אמנם נדרתי נדר, שלא אכניס עוד את אפי הבריא לעניני הציור החולים, מחמת החשש המבוסס, שציירים עלולים לחשוב אותי למבקרת־אמנות מוסמכת, להפוך את חיי הקשים בלאו־הכי לגיהנום צבעוני, לבשל אותי בשמן, גואש פסטל ומים, ולעשות ממני תמונה סוריאליסטית. אבל כדרך העולם הפרתי את נדרי – עוד פעם אחת ויחידה – כדי להנציח את משיח התמונות שבתנועה מתמדת.
וזה הענין: מרת אילין, זו שבעלה גילה את “קייזר פרייזר”, מצטיינת בחוש אמנותי מפותח, המוצא את ביטויו בכמה אוריגינאלים של אוטרילו, מאנה ומודיליאני, המקשטים את קירות ביתה הצנוע (מה יש? חווילתו של אגא חאן בקאן מפוארת פי כמה). ובכן, בשיכון העממי של האילינים על הר הכרמל הוצג לפני מספר אוהדי אמנות מופשטת ומלובשת כוכב חדש בשמי הציור, והוא יעקב אגם – גיפשטיין מבית אביו.
עכשיו לפני שתי אפשרויות, ומשתיהן לא צפויה לי נחת. או שאתייחס אל יצירותיו של יעקב אגם בכובד־ראש ואז – אל“ף, אכניס את עצמי לבוץ אידיאולוגי־אינטלקטואלי־אינטליגנטי־אינטרפלאנטארי, שאפילו האנציקלופדיה בריטניקה לא תוציא אותי ממנו, ובי”ת, תאבד רשימה זו את שמץ ההומור, שעלול במאמץ על־אנושי להיוולד בה. או שאכתוב כתיבה קלה ואז – אל*ף, יכעס עלי יעקב אגם, ובי"ת, יאשימו אותי הבריות בצרות־מוח אם ישתכנעו, כי יעקב אגם הוא באמת אותו הגאון, שיעקב גיפשטיין מעיד עליו.
בכלל, בזמננו מסוכן להביע דעה בעניני ציור מודרניסטי. היום צבעים, מחר גאונים. כמו איוו קליין זה. ההפתעה האמנותית האחרונה של פאריס, המציג עתה בתערוכתו לא יותר מארבעה קירות חלקים, ערומים, ריקים מכל דבר. זאת האמנות המופשטת לחלוטין, בסוף הסטריפטיז – אין צורה, אין קו, אין צבע. לדמיון הצופה ניתן חופש מלא. יעקב אומר, כי איוו מלא תסביכים והוא עושה מה שעושה כדי להתנקם בעולם מפני שהוריו הציירים הזניחוהו בימי ילדותו.
אבל זה לא לענין, כי את יעקב לא הזניחו, ובכלל, כל השוואה לאיוו פסולה. אביו הוא רב בראשון־לציון, רב מקובל העוסק כל ימיו בחכמת הנסתר, צם כל שני וחמישי, ובשאר הימים אוכל רק פעם אחת ביום לא יותר מכדי לקיים את הגוף.
משרשי האב צמחו פירותיו של יעקב. לצייר דמות, אשה במערומיה, כד עם פרחים, מוכר פיסטוקים – זאת עבודת אלילים,
עשיית פסל ומצבה. האמנות המודרנית משתחררת מכבלי הדמות. ויעקב אגם עשה צעד נוסף במלחמת־שחרור אמנותית זו: הוא משחרר את התמונה מכבלי הזמן. תבינו: רמברנדט צייר את אשתו הרוחצת את רגליה בגיגית, נאמר דרך משל, בשעת בוקר, במצב־רוח עליז – וכזאת היא תישאר עד סוף הדורות. אך את יצירותיו של יעקב אגם אפשר לשנות כל רגע. אלה הן לרוב לוחות שחורים עם שורות של חורים, ובתוכם תקוע פה ושם מסמר וחתיכת ברזל צבועה. כל אחד יכול לבחור לו את החור המתאים לו, להזיז ולשנות, להיות שותף לחוויה אמנותית. תמונה כזאת, התלויה בפתח הבית, היא, לדברי יעקב, המודד הטוב ביותר למצב־רוח השורר באותה שעה. וכאילו לא היה די בכך: יצירותיו של יעקב נמצאות בתנועה מתמדת, אם מסובבים את הגלגל, מעין פרפאֶטוּאוּם־מובילאֶ אמנותי.
בכל אופן, מי שרואה את הדברים של יעקב, מרגיש בוודאות שיש בזה משהו, אלא שקשה לדעת מה בדיוק. אבל בפאריס משתגעים אחרי דברים כאלה. הרוטשילדים קנו אצלו כמה דברים במחיר גבוה למדי, כמה כבר שכחתי, בכל אופן יעקב מציין, כי פיקאסו כשהיה בגילו, לא קיבל אפילו שליש מהמחיר. למכור, זה בכלל לא בעיה. בא איזה דגנראט מקאראקס, כיסו מלא כסף והוא רוצה לקנות תמונה בשביל דירתו הדגנראטית, כדי להראות אותה לחמשת חבריו הדגנראטים, כפי שאומר יעקב. ואז מרביץ יעקב מחיר, שרק משוגע יהיה מוכן לשלם אותו. עובדה, הוא משלם.
