רקע
רות בונדי
למה טוב לרחמים מזרחי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

אנא טלו ידיכם ולבשו חג: אתם עומדים להיפגש עם האיש העשיר בכל רחוב החלוץ ובכל חיפה ובכל הארץ ואולי בכל העולם כולו. קבלו אותו בתופים ובמצלתיים, כי לפניכם איש מאושר יותר מאבא חושי ומבן־גוריון ואפילו מהנשיא במחילה מכבודו. עשרו ואשרו של רחמים מזרחי אינו בנכסי־דלא־ניידי ולא באבנים יקרות. הוא לא טמון באדמה ולא מונח בבנק בשווייץ. כל מה שיש לו זה דוכן תבלינים זעיר שבזעירים עם תריסר צנצנות מלאות סחורה ריחנית, חדר עלוב הנקרא דירה, אשת־חיל, שמונה ילדים, שלושים ושישה נכדים וחכמת חיים.

כשהיה צעיר היה שובב, ככה, כמו כל הבחורים. וגם עשיר היה בחייו, שתי חנויות גלנטריה היו לו בעיר העתיקה של ירושלים. אחת אנגרוֹ ואחת בקטן, עם טלפון, וגם פנסיון היה לו על הר הצופים, שווה ארבע מאות פונטים של האנגלים, וגם ראה את העולם הגדול, בדמשק היה ובבירות, בקאהיר ובלטקיה. אלף פעמים תודה לשם יתברך על הכל. אבל עכשיו הוא זקן והלב נמס והוא לא מבקש יותר שום דבר, לא מילדיו שיהיו בריאים, ולא מנכדיו, כן ירבו, ולא מהמדינה שתתחזק, לא דירה ולא פריג’ידיר, לא כיסא נוח, מה שקוראים פוֹטל, ולא חליפה לשבת. כלום, כלום, כלום. ואל תחשבו שהילדים לא באים ולא שואלים: אבא, מה אתה רוצה, רק תגיד. כולם ילדים טובים ונחמדים, בן אחד בקיבוץ ואחד בים, וחמש בנות נשואות עם אשכנזים, אבל בחורים הגונים. רק הקטנה עוד בבית, גמרה את הצבא ועובדת בדואר וחוסכת לה קצת בשביל הנדוניה, אם יבוא בחור טוב ולא כזה גס כמו שהבחורים היום.

אבל יוסף רחמים מזרחי לא רוצה להיות נצרך לילדים ולא לשום אדם. להיפך, כל רצונו לעשות טובות ומצוות לאחרים, כי טוב שם משמן טוב, ועכשיו, במי־שבירך, נדר נדר לקנות מנורה לבית־הכנסת, זה של הספרדים ברחוב הנביאים. עשרים ושמונה לירות היא עולה.

הכסף לא בא מהר כל כך. שלושים ושבע לירות לחודש מהביטוח הלאומי, רק בשבילו, לגברת עוד לא מגיע, ולירה־שתיים ליום מהתבלינים. וזה מספיק, ברוך השם, כי גם אשת רחמים לא רודפת אחרי הזהב. הסבא של הסבא של הסבא שלה כבר ישב בארץ ישראל, והיא ממשפחה הרבה יותר הגונה מרחמים עצמו, שאביו זכרונו לברכה בא מעיראק, והיא יודעת אידיש כמו פולניה ועוד, לפחות, ארבע שפות, וארבעים וחמש שנים ועוד קצת יותר היתה לרחמים אשה טובה ונאמנה. עד מאה ועשרים? לא, חלילה, אומר רחמים, שישים וארבע זה כבר הרבה מאד, והוא גם לא כל כך בריא, סובל מהבטן.

זה עם הכאבים בבטן יש לו, כשקיבל פצעים על הר הצופים. חודש לפני שנכנסה המלחמה, פתח את הפנסיון שלו, שלושה קליינטים מהאוניברסיטה היו לו כבר, בעשרה גרוש המיטה. והסדינים היו נקיים והמזרון חדש. כשהלך הכל והערבים לקחו את העיר העתיקה, התחיל רחמים לעבוד כסבל, אצל אחד ברזילי, באו הילדים ואמרו: אבא, זה לא בשבילך, אתה זקן. ואז קנה את החדר ברחוב החלוץ, פינת הסימטה של אופה הפיתות, והתחיל למכור תבלינים ליד הבית. לא גלנטריה ולא ירקות, כדי לא לעשות קונקורנציה. אבל עכשיו פתחו להם שני מוגרבים חנות עם תבלינים בפינה ולא התחשבו. מה לעשות, צריכים לקחת את האנשים כמו שהם. אם האדם טוב, הוא טוב בשביל אחרים. ואם הוא רע, הוא רע בשביל עצמו.

רחמים לא קורא לקונים ולא מושך אותם בשרוול. קונה – קונה, ולא קונה – לא קונה. בא אחד ושואל – עונים עם כל הכבוד. אנשים כבר יודעים, אצל מזרחי הכל בסדר. הפלפל האדום הוא חריף כמו שצריך, לא כזה עם כל מיני לכלוכים כמו במקום אחר. פלפל זה בריא והוא בעצמו טוחן אותו. וגם את הפלפל השחור. ויש לו גם קנמון בשביל עוגות, וצנצנת שכתוב עליה “סיפורן” ו“ינשין” מה שקוראים אניז, ובהר, זה הספרדים קונים, ועלי שושנים, זה העיראקים שמים לתוך הקובעא שלהם, עושה ריח טוב ונעים לנשמה. וגרגרי חרדל, זה האינדיאנים קונים בשביל האורז שלהם, ועלי מנתה בשביל תה, ומסטיק ערבי, ומה שקוראים ביזרקטן, זה כשיש כאב בשיניים, והדבר הלבן ששמים אחרי הגילוח, וקארי הודי בשביל האינדיאנים, אבל גם אשכנזים אוכלים אותו, וסוכר קנדיס בחמישה ובעשרה גרוש בשביל הילדים, אבל גם הפועלים מהמאפיה קונים אותו כשעצוב להם בעבודה. יש קונים ויש שלא קונים. איך שבא.

רחמים מזרחי יושב ליד הסחורה שלו, על שרפרף קש, וכיפה רקומה לראשו, ולידו בפרוזדור הבית, מבשלת הגברת חצילים עם אורז, כי מטבח אין להם, וגם לא בית שימוש, אם תסלחו לי, רק אחד בחצר בשביל כולם. וכשאין קונה, טוחן רחמים סיפורן או מנקה פלפלים או מדבר עם השכן או מסתכל על האנשים, איך שהם הולכים ברחוב, כל אחד בדרך שלו, או חושב מחשבות על הרחמן ועל כל מיני דברים חשובים, כמו שצריך להיות תמיד שמח בלב וטוב על הנשמה.

המלצות קוראים
תגיות