תנו לי לבחור בין ועידות, אסיפות וכינוסים ואבחר בקרקס; הציעו לי הצגות קולנוע, תיאַטרון וקונצרטים ואגש לקרקס; שלחו אותי אל מדענים, פרופסורים ופוליטיקאים ואלך לקרקס. כי שם אתה חוזר לימי הילדות, לחלומות נעורים, כאשר עוד האמנת שכל הנוצץ בקרקס הוא באמת זהב, שכל הרקדניות יפות להפליא והקוסם עושה באמת מעשי־כשפים.
עכשיו אתה כבר שם לב לוורידים ברגליים, לידיים רועדות, לחיוך מלאכותי ולתקלות ברכיבה על סוסים, אבל אז, אז היה הקרקס ההתגלמות של כל היפה והמושך והמעניין בעולם. אכן, לא להיות בנו של פקיד־בנק או סוחר־עורות, עם בית מסודר ומורים קפדניים, עם עתיד מובטח וחיים סלולים. להיות בנו של בולע־אש או של מאלף־אריות, להופיע כמוהו ערב־ערב לפני קהל אלפים, באורות הזרקורים, לסכן את החיים כאשר עיני הכל נשואות אליך, לנדוד מעיר לעיר, מארץ לארץ – אכן, אלה הם חיים של ממש, חיי הרפתקה וגבורה.
אם לא איבדת במרוצת השנים את אשליותיך על חיי הקרקס, הרי תוכל לאבדן תוך חמש דקות קריאת התכניה של קרקס וארשה. כתוב שם, כי כל הקרקסים הפולניים מאוגדים באירגון ממלכתי הנקרא “איחוד מפעלי הבידור”, המעסיק אלף ומאתיים איש בעבודת קבע כעובדי המדינה. פירושו של דבר – זכויות סוציאליות, חופשה שנתית, שעות נוספות, פנסיה, השתלמות מקצועית, מדליות על הישגים, בקיצור הכל מאד מתקדם, מאד סוציאלי, מאד אנושי ~ אבל מה לומר, המחשבה על דירוג ממשלתי מקלקלת את האשליה. איש־הגומי – דרגה ב‘, מאלף אריות – דרגה ה’, מאלף־כלבים – דרגה ד', מאלף־פרעושים – כמה כבר אפשר לתת לו? פרעושים הן חיות קטנות מאד.
מה יש לומר – עניני הקרקס של פולין חיוביים, קונסטרוקטיביים, יש לו שליחות לאומית, זה אינו עוד קרקס, זאת זירה מדינית. אולי משום כך כמעט ונעלמו ממנו הליצנים. הם רק משמשים בפקקים, כשצריך למלא זמן, שעה שמקימים גדר־מגן או מכשירי־התעמלות. באים שניים במכנסיים רחבים בעלי אף אדום וזורקים כדור לקהל או מנגנים על חצוצרה מלאת מים – שום דבר משעשע. ועד כמה שהפולנים אינם מעריכים את הופעת הליצנים, אפשר ללמוד מהעובדה, שאפילו לא טרחו להביא עמם מלאי של בדחנים, אלא סמכו על הכשרונות המקומיים ושכרו שני ליצנים משלנו, והם באמת לא גרועים מהשימפנזים.
מתי נהנים מהחיות? כאשר הן מתנהגות כבני־אדם. הדובים, למשל, שותים מבקבוק, ממש כבני־אדם, נוסעים על סקטים, ממש כבני־אדם, מתכוננים לתחרות איגרוף, ממש כבני־אדם. רק כשזה מגיע להיאבקות גופה מרגישים, כי הדובים עדיין לא הגיעו לדרגה הנאותה בסולם הדרוויני. הם אמנם מכים זה את זה, אבל בעדינות, כדי לא לגרום כאב דוב לחברו. כאילו היו אומרים: אנחנו מתקוטטים רק ככה, בצחוק, כדי לגרום לכם נחת. הרי אנחנו רק חיות.
כאשר השימפנז מתיישב על סיר־הלילה לעיני הציבור הרחב, אפשר לראות בעיניו ניצוצות בוז: ובכן, לזה צוחק האדם? ובשעת הסטריפ־טיז, כאשר הקוף מתפשט שלבים־שלבים, המכנסיים, החולצה, הנעליים, הגופיה ונשאר רק בתחתונים, הוא מביט סביבו בחיוך סלחני: נו, מה כבר אפשר לדרוש מהם? הם חיים בתקופת האטום סך־הכל. כאשר השימפנז מכה בתוף ובת־זוגו במצילתיים, צוחקים הצופים מרוב הנאה כמה הם דומים לבני־אדם. והשימפנזים מביטים בצופים הלועסים מסטיק ומפצחים גרעינים ושמחים בנפשם: מה יש לומר, ממש כמונו. עם השימפנזים מדברים אנשי הקרקס גרמנית, עם האריות פולנית, עם הסוסים צרפתית. עברית דיברו רק עם הקהל.
זה המאלף את החיות הקטנות – חתולים, כלבים, תרנגולים, יונים, תוכים – זהו אדון טרושקובסקי, כתוב בתכניה. כזה טיפוס רוסי מגושם, עם חיוך רחב ושיניים חומות, המדבר אל החיות כאבא אל ילדיו. מרגישים, הוא אוכל אתם, הוא ישן אתם, הוא מטייל אתם. כאשר בעלי־החיים השונים נכנסים לתיבת נח המשותפת, מתיישבים בה קודם כל העכברים הלבנים. אחריהם באה החתולה הג’ינג’ית, בהיסוס־מה ותוך אי־חשק גמור. זאת לא חברה, כפי שהיא רגילה לה. ונוסף על כך: לא כדאי להתקרב אליהם יתר על המידה. עכברים יודעים להיות אכזריים מאוד.
מבחינת מבחר היפהפיות יש לפולין עוד מה ללמוד מאיטליה. אם נחשבת ישראל לארץ מערבית – הרי שהן, איך לומר, קצת כבדות מדי במקום שלא צריך. אבל בשביל ארץ מזרחית הן בסדר גמור. מלבד שיני הכסף, כמובן. רופאי־השיניים של הדמוקרטיות העממיות חייבים, כנראה, עוד לעבור אי־אלו קורסים מקצועיים. רק מאלפת־הכלבים הבלונדינית נראית כחתיכה: ייתכן מפני שהיא לבושה מצוואר עד ברך.
היפה בקרקס זה מה שסביב להצגה: ספסלי העץ הקשים, ריח החיות, התזמורת הקולנית, מנהל הקרקס לבוש הפראק, התרגשות הילדים ובעיקר המוֹכרים, הסוחרים, בעלי הדוכנים. מה לא מוכרים? בלונים וסיגריות, מסטיק ושוקולד, צ’יפס ונקניקיות, קצף סוכר ומיץ, גרעינים ופיסטוקים. והאנשים קונים ביד רחבה וללא היסוס: לשבת בקרקס ולא לאכול מאומה, זה פשוט בניגוד למסורת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.