כן, על מה בעצם דיברנו? מחשבותיו של יעקב נוסעות באקספרס. פתאום הוא נזכר באחיו של איצ’ה ממבוש, ואחר־כך שמימיו לא הלך לבית־ספר (הוא, יעקב, אבל לקרוא ולכתוב הוא יודע; שאלתי אותו), ואחר־כך בחשיבות השבת מבחינה ישראלית. ואחר־כך בתעשיית־הסרטים שלו, ואחר־כך שאסור לו לשתות הרבה קפה מפני שהוא עצבני. גם אני הייתי מתעצבנת, אילו הייתי נושאת על כתפי את המהפכה הגדולה בעולם הציור מאז פאולו צ’לי במאה הארבע־עשרה.
מי שאוהב תמונות לא כדאי לו להתיידד עם ציירים. למה לאחל לידיד שימות בהקדם, כדי שמחירי תמונותיו יעלו? ברגע שאספן שומע על מות צייר שיצירותיו ברשותו, הוא אינו יודע אם לבכות או לחייך.
אצל משה ברק זה משהו אחר. דווקא יש לנו שתי תמונות שלו, פעמיים עצי זית, פעם בחום ופעם בכתום, פעם במסגרת ופעם בארון. ובכל זאת אני מסרבת להאמין, שמשה באמת נהרג בתאונת־דרכים אי־שם בקליפורניה שטופת השמש, כפי שהודיעו השבוע העתונים. אולי זה סתם אחד הטריקים שלו כדי שיוכל להתחמק מנשים ונושים, שרדפו אחריו באותה מידה. מה פתאום ילך משה וימות בצורה בלתי־מקורית שכזו? מיליונים נהרגים בדרכים. אבל הוא? נועד למות ממכת שמש בקוטב הצפוני או בקפיצה מספוטניק אל בריכת־שחיה ריקה.
באמת, למות ככה בלי טראסק, ככל בורגני זעיר, זה, פשוט, לא מתאים לו. סביבו היה תמיד רעש. רצה להתחתן עם עלמה נוצרית והרבנים של ישראל לא רצו להרשות לו. ערך שביתת־רעב במשך שלושה שבועות ואילמלא קצת אוכל פה ושם היה מת כמו כלום. כפי שמתברר מאוחר יותר, היה כל המאמץ מיותר. נסע לחוץ־לארץ כדי להגשים את רצונו ולהתחתן שם, אך לפני שהספיק רושם הנישואין האזרחיים לומר אמן, נעלם כמו ברק. זו העלמה שלמענה רעב, חזרה ליוגוסלאביה ארץ מולדתה, ומשה דהר בדרכו.
היה רק צייר אחד טוב בישראל וזה משה ברק. אני יודעת זאת ממקור מוסמך. משה עצמו סיפר לי. גם ציירים ישראליים אחרים חושבים את עצמם לגאוני הדור, אבל אף אחד אינו משכנע כמו משה. בכל אופן, איש לא הכריח אותו לעסוק באמנות שימושית. או צרופה או לא כלום. ציירים אחרים נכנעים לגורל, נותנים שיעורים או רושמים אילוסטרציות לחוברות הסברה. אבל משה, לעולם לא. האם רמברנדט השפיל את עצמו ללמד ילדים מטומטמים? האם לא מתקיים פיקאסו רק מציור? ובכן, למה ינהג משה ברק אחרת?
האם היה לו כשרון? נדמה לי שכן. היו לו להט וכוח ודמיון. ולא רק בציור. אצלו ידעת; מה שלא יאמר, צריך להוריד שמונים אחוז. כמו עם כרם הזיתים של עין־הוד. בא לקפה “עטרה” בחיפה, כאשר עטרה היתה עוד עטרה, ואומר כלאחר יד: השנה ארוויח עשרת אלפים לירות מהזיתים. היש לכם מושג כמה עצי זית יש בסביבת עין־הוד שאיש לא מטפל בהם? ועכשיו בא חישוב מדויק, כמה ישלם שכר־עבודה לפועלים ערביים וכמה תעלה ההובלה ומה יהיה יבול כל עץ ומה יעשה בכסף. יבנה לו אטלייה, יסע לחוץ־לארץ. ואחר־כך יאמר בדרך־אגב: אולי יש לך במקרה חמש לירות עד לשבוע הבא? מובן שאותו שבוע לא בא לעולם. יש כמה בעלי בתי־קפה ומסעדות בחיפה שמשה נשאר חרות בזכרונם.
