זה בא לפתע־פתאום, כמשבר ממשלתי ביום בהיר, בדרך־כלל לפני הימים, הנקראים בצדק נוראים, וגם אצל אנשים שלא יודעים להבדיל בין מנחה, מעריב וידיעות אחרונות. אז, בליל נדוד־שינה כשהקבאב לוחץ על הקיבה, או בערב אביך כשהרדיו מקולקל, מתחילים להרהר, לחשוב עמוק־עמוק: איך הזמן עובר וכיצד חולפות השנים. ומה השגנו? לא כלום ופחות מזה. ראו את אלכסנדר הגדול, למשל, בגיל עשרים כבש את כל המזרח התיכון. או מוצרט – היה בן שלושים וארבע וכבר מת. או שוקה; עוד זוכרים אותו צועק: אמא, פיפי, ועכשיו יש לו מכונית־שרד ושמו נוסע לפניו.
הטוב ביותר, לטפל בהתקפה זאת כבשפעת: קצת קוניאק ועוד קצת קוניאק ועוד הרבה קוניאק. אך יש גיבורים בעולם, וגם אלה שאין להם משקה הגון בבית, המחליטים לרדת לעומק הבעיה, עד תומה, עד האמת המרה. רוצים לברר, למה כאלה פני הדברים. גולשים במורד הנפשי עד להצטלבות הראשונה. עצור! מסקנה – אנחנו בעצמנו אשמים. אילו היינו מתאמצים יותר – משתלמים במתמטיקה, רוכשים שפות זרות, עושים התעמלות־בוקר, לומדים גמרא, שומעים הרצאות, עובדים כל יום שעה בגינה, אוכלים יותר ויטמינים, עוסקים בפעולה ציבורית, מטיילים ברגל ומעשנים פחות, אילו…
בשעה טרופה זאת מגיעים בודדים, המסרבים מטעמים רעיוניים לקחת לומינאל ולישון, למסקנה שניה בדרך שאולה: יש לשנות את דרכי החיים, מהיסוד, אחת לתמיד. נתכנן חלוקת־יום רציונלית. ננצל כל רגע. נעשה סדר בארונות. נענה על מכתבים. נחזיר ביקורים. נאכל גזר וחסה. נסלק את כל החובות. נפתח חשבון־חסכון. אין כוח המסוגל לערער את החלטתנו הנחושה.
מחר מתחילים החיים החדשים. בעצם, למה דווקא מחר? מחר זה יום לא נוח; המפקח בא, צריכים לשלם את חשבון החשמל, ובערב יוצאים לקולנוע. מחר זה מוקדם מדי. בליל ראש השנה, בדיוק עם צאת הכוכב הראשון, נתחיל את השנה החדשה בדף חיים חדש. רק חבל שדווקא בראש השנה אין משדרים התעמלות בוקר. ואסור לעבוד בגינה. ובכלל פעם בשנה מותר לאדם לנוח. נתחיל מיד אחרי החג. או מוטב ביום־הכיפורים, יום הדין, יום חשבון הנפש. רק חבל שדווקא ביום צום אי־אפשר לעשות מאומה. אבל למחרת, או בסוכות, בחנוכה, בפורים. בפסח. ביום הולדת.
מה? כבר עברה שנה והחיים החדשים עדיין לא החלו? אין דבר. בשנה הבאה יהיה הכל אחרת.
החגים הם נפלאים – כל עוד מצפים להם. אך כאשר הם באים עלינו זה אחר זה בתכיפות איומה, הם מאבדים את מרבית קסמם. לעולם לא יוצאים החגים כפי שתיארנו לעצמנו, כמו רוב הדברים בחיים.
