדרים וחצי עם הול מואר בשיכון עממי? אחר כך עזב. עכשיו נודע לי, כי הוא מאַכער שלם במשרד האוצר. מומחה למאזנים או משהו כזה. עשיתי משגה, אני מודה. הייתי חייב להראות יתר הבנה פסיכולוגית. במשרד האוצר כל ידיד זה נכס.
ולפעמים בדיוק להיפך. אתה מטפח איש, משקה אותו קוניאק צרפתי, מפטם אותו בנקניק הונגרי, צוחק לבדיחות שלו, מחייך אל אשתו ומשחק עם ילדיו, אפילו שזה יעלה לך בבריאות. סיגריה? בבקשה, קח את כל הקופסה! אני בין כה וכה לא מעשן אותן. אתה כבר תחזיר לי. חאחא, שלא אצחק, להחזיר? קיבל התקפת חלוציות והלך לגדל קישואים. כפיות־טובה משוועת.
רציתי רק לומר, שצריכים לנהוג זהירות. להקפיד במבחר. ולתת פה ושם חיוך ומלה טובה, סתם ככה, באקשיש. שלח את לחמך על פני המים, כפי שאומרים. החיים מלאים הפתעות ופתאום צפים על פני השמנת אנשים, שמעולם לא היית מחפש אותם שם. לפעמים גם תרנגולת עיוורת־צבעים מוצאת זהב.
רק אל תספרו לי, שצריכים להפריד בין יחסי ידידות וקשרי עבודה; שתוכל להיות חבר של פקיד־דואר או שרברב או בעל קיוסק בחיים הפרטיים ולהיפגש עם מי שצריך בחיי הייצוג. ואני אומר לכם: אי אפשר. שני הדברים מתנגשים. אתה מזמין אליך לקוקטייל עם כבד, בלאק אנד וייט וכל השאר, מבחר אנשים אל“ף אל”ף – יש איש משרד החוץ, יש אלוף, יש יועץ, יש אדריכל, תענוג להביט. ומי מופיע פתאום? ידידנו אברימל’ה עם אשתו בנעליים אורתופדיות. רק הממחטה מאחורי הצווארון היתה חסרה. אחר כך לך ותסביר – אמנם, היינו בצבא והיינו בשכונה והיינו. אבל חביבי, לא הערב. הערב זה לא ענבי מוסקאט ומקלות־מלח.
משום כך אני אומר: להיזהר מלכתחילה, לשמור על המרחק, לא להתיידד עם כל אחד. אדם חייב לדעת לבחור את חבריו. כמו שאומרים: תראה לי את ידידיך ואומר לך לאן אתה רוצה להגיע.
ישיבה של מטה
מאתרות בונדי
באמת, מי זה הולך לכתוב על ישיבות: כבר מיצו את הנושא עד לטיפת הרעל האחרונה, ולמה לשפוך גם את כוס התה שלי לים הישיבות העכור? רציתי להיות מקורית: כולם לועגים, אני אהלל. ובכן, ניסיתי ונכשלתי. ניסיתי בכל כוחותי הצנועים והעליתי ארס בידי. אי־אפשר לכתוב על ישיבות בנימה של חיוב ולא להיות צבוע. ומזה ישמרני האל עד סוף ימי חיי. אמן.
מה אפשר לעשות, אם לא הזדמן לי מעולם להשתתף בישיבה – והיתה ארוכה כיום של צום – שבה סודר יותר מאשר אפשר היה לסדר תוך עשר דקות של שיחה אנושית. כל ישיבה נפתחת בחילופי בדיחות, זכרונות מפולין הקונגרסאית ודברי שבח ליתרונותיה הבולטים של בריז’יט ברדו. עד שמגיעים לתכלית, מתחילים מרבית המסובים להביט בשעון: סליחה, אבל אצטרך ללכת. יש לי עוד ישיבה. את הדברים המעשיים בין כה וכה מבצעים אותם המעטים העוסקים בעבודה תכליתית. אילו לא היתה מתקיימת הישיבה, לא היה הדבר משנה לגביהם מאומה. אבל האשליה טובה לחיזוק הרגשת הקולקטיב.
נכון, השמועה אומרת שיש מוסדות מכובדים – ממשלה, צבא, ועדות הכנסת – בהם מתקיימות ישיבות חשובות ורבות־ענין. ייתכן. אך נסיוני כשר בממשלה מועט: ואשר לצבא, הרי נפרדתי ממנו לפני שהצלחתי להגיע לדרגת טוראית ראשונה. אני רק מתארת לעצמי, שגם שרים יודעים לצייר בובות על דף נייר או לקשט קופסאות של סיגריות בקעים גיאומטריים. יכול להיות שאפילו שרים מספרים בדיחות. ואם לא – חבל.
ובכן, לשם מה נערכות ישיבות? הטענה חשיגרתית, שלמען שתיית תה ואכילת עוגות – אין לה עוד יסוד. בימי הרזיה אלה עצם המבט על דברי מאפה מעורר זעזוע; ואשר לתה, הרי אנו משתייכים לדור שותי האספרסו הידוע לשמצה. אומרים שקוראים לישיבות כדי לברר דעות ולהוציא מסקנות. אשר לדעות, הן מבולבלות לפני הישיבה כלאחריה. וההחלטות – אין לנאמר בישיבה כל השפעה עליהן. המתווכחים מתווכחים והמחליטים מחליטים ואין כל יחסי־גומלין בין אלה לאלה.
ייתכן, כי עורכים ישיבות כדי לתת הזדמנות לבעלי העמדות הנחשלות, שאין להם כל השפעה על ההחלטה הסופית, לחזק את בטחונם העצמי ולהפעיל את כושר דיבורם. הצרה היא שעדיין לא הומצאה שיטה שהיתה מאפשרת לכולם לנאום בבת־אחת תוך שמירה על האשליה שיש גם מי שמאזין.
ישיבה מעידה תמיד על חוסר תעסוקה פרודוקטיבית. אם העבודה בוערת, מסדרים את הענינים בצורה מהירה ויעילה לאין שיעור. פשוט, מרימים את הטלפון ומדברים חמש דקות עם האיש הנוגע־בדבר. רק ברגע שלא יודעים מה לעשות עם המשרה – קוראים לישיבות. הרשימה הארוכה של הישיבות העתידות להתקיים נותנת הרגשת בטחון נפלאה. יש משתתפי־ישיבות מועדים. שומעים שיש ישיבה, מוכרחים לרבוץ בה; אולי מישהו יזכיר אותם שם לטובה. ואם לא, כל אחד מוכן לעשות שירות זעום זה למען עצמו.
יש משתתפי־ישיבות מקצועיים שאינם פותחים את הפה אלא לפיהוק. אלה השתקנים הנצחיים נחשבים בדרך־כלל לנבונים ועמדתם חזקה מעמדת הנואמים הכרוניים. אלה המרבים לדבר – יודעים עליהם תוך חמש דקות שהם כסילים גמורים. לגבי השתקנים עלול גילוי זה לקחת זמן רב ולפעמים מתגלה האמת המרה רק אחרי שבעל השתיקה יושב במשרה מכובדת אי־שם בחוץ־לארץ. בדרך־כלל לא מעלים הבריות על הדעת שמאחורי מסך השתיקה יש חלל ריק בדיוק כמאחורי מפל המלים.
הצירוף הזה של תריסר אנשיס+כסאות סביב השולחן+מאפרות + פתק על הדלת “נא לא להפריע – ישיבה” משנה את האנשים יותר מניתוח פלסטי. בישיבה מסוגלים הבריות להוציא מפיהם דברים שעליהם היו מתביישים בכל מקום אחר, כגון: “תפארת ישראל” או “חובה מקודשת”, “מאמץ על־אנושי” או “זכויותינו ההיסטוריות” מבלי להסמיק. באולם הישיבות פורחות המליצות כשחלבים ביערי־עד. שיחה בין שני אנשים מחייבת ענייניות, אך עשרה – זה כבר “קהל”, מין יצור אגדתי עליו מאמינים שאוהב הוא לשמוע נאומים ומליצות.
אין דבר גרוע מעשרים ישיבות בהן אתה חייב להשתתף. אולי, חוץ מעשרים ישיבות, שאליהן לא הוזמנת.
זאת הבעיה
מאתרות בונדי
בחצי אוזן, בין קצף וסכין גילוח אתה שומע את קול הקריין: תאונה קטלנית, עשרה הרוגים. אתה נדהם ומזועזע. זהו, כל הזמן אמרת, חזרת והצהרת: חייבים לעשות משהו למען הבטחון בדרכים. כיום מסוכן יותר לנסוע מגבעתיים לתל־אביב מאשר לאכול ארוחת ערב עם צ’ומבה בקאטאנגה. והרי החדשות במלואן. איזו אכזבה! כי ההתרגשות היתה מיותרת. זה לא קרה בארץ. עשרים הרוגים ביפאן חשובים פחות מחזיר חי אחד בישראל.
כזהו טבעו של אדם: מתחיל להתעניין בצדק וביושר ובבטחה ובהיגיינה רק כשזה נוגע לו. יכתבו מאה מאמרים על ריבוי החולדות, מה זה עסקך? אתה גר בקומה הרביעית ומימיך לא ביקרה אצלך חולדה. כן, אילו היית גר בחצר, אז היתה זאת בעיה ציבורית ממדרגה ראשונה. מה זה? איפה אנחנו, בג’ונגל? העיריה חייבת לפעול ללא דיחוי! השאננות הזאת גובלת עם פשע.
רק שאיש לא יודה בכך. לא יבוא אדם ויאמר: אדוני תכתבו בעתון משהו נגד החופש הארוך בבתי־ספר. הילדים שלי עולים לי על העצבים. עושים לי את המוות. אפילו עתון אי אפשר לקרוא במנוחה. לא, במקום זה הוא יכריז: מן ההכרח להקנות לדור הצעיר השכלה נאותה, כי עתידו עתידנו. וכיצד ייתכן להשאיר את הנפש הרכה בלי מזון רוחני שבועות רבים כל־כך. הרי זה חטא לא־יסולח.
אם אתה קורא בעתון קטע נזעם על יחס הזלזול של התיאטרון העברי למחזה המקורי מסוג “הגיע הזמן לשים קץ לתלות במחזות הלועזיים הקלוקלים! במה אנחנו נופלים משאר אומות העולם, אנחנו עם התנ”ך והפלמ“ח?” תוכל להתערב ללא כל סיכון על אלף פונט, שכותב השורות הוא סופר צעיר ומבטיח שאת מחזהו סירב התיאטרון לקבל.
צריכים לדעת לקרוא בין שורות העתון, בין פסוקים במכתב, לשמוע בין המלים של נואם. אנשים אינם רוצים להיראות אנוכיים. זה פויה. עוד בגן לימדו אותנו: תתחלק עם יוסי! תשאיל את הטנק שלך לרני! קודם כל מכבדים את החבר! מה? אני חושב על עצמי? רק טובת הכלל נגד עיני.
יש לי נושא בשבילך. למה לא תכתוב על הפליית המורים התיכוניים לעומת המהנדסים? יהא לבך סמוך ובטוח, כי המדבר אינו מהנדס. העורך קובע, כי הגיעה העת לטפל בבעיית הפקעת המחירים של כרטיסי קולנוע. למה דווקא? כנראה, רצה ללכת במוצאי שבת לסינמה ולא היו כרטיסים בקופה.
לעולם לא היתה בעיה מעניינת פחות מצחנת הירקון – בשביל תושבי ירושלים בכל אופן. אך מכיוון שמרבית עתונאי תל־אביב גרים על גדות הירקון ומפני שרוב המערכות שוכנות בתל־אביב, זכתה הצחנה1 לכיסוי ולטיפול שסרחון על גדות הקישון לעולם לא היה זוכה לו.
באמת נכון, האדם חייב להילחם למען דברים ללא פניות אישיות. לקרב נגד הפליה, דיכוי, אי־צדק! גם נגד הלנת השכר צריכים לפעול במלוא המרץ. שמיני לחודש ועוד אין משכורת. אמנם יש כמה הזדמנויות נדירות, שבהן נעשים רגישים לגורל העולם. כשיש כאב־שיניים, למשל. באמת, איזה מקום זה, כדור הארץ שלנו, מלחמות בלי סוף, שפיכת־דמים, רעב ומגיפות. גם כשלון בעבודה עלול לשנות את היחס לסבל האנושות. או ריב עם הידיד. האנושות סובלת כשאנו סובלים.
ואולי בכל זאת יש אי־שם צדיק אחד בסדום־סיטי זו, שנוגע לו דבר גם כשאינו נוגע לו. אבל אז ודאי לא מתייחסים אליו ברצינות. סתם נודניק. מקים צעקות בלי שזה יהיה מעניינו. איש לא מציאותי, דון קישוט. מוכרחים להילחם בפגעים, נכון, אבל צריך לדעת מתי, כשהמדובר בבעיה חשובה. אתמול, למשל, קרה לי באוטובוס…
-
“הצנחה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
תצלום למזכרת
מאתרות בונדי
בעבר לא היו הבריות מצטלמים סתם ככה, ללא כל סיבה, מתוך שיעמום או כדי לנסות את הלייקה החדשה, מתוך רברבנות או כדי לגמור את הפילם במצלמה. כל צילום היה מאורע חגיגי, תחנת ביניים במסילת החיים. הצילום הראשון על פרוות הכבשים הלבנה, במערומים וראש קרח, אחר כך מחגיגת פורים בגנון, הנה בפינה, הליצן, זה אני. יום הולדת. עם סבא וסבתא. ביום הראשון לבית הספר, עם הילקוט החדש. אבל שלא תקרע אותו מיד, אמרו אז. בסוף כיתה ד', התלמידים בשלוש שורות, המורה באמצע. כאן, יושב על הרצפה, האחרון, זה אני. בטיול עם הצופים. זה המדריך שלנו צילם. סיום בית הספר. עם מירה. בפלמ"ח. בצבא. לתעודת זהות. חתונה.
אחרי כן נולד לנו דודיק ואצלו כבר הכל אחרת. יש לנו מצלמה, ברוך השם, איקונטה, במצב טוב, קנינו אותה בהזדמנות מעולה חדש, לא היה לו כסף, אז לא התמקח יותר מדי. מצלמים הרבה, כמעט כל שבת, עולה הון תועפות, אין מה להגיד. אבל מה לא עושים למען הילדים? צילמתי את דודיק מהיום שנולד, בבית, בגן, על הסיר, באמבטיה, עם הדובי, על נדנדה. בהתחלה הדבקתי את הכל. אתם יודעים, באלבום כזה שמקבלים כמתנה לברית, בחוץ פלוש אדום וכתוב באותיות זהב “ילדנו”. בכל עמוד ארבע תמונות, ומתחת לכל תמונה כתוב בעפרון לבן מתי זה צולם ואיפה. הנה כאן, דודיק בפיז’מה, ספטמבר 1960. אבל אחר כך התחיל דודיק ללכת, ודרושים כל הכוחות כדי לשמור עליו, ילדים כאלה יכולים להוציא את הנשמה. מה יש להגיד, בנדיט. אז כבר לא היה זמן להדביק, שמתי את התמונות למעטפה, לעת עתה, שיהיו מונחים, עד שאתפנה. בחופשת הקיץ או אולי בחורף כשיושבים בבית, אז נסדר אותם בצורה אמנותית, אפילו עם קישוטים. רק שיהיה זמן.
כמובן, אין אף פעם זמן. עכשיו יש לנו כבר שלוש מעטפות מלאות, ועוד קופסה אחת מבונבונים שקיבלנו בחנוכה. בהתחלה דוחפים לאורחים מעטפה אחת או שתיים: הסתכלו, הסתכלו, יופי של תמונות. האורחים מביטים בתצלום אחד בענין רב, שואלים מתי זה צולם ואיפה, כשמגיעים לתצלום השלישי הם מגבירים את הקצב, אחר כך כבר מדלגים, וכשנכנסת מירה עם המגש דוחפים את הכל בחזרה למעטפה כאילו היה הקפה בורח להם. אחר כך כבר לא מנסים להוציא את המעטפה, האנשים פשוט לא ראויים לזה.
צילום אחד או שניים, את היפה מכולם, מכניסים לנרתיק הכסף. פוגשים את יוסקה, שהיינו יחד בתנועה. נו, מזדקנים, מה? יש לי עכשיו חנות רהיטים. מה אתה אומר? נו, כן, השנים עוברות. אתה רוצה לראות את הילדים שלי? זה הגדול. כבר הולך לכיתה גימ"ל. בנדיטים, מה? נחמד, אומר יוסקה, אבל עכשיו אני צריך לרוץ. העסקים, אתה מבין. למה האנשים ממהרים תמיד כשזה מגיע לתצלומי ילדים? פתאום בוער להם? רק בהבראה, כשאין יודעים מה לעשות עם הזמן, אפשר להראות פה ושם תצלום, אבל ככה? מוטב לא להוציא.
את התמונה בתחפושת פורים, דודיק היה קאו־בוי ומוריק שוטר, עשינו בצבעים, הגדלנו, שמנו במסגרת, עלה הון, אין מה לומר, אבל מה לא עושים למען הילדים? תלינו את התמונה בחדר האורחים, באמת נחמדה, אבל כמה תצלומים אפשר לתלות על הקירות? יש גם מזנון ומטפס וכל מיני דברים אחרים. שניים שלושה תצלומים שמים מאחורי הזכוכית של ארון המטבח, אבל שם זה לא מחזיק, בגלל האדים. יש שולחן עבודה – עוד תצלום במסגרת. ובזה גמרנו את הקריירה. אין עוד לאן לדחוף תצלום הגון. אז בשביל מה מצלמים, אם אף אחד לא רוצה לראות את התוצאות?
או מהנסיעה שעשינו לחוץ־לארץ. יוון, תורכיה, קפריסין, שישה נמלים, 22 יום, 645 לירות לאיש. זאת רק הנסיעה. ואיפה המתנות, ומה שהולך פה ושם? בקיצור, רצינו שתישאר לנו מזכרת. צילמתי המון. לפעמים אפילו לא הספקתי להסתכל סביבי, רק צילמתי על ימין ועל שמאל. 18 פילמים. פיתחנו את הכל. אז באו השמירים. נו, איך היה בנסיעה? יופי, אומרים אנחנו, רוצים לראות תמונות? מביאים את המעטפה, ורק מתחילים עם האקרופוליס והשמירים כבר מדברים על הנסיעה שלהם, לצרפת, ספרד ואיטליה. 25 ימים. 876 לירות. אז לך ודבר! פעם היו האנשים מעוניינים לראות תצלומים מארצות העולם, להרחיב את ההשכלה, כמו שאומרים. היום לכל אחד תצלומים משלו. אז איזה ערך יש עוד לצילום? זה בעצם מה שרציתי לומר: אין עוד טעם בתצלומים. יש אינפלציה בנגטיבים.
דמי שתיה: מתי, איך וכמה
מאתרות בונדי
יחידי סגולה יודעים לתת דמי־שתיה בגובה הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון, אבל זה כשרון שצריך האדם להיוולד עמו כמו עם שמיעה אבסולוטית או רגליים ישרות. אומרים שגבר של ממש אפשר להכיר לפי יכולתו למשוך את המלצר אל שולחנו במסעדה בכוח המבט בלבד בלי לקרוא לעברו “הלו! הלו!” או להכות אצבע־צרדה עד להתכווצות השרירים. כדאי להיזכר, שיותר מאשר בחוש־שמיעה נתברכו מלצרים בחוש־ריח מפותח וברגע שניחוח מצלצלין עולה בנחיריהם, הם נמשכים אל שולחן הלקוח כעכברים לגבינה צפתית.
מילא, בארץ נחשלת כמו צרפת אין דמי־השתיה מהווים שום בעיה: פשוט, נותנים אותם בכל מקום וביד רחבה, לכרטיסן ברכבת ולסדרן בקולנוע, למוכר עתונים ולממונה על בתי־השימוש. קשה לקבוע, אם הצרפתים להוטים כל כך אחרי דמי שתיה מתוך אהבה לדמים או אהבה לשתיה, אך עובדה היא, שכמה עשרות פרנקים הופכים לפעמים פקיד קשוח וגס־רוח לג’נטלמן מקסים מלא שארם צרפתי אמיתי.
וגם בארצות שמעבר למסך־הברזל באה בעיית דמי־השתיה בנקל על פתרונה. שם הכל עמלים, הכל שווים – אחד פחות, אחד יותר – וכל נסיון להחיות את מנהגי הבורגנות המנוונת ייחשב כעלבון של אזרח ארץ מתקדמת. אבל רק תנסו לא להעליב שוער מלון בפראג או סבל בתחנת הרכבת של בודפשט! הוא יאבד את אמונתו בצדקת הדמוקראטיה המערבית. מי שרוצה להישאר נאמן לקו השלטונות מסרב לקבל דמי־שתיה ומי שרוצה להישאר בקו הבריאות, לוקח מה שנותנים לו.
אבל אין עוד ארץ בעולם שבה בעיית דמי השתיה מסובכת כמו בישראל. ההגיון אומר לא לתת: השירות כלול בכל מקום במחיר. ועוד: כאן בארץ כולנו אחים, כולנו בני אברהם אבינו, כולנו חכמים, כולנו אינטליגנטים, כולנו נועדנו למשהו טוב יותר. נסו לתת דמי־שתיה לספר ויתגלה, כי הוא בכלל אינו ספר אלא סוחר בהמות בעל יוחסין. בכלל, אדם המכבד את עצמו, מוטב שלא יקח דמי־שתיה. השאלה היא רק: מי עוד יכול לכבד את עצמו אחרי היכרות של שנים כה רבות?
ברור, אתה שונא לתת דמי־שתיה. פשוט, זה משפיל את המקבל. ובכלל, מי יכול לחייב אותך לתת דמי־שתיה למלצר? האם אין לו משכורת? אתה עובד שמונה שעות במשרד כמו חמור ומי נותן לך דמי־שתיה? האם משכורת המלצר פחותה מזו של פקיד ממשלתי? ואוכל חינם אין לו? סמוך עליו, לו ודאי אין חובות כשלך. ואחרי שהבהרת לעצמך מעל צל של ספק, שאין צורך בדמי־שתייה, אתה בכל זאת נותן. משום שאין לך אופי. אתה רוצה להתחבב על הבריות. אתה רוצה שהמלצר יתייחס אליך בכבוד, שיחייך אליך, שישאל לשלומך, שיזכור את מנהגי האכילה שלך. “כרגיל, אדוני?” אתה רוצה? ובכן, שלם!
ברוך השם, כבר החלטת לתת, אבל איך, מתי, כמה? אם החשבון מגיע לשתי לירות שמונים גרוש ואתה משלם בשלושה שטרות של לירה אין כל בעיה: אתה מניף בידך ברוחב לב ואומר כג’נטלמן: העודף בשבילך. אבל אם החשבון אינו חלק כל כך, כבר נעשה העניין מסובך יותר. לדחוף לו כמה מטבעות לכף היד? להשאיר לו על השולחן? לא, זה מסוכן, אולי יקח את הכסף מי שיתיישב ליד השולחן אחריך. זה מפתה. ומי שנכנס למסעדה בלתי ידועה לו והאוכל מוגש על ידי אשה, מתלבט עוד יותר: זו עובדת שכירה? זו בעלת העסק! קל לקבוע – אם היא לבושה ברשלנות למעלה מהמקובל והסינר מלוכלך במיוחד, העסק שלה. עובדת שכירה אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס.
אצל הספרים אין בעיות עם מתן דמי־שתיה. יש להם כיסים בחלוקי־העבודה במיוחד למטרה זו. רק אל תשלה את עצמך, שהספר אינו יודע כמה שלשלת לכיסו. הוא מיטיב להבדיל בין צליל של גרוש ושל עשרה.
המצב הגרוע ביותר נוצר במלון. מילא, אם אתה לן שם לילה אחד, אתה יכול להסתלק השכם בבוקר בלי לעורר תשומת־לב העובדים, אך אם אתה נאלץ לשבת בפנסיון או בבית־הבראה כמה ימים רצופים, כדי לא לאבד את דמי־ההבראה מקופת החגמולין, אין סוף לבעיות. העובדים מתחלפים במשמרות, יש מנקות של בוקר ומנקות של ערב, שוערים של יום ושוערים של לילה, מלצרים של חול ומלצרים של שבת. וביום־הדין, כאשר אתה ניגש לסילוק החשבון, אתה עומד לפני בעיה מתמטית, שגם איינשטיין לא ידע את פתרונה. ספרת שישה־עשר עובדים שסבבוך תוך שבעה ימי שהותך. אתה יכול כיום לתת למישהו פחות מלירה! אינך יכול. אתה יכול להרשות לעצמך להוציא כלאחר יד שש־עשרה לירות! אינך יכול. אתה יכול להרשות לעצמך לא לתת כלום! אינך יכול. עוד תצטרך לשוב למקום הפשע.