אשר לנשים – מה יש לומר, בחור יפה. בלורית מקורזלת עם חוטי שיבה, חינוך של פלמ"ח, צייר עם נפש פיוטית, בדיוק מה שהבחורות אוהבות. וכמובן, תמיד היה מאוהב עד לטירוף, כי הפעם־הפעם זה היה הדבר האמיתי. אשתו האחרונה, זו שלדברי העתון נהרגה יחד עמו, היתה אמריקאית. ומספרים כי היה להם בלוס אנג’לס מפעל להדפסת כרטיסי ברכה אמנותיים לחגים, ושמצבם הכלכלי היה משביע רצון. אבל לי קשה להאמין, שמשה נעשה לפתע מיושב ומסודר ומאולף. ואם כן, אלה לא היו חיים וזה לא היה משה ברק.
תמיד היה בריב עם מישהו. מתוך עיקרון. ומספר שונאיו לא היה קטן ממספר ידידיו. מה לא סיפרו עליו אחרי שעזב את הארץ לפני חמש שנים! הוא נמצא באיטליה וחי בארמונה של רוזנת בת שישים. הוא מבריח פנינים מלאכותיות מהאיים הבליאריים לספרד או להיפך. הוא עוסק בריגול. יש לו המון כסף, הוא ישן מתחת לגשרי הטיבר. הוא נעשה צייר מפורסם. הוא חדל לצייר בכלל. אצל משה לא היית מתפלא על כלום. מה שלא עשה, אמרו שזה דומה לו.
זה דומה לו, אמר אביו, זגג לפי משלח־ידו, איש מיושב והגון, שמעולם לא הבין, כיצד מגיע דווקא אליו בן סורר כזה, כאשר הודיע לו איש הקונסוליה האמריקאית על מברק שנתקבל מקליפורניה. זהו משה: חי בסערה ומת בסערה. העיקר שלא השאיר חובות.
לא הייתי מספרת כל זאת, אילו הייתי מאמינה בכל לבי, שאכן משה ברק באמת כבר מצייר מלאכים ערומים אי־שם על כריות של עננים. אבל אצלו אסור להאמין בכל המסופר. יש לו כזה דמיון פורח. אולי רק נפצע. או סתם התלוצץ, כדי לראות, איזה השמצות יכתבו עליו בארץ.
בעבר היווה הירידה רחוקה מאתנו כמו המוות. רק אנשים זקנים מאד היו הולכים לעולמם ולנו לא היה קשר לכך; ורק זרים היו יורדים מהארץ, עולים חדשים ואנשים שלא מהישוב. אבל בינתיים התבגרנו והוספנו דעת והירידה התקרבה אלינו. היא הגיעה לשכונה שלנו וגם לרחוב ואף לבית שלנו. האס הזקן ירד. חזר לגרמניה. ושייקה ירד. יושב באמריקה. והגרינברגרים היגרו לאנגליה. לפעמים מדברים עליהם אצלנו בשכונה. עוברים ליד המקום שהיה חנות־הספרים של האס הזקן – עכשיו יש שם מכולת, מעדנים ומשקאות חריפים – ונזכרים בו ובמעיל־החורף העבה שלו עם צווארון־הקטיפה. מצבו טוב בגרמניה. מקבל קיצבה חדשית. מצב כולם טוב. לשייקה יש אוטו ולגרינברגרים שלושה חדרים.
ולי כואב הלב כל פעם שאני נזכרת בהם. הנה ישבו אנשים בארץ עשר ועשרים ושלושים שנה, ופתאום היא כבר לא טובה בשבילם. ישבו כאן ודיברו עברית ורכשו ידידים והשתתפו בכינוסים והלכו ל“הבימה”. ואכלו פלפל ונסעו להינפש לנהריה ושילמו כופר־הישוב ושתו גזוז ושתלו עצים והיו להם וילונות בחלון ועציצים במרפסת.
יום אחד מכרו את הכל והסתלקו, ככה בשקט, כמו גנבים בלילה, אפילו שלום לא אמרו. ועכשיו הם בניו־יורק ובהמבורג ובגלזגאו ומצבם טוב; כך כתבו למישהו, רווחים טובים וטלוויזיה בבית. אולי זו שטות, אבל לי צר עליהם נורא. על מה הם חושבים כשמופיעה בעתון ידיעה מהארץ? בעמוד החמישי, למטה מצד שמאל. שם אצל הגויים הידיעה על היעלמה של הילדה דליה אינה חשובה. יש להם ילדות משלהם ההולכות לאיבוד. ואיך הם מרגישים כשמישהו ברחוב מדבר עברית? וכשרואים ביומן הקולנוע את תמונתו של בי־ג’י? ומה הם עושים ביום העצמאות? לא, אל תאמרו לי, שלא איכפת להם, שלא דוקר להם בלב כל פעם שרואים כלניה בחנות פרחים.
אני לא מדברת על אלה, שלא הספיקו להתחמם כאן אצלנו. אלה שעלו. חיכו לוויזה ויצאו. ולא על אלה שרעבו כאן ללחם. אבל גם להאס הזקן וגם לשייקה וגם לגרינברגרים היה מה לאכול. אולי יש להם עכשיו יותר, קפוא ובקונסרבים. אבל הם בעיר זרה. אין להם מספּרה משלהם. והם לא יודעים אצל מי לתקן את השיניים. והם לא מכירים את שמות הרחובות ולא את האנשים, שמוקדשות להם הברכות במודעות שבעתונים.
