כשהרגיזו אותי האנשים בכרך, הלכתי לגן החיות, להינפש קצת בחברת הקופים. התינוק של משפחת הבבונים האפורים, כזה קטנצ’יק עם ראש גדול ואזניים כאפרכסות, לומד לטפס על רשת הכלוב. הגיע עד למעלה ועכשיו הוא תלוי מתחת לתקרה כעטלף ואינו מעז לרדת. זאת אנחנו יודעים, קופון, לרדת תמיד קשה יותר. אמא הקופה באה לעזרתו, לא, היא איננה מביאה אותו בזרועותיה לרצפה, היא לוקחת את ידו השמאלית ומכוונת אותה למטה, אתה רואה, טיפשון, עכשיו הרגל הימנית, היד הימנית, הרגל השמאלית. חת – שתיים, חת – שתיים. הקופון מגיע למטה, מקבל גזר.
הקהל מתבקש לא להרגיז את החיות. אבל מה לעשות, אם לאדון שוורצבאַרט פרצוף מכעיס כזה. הקוף זורק בו מבט של בוז ונראה אנושי כל כך. מאקס, זקן משפחת הבבונים, יושב לבדו בכלוב, שקוע בהרהורים. חושב על אשתו. היא מתה לפני כמה שבועות. עכשיו עצוב לו. לידו גרה בתו, המנקה כרגע במסירות־נפש את גב בעלה, הבבון הלבן, ואוכלת את מה שהיא מוציאה. זה מזין, אומר השומר. גם בתו של מאקס יושבת מדי פעם בפעם בדומיה. לפני כמה ימים לקחו ממנה את ילדה ושלחו אותו לחוץ־לארץ במסגרת עסק־חליפין. אל תהיו עצובים, בבונים, הכל למען המולדת.
יוסלה מביט בענין בצד האחורי של הבבונים. אוי, אמא, מה יש להם על הטוסיק? למה הוא כזה אדום? פצעים, אומרת אמא, אתה רואה, יוסי, מה שקורה כשלא שומעים בקול אמא. הם קפצו יותר מדי ונפלו. זוג הזאבים המתגורר ליד משפחת הבבונים, נראים עצבניים ומדוכאים. הם עוברים את הכלוב הלוך וחזור, הלוך וחזור, שלושה צעדים בכל כיוון. אין להם חברה, אין להם מרחב, אין להם קהל. קשה להיות זאב בין הזאבים.
ליאו האריה משתעמם. גם בת זוגתו נראית חסרת שמחת חיים. אבא, הם חברים? שואל הילד. כמובן, אומר אבא, הם בעל ואשתו. האריות הם חיות טובות, אומר ראש שומרי הגן השמן, הלביאה באה מדרום אפריקה, שם גידלו אותה כחיית־בית. כזאת הייתי בהחלט מסכים לקחת הביתה. – אתה נשוי, אדוני השומר? – לא, אבל מה זה שייך לענין?
אצל התוכים שוררת התרגשות גדולה. רובם צהובים וכחולים, אבל יש להם שם אחד אדום. חברים, הוא אומר, חברים, הושמעו כאן טענות, שהכלובים קטנים מדי. ואני מכריז באזניכם: אתנגד לכל הצעה להגדלתם. רק בכלובים צרים נוכל לשאת בגאווה את דגל מעמד החיות המדוכאות. יתנו לנו כלובים גדולים יותר והכסילים יחשבו, כי זהו החופש.
הפילים נראים כאילו היו זקוקים לטיפול רופא־שיניים או, לפחות, למשחת־שיניים טובה. על יד שיכונם תלוי שלט: נבנה בעזרתו האדיבה של מר שטרן מניו־יורק. גם את בית הנחשים בנה מר שטרן. ונדמה שגם את האקווריום. אומרים, שמר שטרן הוא סוחר אמריקאי עשיר, שעשה את כל הונו ממכירת ציפרים כנריות. לכן החליט לעשות משהו למען החיות ובנה להם כלובים.
שני שימפנזים עוסקים באקרובטיקה. הם יודעים מה שהם חייבים לקהל. ליד הכלוב תלוי שלט: שייכים למשפחת הקופים דמויי אדם. מגיעים לגודל של 150 ם"מ ומשקל 50 קילוגרם. בערך כמו דינה ברזילי.
בגן מופיעה כיתת ילדות, כולן בגרביים לבנים, כולן עם סרטים לבנים בתוך זנבות הצמות, כנראה לכבוד המאורע. הן לבושות שמלות פרחוניות, כילדות־כפר בכל העולם, מחזיקות יד ביד והולכות בשרשרת. אוי, המורה, מה עושים שם שני הקופים? – כלום. זה משחק כזה. בואו, נמשיך אל הדובים. בנות, מה אמרתי? לא להתעכב.
הג’ירפה מביטה בבתי המגורים סביב גן החיות. גברת אחת על מרפסת הבית ממול, לבושה חלוק אדום, עם פריפות נייר בשערות, מנערת שטיח. הג’ירפה מסתכלת עליה בענין רב. מתחת לצוואר הג’ירפה ניצב ספסל ועליו בחור עם בחורה. את יודעת, בשבת, אם יהיה יפה, נוכל לצאת להרצליה, הוא אומר. ככה, לטייל על שפת הים. את אוהבת לטייל על שפת הים? – נורא, אומרת היא.
הברבורים אוכלים תפוחי־זהב מסוג שמוטי. הטווס מראה את נוצותיו. שתי גבירות מדברות על שמלות. ציפרי הפלמינגו עומדות על רגל אחת. אבא, כאן אצל הציפרים כבר היינו. אבא, כבר ראינו את הכל? אבא, מה יש עוד לראות? כלום, מה שמאחורי הגדר זה כבר לא גן חיות, זאת תל־אביב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.