מה לעשות, אפילו בענין דמי־שתיה אנחנו עם ככל העמים. פעם חיינו באשליה על עולם שכולו טוב ודמי־שתיה אין בו. עתה כבר ברור, כי משטר בא ומשטר הולך, אך דמי־השתיה לעולם עומדים. רק נקווה, שלפחות בעולם הבא יפתח לנו מלאך השרת את שער גן־העדן בלי לפשוט את היד. מכל מקום, קחו עמכם כמה פרוטות.
קסמי עצמאות
מאתרות בונדי
פגישה ראשונה
מאתרות בונדי
מי שזוכר, מה שהיה לפני עשר שנים, רוכב עכשיו על הסוס. הרפורטרים נמשכים אליו כעכברים לגבינה. ספר־נא, ספר־נא, איך זה היה, איך הכינו את הבולים ומי צייר את הדגל, איך הגיעו הספיטפיירים ומי שלח את הנשק. בולמוס זה אל העבר תוקף עתה כל אחד מאתנו, אישים, אנשים וסתם בני־אדם. הרי כל אחד מאתנו עשה משהו אז, באותם הימים הגורליים, ואפילו רק נשם אוויר וניקה את שיניו פעמיים ביום.
אתה זוכר מה שהיה? ישבנו אז בדיוק במטבח, אכלנו תפוחי־אדמה עם גבינה לבנה, והיה חמסין אותו היום, ופתאום צלצל מישהו בדלת… תפוהי־אדמה אוכלים מאה פעמים בשנה ובדלת מצלצלים כל רגע, אך משום שכל הדברים הקטנים האלה קרו אז, בזמן שמרבים לדבר עליו, יש להם משמעות מיוחדת, חגיגית, מרוממת. הם הוכחה לכך, שגם אנחנו היינו שותפים לאותם הימים הגדולים, שעליהם יהיו חייבים צאצאי צאצאינו ללמוד פרק הגון בהיסטוריה.
וכשמתחילים להיזכר באותם הימים, מרגישים פתאום ביתר־שאת, כמה מהר עובר הזמן. עשר שנים! אין ספק, ככל שמזדקנים יותר כן נעשה הזמן דחוק יותר. כששיחקנו עוד בג’וּלות, היה היום כמו ים שאין לו סוף. מה לא נכנס בו: חמישה שיעורים ארוכים־ארוכים, מלחמת אבנים נגד הפולשים מעבר לרחוב, כמה שנות בדידות עם רובינזון קרוזו, הטפת מוסר של אמא בעניין רחיצה, הורה סביב מדורה, ועוד נשאר שפע של זמן לבזבז עד שקרא אבא: ועכשיו לישון!
ועתה? זה עתה קמנו וכבר אנו עייפים, כל כך הרבה רצינו לעשות במשך היום ומאומה לא הספקנו. זה עתה היה בוקר וכבר מחשיך, רק התחילה השבת וכבר היא איננה, רק אתמול הדלקנו נרות חנוכה וכבר אנו אוכלים מצות. רק אתמול היינו לוחמים אמיצים, והיום כל מחשבותינו לשכר ולמסים; רק אתמול היינו תמימים, מלאי אמונה ואידיאלים וכבר אנו פיכחים וחכמים, יודעים להסתדר ומכירים את החיים. רק אתמול העלתה לנו עצם המלה “מדינה יהודית” סמק בלחיים, והיום אנו אומרים כלאחר־יד: לא נותנים לחיות במדינה הזאת.
לא, כעבור עשר שנים אין זו אותה האהבה כמו בשעת הפגישה הראשונה. היתה אז יפה כל כך, כאילו לא מן העולם הזה, וכאשר אך חשבנו עליה חנק משהו בגרון. עכשיו כבר מכירים אותה היטב־היטב, גם את כל חסרונותיה, לא מנשקים אותה כשיוצאים לעבודה, ולא מרבים לחשוב עליה. היא דבר מובן־מאליו, כמו קופסת סיגריות, כמו עתון, כמו כוס גזוז. ובכל זאת – לא היינו מחליפים אותה באחרת.
מאה חגיגות וחג אחד
מאתרות בונדי
לפי מסורת עתיקת ימים כותבים לחג העצמאות משהו חגיגי, מרומם נפש, משמח לב אנוש. פשוט, לא נאה לדון ביום גדול זה במחסור בקרפיונים לשבת או בשער הדולאר החדש לתיירים. דרוש נושא נעלה ונשגב. איפה הימים הטובים של חג העשור, כשהמלים הגדולות נכתבו כאילו מעצמן, והבריות השתמשו ללא בושה במונחים, כגון: מולדת, נצח וייעוד. אפילו "ציונות* כתבו אז בלי מרכאות.
אבל מאז התבגרנו בשנים־עשר חדשים. כן, לא סתם שנה, אלא שנים עשר ירחי עשור, ירחים הרי־מאורעות. מה לא בא עלינו בשנת העשור הארוכה הזאת! חגיגות, יובלות, כינוסים, ועידות ותערוכות כחול אשר על שפת הים, לפני שבנו עליה את תל־אביב רבתי. תודה לאל, הגרוע כבר מאחורינו, ומה שצפוי לנו זה רק תריסר מאספים צולעים במחנה החגיגות האדיר.
מה יש לומר, הגיבורים עייפים. וכשאני אומרת גיבורים, אני מתכוונת לאותם האנשים המתוארים בדרך־כלל כפשוטים, אפורים, קטנים, מהרחוב. רוב התארים האלה אינם מוצלחים ביותר ואינם קולעים למטרה, והמוטעה בכולם הוא "האזרח משלם המסים*. כאילו תשלום מסים היה סימן מובהק להמוניות. בקיצור, אנחנו עייפים נורא משנת עשור זו.
שמחה איננה מעיין מתגבר. זו סתם באֵר, לא עמוקה כל כך, וכשמוציאים ממנה דלי אחרי דלי, היא עלולה להתייבש. לכל אדם ניתנה רק מידה קצובה של כוח שמחה. נגמר מלאי השמחה – חלאַס – לא יודעים לשמוח אפילו בא המשיח. בחגיגות הראשונות משתגעים מרוב שמחה, משתוללים, יוצאים מהכלים. בחגיגת העשרים יכולים ליהנות, לעשות כיף. בחגיגת המאה סובלים קשות. חגיגות, זה כמו שמן קיק, צריך לקחת בכפית קטנה ובמנות קצובות.
נתנו לנו כל כך הרבה בשנת עשור זו, שכבר אין דבר שיוכל להפתיענו. זיקוקין־די־נור? אַלטע זאַכען. מצעד צבאי? עוד פעם טנקים ותותחים. ריקודי עם? דחילק, כבר נמאסו. חזיון המוני? כבר נעשה שחור בעיניים מרוב חזיונות. באמת, אין לקנא במארגני חגיגות.
בעצם, נסתיימה שנת העשור ושמחותיה. אפשר לעבור לסדר חיום. בכל אופן, המדינה כבר איננה ילדונת, ומעט־מעט היא מגיעה לגיל שלא צריך לעשות טראַסק גדול מכל שנה שמתווספת. נחוג את יום ההולדת שלה בשקט, בבית, בחיק אמא ישראל. בשנים הבאות נצמצם קצת את מספר החגיגות. לא יותר מחגיגה בינלאומית לחודש, לכל היותר אחת לשבוע. אבל אז בלי השתתפות שר.
לפני שנה באנו לברך מדינה בת עשר, והיא קיבלה את פנינו מקושטת ומגונדרת, מפורכסת ומאופרת, לבושה בשמלת־נשף מבהיקה ומרשרשת. אלא מה? האיפור לא החזיק מעמד שנה תמימה. כיום, השמלה מקומטת, ויש עליה קצת כתמים, ובפני בעלת השמחה נראים סימני עייפות. יש לה אפילו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. כיום היא דומה יותר לאשה שפותחת בשעת בוקר מוקדמת את דלת ביתה כדי להכניס את בקבוקי החלב המפוסטר.
אבל זהו כל הסוד: לאהוב אותה כפי שהיא. נכון, פעם נראתה בעינינו מקסימה יותר. אבל עד היום היא אשת־חיל, ועברנו אתה זמנים קשים. זה קושר יותר מכל קסמי נעורים. בואי, חביבתי, הסתדרי קצת. תחליקי את שערותיך, תחייכי, והכל בסדר בינינו. רק אנא, אף מלה על חגיגות יום־הולדת. לפחות שנה שלמה.
יהי רצון
מאתרות בונדי
אכן, עת חגיגות העצמאות הגיעה. מהר מאד, אם מביאים בחשבון את העובדה, כי רק אתמול פירקו את קרשי במת ההצדעה במבואות תל־אביב וכבר יושבים עליהם נכבדי המדינה בכניסה לחיפה. ככל שהמדינה מזדקנת, כן נעשים ימי העצמאות תכופים יותר. פעם עברו מיום־העצמאות ליום־עצמאות שנים־עשר חדשים תמימים, עכשיו זה לוקח רק שנה.
מה יש לומר! שתים־עשרה זה לא גיל. יותר מעשר ופחות מבר־מצווה, סתם תקופת־בינתיים, שיש להתגבר עליה במהירות האפשרית. אבל אנחנו לא נקלקל לילד את שמחתו. שיהיה בריא, מבסוט וילד טוב. קח לך חמש לירות וקנה לך מה שאתה רוצה.
לא קל כל כך לנסח איחולים למשהו הנקרא מדינה. אם לדבר באופן כללי, נוכל תמיד לאחל לה שנת שלום ושפע. אבל אם נביא בחשבון, כי המדינה זה אני ואתה ועוד שני מיליון אני אחרים, הרי שעניין האיחולים נעשה מסובך לאין־שיעור. מה שברכה לזה הוא קללה לזה.
אפשר לאחל לחקלאים שנת יבול מבורך, בלי בצורת וברד, אבל זה עלול להרגיז את האוצר. יותר עגבניות, יותר סובסידיות, יותר עודפים, יותר צרות. למען התיירים וכל אלה הבאים אתם במגע אפשר לבקש שנה של מזג אוויר נוח, בלי חום, חמסינים וסופות חול. אבל מה יעשו מוכרי הגלידה ובעלי הקיוסקים? אפשר לאחל למדינה שנת עליה מוגברת. אבל גם זה אנוכיי למדי: פירושו של דבר לאחל צרות ליהודים בגולה, הרי אחרת לא יעלו. או שנת שלום בגבולות. אבל זה עלול להוריד את הכנסות המגבית.
פעם יכולת לאחל למדינתך שנה של שפע ישובים חדשים, עכשיו מפחדים מפני משה דיין. לאחל לערים ביסוס והתרחבות? בן־גוריון עלול להתרגז. שנה מבורכת בילדים? זה עלול להחריף את משבר המורים. שנת שקט ושלווה? לא, הדבר היחיד המלכד את הבריות ומוציא אותם מחיי השאננות, זה איזה קרב או גיוס. שנת שגשוג כלכלי? עוד אלפיים מיקסרים וחמשת אלפים מכונות כביסה. שנת חכמה ובינה?ומה יעשו כל הטיפשים? גם הם צריכים לחיות. שנת אחווה? ועל מה ידברו בחברה, אם אין אינטריגות? שנה בלי מעילות ושחיתות? והעתונים לא צריכים להתקיים? בקיצור, עניין האיחולים לא פשוט כל כך. נא, מדינה, קחי לך עט ונייר ותאחלי לעצמך מה שאת רוצה.
מאז חג העצמאות הראשון, הגדול והאמיתי, אנחנו אומרים כל שנה לאחר המעשה: מה שנכון נכון, השנה היה חלש, לא היתה שמחה אמיתית, אין מה להשוות לשנה שעברה, החגיגות של אשתקד נראות תמיד עליזות יותר. כי במשך שנה כבר הספקנו לשכוח את הדוחק ואת הריצה ברחובות הכרך, ונשאר רק זכרון שמי הלילה המוארים זיקוקין־די־נור ונושאי הדגלים במצעד ותושבי יפו היושבים לאורך המדרכות ואוכלים כמו בפיקניק.
אולי הצרה היא, שאין מאכלים קבועים ומסורתיים לחג העצמאות. כי מה היו כל החגים היהודיים אם לא חג חג ומאכליו? מה היה ליל סדר בלי פולחן הכופתאות? ופורים בלי אזני־המן? וחנוכה בלי לביבות? ובכלל, מה היה טעמה של יהדות בלי צ’ולנט וגעפילטע פיש? לא רק שאין מאכל העצמאות, אין גם פנאי לאכול אותו. ארוחת־ערב חגיגית בפרוס החג? אין זמן, צריך לרוץ ברוחובות לראות את כל אלה הרצים ברחובות. חוטפים כמה סנדוויצ’ים, בחוץ כבר נקנה משהו. סעודה בצהרי החג? יש מצעד. עם צאת החג? כבר לא כדאי, מחר יום־עבודה רגיל. היו אי־אלה נסיונות מצד ויצ"ו ודן בן אמוץ להרכיב תפריט ליום העצמאות. אבל זה עניין מסובך, הקיבה אינה מקבלת פקודות מלמעלה. למעשה, הקיבה היא חלקו השמרני ביותר של גוף האדם. עד שהיא מתרגלת למסורת, עוברות מאות שנים.
קרוב לוודאי שלמשה רבנו היו אותן הצרות עם חג הפסח. מה יש כאן לחוג כל שנה, אמרו בני ישראל במדבר – המציאה לא גדולה כל כך. שם היו לנו משׂרות קבועות והספקת מזון סדירה. מה יש לדבר, המן כבר נמאס. והמצות האלה, מעיק על הקיבה. לא צריך את הטראַסק כל שנה. אבל זה היה רק בתקופת דור המדבר. תוך אלף שנים נכנס העניין למסורת ללא כל קושי.
פירושים לתנ"ך
מאתרות בונדי
סודי בהחלט
מאתרות בונדי
כאשר נכנס אחיסמך, פועל בית־חרושת ללבנים אשר לפרעה במצרים, אל ביתו הקטן בפרברה של רעמסס, עמדה אשתו אסנת ליד הכיריים ובישלה נזיד שעועית לארוחת הערב.
– מה קרה? מה אתה חוזר מהעבודה עכשיו, בשעה שלוש? אתה רוצה שהשוטר יאסור אותך?
אחיסמך סגר אחריו את הדלת.
– ראשית כל, אל תרימי את קולך, ושנית, תסגרי את החלון, שהשכנים לא ישמעו. זה דבר סודי בהחלט. גמרנו עם השוטרים. גמרנו עם הנוגשים. קץ לעבודת הפרך. שמעתי זאת ממקור מוסמך: מחר זזים. משה קיבל היתר יציאה קולקטיבי בשביל כולנו.
– אוי, אחיסמך, כמה פעמים כבר שמענו זאת? קצה נפשי מכל השמועות הללו.
– אבל הפעם זה סופי. פגשתי במקרה את אהרן. מה נשמע, אהרן, אני אומר לו. יהיה טוב, הוא עונה לי. ואני אליו, איך המרגש. והוא אלי, מאה אחוז. מכיוון שראיתי כי רוחו טובה עליו ומאחר שידעתי, כי אהרן שומר לי חיבה עוד מהימים הטובים ההם, כששיחקנו יחד בג’ולות, אני מתקרב אליו יותר, ואומר: נו? הוא מביט שמאלה, ואמר־כך ימינה ולוחש לאזני: אני לא אמרתי לך מאומה, אחיסמך, אבל לו הייתי אתה, הייתי אורז את החפצים. זה הספיק לי. אַל דאגה, אשה. מחר יוצאים אל ארץ הבחירה. מה את בוכה? מה יש לבכות כאן?
– אני… אני… פשוט… כואב לי הלב לעזוב את הבית שלנו. עד שבנינו אותו. עד שריהטנו אותו. אתה זוכר? עבדת שעות נוספות כדי שנוכל לקנות את הדרגש מעץ ממורק. ואני, כל יום שישי נקיתי אותו בשמן, כדי שיבהיק כשיש בארמון המלך. והשושנים בגינה. כל כך יפה נקלטו. אסנת, אמרה לי אשת יצהר אתמול, שושנים כמו אצלך לא מוצאים בכל ארץ מצרים. ועכשיו נעזוב את הכל…
– ושם לא יהיה לך, בארץ הבחירה? הכל יהיה לך, בית ודרגש ושושנים. הלוא שמעת מה שאמר אלהים למשה: אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש יעלה אותנו.
– שמעתי גם שמעתי. זבת חלב ודבש – כן, אבל על לחם ומים ושיכונים לא דיבר איש. אמר משה: אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי נצא. ואני שואלת אותך: מה אנחנו צריכים להידחק למקום שכל כך צפוף שם?
– למה לך לדאוג אסנת? תסמכי על משה, הרי הוא אמר בפירוש: אלהים ישים אותנו על כל הגויים. יש לנו אצלו פרוטקציה.
– אתה, אחיסמך, לבך כולו אמונה. תמיד היית כזה. מאמין לכל אחד. ואני אשאל אותך, מהו משה שיהיה מתווך בין אלהים ופרעה?
– ששש… אל תפתחי את פיך. עוד ישמעו את השטויות שלך, הנסים והמופתים את כולם שכנעו, את זקני ישראל ואת חרטומי מצרים ואת פרעה עצמו, רק לגברת אסנת זה לא מספיק. מה היית רוצה שיעשה? שיעמוד על הראש?
– אני רק שואלת את עצמי, למה דווקא משה, בנה של יוכבד? הרי זוכרים אותו עוד כשהיה זאטוט בחצר בית עמרם. פניו מלוכלכים מבוץ ומכנסיו תמיד קרועים. אמא, אמא, היה צורח, רוצה מסטיק. נכון, התחנך בבית המלך, יש לו השכלה. אבל גם לאחרים יש. מה ראה בו אלהים, דווקא בו, איש כבד־פה, רועה צאן לשעבר? זאת לא אבין לעולם.
– אסנת, אסנת, פיך עוד יביא אסון על כולנו. ככה רצה אלהים, ומי את שתליני עליו?
– יודעת אנוכי, אחיסמך. רק שתיארתי לי הכל אחרת. כל השנים אמרנו – כשאך יוציא אותנו אלהים מעבדות לחרות… ועכשיו… הכל מעציב כל כך. המכות הללו, דם וערוב וצפרדעים, נכון, מגיע לו לפרעה ולנוגשיו על שהעביד אותנו בפרך, ושילם שכר ירוד בלי תנאים סוציאליים, ומסים לקח מעל הראש. אבל למה לא מבדיל אלהים בין מצרים טובים ורעים? לא כולם אנטישמיים. יש גם אנשים הגונים ביניהם. הלוואי על כל בית ישראל. תחפנס, למשל, מוכר המרכולת בשוק. אתה זוכר כשהיית חולה ולא היתה לנו פרוטה בבית, והוא נתן בהקפה ולא שאל מתי ואיך. איש הגון הוא, מידתו ישרה וסחורתו טובה. לא כמו קורח הגנב. ועכשיו ראיתי אותו, את תחפנס, וכל הפרצוף שלו מלא שחין.
– אל תצטערי, אסנת, מחר יעבור הכל. אנחנו נצא ולתחפנס תבוא רפואה שלמה.
– אתה חושב… באמת מחר. כבר מחר? ריבונו של עולם, אני מבזבזת את זמני בדברי הבל. רק הבוקר הרתחתי את הכביסה, מה נעשה אם היא לא תתייבש? והנעליים שלך אצל הסנדלר, במה תלך? צריכים לקנות כמה דברים לדרך. ולי אין מה ללבוש. אתה רואה, כל הזמן אמרתי לך, תקן את השקים. אכל אתה לא. דוחה ודוחה. ועכשיו אין לנו לתוך מה לשים את קניננו. אתה חושב, שכדאי להכין איזו ריבה ללחם? שלא נשכח את מחתת־הקטורת המוכספת, זו שקיבלתי מאמי נשמתה עדן. כמה זמן, אתה חושב, תיקח הנסיעה? שלושה ימים? שבוע?
אני לא יודע. אולי שבוע. אולי שבועיים. מקסימום חודש.
– חודש ימים? השתגעת? זה באמת דומה למשה בן עמרם, לסחוב אותנו חודש ימים. דיברתי עם נפרטפר, זו שבעלה היה בין חיילי פרעה. הוא אמר כי צבא הגון יוכל להגיע מארץ האבות למצרים בשבוע ימים.
– אינני רוצה לשמוע עוד מלה מפיך. תגשי לעבודה ואני אצא לשמוע מה מספרים ברחוב.
– אחיסמך!
– מה יש עוד?
– אחיסמך, שם בארץ הבחירה, הייתי רוצה בית של שלושה חדרים והול בצפון. עם דלתות הזזה ואפיריון מארגמן ואולי גם שרפרפי דמשק עם פורמאיקה.
גדולתה של רות
מאתרות בונדי
גדולה זכותה של רות המואביה, שקוראים את סיפורה בחג מתן התורה. ואם גם הוליבוד ראתה לנכון להסריט את תולדות חייה, ועוד עם אילנה בת “הבימה” בתפקיד הראשי, הרי אין להוסיף לתהילתה מאומה. אני רק חושבת לי: ודאי לא קל היה לה בזמן הראשון לבואה ארצה. זה הביט עליה מהצד וזה לחש מאחורי גבה. ונחור הזקן, שוטרה של בית לחם, היה נוהג לאמר: בחורה טובה, רות זאת, אבל מה לעשות שהיא שיקסה. השד יודע איזה אלילים היה עובד אביה. אם כבר אלימלך, נשמתו עדן, היה נאלץ להגר מהארץ – ומה שנכון נכון, היו אז זמנים קשים אצלנו – הרי כציוני טוב היה יכול לדאוג לכך שבניו ישאו בנות ישראל. מה יש, הוא היה היורד הישראלי היחידי במואב?
ואם תשאלו אותי, במה זכתה רות להיזכר באריכות כזאת בספר הספרים, אומר לכם: משום שהצליחה לחיות בשלום עם חמותה. לא, אין לי מאומה נגד נעמי, אפילו לא הכרתי אותה, ודאי היתה אשה טובה, רק ממורמרת במקצת אחרי כל האסונות שפקדו אותה, והיתה שופכת לעתים את לבה הכואב על רות. הרי לא היה לה איש קרוב ממנה. “הפיתה שוב שרופה”, היתה נאנחת, “וגם החומוס דליל מדי היום. כנראה ששמת יותר מדי מים. מה שאני לא עושה בעצמי”."
אינני רוצה להיכנס לבעיות המוסר דאז. ודאי היו הבנות צנועות יותר ולא התהלכו בחוצות העיר במכנסיים קצרים כשהיו להן רגליים שמנות. אבל אילו כיום היתה שולחת איזו חמות את כלתה בחצות לילה אל הגורן – לבטח היתה המשטרה מתערבת.
מה יש לומר, לרות זו היתה סבלנות. גם אחרי שנישאה לבועז היא לא אמרה לנעמי: “ראי, אמא, אנחנו זוג צעיר, ואת יודעת איך זה, רוצים להתבודד. וגם השיכון לא גדול כל כך, ובכלל, אף בשבילך יהיה נוח יותר אם נשכור לך חדר בסביבה”. מטרידה אותי רק שאלה אחת: האם גם לבועז היתה אמא? האם גם היא חיה עם הזוג הצעיר תחת קורת גג אחת? כי אם כן הדבר, ורות ידעה להסתדר עם שתי חמות בבת אחת, הרי מגיעה לה לא מגילה אחת אלא מגילותיים. ורישום בספר הזהב של הקרן הקיימת בתוספת.
חמסין ביריחו
מאתרות בונדי
שלושה ימים ישבו שני המרגלים ממטה יהושע בן נון בהרים וחיכו עד שישובו הרודפים אחריהם ליריחו, ושלושה ימים עמד האוויר מעל ראשם ללא תנועה, גרונם ניחר בחום הלוהט ועיניהם עייפו בשרב הכבד. ‘נעלה על הצוק’, אמר יפקד, הצעיר מהשניים, בחור גבוה ובעל שרירים, ‘שם נראה אותם מרחוק’. זיקית, שנחה בין הסלעים, ברחה מפניהם.
‘רבונו של עולם’, אמר קראיה, אחד מוותיקי צבא יהושע, וניגב את טיפות הזיעה מעל מצחו המקריח, ‘איזה חום! אקלים יש להם כאן, בארץ המובטחת, השם ירחם. אתה מרגיש את החמסין? הרי הוא כאבן בראש’.
‘במדבר לא היה טוב יותר’ קבע יפקד והוריד את התרמיל מעל גבו.
‘נכון’, הסכים קראיה, ‘אבל יש הבדל בין מעברה ושיכון קבע. כאן אנחנו עתידים לשבת כל ימי חיינו. שמעת מה שסיפרה אתמול רחב? לא מחזיקים מעמד באקלים כזה, בעיקר הגברים. שבץ לב ונגמר הענין’.
‘חתיכה לא רעה, רחב זו’, נזכר יפקד, ‘רק קצת שמנה מדי. אבל עיניים היו לה כאש’.