למה אני כותבת כל זאת? נזכרתי בצבי סופר, זה שכתבו עליו בעתונים, כי עזב את חיפה ואת החנות לכלי־נגינה שלו והשאיר אחריו חובות, ועכשיו הוא בלונדון ומבטיח להחזיר את הכסף לנושיו. אתם אולי לא הכרתם אותו, אבל צבי היה שייך לחיפה, נו איך לומר. כמו הר הכרמל או בית השעון. לא היתה מסיבה לאיש־רוח ולא חגיגה לכבוד מוסיקאי, שצבי לא היה משתתף בה. ובכמה מוספי שבת הופיע. ובהרצאות. כששמענו עליו בפעם האחרונה, היה זה בדיוק בזמן כינוס הפולקלור. שמו היה ברשימת המרצים, אבל לא הופיע. כנראה חולה, אמרנו אז.
וצדקנו. צבי היה חולה. אחרת לא היה עוזב את הארץ. הוא, חברו של כל איש מן העליה השלישית, ידידו של פינסקי, של הגברת טשרניחובסקה. זה שהזמין אותנו פעם לנסוע עמו לבית חולי־הרוח בעכו. זה היה לפני שבע או שמונה שנים. הוא נסע לשם ללמד את החולים שירי חנוכה. צבי ניגן באקורדיון והחולים שרו “מעוז צור ישועתי” ו"מי ימלל גבורות ישראל*. אומרים, שמצבו בלונדון טוב.
אני, פשוט, לא מבינה! איך זה יכול להיות, שצבי ירד? ואפילו היו לו חובות. הרי כל כך הרבה ידידים היו לו בארץ, ואילו היה בא אליהם ואומר: רבותי, יש צרות, חכו עם החובות – הם היו מחכים. אני בטוחה בכך. אולי זה מוזר, אבל אני מאמינה באנשים, אני מאמינה, שהחברים שלו לא היו נותנים לו לפשוט את הרגל. אולי אני טועה ואת צבי עצמו אינני יכולה לשאול, הרי הוא לא השאיר לנו כתובת, אף לאחד מאתנו. וגם שלום לא אמר.
מצבו טוב. אולי הוא מנגן שירים עבריים בנשפי המגבית. אולי הוא עובד בחנות כלי־נגינה, כמו כאן. יש המון אפשרויות בעולם הגדול. אבל כל פעם שאני עוברת ליד החנות שלו, אני נזכרת בו. כל אחד שעבר ליד החנות שלו, היה אומר לו שלום, כי כל אחד בחיפה הכיר אותו. ומי אומר לו עכשיו שלום בלונדון? זו עיר גדולה מאד.
זה סיפור על אחד ששמו יעקב גרינברג טסקני. מעשיו לא הגיעו מעולם לכותרות העתונים ולא יגיעו עוד, כי לפני ימים מספר החזיר יעקב גרינברג טסקני את נשמתו לבורא.
מי שזוכה לחיות עד גיל שמונים, מותו אינו בא כהפתעה ולא כמהלומה: הגיעה שעתו והלך. וגם יעקב גרינברג טסקני ידע, כי זמנו קרב. הרי לפני חודש כתב: “חבל שאני כבר זקן כל כך וכפי שאומרים, ברגל אחת בעולם הבא”. ואם על אף הכל מניע אותי מותו לכתוב על חייו, הרי רק מפני שהיה זה הקורא הנאמן ביותר שעתון יכול לזכות לו.
בפעם הראשונה ראיתי את שמו לפני ארבע שנים, ואז משך את תשומת־לבי ההרכב המוזר: כיצד מגיע גרינברג אל טסקני? גרינברג נקרא על שם אביו ואבי־אביו, וטסקני הוסיף לעצמו לכבוד כפר מולדתו, וכדי שיבדילו אותם כמה אותיות בינו ובין עשרות האחרים בשם יעקב גרינברג שהסתובבו בעולם בכלל וברומניה בפרט.
אבל דבר זה לא נודע לי אלא לאחר זמן, בשעת פגישתנו הראשונה – והאחרות – בבית־הקפה המפואר ביותר בעיר רחובות, שם הזמין אותי על חשבונו ולא חסך לא בקפה ולא בעוגות. אינני נוהגת להיפגש עם הקוראים בבתי־קפה ואם בכל זאת נסעתי לפגישה עמו בלי היכרות מוקדמת, היה זה רק בגלל התחרות של “אמר” על כתבות של קוראים.