על השעות שלפני הצהריים עוד אפשר להתגבר איכשהי בעזרת שינה, אוכל ותחביב. המשבר פורץ בדרך־כלל בארבע, אחרי מנוחת הצהריים. המקרר מתקלקל, הסבתא משתעלת, הילדים משתוללים, החתולים מייללים, בעתונים אין חדשות. ואז מוליד מישהו את הרעיון הגאוני: נלך לביקור, נחליף את האווירה, נדבר עם אנשים, נשמע מה חדש. וכך יוצאים מחצית אזרחי המדינה לדרך, בלבוש חדש ובנעליים חורקות בתקווה להתגבר על מצוקת הלב בעזרת ידידים. המחצית השניה נשארת בבית ומחכה לאורחים, ואותה תקווה בלבה.
מה עושים? שותים סודה ואוכלים מקלות־מלח ומספרים בדיחות על טולידאנו. אוכלים עוד עוגת־גבינה ושותים עוד קפה ומתווכחים על בית־הכנסת הרפורמי. מוצצים סוכריות מנתה ומספרים רכילויות. אוכלים ענבים ומדברים על נאצר. מפצחים גרעינים ומלכלכים את השטיח. הערב בא, אפשר ללכת הביתה ולאכול משהו בסיסי. ומחר עוד חג.
לא, היום לא נצא לשום ביקורים. נשב בבית, אולי יבוא מישהו, אחרת תתייבש העוגה. התפקידים מתחלפים! אלה שהיו אתמול בדרכים, מחכים לאורחים ואלה שנתברכו בביקור, באים להתנקם. אותה הסודה, אותם מקלות־מלח, אותו הקפה. רק במקום עוגת־גבינה יש עוגת־קקאו. אותם הדיבורים, רק במקום נאצר משוחחים על השחיתות.
נו – מחר שוב לעבודה. ופתאום, כשלפנינו יום רגיל, יום גדוש פעולה, עבודה, מאמץ, טרחה, עמל ויגיע־כפיים, נראה החג חגיגי, כפי שהיה לפני שבא אלינו.
נכנס אלול – יוצאות צרות. קודם בעיות האכילה של ראש השנה, ואחר כך שאלת הצום של יום־הכיפורים. בשלושת ימי הזלילה המרוכזים של ראש השנה מתגעגעים לא אחת ליום הנפלא, בלי בורשט, בלי צ’ולנט ובלי עוגת־דבש, אולם הגעגועים לבורשט, צ’ולנט ולעוגת־דבש ביום הצום גדולים לאין שיעור. ראש השנה איבד לגבי חלק ניכר מתושבי ישראל כל משמעות חוץ מזו הקולינארית, אולם ביום־הכיפורים נזכרים רבים בעובדה המתמיהה, כי בעצם קשורים החגים קשר כלשהו בעניני דת.
יש בני אדם, המעשנים בשבת, אוכלים חמץ בפסח וטריפה כל ימות השנה, אולם ביום הכיפורים הם חוזרים לחיק הדת כבן אובד לזרועות אמו. כל ימות השנה הוא יכול להיות אפיקורס גמור, אך ביום הכיפורים אפילו מפ“מניק מוכן לצום. נניח עתה לאלה, הצמים מתוך אמונה שלמה, אפשר רק לקנא בהם. אבל למה צמים כולם, נהגי אוטובוסים ובעלי מכולת, מוכרי פלפל ופקידי תה”ל, עובדות סוציאליות ומזכירות צה"ל?
חלק גדול של הצדיקים־ליום־אחד צמים מתוך רגשי חיבה לאב או לאם ז"ל, שבוודאי לא היו מביטים בעין יפה בסטייק עם צ’יפס נוסח כיפורים. יש הצמים, כי אין להם איפה לאכול, ולא נעים להם למלא את הבית ריחות של צלי דווקא ביום בו מרבית האנשים רק חולמים על אוכל. ויש הצמים מאותה הסיבה שבגללה מתעמלים אנשים בשעה שש וחצי בבוקר; אולי זה לא מועיל, אבל להזיק זה לא יכול. איש עדיין אינו מוסמך לקבוע, כיצד מחשבים שם למעלה את ענין הצום של יום־הכיפורים בדין־וחשבון המס הסופי. ייתכן, כי יום של תענית עלול להשפיע על בית־הדין של מעלה לפחות כשביתת רעב על בית־משפט עלי אדמות.