חמישים שנה, זה בעצם לא כלום, השנים הטובות של הגבר, הרהר בלבו קראיה. עכשיו, כשיגיעו הנדודים לקצם כדאי לחפש אשה. לא טוב להישאר לבד לעת זיקנה.
יפקד צייר את מפת הסביבה באבק השביל, כדי לזכור כל פרט ופרט. על מבצע זה אפשר לזכות אפילו בסגן.
קראיה הביט במעשה יפקד בבוז גלוי: ‘מה אתה חושב שתקבל מיהושע? תודה רבה, הוא יאמר לך, מלאת את תפקידך בנאמנות. וזהו זה. מלים יפות במקום תשלום הוגן. היית צריך לשמוע מה שדיברו ביריחו. איזה שכר מקבלים שם החיילים! ואיזה אוכל! בשר כל יום. וביצים כמה שרוצים. וחופש כל שבוע. ביריחו יודעים להעריך את צבאם’.
צל הסלע נע בעקבות השמש ופנה מזרחה. ‘נזוז קצת’, אמר יפקד, ‘בשמש גרוע עוד יותר’.
‘שילך הוא, יהושע, לרגל את הארץ. שיראה הוא מה זה שלושה ימים בהרים בלי מים. והפחד שיתפסו אותך! היה לנו עוד מזל. לולא רחב זו כבר היו גוויותינו מקשטות את חומות יריחו. מישהו היה צריך לאמר לו, לבן נון, שיעשה את העבודה בעצמו, בשכר האפסי שלו’.
יפקד כבר לא שמע אותו, הוא נרדם, ראשו נשען על התרמיל.
איך אפשר לישון בחמסין כזה, חשב קראיה, כל הלילה לא עצמתי עין. אנחנו לא נוכל להילחם בחמסינים כאלה. זה יהרוג אותנו.
שקט שרר למעלה על ההר. גם הזבובים עייפו. והשרב עודנו כבד.
'אנשי יריחו אינם חוזרים. נוכל לשבת בהרים עוד שלושה ימים נוספים. אקלים לגמלים. משה יכול היה לדבר קצת על לבו של אלהים, שיתן לנו איזו ארץ אחרת, שווייץ או הולנד. דווקא כאן, בשממה. כפי שאמרו ביריחו: שמונה חדשים חום לוהט וארבעה חדשים גשם שוטף. אמנם יפה מצדו של משה, שהוציא אותנו ממצרים, אין מה לומר, אני הייתי אז רק תינוק, אך אני זוכר מה שאבי, זכרונו לברכה, היה מספר, אנטישמיות איומה. ומסים בלי סוף. ועבודת פרך. טוב עשה משה, שלקח אותנו משם, רק שלא בחר בארץ הנכונה.
אך לך ודבר עם יהושע. יאמר לך מיד, כי אדוננו מלך הצבאות יהיה אתו כפי שהיה עם משה, חזק ואמץ. אך בכתב אין לו מאומה ובסופו של דבר הוא יצטרך לסמוך רק עלינו.
‘לא הייתי מתנגד למקלחת קרה’, נאנח יפקד.
האוויר היה מחניק וגם בלילה לא באה הרוח. כשאחזור למטה, החליט קראיה, אומר ליהושע את דעתי, בלי כל פחד, דעתי עליו ועל הארץ המובטחת הזאת. ועל אנשי יריחו ועל המבצר שיש להם. ואיזה נשק. מה אנחנו נגדם עם חצי תריסר התותחים שלנו? איזה חום, ריבונו של עולם, איזה חום!
למחרת היום נשבה רוח קרירה ועל העשבים נוצצו טיפות טל. מהפסגה ראו האנשים את אנשי משטרת יריחו חוזרים לבסיס. אז שבו שני המרגלים למחנה בן נון.
– ואיך היה? – שאל את השבים השומר ליד שער המחנה.
– ‘נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו’, אמר בגאווה יפקד.
– ‘כן, נוכל לנצח אותם’, אמר קראיה, ‘רק שאתמול היה חמסין איום’.
45 מעלות בצל
מאתרות בונדי
טיפת שמן למדורה
מאתרות בונדי
מהמרפסת רואים תמיד אותם הדברים: את אמא של דורית מגהצת במטבח ואת בעל המכבסה לבוש גופיה מטפל בעציצים ואת השלייפרים אוכלים ארוחת־ערב על מפת ניילון קרועה. הערב יש פנים חדשות למראה – באופק רוקדים אורות אדומים, קופצים מעלה ומשתחווים ארצה, עולים השמימה ונעלמים בחושך, מדורות ל"ג בעומר.
אומרת הגברת שלייפר לבעלה: שוב משחקים הילדים באש, לא פלא שיש שריפות רבות כל־כך. גם בלי להכיר אותה ואת מידות לבניה התלויים לייבוש אפשר להבין – אשה מזדקנת. על־פי יחסה אל האש נקבע גילה. אדם שאינו מסוגל עוד להתלהב מלהבות, שלא נמשך אל האש ולא נהנה ממנה, שמחת החיים עזבה אותו ובלבו לא נשאר אלא הפחד. פחד מפני שריפות. ליתר דיוק – אבדן הרכוש.
האדם נמשך אל האש. לא זאת המאולפת, המשועבדת שבתוך פיירסיידים ותנורי־גז, המחממת רק את הגוף, אלא אל הלהבה הפתוחה החפשית העולה מעצים, אל מה שנקרא נשמה. ככל שאתה רואה בכתב־עת אמריקאי צילום של חדר מגורים עם אח בוערת או בסרט צרפתי תמונת הנאהבים ליד האש (ולפי גובה להבותיה נמדדת חזקת הלהט), אתה נאנח: אהה, כאשר יהיה לנו כסף, נבנה לנו אח פתוחה בחדר. עוד מזל, שלעולם אין מגיעים לכסף: היית מקלל את יומך. אש פתוחה משחירה את הקירות, מקלקלת את הפוליטורה, מלכלכת אח השטיח וגורמת לטרדה בלי סוף. אבל מי חושב על נוחיות כשהמדובר ברומנטיקה? ידוע – השניים, פשוט, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת.
בני־אדם אוהבים שריפות. כמובן, לא אצלם בבית, אבל אצל אחרים, במרחק בטוח. מביטים בלהבות מרשרשות ואוכלות את הקירות, בווילונות בוערים הדומים לציפרי־אש, שומעים צעקות, בכי, פעמוני מכבי־האש ומרגישים: אני חי. אני נמצא בתוך העניינים, מאורעות חשובים מתרחשים סביבי. יש מה לראות, יש מה לשמוע, יש מה להריח. ולמחרת בבוקר, כשמביא העתון רק ידיעה יבשה של שלוש שורות על דליקה שפרצה במחסן הבגדים של האחים לבונטין, אתה מאוכזב עד עומק נפשך. רימו אותך: להבות כאלה גבוהות, וידיעה כזאת קטנה.
הכל יודעים: מכבי־האש עושים שליחות חשובה למען האנושות בכלל ולמען המולדת בפרט. אבל יכול להיות, שלא שליחותם הנשגבת מושכת אותם אל עסקי כבאות: הם אוהבים את האש ואת ההתמודדות עמה. וכאשר יושבים מכבי־האש בתחנה תוך חוסר מעשה, משחקים קלפים ושותים תה עם לימון, מתפללים הם בסתר־לבם לאיזו שריפה בריאה – שיהיה שמח.
להיות צופה בקרב בין אש ומים, זה באילו היית נוכח בבריאת העולם: יש משהו קדמון, קמאי ממש, במאבק סילוני המים בלהבות. וכשאתה רואה שהמים יכולים לה, לאש היפה, אתה מתעצב במקצת: זה נצחון השכל על הרגש. יודעים – האש מזיקה והורסת ומשמידה ומסוכנת. אבל מה לעשות כשהיא נפלאה כל כך! ככה זה, אש ולהבה מעוררות תמיד מחשבות עמוקות על דברים גורליים – חיים ומוות, כסף ומחלות.
במרוצת השנים מוותרים על המיסטיקה שבאש ומעדיפים את הצד הקולינארי שבה, צלי, כבש, תרנגולת, תפוחי־אדמה, חצילים, טעמם משתנה להפליא אחרי שנגעה בהם האש. הנה האמריקאים, אנשים מתקדמים כאלה, יש להם טלוויזיה וצוללת אטומית, אך כשרצונם בארוחה מעודנת, הם יוצאים לגינה ומבשלים על אש פתוחה. ולמה, אתם חושבים, בנייני הכרך מואָרים כל כך בלילה? אורות הניאון הם רק תחליף עלוב לאש המכריעה את הלילה.
ולכן סגרו את הרדיו, הניחו לעתון, עזבו את הבית וצאו להביט מעט במדורה. אל תתביישו, תמיד תוכלו לומר, שבאתם להשגיח על הילדים שלא יעשו נזק. הסתכלו בלהבות הרוקדות ותיזכרו בזמנים שעברו, וכאשר תחזרו הביתה, תרגישו אחרת: ניצוץ קטן נאחז בלב.
כיבוש הים
מאתרות בונדי
מי שיטען, כי רוב אזרחי הארץ – ובמיוחד אנחנו, תושבי הכרך, אינם מסוגלים עוד למאמץ קיבוצי עליון, אם אין בצדו תמורה, הוא סתם שקרן ואכול מרה. כל אחד שהיה אי־פעם עד ליציאת ההמונים של שבת, הנקראת נסיעה לים, אינו יכול אלא להוריד את כובע הקש האיטלקי בפני העם העמל, שרק הודות לאידיאלים הנשגבים שלו מסוגל הוא להתגבר על המכשולים האדירים הנערמים בדרכו הארוכה אל המים המלוחים.
מה לא עושים למען הטבע? מפסיקים את שנת השבת המסורתית כשהיא מתוקה ביותר. מסתפקים בארוחת־בוקר על רגל אחת, מוותרים על שמיעת “המסך עולה”, אצים למונית עמוסים גלגלי הצלה, מחצלת, שמשיה, כיסא מתקפל, מעיל רחצה, בקבוק תה, קופסת סנדוויצ’ים, סוכריות חמוצות, בגדי־ים, עתונים, דלי מפלסטיקה, אשה וכמה ילדים. עוברים ממונית אחת לשניה, עומדים בתור ליד קופת חוף הרחצה, ובתור שני ליד המלתחה, מתפשטים תחת השגחתם של כמה מומחים לאנטומיה משווה, מוסרים את הבגדים האחרונים לידיים זרות בלי בטחון לראותם עוד אי־פעם. והנה הוא לפנינו, כחול, מלוח, רטוב ואינסופי.
רק שני סוגי אנשים נהנים מהים הנאה מלאה – בעלי קרסוליים נפוחים, יבלות ומיחושי רגליים אחרים, המוצאים מרפא במים המלוחים, וג’נטלמנים מטבעם המסכנים את עצמם ואת בטחונם על־ידי עמידה בתוך הגלים הסוערים רק כדי להושיט יד מסייעת – ואם אפשר, שתי ידיים – לבחורות תמירות־גזרה הנאבקות עם נחשולי הים הזועף. כל השאר מחזיקים טובה למצילים, המניפים מרבית ימי השנה, מתוך הרגל או לשם הגנה עצמית, דגל אדום או שחור, נושא הבשורה המשמחת, כי אסור בתכלית האיסור לעבור את גבול האיזור המפורז ולצאת לים הרחב. הודות לכך פטורים המתרחצים מעשיית רושם על בנות־זוגם ואינם חייבים לשחות למרחקים תוך פחד מתמיד שייסחפו לתוך מערבולת, ייחנקו על־ידי מדוזה, ייבלעו על־ידי לוויתן, ייאכלו על־ידי כריש ובכלל יגמרו את חייהם בלא עת ובצורה חסרת נוחיות כלשהי.
אם לבחור בין איתני־הטבע, הרי יש להעדיף את האדמה על המים, בעיקר כשהאדמה הזאת אינה אלא חול דק, רך, זך, וחם, המרפא כאבים רבמטיים, מכסה בעדינות רגליים עקומות, משמש כר ושמיכה, מיטה ליחיד וכפולה. מחול בונים בית בלי קושן, מפזרים אותו על זרועות בחיר־הלב הישן, מעסיקים בו ילדים מרדניים, קוברים בו קליפות ביצים וניירות חסרי־ערך, קובעים בו את היקף הרגל השטוחה, אוכלים אותו עם לחם וחמאה ובשעת חוסר תעסוקה סופרים את גרגריו כדי לעמוד על מידת הפוריות של בני אברהם, יצחק ויעקב.
מעל הים והחול וכל השורץ בו פרושים שמי תכלת, שלא נועדו אלא לשמש רקע לכדור הלוהט, שתפקידו העיקרי לחמם מים בדודים ולטגן בשר אדם. מידת הטיגון קשורה, כמו אצל כל צלי בקר אחר, בכמות ובטיב של השמן. יש הנוהגים לטגן את עצמם בשמן זית זך בלבד, אך אפשר להשתמש גם בשמן קוקוס, שמן אגוזים, שמן קיק, שמן פרפין ושמן משחת קודש. שלא לדבר על סאַן־ספריי.
וכל זאת מפני שפייטני ימינו חדלו להתלהב מעור לבן כשלג, חלב, יונה, חבצלת השרון, דגל השלום וסוכר מתוצרת־חוץ, והחלו לשיר לעור שחום כמוֹקה, שוקולד, קאַראַמל, עץ מהגוני, אדמת חימר וסירופ לילדים. איש ההולך עם רוח־הזמן מתייסר בביקורו הראשון על שפת הים בעונה השוטפת בגלל צבעו הלבן המביש ולכן יש להמליץ על אימוני השתזפות בסיסיים על מרפסת הדירה או על גג הבית הרחק מעיני העולם האכזר.
בינינו לבין עצמנו: מה רע לדתיים ושומרי מסורת? היה נעים למדי להתרחץ בשמלה ובגרביים, כפי שעשו הבריות לפני שניטלה מן העולם שארית הבושה. נכון, יש בעולם יצורים מושלמים – אסתר ויליאַמס, זיוה שפיר, רפאל הלפרין – נאים למראה מכל צד וכיוון, שמותר להם לחסוך בבד לבגד־ים בלי שיאשימו אותם בקמצנות. אך אנחנו, עמך, אלהים ברא אותנו במצב רוח רע, בלי השראה וכלאחר־יד: כאן כרס ושם שקיות שומן, כאן עצמות ושם קפלי עור, רגליים שמנות וחזה שטוח, גב עקום וידיים שעירות. בחליפה, בשמלה – כאן מהדקים, כאן מוסיפים – וכבר יש לנו צורה אחרת, אבל בבגד־ים, לאור השמש חסר הרחמים טועמים טעם של יום־הדין ורק נחמה אחת לצערנו: כמה שלא נהיה שמנים או רזים, על שפת הים תמיד אפשר לפגוש מישהו שמן או רזה עוד יותר.
העצלנות המתוקה
מאתרות בונדי
עצלנות… אההה… עצלנוווווווות. דבר נפלא. אחת התכונות הנעלות ביותר. רק עצלנים מסוגלים להחזיר את העולם לאיתנו. רק הם יכולים להציל את האנושות מכליה. מי ממציא פצצות? מי זומם מלחמות? מי משלח טילים? אגשים חרוצים, העושים לילות כימים, לא יודעים מנוחה ושקט, עובדים, עמלים, טורחים, מתאמצים. ומכאן כל הצרות – הם עובדים יתר על המידה. אילו היו ישנים מעשר בערב עד שמונה בבוקר, נחים בצהריים, לא מתאמצים בשעות היום ואוגרים כוחות בערב, היו פני העולם אחרים. ואנו היינו עוד מאושרים כמו קופים בין עצי הקוקוס על שפת האורינוקו.
עצלן הוא מטבעו מתון, שקול, מיושב בדעתו, אינו אוהב מהפכות, מלחמות, מהומות. העיקר שיהיה שקט. אילו היו העצלנים שולטים בעולם, היה המקום נוח לאין שיעור. רק שאין להם כוח להגיע לכך. כל הנזק בא מקנאים שלא יודעים מנוח, שהם משוגעים לדבר, מסורים לעניין. איש עצל רוצה רק דבר אחד: מנוחה, שלא יטרידו אותו, שיתנו לו לחיות ולבזבז את הזמן כאוות נפשו.
לבזבז? זה בזבוז זה, לשבת על שפת הים מול הגלים העולים ויורדים, העולים ויורדים, שעות על שעות, עד שהאזניים אטומות משאון הים והעיניים מסונוורות מרוב אור? סרטן עשה לו חור בחול. מקל אלמוני צייר קו בחול שאינו מוביל לשום מקום.
ואולי זה בזבוז זמן לשכב על הגב, להשעין את הראש על הכר ולהביט בתקרה? לא הייתם מאמינים, כמה דברים אפשר לראות על התקרה החלקה, הלבנה הזאת. עכביש מתרוצץ חסר־מנוחה כעקרת־בית עם בוא האורחים. זבוב אלמן, שאשתו מתה עליו בפצצת הדידיטי האחרונה, מתנמנם לו בפינה. כתם של אור נע עם הרוח. לפעמים הוא נראה כים כינרת ביום חמסין ולפעמים כצלחת מרק פירות בקיבוץ. ויש גם סדק בתקרה, הדומה לווריד בידה הרועדת של זקנה. ובקיר תקוע מסמר, בודד כעץ בחולות. מי שׂם אותו? לאיזו תמונה נועד? אולי היתה תלויה עליו נערה יפה שהזקינה מזמן, או היגרה לאוסטרליה.
בחצר קמה מהומה גדולה. קול אשה צועק: אני אהרוג אותך. נראה שדורית שוב מסרבת לאכול. הגברת קושניר מתערבת. הייתי יכולה לקום ולראות מה העניינים, לולא הייתי עייפה מדי. התקרה עדיין לא נחקרה עד תומה.
כמה דברים אפשר היה לעשות, אך אין זמן כשלא עושים דבר. רק האנשים העסוקים הטרודים האלה, תמיד שעתם פנויה למבצעים חדשים. הם עובדים עשר שעות ומתעמלים שעה, קוראים ספרים רבי־עניין ושומעים סימפוניות של ברטוק, הולכים למספרה ולרופא־עיניים, נפגשים עם ידידים בבית־קפה, רואים הצגה, אוספים בולים, עונים על מכתבים ועוד יש להם זמן לחיות.
אבל לנו, לעצלנים, קשה לאין שיעור. ברגע שהתחלת להידרדר במדרון חוסר־המעש אין לך עוד זמן למאומה. בטלנות דורשת את האיש בשלמותו. כל תנועה מסובכת כל כך. שיחה בטלפון, רחיצת פנים, אכילת פרוסת לחם. כל אלת הם מבצעים הדורשים מאמץ שאינו עומד בשום יחס לתוצאה המושגת. עד שמרימים את הראש ומורידים את הרגל מהספה ומכניסים אותה לנעל־בית. בעצם, לא צריך נעל. לא כדאי לקום בכלל. אתה מחזיר את הראש על הכר. אחר־כך. מחר. פעם אחרת.
קל ותוסס
מאתרות בונדי
שתו ילדים, שיהיה לכם לבריאות! עוד כמה קולות, פּאֶפּים וקריסטלים, עוד קצת סודה, גזוז ועסיס, עוד טיפת בירה, שפריץ ומיץ. יאמרו מחרחרי הקידמה אשר יאמרו, האמת היא, כי מעולם לא היה לנו טוב כל כך. הרי מעולם לא היה לנו עוד מבחר עשיר כל כך של משקאות קלים ותוססים, קרים ורעננים.
ולא עוד: מעולם לא שתינו ברשותם המפורשת של המומחים לבריאות, מחלות וכל השאר. שנים התהלכנו עם הלשון בחוץ, שנים עצמנו עין ליד כל ברז מטפטף, שנים סחבו אותנו לטיולים על מימיה אחת ליום. אמרו לנו: צופה חייב להיות נכון, לקשור קשרים ולא לשתות. זה מזיק לצופיות. שנים שיננו באזנינו: אסור להרבות בשתיה, זה מזיק לכבד וללב, גורם למוסר כליות, מעלה את לחץ הדם ומוריד את הכושר הגופני, זה משמין, זה מתיש. פשוט – זה פוּיה.
ועכשיו התהפכה הכוס על פיה: שתו, אומרים לנו, שתו! באקלים שלנו מוכרחים לשתות! בגלל המלח. שתו, לעזאזל, אפילו עם זה עולה לכם בבריאות! שתו כשיבש לכם בגרון, שתו כשרטוב לכם בבטן, אבל שתו, שתו, שתו!
ויש מה לשתות, רבותי. בגן־עדן של שותים לא היה יכול להיות מבחר עשיר יותר. קודם כל יש לנו סודה, עם אוויר או בלעדיו, זה תלוי בנדיבות בעל הקיוסק. הכוס שלוש אגורות בלבד. אלא שמאוד לא נעים לבקש אותה בנפרד. יחד עם קופסת סיגריות או סוכריות מנתה, מילא, עוד מוכנים לסלוח לנו. אבל ככה סתם – כוס סודה? התבייש לך! בשביל שלושת גרוש אפילו כלב לא נובח.
אפשר לשתות גזוז. אומרים שזה המשקה הלאומי שלנו. לכן איש אינו שותה אותו עוד, רק ילדים ותמימי־לב. גם עסיס זה טוב. קוראים למשקה “עסיס”, מפני ששמים לתוכו סירופ של “יפ־אורה”. יש לנו גם אורנז’אַד. צבע יפה מאוד. מתאים במיוחד לבלונדיניות. שתו טמפו, שתו קריסטל! זה בערך אותו הדבר, רק שהשותפים הסתכסכו.
תעשו טובה, שתו חלב! מזין, בריא, מלא קלוריות. נטרפה עליכם דעתכם? קלוריות! מי רוצה בהן? שתו משקה פירות קל, מים, צבע, סכרין, אף לא קלוריה אחת, באחריות. מי שימצא אחת בבקבוק, שישלח אותה לבית־החרושת ויקבל את כספו בחזרה. מוכרים גם מיץ הדר בבקבוקים, אם תסלחו לי על הביטוי. זה הנעלם הגדול. יש שם, יש תווית, אבל אין לא הוד ולא הדר. אמנם מישהו טען, כי ראה במו עיניו, כיצד שמו בבית־חרושת לתוך דוד של מים מיץ של תפוז שלם אחד, אבל אין לסמוך על דבריו. יש לו דמיון פורה מדי.
גברים שותים בירה. יש “אביר” ויש “נשר”, אבל זה לא משנה, שניהם באותה הספינה ועל אותם המים. יש גם פּילזן, זה כמו בירה, רק טוב. ומה שותה הגברת? אולי בירה שחורה? חלילה! ברגע שיצור ממין נקבה מגיל חמש־עשרה עד מאה וחמישים יזמין בקבוק בירה שחורה, יביט בה המלצר בחיוך מסוים מאוד: באמת, כמעט ולא רואים כלום. לא יותר מחודש רביעי. משום כך המציאו פּפּ. זו, בעצם, בירה שחורה, רק שלא צריכים להתבייש לשתות אותה בפרהסיה. פּפּ דומה לצוף. רק שצוף זה ירחמיאלי ופּפּ זה שיק.
המומחיות החמודות שלנו לעניני בית ואשה ממליצות על תה קר. אבל למה דווקא בקיץ? תה קר יש לנו במשרד כל החורף.
קפה קר גם זה טוב. רק לא בבית־קפה. שם מייצרים אותו בשיטה: אחת – אחת. כוס מים אחת לטיפת קפה אחת. טוב שנזכרנו: חמש – חמש. זו שמה של התכנית הפופולרית ב'"קול ישראל*. זה שמו של המשקה האהוב על הכל. עם טעם קקאו, קפה, תפוזים, פטל ומנתה. מיוצר על־ידי מתלבות טנא־נוגה. לא רע. רק החלב מפריע.
שתה יוגורט טרי ותמיד תהיה בריא. הבולגרים שותים יוגורט וחיים עד מאה ועשרים, בתנאי שמחזיקים מעמד עד אז. מקובלים גם תרכיזי פטל, אננס, אגסים ודובדבנים. ההבדלים אינם גדולים. במיץ דובדבנים אין אננס ובמיץ אננס עוד פחות. אפשר לשתות גם בורשט קר. הכל אפשרי. גם ליזול אפשר לשתות.
ועתה בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה: קוֹלה. לא קוֹקה־קוֹלה ולא פפסי־קוֹלה, אלא פרימה־קולה וקריסטל קולה וטמפו־קולה. קולה קורא במדבר: קולה קולה. אצלנו דמוקרטיה, כל הקולות שוות. קיים גם משקה הנקרא פיקולי. כמו יין עם סודה. טוב מאוד, אבל עולה חצי לירה. גם כן קונץ לייצר משהו הגון בהרבה כסף! כל האמנות היא לעשות הרבה כסף ממשהו זיפתי.