אז, בשנת 1955, הגיעו לעתון כמה וכמה תריסרי יצירות של קוראים נאמנים של העתון המנוקד, והיה ביניהם חיבור על נושא “מעשה שקרה אותי במלחמה”, כתוב בכתב־יד גדול וברור, מנוקד כולו בקפדנות, על כל הדגשים החזקים והקלים גם יחד. חיבור זה נשלח על־ידי מנהל בית־ספר בנס־ציונה, שראה חובה אזרחית לעצמו לדאוג לכך, שיצירת תלמידו באולפן־של־ערב, אשר רק לפני זמן קצר החל ללמוד את שפת האבות, יגיע לציבור הרחב. התייחסנו לחיבור בציניות המקובלת לגבי יצירות של ילדי־פלא, עד אשר גילינו, כי הילד בן 76 הוא.
רציתי להכיר אותו, אולי מפני שיש לי מין חולשה כזו לזקנים. הצעיר יכול לדבר רק על מה שיהיה ומה שיעשה הזקן כולו זכרונות. וגם נוכחתי לדעת: צריך למהר ולשמוע את דברי הזקנים, כי מחר הם עלולים להשתתק לעולם. אכן, קבעתי פגישה בכתב, והוא בא. לפני שהספקתי לומר “נעים מאד”, נשק את ידי כמנהג יוצאי המונרכיה האוסטרו־הונגרית. ואחר־כך דיברנו ודיברנו ודיברנו. בעצם הוא דיבר ואני האזנתי.
הוא סיפר, כי פעם אחת בשבוע היה בא אליהם לכפר טסקני שוחט כדי לדאוג לכשרות העופות לשבת: שלמד כימיה באוניברסיטה של ברלין ואף הכיר שם סטודנט בשם פליקס רוזנבליט, הלא הוא פנחס רוזן, היכרות שבה התגאה לא מעט. וכן סיפר, כי התנדב למלחמה – ובשבילו המלחמה בה"א הידיעה היתה מלחמת־העולם הראשונה – והיה הקצין היהודי היחיד בגדוד, עובדה שגם עליה היתה גאוותו. ואחר כך בא הסיפור על התקפת האויב בהרי הקרפטים, כאשר כל חייליו הצטלבו ורק הוא לא ידע ממי לבקש רחמים. ואז אמר לו הטוראי דוידזון: "אדוני הלויטננט, תאמר שמע ישראל! " ותפילה זו שינתה את חייו. כעבור כמה שנים כבר היה ציר בקונגרס הציוני ואף נרשם בספר־הזהב של הקרן הקיימת, הישג שאף הוא מילא את לבו גאווה.
כבר שכחתי, מה בעצם מנע ממנו, ציוני ותיק, לעלות לארץ־ישראל. מכל מקום, בסופו של דבר בא בכל זאת, בשנת 1951, בגיל 73, יחד עם אשתו, אף היא בגיל שבעים. וכאן מצא מיד עבודה על אף גילו, תחילה ב“תנובה” ואחר־כך בספריה המקצועית של מכון וייצמן, וגם בכך התגאה. אך גאוותו הגדולה היתה על ידיעת העברית שלו, אותה למד בשיעורים ובעצמו, יום־יום ושבוע־שבוע, ועשרות מחברות מילא במלים חדשות ובכללי דקדוק.
לא נפגשתי אתו עוד ורק מכתביו היו מגיעים בקביעות למערכת: בקשה לשלוח לו ספרי קריאה מנוקדים, מכתב על חוסר התעסוקה לזקנים ואחר־כך הצעה למסור את אוסף גליונות “אמר” שלו לאיזה מוסד – המקום בדירה הקטנה נעשה צר מדי. בפעם האחרונה ראיתי את כתב־ידו המטופח, כשנתקבלו במערכת חיבורי קוראים לתחרות השניה של “אמר”. היה זה שיר תהילה לחשיבות השפה העברית ולאהבתו אליה והסוף אף העלה חיוך על שפתי: “בתור סמל אחרון לאהבתי הבלתי מוגבלת לעברית אני מקווה שאחרי מותי יימצא אחד ממכרי לזרוק לתוך קברי גליון של ‘אמר’, אותו קראתי יום יום, ותפקידו כה חשוב ללמד ולהפיץ את שפתנו, לא רק בארצנו אלא במיוחד בחוץ־לארץ”. חייכתי, כי בדרך־כלל אין אנו נוהגים להתייחס ברצינות אל מי שמתייחס ברצינות אלינו. אחד מחבר השופטים בתחרות רשם על חיבורו של יעקב גרינברג־טסקני: “כתבה קנאית לשפה, אך דלת תוכן”. ואני הוספתי: “לא ראויה לפרס”.
בימים אלה הגיע למערכת מכתב של עורך־דין מנס־ציונה: “ברצוני להודיע לכם, כי מת המהנדס יעקב גרינברג־טסקני ולפי בקשתו האחרונה זרקתי לתוך קברו גליון “אמר” מיום פטירתו”, ועכשיו צר לי, שלא נתנו לו את הפרס. אני מקווה שהשופט העליון במרומים יבטל את החלטת שופטינו הקטנים שעלי אדמות ויעניק ליעקב גרינברג את הפרס הראשון מכולם.