מפליא רק, כמה קשה יותר יום צום אחד למען הנשמה מתריסר ימים למען הגוף. לשם חיתוך הקווים מוכנים הבריות לעמוד בדיאטה של חצי קלוריה ליום במשך חודש תמים בלי להניד עפעף, אבל למען הנפש הטובה, אפילו עשרים וארבע שעות הן קרבן לא יתואר. בהשפעת שפעת לא אוכלים יומיים ולא קורה מאומה, אך צום של יום־הכיפורים חייב לערער את מצב הבריאות. כאבי ראש, זה המינימום שהאדם יכול לעשות למען צומו.
בחוץ־לארץ היה זה שייך לחינוך הטוב של בת יהודיה ממשפחה מכובדת להתעלף לפחות פעם אחת במשך צום הכיפורים. אז השכיבו אותה על ספה מכוסה שעוונית שחורה, שעמדה במיוחד לצרכים אלה בפרוזדור עזרת הנשים, הגוֹיה הממונה על חדרי הנוחיות של עזרת הנשים הגישה לה מלח־הרחה והגבירות הפסיקו, לפחות, לעשר דקות את שיחתן האינטנסיבית על עוזרות ובעלים, כדי לדון בתלאות הצום ובהרכב הסעודה המפסקת. עתה יצאה ההתעלפות מהאפנה ולבת ישראל החסודה לא נשאר אלא להסתפק במיגראֶנה עלובה.
יש הטוענים, כי המציאו את הצום כדי להניע את האנשים להקדיש את כל מחשבותיהם לעניני נפש. אבל לי נדמה, כי ביום־הכיפורים חושבים האנשים יותר על אוכל מבכל שאר ימות השנה גם יחד. בעזרת הנשים אפשר לשאוף ביום־הכיפורים יותר אינפורמציה על דרכי התזונה מאשר בקורס מזורז של ויצ"ו.
נכון, קורה והרעב מניע את האנשים לחשוב על חטאיהם. ואז, כמובן, המצב קריטי. מי שנהנה מזיו האמונה, כל הכבוד לו. יש לו תרופה לכל צרה. אבל מסכנים הדתיים של יום־הכיפור: חשבון הנפש תמיד מסתיים בגרעון.
יש והאדם מגיע ברגע של חולשת הצום לידי מסקנה – תמיד מוצדקת – כי החיים כפי שהם עתה לא שווים אגורה ויש לפעול למען שיפורם. האדם מחליט לא להיות עוד אנוכי, לא לרדוף אחרי כסף, לא לריב עם האשה, לא לשנוא את הממונים עליו, לא לקלל את מס ההכנסה, לעזור לזולת, לעשות משהו למען השכלתו, לתרום למוסדות צדקה, לחתום על ביטוח חיים, להיבדק אצל הרופא. ללמוד צרפתית בשיעורי ערב ובכלל לקחת את עצמו בידיים. עד כאן ולא יותר.
ההחלטה הנחושה לתיקון דרכי החיים אינה ניתנת לעירעור, לפחות עד תום הצום. אחרי מרק העוף מביט האדם בעצמו ביותר סלחנות, עם כפית לפתן התפוחים האחרונה כבר נהיר לו, כי הגיע להחלטות נחפזות במקצת, ואחרי ספל הקפה השחור לא נשאר מכוונותיו הטובות יותר מכתם של דמעה על ממחטתו.
האנושות מתחלקת לשלושה: לכותבי מכתבים מתוך הנאה, לשונאי מלאכה זו, לבעלי אישיות מפוצלת, האוהבים אמנם לקבל מכתבים אך שונאים לכתבם. ואלה האחרונים אומללים מכולם, כי נוהג הוא בעולם לתת דבר תחת דבר, עין תחת עין, שן זהב תחת שן ומכתב תחת מכתב.