רגע, עדיין לא גמרנו את הרשימה. יש סולו, תסס, פרימה. יש לימון־סקווש, זה מיץ לימון וסודה עם טעם של לירה אחת. יש מיץ עגבניות, מיץ גזר, מיץ… סליחה, נפסיק לכמה דקות. עוד מעט זה יעבור.
שירו שיר
מאתרות בונדי
החום הזה עלול להרוג פיל בשחר ימיו. שתיתי אספרסו, בלי חלב ובלי סוכר, והתכוננתי לכתוב על להט הקיץ, משהו מדכא נורא, כולו ספוג זיעה. ופתאום שמעתי בתוך בית־הקפה השומם של תשע בבוקר שירה קולנית, ולא מן הרמקול. קול חי ולא משומר. בחור בעל שפם בהיר עמד ליד הדלפק, סידר עוגות שמרים ממולאות שזיפים בשלשות ושר לו בהנאה ובנחת על מוֹן אַמוּר כאילו לא היה לא חם ולא אביך, לא מס ולא אטום. מבסוט, חלאס.
מה פתאום שר לו אדם שפוי בדעתו לאור היום באזני הציבור. בימינו לא שרים עוד. רק זמרים מקצועיים עושים זאת מתוך אידיאולוגיה ולצרכי פרנסה. וילדים בט“ו בשבט. וחסידים בל”ג בעומר. וצופים בטיול. אבל אזרח מבוסס, בעל דעה שקולה? אפילו יתחשק לו פעם לשיר, שעה שלמטה בחצר מנגנים פזמון מאותם הימים הטובים כי עברו, הוא יתבייש. הבריות עלולים להביט בו בעיניים תמהות ולשאול: השתגעת? למי יש עצבים לשיר? ולמי יש סבלנות לשמוע?
לפנים היו שרים לפחות את “התקוה”, “תחזקנה” ושירי לאום אחרים בפה מלא. אבל עכשיו יש בשעת כל טקס גם תזמורת, ולקול אנוש אין ערך עוד. ואפילו אתה מחליט להצטרף למנגנים, אתה עושה זאת בסתר, מתוך היסוס, במצפון לא נקי של מי שמשחק כדורגל בקופסת־פח ריקה או עושה מעשה־שטות אחר, שאינו הולם את מעמדו.
למה חדלו האנשים לשיר? אולי אשם בכל הרדיו, התרגלנו לשמוע בקולו ולא לפצות פה. אבל אל תאמרו, כי השירה קשורה במידת האושר. מי היה שר? ספני הוֹולגה, קוטפי הכותנה, דייגי הסרדינים – אנשים עניים, רעבים, מדוכאים, מנוצלים. ואולי יש קשר בין השירה ומידת ההשכלה? ככל שהאדם תם יותר, כן קל לו יותר לפצוח בשירה. בימינו כולנו חכמים, כולנו משכילים, כולנו מצופים שכבה דקיקה של תרבות מדומה. לא, לא זאת הסיבה. עובדה: החלוצים האמיצים, הסוללים והבונים, היו שרים במלוא הפה וההשכלה לא הפריעה להם. ואולי זה ענין של גיל? צעיר יכול לשיר. מה חסר לו? בשבילו כל העולם דובשן. אבל בימינו גם הצעירים חדלו לשיר בפומבי. יש פטיפון וטרנזיסטור.
אולי מעיד העדר השירה על כך, כי טעמנו מעץ־הדעת ואיננו תמימים עוד כפי שהיינו, כי לשיר יכולים רק אנשים המאמינים במשהו, לא חשוב במה – בעתיד טוב יותר, באהבה, באלוהים, בנצחון הצדק. הגרמנים, שיש להם פתגם לכל דבר, טוענים כי אנשים רעים אינם יודעים לשיר. אבל גם זה לא נכון. הרי הם עצמם שרו כה הרבה. וי איינסטמאל די מארלן.
דבר אחד ברור: זמרה אינה קשורה לא בקול ולא בשמיעה ולא בכשרון. העוזרות של ימי ילדותנו, אף אחת לא למדה לשיר אצל אדיס דה פיליפ, אבל הן שרו מבוקר עד ערב, ליד קרש הגיהוץ ומעל גיגית הכביסה.
זה כבר צריך להיות יום בהיר מאד, כדי שאדם בימינו יזמזם לו לפחות בשעת ההליכה לעבודה, לא בקול, רק ככה, להלהלהלה. לפעמים זה הפזמון האחרון, “לולה לולה” או "אהבה בפורטופינו*. אך לעתים אתה קם ממיטתך ובראשך מנגינה שאינך יודע מניין צצה. מי יודע, איפה היית בחלומך ועם מי נפגשת ומה ראית. יתכן, כי אתה קם בבוקר עם מנגינה בלתי־מוכּרת מפני ששרת אותה בלילה, בפה מלא, יחד עם כל החבורה, ולא התביישת וגם לא היית שתוי ולא רצית להציג. סתם, היה לך טוב על עלב. אבל זה היה בחלום.
הלוך וחזור
מאתרות בונדי
רק לא חוץ־לארץ
מאתרות בונדי
אני – אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם ישלמו לי. למה לי להרוס את בריאותי, את עצבי, את רכושי ואת משפחתי רק כדי להוציא את נשמתי על איזו אניה מתנועעת, או להסתכל בפסלים גידמים במוזיאונים מאובקים? אשב לי במנוחה ובשלווה ובנחת בגינת בית־ההבראה, ובין ארוחה לארוחה אקרא לי בעתונים. היודעים אתם, מה זה להשיג עתון עברי בחוץ־לארץ? לא יסולא בפז. אם יש מזל תופסים אחד מלפני שבועיים, קוראים אותו מאל“ף עד ת”ו פעמיים, אפילו את מחירי עופות בשוק הסיטונאי ואת מאמר הראשי. ואם לא משיגים, לא נשאר אלא לקרוא “טיים” או שיעמום כזה.
לא, חביבי, אני לא אסע לחוץ־לארץ אפילו אם יבקשו אותי יפה־יפה. מה חסר לי בישראל? אשב לי על שפת הים, פיסת נייר־כסף על האף, ממחטה על הראש, הרגליים בתוך המים והגב על החול ואשמע מה שמדברים האנשים סביבי. היש לכם מושג, איזה יסורים אלה, לא להבין על מה מדברים השכנים באוטובוס? יכולה זאת להיות המעשיה הנפלאה ביותר על בעל שתפס את אשתו בפלאגראנטי, כמו שאומרים, ולא תיהנו ממנה. ראשית כל, לא תבינו, ושנית – לא תדעו במי המדובר.
לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם יצווּ עלי. מה שסובלים עד שמגיעים לנסיעה כזו! ממשרד־הפנים למשרד־החוץ, ממס־הכנסה למס־יציאה, מהאוצר לבנק, מצירות לקונסוליה, ממכס לצנזורה, ממשרד־הבריאות לקופת־וזולים. עבודת סיפולוקס ממש, כמו בסיפור על איש תה"ל, שמילא מים לבריכה מחלחלת. לא, כשאני ארצה לצאת לחופשה, הכל שעלי לעשות, הוא לגשת למוטקה. מוטקה, אני אומר לו, תרשום אותי לאוגוסט לגבעת ברנר. לגבעת ברנר לא צריכים פספורט. עכשיו אפילו לא חולצה כחולה.
לא, אני לא אסע לחוץ־לארץ, אפילו אם ידחפו אותי. חסרות לי צרות? אני צריך למשוך את תשומת־הלב של מס־הכנסה? נכון, מורידים לי מהמשכורת כל חודש והכנסות מהצד אין לי, רק ממשחק הראֶמי אצל דושינסקי. מילא, מה שאני מרוויח כבר בקלפים, אפילו מס־הכנסה לא לוקח. ובכל זאת, אפילו כולנו צדיקים, כולנו למד־ווניקים, כולנו קדושים – בפני מס־הכנסה צפים חטאינו כשמן על פני מרק השעועית.
לא, אני לא אסע לחוץ־לארץ אפילו אם יעבירו אותי על כנפי נשרים. אתם יודעים כמה ישראלים בנכר רעבים ללחם וצמאים ליין? ישנים על ספסל בגן ציבורי ואוכלים במטבח לעניים. חיי כלב. אלא אם יש להם קרובים. ואתם חושבים שזה נעים כל כך להיות תלוי בחסדי אחרים? ותמיד קיימת סכנה, שאותו קרוב יופיע יום בהיר אחד עם נשים וטף בישראל, כדי לבלות אצלכם חופשה של חדשיים. מה תוכלו לעשות? – למלא את פיכם מים כבדים!
לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם יטיסו אותי ב“בריטניה”. יש לכם מושג, איזה חוף רחצה עלוב יש להם על הריביירה הצרפתית? פס של חצי מטר אבנים, זה הפלאז' שלהם! אני לא מבין, מה כולם מחפשים שם, אפילו אנשים נבונים ומכובדים כמו וינסטון צ’רצ’יל או פרנסואז סאגאן. וההרים שלהם בשווייץ? עולים־עולים עד שהנשמה יוצאת וכשמגיעים למעלה, אין אפילו איפה להתיישב. הכל מלא שלג. והנהרות של הגויים? אפילו תהיו אלופי קליעה, לא תצליחו לירוק מגדה אל גדה. אני שואל אתכם – האם הנוף הישראלי לא יפה יותר?
לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם ימשכו אותי בטרקטור. אתם מתארים לעצמכם כמה בלתי יעילות הרכבות שם? נוסעים יום ולילה ועוד יום ולא מגיעים למטרה. אצלנו אין דבר כזה. בחצי יום כל רכבת בתחנה הסופית שלה. ונהגי המוניות המפגרים שלהם. הכל שהם יודעים לקרוא זה הטקסומטר. על טקסי שירות אפילו לא שמעו.
לא, אותי לא יוציאו לחוץ־לארץ אפילו בכוח. אחם יודעים, איזה אוכל משמין מגישים באיטליה? מקרוני פעמיים ביום. חוזרים כמו שלושה בן־אמוצים בחתיכה אחת. ובצרפת? מה אתם חושבים מגישים שם לארוחת בוקר? דג מלוח, לבניה, צנון, בצל ירוק, עגבניה, ביצה רכה? איפה! קפה נוּאַר שחור לגמרי. ולחמגיה שאצלם קוראים קרואסון. לא פלא שהצרפתים לא מסוגלים לפתור את בעיית אלג’יריה, כשהם מתחילים את היום על קיבה ריקה. ובאנגליה? הכל מבושל במים, כמו אצלנו דייטה. לא חביבי, כאן בלינצ’קס, כאן הולובצ’יקס, כאן קניש’ס – כאן ביתי, כאן מולדתי.
לא, אני לא הייתי נוסע עוד פעם לחוץ־לארץ. לפחות לא השנה. הגעגועים הביתה אוכלים אותי. אבל אתם מבינים – שליחות. מה לא עושים למען האומה?
תשוקה ושמה רכבת
מאתרות בונדי
אישים נסעו לחוץ־לארץ ובני־אדם נשארו בבית, ולסוף השבוע הם נוסעים ברכבת עד לנהריה.
תאמרו אשר תאמרו, נסיעה ברכבת זה בכל זאת משהו שונה ממסע באוטובוס או במכונית. שלא תהיה כאן טעות, הגעתי למסקנה זו בכוחות עצמי, בלי לקבל שוחד כלשהו מהנהלת הרכבת, אם לא להביא בחשבון דיזל נחמד אחד שהועמד לרשותי הפרטית.
רכבת תמיד קשורה במרחקים, אפילו אם נוסעים מלוד לראש־העין. אמנם יש נוסעים מקצועיים כמו עסקנים וסוכני־ביטוח, הבאים לתחנה ברגע האחרון, קופצים לתוך הקרון בלי להביט שמאל וימין ומתנהגים בשעת הנסיעה בחוסר יראת־כבוד שאינו הולם את השעה. אבל נוסע חובב, היודע להעריך את חשיבות המאורע, מגיע לתחנה חצי שעה לפני יציאת הרכבת, קונה כרטיס תוך שיקול־דעת, בודק את לוח־הנסיעות, מצטייד בעתון ובסוכריות חמוצות ועוד נשאר לו זמן לקרוא את כל השלטים שבתחנה: לרשותך הקופאי י. וייס… טלפון ציבורי… דרך צלחה עם מיונית “תלמה”… מנהל התחנה… גברים… שתו “עסיס”…
כאשר מתקרבת הרכבת וצופרת במלוא כוחה, יש לערוך סקר על מי ומי ברציף, כי הגורל אמנם עיוור, אבל לפעמים אפשר לפקוח את עיניו על־ידי בחירה קפדנית של שכן(ה) לנסיעה. כי אף זה שייך ליתרונותיה של רכבת, שאפשר לבחור את מקום הישיבה בהתאם לדרישות החברתיות והטעם האישי, ואם המציאות איננה כפי שציפינו, אפשר לחפש מציאות אחרת. הרי כל נסיעה ברכבת קשורה בציפיה לפגישה גורלית, שתשנה את פני כל החיים. אמנם יש גם אנשים נשואים בעולם, אבל לצרכי נסיעה מוכן כל אחד לשכוח את העול המעיק עליו.
אלא אם כן הוא נוסע בליווי צאצאיו המרובים, שאינם נותנים לו לשכוח את עצמו. אבא, מסטיק… אבא, טמפו… לשבת ליד החלון… בוטנים… פיפי… לראות את נהג הקטר… למשוך במעצור. נוסע־רכבת הרואה את הנולד עוקף כל תא שיושבת בו משפחה מטופלת בילדים, כאילו היו הם חולי שפעת.
מאז שיש לנו רכבת מכובדת כזאת, עם פלסטיק באֶז' ובית־שימוש ירוק, עם דיזל ומקומות שמורים, הגשת קפה וסבלים במדים, נעשתה הנסיעה חגיגית יותר, מחייבת יותר. ממש כאילו יצאנו מניו־יורק לסאן־פראנציסקו. כבר לא מפצחים גרעינים או משליכים קליפות ביצים מתחת למושב, אלא אם באמת אף אחד אינו רואה.
רק התחנה בירושלים שומרת על קסם העבר. הקופאי עדיין עובד כפקיד תורכי בעשרים בישליקים לחודש; במזנון אין מכבידים על הלקוח במבחר מופרז של מאכלים; ליד התחנה לא מחכה לך לא אוטובוס ולא טקסי. ברוך השם, מי שיש לו כוח לנסוע לירושלים, יכול ללכת כמה מאות מטרים. בעבר היו עולים כל הדרך ברגל ועוד היו שרים שירי מולדת.
תחנת־רכבת כזאת היא הוכחה חותכת לטענה, כי הכל עובר בחיים, חביבי. הנה, כעת היא מלאה מקצה אל קצה, חיילות עם זנבות־סוס, בחורים משופמים וגברות משופמות, ילדים מחונכים ומחנכים ילדותיים, זקנים רעננים וצעירים עייפים. מגיעה הרכבת, עולים, זזים, נדחפים, צועקים, מנפנפים – והתחנה נשארת ריקה, עזובה ובודדת. עד לרכבת הבאה, בכל אופן.
הנסיעה הרחוקה ביותר היא המסע הארוך אל הלילה ברכבת האחרונה של הערב. אורות התחנה נאבקים באומץ עם החושך ואינם יכולים לו. הכל עייפים, הקטר, הנוסעים, התחנה, כולם זקוקים למקלחת ולשינה. דרך חלונות הרכבת מביטים הנוסעים אל החושך, רואים בית מואר ליד המסילה, אנשים יושבים בתוכו ואוכלים ארוחת־ערב. להם טוב שם, כזה אור ביתי יש להם. ואנחנו, בדרך ארוכה, בין אנשים זרים, מי יודע מתי נגיע ולאן. ואלה היושבים בתוך הבית, מביטים ברכבת העוברת, רואים את הנוסעים יושבים בניחותא וקוראים עתון, משוחחים ומנמנמים וחושבים לעצמם: להם טוב שם, ברכבת הנוסעת, רואים אנשים זרים, מקומות חדשים. ואנחנו רק יושבים בבית, כל הזמן בבית.
לפני שמגיעים לסוף המסע מסתרקים ומיישרים את הקפלים, מוסיפים פודרה ומהדקים את העניבה. מי יודע, אולי מחכה לנו מישהו ברציף, מישהו עם חיוך ונשיקה. הרי זהו בית, עוגן ומקלט; מישהו המחכה לך בתחנה ושמח שחזרת.
דרך אל אור הבוקר
מאתרות בונדי
מי שלא דאג לדרכון עד עתה, כבר הפסיד את העונה. מי שלא הכין את מזוודותיו עד היום, כבר לא יסע השנה מעבר לים. נסיעה לחוץ־לארץ דומה ללידה: דרושים לפחות שבעה חדשים עד שמגיעים אליה. ואז זה רק פג, או הילד או תוקף אשרת הכניסה. בקיצור, מי שלא טרח בחורף, לא יסע בקיץ, ישב לו על שפת הים ויביט במטוסים העוברים מעל ראשו אל פלאי־הפלאים של העולם הגדול.
בשם כל אלה הנשארים בבית, ועדיין אנו הרוב בארץ, ואם גם קטן, אני משביעה אתכם: אל תקנאו ביוצאים. מי שלא יודע ליהנות מבגוניה הצומחת על מרפסתו, לא יהנה גם משחלבים ביערי־עד; מי שלא מוצא דברים נפלאים בדרך מפתח־תקוה לכפר־סבא, לא ימצא אותם גם על פסגת הפופוקאטפטל.
אותם הדברים בכל העולם: אנשים נולדים, חיים, מתים ומפחדים מפצצת מימן. אלא שכאן בבית אתם מתהלכים בעיניים עצומות ומעבר לים הן פקוחות; כאן אזניכם אטומות ושם אתם שומעים את העשׂב צומח; שם אתם יושבים ליד תלון הרכבת בפה פעור וכאן אתם מנמנמים בשעת הנסיעה, או אוכלים בוטנים או גרוע מכל – קוראים עתון.
נסה פעם לנסוע ברכבת הראשונה מתל־אביב לירושלים, כאילו היית תייר צמא לחוויות ולפסלי ונוס קטועי־ידיים. תשכים קום – השמש מקדימה עכשיו הודות לעובדה, שלא גזלו מאתנו את שעון הטבע. בחמש כבר אור בחוץ, ואיזה אור! רך כפלומת אפרוח ועדין כמכשיר גייגר, בהיר כעיני ילד ומרגיע כשאון הים. תחנת הרכבת עדיין ישנה שנת ישרים – מול מטה המשטרה לא ייתכן אחרת – והאנשים נראים כאילו רק זה הרגע קמו מהמיטה. הגברים בלתי־מגולחים, לבושים כותנות של יום אתמזל וקצות הצווארון כבר מתחילים להשחיר, על נעליהם עוד אבק השבת ובעיניהם שארית חלום הלילה. נשים כמעט ואין, בכל אופן לא אחת שראוי להביט עליה. מוכרי הכעכים עדיין לא הגיעו וחסרה עוד חצי שעה עד שב“קול ישראל” ינגנו את מה טובו אהליך יעקב.
הכל מחכים בשקט כאילו ציפו לנס גדול. ואחר־כך זאת רק רכבת קצרה ומושבי קרונותיה קרירים מטל הלילה. יש מקום לכל אחד, לו ולרגליו ולחבילותיו. בעל המגבעת תופס את מקומו בחפזון, מוציא מתיקו טלית ושם אותה על אפודת הצמר האפורה (קר בבוקר, אמרה אשתו, אתה זוכר, איזה צרות היו לך עם הגב בשנה שעברה?), מוציא תפילין ומניח אותם לראשו ולזרועו, וכאשר זזה הרכבת, הוא אומר תפילת שחרית לקצב שאון הגלגלים.
מולו יושבת אשה בהירת־שיער, לבושה חליפת־שבת נוסח נשי פולין וארנק־קש גדול על ברכיה. לידה ילד בהיר עוד יותר, שקוראים לו יונה. יונה, אל תתכופף מהחלון. יונה, אל תלכלך את המכנסיים. מביט הוא באיש המתפלל ועיניו רק חמהון. מה הוא עושה? שואל הוא את אמו בפולנית. אסור לשאול, לוחשת האם, כאילו הצביע יונה על מומו של בעל חטוטרת.
איש רזה בחולצה כהה המעידה על אמביציות אינטלקטואליות מסתכל במודעה, המבשרת לכל קורא, כי כוס בירה שווה 180 קלוריות, שהן שתי ביצים או שלושה תפוזים או מאה גרם בשר. איזה גועל, אומר האיש בסלידה. זה לא הולם את הוד הרי ירושלים. כן, אומר הכרטיסן שהתיישב מולו לאחר שניקב מה שהיה עליו לנקב, זו שטות. שתי ביצים תמיד טובות יותר מכוס בירה. האיש הרזה מביט מהחלון. כל אבן אומרת תהילת הארץ, הוא קובע.
מוזר, יש אנשים המסוגלים להשתמש במלים כאלה ביום חול על קיבה ריקה.
אפשר לקחת את העתון? שואל הכרטיסן. מזל טוב, יש לנו מפלגה חדשה. הכביש החדש, אומר הרזה, זה מעשה בראשית ממש. לערבים בגבול יש שזיפים נפלאים, עונה הכרטיסן, גם ענבים. אבל עכשיו עוד לא החלה העונה.
בהרטוב נכנסו שני תימנים ועכשיו הם שרים, כזה מין לאלאלא, אבל טוב לשמוע פעם שניים השרים בדרך לעבודה. בעל־התפילה עבר לזמירות בנוסח אשכנז. יונה הילד נרדם עם פרוסת עוגה ביד. הכרטיסן הלך לשוחח עם נהג הקטר על המפלגה החדשה. בעל הפיוטים הוציא מתיקו שקית ניילון עם ביצה קשה, שתי פרוסות לחם, עגבניה אחת ושלושה מישמשים. הוד הרי ירושלים מגביר את התיאבון. להקת חסידות מתרוממת מעל הוואדי. חסידות! קוראת האשה בפולנית, גם כאן יש חסידות! ובעיניה געגועים לגגות הרעפים של כפר מולדתה.
האור השתנה. הוא אינו מלטף עוד ואינו רך עוד. האישים נראים בו קשוחים יותר וקמטי פניהם עמוקים יותר. מיכלי הנפט מבשרים את סוף המסע. הגענו בלי איחור, אומר האיש הרזה. יונה התעורר. בעל המגבעת כבר עומד ליד הדלת. עוד דקה והקרון ריק וכל מושבי הפלסטיק שלו פנויים. אלא שעכשיו הם אינם עוד קרירים ויש עליהם פירורים מעוגתו של יונה.
הופ... עברנו
מאתרות בונדי
איזה מזל, בחיי. רבע שעה מחכים בכיכר הראשית של דלית אל־כרמל לתחבורה לחיפה וכבר יש טקסי. כחול, זה של זעיד. קיבל מספר ירוק, מפני שהוא חייל משוחרר. מיד אני נוסע העירה, אומר זעיד, אני רק קופץ לאחותי, זה כאן, בפינה. שתי דקות ואני בחזרה.
מילא, זה יקח ודאי חמש דקות ולא שתיים, אומרת אני למודת־נסיון, אבל אין דבר, העיקר שניסע. מחכים בסבלנות ואתנו שתי פרות רזות, ילד יחף עם ארגז של בוזה, בעל חנות־מכולת היושב על שרפרף בפתח עסקו וחצי תריסר תרנגולות צבועות ירוק. למה צבועות? כדי שלא יתבוללו בין עופות השכנים. ולמה ירוק? עמר צבע את הבית שלו בירוק, וזה מה שנשאר לו. אנחנו מחכים לזעיד. והם לגוֹדוֹ. לזמן שיעבור.
הזמן עובר. חצי שעה. זעיד מגיע נושם כקטר. בחיי, מיהרתי נורא, הוא אומר. ביקשו ממני, שתה קפה, תאכל משהו. מה זה? לא תכבד אותנו בשתיית קפה? אבל אני אמרתי להם. מאפיש, אני זז. מחכים לי במרכז. אני משוגע אני, מחכה לי נוסע, אני רץ. יאללה. נזוז. לאן? לחיפה, כמובן.
לא. טעות. פונים בכוון הפוך. זה כלום, אומר זעיד, רק קפיצה. בן־דוד שלי מחכה לי, הבטחתי לקחת אותו לעוספיה. זה כאן בסוף השביל. קצת אבנים, אבל לא נורא. עלי, צועק זעיד, יאללה, נסענו. יוצא איש חובש תרבוש ומביא סל. חוזר ומביא חבילה. חוזר ומביא אשה. האשה מביאה תינוק. ברכות הדדיות. מתיישבים, נשענים אחורה. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.