בא יהודי למערכת ואומר ככה דוגרי: “אני ארבעים שנה בארץ ואת ‘דבר השבוע’ אני כורך מהיום הראשון להופעתו. הבאתי לכם את תעודות־העבודה שלי וגם כל מיני צילומים ועכשיו תכתבו משהו עלי, שתהיה מזכרת לילדים”. מה עושים במקרה כזה? מחייכים חיוך סלחני ואומרים מתוך נימוס: “תבין, חבר יקר, זה קצת קשה… יש לנו הרבה חומר ובכלל… אבל תשאיר לנו את הכל כאן וניתן לך תשובה”. והיהודי לא מתעקש, אומר “טוב” ו“שלום” והולך לו. ואנחנו, במערכת, יודעים: כעבור כמה ימים יכתבו לו מכתב נחמד ואדיב ובו נאמר: לדאבוננו הרב אין באפשרותנו… אנו מודים לך… בברכת חברים…
תריסר תעודות קרועות, מעוקמות מלאות כתמים נשארות מונחות על השולחן. בראשונה, הישנה מכולן, כתוב ביד, בדיו אדומה: “והיתה התעודה הזאת לעדות ולראיה בידי חברנו הנאמן מאיר יצחקי על מסירותו וישרנותו הגדולה בשעה שניהל את המטבח עבור הקיבוץ של מאה חברים שעבדו ב’ברכות שלמה' תחת השגחתה של ממשלת א”י. עבודתו הנאמנה חיבבה אותו לא רק עלינו אלא גם על כל המון האורחים שביקרו אצלנו…". האחרונה הנקיה והחדשה מכולן, כתובה במכונת־כתיבה ונאמר בה בלשון יבשה: “בהתאם לחוקת העבודה ולהחלטת הוועד הפועל בזמנו הננו להודיעך: מאחר והגעת לגיל הפרישה מהעבודה הנך יוצא לפנסיה ב־1.1.58. אנו מאחלים לך אריכות ימים וחיים של פעילות, בריאות, אושר ושלום”. חתומה: הנהלת המטבח של הוועד הפועל.
ובין שתי התעודות דחוסים חיים שלמים, חיי מאיר יצחקי, חיי אדם, שארבעים שנה בישל לאחרים ועכשיו הוא מבשל רק לאשתו ולעצמו, וגם זה לא הרבה, כי היא, אשתו, אוכלת דיאטה, ובעיקר, הפנסיה, זו שעליה דובר במכתב האחרון, קטנה מאד. עוד מזל, שיש פנסיה בכלל. לולא היה עובד במשך שתים־עשרה השנים האחרונות במטבה ההסתדרות, לא היה לו עכשיו מאומה – חוץ מזכרונות על ארוחות שעוררו את התלהבות המסובים ועל דברי שבח שחלקו לו הממונים עליו ועל דברי תודה, שאמרו לו לקוחותיו.
אבל זהו העיקר בחיים, הסיפוק מסיפוק האחרים, השמחה משמחת הזולת. אולי הוא אינו טבח מבריק, כזה שממציא מאכלים חדשים ומשתמש באלף אלפי תבלינים מזרחיים, אולם הוא מבשל באהבה ומגיש באהבה, וזה חשוב לא פחות. כמו בבריכות שלמה, בסעודת פורים 1921 בישל גולש, לחברי הקבוצה ולאורחים, ובאה הגברת אמדורסקי, זו שהיה לה בית־מלון בירושלים ועבד אצלה טבח א"א, שבישל בחצר הצאר הרוסי וידע להכין ארבעים מיני בשר, אבל גולש כזה, כך אמרה הגברת אמדורסקי, לא ידע לעשות. וזאת על אף העובדה, שמאיר יצחקי לא למד בישול בשום בית־ספר ולא בקורס מזורז, אבל יש לו כשרון טבעי. זה כמו בציור או מוסיקה. צריכים להיוולד עם זה. במשך ארבעים שנה לא נחרך במטבח שלו לא מרק ולא בשר ולא עוגה. למה? משום שהוא מרגיש חמש דקות לפני־כן, שמשהו עומד להיחרך. זה חוש שישי שכזה.
כן, הגולש המפורסם של שנת תרפ"א הביא את מאיר יצחקי אל הנציב העליון דאז, סר הרברט סמואל. גם על כך יש תעודה: “הננו מאשרים בזה, שמר מאיר יצחקי היה טבח אצל הנציב העליון בעת נסיעת הוד מעלתו לחגיגת נבי מוסה בשנת 1921”. ארוחה אחת בלבד, אבל כמה טעמים היא עשויה להוסיף לחייו של מי שבישל אותה. שלחו אותו אז אל ביתו של סר הרברט, להתייעץ עם אשתו מה להגיש. דגים ממולאים, הציע מאיר יצחקי. והגברת סמואל אמרה: נפלא, בעלי אוהב אותם עד מאד. איטריות־ביצים לתוך המרק, הוסיף והציע יצחקי. והתשובה היחה: מצוין. בקיצור: הנציב העליון ובני ביתו ופמלייתו – כולם אכלו בתיאבון וכולם קמו מהסעודה שבעים ומרוצים.