הכשרון לכתיבת מכתבים אינו קשור כלל וכלל במשלח־ידו של אדם. יש סוחר־עופות המסוגל לשזר במכתביו את אמרות־הכנף הנפלאות ביותר, ויש מצד שני פובליציסט והוגה־דעות, היודע לשבת שמונה שעות רצופות על כתיבת מאמר על בעיית המעמד הבינוני ברואנדה־אורונדי, אולם הוא אובד עצות כאשר עליו לכתוב איגרת ברכה לדוד משה בהגיעו לגבורות.
כל עוד האדם צעיר וחסר נסיון־חיים, הוא כותב מכתבים על ימין ועל שמאל מבלי לתת את דעתו על הנזק שהדבר עלול לגרום לו. איש נבון ומיושב בדעתו לעולם אינו נותן דבר בכתב. אמרת לתריסר עלמות “אני אוהב אותך לנצח”, או “רק את תהיי שלי!” אז אמרת. אין בכך כלום. אבל אם נתת הצהרה דומה בכתב, עלול הדבר לגרום לך במרוצת הזמן אי־נעימויות רבות, גופניות ואחרות.
הצרה היא שמכתבים נשמרים לדורות, גם אם אין כל יסוד הגיוני לנוהג פסול זה. ודאי לא בגלל תכנם המעניין. נראה ששמירת מכתבים היא שארית מסורת עתיקת ימים, מהזמנים הרעים כאשר נייר עוד היה מצרך יקר־ערך. מחצית השערוריות בעולם, פוליטיות ואחרות, לא היו מתגלות לעולם, אילו היו האנשים נזהרים יותר בכתיבת מכתבים ומקבליהם היו נחפזים יותר להשמידם.
ככל שאתה מתבגר ומוסיף תבונה, אתה מתקשה יותר לחבר מכתב בלתי־אמצעי הבא מהלב. בעיקר אם נעשית לאיש מכובד, עסקן ציבורי, סופר ותיק, אמן בעל שם, בקיצור אם מקומך באנציקלופדיה של תדהר מובטח לך. הרי אז תמיד קיימת סכנה, שאחרי הסתלקותך לעולם טוב יותר עלול מישהו, מתוך חוסר עבודה פרודוקטיבית יותר, לכתוב ביוגרפיה שלך, או לאסוף את כל מכתביך כדי לפרסם אותם ברבים תמורת שכר־סופרים הגון. ואז כל פתק טפשי למס הכנסה עלול לסלף את דמותך הנערצת.
איש המחשיב את עצמו כותב למען הנצח, אפילו כשמכתבו נועד למחלקת התברואה העירונית, מקפיד על הסגנון, מחפש צירופי לשון מעניינים, ונמנע מלהשתמש במלים גסות אלא אם כן הוא רוצה להישמר בזכרון הדורות כבעל אישיות סוערת ומזג חם. בכל אופן, ראֵה את מכתביך בעיני כותב הביוגרפיה שלך ובעיקר זכור, כי כותבי קורות החיים אינם מה שהיו פעם. אז כתבו ביוגרפיות מתוך הערצה ויחס של כבוד, עתה מפשיטים את נפש גיבור הספר כמו בסטריפטיז ואפילו עלה התאנה לא משאירים עליה לרפואה.
ויש עוד נימוקים נגד כתיבת מכתבים: כשמתחילים בהתכתבות, קשה להפסיקה. זה עלול להתחיל בהיכרות מקרית בבית הבראה של קופת־חולים. אתה אומר לאיש, סתם ככה מתוך נימוס: רשום לך את הכתובת, תבוא פעם לבקר אצלנו. האיש לא בא, אך מה שגרוע יותר, הוא שולח איגרת־ברכה לראש השנה. אתה, כמובן, עונה לו ומוסיף מתוך אינרציה: מה שלומך, ידידי? מה שלום אשתך וילדיך? – שאלת? אם כן, עונים לך בפרוטרוט ושואלים אף לשלום בני ביתך שלך, לעבודתך ולבריאותך. ומכאן מתפתחת התכתבות סדירה, אשר רק מלאך המוות מסוגל לנתקה.