סליחה, טעות. חחרים לכיכר. אולי יש עוד נוסע. יש, השבח לאללה, איש אבו־סנאן, מה שלום סעיד? מה שלום עמל? מה שלום מוסטפה? שבח לאללה, כולם בקו הבריאות. אפשר לנסוע. עכשיו ישר לחיפה. עם תחנת־ביניים בעוספיה רק להביא את הבן־דוד לבית שלו. עם האשה התינוק, הסל והחבילה. באמצע הדרך נעצר זעיד. מקלל כמו מלח רוסי. זה הילדים. שמים אבנים בכביש. זעיד מסלק את האבנים, מסלק את הילדים, הדרך פנויה.
ליד ביתו של הבן־דוד מתחיל ויכוח. זה דוחף לו לירה וזעיד לא רוצה. על חשבוני, הוא אומר, בקשיש. אבל לבן־דוד יש גם כן כבוד. קח, קח, הוא אומר. לא אצלי, אומר זעיד. אחרי חמש דקות מתייאש הבן־דוד. זזים. זה, אצלו אני לא לוקח כסף, אומר זעיד, למה שהוצאתי לאבא שלו עין. היתה קטטה, ואלה, מלחמה, כל המשפחה שלו נגדי. זה בגלל מגרש של אבא שלי. לדוד אחד הוצאתי עין, בצד שמאל, ולשני שברתי יד, בצד ימין. שלושת אלפים שילמתי במשפט. אז מה, עכשיו אני אקח לירה?
תחנה במרכז עוספיה. נכנס זקן עם שתי תרנגולות ואשה עם תינוקת. אותה אני רק מביא הביתה, זה כאן בכפר, למעלה, על ההר, הבאתי לה בטריה. אני לא יכול לתת לה אותה כשהיא לא בבית, נכון? נכון. בשבילי שבילים מגיעים לבית האשה. זעיד יוצא, מביא לה את הארגז עם הבטריה לבית. מחליף כמה דברי נימוס. חוזר. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.
לא, עוד לא. יש עוד בטריה, כולם רוצים טובות ממני, אומר זעיד. אני אומר להם, אין לי זמן, אולי יש נסיעה, אבל הם: מה איכפת לך, כשאתה בין כה וכה נוסע לעיר? מגיעים לבית בעל הבטריה מספר שתיים. הוא לא בבית. קוראים לו. מגיע כעבור חמש דקות, מביט בבטריה ופורץ בצעקה. זאת לא הבטריה שלו, החליפו אותה בחנות. חילופי דברים עם זעיד. מכניסים את הבטריה בחזרה לארגז. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.
איפה, חיפה. יש עוד חבר, גם כן חייל משוחרר. אשתו ביקשה לקנות חוטי תפירה. מחכה לתינוק. אז מה, אפשר להגיד לא? זה כאן, בכפר, למטה בבקעה. מוסרים את החוטים לחבר. דורשים בשלומו, שלום אשתו והרך העומד להיוולד. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.
לא חיפה לא בטיח. הזקן עם התרנגולות התחרט. כשנכנס לטקסי הוא מיהר, אבל עכשיו הוא כבר לא ממהר. עכשיו הוא יכול גם לחכות לאוטובוס. זה יש לי מהטובות, אומר זעיד, עכשיו אני מפסיד שבעים גרוש. מביאים את הזקן בחזרה למרכז עוספיה. עם התרנגולות. שם מחכה לנו דודתו של זעיד. לוקחים אותה בקשיש עד לסף ביתה. זה בדרך. למה לא לעשות טובה לאדם?
הדודה יורדת. ועכשיו באמת ישר לעיר. אך לא – עוד לא הגיע הזמן! מולנו בכביש מגיח אוטו־משא עמוס חצץ. ברגע האחרון סובב זעיד את הטקסי הצידה. פשפש לא היה עובר בין שתי המכוניות. כולנו מחכים למטר של קללות. אך לא, זעיד מראה סימני שביעות־רצון. זה החבר שלי, הוא אומר, ככה הוא עושה לי תמיד. קיף חאלק, שאריף? מבסוט? השבח לאללה, ואפשר להמשיך. לאן? לחיפה, כמובן.
אולי זה מפתיע, אבל באמת הגענו לחיפה. לא־נורא, בסך־הכל נסענו שעה יותר מהאוטובוס. אבל מה זאת שעה לעומת הנצח? ומה שווים החיים, אם אין לך זמן לעשות טובה לאדם?
יוסקה כל הארץ
מאתרות בונדי
יש הליקופטר ומטוסי־סילון ו“סוסיתא” וכל מיני כלי תחבורה חדישים, אבל מי שרוצה ליהנות מנסיעה של ממש, שיסע עם יוסקה, יוסקה המשופם, יוסקה הנהג ממנרה. תכירו את האוטובוס שלו לפי צנצנת הזכוכית הוורודה עם לוע־ארי שליד מושבו. ובכלל, לא יכולה לקרות כל טעות, יש רק אוטובוס אחד ביום מחיפה למנרה וממנרה לחיפה, ויש רק יוסקה אחד בכל הארץ.
בחמש וחצי בבוקר יוצא יוסקה עם הכלי שלו ממנרה למשגב־עם לקחת את החבר’ה משם, חוזר למנרה ומצפצף במלוא כוח הצופר: נוסעים! מופיעות כתריסר דמויות אפלוליות ומתיישבות בתוך האוטובוס – עובדי הפלחה, היוצאים לעבוד למטה, בשטח החולה. “איפה הכרטיסים, חבר’ה?”. “יבוא מוטקה ואצלו יש”. יוסקה מחכה למוטקה ומוטקה לא מופיע. “אז מה יהיה? ככה לא תסעו אתי”. תריסר הדמויות קמות ויוצאות מהאוטובוס. מופיע מוטקה. הדמויות חוזרות. המכונית זזה עד שער הקיבוץ. “חכה, יוסקה, צריכים להעמיס כלים לשטח”. יוסקה מחכה. נו, זזים? זזים למשק יפתח.
ושוב צפירה מרעידה הרים. “בוקר טוב, יוסקה”. “בוקר טוב, רוחל’ה! מה יש, נוסעים לתל־אביב? הרי היתה לך שבת ביום שלישי שעבר. ואיפה אלי? היום הוא צריך לנסוע לסוכנות”. יוסקה מכיר הכל, יוסקה יודע הכל, בפני יוסקה אין סודות ממשגב ועד מירון.
האוטובוס יורד מהכביש ונכנס לרמות נפתלי. “יוסקה לא נתת לי כרטיס”. “אמנם נתתי, אבל בשביל מה לך בכלל כרטיס?” “בשביל המזכיר”. “ואצלכם במושב לא מאמינים איש לרעהו? אני מבין, בסוכנות, במשרד צריכים להיות פתקים, אחרת יש מעילות. אבל במושב! האם גם אצלכם יש רמאים?”
חוזרים לכביש, יורדים לעמק החולה, לכביש ראש־פינה. פוגשים מכונית־משא. יוסקה מוריד את כובע הנהג. “בוקר אור, חבריקו!”. רוחל’ה ושאר הקיבוצניקים, שפניהם לתל־אביב, עוזבים את יוסקה ומחכים לישיר שבא ממטולה. יוסקה והכלי מחכים אתם. “ומה אם בישיר אין מקום? יצטרכו לנסוע אתי לחיפה”. ברוך השם, בא הישיר, כולם נכנסים. יוסקה חוזר באותה דרך שבא, למעלה להרים, אל רמות נפתלי וממשיך בדרכו למלכיה.
“יוסקה, אתה יכול לקחת את המוטור למסגריה?” “איזה מוטור? של טרקטור?” “לא, קטנצ’יק”. “נו, טוב, תשימו אותו מתחת לספסל. ותביאו איזה חוט או חבל שלא יסתובב מתחת למושבים. ובכלל, מי יקח את המוטור בחיפה?” “דני נוסע אתך, הוא ישים את המוטור לשמירת חפצים ובצהריים יבוא שוקה ויביא אותו לתיקון”. “ברור כשמש”, אומר יוסקה וזזים.
ליד יוסקה התיישב בחור ממושב מרגליות, תימני, אבל מודרני, במוקסינים ומכנסי שלושת־רבעי. גם יוסקה תימני ושניהם מתחילים לשוחח על עניני דיומא, כלומר על התנ"ך. על אמו של יפתח ועל רחב. “זונה זה לא מה שאתה חושב”, אומר יוסקה, “מכרה פשוט מזונות ולא יותר”.
האוטובוס עושה את דרכו לאורך הגבול, במרחק כמה מטרים חורשים הלבנונים. “אתם רואים איך שהם עובדים?”, פונה יוסקה אל נוסעיו, “תלמדו מהם”. בברעם נכנסת אשה זקנה. “שלום, אמא של חדווה, הארכת הפעם את החופש?” – “כן, קצת. מה שלום הילדים, יוסקה?” “ברוך השם, כולם בסדר”. – “כמה יש כעת?” – “עד היום שישה”, אומר יוסקה, “מחר נראה הלאה”.
בגוש־חלב מחכים כשלושים ערבים וממלאים את האוטובוס בשקים, סלים, צרורות. “אהלן, וסהלן, אחמד!” “אהלן, יוסקה, לא לפתוח את הדלת האחורית, יוסקה לא מרשה. כולם לצאת ולהיכנס בדלת הראשית”, מודיע אחמד למצטופפים בחוץ. אנשי גוש־חלב נשמעים לפקודה עליונה זו כילדים טובים. “הכל בסדר?” מבקש יוסקה לדעת. “בסדר, נזוז”, עונים החבר’ה מגוש־חלב.
בספסופה מצליח יוסקה להכניס לאוטובוס המלא כמה ילדים שנוסעים לבית־הספר, זקן עטוף מגבת ושתי נשים. בינתיים קרוב לשמונה. מגיעים למירון ויוסקה רעב. ניגש ישר מאחורי הדלפק במסעדה, חותך לעצמו כמה פרוסות לחם. “יוסקה, תוציא לי משם עוגה”. יוסקה מוציא. “זה עשרים גרוש, גברת”. יוסקה בבית בכל מקום.
יוסקה אכל ושתה, אפשר לזוז. כעבור כמה מאות מטרים נזכר אחד מגוש־חלב: “יאאא, סלים איננו. הלך ככה, מאחורי הבית, ועכשיו הפסיד את האוטובוס”. אם כך, חוזרים לתחנה במירון, ברוורס. סלים בא בריצה לקראתנו. מישהו מנצל את החניה ומכניס לתוך האוטובוס שלושה שקי לחם. “מה זה שם?”, מבקש יוסקה לדעת. “הוא כבר הלך”, מודיע אחד הנוסעים, “אמר שצריכים להוריד את הלחם בפרוד”. “בסדר”, מאשר יוסקה.
עולים, יורדים, מעלים שקים, מורידים חבילות. בעשר מגיע יוסקה עם הכלי לחיפה, בשתים־עשרה הוא יוצא בחזרה, בחמש וחצי הוא גומר במנרה.
“איך החיים, יוסקה?”
“ברוך השם”, אומר יוסקה, “החיים בדרך”.
עם מכונית עד הסוף המר
מאתרות בונדי
בתל־אביב רבתי ובכפרי הסביבה מרמת־גן ועד נס־ציונה יש רק שני סוגי אנשים: אומללים שאין להם מכונית פרטית ואומללים שיש להם. מובן, שמצב הראשונים טוב לאין שיעור: הם לא טעמו עוד מעץ־הדעת. יש להם עוד למה לצפות בחיים.
כל בוקר, כאשר אתה מגיע בריצה קלה לתחנת האוטובוסים רק כדי לשמוע את קולו הערב של הנהג לאמר “לא לעלות יותר”, כל פעם שאתה נאלץ לפנות את מקום הישיבה לאשה שרואה לנכון להגדיל את אוכלוסיית העולם הצפוף בלאו־הכי; כל פעם שאתה עומד חצי שעה תלוי על יד אחת, דחוס בין פקיד שומה מזיע ועלמה המעלה ריחות של כל מספרות דמשק, כל פעם שהאינטליגגט היושב מאחוריך מדגדג אותך בצוואר בעתונו הפתוח, ו“הבוקר” נוסף לכל; כל פעם שיושבת לידך מי שהיתה פעם אשה מכוסה סלים וילדים; כל פעם שפורץ סביבך ויכוח פומבי על נימוסים וחינוך הנוער; בכל שעת סבל בצוותא אתה אומר לעצמך: אילו רק היתה לי מכונית משלי! לא להיות תלוי בטובות של אש"ד, לא בנהגי שירות והזמנות ספישל, לצאת עם הילדים להתרחץ בים מתי שמתחשק, לחזור הביתה בלילה מתי שרוצים – אההה, אלה חיים מתוקים מפאֶליני.
אבל איך מגיעים למכונית? מתחילים לחסוך כל אגורה, שלא לדבר על לירות, מעשנים “לטיף” במקום וירג’יניה, הולכים לראות אביונים במקום רוזנים, שולחים את האשה לעבוד אצל עורך־דין ואת הילדים למכור עתונים ברחוב, קונים ארבע איגרות לכל הגרלה של מפעל הפיס, עוקבים בתמידות אחרי הודעות המדור לחיפוש קרובים (עשירים), לוקחים הלוואה בריבית קצוצה, מועלים באמון ואוספים בדלי סיגריות מפחי אשפה, מבקשים העלאה במשכורת מתוך ידיעה ברורה שלא שווים אותה, עובדים שעות נוספות ומרמים את מס־הכנסה, עד שיום בהיר מגיעים באפיסת כוחות לסוכן מכוניות.
תרשו לי לעבור בשתיקה על השלבים המרובים של סולם יעקב המוביל לשמים – לימוד נהגות ובחינות, בחירת מכונית והמיקוח עליה, טפסים, רשיונות, אישורים, שטרות, חובות, דאגות ורוגז. אני לא מוסמכת לכך. מעולם לא דרכתי על ברייקס. באמת, לכל אחד יש כבר מכונית. שולה קנתה לה טופולינו בשמונת אלפים לירות ולישראל יש ווֹקסהוֹל, העמירים קנו פוֹלקסוואַגן ותמר נוסעת בקאטר־שווֹ. תראו אצלנו במשרד – מכונית אחת ליד השניה. עוד לפני שמונה שנים הלכו בחולצות כחולות. מאיפה רק לוקחים האנשים את הכסף? שלא יספרו לי כי מהמשכורת.
אני? אני לא הייתי רוצה מכונית אפילו ישלמו לי. אתם יודעים מה זה לנסוע בשבע וחצי בבוקר מחולון לתל־אביב? פקקים כמו אחרי נשף פורים. ברגל אתה מגיע מהר יותר. וכמה עצבים הולכים! באוטובוס אתה נוסע כמו לורד, קורא עתון ומשאיר את כל הדאגות לנהג.
היש לכם מושג כמה עולה החזקת מכונית? תיקונים בלי סוף. פעם קלאץ' ופעם שאסי, פעם טייר ופעם שלייף צופפים. שלא לדבר על בנזין. 33 אגורות לכל ליטר. כבר חלב יותר בזול, וביטוח ודמי רשיון ורפורטים, להחזיק שתי נשים ותריסר ילדים עולה פחות.
ברגע שיש לך מכונית חושב כל אחד שאתה נהגו הפרטי. אולי אתה במקרה נוסע בכיוון דיזנגוף? לך ותאמר לשכנה שלך שלא! תתחיל לנער שטיחים בשש בבוקר. באים אליך אורחים בערב ובאחת עשרה הם מתחילים להמהם: נצטרך ללכת. לא נספיק לאוטובוס. אפילו אתה חייב להבין את הרמז הדק: הישארו, הישארו, אני כבר אביא אתכם הביתה.
וחניה. אתם יודעים מה זה למצוא בתל־אביב מקום חניה? מסתובבים באיזור כמו שוטר עד שמוצאים שני מטרים פנויים. עוד מעט ויתחילו לשלם על מקום חניה דמי מפתח. או שיצטרכו להגיע לעבודה בחמש בבוקר כדי לתפוס עוד מקום פנוי. שלא לדבר על תאונות הדרכים. יותר מתים מאשר במלחמת השחרור. כמה שנוסעים יותר, הסכנה גדולה יותר.
והנסיעה בשבת לים? שיירת מכוניות כמו בלוויה. חמישה קילומטרים לשעה. אתה מגיע לים ונדמה לך שאתה בלילינבלום. מקום חניה תמצא רק מתחת לפני המים. זה לא נוח יותר לנסוע ב“דן” ולהגיע לחוף רענן כמו לוריא? ומנוחת השבת? כשאין מכונית אפשר לנוח. יש – מוכרחים לנסוע, המכונית מחייבת. בשביל מה מחזיקים אותה? נוסעים לטבחא, לטנטורה, לשפיים רק כדי לראות בדיוק אותם הפרצופים שאינך רוצה לראות במשך כל השבוע.
אתה נהפך לעבד. עובד כדי שתוכל להחזיק מכונית ומחזיק מכונית כדי שתוכל לעבוד יותר. וכמה הנסיעה התמידית מזיקה לבריאות! שאלו כל רופא, יאמר לכם, תמורת שכר סמלי של עשר לירות: הרגליים מזיעות, משמינים מחוסר תנועה, דרכי העיכול סובלות. לך לטיולים ברגל ותשמור על נעוריך.
אתם יודעים איך זה באמריקה? רק עמך מחזיק מכונית. אנשים מכובדים הולכים ברגל. הם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס. אני לא הייתי רוצה מכונית מתוך עיקרון. אלא אם כן היה לי כסף לקנות אותה.
מס עירוני
מאתרות בונדי
בית הקפה שלך
מאתרות בונדי
אין בדידות גדולה מזו של אורח יחיד בבית־קפה שומם ואין דכאון כבד מזה של בית־קפה עזוב, בו שומעים רק את זמזום הזבובים ופיהוק המלצרים. אילו אני הייתי במקומו של בעל־עסק כזה, הייתי מעסיקה כמה מחממי כיסאות קבועים, שכל תפקידם לתת למקום מראית־עין תוססת חיים. הרי זה ייעודו העיקרי של בית־הקפה – לספק קהל ללקוחות.
רק לעתים רחוקות ביותר נכנסים לבית־קפה מתוך רצון לשתות אותו נוזל חום שעל שמו נקרא העסק. בדרך־כלל בא איש לבית־קפה כדי להרוג זמן, לשוחח עם ידיד, לטלפן, להחזיק כפות ידיה של עלמה נאה, למצוא מקלט מפני הגשם, לסור למקום מסוים, לקרוא עתון, להחליף דברי רכילות, לשחק שחמט, לראות את אפנת הלבוש האחרונה, לנהל עסקים, לשמוע בדיחות, ובעיקר – לא להיות לבד עם עצמו.
מי שיושב בדד בביתו יודע: הפעמון כבר לא יצלצל ואיש לא יבוא לביקור ומאומה לא יקרה, ועד הבוקר לא יישמע קול אנוש. אך כשבמקום לשבת בבית ניגשים אל בית־הקפה, משתנה הכל, אפילו אם יושבים לבד ליד השולחן, אפילו אם אין מכירים נפש חיה במקום. הרי בכל רגע עלול להיכנס ידיד, מכר, מישהו שמצפים לו כל החיים. בכל עת עלולה להתחיל ההרפתקה היפה ביותר. בעד תקווה זו משלמים, ולא בעד הקפה.
איש בלי בית קשה לו ובלי בית־קפה קשה לו כפליים. אדם רשאי לראות את בית־הקפה כשלו רק בתנאי שמחכה לו שם שולחן קבוע ומלצר המכיר את שמו ויודע, כי המלה “כרגיל', פירושה קפה הפוך, שתי פרוסות לחם קלוי לא שחומות מדי, ביצה רכה מאוד בכוס, עתון יומי ו”טיים*.
בבית־קפה מחפש מין את מינו. יש מקום, שאליו נמשכים קבלני־בנין ואחד מושך מתווכי־דירות, כאן מתכנסים קיבוצניקים בתפקיד ושם אנשי “חרות”, זה מפגש של החאַפּערים וזה של נוער־הזהב. ואם יש לבית־קפה מזל (ואף הוא, כאדם, זקוק לו עד מאד) בוחרת בו קבוצת סוחרים מבטיחים או שחקנים מבטיחים לא פחות. בעקבותיהם באים בעלי אמביציות אינטלקטואליות הלובשים סוודרים שחורים ומשקפי שמש באישון לילה, ואחר אלה נסחבים סתם אנשים הרוצים לנשום את עשן הסיגריות ולשים את שפתיהם על אותו ספל סדוק כבני הבוהמה.
כדי שבית־קפה ימשוך נשים ממה שקוראים החברה הטובה, חייב הוא להצטיין באפיית עוגות עם קצפת, מוכרח להיות בו מקום לעגלות ילדים, צריכה להגיע אליו השמש, כדי שהגבירות תוכלנה לשפר את גון עור הפנים ובעיקר – מן ההכרח שישכון במקום אסטרטגי, המרשה גם להיראות וגם לראות.
עם בית־קפה זה כמו עם בחורה – או אהבה ממבט ראשון או אנטיפטיה בו במקום, ולא קובע כאן הלבוש והאיפור. הכk תלוי בסאֶקס־אֶפּיל. וכל אחד מבין בכך משהו אחר. אבל דבר אחד ברור: קשרי קבע אפשריים רק במקרה שהמלצרים לעולם לא ישאלו את מי שמזמין רק תה: "אולי גם עוגה?* כל אחד יודע, כי בבית־קפה מוכרים גם עוגות, וכל אחד אוהב עוגה זו או אחרת, ואם אינו מזמין אותה, פירושו של דבר, כי אין לו כסף לכך. הזכרת המלה "עוגה* רק עלולה לזרוע מלח על הפצעים.
בתי־קפה הם כמו בני־אדם, לידתם מלוּוה תקוות גדולות, לרוב בלתי־מבוססות לחלוטין. כשמתבגרים משלימים עם המציאות ומעדיפים פרנסה קבועה על חלומות פז. מזדקנים ומתים וזהו זה. מעטים מתאבלים ולשאר לא איכפת. לפעמים מת בית־קפה מיתה חטופה, ללא־עת, ולפעמים מרגישים במשך שנים את המוות המתקרב, בריח העובש והשיריים, בספלים הסדוקים ובמפות המוכתמות. לפעמים אומרים אחרי הלוויה: מילא, שלא ימות צעיר ממנו. לפעמים חוזרים הביתה עם כאב לב: עוד ידיד הלך לעולמו.
סיבת המוות? תאונת דרכים: נסגר רחוב, נסתם מעבר למכוניות. מחלה מידבקת: בתי־קפה נפתחים בסידרה ונסגרים בסידרה. ולרוב – חולשת זיקנה סתם. פעם היה זה בית־הקפה החדיש והמפואר בעיר, בכורסאות הקטיפה האדומות ישבו נכבדי הכרך. שמלות־משי הבהיקו באור נברשת־הבדולח ונעלי לכּה שיקפו את ברקן. העיר גדלה, הנכבדים עברו לרובע מודרני יותר. במקומם התיישבו בכורסאות הארגמן סוכנים ומתווכים. אחר־כך חדלו אף הם לבוא. נברשת הבדולח נתכסתה אבק, הקירות התקלפו, צבע הרהיטים נשחק. יום אחד הפך בית־הקפה לחנות רהיטים או סוכנות נסיעות, לסניף בנק או לבית־מסחר לנעליים. ובו ביום נולד בקצה העיר השני בית־קפה חדש, החדיש והמפואר שבמקום.
דור האספרסו
מאתרות בונדי
מהפכות מתחוללות אצלנו במנהגי שתיית הקפה: משלטון הקפה התורכי עברנו לשנות הקפה ההפוך, אחריהן הגיע זמן הנס־קפה ועתה החלה תקופת האספרסו האיטלקי. לפתע הופיעו בבתי־קפה במקום פרימוסים מפויחים מכונות מצוחצחות, את הקפה אין שותים עוד ליד שולחנות־שיש סדוקים אלא בעמידה, ולא מכוסות לוהטים, אלא מספלונים קרירים. חיפושים אחרי מקור האפנה האיטלקית הזאת הביאו אותי לבית־קפה קטן בעיר התחתית של חיפה בשם “איטליה”, בו הופעלה מכונת האספרסו הראשונה בארץ, עוד זמן רב לפני שהופיעה בטבורה של תל־אביב.
בעל בית־הקפה “איטליה” אינו בן הדרום עם שערות מתולתלות ושפם שחור – שפם אין לו בכלל ושערות במידה מעטה. הוא יליד פולין ודומה יותר למורה להיסטוריה מאשר לבעל־עסק. שמו יהושע פוזנינסקי ושם בית־הקפה באותם הימים הטובים, שהעיר התחתית של חיפה עוד היתה שוקקת חיים, היה “ריץ”. בינתיים עברה החברה הגבוהה מהעיר התחתית להדר ולהר ואת השם המפואר “ריץ” נתן מר פוזנינסקי במתנה לבעל בית־קפה בהדר הכרמל, שנפשו חשקה דווקא בשם זה, מפני שאביו המנוח היה נקרא מוריץ, ובפי ידידיו הקרובים – ריץ.