מה סודו של יצחקי? שום כשפים. רק דבר אחד צריכים לזכור: לקנות את הטוב ביותר – אם אלה דגים ואם זה בשר ואם ירקות. תשאלו את המהנדס ברנשטיין. יש לו משרה חשובה בעירית חיפה. זה היה לפני עשרים וחמש שנים, כאשר מאיר יצחקי היה הטבח הראשי בבית־החולים “הדסה” בחיפה. הביאו אליו, כלומר לבית־החולים, בחורצ’יק, סטודנט מהטכניון, שחלה בטיפוס חוזר. בן יחיד היה ואמו באה במיוחד מליטא כדי לטפל בו. אמר לה אז הרופא: רק איש אחד יכול להציל את בנך וזה יצחקי עם הדיאטה שלו. ובאמת – מה לא בישל יצחקי למענו? אפילו מוח עגל טרי בתוך מרק עוף. וחמאה בשבילו עשה בעצמו, מחלב טרי. והבחורצ’יק הבריא ואת יצחקי לא שכח. כעבור שנתיים הופיע בבית־החולים ולידו בחורה צעירה. זאת אשתי, אמר המהנדס ברנשטיין ליצחקי, ולה אמר: את רואה, אילמלא איש זה, לא היית עכשיו אשתי. וכאילו לא היה די בכך, הביא ליצחקי גם בונבוניירה גדולה עם סרט אדום.
ואחר־כך היתה ארוחת ראש־השנה המפורסמת בפלוגה 479 RAC אי־שם בסוריה. מאתים וחמישים איש וכל אחד קיבל חלה קטנה מתוצרת־בית. והשקדים למרק היו מעשה ידיו של יצחקי. שלא לדבר על החזרת. אל תשאלו, מה גדולה היתה אז ההתרגשות, רופא הפלוגה, יהודי אנגלי, כמעט בכה – ‘מאז בית אמא, הוא אמר, לא אכלתי סעודת ראש־השנה כזו’. וכאשר ביקר הרב הצבאי הראשי בפלוגה, הוא אמר ליצחקי: שמעתי עליך כבר במצרים. הכנסת אורחים קוראים למטבח שלך. ותבינו – זה היה כבוד.
הרי מאיר יצחקי כמעט שהיה רב בעצמו – רק שאביו מת. פתאום והוא נעשה מפרנס המשפחה. אבל אולי גם כאן היתה יד ההשגחה העליונה. אולי מלכתחילה נועד להיות טבח. אבל על המסורת שומר יצחקי עד היום הזה ועם בוראו הוא מתייחד כל יום ועל מטבח כשר הוא מקפיד. ויתכן שמשום כך אין בפיו טענות ומענות, לא על כך, שכיום, כעבור ארבעים שנות עבודה, הוא חי בדירה קטנה וישנה בסביבת התחנה המרכזית, ולא על כך, ששרוולי חולצתו מתוקנים שנית ושלישית, ולא על כך, שבביתו הוא מבשל עד עצם היום הזה על פתיליות, כי לכיריים של גז לא הספיק הכסף – ולא יספיק עוד.
מחר נחזיר לחבר יצתקי את התעודות שלו. אבל לא נכתוב: לדאבוננו לא נוכל להשתמש בחומר… נכתוב פשוט: תודה רבה – על החומר, על ארבעים שנות העבודה, על הסיפוק מתיאבון אחרים.
אנא טלו ידיכם ולבשו חג: אתם עומדים להיפגש עם האיש העשיר בכל רחוב החלוץ ובכל חיפה ובכל הארץ ואולי בכל העולם כולו. קבלו אותו בתופים ובמצלתיים, כי לפניכם איש מאושר יותר מאבא חושי ומבן־גוריון ואפילו מהנשיא במחילה מכבודו. עשרו ואשרו של רחמים מזרחי אינו בנכסי־דלא־ניידי ולא באבנים יקרות. הוא לא טמון באדמה ולא מונח בבנק בשווייץ. כל מה שיש לו זה דוכן תבלינים זעיר שבזעירים עם תריסר צנצנות מלאות סחורה ריחנית, חדר עלוב הנקרא דירה, אשת־חיל, שמונה ילדים, שלושים ושישה נכדים וחכמת חיים.
כשהיה צעיר היה שובב, ככה, כמו כל הבחורים. וגם עשיר היה בחייו, שתי חנויות גלנטריה היו לו בעיר העתיקה של ירושלים. אחת אנגרוֹ ואחת בקטן, עם טלפון, וגם פנסיון היה לו על הר הצופים, שווה ארבע מאות פונטים של האנגלים, וגם ראה את העולם הגדול, בדמשק היה ובבירות, בקאהיר ובלטקיה. אלף פעמים תודה לשם יתברך על הכל. אבל עכשיו הוא זקן והלב נמס והוא לא מבקש יותר שום דבר, לא מילדיו שיהיו בריאים, ולא מנכדיו, כן ירבו, ולא מהמדינה שתתחזק, לא דירה ולא פריג’ידיר, לא כיסא נוח, מה שקוראים פוֹטל, ולא חליפה לשבת. כלום, כלום, כלום. ואל תחשבו שהילדים לא באים ולא שואלים: אבא, מה אתה רוצה, רק תגיד. כולם ילדים טובים ונחמדים, בן אחד בקיבוץ ואחד בים, וחמש בנות נשואות עם אשכנזים, אבל בחורים הגונים. רק הקטנה עוד בבית, גמרה את הצבא ועובדת בדואר וחוסכת לה קצת בשביל הנדוניה, אם יבוא בחור טוב ולא כזה גס כמו שהבחורים היום.