ואם אתה איש־רוח, ולשמך משקל כלשהו בעולם, עליך להיזהר שבעתיים. מישהו שולח לך את הפרקים הראשונים של יצירתו הטראגית “חייו ומותו של לייבל קרוכמל”. אתה קורא את העמוד הראשון ונעשה לך לא טוב. אבל משום שהתברכת בלב יהודי רך, אתה מחזיר את הרומן למחברו בצירוף כמה מלים מעודדות “כתיבתך אמנם מראה על חוסר נסיון ספרותי, אך אל נא תתייאש – אין מצליחים ברומן הראשון”. דע לך, שאותו מחבר עלול להתייחס לדבריך ברצינות ולכתוב תריסר ספרים ונוסף לכל לשמור על מכתבך כהוכחה ניצחת לכשרונו.
וחשוב מכל: אל תנער את דעותיך הפוליטיות במכתבים פרטיים. לכתוב עליהן בעתון, זה משהו אחר. כל אחד יודע, ששם זה לא רציני ולא מחייב. אבל מכתב פרטי בעל תוכן פוליטי עלול להעיד נגדך בדיוק בשעה שאתה מנסה להשיג משרה מרופדת, בה דרושות דעות מנוגדות לחלוטין. ואחר כך לבוא ולהסביר ולהכחיש, זה כבר מסובך. כל אחד יאמר: אם הוא מכחיש, סימן שזה אמת.
סליחה, עלי להפסיק. הדוור מצלצל. אולי יש לו מכתבים בשבילי.
כל מי שקושר את בוא הסתיו עם דכאון ומרה שחורה, כל המחבר עליו שירים נוסטלגיים, אלגיים, מלנכוליים וסתם עצובים, כל המצמיד אליו עלי שלכת, רוח קרה ושמים צוננים, אינו אלא מוציא דיבתו הרעה ומוליך שולל את דעת־הקהל. אשר לסממני הטבע הנזכרים לעיל – הרי הם לחורף; אשר לעצב ולדכאון לעצבנות ולשגעון – הרי הם לקיץ. על הסתיו הישראלי אפשר לשיר רק בשמחה וששון, חדווה ודיצה, רינה וגיל.
אמנם, לעומת ארצות־הצפון המתורבתות אנו יוצאים בהפסד. אצלן יש ארבע עונות־שנה מוכרות ומאושרות על־פי החוק: באביב מלבלבים, בקיץ קוצרים, בסתיו נושרים ובחורף קופאים. אבל אצלנו, רק עונה מוגדרת אחת – והוא הקיץ. כל השאר ערבוביה. בחורף הכל פורח ובאביב הכל קמל והסתיו כמעט ולא קיים – זכרונות הקיץ וציפיה לחורף.
סוף־סוף אין השמלה נדבקת עוד לגוף, האוטובוס אינו עוד מרחץ־זיעה וחדר־המגורים הוא חדר ולא דרך־מעבר למרפסת. שוב יש טעם להאזין לתחזית מזג־האוויר. פעם לח ופעם מעונן חלקית, פעם רוח דרומית חרישית ופעם טיפטוף מקומי קל. הערב הוא ערב ולא יום בלי קץ. כבר בשבע אפשר להתנשק בשדרה מבלי שיתקהלו הילדים. והדרך הביתה חוזרת להיות חוויה. אתה הולך ברחוב החשוך ומחפש את אור ביתך. הנה שם, בקומה השלישית, הריבוע זה הבית שלי, שם מחכים לי.
סוף־סוף אפשר להימנע מרחיצה בים בלי נקיפות מצפון. בקיץ לא התרחצנו, מפני שלא היה כוח ולא מכונית ולא זמן, אבל עכשיו לא נוסעים מפני שפשוט לא נוסעים עוד. כמה טוב, אפשר להתעטף כבר מצוואר עד ברך ואין עוד הכרח להציג לראווה את כל פגמי הגוף האנושי. ושוב יש טעם לאוויר כנשיקת ילד לחה.
