רקע
רות בונדי
דמי שתיה: מתי, איך וכמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

יחידי סגולה יודעים לתת דמי־שתיה בגובה הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון, אבל זה כשרון שצריך האדם להיוולד עמו כמו עם שמיעה אבסולוטית או רגליים ישרות. אומרים שגבר של ממש אפשר להכיר לפי יכולתו למשוך את המלצר אל שולחנו במסעדה בכוח המבט בלבד בלי לקרוא לעברו “הלו! הלו!” או להכות אצבע־צרדה עד להתכווצות השרירים. כדאי להיזכר, שיותר מאשר בחוש־שמיעה נתברכו מלצרים בחוש־ריח מפותח וברגע שניחוח מצלצלין עולה בנחיריהם, הם נמשכים אל שולחן הלקוח כעכברים לגבינה צפתית.

מילא, בארץ נחשלת כמו צרפת אין דמי־השתיה מהווים שום בעיה: פשוט, נותנים אותם בכל מקום וביד רחבה, לכרטיסן ברכבת ולסדרן בקולנוע, למוכר עתונים ולממונה על בתי־השימוש. קשה לקבוע, אם הצרפתים להוטים כל כך אחרי דמי שתיה מתוך אהבה לדמים או אהבה לשתיה, אך עובדה היא, שכמה עשרות פרנקים הופכים לפעמים פקיד קשוח וגס־רוח לג’נטלמן מקסים מלא שארם צרפתי אמיתי.

וגם בארצות שמעבר למסך־הברזל באה בעיית דמי־השתיה בנקל על פתרונה. שם הכל עמלים, הכל שווים – אחד פחות, אחד יותר – וכל נסיון להחיות את מנהגי הבורגנות המנוונת ייחשב כעלבון של אזרח ארץ מתקדמת. אבל רק תנסו לא להעליב שוער מלון בפראג או סבל בתחנת הרכבת של בודפשט! הוא יאבד את אמונתו בצדקת הדמוקראטיה המערבית. מי שרוצה להישאר נאמן לקו השלטונות מסרב לקבל דמי־שתיה ומי שרוצה להישאר בקו הבריאות, לוקח מה שנותנים לו.

אבל אין עוד ארץ בעולם שבה בעיית דמי השתיה מסובכת כמו בישראל. ההגיון אומר לא לתת: השירות כלול בכל מקום במחיר. ועוד: כאן בארץ כולנו אחים, כולנו בני אברהם אבינו, כולנו חכמים, כולנו אינטליגנטים, כולנו נועדנו למשהו טוב יותר. נסו לתת דמי־שתיה לספר ויתגלה, כי הוא בכלל אינו ספר אלא סוחר בהמות בעל יוחסין. בכלל, אדם המכבד את עצמו, מוטב שלא יקח דמי־שתיה. השאלה היא רק: מי עוד יכול לכבד את עצמו אחרי היכרות של שנים כה רבות?

ברור, אתה שונא לתת דמי־שתיה. פשוט, זה משפיל את המקבל. ובכלל, מי יכול לחייב אותך לתת דמי־שתיה למלצר? האם אין לו משכורת? אתה עובד שמונה שעות במשרד כמו חמור ומי נותן לך דמי־שתיה? האם משכורת המלצר פחותה מזו של פקיד ממשלתי? ואוכל חינם אין לו? סמוך עליו, לו ודאי אין חובות כשלך. ואחרי שהבהרת לעצמך מעל צל של ספק, שאין צורך בדמי־שתייה, אתה בכל זאת נותן. משום שאין לך אופי. אתה רוצה להתחבב על הבריות. אתה רוצה שהמלצר יתייחס אליך בכבוד, שיחייך אליך, שישאל לשלומך, שיזכור את מנהגי האכילה שלך. “כרגיל, אדוני?” אתה רוצה? ובכן, שלם!

ברוך השם, כבר החלטת לתת, אבל איך, מתי, כמה? אם החשבון מגיע לשתי לירות שמונים גרוש ואתה משלם בשלושה שטרות של לירה אין כל בעיה: אתה מניף בידך ברוחב לב ואומר כג’נטלמן: העודף בשבילך. אבל אם החשבון אינו חלק כל כך, כבר נעשה העניין מסובך יותר. לדחוף לו כמה מטבעות לכף היד? להשאיר לו על השולחן? לא, זה מסוכן, אולי יקח את הכסף מי שיתיישב ליד השולחן אחריך. זה מפתה. ומי שנכנס למסעדה בלתי ידועה לו והאוכל מוגש על ידי אשה, מתלבט עוד יותר: זו עובדת שכירה? זו בעלת העסק! קל לקבוע – אם היא לבושה ברשלנות למעלה מהמקובל והסינר מלוכלך במיוחד, העסק שלה. עובדת שכירה אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס.

אצל הספרים אין בעיות עם מתן דמי־שתיה. יש להם כיסים בחלוקי־העבודה במיוחד למטרה זו. רק אל תשלה את עצמך, שהספר אינו יודע כמה שלשלת לכיסו. הוא מיטיב להבדיל בין צליל של גרוש ושל עשרה.

המצב הגרוע ביותר נוצר במלון. מילא, אם אתה לן שם לילה אחד, אתה יכול להסתלק השכם בבוקר בלי לעורר תשומת־לב העובדים, אך אם אתה נאלץ לשבת בפנסיון או בבית־הבראה כמה ימים רצופים, כדי לא לאבד את דמי־ההבראה מקופת החגמולין, אין סוף לבעיות. העובדים מתחלפים במשמרות, יש מנקות של בוקר ומנקות של ערב, שוערים של יום ושוערים של לילה, מלצרים של חול ומלצרים של שבת. וביום־הדין, כאשר אתה ניגש לסילוק החשבון, אתה עומד לפני בעיה מתמטית, שגם איינשטיין לא ידע את פתרונה. ספרת שישה־עשר עובדים שסבבוך תוך שבעה ימי שהותך. אתה יכול כיום לתת למישהו פחות מלירה! אינך יכול. אתה יכול להרשות לעצמך להוציא כלאחר יד שש־עשרה לירות! אינך יכול. אתה יכול להרשות לעצמך לא לתת כלום! אינך יכול. עוד תצטרך לשוב למקום הפשע.

מה לעשות, אפילו בענין דמי־שתיה אנחנו עם ככל העמים. פעם חיינו באשליה על עולם שכולו טוב ודמי־שתיה אין בו. עתה כבר ברור, כי משטר בא ומשטר הולך, אך דמי־השתיה לעולם עומדים. רק נקווה, שלפחות בעולם הבא יפתח לנו מלאך השרת את שער גן־העדן בלי לפשוט את היד. מכל מקום, קחו עמכם כמה פרוטות.

המלצות קוראים
תגיות