אבל יוסף רחמים מזרחי לא רוצה להיות נצרך לילדים ולא לשום אדם. להיפך, כל רצונו לעשות טובות ומצוות לאחרים, כי טוב שם משמן טוב, ועכשיו, במי־שבירך, נדר נדר לקנות מנורה לבית־הכנסת, זה של הספרדים ברחוב הנביאים. עשרים ושמונה לירות היא עולה.
הכסף לא בא מהר כל כך. שלושים ושבע לירות לחודש מהביטוח הלאומי, רק בשבילו, לגברת עוד לא מגיע, ולירה־שתיים ליום מהתבלינים. וזה מספיק, ברוך השם, כי גם אשת רחמים לא רודפת אחרי הזהב. הסבא של הסבא של הסבא שלה כבר ישב בארץ ישראל, והיא ממשפחה הרבה יותר הגונה מרחמים עצמו, שאביו זכרונו לברכה בא מעיראק, והיא יודעת אידיש כמו פולניה ועוד, לפחות, ארבע שפות, וארבעים וחמש שנים ועוד קצת יותר היתה לרחמים אשה טובה ונאמנה. עד מאה ועשרים? לא, חלילה, אומר רחמים, שישים וארבע זה כבר הרבה מאד, והוא גם לא כל כך בריא, סובל מהבטן.
זה עם הכאבים בבטן יש לו, כשקיבל פצעים על הר הצופים. חודש לפני שנכנסה המלחמה, פתח את הפנסיון שלו, שלושה קליינטים מהאוניברסיטה היו לו כבר, בעשרה גרוש המיטה. והסדינים היו נקיים והמזרון חדש. כשהלך הכל והערבים לקחו את העיר העתיקה, התחיל רחמים לעבוד כסבל, אצל אחד ברזילי, באו הילדים ואמרו: אבא, זה לא בשבילך, אתה זקן. ואז קנה את החדר ברחוב החלוץ, פינת הסימטה של אופה הפיתות, והתחיל למכור תבלינים ליד הבית. לא גלנטריה ולא ירקות, כדי לא לעשות קונקורנציה. אבל עכשיו פתחו להם שני מוגרבים חנות עם תבלינים בפינה ולא התחשבו. מה לעשות, צריכים לקחת את האנשים כמו שהם. אם האדם טוב, הוא טוב בשביל אחרים. ואם הוא רע, הוא רע בשביל עצמו.
רחמים לא קורא לקונים ולא מושך אותם בשרוול. קונה – קונה, ולא קונה – לא קונה. בא אחד ושואל – עונים עם כל הכבוד. אנשים כבר יודעים, אצל מזרחי הכל בסדר. הפלפל האדום הוא חריף כמו שצריך, לא כזה עם כל מיני לכלוכים כמו במקום אחר. פלפל זה בריא והוא בעצמו טוחן אותו. וגם את הפלפל השחור. ויש לו גם קנמון בשביל עוגות, וצנצנת שכתוב עליה “סיפורן” ו“ינשין” מה שקוראים אניז, ובהר, זה הספרדים קונים, ועלי שושנים, זה העיראקים שמים לתוך הקובעא שלהם, עושה ריח טוב ונעים לנשמה. וגרגרי חרדל, זה האינדיאנים קונים בשביל האורז שלהם, ועלי מנתה בשביל תה, ומסטיק ערבי, ומה שקוראים ביזרקטן, זה כשיש כאב בשיניים, והדבר הלבן ששמים אחרי הגילוח, וקארי הודי בשביל האינדיאנים, אבל גם אשכנזים אוכלים אותו, וסוכר קנדיס בחמישה ובעשרה גרוש בשביל הילדים, אבל גם הפועלים מהמאפיה קונים אותו כשעצוב להם בעבודה. יש קונים ויש שלא קונים. איך שבא.
רחמים מזרחי יושב ליד הסחורה שלו, על שרפרף קש, וכיפה רקומה לראשו, ולידו בפרוזדור הבית, מבשלת הגברת חצילים עם אורז, כי מטבח אין להם, וגם לא בית שימוש, אם תסלחו לי, רק אחד בחצר בשביל כולם. וכשאין קונה, טוחן רחמים סיפורן או מנקה פלפלים או מדבר עם השכן או מסתכל על האנשים, איך שהם הולכים ברחוב, כל אחד בדרך שלו, או חושב מחשבות על הרחמן ועל כל מיני דברים חשובים, כמו שצריך להיות תמיד שמח בלב וטוב על הנשמה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.