ומי שיוצא לדרכו בשעה מוקדמת, מרגיש את עצמו שוב נבדל ובודד באפלת הבוקר. את החלבן לא רואים עוד, רק שומעים את נקישות הבקבוקים וצעדיו במדרגות. ושוב שמחים לכוס קפה חם ולא נחפזים עוד למקרר. בקיץ הוא השולט – ועתה הכיריים. ושוב חוזרים לתודעה יהודית ואוכלים בורשט וצ’ולנט ורגל קרושה ומרק שעועית ולא להוטים עוד אחרי סלטי הגויים.
עברנו את תלאות החגים והחופש; הילדים שוב מאחורי דלת ובריח בית־הספר, ואילמלא סכנת חנוכה אפשר היה לנשום לרווחה עד פסח. חצרות הבית שוב ריקות בבוקר, ואמא של דורית אינה מאכילה אותה עוד בפני קהל ועדה. (אהה, כמה שאנחנו אוהבים את הילדים – ההורים במיוחד בשעות בית־הספר והמורים בערב. ובעוד חמש־עשרה שנה נזעק: דור האספרסו).
הארץ שוב בית ולא תחנת רכבת. ידידינו חזרו וגמרו לספר את חוויותיהם ולהשוויץ עם קניותיהם ואפשר לעבור לסדר־היום. התיירים יצאו, כדי לספר ולהשוויץ אצלם בבית. ברחוב בן־יהודה שוב שומעים קללה עברית והמלצרים במלונות־פאר אומרים גם לישראלים שלום. עתה אנחנו בינינו לבין עצמנו, אפשר לעשות שמח. משום כך נועד הסתיו לשערוריות ציבוריות, לתככים פוליטיים ולחקירות ממשלתיות. כולם בבית, ההצגה יכולה להתחיל.
בדיוק כמו בתיאטראות – העונה החלה. שוב אפשר לזכות בכרטיס־הזמנה להצגת־בכורה ולעמוד על כל חילופי־הגברי שחלו בין המכירות. ושוב הגיעה העת לקבוע: אין לי מה ללבוש. בערב לוקחים עפרון ומתחילים לתכנן. ובכן, מה נקנה לחורף? שטיח, תנור, מעיל, כפפות, מטריה, שמיכה. אם נחיה לפי החשבון נוכל לקנות הרבה. יש תקציב. כל מה שדרוש הוא – לא לעבור עליו. אבל מה לעשות – הכל ניתן לאדם, אפילו לב ושכל, אבל דבר אחד לא ילמד כל עוד יש בו ניצוץ אנוש: לחיות על־פי התקציב. אין דבר, נקנה את התנור בשנה הבאה. ושטיח רק מוסיף עבודה. המטריה לא מעשית וכפפות הולכות לאיבוד. אבל לתכנן – זה יפה.
ובטבע מתחיל להיות שמח. איזו שלכת? איזה דכאון? עתה העת לשתול ולזרוע, לזבל, לגזום ולקשור. עכשיו זמן הפעילות הקדחתנית בגינות ובעציצים. מי שטורח בסתיו לא יצטרך לקנות פרחים באביב. יהיה לו משלו – לוע־ארי ואפונה ריחנית, פלוקס וגרברה, אמנון ותמר. הקיץ תקופה משעממת מאד בחיי מגדל עציצים. חוץ מצרות אין כלום. הפיקוס קיבל כינים ואת היהודי הנודד הרס החמסין, באספרגוס יש נמלים ולפוקסיה כנימה. אין דבר, בסתיו הכל יבוא על תיקנו.
וגם אנחנו – גם בנו עשה הקיץ שמות. כאן עייפים ושם אין כוח, פה דוקר ושם לוחץ. התרופה הבדוקה: כמה טיפות טל, ריח של אדמה לחה, לערבב ברוח קרירה, לנשום עמוק – אחה, כמה הוקל. ברוך בורא סתווים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.