מאז נקרא העסק של משפחת פוזנינסקי “איטליה”, לפי בקשת שבויי המלחמה האיטלקיים, שמצאו כאן בזמן מלחמת־העולם השניה אווירה ביתית ורוח ידידותית, ולאות הוקרה הקדישו לג’וזפה פוזנינסקי שלט ניאון, עליו כתוב Café italia באדום, ירוק, לבן, כצבעי הרפובליקה האיטלקית ו“קפה איטליה” בתכלת־לבן, כצבעי הרפובליקה הישראלית.
מכונת האספרסו עומדת שם על הדוכן, מצוחצחת כנערה בשבת, שמה “אֶטאֶרנאֶל” ומר פוזנינסקי קנה אותה זמן קצר אחרי קום המדינה, כי התגעגע אל טעמו המריר של האספרסו, אליו התרגל בשלוש־עשרה שנות שהותו באיטליה לפני עלייתו לארץ. כמה שנים עמדה “אטארנאל” בלתי־מנוצלת ושוממה כבניני האומה – לא היה קפה בשבילה. אך מאז תום תקופת הצנע נותנת “אֶטאֶרנאֶל” את פריה. מר פוזנינסקי קם בחמש בבוקר כדי לחממה ולצחצחה והוא מביט על האיטלקיה שלו, כפי שנוהגים להסתכל בבנות איטליה מלאות החן מלפנים ומאחור. אהבתו אליה עזה כמימים־ימימה על אף העובדה, ש'“אֶטאֶרנאֶל” אינה יחידה עוד, לפני שנים מספר הביא סוחר תל־אביבי בעל יזמה עשר מכונות אספרסו לארץ ומאז הצטרפה ישראל לשורה ארוכה של מדינות, שנכבשו על־ידי איטליה בשתי החזיתות – על־ידי הבנות והקפה.
וזה היה סוף הסיפור על קפה “איטליה”, שקירותיו קלופי־טיח ומרצפותיו שקועות ושולחנותיו צבועים בירוק וכבד צמחוני בתוך המקרר שלו, לולא יצאה הגברת פוזנינסקי לשעה קלה מבית־הקפה. כי אז הותרה לשון בעלה ומעומקי ארון ישן הוציא אלבום קרוע, שמכריכתו מבצבצות חתיכות צמר־גפן אפור, הכריז כי לא היה מוֹכרו באלף לירות והרשה לדפדף באוצרו – ספר האורחים מימיה הטובים של מלחמת העולם. מאות הקדשות, רישומים, חתימות, כתובים בעפרון קהה ובדיו אדומה, בידיים כבדות שצירפו אות לאות, עם כתמי דיו, ציורים תמימים, שגיאות כתיב מזעזעות – מזכרת מחיילים אוסטרליים, אנגליים, דרום־אפריקאיים, משבויי מלחמה איטלקיים, מלחים שוודיים ונורווגיים, שכולם מצאו אצל “צ’ארלי וג’וזפה” פוזנינסקי מקום לפי רוחם.
שירי הודיה על עמוד ועמודיים, לו, לאשתו ולשלוש בנותיו. ציונים כ“נקודת אור בחיי חייל בודד”, “הקפה הטוב במזרח התיכון כולל מצרים וארץ ישראל”, “הבירה טובה. האוכל גם כן”, “חיפשתי מקום שיזכיר לי פונדק אוסטרלי ומצאתי אותו אצל צ’ארלי”. ציור של חייל רכוב על גמל בלב מדבר עם הכתובת “אני חולם על קפה ריץ”. “המידה נכונה ולא מרמים”. ואם כבר החזיקו החיילים את העט ביד, כתבו מה שהיה על לבם, על געגועים לבית, על אימת המוות, על בחורות באשר הן שם ודברי פיוט, כפי שזכרו אותם מימי בית־הספר:
ו. ויליס שמי
אנגליה מולדתי
קינגסבורג עירי
וישו גאולתי
אלוהים ישמור על כולכם
חתום: אני הקטן
מעבר מרחקי הים
שלוש הבנות הצעירות של משפחת פוזנינסקי (עתה כבר כולן נשואות ולכולן ילדים) שימשו מקור לא־אכזב של השראה למשוררי קפה “ריץ”, ואם כי כמה מהם מציינים בצער, כי אסור לנשקן, הרי לא מנע מהם האיסור לכתוב שירים ארוכים לתהילתן. מר פוזנינסקי אומר, כי אסור היה לדבר בקפה בלשון גסה, אולם איסור זה, כנראה, לא חל על הכתיבה, ומרבית החרוזים לא היו עוברים1 את הצנזורה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות. תחת אחד השירים מסוג זה, הדן בפרשת חוה אמנו, רשם מי שרשם “נפל בשדה הקרב בפברואר 1944”.
כולם היו בני, אומר יהושע פוזנינסקי, לכולם היה2 אצלי בית. ואם לאחד מהם לא היה כסף, ראיתי זאת מיד לפי המבט העצוב בו הביט פנימה בעד חלון־הראווה, נתתי לו בחוץ כמה שילינגים, שיוכל לשלם לאשתי. כשהתחתנה אחת הבנות שלי, קנו לה החיילים שלי מערכת כלי אוכל, רוזנטאל אמיתי. וצ’ארלי מחייך לתוך האולם הריק. “בואֶנה סאֶרה”, הוא אומר ללקוח הבודד שנכנס, «בּוּאֶנה סאֶרה סיניורה", וידיו מפעילות את מכונת האספרסו ששמה “אֶטאֶרנאֶל”.
תמיד אותו הדבר
מאתרות בונדי
מישהו טרח וסיווג את המסעדות הישראליות לפי אותיות, יש סוג אל“ף ובי”ת וגימ“ל, וכך הלאה עד הסוף המר של האל”ף־בי"ת. אבל למעשה יש רק שני סוגי מסעדות, עם חזון ובלעדיו – ולא חשוב מה גובה המחירים ומראה המלצרים.
יש מסעדות אידישאיות מסוג “תנובה” עם שולחנות־עץ מתנועעים, שתפריטן לא נשתנה מאז פתחו יענקל או מוישה את העסק לפני עשרים שנה: מרק ירקות סמיך, שבתוכו המון גרעיני קישואים, מה שקרוי מרק־עוף, ובתוכו כמה איטריות בודדות כסירת־מפרש בים הגדול (כמות המים שווה בערך). מה יש לך עוד? – אתה יכול לקבל עוף מבושל (הבשר נופל מהעצמות), תפוחי אדמה (מעוכים למחצה עם חתיכות קשות בתוכם), מרק פירות (עם קוביות אבטיח צפות בתוכו) ולפתן תאנים מקופסאות. יש וריאציות שונות על נושא מרכזי זה, אבל המקום תמיד משרה אותה האווירה, שיכולה להביא אדם להתאבדות או לנישואין.
אפשר למצוא גם אותה מידת דכאון בגוון מזרחי. אז הקירות צבועים בלכּה ירוקה. מה אפשר לקבל? – חומוס. פעם היינו משתגעים אחריו. אבל עכשיו יודעת לעשות אותו כל ווּס־ווסניקית. מרק שעועית (עם שכבה בלתי־חדירה של שמן למעלה), קבאַב (לפחות יש מה לעשות בכל הלחם היבש), ששליק, צ’יפּס (מחוממים מאתמול). הבירה חמה, המלפפונים מהשנה שעברה. אין מלח בתוך המלחיה. הפיתה יבשה. שתי לירות וחצי, בבקשה.
בדרג גבוה יותר של ייאוש לובשים המלצרים ז’קטים לבנים ולמאכלים יש שמות צרפתיים. פּטי פואַ ואֶר, למשל, זו אפונה חסרת צבע, שהיתה מונחת בקופסה מאז תקופת הצנע, כאשר המסעדות אגרו מלאי של מזונות. אֶסקלופ מילאנז, זה חתיכת בשר־בקר דקה כמו אודרי האפברן עם שכבה עבה של פירורים. פרוּאי אַסורטאֶ, זה רבע אשכול ענבים ושני שזיפים חמוצים. שש לירות והעודף על מגש.
לעתים רחוקות בלבד אפשר לשמוע בתוך קאקפוניה זו צליל בלתי־מזויף. לפעמים זו בעלת־מסעדה, שבמקרה היא גם אוהבת לבשל. בדרך־כלל מייעצת היא בכבודה ובעצמה לאורחיה הנאמנים מה לאכול. קח היום כיסונים, הם נפלאים, כדאי לך לאכול הפעם דג מבושל. מזמן לא היה כזה. למסעדה זו כל היתרונות של אוכל ביתי. ונוסף על כך אפשר לשלם וללכת. יש רק צרה אחת: אסור להשאיר משהו על הצלחת. מה? לא גמרת את החמיצה? משהו לא בסדר אתה? אולי אתה לא מרגיש טוב? לעשות לך חביתה? אתה לא מסוגל לצער את לב בעלת המסעדה המסורה ואוכל את הכל, אפילו אם זה עולה לך בבריאות.
קורה גם פעם אחת במאה שנה, שנולד בעל־מסעדה שיש לו דמיון, בדרך־כלל הוא בולגרי, או יווני, או הונגרי. שם, בבלקנים, הם כנראה עוד יודעים להעריך את תענוגות החיים. מה אתם רוצים, עמים פרימיטיביים. הוא מגיש לאורחים מאכלי עמים שונים, טעימים, מנות גדולות, לא ביוקר. אם מצאת מסעדה כזו – קודם כל אל תספר אף לאחד עליה. ברגע שבעל המסעדה יריח כסף והעסק ילך, ואנשים יחכו בתור למקומות, הוא בטח יתקלקל. יקטין את המנות, יעלה את המחירים, יוסיף ציור אבסטרקטי על הקיר. חלאס, גמרנו. המקום אכסקלוסיבי.
באמת, אני לא מבינה, מה יש לתיירים נגד המסעדות שלנו? איך הם בכלל מעיזים לפתוח את הפה? כמה זמן הם כבר יושבים בארץ? שבועיים? שלושה שבועות? זה הקרבן הקטן שבקטנים שהם יכולים להביא למען מדינה נבנית. אבל אנחנו, הישראלים, מפריחי השממה, הסוללים והבונים, מה אנחנו צריכים לומר? מתי יבוא הקץ לסבלנו?
מילא, לרווקים יש פתרון – הם יכולים להתחתן. אבל מה יעשו הנשואים, שכבר טעמו מעץ הדעת?
רחובותיה של עיר
מאתרות בונדי
בית חדש זה תמיד פרק חיים חדשים ואפילו נשבעים אמונים לסביבה הישנה – לשכנים, לבעל המכולת, לחשמלאי, למוכרת הפרחים. תחילה באים, פעם, פעמיים, נכנסים לכל מכר. – נו, איך זה בדירה החדשה? – ככה, ככה, מניעים אנו בראש, לא מה שהיה כאן. ומה נשמע אצלכם, בשכונה? – לגברת כצמן נולד בן וברוך נוסע לאמריקה והפסטרנקים מכרו את הדירה בעשרים אלף לירות. תבואו לבקר אצלנו, אומרים לשכנה, עשינו רהיטים חדשים. השכנה באה פעם, וייתכן שלא באה בכלל. הביקורים לבית הישן נעשים נדירים יותר, וכעבור חודש, חדשיים כאילו מעולם לא גרת שם.
עיר חדשה, זה כבר דבר אחר. אפילו הכרת את העיר שנים על שנים כעובר־אורח, ואפילו היה לך בה ידידים ובית־קפה שלך, כאשר אתה עובר לגור בה, אתה כעולה חדש. ועד שתיהפך לבן־בית, יעברו עליך יסורים רבים. בעיית הספר, למשל. לאיזה ספר לגשת? לא ייתכן להיכנס ככה סתם למספרה, בלי המלצה, בלי ידיעה מוקדמת, בלי לדעת, אם את מבקשת להסתפר אצל רוז’י או רותי או מירי. ורופא־שיניים? רופא־שיניים חדש, הרי זה כמעט כמסע ארוך אל תוך הלילה. אפילו המליצו עליו וסיפרו עליו פלאי־פלאים, כיצד לדעת, אם יהיה לפי טעמך? אם לא ידבר יותר מדיי אם לא יעצבן אותך ריח ידיו? אם לא יכאיב לך למעלה ממידת המקובל? ומתקן הרדיו, שיהיה ישר, שיהיה דייקן, שלא ירמה – איך תדע?
ואתה מתהלך ברחובות השכונה ומחליט: אכנס לכאן. גרבר זה שם סימפטי. יהיה בסדר.
אבל את כל הבדידות של עיר חדשה מרגישים רק בשעת ביקור בקולנוע. אצלנו, שם בבית הישן, הכרנו כל איש ואיש שבאו לסינמה בשכונה. וגם אם לא ידעת את השמות, הפנים היו מוכרות לך, מהאוטובוס, מהחנות, מהמרפאה. זה עם המקטרת הוא עורך דין ויש לו אשה אנגליה. זה שם נהג אש"ד, היה עכשיו חולה. וכאן בעל המכבסה. שלום, שלום, נפגשים, מה? ואחר בא המשבר – הקולנוע החדש. אינך מכיר את המקומות, את הכניסות, את טיב חדרי השירות, ואינך מכיר את האנשים, אף אחד מהם. נכון, אתה יכול לנחש, זה ודאי חבר קיבוץ לשעבר ואלה שתי זבניות וזה אשתו נמאסה עליו כצנון, אבל להכיר – לא, אינך מכיר נפש חיה. לא שלום ולא חיוך ולא רכילות. עיר זרה, קולנוע זר, אגשים זרים. זה יעבור לאט־לאט. תכיר את בעל הגננת ואת אשת הסנדלר, יהיה לך למי לומר שלום. אבל זה יקח זמן.
ערב אחד מתחשק לך לבקר אצל מישהו, ככה סתם, לקפוץ לשיחה קצרה, לשתות כוס תה, לשפר את מצב הרוח. ופתאום אתה נוכח לדעת – אין לך אל מי ללכת. אין. נכון, יש מכירים, יש אפילו חברים, אבל אין אל מי לבוא לפתע־פתאום, בלי הודעה מוקדמת ובלי סיבה מתקבלת על הדעת. גם זה יעבור. אולי כעבור שלוש־ארבע שנים תאמר: באמת, צריך קצת להפסיק עם הביקורים. בכלל אין מגיעים לקריאה. אבל לעת־עתה בא הערב ובאה השבת ואף אחד לא ניגש אליך ואינך הולך לאיש. נכון, יכולת ללכת לבת־דודה, ולחברה מבית־הספר, הנמצאת עכשיו בקורס, וגם למורה לעברית מימים עברו הבטחת ביקור, אבל זו רק בריחה מיום השבת הארוך. ולכן אתה יושב בבית ואומר: הכי טוב זה רדיו, ספר, קצת שקט. שמעתי צעדים בחדר המדרגות – אולי מישהו אלינו?
עד שמתרגלים לאוטובוסים. איזה קו נוסע לאן. ואיפה תחנת מוניות השירות. וכמה משלמים בעד נסיעה מדיזנגוף לאלנבי. ומה הדרך הקצרה לעבודה ומתי עובר האוטובוס בתחנה שלך ומתי הוא כבר מלא, ואיזה נהג נוסע לאט ועומד הרבה זמן בתחנות. גם זאת תדע באחד הימים – אם לא תעבור עד אז למקום חדש.
וגם את החנויות תכיר וגם את חלונות הראווה תזכור, כי בסך־הכל לא משתנה בהם הרבה – פעם סחורה קיצית ופעם חרפית, אבל האופי, האופי נשאר. כשאתה נזכר בעיר בה נולדת, אינך רואה לפניך לא את בניני הפאר שלה ולא את המוזיאונים, לא את הארמון ולא את התיאטראות. אתה רואה את הרחובות שדרכם הלכת לבית־הספר, שנה אחרי שנה, ואת חלונות הראווה בהם, של הצלם שטאַמינגר עם הצילומים עתיקי־היומין, וחנות המחלבות המאוחדות עם ריח הגבינה והחמאה הטריה, וחנות המעדנים עם שתי חביות הזיתים בכניסה. זיתים, היית תמיד שואל, מי אוכל זיתים? איטלקים, היה אומר אבא, איטלקים אוהבים זיתים. האטליז של שופק, ובחלונו ראש חזיר עם לימון בפה ולידו עציץ עם אספרגוס. ויותר קרוב למרכז העיר – בוש, חנות הבגדים הגדולה, עם הסטין המבהיק בחלון. ושילר של הקונפקציה. אבל שם קנו רק עשירים. וחנות הספרים של אנדרה, עבד שם מכיר של אבא ותמיד קיבלנו הנחה.
מתי תהיה העיר לביתך? כשתוכל לעצום את העיניים ולעבור ברחובותיה, בית אחרי בית, חנות אחרי חנות, ותרגיש ריח כל חנות בנחיריך. אצל מיינל זה היה תמיד ריח של קפה והיה להם כושי בחלון שהניע את ראשו. מי יודע, אולי עומד אותו כושי באותו החלון עד היום הזה ומניע את ראשו, ככה ככה, אלא שאני עוברת ברחובות אחרים וליד חנויות אחרות. ואתמול, אתמול ראיתי כושי מניע ראש אצל בלטמן שמוכר קפה.
עודפי זמן שאין להם שוק
מאתרות בונדי
יום־יום בדרך לעבודה אתה עובר ליד הגן, יום־יום אתה מביט מחלון האוטובוס הדחוס אל עבר הספסלים המוצלים, ערוגות הפרחים, הדשא הירוק. יום־יום אתה אומר לעצמך: פעם גם אני אשב לי בשקט ואתן לזמן לזרום בין אצבעוחי. פעם גם אני אקרא ספר בצל שיטה פורחת ואחשוב לי מחשבות על החיים ועל האדם, מאין הוא בא ולאן הוא נחפז.
אלה יושבים על ספסלי הגן, בוקר־בוקר, יום־יום, וחוץ מאשר בזמן אין להם עודף במאומה, מביטים אל הרחוב, לעבר האוטובוסים הדוהרים והמכוניות העוברות ביעף, על האנשים הממהרים, שיש להם מטרה, תפקיד ותעסוקה, ואומרים לעצמם: פעם אולי גם אני אמהר למקום שמחכים לי, פעם גם אני אביט בחוסר־סבלנות בשעון, וזמני יהיה יקר מכסף.
הגנים הציבוריים אינם מה שהיו בעבר, כשהיינו עוברים בהם להקות־להקות ואחר־כך שניים־שניים. אז ישבו הזקנים על הספסלים הירוקים ודיברו, התווכחו, החליפו דעות, השמיעו נאומים על דברים שברומו של עולם, כאילו היתה להם חשיבות כלשהי. כיום יושבים הזקנים ומאזינים, לא לציוץ צפרים ולא לזמזום הדבורים, לא לפטפוט הילדים ולא לרשרוש העלים. יש להם רדיו טרנזיסטור והם מאזינים למוסיקה ולחדשות, לפינת האשה ולהודעות המדור לחיפושי קרובים. בכל גן יש רק יחידי־סגולה, שיש להם אותו מכשיר פלאים (הבן הביא אותו מאיטליה), והדבר מקנה להם זכויות־יתר בסולם המעמדות של יושבי הגנים. להם הספסלים בצל, להם המקום בפינה, להם הכיסא מול המזרקה חסרת התנופה.
האמהות המסכנות הללו, הבאות יום־יום לגן (חוץ מיום שישי, כי אז הן אופות את עוגת השבת), כדי לברוח משיעמום כתלי הבית. התינוק זקוק לאוויר, הן אומרות, אבל הן זקוקות לו יותר. קשה להן, לאמהות הצעירות, עם עגלות־התינוק שלהן. עוד לפני שנתיים, אולי שלוש, ישבו על אותם הספסלים, אלא שזה היה בערב וזרועות הבחור נראו להן כמקלט ומגן מפני כל רע. אז לא העזו לשבת לבדן על ספסלי הגנים מפחד שיבוא אחד גס־רוח וייטפל אליהן ויאמר להן, מה יפות עיניהן וכמה גזרתן דקה. והנה העיניים אותן העיניים והגזרה כמעט אותה הגזרה, אבל הגברים כבר לא נטפלים. אין דבר המגן בפני גסי־רוח כאלה כעגלת־תינוק. והן צמאות כל כך למבטי פליאה. לא, אל תבינו אותן לרעה, הנישואים בסדר, הבעל מרוויח טוב, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי, תנור גז וספת גומאוויר בסלון, אבל מבט גבר זה משהו אחר, משהו חיוני ליופי כתספורת או קרם לידיים.
וכך הן יושבות קבוצות קבוצות, האמהות הצעירות, ומשוחחות על “אלדון” ועל מוצצים, על יתרונות אבקות הכביסה למיניהן ועל תפריטי קיץ, וכשעוברת לידן בחורה שהליכתה המתנועעת מבשרת לגברים, כי ההתעניינות רצויה, מביטות הן עליה ספק בקנאה ספק בבוז. גם אנחנו… אוי, כבר עשר. הילד צריך לשתות!
אשה היושבת לבדה בגן – לא, איש לא יאמין, כי היא באה לכאן כדי לברוח מחום החדר, לתת לרגליים לנוח, או כדי לקרוא עתון בהפסקת הצהריים של המשרד. כל הדרכים פתוחות לפני אשה בת ימינו, היא יכולה להיות שר בממשלה ושוערת בקבוצת כדורגל, טייסת במטוס־סילון ומפקדת בצבא, אבל לבדה על ספסל בגן לא תוכל לשבת כל עוד היא אשה. ביום שתשבי על ספסל בשדרה ואיש לא יטריד אותך עוד, אז תדעי בוודאות: נגמרו שנות חיינו הטובות.
מות הבית הישן
מאתרות בונדי
נכון, כל אחד רוצה לגור, שר ושוטר, מומחה וסופר, פועל וסוחר, כל אחד רוצה דירה מרווחת עם חלונות הזזה ופינת־אוכל ושלושה כיווני אוויר. ובבתים הקטנים הישנים הצמוקים יש כה מעט מקום והבלטות הצבעוניות כבר שקועות באדמה וצבע התריסים התקלף מזמן ודלת הכניסה התעקמה והחלונות הצרים יצאו מהאפנה וכל סגנון הבניה מגוחך במקצת עתה, בתקופת הקווים הישרים והדרכים העקומות. הרי הבתים של אתמול מסורבלים ומקושקשים ומקושטים באותו סגנון מזרחי תמים, כפי שחלמו עליו בבוצ’אץ'. פה בליטה ושם כוך, כאן קימורים ושם מגדל. לא, מבחינה ארכיטקטונית לא שווים בתיה של תל־אביב הישנה אפילו פסוק אחד באנציקלופדיה הכללית.
ואף־על־פי־כן, כל פעם שאתה רואה אחד מהם בדרכו למוות, דוקר אותך משהו במקום שהיה פעם הלב. לא, אין צורך לרחם על בעל־הבית, ללא ספק עשה עסק טוב, יקבל דירה נאה בבית החדש, מעל העמודים עם שפע של ארונות־קיר, ועוד כמה וכמה אלפי לירות לחשבונו בבנק. ובכל זאת עצוב לך, כשאתה רואה בית קטן הולך למות.
הדחפור אוכל אותו על קרבו ועל כרעיו. הקירות עוד היו חזקים והדחפור עובד קשה, דחיפה ועוד דחיפה. תודה לאל, אומר הנהג לעצמו, סוף־כל־סוף מתחיל העסק להתמוטט. קשה להאמין, כמה כוח יש עוד בעצמות הזקנות. הלך הגג, הלכה החזית ואפשר להביט ישר לחדר המגורים, ודאי קראו לו סלון. לקירות צבע ירקרק ובפינה עמד המזנון הגדול. נשארה ממנו צללית של אבק.
אינני יודעת, מימי לא היה לי בית שלם משלי. עם דשא ועצים נותני פרי, אבל אילו היה לי – לא, אני לא הייתי מפנה אותו, אפילו אם היו באים להוציא אותי בדחפור. כיצד הייתי יכולה לעבור ברחוב ולהסתכל על בית־מידות עם תריסי אזבסט כחולים ושלט של רופא אף, אוזן וגרון ליד הכניסה. כאן, זה היה פעם הבית שלי.
לא ראיתי את לידתו וצר לי על מותו. מישהו בנה אותו בגאווה, חלם עליו, ציפה להשלמתו. היה מביט על עבודת הבנאים ומחייך: עוד מעט ואכנס לבית משלי. ולחנוכת הבית הזמין את כל ידידיו: לחיים ועד מאה ועשרים. נטע עצים וחשב על כך, שהם יישארו גם אחרי שילך. בנו יגור בבית ואחריו הנכד. והמחשבה על המוות היתה כאובה פחות.
כשיהיה לי כסף, אמר האיש, אבנה עוד גדר מאבן, ואוסיף מחסן בחצר. אבל הכסף לא היה, גם לא לסיוד ולא לתיקונים והילדים היו זקוקים לדירות משלהם. צריכים גישה מציאותית לחיים, אמר הבן. תמכור את המגרש, אמרה האשה, ותהיה דירה חדשה לכולנו.
את כולם בולע הכרך. רק פה ושם נשאר, בין הבתים המשותפים עם כניסה אל“ף, כניסה בי”ת וכניסה גימ“ל, עוד אחד צמוק עם כניסה אחת ויחידה וזו מובילה ישר לחדר המגורים. אחד שבעליו העקשן אמר: כל עוד אני בחיים, לא ייהרס הבית, אבל חיי אדם קצרים מחיי הבית. הולך האדם והולך ביתו. והעצים, אותם עצי ברוש ורימון, שנועדו לנצח, הדחפור מוציא אותם עם השרשים כשיניים רקובות. בגומה תקוע שלט: “לקנות דירות פאר אל”ף אל”ף בכל הגדלים, לפי דרישת הלקוח. נא לפנות למנהל עבודה במקום".
למה זה אצלנו מזדקנים הבתים מהר כל כך? אתה רואה שם, מעבר לים, בתים הזוכרים את נפוליאון ואת הקיסר רודולף השני, את ד’ישראלי ואת באך, ועדיין גרים בהם ואוהבים, מתקוטטים ומבשלים וכותבים בהם. וכאן, בן חמישים וכבר לא כדאי להכניס כסף לתיקונים. נראה, שאין לנו יחס לזקנה. מחפשים מנהל־חשבונות מוסמך עד גיל 35 בלבד. הלשכה אינה מטפלת בקשישים. רק לממשלה עוד מתקבלים עובדים מעל גיל שישים־וחמש. אבל שם המקומות מוגבלים. נא להזמין מראש.
אומרים – זה גידול האוכלוסיה. דרוש שטח מחיה. במקום משפחה אחת יגורו עשר ועוד אחת מתחת לעמודים. העיר מתפתחת. קרא בכל מדריך לתיירים, כתוב שם בפירוש: עיר קוסמופוליטית. היה זה בית מכוער ובלי טעם. לא מודרני, לא פונקציונלי, לא אסתטי, לא היגייני.
למה לא תבואו פעם לבקר אצלנו? יש לנו מרפסת סגורה וסלון מפואר, מכונת כביסה ושלושה שטיחים פרסיים.
מצבה לבית קברות
מאתרות בונדי
מה יש כאן לכתוב, תמה שומר בית הקברות הישן של תל־אביב, הכל מת כאן. אין זאת הפתעה בשבילי, אמרתי, כך דרכו של בית עלמין. לא, כאן, בבית הקברות הישן, אין חיים, ענה הוא. עבדתי עשר שנים בגבעת שאול. כמה לוויות! איזו תנועה! והאנשים הרבים! לכאן כמעט לא באה נפש היה, רק אחד בא כל יום לרשום מה שכתוב על המצבות. מי יודע מה שיוצא לו מזה. אפילו קבצנים אין. לפעמים באים לראות את הסופרים, יש לנו דווקא אנשים חשובים. – ועוד קוברים? – לפעמים. יש אנשים שיש להם מקום שמור כאן, כמו אבא נאמן זה, שמת בשבוע שעבר, היתה לוויה גדולה. או שמשלמים הרבה. רק עכשיו שילם אחד חמשת אלפים בעד מגרש אצלנו. השומר הכפוף קמעה פנה לעסקיו ואני הלכתי לי אל הסופרים.
בעצם, גם חמשת אלפים זה לא הרבה כל כך. בעד שיכון עלי אדמות משלמים יותר והוא רק זמני. וכאן זה ענין של קבע. שלא לדבר על החברה. בכל זאת נעים יותר בין אנשים אינטליגנטיים. ד"ר שליט, איש הקונגרס הראשון, ז. י. אנוכי, יעקב שטיינברג, דב הוז, אליהו גולומב, דוד שמעוני, וכך הלאה לאורך תולדות הישוב בארץ. לאחד העם יש שיש ורוד, ואת המצבה הגדולה ביותר, מבנה קודר עם חלונות כמו של כלא, בנו לנורדאו. לא, אם כבר אז עדיף קברו של ביאליק, שיש בהיר, עץ מוריק וספסל לידו; פשוט נעים לשבת כאן. בשכנותו הקרובה של ביאליק תל אדמה, שלט עץ קשור למוט ברזל וסל קלוע, שהיו בו פעם שושנים, עתה לא נשארו אלא גבעולים שחומים ונייר שקוף, שהצהיב מרוב שמש. זלמן שניאור עודנו מחכה למצבה.
רבים כל כך שנאמר עליהם, כי היו סופרים ואנשי עט, ואתה מימיך לא שמעת ולא קראת. מי היה היינריק אלחנן יורק־שטיינר, שמצבתו מעידה עליו, כי היה סופר, לוחם נאמן לציון, לאהבת אדם, לאחוות עמים? מלון הספרות אינו מספר עליו מאומה.
בית הקברות מוקף בתי מגורים גבוהים, עם תריסי הזזה ודודי שמש וכבסים מתבדרים ברוח. נערה שחומה מנערת שטיח פרסי, אמיתי בהחלט, ומישהו השליך בקבוק בושם ריק “ז’א רביאן” על קברה הקטן של הילדה חסודה בת אליעזר טריינין. בפינה מחלידה גיגית של כביסה, ועל אחד הקברים עומד דלי מלא סיד כחול, הוא שייך לאינוונטר של בית הקברות, סיידו את קברו של רחמים חארה מדמשק בתכלת בהיר. ועתה העביר הצבע את כליו ללקוח אחר. אצלנו, מחוץ לחומה, מסיידים באביב, כאן יש להם, כנראה, מנהגים אחרים.
ביתי כאן, באור השמש הסתווית, נעים ושקט. כמעט אין פרחים חיים, אבל יש הרבה צמחיה של בית קברות, קקטוסים למיניהם, אספרגוס, שרכים. מישהו נטע לפני שנים הרבה תמר ליד קבר יקירו ועתה אכל העץ את הקבר, גבה עליו וכיסה אותו. אך אין זה משנה; בחלק זה של בית הקברות, מימין החומה, אין עוד באים לשים אבן ביום המוות. שלושים וארבעים שנה הן תקופה ארוכה, לפחות לגבינו, החיים. הרבה עבר על המתאבלים, והם שכחו וחדלו להתאבל.
ויש שנשכחו סמוך למותם ולא נמצא מי שיציב מצבה על קברם. רק מוט עץ או שבריר רעף מעידים: כאן היה פעם אדם. אפילו בפנקסו של השומר לא נרשמו, אצלו רשומים רק המיוחסים, בעלי המצבות. השאר, רק במשרד החברה אולי יודעים, אבל אין איש בא לשאול. לוח עץ תקוע באדמה "זה מקומה של חנה בת שלמה רוהיל*. לא יותר. רק כדי לשמור על זכויות. הרי גם כאן צפיפות הדיור גדולה מאוד.
תוכל לקבוע גילה של מצבה לא רק לפי צבעה וסדקיה ואותיותיה הדהויות, אלא גם לפי הכתובת שעליה. פעם נהגו לכתוב באריכות רבה ולא חסכו מלים: "טהורת לב ואצילת רוח, עסקנית ציבורית פעילה באודיסה ופטרבורג, הקריבה מיטב כוחותיה לחינוך לאומי באודיסה, בת נאמנה ומסורה לתחיית עמנו בארץ המולדת. ת' נ' צ' ב' ה' ". עכשיו – השם ויום הפטירה ולא יותר. רחל דנין. היודע יודע.
אז, בתרפ“ד ותרפ”ו ותרצ"ב, התייחסו לענין המוות ביסודיות. הנה לשמואל בן פרץ קויפמן חקקו נוטריקון ארוך:
שביל נהדר היה שבילך בחיים
מדריכנו, אבינו, רענו, מורנו
ואם אלף דורות יקומו לך אחריך
וכך הלאה עד לנו"ן הסופית.
לשמעון רוקח רשמו, כי נסע לווינה להתרפא ושם מת. מנוס מרדכי מקס קסלר היה ציר בוועידה ציונית בלונדון, בא לביקור בארץ ומת ביפו. משה דב ברגר היה זקן נכבד, נהנה מיגיע כפיו וירא אלוהים. יצחק גינזבורג היה איש חשוב ומשכיל, ושמעון זקר היה עסקן חשוב, שבהשתדלותו ועמלו נרכש מגרש זה לכל המשפחה.
יש קברים משפחתיים רבים, הורים, ילדים ונכדים, אחים ואחיות, זה ליד זה. כמו משפחת שינברג, יוסף ובר וליאון ולאה ומקס. כולם תחת לוח אבן אחד. אתה כמעט מקנא בהם. אין ספק, בצוותא נעים יותר. הנה, שמעון מזרחי מת ב־1927 ושש עשרה שנים חיכה לאשתו. ב־1943 היא באה אליו, למקום שהוכן לה מראש. אולי זה טוב לדעת: כאן מחכים לי.
אנשי תל־אביב הקטנה נהגו להצמיד תצלום למצבות, וביום המוות באו לקבר ונאנחו: הנהו, כמו חי, חברנו צבי זאב לעוינטאץ – פנים עגולות ומשקפיים במסגרת של מתכת, מבט רציני של חלוץ. הבחור מנחם שלר בחליפת שבח ועניבה עם פסים. בת שבע מזרחי בשמלה עם מחשוף ושורה ארוכה של חרוזים על צווארה. פנינה חקלאי בת העשרים וחמש, בעלת עיניים חומות גדולות ותסרוקת מתולתלת, בעוד שנים מספר יטשטש הגשם את קווי פניה כפי שעשה כבר לרבים, ואיש לא ידע עוד מה היה מראיה של פנינה היפה.
תחילה קברו את הילדים לאורך החומה, אחר כך הקצו להם מקום בקצה בית העלמין, אבל תמצא אותם גם בין הגדולים, בקברים קטנים לעתים מוקפים גדר ברזל או חומת אבן, כאילו ביקשו הוריהם להגן עליהם לפחות כאן מכל רע, מגשם ומקור. הילד עובד בחולצת חאקי ומטפחת צופים, שטבע בים בשנת 1930, אילו חי היה כבר בן ארבעים. הילדה רחל בשמלה ונעליים לבנות מחזיקה דובון קטיפה כבר שלושים שנה, והוא לא נשמט מידה, והילד משה נוסע על קורקינט, נוסע דור שלם ועוד לא הגיע לתחנה הסופית.
עגל הכסף
מאתרות בונדי
יום סרט
מאתרות בונדי
גם הלב שלי אינו מאבן. ניגש אלי קבצן וכבר חצי גרוש בידו – בתנאי, כמובן, שהלז זקן, חולני, מוכה גורל, רצוי עיוור או גידם, שמראהו אינו דוחה מדי והוא אינו טרדני במיוחד. אבל אני שונאה ימי סרט, אני שונאת התנפלות צדקה מאורגנת, אני נגד כפייה וציד ברחובות העיר. ביום שאני פוגשת בחוץ את זוג הגבירות הראשון מקשקשות בקופסת הפח, יורד מצב רוחי כשער הלירה. לא בגלל כמה הפרוטות – לכסף אין אצלי שום חשיבות. אין לי שום דבר נגד בית הנערה הפוזלת מיסודם של האחים קרמזוב. זה מתוך פרינציפ. יש דמוקרטיה. לא יכריחו אותי.
ביום סרט נהפכת ההליכה ברחוב לסיוט לילה. זוג גבירות א' – עוברים לצד שני של הרחוב; זוג ב' – חוזרים לצד ראשון. זוג ג' – נכנסים לחנות לחמרי בנין וקונים מנוף מתקפל. זוג ט' – זוחלים על האדמה ונובחים כמו כלב. לא, עד כאן ותו לא. נעמוד בהתקפת האויב בחזה גלוי. זוג י“א – מצטערת, אין כסף קטן. זוג ל”ו – כבר קניתי. זה אצלי בכיס. זוג אלף – אני פדאיין, אפשר לתת גם לירות מצריות? הלאה הלאה – אתן רואות ידיים אלה? צרעת. מה שאני נוגעת בו זה אבוד.
לא, חביבי, ככה לא תגיע הביתה לעולם. הדרך זרועה גברות עם קופסאות פח. יש פתרון: לוקחים טקסי ספישל ונוסעים במנוחה. צדקה זה רק להולכים ברגל.
כסף, כסף, כסף
מאתרות בונדי
אם כבר מדברים בעניני כספים – יש אנשים מסודרים למופת, וגם סוחרים, עורכי־דין ובעלי בנקים, המכניסים את משכורתם והכנסותיהם בכלל על חשבון במוסד כספי מוסמך לכך, וכשבא אליהם גובה החשמל, הם אומרים ללא התרגשות: אתן לך צ’ק. אבל אנחנו, הרוב הדמוקרטי, מסתדרים עם המשכורת בצורה יעילה יותר: ראשית כל משלמים את החובות אצל בלטמן במכולת, סוגרים את החשבון הפתוח אצל הירקן הבוכרי ומסלקים את שאר החשבונות אצל ספקי המזונות; אחר כך משלמים שכר דירה, מים, חשמל, מס עיריה. מה שנשאר, אם הסכום עולה על חצי לירה, מחביאים בארון הלבנים, מצד שמאל, מתחת לערימת הגופיות מסוג אינטרלוֹק, או לתוך קופסת הפח האדומה במטבח, שעליה כתוב תה ומצויר דרקון (את התה תמצא בצנצנת הריבה וריבה אין לנו כרגע בבית) או למגירה בשולחן הכתיבה, אם יש כזה, לתוך הקרטון הריק שהכיל פעם בונבוני שוקולד תוצרת “עלית” או לתוך הארנק הישן של אמא, העשוי קטיפה שחורה והמונח בפינת הארון, ליד תולעת העש.
חובבי חשבון נוהגים לחלק את כספם המועט במעטפות ולרשום עליהם ‘בית’, ‘תרבות’, ‘מתנה לדוד אלימלך’, ‘ז’אקט קורדורוי בשבילי’. אולם במשך החודש נשבר הבוֹילר (טוב, לא נצא החודש לתיאטרון, זה עוד נשיג), עולה צריכת הגאז על המשוער (למה בעצם מתנה לדוד? מה הוא נתן לנו לבחינת בגרות?) והמעטפה של הז’אקט בשבילי נמצאה ריקה. כבר מלכתחילה לא נשאר מה להכניס לתוכה.
אכן, עכשיו באים ומכריחים אותנו לקבל העלאת שכר. יפה מצידם. אני יודעת רק דבר אחד; מה שלא נקבל, זה לא יספיק. זה טיבו של הכסף, או טבעו של האדם. אולי בכל זאת נצליח לחסוך בשביל הפטיפון – והפיז’אמות קרועות לגמרי. וצריכים שמיכות־צמר חדשות.
תמיד התכניות קצת למעלה מן היכולת, לא רק בעניני כספים. עוד היית רוצה לאסוף כל בולי ארגנטינה, עוד היית רוצה לבקר ביוון, בגלל העתיקות, עוד היית רוצה לשיר בלה סקאלה ולאכול צהריים אצל מלכת טונגה. וכשיבוא יום אחד שליח מבית דין אמת, נאמר לו; עוד רגע, עדיין לא גמרנו לזרוע את התירס, לא הספקנו עוד למיין את העצות, לא ראינו עוד את ניו־יורק. חכה עוד קצת. באמת, עוד לא הספקנו מאומה.
הממון הארור הזה
מאתרות בונדי
באמת, למה לנו לדבר על כסף. יש דברים חשובים יותר בחיים. האשראי, למשל, כלומר האימון שנותנים הבריות בכסף שאיו לך. משום כך אסור לעשות חובות קטנים מדי. הם מעידים על הכנסות דלות, רמת־חיים ירודה והתמוטטות כלכלית. חוב גדול, לעומת זאת, הוא רק סימן לחוסר אמצעים זמני, שיבוא בהקדם על תיקנו.
מאד לא נעים לעבור ברחוב ולדעת: במכבסה אני חייב 12.50 ל"י, לירקן 5.30 ועוד שלושה תירסים, לסנדלר 65 גרוש, באטליז בעד הבשר הטחון מיום שישי ולחלבן שמונה־עשר בקבוקים. חוב של אלף לירות בבנק מעיק הרבה פחות מחמישה חובות של עשר לירות כל אחד. ראשית כל, לא פוגשים את מנהל הבנק כל בוקר. אבל את החלבן כן. שנית, נוהגים הבנקים לשלוח את התראותיהם באמצעות הדואר, שעה שבעלי החנויות מופיעים באופן אישי בשבע וחצי בבוקר. ונסה נא להשליך את בעל המכולת לפח אשפה כפי שעשית במכתב הבנק!
חובות קטנים יכולים להרשות לעצמם רק אנשים בעלי כליות בריאות: מי שסובל ממוסר, מוטב שישדוד בנק. בכל אופן, במגע יומיומי עם בעל החוב יש לשמור על כמה כללי ברזל: אסור בהחלט להתחמק מפגישה עמו, לקפוץ לתוך אוטובוס דוהר או להיעלם בפתח של בית ברגע שדמותו מופיעה באופק. אסור לחכות עד שישים לך מארב כדי לומר לך: אדון קלוצקין, אתה עוד חייב לי עשרים לירות מהשנה שעברה. להיפך – עליך לגשת אליו בקו ישר, בפנים זוהרות ובחיוך כובש לבבות, לברך אותו לשלום במיטב הקסם שלך, ולפני שיספיק להוציא את הקיטור מפיו, לומר לו: אתה ודאי שכחת, אבל אני עוד חייב לך עשרים לירות! אני זוכר. רק חבל, שכרגע אין אצלי כסף קטן. מחר אקפוץ אליך. אתה בבית אחרי שבע וחצי? בכל אופן מאד שמחתי לראות אותך. ואחר־כך אתה מתרחק בצעדים קלים של איש חסר דאגות. עשית מצווה: חיזקת לבו של איש אשר איבד את אמונו באדם.
בכלל: אל תמהר בפרעון החובות. הזמן פועל לטובתך. יכול לשחק לך המזל ובעל החוב ימות מיתה חטופה בלי להשאיר אחריו רשימת הנכסים שלו. או הוא עלול להסתבך בעסק פלילי, ולא יהיה בו עוד הכוח המוסרי לדרוש כסף מאיש חף מפשע. ואם יש לו עצבים רעועים, הוא עלול גם להתייאש. בכל אופן, לעולם לא כדאי לאבד את התקווה ולשלם. ובעיקר: אל תיבהל מהתראות. המלווים כסף, ובעיקר בריבית הבנקאית המקובלת (+ קומיסיה + דמי שירות + הוצאות משרדיות + תשלום ביטוח + דמי נסיעה + מס שעשועים) אינם ששים להגיש תביעה משפטית. ואפילו אם מלווה אחד ברוב תמימות־נעוריו יפנה לבית־הדין – עד שהעסק יגיע לבירור, יעברו שנתיים, אחר־כך אפשר לחלות והבירור יידחה. עד למתן פסק־הדין עוברות שלוש שנים. בינתיים יורד ערך הלירה – ואפילו הפסדת במשפט, הרווח הוא שלך.
דע לך, כל עוד אתה זקוק לכסף, ידו של בעל הנכסים על העליונה: הוא הנותן לך לחכות בחדר־ההמתנה או בבית־קפה, הוא הקובע את התנאים והוא המדבר אתך מלמעלה. אבל אתה עוד תתנקם בו – רק שיתן את הכסף. אחר־כך הוא ירוץ ויחפש אותך ויחכה ויבקש ויתחנן. אולי עשה לך טובה כשנתן לך את ההלוואה, אבל אם אתה מחזירה לו, אתה עושה לו טובה גדולה כפליים.
דומה ההלוואה לחכמה גנובה: כל שאתה מחזיק בה יותר זמן, כן אתה משתכנע שהיא שלך. כעבור כמה שנים היא הופכת לחלק בלתי־נפרד של אישיותך. מה זה, בעצם, שלי־שלך? אוצרות הטבע קניין האנושות הם. וממה עושים כסף? מהטבע. בעיקר מטבע רע. ובכלל, אם יש למישהו כה הרבה כסף, שהוא יכול להרשות לעצמו להלוות לאחרים, פירושו של דבר, כי אינו זקוק לו. ויש עוד מאה טעמים נגד פרעון החובות ורק אחד בעד: כדי שתוכל לעשות חובות גדולים יותר.
מי בעצם התחיל?
מאתרות בונדי
הדבר פשוט לא נותן לי מנוח: מה פתאום עולים המחירים? האוצר אומר שאין כל סיבה סבירה לכך, והאוצר חייב לדעת. נכון, הועלו כמה היטלים ומסים, אבל מה הקשר בינם ובין המחירים של שוקולד, אגוזים או שולחן פורמאיקה? ובכן, מה קרה כאן? מי העלה ראשון? מי נתן את ההוראה?
ביום שני בשבוע שעבר, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים (ויש לזכור שעה גורלית זאת היטב), ניגש שמואליק הקטן אל אמו הטובה, גברת זלוטניק, ואמר בלשון ציווי: אמא, שני גרושים בשביל טופי! מה פתאום שני גרוש, תמהה האשה הצדקנית, הרי טופי עולה רק גרוש? זה כשהיית צעירה, קבע הילד הפיקח, אבל הגרושים החדשים קטנים נורא והטופי גדול. הגברת זלוטניק הוציאה מכיס סינורה הפרחוני שתי אגורות, מסרה אותן לידיו השמנמנות של בנה החמוד והמשיכה בגיהוץ חולצותיו של האדון זולמן, הגר בקומה שלישית, מצד שמאל.
לפנות ערב בא האדון זולמן לקבל את חולצותיו המגוהצות. כמה זה, גברת זלוטניק? לירה וחמישה גרוש, קבעה האשה החסודה בלי להניע עפעף. למה? ביקש לדעת האדון זולמן בחומרה, תמיד שילמתי לך לירה. נכון, הסכימה עמו גברת זלוטניק, אבל הכסף החדש קטן מאד. חמישה גרושים קטנים כמו צימוק. אז מה יש לדבר?
האדון זולמן לבש אחת החולצות הנקיות וחליפת המלצר השחורה שלו ויצא למסעדתו של מסעוד, זו החדשה ברחוב אלנבי, עם פורמאיקה וצבעים אמנותיים. הגיש חומוס, הגיש ששליק, הגיש מעורב, וכאשר הגיעה שעת החשבון טעה בעשרים גרוש לטובתו. מה פתאום עשרים, ביקש לדעת ברגר השרברב, זה שהוא לקוח קבוע אצל מסעוד, תמיד אתה טועה רק בעשרה? כן, ענה זולמן באנחה, אבל הכסף כבר לא שווה. מהיום אני מעלה את הטעות. ברגר הלך הביתה שקוע במחשבות.
למחרת הבוקר קראה גברת כוכבי, אשת שמריהו כוכבי, בית חרושת לנקניק יבוא הונגרי, לאינסטלטור: הברז באמבטיה מטפטף. ברגר הופיע עם ארגז כלים, נתן פאקונג חדש, הוציא פקעת שערות מהכיור, ניגב את ידיו במגבת הרחצה הכחולה של האדון כוכבי ואמר לבעלת הבית: הכל בסדר, גברת, יחזיק עד מאה ועשרים. כמה מגיע לך? ביקשה לדעת מרת כוכבי. שש לירות, אמר ברגר. שש? תמיד היית לוקח בעד תיקון כזה חמש. נכון, גברת, אמר ברגר, אבל אז היו זמנים. צריכים להתקדם בחיים, כן או לא? אם אני אמשיך לקחת חמש, אמות עני כמו פרופסור.
בצהריים, בין מרק קרעפלאך וכבד צלוי, אמרה גברת כוכבי לבעלה שמריהו, בעל בית החרושת לנקניקי יבוא: מותק, אני צריכה מאה לירות בשביל נעלי בית. מאה לירות? התפלא החרושתן, ואני עוד זוכר כשהיית קונה נעלי שבת בחמש, אַת זוכרת, אצל גוירץ הזקן? מה שהיה היה, שיסעה אותו הגברת כוכבי, עכשיו הכל עלה. רק היום לקח ממני האינסטלטור שש לירות.
אדון כוכבי הלך למפעלו, אשר באיזור התעשיה של רמת־גן, ישר למחלקת המכירות. יוסי, אמר למנהלו, אנחנו נצטרך להעלות את המחירים. למה? שאל יוסי. הרי בשר חתולים לא עלה? נכון, הסכים עמו כוכבי, אבל רמת החיים עולה. תכתבו: בגלל עליה בהוצאות הייצור תוספת מחיר של עשרים אחוז.
אשת השר סידרה את הפרחים על שולחן האורחים, העיפה מבט אחרון לראי, סקרה את השולחן הערוך לכבוד שר ההיגיינה הציבורית של שבט אשנטי. יקירי, אמרה לבעלה השר שנכנס ברגע זה לחדר האורחים, אתה יודע ששילמתי היום בעד הנקניק ההונגרי פי שניים מהרגיל? כל המחירים עולים. אמר בעל האטליז.
המחירים עולים? צעק השר ותפס את ראשו, כיצד לא ידעתי? בצעדים מהירים ניגש לטלפון: תני לי את קצין העתונות, זהבה, אמר למזכירתו, אבל דחוף. שייקה? ברגע שתגמור לכתוב את הנאום שלי למחר, תכין הודעה לעתונות: מעלים את המסים ואת ההיטלים ואת הבלו ואת המכס עקב העליה הכללית במחירים.
למחרת הבוקר קראו אזרחי המדינה בעתונות את הידיעה על העליה בהיטלים ומסים ומכס ובלו והיו עצובים מאד. אותו יום ניגש שמואליק הקטן אל אמו הטובה, גברת זלוטניק: תני לי גרוש אחד בשביל טופי! גרוש אחד? תמהה האשה החסודה, והרי שלשום אמרת, כי הכסף החדש לא שווה. טעיתי, קבע הילד החמוד, אז מה?
בשתי לירות תקווה
מאתרות בונדי
פּיס בכפר, פּיס בעיר, פּיס הופך עני לעשיר. פּיס מוביל לעושר וגיל מזל האיגרת לאדון ולגברת. דרך הגורל מי ידע, אולי המזל הוא שלך. היום תקנה מחר תזכה. אם אתה אוהד הטיס, תקנה לך מפעל הפּיס. מחר, היום, מזלך ממרום. רק יום אחד נותר להגרלה. אל תשכחו… מחר…
לא, אני לא זקוקה לכל הפרסומת, לי אין צורך לספר, כי מכספי הפיס בונים בתי־חולים ומוסדות תרבות, שיבנו כלובים לדובונים או אניות־פאר לשלושה בסירה אחת, לי לא איכפת. אני אינני קונה איגרת כדי לעשות מצווה, אני קונה בשתי לירות תקווה.
מחר הגרלה. והיום עוד אפשר ליהנות. בחושך, במיטה, נמים לא נמים, מתחילים לחלום. אולי הפעם. לא, לא בפרס ראשון. לא בשלושים אלף. לזה אין לי האופי. המזל שלי אינו עשוי לכך. לי יש שם למעלה רק כוכב קטן, לא נוצץ ביותר. הטלסקופים לא יגלוהו לעולם. אבל אלף לירות הוא עוד מסוגל להביא.
אם אלפיים, נוסיף עוד חדר. באלף נעשה ארונות־קיר. בחמש מאות נקנה ספה. במאתיים גאז. בארבעים שמלה חדשה. ואם רק בעשר?מילא, גם זה כסף. נלך למועדון התיאטרון. ושתיים? נחליף אותן באיגרת חדשה. שבועיים של תקווה חינם – גם זה רווח.
היו ימים שעדיין התביישתי. ניגשתי לדוכן עם רדת החשכה, כמי שמצפונו אינו נקי. הבריות אינם צריכים לדעת. אחר־כך ראיתי – כך עושים כולם, אפילו אנשים אינטליגנטיים, בעלי השכלה אקדמאית, מכובדים ומיושבים, אפילו אנשי הקידמה, שלימדו אותם עוד בימי נעוריהם, כי כל ענין ההגרלות פסול הוא. אדם עמל חייב להשתכר די למילוי כל צרכיו.
לא, זה לא ענין של גובה המשכורת. עוד עשר ועוד עשרים לירות. מה היינו עושים בלי כל משאלה, שמתהלכים עמה חדשים ושנים כפילה בהריונה? על מה היינו חושבים בשעת הנסיעה באוטובוס? מסכנים אלה, שיכולים לקנות לעצמם כל העולה על לבם בן־רגע, מיד, מה נשאר להם עוד בחיים?
יש כל מיני שיטות, כיצד אפשר לתפוס את המזל. שיטת המתמיד, המרכיב לעצמו, אחרי מאמץ מתמטי כביר, מספר מתאריך לידתו, יום שיחרורו מהצבא, כפול גיל אשתו, מינוס משכורת ברוטו, ועליו הוא שם את כל קלפיו, בו הוא נותן את כל אמונתו, עליו הוא נרשם מראש, אליו הוא חוזר בכל הגרלה, עשר פעמים ועשרים פעם.
אפשר גם לגשת לענין בשכל קר, בהגיון. לא כדאי לקחת מספר, שזכה באחת ההגרלות הקודמות בפרס גדול. המזל אינו חוזר על עצמו פעמיים. אסור שיהיה זה מספר בולט לעין, גאוותני, מלאכותי, כ־555555, למשל. ברור, שהמזל יבעט בו. לא רצוי שהמספר יתחיל באפס. דבר המתחיל בלא כלום, איך יכול הוא להביא למשהו גדול? שלוש־עשרה בסוף אינו יכול להזיק. גם פעמיים שבע זה טוב. שבע שנים על לאה ושבע על רחל, וזוכים במציאה.
יש הסומכים על השראה, ניגשים אל דוכן המוכר בצעדים מהירים ומוציאים מערימת האיגרות שעל שולחנו את הראשונה שבאה ליד. אסור להסס אף רגע. אפשר לנסות גם התקפת־מצח. במקום איגרת עלובה אחת קונים עשר. שיעז המזל להתאכזר גם הפעם!
כה מעט מספיק כדי לעודד אותנו, המכורים לפיס, אפילו זכייה אחת קטנה מחזקת את האמונה. הרי פירושה שהמזל כבר יודע את הכתובת. אחריה חייבת לבוא הזכיה הגדולה. ואם זכה בפרס הגדול מספר הדומה לשלנו – גם זו לטובה. הרי אפשר לומר: היום כמעט וזכיתי.
וכאשר כל המאמצים העל־אנושיים לא נשאו גם הפעם פרי, מחליטים חגיגית: די, גמרנו, ממני כבר לא יתעשרו סוכני מפעל הפיס. בהתקרב מועד ההגרלה הבאה מתחילים להתעורר ספקות. אולי הפעם? עוד פעם אחת צריך לתת למזל את השַאנס.
יהיה לבכם סמוך ובטוח: אלה שניגשים אל הדוכן כדי לבדוק, אם איגרתם זכתה, כבר בדקו את הדבר בעצמם בבית. אך מי האיש שיסמוך בענין כה רציני רק על מה שעיניו רואות? כולנו רק בשר ודם. וטעות לעולם חוזרת. וכאשר גם הסוכן אומר לא, עוד מהססים לקבל את פסק־הדין. גם בהגרלה הנוספת לא? האם הסתכלת היטב? גם בהגרלת שיכונים שום דבר? אתה בטוח?
יש אנשים המבקשים למשוך את המזל למלכודת. בשעת קניית האיגרת אומרים כלאחר־יד: בין כה וכה לא אזכה. אבל למה לא לתרום משהו להקמת בתי־ספר? את האיגרת שמים לאיזו פינה נידחת ולא מביטים בה עד אחרי ההגרלה. אל הדוכן ניגשים בפנים אדישות לחלוטין: “לא צריך לבדוק. בין כה וכה לא זכיתי. אבקש רק להחליף*. לא, את המזל לא תרמה. הוא יודע, כמה לבך רועד וקיבתך מתכווצת. אל תתבייש להודות: קיוויתי”
הצד השני של האגורה
מאתרות בונדי
עיגלו את מחירי הנסיעות באוטובוסים ולא יהיו עוד כרטיסים בחצאי גרושים, סליחה, חצאי אגורות. רבותי, התופסים אתם את משמעותם העמוקה של הדברים? הרי בכך באה לסיומה תקופה בתולדות הישוב, שתהיה ידועה לדורות הבאים כתקופת תווי־מגן־דוד־אדום. צר לי על כך לא מעט, ולא בגלל ענין מיוחד בתקציבו של אותו ארגון רב־תועלת, אלא מפני שקשה לי להיפרד מאותם הפתקים הקטנים, המלוכלכים, המקומטים, הקרועים, שערכם הנומינאלי היה חמש פרוטות, אך ערכם הממשי גדול לאין שיעור.
תווים אלה נתנו לך, לפחות, פעם ביום הרגשה, כי אכן עושה אתה מעשה טוב, מצווה ממש וגם אתה נדבן, אולי לא ידוע כל כך כרוטשילד, אך לא קטן ממנו. נהג האוטובוס מסר לידך, יחד עם הכרטיס והעודף, תו של חצי גרוש, ואתה זרקת אותו, את התו, בג’סטה גרנדיוזית לתוך פח האשפה או על רצפת כלי התחבורה. בזה הראית לכל הרואה, כי אתה יכול להרשות לעצמך לבזבז כסף, כי לבך פתוח לצרות הזולת וידוע לך, כי תמורת כל תו שזרקת מקבל מגן־דוד־אדום חמש פרוטות טבין ותקילין.
נכון, לא כל האנשים נתברכו באותו רוחב־לב, והיו נוסעי אוטובוסים ובעיקר נשים, שאצלם זה שייך למסגרת שגעון הסדר והנקיון, שאספו את התווים בארנק הכסף עד שהספיקו כדי תשלום נסיעה שלמה, דבר שנתן להם הרגשה של חסכנות וחוש פיננסי מפותח. אמנם, היו נהגים חסרי נימוס בסיסי, שסירבו לקבל יותר משניים־שלושה תווים בבת־אחת, ועל־ידי כך מנעו בזדון מאוספי תווים את הסיפוק האמיתי ליצר חסכנותם.
ברור לי, כי לקבצנים יביא חיסולם של תווי מגן־דוד־אדום הקלה ניכרת. באמת אל תחשדו בי, אני מעולם לא הייתי עושה זאת, אבל היו עד עצם היום הזה אנשים שנהגו לתת את תווי חמש הפרוטות במקום נדבה. איש כזה, כמובן, קיפח את כל כבודו בעיני פושט היד, ואם זה לא זרק לו את הפתק בחזרה לפרצוף, הרי רק מפני שהוא ג’נטלמן, הקבצן.
היו זמנים, שהפתקים היו בגדר מטבע לפחות אצל הילדים. הפעוט התחנן: אבא, תן לי כסף – והאב נדיב־הלב הוציא מכיסו שני תווים של חמש פרוטות. אם היתה לילד פרוטקציה אצל בעל הקיוסק, קיבל בעדם סוכריית מנתה או טופי אחד. אבל עיני צאצאינו החמודים נפקחו זה מכבר וחצאי הגרושים חדלו להיות דבר של ערך אפילו בעיני ילדים. אין מודד טוב יותר לאינפלציה מאשר קבצנים וילדים. אילו הייתי במקומו של אשכול, לא הייתי מתייעצת לא עם כלכלנים ולא עם מומחים פיננסיים, אלא הייתי, פשוט, שואלת ילד: “כמה עולה הדבר הזול ביותר בקיוסק?” ואת הקבצן: “איזה מטבע נותנים לך עכשיו בנדבה?”
כן, רבותי, פעם בזמנים הטובים ההם, עוד לפגי שמונה־תשע שנים, היו נותנים לפושט־יד מטבע של מיל והוא עוד אמר תודה רבה. אחר כך עברו לחמישה מילים. ברגע שהרגשת, כי הקבצנים מתחילים להביט בך בזלזול ולא מתייחסים אליך ביראת־הכבוד הראויה לך, ידעת, כי הגיע הזמן לתת גרוש שלם, הלא הן עשר פרוטות ז"ל. לפתע, לפני שנתיים־שלוש הרגשת – גרוש זאת לא סחורה. מה עוד אפשר לקנות בגרוש אחד? שום דבר, לא מסטיק ולא גזוז, לא בייגלה ולא גרעינים. גרוש אחד בודד לא שווה פרוטה.
עכשיו תעברו ליד פושט־יד בקרן הרחוב ותביטו לתוך הכובע שלי מה תראו בו? רק שילינגים. אני יודעת – יש טריק כזה, את הגרושים מכניסים לכיס כאשר אף אחד לא מסתכל, ואת המטבעות הגדולים יותר משאירים לראווה, אבל גם זה סימן. בעבר לא היה קבצן מעז להשאיר מטבע של שילינג בתוך קופסתו, שמא יחשבו הבריות, כי ליום אחד כבר קיבל די.
תסלחו לי על הביטויים הלועזיים, על השילינגים והגרושים, אבל זה ענין של הרגל. עוד לא התרגלנו לפרוטות וכבר מחסלים אותן. ועד שנאמר סתם ככה, בתור לאוטובוס או בדואר “אולי יש לך אגורה?”, יעבור עוד זמן רב. לעת־עתה הייתי מתביישת לדבר בקול רם על אגורות, שלא יחשבו אותי לחברת האקדמיה ללשון העברית. לומר אגורה, זה איכשהו לא טבעי, כמו לאכול פלאפל במזלג.
אם חושב מישהו שם למעלה באוצר, שאנחנו, עמך, להוטים אחרי מטבעות חדשים, אינו אלא טועה. אנחנו אוהבים את הישנים, אלה שאנו מכירים גם בחושך, שאפשר להוציאם מהארנק בלי להביט. ברגע שאתה חייב להסתכל במטבע לפני שאתה מוציא אותו אינך בן־בית, אלא תייר בארץ שלך. אגורה, זה אולי שם יפה מאד ולפי כל המקורות המוסמכים, אבל עד שנתרגל אליה, כבר יהיה לנו ודאי שם מטבע אחר.
סיפור אהבה אחת
מאתרות בונדי
יום חול אחד צלצל בדלת, תיק־עור עבה בידו, ומראהו כגובה העיריה, גובה המס, גובה החשמל, גובה בית היתומים על שם דיסקין וכל שאר הגובים התובעים את דמינו על חטא שלא חטאנו. ‘אני בא מהאגודה לעזרת אלמנות’, אמר במיטב הנימוס האירופי, ‘אבקש תרומה’.
היו זמנים שעמד לי הכוח לנגב במקרים כאלה את ידי בשולי שמלתי ולומר בקול של ספּוֹנג’ה: ‘גברת לא בבית’. אך מכיון שתפס אותי בשעת אזלת־רוח, ואולי מפני שנראָה מתורבת ומטופח כל כך, אמרתי, ‘יכנס בבקשה’. כן, אפילו בבקשה. 'כמה אתה מבקש? אמר: ‘לירה אחת. כך נותנים כולם’. הלירות אמנם אינן מתגלגלות בכיסי אלא יומיים אחרי מתן המשכורת, אך מכיון שקשה להוציא מישהו, שאך זה עתה הזמנת אותו פנימה ומפני שמעולם לא לימדוני, כיצד להיפטר מאנשים בלי מבוכה ונקיפות מצפון, ומשום שהייתי חדשה בעיר ולא ידעתי את מנהגיה, נאנחתי חרש ונתתי לו את הלירה כמבוקשו.
אמר תודה, נתן קבלה, קיפל את ניירותיו ועמד לצאת. בין הדלת והמדרגות נעצר: “סליחה, ראיתי כתוב על השלט בוֹנדי. האם את מצ’כיה?”,כן‘, עניתי.,אף אני, מהסודטים’, הכריז. אם כך, הרי לא אשלח איש לדרכו בלי מלה טובה. שוחחנו על העולם של אתמול ועל הפרנסה של היום. סיפר לי, כי העבודה קשה, אבל ההכנסה לא רעה – שלושים אחוז עמילות מכל תרומה. ואשתו זבנית בחנות קונפקציה. נפרדנו במיטב הברכות והאיחולים והחיוכים כשני מכרים מבית־קפה פרגאי, שנפגשו ליד ספל קפה (כן, ספל ולא כוס) עם קצפת ועוגת־שמרים קלילה.
כעבור חודש הופיע שוב: ‘הגברת בונדי’, אמר, ‘במקרה עברתי ובאתי לדרוש בשלומך.’ הבנתי את הרמז והוצאתי לירה, אך העזתי לשאול, אם זה הסדר חדשי קבוע בינינו. ‘יש לי לקוחות חצי־שנתיים ותלת־חדשיים וחדשיים’, אמר בנימה של נזיפה קלה. ואני הבנתי, כי ארץ מוצאי מחייבת אותי להיות חדשית. שאל לבריאותי ולבריאות בני ביתי והלך לדרכו.
הביקור הבא עבר בלי דקדוקים של טקס ובשעת הפרידה שאל כבדרך־אגב: ‘אולי יש לך בולים משומשים? הרי את אשה משכילה וללא ספק את מתכתבת עם כל העולם’, מכיון שכה יפה דרש, ניגשתי לסלסלת המכתבים והוצאתי מתוכה קומץ בולים זרים השמורים שם בשביל צאצאי המכרים המרובים. היה ביניהם בול מגאנה ושלושה גדולים מסאן סאלבאַדור. אמר תודה והלך.
כעבור שבועיים הופיע שוב: 'האם יש בולים? לא הסתרתי את חוסר התלהבותי. אמנם האיש מצ’כיה, אבל זה עשרים שנה שיצא ממנה, והסודטים הם רק חבל־הגבול ולא פראג גופה. מה הטעם בטיפוח כל הלנדמנשפטים הללו? ‘אין לי’, אמרתי. ‘כיצד? הייתכן? חפשי היטב!’ ציווה כמורה קפדן. חיפשתי ומצאתי. הוספתי לירה, אך פרידתנו לא היתה עוד לבבית כמימים ימימה.
לא עבר חודש וביום שישי בשעה שלוש אחר הצהריים, אותה שעת מנוחה נפלאה שלפני השבת הארוכה־הארוכה, מצלצלים בדלת. בעיניים עצומות־למחצה ניגשתי לפתוח; ידידנו מהעזרה לאלמנות. בעצם, איזו עזרה זו? אילו אלמנות? מי עוזר להן? ‘אתה!’ אמרתי, ‘בשעה שלוש? הרי אתה יוצא־אירופה. אין זאת שעה יפה לביקורים’. הביט בי בחוסר סבלנות: ‘גם לי אין זמן לנוח בצהריים’, אמר בתקיפות, ‘ואני קצת מבוגר ממך’. לא מצאתי מענה, הוצאתי לירה הוספתי בולים, אך יחסינו נשארו קרירים.
הביקור הבא נדחה לשעה ארבע בדיוק. רצה הגורל ואני בעוונותי הייתי עדיין לבושה בחלוק. ‘מה זה?’ ביקש לדעת, ‘אצלכם נחים כל היום? אנשים אחרים מוציאים את נשמתם ואתם…’ לך והסבר, שבמקרה היום לא הרגשתי כל כך טוב ובכלל. ניסיתי לכפר על חטאי, נתתי לירה, נתתי בולים, הוספתי חיוך. לא עזר מאומה. הלך מרוגז.
השבוע הופיע שוב. ‘הגברת בונדי’, ביקש לדעת, ‘האם את יודעת, מה זה יוקר החיים?’ ‘יודעת’, עניתי.,היש לך מושג כמה עלו המחירים?' ‘יש’, הסכמתי. ‘האם את מוכנה להטריד איש מבוגר לקומה שלישית בגלל סכום כה פעוט כלירה?’ ‘באמת, אינני מוכנה’. ‘ובכן, אני רושם שתי לירות. בעצם, הייתי חייב להעלות את המחיר מזמן, אבל התחשבתי בך’. ‘תודה’, לחשתי, אבל הוא לא התרכך.
אינני נחה עוד בצהריים ואת הבולים אני אוספת רק למענו. הכנתי שני שטרות של לירה מן החדשים שמצאתי ואם ירצה שלוש יקבל אותן. אילו רק היה סולח לי, שעשיתי לו טובה.
כבר היה טוב
מאתרות בונדי
תנו לי את ימי הצנע הטובים ואתן לכם גרוש עם חור. אההה, אלה היו זמנים, הידקנו חגורה וחגרנו עוז, הצנענו לכת והשכמנו קום, הקרבנו את עצמנו והיינו מבסוטים עד הגג: יבוא יום ויהיה טוב לכולנו. בימים קשים קל כל כך להיות מאושר: הראש מלא צרות, הבטן מלאה מרק והלב מלא תקווה.
עכשיו באו הימים הטובים ואני מודאג. מה פתאום שפע כזה? מעצבן אותי. אנחנו איננו דור העשוי לגאות. יהיו צרות, תשמעו מה שאני אומר, כל זמן שיש מחסור, מסתננים, משברים ומלחמות, אני יודע שהכל כשורה. השקט הזה פשוט חשוד בעיני. אני מנבא שחורות.
האם אנחנו עכשיו, בימים הטובים מאושרים יותר? איפה! עשרים שנה חיממנו את החדר באותו התנור הגבוה, השחור המתנועע, הוא לא נכנס לאופנה ולא יצא ממנה, ואיש לא שבר לעצמו את הראש, אם צבעו מותאם לרהיטים ואם רגליו עשויות בסגנון הבארוק או הרנסאנס. פתאום נוכחו לדעת: פיירסייד, נוח יותר, יעיל יותר, חם יותר, בטוח יותר, חסכוני יותר, נאה יותר. שישים לירות זה הרבה, אמרנו, אבל מילא – זו השקעה לשנים. קנינו פיירסייד. שנים?! עוד לא עברו שנתיים ואפשר לזרוק אותו. למה? לא, הוא לא התקלקל, לא מסריח ולא מעלה עשן. הוא מחמם מצוין, אבל זה כבר לא זה. עכשיו יש קאמינים עם ויסות אוטומטי ורפלקטור בלתי מחליד וציפוי בכל צבעי הקשת. כבר לא נעים להתחמם ליד פיירסייד ישן כאשר כל חלונות הראווה מלאים קאמינים. הרגליים אמנם חמות, אבל בלב קר.
או הדירה. כמה שמחים היינו כשנכנסנו לשיכון! תמימים היינו. זהו זה. יד אליהו! מי עוד רוצה לגור בשיכון עממי ביד אליהו? שתי מרפסות, כניסה אחת, בלי תריזז ובלי מעלית. תקראו, בבקשה, מה שבונים עכשיו: דירות פאר, מים חמים והסקה מרכזית, ארבע מרפסות, מעלית לכל שתי דירות ושתי כניסות לכל דירה, אחת לאורחים ואחת לשירותים. זה משהו. אלה חיים.
בעצם, מסכנים אלה שייכנסו לדירה כזאת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט הנאה. כמה זמן יהיה להם נחת ממנה? שנה, לכל היותר שנתיים. אחר־כך יבנו במקום אחר בתים חדישים יותר, עם מעלית לכל דירה וחמש מרפסות וארבע כניסות, אחת לאורחים ואחת למשרתים, אחת לאורחים של המשרתים ואחת למשרתים של האורחים. מי ירצה עוד לשבת בטראנטה ישנה דגם 1960?
פשוט מפחדים לקנות משהו חדש. לא כדאי. בעוד שנה יצא לשוק משהו חדש וטוב יותר. עוד לפני שאתה מספיק לסלק את כל התשלומים בעד המיקסר ברור לך שעשית משגה. היית צריך לחכות עוד שנה. עכשיו תצטרך שוב להחליף.
הרי אדם לא יכול לפגר אחרי כל ידידיו. מוכרח להיות גם לנו אותו הדבר, רק עוד יותר. אותו מעיל עור כמו למרים, רק ארוך יותר: אותו מזנון מורכב כמו לשמוקלרים, רק מורכב עוד יותר: אותו היי־פי כמו למרטין, רק היי־פי עוד יותר; אותה המכונית כמו לאיציק, רק חדישה עוד יותר.
איך אתה מרגיש אחרי הצגת בכורה ב“הבימה”, כשכל אחד נכנס למכונית הפרטית שלו ורק אתה רץ לאוטובוס? כמו עלוב החיים. אני יודע, יש עוד אחרים שנוסעים באוטובוס, אבל זה משהו אחר. או שהם לא מהיישוב, אתם מבינים, או שגם הם היו רוצים אוטו, ורק מחכים לרגע שיהיה להם מספיק קרדיט כדי לעשות חובות. בגלל זה אני אומר: תנו קצת ימי משבר. אז נוסעים באוטובוס למען המולדת.
גם לא חינכו אותנו כהלכה. אנחנו עוד גדלנו באווירה של משפטים קדומים, שלפיהם יש ערך לחפצים. לא השליכו שום דבר סתם כך. לבשו מכנסיים עד שהישבן נקרע, הלכו בנעליים עד שהתפרקו, אכלו מצלחת עד שנשברה. עכשיו זה מתנקם. לא נעים לך להשליך זוג נעליים רק מפני שהן לא שפיץ, או לקנות מעיל חדש רק בגלל הצבע, או להחליף את הכלים רק מפני שיש פלסטיק חדיש עוד יותר. אבל מה לא עושים למען הזולת? מתגברים גם על כך. הבן שלי כבר יהיה אחר. הוא ידע להשליך בלי נקיפות מצפון. כבר חינכתי אותו כמו שצריך.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.